"מה בדיוק איבדת שם בלבוב?" – שאל אותי כמעט כל מי ששמע שאני נוסע לשם, או שהייתי שם.
אז ככה: לא זו בלבד שלא איבדתי שם כלום, אלא שגם יצאתי לשם בטיול מאורגן (!), לגמרי בניגוד למנהגי, ועם לא מעט חששות, באחד מהטיולים של שלום וקטיה לאוקראינה. (גם על נסיעה קודמת לאוקראינה, לאומן בראש השנה, נשאלתי אותן שאלות. תשובות עליהן (אחרות), יש בסדרת פוסטים שהניבה הנסיעה ההיא).
בעניין הטיול המאורגן: בנסיבות רגילות אני אך שש לארגן נסיעות מסובכות להפליא, שעוברות לפעמים דרך שלוש יבשות וארבע מדינות, כולל טיסות בחברות תעופה אזוטריות. אבל הפעם, לא שלא בא לי לעשות את זה, פשוט לא היה לי עם מי לעשות את זה. לזוגתי שתחייה, הפרטנרית הכמעט קבועה שלי לנסיעות, יש תערוכה המציגה בגלריה אלפרד בתל אביב. אם לא הייתם בה עדיין, רוצו. ממש תערוכה סוף. אז אמרתי לעצמי – בוא ננסה את זה. כשרון הכתיבה של שלום בוגוסלבסקי (המדריך) עושה נפלאות גם ליעדים שלקהל הרחב נראים פרווה במקרה הטוב, כמו מערב אוקראינה, וחוץ מזה חשבתי, לא יהיה נורא לצאת מפעם לפעם מאזור הנוחות שלי, לזרום עם קבוצה ולהשתדל לא להיות קוץ בתחת.
גיליתי שטיול מאורגן כזה, בקבוצה קטנה ונעימה, הוא פתרון מצויין למי שאין לו עם מי לטייל, או שלא בא לו לארגן את זה. אמנם יכול להיות שהקבוצה תכלול אנשים מעצבנים שיקלקלו לך את כל הנסיעה, אבל בנסיעה הזו, קרה ממש ההיפך. הקבוצה והאינטראקציה איתה היו מרכיב מאד חיובי בנסיעה בת השבוע הזו.
ולגבי המקומות בהם ביקרנו? אודה על האמת: אף לא אחד מהם ראוי להיכנס לרשימת אלף המקומות שחייבים לראות לפני שמתפגרים. אבל יש לי בזמן האחרון משיכה ביזארית למזרח אירופה, לחלקיו שעוד לא המתערבו לגמרי, שהם עדיין בין לבין, בין המסורת הקומוניסטית והדלות שיצרה, לבין הקפיטליזם השבע עד להתפקע. למה דווקא עכשיו? אולי כי אני מזדקן, ויותר קשה לי לחשוב על לגייס את האנרגיות לארגן לבד הפלגה במעלה הנהר אל טימבוקטו (נאמר). אולי כי אני מרגיש שזו נקודה בזמן שאפשר עוד לתפוס את הארצות האלה לפני שיתמסרו סופית למולך הקפיטליסטי. כך, נראה לי למשל שיכול להיות טיול שווה מוורשה לסנט פטרסבורג ובחזרה דרך כל הארצות הבלטיות וגם דרך קלינינגרד (מובלעת רוסית, עימנואל קאנט נולד וחי שם כשקראו לזה קניגסברג). זוגתי שתחייה עדיין לא מבינה למה.
הנה למשל דוגמה למקום בו נמצאת הכלכלה שם, בזמן זה. במקום שתילים ממשתלות מסחריות כמו חישתיל, המייצרות עשרות אלפי שתילים זהים ומשווקות אותם במשתלות בכל הארץ, יושבת הקשישה בתמונה מטה, ומנסה למכור את השתיל היחידי שהצליחה להנביט בתוך גביע של יוגורט. לא יעיל, אבל זה מה שיש לה למכור.
לבוב למשל היא ממש יעד ראוי. יש טיסות ישירות אליה (והמטוסים מלאים…), ולבוא אליה לסוף שבוע ארוך יהיה השקעה לא רעה כלל של זמנכם. היא עיר שהייתה מאד מפוארת, ומרכז העיר עדיין נראה ממש טוב, עם הרבה כנסיות מפוארות ומעניינות (כולל אחת ארמנית), בניינים יפים, כיכרות ושדרות יפות, המון מסעדות זולות וטובות (כולל 2 טבעוניות ואחת raw). ישנו בה 4 לילות, והינו בה במצטבר יומיים שלמים כמעט, והיה כיף.
חוץ מזה, היינו שלושה ימים בהרי הקרפטים, שהם מאד ירוקים ויש בהם הרבה כפרים יפים, בטעם של פעם. עם רועות אווזים (צעירות) וקשישות המוליכות חזירי ענק בחבל, ברחוב הראשי בו עוברת מכונית פעמיים ביום, אולי. הרבה מאד כנסיות זעירות בחזיתות הבתים, בשילוב של פח נירוסטה כסוף, מוזהב וכחול. אהבתי. אין שם בדיוק "אטרקציות" אבל נחמד לברוח מהחום כאן לחופשה זולה וקרירה שם. ובקרוב תתחיל כנראה נהירה המונית לשם, אל "מערת הבעל שם טוב" שנתגלתה שם באורח מסתורי לא מזמן. ("ובאותם ימים שלח לו ה' את זיווגו באופן שמימי, (ואין כאן המקום להאריך). ולאחר נישואיו, התבודד בהרי הקרפטים מספר שנים, שהם היוו הכנה גדולה לתפקיד שהוכן לו בעולם,")
ולמרגלות הקרפטים, ממערב וממזרח, יש מספר עיירות, ערים קטנות, שפעם, שליש מאוכלוסייתן הייתה יהודית (היום כבר לא) ושליש פולנית או הונגרית (והיום כבר לא, מסיבות אחרות). בכולן יש בתי כנסת, חלקם מפוארים, ובחלקם ביקרנו, אבל החלק היהודי של הטיול, שאני מבין בהחלט שרוב המטיילים מישראל מעוניינים בו, פחות הלהיב אותי.
פחות התחברתי גם לפן הקולינרי של הטיול, אבל לטבעונים קשה במקומות כאלה, ואני לא עושה עניין מאוכל בכל מקרה. גם לא התרשמתי שהפסדתי מי יודע מה, המטבח האוקראיני, כולל כל ההשפעות שספג מהאיזור, הוא לא מהעשיריה הפותחת של מטבחי העולם.
לא רק בנושא האוכל, גם בעניין השתיה (לא של מים, גם לא מיץ) הרגשתי (והייתי) חריג בקבוצה. מארגני הטיול ממצבים את השתיה והאוכל באופן מאד הדוניסטי וכמרכיב מאד משמעותי בבילוי בזמן הטיול, והרגשתי קצת כמו ילד קטן בתוך הקבוצה שלרובה הייתה קיבולת רצינית ביותר לאלכוהול. אני לא מתנזר, אבל כן ממעיט בשתיה – זה פשוט לא עושה לי טוב. לא נורא.
אז חזרתי בתחושה טובה. היה מיקס טוב של עיר גדולה (יחסית), טבע, וערים קטנות. היה בסך הכל כיף. פגשתי אנשים שהיה לי מעניין לדבר אתם, ואהבתי את ה"מזרח אירופאיות" על הדרך. צילמתי גם לא מעט "ראשים" ואוכל לחזור ולהפציץ באינסטגרם.
הנה למשל שוק במוקצבו, בו יש עשרות דוכני גבינה שנשים עושות בבית, במשק הביתי, ומביאות לעיר למכירה. 
דרכי עצים 