trans,post,ultra,anti,meta} Human}

ההומניזם, עושה רושם, דורש שדרוג. שלל קידומות שהתווספו אליו בעשורים האחרונים מסמנות שההומניזם הוא או משהו שצריך לעבור דרכו למקום אחר (trans) או מעבר לו, אל משהו אחר (post). חיפשתי וגם מצאתי כמה מאמרים (בעיקר זה) וגם כמה ערכים בויקיפדיה, בעזרתם ניסיתי לברר מה מאחורי שלל ההמשגות האלה המסתיימות במילה הומניזם.

ברשומה הקודמת ניסיתי לבדוק את פשר השימוש הגובר והולך בקידומת "טראנס", ויחסתי אותה להלך רוח המונע מאמונה בקידמה, בטכנולוגיה ובאפשרויות הנפרשות לפנינו בזכותה (שם, לשינוי מגדר, גזע או מין). טראנס-הומניזם (Trans-Humanism) הוא "מאותה התפוצה" – המשך לוגי של "מחשבה מודרנית", של "הנאורות". הוא מתמקד בגוף האנושי וביכולות הטכנולוגיות / מדע בדיוניות לשדרג אותו למשהו יותר טוב. עם תאריך תפוגה ארוך יותר, עם זכרון פחות נדיף, עם סוג של חיי נצח בגוף לא ביולוגי אליו תועבר התודעה מהגוף הביולוגי, המתכלה. יש כמובן גם אינספור ווריאנטים בתנועה הטרנס-הומניסטים. חלקם חושבים שרצוי שטכנולוגיות כאלו יהיו זמינות לקהל הרחב, חלקם חושבים שרק מי שיכול להרשות לעצמו את זה יוכל להיות מוקפא עד שנגיע לעתיד מרהיב זה בו נחייה מאות שנים, וגם נזכור איך קוראים לנו אחרי שמונים השנים הראשונות. חזון של עתיד שיש המכנים אותו אולטרה-הומניזם (Ultra-Humanism).

ההתחלה של חזון זה כבר כאן. בניסוי כבר יש שתלי מוח שמדרבנים את התאים העייפים שלנו לזכור או לשלוף זכרונות ועוד שלל דברים אקזוטיים, שאני חושד שאפשר יהיה ליישם רק אחרי תקופתי. יש טרנס-הומניסטים שהתקינו לעצמם עזרים המאפשרים להם לראות בתחום האור האינפרא-אדום ואולטרא סגול.  עד שיהיו כל האמצעים האלה זמינים, אפשר לטעון שהעלאת התודעה לגוף לא ביולוגי ולא מתכלה כבר פה במידת מה. אני טוען שמה שאני עושה בכתיבה בבלוג הזה הוא בעצם להעלות לגוף הלא ביולוגי שלי הנקרא "דרכי עצים" פוסט אחרי פוסט שבהם אני משמר שביבים מהתודעה שלי. אולי בעתיד כלשהו אפשר יהיה לשחזר מהם חלק מהתודעה שלי ולייצר עותק לא ביולוגי של ה"אני" שלי (אבל זו לא הסיבה שבגללה אני עושה את זה). בעותק ההוא לא יהיו כל הזכרונות שלי, אבל גם בעותק הנוכחי, הביולוגי, נעלמו כבר רוב הזכרונות. רוב מה שחוויתי וראיתי, קראתי ולמדתי, כבר ממילא לא איתי. אבל צורת המחשבה, משהו מן האישיות, אולי תוכל איזו אינטליגנציה מלאכותית עתידית לשחזר. (למה, לא ברור לי).

פוסט-הומניזם (Post-Humanism) הוא מושג קצת יותר מסובך והרבה יותר מעניין. ההתמקדות היא פחות טכנולוגית וגם פחות ממוקדת גוף. זו תנועה פילוסופית והגותית מעיקרה, אותה רואה אותה כהמשך טבעי של תהליך היסטורי במהלכו הורחב בהדרגה מושג האדם. להגדרת הסובייקט האנושי, זה שיש לו סט מלא של זכויות אנוש התווספו עם השנים גם נשים, גם אנשים בעלי צבע, גם לא-נוצרים, גם לא-אירופאים, גם אנשים בעלי מוגבלויות, גם אנשים בעלי נטיות מיניות לא הטרוסקסואליות. מצד שני, במהלך מצער של מאה השנים האחרונות, להיות אזרח, עדיף של מדינה עשירה, הפך להיות יותר משמעותי ויותר חשוב מלהיות "אדם". הפליטים הטובעים בהמוניהם בנסיון לחצות את הים התיכון מדגימים את ההבדל.

פוסט-הומניזם יצא מתוך הפוסט-מודרניזם, קודם על ידי ההוגות הפמיניסטיות של שנות התשעים ובשנים האחרונות הושפע מהמחשבה האנטי-סוגנית (הגורסת שההבדל בין האדם לשאר בעלי החיים הוא פחות משמעותי מכפי שאוכלי החיות בינינו היינו רוצים לחשוב). זו גישה המנסה לפרק את ההנחות המובלעות בפילוסופיה אנתרופוצנטרית (post-anthropocentrism) הרואה את העולם באופן הנגזר מהדגשת ההבדלים בין האדם לטבע, בין האדם לשאר היצורים.

אפשר לראות את הפוסט-הומניזם כסוג של פוסט-אקסקלוסיביזם (post-exclusivism). צורת חשיבה המציעה ליישב את ה"קיום" במשמעות הרחבה ביותר, להתנער מכל צורה של אקסקלוסיביות המפרידה בין מי שיש לו תכונה (בדרך כלל מדומיינת) כזו או אחרת, למי שאין לו. כסוג של פוסט-דואליזם
(post-dualistic) הקורא להיפרד מצורת מחשבה "דואליסטית". אני רואה פה השפעה של חשיבה דלזיאנית המעדיפה את הריבוי על היחיד, השניים או השילוש. פוסט-הומניזם מנסה גם להתנער מצורת מחשבה של תזה ואנטי-תזה.

פוסט-הומניזם הוא גם פוסט-הירארכי (post-hierarchical), מבטל הירארכיות  ופוסט-מירכוז (post-centralizing) בבטלו את ההבדל בין מרכז לפריפריה, בין חדש לישן (חדש בהשוואה למה? בהשוואה למרכז כלשהו, שאותו שוללים) . הוא גם post-exceptionalism, ושולל את זכויות היתר שמדינות או גופים טוענים לעצמם בזכות איזו זכות (אבות, אלוהית) כמו למשל הציונות בארץ ישראל או איפיון (ארה"ב כ state of exception) או כמו זכויות היתר (למשל בניצול משאבי כדור הארץ) שבני האדם תובעים לעצמם לעומת שאר בעלי החיים, שבני המדינות הקולוניאליות תבעו לעומת בני הקולוניות, ועוד ועוד.

פוסט-הומניזם שואף להכיל בתוך הגדרת הקיום שלו לא רק בעלי חיים שהם לא האדם אלא גם ישויות כמו רובוטים, חוצנים, בינה מלאכותית.

ממש כמו שהנחות של רציונליות, רצון חפשי וקדמה עומדים בבסיס הטראנס-הומניזם, הביקורת על אותן ההנחות ממש עומדת בבסיס ה Anti-Humanism, תת זרם במחשבה הפוסט-הומניסטית העוסק בדה-קונסטרוקציה (פירוק, חשיבה מחדש) של עצם המושג "אנוש". את הנביעה של זרם מחשבה זה אפשר אולי למצוא ב"המילים והדברים" של מישל פוקו, בה הוא מברר את ההיסטוריה של משמעות המונח "אנושי", מראה שמשמעות זו היא "היסטורית", תלויית תקופה, מיקום, תרבות ומעמד וצופה את "מות האדם", את העתיד בו תהיה משמעות שונה לגמרי למונח "אנושי" או "אדם".

Meta-Humanism: חיפוש באינטרנט למושג זה יעלה בעיקר את השימוש במונח הזה בעולם הקומיקס של DC comics, שם גיבורי העל רוכשים את יכולותיהם (בעיקר היכולת להתעלם מחוקים פיזיקליים) או בזכות מוטציות או בזכות תאונות "מדעיות". מטא-הומניזם זה דומה יותר לטרנס-הומניזם בהתמקדותו בגוף ויכולותיו, אבל המאבקים בין המוטנטים לבני האדם ה"רגילים" משקפים ואולי גם מתווכים לקהל הרחב את השאיפה הפוסט-הומניסטית להרחיב את מנעד הקיום האנושי. (יש גם רשומה פה בבלוג על הקידומת "מטא"). Meta-Humanism הוא זרם במחשבה הפוסט-הומניסטית המושפע מהמחשבה של דלז (וגואטרי), זרם המדגיש את הגוף (רשומה פה על הפנים והראש של הגוף הדלזיאני הזה) ואת המישמוע-מחדש שאפשר להפיק מהצד החמרי של הישים. מדגיש פחות את הצד הקונסטרוקטיבי ושיחני של מושג "האנושי". חוץ מביקורת של האוטונומיה, של הרצון החופשי ושל העליונות (בזכות הרציונליות) של האדם, יש כאן שימוש במונח הדלזיאני של "להיעשות חיה", ומבט אל עתיד בו יהיה מה שהם קוראים amorphogenesis, התפתחות מהאנושיות כפי שהיא כיום הלאה, אל צורות אנושיות אמורפיות יותר, מגוונות יותר, שאולי היום יראו לנו כמפלצות. (בכנסים שלהם מותקן למרצים מאוורר על הראש, דברים כאלה) יש להם עוד כמה מושגי מפתח מעניינים כגון ה Meta-body, הגוף הפוסט-אנטומי (post-anatomical), והאדם המטא-סקסואלי (meta-sexual) שהוא post-queer, ריבוי של micro-sexes.  אבל אלו כבר קצת יותר מדי מושגים לרשומה אחת. (שווה לקרוא את המניפסט המטא-הומניסטי הנמצא כאן).

 

 

מודעות פרסומת

הזמן של הטרנס

סרט בשם "בבה", בקולנועהדר, באולם ביתנו לשעבר (כיום מתנ"ס הדר), שהוקרן במסגרת "פסטיבל חיפה הראשון להיסטוריה קווירית" הזכיר לי שוב את עניין הקידומת הזו, "טרנס", שהחל להופיע כקידומת לכל דבר ועניין. משהו ברוח התקופה, בצייטגייסט, גורם לנחיל האנושי לבדוק בכל תחום ותחום מה נמצא שם מעבר, טרנס-ווטאבר.

דרך אחרת להגיד את זה: רוח הזמן היא לדחות דיכוטומיות, נגד בינאריות. הכל הוא "על הרצף", בכל דבר יש גם מזה וגם מזה. אנחנו כולנו אמלגם של תכונות.

הסרט אגב, הוא "מוקומנטרי", מתאר דמות דמיונית של אשה טרנסית בשם בבה, שנולדה בפולין, גדלה בחיפה ומתה מאיידס בניו-יורק. לכל אורך החדר "מרואיינים" אנשים שהכירו אותה, כולל צדי צרפתי בהופעה משעשעת. כמו כן מרואיינות שלוש נשים טרנסיות, כולן חיפאיות אגב (לשעבר, כולם חיפאים לשעבר), שכביכול הכירו אותה. בסרט הן היו אמורות לספר עליה, אבל לנשים שחצו את גבולות המגדר שלהן זה כסף קטן לחצות את גבולות הז'אנר. היה להן קשה לציית לכללי הז'אנר ובעצם הן דיברו על עצמן, מה שהפך את הסרט ל"דוקו-מוקו".

בכל אופן, אין לי ספק שתמיד היו אנשים שהרגישו שהמין הביולוגי שלהם לא מתאים להם, שהרגישו יותר נוח בבגדי המין השני. אבל האפשרות לעבור ניתוחית אל המין השני, כולל התקנת איבר מין מתפקד (למעט פונקציות רבייה) היא התפתחות הנגזרת מטכנולוגיה.

מה שגורם לי לתהות האם השימוש הרווח כל כך בקידומת "טרנס-" בכל תחום ותחום קשור לקידמה טכנולוגית, לביטחון גובר והולך של המין האנושי בכך שאין גבולות אותם אי אפשר לעבור. כולל את גבולות המין האנושי עצמו, אל מה שנקרא טרנס-הומני. (trans-human). הטכנולוגיה מאפשרת לדמיין ישויות אינטליגנטיות לא אנושיות, יצירי המין האנושי, שיעברו את המין האנושי ביכולותיהם.

למשל transracial, טרנס-גזע, מונח ששימש לתאור אימוץ של ילדים מגזע אחר (בדרך כלל יותר כהה, משום מה) אומץ על ידי אנשים שלא מזדהים עם הגזע בו נולדו ושואפים להפוך להיות בני גזע אחר. אנשים שרוצים לחצות את הגבול שנדמה היה שאי אפשר לחצות, הגזע.  (סטודנטים במדינת דלאוור רשאים כיום להחליט כרצונם לרשום מהו הגזע/אתניות שלהם). למשל אנשים שנולדו לבנים והחליטו שהם בעצם שחורים – מתוך העדפה אישית ולא כי גילו משהו בעץ המשפחה שלהם. חלקם אף עוברים טיפולים המיועדים לשנות את צבע עורם וניתוחים שמשנים את תווי פניהם, העיניים, האף, השפתיים, כדי להידמות לבני הגזע שאליו הם רוצים לעבור.

המודעות הגוברת והולכת לאפשרות לחצות את גבולות הגזע, שלך או של אחרים, יתכן שכן נובעת מקידמה טכנולוגית, בעיקר רפואית. מאד נפוצים ניתוחי עיניים שאמורים להקנות למנותחים עיניים לא מלוכסנות, ניתוח אף שאמור להעביר אף יהודי או אפריקאי לאף יותר אירופי. וניתוחי הקטנת שפתיים שאפריקאים עושים כדי להראות יותר לבנים. וכמובן גם את ניתוחי הגדלת החזה של בנות עמים קטני חזה. רוב אלו שעושות/עושים את זה לא מצהירים במפורש על הפיכתם לבני הגזע אליו הם מכוונים ניתוחית, אבל הכוונה הלא מוצהרת שם, ברצון להיראות כמו בני גזע מסויים, היא שאיפה להפוך לבני הגזע האחר, בעיקר הלבן, העשיר יותר.

זה נראה לנו כל כך טבעי לשאוף להפוך יותר לבנים, יותר אירופאים שאנו רואים כקוריוז א/נשים לבנים שטוענים שהם שחורים. זה נתקל גם בהתנגדות מהקהילה השחורה וגם בהתנגדות של קהילת הטרנסג'נדרים הטוענים שאני הטרנס-גזע מנכסים לעצמם את ההישגים שלהם למטרות שוא.

ויש את הנשים שמזריקות חומרים שונים לתוך שפתותיהן, מה שגורם להן להראות כמו קרפיונים. מה שמביא אותי למונח transspecies: אנשים השואפים לחצות את הגבול בין האדם לחיה, (או בין אדם לחייזר) שרואים עצמם או כבעל חי מסויים או כשילוב של אדם ובעל חי מסויים. (זה אף פעם לא שאיפה להיות תרנגולת מטילה בכלוב סוללה למשל, משום מה). גם אלו נתקלים בטינה מצד טרנסג'נדרים אף שבהרבה מקרים אנשי הטרנס-מין (species) הם גם אנשי טרנס-מגדר (אם כבר, אז כבר). רק מעטים מבני הטרנס-מין עוברים התאמות ניתוחיות כדי להראות יותר כמו בעל החיים שהם חושבים שהם בעצם (למשל חתול..) כך שאני לא חושב שאפשרות חציית הגבול הספציפית הזו נגזרת ישירות מקידמה רפואית.

התיאוריה הרבע אפויה שלי היא שהמודעות להיתכנות לחצות את הגבול הזה, של מין, באה מאותו מקום כמו המודעות להתכנות לחצות גבולות גזע ומגדר או גבולות האינטליגנציה האנושית. מתוך הלך הרוח ששם את האדם במקום בו הוא יכול לעשות הכל. שאין גבול שאי אפשר לחצות. שאפשר לחיות לנצח, להקים מושבה על המאדים, לייצר ישויות אלקטרוניות חכמות יותר מאיתנו.

רק את יבשת הפלסטיק באמצע האוקיאנוס השקט אי אפשר לאסוף למיחזור. או לגרום למנדלבליט להחליט על הגשת כתב אישום נגד נתניהו. הוכחה שיש גבולות שאין למין האנושי אפשרות לחצות.

תווך ישיר

בסוף חודש יולי האחרון אבי נפטר. חמישה חדשים אחרי כן כבר מסרתי לקונה את המפתחות של דירתו. בין לבין, לא היה קל.

אבי גר באותה הדירה כמעט חמישים שנה. בששת השנים הראשונות מתוכן, עד שהתגייסתי, גרתי שם גם אני. אין לי הרבה זכרונות טובים מהתקופה בה גרתי בדירה, ויש לי עוד פחות זכרונות טובים משנותיו האחרונות של אבי בדירה, שנים במהלכן כמעט ולא יצא מתחומי הדירה. הדעיכה שלו לוותה בדעיכה מקבילה של הדירה, (אף שהמטפל שלו דאג להשאיר אותה נקיה.) הביקורים אצלו בשנים האחרונות היו מדכאים, מכמירי לב, יותר ויותר מתסכלים ככל שנוכחתי שאני לא באמת יכול לעזור לו.

שמחתי להפרד מהדירה, ושמחתי במיוחד שזה נגמר די מהר. גם המפגשים עם המתווכים השונים החלו כבר לצאת לי מכל החורים. אחד הדברים שגיליתי במהלך המכירה הוא שיש בחיפה הרבה יותר משרדי תווך ממה שיכולתי לדמיין, עשרות. חלקם משרדים של איש אחד או שניים, חלקם משרדים שבהם צוות של עשרות מתווכים, שגם מתחרים אחר עם השני על אותן הדירות.

הופתעתי לגלות שלמודעות שפרסמתי באתר יד 2 ובקבוצות הרלוונטיות בפייסבוק לא הגיב אף לא אדם פרטי אחד. כן הגיבו עשרות מתווכים, שכולם רצו להפגש ולראות את הדירה. אלא שלא לקח לי הרבה זמן להבין שהם לא באים לראות את הסחורה העומדת למכירה. הם באים לשווק לך סחורה אחרת, את עצמם. להסביר לך למה כדאי לך למסור להם את הדירה לתווך, ועדיף באופן בלעדי.

בחלק מהמקרים השווק העצמי היה ממש אגרסיבי, בחלק מהמקרים הוא אפילו היה מושקע. היו מתווכים שבאו כבר מצויידים בתכניות הבניין והדירה, בדקו את אפשרויות ההגדלה ואת זכויות המוכרים והקונים. הראו רצינות. היה להם כל מה שצריך, חוץ מקונים…

בא גם מישהו ממשרד המכנה את עצמו "רשת התווך הישיר". המתווך מה"רשת" הזו, (לה יש משרד אחד בלבד, אבל אולי כוונות להתרחב בעתיד), לא הבין אפילו ששם המשרד שלו הוא אוקסימורון, גם לא כששאלתי אותו אם אין סתירה בין "ישיר" לבין "תווך".

בסופו של דבר, נאלצנו (אני ושלושת שותפי לירושה) לשלם דמי תווך, למתווכת שבאה עם קונים, קונים שהתלהבו ובסופו של דבר גם קנו. אבל אם זה לא היה קורה, כנראה שהייתי מוסר את הדירה למשרד תווך כזה או אחר. אולי בבלעדיות, לאחד מאלו שנראו יותר יסודיים.

מה לעשות, אני חייב להודות שיש להם, למתווכים, ידע ונסיון שלי אין. מי שהדגים לי את זה היה אחד המתווכים, אחרי שסיפרתי לקונה שהגיע עמו עד כמה היו שנותיו האחרונות של אבי בדירה הזו קשות ועצובות , איך הוא נמוג בישיבה בכורסה שלו. "אסור לך להגיד דברים כאלה", הסביר לי. קונים, במיוחד קונות, מושפעים מאד מתחושות, מאינטואיציה. זה לא הכל מטראז' וכווני אוויר.
לקונים הבאים כבר שיקרתי. סיפרתי להם עד כמה נפלא וטוב היה לי לגדול בדירה הזו, עד כמה היו מאושרות השנים בהן אבי גר שם. זה עבד. הדירה נמכרה, ואפילו יחסית מהר. טוב, כרמליה היא שכונה מבוקשת, והדירה, יש בה פוטנציאל.

כמובן שבדיעבד אני מייסר את עצמי שאולי המחיר שביקשנו היה נמוך מדי. הוא אמנם היה מבוסס על הערכת שמאי, אבל הדאיג אותי שרוב המתווכים לא ניסו לדרבן אותנו להוריד את המחיר, להגיד לנו שהמחיר לא ריאלי. כי הרי אפילו המתווך שמייצג אותך, האינטרס האמיתי שלו מנוגד לשלך. אף שהוא מקבל אחוז או שניים ממחיר הדירה, הוא מעוניין בעיקר שהדירה תימכר מהר, ודרכו. להשיג את המחיר הגבוה ביותר עבורך זו עדיפות שלישית בשבילו. ולכן מתווכים תמיד ינסו לשכנע את המוכר, גם אם הם מייצגים אותו, להוריד במחיר.

עוד אמרו לי המתווכים שכדאי להראות לקונים את הדירה כשהיא ריקה מחפצים. די ברור לי שזה נכון במקרה של דירה ישנה ומוזנחת כמו זו של אבי. בארצות הברית המתווכים אף מעצבים מחדש את הבית העומד למכירה בעזרת מעצב. הם מרהטים את הבית  ברהיטים שהם שוכרים לצורך זה (עניין השכרת הרהיטים מפותח מאד בארה"ב, גם אנחנו עשינו את זה כשבאנו לשם לשליחות). מצד השני דמי התווך שם הרבה יותר גבוהים, 5-7 אחוזים ממחיר המכירה.

פינוי הדירה מחפצים לא היה לי קל. כתבתי על זה פוסט שלם, וגם חצי שנה אחרי, עוד לא נרגעתי ממראה תכולת הדירה מושלכת ברחוב. את השלב הממש סופי של הפינוי, מהמחסן של הדירה ומה"בויידם" שלה, כבר העברתי לקונה, תמורת תשלום צנוע לאחד הפועלים שיעבדו שם בשיפוץ. זה הרבה יותר קל כשאין לך שום רגש ביחס לחפצים המושלכים.

לא הייתה קארמה טובה בדירה הזו. אני שמח שהדירה ותכולתה, כולם מאחורי. גם למתווכים לא אתגעגע.

צה"ל טורס

"סיפורי הקריירה הצבאית המדומיינת של יעקב פרי הזכירו לי את עלילות הגבורה המדומיינות של מישהו שהכרתי, נקרא לו זליג גאמפ, ג'ובניק מארץ הג'ובניקים (תומכי הלחימה). אז הנה לפניכם/ן שישה צ'יזבטים גיאוגרפיים / צבאיים שסיפר לי בהזדמנויות שונות:

זליג שירת כטכנאי ואלחוטן במתקן של חיל הקשר על חוף הים בשארם אל שייך בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, למעשה עד סוף השהות הישראלית שם. חוץ מלצלול כמעט כל יום (לא בתפקיד, היו לו מיכלים, מדחס, אבל לא רישיון צלילה), הוא גם ראה, כך הוא מספר, באדיבות משרד הנסיעות צה"ל, את כל המדינות שלחוף ים סוף, ועוד כמה.

"ברוב המקרים זה התחיל בצלצול באינטרקום בשער המתקן", סיפר.

סעודיה

הסעודים אינן נותנים אשרות תייר לאף אחד. אי אפשר  לבקר שם למטרות תיירות, אפשר רק להגיע לשם לעסקים או לעלות לרגל למכה ומדינה. או כדי לחלץ ספינה תקועה של חיל הים הישראלי…

"יום אחד צלצלו שלושה קצינים מחיל הים בשער מתקן הקשר בו שירתתי בשארם וביקשו טכנאי לציוד הספציפי שלנו, ציוד רדיו למרחקים ארוכים (זה היה לפני עידן תקשורת הלוויינים). ספינת טילים של חיל הים הישראלי עלתה על שרטון ליד החוף הסעודי, בערך בחצי גובהו של מפרץ אילת. היא נתקעה עליו כה חזק עד שאי אפשר היה פשוט לגרור אותה משם. היה צורך להתמקם לכמה ימים על החוף הסעודי כדי שאפשר יהיה לחלץ את הספינה והיה צריך לספק קו תקשורת למאמץ החילוץ. הייתי היחידי שהיה ער במתקן באותה שעה, אז הערתי את הטכנאי של המשמרת הבאה והלכתי אתם.

כנראה שהייתה הסכמה שבשתיקה של הסעודים, כי גם כשהגעתי לשם והקמתי את ערוץ התקשורת ברדיו טלפון אל המתקן שלנו שליד אילת, וגם בכל שלושת הימים שהייתי שם, לא נראה אפילו זנב סעודי בסביבה. בעצם, עבר שם חמור סעודי אחד. אבל הטייסים הסעודים שהמריאו ונחתו מבסיס טאבוק הסמוך מן הסתם ראו אותנו ללא קושי.

אחרי שלושה ימים, הצליחו להוריד את הספינה מהשרטון, אחרי שהטליאו את הקרע שנפער בצידה. ואז קיפלתי את העורק וחזרתי לשארם בנחתת. לא ראיתי שם הרבה,בממלכה הסעודית, ולא היה ממש מעניין, אבל לפחות אני יכול להגיד שהייתי בסעודיה, באדיבות צה"ל."

מצרים

"זה היה בחמש אחרי הצהרים, אם אני זוכר נכון. עברו בכל זאת לא מעט שנים. צלצלו בשער המתקן והפעם היו אלה קצין הקשר של המרחב, ואיזה קצין, סרן אם אני זוכר נכון, מחיל האוויר. הם שאלו אם יש לנו את הכלים הנדרשים כדי לפרק מוליכי גל של אנטנות תדר גבוה, מה שנקרא "גלבו".

כמובן שהיה לנו. היינו המקום היחידי באזור בו היה שימוש שמוליכי גל לתדרים כאלה. אבל לא בא בחשבון מבחינתי לתת להם את ארגז הכלים עליו הייתי חתום, שהם היו מאד לחוצים לקחת ממני מיד, ולהחזיר השד יודע מתי. קצין הקשר המרחבי התחיל לאיים שהוא יעמיד אותי לדין ("יעלה אותי למשפט") על סירוב פקודה, אבל הבהרתי לו שהוא לא המפקד שלי, ושבלי אישור המפקדים שלי בצריפין, שכבר הלכו הביתה בשלב זה, אני לא יכול לתת את הכלים.

עברו עוד עשר דקות של צעקות וויכוחים, ובסופו של דבר הם אמרו: "טוב, אז קח אתה את הארגז, ובוא אתנו. יש לנו משהו שצריך לפרק עוד הלילה". וסירבו להגיד יותר.

נסענו לבסיס חיל האוויר של שארם, ושם להפתעתי, העלו אותי, עם הארגז, על מסוק, והתחלנו לטוס דרומה. על המסוק כבר הסכימו להגיד לי שאני אמור לפרק מכ"ם רוסי חדיש שהמצרים קיבלו ושהאמריקאים משתוקקים לבדוק. אט אט התברר לי שהמכ"ם המדובר, נמצא עדיין אצל המצרים, ואנחנו טסים אל תוך שטח מצריים, מעבר לקו הפסקת האש שהשאיר את סיני בידינו.

שאלתי: "איך אתם לוקחים אותי לשם בלי נשק, השתגעתם?" והם הבטיחו לי שכשנגיע, השטח כבר יהיה מטוהר מחיילים מצריים. ואכן, כשנחתנו, לא נראה אף מצרי בשטח ושום יריות לא נשמעו. שקט מוחלט וחושך מוחלט.

אז הלכתי ופירקתי את המכ"ם הזה. הפרדתי בין תיבת הקשר והאנטנות, ובאו מסוקי הסופר פרלון, ולקחו את תיבות הקשר איתם, גם אם בקושי מסוים. אמרו לי תודה יפה ושלחו אותי חזרה למסוק שהביא אותי, שייקח אותי חזרה לשארם.

אלא שבאמצע הדרך, כשאני הולך לי ללא דאגות, ומטלטל את ארגז הכלים מצד לצד, קפץ פתאום מתוך החשיכה חייל מצרי, עם כידון על הרובה, וניסה לשפד אותי. באינסטינקט, הרמתי קצת את ארגז הכלים והכידון החליק עליו, ירד למטה וחתך לי את רגל שמאל מעל הברך . לא חתך רציני, נגמר בכעשרים תפרים.

הפלתי את ארגז הכלים ואחרי שניה נפל החייל המצרי לידו, מכדור שירה בו צנחן שהלך אחרי בשביל. הגעתי בכוחות עצמי למסוק, שם חבשו אותי, אבל הפקרתי שם על השביל את ארגז הכלים, וגם עמדתי על זה למשפט, אחרי שהשתחררתי מאסף הרופא. (בשל הנסיבות המקלות קיבלתי רק שבעה ימי מחבוש על תנאי וקנס כספי.) משם שלחו אותי לבית הבראה שלוש לשבוע.

טכנית שארם היא כיום במצרים, אבל אז זה היה הביקור הראשון שלי בשטח שבריבונות מצרית, באדיבות צה"ל."

תימן

לשם שינוי, הפקודה הפעם הגיע מצריפין בצינורות המקובלים. אנחנו אמורים לצאת על אנייה של חיל הים, להפליג לאי הנמצא בפתח מיצר באב-אל-מנדב, ולבדוק האם אכן יש אפשרות לקשר רדיו טלפון משם לשארם. הניתוחים התיאורטיים (ה"חיתוכים") שנעשו בצריפין על ידי איש מילואים וותיק של היחידה, הראו שזה אפשרי אם כי גבולי.

ההפלגה לא הייתה קצרה, כמעט יומיים, אבל הים היה מאד רגוע. נחתנו על האי בירים, שהיה שטוח לגמרי ודי גדול. חיל הים קיים שם נוכחות קטנה, כמה עשרות חיילים, כדי להבטיח את תנועת האניות לנמל אילת, שממשלת תימן, לה היה האי שייך, איימה לחסום.

הם היו שם בתנאים ממש מחורבנים, בחום אימים. התימנים אפילו לא סיפקו להם ג'חנון מפעם לפעם. גם מים היה להם במשורה. חיכינו עד שעות אחר הצהריים כדי להקים את העורק, ואחרי הרבה מאד מאמצים, הצלחנו להקים קשר עם שארם, אם כי עם הפרעות לא מעטות. עם עלות השחר, התחיל הערוץ לדעוך, וחזר להעביר שיחות, באיכות ירודה, שוב עם רדת הערב.

הזזנו את מיקום האנטנות פעם או פעמיים, וזה לא שיפר הרבה את המצב. אחרי עוד יום, התקפלנו וחזרנו לשארם בספינה בה באנו, ועם הצוות שסיים חודש שהות רצופה שם באי.

זהו, טכנית הייתי בתימן, באדיבות צה"ל. ראיתי מאז תמונות מצנעה, והיא יפה מאד. אבל בלי חסות צה"ל כנראה שכבר לא אצליח לחזור לשם.

אריתראה

שנתיים יותר מאוחר לקחו אותי שוב, לאי אחר במיצרי באב אל מנדב, אי צחיח ושומם בשם פטמה, השייך לאריתראה. הצלחתי להקים משם קשר לשארם אל שייך אבל לא לאילת. כיוון שסיני עמד להיות מוחזר למצרים באותה תקופה היה ברור שזה לא באמת פתרון, ושוב קיפלנו ציוד וחזרנו. אריתראה באדיבות צה"ל.

קניה

"הטכנאי שהיה אמור להיות על מטוס הבואינג ששימש בסיס תקשורת ופיקוד מעופף למה שהיום נקרא "מבצע יונתן" ואז נקרא "מבצע אנטבה", לא הגיע לקטע הראשון של הטיסה, מלוד לשארם. אני, שעד כמה שבועות קודם עוד ישנתי בנעליים בצריפין ככונן ב"חפ"ק חטיפות", שתפקידו היה לצאת לשדה התעופה ולהקים בסיס קשר בשדה כמעט בכל מקרה של חטיפת מטוס (והיו הרבה כאלה באותן השנים), הכרתי את הציוד והוזעקתי להחליף אותו. איך זה קרה? קצין הקשר של המרחב צלצל בשער ושאל באינטרקום אם יש אצלנו מישהו שמכיר את הציוד הזה והזה. יצא שהייתי במקום הנכון בזמן הנכון, הייתי ער (בניגוד לשאר הצוות) והכרתי את הציוד.

הייתי רק באוויר מעל אנטבה, ולכן אני לא יכול למנות את אוגנדה במניין המדינות שצה"ל לקח אותי אליהן. יריות שמעתי רק בקשר. אבל בדרך חזרה עצרנו בניירובי, קניה לתדלוק, ושם ירדנו לכמה דקות מהמטוס, כך שטכנית, הייתי בקניה, שוב, באדיבות צה"ל."

סודן

"הסיפור כבר התפרסם בינתיים. המוסד רכש והפעיל מועדון צלילה על חוף ים סוף של סודן  ככסות להברחת עולים מאתיופיה ששהו במחנות בסודן אל ספינות חיל הים שהתקרבו שם לחוף. המתקן בשארם כבר עמד לפני פינוי, לפני החזרת שארם למצרים ובאתי לשם כמילואמניק כדי לתכנן את פירוק המתקן.  שוב צלצלו באינטרקום והפעם ביקשו אותי שמית. לא אמרו לאן אבל לא שאלתי. בדיעבד הסתבר שבדקו ומצאו שעשרים שנים קודם ביצעתי "חתכים", בדיקת התכנות לתקשורת למספר נקודות בחוף הסודני, ביניהם הפלא ופלא, מרסה ארוס, שם היה מועדון הצלילה. אני כבר ממש לא זוכר למה עשיתי את זה אז. אולי כתרגול. אז הפלגנו לשם והקמתי עורק תקשורת, ישירות אל הר ליד אילת. וגם צללתי שם, פעמיים. הריף שם מדהים…"

————————-

אני מקווה שברור שכל המסופר מעלה הוא בדיון גמור, סיפורי עלילות גבורה מדומיינות של ידידי זליג גאמפ, ואין שום דבר הקשור למציאות בכל הסיפורים מעלה. הסיפור מעלה על אריתראה, אם יש בו אמת, יכול אולי להסביר את היחסים החמים כיום בין ישראל לרודנות של אריתראה, ואולי את סירוב ישראל להכיר בפליטים מאריתראה ככאלה.

אותי, משרד הנסיעות של צה"ל שלח רק ללבנון, וגם זה, בתקופה בה כבר אי אפשר היה לטייל חפשי ולקנות וידאו.

לא אישי

בעשרים שנותי במערכת החינוך הפורמלית, ובעשור כ"שומע חפשי" לא נתקלתי במורה אחד שעליו אני יכול להגיד ש"הערצתי". היו מעטים שהערכתי, היו רבים להם בזתי, אבל הרוב הותירו אותי אדישים.

כפי שאני מגלה בעקבות הסיפורים הנחשפים מתלמה ילין, בצלאל והמדרשה, כנראה שיש לי מזל שאני נעדר לגמרי כישרון אמנותי כלשהו. כך, "נגזר" עלי ללמוד מקצועות משמימים כמו חשמל, מחשבים, תקשורת ואלקטרוניקה, שבהם גם לומדים וגם מלמדים אנשים משמימים. כמוני.

מה שטוב בסוג הלימודים שלמדתי הוא ששום דבר שם אינו אישי. אתה מוסר את המבחן ומקבל ציון, מי שמדרג את המבחן לא יודע מי אתה ואמת המידה היא אובייקטיבית לגמרי. אם התכוננת למבחן ולמדת את החומר כמו שצריך, תצליח. אם לא, כנראה שלא. אבל זה לא אישי.

מעולם לא הייתי צריך להמצא בסיטואציות כאלה כמו בביקורת עבודות, בהן אתה עומד ליד העבודה שלך, זו אשר בה שפכת את כל כולך אל הבד, או אל החומר, או אל השיר שכתבת, והמורים שלך, אחד אחרי השני, מתחרים מי יתעלל בך וישפיל אותך בצורה יותר ניבזית. וזו לא העבודה שנשפטת, זה אתה שנשפט שם. אתה וכשרונך. והאחרון, זה שלשמחתי אני חף ממנו, הוא לא משהו שבאמת אפשר ללמוד או לשפר.

אם היה לי כשרון לציור, או לשירה, או למוזיקה, אני מניח שהייתי מתגלגל אל אחד המוסדות בהם "מלמדים" דברים מסוג זה, ולא אל מקום כמו הטכניון. גם אם כישורי ה"ריאליים" לא היו שונים מאלו הנוכחיים. גם אם הייתי מודע אז בצעירותי עד כמה לא מתוגמלים הכישורים ההם לעומת הכישורים שבכיוונם התגלגלתי בסופו של דבר לשוק העבודה. כי מושכל ראשוני הוא ש"כישרון אסור לבזבז".

בעצם, ניצלתי פעמיים. כגבר, גם אם הייתי "בעל כשרון", הייתי פחות חשוף להתקפות מהסוג המיני. פחות הייתי צריך לחשוד האם המחמאות שאני מקבל ממורה מסויים הן כנות או שהן רק מסלול אל תוך תחתוניי. וכ"חסר כשרון" (מהסוג היצירתי/אמנותי) נחסכו ממני ההשפלות, אלו שלא יכולתי להסיט לכוון של "לו רק הייתי מקשיב בשיעור" או "לו רק הייתי מתכונן למבחן".

מה שעוד עצוב הוא שאנשים בעלי כשרון נוטים (בממוצע, אל תתפסו אותי במילה) להיות יותר רגישים ומכאן, גם יותר פגיעים. מי שיש לו את הצורך להביא את עצמו לפני קהל, בפרהסיה, יש לו צורך לא פחות גדול להיות נאהב על ידי אותו קהל. זה קטע קשה, וכואב. אני חושד שהמחמאות וההצלחות לעולם לא ממלאות את הבור הפעור. שתמיד יש לאדם היוצר צורך בעוד ועוד הכרה, עוד ועוד אהבה. וזה מה שהופך את תלמידות ותלמידי תלמה ילין (ומקומות דומים) לקורבנות פוטנציאליים. זה מה שמאפשר את הניצול הכלכלי הבוטה של אמנים.

מזלי, שדרכי לא עברה שם מלכתחילה. מזלה של שאר האנושות? שזה לא הפסד גדול.

האחר האחר

קראתי לא מזמן את ההקדמה לספר העומד לצאת, העוסק בביקורת של התיאולוגיה על האנתרופולגיה. מעורר מחשבות, לא כולן בכוון אליו מכוון כותב הספר.

אנתרופולוגים, במיוחד כאלה היותר מבוגרים, הכותבים על הקריירה שלהם בשלב מאוחר בה, או אחרי שפרשו, מספרים שהם הבינו עם הזמן שבעצם, כאשר הם חוקרים את ההבדל ביניהם (או התרבות שממנה הם באים) לתרבויות אחרות, הם עושים את זה כדי ללמוד על עצמם, להבין מי הם. ההפרש הוא שמגדיר להם מהו זה שיש ממנו הפרש. לדוגמה עניין של הרגלי אוכל, שמבהיר, לדוגמה לאישה מסויימת מ ש כ י ל ה (צרחות) שהיא "אירופאית עדינה".

הטיעון של הספר (לפחות אחד מהם, קראתי רק את ההקדמה, וגם לא בגרסתה הסופית) הוא שהאנתרופולוגיה, מדע חילוני לחלוטין, מתמקד בחקירת האחר האנושי, אבל יש לו נקודה עיוורת בכל מה שקשור להבדל מהאחר הבאמת אחר, האחר הגדול, אלוהים. כך, במקביל, התיאולוגיה היא האחר של האנתרופולוגיה, המדע שיש לחקור את ההבדל ממנו כדי להבין באמת אנתרופולוגיה כמדע, מהי.

כמישהו שאין בגופו ולו עצם דתית אחת, חשבתי לעצמי שהאחר הגדול הוא לא באמת אחר. הוא יציר הרוח האנושית וככזה, הוא עצמו אנושי. האמונה בקיומו של אלוהים היא דווקא גורם שלא באמת מבדיל עד כדי כך בין תרבויות, הוא יותר מכנה משותף של תרבויות, הצורך הזה להמציא חבר דמיוני בשמיים.

אבל מצד שני, יש אחר באמת אחר, ממש פה בסביבה. אחר אחד כזה רובץ לי על הברכיים כרגע, בזמן שאני מנסה להקליד פה. בעלי החיים הם אחר מוחלט, אחר באמת אחר, וההבדל בינינו לבינם, גם אם מנופח לפעמים (יש להם קוגניציה, שפה, תקשורת, רגשות…יותר ממה שרובנו מוכנים להודות) הוא שיכול להגדיר לנו מי אנחנו, מה עושה אותנו אנושיים. חקירת ההבדלים האלה, באופן המשוחרר מהדיעה הקדומה של האדם כנזר הבריאה, יכולה לחשוף את האלמנטים החייתיים של האדם, אלו שהאמונה באחר הגדול התאמצה כל כך לדכא ולהדחיק.

לפעמים אני חושב שיש קשר מהותי בין אמונה באלוהים והבריחה מקיומנו החייתי. אלוהימים, ילדיהם, וקדושים אחרים גורמים לאנשים להרגיש נחותים בהשוואה. הם אחרי הכל חוטאים מלידה, סופיים, תמיד חסרים משהו. ומה עושה מי שמרגיש נחות? מנסה למצוא או לייצר מישהו שיהיה מתחתיו, כדי שיוכל לדרוך על ראשו בדרך למעלה. כך הלבנים העניים וחסרי ההשכלה בארה"ב ושחורי העור שם. כך יוצאי צפון אפריקה בישראל ויוצאי מזרח אפריקה מסודן ואריתראה (הפליטים, מבקשי המקלט, המסתננים, הסרטן בגב האומה).

יתכן שיש פוטנציאל אתי כביר בחקירת בעלי החיים כאחר האנושי. יתכן שההבנה יותר טובה של בעלי החיים (לא כנתחים אצל הקצב) תדגים לקבוצות בני האדם המסוכסכות זו עם זו שהמפריד ביניהן, לבטח בהשוואה לאחר החייתי, הוא רובו מדומיין. צבע העור, מוצא, דת זוטות יחסית להבדל המנטאלי ביני לבין החתולה שלי, או עז.

עד אז, נישאר עם התירוץ הקבוע להתעלמות ממצוקות האחר: ההגמוניה (האשכנזית במקרה של ישראל, הלבנה בארה"ב). היא היא המונעת מפעילות פמיניסיטיות מזרחיות להתייחס למצוקת הפלסטינים, (כך קראתי לאחרונה  אצל הפרופסורית למזרחיות מדוכאת סמדר לביא, הכותבת מגולת ברקלי, קליפורניה) והיא גם המונעת מה"מזרחיים" להפנות חמלה אל הפליטים מאפריקה, כפי שאני קורא בימים אלה בפוסט מעצבן (כרגיל) של ה"פעילה" המזרחית אב"ד. היא המונעת מקהילות מוחלשות לרחם על בעלי חיים ולהמנע מאכילתם.

אפשר לנסח את זה כך: "עניי עירך קודמים". ואפשר לנסח את זה כך: "עד שלא יעלמו כל מצוקותינו, הן הפיסיות והן הפסיכולוגיות עד האחרונה שבהן, עד שלא נהפוך הגמוניה בעצמנו,  אל תבלבלו לי את הראש עם מצוקות של מישהו אחר, גם אם מצבו גרוע משלי פי אלף".

אנתרופולוגיה מסוג כזה, של חקירת האחר החייתי כדי ללמוד על עצמנו, יכולה, אולי, הייתי רוצה לקוות, לשנות משהו בהלך המחשבה הזה על ידי הבנה יותר טובה של פשר ההבדל בין האדם, כל אדם, לתרנגול, לפרה, לדולפין.

הוא הלך בשדות

סימנים ראשונים של ירק הופיעו בגבעות. פה ושם. הרועים יכלו סוף סוף להוציא את הכבשים והעיזים למרעה טבעי, ללחך קצת עשב במקום הקש היבש הקנוי שבו האכילו אותם כל הקיץ והסתיו.

ואז הגיע אורי. הוא הלך בשדה, אבל תחילה הוא דווקא נסע, דהר אפילו. במין קלנועית 4X4 משודרגת, שועט אל כוון הכבשים.

אבל אז ראה שיש עדים, ועצר, והמשיך בהליכה נמרצת אל הרועים, העדים והכבשים. במכנסי דגמ"ח וחולצת טריקו עם כתובת של בה"ד 1 (בית הספר לקצינים).

מי הם העדים בהם מדובר? גרמניה אחת וכומר שווצרי לשעבר אחד, מארגון בשם EAPPI, "תכנית הליווי הכנסייתית לפלסטין וישראל", שבאו לספק לרועים מה שהם קוראים "protective presence" ושני חיפאים שבאו סתם ללוות את הרועים ולהגן עליהם מפני התנכלות.

אנשי ארגון EAPPI באים לתורנות של שלושה חדשים, נכנסים כתיירים ושוהים בדירה ביריחו. בתום תורנותם פה הם יחזרו למסע בין הקהילות באזורם, ויספרו איפה היו ומה ראו. כמו למשל את המחזה דנן:

אורי, רק רצה (כביכול) לברר מה קרה יום קודם. מה שקרה יום קודם הוא שמישהו על טרקטורון, מאותו המאחז, אולי הוא עצמו, נהג נהיגה פרועה על הסלעים ועל האבנים של מורד הגבעה, אל תוך עדר הכבשים שכבר היה בדרך חזרה למאהל והפיץ אותן לכל עבר. זה קרה אחרי ששני העדים מ EAPPI כבר עזבו כי הם חשבו שאין סיכון בשלב זה. הם טעו.

לאחר אותו "בירור" חזר אורי לקלנועית שלו וראינו שהוא מתקשר לאן שהוא. לא קשה היה לנחש לאן. ואכן, כמה דקות אחרי כן יצא ג'יפ צבאי מתוך המאחז (הלכאורה לא חוקי, אני מזכיר) ואחרי עוד כמה דקות, הגיע אלינו. מתוכו יצאו ארבעה מילואימניקים, ואחד מהם, סרן, הודיע לנו שהאזור הפך לפתע לשטח אש, ושיש כרגע תרגיל, והוא מבקש לפנות את האיזור (מלא יהודים) כדי שאיש לא יפגע.

השטח בו מדובר, שאותו יש לפנות מיד, הוא הגבעה הסמוכה אל אותו מאחז, מאחז שאותו כמובן שאין מפנים לצורך ה"תרגיל" – אולי לשלומם לא חוששים. זו הפעם הראשונה מאז שאני מלווה את אותה משפחה שהתקרבנו עד כדי כך למאחז, כמעט קילומטר בקו אווירי ממנו. לא באנו להם טוב בעין, לבחורים המצויינים שם במאחז. אבל יש מסכת ארוכה של התנכלות ותקיפות מצד אותם "מתאחזים" שגם הצהירו, בשיחה עם עמיתתי לליווי, שאין מקום ללא יהודים בין נהר הפרת לנהר מצריים.

בשלב זה כבר החלו הכבשים עם חלק הרועים לחזור אל המאהל. שאר הרועים, אלו שהיו עליהם תעודות זהות, עוכבו ל"בדיקה". גם מספרי תעודות הזהות שלי ושל המלווה הישראלית ומספרי הדרכונים של המלווים/עדים הזרים הוכתבו לתוך הטלפון, והוזנו למערכת מחשב איפה שהוא. אני מן הסתם באיזו רשימה איפה שהוא עכשיו.

המלווים הזרים, שתודרכו להמנע מכל מגע עם הצבא, חזרו עם העדר. המלווים הישראלים, בסוג של בטחון (אולי מזוייף, כזה של פריבילגים) נשארו לחכות עד תום "הבדיקה", חלקם עמדו והתווכחו עם החיילים, חיילי מילואים שניכר עליהם שהם מרגישים ממש לא בנוח עם התפקיד שהטילו עליהם. אני לא יודע אם הם מבינים שהם חלק ממבצע של טיהור אתני של שטחי C בכלל ושל הבקעה בפרט אבל היה ברור לי שברור להם בשליחות מי הם באים להבריח את הרועים, וגם היה ברור להם שאין פה באמת שום תרגיל צבאי משום סוג.

זה היה יכול להסתיים הרבה יותר גרוע, אם לא היו שם עדים. אבל אפילו האירוע הבנאלי הזה הוא חלק ממסכת "בנאלית" של התנכלויות. דוגמאות? אל המאחז "הלא חוקי" סללו כביש. על הבדואים אוסרים אפילו להביא טרקטור שקצת יישר את דרך העפר מהכביש אל המאהל שלהם (מאהל קבע). אל המאחז מגיע קו אספקת מים, ה"מקומיים" צריכים לנסוע עם מיכלית לקנות מים, כשלא מחרימים להם את המיכלית. במאחז בנוי אוסף גדול של מבנים עבור עדר הפרות שלהם. על הבדואים אוסרים אפילו לסקל מאבנים את השטחים ליד המאהל בו הם זורעים חיטה, בסוג של חקלאות בעל, כאשר יורדים גשמים.

הייתי יכול להמשיך עוד ועוד, אבל אני חושב שהתמונה ברורה. ברורה גם התמונה שהנוצרים הטובים של אירופה יקבלו כאשר המתנדבים הנוכחיים יחזרו לשם בעוד כמה שבועות. אחרי כן, כשהם יפגינו נגד ישראל, או יסרבו לקנות תוצרת ישראלית, יגידו פה שזה מתוך אנטישמיות.

ובאותו עניין, כתבה שהתפרסמה בזמנו בעיתון הארץצה"ל מודה: אימונים בשטחי אש בגדה משמשים לסילוק אוכלוסייה פלסטינית. כך הסביר בדיון סגור בכנסת קצין בכיר, שדבריו הגיעו לידי "הארץ". בהמשך דנו בדרכים להעניש ארגוני סיוע בינלאומיים ובהבדלים בין בדואים ל"סתם ערבים"…

בשידור

כבר שנים שאני לא מוכן לבזבז את זמני היקר על אף אחד מערוצי השידור בטלוויזיה. בין ההפסקות האינסופיות לפרסומות, למריחת הזמן על לא-חדשות במהדורות החדשות ותוכניות הריאליטי הירודות (אפילו אלו בהן שרים כבר נמאסו עלי) אין לי ממש מה לחפש שם.

אם אני כבר מדליק טלויזיה, זה כדי לראות פרק או שניים באיזו סדרה, בדרך כלל ב VOD. להתאים את לוח הזמנים שלי לזמן בו משודרת תכנית מסויימת נראה לי כל כך פאסה, כמעט פאסה כמו להקליט תכניות. אם הזמן בו אני מוכן לבזבז חצי שעה לפני מסך הוא חצי שעה לפני חצות, שעה בה אני כבר עייף מדי לקרוא (אני אף פעם לא עייף מדי לכתוב :-), אז למה שלא אוכל לראות בשעה הזאת מה שבא לי ולא מה שמישהו החליט לשדר באותה שעה?

חשבתי שאני לא היחידי שחושב ש"שידור" הוא צורת תקשורת ארכאית שאבד עליה הכלח (כמעט כמו על הביטוי "אבד עליו הכלח". מה זה בכלל כלח?) אבל כששאלתי בפיסבוק אנשים התברר לי שלא מעט מהם עדיין מקשיבים לרדיו, או לפחות טוענים כך.

לאחרונה, גם מזה נגמלתי. אפילו במכונית, שם עוד הקשבתי לרדיו בזמן הנסיעה. זו הייתה מבחינתי דרך טובה להפיג את השעמום של נסיעה, בעיקר על כביש 2 המשעמם. הרדיו היה מכוון תמיד על גלי צה"ל, כי בחיפה לא ממש קולטים תחנות אחרות באיכות סבירה ותחנת רדיו חיפה לא אופציה בכל מקרה.

אבל אני כבר לא מסוגל להקשיב לגלי צה"ל. לפתוח ולשמוע אנשים כמו אראל סג"ל או עירית לינור מדברים הופך את קרביי. וכיוון שברוב הכבישים אין שוליים שאפשר לעצור בהם בבטחה ולצאת להקיא, נאלצתי לחדול גם מהאזנה לערוץ השידור הזה.

עזר זה שכאשר פיניתי את דירת אבי מצאתי שם עשרות דיסקים שבמשך השנים קניתי לו או שצרבתי לו (עותקים מדיסקים שלי).כיוון שאת כל הדיסקים האלה כבר יש לי בבית, שמתי אותם במכונית ושם אני מקשיב להם במקום לרדיו. אני לא צריך יותר להתעצבן על ההתקרנפות של גלי צה"ל בפרט וערוצי השידור בכלל. אני נוסע ומקשיב (בזמן האחרון) ללאונרד כהן שר everybody knows בקול הזקנה הצרוד שלו ומתמוגג.

גם זה לא ממש "הפתרון הסופי". במכונית הבאה כבר אוכל כנראה לחבר יותר בקלות את הטלפון למערכת השמע ולשמוע מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה. משהו שערוצי שידור לא יכלו אף פעם לעשות. אז עכשיו אפשר לעשות את זה, בקלות אפילו. לכן אני מוכן לנבא את מותו הקרב של קונספט ה"שידור".

אל תלכו ללמוד תקשורת. תאמינו לי. זה סוס מת.

כמה ימים אחרי שפרסמתי את הפוסט הזה הלכתי לכנס "פיקציה" מס 8, על טלויזיה וטכנולוגיה (שווה פוסט בפני עצמו) ולמדתי שם שבקרב קהל בני ה 18 עד 35 רק 10 אחוז צופים בתכניות על פי לוח השידורים. רובם כלל לא עוקבים אחרי שום תכנית ובעיקר צופים באופן אקראי בקטעי תכנית ששיתפו אתם ברשתות חברתיות. העתיד של גופי השידור עבר לאינטרנט, ומי שידע לשחות שם, לא יטבע.

כנסים

הרבה זמן לא הלכתי לכנסים כלשהם, אבל כנס בשם "כנס מותר 27: ״הריק״: תפיסת האין באמנויות" שארגנה הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת ת"א נראה לי מעניין. היה לי זמן פנוי ולמרות מזג האויר הסגרירי נסעתי ברכבת לאוניברסיטה וטיפסתי בגבעה אל בניין מקסיקו (הרבה ראשים יש שם...).

היו דברים מעניינים פה ושם בכנס שעסק ב"הריק", אבל הדבר הבולט ביותר בכנס היה הריק ששרר באולם. מעט מאד אנשים שלא נמנו על הדוברים המחכים לתורם להשמיע ו"כסא המושב" (session chair) התורן. גם "כסא המושב" היה במקרים לא מעטים אחד הדוברים מהמושב הקודם שמינויו לתפקיד זה מנע ממנו להמלט על נפשו, כנראה לדברים חשובים יותר, עם תום המושב בו הוא הציג את עבודתו.

שמתי לב לתופעה הזו כבר מזמן, בכנסים אחרים. גם כאלו שהיו בתחום המקצועי שלי וגם בכנסים שאליהם הלכתי מתוך עניין אישי. היית מצפה שמי שדובר בכנס מסויים יהיה לו עניין גם במה שנאמר על ידי דוברים אחרים בכנס, שמן הסתם עוסק בתחום שבו הדובר מתעניין. אבל לא. ברוב המקרים הדובר בכנס יחכה (אולי מתוך נימוס) עד תום המושב בו הוא משתתף (וגם זה לא תמיד) ואז ילך למקומות אחרים, מעניינים יותר, או אולי סתם לעניינים דחופים יותר.

גם כאשר הכנס במקום מבודד גיאוגרפית, אליו הגיעו ממרחקים כל המשתתפים, זה לא שונה משמעותית. היחידים שנשארים לשבת ומקשיבים לכולם הם קרציות כמוני, או כאלה שמתעסקים בענייניהם במחשב האישי או בטלפון ומקשיבים בחצי אוזן. השאר עוזבים את האולם אחרי שהשמיעו את מה שהשמיעו ועוסקים בדברים החשובים באמת: mingling, התרועעות, יצירת קשרים, דברים שאני תמיד מפספס.

לא פעם ניסיתי להבין את פשר התופעה הזו. ההסבר הפשוט ביותר הוא שאנשים אולי פשוט לא באמת מתעניינים בתחום העיסוק העיקרי שלהם, שזה נורא עצוב. הסבר קצת יותר סלחני יכול להיות שרוב האנשים כל כך ממוקדים בתחום עניין צר שתחומי עניין אפילו קרובים, אפילו משיקים, לא נראים להם שווים את השקעת הזמן או את השקעת תשומת הלב. שנדרש מיקוד כל כך צר כדי להצליח שאין מקום לשום דבר אחר. גם זה די עצוב. יכול גם להיות שאנשים כל כך טרודים ועסוקים שהם כל הזמן אצים-רצים ממקום למקום, אבל הסבר זה נראה לי פחות סביר, לבטח לא בכנס המתקיים בזמן חופשת הסמסטר.

הייתה תקופה בה הרגשתי אידיוט, יושב בשקט ומקשיב לכולם, כאשר מסביבי רוחשת תחנת רכבת של דוברים הבאים והולכים. הייתי אומר לעצמי שאם זה לא מעניין אותם, את האנשים ממש מהתחום, למה זה צריך לעניין אותי? אבל ברבות השנים, עוד לפני התקופה האחרונה שבה זמני מאד בידי, הבנתי שלא אני האידיוט. שהם האידיוטים. שההפסד כולו שלהם. שאני לחלוטין מעדיף את הסקרנות הלא מאוד סלקטיבית שלי על העדר הסבלנות המוחלט שלהם. שזה כלל לא רע למתוח את גבולות המוח שלך לכוונים לא בהכרח "תועלתניים". שזה אפילו כיף להקשיב להרצאה שהיא כלל לא מהתחום אותו אתה מכיר ולהתמודד עם זה, לקחת משהו אתך בכל זאת. להתרחב.

חורים שחורים וקירות לבנים

אזהרה: הפוסט הזה הוא נסיון שלי לכתוב ב"דלזיאנית", כלומר תוך שימוש בשפה ואוסף המונחים (יש אפלו מילון..) שטבעו הפילוסוף הצרפתי Deleuze והפסיכואנליטיקאי הצרפתי Guattari בסדרת ספרים שכתבו יחד, ובמיוחד בספר בשם "אלף מישורים" (היחידי שלהם שאני מכיר, וגם זה בקושי). יש לי חשד שמי שלא מכיר את החומר יפסיק לקרוא כאן, ומי שמכיר יתפקע מצחוק במקרה הטוב, סביר יותר שיגחך בבוז. אבל הי, יש סיבה לכך שהבלוג לא תחת שמי.

מה שאני מנסה לעשות זה להסביר לעצמי מה עומד מאחורי תאוות אספנות הראשים שלי בשנתיים האחרונות (קצת על זה כאן) תוך ניכוס הטרמינולוגיה הדלזיאנית. אני מודע לכך שמעל שלושים שנות עיסוק בטכנולוגיה חוסמות אותי מכתיבה "ריזומטית" (חסרת שורש מרכזי אחד, מרובת ענפים וחיבורים ביניהם) על פי האידאל הדלזיאני, אבל זה לא אומר שלא אנסה. גיליתי שלכתוב בשפה "זרה", דלזיאנית במקרה הזה, על דברים "שלי" מדרבן אותי לשוב ולנסות להתמודד עם חומרים לא פשוטים כלל, כמו זה. וקריאה חוזרת ונשנית בטקסטים האלה עוזרת לי לתחזק את האשליה שאני בכלל מבין משהו מכל זה.

כתבתי כבר פעם פוסט בו ניסיתי לטעון שהבלוג הזה עצמו מדגים את המושג הדלזיאני Assemblage .

אוסף הראשים שלי עצמו, אפשר לטעון, ריזומטי. הוא מוגדר יותר על ידי מה שהוא לא. אין בו תצלומי אנשים (שרוב האנשים היו אומרים שדווקא הם היותר מעניינים) ויש בו אך מעט ראשים שאפשר לחשוב שהם של דמויות נשיות (וזו אני חושד דוגמה למה שבדלזיאנית יכול היה להקרא קידוד-יתר , overcoding, אבל על זה בהמשך). חלק לא מבוטל מהראשים אי אפשר כלל לשייך למין כזה או אחר. זהו בכלל אוסף של דברים שאני קורא להם לסירוגין ראשים, פרצופים, פנים, מסיכות (אצל דלז וגואטרי ראש ופנים הם דברים שונים בתכלית…) כי הם אכן לא ניתנים לקלסיפיקציה פשוטה. אפשר לחלק את האוסף לתת קבוצות, על פי מקור הצילום: פסל, ציור, אמנות רחוב, פוסטרים קרועים, בובות של סנטה קלאוס, סתם דברים שנראים כמו פרצוף אבל אני לא עושה את זה כי דווקא הערבוב הוא מבחינתי יותר ממהות העניין. במיונים אני יותר מאסכולת "האנציקלופדיה הסינית" של חורחה לואיס בורחס..

יש באוסף תכונה שאהובה במיוחד על דלז וגואטרי – ריבוי. הריזום הוא סוג של ריבוי ואין לו שורש מרכזי אחד, כך אוסף הפרצופים, יש בו ריבוי, אלפי ראשים, מכל סוג ומין, והוא עולה ותופח מיום ליום. אני מנסה לרסן קצת את הריבוי ונמנע למשל מהאפשרות לחפש באינטרנט ראשים מעניינים. אני מנסה להסתפק ב"צייד" של ראשים בהם אני נתקל בעצמי או כאלו שאנשים שנדבקו בחיידק שולחים לי. אבל למי שלא הולך כל יום לעבודה ויושב בקיוביקל אלא מסתובב, יוצא להתקל בהרבה ראשים, במיוחד כשאתה אובססיבי בעניין.

אז מה הרבותא בזה שאני הולך לתערוכה, רואה בה ציורים מהסוג הפיגורטיבי, שולף את הטלפון ו"קוטם" קטע קטן מתוך ציור, כזה שיש בו ראש או פרצוף? לפעמים גם אעביר את צילום הראש סדרה לא ארוכה במיוחד של עיבודים בטלפון ואחרי כן אשמור אותו, אולי אשתף אותו ברשתות חברתיות ואולי גם אשתמש בו כתמונת דיוקן ליום אחד בפייסבוק. עד כאן אלה דברים שבאופן מאד גבולי הייתי אולי יכול לכנות במונח הדלזיאני דה-טריטוריאליזציה (déterritorialisation). הוצאתי משהו מהטריטוריה שלו, מההקשרים שלו ובזה כבר "שיניתי" אותו. ראש הפסל שבודדתי בעזרת עדשה טלסקופית ממגדל הכנסיה בצרפת הוא אחר כשהוא מוצג מבודד מסביבתו, קצת מעובד, כחלק מסדרה אקלקטית לתפארת של ראשים ופרצופים. הראש שנשלף מתוך ציור קיר גדול בשכונת בלוויל בפריז, ונלקח אחר כבוד אל בלוג העוסק בראשים, כבר עבר לטריטוריה חדשה, עבר re-territorialisation.

באמירה שאני עדיין צריך לפענח אומרים דלז וגואטרי ש"פנים מזכירים תמיד ציור, או חלק מציור"
(Un visage doit lui « rappeler » un tableau, un fragment de tableau). האם משמעות הדבר שהפנים, הן המצויירות והן המפוסלות שאני קוטם ומלקט הן יותר "פנים" במובן הדלזיאני מצילומי פנים אנושיות?

עוד משהו שעשיתי בהפרדה הזו בין הראש לגוף הוא (אולי) מהלך בכוון של מה שדלז וגואטרי מכנים "ליהפך גוף ללא איברים" (corps sans organes), מונח קצת מטעה שכן המהלך שהם מכוונים אליו הוא בעצם להפוך לגוף חסר אירגון (בצרפתית ואנגלית יותר מובן הקשר בין איבר (organ) וארגון (organ-isation) אבל בעברית נבחרה המילה ארגון כנראה בשל הדמיון הצלילי ל organisation).

גוף בהקשר הזה יכול להיות הגוף האנושי אבל בעיקר גופים במובן המטאפורי, כמו מדינות, ראשויות, משטרים, חברת החשמל… "להפוך גוף ללא איברים" הוא סוג של אנרכיזם בו היחיד (למשל המדינה) הופך לריבוי. בו הארגון מתפרק.

המהלך האתי של "להפוך לגוף חסר ארגון" הוא חלק משמעותי ממה שהם קוראים לו סכיזואנליזה. סכיזואנליזה מעדיפה את החיפוש אחרי הריבוי בניגוד גמור לחתירה של הפסיכוזאנליזה לאגו אחוד. החתירה "לבלגן" את הגוף היא מהלך של התנגדות לאחידות, למירכוז, להשטחה, לריבוד, לזהות וגם להזדהות. האם אני יכול לטעון שבידוד צילומי של הראש או הפנים מתוך הגוף והצגתם בקונטסט אחר וזר הוא מהלך אתי של דה-ארגון הגוף? נגיד…

אפשר גם לטעון שהחלפת תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק מדי יום, בכל פעם בראש או פנים אחר/ות, מאלה ש"צדתי" (בערך) באותו יום, היא מהלך סכיזואידי, שמפרק את האגו (לפחות הפייסבוקי) שלי והופך אותו נזיל, אמורפי, מרובה פנים תרתי משמע. השאלה היא האם כאשר שמי עדיין מתנוסס על הפרופיל, (כולל גם תמונות שלי ממש) זהו אכן מהלך סכיזואידי? או שאולי פרופיל האינסטגרם אותו אני מכנה heads.galore , פרופיל של "צייד ראשים",  שם יש אך ורק ראשים ופנים שאני מוצא ואינו מזוהה ישירות אתי, הוא אולי המהלך הסכיזואידי הנכון יותר.

עוד מונח דלזיאני, אולי הרלוונטי ביותר לעניין הפרצופים, הוא "פרצופיות" או "פַנִימִיות" (תרגום שלי, במקור Visagéité). הפנים האנושיות על פי דלז וגואטרי הן שילוב של מה שהם מכנים שני רבדים או שכבות (strates) של סמיוטיקה. (un visage : système mur blanc-trou noir). האחת, זו של מישמוע או סימון (signifiance) מופיעה על הקיר הלבן, שהוא רוב שטח הפנים. השניה, הרובד של "כְּפִיפוּת" (subjectivation) מפציע דרך החורים השחורים (trou noir) בקיר הלבן, בעיקר העיניים להבנתי.

הנה כמה "פנים" מתוך "אלף מישורים".

דלז וגואטרי מזכירים את הקלוז-אפ בקולנוע על הפנים (עמ 206 בגרסה הצרפתית), משהו שמקביל אולי לאופן בו אני מבודד את הפנים מהמקום בו נמצאו. בקולנוע, הם טוענים, המבט שמבודד את הפנים מהרקע יכול לקחת אותם למקום שכולו קיר לבן, כולו מערכת של סימנים, או למקום שכולו אפילה, אל החורים השחורים בהם מסתתרת הסוביקטיביות. יתכן שעל פי חלוקה זו, מה שמבדיל את הפנים שאני מחפש / צד / אוסף / מבודד הוא שהן לחלוטין קיר לבן, ללא חורים שחורים. אין שם סובייקט המציץ החוצה. הפנים בציור, בפיסול, במסכות הן לחלוטין ברובד של המסמנים. מה מסומן שם? כמו בכל עבודת אמנות, שילוב של מה שהאמן שם שם ומה שהצופה מוצא שם. ויש לי באוסף "פנים" שהן כולן רק מה שהצופה מוצא שם, כמו למשל זו:

במסכות אפריקאיות זה אפילו יותר ברור – כל מסכה מסמנת משהו מאד ספציפי.

ההימנעות שלי מלצרף לאוסף פנים של נשים היא אולי המחשה למושג דלזיאני בשם
bi-univocisation (התאמה חד-חד ערכית). רובד המישמוע של הפנים, הקיר הלבן עליו מופיעים הסימנים, עושה מה שסימנים (בשפה) עושים: מגדירים מה כלול בסימן ומה בחוץ. מהו שולחן ומה לא, למשל בעבור המונח "שולחן" (זה תמיד שולחן בדוגמה, אף פעם לא ארון משום מה). זהו תהליך של הפיכת הבדלים להפכים. למשל שחור-לבן. הבדל מסויים בצבע העור הופך מישהו ל"שחור" ואחר ל"לבן". הרצף הופך לחלוקה בינארית של הפכים. ביולוגית, אני גבר, אבל יש בי, כמו בכל אחד, צירוף מסויים של תכונות שמסורתית נהוג היה לחשוב עליהן כ"נשיות" וכאלו שנהוג היה לחשוב עליהן כ"גבריות". אני מודע לזה, ולמרות זאת אני נמנע לא רק מלהשתמש בצילומי ראשי נשים כתמונת הפרופיל שלי אלא אפילו סתם לצלם אותם ולכלול אותם באוסף. אולי אתחיל מראשי הנשים בפסלים היווניים מהתקופה הקלאסית. הן כה יפות, ויש בפנים שלהן משהו מאד "גברי" (במונחי היום).

הגוף, בניגוד לפנים, הוא רב-קולות, פולי-ווקאלי, אך הפנים (המערביות בעצם, הנוצריות, הלבנות) המסמנות הופכות את המכלול (assemblage) כולו בתהליך שבדלזיאנית יקרא קידוד-יתר (overcoding) לחד-קולי, בו יש שפה שלטת אחת (שפת הלאום השולט?), שפה של "תקשורת המונים" בה ההמשגות "שטוחות", שפה הפונה להמון, שפה של מכנה משותף נמוך.

הראש הוא חלק מהגוף, הפנים לא.( La tête est comprise dans le corps, mais pas le visage.) הראש והפנים לא חד הם (la tête n'est pas forcément un visage.) למרות שבאוסף שלי אני מערבב ביניהם. הפנים ה"לא אנושיות" (בחברה המערבית) מפרידות את הראש מהרובד של הגוף (האנושי או החייתי) ומעבירות אותו לרובד של המישמוע והרובד של הסובייקטיפיקציה, הפנים הפכו להיות הפנים של החברה.

לעומת זאת, "לחברות פרימיטיביות יש את הראשים הכי הומניים, הכי יפים והכי רוחניים. אבל אין להם פנים" (במובן המטאפורי כמובן), והם גם לא צריכים שיהיו להם." מעניין גם מה שהם אומרים על מסיכות, שאנו משייכים בדרך כלל לחברות פרימיטיביות: "המסכות מוודאות את שיוך הראש לגוף, במקום שיהפוך ל"פנים"".

והנה דוגמה של ראש שבפירוש חסר פנים:

הערבוב הזה שאני עושה באוסף שלי, בין ראשים, פנים ומסכות הוא (אני חושד) "ריזומטי" מדי אפילו לטעמם של דלז וגואטרי. שניהם, עם כל נטייתם לריבוי, לריזומטיות, כותבים (כנראה באופן בלתי נמנע) בעיקר על מה שמבדיל בין דברים, ממיינים דברים, מחלקים לקטגוריות, עושים מה שהם מכנים
"bi-univocisation signi­fiante", הפיכת הרצף לאוסף של חלוקות דיכוטומיות.

אני מחפש דרך לעשות "רה-טריטוריאליזציה" לאותם ראשים שגאלתי מהטריטוריה שלהם. איך? אין לי מושג. סרט? סוג של אנימציה? קולאז? משהו שינצל את הריבוי. ואם הההתמקדות בפנים יכולה להיות מהלך אתי, לא רק אמנותי, עוד יותר טוב. דלז וגואטרי חושבים שהחיבור הזה אפשרי.

כפי שדלז וגואטרי אומרים על הפנים: "(המכונה האבסטרקטית של) הפנים הם לא שלב הכרחי אלא כלי שבעבורו יש להמציא שימוש חדש". את השימוש הזה, אני מחפש. אני מחפש ליצור את מה שהם מכנים "têtes chercheuses", ראשים מחפשים, אולי "ראשי חיפוש" (התרגום לאנגלית הוא probe-heads) שיכולים לנקב את משטר הסימון והמשמוע הנאו-ליבראלי. ראשים אלו הם השלב הבא מעבר למעבר הראשוני (בשנת אפס, לידת ישו..) מראשים פרימיטיבים ל"פני-ישו" ("פני" האדם הלבן המערבי). סכנה טמונה במהלך הזה, של פירוק סמיוטיקת הסימנים והסובייקטיביות שמכונן את "הפנים" הנוכחיות שלנו, סכנת שיגעון. אבל אני לא מוטרד.

להבנתי, "ראשי חיפוש" אלו יכולים להיות אובייקטים אסתטיים, (דלז מזכיר פורטרטים של פרנסיס בייקון כדוגמה לכאלה) אבל לא רק. עבודות אמנות יכולות לעשות את הפירוק הזה של משטר הפַנימיות, אבל לא סתם עבודות, רק "מהמעלה העליונה" הם אומרים. מזה אני כן מוטרד.

על הפנים

פיתחתי בשנתיים האחרונות אובססיה לראשים, אולי בעצם לפנים. לא פנים של בני אדם, לא פנים של בעלי חיים (כן, יש להם פנים) אלא פנים מעשי ידי אדם: בפיסול, בציור, באמנות רחוב, בשלטים, ובמסכות, אפריקאיות בעיקר. וגם "פנים" בכל מיני צירופים של דברים שנראים כמו עיניים ו/או פה ו/או אף (קוראים לזה Paredolia). למה לא פנים של בני אדם? אני עדיין עובד על התשובה לזה.

בעצם, אני יכול למקם בדיוק את השעה והמקום בו זה התחיל, הדיבוק הזה: ב  musée du quai Branly הנמצא ברציף (quai) בשם זה, בפריז. יש במוזיאון הזה, אוסף מדהים של אמנות לא אירופאית, בעיקר מאפריקה, אוקיאניה והאמריקות, המאוכסן במבנה (מעצבן) של האדריכל הצרפתי (המעצבן) ז/אן נובל.

פיקסו הקדים אותי בכמה שנים בהתמוגגותו מהדמיון הכה עשיר, מהזרות הלא נתפסת שיש במסכות האלה, בעיקר אלו האפריקאיות. זה גם השפיע תקופה לא קצרה על סגנון יצירתו. "כמו פיקסו", גם עלי השפיעו המסיכות האלה, אם כי  אני עוד לא יודע מה בדיוק אני הולך ליצור סביב אוסף צילומי ה"ראשים" או "הפנים" בן אלפי הפריטים שאספתי מאז ועד היום.

בשלב זה, אני עדיין אוסף רעיונות, וראשים. יש לי כבר המון ראשים טובים, אבל עד שיהיו לי רעיונות טובים, אני רק מחליף מדי יום את תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק (לא זו הסיבה שקוראים לזה פייס-בוק?) באחת התמונות מהאוסף. אבל האוסף גדל בקצב ממוצע שגדול משמעותית מאחד ביום (אפילו בשממה של לב איסלנד, אני רואה פנים בכתמי שלג על הרים רחוקים).

התחלתי לקרוא לזה "צֵיד ראשים" ויש לי גם פרופיל באינסטגרם שם אני מפציץ בראשים. יש לא מעט יתרונות לצֵיד ראשים, למשל:

1 – בכל אחת מהטירות והארמונות סביב פריז (להן יש גנים נהדרים), יש המון חדרים מרוהטים בפאר ומשעממים (אותי) עד מוות. כלומר, הם שעממו, עד שהתחלתי "לצוד" את הראשים/פנים/פרצופים המסתתרים בתוך כל סבך הקישוטיות. כאשר מבודדים את הפנים מתוך כל סבך הקיטש, או בצילום מאד בקרוב (הטלפון מצויין בזה) או בעדשה טלסקופית של 30X, מגלים לפתע שפע של פנים מרתקות, ראשים ביזאריים, פרצופים מפחידים. נסו את זה פעם. למשל במדליונים על התקרה, בברזלי הגדר, בתוך רגלי השולחנות. עם קצת תשומת לב, תנאי אור סבירים ושומרים לא יותר מדי נודניקים, אפשר למצוא עשרות עד מאות פנים שווים בכל חדר.

2 – בסביבה עירונית מוזנחת כלשהי, שימו לב מסביב' לפנים בתוך ציורי קיר, על דופן הבניינים, בתוך חצרות אחוריות, סתם בתוך שלטי רחוב. לא פעם אלו ציורים קטנים ולא מרשימים, אבל כשמבודדים את הפנים מתוכם, וניגשים קרוב, יחד עם הרקע בו ניכרים סימני הזמן, יש דברים מרתקים.

3 – גם בתוך מוזיאונים או בתערוכות, בכנסיות או במבני ציבור, ציד ראשים יכול להוסיף שכבה שלמה  של עניין גם כשהציורים הם מתקופות עליהם אתם פחות להוטים, כשהכנסיה היא עוד אחת מאלפי כנסיות שראיתם. תמיד תוכלו לבודד פנים מעניינות, ראש שווה, מתוך אינספור הפרטים. על בניין עירית פריז למשל, יש כמה מאות פסלים של ראשי העיר לדורותיהם. לא פיסול איכותי או מעניין במיוחד, אבל נסו לבודד את ראשו המזוקן מכוסה חריוני היונים של אחד הפסלים בראש הבניין עם עדשת טלה טובה ובאור טוב, ויתכן שיהיה לכם משהו מעניין.
האם זה לגיטימי להתייחס לאומנות של מישהו אחר כ ready made ממנו אפשר "לכרות" ראשים או פנים ולהשתמש בהם? אני עוד מתלבט בסוגיה. בינתיים, אני מנסה לתת קרדיט, אם אני זוכר מאיפה הגיע כל ראש, ובינתיים אני גם לא מגדיר את התוצרים של ציד הראשים כאומנות. נדרשת קצת יותר "תרומה" בשביל שאוכל להתיימר בזה.

4 – גם בחנויות (ביחוד חנויות של מזכרות), או במסעדה, או בשירותים ציבוריים אפילו, כמעט תמיד יש ראשים לצוד, אם רק שמים לב, למשל בדיוטי-פרי של שדה התעופה באדיס אבבה:

מה הבעיה? שעם הזמן מתחילים לראות פנים בכל מקום, סוג של סטיה שכזו, (חפשו תמונות באינטרנט עם מונח החיפוש paredolia ותראו דוגמאות) כמו למשל החמוד הזה בתמונה מטה (תחתית של מחסום מכוניות במוזיאון ארץ ישראל):

הזהרו, זה גם מדבק,. חברים התחילו לשלוח לי ראשים ופרצופים מכל העולם. אני כבר טובע בהם, אבל נהנה..

kinship

הקשבתי לפודקסט המצויין הזה ב Philosophy 24/7 על אלטרואיזם, שיתוף פעולה ואבולוציה, וכמובן שנזכרתי בעניין גירוש הפליטים האפריקאים.

מסתבר ששיתוף פעולה קיים אפילו אצל יצורים על חד-תאיים (שעדיין מהווים את רוב המינים בכדור הארץ.) ובקרב כמעט כל היצורים הרב תאיים. יש כל מיני סוגים של אלטרואיזם, של מוכנות (לא בהכרח מושכלת) להקריב קורבן לטובת הכלל או לטובת אחרים, עד כדי ויתור על החיים. למשל, אמבות חד-תאיות היוצרות מעין מבנה דמוי עץ כדי לאפשר לחלק מהן, בראש "העץ", לשרוד. האמבות  האלה מקריבות את "חייהן" לטובת אחרות.

התיאוריה אומרת שאנשים מוכנים להקריב יותר לטובת אנשים קרובים יותר. אנשים מוכנים להקריב רבות לטובת בני משפחתם, כולל את חייהם הם. קצת פחות עבור חברים, עוד קצת פחות עבור בני קהילתם וכו'.

איך אפשר להסביר את הנכונות להקריב חיים לטובת אחרים שאינם קשורים גנטית אליך (למשל חיילים בקרב) כאשר זה לא תורם ישירות לשימור הגנטיקה שלך? המין האנושי מסתבר, רואה בקרבה תרבותית או לאומית סוג של kinship, מעין קרבת משפחה (מורחבת), ומוכן להקריב קורבנות גם לטובת אחרים בעלי קרבה תרבותית, לאומית, גיאוגרפית וכו. מסתבר שזהו אחד הגורמים, שיתוף הפעולה של קהילות גדולות (שהתאפשר על ידי השפה), שאפשרו את ההתפתחות של המין האנושי.

אז למה, אפשר לשאול, ישראלים יוצאי יבשת אפריקה (למשל מירי רגב-סיבוני) מוכנים להקריב הרבה פחות כדי לעזור לפליטים מיבשת אפריקה מישראלים יוצאי אירופה (בממוצע כמובן)?

זו לא אותה שאלה כמו "למה ישראלים הגרים בדרום תל אביב רוצים לגרש את הפליטים לעומת ישראלים הגרים בחיפה?" למשל. הקורבן של תושבי דרום תל אביב, בעליית מחירי השכירות ובירידה (גם אם מדומיינת) בבטחון שהם חשים, גדול מקורבנו של מי שההשפעה היחידה עליו היא כהות מסויימת בצבע עורו של מי ששוטף כלים במסעדה החביבה עליו.

דעתי (קצת בעקבות הפודקסט מעלה) היא שההתנערות מהחובה המוסרית לבחון את בקשות המקלט של הפליטים האפריקאים, היא בעצם התנערות מהקרבה התרבותית והגיאוגרפית של יוצאי יבשת אפריקה (ואסיה) אזרחי ישראל מהפליטים יוצאי יבשת אפריקה של היום. בדיוק כמו שאין אחוות מדוכאים בין הלבנים העניים בדרום ארה"ב לשחורים אלא דווקא גזענות מוחצנת יותר של אותם לבנים עניים, גזענות המביאה אותם לבחור במישהו כמו טראמפ, כשברור היה מראש (אולי לא להם?) שהוא הולך להעביר הרבה כספי מיסים מהעניים לעשירים.

מצד שני, אי אפשר להפריד את הנכונות שלי לעזור לפליטים, למשל במילוי בקשות מקלט או בהתמודדות עם הביורוקטיה, או את הנכונות שלי לקלוט מספר חמש ספרתי של פליטים, אולי אפילו שש ספרתי, מהקורבן האפסי שאני צריך להקריב בעבור זה. למעשה, אני אפילו חושב שאני, ומדינת ישראל, נצא נשכרים מקליטת הפליטים האלה. לכן, אין פה באמת הדגמה של אלטרואיזם מצידי.

Québécois

עדיין מוזר לי, אחרי ארבעה ימים במונטריאול, הניגוד בין מה ששומעים פה ומה שרואים פה.

לא מדוייק, כי גם השילוט פה, לא רק השפה המדוברת, כולו בצרפתית. אבל כל השאר, הבניינים, המכוניות, המתקן לאספקת מגבות נייר בשירותים, חיבורי ברזי ההשקיה ברחוב, המותגים ברחובות (רק ש starbucks נקרא כאן café starbucks), שקעי החשמל, גובה האנשים הנמדד באינצים (למרות שקנדה מטרית), הברזים במקלחת בהם אפשר לכוון רק את הטמפרטורה אך לא העוצמה, בגדי השחור-לבן המפוספסים של המוכרים והתנהלותם בחנות foot locker, הכל פה אמריקאי למהדרין. אמריקאי במובן "ארצות הברית", לא היבשת כמובן. אמריקאי, אבל בצרפתית.

מנין הימים שלי בצרפת, בעקבות השבוע שביליתי בראוניון בחודש נובמבר, הפך את צרפת למדינה בה שהיתי הכי הרבה ימים (255, עקפה את הודו), למעט ארצות הברית, שבה עדיין שהיתי עד כה מעל לאלף ימים "בזכות" עשרים וכמה שנות עבודתי בחברת אינטל. שתי המדינות האלה "צרובות" חזותית, וגם שמיעתית, אצלי. ולכן כל כך חזקה אצלי התחושה הזו, שהמופע החזותי של ארצות הברית, הגודל של כל דבר, השימוש הנרחב בנירוסטה, העובדה שהמכונית הממוצעת שוקלת כפול מבכל מקום אחר בעולם (למעט קנדה, מסתבר), הציפוי המזוייף בלבנים של מרכזי הקניות, הבתים הנאו-גיאורגיאניים המיוצרים בסרט נע ומשוכפלים בשכונות מגורים עקרות, כל אלה שונים משמעותית מכל מקום אחר, לבטח מהעולם הישן.

אז מסתבר שקנדה הצרפתית גם היא נראית ככה, כמעט לגמרי. הייתי כבר בעבר בקנדה. בטורונטו ובונקובר, אבל אז באתי מארה"ב וגם חזרתי לשם, ומשני צידי הגבול דיברו אנגלית, והכל נראה לי אותו דבר ולא היה לי מוזר. אבל אחרי חצי שנה בפריז (לפני שנה וקצת), ואחרי שקראתי שמונטריאל היא "האירופאית ביותר מבין הערים הגדולות בצפון אמריקה", אני לא מצליח לנער את תחושת "אי ההלימה" בין השפה לסביבה החומרית. (ואפילו עוד לא הלכתי ל costco…)

מה שמוסיף לתחושה המוזרה הוא המבטא הכבד בצרפתית של ה Québécois, מבטא שנותן לי תירוץ לא לנסות ולהבין את מה שהם אומרים (הם דווקא מבינים כשאני מנסה להתבטא בצרפתית הרצוצה שלי) ולעבור לאנגלית. ואז הם עוברים לאנגלית, ובניגוד לצרפתים –  במבטא אמריקאי לחלוטין. עוד מוזר – שהסינים בציינטאון המקומי גם הם מדברים צרפתית כשפה ראשונה.

גם חריקת השלג מתחת לנעליים כשאני הולך פה ברחוב היא משהו שמעורר אצלי אסוציאציה מובנית לעולם הישן, בעיקר לצרפת, כי עד כה, נסעתי למקומות בהם יורד שלג, בזמן שיורד שלג, רק בשביל לגלוש עליו. אבל לא בשביל זה באנו הנה. באנו בעיצומו של החורף (מינוס 15, שלג, freezing rain) כי בננו החליט ללמוד כאן לתואר שני, ובאנו לבקר אותו ולראות איך הוא מסתדר. אז נראה שהוא מסתדר פה לא רע, וכיף לראות אותו.

עדכון אחרי עוד יום: שכונות המגורים פה, בתי שורה בני שלוש קומות עם מדרגות חיצוניות לקומה הראשונה (בשלג!) וכניסה נפרדת לקומת הקרקע נראים כאילו הועתקו ב"העתק-הדבק" מלונדון, מזכרת לתקופה בה היה פה עירוב פורה של "אנגלופונים" ו"פרנקופונים". אבל הבנתי שממשלה מקומית לאומנית וכמעט פשיסטית הבריחה מפה בעבר את רוב דוברי האנגלית, וחירבה את הכלכלה המקומית. יש פה בטח איזה לקח שאפשר ללמוד לגבי ישראל.

דוד, הטייס המלאזי

תנו לי לספר לכם על חברת התעופה הגרועה ביותר בעולם, אולי. ולא, כוונתי הפעם לא לאל-על.

מדובר בחברה בשם Int'Air Îles, שחיפושי באינטרנט העלו כחברת התעופה היחידה המקשרת בין שלושת האיים המהווים את מדינת קומורוס. אחסוך לכם את החיפוש מה זה הקומורוס הזה. זו מדינה זעירה, מאד עניה (מספר 13 ברשימת המדינות הכי עניות, מספר 2 ברשימה אחרת), ליד חופי מערב אפריקה, בין מדגסקר ומוזמביק.

למה אני טורח לספר על החברה הזו? כי זה מדגים את מהלך העניינים במדינות מסוג זה, ויכול להסביר, חלקית כמובן, את מצב העניינים שם.

במהלך חודש אוקטובר הייתי עסוק לארגן את המסע בין איי האוקיאנוס ההודי, שסופו היה אמור להיות בג'יבוטי אבל בפועל הסתיים בשניים מאיי מדינת קומורוס. ניסיתי לברר איך מגיעים אל האיים האלה ואיך עוברים ביניהם. התחלתי באתרים המקובלים, כמו אקספדיה ו skyscanner אבל מדינת קומורוס לא נקלטת ברדאר שלהם. באתר של flightradar24 דווקא הופיע שדה התעופה הבינלאומי של מדינת קומורוס, בעיר הבירה מורוני, ונרשמו שם המראות ונחיתות לאיים הסמוכים, רק בלי ציון שם חברת התעופה.

בפורום בצרפתית מצאתי אזכור של חברת התעופה  Int'Air Îles וחיפוש העלה שיש יש להם אתר אינטרט ודף פייסבוק. האתר לא עלה (הודעת שגיאה) ובדף הפייסבוק לא היו עדכונים זמן רב ואיש לא ענה להודעות. לא התייאשתי, וביקשתי מידידי JP, שותפי למסע דובר הצרפתית, שינסה להתקשר אל אחד ממספרי הטלפון של אחד מארבעת סניפי החברה שמספריהם מופיעים בדף הפייסבוק.

לא ענו באף אחד מהמספרים, וחלקם אף היה מנותק. JP לא התייאש והתקשר לשדה התעופה במאיוט, האי הרביעי בקבוצת איי קומורוס שתושביו ברוב חוכמתם העדיפו להשאר צרפתים (בשנת 1998). בשדה התעופה העבירו אותו למשרד של Int'Air Îles. שם שאלו אותו בחשד מאיפה יש לו את המספר הזה.

ובכן מסתבר שהחברה קיימת, וגם טסה, לטענתם. הם הכתיבו לו בטלפון את רשימת הטיסות ומועדיהם, וסיפרו לו שהאיש שתחזק את האתר עזב (וכנראה השבית את האתר כי לא שלמו לו) ושאת הטלפון שמופיע בדף הפייסבוק הם איבדו. בשאר המשרדים, בשלושת האיים האחרים, יש תקלה בטלפון, לטענתם.

יותר סביר שנתקו להם את הטלפונים כי הם לא שלמו. כמו שלמדתי יותר מאוחר מדוד הטייס המלאזי זה מה שקרה עם המטוס היחיד שלהם, שאותו חכרו מחברת תעופה דרום-אפריקאית. הם לא שילמו על תחזוקת המנוע שיש לבצע אחרי כל 3000 שעות מנוע ולכן החברה המחכירה, שמחכירה להם את המטוס כולל טייסים ומכונאים, הפסיקה להם את הטיסות.

חברה דרום אפריקאית אחרת מחכירה שני מטוסים קטנים לחברה אחרת, בשם AB aviation (שמאוחר יותר למדתי שכן טסה בין איי קומורוס,) ושדוד, הטייס המלאזי, עובד אצלה. דוד, שנראה כמו ילד סיני בן שש עשרה, יחד עם בת זוגו הרומניה, שנראית כמו הכלאה בין מתעמלת רומניה ודוגמנית, שהו כמה ימים באותו המקום באי מוהלי בו שהינו גם אנחנו ויצא לנו לדבר בארוחת הערב.

דוד לא בן שש עשרה, יותר קרוב לארבעים, ונראה הרבה יותר מרשים במדי הטייס שלו בהם הטיס אותי שלושה ימים מאוחר יותר חזרה לציוויליזציה. הוא ובת זוגו גרים לסירוגין בארה"ב, רומניה ודרום אפריקה, והוא "מוחכר" לסירוגין לחברות תעופה בכל רחבי אפריקה, מדינות שאת רובן אני לפחות לא הייתי יודע למקם על מפה עיוורת. את הסיפורים מסמרי השיער על התנהלות התעופה האזרחית בקומורוס שמעתי ממנו.

מסתבר שראש ארגון התעופה האזרחית בקומורוס, מקורב לנשיא כמובן, תכנן להקים חברת תעופה. עד שהוא יקים את אותה חברה, הוא חסם את כל הנסיונות של חברות אחרות לקבל רשיון, כולל AB aviation שכבר חכרה מטוסים ומכרה כרטיסים מראש לארבעה חדשים. הביקוש היה קיים כי אין באמת דרך בטוחה ואמינה אחרת לעבור בין האיים. אפילו לא שירות מעבורות אמין. אבל לא הפריעה ל"רשויות" שם שהאיים מנותקים זה מזה. הנשיא היה חוכר מטוס משלו כשהיה רוצה לבקר באחד מהאיים האחרים, אם היה רוצה. ככה מתנהלים העניינים שם בקומורוס, וכנראה שגם בלא מעט ממדינות אפריקה האחרות.

התשתיות, כבישים, שדות תעופה, טרמינלים לשדות תעופה, נמלי שיט, אם הסינים לא בונים את זה, בדרך כלל בתמורה לשליטה בקרקעות או מחצבים, פשוט לא קיימים. ואם הם קיימים, הם לא מתוחזקים. הדרך בת 25 הקילומטרים משדה התעופה ב pomoni בירת moheli אל האכסניה בה שהיתי היא במצב כה גרוע שלוקח שעה וארבעים דקות לצלוח אותה. עשר שנים קודם, זה לקח רק חצי שעה. למה? שילוב של שחיתות וחוסר יכולת. בשורה התחתונה, המדינה לא ממומנת מכספי המיסים שהאזרחים משלמים, אלא בעיקר מכספי סיוע, ולכן אין למדינה תמריץ לשפר את המצב הכלכלי של סתם אזרחים.

זו למשל זו האופציה היחידה לעבור ישירות בין moheli  ל Anjouan

יתכן שחברת התעופה ההיא, Int'Air Îles,, הצליחה לגייס מאיפה שהוא קצת כסף, כי האתר שלהם הוא בהקמה. אמנם בשלב זה כל הטקסט שם הוא כולו "….Lorem ipsum dolor sit amet", טקסט שבא עם התבנית הריקה של אתרים, אבל לפחות משהו קורה. יתכן שבעתיד הם גם יזכרו לשים חלק מההכנסות בצד לטובת תחזוקה שוטפת של מנועי המטוסים.

אני רק שמח שלא התפתיתי לרכוש מהם כרטיסים לטיסות בין האיים. בשדה התעופה ב Mayotte, לפני שטסתי לקומורוס בחברת התעופה EWA air (חברת בת של air austral, חברת תעופה "בסדר" שבסיסה בראוניון). ראיתי את הדלפק שלהם בשדה התעופה, הערתי את הבחור שנמנם שם, ושאלתי אם הם טסים. "בטח, בטח". וכמעט מכר לי כרטיסים מ Moheli ל Anjouan (אין בכלל טיסות בין שני איים אלה)  ומ Anjouan ל Moroni לטיסות שהוא כנראה ידע די בוודאות שלא יתקיימו. אבל אם איזה "מזונגו" (לבנבן) מתעקש?

לידיעת הצוללים באוקיאנוס ההודי

לפני שנסעתי בתחילת נובמבר ל "IOT",  טיול למספר איים באוקיאנוס ההודי, שאלתי בכמה קבוצות פייסבוק (בהן שואלים דברים מעין אלה,) לגבי אפשרויות הצלילה בהם. שתיקה. בדקתי גם באתרים בשפות זרות וגיליתי שאם אתה קורא צרפתית, יש לא מעט חומר. באנגלית, הרבה פחות. כיוון שצללתי בכל אחד מהאיים מטה, הנה מה שמצאתי על קצה המזלג:

כללי: בכל האיים, אלו תמיד צלילות מסירה, תמיד מודרכות. מחיר צלילה כולל ציוד נע בין 40-55 יורו. בניגוד למלדיבים, לא מחייבים מחשב צלילה. בעלי כוכב אחד יכולים גם הם למצוא צלילות. טמפרטורת המים נעה כל השנה בין 26-30 מעלות.

איי סיישל: יש המון איים. בשניים העיקריים, Mahe  ו Praslin יש מועדוני צלילה. יש מעבורת מהירה בין האיים ולכן אין בעיה לצלול בימים עוקבים באיים שונים. צללתי חמש צלילות במועדון בשם Seychelles Underwater Centre בעיירה Beau Vallon באי Mahe. איכות הציוד טובה, המועדון מנוהל על ידי בריטית, המדריכים מקומיים. חלקם טובים, חלקם סתם "פושטקים" (בגדול, כל תלמיד תיכון בסיישל עובר קורס צלילה במהלך לימודיו.). הם מוציאים שתי צלילות בבוקר, עם מנוחה בסירה, ועוד צלילה שלישית בשעה שתיים. נסו לצלול עם המדריך אתו צללתי, בחור מוצק בשם טוני (בתמונה מטה), עם שיער מחומצן. היה טוב, אבל נטה להציק לדגים כדי לשעשע את הצוללים. מה רואים שם? הרבה דגה צבעונית, אין הרבה דגים ממש גדולים, יש הרבה eagle rays, יש מקומות בהם יש הרבה צבים. האלמוגים מתחילים להלבין גם שם. את רוב מה שאפשר לראות בצלילה, אפשר לראות גם בשנורקל, ביחוד ליד האי הקטן st. Pierre. הראות במים לא הייתה טובה, כנראה בעקבות הגשמים שהקדימו להגיע (בנובמבר. בדרך כלל מתחילים בדצמבר.) באטול Aldabra השייך לסיישל, אפשר לצלול רק ב liveaboard מהסוג המאד יקר. יש גם מועדון צלילה באי הקטן Silhouette שאליו אפשר לצאת בבוקר ולחזור בערב מהאי הראשי Mahe. יתכן שיש גם מועדון צלילה באי La Digue.

מאוריציוס: יש שני איים, הייתי רק בעיקרי (רודריגז, השני, במרחק שעה וחצי טיסה משם). רוב מועדוני הצלילה מרוכזים בחוף המערבי, בעיקר סביב העיירה Flic en Flac. צללתי במועדון בשם SeaUrchin Diving Center שגם הוא מנוהל על ידי מערביים, נדמה לי הולנדיות. הם מוציאים שתי צלילות ביום, מסירה. האתר המומלץ ביותר שם נקרא Cathedral, סוג של מערה תת מימית שנכנסים אליה דרך ארובה. בצלילה מעל תקרת המערה רואים את זרם הבועות של השוהים במערה עולה מעלה. חוץ מזה, הדגים שם די חסרי צבעים, אין הרבה אלמוגים והראות לא משהו (גם שם היה גשום, אולי בגלל זה). בחוף Tamarin קצת דרומה משם אפשר לשחות וגם לצלול עם דולפינים בים הפתוח, אבל מסוכן, המון סירות מתמרנות מסביב בלי חשבון לשוחים.

ראוניון: חוץ מהצוללים, שרובם תושבי האי, אף אחד פשוט לא נכנס שם לים. ב 2011, 2012 ו 2013 גולשים נטרפו על ידי כרישים ומאז ברוב החופים פשוט אסור להכנס למים. בחופים המוגנים על ידי ריף במערב האי (האי צעיר גיאולוגית, ואין סביב רובו ריף) אפשר תיאורטית לשחות או לגלוש, אבל לא ראיתי אף אחד במים. נכנסים רק למעין בריכות של מי ים המוקפות סלעים, אבל מלאות קיפודי ים.

במעדוני הצלילה, שרובם ממוקמים בנמל הסירות של העיירה Saint-Gilles טוענים שהם לא ראו אף פעם כריש. והם מוציאים צלילה אחת בבוקר, ולפעמים שניה אחרי הצהריים. צללתי במועדון בשם sea blue והיה מעניין. הטופוגרפיה מתחת למים היא של גושי לבה גדולים, יש דגה עשירה, לא דגים גדולים. מעט אלמוגים – שום דבר שמשתווה לים האדום. סביב רוב האי הים מעמיק במהירות רבה קרוב מאד לחוף אבל באיזור של Saint-Gilles יש ריף די מסיבי שמעניין לצלול שם. יש הרבה דברים לראות בראוניון מעל המים, ולכן צללתי רק פעם אחת.

Mayotte: אי שהוא חלק מצרפת לכל דבר, אבל גיאוגרפית חלק מאיי קומורוס, ארבעה איים בתעלה בין יבשת אפריקה לאי (היבשת השמינית מכנים אותו) מדגסקר. האי עתיק גיאולוגית ויש סביבו ריף מפותח וסביבה תת ימית עשירה. צללתי במועדון בשם jolly roger הממוקם צמוד למלון Sakouli שליד העיירה  Bandrélé
הראות מתחת למים טובה, יש דגה עשירה, ואתר הצלילה, מקום בשם "הארובה" היה יפה. הציוד במועדון קצת דליל, אבל היה מיכל ברזל של 15 ליטר כמו שאני מעדיף (אין ניטרוקס). הפלגה ארוכה בסירה אל אתר הצלילה, כמעט של שעה. ואחרי הצלילה "פיקניק" על אי חולי קטן עליו יש רק ציפורים. היה כיף, ואם היה לי שם יותר מיום וחצי, הייתי צולל עוד.
בחוף  N'gouja לא רחוק משם, אפשר לצלול (יש מועדון קטן) או לשנרקל עם המון צבי ים, בשמורת טבע שיש שם. אבל יש גם המון (יחסית) אנשים. יש עוד 2-3 מועדוני צלילה בצפון האי, שכולם מוציאים לאתר אחד ויחיד.

Comoros: מדינה שצריך דרכון זר בשביל לבקר בה. יש בה שלושה איים, הייתי בשניים. באי הראשי, grand comore,  (שם שדה התעופה הבינלאומי והבירה מורוני,) היה פעם מועדון צלילה שנחשב טוב במלון Itsandra ונמסר לי שהיו שם צלילות שוות. המלון מחליף בעלות כרגע ואין בו מועדון צלילה. זה שהפעיל את המועדון, אם מוצאים אותו, יכול להוציא שם צלילות.
ליד חופי האי Moheli, הקטן מבין השלושה, יש שמורה ימית המרוכזת סביב קבוצת איים חסרי שם שליד חופו הדרומי של האי. שם יש גם מלון בשם Laka Lodge המתופעל (משום מה) על ידי חבורת סלובקים. אחד מהם, ריצרד, נשוי למקומית, ומוציא צלילות, מסירה, בשמורה הימית. יש לו ציוד סביר, אבל מועט והוא בחור נחמד. הצלילות די שוות, עשיתי ארבע כאלה ביומיים, שכללו הפסקה על אחד האיים הקטנים. הראות במים טובה, הדגה עשירה, למעט ברקודה אחת לא ראיתי דגים גדולים. אבל יש הרבה לובסטרים. האלמוגים די הרוסים, כנראה בגלל סופות ציקלון עונתיות. יש לא מעט מניפות, כמו שרואים בטיראן. מקום סימפטי, ויש גם מה לראות מעל המים.

בשורה התחתונה, אם יש לכם אפשרות לצלול רק במקום אחד באוקיינוס ההודי, אף אחד מהמקומות האלה לא משתווה למלדיבים.

לשימושכם. שאלות נוספות אפשר דרך מנגנון התגובות מטה.

            .