לפעמים זה מצליח

"I love it when a plan comes together" היה המשפט החביב על "חניבעל" סמית, מפקד ה A-team, אותה סדרת טלויזיה משנות השמונים שאהבתי. כמובן ששם זה היה תמיד אחרי שתכנוניו נפלו/קרסו/נכשלו ובעזרת אלתורים ומזל רב בכל זאת נחלץ הצוות מצרה וביצע את משימתו.

לא כך היו פני הדברים בנסיעתנו האחרונה, ממנה חזרנו אתמול. התכנית בגדול, כן התממשה, על פי התכנון שהיה פחות הדוק מהרגיל. עכשיו שאנחנו בחזרה בבית, אנחנו מופתעים כמו תמיד שהדברים קרו פחות או יותר על פי המצופה, ויצאנו בשלום, וחזרנו בשלום, וטוב להיות בבית.

ה"תכנון" החל די מזמן, לפני חצי שנה לערך, אז סיפר לי בני גיא הצופה תמיד קדימה שהחגים יצאו השנה מאד טוב, ונדרשים רק יומיים וחצי ימי חופשה עבור נסיעה ארוכה למדי – מערב ראש השנה ועד סוף סוכות, ואי לכך ובהתאם לזאת הוא רכש כרטיסי טיסה, שאז לפני חצי שנה עדיין אפשר היה לרכוש ממש בזול, לוינה. לו, לזוגתו ולשתי בנותיו, נכדותי בנות השנה והארבע. ושאל אם נרצה להצטרף אליהם לחלק מהתקופה, בה הם תכננו לשהות באיזו חווה במקום ירוק וציורי, אחת מאלו שאוסטריה משופעת בהן, עם גדיים, סוסי פוני, וטרמפולינות.

כך זה החל. כמה שבועות אחריו רכשתי גם אני כרטיסי טיסה לזוגתי שתחייה ולי, לוונציה, בכוון אחד. המחירים כבר החלו לטפס, אבל עדיין היו סבירים. למה וונציה? כי בוונציה יש כעת ביאנלה לאמנות וזה אירוע חשוב ושווה. (גם וונציה שווה, אבל היינו בה כבר 5-6 פעמים). ומוונציה לא ארוכה הנסיעה אל האיזורים הכפריים של אוסטריה, בטירול.

ויש גם מה לראות בדרך, מוונציה אל אותה חווה, שמיקומה התחוור לנו רק כשבוע לפני שיצאנו בדרך. אני נוהג לסמן במפות גוגל מקומות בהם ארצה לבקר בעתיד כלשהו, והיו לא מעט סימונים כאלה בין וונציה לטירול. אז הקצבנו שלושה ימים לדרך צפונה (5-6 שעות בנסיעה רצופה) אל אותה חווה, ארבעה ימים שם, בהם נעשה מה שיגידו לנו לעשות, ובעיקר נבלה עם הנכדות המתוקות מדבש, בני וזוגתו המאממים, נתמסר (לשם שינוי) לאופי הטיול שמתאים להם, בלי מוזיאונים/עתיקות/אמנות/ערים/עיירות ציוריות.

ושלושה ימים חזרה לוונציה בהם נעשה משהו שעליו נחליט מתישהו. אבל למה לחזור לוונציה אם קנינו רק כרטיס בכוון אחד? כי צריך להחזיר את המכונית למקום שממנו לקחת אותה, או לשלם ביוקר על דמי החזרה. וכי מוונציה רכשתי לנו כרטיס בכוון אחד לאיסטנבול, כי גם באיסטנבול יש ביאנלה לאמנות. פחות ידועה ופחות מושקעת מזו שבוונציה, אבל שמענו טובות על גרסאותיה הקודמות, ואיסטנבול עיר מהממת (גם בה היינו כבר 4-5 פעמים בעבר). ומה אחרי כן? כרטיס בכוון אחד חזרה הביתה, אחרי 5 ימים באיסטנבול.

כיף שאפשר לקנות כרטיסי טיסה לכוון אחד ולא כמו בעבר (ואולי עדיין באל-על) שכרטיס בכוון אחד היה יקר מכרטיס הלוך ושוב. מאפשר טיולים יותר מגוונים. חבל שבמכונית שכורה אין אפשרות כזו.

ונסיעתנו זו אכן הייתה מגוונת:
– שתי ביאנלות לאמנות, והמון אמנות עכשווית מסביבן ולידן.
– ביקרנו בשתי ערים יפיפיות בהן התחבורה הציבורית מתבססת כולה או חלקה על שייט. הפלגנו 4 פעמים בוונציה (כולל מ ואל שדה התעופה) ו 4 פעמים באיסטנבול (כולל הפלגה בין-יבשתית מאירופה לאסיה וחזרה)
– היינו בארבע ארצות שונות, כי בדרך דרומה מטירול לוונציה, חיפשנו מלון מבודד בהרים, אולי ביקתה, ומצאנו משהו מקסים ונהדר דווקא בסלובניה, בשמורת Triglav, בפיסה של סלובניה הבולטת אל תוך חיבור הגבולות בין אוסטריה לאיטליה.
– ובזכות סלובניה, יצאנו לנו גם קצת לטפס ברגל, ועלינו אל פסגת Slemenova.
– כן, הכנו שיעורי בית. אספנו רשמים של אנשים מביקורים בביאנלה בוונציה, וגם קצת באיסטנבול, ובדקנו מה פתוח באיזה ימים ובאיזה שעות, כך שלמרות שהחלטנו מיום ליום מה עושים, יצא פחות או יותר בסדר. בטוח שפה ושם פיספסנו דברים (למשל הביתן היווני בוונציה), ןבטוח שאם היינו באים לוונציה לעשרה ימים ולא לחמישה, עדיין לא היינו ממצים את תערוכות הלווין וביתני המדינות הפזורים בעיר.
– בננו הכין שיעורי בית גם הוא, ביסודיות, על המקומות בהם טיילנו יחד, תוך הסתמכות על מקורות מידע שאני בדרך כלל לא בונה עליהם: למשל "מטיילים באוסטריה עם ילדים" בפייסבוק. ולכן יצא לנו לעלות במיניבוס לראש מפלי קרימל ולרדת ברגל כל הדרך (לא קל עם ילדה בת שנה ורבע שלא אוהבת להיות במנשא), לנסוע במגוון של סוגי רכבלים, לגלוש בשלג על פסגת Kitzsteinhorn, לעלות ברכבלים של העיירה בה התאכסנו, (דווקא בשתי דירות נופש צמודות ולא בחווה בסופו של דבר), שהעליה בהם חינם למתארחים בעיירה (עסק יקר הרכבלים האלה), ולצלוח עם נכדתי בת הארבע (שש פעמים רצופות!) מסלול נינגה לילדים בין עצי היער על אחד הפסגות שם, ושתינו שוקו חם בחצר מלון מאד מפואר וקלאסי על שפת אגם ב zell am see, ועוד ועוד. היה ממש כיף, לא שהן תזכורנה משהו מכל זה כשתגדלנה.
– חוץ מהכיף של לבלות עם המשפחה, את הדברים שעשינו אתם/ן, כנראה שלא היינו עושים אחרת. וזה טפשי. כי המפלים יפים, והאגמים בראש הסכרים מעל Kaprun יפים מאד גם הם, וכו'. אז זה רעיון טוב לזרום עם התכנונים של מישהו אחר (עם לקח זהה חזרתי גם מטיול מאורגן של שבוע לאמירויות).
– כן השכלתי להזמין באינטרנט מספיק מוקדם כניסה ל Cappella degli Scrovegni בפדובה, ליום שאחרי וונציה, קפלה שצייר ב 1303 ג'וטו ושלא הצלחתי לראות בביקורים קודמים ומאד רציתי לראות (היה שווה)
– כן הצלחנו לבקר בשני מוזיאונים המוקדשים להרים והטיפוס עליהם (MMM), בראש שני הרים בדולומיטים, שבשני ביקורים קודמים בדולומיטים לא הצלחתי "להשחיל" למסלול. הפעם יצא. אפשר למחוק מה bucket list… מתוודה שברוב בטלנותנו, אל פסגה אחת עלינו במיניבוס ואל השניה ברכבל (ולא ברגל).
– יצא גם שאת רכס האלפים בכוון צפון חצינו במעבר הרים מאד גבוה, ה Großglockner-Hochalpenstraße, שעות של נסיעה בתוך ארץ-קסם מושלגת. ובכוון דרום – עם המכונית על רכבת במנהרה, קצת מדרום ל Bad Gastein. יצאנו מדרום לרכס, אפילו בלי לשלם – כי הגענו רק 5 דקות לפני יציאת הרכבת, והפקיד האוסטרי בכניסה העדיף לוותר לנו על התשלום כדי שלא נצטרך לחכות שעה לרכבת הבאה.
– מפה ושם יצא שגם ביקרנו בארבעה מבנים שתכנן הארכיטקט קרלו סקרפה, שאת עבודתו אני מאד אוהב, שניים בוונציה, אחד בבית הקברות brion, וגן ב treviso. האיש היה גאון.
– היה כל כך ירוק בעיניים, בדולומיטים ובטירול. האפרים המוריקים האלה, אין כצבע הירוק הבוהק הזה במקומותינו.
– וצבעי השלכת. לא היה הפעם בתכנון, אבל בכל זאת, באוקטובר יש שלכת. ואת צבעיה המרהיבים חווינו גם באיטליה, גם באוסטריה וגם בסלובניה. העצים האלה, הנראים כשלהבת בוערת – כל כך יפה. וכשכן מתכננים על נסיעה בצבעי השלכת, כמו בנסיעה קודמת בנוי-אינגלנד המפורסמת בצבעי השלכת שלה, דווקא לא יצא – כי התזמון לא היה מושלם..

אז מגוון או לא?

גם וונציה וגם איסטנבול היו צפופות במידה בלתי נסבלת. באיסטנבול הכבישים פקוקים ללא תקנה, אבל גם המדרחובים. אולי בגלל שאנשים חזרו לטייל במשנה מרץ אחרי הקורונה, או שהעולם קורס תחת משקל המין האנושי בכלל וחלקו המטייל בפרט. איך אפשר לתכנן נסיעה שלוקחת את זה בחשבון? לא יודע. ברור שלא הביאנלות לאמנות הן שהביאו את הקהל הרב לשתי הערים האלה אבל הן כן די מכתיבות את מועד הנסיעה. שמעתי מאנשים שהיה תענוג בוונציה בזמן הקורונה, אבל לא הייתה ביאנלה.

ובעניין האוכל: אלמלא הייתי טבעוני, הנסיעה הייתה יכולה להיות מאד מגוונת גם מבחינה קולינארית. אני מודע שיש פה פספוס, אבל זה מחיר שאני מוכן לשלם. פה ושם חטאתי בצמחונות, רק בקינוחים. כי לבקר באוסטריה ולא לאכול פעם אחת אפילו kaiserschmarrn יהיה סוג של בגידה בזכרון בית אבא. אז החלטתי שפעם אחת, פעם אחת לכל מאכל, כן? זו בגידה בעקרונותי שהחלטתי שאני יכול לשאת, רק הפעם.

יש אנשים שמוקד הנסיעה עבורם, והתכנון שלה בהתאם, הוא האוכל. לא שזה נראה לי לא ראוי. זה פשוט לא רלוונטי לטבעונים, אפילו לא לצמחונים.

אבל לקח אחד בנושא יש לי מהנסיעה הזו: בדרך כלל עדיף (לי) למצוא משהו טבעוני במסעדה "רגילה", אולי עם שינויים והתאמות. עדיף על חיפוש מסעדה טבעונית גרידא, בה האוכל ברוב המקרים פשוט צחיח, עם היא בלל עדיין קיימת כשאתה כבר מגיע אליה. לקח שבהחלט נכון לאיסטנבול.

איך ניצלתי מהדוב החום

Übermut tut selten gut – משפט שסבא שלי אהב לשלוף בכל פעם שנראה לו שבני משפחתו חורגים מרף מסויים, די נמוך, של צניעות הליכות. בתרגום מילולי "הוללות לעתים נדירות עושה טוב". בתרגום חופשי "זה יגמר בבכי" או "יש גבול לכל תעלול". היום, אחרי שנגיף הקורונה הפיץ עצמו בעולם במהירות כה רבה, במידה לא מועטה בעזרת ניידות האנשים בעולם, שסבי היה גורס שהיא מאד מאד מוגזמת, אני נזכר במשפט ההוא. ואכן, לא מעט אנשים אומרים שההתרוצצות של אנשים על פני הגלובוס, שהתאפשרה על ידי הטיסות המאד זולות, יש לה מחיר שיתכן ואנו מתחילים לשלם כעת.

בתחילת ינואר, כאשר היו כבר כמה וכמה חולים בקורונה בעיירות שמדרום למילנו, יצאה זוגתי שתחייה ל"שהות אמן" של חודש באיטליה, בכפר קטן על חוף הים, ברצועת החוף שבין גנואה ופורטופינו, בחבל ארץ הנקרא ליגוריה. אבל לא היה שום דיבור על המחלה הזו. בעצם אולי היה מעט, אבל רק על מה שקורה בסין "הרחוקה".

שבועיים יותר מאוחר, עם סיום הסמסטר הצטרפתי אליה. (זה שאני "שומע חפשי" לא אומר שאני מוכן להפסיד שיעורים, גם לא עבור שהות באמת מפנקת בוילה מקסימה הצופה על הים, אידיוט, לא?). טסתי לברגמו (זו שכיום שיירת משאיות של הצבא האיטלקי מפנה משם את הגופות) ומשם נסעתי באוטובוס אל גנואה. ועדיין אף אחד לא דיבר ואף אחד לא שמע על המחלה באיטליה בכלל ובצפון איטליה בפרט. וכך העברתי שבועיים בשיטוט רגוע בין העיירות שם על החוף, בריביירה הליגורית, בביקורים בגנואה (שם יש בית קברות מונומנטלי, נהדר ל"ציד ראשים" מפוסלים, שאני מניח שבימים אלו יש ביקוש גדול לשירותיו) וסתם בבטלה. כמעט ההגדרה של Übermut.

אבל לכל דבר טוב יש סוף, ושהות האמן בת החודש נגמרה. "נאלצנו" לעבור לדירת חדר שכורה במילנו לכמה ימים שם הכל היה לכאורה כבימים ימימה. אולי היינו צריכים להקשיב יותר למהדורות החדשות המקומיות באנגלית, אבל מי חושב על זה? אז הסתובבנו שלושה ימים בעיר מילנו, שם הכל נראה כרגיל. שם ראיתי באחד הימים שב Accademia Carrara בברגמו יש תערוכה ובה ציורים של טיציאן, תלמידו קאראווג'ו ותלמידו שלו בשם Peterzano. אז נסענו לברגמו שהיא עיר קטנה ויפה וראינו את התערוכה וטיילנו בעיר וחזרנו למילנו, ולא חשדנו לרגע שהסתובבנו בעצם בתוך חשרת וירוסים.

ואז חזרה זוגתי לארץ ואני שוב חזרתי לברגמו, בפעם השלישית אך לא האחרונה, שם נפגשתי עם ידידי מ. שהגיע בטיסה ויחד יצאנו לחופשת סקי של שבועיים. איך אומרים? "אם כבר אוכלים חזיר, אז לפחות שהשומן ינזל מהשפתיים". האמת שלפחות חמש שנים לא עשיתי סקי, אחרי שקרעתי (חלקית) רצועה בברך בפעם האחרונה, ודי חששתי. אז אמרנו שנעשה את זה באיזי, ובילינו יום בנסיעה לאורך אגם iseo המקסים (זה שכריסטו בנה בו את המזחים הצפים), וגלשנו במשך חמישה ימים באתר פאסו טונלה והכפרים הסמוכים. באיזי. ואז עוד יום מנוחה ומעבר לאתר אחר, מרילבה, ושם עוד חמישה ימי סקי, באיזי, ואז עוד יום נסיעה חזרה דרך אגם קומו לברגמו וחזרה לארץ. בשלב הזה כבר היה ברור שהדברים באיטליה לא כשהיו, שענן שחור מרחף מעלינו. חמישים אלף איש בעשר עיירות ליד מילנו היו כבר בעוצר מוחלט. במילנו וברגמו עצמן לא דובר על חולים והחיים נמשכו כרגיל ובחבל הארץ בו אנו היינו לא דווח על חולים אבל בדיעבד ברור שהיו גם היו, ולא מעטים.

בימים האחרונים כבר נדרש מאמץ של ממש כדי להדחיק את הקטסטרופה המתקרבת. במגרש החניה של אתרי הסקי היו מכוניות מכל רחבי אירופה. חופשת האביב התחילה בבתי הספר בכל אירופה והצפיפות באתרי הסקי זינקה. (אם אתם תוהים איך המחלה התפשטה כל כך מהר ברחבי אירופה). כנראה שבשלב זה אנשים מאיטליה כבר החלו להמלט מהאזורים הקרובים למוקדי המחלה אל אתרי הסקי, שם לא היה סגר. לשמור מרחק לא ממש היה אפשר, ביחוד שבאתר הסקי מרילבה יש רק רכבל אחד, הדוב החום (Urso Bruno) שמספרו 7 המוביל אל פסגת הר ויגו, ורק דרכו אפשר להגיע לרוב המסלולים וגם לאתרים הסמוכים כגון madonna di campiglio ו Pinzolo.

קשה לשמור מרחק כאשר אתה דחוס בין חמש מאות איש לערך, העומדים שישה-שישה בתור לרכבל, או בקרונית בה דחוסים עשרות אנשים, למשל בעליה לפסגת Peio 3000. איך יצאתי משם בריא לא ברור. ובעצם, גם לא ברור אם יצאתי משם בריא. אמנם הייתי בבידוד שבועיים, כחוק, אחרי שחזרנו ארצה, במהלכם לא הופיעו סימפטומים כלשהם, וגם מסיום הבידוד ועד היום לא הופיעו סימפטומים, אבל להבנתי יכול להיות שהייתי נשא, ואחרי כן גם חולה, בלי לדעת את זה בכלל. ואם הייתי חולה אז גם יתכן שאני מחוסן ויכול להסתובב בחוץ בשקט. אם היו עורכים בדיקות אז הייתי יודע, אבל מי יבדוק אותי בהיעדר סימפטומים? אני הרי לא מבאי קן הקוקיה של העבריין הלא נמלט מרחוב בלפור, לשמחתי.

אז הייתי חמישה שבועות פה וגם שם, בכל רחבי צפון איטליה, והייתי ממש בזמנים בהם ההדבקה התפשטה בקצב מעריכי (אקספוננציאלי) ואני מודה למזלי הטוב (שֵכל אין פה) שזה עבר בשלום, קל וחומר כשקראתי על החולה מספר N שנסע לאיטליה ליומיים וחזר חולה. אני בן ששים וחמש, אמנם ללא מחלות רקע, לא מעשן, לא שותה ובנוסף גם טבעוני (ורוצה להאמין שיש לזה תרומה מסויימת לעמידות בפני מחלות) אבל המספרים המבשרים לי שאחוזי התמותה מתחילים לנסוק בתחום הגילים שלי, גורמים לי להיות פחות שאנן מהרגיל, לשבת על התחת ואפילו לשטוף ידיים מפעם לפעם. בדיעבד אני גם שמח שצייתתי לדרישות הבידוד ולא נסעתי למרוקו לחנוך שם בית הספר לילדי הברברים (מטרה ראויה, לא? סיפרתי על זה ברשומה כאן). יש גבול לכל תעלול, או כמו שסבא שלי היה אומר (זה בגרמנית, אגב) Übermut tut selten gut. אם שרדתי את הדוב החום, וגם את הנפילות בסקי (והיו כאלה), מותר ואפילו רצוי עכשיו לשבת קצת בשקט.

עד העונג הבא.

Stromboli

הייתי לחוץ מהעניין הזה, של העליה לפסגת הר הגעש סטרומבולי.  בכל זאת, פעמיים הגובה של הר הכרמל, קונוס תלול מכוסה חול וולקני רך, ואני אמור לעשות את זה בקבוצה, בשעתיים וקצת. כל כך לחוץ הייתי, שהלכתי ובדקתי בצילומי אוויר אצל Google Earth איך נראה השביל, ואיך עולים. אפילו בדקתי באיזה גובה מעל פני הים (60 מטרים) נמצא המשרד של Magma Trek, החברה אתה בחרנו לעלות להר  שממנו הנחתי שנצא לדרך…

סטרומבולי

כשירדנו מהמעבורת בנמל של הכפר, ההר המתנשא מעלה באמת נראה קצת מאיים. מאד תלול, ולא רואים עליו שום שביל אל הפסגה. אבל אז  הוסחה תשומת לבי על ידי ניידת המשטרה החונה על הרציף, ובה יושבים שני קרביניירי במדיהם המפוארים, ושמתי לב ש"הניידת" היא קלנועית חשמלית, שאתה השוטרים כנראה מנהלים מרדפים בסמטאות הצרות של הכפר, אחרי הריקשות-וספה המשמשות שם כתחבורה ציבורית.

פה בחיפה, אני מגיע מתנשף, בקושי, בעליה מביתי אל האוניברסיטה, הפרש גבהים של אולי 200 מטרים. סטרומבולי הוא 917 מטרים, מגובה פני הים. זכרתי, מהימים שבהם הייתי בכושר יותר טוב שעליה של הפרש גבהים של 300 מטרים בשעה זה כנראה קצב סביר, אבל אלו היו ימים שבהם הייתי צעיר יותר, בכושר יותר טוב, ושקלתי הרבה פחות. כמה פחות? בואו נאמר שאם המשקל העודף היה תרמיל גב  לו הייתי עושה לו check-in לטיסה, הייתי צריך לטוס במחלקה ראשונה בכדי שלא לשלם על משקל עודף. ואת "התרמיל" הזה אני צריך לסחוב אתי בעליה. למרבה המזל, את שאר החפצים, מים וצידה, סחבו בעבורי שני הבחורים המצוינים, בניי.

התכוננתי קצת לטיפוס הזה. עליתי כמה פעמים את המאתיים מטרים האלה לאוניברסיטה, והשתדלתי לשמור על קצב סביר שיאפשר לי לטפס בלי לעצור לאוויר. "השיטה הנפאלית" קראנו לזה בזמנו כשניסינו להבין איך הנפאלים הקטנים והרזים הולכים שבועיים ברגל בשבילים התלולים שם, עם 144 בקבוקי זכוכית של פפסי (לטובת התיירים הצמאים) בארגזי עץ על הגב. הם "פשוט" עושים את זה בצעדים קטנים, מאד אפילו, ולא מרימים את הרגל יותר ממה שהכרחי. אין בשבילים האלה מדרגות גבוהות – זה עוזר.

עזר גם שלפני סטרומבולי טיילנו שבוע, אמנם במישור, והלכנו המון. מד הצעדים בטלפון, שהיום אני נמנע מלהסתכל בו (מביך מדי) הראה כל יום מספר חמש ספרתי של צעדים, כמו שצריך לבריאות טובה  – לפחות 10,000 צעדים ליום, וזה כנראה עזר. עזר גם שהמדריך (אי אפשר לעלות לפסגה ללא מדריך) עצר כל חצי שעה לחמש דקות, וידע להכתיב קצב טוב. עזר גם שלא רציתי להתפשל לפני הילדים…

כשעצרנו קצת מתחת לפסגה, ירדה לי אבן מהלב. עשיתי את זה! שישים המטרים הנותרים עד לפסגה כבר נראו עניין של מה בכך, והירידה לא הדאיגה אותי. אני טוב בירידות… כבר החשיך (עולים תמיד בערב כי רואים את ההתפרצות רק בחושך), וחיכינו לקבוצות שעלו לפנינו, שיפנו את השטח המצומצם בפסגה, זה שממנו אפשר להשקיף מטה את תוך אחד הלועות של הר הגעש.

כמובן שזיקוקי הדינור מהלוע שאותו יכולנו לראות מהנקודה בה המתנו, אחד מארבעת הלועות של הר הגעש, היו כבר תגמול ראוי לטיפוס, שהייתי מאד מרוצה שהצלחתי לגמור בלי התנשפויות מיותרות. זיקוקי הדינור בפסגה, כאשר כבר הגענו, היו ממש, אבל ממש, מרשימים. לא כל יום ההר כה פעיל כמו באותו יום, ולא כל יום הפסגה נקייה מעננים כמו באותו לילה, ולא כל לילה יש ירח מלא כמו בלילה שבו טיפסנו. שיחק לנו המזל.

כשחזרנו לכפר בחצות, החלה בו חגיגה סוריאליסטית של זיקוקי דינור ענקית מסיבה לא ברורה (אני חושד שזה לא היה בגלל שהצלחתי לעלות, והם כנראה גם לא ידעו שיום הנישואין ה 33 שלנו חל באותו התאריך) שגימדה את תצוגת זיקוקי הדינור של ההר. מישהו שם היה חייב כנראה להדגים  את יתרון התרבות על הטבע.

נו, ועל מה חשבתי לי שם למעלה, כשהקור גבר והתחלנו לרדת? חשבתי לי קצת בכאב לב על רשימת הדברים שאני רוצה להספיק לראות ולעשות לפני מותי (ליתר דיוק, לפני שאזדקן מכדי לעשות אותם), ועל האופן בו הטיול הזה לאיטליה הולך מאד לקצר את הרשימה הזו.

הר הגעש היחידי הפעיל (עם לבה) באירופה? ירד מהרשימה. האיים האיוליים, שסטרומבולי נמנה עליהם? ירדו. (הם אמנם מדהימים, והיינו רק בשלושה מהם, אבל אני חושד שכבר לא אחזור). הר הגעש באי וולקנו, יומיים קודם, שסתם פולט לו גזים לוהטים להנאתנו מ"פומרולים" במכתש בראשו, וגם בכל מיני מקומות מתחת למים ליד החוף (אמבט בועות טבעי)? ירד מהרשימה. ובהמשך, ירדו גם הר הגעש אטנה בסיציליה, ולישון ב Trulli והאתרים בפאסטום, פומפי, וארקולנום, ועוד ועוד.. ולא ידעתי באם לשמוח או להתעצב.

אני אידיוט שככה אני חושב?

גם אם אתם לא בקטע של רשימות, שווה לטייל באיים האיוליים (שנקראים לפעמים גם ליפאריים) . המעבורת אליהם יוצאת מהעיר Milazzo, אליה אפשר להגיע באוטובוס ישירות משדה התעופה של קטניה בסיציליה. ואליה אפשר להגיע בטיסות ישירות מהארץ.

יקר לטייל באיים האלה, הרבה יותר יקר מאיי יוון, ביחוד בעונה. אבל בכמה מקומות אפשר לשבת ולהסתכל 150 מטרים כלפי מטה, בבטחה יחסית, אל תוך לוע מלא לבה בוערת? כל זה בחסות העובדה שלועות הר הגעש גלשו מטה כמאתיים מטרים מפסגת ההר (לא ברור לי איך זה קורה, אבל זה קרה, וגרם לצונאמי שהגיע עד לצפון אפריקה). ואז אפשר לשבת על שיירי הפסגה המקורית של ההר, ולהשקיף למטה את תוך לוע הר הגעש.

לא כדאי לדחות את הביקור שם. עד 2007 ההר היה סגור, ויתכן שהוא יחזור להיות סגור למבקרים, תלוי בפעילות, ואז, איך תוכלו להתקדם ב"רשימת הדברים לעשות לפני ש…"?

בדרך לסטרומבולי, כדאי לעצור באי וולקנו, שגם הוא תופעה געשית שווה בפני עצמה, ובאי Salina היפיפה, ויש עוד כחמישה איים שאני בטוח שגם הם יפים, ואומרים שהם מאד שונים זה מזה. כל האיים האלה, כמו איי הוואי, הם תוצאה של נקודת תורפה בקרום כדור הארץ, חיבור בין פלטות, שזזה צפונה (דרומה במקרה של הוואי) ובכל פעם יוצאת לבה במקום אחר, והלועים הקודמים הופכים לסתם איים חביבים, עם חופי חול שחור דק ונעים.
יש כבר הר געש פעיל אחד מצפון לסטרומבולי, אלא שהוא עדיין מתחת לפני הים.

יש שני כפרים באי, והם ממוקמים בשני המקומות היחידים על האי המוגנים על ידי שאריות לוע הר הגעש המקורי מזרימת לבה מהמיקום הנוכחי של הלוע   אמצעי התחבורה היחידי בכפר השני שיש באי, Ginostra, הוא בכלל חמורים וגרים שם רק 25 איש, בניגוד ל 100 לערך שגרים בסטרובולי (לעומת כ 4000 שגרו שם פעם, ועסקו בחקלאות, עד להתפרצות אחת שהבריחה כמעט את כולם).

בשני הכפרים הבתים כולם קוביות לבנות, עם גג שטוח האוגר מים לבור מתחת לבית. חלק מהבתים הם בתי נופש של עשירי איטליה. את הבית היחיד שלך לא תבנה כנראה מתחת להר געש פעיל.

יש גם מגדלור, על סטרומבוליקיו (לאיטלקים יש שמות מדליקים למקומות), האח הקטן אך המבוגר של סטרומבולי, שארית של מיקום הלוע הקודם. הקונוס של ההר ההוא נשחק ובלב ים עומד כיום רק עמוד הלבה שהיה בתוך הלוע ההוא ועליו מגדלור.

רמת Murgia וארץ ה Trulli

אני חושד שיותר מ 99% מהתיירות לאיטליה, היא לצפון המדינה, שרוב התיירים לא יורדים דרומה מרומא, לבטח לא דרומה מנפולי. בשיא עונת התיירות, אחרי טיול משפחתי בסיציליה והאיים האיוליים, כשזוגתי שתחייה ואני נפרדנו מהילדים, חצינו את מיצר מסינה ונסענו צפונה בתחתית המגף האיטלקי עד לנפולי (בערך באמצע השרוכים של המגף), ראינו כמעט רק תיירים איטלקיים, או שלא ראינו אף אחד.

גם אנחנו, שכבר היינו במצטבר חדשים לא מעטים, בביקורים לא מועטים, באיטליה, לא היינו חושבים לעשות את הטיול הזה, אם לא היינו שומעים מחבר החי באיטליה, אצלו התארחנו , בדיוק היום לפני שמונה שנים כשחזר מביקור בחבל Puglia, על בתי ה Trulli שם.

Trulli at Alberobello

תרשו לי לספר קצת על אזור אחד ספציפי של דרום איטליה, רמת Murgia אשר בחבל Puglia, הנמצאת ממש באמצע בין החוף האיוני והחוף האדריאטי של איטליה, בגובה של כ 400 מטרים מעל פני הים.

על ראשי הגבעות של הרמה הזו בנויות כמה ערים קטנות ויפיפיות (ליתר דיוק ליבתן העתיקה מקסימה, הבנייה החדשה מסביב פחות) כמו למשל העיר עם השם הארוך Locorotondo, המתהדרת בתואר "אחת הערים היותר יפות (più bello) באיטליה",

והערים / עיירות  Cisternino  ,Martina Franca, Ostuni ו Noci.

Ostuni

והסיבה שבגללה באנו לשם: במרכז הרמה נמצא Valle D`Itria, עמק יפיפה שלכל אורכו, וגם במקומות רבים אחרים לאורך ורוחב ה Murge (כך מכונה הרמה הזו) מפוזרים אלפי בתים שגגם בנוי מאבנים שטוחות המונחות זו על גבי זו בצורת חרוט עגלגל, ה Trulli.

הריכוז הגדול ביותר של ה Trulli הוא בעיירה Alberobello המקסימה, שם גם הזמנו לנו Trulli משלנו ללילה אחד, דרך AirBnB. העיירה עצמה היא כבר טיפה יותר מדי תיירותית, והריכוז הגדול של ה Trulli שבה קצת רווי בחנויות מזכרות ועדיין, יפה שם להפליא. ה Trulli שלנו הסתבר, היה ממוקם בתוך מטע זיתים בכביש כפרי צר כמה קילומטרים משם, לא רע אם יש מכונית, אפילו עדיף. היה שם כל כך יפה, שלא יכולנו שלא להישאר עוד לילה.העין לא שבעה מה Trulli המתוקים האלה, המופיעים באינסוף הרכבים ושילובים עם בתים "רגילים", במקבצים גדולים וקטנים, על חלקם יש ציורים מסתוריים משהו בסיד, על גבי הרקע האפור של האבנים. חלק קטן מהגגות לבנבנים יותר, כי האבן טרם קיבלה את הגוון האפור מהחשיפה למזג האויר, ומכך אני מסיק ששפע הגגות האלה לא נבנו בגלל הביקוש התיירותי אלא שזו עדיין מסורת הבנייה באזור, ורוב הגגות שם משנים רבות. חלקם אפילו כבר עיי חרבות.

מהרמה, הקרירה יחסית, אפשר גם להגיע תוך פחות מחצי שעה למספר חופים לא רעים בכלל, אם בא לכם קצת לטבול בים. יכול להיות מאד חם שם בקיץ.

בשיפולים המערביים של רמת Murgia, נמצאת העיר Matera,  שבה אנשים גרו שנים רבות במערות החצובות בדופן הקניון העובר ליד העיר, מערות שנקראות Sassi. אנשים עדיין פה ושם גרים במערות האלה, וגם אתם יכולים לגור באחת מהם, למשל דרך AirBnB. חלק מציבורי המערות הפכו אפילו למלונות "בוטיק", חלק למסעדות, ובחלק יש עדיין כנסיות. אסור להחמיץ.

Matera

אחרון חביב: ב Murge מגדלים גרגרי חומוס שחור. כך הוא גדל באופן טבעי. טעמו (במרק) לא מאד שונה מזה שלנו. הבאתי אתי, אבל עוד לא ניסיתי לעשות אתו חומוס שחור.

ceci neri

14 אריות

אם לא בא לכם לגור בנפולי, ואתם רוצים לבקר באתרים כמו פומפיי, הרקולנום, פאסטום (שם המקדש היווני שעליו כותב מרטין היידגר ב"מקורה של עבודת האמנות"). ואם בא לכם גם לבקר במקומות ציוריים כמו Amalfi. Positano, Sorrento, וגם ללכת לים, וגם לבקר בנאפולי ובקפרי, סלרנו היא התשובה.

למה לא נפולי? אולי בגלל הזכרונות שלי מביקור קודם, של עיר שבא אתה מותקף בלי הפסקה על ידי כייסים וחוטפי תיקים, אולי זו התדמית של העיר, אולי אלו סרטים כמו "גומורה". אבל לא בא לנו על נפולי, עד כדי כך שאפילו פסחנו על מוזיאון העתיקות שם שהוא כנראה מדהים.

שמנו את בסיסנו בעיר סלרנו שהיא 50 דקות נסיעה מכל אחד מהמקומות האלה בערך, ואפשר להפליג ממנה במעבורת ישר אל Amalfi ו Positano ולחסוך את הפקקים האינסופיים בכבישים המתפתלים בחצי האי הזה. ויש משם גם מעבורת לאי קפרי.

לא החלטנו על כך מראש, ולמעשה אפילו לא היינו מודעים לקיומה של סלרנו, עיר די גדולה השוכנת על הים בחבל קמפניה, עד שגילינו כעבור מספר קילומטרים של נסיעה, שהאותיות SA בשילוט SA-RC מעל הכביש היוצא מהנמל של Villa San Giovanni, המקום בתחתית חרטום המגף האיטלקי שאליו מגיעות המעבורות ממסינה שבסיצילה, הן קיצור של Salerno, וש SA-RC היא האוטוסטרדה A3, היחידה המחברת את חלקי דרום איטליה למרכזה, ומובילה מ Reggio Calabria  ל Salerno (בעצם לנפולי). אבל כשמסתכלים על המפה, ופוסלים את נפולי כבסיס, סלרנו נראית מאד הגיונית.

איפה בסלרנו? זה היה קצת יותר מסובך. תכננו ללון בה שלושה לילות, ויצא שהזמנו שלושה מקומות שונים. מהראשון ברחנו מיד, בלי להכנס, מהשני ברחנו אחרי לילה, ומהשלישי לא ברחנו, למרות שממש מעבר לכביש ראינו את המקום שבו היינו צריכים לשהות מלכתחילה, ושרק בשביל ללמוד עליו היה שווה לכם לקרוא עד כאן: ה B&B 14 Leoni. (ארבעה עשר אריות).

המקום הראשון שבו הזמנו מקום, דרך AirBnB, תאר עצמו כ Masseria, שם שבמקור משמעותו בית חווה, והיום מתאר יותר מלונות אירוח כפריים, חלקם מאד מפוארים ומפנקים. על המפה הוא נראה ממש בפאתי סלרנו, והיו תמונות יפיפיות של הגן המקיף אותו. היה גם זול (במידה חשודה) וגדול מאד (במידה חשודה, יכול  להלין כ 10). הייתה לו רק המלצה אחת, שאישרה את גודלו של המקום. הגענו לשם, וברחנו על נפשנו. המקום היה מוזנח, הגישה אליו הייתה שביל אחורי בין לולים, דרך שערים חשמליים, והוא היה הרבה יותר רחוק מסלרנו מכפי שפורסם.

ורק בזכות אי דיוק זה בכתובת, ואחרי פניה ל"רשויות" של AirBnB, הוחזר לנו כספנו. מסקנה: אם מזמינים דרך AirBnB, זה לא יכול להיות מעכשיו לעכשיו (דורש תאום עם המארחים – נפגשנו אתם במרכז קניות רחוק מאד מהמקום והם הובילו אותנו) ובשום פנים – לא מקום שאין לו מספר דו ספרתי לפחות של המלצות, טובות כמובן. ואם אתם עוזבים מקום שהזמנתם בלי להכנס – צלמו תמונות של המקום לתמוך בטענתכם. AirBnB היו בסך הכל בסדר, אבל האינטרס שלהם הוא גם עם המשכיר.

המקום השני שהזמנו, בחיפזון מה כמובן, התברר כדירה בשיכון באחד מרחובות העיר, וכשהגענו לשם, לא היה שם איש. המקום מוגדר כ B&B אך הבעלים גר במרחק שעת נסיעה משם, ואי אפשר היה להשיג אותו בטלפון. אחרי 3 שעות של המתנה הוא הופיע, והכניס אותנו לדירה. לא משהו שאני מאחל לכם, ולכן גם פה המסקנה: Bed and Breakfast צריך להזמין מראש, או להגיע ולחפש במקום.

אז עזבנו אחרי לילה, ועברנו ל Grand Hotel Salerno, מלון 4 כוכבים על שפת הים, שבמחיר שווה לכל נפש, ושווה לשתי האופציות הקודמות סיפק גם מיקום על החוף, גם בריכה, גם ארוחת בוקר מכובדת (בניגוד לקפה וקרואסון הנהוגים) וגם מלון לא רע כלל.

יש פה לקח; עם כל הרצון לישון במקומות בעלי אופי, אם מוכנים לוותר על מטבח שאפשר לבשל בו לבד (לטבעונים זה פתרון טוב) אפשר תמיד פשוט ללכת למלון, להזמין חדר באינטרנט מהטלפון (כדי לחסוך 15-25% מהמחיר) עוד מהלובי, ומיד לגשת לדלפק ולקבל את המפתחות. פשוט, לא מיוחד ולא כלום, אבל בלי צורך בתיאומים, וברור מראש מה מקבלים.

אלא אם כן חשקה נפשכם בצימר מקסים ממש על שפת הים (ולא מעברו השני של הכביש המהיר שם ממוקם המלון), עם חוף פרטי וחניה חינמית (קשה עם החניה בערי איטליה), ואפילו קצת יותר זול מהמלון, אז הזמינו מראש מקום ב 14 Leoni, על שם 14 פסלי האריות בכניסה. בסיס מעולה לכל האזור, שצריך לפחות שבוע בשבילו, שבועיים כולל נופש.

וסלרנו עצמה? עיר די סימפטית. לא נוצצת, אין בה מסעדות מי יודע מה, לא ידידותית במיוחד לטבעונים, אבל אפשר להסתדר. וחוף הים שלה נחמד.

וחוץ מזה, יש את האי Ischia, שגם בו כנראה כדאי לבקר, מהצד השני של נפולי. ישאר לפעם הבא.

באיטליה

אך חזרנו מאיטליה, והדבר עליו אני משתומם בנסיעה הזו, פרט ליפי דרום איטליה ואתריה, הוא כמות הלוגיסטיקה המעורבת בנסיעה שכזו, בת שלושה וחצי שבועות, לאיטליה בלבד.

כמה לוגיסטיקה? למשל זו הכרוכה בתעבורה: שני קטעים במכוניתנו שאותה השארנו ברכבת ואספנו בנקודה בה המונית חזרה מנתב"ג הייתה אמורה להוריד אותנו – אחרי שבננו נסע בה בהעדרנו, שלוש מכוניות שכורות שונות, 3 נסיעות רכבת ב 3 חברות שונות, 5 נסיעות במטרו (מילנו), 2 נסיעות במונית-ריקשה בסמטאות הצרות של הכפר סטרומבולי, נסיעת רכבל אחת במעלה בהר הגעש אטנה, 5 טיסות (אחת פנים) לנו ועוד 2 לילדינו (ישירות לסיציליה), נסיעת אוטובוס אחת, שתי נסיעות מיניבוס, ארבע הפלגות ברחפת (ביו האיים האיוליים), שלוש הפלגות ב Vaporeto (וונציה), הפלגה אחת אל שדה התעופה (וונציה), הפלגה אחת עם המכונית (סיציליה-איטליה), וטרמפ חזרה לחיפה מנתב"ג עם ידידנו בני שהזדמן שם. ואנו בטוח ששכחתי עוד כמה.

כמה לוגיסטיקה? למשל הלינה:  10 דירות שונות שחלקן הלינו 5 נפשות (חלק מהזמן היינו בהרכב משפחתי מלא), מערה אחת (בתמונה מטה), ב Truli אחד (בתמונה מעלה) ובית מלון אחד. רובם הוזמנו מראש, גם כי יש לי יותר פנאי לזה, גם כי קשה למצוא דירה לחמישה אנשים, עם 3 חדרי שינה, באיים שבהם גרים כמה מאות אנשים, וגם כי ב AirBnB פשוט חייבים לבדוק היטב, ללכת רק למקומות שיש להם ממליצים לא מעטים, ואין ברוב המקומות תשובה מידית, לפעמים מקבלים תשובה שלילית.
יש מקומות "שונים" ומהנים מאד בדרך ההזמנה הזו, אך צריך לתת לזה זמן.

כמה לוגיסטיקה? למשל כרטיסי כניסה מוזמנים ומודפסים מראש למקומות כמו האקספו במילנו או הביאנלה לאמנות בוונציה, כמו בירור אילו מהתערוכות בוונציה פתוחות ביום שני כשהביאנלה סגורה, מה התערוכות השוות וחללי התצוגה השווים במילנו (על תפספסו את תערוכת Arts and Foods בטריאנלה, ואת Fondacion Prada). למשל הזמנת מקומות בטיפוס על פסגת הר הגעש Stromboli אחרי שביררנו שכדאי לעשות זאת עם Magma Trek. למשל לברר איפה אפשר לשכור נעלי הרים לטיפוס דנן אחרי שבני היקר שכח את שלו בנתב"ג.

למה אני מתעכב על פרטים לוגיסטיים משעממים שכאלה? כי אני שואל את עצמי אם בעוד עשר שנים יהיה לי את האנרגיה להרים הפקה שכזו, או שאצטרך להיגרר כחלק מקבוצה בטיול שמישהו אחר ארגן, אחרי מדריך שידקלם לי בקצב הכתבה דברים שממש לא מעניינים אותי, ויאיץ בי לעלות לאוטובוס.
אני חושב שאז, כבר אעדיף להשאר בבית.

גם ככה, כבר חל אצלי שינוי באופן שבו אני מטייל. בעוד שבעבר לא היה לי כמעט אף פעם מושג איפה נישן באותו לילה או לאן ניסע למחרת, היום אני מסנדל את עצמי במידה רבה על ידי הזמנה של מקומות לינה, כרטיסי רכבת וכדומה. זה כנראה הפיתוי של מערכות ההזמנה באינטרנט שהשתכללו כל כך. אולי אין ברירה – אם כולם משתמשים במערכות שכאלה, והמערכת כולה נעשית הרבה יותר יעילה, יורדת הסבירות למצוא מקום לינה ברגע האחרון במקומות עמוסים. פעם, אפשר היה פשוט לסמוך על אי היעילות של המערכת כולה, שתמיד ימצא חדר לשניים, ביחוד אם מוכנים להתפשר גם על התנאים וגם על המחיר.
יתכן שזה עדיין כך, שאני הוא זה שהפך חששן' יתכן שפעם פשוט טיילנו טיולים הרבה יותר ארוכים ויתכן שפשוט צריך טיולים פחות מורכבים.

אבל היה על הכיפק, והכל (כמעט) יצא כמתוכנן, והיינו במקומות נפלאים.

אלבנים

את יום אתמול העברנו בסיור בין כפרים שהקימו פליטים אלבנים נוצרים שנמלטו לאיטליה מהשלטון העותמני, במאה ה 18. הם התיישבו באזור שלא רבים רצו לגור בו, שהיום הוא הפרק הלאומי polino, שם הם חיו כנראה בתנאים קשים הרבה שנים, אבל היום הכפרים נראים משגשגים יחסית.
כפריהם באזורים נידחים ביותר, נסיעה של שעות רבות בכבישים משובשים בכדי להגיע אליהם, ושם הם שימרו את תרבותם.
השילוט כולו באיטלקית ואלבנית והם ממשיכים לדבר ביניהם אלבנית, אלבנית שקפאה במאה ה 18, ושונה מאד מזו שמדברים אלבנים באלבניה היום.
כנסיותיהם הן מהסוג הנהוג בנצרות המזרחית, דומות לאלו שיש ביוון. וגם חלק מהאוכל שונה מהאוכל האיטלקי של האיזור (קלבריה ובזיליקטה). כנראה שהאיחוד האירופי מסייע בשימור תרבויות מינוריות מסוג זה.
היום, חלק מהכפרים הקרובים יותר לכביש המהיר A3 כמו למשל הכפר היפה Civita מהווים מקור משיכה לתיירים, ויש בכפר הקטן הזה חמש מסעדות ועשרים חדרי אירוח.

ואולי, אם נצליח להרגע קצת מהחרדה הדמוגרפית שלנו, המכתיבה כל כך הרבה מחיינו, נוכל גם אנחנו ליהנות מכיסים כאלו של תרבות שונה. אולי גם אצלנו יהיו בנגב כפרים שבהם נוכל לבקר, להתארח, ולטעום ממטעמי המטבח האפגני, או הסורי, או האריתראי. והשלטים יהיו בשלוש-ארבע שפות, וידברו שם ניב נושן של טיגרינית או פשטו.
ונהיה גם אנחנו קצת "חסידי אומות עולם".
הלוואי.

בריביירה

כשהדלתות האחוריות של הסגר נסגרו , והספינה החלה לעלות אנכית מעלה, כשני מטרים לערך, נזכרתי שזו הפעם ראשונה, בכמעט שישים שנותי, שאני שט בתעלה בה יש סגר.
אני לא מבין איך שרדתי עד כה.

התעלה בה מדובר, תעלת Brenta, המכונה גם "הריביירה של Brenta", מחברת בין וונציה לפדובה. בכל הפעמים הקודמות שהייתי באזור מאד מאד רציתי להפליג בה, אבל לא הסתדר – או כי זה לא היה בחודש הנכון, או לא ביום הנכון , וגם כי זוגתי לא ששה להפלגות. נראה לה משעמם. זה אכן איטי, אני מודה. אבל לא משעמם. וחוץ מזה, שעמום זה רע?

אבל הפעם, עם קצת תכנון מוקדם לשם שינוי, זה יצא לפועל. הספינה הפליגה עם שחר (טוב, בתשע בבוקר – זו איטליה אחרי הכל) מחזית כנסיית Santa maria de la pieta שליד כיכר סן מרקו בוונציה, והייתה אמורה לסיים את ההפלגה בשש בערב בנמל הפנימי של פדובה. משם נסיעה קצרה ברכבת לוורונה, אופרה בתשע בערב בארנה של וורונה וטיסה ב 2 בלילה חזרה ארצה מוורונה. ובדרך, לאורך התעלה, ביקורים בארמונות שעשירי וונציה בנו שם לאורכה, חלקם בתכנונו של Andrea Palladio.
תכנון לא רע, תודו.

זה עבד כמעט לפי התכנית. הסגר האחרון בתעלה התקלקל, ולכן הספינה לא יכלה להגיע מפדובה. לא נורא, הגיעה ספינה אחרת, פחות מהודרת, אבל עם מכונת אספרסו משוכללת כמו שצריך. את הקטע מהארמון האחרון אל פדובה, כ 10 דקות נסיעה, עשינו באוטובוס. גם אופרה לא ראיתי בוורונה, כי הסתבר לי באיחור שרק בערב הזה, דווקא אין. התנחמתי בבילוי של ערב עם מופע האימים "עמישראל שולט בטרמינל של וורונה".  5 טיסות מלאות יצאו ארצה באותו לילה מוורונה, והווליום של הנוסעים גימד את היכולות הקוליות של גדולי הזמרים.

הסתבר גם שרק אחד הארמונות הוא בתכנון Palladio, וזהו casa Foscari  בתמונה מעלה. לא נורא – ביום אחד ב Vicenza, בדרך מוורונה לוונציה ראיתי שפע  של ארמונות משלו. הארמון המכונה גם La Malcontenta היה בבעלות משפחה יהודית עד עליית מוסוליני לשלטון.

הסתבר גם שרוב הארמונות לאורך התעלה כבר לא מאוכלסים, וחלקם הגדול מוזנח ומט ליפול. אז אם חשקה נפשכם בארמון על שפת תעלה פסטורלית, ואתם טובים בשיפוצים, זה המקום למצוא לעצמכם אחד. למשל זה?

גם כך לא חסרו ארמונות לבקר בהם, מספיק ליום שלם, במיוחד אם לוקחים בחשבון את הסגרים האטים, את הגשרים שצריך להסיט ממסלול הספינה, חלקם ידנית, בדחיפה.

חוויה רגועה, עם עצירה לארוחת צהריים נינוחה שאפשר לאכול במסעדה על גדת התעלה (לאוכלי כל) או בשוק הכפרי שבעיירה הסמוכה.

הארמון הגדול ביותר והמפואר ביותר לאורך התעלה,, הוא Villa Pisani שבכפר Stra.

זהו ארמון שבו מעל למאה חדרים, ומאחוריו עוד "ארמון" שהוא בעצם מוסך הכרכרות של אורחי הארמון. הארמון היה שייך תקופה מסויימת לנפוליאון, שהשקיע בו כסף רב אבל ישן בו רק לילה אחד. זה גם הארמון שבו נפגשו מוסוליני והיטלר לראשונה, אלא שמוסוליני שיפץ רק את החדר שבו הייתה הפגישה ועוד כמה חדרים שהובילו אליו. היה קמצן, איל דוצה. 

Andrea Palladio בנה שני ארמונות למשפחת pisani במשך השנים, אבל זה לא אחד מהם. זה ארמון בסגנון הבארוק המאוחר, למי שאוהב את הסגנון. אבל יש לו גנים יפים מסביבו, ובתוכם הלבירינת המפורסם שאפילו הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) שבא לבקר מפדואה הסמוכה כתב עליה בספרו "מסילת ישרים" (כך אני למד מהסיכום, המצוין כרגיל, של נועה מנהיים במוסף הארץ היום, על מבוכים)

בסוף ההפלגה, למי שעוד לא היה, שווה להשאר בפדובה, לפחות ליום, ולו רק כדי לבקר בCappella degli Scrovegni ולראות בה את הפרסקאות של Giotto di Bondone.

זהו. הצלחתי לכתוב רשומה בלי להטיף לטבעונות, בלי למחות על הכיבוש, לא יאומן.

לאיטליה יש גבול

איטליה משתבחת בזה שיש לה "גבול טבעי" עם כל שכנותיה. עם אוסטריה, הגבול הזה הוא קו פרשת המים באלפים, קו שחלקו עובר על קרחון.

עד כאן טוב ויפה. עד שהגיעו בני האדם, והתעקשו לגדל ולאכול בעלי חיים. ובשביל לייצר את הבשר הזה עבורם, וגם את החלב והצמר, צריך לגדל מיליארדי בעלי חיים. התעשייה הזאת היא הגורם המשמעותי ביותר לפליטת גזי חממה, יותר מכל אמצעי התחבורה בעולם יחד, יותר מיצור החשמל בעולם כולו. חלק גדול מהגז הנפלט הוא מתאן, הנוצר מנפיחות בעלי החיים, וגז זה גם תורם לכל יחידת משקל הרבה יותר להתחממות הגלובלית מאשר פחמן דו חמצני (CO2).

איך זה קשור לגבול בין איטליה לאוסטריה? פשוט. בשר –> גזי חממה –> התחממות גלובלית -> עליית הטמפרטורה –> הקרחון בראש האלפים החל להתמוסס. אז קו הגבול בין שתי המדינות השתנה. ולא רק זה, הוא משתנה כל הזמן, משעה לשעה אפילו. גם הגבול של איטליה עם שוויץ וגם עם צרפת זז.

למי זה בכלל אכפת? מסתבר שגם לאיטלקים וגם לאוסטרים. נכון, הם עדיין מסכימים שהגבול הוא קו פרשת המים. אבל הם רוצים לדעת, למען הסדר הטוב, איפה בדיוק הקו הזה בכל רגע נתון. נאמר אם מישהו יזדמן שם למעלה אל ראש ההר, וישבור רגל. את מי הוא צריך לתבוע?

אז הם הקימו מתקנים מצדי הקרחון, המודדים אותו בלייזר באופן רצוף יום ולילה, מצויידים במערכת GPS מאד מדויקת הם מתווים את קו הגבול בכל רגע ורגע. אם יורד שלג, הגבול זז. אם יש שמש ויש המסה יותר מהירה, הגבול זז. אם הרוח מעיפה את השלג, הגבול זז. והמתקנים האלה, משדרים באופן רצוף את ממצאיהם לשתי המדינות, ושם מפקחים יכולים לראות בכל רגע נתון על צג את קו הגבול. מרתק מן הסתם להסתכל על זה, בערך כמו להסתכל על צבע מתייבש, אני מניח.

בביאנלה לאדריכלות בוונציה השנה, הייתה במבנה ה"ארסנלה" תערוכה בשם monditalia, איטליה היום. שם יכולת להניח דף נייר ועליו מפה של אזור הקרחון תחת פלוטר, ללחוץ על כפתור ואז הפלוטר היה משרטט לך על גבי המפה את קו הגבול לאותה השניה ממש. בעצם, יתכן שעד שהוא גמר לשרטט את הקו, חלקו הראשון של הקו כבר לא היה מדויק. אולי בגלל זה הם בחרו טוש עבה לפלוטר…

אולי זה משל לזה שאתה לא יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים.

עמדתי מול הפלוטר הזה, וחשבתי לעצמי עד כמה טוב לאיטלקים. לכל בעיות הגבול שלהם, ואין הרבה כאלה, יש פתרון הנדסי. הפתרון אולי מסובך ומתוחכם, אבל הוא משחק ילדים לעומת מה שנדרש פה באזור בכדי שלמדינת ישראל יהיו גבולות שמישהו בכלל יודע מהם.

ולא שלא היו לאיטלקים ענייני גבול. הגבול הדרומי שלהם עבר בזמנו בלוב ובאתיופיה, והם לא היו מעצמה קולוניאלית סימפטית במיוחד. בלוב, הם בנו מחנות ריכוז במדבר והעבירו לשם שליש מהאוכלוסיה. מאות אלפים מתו במחנות האלה, שגם את הארכיטקטורה שלהם הם הציגו לראווה שם, בביאנלה לאדריכלות. אבל היום, בניגוד לעם היושב בציון, האיטלקים כבר בשלב הפוסט-קולוניאלי של הלאומיות שלהם. הם הבינו מה חשוב: לעשות חיים, ללכת לים (לא כדי להפציץ ממנו את עזה), להשתזף, ואחרי כן לאכול טוב בטרטוריה הצופה על הגלים. ובונגה-בונגה מפעם לפעם.

אצלנו לעומת זאת, יש החושבים שגדר ההפרדה היא בפועל קו הגבול. אלא שתוואי הגדר פרקטלי, מרוב רצון לנגוס במובלעות הפלסטיניות בינות לגושי ההתיישבות, ורק שליש ממנה נבנה (מה שממחיש שלא הגדר היא שהפסיקה את הפיגועים). ובכל מקרה, זוהי גדר "רק לצרכיי בטחון", לא?

ויש החושבים שצריך לשרטט את הגבול כך שלא יהיו יותר יהודים במדינה הפלסטינית ולהפך. מה שמביא אותי לפריט המסוים מטה, מהתצוגה בביתן הדרום אפריקאי בביאנלה, שתיאר את קוי הגבול בין מדינת הלבנים של דרום אפריקה ל"מדינות" האוכלוסייה השחורה (מסומנות בלבן דווקא), שבהן ירוכזו כל השחורים.  קצת מזכיר את תוואי גדר ההפרדה שלנו. המטרה מנוסחת שם ליד המפה במפורש, בהחלטת ממשלה: אפס אזרחים שחורים במדינה הלבנה.

גם אצלנו יש לא מעטים, אפילו רבים, ש"קו גבול" שכזה לא נראה להם מופרך. בכל אופן פחות מופרך ממדינה דו-לאומית בין הים לירדן.

בגלריה של האקדמיה

שיניתי את דעתי על טיציאן.

לפני קצת יותר משלושים שנה, במסגרת  Le Grand Tour שלי ושל זוגתי (שתחייה), חצינו את האלפים דרומה, מאוסטריה אל חבל הדולומיטים של איטליה ואחד המקומות הראשונים שבהם ביקרנו, היה כפר קטן בשם Piave Di Cadore, כפר יפה, שיחודו העיקרי הוא שבו נולד הצייר טיציאן (Tiziano Vecelli). בזמנו, זה לא עשה עלי את הרושם הראוי. טיציאן היה בעיני חלק מאותה קבוצה של ציירים וונציאנים, כגון

Giorgione (c. 1477–1510),  Giovanni Bellini (c. 1430–1516), Titian (1489–1576),Tintoretto (1518–1594), Veronese (1528–1588), Bassano (1510–1592)

שאת סוג הציור שלהם אהבתי הרבה פחות מזה של ציירי הרנסנס מאזור פירנצה. ולכן גם כשהגענו לוונציה בהמשך הטיול ההוא, בפעם הראשונה שלי והשנייה של זוג"ש בוונציה, לא הלכנו ל"גלריה של האקדמיה" לראות את האוסף של הוונציאנים, למרות שזמננו היה ממש ממש בידנו. אם אני זוכר נכון היינו יותר משבוע בוונציה ובאיים הסמוכים וראינו בערך כל דבר שאפשר לראות שם, חוץ מזה.

גם בביקורנו הבא, ב 2007, בביאנלה לאמנות, שוב פסחנו בנחישות על ה"גלריה של האקדמיה". היה לנו בכל מקרה גודש יתר של אמנות. אבל השנה, כשהישומון של חוליו שוב הציע לי הצעה שאי אפשר לסרב לה, טיסה לוורונה לשבוע במחיר מצחיק, חשבתי שכנראה לא נדרש שבוע לביאנלה לאדריכלות (טעיתי) וכיוון שלא נשאר שום דבר אחר לראות בעיר שעוד לא ראיתי (שוב טעיתי. לא לקחתי בחשבון את התערוכות המתחלפות בכל מיני ארמונות) הזמנתי לי כרטיס כניסה מראש (לא באמת חייבים, זה סתם מייקר את הכרטיס) ל"גלריה של האקדמיה", מיד עם הפתיחה, ביום שני בו הביאנלה סגורה. תכננתי להקדיש לזה חצי יום ולתת סיכוי נוסף לאסכולה הוונציאנית. בדיעבד, היה שווה, ולו רק בגלל שגיליתי עד כמה טיציאן היה צייר גדול. למשל הציור הזה שלו, של המאבק בין קין והבל, שלפניו עמדתי, בעיצומה של המלחמה בעזה, ותהיתי מי מהדמויות היא אנחנו ומי הפלסטינים. על פי יחס ההרוגים, אנחנו כנראה קין. ואכן, יש אות קין על ראשנו, שכל העולם רואה, אבל אנחנו מסרבים לעבור ליד מראות, כדי שלא נראה.

והיו לי עוד לקחים.

מהתבוננות בתמונות הענקיות שם, שבהן בהרבה מקרים עשרות דמויות, ותמונת נוף עירונית מאד מאד מפורטת, עם טונות של פרטים קטנים, אני מסיק למשל שעסקי הציור של אותם הימים היו  פשוט סדנאות יזע שבהם עבדו כנראה הרבה מאד אנשים, ושרוב פרטי הציור לא צוירו על ידי האדם החתום עליהם. הוא כנראה שרטט סקיצה של התמונה, העביר את זה הלאה וצבא של אנשים, כל אחד עם התמחות ספציפית ציירו את הבניינים, את הרהיטים, את הקישוטים, את גופות האנשים ובגדיהם וכנראה גם את ראשי רוב הדמויות המשניות. הצייר עצמו, נאמר וורונזה, צייר כנראה רק את פני הדמיות העיקריות, ואת מתאר גופם. היו לו שוליות ועוזרים שהתמחו כנראה בציור קפלי הבדים העשירים. למשל, התמונה מטה, שהייתה אמורה להיות תאור של הסעודה האחרונה, אבל על פי צו האינקוויזיציה, שחלקים בתמונה לא נראו לה, הפכה להיות תיאור סעודה בבית משפחה וונציאנית.

יש כזו כמות של פרטים ועבודה בכל ציור שאם הצייר היה אכן מצייר את כולו, הוא היה יכול להפיק אולי אחד כזה בשנה. אבל התפוקות שלהם היו הרבה יותר גבוהות. בחלק מהמקרים אפילו כתוב ליד התמונות, כאשר לא ברור מה בדיוק תרומת הצייר לתמונה, משהו כמו Scuola di Vernonese. מבית המלאכה של…

הם המציאו את חלוקת העבודה ואת פס היצור עוד הרבה לפני המהפכה התעשייתית. אני תוהה אם כבר אז הם גם חשו את הניכור מתוצרי מלאכתם שעליו מדבר קארל מרקס, או שבשלב זה הם היו עדיין עסוקים בהישרדות.

שמתי גם לב שפרטי האדריכלות והלבוש מצוירים באיכות גבוהה בהרבה מהדמויות. מרוב פני הדמויות, למעט אולי פני הקדושים והמלאכים. וחשבתי לעצמי שלא היה להם את הלוקסוס לצייר את הדיוקנאות מצילומים. את הרקע והבניינים היה להם זמן לצייר בניחותא, כי הם לא זזו. את הבגדים הם ציירו בעזרת בובות דמויות אדם. רק את רוב בני האדם המצוירים לא היה להם אפשרות להעמיד כמודלים ולצייר. חלק גדול מהם היו סוחרים עשירים או סתם אנשים מכובדים שדמויותיהם נדרשו בציור, אבל לצייר לא הייתה אפשרות להעמיד אותם שעות וימים לפניו. ולכן, רובם פשוט מצוירים רע, כמעט קריקטורות, כנראה על ידי תלמידים או שוליות. למשל פני הדמויות בשחור בתמונה מטה:

גם מצאתי שם פורטרט משותף שלי ושל זוגתי. אני הוא זה האוחז בקולמוס בתמונה מטה, מהגג בבלוג וזוגתי במכחול.

ומצאתי את האזכור הראשון לכפכפי קרוקס. כולם גם בלונדיניים לגמרי (מחומצנים?) ולבני עור – הרבה יותר מהאיטלקים שחורי השער של היום, המשתזפים כאילו אין מלנומה בעולם.

מצאתי גם ציור של הכנרת וטבריה, שבו ישו ממיר לנצרות את שלושת הדייגים. מזכיר את הכנרת?

ומצאתי גם ציור שבו אחד הקדושים מצביע על כבשה. אולי דורש לא לאכול דברים שכאלה? (סתם, זה מסמל את ישו כ"רועה"). לפי קוטר הרגליים של הדמות, הוא כנראה טבעוני. מסתבר שה BMI הממוצע של טבעונים נמוך משל צמחונים, ועוד יותר נמוך משל קרניסטים. (למה אני חייב להיות היוצא מן הכלל לזה?)

עוד תהייה הייתה לי ליד אחת הסצנות היותר מוכרות בציור הדתי הנוצרי, זו של ישו שאך נולד שם בשוקת שבאורווה בבית לחם, שבה בעלי החיים באים להשתחוות לפניו. אם בעלי החיים, הפרה והחמור במקרה הזה, מסוגלים להכיר בקדושת ישו כבן האלוהים, האם לא משתמע מכך שיש להם נשמה, ומודעות? איך אפשר לאכול ולנצל יצורים חיים שתודעתם מספיק מפותחת לזהות קדושה? תמהני.עוד גיליתי שהתסרוקת של בני הנוער היום, של ראש מגולח וכרבולת באמצע הראש, הייתה מקובלת כבר אצל ישו התינוק. אפשר גם לראות שממש לא היה להם מושג איך מציירים תינוקות, כנראה שזה הרבה יותר קשה מציור בני אדם בוגרים.

אפשר גם לראות בציורים איך נראתה פעם וונציה, למשל גשר הריאלטו שבציור מטה העשוי מעץ, והחותרים בגונדולות סביבו, שכלל לא לבושים כמו אלו של היום בחולצות פסים. חלקם אפילו שחורי עור. גם הנוסעים בגונדולות לא מלוכסני עיניים, כמו רוב נוסעי הגונדולות כיום.

ויש את כל הציורים של סבסטיאן הקדוש, העומד תמיד בנון-שלנטיות, חיצים תקועים בגופו מכל עבר, אבל הוא ממש לא נראה מוטרד. גם דם לא שותת מפצעיו. משחק אותה קול.

לעומת זאת, דם שותת מפצעי האמונה, ה"סטיגמטה", המופיעים מעצמם, בכוח האמונה, אצל קדושים נוצריים, במקומות שבהם ננעצו מסמרים בישו בזמן הצליבה. בחלק מהציורים אפשר לראות קרני לייזר יוצאות מהשמיים אל הפצעים האלה. מזכיר קצת את הנקודה האדומה המופיעה על גופו של זה שצלף מכוון אליו, בסרטים.

בכלל, יש מוטיבים חזותיים לא מעטים בסרטי מדע בדיוני הלקוחים מהציור הדתי הנוצרי. לא פלא. למשל האופן שבו מתוארת התעופה של גיבורי על מאד מזכיר את זה שבתמונה מטה (הרשעים בתמונה מטה הם כולם בטורבנים, כי לוונציה הייתה באותה תקופה מלחמת סחר עם קונסטנטינופול)

לקינוח, עוד שני ציורים של טיציאן. באחד, הוא מתאר את המלאך גבריאל מבשר למריה שהיא עתידה להוליד את בן האלוהים (מזכיר את "חנל'ה התבלבלה": מה פתאום ברית מילה והיא עודנה בתולה…) כשהוא נושא בידו ענף של שושן צחור. חוץ מזה שהציור מקסים בעיני, אני גם מאד גאה שגם אני הצלחתי לגדל שושן צחור.

ועוד מלאך אחד שרירי משל טיציאן

הקיצר, כן שווה לבקר שם, ב"גלריה של האקדמיה" בוונציה.

קניה ונורווגיה 2

רצה המקרה ובשנת 2011 שהיתי בהפרש של כמה חדשים בקניה ואחרי כן בנורווגיה, וכתבתי על הדמיון וההבדל בין שתי מדינות אלה. השנה שוב רצה המקרה (עקשן, המקרה הזה..), ולפני שבוע ביקרתי בביתן הנורדי (המקסים) בגני הביאנלה בוונציה, שהשנה שיתף פעולה עם שלוש מדינות אפריקאיות: קניה, טנזניה וזמביה בביאנלה לאדריכלות. נושא התערוכה היה הסיוע ששלושת מדינות סקנדינביה הגישו לשלושת מדינות אפריקה. סיוע שמתבטא לא מעט בשליחת אדריכלים לאפריקה, בעיקר לבניית בתי ספר וארמונות לנשיאים (כנראה תנאי הכרחי להמשך מתן הסיוע). כותרת התערוכה הייתה:
“FORMS OF FREEDOM: African Independence and Nordic Models”

מעבר לאירוח של קניה, טנזניה וזמביה בביתן הנורדי, למדינות אפריקה הייתה נוכחות מצומצמת מאד בביאנלה. למוזמביק הייתה פינה ב"ארסנלה", נדמה לי שגם לדרום אפריקה, ולחוף השנהב היה אמור להיות (על פי מפת הפסטיבל) ביתן אי שם בעיר, אלא שניסיונותיי הנחושים למצוא אותו עלו בתוהו. לדעתי הוא פשוט לא הוקם.

אחד ממפעלי הסיוע שהביתן האפרו-נורדי תיאר, היה הניסיון של NORAD, ארגון סיוע החוץ הנורווגי, לסייע לחבל טורקנה, חבל שבו הייתי אז ב 2011 במסגרת ניסיון להקים מפעל השקיה לשני כפרים שמנסים לעבור ממרעה לחקלאות, הפעם במימון ממשלת ארה"ב ("אובמה" – הם משוכנעים שם שהם קיבלו את הסיוע בגלל שאובמה בעצם קנייתי).

הנורווגים ניסו להסב את תושבי החבל מרועי צאן לדייגים. יש בחבל את אגם טורקאנה הענקי, ובאגם יש דגים, ענקיים גם הם. וכפי שאומר הפתגם – תן לאדם דג והוא יהיה שבע לארוחה אחת. תן לו חכה, אז הוא יהיה שבע לתמיד.  תושבי טורקנה עצמם אמנם לא אוהבים לאכול דגים, אבל מוכנים לדוג אותם אם יש מי שיקנה אותם.

אז הארגון הנורבגי הלך בגדול. הוא נתן לתושבים סירות, ורשתות דייג. חוץ מזה, הוא סלל כביש באורך 250 ק"מ אל מחוץ לחבל כדי שיוכלו להוציא את הדגים למכירה לשאר תושבי קניה. גולת הכותרת של מפעל הסיוע היה מפעל להקפאת דגים ב kalokol (בתמונת הכותרת של הרשומה), לו הם קראו "סיביר", כדי שאפשר יהיה להסיע את הדגים הקפואים אל השווקים.

היו כמה בעיות בתכנון המפעל הזה. בסרט וידאו שהיה שם בתערוכה, רואיינו תושבי טורקאנה שניסו לעבור לדייג. אלו התלוננו מרה על שהרשתות נקרעו, והם לא ידעו לתקן אותן. וחורים נבעו בסירות, והן לא ידעו לסתום אותן. זה פשוט לא בתרבות שלהם.

את חורבות הכביש  30 שנה מאוחר יותר קיללתי יום יום כשנסענו שם אל הכפר קפוטיר שעל גדות נהר המלמלטה, במסגרת סקר התכנות לעוד מפעל סיוע מגלומני. הרצועה הצרה של אספלט שנותרה במרכז הדרך משבשת את הנסיעה קשות. במקום לסלול כביש, היה צריך כנראה לסלול דרך כורכר טובה עם מעבירי מים. קצת הכרה של תנאי השטח הייתה מבהירה שאין סיכוי שמישהו אי פעם יתחזק את הכביש הזה.

וקצת תחקיר בשטח היה מבהיר לנורווגים שלצורך הפעלת מפעל הקפאת הדגים יש צורך ביותר מים מתוקים מכל כמות המים המתוקים העומדת לרשות כל תושבי טורקאנה גם יחד. זהו אזור מאד צחיח. וכמובן שאין שום סיכוי שהתושבים יוכלו להרשות לעצמם את כמויות הדלק הנדרשות להפעלת בית הקירור. את מעט הדלק שהם צורכים הם מביאים ממרחקים ומשלמים עליו מחיר מאד מופקע.

כל הדברים האלה התגלו רק אחרי שהמפעל, שהיה אמור לעלות כמה מאות אלפים מהמטבע הנורווגי, כבר הושלם בהשקעה של כמה עשרות מליונים. המפעל (בתמונה מעלה) קיים ועומד שם עד היום, אבל לא הופעל אפילו פעם אחת. חֶלֶם זו כנראה עיר בנורווגיה. (תיאור הפיאסקו הזה, בנורווגית). הסתבר גם שהדגים מהאגם נשמרים מספיק טוב על קרח, בדרך לשווקים. או סתם כשהם תלויים על מראה הצד של הרכב, כמו שעשינו אנחנו.

זו כנראה התוצאה של יותר מדי כסף (מנפט וגז) לפחות מדי אנשים (ב1970 היו  3.7 מליון נורווגים) המלאים עד להתפקע  בכוונות טובות. האם אפשר היה לעשות במיליונים האלה של כספי סיוע שימוש יותר טוב? אני לא בטוח. דורות של אפריקאים גדלו בהרגשה שגורלם תלוי בשקי המזון שיגיעו מהמערב, ולא במשהו שהם יעשו או לא יעשו. יש כבר מספר מנהיגים אפריקאים המאשימים בסיוע החוץ את החידלון והעדר היזמה של מדינות אפריקה. ויש הגורסים שמפעלי הסיוע הם סוג חדש של קולוניאליזם שמטרתו לשעבד את אפריקה.

קשה לא לתת, המצב ברוב אפריקה באמת קשה. וקשה גם לתת, כי ברוב המקרים הנתינה גורמת בטווח הארוך יותר נזק מתועלת.

אז מה לעשות? אולי לפזר את תושבי אפריקה בשאר העולם? עושה רושם שרובם רוצים לעזוב את אפריקה. אפשר אולי "לגלות" סימני יהדות אצל כמה שבטים שם ולהביא אותם במבצע הנה, לסייע בידנו במאבק הדמוגרפי, בשמירה על אופייה "היהודי" של ישראל. יש כמה שבטים שבפרוש אפשר לגלות אצלם סממנים כאלה.

התחדשות עירונית

מכמה וכמה מביתני מדינות אירופה שהשתתפו בביאנלה לאדריכלות השנה, למדתי עד כמה הן השכילו ל"אתחל"  מחדש ערים שנהרסו כמעט לגמרי במלחמת העולם השניה. מילנו היא דוגמה אחת שאני זוכר, מהביתן האיטלקי.

זה היה תקוע אי שם בסוף ה"ארסנלה", ליד הביתן הסיני. בניגוד לביתן הסיני שהפנים את העובדה שאף אחד לא הולך להגיע אליו, ואכן לא היה בו בעצם כלום. הביתן האיטלקי היה מושקע דווקא, בכל זאת, המדינה המארחת.

חלקו הציג את סיפורה של מילנו. העיר העשירה ביותר באיטליה.

מילנו נהרסה כמעט לחלוטין בהפצצות במלחמת העולם השניה, והיו שם תצלומי אויר שהזכירו קצת איך נראית עזה בימים אלה, אחרי מתקפת צוק איתן. למשל זה של המנזר שליד כנסיית Santa Maria delle Grazie  שעל הקיר שלה ניצל בנס ציור הסעודה האחרונה של לאונרדו דה-וינצי.

גם לא מעט ערים בגרמניה היו עיי חורבות, וכמובן שלונדון. וכל הערים האלו השכילו לעשות את הדברים הרבה יותר טוב בסיבוב השני, ולייצר מרכז עיר עם רחובות רחבים, עם תשתיות לתחבורה ציבורית, דברים שכבר לא יקרו בתל אביב למשל. פעם, כשהבניה הייתה בעיקר מעץ, שריפה טובה אחת לכמה שנים אפשרה לערים התחדשות עירונית. אבל מאז מלחמת העולם השניה, בעולם המתוקן, כבר אין יותר הזדמנויות כאלה.

בעצם, גם ברלין הצליחה להתחדש, די בזכות הסרת החומה שהקיפה סביב סביב את כל חלקה המערבי. בניגוד לדימוי שהיה לי, של קיר ההולך מצפון לדרום ומפריד בין מזרח למערב, כל מערב ברלין הייתה הרי מובלעת עמוק בתוך מזרח גרמניה, והחומה הקיפה אותה ב 360 מעלות. ומהצד המזרחי הגרמני של החומה הייתה רצועה של כמה עשרות מטרים שכל הבתים גולחו ממנה, משהו כמו שעשינו בזמנו בציר פילדלפי. גם הם חשבו שהם יצליחו למנוע מנהרות. רוב השטח הזה נשאר לאחר הסרת החומה שטח ירוק. אבל לא כולו.

אז מעז יצא מתוק. אבל מה יצא מעזה? אין ספק, יש שם כעת פוטנציאל ניכר ל"התחדשות עירונית". צבאנו המהולל הרס שם בחודש יולי את בתיהם של חצי מליון אנשים – משול כאילו הרס את כל הבתים כולם בחיפה וראשון לציון גם יחד. או – אם מדברים באופן יחסי לגודל האוכלוסייה, כאילו הרס את בתיהם של 2.2 מליון איש בישראל, נאמר את כל הבתים בירושלים וגוש דן כולו. וחוץ מזה, את כל בנייני הציבור, תחנת הכוח, תשתיות המים. איך היינו אנחנו מתאוששים מחורבן כזה, אני לא יודע.

אז מה עושים? אסתר זנדברג בהארץ כתבה, קצת בהלצה כנראה, כיצד אדריכלי ישראל יכולים לכפר על נזקי המלחמה בעזה. טוב, זה לא יקרה. זה אולי יוכל להיות נושא לעבודת גמר של סטודנט לאדריכלות באחד מבתי הספר, שכמו כל הרעיונות הגדולים שלהם, שחלקם אפילו מוצלחים, ישארו על הנייר.

קבלנים ישראלים היו מן הסתם מאד שמחים לקחת חלק בפרויקטיי ענק אלה. יהיה שם הרבה מאד כסף, מיליארדים, שיגיע מקטאר וממדינות תורמות אחרות. כמובן שלא מישראל – איך היא קשורה לזה בכלל? היו לנו הוצאות כבדות גם ככה, עם כל הפצצות והפגזים האלה, כל שעות הטיסה האלה.

גם פועלי בניין, אפילו מנוסים, קבלנינו לא יצטרכו לחפש קשה – עזה מלאה בפועלי בניין שהקבלנים כבר מכירים, לפחות אלה ששרדו בחיים את צוק איתן וחמשת קודמיו.

אני לגמרי בעד שישראל תבנה מחדש את עזה, כולל שדה התעופה והנמל, שאם צריך להזכיר, גם אותם אנחנו החרבנו. אולי אם נבנה אותה מחדש, נחשוב פעמיים לפני שנהרוס אותה בפעם הבאה? אולי אז יהיה לנו חבל? את האנשים שם רובנו כבר הפסיק לראות. אבל אולי את הבניינים?

גם הפלסטינים צריכים לשקול ברצינות לתת לקבלנים ישראלים חלק מהעוגה. מצד אחד אפשר לטעון: הרצחת וגם ירשת? גם הרסתם לנו את הבתים וגם תעשו כסף מבנייתם מחדש? למה מה?
אבל מצד שני – הון-שלטון, זוכרים? אם חברות הבניה הגדולות יראו פוטנציאל רווח גדול בשיקום עזה, הם יפעילו את השפעתם על הפוליטיקאים כדי שיתפשרו ויחפשו פתרונות לא צבאיים. לפחות לא עד שיגמרו לבנות שם, עד שלא יהיה משהו חדש להרוס, ולבנות מחדש, וחוזר חלילה. ויש להם את הכוח, לקבלנים. רק מהזמן האחרון היה לנו את הולילנד. ושם דובר "רק" על תוספת אחוזי בניה. וזוכרים את דוד אפל ואריק שרון? אולי הם שוב ישכרו את "הבן של…" איזה פוליטיקאי לעשות להם חיפושים באינטרנט על משהו תמורת כמה מליונים. לא את גלעד שרון הפעם – אבא שלו כבר לא יתעורר.

 

בתוך התקרה

בביתן המרכזי של הביאנלה לאדריכלות בוונציה, שכותרתה השנה היה Fundamentals, הוצגה תערוכה בשם Elements of Architecture. איזה אלמנטים? תקרה, רצפה, מדרגות, חלון, מרפסת. דברים כאלה. תערוכה מרתקת ומעוררת מחשבה.

מיד בכניסה לבניין, באולם הכניסה שלו בימים רגילים תקרה קמורה ומצוירת מתחילת המאה העשרים, נתקלים בזה:

הדגמה של מה שמסתתר מעל מה שאנו רואים כתקרה במבני ציבור. יש אפילו מעין פריסקופים היורדים משני צדי התקרה ומאפשרים הצצה לחלל הזה, שאחרי שתשומת הלב שלך נמשכה אליו, אתה לא יכול שלא להיות מודע יותר לקיומו. בעלי נטיות חרדתיות עשויים להתחיל ולתהות מפעם לפעם מה מסתובב שם מעל לראשיהם, בחלל הזה המאוכלס ביותר ויותר סוגי מערכות. אבל מי יודע מה עוד…

מסתבר שהצירוף של הנמכות תקרה ורצפות "צפות" אחראי לאחוז גדל והולך של גובהם של בניינים, בעיקר מבני משרדים ותעשיה, אבל לא רק. גם בבתים פרטיים יש יותר ויותר הנמכות תקרה, עם יותר ויותר תת מפלסים, כיד הדמיון הטובה על האדריכלים, מעצבי הפנים וקבלני עבודות הגבס. זה בסך הכל פתרון טכני טוב לפיזור מזוג האוויר, לגופי תאורה שקועים, לכל מיני כבלים – למשל כאלה ההולכים אל מקרן וידאו בתקרה (שאין לנו..). יש גפ פיתוי מסוים באפשרות לשנות דברים, להוסיף מעגלי חשמל ותקשורת עם השנים (למרות שבפועל זה לא באמת קורה)

כשבנינו את הבית הפרטי שלנו בזמנו, עשינו כל מאמץ להימנע מהנמכות תקרה. מאד מצופף לי את העין ריבוי תתי מפלסים על התקרה, והנמכת תקרה על כל הבית, כזו שאפשר להעביר בה תעלות מיזוג, הייתה "עולה" ביותר מידי גובה  – היה חשוב לי לשחזר את התחושה של התקרות הגבוהות מדירתנו שבהדר הכרמל. העירייה בחיפה (זה שונה מעיר לעיר)  מגבילה את גובה התקרה לשלושה וחצי מטרים, וכיוון שזה היה הבית הראשון (וכנראה האחרון) שאני בונה, לא הייתי מודע שאפשר "להחליק" את זה, ולמדוד את הגובה אחרי הנמכה.

לא נורא, מצאנו פתרונות בלי הנמכות, חוץ מ"בוידם" מעל חדר אמבטיה – סוג של תקרה כפולה, אבל בזה לא מבחינים. גם כך, אם סוכמים את העובי של תקרת צלעות ובה לבני איטונג (המאפשרת מפתח גדול ללא עמודים ובידוד טרמי טוב), בתוספת שיפועי "בטקל" כמו שצריך על הגג, שכבת איטום ומעליה עוד ריצוף, סך על עובי התקרה מגיע ליותר משישים סנטימטרים. לא מבוטל כלל. ממש לא הקרומים הדקיקים המהווים את התקרות בבניינים של המודרניזם המוקדם, כמו למשל ביתן ברצלונה:

אולי "תקרה" היא דרך טובה להמחיש את ההבדל בין מודרניות ומודרניזם. התקרות הדקיקות המרחפות הן הדימוי החזותי המובהק של "מודרניזם", הן המחשה של Less is More. התקרות תפוחות הטכנולוגיה, הגדושות בתוצרי הקדמה המדעית והטכנולוגית, הן דוגמה של מהות המודרניות. הן More is More.
אולי זה ההבדל בין מודרניות ומודרניזם – העובי.

וכל אותו הזמן, תוך שיטוט בתערוכה, ניקר לי בראש משהו, זיכרון עמום של משהו הקשור לתקרות כפולות, משהו שלא הצלחתי לשים עליו אצבע, עד שהגעתי כמה שעות מאוחר יותר לביתן הפולני, דווקא.

נושא התערוכה שם היה IMPOSSIBLE OBJECTS, והפולנים הקדישו את הביתן שלהם לשחזור בקנה מידה 1:1 של מצבת הזיכרון  מ 1937 ל Marshal Józef Piłsudski, מכנסיית Wawel שבקרקוב. אלא שהם שיחזרו אותה כך שתקרת המצבה צפה מאופן מסתורי מעל עמודי הבסיס.

כל זה בכדי לדון בקשר בין מודרניזם לפוליטיקה בקונטקסט של כינון מדינת לאום מודרנית. נושא שיכול היה להיות רלוונטי מאד גם לביתן הישראלי, לכשיגיעו הימים בהם אדריכלים ישראלים ירשו לעצמם להיות מעורבים בפוליטיקה בלי לחשוש לפרנסתם.

בכניסה לביתן היו צילומים של מצבות זכרון שונות, וציטוט של האדריכל Adolf Loos :

Only a very small part of architecture belongs to art: the tomb and the monument. Everything else that fulfils a function is to be excluded from the domain of art.

ובין צילומי מצבות הזיכרון מצאתי את צילומי המצבות של מספר ארכיטקטים מפורסמים, שחלק מהן גם ראיתי כמו למשל זו של Carlo Scarpa בבית קברות שהוא תכנן, וראיתי גם את צילום מצבת הזיכרון לגיבור הלאומי הסלובקי Milan Rastislav Štefánik הנמצאת על גבעת Bradlo.

ואז זכרתי.
נזכרתי בתקרה הכפולה של המתבן, בכפר הקטן שליד העיירה  Brezová pod Bradlom הנמצאת מתחת (pod) להר Bradlo ומקבלת ממנו את שמה. זו התקרה שבתוכה הסתתרו סבי וסבתי, אבי ועוד שישה יהודים אחרים, בתקופות שבהם הייתה נוכחות של צבא גרמניה או סלובקיה (ששיתפו אתם פעולה) באזור הנידח ההוא של סלובקיה. בשאר הזמן הם פשוט גרו בבית ששכרו באותו כפר זעיר, "קופניצה" בסלובקית, בתעודות מזויפות. אלא שתעודות אלו היו רק כדי שזה שהשכיר להם את הבית יוכל לטעון לחפותו. סיפרתי על זה כאן.

באותם ימים ארוכים בהם הם שכבו שם בחלל הזעיר הזה, שגובהו כחצי מטר, בלי להשמיע קול ובלי לזוז, בלי יכולת לגשת לשרותים במשך שעות האור, החלל שבתוך התקרה היה כל עולמם, ההבדל בין חיים למוות. פונקציה של תקרה שבהחלט שווה להשקיע בה נפח. פונקציה של תקרה שבזכותה אני יושב פה וכותב את הרשומה הזו.

לא עלינו לראש ההר לראות את המצבה ההיא. היינו יותר בקטע של "שורשים" בנסיעה הזו, אני ואבא שלי. אבל כן הלכנו לראות את התקרה הכפולה השנייה בה הם הסתתרו בימים האחרונים ממש של המלחמה, בעיירה עצמה. החלל הכפול הזה היה עליית גג בביתה של אלמנה שהסתירה גם כמה טייסים אמריקאים שמטוסיהם הופלו באזור. גם על זה כתבתי.

אם חושבים על זה, עליית גג כמו זו שיש במקומות קרים, גם היא סוג של תקרה כפולה. סוג שלא זכה להתייחסות שם בביאנלה ב Elements of Architecture. אצלנו כאן, אין בעצם עליות גג, יש רק קומות גנובות עם כרכובים מגוחכים ("קוקיות") ותקרות נטויות בשיפוע מינימלי. גם מזה נמנענו בבניית ביתנו.

טוב, לא יורד אצלנו יותר מדי שלג. וגם אם יורד, גג הבטון יעמוד בעומס, כנראה.

MAXXI

לפני שלושים שנה בערך, בילינו חודש שלם ברומא. הגענו לשם בטיסה ישירה מסרי-לנקה, אחרי כמעט שנה "במזרח", ועשינו חריש די עמוק על העיר הזו. אבל מאז התחדשו שם דברים. לא הרבה אמנם, אבל שמענו שלרומא יש מוזיאון חדש ל"אמנות המאה העשרים ואחת". לא סתם מוזיאון, כזה שתוכנן על ידי זיא חדיד,  שכנראה שווה לראות. לפני שבוע, כשהישומון "חוליו" הציע לנו לטוס לרומא בהתראה של שלושה ימים, לארבעה לילות – שלושה ימים, במחיר לא רע של 139 יורו לאדם, חשבנו שיחד עם המוזיאון החדש,  MAXXI שמו (Museo nazionale delle arti del XXI secolo), בטח נצליח לקושש עוד משהו לראות ברומא בזמן הקצר הזה. ואם לא, אז סתם נעשה חיים.

מחיר הטיסה, בישראייר הוא אכן אטרקטיבי, והשרות היה טוב. בניגוד לחברה כמו איזי-ג'ט, המחיר אף כלל מטען, אך לא כלל אוכל – ממש לא הפסד גדול. בדיעבד הבנתי שטיסת בוקר לשם וטיסת ערב חזרה היו מאפשרים לנו להיות רק שני לילות במלון ולהיות שלושה ימים ברומא, במקום הטיסות הזולות האלה שבדרך כלל מביאות אותך לשם בערב ולוקחות אותך משם בבוקר. אם מוסיפים עלות שני לילות במלון לטיסה זולה, היא כבר הרבה פחות זולה…

באשר לחששותיי שלא יהיה לנו מה לראות ברומא, הם התבררו כמובן כמגוחכים. בכל אופן, ה MAXXI בהחלט היה שווה ביקור. למרות שמעט מאד תיירים מגיעים אליו. הם כולם מצטופפים על המדרגות הספרדיות…

זהו המבנה המודרני (בעצם פוסט מודרני) שנבנה בחלק הישן של רומא מזה הרבה מאד זמן. כל כך הרבה זמן, עד שעצרו את הבניה מיד יום לשעתיים לטובת סיורים באתר הבניה של סטודנטים לאדריכלות ואדריכלים. כל כך הרבה זמן לא בנו ברומא, וכנראה באיטליה בכלל, בניינים חדשים, שקומת הקרקע של המוזיאון אירחה תערוכה של עבודות האדריכלים האיטלקים שנפוצו בכל העולם, כנראה בהעדר הזדמנויות לבנות באיטליה.

כל כך הרבה זמן לא בנו שם בניינים מודרניים, מבטון חשוף ומתכת, שהם כנראה פשוט לא מיומנים בבנייתם. רמת הביצוע, הן של משטחי הבטון החשוף והן של מהלכי המדרגות ממתכת, היא פשוט בזיון. ממש לא צפיתי את זה במדינה כה מפותחת כמו איטליה.

מה לגבי האדריכלות? כפי שאפשר לראות מתצלום האוויר מטה, של Iwan Baan, המוזיאון משתלב באופן מפתיע, לא צפוי אבל מאד מוצלח במרקם של שכונת המגורים בה הוא הוקם. הוא אף תורם לשכונה כיכר יפיפייה שנבנתה סביב צד הכניסה למוזיאון.

תוכו פחות מוצלח לדעתי. נפח אדיר ממנו תפוס על ידי מהלכי מדרגות במתכת שחורה שלא ממש יעילים בהובלת הקהל ממקום למקום, ואין שום אפשרות להציג עבודות לאורכם. רשת הברזל המהווה את רצפת המהלכים האלה משירה את העפר מנעלי ההולכים ישר על היושבים בלובי המוזיאון.
התכנון של האגף החדש של מוזיאון תל אביב מוצלח פי כמה, וכמוהו גם הביצוע.

מצד שני,  ממילא לא חסרו ברומא חללים להציג בהם אמנות. העיר מלאה בארמונות שאף אחד לא גר בהם, מבני תעשיה נטושים שחלקם כבר הוסב לחללי אמנות, כמו ה (MACRO (Museo d'arte contemporanea Roma כך שלא באמת הטריד את פרנסי רומא ניצול החלל.
הם לא בנו את המוזיאון כי היה חסר להם חלל תצוגה. הם בנו אותו כי חשבו שגם לעירם צריך להיות צעצוע משל אחד מאדריכלי העל, של אחד הכוכבים של עולם האדריכלות.  אז יש להם…

צותתי להסברים על הבניין בסיור פרטי שנערך לזוג אמריקאים, ומה שלמדתי משם בין היתר, על הקשיים בבניית הבניין, ושקשה מאד לווסת את הטמפרטורה בו, בשל תקרת הזכוכית (הכפולה) ברוב חלקיו שבקיץ משמשת כחממה.

יש לבניין אוסף קבוע של אמנות עכשווית, לא רע אבל די צנוע בשלב זה, ומספר תערוכות מתחלפות, בעיקר של אמנים איטלקיים. שבה ראינו למשל את העבודה הזו, שאהבתי.

המוזיאון נמצא (בעצם מפנה את גבו אל..) ברחוב Guido Reni, צייר שלגמרי במקרה ראיתי השבוע "גרסת אשפה" נפלאה של ציור שלו – "אטלנטה והיפומנס" שהאמן הברזילאי ויק מוניז עשה בקנה מידה ענק מפסולת, ושצילום שלה מוצג בתערוכת הממש מוצלחת שלו באגף החדש, הממש מוצלח, של מוזיאון תל אביב. רוצו לראות. (וסעו לרומא)