צומחות לי שיניים כחולות

העסקה השבוע, בה נמכרה חברת מלאנוקס הישראלית לחברת nvidia האמריקאית החזירה אותי אחורה בזמן קצת יותר מעשרים שנה, לתקופה שבה גם חברת אינטל, בה עבדתי ברוב השנים בהן עבדתי, החליטה שלא די לה בשליטה בשוק המעבדים למחשבים ושאפה לגדול לשוק התקשורת.

מלאנוקס מייצרת כרטיסי תקשורת מחשבים אולטרא-מהירים וחברת nvidia מייצרת מאיצים גרפיים שכיום משמשים גם לעיבודי בינה מלאכותית בחוות שרתים. הצירוף יכול להציע ליצרניות של חוות שרתים חבילה אטרקטיבית. באינטל לדעתי לא ראו סינרגיה שכזו. פשוט חיפשו עוד שווקים שאפשר לפתח ולייצר עבורם סיליקון. המודל שדמיינו היה כנראה כמו בפעם הראשונה שבה ארזו וי-פי בתוך מחשב נייד ושווקו את החבילה תחת המותג "סנטרינו". זו הייתה הצלחה – אין היום בית קפה בעולם שלא מתהדר בוי-פי חינם, אבל לא היה שם בסנטרינו ההוא שום שילוב ברמת החומרה, אפילו רכיב תקשורת הוי-פי היה של חברה אחרת, לפחות בשנים הראשונות.

אז, העדפתי לראות את זה אחרת. כאחד שרגליו לא לגמרי מחוברות לאדמה, יצאתי למסע חקר לבדוק אם אפשר להוסיף פה ושם כמה פקודות וקצת חומרה למעבד הראשי (זה של אינטל) בכדי לספק את צרכי רוב טכנולוגיות התקשורת השונות, במקום לייצר שלל רכיבים נפרד לכל ערוץ תקשורת (בטלפון שלכם יש חמישה ערוצי תקשורת). המסע היה מהנה מאד, ולמדתי הרבה דברים, אבל לא צלח. המהנדסים בכל אותן חברות רכיבי תקשורת שאינטל קנתה במילארדים (וסגרה בהפסד גדול כעבור שנים לא רבות) ממש לא ששו לשתף פעולה עם יוזמה שתייתר אותם. ויתכן שלא באמת אפשר היה לעשות מה שתכננתי, אבל הי, לפחות נהניתי, ויש הרבה פטנטים על שמי בעקבות אותו מסע חקר.

במסגרת אותו מסע פגשתי גם את נציג חברת אינטל לגוף שהגדיר את טכנולוגית ה bluetooth, ה"שן הכחולה" בזמנו, טכנולוגיה שנולדה בחברת אריקסון השבדית, (פעם אחד היצרנים הגדולים של טלפונים סלולריים, שכמו נוקיה כמה שנים מאוחר יותר, נמוגה לתוך הערפל הנורדי, לא ברור לי למה ואיך). אותו נציג, אידיוט גדול, שאת שמו (נאמר ג'ים) אני מעדיף לא לשתף כאן, ניסה לשכנע אותי שאין תועלת במאמצי כי 1 – רכיב ה bluetooth קטן מאד וזול (אז הוא לא היה עדיין ממש זול, אבל לפחות זו נבואה שהתגשמה) ו 2 – אין צורך בכל אותן טכנולוגיות התקשורת האחרות שחקרתי (כמו וי-פי וסלולר, תקשורת בכבלים ועל חוטי חשמל, ועוד ועוד…) כי לדעתו bluetooth יענה על כל צרכי התקשורת בעולם. "רק" צריך לרשת את כל העולם ברכיבי bluetooth, במרחק עשרה מטרים אחד מהשני (!) ו"צפיפות המידע" באוויר תהיה טובה יותר מאשר בכל טכנולוגיה אחרת. טוב, נבואה טפשית זו לא ממש התגשמה.

השבוע, תוך כדי קריאה בפרק הראשון מספרה של קתרין היילס "איך הפכנו פוסט-הומניים" (כתוב ממש טוב), נזכרתי גם בטפשות ההיא. אולי טיפשות זו היא דוגמה מוצלחת לבעייתיות של מה שהיילס מכנה שלילת הגוף של הפוסט-הומניזם, ראיית כל העולם כמידע היכול להתקיים גם בלי מימוש חומרי, בלי "גוף", ולכן למשל, מידע יוכל תיאורטית לזרום הלוך וחזור בין הגוף האנושי לתוספים טכנולוגיים – חזון הסייבורג. היילס מזכירה את תורת האינפורמציה של קלוד שאנון (גאון אמיתי אגב) כסוג של הפשטה שהיה לו השפעה על התרבות האנושית והפוסט אנושית, ורומזת שהדברים היו יכולים גם לפנות לכיוונים אחרים, אם למשל היה מודל התקשורת כולל גם את הצד הקולט ולא רק את ערוץ התקשורת נטו ומרכיביו: האות, המסר והרעש. ואכן, סוג ההפשטה הזה, של שאנון, יכול לגרום למישהו כמו אותו ג'ים לחשוב שהעיקר הוא דחיסות המידע באוויר המקיף אותנו, והמימוש החמרי, ה"הגפנה" (או "מגולמות") של הטכנולוגיה (תחנת ממסר כל כמה מטרים, נו באמת…) הוא פרט שולי.

מצד שני, ההפשטה על פי שאנון היא נקודת הזינוק ההיסטורית לזה שאני יכול כיום לשבת ברכבת ולשמוע מוזיקה משירות המוזיקה ספוטיפיי (כשיש קליטה סלולרית לאורך המסילה) באזניות ה bluetooth. פרט לכחצי סנטימטר של אוויר בהן המוזיקה עוברת כגלי קול מהאזניה אל עור התוף שבאזני, בכל שאר הדרך המוזיקה היא מידע חשמלי המתחיל איפה שהוא באיחסון על שרת איפה שהוא בעולם ועובר להערכתי בעשרה או יותר סוגים של ערוצי תקשורת עד שהוא מגיע לעמוד עליו מותקנות האנטנות של התא הסלולרי בו הטלפון שלי נמצא ברגע זה, משם לטלפון שלי בפרוטוקול תקשורת סלולרי שיכול להיות אחד מתוך כמה דורות של פרוטוקולים, משם ב bluetooth לאוזניות, ומצדו השני של עור התוף, שוב כאות חשמלי ברשת העצבים אל המוח שלי. וכל הדרך זו בדיוק אותה המוזיקה, מקודדת בדרכים שונות ומשונות, מועברת בתווכים שחלקם באוויר וחלקם בכבל או בסיב אופטי או תווך פיזי כזה או אחר. למוזיקה שאני שומע לא משנה ה"גוף" שנושא אותה.

כל אותן הנחות של אותה קבוצת עבודה על שימושים כאלה ואחרים, גרמו להגדרת תקן ה bluetooth כך שיש כמה דברים הדפוקים מהיסוד בתקן הזה, שרק עכשיו, כשהתקן כבר בדור החמישי שלו, מתחילים להסתדר. רוב השימושים שהם חזו בזמנו לטכנולוגיה, ושעבורם הוגדרו כל מיני תכונות בתקן, כגון השיוך (למה בכלל צריך שיוך (paring) מראש?) בעזרת קוד בן 4 ספרות (שכיום זה או 0000 או 1234 או כלום) לא קרו. לעומת זאת הטכנולוגיה משמשת להרבה דברים אחרים שכלל לא נצפו / נחזו בזמנו. אולי זה בלתי נמנע, אבל תקן bluetooth הוא ממש גמל, שהוא כידוע סוס שתוכנן על ידי וועדה. יותר מדי טבחים היו במטבח אז, שיתפו יותר מדי חברות עם צרכים שאינם חופפים, וזה נס שמשהו מהתבשיל הזה שרד את מבחן הזמן.

אני קצת מזדהה עם הקשיים שעמדו בפני קבוצת העבודה ההיא. להגדיר תקן לתקשורת למכשירים שאין להם באמת ממשק משתמש זה קצת מאתגר, ואז זה היה פרדיגמה חדשה. הקשיים האלה מדגימים את ההבדל בין technology לבין המונח היווני השימושי techne – היכולת לעשות דברים. היום, כשיש טלפון חכם עם מסך מגע בעסק, זה קצת קל יותר להמציא אופני שימוש נוחים. יש גם לא מעט התקני שמע כיום המחוברים דרך bluetooth שמדברים אליך בקול, באנגלית סינית כזו, ומודיעים לך את מה שצג היה מראה – לו היה להם צג. הדברים נפתרים לאט לאט, הטכנולוגיה מבשילה.

איך אני יודע שהיא מבשילה? לפני כחדשיים התפגר לי סופית הטלפון ואחרי שני נסיונות כושלים (וטפשיים בדיעבד) לתקן אותו, קניתי אחד חדש. פתאום, תוך כדי שימוש בטלפון החדש,
בכל פעם שהייתי צריך לחזור ולשייך מכשיר עם חיבור bluetooth שכבר שוייך בעבר למכשיר הקודם (אין כיום אפשרות לגבות את החיבורים האלה) התחלתי לשים לב שהחיבור הפך להיות הרבה יותר קל מבעבר, גם גילוי המכשיר אליו מתחברים וגם השיוך. וגם הבחנתי עד כמה רבים חיבורי הbluetooth בעולמי, כמה שיניים כחולות צמחו לי עם הזמן. מניתי עד כה שני חיבורים לדיבוריות במכוניות. שני חיבורים אחרים לשמע במכוניות (עם מתאמים כאלה לכניסת aux, בדולר, המגיעים מסין). שני חיבורים, למגבר ולסטרימר, למערכת השמע הביתית. שני רמקולי bluetooth עצמאיים – אחד קטן לנסיעות ואחד גדול, שתי מצלמות המקבלות מידע GPS מהטלפון דרך חיבור bluetooth, אזניות bluetooth, חיבור למחשב הנייד ואני בטוח ששכחתי עוד כמה.

במחשב הנייד יש לי גם עכבר bluetooth (בעייתי – החיבור עמו הולך לישון לפעמים…) וגם חיבורי שמע לחלק מהמכשירים שגם הטלפון יכול להתחבר אליהם. לפעמים הטלפון "גונב" מהמחשב הנייד את חיבור האודיו למערכת הסטראו, או להיפך. אין דרך טובה לפתור את זה. אם המערכת הייתה תומכת בנגינה בו זמנית ממספר מכשירים זה היה יכול להיות "מעניין". אבל חיבור מקבילי סתם, למה לא? במכונית זה עובד.

עובד, אבל מבלבל. למשל בפעם ההיא, כשנסענו לאסוף מתחנת הרכבת את המכונית שהשארתי שם. חזרנו בשתי מכוניות, אחד אחרי השניה, הביתה, וניסיתי להתקשר לאשתי במכונית השניה. לא הבנתי למה אני לא שומע אותה. מסתבר ששנינו היינו מחוברים לדיבורית במכונית שלה. איך פותרים את זה? לא יודע. אולי בעזרת (NFC (near field communication. כשתקן אחד מנסה לכסות את כל סוגי החיבורים בעולם הדורשים הספק שידור נמוך וקצב נתונים נמוך, זה מאתגר.

מודעות פרסומת

טמפרמנט מחקרי

תכניותיו של בני הצעיר להמשיך לתארים מתקדמים (בפיזיקה) ולכוון פניו לאקדמיה, גרמו לי לחשוב מחדש על הבחירה שלי לפני אי אלו שנים ללכת לתעשיה.

תחילה, זה היה אמור להיות זמני. אחרי תואר שני בהנדסת חשמל רציתי להתנסות בעבודה בתחום שאותו למדתי: תדר גבוה, תקשורת, התפשטות גלים, כדי שאוכל להחליט בצורה מושכלת אם אני רוצה להמשיך בתחום הזה לתואר שלישי ואז אולי, לקריירה אקדמית. טוב שכך עשיתי, כי אחרי שנים לא רבות של עיסוק בצד ההנדסי של התחום, הבנתי שאיני מעוניין להמשיך ולעסוק בתחום הזה. הפריע לי בין היתר שהישומים צבאיים כמעט כולם, ושהמודלים התאורטיים רחוקים מרחק כה רב ממה שיוצר על פיהם. יש בתחום הזה כל כך הרבה "מגיה שחורה", של כוונונים במעבדה שרק ניסוי ותעיה הביאו לתוצאות. טכנאי מנוסה היה יותר אפקטיבי בתחום מבעל תואר שלישי.

וויתרתי על התואר השלישי,  החלפתי תחום, ועברתי לעסוק בתכנון מעבדים, בחברת אינטל. זה היה מקום העבודה הטוב ביותר שהיה זמין בחיפה בזמנו. התחלתי כמהנדס תכן ונהניתי מאד מעבודתי. גם עשיתי אותה טוב, לדעתי. אלא שלא עברו שנתיים, וכבר אובחנתי כ"בעל טמפרמנט מחקרי".

זה תואר שהוא לאו דווקא מחמאה, במקומות עבודה בה רוצים לראות את  עבודת המהנדס כעבודה על פס יצור, ממנו יוצאים מוצרים בקצב קבוע וידוע מראש. זה אומר אולי שיש לך רעיונות טובים, רק גדולים מדי. שאי אפשר לסמוך עליך לספק את הסחורה בזמן.

אז נשלפתי מצוות התכנון והוטל עלי, "כבעל טמפרמנט מחקרי", להתחיל "פעילות מחקר". לבדי. המטרה היחידה שהוגדרה לי הייתה "שתהיה פה פעילות מחקר, במרכז התכנון בחיפה". כאחד שרק שנתיים קודם עבר לתחום, הטמפרמנט לבדו לא הספיק. ללא הנחיה כלשהי, שבמסגרת אקדמית הייתה מן הסתם של המנחה שלי לדוקטורט, ישבתי וקראתי מחקרים בתחום וניסיתי לחשוב מה יכול להיות מעניין לחברה בה אני עובד.

באותם השנים, מה שעניין את עולם המעבדים היה לבצע במעבד יחיד כמה שיותר פקודות במקביל, מה שנקרא אז סופר-סקלר. אחרי שנה בערך בה דפקתי פחות או יותר את הראש בקיר, וקראתי פחות או יותר את כל הפרסומים על "גבולות המקביליות" היה לי רעיון והתחלתי לפתח מודל של מעבד בו כמה שיותר מהדברים נעשים פעם אחת ונשמרים, במקום שוב ושוב. משהו שקראתי לו Translated Instruction Cache. אין טעם לפרט פה מה זה היה, אבל זה היה מעניין, וזה היה לא רלוונטי. לגמרי.

לא היה שום סיכוי שחברה שפוייה הייתה משנה כוון לרעיון כזה. אינטל עשתה זאת במידה מאד חלקית במעבד שנשלחתי לשנה וחצי לארה"ב להשתתף בהגדרתו, בשם פנטיום 4, שעליו התבסס קו מעבדים שעם הזמן נזנח, דווקא לא בגלל החלק בו השתמשו ברעיונותי.

מה שכן קרה, הוא שבגלל שעשיתי את המחקר ההוא במסגרת התעשיה, נמנע ממני לפרסם את תוצאות המחקר. מצד שני, כיוון שזה נחשב "מחקר טהור" מדי בעיני האנשים שהיו ממונים על הוועדה שהחליטה אילו רעיונות לרשום כפטנטים, ההצעות לפטנטים שהגשתי, כמה עשרות מהם, לא הפכו לפטנטים. כמה שנים אחרי כן, חברה בשם Transmeta תבעה את אינטל על הפרת פטנטים דומים שלה וזכתה בכמה מאות מליוני דולרים. כסף שאם היו מניחים לי לרשום פטנטים על תוצאות מחקרי הראשון ההוא, היו נחסכים. מילא.

המשכתי להיות "חוקר" במשך רוב שנותי באינטל. לפעמים במסגרת ארגון מחקר, לפעמים כחלק מקבוצת התכנון עצמה. ה"טמפרמנט המחקרי" ההוא הוביל אותי לא פעם לכיוונים מאד מרחיקי לכת שאיכשהו תמיד הצלחתי לשכנע את עצמי שזה משהו שממש כדאי לעשות, כבר בדור הבא של המעבד. כיוונים שבדיעבד ברור לי שהיו מרחיקי לכת הרבה יותר מכפי שחברה גדולה כמו אינטל יכולה להמר עליהם.

בהמשך כבר כן רשמתי פטנטים על לא מעט מהדברים, לפחות הלקח הזה נלמד. לא פרסמתי מאמרים בכנסים של התעשיה או בכתבי עת, למרות שבמחשבה לאחור, יתכן שהייתי יכול לקבל אישור לחלק מהדברים, אם זה היה לי חשוב. אבל זה לא היה, כי הפרסומים לא היו חשובים לקידום שלי או לקבלת קביעות כמו למי שבחר באקדמיה, ועדיין ראיתי את עצמי כטיפוס מוכוון מוצר. בכל זאת, עשיתי מחקר בתעשייה, והייתי חייב לספר לאחרים, ולעצמי, שזה מחקר יישומי.

אבל כל הרעיונות שהיו לי, (שעליהם יש לי כוונה לכתוב, באנגלית, בבלוג מקביל, אחרי שכבר חלה עליהם התיישנות) נגזרו מצרכי התעשיה ממש, מבעיות שאני לפחות חשבתי ששווה לפתור, מגרויים שבאו מהיותי חלק מצוות תכנון של מעבד ממשי. היו לי רעיונות לטכנולוגיות שגם היום אני חושב שהיו פתרונות לדברים חשובים. כמו תמיכה בתכניות מקביליות על ריבוי מעבדים, כמו תמיכה במימוש ריבוי פרוטוקולים של תקשורת – בתכנה. כמו ארכיטורת מעבד שהייתה יכולה להיות מאד חסכונית בהספק.

בסיכומו של דבר, ה"טמפרמנט המחקרי" שלי מצא בסביבה התעשייתית את הגרויים ליצירתיות שסביבה אקדמית אולי לא הייתה מספקת, בשכר שהסביבה האקדמית לבטח שלא הייתה מספקת. אין בי חרטות על הכוון שבחרתי אז. אבל מה שנכון אולי ל"בעל טמפרמנט מחקרי" בתחום כמו הנדסת מחשבים אולי לא נכון לבעל טמפרמנט שכזה בתחום כמו פיזיקה תיאורטית. שם, האקדמיה היא כנראה המקום הנכון לספק את הסביבה שתהפוך יצירתיות לאפקטיבית.

אובססיביים

שמעתי לאחרונה, מאחד האנשים שאתם עבדתי (עד לפני יותר משלוש שנים)  בחברת אינטל, ש"ארכיטקט" הפך שם להיות מילת גנאי.

גם קראתי הבוקר במדור הסטירי המצוין "באנה באנה" (מי היה מאמין שיש נשים עם חוש הומור כזה משובח?) של מוסף הארץ מהי ההגדרה החדשה ל"אובססיבי" (אחרי שגם ג'ון קרי וגם ציפי לבני כונו "אובססיביים"): אובססיבי הוא כל מי שמנסה לקדם תהליך שלום שאי אפשר לקרוא לו "סמולן מסריח".

מה עניין שמיטה להר סיני, תשאלו מן הסתם. אז יש ויש קשר.

היום, אני יכול להזדהות, אפילו להבין לעומק, איך ציפי לבני מרגישה כשהיא מנסה לדחוף את עגלת המשא ומתן בעלייה, ונתקלת במקרה הטוב באדישות, במקרה הפחות טוב, באופוזיציה לוחמת. אני רק צריך להיזכר בניסיונות שלי לקדם טכנולוגיה כזו או אחרת בתקופה בה הייתי ארכיטקט של מעבדים בחברת אינטל. בלי שום קשר לשאלה האם הטכנולוגיה בה מדובר נקלטה בסופו של דבר או לא. (ברוב המקרים, לא.)

כי "ארכיטקטים" תמיד היו "אותם נודניקים שהתעקשו להכניס כל מיני שיפורים ושכלולים", ו"לייצר עבודה" למהנדסים "האמיתיים": אלה שב Design, או אלה שב Validation. למהנדסים האמיתיים לא היה אף פעם ברור למה צריך לשנות משהו. מה רע בסטטוס קוו. אמנם היה צריך להוציא לשוק מוצר חדש כל שנה, אבל הרי יש טכנולוגית  יצור חדשה המופיעה כמו שעון כל שנתיים, ומאפשרת להקטין הספק ולהעלות את תדר הפעולה, וכך לתת יותר ביצועים במחשבים יותר ויותר קטנים (הכל נכון). אז למה צריך ארכיטקטים? זה ברמת הרגש.

ברמת ההכרה, היה ברור לכולם שכן, צריך לעשות משהו, לפחות משהו שאפשר לנפנף בו ולשכנע את הצרכנים שהם ממש חייבים שיהיה להם את זה. ששווה לשדרג בגללו.

היום, אפילו זה כבר זה לא קיים. שוק המחשבים האישיים הולך ומתכווץ, ושום שיפור שארכיטקט יכול להוסיף למעבד של המחשב האישי לא ישנה את זה. הנהלת אינטל הבינה את זה כבר מזמן, ולכן הפכה להיות יותר ויותר עוינת לכל שינוי שמישהו רוצה להציע, אלא אם כן השינוי עשוי להוריד את העלות ולא דורש הרבה מאמץ. שינויים המוסיפים עלות, או הספק, או דורשים מאמץ, לכאלה אין סיכוי, והאמת – די בצדק. בגלל זה אני כבר לא שם, ובגלל זה "ארכיטקט" הפך להיות מילה גסה.

הרגשתי לא מעט שנים קודם את מה שרוב הארכיטקטים, וגם ציפי לבני, מרגישים היום; שאין ביקוש לסחורה שלהם, שמנהליהם מקשיבים להם בעיניים מזוגגות כשהם באים לשווק את מרכולתם.שהם רק מחפשים פגמים בסחורה המוצעת, כדי שלא יצטרכו להתמודד עם הסיבה האמיתית שבגללה הם לא מעוניינים לקנות ממנה. כמי שבא מפוזיציה של "מחקר" (לא שהיה הרבה מחקר "אמיתי" מאחרי רוב הטכנולוגיות שהצעתי, יותר פיתוח), רוב הדברים שהצעתי לאינטל לכלול במוצריה הקדימו את זמנם בהרבה, ולא "בקטע טוב". היו לי רעיונות טובים, מעולים אפילו, אבל לא ידעתי איפה אני חי. הם היו נועזים הרבה יותר מדי, היה בהם סיכון גדול מכפי שמנהל שפוי היה אמור לקבל, וחלקם, אפילו היו רעיונות עוועים. אלגנטיים, סינתזה מוצלחת של הרבה דברים, אבל לא באמת נחוצים.

מתבקשת פה דוגמה או שתיים, אבל להסביר לקהל "הרחב" (חחחח….) אפילו אחת מהטכנולוגיות שניסיתי לשווא לקדם ידרוש סדר גודל של רשומה שלמה, ואני מודע לכמות הזמן ותשומת הלב שרשומה בבלוג (לפחות הזה שלי) יכולה באופן ריאלי לצפות לו. אבל אני מתכוון בהחלט לכתוב על אחדות מהן, בראייה מהמקום בו אני נמצא היום. עברו מספיק שנים לגבי רובן עד שסיפור המעשה לא יהיה בגדר הפרת אמונים או גילוי סוד מסחרי, ובהתחשב במספר הקוראים של הבלוג, לספר את זה פה יהיה רק קצת יותר חושפני מאשר לכתוב את זה על פתק, להצמיד אותו לאבן ולהטיל את האבן אל הים מעל תהום מריאנה (22 ק"מ עומק) שבאוקיינוס השקט. על רוב הדברים יש גם פטנטים, הרשומים על שמי ושייכים לאינטל, כך שכל מי שרוצה, יכול לברר במה דברים אמורים, בדיוק, בלי להתאמץ יותר מדי.

אני חושב שלכתוב על הדברים האלה, שלגביהם הייתי בזמנו יותר אובססיבי מקרי ולבני גם יחד,  יכול להיות מאלף מבחינתי. אולי גם מבחינת חלק מהקוראים. לא יהיה בזה סתם משום התרפקות על תהילת העבר, במיוחד כי תהילה רבה לא הייתה שם – הייתה שם אפילו לא מעט התבזות. דומה לא במעט למה שליבני וקרי חווים בימים אלה.

יש לא מעט מקבילות ביו התירוצים שבעטיים לבני לא קמה והולכת, והתירוצים שבגללם אני נשארתי: השכר מצוין, התנאים טובים, והיו לא מעט נסיעות בעולם שאני יכולתי אז ולבני עדיין יכולה לקמבן, היא בבתי מלון מפוארים בהרבה ממני, אבל לא משנה. לי היה מעניין בעבודה, ותמיד יכולתי לספר לעצמי שאני מקדם את "הטכנולוגיה" ושתמיד משהו מזה יגיע לאן שהוא, גם כשזה לא היה מציאותי. אני לא יודע אם לליבני "מעניין", אבל גם ליבני יכולה לשכנע את עצמה שהיא מקדמת את "התהליך", ושתושג איזו שהיא הסכמה שממנה אפשר יהיה להמשיך בעתיד הלאה, וגם זה לא ממש מציאותי.

זה לא מציאותי, כי כבר אין דרך חזרה. בניגוד לרעיונות שניסיתי למכור, שהקדימו את זמנם, מה שליבני מנסה לעשות, זמנו כבר עבר. יש מאיפה שנו נמצאים רק דרך קדימה, אל מדינה רב לאומית, מדינת כל אזרחיה, על כל השטח שבין הים לירדן. לא צריך יותר מכמה שעות של נסיעה בכבישי הגדה כדי להבין את זה. אני חושד שרוב מי שחושב שאפשר לפנות ולסגת, לא ראה את הדברים במו עיניו.

אז הנה לכם שתי מילות גנאי: "אובססיבי" ו"ארכיטקט". והנה קטע מפסקול  "כרס של ארכיטקט" (לי יש כיום רק "כרס של ארכיטקט לשעבר" שאני עמל להפוך ל"כרס לשעבר של ארכיטקט לשעבר"), סרטו המופתי של פיטר גרינווי, כפיצוי למי שטרח והגיע עד הלום.

חוץ מזה, כמו תמיד, חיפשתי תמונה לכותרת הרשומה שתתאים ל obssesive, והנה מה שחיפוש ב google image search העלה:

Fullscreen capture 18042014 130357