פרק שמיני ואולי אחרון – לאבא של אולריך היה עוד סוד אחד

קישור לפרק הראשון

שלמה משך קלות בכתפיו: "יש לי עוד משהו לספר לך, משהו שאני לא בטוח עד רגע זה אם כדאי שאספר."

"אנא ספר, היו סביב אבא שלי גם כך הרבה יותר מדי סודות"

"הייתי לפני כעשר שנים עם אבא שלי בסלובקיה, בסוג של  מסע שורשים." המשיך שלמה, קצת במבוכה. "ביקרנו בבית שבו הם גרו בדירה אחת לפני המלחמה, ודירה אחרת אחרי המלחמה. דיברנו שם עם אלו מהשכנים שנשארו שם מתקופת המלחמה, ושניים מהם סיפרו שמישהו, שהזדהה כאלכסנדר , בא לבקר בבניין ושאל על משפחתנו. הוא לא אמר בשום שלב שהוא אותו שלמה-אלכסנדר שגר בזמנו בבית אבל הם היו די בטוחים שזה אכן היה הוא"

"מתי זה היה?" שאל אולריך

"הם חושבים שזה היה כנראה ב 1968, בתקופת האביב של פראג, כאשר אפשר היה להיכנס למה שאז היה צ'כוסלובקיה."

"עד כמה הם היו בטחים שזה היה שלמה-אלכסנדר?"

"די בטוחים. הוא אפילו שאל על אחד השכנים שגר אז בזמן המלחמה בבית, בשמו."

"ומה הוא שאל?"

"הוא שאל אם הם יודעים משהו על אותה משפחה יהודית גרה בבניין. הם סיפרו לנו שהם מסרו לאותו מבקר שהמשפחה עליה הוא שואל שרדה את המלחמה, ואפילו חזרה לגור בבית אחרי המלחמה. שהיא היגרה משם אחרי עליית הקומוניסטים ב 1949. אחד מהם סיפר שאפילו נתן לו מעטפה של מכתב שקיבל מסבא שלי מישראל, ועליה הכתובת שבה גר אז בחיפה".

"זה היה מן הסתם מרגש אבל מטריד לאבא שלך"

"גם לי. אבל אבא שלי לא היה יכול להירגע מאז אותו היום. המחשבה שאחיו חי, נמצא אי שם בעולם ולא יוצר אתו קשר, אולי מבחירה, כאבה לו מאד. זה הוציא אותו מדעתו, והוא הוציא אותי מדעתי. הוא זה שביקש ממני לחפש את אלכסנדר, ועד שמצאתי אותך וגיליתי שאביך כבר לא חי, הוא תחקר אותי כל שבוע איך החיפושים מתקדמים ומה עשיתי השבוע בעניין".

"איך הוא הגיב כאשר מצאת שאבא שלי כבר לא בחיים?"

שלמה חשב על זה קצת: "אני חושב שבמידה מסוימת קצת רווח לו שלא יוכל לשמוע את אלכסנדר מנסה להסביר איך ולמה הוא נעלם מחייהם. היו שנים שבהן הוא נהג לדמיין איך יתעמת עם אח שלו אחרי שימצא אותו, איך יסביר לו עד כמה זה היה משמח את אבא ואמא שלהם אם הם היו יודעים ששני ילדיהם בחיים. איך היה מתאר לו עד כמה הם דיברו עליו, והזכירו אותו, וציינו מדי חמש עשרה לפברואר את יום הולדתו"

ולאחר הרהור קצר, הוסיף: "אם זה אכן היה אבא שלך אז, לא בטוח שהוא היה מאושר מזה שיצרתי אתך קשר"

אולריך בדיוק תהה גם הוא באותו עניין. מה יכול היה לגרום לאבא שלו, החם, איש המשפחה, זה שחשב שהכיר, פשוט להעלים מאתנו את קיום חלק גדול ממשפחתו? איך יכול אדם לנתק בהחלטיות כל קשר עם הוריו, עם אחיו, עם עמו, עם זהותו?

אביו באמת חשב שזה אך לטובת ילדיו, הבוגרים כבר, גם כל כך הרבה שנים אחרי המלחמה? יתכן. כך לפחות כתב לגרשום שולם. אבל יתכן גם שאביו פשוט נלכד בתוך הדמות שהוא המציא, בסיפור שהוא עצמו וההיסטוריה כתבו יחד. אולריך נטה לחשוב ששני הדברים גם יחד היו נכונים. שבמהלך המלחמה הנוראה ההיא זה נראה הדבר הנכון לעשות, וכשהשתנו הזמנים, אביו כבר לא מצא הזדמנות נאותה לחלץ את עצמו מהדמות הזו שהמציא וממסכת השקרים והשתיקות שבנתה אותה.

אי אפשר היה להימנע מהשוואה בין עלילת הספר עליו עבד אולריך בחודשים האחרונים, לעלילת הסיפור שנגלה לפניו בשבועות האחרונים. עלילת ספרו שלו נראתה לו לפתע אנמית וחסרת עניין. 'הסיפור לבטח שווה יותר משמונה רשומות עוקבות באיזה בלוג עלום', חשב אולריך. אבל אם יצליח לשלב את העלילות, אם יצליח ליצוק את מה שלמד על אביו לאותה דמות אב שסירבה להתגבש בעלילת ספרו, יתכן שיוכל להציל את הספר אותו הוא כותב. או שאולי הוא פשוט צריך להתחיל מחדש.

 ————————————————

הסיפור הזה מוקדש לזכרו של "שָנִי", שלמה אלכסנדר, אחיו הבכור של אבי. שמי האמצעי, זה שבו איני משתמש, מנציח את זכרו. שָנִי "בחר בגלולה האדומה"; הוא שמע למדריך תנועת הנוער שלו ונשאר עם הקבוצה, במקום לחצות את הגבול לשווייץ עם המבריח שסבי ארגן בעבורו. הקבוצה כולה נשלחה למחנה מיידנק, ואלכסנדר, כנראה שמת שם בתאריך לא ידוע. המדריך, שהבטיח לשלטונות (אמנם תחת איומים) להביא לנקודת המוצא של המשלוחים את כל חברי הקבוצה שלו, וגם קיים, שרד.
"שָנִי" נולד ב 15.2.1924 בפזינוק, סלובקיה, ומת בתאריך לא ידוע, כנראה במיידנק, פולין.

והיה גם האדריכל אביר האימפריה הבריטית, סר ברטולד לובטקין, שרק אחרי מותו מצאו שלושת ילדיו את חליפת המכתבים שלו עם שלמה לובטקין, אחי אם זוגתי שתחייה, וגילו שהוא שיקר להם כל חייו. שהוא לא באמת היה בן אצולה רוסי שקנה תעודות מזויפות של יהודי כדי שיוכל ללמוד אדריכלות בווינה, אלא סתם איזה יהודי אחד, לא אציל ולא בן אציל, שנולד בגרוזיה, למד אדריכלות בווינה והגר לאנגליה לפני מלחמת העולם השנייה, שם תכנן את כלוב הפינגווינים (זה בתמונת הכותרת) בגן החיות הלונדוני.

פרק שביעי – אולריך פוגש את שלמה, ויש גם חיבוק

קישור לפרק הראשון

אולריך לא הצליח לפגוש את שלמה לפני ההופעה. הטיסה שלו אחרה והוא הגיע להופעה מתנשף ממש עם כיבוי האורות, כך שהם נפגשו רק אחרי ההופעה, בבית הקפה על שפת האגם שמתחת לאולם הפסטיבל.

כבר במהלך ההופעה, אולריך הגניב כמה פעמים מבט לאחור אל הכיסא שבו ידע שיושב שלמה, אך האולם היה די חשוך. כעת, שניהם ישבו ובחנו איש את רעהו, אבל ההופעה הייתה עבור שניהם חוויה כה חזקה עד שהקרח נשבר מיד. הם היו פשוט שני חובבי ג'אז נרגשים, מחליפים רשמים.

וורה התבוננה בשניהם, המסרטה הקטנה שלה פועלת בשקט. שניהם יושבים על קצה המושב, מדברים באנגלית, שוטפת ורהוטה אך בעלת מבטא, נרגשים בעליל. הדמיון ביניהם ברור. היו ההבדלים השטחיים, אולריך במקטורן וחולצת סריג בעלת צווארון גולף היה לבוש הרבה יותר פורמלי משלמה, שהגיע בחולצת טריקו שחורה של "ג'אז בים האדום". גם תסרוקתו המוקפדת של אולריך, ושערו הצבוע חום בהיר הגובל בבלונד היו בנגוד בולט לשערו המאפיר והקצוץ, צמוד לעור הגולגולת, של שלמה. אבל מעבר להבדלים האלה, הם היו בערך בני אותו גיל, בערך באותו גובה, בערך באותו משקל. פני אולריך היו יותר מוארכים ויותר שזופים, אך גם שם ניכר דמיון לא מבוטל. היה להם אף מעט שונה, אך גבות מאד דומות, כמעט מחוברות. כמעט ואפשר היה לחשוב שהם אחים.

לאח של אבא שלו, שעל שמו הוא נקרא, סיפר שלמה, היו כמנהג היהודים שם באותם הימים, שני שמות. קראו לו אלכסנדר, והיה לו גם שם עברי – שלמה. גם לאביו, סיפר שלמה, היה שם נוסף – בסלובקיה קראו לו אוסקר, אבל בישראל הוא משתמש בעיקר בשמו העברי.

"עד עכשיו ידעתי שאני נקרא אולריך, על שם גיבור ספרו של רוברט מוסיל, האיש ללא מאפיינים. מסתבר שכנראה שכמוך, גם אני נקרא על שם אחי אבי, שאבי חשב שנספה בשואה, כלומר – אביך" אמר אולריך, "שמי האמצעי הוא אוסקר. אני לא משתמש בו, אבל בתעודת הלידה שלי, ואפילו בדרכון, אני רשום כאולריך – אוסקר. אבי לא אמר כלום אף פעם לגבי שמי השני. כעת אני חושב שזה ברור.

אולריך אגב, כי אבא שלי מאד אהב את ספרו של מוסיל, ותמיד ראה סמליות בכך שגם רוברט מוסיל, כמוהו, עבר מאוסטריה לשוויץ כדי להימלט מהנאצים, בדיוק ארבע שנים לפני אבא שלי. וגם – מוסיל נפטר ממש באותו היום שבו אלכסנדר הגיע לשוויץ –ב 15 לאפריל 1942. מוסיל לא היה יהודי, אבל אשתו כן.

"וחוץ מזה, גם אני," הוסיף אולריך, "הייתי רוצה להיות מסוגל לכתוב כמו מוסיל." והתנצל על ההפרעה. "אנא המשך..".

אלכסנדר, המשיך שלמה, נולד במה שהיום סלובקיה ב 1924, והיה הבכור למשפחה יהודית חילונית וציונית. הוא הלך לתנועת הנוער "מכבי הצעיר – גורדוניה" ובדיוק היה אתם במקום בו היו ב"הכשרה" לעליה לישראל כאשר הגרמנים באו לשם ועצרו את כל חניכי התנועה. הוא הצליח לברוח מהמקום, אך את חבריו שלחו למחנה מאידנק. הוא הסתתר מאז אותו היום בחדרו בדירת הוריו, בלי להיות מסוגל לצאת, כששאר בני משפחתו עדיין בחופש יחסי הודות לאותה תעודה שבזכותה הורדו מהרכבת.

לקח ללודוויג, אבא של אלכסנדר, סבא של שלמה ושל אולריך, כמה שבועות, אך הוא הצליח למצוא מבריח שיבריח את אלכסנדר דרך אוסטריה לשוויץ. זה היה יקר, זה היה מסוכן, אך לא הייתה אופציה אחרת. אלכסנדר היה מבוקש על ידי הגרמנים, וסיכן את שאר המשפחה בכך שהוא הסתתר בדירתם, בבית דירות עם שכנים לא מעטים שלא כולם היו צדיקים גדולים.

וכך, הם נפרדו מאלכסנדר, ובשעות הקטנות של אחד הלילות הוא יצא לדרך עם המבריח ומאז הם לא שמעו ממנו יותר.

שנים אחרי המלחמה הם ניסו לחפש אותו. היו הרבה אנשים שנעלמו בזמן המלחמה, והיה ברדיו הישראלי "מדור לחיפוש קרובים" שאליו הם פנו שוב ושוב, בבקשה שישדרו את שמו בתקווה שישמע וידע שהם בחיים ומחפשים אותו."

"ומה לגבי הרישום שעל פיו הם היו ברכבת לאושוויץ?" שאל אולריך. "גם לאבי כנראה הייתה סיבה טובה לחשוב שהם לא שרדו".

"המעביד של סבי, אבי אלכסנדר הצליח להוריד אותם ברגע האחרון מהרכבת", סיפר שלמה, "אחרי שכבר נכתבה רשימת הנוסעים ואחרי שכבר נחתמו הקרונות, בעזרת אישור שנקנה בשוחד, שמאשר שסבי "חיוני לכלכלה הסלובקית"".

"ואחרי זה?" שאל אולריך

"הם נשארו בדירתם עוד כמה חדשים, ואז עברו להסתתר באיזה כפר נידח. אחרי המלחמה הם חזרו לדירה בה גרו לפני שנלקחו למשלוח לאושוויץ, וגרו שם עוד כארבע שנים, עד שהיגרו לישראל.
ובכל השנים האלה קיוו שאלכסנדר יחזור.

סבא שלי, שלנו, כתב כל שבוע מכתבים, עם תמונות, לקהילה יהודית כזו או אחרת, במסגרת החיפושים אחרי בנו האבוד, אביך. תחילה לקהילות בשוויץ ואחרי כן הרחיב את החיפוש לאוסטריה, גרמניה, סלובקיה, צרפת אפילו. כך כמעט עשור עד שהתייאש והפסיק."

"אבי דאג שלא יהיה לו שום קשר עם שום קהילה יהודית" אמר אולריך "וגם שינה את שם משפחתו. לא היה לחיפוש הזה שום סיכוי"

כמעט שבעים שנה אחרי, סיפר שלמה, הוא נתקל בחנות הספרים באינטרנט Amazon בספרו הראשון של אולריך, זה שאותו פרסם תחת שם הנעורים של אביו, והוא חידש את החיפושים. הוא שמח לגלות עוד מישהו הנושא את שם נעוריו הוא, ואחרי חיפוש קצר ברשת מצא את אולריך. "תמונת הפרופיל שלך בפייסבוק גרמה לי להבין שאני בכיוון הנכון."

שלמה עצר ובחן את פני אולריך. "אז מה שלומך, בן דוד?" שאל.

אולריך החניק דמעה: "אני שמח שמצאת אותי. אין לך מושג כמה." הוא קם, אחז קצרות בכתפה של וורה, מחפש נקודת משען, עבר אל צדו השני של השולחן והושיט את ידו אל שלמה. זה, הסיט את היד, התקרב, וחיבק את אולריך. אצל אולריך במשפחה לא התחבקו. הוא ניסה לא להירתע, ואחרי היסוס קל התמסר לחיבוק הדובי של שלמה.

שעתיים מאוחר יותר, אחרי שלוש או ארבע בירות, ואחרי שהתעדכנו עדכון שטחי משהו האחד בחיי השני, כשוורה מתעדת מן הצד, שלמה עצר לרגע, והיסס. הוא בחן את אולריך שישב וכתב לעצמו את עיקרי הדברים ששמע במחברת ירוקה קטנה. אולריך הרים את עיניו, והסתכל בו במבט שואל.

קישור לפרק הבא, השמיני וכנראה אחרון…

פרק שישי – אולריך עובר על חרם דרבנו גרשום וקורא את מכתבי גרשום

קישור לפרק הראשון

הדבר הראשון שהזדקר מתוך המכתבים היו שורות של טקסט בשפה אותה לא הכיר. עברית כנראה, משובצות בטקסט שהיה ברובו בשפה הגרמנית. אלא שצורת האותיות הייתה שונה מזו שזכר מעמוד הפייסבוק של חברו החדש, פחות מרובעת והוא הניח שזו גרסת כתב היד של עברית, אף  שהאותיות לא היו מחוברות. הוא צילם בטלפון כמה מהקטעים כדי לברר אחרי כן –  הוא ידע את מי הוא יכול לשאול.

חוץ מזה, הוא שם לב שהמכתבים עצמם, ממוענים לא לאלכסנדר אלא לשלמה, אך כשבדק את המעטפות, השם על המעטפות היה זהה לזה של אביו.  השם שלמה, נזכר, היה גם שמו של מכרו החדש, זה מחיפה.

הוא המשיך לקרוא ושם לב שלמעט שני המכתבים הראשונים, רוב המכתבים לא היו קשורים כלל לנושא השאלת הציור. לצערו הוא ראה רק צד אחד של חליפת המכתבים, ורובה הייתה תשובות לשאלות שאביו מן הסתם שאל, שאלות שאותן יכול היה רק לנחש.

אבל הייתה באחד המכתבים שאלה ששולם הפנה אל אביו, ושאת התשובה עליה, אולריך היה מאד רוצה לראות: "יש לך קרובי משפחה בישראל"?

אולריך ניגש למכונת הצילום והתחיל לסרוק לעצמו העתקים של המכתבים ושל המעטפות. היו שמונה מכתבים, ארוכים כמנהג הימים ההם שבהם אנשים עוד כתבו באריכות, וגם קראו את הנכתב. הוא התכוון להתעמק בהם ולנסות לפענח דרך הצד אחד של השיחה הכתובה הזו, את הצד השני.

ובשלב ראשון, לברר למה המכתבים היו ממוענים לשלמה.

הוא התחיל לברר את הסוגיה בארוחת הערב, על המרפסת בחזית הבית של קלאודיה. הם ישבו תחילה בשתיקה, צופים בסירות עוברות סביב עיקול הנהר ובשקיעה מעל הגבעות של ברן ממול, ואולריך חיכה בסבלנות שקלאודיה תשאל מה הוא מצא במוזיאון. הוא עדיין לא השתחרר מהחשד העמום שהיא מסתירה ממנו מידע.

"מצאת את המכתבים?"

"כן, הם מאד מסודרים שם"

"ומה למדת?"

"יש שמונה מכתבים, סרקתי אותם אך עוד לא קראתי את רובם. אבל משום מה הם מופנים לשלמה, לא לאבא"

"מי זה שלמה?"

"חשבתי שאת תוכלי לספר לי."

"אין לי מושג. אז אלה לא המכתבים אל אלכסנדר?"

"הם כן, על המעטפות, השם הוא אלכסנדר, אבל המכתבים עצמם, חוץ מהראשון, מופנים אל "שלמה" כלשהו"

"מוזר"

"יכול להיות שהיה לאבא שם פרטי נוסף? שלמה אולי?"

"אני לא חושבת. בכל המסמכים שלו רשום רק השם אלכסנדר"

"אבל אלו מסמכים מזויפים בעצם, נכון?"

"נכון. יכול להיות שלפני כן היה לו שם פרטי אחר, או נוסף. אבל אלכסנדר  מעולם לא הזכיר אותו."

"אז למה המכתבים אליו עם השם הזה?"

"אם היינו רואים את הצד השני של חליפת המכתבים, אולי היינו יודעים"

"טוב, אנסה להקיש מתוך הצד הזה את הצד השני. ועוד שאלה – יש לך מושג איזו שפה זו?" והראה לה את המשפטים שצילם בטלפון. לקלאודיה לא היה מושג.

אחרי ארוחת הערב, אולריך התיישב ליד שולחן העבודה של קלאודיה, והעתיק למחשב שלה את המכתבים הסרוקים כדי שגם היא תתעמק בהם במקביל אליו. היה לה גם יותר שנים של ניסיון בקריאה של כתב יד. אולריך כבר כמעט ולא קרא דברים שנכתבו ביד.

הוא גם העלה את הסריקות לאחסון ברשת ושלח קישור לאחותו. ובאותה הזדמנות, שלח את צילומי המשפטים בשפה הזרה מתוך המכתבים אל ההוא בחיפה, עם שאלה: "האם אתה יודע לזהות איזו שפה זו?".

קלאודיה הציעה עבורו את הספה בחדר המגורים והלכה לישון. אולריך השקיע עוד קצת זמן בקריאה ברשת על גרשום שולם והגותו, אותה מצא מרתקת. בסופו של דבר, בעזרת כוסית של שנאפס אגסים מהמזווה של קלאודיה, ולא לפני שהוציא מהחדר את מאדאם שושא, חתולתה של קלאודיה, שהתמקמה לישון על חזהו, הצליח להירדם.

למחרת, כבר לפני ארוחת הבוקר, הייתה לו תשובה מחיפה. כמה תשובות בעצם:

המשפטים הם אכן בעברית,
כתב יד בעברית הוא לא כתב מחובר, אך בכל זאת שונה לחלוטין מהכתב המודפס.
תרגום שלושת המשפטים הוא: "אתה עוד זוכר איך לקרוא עברית?" , "אז לפנות אליך כ"שלמה" או כ"אלכסנדר"?" ,"שלך בידידות, גרשום שולם".

עד פגישתם של אולריך ושלמה שבועיים מאוחר יותר, שניהם כבר קראו את שני חלקי התכתובת שבין שולם ואלכסנדר. שמונת המכתבים שאולריך צילם במוזיאון פול קלי בברן, ושבעה ששלמה צילם בבית הספרים הלאומי של ישראל, שם הסתבר ששמורים כל מסמכיו של שולם. שני חלקי התכתובת הבהירו לא מעט מהתמונה.

אלכסנדר, כפי שסיפר לשולם, נולד בסלובקיה למשפחה יהודית, באותה העיירה בה נולד אבא של שלמה. ושמו העברי היה אכן שלמה. בשנת 1942 אביו של אלכסנדר שכר מבריח שהעביר אותו את הגבול לשוויץ, שם הכיר את קלאודיה והוריה.

אלכסנדר סיפר לשולם שבדק אחרי המלחמה ומצא את שמות כל בני משפחתו ברשימת אחת המשלוחים לאושוויץ, וגם מצא בתיעוד מאושוויץ שכל המשלוח הזה הועבר ישירות מהרכבת אל תאי הגזים. הוא הניח שהם נספו בשואה.

אבל כבר אז, אי שם בהרים, במעבר בלילה מעבר לגבול מאוסטריה לשוויץ, אלכסנדר כתב לשולם, החליט שייטב לו אם הוא ינתק אחת ולמיד כל קשר בינו ובין העם היהודי. הוא לא רצה שיהיה אפילו שמץ של סיכוי שבעתיד אפשרי כלשהו הוא יצטרך לשלוח את בנו שלו עם מבריח אל מעבר לאיזה גבול ולא לראות אותו יותר לעולם. תוך כדי הליכה בשביל בין הפסגות המציא את עצמו מחדש כפולני נוצרי, בן להורים קומוניסטיים. וזה אכן מה שאולריך ידע שהוא סיפר לכולם, כולל לקלאודיה ולהוריה.

אולריך הבין שמן הסתם לא בקלות אביו קיבל את ההחלטה. עברו על אביו כנראה דברים קשים מאד, והוא לא באמת יכול לשפוט אותו. ועדיין. האם הוא באמת ידע מיהו אבא שלו? כל השקרים האלה…זה נראה לאולריך טרגי במיוחד, במיוחד אחרי שהסתבר שבני משפחת אביו לא נספו אחרי ככלות הכול, בנסיבות שהוא עדיין לא ידע. את הצד הזה של הסיפור, הוא קיווה לשמוע בפגישתו עם שלמה.

עד הפגישה הוא סיפק עדכונים יומיים לוורה, לקלאודיה ולאחותו גרדה. אחותו לא ממש יצאה מגדרה לשמוע את הפרטים, אבל אמא שלו הייתה מאד מעורבת. היא הייתה די המומה ללמוד עוד ועוד דברים שלא ידעה על האדם אתו חיה כל כך הרבה שנים, אבל כפי שחזרה ואמרה לאולריך, היו לו מן הסתם סיבות לכך, סיבות שהם עדיין לא מסוגלים להבין. שספק אם הם אי פעם יהיו מסוגלים להבין, מהמקום הכה מוגן, הכה שוויצרי שבו הם חיים.

אולריך גם שרטט לעצמו ציר זמן משוער של חיי אביו וניסה למלא אותו בפרטים. אבל נותרו עדיין קטעים אפלים לחלוטין לאורך ציר זמן חיי אביו.

עם וורה היו לו כמה שיחות מעניינות. את סבתה היהודייה, אם אביה, עליה היא סיפרה לו, היא לא ממש הכירה, כי היא נפטרה כשוורה הייתה צעירה, אבל וורה התענינה וחקרה לא מעט את נושא היהדות. כך למד ממנה אולריך שעל פי הדת היהודית, אם סבתה של וורה הייתה יהודייה, כך גם היה אביה, אבל לא וורה עצמה. ומכאן, שלפחות על פי הדת היהודית, גם אם אלכסנדר היה יהודי, כפי שמסתבר בוודאות גבוהה שאכן היה, אולריך עצמו לא יהודי. לא על פי הדת היהודית.

"תראה" אמרה וורה, "אתה נימול. אמנם הכרתי כמה שהיו נימולים (לפניך כמובן, אל תדאג…) אבל עדיין, הרוב לא. יתכן וזה אומר משהו"

"לא חשבתי על זה. אבא שלי היה נימול גם הוא, ולכן חשבתי שכך זה וזהו. הורי גם אמרו לי שבזמנו חשבו שיש לזה צידוק בריאותי. לא נראה לי חשוב"

"ואם היה מתברר לך שעל פי הדת היהודית אתה כן יהודי, האם זה כן היה משנה לך?"

אולריך נשך את שפתו התחתונה בהיסוס. הוא ניסה באמת ובתמים להיות כנה עם עצמו. עם וורה, באמת לא היה לו צורך להעמיד פנים כך או אחרת. האם זה משמעותי עבורו אם הוא יהודי, או חצי יהודי? האם זה משנה את מי שהוא? עד כמה שהוא יכול היה לתת דין וחשבון אמתי לעצמו, הוא חשב שלא.

הוא נטה לחשוב שבזמן הזה, זה לא כל כך משמעותי להיות יהודי, או לא. אז למה טרח אביו להעלים את זה ממנו? טוב, לא ממש להעלים, יותר לא לחשוף, אך עדיין השתיקה הכבדה, המעיקה הזו הייתה תמוהה, מציקה, לא מובנת.

קישור לפרק הבא, השביעי מתוך שמונה

פרק חמישי – אולריך ומלאך ההיסטוריה

קישור לפרק הראשון

פרק חמישי – אולריך ומלאך ההיסטוריה

מנהלת מוזיאון פול קלי תמיד קיבלה אותו ואת קלאודיה בכבוד מופגן. אולי כי היה להם עוד ציור אחד של קלי שהיה תלוי בחדר השינה של קלאודיה, שהמנהלת ניסתה לשכנע אותה להוריש למוזיאון.

"אמא, שנלך לשם יחד?"

"הייתי שם רק אתמול, ואני רוצה לצאת להליכה. אולי תיסע ותחזור לארוחת ערב? תישן כאן הלילה, ותארח לי לחברה קצת"

קלאודיה, מודה שהיא בודדה, היה אירוע די נדיר. אולריך ממש לא היה יכול לסרב, ולא באמת היו לו אילוצים כלשהם, חוץ מהספר הזה שלו, התקוע. בכלל, הייתה לו תחושה עמומה בשלב זה שהוא בפועל כן עובד על הספר, הוא כבר התחיל לראות איך הוא מצליח, אולי, לשלב את אירועי היומיים האחרונים אל תוך העלילה.

במוזיאון הוא עבר על פני אגף התערוכות, ניגש ישר למשרדים ותוך כמה דקות כבר היה בדרכו לארכיון, עוקב אחרי טפיפות עקבי הלק השחורים של מריקה המחויטת והנמרצת.

"איך אני יכולה לעזור?"

"אני מחפש את החומר על התערוכה מ 1974, זו שאבי אצר. ספציפית, התכתבות בנושא השאלת תמונות לתערוכה"

"המוזיאון היה אז בבניין הישן, אבל העברנו את כל החומר הנה. לא צריכה להיות בעיה למצוא אותו".

אכן לא הייתה. אולריך קיבל שולחן, כיסא ומנורת שולחן ותוך רבע שעה נחתו על שולחנו שתי  קופסאות קרטון שהכילו את כל המסמכים. רבע שעה אחרי כן, הוא מצא את המכתבים אותם חיפש.

מסתבר שלפרופסור הירושלמי, פרופסור למיסטיקה יהודית בשם גרשם שולם, היה ציור של פול קלי בשם Angelus Novus שהיה מושא התכתובת. חיפוש קצר של אולריך באינטרנט העלה שזה ציור די מפורסם. בויקיפדיה הוא מצא שהציור נרכש בשנת 1921 על ידי פילוסוף התרבות היהודי-גרמני ולטר בנימין, וזכה לאזכורים ומחקרים רבים בתולדות התרבות המודרנית.

לאחר מותו של בנימין עבר הציור מעזבונו של בנימין אל ידידו, גרשם שלום. ולטר בנימין אף כתב תזה נודעת, בשנת 1940, זמן קצר לפני מותו: "תזות על מושג ההיסטוריה"  בהשראת תמונתו של ה"אנגלוס נובוס". הוא ראה בו מעין "מלאך ההיסטוריה", הזוכר את העבר וחרד מעתידו של הגזע האנושי. הוא גם ראה בו מלאך, העומד לעזוב את ההווה האנושי הנורא, ולעוף אל עבר העתיד.

וולטר בנימין היה דמות שאולריך הכיר והעריך. חוץ מהגותו, אהב גם את הכתיבה היותר ספרותית שלו, במיוחד את הזיכרונות על ילדותו בברלין. הוא חשב לא אחת על מותו הטרגי של בנימין, שהתאבד אחרי שניסה, בדיוק כמו אלכסנדר, לברוח משטחי הכיבוש הגרמני, בלילה, דרך ההרים, בלוויית מבריח. אלא שבנימין, שניסה לברוח מצרפת הכבושה לספרד, בדרך לארה"ב, נתפס והוחזר חזרה. ובנימין, בניגוד לאלכסנדר, היה מבוגר, חולה, כנראה דיכאוני, והתעקש לסחוב אתו מזוודה מלאה בכתבי יד דרך ההרים. אולריך אפילו נסע פעם עם אבא שלו, לכפר הספרדי Portbou, לשם ניסה בנימין להגיע, ושאליו הגיעה שאר הקבוצה עם המבריח, בלילה שלמחרת, והפעם, אולי בעקבות הטרגדיה של התאבדות בנימין, לא נשלחו חזרה על ידי הספרדים. יחד הם עמדו כמה דקות בדומיה, ליד הציון שהקים שם הפסל דני קרוון, צופה על הים.

הסמליות בציור הזה, מושא ההתכתבות של אביו, הייתה כמעט בוטה מדי עבור אולריך. הוא ניגש על החלון ובהה בתנועה הדוהרת על ששת מסלולי כביש הטבעת העובר מתחת למוזיאון. בעצם, הוא נאלץ להודות לעצמו, לא העתיד הוא שמפחיד אותו, כמו את אותו המלאך שבציור, אלא דווקא העבר. ליתר דיוק  – מה שהוא לא ידע, ואולי גם לא רצה לדעת, על אותו עבר של אביו.

"טוב, מה כבר אפשר לגלות מתכתובת על השאלת תמונה?" אמר לעצמו, וחזר לקרוא, מנסה לפענח את כתב היד העקלקל של שולם.

קישור לפרק הבא, השישי מתוך שמונה

פרק רביעי – לאימא של אולריך אין מה לחדש לו

קישור לפרק הראשון

אולריך קם  מוקדם למחרת ונסע לאימא שלו. הוא היה חייב לדבר אתה, ואת סוג השיחה הזה הוא לא רצה לעשות בטלפון.

אימא שלו כבר לא שמעה כל כך טוב, אבל סירבה להודות בכך. הוא נאלץ תמיד לדבר אתה בקול רם כל כך שתמיד הייתה לו הרגשה שבכל שיחה טלפונית אתה הוא משתף את חצי לייסין. הקירות בבית הדירות "ברגהוף" בו גר, סנטוריום לחולי שחפת לשעבר, היו מאד דקים, ולא נראה לו ראוי לצעוק לאפרכסת בקולי קולות: "אמא, אני יהודי?"

הוא הסתפק בלומר לה שהוא מגיע מחר ורוצה לדבר אתה, והבטיח לה שהכול בסדר, ששום דבר רע לא קרה. הוא התכוון גם לעצור בדרך אצל וורה ולדבר אתה אבל ידידתה הצלמת עדיין הייתה אצלה, ולא התאים לו לשתף גם אותה בעניין. הוא התקשר לספר לה שהוא נוסע לאימא שלו מחר, שהכול בסדר, ושהוא יעצור אצלה בדרך חזרה.

וורה זיהתה ללא קושי את המתח בקולו. שנים של עבודה עם דוקומנטריסטים הכשירו אותה לברר עובדות מהר וביעילות, ואחרי חקירה קצרה, הצליחה לגרום לאולריך לספר לה בטלפון את עיקרי הדברים.

 "אם זה כמו שזה נשמע שזה, יש פה חומר לסרט תיעודי של לפחות שלושים דקות", אמרה. כן, אולריך נטה להסכים אתה, זה חומר טוב. גם לסיפור.

הם סיכמו שוורה תבוא אליו כאשר יחזור מברן, וממש בסופה של השיחה, כדרך אגב, פלטה וורה: "גם לי יש סבתא יהודית", והוסיפה: "שתדע, זה מעולם לא השפיע על חיי בכל צורה שהיא." טוב, אולריך עוד לא היה במקום הזה. סבתו שלו מצד אביו עוד לא הייתה יהודייה, לפחות לא מבחינתו.

בתשע בבוקר, על הרכבת לברן, אולריך ישב ליד השולחן בקרון המסעדה ורשם לעצמו עוד ועוד שאלות לאימא שלו. שאלות עליהן היה נחוש הפעם לקבל תשובה. לא שאימא שלו התחמקה מעבר משאלותיו בנושא עברו של אביו. בדיעבד, הבין שלא היו הרבה הזדמנויות בהן הוא ניסה באמת לחקור בנושא.

קלאודיה, אימא של אולריך, חיכתה לו בפיאט פנדה 4X4 החדשה שלה מחוץ לתחנת הרכבת. היא רזתה מעט מהפעם האחרונה שראה אותה, מה שהדגיש אף יותר את גובהה. היא הייתה תמיד רזה, גבוהה וקצת כפופה, אך בשנים האחרונות גזרה על עצמה משטר של תזונה ופעילות גופנית שגרמו לה לרזות אף יותר, אך להתחזק ולהראות יותר כבת שישים, מאשר מישהי בסוף שנות השבעים לחייה.

"רזית"

"טוב, אתה יודע איך זה. אישה בגילי יכולה לבחור להראות כמו פרה או כמו עז. אני מעדיפה את האופציה השנייה – תראה כמה קמטים יש לי"

"נו באמת, את נראית נפלא. יש לך חבר חדש?"

"הלוואי.."

 ויחד הם נסעו אליה, לבית הקטן אליו עברה מציריך לפני מספר שנים, בכפר קטן ליד ברן. בית המידות בו גדל אולריך היה על אחת הגבעות שליד ציריך. כיום גרה שם אחותו גרדה עם בעלה ושני ילדיה. לאולריך עדיין היה שם חדר, שם אחסן את רוב חפציו.

בדרך, התחיל אולריך סיפר לה את סיפור החבר מפייסבוק. קלאודיה בילתה בפייסבוק לא מעט מזמנה, כך שאולריך לא היה צריך להסביר לה איך זה עובד. באחד השלבים, הם אף עצרו לצד הדרך כדי שאולריך יוכל להראות לה במחשב הנייד שלו את התמונה. גם לקלאודיה לא היה ספק שהתמונה היא אכן של אביו, כנער.

הם התיישבו במטבח אצל  קלאודיה, שניהם די נסערים. אולריך שתה את כוס מיץ עשב החיטה שאמו הציעה לו, והתחיל לעבור אתה אחת לאחת על רשימת השאלות שהכין.

די מהר למד שלאמו לא היה באמת מושג בן איזה דת היה אביו. מה שהיא כן ידעה, מפי אביו, היה שהוריו היו פולנים, קומוניסטים אדוקים, חברי המפלגה הקומוניסטית הפולנית שסלדו מכל סממן דתי וכך גם גידלו את אלכסנדר.

אולריך  למד שהוריו נפגשו בכפר קטן ליד הגבול האוסטרי בשם Martina, שם חצה אלכסנדר, אז בן 18, את הגבול בגניבה, חלק מקבוצה שהובלה על ידי מבריח. את הסיפור הזה הוא כבר שמע בעבר, אבל בהקשר הנוכחי, הסיפור ההוא הפך לפתע רמז בפתרון החידה שאבא שלו הפך לפתע.

סבו וסבתו היו  שם כדי להסיע כמה מהפליטים מאזור הגבול אל מרכז המדינה, כמחאה על מדיניות ההגירה של הממשלה. אלכסנדר, אבא של אולריך, היה אחד מאלה שהם הסיעו לציריך. השנה הייתה 1942 ואלכסנדר סיפר שהוריו נרצחו עקב היותם קומוניסטים, והוא, יחד עם עוד כמה בנים ובנות של פעילי המפלגה, הוברח לאוסטריה, ומשם לשוויץ.

בציריך, כבר חיכו לו מסמכים מזויפים, ששימרו את שמו הפרטי אך החליפו את שם משפחתו לזה של בעל המסמכים המקורי, אחיין של קלאודיה שנפטר בגיל שנתיים. את המסמכים הכין ארגון אנרכיסטי שוויצרי, ארגון שהוריה של קלאודיה נמנו עליו ותרמו לו מזמנם וכספם.

מה עוד זכרה קלאודיה? שעם הזמן הפך אלכסנדר לבן בית אצל ההורים שלה – היחידים שהכיר בשוויץ. כל שאר הפליטים שהגיעו אתו קיבלו מסמכים חדשים, וניתקו מגע אחד עם השני. אולריך ידע שסבא שלו הוגו, אבא שלה, היה חובב אמנות מושבע ובתחילת שנות העשרים היה משתתף פעיל בערבי הדאדא בקברט וולטר שבציריך. הוא ידע  שדרכו הכיר אלכסנדר עם הזמן את האמנים שאותם התחיל לייצג בגלריה שפתח עם תום המלחמה תחילה בפרבר של ציריך ואחר כך, ברחוב הראשי לא רחוק מתחנת הרכבת המרכזית. אותה הגלריה שהפכה לבית מכירות פומביות, שעם הזמן הפך גם לנציג של בית המכירות סותבי בשוויץ.

סיפור האהבה בין קלאודיה ואלכסנדר היה כמעט מובן מאליו. היא העריצה אותו מיום שראתה אותו לראשונה. הוא עקב אחריה גדלה, תחילה כאח גדול, אחרי כן כידיד, ובהמשך, כמעט בלי שנתנו לעצמם דין וחשבון על זה, השתנה אופי הקשר ביניהם. הם נישאו בטקס אזרחי ביום בו מלאו לקלאודיה 18 שנים. שם משפחתם היה זהה כבר לפני הנישואין. אולריך נולד ארבע שנים יותר מאוחר, ואחותו גרדה, חמש שנים אחריו.

טוב, עד כאן הוא לא למד הרבה דברים חדשים, והוא השתכנע שמאימא שלו הוא לא יצליח לחלץ יותר מידע. אבל אולי ימצא משהו בניירות אביו?

"אמא, איפה המסמכים של אבא"?

"יש בבית בציריך, בחדר שהיה המשרד שלו, ארון עם כל המסמכים והתכתובות שלו, אתה יכול לנסות ולחפש שם עוד פרטים. אני באמת שלא יודעת יותר".

אולריך לא ממש ידע מה לעשות הלאה. הוא היה יכול להמשיך הלאה לציריך, ולחפש שם, אבל אחותו לא הייתה מאלו שאפשר לקפוץ אליהם בלי הכנה.

הוא גם לא היה בטוח שהוא באמת רוצה להמשיך ולברר. הוא לא היה בטוח שהוא צריך את זה כרגע בחייו. די התאים לו המקום בו הוא מיקם את עצמו בעולם. הוא לא רצה לשנות שום דבר בחייו  – למעט כמובן בצורת הכתיבה שתקפה אותו בחדשים האחרונים. הוא אהב את ביתו בלייסין, יחסיו עם וורה היו בערך בתדירות ובאופי שהתאים לשניהם. ואמנם קצת יותר חברה בלייסין הייתה משפרת את המצב, אבל זה היה עניין עונתי. בחורף הייתה לו המון חברה, והמון שלג, וחברים שבאו להתנחל אצלו, ולא הזיק שמביתו אפשר לגלוש מטה אל רכבל אחד, ולחזור בגלישה כל הדרך מראש ההר. בחורף, הוא לא היה שם אף סוף שבוע לבד.

הוא נטה לתת לכל העניין לנוח לשבוע שבועיים, עד שאותו החיפאי יגיע למונטריי והם יוכלו להיפגש. מצד שני, הוא כבר ידע בוודאות שיש פה סיפור מרתק, גם אם לא בטוח שאבא שלו הוא הגיבור הראשי, וחשב לעצמו שאולי בצורת הכתיבה שלו קשורה להעדר הגירויים בחייו, מאז החל מתבודד לו בלייסין, ושאולי יהיה זה רעיון טוב קצת לצאת מאזור הנוחות שלו.

"אמא, אולי את יודעת אם היה לאבא קשר עם מישהו בישראל?"

קלאודיה חשבה כמה דקות. "היו לו קשרים מסחריים פה ושם, בעיקר עם גלריות בתל אביב אבל גם עם כמה אספנים. והוא המשיך התכתבות רבת שנים שהייתה לחבר של אבא שלי מימי תנועת הדאדא בקברט וולטייר, אמן יהודי-רומני שהיגר לישראל וחי שם באיזה כפר אומנים, אני חושבת שקראו לו מרסל ינקו."

"אה, והייתה לו גם התכתבות ארוכה מאד עם מישהו בירושלים. פרופסור באוניברסיטה שם"

"בקשר למה?"

"לפרופסור הזה היה ציור של פול קלי שאלכסנדר מאד רצה להשאיל לתערוכה במוזיאון קלי פה בברן. אתה זוכר את התערוכה המיוחדת שעשו פה? זה היה בתחילת 1974, אחרי שתרמנו להם את שני הציורים של קלי שלנו"

"ו…?"

"אותו פרופסור לא הסכים להיפרד מהציור הזה, אפילו לא ליום. "מלאך ההיסטוריה שלי" הוא קרא לו"

"ואיפה המכתבים האלה?"

"רוב התכתובת של אלכסנדר היא בבית שלנו בציריך, לא זרקתי כלום. אבל ההתכתבות בקשר לציור ההוא, אמורה להיות פה במוזיאון, במשרדים של קרן פול קלי"

לאולריך לא התאים לנסוע עד לציריך לפשפש במסמכי אביו. אבל פה בברן? נראה לו סביר להשקיע בזה כמה שעות. את המשכן החדש של המוזיאון, בנין מדהים של Renzo Piano הוא ממש אהב.

קישור לפרק החמישי, מתוך שמונה

פרק שלישי – שבו אולריך מרגיז ספרית ומוצא בן דוד

קישור לפרק הראשון

אולריך נרגע וכמעט שנרדם בכיסא בדיוק כשהטלפון שלו השמיע צרצור של קבלת הודעה. צליל ההודעה הנכנסת גרם לאולריך, באופן מאד לא אופייני, לבקש את סליחת הספרית ולהוציא את הטלפון. ההודעה הייתה מחיפה, והייתה תמציתית: "אני חושב שאבא שלך היה אח של אבא שלי".

אולריך קרא את ההודעה עוד פעם, ועוד פעם. ואז החזיר את הטלפון לכיס.

'לאבא שלי יש אח?' אולריך שמח על האפשרות שמשפחתו לא כה מצומצמת כפי שחשב. 'בן דוד בישראל…'. אם יש לו כזה, חלק ממשפחתו, הקרובה אפילו, יהודית כנראה. בהתחשב בכמה מעט שידע על עברו של אבא שלו, האם באמת לא יתכן שיש לו שורשים יהודיים?

אביו תמיד נראה לו סלבי משהו, לא "יהודי" במראהו, אבל לא באמת היה לאולריך מושג איך בדיוק אמור יהודי להראות. היחידים שאולריך ידע לזהות על פי המראה כיהודים היו אותם היהודים האורתודוקסים לבושי השחורים שראה בציריך. לא היה לאולריך משהו נגד יהודים, ממש לא. הוא אפילו די הופתע שזה היה משהו שעליו חשב.

אביו היה אתאיסט גמור ולא דיבר מעולם על דת, אבל אולריך תמיד הניח שאביו נולד נוצרי. אמו, ידע בוודאות, נולדה נוצרייה להורים שעדיין התמידו ללכת לכנסיה מידי יום ראשון. אולריך עצמו לא היה אדם דתי, אבל ראה את עצמו נוצרי כברירת מחדל.

דקה אחרי כן, באה הודעה נוספת, שוב דרך פייסבוק. בשלב זה  פקעה סבלנותה של הספרית  והיא החלה מצקצקת עם המספריים ליד אוזניו של אולריך בקצב גובר והולך, וביקשה / דרשה, בנימוס אך בתקיפות מאולריך  לתת לה לגמור את התספורת: "אדון, אנשים מחכים.."

אכן, לא מעט אנשים, רובם תיירים, חיכו בתור במיוחד לכיסא הספציפי הזה במספרה, "הכיסא של נאבוקוב". הסופר וולדמיר נבוקוב חי בשעתו במלון הזה, ונהג מדי בוקר לרדת למספרה שבמלון לתגלחת, תמיד בכיסא הספציפי הזה, הפונה אל נוף אגם ז'נבה. הכיסא הזה הפך עם השנים כמעט תחנה קבועה במסלול "בעקבות נאבוקוב" ששווקה סוכנות נסיעות מקומית. אולריך לא היה תייר, אבל העדיף תמיד להסתפר בכיסא הזה, אולי בתקווה שמשהו מכישרון הכתיבה של נאבוקוב ידבק גם בו.

אולריך התנצל וכיבה את הטלפון. הוא היה צריך זמן להרהר על ההתרחשויות האחרונות. מישהו שמכיר את אבא שלו? שייתן לו הזדמנות לפצח את החידה שהייתה אבא שלו? יש את עניין שם המשפחה המשותף ההוא, זה שגם אביו וגם חברו בחיפה נולדו עמו והחליפו. שם כה נדיר עד שקשה להניח שזה מקרי.

אולריך ניסה בעבר, בימים הראשונים של האינטרנט, עוד לפני עידן הרשתות החברתיות, למצוא קרובי משפחה אפשריים, אנשים שנשאו את אותו שם משפחה של אביו. כל מה שמצא עד כה הייתה משפחה קתולית מניו-ג'רזי, בעלי חברה שיצרה תנורי שרפת גופות. ולא היה ברור לו איך או אם הוא מקורב אליהם. לגבי מקור שם משפחתו, פלט אביו פעם אחת שמקור המשפחה מנאפולי, וששם משפחתם היה במקור "אספרנסה"  אך השתבש עם השנים לזה שעמו נולד אולריך. אולריך שמע סיפור כמעט זהה מאותה משפחה מניו-ג'רזי, שהיו משוכנעים שגם הם, שלושה דורות אחורה, מנאפולי. כנראה יותר מסתם צרוף מקרים, אך אלו בניו-גרזי לא הביעו עניין לחקור ולמצוא באם יש קרבת משפחה.

ללא קשר לתשוקתו של אולריך לגלות את שאר משפחתו, הסופר שבו לא יכול היה להימנע מהמחשבה שגם אם אין פה באמת קרבת דם, לבטח יש פה חומר גלם מעניין לעלילה, מהסוג שאולריך נהג לאגור ולמחזר.

תוך כדי הליכה נמרצת אל תחנת הרכבת, מסופר, מגולח וריחני, שלף אולריך את הטאבלט ורשם לעצמו כמה נקודות, ורשימה של שאלות ל"מכרו" החדש, ולאמא שלו. הוא הספיק לחזור הביתה, לצאת למרפסת ולהתמקם בכיסא בדיוק בזמן לשקיעה, שהייתה הפעם באמת עוצרת נשימה – קומות על קומות של עננים בגווני שחור וורוד. פסגת ההר ממול, עדייו מושלגת, הוארה באור אדום מהשמש שכבר ירדה מעבר לקו האופק. את זה הוא היה מוכרח לצלם, תוספת ראויה לאוסף צילומי השקיעות שלו.

כשנכנס לפייסבוק כדי להעלות את התמונות ראה שהוא תויג בתמונה, משהו שלא קרה לו כבר הרבה זמן. בעצם מאז שהתחיל להתבודד פה. "בן הדוד" מחיפה תייג אותו, בצילום סטודיו שחור-לבן. שם ראה גרסה צעירה יותר של עצמו, יושב על כיסא גבוה, פניו בחצי פרופיל אל המצלמה.

משהו בלבוש, באופן הישיבה ובתאורה הסגיר שזהו תצלום סטודיו. אבל היה גם ברור מהעיצוב ומהבגדים שהצילום צולם בתקופה אחרת. אולריך תפס שהוא כנראה רואה תצלום של אבא שלו כנער, בגיל שבין שש עשרה לשמונה עשרה.

לא היה לו ספק בכך. הגבות המחוברות, צורת האוזניים, נקודת החן ליד קו הלסת, כולם היו חלק מתווי הפנים המאוד ייחודיים של אביו, שאת רובם, אולריך חלק אתו. אם זו אכן הייתה תמונה של אבא שלו ולא תעלול פוטושופ, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא רואה תמונה של אביו לפני גיל 25 לערך.

תמונות ילדות ונעורים נעדרו באורח בולט מאלבומי התמונות בביתו של אולריך, ולא בגלל שאביו לא אהב להצטלם. אלכסנדר כן אהב להצטלם, ואם הוא נעדר מהרבה תמונות משפחתיות זה היה רק בגלל שהוא אהב לצלם. היו לא מעט תמונות שלו באלבומים, אבל אף לא אחת מוקדמת מהיום בו הוא עבר את ההרים לשוויץ בידיים ריקות.

אל התמונה צירף החבר החיפאי שלו כיתוב: "מצאתי באלבום התמונות של אבא שלי תמונה של אח שלו. על גב התמונה כתוב שהיא צולמה ב 1941. מה דעתך? יתכן זו תמונה של אבא שלך?"

"כן, אין ספק, זה אבא שלי" אולריך הגיב לתמונה, הוסיף: "אנחנו ממש חייבים להיפגש ולדבר – איך נעשה את זה?" ונשאר לשבת יד המחשב, בוהה במסך, המחשבות דוהרות בראשו.

לקח כמעט שעה עד ש"בן דודו" חזר והתחבר: "אני שמח לשמוע את זה. גם אני מאד רוצה להיפגש אתך. אני מגיע לשוויץ להופעה בפסטיבל ג'אז במונטריי בשביעי ליוני . אני מבין שאתה גר בציריך. אם אטוס דרך ציריך, אוכל לפגוש אותך שם?"

התאריך היה מוכר לאולריך. כמה שעות קודם הוא קנה זוג כרטיסים להופעה באותו התאריך. הוא הוציא את הכרטיסים לוודא והשיב:  "אני לא גר בציריך כרגע. אולי נפגש במונטריי? אם אתה במקרה הולך להופעה של  Keith Jarrett בתאריך הזה, תוכל למצוא גם אותי שם, בהופעה של 7:15 בערב. קניתי בדיוק היום כרטיסים. שורה 7, כסאות 34-35."

התשובה הגיע תוך דקות הפעם: "זו בדיוק הסיבה בגללה אני מגיע, אני מעריץ שלו ומחכה כבר שנים שיחזור להופיע. אם לא נפגש קודם תוכל למצוא אותי באותה ההופעה, שורה אחת מאחוריך, כיסא 55".

בן דוד המופיע מן האין, שהוא גם חובב של Keith Jarrett? טוב, לפחות בדבר אחד תהיה להם שפה משותפת. אבא של אולריך היה גם הוא חובב של Jarrett, ואפילו תיאר את ההופעה החיה מ-1975 שבה שמע אותו מנגן סולו פסנתר בעיר קלן כאחת החוויות החזקות בחייו. "כמו לראות ציור של מרק רותקו בפעם הראשונה" תיאר את זה. אלבום ההופעה ההיא, The Köln Concert, היה האלבום המועדף גם על אולריך.

קישור לפרק הבא, הרביעי מתוך שמונה

פרק שני – לאולריך יש סידורים, וקצת על שפות

קישור לפרק ראשון

כבר מהרכבת, בדרך למטה, אולריך התקשר למספרה והתבשר שהם יוכלו לקבל אותו רק אחרי הצהריים. מצער, אך לא נורא – הוא יעשה את הסידורים שלו קודם, ואולי גם יצליח להיפגש עם וורה לארוחת צהריים לא מתוכננת.

עם וורה היה קשה לתכנן דברים מראש. מאז שהם פחות או יותר זוג, היו להם יותר פגישות שהתבטלו מפגישות שהתקיימו. לוורה, שגרה בלוזאן, הייתה עבודה תובענית כמפיקה של סרטים דוקומנטריים, עבודה שלקחה אותה לחלקים לא שגרתיים של העולם, תכופות בהתראה קצרה מאד. אולריך היה הגבר היחידי בחייה, למיטב ידיעתו, אך וורה הבהירה לו עם תחילת יחסיהם שהיא לא מתכוונת לנתק את מערכת היחסים שהייתה לה קודם, עם צלמת קולנוע אתה עבדה לעתים תכופות, ושאתה חלקה דברים שלא יכלה לחלוק עם אולריך.

גם הפעם, כשהתקשר אליה, התנצלה ואמרה שידידתה הגיעה לביקור מולדת קצר, אבל הזכירה לו שהם נדברו ללכת יחד להופעה של Keith Jarrett  , הופעה ראשונה אחרי הפסקה ארוכה, בפסטיבל מונטריי הקרוב. וביקשה שילך לקנות כרטיסים, אם הוא ממילא יורד העירה.

לשם שינוי, לא כל כך התאים לאולריך להיות לבד הפעם. הוא היה צריך מישהו לדבר אתו, ואחרי שקנה את הכרטיסים נכנס לבר שבו נהג לשתות מפעם לפעם. הברמן שם היה מישהו שתמיד אפשר לדבר אתו, במיוחד באחד עשרה בבוקר. הבר, שלא כדרכם של ברים, היה מואר באור יום שחדר דרך החלונות הגדולים שפנו אל האגם, והיה כמעט ריק, חוץ משני גברים משופמים שישבו בקצה הבר ושוחחו בשקט. אולריך התמקם באמצע הבר, הזמין בירה ובירר אם יש משהו קטן לאכול. הברמן, שקלט את הצורך של אולריך בשיחה, התחיל לספר לו שיש להם מזה שבוע טבח חדש, ושמהיום יש להם בתפריט מאכל שהטבח קורא לו Brindzove Haluski, סוג של בצקניות מבצק גבינת ברינזה, בנוסח סלובקי.

שני הגברים שבקצה הבר זקפו אוזן, וזה המבוגר מביניהם ניגש לברמן ואמר שהוא מאושר לשמוע את זה. זה היה המאכל האהוב עליו בילדותו, אמר, וביקש להזמין גם הוא, אפילו מנה כפולה. הוא רק רצה לדעת באיזה גבינה הטבח משתמש. עד כמה שידוע לו, ברינזה סלובקית אמיתית, כמו הנדרשת להכנת המאכל, אין להשיג כאן בשווייץ, וסיפר שכל ניסיונותיו לשחזר את הטעם המקורי עם גבינות מקומיות היו קירוב טוב, אבל לא הדבר עצמו ממש. "אין בעיה," אמר הברמן, "אקרא לו, ותוכל לשאול אותו בעצמך."

שתי דקות יותר מאוחר הופיע הטבח, נתח גבינה לבנבנה בידו, והתפתחה שיחה ערה בינו לבין הלקוח המבוגר, בשפה שאולריך היה מוכן להישבע שהיא היא אותה השפה ממש שהוא זכר משיחות הטלפון של אביו, בפעמים הנדירות בהן לא דיבר גרמנית, אנגלית או צרפתית, השפה שהוא תמיד הניח שהיא פולנית.

התברר, אחרי ששאל, שלא פולנית הם מדברים, אלא סלובקית. כן, אלו שפות דומות, שתיהן סלביות, אבל יש הבדלים ניכרים ביניהם, אמרו.

זה היה האירוע השני בשנה האחרונה שגרם לו לחשוד שאביו לא באמת דיבר פולנית. כמה חדשים קודם יצא לו לשמוע את השרברב שבא לביתו לתקן ברז דולף מדבר בטלפון הנייד עם מישהו, בשפה לא מוכרת, שנשמעה קצת סלבית. הוא שאל, סתם מתוך סקרנות, את השרברב מהי השפה בה הוא מדבר, וזה השיב שזו פולנית. וגם אז אולריך חשב לעצמו שזה לא נשמע כמו השפה שאביו דיבר בה מדי פעם בטלפון עם חברי ילדותו.

אז היו לו כבר שתי סיבות טובות לחשוד שאביו כנראה לא דיבר פולנית אלא סלובקית. איך אפשר להסביר את זה? הוא ידע שפולין "זזה" לא מעט במאתיים השנים האחרונות, עד כדי כך שאפילו כמעט שלא הייתה חפיפה בין השטחים בהם הייתה ממוקמת בתקופות שונות. נכון שהתזוזה הייתה בעיקר מזרחה ומערבה, אך אם פולין זזה גם צפונה-דרומה במידה כזו או אחרת, אזי יתכן אביו היה מחלק של פולין שהיה בעבר חלק מסלובקיה?

אולריך רשם לעצמו תזכורת מנטלית לבדוק קצת יותר על ההיסטוריה הפולנית, ולראות אם יש בסיס לתאוריה שלו.

אלכסנדר, אבא של אולריך, דיבר הרבה שפות: גרמנית-שווייצרית, צרפתית ואנגלית, כולן ברמה טובה, וגם, שפה סלבית במובהק שאולריך חשב עד כה שהיה פולנית. אלכסנדר גם דיבר הונגרית שוטפת, וכשנשאל מאיפה, אמר שכל השטחים האלה היו פעם חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, ושהאומנת שלו דיברה הונגרית.

בכל השפות בהן דיבר היה לאלכסנדר שמץ מבטא זר שמעט הפריע לו להשתלב בחברה השווייצרית הסגורה. זו קיבלה אותו בעיקר בזכות אימא של אולריך, שוויצרית עם שורשים עתיקים בחבל Engadin. אבל המבטא מעולם לא הפריע לאבא של אולריך בעסקיו. כנציג בית המכירות הפומביות Sotheby בשווייץ, הידע הנרחב שלו באמנות המאה ה 19 וה 20 עזר לו להקים ולנהל סניף משגשג במיוחד של בית המכירות. הוא גם צבר לעצמו אוסף של עבודות אמנות שהשכיל לקנות מאמנים שאת כשרונם זיהה בשלב מוקדם, והאוסף הזה, ליתר דיוק מכירת חלקים ממנו, הוא שאפשר לאולריך להתמסר לכתיבה, גם אחרי שספרו הראשון זכה לשבחי הביקורת אך משום מה, להתעלמות הקהל.

בצקניות גבינת הברינזה הגיעו, והיו אכן מצוינות.  הן לא היו משהו שאולריך זכר שטעם אי פעם, אך הן כן היו די דומות למאכלים אחרים שאמו הייתה מפנקת בהם את אביו בימי ההולדת שלו, מאכלים שהזכירו לאביו את הבית – זה שעליו מעולם לא דיבר. זה ממש לא היה דומה למזון הבריאותני שאמו החלה להכין מאז שהניתוח לאחר המוות של אביו גילה שעורקיו היו סתומים לחלוטין, ושהתזונה המאוד עשירה שלו כנראה שקיפחה את חייו.

ומאז – חסל סדר Rösti עתיר חמאה בביתם, לא הוגש יותר Raclette, וכלי הפונדו הוחלף במסחטת עשב חיטה. אולריך לא היה טבעונאי אדוק כאמו  אך בהחלט היה מודע לקשר בין בריאותו למה שהוא אוכל, ולמרות שבישל ואכל אוכל מבושל, כמעט ולא השתמש במוצרים מן החי. בעיקר מסיבות בריאותיות, אך גם אקולוגיות.

שלוש בירות מאוחר יותר, ושעתיים של פטפוט ידידותי על כלום עם הברמן, הגיעה שעת התור שלו. שבע אך מוטרד עבר אולריך מהבר אל המספרה. חפיפת ראש, עיסוי הקרקפת, ריח השמנים הארומטיים והנוף אל הגן המדהים של המלון בזמן התספורת היו בדיוק מה שהוא היה צריך.

קישור לפרק שלוש

פרק ראשון – במצב של חולשה מסתבך אולריך עם ידיד חדש

"האיש בלא תכונות, שבו מדובר כאן, שמו אולריך – אין זה נעים לקרוא בשם פרטי אדם שזה עתה הכרת אותו, אך מתוך התחשבות באביו לא יוזכר שם משפחתו" (רוברט מוסיל, האיש בלא תכונות)

אולריך זה, ששם משפחתו לא יוזכר, התרווח בכיסא, הקשיב לדינדון פעמוני הפרות באפרים המוריקים על ההר ממול, והושיט יד אל ספל הקפה. הקפה יצא חזק הבוקר, והוא גחן קדימה להוסיף לו מעט חלב שקדים. מהזווית הזו, כשהוא רוכן מעט קדימה, הוא יכול היה לראות את פינת אגם ז'נבה מציצה אל תוך העמק שלמטה, וגם את שתי קרוניות רכבת ההרים מטפסות ועולות אל התחנה שמשמאלו.

הרכבת של 7:45 מVilleneuve  הייתה הסימן שלו שהגיע הזמן להפסיק לשוטט באתרי החדשות ולראות מה בעצם לא השתנה בעולם, ולהמשיך לכתוב. להמשיך לקדם את הספר השני שלו, אותו התחיל לכתוב לפני יותר משנה. זה ממש לא התקדם על פי לוח הזמנים שהוא, והמוציא לאור שלו, הציבו. הייתה לו עלילה, אבל חלק מהדמויות סירבו לקבל פנים ונפח, והוא לא ידע איך לגרום להן להופיע לפניו.

אבל לפני זה, אמר לעצמו, רק עוד הצצה קלה בפייסבוק – לבדוק אם במקרה מישהו התייחס אליו מאז אתמול בערב. הוא הרגיש די בודד ועזוב פה ב Leysin   מאז שעבר הנה מציריך והשאיר מאחור את כל מכריו וחבריו, (לא שהבידוד הועיל לכתיבה שלו כפי שקיווה) ,ולכן עדיין בדק ועדכן פעמיים ביום את דף הפייסבוק שלו, כמעט ערוץ הקשר היחידי שלו עם האנושות.

אף אחד ממש לא התייחס לסטטוסים שלו מהימים האחרונים, כנראה שנמאס לאנשים לראות עוד ועוד צילומי שקיעות, מדהימות ככל שיהיו, מהמרפסת שלו. אבל הוא שמח לראות בקשת חברות חדשה, שהוא מיד אישר. קבצנים לא יכולים להיות בררנים, אמר לעצמו. ומיד עבר אל דף הבית של המבקש לראות במי מדובר. הוא ראה שהוא מישראל, ושמו לא אמר לו כלום.

לאולריך היה מושג שטחי על ישראל, בעיקר מהחדשות. לא היה לו שום קשר למקום  – הוא לא הכיר שם אף אחד ולא ביקר שם מעולם. כמו רוב חבריו ומכריו, הוא אפילו לא חיבב את המדינה במיוחד, בעקבות מה שהוא ראה במהדורות החדשות, שתיארו תכופות ובצורה גרפית את יחסה המחפיר לעם הפלסטיני.

לא היו לו ולחברו החדש שום חברי פייסבוק משותפים, אבל תמונתו של זה נראתה מוכרת איכשהו. הוא היה מעיר בשם חיפה, ושם העיר צלצל מוכר לאולריך, אבל הוא לא זכר מאיפה. הוא סגר את דף הפייסבוק, בכוונה לחזור ולברר את עניין החבר המסתורי הזה יותר מאוחר, אחרי שיכתוב לפחות עשרה עמודים.

'קצת משמעת', חשב לעצמו אולריך, 'ככה לא נתקדם'. הוא פתח את מעבד התמלילים, קרא את סוף שלושת העמודים שכתב אתמול בערב, כדי להיזכר איפה עצר, ואז נזכר איפה הוא שמע על חיפה.

זה היה אחרי מלחמת המפרץ השנייה, כשנסע עם זוגתו וורה לירדן, במסגרת סרט דוקומנטרי שהפיקה על הפליטים מעירק. הוא קשר שם שיחה עם ירדני משכיל, פקיד במשרד החינוך המלכותי של ירדן, באותה הטירה השחורה הבנויה אבני הבזלת ממנה כה התרשם, בעיר אזרק, זה סיפר לו שהוא מחיפה. זה הייתה בעיני אולריך הגדרה קצת מוזרה, כי אותו פקיד מעולם לא היה בחיפה, אבל אימא שלו נולדה שם, אמר, הוא אפילו יודע לזהות את בית מגוריה שם בGoogle earth-. אימא שלו, סיפר הפקיד, שומרת עדיין את מפתח הבית, ובבוא היום הוא בתורו יקבל את המפתח וישמור אותו עד שיגיע היום בו יוכל לשוב לבית, או שיעביר את המתח הלאה, לדור הבא. אולריך זכר שהסיפור נגע ללבו, ושהוא באמת התכוון לברר את הדברים, וללמוד קצת יותר על הנושא, אלה שעם שובו הביתה שכח מכל העניין.

ונזכר שגם בבאזל, בתערוכה של האמנית מונה חאטום, שבה ביקר שנה קודם יחד עם אימא שלו, קרא שהאמנית נולדה בביירות וחיה בלונדון אבל מגדירה את עצמה כחיפאית. הוא תהה אם אותו חבר פייסבוק חדש שלו אכן גר פיסית בחיפה או שהוא מחיפה שבלב, כמו מונה חאטום ואותו פקיד ירדני.

במקום להמשיך בכתיבה, כפי שהיה אמור לעשות, אולריך שב ופתח את הדפדפן כדי לבדוק מיהו אותו האחד שיצר אתו קשר. חיפוש בגוגל אחרי שם המשפחה שלו העלה בעיקר אתרים הקשורים ליצרן העטים האמריקאי שנשא את אותו השם. הוא בחן בסקרנות את אלבומי הצילומים שאותו חבר חדש העלה לפייסבוק, ושם לב שגם הוא חובב לא קטן של שקיעות, וגם זריחות, אלא שאלו שלו היו מעל הים, ולא מעל ההרים, כמו רוב אלו של אולריך.

את עדכוני הסטטוס שלו לא הצליח לקרוא. הם היו בשפה אותה לא הכיר, השפה בה משתמשים מן הסתם בישראל. אבל כיוון שכבר התחיל לחפש,  ניסה לחפש ברשתות חברתיות אחרות, וב LinkedIn גילה, לתדהמתו, ששם הנעורים של אביו, אותו נהג להוסיף בסוגריים ליד שם משפחתו הוא, מופיע שם בסוגריים גם ליד שם משפחתו של אותו חבר.

זה היה שם נדיר. כה נדיר עד שלא היה לו ספק שאין זה מקרי. זה היה השם שאביו נשא עד שהבריח את הגבול לשוויץ וקיבל מסמכים חדשים ושם משפחה חדש. אולריך החליט לאחר מות אביו להוסיף את שם נעוריו לשם משפחתו הוא – לא ממש באופן פורמלי במרשם התושבים, אבל בסוגריים בחלק מהרשתות החברתיות ובחתימת המייל שלו. הוא אף פרסם את ספרו הראשון תחת שם זה.

הוא שלח הודעה לחיפה: "מה משמעות השם המופיע ליד שמך בסוגריים ב LinkedIn ?" וכרבע שעה מאוחר יותר, קיבל תשובה: "אני רואה שגם אתה מיומן בחיפוש…. זהו שם נעורי. שיניתי אותו לשם עברי כי פה אף אחד לא מצליח לכתוב אותו בלי שגיאות או לבטא אותו נכון. ומה משמעות השם שבסוגריים ליד שמך?"

אולריך חקר את אביו לא פעם על מקור השם, אבל אביו היה תמיד מאד שתוק בקשר לעברו. כל מה שאולריך ידע היה שאביו נולד בפולין, עבר לשוויץ בגיל שמונה עשרה, ואחרי זמן קצר פגש את אמו. אביו אף פעם לא דיבר על התקופה שלפני הגיעו לשוויץ. היו תקופות שזה הטריד את אולריך אבל לא מספיק כנראה – הוא באמת היה צריך להשתדל יותר לדובב את אבא שלו, חשב, אבל מי היה מעלה בדעתו שאביו יחטוף התקף לב בגיל 68, כשהוא משייט לבדו במפרשית בלב אגם קונסטנץ?

כבר כשכתב את ספרו הראשון הרגיש אולריך שהערפל האופף חלקים מעברו של אביו הפריע לו לאפיין את אבי הדמות הראשית בספר. לא היה לו הרבה מה לעשות בעניין והוא התמודד עם זה על ידי צמצום  נוכחות הדמות בספר, עד כמה שזה היה אפשרי. בספר הנוכחי, הקושי הזה כבר היה הרבה יותר מטריד. דמות האב התעקשה לפלס את דרכה אל מרכז העלילה שכתב, והיה לו קשה לבנות אותה כדמות בעלת נפח וממשות.

אולריך משך בכתפיו, סגר את המחשב הנייד, אסף את קערת המיזלי ואת ספל הקפה ונכנס הביתה. הוא התיישב ליד שולחן העבודה שלו, פתח את המחשב, ושלח הודעה אל ההוא מחיפה המסביר את עניין שם המשפחה אצלו. ואז מישש את עורפו והחליט שהגיע הזמן ללכת להסתפר. הוא החליט ללכת ולהסתפר אצל הספרית במונטריי. אם ימהר, יספיק לתפוס את הרכבת שעלתה לפני כמה דקות, בדרכה חזרה למטה. הוא לא הצליח ממילא להתרכז בכתיבה – סיפור שם המשפחה היה מטריד. חוץ מזה, היו כמה סידורים שהוא דחה כבר כמה ימים.

אולריך העדיף מספרות של נשים – שם קיבל תמיד יחס מועדף והריחות היו נעימים יותר. המספרה המועדפת עליו ביותר הייתה זו הממוקמת בלובי של מלון Montreux Palace , בה נהג להסתפר וולדימיר נבוקוב בשנים שבהן המלון היווה את ביתו הקבוע. רק שם ידעה הספרית להחזיר לשערו של אולריך את גוון החום-בלונד המדויק של ימי נעוריו. הוא רץ לרכבת, והספיק לקפוץ עליה ממש ברגע בו נסגרו הדלתות.

—————————-

זהו עדכון, ואני מקווה גם שיפור, לחלק הראשון של הסיפור שפרסמתי בעבר והורדתי.
קישור לפרק השני, מתוך שמונה .