קצת מחשבות פילוסופיות על משהו משעמם כמו bluetooth.
העסקה השבוע, בה נמכרה חברת מלאנוקס הישראלית לחברת nvidia האמריקאית החזירה אותי אחורה בזמן קצת יותר מעשרים שנה, לתקופה שבה חברת אינטל, בה עבדתי ברוב השנים בהן עבדתי, החליטה גם היא שלא די לה בשליטתה הכמעט מונופוליסטית בשוק המעבדים למחשבים ושאפה לגדול לשוק התקשורת.
מלאנוקס מייצרת כרטיסי תקשורת מחשבים אולטרא-מהירים המשמשים בעיקר בחוות שרתים. nvidia מייצרת מאיצים גרפיים שכיום משמשים גם לעיבודי בינה מלאכותית בחוות שרתים. הצירוף יכול כנראה להציע ליצרניות של חוות שרתים חבילה אטרקטיבית. באינטל לדעתי לא ראו בזמנו סינרגיה שכזו. פשוט חיפשו עוד שווקים שאפשר לפתח ולייצר עבורם סיליקון. המודל שדמיינו היה כנראה כמו בפעם הראשונה שבה ארזו וי-פי בתוך מחשב נייד ושווקו את החבילה תחת המותג "סנטרינו". זו הייתה הצלחה – אין היום בית קפה בעולם שלא מתהדר בוי-פי חינם, אבל לא היה שם בסנטרינו ההוא שום שילוב ברמת החומרה, אפילו רכיב תקשורת הוי-פי היה של חברה אחרת, לפחות בשנים הראשונות.
אז, העדפתי לראות את זה אחרת. כאחד שרגליו לא לגמרי מחוברות לאדמה, יצאתי למסע חקר לבדוק אם אפשר להוסיף פה ושם כמה פקודות וקצת חומרה למעבד הראשי (זה של אינטל) בכדי לספק את צרכי רוב טכנולוגיות התקשורת השונות, במקום לייצר שלל רכיבים נפרד לכל ערוץ תקשורת (בטלפון שלכם יש חמישה ערוצי תקשורת). אולי הייתי פשוט שבוי בדיכוטומיה המנגידה גוף (חמרה) ונפש (תוכנה), בניגוד למקובל ברכיבי תקשורת בה התוכנה "מוגפנת", מקבלת גוף, ממומשת בחומרה, מה שנראה בעגת המהנדסים ASIC, מעגל משולב לישום ספציפי.
המסע ההוא היה מהנה מאד, (פריבילגיה של להיות בארגון גדול, בו אתה ידוע, אולי לשמצה, כ"בעל טמפרמנט מחקרי") ולמדתי במהלכו הרבה דברים, אבל לא צלח. המהנדסים בכל אותן חברות רכיבי תקשורת שאינטל קנתה במילארדים (וסגרה בהפסד גדול כעבור שנים לא רבות) ממש לא ששו לשתף פעולה עם יוזמה שתייתר אותם. ויתכן שלא באמת אפשר היה לעשות מה שתכננתי, אבל הי, לפחות נהניתי, ויש הרבה פטנטים על שמי בעקבות אותו מסע חקר.
במסגרת אותו מסע פגשתי גם את נציג חברת אינטל לגוף שהגדיר את טכנולוגית ה bluetooth, ה"שן הכחולה" בזמנו, טכנולוגיה שנולדה בחברת אריקסון השבדית, (פעם אחד היצרנים הגדולים של טלפונים סלולריים, שכמו נוקיה כמה שנים מאוחר יותר, נמוגה לתוך הערפל הנורדי, לא ברור לי למה ואיך).
bluetooth היא טכנולוגיה מאד מעניינת, אפשר לחשוב עליה בתור טכנולוגיה לסייבורגים (וכיום, כולנו סייבורגים). אם סייבורג הוא היבריד של גוף אנושי ואבזרים טכנולוגיים, bluetooth תוכננה כדי לקשר בין שני חלקי ההיבריד הזה, ולעשות זאת בהספק מספיק נמוך כך שהקרינה לא תשפיע לרעה על בריאות החלק האורגני של הסייבורג. באילו אביזרים טכנולוגיים מדובר? למשל אוזניות. אבל כאשר הסטנדרט הוגדר, לא חשבו על אותם "תוספים" שבפועל נמצאים בשימוש היום. ככה זה כשעובר עשור ויותר בין הפיתוח והשיווק. זו גם הסיבה שיש לתקנים מסוג זה (עד כה) חמישה דורות ועשרות "פרופילי שימוש" שונים.
אותו נציג (נאמר ג'ים), חכם קטן מאוד וגם די בכיר, שאת שמו המלא אני מעדיף לא לשתף כאן, ניסה לשכנע אותי שאין תועלת במאמצי כי 1 – רכיב ה bluetooth קטן מאד וזול (אז הוא לא היה עדיין ממש זול, והיה בעצם רק יצרן אחד בשם CSR, אבל לפחות זו נבואה שהתגשמה) ו 2 – אין צורך בכל אותן טכנולוגיות התקשורת האחרות שחקרתי (כמו וי-פי וסלולר, תקשורת בכבלים ועל חוטי חשמל, ועוד ועוד…) כי לדעתו bluetooth יענה על כל צרכי התקשורת בעולם. צריך "רק" לרשת את כל העולם ברכיבי bluetooth, במרחק עשרה מטרים אחד מהשני (!) ו"צפיפות המידע" באוויר תהיה טובה יותר מאשר בכל טכנולוגיה אחרת. טוב, נו.
השבוע, תוך כדי קריאה בפרק הראשון מספרה של קתרין היילס "איך הפכנו פוסט-הומניים" (כתוב ממש טוב), נזכרתי שוב בטיפשות ההיא. אולי טיפשות זו היא דוגמה מוצלחת לבעייתיות של מה שהיילס מכנה שלילת הגוף של הפוסט-הומניזם, להצגת כל העולם כמידע, ככזה היכול להתקיים גם בלי מימוש חומרי, בלי "גוף". לכן למשל, מידע יוכל תיאורטית לזרום הלוך וחזור (למשל ב bluetooth) בין הגוף האנושי לתוספים טכנולוגיים – אותו חזון הסייבורג. היילס מזכירה את תורת האינפורמציה של קלוד שאנון (גאון אמיתי אגב) כסוג של הפשטה שהיה לו השפעה על התרבות האנושית והפוסט אנושית, ורומזת שהדברים היו יכולים גם לפנות לכיוונים אחרים, אם למשל היה מודל התקשורת כולל גם את הצד הקולט ולא רק את ערוץ התקשורת נטו ומרכיביו: האות, המסר והרעש. ואכן, סוג ההפשטה הזה, של שאנון, יכול לגרום למישהו כמו אותו ג'ים לחשוב שהעיקר הוא דחיסות המידע באוויר המקיף אותנו, והמימוש החמרי, ה"הגפנה" (או "מגולמות") של הטכנולוגיה (לכסות את העולם בתחנת ממסר כל כמה מטרים) הוא פרט שולי.
מצד שני, ההפשטה על פי שאנון היא נקודת הזינוק ההיסטורית לזה שאני יכול כיום לשבת ברכבת ולשמוע מוזיקה משירות המוזיקה ספוטיפיי (כשיש קליטה סלולרית לאורך המסילה) באזניות ה bluetooth. פרט לכחצי סנטימטר של אוויר בהן המוזיקה עוברת כגלי קול מהאזניה אל עור התוף שבאזני, בכל שאר הדרך המוזיקה היא מידע חשמלי המתחיל איפה שהוא באיחסון על שרת איפה שהוא בעולם ועובר להערכתי בעשרה או יותר סוגים של ערוצי תקשורת עד שהוא מגיע לעמוד עליו מותקנות האנטנות של התא הסלולרי בו הטלפון שלי נמצא ברגע זה, משם לטלפון שלי בפרוטוקול תקשורת סלולרי שיכול להיות אחד מתוך כמה דורות של פרוטוקולים, משם ב bluetooth לאוזניות, ומצדו השני של עור התוף, שוב כאות חשמלי ברשת העצבים אל המוח שלי. וכל הדרך זו בדיוק אותה המוזיקה, מקודדת בדרכים שונות ומשונות, מועברת בתווכים שחלקם באוויר וחלקם בכבל או בסיב אופטי או תווך פיזי כזה או אחר. למוזיקה שאני שומע לא משנה ה"גוף" שנושא אותה.
כל אותן הנחות של אותה קבוצת עבודה על שימושים כאלה ואחרים, גרמו להגדרת תקן ה bluetooth כך שיש כמה דברים הדפוקים מהיסוד בתקן הזה, שרק עכשיו, כשהתקן כבר בדור החמישי שלו, מתחילים להסתדר. רוב השימושים שהם חזו בזמנו לטכנולוגיה, ושעבורם הוגדרו כל מיני תכונות בתקן, כגון השיוך (למה בכלל צריך שיוך (paring) מראש? למה לא משא ומתן בזמן אמיתי לברור היכולות, כמו למשל ב USB?) בעזרת קוד בן 4 ספרות (קשקוש – כיום זה או 0000 או 1234 או כלום) לא קרו. לעומת זאת הטכנולוגיה משמשת להרבה דברים אחרים שכלל לא נצפו / נחזו בזמנו. אולי זה בלתי נמנע, אבל תקן bluetooth הוא ממש גמל, שהוא כידוע סוס שתוכנן על ידי וועדה. יותר מדי טבחים היו במטבח אז, שיתפו יותר מדי חברות עם צרכים שאינם חופפים, וזה נס שמשהו מהתבשיל הזה שרד את מבחן הזמן.
אני קצת מזדהה עם הקשיים שעמדו בפני קבוצת העבודה ההיא. להגדיר תקן לתקשורת למכשירים שאין להם באמת ממשק משתמש זה קצת מאתגר, ואז זה היה פרדיגמה חדשה. הקשיים האלה מדגימים את ההבדל בין technology לבין המונח היווני השימושי techne – היכולת לעשות דברים. היום, כשיש טלפון חכם עם מסך מגע בעסק, זה קצת קל יותר להמציא אופני שימוש נוחים, ואפשר "לעשות דברים". יש גם לא מעט התקני שמע כיום המחוברים דרך bluetooth שפשוט מדברים אליך בקול, באנגלית סינית כזו, ומודיעים לך את מה שצג היה מראה – לו היה להם צג. הדברים נפתרים לאט לאט, הטכנולוגיה מבשילה.
איך אני יודע שהיא מבשילה? כי לפני כחודשיים התפגר לי סופית הטלפון. אחרי שני ניסיונות כושלים (וטיפשיים בדיעבד, "טוב כלֵה מהטְלֵא" הטיף לנו האקסלי ב"עולם חדש נועז") לתקן אותו, קניתי אחד חדש. תוך כדי שימוש בטלפון החדש, בכל פעם שהייתי צריך לחזור ולשייך מכשיר עם חיבור bluetooth שכבר שוייך בעבר למכשיר הקודם (אין כיום אפשרות לגבות את החיבורים האלה) התחלתי לשים לב שהחיבור הפך להיות הרבה יותר קל מבעבר, גם גילוי המכשיר אליו מתחברים וגם השיוך. וגם הבחנתי עד כמה רבים חיבורי הbluetooth בעולמי, כמה שיניים כחולות צמחו לי עם הזמן, כמה התגברה מידת הסייבורגיות שלי. מניתי עד כה שני חיבורי טלפון לדיבוריות במכוניות. שני חיבורי שמע במכוניות (עם מתאמים כאלה לכניסת aux, בדולר, המגיעים מסין, כמכוניות ותיקות מדי מכדי שיהיה להן bluetooth משולב). שני חיבורים, גם למגבר וגם לסטרימר, במערכת השמע הביתית. שני רמקולי bluetooth עצמאיים – אחד קטן לנסיעות ואחד גדול, שתי מצלמות המקבלות מידע GPS מהטלפון דרך חיבור bluetooth, אזניות bluetooth, חיבור למחשב הנייד ואני בטוח ששכחתי עוד כמה.
במחשב הנייד יש לי גם עכבר bluetooth (בעייתי – החיבור עמו הולך לישון לפעמים…) וגם חיבורי שמע לחלק מהמכשירים שגם הטלפון יכול להתחבר אליהם. לפעמים הטלפון "גונב" מהמחשב הנייד את חיבור האודיו למערכת הסטראו, או להיפך. אין דרך טובה לפתור את זה? אם המערכת הייתה תומכת בנגינה בו זמנית ממספר מכשירים זה היה יכול להיות "מעניין". אבל חיבור מקבילי סתם, למה לא?
במכונית זה עובד, אבל מבלבל. למשל בפעם ההיא, כשנסענו לאסוף מתחנת הרכבת את המכונית שהשארתי שם (בין שתיים לארבע לפנות בוקר יש קנסות כבדים למכוניות החונות בחוף הים). חזרנו בשתי מכוניות, אחד אחרי השניה הביתה, ובדרך ניסיתי להתקשר לאשתי במכונית השניה, ולא הבנתי למה אני לא שומע אותה. מסתבר ששנינו היינו מחוברים לדיבורית במכונית שלה. איך פותרים את זה? לא יודע, אולי שומרים על מרחק יותר גדול בין שתי המכוניות? אולי בעזרת (NFC (near field communication. כשתקן אחד מנסה לכסות את כל סוגי החיבורים בעולם הדורשים גם הספק שידור נמוך בקצב נתונים נמוך, זה מאתגר.
דרכי עצים 