לישון, לא לקום

"רצה המקרה" והפוסט הקודם שלי נקרא גם הוא "לישון, לא לקום". יומיים אחרי שהוא פורסם, אבי הלך לישון ולא קם.

"רצה המקרה" וביום בו פרסמתי את הפוסט ההוא, הייתי כשלוש שעות עם אבי. "עם" במובן מצומצם, כי בחרתי לבוא ולהחליף את המטפל שלו שיצא לסידורים, דווקא בזמן שנת הצהריים של אבי.

להיות עם אבי בשעות בהן הוא ער הפך בחדשים האחרונים קשה מדי עבורי. אבי היה בשלב במחלתו (כנראה אלצהיימר, או "סתם" דמנציה) בו הוא עבר משתיקה עצומת עיניים בכל שעות היום לדיבור בלתי פוסק. תחינה בעצם, קול ענוּת. שעברה בין דיווח רציף על כאבים שיש לו ב"בומבה" (מילת הקוד שלו עם המטפל שלו לישבן,) לחזרה בלתי פוסקת וקורעת לב על המשפט "Allan, help me" לבקשות חוזרות ונשנות ל:"קאפ תה" או פנטה או שוקו או lemonade, תוך שהוא מחזיק ביד את כוס התה (את האחרים אסור היה לו לשתות מחמת הסוכרת) המלאה.

בעצם, אי אפשר היה לעזור לו. לקול העַנוּת לא אי אפשר היה להחזיר בקול עַנוֹת. הכאבים בישבנו היו מפצעי לחץ שקיבל משכיבה של שלושה ימים ללא תזוזה בחדר המיון של בית חולים כרמל לפני ארבעה חדשים, פצעים שבעקבות טיפול מסור מאד ומקצועי מאד של המטפל שלו כמעט ונרפאו לחלוטין, אבל זכר הכאב נשאר, כמו זכר הצימאון – גם אחרי ששתה. הוא פשוט "נכנס ללופ" של דיבור. כשעצרת אותו ושאלת אותו מה כואב לו, הוא היה עונה "כלום", ומיד ממשיך להתלונן על כאביו. כשהצבעת על כוס התה שבידו היה עוצר לרגע, וחוזר לבקש.

רציונלית, הייתי אמור להיות מסוגל להכיל את זה, להבין שזה לא בשליטתו, שאין לי הרבה מה לעשות. בפועל, התפתלתי בכסא בכל פעם ששמעתי אותו קורא לעזרה. אני מניח שלמטפל שלו זה היה פחות קשה, למרות שגם הוא אהב את אבי אהבה גדולה.

בשעה ארבע ניגשתי למיטתו, להעיר אותו, לדבר אתו קצת. הוא סירב בכל תוקף להתעורר וצעק עלי בקול גדול: "אלן, די!". יחסו אל המטפל שלו התחלף בין חזרה בלתי פוסקת על "אלן אתה הכי חמוד" לגערות ונזיפות חסרות בסיס, כאלה שאם היה אדם בריא הייתי מגדיר אותן כהתעמרות.  אבל זו המחלה. המופעים היותר אלימים שלה נחסכו מאיתנו, אבל יכולתי לקבל הצצה אליהם כאשר האחיות בבית החולים ניסו לטפל בו באשפוז האחרון (אי ספיקת לב, הצטברות נוזלים). היה לו עדיין כוח רב בגופו, גם במצבו המאד מוחלש, והוא היכה לכל עבר.

יומיים אחרי כן, ישבתי בבוקר על המרפסת בצימר בעין כרם (לא משהו, אבל נוף יפה) ונכנסתי לחדר (המוזנח ולא מתוחזק) לקחת שזיף. ראיתי שהטלפון מצלצל (הוא היה מושתק, בעצם הבהב) והמספר היה מאבא שלי.

בדרך כלל בשיחות אלו  המטפל (אבא שלי כבר לא זכר בשלב זה איך משתמשים בטלפון). שולח אותי לקנות חיתולים למבוגרים, או 20 בקבוקי ensure (מזון מרוכז לחולים, "שוקו" בפי אבי), או תרופה כזו או אחרת או אחד מחומרי החבישה היותר אקזוטיים לטיפול בפצעיו, (כאלו שצריך לעבור שלוש מרפאות של קופת חולים כללית בכדי לאסוף.) אבל לא הפעם. "אבא שלך לא קם מהמיטה". אמר לי באנגלית רצוצה.

מה הבנתי? שכמו שהיה אתי יומיים קודם, אבי מסרב לקום מהמיטה. אבל לא. הוא הלך לישון ערב קודם באחת עשרה בלילה, אחרי שכל הערב, ללא הפסקה, דיווח למטפל שלו כמה הוא חמוד. במיטה (הוא כבר נרדם ללא כדורי שינה מזה זמן מה) הוא נגע בכתפו של המטפל ואמר לו שהוא חמוד, יותר חמוד, הכי חמוד וגם השיב בברכת "לילה טוב" לברכת "לילה טוב" של המטפל (מנהג שהמטפל עבד קשה להנחיל). ונרדם. ולא קם.

סוף סביר, במיטתו הוא (בעצם מיטת בית חולים ששכרנו, להקל על הטיפול בו) ובשנתו. רק חמש שנים מאוחר מדי. חמשת השנים האחרונות היו רעות. רעות מאד אפילו. לו ולנו.

ידעתי שרוב בני האדם מתים בבית החולים, אחרי סדרת עינויים לא קטנה, ושמחתי שנחסך מאבי לפחות הסבל הזה. נחסך גם מאחותי וממני להתמודד עם הדילמות של "טיפולים מאריכי חיים כן או לא", משהו שאבי גילגל לפתחנו. מבחינתו "עוד לא הגיע הזמן" להחליט בסוגיות אלו, גם כעוד היה צלול.

מה שלא ידעתי, שביורוקרטית, מסובך יותר למות בבית. צריך שרופא יגיע ויקבע את המוות, וצריך קצין משטרה להגיע, לבדוק את "זירת האירוע" ולאשר שהמוות היה טבעי, שלא היה מעורב פשע.  וצריך שבן משפחה יהיה נוכח. אי אפשר לפנות את גופת המת לפני שהקצין אישר.

אין לי שום רגש דתי, וקבורה דתית לא נראית לי חשובה, אבל חייבים להודות שהחברה קדישא יודעים את העבודה. אתר האינטרנט שלהם מספק אינפורמציה מפורטת על הנוהל להוצאת רשיון קבורה לאנשים שנפטרו בביתם (בלשכת הבריאות, עם תעודת זהות הנפטר, אישור רופא ואישור קצין) והם מטפלים בכל עניין הקבורה בקלות ובפשטות. אז הזמנו את מגן דוד אדום, והם באו מהר, ופראמדיק חיבר אליו מוניטור (לא הייתי נוכח, הייתי בדרך חזרה מירושלים) ואחרי שמטר וחצי של סרט נייר (שצורף לתעודת הפטירה) הראה רק flatline, קבע את מותו, וגם קבע, על פי טמפרטורת הגוף, שאבי נפטר כנראה מוקדם באותו לילה. (אף שהמטפל טוען ששמע אותו בשתיים בלילה).

מד"א הזמינו את המשטרה (הם מתורגלים) ואלו שלחו שוטר (שניים בעצם, אחד שיודע ל…) אבל הקצין לא בא. הוא רצה "למסור לנו את האישור ביד" משום מה. אז היגענו, וכארבע שעות אחרי כן הגיע הקצין. כל אותו הזמן, כחמש שעות, ישבו שני שוטרים ברכבם הממוזג ברחוב ו"שמרו על זירת האירוע" שלא תיפגע. (יש למשטרה עודף כוח אדם, אני מתרשם.) ואז הגיע הקצין, אפילו לא טרח להכנס לחדר בו נמצא אבי, הנפיק את הפתק והלך. גבו ממני ומהמטפל עדות (אחרי שזוג השוטרים הראשון הוחלף בזוג דובר אנגלית), החתימו אותנו על העדות וזהו.

אחרי כן הגיעו אנשי החברה קדישא, שניים מהם. במורד המדרגות הם חלפו על פני בני ושאלו אותו האם המנוח כבד. (היה הרבה פחות כבד מכפי שהיה רוב חייו). אחרי כן שאלו אם אפשר לקחת אותו עם הסדין (לא התנגדתי), ישרו בכוח את רגליו ולקחו את אבי במיומנות ניכרת במנשא גומי מיוחד שיש להם, עם ידיות.

עם צאת השבת אלך אליהם לקבוע מועד להלוויה, כנראה ביום ראשון, בתל רגב.  ביום ראשון בבוקר אלך להוציא רשיון קבורה. לסכם את חיי אבי, עדיין מוקדם לי מדי, אף שבמובן מסויים אני עושה את זה כבר כמה שנים.

מודעות פרסומת

לישון, לא לקום

לפני שאני אפילו מצחצח שיניים, אני בודק, בסדר קבוע: ראשית אני מוודא שהמפתח לכספת בה האקדח במקום בו השארתי אותו אחרי שבדקתי את מיקומו אתמול, ובכל יום. אחרי כן אני מוודא שהכדורים לאקדח במקום הקבוע במגירה, וגם סופר אותם ליתר בטחון שוב. יש שישה, אבל אני חושב שאחד יספיק. אחרי כן אני הולך לספור את הכדורים האחרים, בארון התרופות. אני חייב לשמור על כל האופציות פתוחות.

כמובן שהיה עדיף אם פשוט לא הייתי מתעורר בבוקר. היה חוסך מעצמי את החרדה הזו, שמוחי ימות לפני. וגם את החרדה השניה, שלא אתפוס את עצמי בזמן, שכשיגיע הזמן, לא אזכור את עניין האקדח, או שאשכח איפה שמתי את כדורי האקדח. או שכדורי השינה שאגורים אצלי כבר יותר מחמש שנים כבר לא ישפיעו ואתעורר.

אחרי צחצוח השיניים ולפני ארוחת הבוקר אני עובר על רשימת עשרת הפעלים בצרפתית שלמדתי אתמול, ומטה אותם בעבר ובעתיד קרוב. החלטתי שביום שבו אשכח יותר מחצי ממה שלמדתי יום קודם יהיה היום שבו אני צריך לסגור את הפרק הזה. לצאת מפה בכבוד. זה מתקרב. יש ימים שאני לא זוכר קצת יותר משליש.

הוא לא מפחיד אותי בכלל, הסוף. העיקר  שיהיה הסוף שאני רוצה. ואין מי שאני יכול לסמוך עליו בעניין זה. אפילו לא על גופי, גם עליו אני לא יכול לסמוך. בין שלל הדברים שהתקלקלו בו, אין שום דבר שמסכן את חיי, שינחית עלי את מכת החסד. עדיף מתוך שינה, אבל לא רק. ולכן, גם הטופס שעליו חתמתי, האוסר כל טיפול מציל חיים כשאני לא בהכרה, לא רלוונטי.

גם על ילדי אני לא יכול לסמוך. הם אוהבים אותי יותר מדי, אולי בעצם פחות מדי – לא מספיק בשביל להבטיח שינחיתו עלי את מכת החסד בבוא היום. ואני לא יכול גם להפיל עליהם את ההחלטה של מהו היום הזה. מתי אבא שלהם כבר לא פה בראשו. כי אני יודע, מאבי שלי, עד כמה זה מתעתע. זה לא אחד ואפס. וגם כשזה כמעט אפס, יש הבלחות כאלה שמתחזקות את האשליה שעוד יש שם מישהו בפנים. קל נורא לדמיין שהמבט הזה, עוד יש בו שמץ של זיהוי. שהחיוך הזה, לא אוטומטי.

אחרי ארוחת הבוקר, שאותה אני משנה כל יום, במחזוריות של חמישה ימים, אני הולך לבדוק ברשימה שעל צד המקרר אם אכן אכלתי את ארוחת הבוקר הנכונה, ומסמן V אם כן, X אם לא. שלושה X-ים בשורה, ואני הולך לכספת. בתנאי שאזכור את עניין שלושת ה X-ים. ליתר בטחון, עניין שלושת ה X-ים רשום מעל הטבלה, אני רק צריך לזכור לקרוא את זה. ואת כל עניין הטבלה.

זו מחזוריות של חמישה ולא של שבעה ימים, ואני לא הולך לבדוק את הרשימה לפני הארוחה כי המטרה היא לא לגוון, לא להקל, אלא לזכור.

אחרי ארוחת הבוקר אני מתיישב לכתוב את כל מה שעשיתי יום קודם. לא בגלל שמה שאני עושה בימים אלה הוא כל כך משמעותי. אבל זה מה שיש. ואת מה שיש, חייבים לזכור. כי אם לא זוכרים, זה לא קרה. ואם לא זוכרים, לא נמצאים. ואם לא נמצאים, לא אמורים לתפוס מקום על הכוכב הצפוף הזה. צריך להמשיך הלאה. רק שצריך לזכור את זה…

——————————————————————————————————————-

בשביל מה, תגידו לי, צריך בן אדם בן שמונים ללמוד כל יום להטות עשרה פעלים בצרפתית? בשביל מה זה טוב? מה יצא לו מזה? הבן אדם צובר וצובר ידע, ואז הוא מת, והכל הולך לפח. זה משנה אם אתה מת כשאתה זוכר 500 או 1000 פעלים בצרפתית? קשקוש.

אבל מה לעשות, ואבא שלי ממש הפך אובססיבי בעניין בעיית הזיכרון, זו שאין לו? קשה לי להאשים אותו, עשר השנים האחרונות של סבי, היו לו מאד מאד קשות. הוא אומר שעלינו הוא חושב, שהוא מנסה בכל כוחו לחסוך לי, לנו, עשר שנים כאלה.

אבל אני חושד שזה לא רק זה. הוא פשוט היה תמיד מאד גאה בזיכרון שלו, זה שעכשיו הוא טוען שנחלש מאד. הלוואי עלי הזיכרון שלו, גם כמו שהוא עכשיו. הוא מוטרד מכל פעם שהוא לא זוכר איזה פרט באמת חסר חשיבות, כזה שבסך הכל צריך לפתוח את הטלפון, לחפש ולמצוא. כזה שכיום כבר בכלל לא שווה לנסות ולזכור. הוא מוטרד מזה הרבה יותר מאשר מכאבי הברכיים שלו, או מהירידה ביכולת השמיעה. "פשוט תגבירו את הקול, מה יש?" הוא אומר.

אז כל בוקר הוא עושה את הטקס הקבוע שלו, בודק איפה האקדח, איפה כדורי השינה, מה הוא זוכר מאתמול, בודק אם זכר איזה ארוחת בוקר הוא אמור לאכול באותו יום ומסמן X בטבלה על המקרר אם טעה, V אם צדק. אם הוא רק יפספס משהו, הוא אומר, אז זהו. הוא יוצא מהמחזה. סוגר את הבסטה. מזדכה על הציוד.

"תרגיע," אני אומר לו. "אני מבטיח שנטפל בך יפה". אבל הוא רוצה מאיתנו, מילדיו, התחייבות מפורשת. התחייבות שנעזור לו למות אם וכאשר הוא לא יוכל לעשות את זה בעצמו. "אם אתם רוצים את טובתי, אל תטפלו בי. תעזרו לי למות." אבל אני לא מסוגל. אני ממש לא מבין איך הוא יכול לבקש ממני משהו כזה.

איך אני אמור להיות מסוגל להבטיח לאבא שלי שאהרוג אותו ביום שבו הוא לא ידע יותר לזהות אותי? אתם הייתם מסוגלים לעשות משהו כזה? אז מה אם הוא לא ידע לזהות אותי? יכול להיות שהוא בכלל לא ירגיש רע, שאולי יהיה אפילו מאושר. אולי בלי מוח אין גם סבל? ואחרי שהוא כבר לא יהיה מודע, מה אכפת לו להמשיך ולחיות?

התייעצתי עם אחותי, ושנינו הגענו למסקנה שזה לא יהיה הגון להבטיח לו הבטחות שאנו לא מתכוונים לקיים, גם לא הבטחות שאנחנו לא בטוחים במאה אחוזים שנוכל לקיים. גם לא כדי שיוכל להירגע ולחיות את חייו בלי לבזבז את כל יומו במבחני זיכרון אוויליים. למשל עניין חמשת ארוחות הבוקר המתחלפות שלו, מין מבחן זיכרון בו אסור לו להכשל יותר משלוש פעמים ברציפות.

אבל זה אבא שלי, ודי ברור שזה מה שהוא מאד רוצה. אני מרגיש שאני חייב לפחות לעזור לו לעשות את זה בעצמו. כמובן, גם בגלל שזה יוריד את זה ממני. אז אני הולך כל שנתיים במקומו למטווח, לחדש את הרשיון לאקדח, שכבר כמה שנים הוא על שמי. הוא לא היה מסוגל לפגוע שם במטרה גם אם היו שמים אותה מטר לפני האף שלו. אבל לטווח שהוא רוצה להשתמש באקדח, הוא כנראה יצליח לפגוע. אני מקווה שמספיקה יריה אחת מהאקדח הפיצפון שלו, אבל זה האקדח שיש לו כבר ששים שנים, והוא לא חושב שהוא יוכל להתרגל לאקדח אחר.

ובגלל שזה אבא שלי, ולכדורי השינה שלו הוא זקוק, אני מתלונן על נדודי שינה שאין לי אצל הרופא, כדי שיוכל לאגור לו מלאי שיספיק לצורך הספציפי ההוא.

ובגלל שזה אבא שלי, אני עובר לפחות פעם בשבוע ליד המקרר שלו, וכל X שאני מוצא שם בטבלה המגוחכת שלו, אני משנה ל V.

עוד עובדות אלטרנטיביות

 

 

לישון, לקום

היסתובבתי על צד ימין וההתרוממתי על המרפק להציץ דרך החלון. דרך רשת היתושים המאובקת יכולתי לראות את הנוף החוּם הרגיל: אנטנות, מחליפי חוֹם, שפת המכתש ומעליה השמיים, גם הם בחוּם. את רצף גווני החוּם שברו רק שלושה עורבים שחורים שישבו לפני האנטנות, מתעלמים בהפגנתיות משלטי ה"זהירות קרינה". טוב, עורבים הם יצורים חסונים.

לא ראיתי את השמש, אבל על פי הצללים היא כבר הייתה די נמוכה בשמיים. אולי אפילו כבר הגיע הזמן לקום להכין ארוחת ערב. אבל אז נזכרתי שאתמול היה תורי, אז היום אני יכול להשאר עוד קצת במיטה.

לא באמת היה לי בשביל מה לקום. למעשה לא היה לי בשביל מה לקום מהמיטה לעוד שנתיים וקצת. האנשים שרבצו סביבי על שאר מיטות הברזל שבחדר, גם להם לא היה בשביל מה לקום. ולהם נותר זמן יותר ארוך מאשר לי להעביר בבטלה בשרות המולדת.

במדינות אחרות, המתקן שהיה מגורי לשלוש שנים כלל לא היה מאויש. אחת לחודש היה עובר מישהו ובודק אם צריך אולי להוסיף מים במחליפי החום. אבל שלושת השנים שלי ושל שותפי לבניין לא נספרו על ידי אף אחד.

חוץ מריבקה.
כשהסתובבתי אל צד שמאל, ראיתי את הפרצוף שלה תקוע ממש מולי, העיניים החיזריות שלה נעוצות בי במבט ממזרי, אוזן אחת מושפלת. ידעתי מה הולך לקרות, אבל לפני שהספקתי לסגת, מצחה המאד נוקשה חבט בבסיס אפי. לא היתה לה סבלנות לחכות שאקום. היא הייתה צריכה מישהו לנגוח בו, עכשיו. אמנם עדיין לא מלאה לה שנה ועוד לא צמחו לה קרניים, אבל היא כבר החלה להתאמן. לעיזים יש מחויבות לעיזיות שלהן.

קמתי. עיני היו עדיין מלאות דמעות מהנגיחה הקודמת, אבל הצלחתי בכל זאת לראות את הנגיחה הבאה מגיעה, והזזתי את הרגל בזמן. "בום", מסגרת הברזל של המיטה רעדה כולה, אבל ריבקה לא התרשמה.

עברתי למטבח. ההכנות לארוחת הערב, האירוע המשמעותי ביומנו שם, כבר היו בעיצומן. יחד חתכנו ירקות, קטן קטן, כי קוביות עגבניה גדולות מחצי סנטימטר זכו לקיתונות של לעג. "סלט של פילים הכנתם לנו?". ריבקה עזרה גם היא, וחסכה לנו לזרוק לפח את קליפות המלפפונים, וגם את קופסאות הקוטג, עם העדפה קלה לפלסטיק.

כולנו שם התעסקנו בארוחת הערב בכוונה גדולה. הרי לא אחת קמנו מהמיטה רק בהזדמנות זו. ואם כבר קמנו, נשארנו לפעמים ליד השולחן למשחק קלפים, לא ארוך. ויסט אם אני זוכר נכון. אבל הבטלה מעייפת. כאשר אתה לא עושה כלום כל היום, ואין גם צורך שתעשה משהו, חיתוך עשרה מלפפונים וטיגון כמה חביתות הופך לפעולה שאחריה צריך לנוח כמה שעות. כמה? נאמר עשרים.

ככה זה היה בחדשים הראשונים להגעתי לשם, למתקן על שפת מכתש רמון. ריבקה, העז שאימצה אותי, עזרה לי להחלץ מחבורת הזומבים. תחילה, רק יצאנו יחד מהבניין, לחצר, לחפש לריבקה עוד קצת ירק לאכול, בעיקר משיחי העגבניות שגדלו במקום בו צינור הניקוז של המטבח זרם חופשי אל המדבר. אחרי כן, התחלנו לטייל יחד טיולי ערב לאורך שפת המכתש, כשהיא הולכת לצידי כמו כלב מסור, ומנסה את מזלה בנגיחת הברך שלי בכל פעם שהיא חשבה שיש לה זוית נוחה.

כשהתקרר קצת התחלנו לצאת כבר בבוקר, ועד הערב הספקנו להגיע למעלה מחמל, לרדת למכתש, לצאת ממנו עשרים קילומטרים יותר מאוחר, ולחזור לבסיס בדיוק לארוחת הערב. ריבקה הגיעה הרבה לפני, כי היא לא הבינה מה הטעם לצאת מהמכתש לאורך הכביש העולה אל מצפה רמון, במקום לעלות בקו ישר במעלה הצוק, כמו היעלים. פעם פעמיים היא הסכימה לעלות אתי בכביש, אחרי כן ניסתה לדחוף אותי לכוון המצוק, ובסופו של דבר נפרדנו והלכנו איש בדרכו.

כשריבקה בגרה ונאלצה לחזור לבדואי שהפקיד אותה בידי, נפרדנו סופית. אבל אז בדיוק החל המחזור הראשון של האוניברסיטה הפתוחה, ולמיטת הברזל חזרתי רק בשעות הלילה. היה לי שקט ללמוד – שאר חברי לצוות המשיכו לישון. גם ביום. אני מקווה שהם התעוררו ליום השחרור.

עוד סיפורים כאן

1945

הייתי מזועזע מהם, מהאיכרים ההונגריים האלה, בסרט בשם "1945" שהוקרן בפסטיבל הסרטים בירושלים.

מלחמת העולם השניה נגמרה, החיים בכפר ההונגרי הזה כבר חזרו למסלולם. והנה, יורדים מהרכבת העוצרת בתחנה שליד הכפר שני יהודים דתיים, פורקים שני ארגזים גדולים, שוכרים עגלה מעמיסים עליה את הארגזים ומתחילים לצעוד אחריה אל הכפר.

בכפר, מתחילה מהומת אלוהים. מנהל תחנת הרכבת עולה על אופניו ודוהר אל הכפר להזהיר את התושבים ש"היהודים חוזרים". מזכיר הכפר, שהשתלט על החנות והבית של משפחת פולאק היהודית, מודאג שהיהודים חוזרים לדרוש את רכושם חזרה. הוא רץ לבדוק האם הדף שעליו הוא החתים אותם במרמה, בו הם "מוכרים" לו את רכושם, כביכול בכדי להגן על רכושם מהחרמה, עדיין אתו. האיכר שאותו הוא שלח למסור על קיום היהודים בכפר לכובשים הגרמנים מפתח לפתע מצפון, משתכר ותולה את עצמו במתבן. הבן של מזכיר הכפר שאמור היה להתחתן באותו היום ממש, אחרי שהוא מגלה מה קרה ליהודי הכפר, עוזב את הכפר ונוסע העירה.

בינתיים תושבי הכפר "עולים על קילשונים" ויוצאים לקבל את פני היהודים, שמסתבר שפנו אל בית הקברות היהודי שליד הכפר. שם הם בסך הכל באו לקבור בבית הקברות היהודי את ספרי התפילה והתפילין של תושבי הכפר היהודים שניספו בשואה.

כשמתברר שזה כל מה שהם באו לעשות בכפר, היהודים האלה, שהם לא באו לדרוש את בתיהם, שדותיהם, רכושם המוסלק במרתפי הבתים, תושבי הכפר נרגעים, ומזכיר הכפר אפילו מביע את הזדהותו עם סבלם ומר גורלם של יהודי הכפר.

יצאתי מהסרט ולא ידעתי מה לחשוב. מצד אחד, היו כמה צדיקים שם בכפר, שהיו להם נקיפות מצפון. מצד שני, לרובם לא היה שום כוונה להרשות ליהודים לחזור לכפר. אם מי מהיהודים היה שורד את השואה, הוא לא היה שורד את קילשוני שכניו לשעבר.

מזעזע נכון? לא ממש. ההונגרים האלה צדיקים, מהרבה בחינות, יחסית לעם היושב בציון, ויחסו לפליטים הפלסטינים רק שלוש שנים מאוחר יותר.

האנשים, שכנינו, אותם הברחנו באיומי נשק, שניסו לחזור הביתה לא שנים יותר מאוחר, ימים מאוחר יותר, לפעמים שעות ספורות. לפעמים אפילו רק לאסוף את הצאן מהמרעה. כינינו אותם "מסתננים" וירינו בהם למוות.

זה לא היה עם קלשונים, כמו ה"פרימיטיבים" ההונגרים שם בכפר. זה היה בנשק חם. ובניגוד להונגריה שחלק לא מבוטל מיהודיה ניצל וחזר למקומו ב 1944 או 1945, בישראל של 1948, ניתן רק למתי מעט לחזור. אני לא בטוח במספרים, אבל חושב שמדובר בסדר גודל של עשרות, אולי מאות.

חלק מהצידוק המוסרי להקמת מדינת ישראל אחרי השואה הייתה קבלת הפנים לה זכו יהודים ששרדו, ניסו לחזור למקומם, ונטבחו. כמו למשל בידוובנה ובעיירות הסמוכות לה, בפולין. היה ברור שאין לאן לחזור – צריך להמשיך הלאה, למדינה יהודית. בה היהודים יחליטו מי ישאר ומי יעוף לעזאזל. צריך ליצור Lebensraum, מרחב מחייה לעם היהודי.

בדיוק על פי אותה לוגיקה, כמו שמדינות אירופה הצביעו בעד הקמת מדינה ליהודים, כדי שהם יוכלו להיפטר מהם סופית ולא יצטרכו שוב להתעסק אתם כך אמורה מדינת ישראל לקדם אקטיבית הקמת מדינה פלסטינית.

אבל מדינת היהודים לא עושה את זה. אצלנו הדברים עובדים אחרת. לא שמעתי למשל על אף אחד בקיבוץ הזורע, קיבוץ של השומר הצעיר בשבילכם, שתלה את עצמו אחרי שנחשף איך שני חברי קיבוץ עברו בלילה אחד של 1948 אל אַבּוּ זֻרֵיק, הכפר הערבי הסמוך וירו משם חזרה אל הקיבוץ, זאת בכדי לספק עילה להגנה לגרש את 638 תושבי הכפר ההוא ולאפשר לקיבוץ להשתלט על אדמותיו.
אני לא חושב שמישהו אפילו עזב את הקיבוץ כי לא היה מוכן שידו תהיה במעל.

מדינת ישראל לא תומכת בהקמת מדינה לאנשים שגירשה משטחה, שהיא לא רצה בחזרה כי גם את כבשת הרש ההיא, חמישית השטח בין הים לירדן, היא חומדת. מזל שיש כוח עליון שאפשר להאמין בו, בבית היהודי הזה, שאולי יעלים את מי שאנו לא רוצים במקומותינו.

החלום של פנחס

JP הודיע שהוא מגיע בטיסת אייר פראנס הנוחתת ב 16:20 אחרי הצהריים, ביום שישי. כמקובל במדינת ההלכה היהודית, הרכבת לא נוסעת בשבת, וגם לא הרבה זמן לפני כניסת השבת ואחרי צאתה. כיוון שממילא התכוונתי לנסוע לתל אביב לסמינר המחשבה הקונטיננטלית הדו-שבועי במוזיאון תל אביב, החלטתי לא לקחת את הרכבת אלא לנהוג במכוניתי ולאסוף את ידידי הצרפתי בדרך חזרה. הנסיעה לתל אביב בימי שישי בבוקר היא פחות סיוט מבימים אחרים, ואכן הגעתי בזמן לתל אביב ואפילו מצאתי חניה במגרש החניה של הקריה, הפתוח לקהל בימי שישי (כבר היה שווה לכם לקרוא פה…). אבל האיסוף בשדה התעופה היה סיוט לא קטן. הסדרים השתנו שם, המוניות השתלטו על הרחבה בה יכולת לחנות לזמן קצר, ועכשיו, כל האוספים נוסעים יכולים רק לעצור לרגע באחד הצדדים ולחכות לנוסעים שיצאו. רק המסלול האמצעי פנוי, ולוקח כמעט חצי שעה להזדחל אל מול היציאה מהטרמינל. טמטום בריבוע. צריך פשוט לעקוף את כל השיירה ולהכנס ישר לחניון. ממילא אין סיכוי להכנס ולצאת משם בתוך 15 דקות המעבר חינם (שוב היה שווה לכם לקרוא פה…).

היו לי כמה שעות בין סיום הסמינר לטיסה, אז נטשתי את מקום החניה החינמי שתפסתי, וירדתי דרומה, למפלס התחתון של רחוב שוקן 18, לגלריה מינוס אחת, לתערוכה על "אכיבוש" מאוסף עיתון הארץ הפתוחה רק בשישי ושבת. קיוויתי עוד להספיק לאכול משהו וללכת בשלוש ורבע לסרט בסינמטק, אבל למזלי בדקתי ומצאתי שהטיסה נוחתת ב 16:20 ולא 17:20 כפי שזכרתי. נאלצתי להסתפק בקינוח הטורקי, הטבעוני מטבעו, "אַשוּרֶה", וגם זה רק מ"הבורקס של אבא" ברחוב צלנוב ולא מ"הבורקס של פנסו" ברחוב לוינסקי (הרבה יותר טעים ומושקע).

בסינמטק היה בשעה שתיים סרט בשם "החלום של פנחס", במסגרת משהו שנקרא "הדוקו הראשון שלי". לא היה לי מושג לא על מה הסרט ולא מהי המסגרת שבמסגרתה הוא מוצג. אבל מה כבר יכול לקרות? קניתי כרטיס, ונכנסתי לאולם באיחור של חמש דקות (מסובך להגיע מדרום העיר לסינמטק עם כל העבודות על הרכבת הקלה). כפי שקורה לי לא אחת, לא הצלחתי לאחר מספיק. הסרט התחיל באיחור יותר גדול.

היה מרתק, שוב סרט תיעודי שעלילתו מופרכת יותר מכל סיפור בידיוני. כיוון שאין לכם סיכוי לראות את הסרט, (הוא הוקרן בטלוויזיה לפני עשרים שנה בערך ולא יוצג שוב מן הסתם) אין לי בעיה להסגיר את סוף הסרט. בסוף, הם כולם נעלמים.

תקציר: פינחס עלה מכורדיסטן בשנות החמישים וגר במושב די זנוח ליד בית שאן. אחותו נישאה למוסלמי ונשארה מאחור. בגיל 75, אחרי חמישים שנות נתק מאחותו, יש לפנחס חלום עליה ובעקבותיו הוא גונב את הגבול לעירק, לחבל כורדיסטן, ומאתר שם את אחותו ועשרת ילדיה. הוא מתגייס להעלות את כולם ארצה, ואחותו מבטיחה שאחרי שהוא יציל את ילדיה משם, גם היא תגיע. שבעה מילדיה, על משפחותיהם, כ 70 איש, הוא מסדר שיעלו לישראל ויתישבו במושב. החלום הציוני בהתגלמותו.

אלא שמסתבר שרק אחד מהעשרה היה באמת בנה של אחותו, וגם הוא ומשפחתו היו הראשונים שעשו אחורה פנה וחזרו לעירק. (האמת, המושב הזה לא היה אופציה מאד מלבבת). שאר התשעה ידעו שפנחס הולך להגיע וכפו על אחותו להציגם כבניה כדי שהסוכנות היהודית תוציא אותם משם, תשכן אותם כאן ותתן להם סל קליטה. משנגמר סל הקליטה, המשיכו הלאה לאירופה.

אחד מהם נעצר על ידי השב"כ באשקלון, לשם עבר עם משפחתו בלי לספר לפנחס. מסתבר שהוא היה מרגל עיראקי. סוף מפתיע לסרט, שהתברר רק כשהיה כבר בשלבי עריכה.

הסרט התחבר לי לסיפורה של גלינה, לסיפור בני המנשה, לבני המסאי ולעוד כמה סיפורים שאני מכיר או ששמעתי. סיפורים אלו הם אילוסטרציה לרעיון הציוני כולו, המתגלם ספציפית בחוק השבות. אין תקדים היסטורי אמיתי לזה, למאמץ לגייס אוכלוסיה מכל העולם, על פי קריטריונים רופפים של קרבת דם, ליצירת מדינת לאום יש מאין. בגרמניה יש מסלול אזרוח מהיר יותר ל"גרמנים אתנים" המהגרים לגרמניה ממקומות כמו אוזבקיסטן, לשם הם היגרו לפני דורות רבים. אבל זו לא אזרחות אינסטנט ואני לא בטוח שיש ממש חוק כזה שם.

את מקרי הקצה המופרכים האלה, אפשר לראותם כ"ניצול לרעה" ואפשר לראותם כהדגמה ש"לאו עכברא גנב אלא חורא גנב", שכל הרעיון שמאחורי חוק השבות הוא מופרך בעצמו. ככל שמדינת ישראל הופכת מקום יותר אטרקטיבי מבחינה כלכלית, יחסית לחלק העולם היותר עני, יותר ויותר "יהודים" יתגלו מתחת ואחורי כל מיני סלעים. מבחינתי זה סבבה, כי חברה יותר הטרוגנית עדיפה בעיני, אבל הייתי מעדיף עם זה לא היה בדרכים כל כך עקומות. מדינה לא אמורה להתנהל ככה, אבל במדינת היהודים, זו דרך המלך.

בכל הימים ש JP, האורח שלנו מצרפת היה כאן, היו לו שאלות לא מעטות בניסיון להבין את הלוגיקה של אזרחות ישראלית. לא הצלחתי לענות על כל שאלותיו. מקרים כה אבסורדיים, כמו שבעת המשפחות המוסלמיות לחלוטין, כולל זו של בנה האמיתי של אחותו, שפנחס הביא ארצה, ופה החלו לחבוש כיפה, ללמוד תורה, ללכת לבית ספר בעברית. כל זה רק בשביל להשתמש בישראל כמקפצה לאירופה, מקרים אלה מדגימים את האבסורד היטב. טני בטוח שהיו עוד מקרים רבים כאלה, גם בקרב עולי חבר העמים.

מצד שני יש פה, ממש קרוב, משפחות מוסלמיות אחרות, שגרות פה מדורי דורות, בהן הבעל והאשה לא יכולים לחיות יחד. רק כי הבעל הוא מהשטח שישראל כבשה ב 1948 והאשה מהשטח שישראל השכילה לכבוש רק ב 1967. זה לא רק אבסורדי, זה מסריח. זה לא הוגן ולא מוסרי.  ומקרים כמו אלו ב"חלום של פנחס" רק ממחישים את זה.

הסרט הוא הסרט הדוקומנטרי הראשום שעשתה הבמאית, והשיחה אתה אחרי ההקרנה, על הסרטים שעשתה מאז, הייתה מעניינת גם היא. לאחרונה היא שמעה על מקומם של כמה מהדמויות בסרט ויתכן שיצא מזה סרט שני, עשרים שנה אחרי, אם היא תצליח לאתר בגרמניה את "אחייניו" של פינחס.

פינחס נפטר משברון לב לא זמן רב אחרי סיום הסרט, כשהוא מסוכסך עם בניו, שלא אהבו את ההתגייסות המוחלטת שלו, רגשית וגם כלכלית, להעלאת "ילדיה" של אחותו.
אבל הוא הרי רק הגשים את החזון הציוני, לא?

 

 

The fall of the ROM-an empire

פעם, הכל כמעט היה או ROM – read only memory, זיכרון שנכתב פעם אחת, במהלך תהליך היצור ונשמר לנצח, למספר אינסופי של קריאות, או RAM – random access memory, זיכרון שאפשר היה לכתוב ולקרוא מספר בלתי מוגבל של פעמים, אבל שלא נשמר. כשנתקת את המתח, הזכרון התנדף. יחד עם דיסק קשיח, אפשר היה לבנות מחשב משני סוגי הזכרונות האלה.

ה ROM בעצם נעלם ממחשבים עם המצאת טכנולוגיות זיכרון שאפשרו לכתוב מספר רב של פעמים ושבהם הזיכרון נשמר גם ללא אספקת חשמל. חברת אינטל פתחה סניף בישראל ושינתה את חיי רבים, כולל חיי אני, בעקבות המצאת ה EEPROM, אחת הגרסאות הראשונות של זכרונות לא נדיפים, על ידי דב פרוהמן שעבד אז במקום שלימים יקרא עמק הסיליקון. כשדב רצה לחזור ארצה, נתנו לו לפתוח בחיפה סניף כדי להשאיר אותו בחברה, וההמשך ידוע. לא הייתי יושב לי בנחת פה על הספה ומהגג בבלוג הזה, ביום של חול, אם אינטל לא היתה מגיעה לישראל.

ה ROM נעלם ממחשבים, אבל עדיין לא נעלם מחיינו, עד כמה שזה נשמע לא הגיוני. ספר מודפס, תמונה ממוסגרת,  תקליט, CD ו DVD הם כולם ROM. את כולם כותבים פעם אחת, ולתמיד, על מדיום חומרי אותו אפשר לקרוא שוב ושוב, לנצח, או עד שהחומר נפגם. אז נכון שאנו בעידן דלות החומר ושיותר ויותר דברים הופכים להיות חסרי חומר או דלי חומר, אבל ה ROM שורד.

לא עוד הרבה זמן, להערכתי. הפרדיגמה של זכרון שניתן לכתוב שוב ושוב תחלחל מעולם המחשבים גם לעולמות המקבילים של ספרות ומוזיקה, קולנוע ואמנות. ולו רק כמטפורה. ככה זה בדרך כלל, המין האנושי מתנהג באופן נחילי בכל כך הרבה דברים, שגם פה זה יקרה. אימפריית ה ROM תיקרוס, למרות האינטרסים הכלכליים הניכרים של אלו הטורחים לשמר אותה. כי הם חושבים שכך הם יכולים להגן על מרכולתם. זה לא הדרך.

The ROM-an empire has fallen

 

פרק ג: בעיברית

התחלת הסיפור כאן

בשלושת שנותיה באוניברסיטה היה לברכה קשה. מהאורים ותומים של חיל המודיעין הפכה להיות סתם סטודנטית מן השורה בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית.  היא לא למדה שם הרבה דברים שהיא כבר לא גילתה קודם לבד,  בקורס להיסטוריוגרפיה למשל, היא למדה בצורה מסודרת דברים שהבינה לבד כבר בחטיבת הביניים. למשל עד כמה ההיסטוריה הכתובה היא לא באמת "מה שקרה". עד כמה היא מושפעת מיחסי כוח בין מדינות ובתוכן, ממי שכותב את ההיסטוריה ומתפיסת עולמו.

באוניברסיטה היא שמחה לגלות שיש להן שמות, לחלק מהתובנות ההן, שהיו לה בכוחות עצמה כבר בבית הספר. שמות הנמצאים בשימוש נרחב אפילו. כמו למשל את סוג הרגישות הזה, הלך הרוח הספקני, שהיא פיתחה לעצמה כנערה, בכוחות עצמה, היא גילתה שרבים מכנים בשם פוסט מודרניזם. שתאוריות המגדר העדכניות ביותר היו מובנות לה אינטואיטיבית כבר בגיל 14. שאת עקרונות מה שנקרא כיום פוסט קולוניאליזם היא ניסחה לעצמה, לגמרי לבדה, במנותק מכל מה שלימדו אותה, כבר כנערה באותו המושב הנידח בו גדלה.

היא גילתה שהייתה לה כבר בבית הספר הבנה אינטואיטיבית אך  מעמיקה של מושגים ותובנות שהוגים נחשבים  ניסחו בספריהם באותם השנים, ספרים שרק עכשיו למדה על קיומם. מושגים כמו אוריינטליזם, כמו יורו-צנטריות. אלא שבבית הספר לא היו  לה שמות לאותן ההמשגות, הייתה לה רק תחושה של אי-נחת, של דברים החומקים מעבר לקצה תחום הראיה שלה, של צורך בחשיבה עוד יותר ביקורתית, כזו  שלא הייתה מוכנה לקבל שום דבר כמובן מאליו.

עכשיו באוניברסיטה, הרגיע אותה קצת שיש עוד רבים וטובים שחושבים ומרגישים כמוה, שהיא לא המציאה את כל הדברים האלה. טוב, אמרה לעצמה, אני לא לגמרי פרנואידית. ועדיין, לא לכל מה שחשבה וידעה, מצאה מקבילות המהלך לימודיה. היו לה עדיין כמה וכמה תובנות שלדעתה היו מאד משמעותיות ושלהן לא מצאה שום אזכור בכתובים, גם אחרי שהטרידה בשעות הקבלה לא מעטים ממוריה בבקשה למראי מקומות.

הלימודים חיזקו אצל ברכה אף יותר את אותו חוש חזק לזיהוי תבניות, בעיקר היסטוריות, אותן היא חשבה שהיא מזהה שוב ושוב בהיסטוריה של המין האנושי, ולא רק חלקו האירופי או היהודי. באוניברסיטה מצאה גם יותר התחשבות לקשיי הזיכרון שלה, וברוב המקרים ניתן לה לעשות מבחני בית, שלקראתם קראה כמויות מופלגות של חומר, וקיבלה ציונים מופלגים אף הם.

לקראת השנה השלישית, שני מרצים במחלקה ניסו לשכנע אותה להישאר לתואר מתקדם. הם הבינו שרשומת הפרסומים שלהם תתארך פלאים אם ברכה תעשה אצלם תואר שני ואולי תמשיך לדוקטורט. אבל ברכה סירבה בנימוס. היא לא חשבה שיש לה מה ללמוד באוניברסיטה. היא באה רק כי הייתה חייבת תואר אקדמי ותעודת הוראה כדי ללמד בתיכון.

זה היה מה שהיא רצתה  – ללמד היסטוריה בתיכון, אבל ללמד כמו שהיא תמיד רצתה שילמדו אותה. ולכן היא סיימה את לימודיה בשלוש השנים הנקובות, והחלה לחפש משרת הוראה…

בני, בניגוד לברכה, אף פעם לא חשב שיש לו מה ללמוד באוניברסיטה. הוא ידע שהצירוף של כישורי התכנות שלו יחד עם שירותו באותה יחידה בחיל המודיעין, יאפשר לו להשתכר יפה כשכיר. אלא שכשהשתחרר, העדיף לעבוד על הקמת מיזם  האינטרנט שלו, שיהיה מבוסס על רעיון שעליו דיברו הוא וברכה במהלך השנה האחרונה של השרות הצבאי המשותף שלהם. היה אמנם דמיון מסוים בין הרעיון  הזה לבין אלו שעליהם התבסס מאגר המידע של טקסטים בשפות שמיות שבני בנה עבור חיל המודיעין, אבל הוא לא היה הרי היחידי שמינף את מה שעשה שם ביחידה לקריירה אחרי השחרור.

האתר נועד לפרנס אותם כמובן, אבל גם לספק את כל הטקסטים שברכה תרצה אי פעם לקרוא. לברכה היה לה אמנם גישה ללא מעט טקסטים דרך ספריית האוניברסיטה, אבל רק בתחומי הלימוד שלה, וגישה זו עמדה להיחסם עכשיו שהיא סיימה את את לימודיה.

האתר היה גם אמור להכיל את הטקסטים בפורמט שגם מחשב יכול לקרוא. בני רצה לנסות ולעשות מה שניסה לעשות בצבא – להתחרות בברכה בהפקת תובנות, בטכניקות של למידה והסקה ממוחשבת. היו להם רעיונות לכמה תחומים בהם אפשר יהיה להתפרנס מהפקת תובנות שכאלה.

 

דלות החומר

כמאה דיסקים, חמישה DVD, צרור מפות, חמישה ספרים עבי כרס, כמה מאות דפים מודפסים של מאמרים, מצפן, מצלמה ושתי עדשות, מכשיר GPS, מחברת ועט, בלוק ציור וחבילת צבעים, מחשב נייד מספיק חזק להריץ עליו תוכנות עריכת תמונה ווידאו, מכשיר רדיו נייד, פנקס טלפונים. זו רשימה חלקית שאני יכול לחשוב עליה בהקשר של הטלפון הנייד שאני מחזיק בכיס. הייתי צריך מזוודה לא קטנה, עדיף עם גלגלים, בכדי לקחת אתי את תכולת הטלפון שלי בגירסתה ה"חמרית".

הרשימה מעלה כנראה שונה מאדם לאדם, אבל סך כל ה"חומר" שפחות או יותר נעלם מהעולם בעזרת טכנולוגיה דיגיטלית הוא מאד משמעותי. נכון שזה נראה כאילו כמות ה"דברים" בעולמנו רק הולכת ומתרבה אבל אני חושב שאנו חיים בתקופה המתאפיינת דווקא בדלות החומר.

כן, אני יודע שהמונח נטבע על ידי שרה ברייטברג-סמל לתערוכה איקונית שאצרה בזמנו, ואני גם יודע מי האמנים בהם מדובר.. אבל שווה מחשבה אם גם במקרה זה האמנות לא הטרימה את המציאות. אם האמנים לא קלטו בחושיהם היותר מחודדים את הכוון אליו הולכים הדברים.

שאל אותי מישהו לא מזמן, בהקשר לצילומים שאני מצלם (ראשים לא אנושיים בעיקר) איזה מדפסת יש לי, וממש לא הבנתי את הרלוונטיות של השאלה. אני צריך לייצר גירסה חומרית של הצילומים בכדי להתסתכל עליהם? הוא גם הציע לי לעשות תערוכה, בה יהיו מן הסתם תצלומים מודפסים על נייר תלויים על קיר. חוץ מזה שאין פה מספיק "משלי" בשביל שזה יחשב בעיני אמנות, זה נראה לי פשוט כל כך לא רלוונטי לעשות את זה. אז מה כן? לשים כל יום ראש אחד במקום תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק, נראה לי מעשה רלוונטי יותר, נכון יותר. רק שאין בזה "חומר". זה נשאר וירטואלי, וטוב שכך.

חלק לא מבוטל מעבודות האמנות כיום נשלחות בדרופבוקס ליעדן ומוצגות שם על צגים, באיכות מעולה. אפילו בתערוכת עדות מקומית, של צילומי עיתונות, יותר ויותר תמונות מוצגות על צגים. אלו גם מאפשרים להציג סדרות של תמונות, פרוייקטים יותר משוכללים מתמונה בודדת. אבל גם תמונה בודדת יכולה להיות מוצגת באיכות מעולה על צג. זה רק עניין של מחיר, וזה הולך לקרות יותר ויותר.

ימשיכו להיות עבודות על נייר וקנווס, בברונזה ובטון, אבל פחות. גרפיטי, כאמנות "חומרית" נראה לי כבר יותר "נכון" בשימוש שהוא עושה במצעים קיימים. או השימוש של עדו בראל בחומרים משומשים שהוא אוסף.

אני גם לא מבין אנשים המדפיסים מאמרים או פרקים מספר על נייר בשביל לקרוא. נראה לי כל כך פאסה. במחשב אפשר להגדיל ולהקטין את הכתב, לסמן סימנים, לחפש חיפושים, לתרגם בלי מאמץ, להשתמש בטקסט כמות שהוא, כמסמֵן, לא ככתמים על נייר. אבל גם זה יפסיק. הנייר מיותר.

מוזיקה: האוסף שלי עבר בזמנו מתקליטים לדיסקים. כמות החומר הפיזי ירדה. אבל אני כבר כמעט ולא קונה דיסקים פיזיים. את הדיסקים  שהעברתי ל mp3 אני שומע הרבה יותר מאשר את שאר הדיסקים  – שומע במערכת הסטראו קבצים מהדיסק הקשיח דרך הרשת הביתית. עם הזמן, הדיסקים יעלמו לאותו המקום אליו נעלמו קלטות ה VHS. היה לי חבר שהיה לו חדר שלם מלא בקלטות וידאו בהן הוא מעולם בפועל לא צפה. הרבה יותר מהר להוריד בטוררנט מאשר לאתר את הקלטת הפיזית הספציפית, גרסת החומר.

ספרים בנייר אני עדיין רוכש, בעיקר בגלל תימחור אווילי של ספרים אלקטרוניים. אבל אני קורא יותר את אלו האלקטרוניים. את הבלוג הזה למשל, לא יעלה בדעתי להדפיס על נייר, למרות שיש אתרים המציעים שירות כזה, להפוך בלוג לספר (אלא שהם לא תומכים בשפות הנכתבות מימין לשמאל). נראה לי אולי מעניין להפוך חלק מהפוסטים הקשורים לנושא ספציפי לספר אלקטרוני, אבל נייר?

זהו השילוב של חיבור קבוע לאינטרנט וצג הזמין בכל עת, בטלפון או במחשב, שמאפשר את היעלמות כל החומר הזה. הופך מיותר לאכסן דברים בצורה חמרית ולבזבז מקום איחסון ומשאבים, כשהם זמינים בכל זמן שם, בענן. מיותר ללכלך ניירות במשהו שהוא בר חלוף (מה הסיכוי שתקראו את אותו הדף בספר פעמיים?) כשיש לכם "נייר" רב פעמי – בצג שבכיסכם. ה"חומר" כל כך לא יעיל שזה פשוט טיפשי.

שווה שקילו של נייר ינחת על סף ביתכם כל בוקר כשאת החלק הזעיר של העיתון תקראו ממילא באינטרנט? לא עדיף שהעץ ממנו הופק הנייר ישאר שם באדמה וימיר לחמצן חלק מהפחמן הדו-חמצני העודף שבני האדם מייצרים?

העניין הסביבתי מסביר חלק לא מבוטל מחיבתי לחומר הדל, וגם את מה שדוחף את המגמה הזו, חלקית. יותר ויותר ברור לי המחיר הסביבתי של כל דבר חומרי שבני האדם מייצרים, שחלק גדול ממנו מיוצר לשימוש קצר מאד. יש כמובן גם מחיר אנרגטי לשימוש במחשבים ולאינטרנט ואני מודע אליו. אבל חוות השרתים של גוגל במדינת אורגון למשל, אחת הגדולות שבהן, מופעלת כולה בחשמל הידרואלקטרי, אנרגיה מתחדשת.

דלות החומר היא כיוון טוב, היא מקטינה את טביעת הרגל של האדם על כדור הארץ. טבעונות גם היא עוד צעד מצויין באותו כיוון (לא יכולתי להתאפק…) אבל על זה כבר כתבתי, וחוץ מזה, העניין המוסרי הוא העיקר בטיבעונות, בעבורי.

איך ההפחתה ההדרגתית הזו בכמות החומר המקיפה אותנו תשפיע על המחשבה האנושית? קשה לי לצפות. חומר למחשבה.

 

גלינה

האיש שהתיישב פתאום מולה לא דמה כלל למי שאתו חשבה שהיא הולכת להפגש. הוא היה אפילו יותר צעיר.

מלכתחילה היא לא בדיוק הבינה מה מחפש הגבר שנענה לפרופיל שלה באתר ההיכרויות. הוא היה צעיר ממנה בעשרים וחמש או שלושים שנה לפחות, גבר נאה, חסון, שהגדיר את מקצועו כבנאי. לפני שלושים שנה היא הייתה פוסלת מלכתחילה בנאי. בכל זאת, היא הייתה הרי לבורנטית עם דיפלומה מהמכון הכימי בוולגוגרד, לא מאיזה מוסד חסר חשיבות. אבל כיום, בשנות השישים לחייה, אחרי שקברה שני בעלים ואחרי שכל מקום עבודה אפשרי באזור נסגר והעיר הפכה שממה שבה רק פנסיונרים מחפשים איך להעביר את היום ועל הדרך לקושש חמר להסקה, היא כבר לא יכולה להיות בררנית.

היא לא חשבה שיש סיכוי רב לכל עניין אתר ההיכרויות הזה. היא אמנם שמה באתר תצלום שלה מלפני כחמש עשרה שנים, אחרי שיצאה מביקור מאד נדיר אצל הספרית, ושערה גם עשוי כולו וגם צבוע בלונד מרהיב, כמעט כמו שהיה לה בנעוריה. היא גם הקפידה שיראו בתצלום רק את צד שמאל של פניה ולא יראו את הכוויה הכימית שצילקה את כל הצד הימני של פניה, מהאוזן ועד זוית הפה. אבל גם כך, מי יתעניין בפנסיונרית בת ששים ואחת מהשממה התעשייתית לשעבר של דרום מערב רוסיה? באיזור כולו לא נשארו כמעט גברים בכלל ובפרט כאלו שהיו מסוגלים ללכת ללא מקל.

אבל היא לא יכלה להתעלם מהשמועה שעברה בעיר מפה לאוזן. עוד ועוד נשים הצליחו למצוא דרך האתר הזה בני זוג ממקומות אחרים, חלקם רחוקים, ועזבו את העיר בדרכן אליהם. גלינה עצמה הכירה, רק מראיה אמנם, שתיים מהן, אלא שהיא לא הספיקה לדבר עם אף לא אחת מהן לפני שעזבו. היא רק ידעה ששתיהן היו בערך באותו מצב כמוה: אלמנות אלכוהול כמוה, חסרות עבודה כמוה, עריריות כמוה, בשנות החמישים או השישים לחייהן כמוה, נואשות כמוה.

בניגוד לציפיותיה, לא עבר יום מרגע שפתחה את הפרופיל באתר, וכבר פנה אליה גבר, בן 35 על פי האתר, וגם על פי התמונה באתר, וביקש לבוא ולפגוש אותה פנים אל פנים. שיער שחור, פנים רבועות קצת, חביבות למדי. עור כהה יחסית, עיניים ירוקות. נראה לא רע בכלל.

אבל לא נראה כלל כמו הבחור הצעיר שהתיישב מצדה השני של כוס הקוואס שלה.

היא הגיעה ארבעים דקות לפני הזמן למסעדה היחידה שנותרה במרכז המסחרי שבשכונה שלה, שם קבעו להיפגש. היו הרבה שולחנות פנויים במסעדה, והיא נדדה עם כוס הקוואס שלה, אותה הקפידה לשתות לאט-לאט, משולחן לשולחן  בניסיון למצוא את המיקום האידאלי.  שיהיה לה שדה ראייה טוב אל הכניסה למסעדה, אך שהנכנס לא יראה מיד את צידו הימני של פניה. שהאור יפול בצורה מחמיאה על שערה – הערב, היא השקיעה כסף שאין לה בביקור אצל הספרית.

בצללית, היא ידעה, היא נראית לא רע. ריצת הבוקר הקבועה שלה בת ששת הקילומטרים, אל המפעל הסגור וחזרה, לאורך הנהר המת, למרות הריחות, שמרה אותה בכושר. עובדה – השמלה שהיא שלפה מהארון, אחרי עשרים שנה בערך של מכנסים וחולצה, עדיין ישבה עליה טוב.

הבחור שהתיישב מולה היה צעיר, אפילו יותר צעיר מהגבר שפנה אליה. לבוש במעיל עור שחור, חולצה ומכנסיים שחורים הוא נראה לה מוסקבאי. הייתה לו מעין התנהלות בטוחה בעצמה, כמי שיודע איך עובדים דברים. היה לו שפם דק וחתימת זקן, ומבטא שהיא לא יכלה למקם, אולי אזרי?

"את מופתעת", אמר. "תני לי להסביר".

"שמי אמיר, אני סטודנט לרפואה ברוסטוב ואני מהעיר שכם, בפלסטין. עאדל, שגם הוא מפלסטין, ביקש שאמצא לו אישה שהנישואין איתה יאפשרו לו לגור ולעבוד באופן חוקי בתחומי מדינת ישראל. לעאדל מסובך לצאת מפלסטין הנשלטת על ידי ישראל והוא גם לא דובר רוסית. אני הוא שפתחתי בעבורו את הפרופיל באתר. יש לי ניסיון רב באיתור בנות זוג לגברים פלסטיניים המעוניינים באפשרות הזו. למעשה זה האופן בו אני מממן את לימודיי".

"איך זה קשור אלי? מה לי ולישראל? איך אני בכלל יכולה לאפשר למישהו לגור שם?"

"במדינת ישראל יש חוק המאפשר ליהודים מכל העולם לקבל בה אזרחות באופן אוטומטי. ומי שנשוי לאזרח ישראלי יהודי יכול לקבל תושבות כמעט באופן אוטומטי".

"אני יודעת את זה. הרי כל היהודים פה מהעיר ברחו לשם כבר לפני יותר מעשר שנים. אבל אני לא יהודיה. נולדתי נוצריה וכרגע אני מוסלמית בעקבות נישואי לבעלי השני, אין לי שום קשר ליהדות"

"אין לך אף קרוב משפחה יהודי? סבא או סבתא? ליברמן זה לא שם יהודי?"

"ליברמן הוא שמי מנישואי הראשונים, וגם בעלי הראשון לא היה יהודי עד כמה שידוע לי. חזרתי אל השם כי הדיפלומה שלי בכימיה היא בשם זה וניסיתי למצוא עבודה בתחום הזה".

אמיר לא נראה מוטרד. "זה קצת מסבך את העניינים, אבל אני יכול לסדר את זה, זה רק יעלה קצת יותר כסף".

"גם את זה אני יודעת, היו פה בזמנו לא מעט משפחות שהפכו יהודיות לפתע ובעזרת זאת יצאו מפה. משפחת גרייב מהקומה השניה בבלוק שלי הפכה קוגן ונסעה לישראל. אבל לי לא היה לזה כסף אז, וגם עכשיו אין לי."

"זה לא יעלה לך כלום. החתן מממן את הכל."

"ולמה בדיוק שבחור בן 35 יממן לי את התעודות המזוייפות האלה?"

העסק  לא הריח לה טוב. היה לה ברור שהיא לא מספיק צעירה בשביל שמישהו יוציא אותה משם מהסיבות שבגללן נעלמו מהאיזור כל הצעירות היפות. אבל להזדקן לבד בעיירה תעשייתית נטושה בה האוויר, המים והאדמה ספוגים רעל היה הכי קרוב למוות בחיים שהיא יכלה להעלות בדעתה. היא הייתה מוכנה לקחת סיכונים. אבל היא רצתה לדעת מהם.

"תני לי 10 דקות להסביר.."

ההסבר היה מסובך, אבל בסופו של דבר גלינה הבינה מהו סוד האטרקטיביות הפתאומית שלה. הבחור שישב מולה אמור לסדר לה תעודות שיעידו שאבי אביה היה יהודי. עם תעודות אלו שאת השגתן יממן חתנה המיועד, הוא יפנה בשמה אל גוף המגייס יהודים מכל העולם להגירה אל מדינת ישראל. הם יממנו את הגירתה ויתנו לה סיוע כספי בחדשים הראשונים להגירתה. היא גם תוכל לקבל קצבה מסויימת למחייתה מהממשלה הישראלית.

"אני אצטרך להפוך להיות יהודיה? לא שאכפת לי, אבל אני בכלל לא מאמינה באלוהים"

"ממש לא, זה שאת מוסלמית זה רק יתרון" הסביר. אחרי כמה שבועות היא "תכיר" את בעלה המיועד, והם ינשאו בטקס מוסלמי אצל כהן דת מוסלמי, כדת וכדין.

בעלה המיועד, למדה, כבר נשוי. ויש לו כבר שישה ילדים. אלא שהוא ואשתו גרים בשטח שבשליטת ישראל, שטח שממנו הם לא יכולים לצאת. יש לו בן דוד היושב בכלא הישראלי באשמה כלשהי, ולכן הוא לא יכול לקבל היתר לעבוד בישראל באופן חוקי. לפרנסתו בעלה המיועד עובד, לא באופן חוקי, כרצף ושרברב במדינת ישראל. הוא מנוצל על ידי מעסיקיו הישראלים ונאלץ לישון במקומות מסתור.

Photography: Ron Amir

אם הוא יוכל לזכות בעקבות נישואיו עימה לקבל תושבות חוקית, אפילו זמנית, הוא יוכל להשתכר מספיק בשביל לפרנס גם את אשתו וילדיו וגם אותה.

"באמצע השבוע תגורו יחד בדירה שהוא ישכור, ובסופי שבוע הוא יבקר את אשתו הראשונה ואת ילדיו. פרנסתך כולה עליו. זה הסידור. מה דעתך?"

"אני צריכה לחשוב על זה. זה נראה לי מאד מוזר כל העסק. ובכלל, איך אדבר עם בעלי? עם מי אני בכלל אדבר שם? אני לא מכירה שם אף אחד"

"נסדר לך מגורים בדירה נחמדה, בבניין בו יש עוד כמה נשים כמוך, בשכונה בה יש עוד כמה עשרות נשים בדיוק כמוך, שהגיעו דרך הסוכנות שלנו. אני יכול לתת לך לדבר בטלפון עם כמה מהן כך שתראי עד כמה הן מרוצות".

"ומה זה המקום הזה בכלל?"

"מקום נחמד, על שפת הים. מזג אוויר טוב, לא קר, הרבה דוברי רוסית" ואמיר שלף את הטלפון הנייד שלו והראה לה תמונות של הים, ושל ההר הירוק, וזה באמת נראה לא רע. אחרי כן הוא התקשר עם מישהי בשם לנה, בחיפה וגלינה דיברה אתה. וזה נשמע ממש טוב, אולי אפילו טוב מדי.

***

שש בערב, שלושה חדשים מאוחר יותר, גלינה כבר צעדה בטיילת על שפת הים של חיפה עם לנה שגרה ממש בקומה מעליה, ועם מאשה, אותה הכירה בכנסיה. האיסלם לא באמת דיבר אל גלינה. היא הרגישה יותר בבית בכנסיה, בה התפללו ברוסית בנוסח הפרבוסלבי אתו גדלה, ושם יכלה לפגוש עוד ועוד נשים שעשו את אותה הדרך כמוה.

בעלה עדיין לא קיבל תשובה לבקשת התושבות שלו. פער הגילים בינו לבין אשתו עורר את חשדם של הפקידים והעניין התמשך. גלינה נקראה כבר פעמיים לסניף משרד הפנים שם תחקרו אותה שאלות חודרניות מאד על ה"אינטימיות" שביניהם, בנסיון להוכיח שהנישואים פיקטיביים. אבל לגלינה לא היה קשה לענות – אמיר תדרך אותה מראש, הזהיר אותה שזה מה שהולך לקרות והסביר לה איך להתכונן. היא אפילו התקרה כמה פעמים לשכניה לשעבר, למרות שלא באמת היה לה מה להגיד להם. אמיר אמר לה מראש שהיא תצטרך להביא חשבונות טלפון מהדירה, ושיחפשו בהם שיחות לרוסיה, כדי לוודא שהיא אכן גרה בפועל בדירה.

את הפרטים האינטימיים ביותר על גופו של בעלה החדש לא היה לה קשה לספק – הם גרו יחד כל השבוע באותה דירת חדר, וגם ישנו באותה מיטה זוגית. לא היה קשה להם לענות לפקידי משרד הפנים כשאלו תחקרו אותם במקביל, בחדרים נפרדים, מי ישן באיזה צד של המיטה. פעם או פעמיים היה ביניהם מין. גלינה לא הייתה מתנגדת לפעמים נוספות, אבל בעלה הטרי באמת עבד קשה וחזר ממוטט מעייפות בכל אחד מימי החול, ובסופי שבוע הוא היה נוסע למשפחתו שבכפר יאמון. הם תקשרו באנגלית בסיסית ששניהם שלטו בה במידה מאד מועטה, ואכלו כל אחד את האוכל שלו.

גלינה לא אהבה את האוכל שעאדל אהב, וגם לא התכוונה להכין לו אוכל. זה לא היה חלק מהעיסקה. אבל לטובת הפקידים החטטנים היא תרגלה לדקלם מהו האוכל האהוב עליו ואיך מכינים אותו. כשעאדל חזר מסוף שבוע אצל אשתו וילדיו הוא הביא אתו קופסאות של אוכל  שאשתו הראשונה בישלה לו לכל השבוע. היא טעמה ממנו, אבל לא התלהבה. היא כן ניקתה וסידרה וטיפחה את דירת החדר שלהם, שהייתה בבניין די מוזנח, אבל הרבה פחות מוזנח מהבלוק הענקי שבקומה השביעית שלו היא גרה קודם, בו החימום לרוב עבד אבל המעלית לרוב לא.

במסגרת מסעם להשגת התושבות לעאדל, היא פגשה את חלק משפחתו שגר בנצרת, משם היה סבו של עאדל במקור, והצטלמה בחברתם בחגיגות עיד אל פיטר – עבור אלבום התמונות המשותף שהם "הפיקו" עבור הביקורים הבאים במשרד הפנים. שם היא אפילו יכלה לדבר ברוסית עם  ריטה, אשתו האוקראינית של דודנו של בעלה, רופא שיניים שלמד באוקראינה. לגלינה זו הייתה חוויה חדשה – שיש לה כל כך הרבה קרובי משפחה.

היא גם פגשה את אם אשתו הראשונה, כאשר זו הביאה את אחד מבניו של עאדל לבית החולים בעיר לניתוח דחוף. זו הייתה פגישה מוזרה – הסבתא של ילדי בעלה הייתה צעירה ממנה בחמש עשרה שנים. הם לא יכלו לדבר, אבל גלינה התרשמה שהסבתא לא מתייחסת אליה בעויינות, ואפילו שמחה כשגלינה באה להחליף אותה ליד מיטת הילד כדי שהיא תוכל לצאת ולראות את הים – בפעם הראשונה בחייה. גלינה הבינה אותה – גם היא לא ראתה את הים בחייה לפני שהגיעה לחיפה. היא עדיין זכרה את הרושם שזה עשה עליה.

אבל בכל פעם שניסתה לעבור יחד עם עאדל במחסום אל משפחתו בכפר יאמון, הוא הושבה לאחור. "ליהודים הכניסה אסורה" הסביר לה ברוסית איש הביטחון שאייש את המחסום. "אני מוסלמית" מחתה. "אז מה, אני נוצרי, אבל לצורך המעבר לשם, שנינו נחשבים יהודים".

"מקום מטורף מצאתי לי לגור בו", אמרה לעצמה גלינה. אבל היא כל כך נהנתה מהים, ממזג האוויר, ומהצעידה בחברת מאשה ולנה על הטיילת. כשיהיה יותר קריר, היא תחזור לרוץ. אולי אפילו תתחיל להתאמן לריצות ארוכות. יהיה בסדר. היא תיתרגל.

 

ג'נין

המאבטח בבקתה הממוגנת במחסום ביקש לראות תעודה מזהה. הוצאתי את רשיון הנהיגה, והחזקתי אותו בין אצבע לבוהן. כמו שאני עושה בכניסה לאוניברסיטת תל אביב, במטרה לגרום למאבטחים העצלנים שם להניח שזו תעודת סטודנט או תעודת עובד ולתת לי לעבור בלי שאצטרך להתעכב ולפתוח, באופן סימלי לגמרי, את אחד מארבעת הרוכסנים של התרמיל בו אני נושא את המחשב הנייד.

המאבטח במחסום גילבוע, ג'למה בפי העם (הפלסטיני בעיקר) כבר עמד לנפנף אותי הלאה, אל שטח A בואכה ג'נין, כאשר הוא שם לב לבסמה, שישבה במושב האחורי. "ומה אתה?" שאל.

הסתובבתי וביקשתי מבסמה את ה"הוייה". תעודת זהות בערבית. מילה שאני מכיר משיעורי הערבית שאני לוקח כבר כמה שנים, לא משירות במחסומים. לא שירתתי בשטחים ולכן גם לא יצא לי לקלגס. בסמה הושיטה לי את תעודת הזהות שלה, הירוקה. זה כבר הקפיץ את המאבטח. מה קורה פה, הוא רצה לדעת.

אז הסברתי לו. אמרתי לו שבסמה ובנה שריף חוזרים מאשפוז של שבועיים בבי"ח רמב"ם במהלכם שריף בן השנתיים עבר השתלת מח עצם (מתורם יהודי, אגב) וכיוון שהמערכת החיסונית שלו מדוכאת, הוא בסכנה. כמו כן, יש איתם כמויות אדירות של חפצים, שמילאו כל פינה פנויה במכונית (בעיקר צעצועים שנתרמו להם, אני חושב) ואין כל מצב שהיא תצליח להתנייד בעצמה את כמה מאות המטרים המפרידים בין המקום בו אני בדרך כלל מוריד את החולים והמקום בצד השני בו בעלה מחכה לה.

"אהה, אתה יהודי?" שאל המאבטח. "אז אתה לא יכול להכנס."

"אני רק רוצה לקחת אותה לצד השני, להוריד אותה ומיד לחזור", אמרתי.

"אין מצב", אמר. ידעתי שישראלים עוברים בהמוניהם מדי סוף שבוע לג'נין, בימי שבת וגם בימי ראשון יש תור ארוך של מכוניות ישראליות במחסום, תור המשתרע עד החיבור של כביש 60 עם כביש התענכים. חשבתי לעצמי שמן הסתם רק ערבים ישראלים רוצים לעבור, שרק דוברי ערבית ירגישו נוח להסתובב בעיר ג'נין, אבל למדתי משהו חדש. שיש הפרדה על פי דת, לא על פי אזרחות. אזרחי ישראל רשאים להכנס לשטחי A אם הם מוסלמים, נוצרים, בודהיסטים או עובדי אלילים. יהודים לא יכולים להכנס. אבל גם ההגדרה של "מיהו יהודי" די אמורפית, על זה בהמשך.

איך בדיוק מחוקקים חוק כזה? הרי "לא יתכן" שבמדינה דמוקרטית יחוקקו חוקים המפלים דת כזו או אחרת, לטובה או לרעה. אבל אז נזכרתי שמדינת ישראל היא "יהודית ודמוקרטית" שזה לא אותו הדבר כמו דמוקרטית. כמו כן נזכרתי שבשטחים לא חל החוק הישראלי וחוקים שמחוקקים בכנסת ישראל לא אמורים לחול בשטחים הכבושים אבל אז נזכרתי שהם כן חלים בשטחים, אבל לא על השטחים אלא רק על אזרחי ישראל החיים בהם. בכל אופן, זה לא חוק אלא "צו אלוף" האוסר על יהודים מעבר במחסום ג'למה, אבל כן מתיר מעבר במחסום ריחן – כי אחרי המחסום ההוא נותרו עדיין שתי התנחלויות. לא באמת פינינו את צפון השומרון.

אז המאבטח התקשר למנהל, וכיוון שבינתיים הצטבר מאחורי תור ארוך של מכוניות, ביקש שאתקדם כמה מטרים ואעצור בצד. אחרי כמה דקות הגיע "המנהל" וגם הוא הסביר לי שאני לא יכול להתקדם את מאת המטרים האחרונים עד לפילבוקס (של צה"ל) בקצה השטח "שלנו". "ומה אם תחטוף כדור?" שאל. ו"אתה רוצה שיפטרו אותי?".

ובינתיים עוברות עוד ועוד מכוניות משטח ישראל לצד הפלסטיני, כולן אחרי בדיקה מאד מאד שטחית. ידעתי את זה – שהכלכלה של אזור ג'נין נסמכת מאד על הכספים שתושבי ישראל הלא יהודיים מוציאים שם. למשל טיפולי שיניים בחמישית המחיר, או תיקוני רכב זולים מאד. וגם קניות. וסתם בילויים. אבל הקשרים בין ישראל לג'נין וסביבתה הרבה יותר מסועפים ומשוכללים.

על טיפ-טיפה מזה למדתי משני הגברים שבסופו של דבר עצרו לידי המושטת, והסכימו להעביר את בסמה, ילדה ושלל חפציהם את המטרים האחרונים אל הצד "ההוא". "מאיפה אתה?" שאלו. "מחיפה" עניתי. וללה, גם אנחנו מחיפה. "מאיפה בחיפה?" שאלו. עניתי, ואחד מהם סיפר שהוא בשכונה כל יום שבת. הוא עובד בעירית חיפה, במחלקת הנקיון. השני, סיפר שהוא גר בעיר התחתית (לא שאלתי..) ושהוא בא כל סוף שבוע לבקר את אשתו וילדיו, בג'נין.

ידעתי שיש חוק ישראלי (או שאולי תקנת שעה המוארכת כבר כמה שנים טובות) המונע באופן מפורש איחוד משפחות לא יהודיות. אזרח ישראל המתחתן עם פלסטינית מהשטחים הכבושים, לא יוכל לגור אתה יחד. במקרה של הבחור הנחמד שעצר ועזר, אשתו בא לבקר בחיפה אחת לשלושה חדשים. שאלתי אותו אם זה לא מפריע לו והוא אמר שזה דווקא מתאים לו.

למה? כי "פה בג'נין הבחורות לא הולכות בטייטס", ו"אין פה ים" ובמשתמע, גם אין בחורות בבגדי ים. האופן בו בסמה, הנוסעת שלי (דרך ארגון "הדרך להחלמה") הייתה לבושה, כשפניה גלויות אבל אף שערה לא מציצה, ורואים רק את קצות אצבעותיה, נראה לו בהחלט האופן בו אשתו צריכה להיות לבושה. וכך גם אמר.

לא שאלתי האם בחיפה הוא נמנע מהליכה על הטיילת ליד הים, כדי שלא לראות נשים במלבוש צמוד או חושפני. יש לי הרגשה שאני יודע את התשובה לזה.

גם לא שאלתי אותו האם יש לו במקרה אשה נוספת בחיפה. סביר להניח שכן. כמו שיש לאותם שני הרצפים שריצפו את ביתי בזמנו. בניגוד לבחור אתו דיברתי, הם לא היו מ"ערביי 48" אלא מכפר יאמון שליד ג'נין. לשניהם היו נשים גם בחיפה וגם בגדה. בחיפה אלו היו עולות חדשות מברה"מ שגרו בשכונת חליסה, שהנישואים אתן הקנו לשני הרצפים האלה תושבות בישראל. אני מניח שגם לעולות החדשות האלה יצא משהו מהנישואין האלה, שדי ברור לי וגם כנראה להן, שהיו פיקטיביים, כי שני הרצפים שלי היו כל סוף שבוע וכל חג אצל משפחתם "האמיתית" שם בכפר יאמון.

אני מניח שלשתי הנשים החיפאיות האלה, האחת מוסלמית מקזחסטן, והשניה נוצריה מאוקראינה ששתיהן עלו ארצה אחרי שיצאו לפנסיה בארצות מוצאן, בשנות השישים לחייהן, וקיבלו אזרחות מיידית על פי חוק השבות, לא היו נותנים כיום לעבור במעבר הגבול, למשל לבקר את שאר "משפחתן" המורחבת. על פי שיטת הסיווג המופרעת הנקוטה במקומותינו, לצורך המעבר בגבול, הן יחשבו "יהודיות". הן בצד היהודי של המאבק הדמוגרפי.

התפתח כאן סוג של כלכלה, בו הגברים עובדים בצד אחד של הגדר, הנשים והילדים גרים (בזול) בצד השני. חלק מהכסף מכאן עובר לצד העני יותר, הנזקק יותר. המוהר כנראה גם הוא יותר זול לאשה מהגדה.

בסידור הכלכלי הזה, הגברים הולכים לים, הנשים לא (אלא כאשר הן מלוות חולה לבית החולים רמב"ם, הנמצא על שפת הים). הגברים יכולים לחיות חיים חופשיים יותר, מתירניים יותר, אבל לשמור את נשותיהן "טהורות".

זו כלכלת נישואין הפוכה מזו של הבדואים. גם הם נישאים עם נשים מהשטחים, בדרך כלל אשה שניה, שלישית, רביעית וגם חמישית ושישית לפעמים. לבדואים כן מאפשרים להעביר את הנשים לצד הישראלי, וזה חלק מכלכלת הנישואין מהסוג ההוא. הנשים המיובאות הן "אמצעי היצור" בז'רגון המרכסיסטי. יבוא הנשים האלה, חוץ מזה שהוא משמר את בת הזוג התורנית ה"רשמית" של הבדואי באופן קבוע בשנות העשרים לחייה, מאפשר למשפחה המורחבת גם לקבל קצבת ילדים ואבטחת הכנסה לכל שאר הנשים וילדיהם, שעל הנייר לפחות הן הגרושות של אותו הגבר.

יתכן שהמצב בשטחים מתחיל להיות דומה למצב בסין (אחרי הרבה שנים של הגבלת הילודה שם לילד אחד ש"במקרה" כמעט תמיד יצא בן). הרבה מאד רווקים על מעט מאד נשים פנויות. לא מצב טוב, אבל לא מצב שבו אפשר להאשים את הכיבוש – זו הכלכלה.

פרט לקשר האפשרי בין המצב הכלכלי הירוד לכיבוש. יש לי חשד שמדינה פלסטינית עצמאית, שגבול הרמטי בינה לבין ישראל, ללא קשרים כלכליים, תהיה מקום די עני. מבחינה כלכלית גרידא, מדינה דו-לאומית היא פתרון יותר מוצלח כלכלית לפלסטינים, ואני חושב שגם ליהודים. המצב היום, בו אנו כמעט לא נהנים ממשאב כוח האדם הפלסטיני ונאלצים להעשיר את כיסם של קבלני הבאת עובדים זרים מכל העולם, לא מוצלח.

אבל לאוכלוסיה הפלסטינית, לפחות באזור ג'נין רבתי, הקשר לכלכלה הישראלית הוא כנראה ההבדל בין רעב לרמת חיים סבירה. והשקט באזור ג'נין נשמר במידה רבה כי אף אחד לא רוצה לסכן את המעבר החופשי של ישראלים לא יהודים והכסף שבא אתם. יש אפילו מאמצי שווק לתיירות משותפים למועצה אזורית גלבוע ולג'נין תחת הססמה:"לינה בגילבוע, שופינג בג'נין".

אני אישית, יכול לחיות עם זה שמפלים פה במחסום לרעה יהודים. יש לנו מספיק פריבילגיות. הבעיה היא שליהודים לא יוצא יותר לראות שלאלו הגרים מעבר לגדר אין קרניים, ושרובם ככולם רוצים רק שקט.

 

מותר האדם

אולי, רק אולי, הבסיס הפסיכולוגי לצורך של כל כך הרבה הוגים לבסס את ההגות שלהם על איזה הבדל מהותי בין האדם לשאר היצורים האחרים, נובע מפחד המוות?

הכחשת החייתי שבאדם היא בעצם הכחשת הגוף. הדגשת ה"רוח", ה"נשמה" והדחקת הביולוגי, הגופני נטו, החייתי, היא דרך להדחיק את סופיות הגוף, את המוות.

כמובן שהדחקת החייתי באדם יש גם לה חלק באפשרות להפיכת בעלי החיים למוצר צריכה המיוצר בייצור תעשייתי. הדגשת ההבדל בין האדם לכל בעלי החיים האחרים מאפשרת להתאכזר אליהם ללא גבול. משפט המפתח הוא:"הם לא כמונו". המוות שלהם לא קשור כלל למוות שלנו.

לא במקרה נשמטה המילה "אין" מהמשפט:"מותר האדם מן הבהמה אין".

פעם זה היה מיושם על שחורים, יהודים, נשים, בעיקר על ידי הדגשת אי-אנושיותם, את טבעם החייתי בעיקרו. הנשים המחוברות אל הרחם, היהודים כעכברושי הביבים, השחורים שהומשגו כשלב בין בני האדם לקופים. היום העזים הן אלו שלא יודעות צער על הפרדת תינוקיהן מיד אחרי הלידה, הדגים השותקים שאינם חשים כאב (כביכול), התרנגולים שלא מזיז להם לא לזוז כל חייהם הקצרים בכלובי הסוללה.

את סופיות הגוף האנושי מדחיקים על ידי ההתמקדות ב"רוח", שהיא לא רק הדבר "החשוב בעצם", הוא גם לא אחת אמור לשרוד מעבר לגוף, בגרסאות הספציפיות לדתות כאלה ואחרות.

את סופיות הגוף הלא אנושי מדחיקים על ידי התייחסות לגוף זה כנטול "רוח" ולכן חסר ערך (רוחני). כמוצר צריכה, תוך הקפדה יתירה על אי ידיעת שלבי תהליך היצור של מוצר זה. אולי בגלל אוכלי בשר מזדעזעים עד עמקי נשמתם מתולעת בבשר שמוגש להם, הרבה יותר מתולעת בחסה או בתפוח. התולעת בבשר ממחישה את המוות בצורה שיותר קשה להדחיק.

ישנו גם המונח "מיזוטריה", שעליו גם כתבתי בעבר. מיזוטריה היא יותר משנאה לבעלי חיים, היא גם שנאה לטבעו החייתי של האדם וניסיון להתכחש לכל המשותף בינינו לבעלי החיים האחרים. עכשיו אני מבין – זהו פשוט מנגנון להתמודד עם הפחד מהמוות.

מי זה?

הייתי רוצה לנסות משהו: מי שקורא את הפוסט הזה, האם תהי/ה מוכנה/ן לכתוב לי למטה בתגובה מי לדעתך האיש שראשו מופיע בתמונה מעלה? מה הסיפור שלו?

זה יכול להיות קצר או ארוך כרצונכם. אם יש לכם רעיון לסיפור של האיש הזה, ולא בא לכם לכתוב אותו, תנו לי לנסות ולהרחיב את הרעיון לסיפור קצר. (אני אוהב לכתוב, אך חלש בעלילות).  כתבו לי גם אם תרצו שאצמיד את הטקסט שלכם לתמונה בתוך הפוסט עצמו.

הרעיון שהציעה זוגתי שתחיה, וששווה לנסות, הוא לנסות ולייצר סיפור או ריבוי סיפורים לדמות בצורה קיבוצית, כאשר תמונה, במקרה זה קטע מציור רחוב בפריז, היא נקודת היציאה שממנה, יכול להיות מעניין לראות, אפשר לצאת להרבה מאד כיוונים.

אם זה ילך, יש לי עוד כמה אלפי תמונות להציע…

אלמלי ואלמלא

מתי בדיוק להשתמש ב: אילו, אילולא, אילולי, לולא, לולי, אלמלא, אלמלי, לו ועוד ועוד

חשוב לכל בלוגר, תאמינו לי. מילים שמוזכרות שם:

אילו
אילו לא
אילולא
אילולי
אלא אם כן
אילולי כך
אילולי כן
אילולי לא
אלמלא
אלמלא לא
אלמלי
אם
אם לא
במידה ש
במקרה ש
בתנאי ש
והיה אם
והיה כי
כי
לו
לולא
לולי

בקרוסלה הסובבת

בתחנת הרכבת חיפה חוף הכרמל נוסף מבנה המשמש לכניסה לתחנה מצד הים, בנפרד מהיציאה מהתחנה לאותו הכוון. לא נוח במיוחד, ויש תמיד פקק כשמגיעה רכבת וכל היורדים ממנה מנסים לצאת יחד מהתחנה, בעוד מחציתם לא מסתדרים מסיבות כאלה ואחרות עם המכונה. בפריז למשל, אין בדיקה ביציאה, ולמרות זאת העסק עובד משום מה.

הרכבת מתל אביב הגיעה, ירדתי ממנה וניסיתי לא לדחוף ולא להדחף אל היציאה, רק לזרום עם הזרם. ונפלטתי כמו פקק אל אחת משני הקרוסלות החד כיווניות דרכן צריך לעבור. אחת "רגילה" ואחת רחבה במיוחד, לאפשר מעבר אנשים עם מזוודות. לא ברור לי למה הקרוסלות האלה שם, אולי מסיבות בטחוניות. אבל בכל אופן שתיהן בנויות לתלפיות, מפלדת אל-חלד עבה וכבדה. גם המיסבים עליהן הן סבות מסוג משובח ודחיפה לא מאד מאומצת גורמת להן להסתחרר במהירות.

דחפתי את היותר קטנה, וכעברתי דרכה ראיתי שהחטאתי במילימטרים את ראשה של פעוטה כבת שנתיים שהסתובבה באין משגיח צמוד לצד היציאה של הקרוסלה. אם זרועות המתכת של הקרוסלה היו פוגעות בראשה, זה היה נגמר במוות בטוח. זיעה קרה מילאה אותי.

הסתכלתי ימינה ושמאלה לראות למי הפעוטה הזו שייכת וראיתי שעל סף האבן ליד היציאה יושבת אישה צעירה, כבת 19-20 עם שלושה ילדים צמודים אליה ונראה לי שגם הילדה שכמעט הרגתי שייכת אליה. אחרי שעמדתי לרגע להירגע, ניגשתי אליה, ובמאמץ גדול שלא להשמע תוקפני, שאלתי האם הילדה שלה, וסיפרתי מה כמעט קרה.

"מי, עדיאל?" שאלה.

"אני באמת לא יודע. אני לא יודע מה שמות ילדיך. זו שרצה פה"

"אה, בסדר". די באדישות. ולא שהיא מיד אספה את עדיאל אליה. ממש לא. בכלל, היא נראתה די המומה.

אולי הייתי צריך להתעכב, אולי לעזור, אולי לברר אם אני יכול לעזור. אבל במקום זה הלכתי לחפש את המכונית ונסעתי הביתה. וכל הדרך הביתה ניסיתי להבין מה היה שם. למה היא שאלה מה ששאלה, ובעצם, למה היא קיבלה כל כך באדישות את העניין.

אני חושד שמי שחשבתי שהיא ילדה הייתה בעצם ילד, שעדיין לא סוּפר מיום לידתו, וזה יכול אולי להסביר את השאלה. האם לא הבינה שאני לא הבנתי שזה בן. ועדיין, שאלה טפשית.

אבל אני גם חושד שהאם הזו ילדה יותר מדי ילדים, יותר מדי מוקדם ממה שהיא מסוגלת להתמודד אתם. אני יודע שאני אחטוף על זה אש, ויאשימו אותי בשנאת דתיים. אבל למרות שגם בחברה החילונית יש לא אחת לחץ מנרמל, לזוגיות "תקנית" ו 2.7 ילדים תקניים, יש לנשים החילוניות הרבה יותר דרגות חופש בהחלטה על מספר הילדים ועיתוי לידתם. אם אשה יולדת אחרי צבא, אחרי לימודים אקדמיים ואולי כבר כשהחלה לעבוד, היא מן הסתם כבר יותר בוגרת וכבר יותר מסוגלת להתמודד עם גידול ילדים.

אני לא טוען שהמאמץ בגידול ילדים לינארי במספר הילדים. אבל רווח יותר גדול בין ילד לילד לבטח מקל על האם. ובחברה החילונית, גם על האב שהוא לרוב גם בתמונה. החברה הדתית, בהכללה גסה, נוטה לחלוקה יותר מסורתית בתפקוד בני הזוג, בה הבית והילדים הם יותר, אם לא רק, האחריות של האשה.

מצד שני, במשפחות הדתיות מרובות הילדים (שוב בהכללה) להבנתי הבנים יוצאים בגיל די צעיר מהבית לכל מיני מסגרות בעוד הבנות הופכות להיות אמהות קטנות, שותפות מלאות בעול מטלות הבית וגידול הילדים הצעירים יותר. אז נכון שילדותן ונעוריהן של הבנות נגזלים מהן, והבנים בסיכון להטרדה מינית מצד מוטי אלונים שכאלה, אבל על האם זה בהחלט זה מקל.

אבל האמא הזו בתחנת הרכבת, עדיין לא הייתה בשלב הזה. היא הייתה כל כך צעירה, ועם כל כך הרבה ילדים צעירים, וכל כך בלי כל עזרה שהיא פשוט לא ידעה להתמודד עם זה. המזל הוא שלילדים יש מלאך ששומר עליהם. גם מקרוסלות.

פרק ב: בני

הפרק הקודם כאן

ביחידה ברכה פגשה את בני, שכינויו ביחידה היה "השבדי", כנראה בגלל שהיה כל כך קטן, צנום וכהה עור. בני, שנולד באזרבייג'ן, בקהילה של יהודים הרריים גויס ליחידה בגלל ששלט בלהג הג'והורי,  בעצם ניב פרסי. דוברי פרסית היו יקרי המציאות וכמעט כולם הגיעו אל היחידה הזו.

בני בעצם רצה "להיות במחשבים" בצבא, אך למרות שהיה פריק אמיתי של מחשבים, וידע בפועל יותר מבוגר ממוצע של הטכניון, הצבא לא היה מעוניין בשרותיו. בבית הספר הדתי-חרדי  בו הוא למד לא הייתה מגמת מחשבים, וגם לא מחשבים, ההכשרה שלו במחשבים הייתה כולה לא פורמלית, וכישוריו לא התאימו לשום משבצת בתהליך המיון לצה"ל. הוא אפילו לא סיים בית ספר תיכון, ולכן אם לא היו צריכים את ידיעת השפה שלו, הוא היה מן הסתם מגיע להיות אפסנאי בבסיס נידח כלשהו.

אבל אפילו הצבא לא הצליח למנוע מבני לעשות מה שאהב, ועם הזמן הוא עבר באופן לא פורמלי ליחידת המחשב. שם היה מאלה שניסו לעשות בעזרת מחשבים את מה שברכה עשתה באותו מצב תודעתי שמוחה פיתח – לזקק משמעות מתוך כמויות גדולות של חומר גולמי, שרובו אגב אפילו לא היה סודי. משהו שהיום היו קוראים לו big data, אבל באותם הימים עוד לא היה לזה שם.

כיום, חלק קטן מה שברכה יודעת לעשות אפשר כבר לעשות בשיטות של למידה ממוחשבת, בינה מלאכותית וכרייה של נתונים ממגרי מידע גדולים. מה שנקרא Big Data. אבל ברכה ידעה להפיק תובנות גם מכמויות מצומצמות יותר של חומר, בעזרת אינטואיציה שנדמתה לפעמים לכישוף, אבל ששוב ושוב הוכיחה את עצמה.

עוד לפני שברכה שמה לב לבני עצמו,.היא שמה לב לספרים. אלו שבני החזיק כמעט תמיד מתחת לבית השחי. אחרי כשבוע של היסוסים היא אזרה אומץ, ניגשה אליו, ושאלה אם תוכל להשאיל ממנו את הספר שראתה אצלו שבוע קודם, על השולחן בחדר האוכל. אלא שאז פתאום אמרה לעצמה שהיד שמחזיקה בספרים נורא יפה, והמשיכה והסתכלה במה שמחובר ליד, וגם מה שראתה שם, מצא חן בעיניה, וזה היה עוד לפני שהם התחלו לדבר. כשהתחלו לדבר, כבר לא יכלו להפסיק.

בניגוד למשפחתה הגדולה וההדוקה עד חונקת של ברכה, בני לא הכיר את הוריו. אלו נהרגו במפולת בוץ כשהיה בן שלוש, והוא לא באמת זכר אותם. עם הזמן  סיפר לה שהוא נשלח לבדו ארצה בגיל עשר, אחרי שלסבתו כבר לא היה כוח לטפל בו, פה בארץ הוסלל על ידי הסוכנות ללימודים בישיבה מהזרם הדתי לאומי באשקלון. שם, כבר בגיל שתים עשרה בערך הוא החל ללמד את עצמו תיכנות, ואט אט נסחף באופן בינארי מאמונה באלוהים לאמונה במחשבים.

בגיל שש עשרה, סיפר  בגאווה, כבר השתכר מספיק מכתיבת תכנה והיה יכול להרשות לעצמו לנטוש את הישיבה ולעבור לגור בדירה בגבעת שמואל אותה חלק עם שני דתיים לשעבר (דתל"שים). בדירה ההיא הם  כבר לא קיימו אורח חיים דתי, אבל הם המשיכו ללמוד דף גמרא יומי, כמו בישיבה, בחברותא.
לברכה, כל זה היה חדש ומוזר. היא הייתה כל כך רגילה ללמוד לבדה, מנוכרת מכל בני גילה שהלימוד בחברותא, שבני כל כך התלהב ממנו, נראה לה המצאה נפלאה.

הם ניסו את זה יחד, את עניין הלימוד בחברותא, וישבו וקראו יחד ספרי עיון שפורסמו בפרס, בעירק, ובמדינות מוסלמיות אחרות. לברכה, שתמיד רצתה לראות איך נראים הדברים "מהצד האחר", זה היה מרתק. בני מצדו, היה מהופנט מיכולת החשיבה והניתוח של ברכה, והיה יושב לצידה בסבלנות, בוחן אותה בהתפעלות בכל פעם שנעלמה לו אל אותו המקום שלה. הוא ידע שכשתחזור, יהיה לו מעניין ומאלף לשמוע מה שהיא חצבה שם, מים המילים הזה.

אבל לא רק לימוד בחברותא היה שם. כל מי שראה אותם הולכים זה לצד זה בשבילי הבסיס, ברכה גבוהה מבני בכמעט ראש, ומדברים בהתלהבות על ספרות, והיסטוריה, ואמנות, ופילוסופיה, ועל הספרים שקראו יחד ולחוד, לא יכול היה שלא לחשוב: "איזה זוג מוזר/יפה"

הם החלו להיפגש בתדירות גדלה והולכת, וגם לגעת אחד בשני, תחילה כבדרך אגב, בהיסוס גדול. יד על הכתף, ואט אט, עם כוונה. לשניהם זו הייתה התנסות ראשונה בקשר כלשהו עם בן המין האחר. עד שפעם אחת יצאו יחד לחופשה במהלכה בני בא לבקר אותה במושב, והקשר הפך לקשר מסוג אחר.

אחרי עוד כמה ביקורים, משפחתה כבר הייתה משפחתו, הוריה תחליף ההורים שלא היו לו. העובדה שבני למד בישיבה, ועדיין לומד גמרא מדי יום, קנתה את ליבו של אביה שתמיד אמר לעצמו שאלמלא היה עולה ארצה בשנות החמישים, היה מן הסתם לומד גם הוא תורה. עדינותו של בני, וההערצה הגלויה שלו לברכה, קנו את אמא של ברכה, עד כדי כך, שהתאפקה ולא אמרה כלום  גם כשגילתה בוקר אחד שבני וברכה שכחו להפריד בין המיטות בחדרה של ברכה, לפני שחזרו יחד לבסיס.

ברכה, שהייתה מבוגרת מבני בקצת יותר משנה ושירותה הצבאי היה קצר משלו, חתמה לשירות קבע עד למועד השחרור שלו. לרווחת מפקדיה, שלא היה ברור להם איך הם הולכים להסתדר בלעדיה. שורה של תחזיות שהפיקה למה שהולך להתרחש בלבנון, באירן, בפקיסטן ובסוריה התבררו כמדויקות כל כך, עד שראש אמ"ן סירב להאמין שהן הופקו אך ורק מקריאה של חומר גלוי, על ידי אדם אחד, במשך פחות משנה. בסופו של דבר, מישהו שינה את הסיפור, וסיפר לו שמערכת ניתוח המידע הממוחשבת שלהם היא בעצם הכלי שבעזרתו הפיקה ברכה את התובנות המדויקות האלה, מה שלחלוטין לא היה נכון, אבל היה סיפור שהיה יכול להתקבל על ידי מי שלא הכיר את ברכה ואת היכולות שלה. פשוט לא היה לאף אחד מושג איך להסביר את זה.

המשך יבוא