החורשים ברינה

בקורס פרמקולטור למדתי שלא טוב לתחח את האדמה. זה פוגע בשכבת הבקטריות והמיקרו-אורגניזמים שנוצרת בשכבת הקרקע העליונה והופכת אותה כל כך פוריה. זוהי אגב הסיבה שבגללה, אם אתם מזמינים כמות של אדמה לגינה, חשוב לוודא שזו לא "אדמת עומק", אדמה שנחפרה מעומק האדמה החסרה את הערכים האלה והיא לכן צחיחה.

שמחתי לראות שבקטע הכביש בין צומת התשבי לצומת העמקים, ערימות העפר שנערמות שם במסגרת העבודות להארכת כביש שש צפונה, מסומנות בבירור כ"אדמת עומק" ו"אדמת כיסוי". מבטיח שכאשר יבוצע שיקום נופי, מה שבכביש שש עשו עד כה ממש טוב, אדמת העומק תחזור לעומק ואדמת פני השטח תחזור לפני השטח. לא לפני שהיא תסונן, הזרעים והפקעות יסוננו מתוכה, ויוחזרו בסוף התהליך לזריעה ושתילה מחודשים. כמו שצריך.

שכבת האדמה העליונה משביחה ככל שהיא יותר מכוסה בחומר צמחי, מה שקורה באופן טבעי בטבע, שם לא עוברים גננים דרוזיים עם מפוח, מעיפים את כל העלים שנשרו ואחרי כן עורמים אותם לצד הכביש כדי שהעיריה תבוא לאסוף את כל אוצר החומר האורגני הזה ותשליך אותו למטמנה יחד עם כל הפסולת הביתית. אצלי בגינה, חומר אורגני לא ישוחרר. כתבתי פה בעבר על עניין ריסוק הגזם, משהו בו אני משקיע לא מעט עבודה, ומפזר על פני כל חלקה טובה. כמובן שכל חומר אורגני מעודפי המטבח הופך גם הוא לקומפוסט ולא נוטש את חלקת הגן.

את הקומפוסט, גם הקנוי וגם זה שמיוצר על ידי, כמו גם את הגזם, אני מפזר על פני השטח ולא מצניע תחתיו, כמצוות תורת הפרמקולטור. שם גם לימדו אותי שאפילו תפוחי אדמה לא צריך לשתול בתוך האדמה אלא רק להניח על ולכסות בתועפות חומר אורגני.

ואחרי כל זה, באים חזירי הבר ובאופן טבעי לגמרי (זה בטבע שלהם) הופכים לי את כל הגינה ובאפם חורשים ברינה כל פיסת אדמה חשופה. הם עושים את זה לא רק אצלי. בכל רחבי חיפה אני רואה את עקבות החריש שלהם, לא רק ביערות הכרמל או בשטח הירוק סביב אוניברסיטת חיפה שפעם, לפני כמה שריפות היה גם הוא מיוער. כמעט בכל שכונה היושבת על אחת משלוחות הכרמל אפשר לראות את תוצרי החפירה של חזירי הבר.

לא ברור לי מה בדיוק הם מחפשים שם, אבל כבר הרמתי ידיים מלנסות ולשתול ירקות או עשבי תיבול בגינה עצמה. ירקות הפסקתי לגדל בכלל ותבלינים העברתי לעציצים. גם בתוך העציצים אני מכסה באבנים כל פיסת אדמה חשופה בנסיון למנוע מהחזירים לדחוף לשם את אפם. לפעמים זה עוזר.

אי אפשר לטעון שזה לא "טבעי", החריש הזה של חזירי הבר. אני מניח שזה מעודד צמיחה של צמחים מסויימים ומדכא צמיחה של אחרים. אבל זה חלק ממחזור החיים של הסביבה האקולוגית בכרמל, יחד עם הנמיות, התנים, הדורבנים ושפני הסלע שכולם יחד מעצבים את סביבת הצמחיה בוודיות הכרמל. להתמרמר על החריש שהחזירים מספקים לא נראה לי לעניין. הם פשוט לא למדו את עקרונות הפרמקולטור.

או שאולי הם יודעים יותר טוב.

38-50, רחוב איינשטיין, חיפה

בלב לא קל עזבנו את דירתנו היפיפיה בהדר, ועלינו לכרמל. הרעש בקומה השלישית ברחוב ארלוזורוב הפך לנו מוגזם כך ששקט היה קריטריון מרכזי בבחירת מקום המגורים הבא. חיפשנו דירה בלי הרבה מדרגות, אבל בעיקר שקטה. לא עברנו כדי למצוא דירה יותר גדולה או עם יותר חדרים. גם לא כדי "לעלות בהר" אף שבחיפה יותר גבוה יותר נחשב. בנדודי מעלה-מטה במהלך השנים בחיפה, רחוב איינשטיין הוא עדיין הנקודה הגבוהה ביותר על ההר בה גרתי.

חיפשנו דירה בסביבות מרכז הכרמל הישן או בכרמל צרפתי, באחד מהרחובות היפים והוותיקים שיש שם, אבל בסופו של דבר נחתנו בבית אחורי ברחוב אינשטיין, באחוזה. לא אחד מאותם רחובות יפים שיש בחיפה כה רבים מהם. זהו רחוב ארוך, חדש יחסית ובו טורי ארוך של בתים חסרי כל יחוד ואופי. כשלמדתי בפנימיה הצבאית שליד בית בירם, וירדתי אל מרכז אחוזה ברגל לערב חפשי אחד בשבוע, רוב הרחוב הזה היה עדיין לא בנוי.

אבל בין רחוב אינשטיין ורחוב הנטקה שתחתיו מסתתרת רצועת ירק ארוכה שחלקה הנמוך יותר, זה שקרוב למרכז חורב היה גן ציבורי ירוק (עד שנשרף לאחרונה) ובו מגרשי משחקים, דשאים ועצים. לתוך הגן הזה, בלט הבניין במספר 33א, מוקף עצים מכל עבר ושקט כמו קבר.

זה בית אחורי שהירידה אליו לא תלולה מאד, כעשרים מדרגות המפוזרות על מרחק ניכר. בית בן שש דירות, שתיים בכל קומה. את צידה השמאלי של הקומה הראשונה, מעל קומת העמודים המפולשת, רכשנו. זו הייתה דירה בת שלושה חדרי שינה מסודרים לאורך פרוזדור ארוך, משעממת במובן הטוב של המילה, פרט לאותו יום לא משעמם במלחמת המפרץ הראשונה בו ישבנו בחדר הילדים במסיכות גז, סמרטוטים לחים על מפתני הדלתות, כאשר טיל עם ראש נפץ סטנדרטי לגמרי נפל כמה מאות מטרים מאיתנו.

כן, זו הייתה דירה בעלת תכנון חסר כל יחוד, בבית חסר כל יחוד, ברחוב חסר כל יחוד, בעיר לה דווקא יש לא מעט יחוד. מחדר המדרגות דלת הכניסה נפתחה ישירות לתוך חדר המגורים, שלו היה חלון מאד גדול הפונה צפונה אל נוף מרהיב של המפרץ והרי הגליל, עד שהעצים בגן מטה צמחו והפכו את הנוף לנוף של צמרות. כשנכנסנו שינינו טיפה את מבנה הדירה. בלי להתערב אי אפשר הרי. הסרנו את החלק העליון של הקיר בין המטבח לחדר המגורים אבל את המטבח המאד לא נוח השארנו ללא שינוי. (על החלק התחתון של קיר המטבח יושב בתמונה מטה בתנוחה אופיינית החתול דידי זחמ"ל  – זכר חתול מחונן לברכה). הפכנו, לכמה שנים, את אחד מחדרי הילדים לחדר משחקים והסרנו את הקיר שהפריד בינו לפרוזדור ובשני שיכנו את שני ילדינו, חיברנו את מרפסת חדר השינה לחדר השינה. חידשנו את חדר האמבטיה והסבנו מקלחון לשרותים נוספים. דברים קטנים כאלה. שיפוץ לא טראומטי.img_0540

דירה שקטה, מוקפת ירוק, 3 דקות הליכה ממרכז חורב.  בעלת אקלים מאד נוח. אולי בגלל מיקומה על קו הרכס של הכרמל, או שאולי בגלל הרוח העוברת בקומת העמודים ומסיעה את החום מריצפת הדירה, הדירה הייתה קרירה בקיץ. הייתה בה מערכת הסקה דירתית מופעלת גז ומחליפי חום בכל הדירה, שלא הפעלנו בגלל עלות ההפעלה אבל אולי בגלל שתי הקומות שמעל, או בגלל שהיינו יותר צעירים, בחורף לא היה מאד קר בדירה. ברוב שנותינו שם לא היה לנו שם מזגן והוא גם לא היה חסר.img_0103

היה מאד נוח לגדל שני ילדים קטנים בדירה הזו. בניגוד לקודמת, הם יכלו לרדת ללא השגחה לחצר, לשחק על הדשא הגדול שבין הבית האחורי והקדמי או בגן הציבורי מאחורי הבית. בניגוד לשכונת הדר שבשנים ההן הייתה סביבה מאד זקנה, היו הרבה ילדים באזור. היו גני ילדים ובית ספר יסודי ברחוב עצמו. לא גני הילדים ולא בית הספר (אינשטיין) הצטיינו, אבל לפחות  חבריו לספסל הלימודים של בננו הבכור גם גרו קרוב. את בני הצעיר שלחנו דווקא רחוק – לבית אורן למסגרת אלטרנטיבית שאך נפתחה בשם מיתר, ולבית הספר הפתוח יותר מאוחר, אחרי ששבנו משנה וחצי בשליחות בארה"ב, שם הוא התנסה גם בחינוך על פי שיטת מונטסורי.

אבל גם את הדירה הזו עזבנו, אחרי 12 שנים (היא עדיין שלנו, למי שמחפש דירה…). זוגתי שתחייה החלה לעשות אמנות ולא היה לזה מרחב בדירה. גם אני חזרתי מארה"ב כולי מלא התלהבות מנגרות, משהו אותו למדתי שם ממורים מצויינים במקום מצויין וחשבתי שאעסוק בו הרבה יותר ממה שבפועל קרה. אחד מחדרי הילדים היה בעצם חצי חדר ומאד צפוף לנער מתבגר, והחניה ברחוב הפכה להיות סיוט עם השנים. הייתה לנו אמנם חניה למכונית אחת, שחלקנו עם עוד דירה. חודש כן חודש לא. אבל בשעות מסויימות היית צריך להיות מאד יצירתי בכדי למצוא חניה ברחוב.

בדיעבד, הסיבה העיקרית היא כנראה השנה וחצי במהלכן גרנו בבית פרטי במדינת אורגון אשר בארה"ב. פתאום הבנו את ההבדל בין בית משותף לבית פרטי צמוד קרקע, משהו שעד אותו זמן לא חלקנו עם חברינו, שכולם עד אחד עזבו את חיפה בחיפוש אחרי הצימוד לקרקע. חוץ מזה, חפצינו התרבו, חלק מזה בעקבות מה שחזר איתנו במכולה מארה"ב (במימון מקום העבודה). החפצים פשוט גירשו אותנו מהדירה. היה מקום או לחפצים או לנו, או לעבור לחלל יותר מרווח. כך שדי מהר אחרי החזרה מארה"ב התחלנו לחפש את פתרון הדיור הבא.
הפעם זה לקח כמה שנים.  ככה זה כשתעקשים לבנות לבד.

הרשומה הזו היא חלק מפרוייקט תיעוד החללים בהם חייתי. כל שאר הפרוייקטים כאן.

אתרי הזכרון שלי

פייר נורה במאמר על "זכרון והיסטוריה" כותב על "מחוזות הזכרון", Les Lieux de Mémoire, (שהייתי אולי מתרגם כ"אתרי זכרון".) המאמר באופן כללי מתרפק על עבר, כנראה מדומיין, שבו היה לאומה הצרפתית  "זכרון משותף". הוא מכוון אל זמן שלפני העידן המודרני בו כתיבת היסטוריה הפכה להיות "מדעית", לפני שאופן כתיבת ההיסטוריה, (מי כותב את ההיסטוריה ואיך,) הפך להיות עניין בפני עצמו. לבטח לפני שהפציע עידן ריבוי הנראטיבים.

העידן ההוא, בו קבוצת אנשים גדולה "יודעת" כולה את אותם הדברים, ולא מטילה בהם ספק, בהתבסס על זכרונות מעבר משותף, לא בטוח שהיה אי פעם תקף לקבוצת אנשים כמו אומה, כמו מדינת לאום אבל יתכן שהיה קיים בחברות "פרימיטיביות" שתרבותן נסמכתת על סיפורים, מיתוסים בעצם, המסופרים שוב ושוב מדור לדור בלי שינוי, אולי בעל פה.

זה מה שפייר נורה קורא "זכרון", לעומת היסטוריה שהיא משהו כתוב, המסתמך על עובדות בדוקות, על מסמכים, על ארכיונים, על הקלטות וצילומים. לראייתו היסטוריה היא משהו שמצד אחד מוכוון אל העתיד, לא ההווה, העתיד שבעבורו יש לשמר את העובדות.

אלא שכיוון שהכל מתועד ונשמר בארכיונים, הוא אומר, כבר אין צורך לזכור את העבר. זה מגיע אולי לשיא באנשים שכבר לא זוכרים פרטים אישיים, כי זה נשמר להם בטלפון. שלא זוכרים שום דבר שאפשר למצוא בחיפוש באינטרנט בעולם מחובר תמיד. ההיסטוריה, אומר נורה, ממיתה את העבר.

דברים דומים אמר ז'אק דרידה, בביקור ביד ושם בסוף שנות התשעים. הקמת מוסד כמו יד ושם המתעד את השואה בפרוטרוט, מאפשר לאנשים לשכוח אותה, הוא גרס. אלא שדרידה לא היה אולי מודע שבמדינת ישראל מה שנורה קורא "זכרון", ספציפית זכרון השואה, הוא משהו המתחוזק ברמת המדינה. למשל טקסי יום השואה, למשל המסעות ל"אתרי הזכרון" בפולין, מקומות בהם יש שיירים של זיכרון מהדבר עצמו, מסעות שתפקידם לתחזק את תחושת הקורבן היהודית שבעים שנה אחרי.

יש למסעות ולטקסים תפקיד חשוב. זכרון ה"לעולם לא עוד" ותחושת הקורבן חשובים פונקציונלית למדינה, שקמה בזכות יתרת הזכות לקרבן אחרים שנצברה לעם היהודי בגלל קורבנו בשואה. אלא שאת היתרה ב"כרטיס אשראי הקורבן" יש לטעון שוב ושוב מחדש באתרי הזכרון של השואה, כדי לאזן את משיכת היתר על הכרטיס הנובעת מהפיכת הפלסטינים לקורבנות. כדי שבני השמונה עשרה ימשיכו להתגייס למלאכת תחזוקת הכיבוש.

אני לא פוסל את הצורך של עם ב"זכרון". יש לזה חשיבות לתפקוד מדינת הלאום של אותו עם. כאשר מתחילים לפקפק בזכרון הזה, כמו למשל כאשר אנשים עושים עבודות דוקטורט על הטבח בתושבי הכפר טנטורה. כאשר שוב ושוב מתברר שב 1948 הם לא באמת כולם "ברחו בהוראת מנהיגיהם", שצה"ל לא באמת היה הצבא המוסרי ביותר בעולם גם אז, המסקנה שלא מעטים גוזרים מזה היא שמספיק עם העמדות הפנים, מספיק עם ההצטעצעות. אפשר פשוט לעשות מה שבעצם עשינו מאז ומתמיד, רק בלי הפוזה.
אליאור עזריה יכול להיות גיבור ישראל בישראל בה התברר שגיבוריה היו כאלה מאז ומתמיד.

יתכן שהעידן הנוכחי, של "פוסט אמת" הוא צורך של עמים לשחזר את התחושה המלוכדת ההיא ש"זכרון" משותף סיפק פעם. כי אם העובדות המתועדות של ההיסטוריה לא מראות את מי שאנחנו היינו רוצים לזכור שהיינו, שהעובדות המציקות של היום לא משקפות לנו בראי את מה שאנחנו רוצים לראות שם, אז לעזאל עם העובדות. נמצא לנו "עובדות אלטרנטיביות". נצהיר שהפרצוף המכוער המשתקף בראי הוא לא בעצם מכוער. הוא מי שאנחנו, ונמאס לנו שיגידו לנו שאנו לא יפים.

וזה חבל. כי הייתי רוצה לקוות שעם שמספר לעצמו שוב ושוב כמה הוא מוסרי, ש"זוכר" כמה הוא פעל כפי שנכפה עליו, שמלחמותיו הן של אין ברירה, שעם כזה אכן יתחיל להתנהג כפי שהוא "זוכר" שהוא. ביחוד כאשר יש לו ברירה, כאשר קיומו כבר לא מאויים. אני חושב שכשאתה אומר לאנשים שהם טובים, הם נעשים יותר טובים. ככה זה. הם לא רוצים לאכזב, את עצמם בעיקר.

מה שעוד אומר פייר נורה, שכיוון שלרשות האנשים כבר לא עומד הזכרון המשותף, הקולקטיבי, הם זקוקים לספק לעצמם היסטוריה אישית, אינדיבידואלית. והמטלה לייצר היסטוריה זו, את התיעוד שלה, היא על האינדיבידואל.  רציתי להתייחס לקטע הזה מתוך המאמר:

שהרי על הפרט, ועליו לבדו, מעיק בהתמדה, ובה־בעת בלא־הבחנה,  הכורח לזכור: כפי שעל יחסו האישי אל עברו מונחת אפשרות התחיותו.  התבקעות הזיכרון הכללי לחלקיקים של זיכרון פרטי מעניקה לשלטון  הזיכרון כוח־כפייה פנימי עצום. הוא מחייב כל אחד ואחד בהיזכרות,  ואת הגילוי־מחדש של ההשתייכות הופך לעקרון הזהות.

השתייכות זו מגייסת בתמורה את כל־כולו. כאשר אין הזיכרון רווח בכל  לא יהיה לו עוד קיום בשום מקום, אם לא תעמוס אותו, את משא  אחריותו, תודעה אחת פרטית בהחלטת־יחיד. ככל שהזיכרון נחווה פחות  באופן קולקטיבי, כך הוא זקוק יותר לאנשים יחידים ההופכים את עצמם  לאנשי־זיכרון.

זה מתבטא אצל חלק מהאנשים בתיעוד צילומי, אובססיבי לעתים, של עצמם ושל קרוביהם וחבריהם. בתיעוד כל מעשיהם והגיגיהם במקומות כמו פייסבוק, בכתיבת היסטוריות משפחתיות, ביצור גנאולוגיות ועצי משפחה. אצלי זה בא לידי ביטוי בבלוג. סיפרתי על האובססיה שלי לתעד את התאריך בו שהיתי בכל מקום  מחוץ לישראל, יש לי גם קטגוריה שלמה של פוסטים המספרים את סיפורי משפחתי שני דורות לאחור. ואני כותב פוסט על כל דירה או בית בהם חייתי יותר מכמה ימים.

הפנמתי את עניין הצורך לתעד את ההיסטוריה שלי. ממילא אני כמעט שלא מצליח לבדות עלילות בידיוניות ולכן מה שנשאר לי זה לכתוב על דברים שקרו לי בפועל, בצורה כזו או אחרת. ואחד הדברים שקרו לי אתמול, היה אירוע בשם "קפה פילוסופי" בתל אביב, פגישה שלקראתה קראתי את המאמר דנן של פייר נורה.

בניגוד ל"קפה הפילוסופי באנגלית" שאליו הלכתי כמה פעמים בפריז ושהיה רדוד ולא מעניין, המתכונת של האירוע התל אביבי הייתה הרבה יותר מוצלחת. בקפה הפילוסופי התל אביבי, שזו כבר הייתה התכנסותו השישית (אחת לחודש, בבית קפה), יש הנחיה, יש טקסט לקריאה לפני, שהתרשמתי שרוב המשתתפים קראו ביסודיות ראויה, ויש אינטראציה מצויינת ומפרה. פורמט מצויין, בניגוד לזה הפריזאי שבו אין הכנה, אין קריאה, אין הנחייה, רק שיחות סרק על שאלה "פילוסופית" אחת הנבחרת מתוך כמה שהקהל מעלה. (גילוי נאות: קרן, המארגנת של האירוע בתל אביב, דוקטור לפילוסופיה, היא קרובת משפחה).

 

"תמר"

"לַמַה את מחכה?", צועקת סימה, בזמן שתמר אוחזת בכסא הגלגלים שלה בלובי של בית החולים והן מחכות למעלית שתחזיר את סימה למחלקה הפנימית בקומה השישית. המעלית  מגיעה, הן נכנסות, הדלת נסגרת, המעלית מתחילה לעלות ואז: "לַמַַה אנחנו פה?" סימה צועקת, "קחי אותי מפה, מיד". ומיד אחרי כן: "את חמודה".

כל הזמן ככה, לסירוגין:  "תפסיקי!","את חמודה", "את מפילה אותי!", "את חמודה". גערות וקללות מתחלפות בחנופה. תמר מנחשת שסימה מבינה איפה שהוא, בהכרתה המטושטשת, שהיא כל כך תלויה בה. שסימה אולי גם מצטערת ומנסה להתנצל, על התקפי הקללות והמכות.

בעצם קוראים לה בטי. אבל סימה, המעסיקה שלה, קוראת לה "תמר" בדיוק כמו שקראה לשלושת המטפלות הפיליפיניות שקדמו לה. סימה לא שמה לב שהמטפלות שלה מתחלפות, אף ש"תמר" הנוכחית, כלל לא דומה לקודמתה. הנוכחית נבחרה בגלל מבנה גופה החסון, עכשיו שסימה כבר לא מסוגלת יותר לעמוד וצריך להרים אותה ממיטתה אל כסא הגלגלים.

"תמר" מצידה, קוראת לסימה "אמא". לאמא שלה, לא יצא לה לקרוא כך. אמא שלה יצאה לעבוד במדינות המפרץ כשבטי הייתה בת שנה ואיש לא שמע ממנה יותר. אבל כך אולצה בעבר לקרוא לחמותה, וכך גם קראה לשתי המטופלות הקודמות שלה. כך לימדו אותה בקורס הסיעוד.  "אמא" הוא עדיין האופן שבו בנותיה של בטי פונות אליה, ובטי רוצה לקוות שהיא האמא הטובה ביותר שהיא יכולה היתה להיות להן, גם ממרחקים.

המטפלות הקודמות של סימה לא עמדו בשילוב הקשה לעיכול הזה של אלימות וחנופה, ועברו הלאה, למטופלות יותר נוחות. כך עשתה גם בטי עם המטופלת הראשונה שלה בישראל שהייתה דווקא קלה לטיפול, אלא שהעדיפה לא לראות שהנכד שלה, בכל פעם שבא כביכול לבקר את סבתו, תבע גם הוא טיפול מבטי, בכוח, מהסוג המיני.

אבל אין לבטי יותר את המותרות האלו, לבחור איפה היא עובדת. עכשיו שהיא כבר יותר משבע שנים בישראל, מעבר לחמשת השנים ושלושת החדשים המוקצבים בחוק למטפלים זרים. אין לה יותר אפשרות לעבור למטופלת אחרת. היא יכולה להשאר בישראל  רק כל עוד סימה חיה ומעסיקה אותה.

"תמר" יודעת ש"אמא" לא באמת שולטת באלימות הזו, כמו ש"אמא" לא באמת זוכרת ששמה בטי. "אמא" בקושי זוכרת מי היא עצמה.  "תמר" מבינה ויודעת שהכעס הזה, הנרגנות הזו, הם תופעת לוואי של המחלה. שהאלימות הזו היא לא אלימות שהייתה חבויה במטופלת שלה תמיד וכעת יוצאת החוצה בחסות התרופפות התודעה, אלא אלימות שכולה חיצונית למטופלת. היא גם יודעת מילדיה של סימה שהיא הייתה תמיד אשה קשה וביקורתית, אך אף פעם לא אלימה.

"אמא" לא שולטת באלימות שלה, מצד שני גם "תמר" לא שולטת בתמונות שעולות במוחה בכל פעם שהיא שוב הופכת שק החבטות של מישהו. בכל פעם ש"אמא", בחוסר שליטה, מכה בה באגרופיה כאשר היא מנסה להחליף לה חיתול, בטי רואה את  חמותה מכה אותה, מה שקרה כמעט כל יום, למשל כאשר האוכל שבטי הכינה והביאה אל מיטתה לא היה לטעמה.

את ארבעת בנותיה בטי לא ראתה כבר שבע שנים רצופות פנים אל פנים, ובכל זאת היא לא רוצה לחזור. המכות והגערות שהיא מקבלת פוגעות בה הרבה פחות מהמכות שהיא הייתה רגילה לקבל יום יום מחמותה, שבביתה התגוררה יחד עם בעלה ובנותיה. היא גם לא שוכחת שהאלימות של חמותה הייתה משהו שעדיף היה לה שלא להתלונן עליו. כשהתלוננה, בעלה תמיד דאג להדגים לה שיכול להיות הרבה יותר גרוע.

כך גם הגיעה לעבודה בסיעוד – בעקבות אשפוז  בבית החולים עם לסת שבורה, שאמורה הייתה ללמד אותה שלא לפתוח את הפה. היא אכן לא פתחה את פיה במשך חודשיים, בהם לסתה הייתה מחוברת בחוט ברזל. גם היום נותרה לה צלקת מכוערת ופניה לא לגמרי סימטריות, אבל בהזדמנות ההיא היא לפחות קיבלה מהאחות שטיפלה בה את הנימוקים שעזרו לה לשכנע את חמותה ובעלה שכדאי להם לאפשר לה לעבוד בסיעוד בבית החולים. ההכנסה לא הייתה משהו, אבל לפחות הייתה קבועה, בניגוד להכנסת בעלה, שהגיעה למשק הבית רק על פי גחמותיו המתחלפות והתחלקה בינה ובין בנות זוגו האחרות שהתחלפו תדיר.

כך יצא שבטי למדה לימודי סיעוד תוך כדי עבודה בבית חולים בעיר סֶבּוּ, והמשיכה גם לעבוד שם עם תום הלימודים. שם מצא אותה קבלן כוח אדם והציע לה לממן בריבית של 7 אחוזים, לחודש לא לשנה, את הסכום שנדרש לאישורים שיאפשרו לה להגיע, כ care giver, עובדת סיעודית לנכים, לישראל. כמקובל, שלמות איברי בנותיה היו הבטחונות היחידים, אך המספיקים, להחזר ההלוואה, שאותה לקח לה כמעט חמש שנים להחזיר.

לכן "תמר" בולעת, שותקת, ומנסה להתייחס בשוויון נפש גם לאלימות וגם לליבובים של "אמא". היא מסתפקת בביקור וירטואלי של בנותיה מדי יום חמישי, כאשר הבן של סימה מגיע, ומאפשר לה גישה לאינטרנט דרך המחשב שלו. עם בעלה, היא לא דיברה כבר כשנתיים. גם בנותיה לא ראו אותו מאותו היום בו בתה הבכורה הגיעה לגיל שמונה עשרה, ופתחה חשבון בנק דרכו בטי יכולה להעביר את הכסף ישירות לבנותיה, בלי שבעלה או חמותה יוכלו לגעת בו.

עכשיו, אחרי שההלוואה הוחזרה, רוב הכסף ש"תמר" שולחת מממן את לימודי התיירות של שלושת בנותיה הגדולות. מקצוע שהיא מקווה שיאפשר להן, אולי, לצאת מהפיליפינים אל העולם, שלא על מנת להחליף חיתולים לנשים מערביות. חמותה מנועה כעת מלהמשיך ולהשקיע את הכסף שבטי מרוויחה ברכישת עוד ועוד חלקות לשתילת אורז. בעלה כבר לא יכול לבזבז אותו על בנות זוגו וילדיהן. הוא נעלם מחיי בטי ומחיי בנותיו, אבל בטי ממילא לא תוכל לעולם להתגרש ממנו. בפיליפינים, מדינה קתולית, אין גירושין. זה לא מאד מטריד אותה כעת, כאשר היא צמודה ל"אמא" עשרים וארבע שעות ביממה, 30 יום בחודש.

כרגע, היא מתרכזת במשימה אחת בלבד: להחזיק את "אמא" בחיים, ובבית. "אמא" של "תמר" אמנם כבר לא הולכת, וכבר לא אוכלת בכוחות עצמה, אבל בנותיה של סימה ורופאת המשפחה שבאה לבקר אותה אחת לכמה שבועות, מעידות שגופה חזק ושחוץ מאלצהיימר, אין אף מחלה המסכנת את חייה. "תמר" יודעת ש"אמא" ניצולת שואה ששרדה במחנה השמדה כנגד כל הסיכויים. בניגוד למחנות ההשמדה, אין צבא שיבוא לשחרר את המחנה. הסוף ידוע.

מפעם לפעם "אמא" מתאשפזת לכמה ימים, כמו למשל כעת במחלקה הפנימית, הפעם עקב הצטברות נוזלים בריאותיה. "תמר" די מרוצה מהאשפוזים האלה. אמנם את הלילות היא מעבירה בכורסה שליד מיטת המטופלת שלה, אבל לפחות יוצא לה לצאת קצת מהדירה המאד מדכאת של סימה, דירה מוזנחת בה לא השתנה דבר בחמישים השנה האחרונות, ויוצא לה גם לראות אנשים אחרים חוץ מסימה. חוץ מזה, אחיות המחלקה חולקות אתה את נטל הטיפול ב"אמא".

עוד יותר משמעותי לבטי: בכל יום שבו היא שוהה בבית החולים, יום העבודה הפורמלי שלה מתקצר מעשרים וארבע שעות ביממה לעשר. התשלום לכל שעה מעבר לעשר השעות האלה, ברוב הימים 14 שעות נוספות, יותר ממכפיל את שכרה, מה שמאד משמח אותה, ביחוד כעת שעליה לממן את לימודי שלוש בנותיה הגדולות..

בטי מקפידה לדאוג שהאשפוזים לא יעברו באורכם את שלושת השבועות, שאחריהן כבר לא משלמות הרשויות את שכר המטפלת. אשפוז ארוך עלול לשכנע את בני משפחתה של סימה להעביר אותה למוסד סיעודי, וזה יגרום למעשה לסיום עבודתה של בטי. אשפוז ארוך גם חושף את סימה לזיהומים העלולים לסכן את חייה.

בסתירה לרצון הדי מפורש של הבנים והבנות של סימה, בטי נחושה לדחות ככל האפשר את הסוף הזה. ילדיה של "אמא" רמזו ל"תמר" יותר מפעם אחת, ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שהם היו רוצים לחסוך מאמם את השלבים הסופיים, הגרועים יותר של מחלת האלצהיימר. השלבים בהם נעלם תחילה אינסטינקט הבליעה ובהמשך אינסטינקט הנשימה.

אבל אלו רמיזות ש"תמר" לא מוכנה לשמוע. בשביל השלב הבא בתכנית הגדולה שלה, "תמר" צריכה ש"אמא" תשרוד לפחות עוד שנתיים, ושבשנתיים האלה לא יעבירו אותה למוסד סיעודי. בעוד שנתיים צעירת בנותיה תהיה בת שבע עשרה ותוכל לעזוב את בית חמותה. שנתיים הם גם פרק הזמן שידרש לה לחסוך את הסכום הנדרש לממן לעצמה אשרת עבודה בסיעוד בקנדה.

ידידה מנואל, שאותו פגשה בגן הציבורי אליו היו הוא והיא מסיעים בכסאות  גלגלים את מטופליהם מידי יום שישי, כבר הצליח לעשות את המעבר. את רוב סופי השבוע העדיפה תמר לא לקחת ולקבל את התשלום הנוסף בעבורם. כך שעם מנואל היא הייתה נפגשת רק אחת לחודש או חדשיים, לסוף שבוע נדיר ב"דירת סוף השבוע" ששכרה בשכונת הדר עם עוד 18 עובדים זרים אחרים. לפני ששה חדשים, אחרי שהמטופל שלו עבר למוסד סיעודי, מנואל עבר לעבוד בקלגרי, קנדה. בינתיים הוא עדיין משדל את בטי לחבור אליו ומספר לה נפלאות על קנדה, אבל בטי לא באמת בונה על המשך הקשר הזה. ההיסטוריה שלה עם גברים בכלל וגברים פיליפינים בפרט, השאירה אותה מאד סקפטית.

זו התכנית עליה בטי חולמת: לעבור לקנדה, להצליח להביא לשם את בנותיה, למצוא זוגיות, אולי עם מנואל, אולי עם מישהו אחר, ולנסות להשאר שם. בשביל זה, "תמר" תהיה מוכנה לעשות כל מה שידרש. בשביל זה, "אמא" חייבת להשאר בחיים.

אחות המחלקה ניערה את כתפה. "תמר בואי, תחליפי לה אַת אֶת הפיז'אמה הרטובה. היא מושכת לי בשיער, ה"אמא" שלך".

 

קסם הדגים

האיש ללא תכונות, ספרו של רוברט מוסיל, מספק לי שוב ושוב תובנות ורעיונות, ומבחינה זו הוא מצדיק את המשך הקריאה גם מעבר לחלק בו הפן הספרותי מאזן את הפן ההגותי. למשל, בעמוד 493 בחלק הראשון (אני עדיין בחלק הראשון, מודה) אני מוצא את הקטע הזה:

%d7%93%d7%92%d7%99%d7%9d-001הקטע מעלה הוא ממוחו של וולטר, דמות שולית בספר, הרואה את עצמו כאמן, לא ממש עם סיבה, ומהרהר  שלכל אדם יש זיקה לבעל חיים מסויים. בעניין זה, לפחות לגבי, הוא צודק. אפילו כתבתי על זה, מבחינתי זה עז. אבל אצל וולטר אלו דגים, אותם הוא נהנה הנאה פרברטית לשלוף מהמים בחכה, להטיל על הדשא ואחרי כן הוא שוכב לידם, מתבונן בהם גוססים. הוא לא עושה את זה כדי לאכול אותם, אבל לדוג למטרות מאכל לא פחות מפלצתי בעיני.

מה שהוא מספר לעצמו, על מקור המשיכה שלו לדגים, הוא יותר אבסטרקטי ו"גבוה" מסתם סדיזם. זה מאפיין של לא מעט מהדמויות בספר. הן מספרות לעצמן שמה שמניע אותן הם רעיונות גבוהים ולא צרכים "נמוכים".  הרעיון של וולטר הוא, שהדגים מושכים אותו כי הם חיים כל חייהם בתוך תווך אחיד, לעומתו, שאר בני האדם ושאר חיות היבשה (למעט הציפורים), החיים על התפר בין שני תווכים. רגליהם על הקרקע וגופם באוויר. לדגים, אין קרקע. הם נעים באלמנט המניע אותם, בו הם אוכלים, נעים ומתים.

אפשר לומר שהדגים לא יצאו מהרחם. הם עדיין צפים בנוזל בו הם נוצרו, וממשים בכך את ערגת האדם, שאינה יכולה להיות ממומשת, לחזור אל הרחם. אבל מה שוולטר כמו גם הסופר שיצר את דמותו לא מעלים בדעתם, הוא שיש אפשרות לא רעה לשחזר את החוויה. מה שוולטר מתאר כ"חוויה שהאדם מתנסה בה רק בחלום", התחושה של ציפה חסרת משקל בתווך נוזלי, היא בדיוק אחת משמונת הסיבות שבגללם כדאי להתנסות בצלילה. הספר נכתב לפני שז'אק קוסטו המציא את המערכת לנשימה מתחת למים שאנו מכנים scuba.

בסוף הקטע המצוטט מעלה, תוהה המספר ממוחו של וולטר: "אם כך, על שום מה הוא מוציא אותם מהמים והורגם?" ומנמק:"משום שזה גרם לו תענוג קדוש שאין לבטאו במילים, והוא מאן לדעת מדוע". זו גם התהייה שלי, כאשר אני רואה אנשים עומדים עם חכה על המזח, בים התיכון בו הדגה כל כך מדולדלת, ובהשקעה של שעות מצליחים להוציא דגיג עלוב אחד או שניים. גם אני חטאתי בטמטום הזה בילדותי, והדגים שהייתי דג בנמל חיפה היו כל כך מסריחים מנפט שברור שאי אפשר היה לאכול אותם. בכל מקרה, מעולם לא אכלתי דגים, גם כשעדיין אכלתי בשר. תמיד שנאתי את הריח.

הדייגים בחכה של היום, וגם אני בזמנו, לא עושים את זה בכדי שיהיה להם מה לאכול. אם כך, על שום מה הם מוציאים אותם מהמים והורגים אותם? בשביל ההנאה הסדיסטית? בגלל הקנאה ביכולת הדגים "לחזור אל הרחם" אותו הם לא עזבו מלכתחילה?

היחס של בני האדם אל הדגים הוא בכל מקרה ביזארי. הרבה חושבים למשל שזה בסדר לאכול דגים גם אם הם נמנעים מאכילת בעלי חיים יבשתיים. קוראים לסוּגַנים שכאלה "פסקטוריאנים". משום מה, לדגים יש בעיניהם פחות "חיים", פחות "נשמה". הם כביכול לא סובלים. אבל גם אם נאמר שקל יותר להתעלם מכאבם של דגים, קשה יותר להתעלם מהשואה האקולוגית שהדייג התעשייתי ממיט על האוקיאנוסים. רוב הדגים המגיעים למאכל אדם נדוגו במכמורות ענק הנגררות על קרקעית הים ומוחקות את כל החי והצומח שבו, משאירות אחריהן מדבר.maxresdefault

יש היום בים פחות מעשרה אחוזים מכמות החיים שהייתה בו לפני חמישים שנה, אבל מצד שני יש בו פי מאה פלסטיק. the great pacific garbage patch, איי ענק של פסולת פלסטיק באמצע האוקינוס השקט – כמעט יבשות של זבל אנושי. מצד שני, אנשים מוכנים לטוס לקצה השני של העולם (ואני ביניהם), לאיים נידחים שבהם עדיין שרדה הדגה, בכדי לראות את השרידים האחרונים של שיפעת בעלי החיים שפעם כל הימים כולם הכילו. זה כבר כמעט כמו הגורילות באפריקה, שהפכו מצרך כל כך נדיר וקשה לראייה.

אפילו לא צריך ללכת לצלול בכדי לראות את השואה שהמטנו על הים. אני עדיין זוכר את חוף הכרמל בחיפה לפני ארבעים וחמישים שנה. בכל אחת מהפעמים בהן הסתלקתי מבית הספר וחציתי את הכביש אל שפת הים. ברכות הגאות לאורך החוף שפעו אז תמנונים, סרטנים, קיפודי ים ודגים. היום זו שממה מוחלטת.

טמפרמנט מחקרי

תכניותיו של בני הצעיר להמשיך לתארים מתקדמים (בפיזיקה) ולכוון פניו לאקדמיה, גרמו לי לחשוב מחדש על הבחירה שלי לפני אי אלו שנים ללכת לתעשיה.

תחילה, זה היה אמור להיות זמני. אחרי תואר שני בהנדסת חשמל רציתי להתנסות בעבודה בתחום שאותו למדתי: תדר גבוה, תקשורת, התפשטות גלים, כדי שאוכל להחליט בצורה מושכלת אם אני רוצה להמשיך בתחום הזה לתואר שלישי ואז אולי, לקריירה אקדמית. טוב שכך עשיתי, כי אחרי שנים לא רבות של עיסוק בצד ההנדסי של התחום, הבנתי שאיני מעוניין להמשיך ולעסוק בתחום הזה. הפריע לי בין היתר שהישומים צבאיים כמעט כולם, ושהמודלים התאורטיים רחוקים מרחק כה רב ממה שיוצר על פיהם. יש בתחום הזה כל כך הרבה "מגיה שחורה", של כוונונים במעבדה שרק ניסוי ותעיה הביאו לתוצאות. טכנאי מנוסה היה יותר אפקטיבי בתחום מבעל תואר שלישי.

וויתרתי על התואר השלישי,  החלפתי תחום, ועברתי לעסוק בתכנון מעבדים, בחברת אינטל. זה היה מקום העבודה הטוב ביותר שהיה זמין בחיפה בזמנו. התחלתי כמהנדס תכן ונהניתי מאד מעבודתי. גם עשיתי אותה טוב, לדעתי. אלא שלא עברו שנתיים, וכבר אובחנתי כ"בעל טמפרמנט מחקרי".

זה תואר שהוא לאו דווקא מחמאה, במקומות עבודה בה רוצים לראות את  עבודת המהנדס כעבודה על פס יצור, ממנו יוצאים מוצרים בקצב קבוע וידוע מראש. זה אומר אולי שיש לך רעיונות טובים, רק גדולים מדי. שאי אפשר לסמוך עליך לספק את הסחורה בזמן.

אז נשלפתי מצוות התכנון והוטל עלי, "כבעל טמפרמנט מחקרי", להתחיל "פעילות מחקר". לבדי. המטרה היחידה שהוגדרה לי הייתה "שתהיה פה פעילות מחקר, במרכז התכנון בחיפה". כאחד שרק שנתיים קודם עבר לתחום, הטמפרמנט לבדו לא הספיק. ללא הנחיה כלשהי, שבמסגרת אקדמית הייתה מן הסתם של המנחה שלי לדוקטורט, ישבתי וקראתי מחקרים בתחום וניסיתי לחשוב מה יכול להיות מעניין לחברה בה אני עובד.

באותם השנים, מה שעניין את עולם המעבדים היה לבצע במעבד יחיד כמה שיותר פקודות במקביל, מה שנקרא אז סופר-סקלר. אחרי שנה בערך בה דפקתי פחות או יותר את הראש בקיר, וקראתי פחות או יותר את כל הפרסומים על "גבולות המקביליות" היה לי רעיון והתחלתי לפתח מודל של מעבד בו כמה שיותר מהדברים נעשים פעם אחת ונשמרים, במקום שוב ושוב. משהו שקראתי לו Translated Instruction Cache. אין טעם לפרט פה מה זה היה, אבל זה היה מעניין, וזה היה לא רלוונטי. לגמרי.

לא היה שום סיכוי שחברה שפוייה הייתה משנה כוון לרעיון כזה. אינטל עשתה זאת במידה מאד חלקית במעבד שנשלחתי לשנה וחצי לארה"ב להשתתף בהגדרתו, בשם פנטיום 4, שעליו התבסס קו מעבדים שעם הזמן נזנח, דווקא לא בגלל החלק בו השתמשו ברעיונותי.

מה שכן קרה, הוא שבגלל שעשיתי את המחקר ההוא במסגרת התעשיה, נמנע ממני לפרסם את תוצאות המחקר. מצד שני, כיוון שזה נחשב "מחקר טהור" מדי בעיני האנשים שהיו ממונים על הוועדה שהחליטה אילו רעיונות לרשום כפטנטים, ההצעות לפטנטים שהגשתי, כמה עשרות מהם, לא הפכו לפטנטים. כמה שנים אחרי כן, חברה בשם Transmeta תבעה את אינטל על הפרת פטנטים דומים שלה וזכתה בכמה מאות מליוני דולרים. כסף שאם היו מניחים לי לרשום פטנטים על תוצאות מחקרי הראשון ההוא, היו נחסכים. מילא.

המשכתי להיות "חוקר" במשך רוב שנותי באינטל. לפעמים במסגרת ארגון מחקר, לפעמים כחלק מקבוצת התכנון עצמה. ה"טמפרמנט המחקרי" ההוא הוביל אותי לא פעם לכיוונים מאד מרחיקי לכת שאיכשהו תמיד הצלחתי לשכנע את עצמי שזה משהו שממש כדאי לעשות, כבר בדור הבא של המעבד. כיוונים שבדיעבד ברור לי שהיו מרחיקי לכת הרבה יותר מכפי שחברה גדולה כמו אינטל יכולה להמר עליהם.

בהמשך כבר כן רשמתי פטנטים על לא מעט מהדברים, לפחות הלקח הזה נלמד. לא פרסמתי מאמרים בכנסים של התעשיה או בכתבי עת, למרות שבמחשבה לאחור, יתכן שהייתי יכול לקבל אישור לחלק מהדברים, אם זה היה לי חשוב. אבל זה לא היה, כי הפרסומים לא היו חשובים לקידום שלי או לקבלת קביעות כמו למי שבחר באקדמיה, ועדיין ראיתי את עצמי כטיפוס מוכוון מוצר. בכל זאת, עשיתי מחקר בתעשייה, והייתי חייב לספר לאחרים, ולעצמי, שזה מחקר יישומי.

אבל כל הרעיונות שהיו לי, (שעליהם יש לי כוונה לכתוב, באנגלית, בבלוג מקביל, אחרי שכבר חלה עליהם התיישנות) נגזרו מצרכי התעשיה ממש, מבעיות שאני לפחות חשבתי ששווה לפתור, מגרויים שבאו מהיותי חלק מצוות תכנון של מעבד ממשי. היו לי רעיונות לטכנולוגיות שגם היום אני חושב שהיו פתרונות לדברים חשובים. כמו תמיכה בתכניות מקביליות על ריבוי מעבדים, כמו תמיכה במימוש ריבוי פרוטוקולים של תקשורת – בתכנה. כמו ארכיטורת מעבד שהייתה יכולה להיות מאד חסכונית בהספק.

בסיכומו של דבר, ה"טמפרמנט המחקרי" שלי מצא בסביבה התעשייתית את הגרויים ליצירתיות שסביבה אקדמית אולי לא הייתה מספקת, בשכר שהסביבה האקדמית לבטח שלא הייתה מספקת. אין בי חרטות על הכוון שבחרתי אז. אבל מה שנכון אולי ל"בעל טמפרמנט מחקרי" בתחום כמו הנדסת מחשבים אולי לא נכון לבעל טמפרמנט שכזה בתחום כמו פיזיקה תיאורטית. שם, האקדמיה היא כנראה המקום הנכון לספק את הסביבה שתהפוך יצירתיות לאפקטיבית.

כשרון

הלכתי עם חברים ל"סרט הבנים" השבועי שלנו, שבזמן האחרון הוא יותר הסרט החדשי שלנו. הפעם זה היה "אוטובוס 657", מותחן פעולה די אפקטיבי. לא יצירת מופת, אבל בכל זאת, במהלך הסרט, כמו שקורה לי לא פעם גם כשאני צופה בסדרת טלוויזיה נוסחתית כלשהי, התמלאתי קנאה ביכולת היצירה של הכותבים.

תגידו מה שתגידו על סדרות טלוויזיה כמו "המנטליסט" או "מחשבות פליליות", אבל בכל פרק הכותבים מנפקים עלילה, מפותלת להחריד בדרך כלל, עם דמויות מתחלפות, לא לגמרי שטוחות, ועם דמויות קבועות שזוכות לחיזוק וגיוון של אפיוניהן כמעט בכל פרק. אותי זה מרשים.

זה מרשים אותי במיוחד בגלל שאני כשלון מוחלט בתחום הזה. ולא שאני לא מנסה. הייתי כבר בשתיים וחצי סדנאות כתיבה, הששתתפתי במשך חדשים רבים בקבוצת כותבים שנפגשה אחת לשבועיים וניסתה לעזור האחד לשני לכתוב. וגם כתבתי כמה סיפורים הנמצאים פה בבלוג איפהשהו. אבל העלילות פשוט מסרבות להגיע אלי, מהמקום המסתורי הזה בו הן נמצאות.

אני מוברג לקרקע כל כך חזק כנראה, שהדמיון שלי לא מצליח להמריא. אני לא מצליח לברוא דמויות שהן לא אני, לדמיין אירועים שלא קרו לי, לברוא עלילה שהיא לא עלילת חיי. וזה מאד מתסכל אותי.

זה לא מתסכל אותי בגלל שאני חושב שחסרים סיפורים בעולם. זה לא שרק הספר שאני אכתוב חסר שם על המדפים העמוסים בחנויות הספרים. שהספר שאכתוב חייב להיות אחד מאותם ההארבעה שימכרו יחד ב 99 שקלים במבצע ב"צומת ספרים".

זה גם לא מתסכל אותי בכגלל שאני חושב שיש לי איזה מסר מאד חשוב להעביר לעולם דרך ספר.
לא. זה מתסכל אותי כי אני פשוט אוהב לכתוב, ולכתוב רק על מה שקורה לי זה די מגביל.
לא קורה לי מספיק בשביל שיהיה לי מספיק על מה לכתוב….

הלכתי אצל אפלטון, וקראתי יחד עם ידידתי רחל את הדיאלוג "איאון" העוסק ממש בנושאים אלה. הפתרון של סוקרטס לתהיה הזו הוא שליפת קלף הג'וקר שתמיד שימש, ועדיין משמש, לבני אדם רבים להסביר כל מה שהם לא מסוגלים להסביר: אלוהים. הכישרון הפואטי, שבו עוסק סוקרטס, בניגוד לפיסול ולציור אותן הוא רואה כאוּמנויות גרידא, הוא מתת אלוה. המטפורה שבה הוא משתמש היא מגנטיות. כמו אבן מגנטית הנמצאת בטבע בגלל שאלוהים הכניס בה את היכולת למשוך אליה חלקי מתכת, כן אלוהים מעביר ליוצר, הומרוס בדוגמה של הדיאלוג הזה, את היכולת למגנט, והמגנטיות הזו עוברת הלאה למבצעים, "הרפסודים", שאיאון האיש נמנה עליהם, הנמשכים מגנטית ליצירה כזו ולא אחרת. אלו בתורם, בסוג של השראה מגנטית, מעבירים את מתת האלוה הזו הלאה אל הקהל.

מילא. הייתי יכול אולי לקבל שההשראה לחיבור מוזיקה, או לכתיבת שירה, באה ממקום לא מוגדר כלשהו, נשגב אפילו. מי שרוצה, יכול לקרוא לזה אלוהים, מי שרוצה יקרא לזה "המוזה", או מה שלא יהיה. יתכן שזה פשוט משהו שחומק ממילים, שאין אפשרות אמיתית להמשיג אותו. בסדר.

אבל מה בדבר סתם לבדות עלילות? להמציא דמויות? לכתוב איזה סיפור קצר? גם בשביל זה נדרש חיבור ישיר אל השכינה? מה, גם אותם תסריטאי סדרות הטלוויזיה האמריקאיות מחוברים לכוח מסתורי שם למעלה (או מאחור..), כזה שמעביר אליהם את יכולת היצירה בסוג של השראה מגנטית?
באמת זה לא משהו טכני, שאפשר פשוט ללמוד?

אנרגיות

בני הבכור וזוגתו שתחייה בדיוק חזרו מטיול של ששה חדשים בסין, ניו-זילנד וסרי-לנקה. בני הצעיר מטייל כרגע בדרום הודו.  חוץ מהרהורי על אופן הטיול השונה של כל אחד מאיתנו, ממנו אפשר ללמוד לא מעט על אישיות המטייל, חשבתי שוב על עניין האנרגיה הנדרשת להוציא טיול כזה לפועל, ועל אנרגיה אנושית בכלל.

זה לא סוד שלאנשים שונים יש רמות אנרגיה שונות. כמובן שלא מדובר בפרמטר אנרגיה אחד ויחיד, יש סוגי אנרגיה שונים: לילדים, לעבודה, לבילויים, לסידורים, אין מספר יחיד שאפשר לשים ליד אדם ולהגיד: זו רמת האנרגיה שלו. אך יש ויש הבדלים בסך כל כמות האנרגיה שיש לאנשים, וההבדלים האלה ניכרים, למשל באופן בו הם מטיילים.

2000px-activation_energy

אנרגית שפעול

נדרשת אנרגיה, שמקבילה אולי ל"אנרגית שפעול" בפיזיקה, בכדי לשלוף את עצמך משגרת החיים שלך ולצאת לטיול ארוך. זה יותר קל כאשר אתה מסיים שרות צבאי, או תיכון, או אוניברסיטה, ואתה עוד לא יודע מה ולאן אתה הולך. כאשר אתה עוד לא כבול במקום עבודה, במשפחה, במשכנתא, עם שני חתולים שצריך להאכיל… בשביל לשלוף את עצמך מכל אלה צריך ממש לרצות את זה. וצריכה להיות לך האנרגיה הנדרשת בכדי להוציא את זה לפועל, למשוך כנגד כל החבלים השואפים להשאיר אותך במקום בו אתה נמצא.

מעבר לזה, נדרשת לא מעט אנרגיה לנסיעה ארוכה, כזו בה גם זזים ממקום למקום וממש מתיירים, לא רק רובצים חודשים על גבי חודשים במנלי או על שפת הים בגואה, ו"סופגים את האווירה" בחברת ישראלים אחרים. אחרי שכבר עקרת את עצמך ויצאת לדרך, יש כמות אנרגיה בלתי נתפסת כמעט, המושקעת בלזוז ממקום למקום, למצוא מקום לישון, לאכול, לבקר, לעשות. נסיעה בארגון עצמי של כמה חדשים (או שנים) היא סכום של מאות פעולות ארגוניות שכאלה שאו שיש לך או שאין לך את האנרגיה לבצע אותן.

לרבים אין את האנרגיות האלה, ולצורך זה יש טיולים מאורגנים שאליהם אתה רק צריך להביא את עצמך (ואת ממונך). אלא שטיולים מאורגנים לא מתאימים לנסיעה של שנה, רובם אפילו לא לחודש. הם ממילא גם מעבר לאמצעים של רוב הציבור. אפשר, ורבים גם עושים את זה, לצאת לשבוע לחופשת "בטן-גב" או "הכל כלול" ואין בזה פסול, אלא שפה מדובר על רמות אנרגיה מסדר גודל אחר לגמרי. אלו חופשות שבהן אתה אמור לצבור אנרגיה, לא להוציא אנרגיה.

יש לי חשד שסוג האנרגיה עליה אני מדבר פה, אנרגיה "עודפת", במובן זה שהיא מעבר לאנרגיה הנדרשת לקיים את החיים היומיומיים ולתחזקם, היא משהו שמתנדף עם הגיל. אני מקווה שהיא תשרוד אצלי עוד כמה שנים, כי עוד בא להיות בסין, במאלי ובמרוקו, באינדונזיה ובאיסלנד, בהונדורס ובגואטמלה, בברזיל ובארגנטינה, בגרוזיה ובארמניה, והרשימה עוד ארוכה. יש לי את הזמן, עכשיו רק נשאר לראות אם עדיין תהיה לי האנרגיה.

13-14: הפנימיה הצבאית לפיקוד, חיפה

סיפור עקירתה האכזרית של משפחת נתניהו מבית ראש הממשלה, ב 1999 עם הפסדו בבחירות, שאותו חלק עם מתנחלי עמונה, הזכיר לי שגם לי יש סיפור עקירה משלי.

שלושים שנה בדיוק לפני שמשפחת נתניהו וילדיה הרכים נעקרה מרחוב בלפור, נעקרתי גם אני על ידי כוחות הבטחון, ממש כמו מתנחלי עמונה (ו"ילדיהם הרכים" שיובאו מישובים אחרים במיוחד ליום הפינוי), ואני רק בן 14, מצריף עץ בראש גבעה אותו חלקתי עם עוד כעשרים "נוער גבעות" בני גילי.

ממש כמו תושבי עמונה וממש כמו משפחת נתניהו, נעקרתי ממקום בו לא הייתי מלכתחילה אמור להיות. לצריף העץ הזה, בראש גבעת דאונס, בחיפה הגעתי בזכות מסירותי היתרה למדינת ישראל של אז, שהייתה לא פחותה ממסירות נוער הגבעות של היום לחזון המשיחי שלהם. עובדה – בגיל 13 בלבד, אולי בהשפעת אלבומי הניצחון של ששת הימים, חתמתי על התחייבות לשרת בצה"ל לעשר השנים הבאות, ארבעת הראשונות מתוכם כצוער בפנימיה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה.

בניגוד למשפחת נתניהו, לא נזקקתי לקבלן עמדי ולששה שבועות בכדי לארוז את חפצי, ובניגוד תושבי עמונה שסירבו לארוז את חפציהם במו ידיהם גם לא הייתי צריך שחיילים יבואו לארוז את חפצי בעבורי. את כל חפצי האישיים עד האחרון שבהם החזרתי אחר כבוד הביתה כבר ב"אפטר" הראשון שלי מהפנימיה. זה היה ההלם הראשון שלי: העובדה שהיה יעוד מדוקדק לכל סנטימטר בארונית החפצים מפח שהייתה לי בחדר, אבל חפצים אישיים לא נכללו ביעוד הזה. צוערים היו נעדרי ציוד אישי לחלוטין. אפילו לא צימידן עם כמה דברים מתחת למיטה. שום פריט שלא נופק על ידי צה"ל.

החדר בו מצאתי את עצמי, ובו ארבע מיטות, שתיים מכל צד של המחיצה שחילקה את החדר חלקית לשתיים, היה אחד מארבעה חדרים זהים בתוך צריף עץ, יתכן מנדטורי, ששכן בתוך מתחם הפנימיה הצבאית. למעשה על רחוב זמנהוף, אך גדר גבוהה הפרידה בין בתי התושבים שמעבר לכביש לביני. אל מחוץ לגדר יכולתי לצאת רק באפטר, בימי שלישי בערב, או בהסעה מאורגנת אל בית הספר הריאלי באחוזה. או בריצות שדה, על הגבעות שכיום עומדות עליהן שכונות רמת אלמוגי, בגין, גולדה והוד הכרמל.

החדר היה מאד ספרטני, ובו רק ארבע מיטות וארון פלדה שהיה מחולק לארבעה תאים. שולחנות ללמוד עליהם היו בחדרים אחרים, שם עשינו שיעורי בית בליווי של חונכים, שעזרו לנו להשלים את החומר שהפסדנו כאשר ישנו שנת ישרים בכיתה. מצד שני, גם לא בילינו הרבה בחדר הזה, בערך שלוש שעות – מסיום ריצת הלילה הרבה אחרי חצות ועד ההשכמה לפני הזריחה למסדר בוקר, אחרי כמה עשרות שכיבות שמיכה בבוץ שלפני הצריפים.

הגעתי אל החדר הצפוף הזה דווקא אחרי שסוף סוף היה לי חדר משלי. עד גיל ארבע, גרתי במרפסת מקורה. מגיל ארבע עד שלוש עשרה, במיטת קומתיים בחדר אותו חלקתי עם אחותי, ואז, ב 1968, עברנו לגבעה השוממת שעליה עומדת היום שכונת כרמליה, והיה לי שם חדר גדול, כולו רק שלי. ובכל זאת, העדפתי את הפנימיה.

אבל לא להרבה זמן. ששה חדשים שרדתי שם. מחזור רגיל בפנימיה הצבאית היה שלושים צוערים, אבל במחזור שלי, אולי באמת בעקבות מלחמת ששת הימים, היו כ 4000 מועמדים והם נאלצו לקלוט ששים, מחציתם בנים של קצינים בכירים שאותם היו חייבים לקבל. ובמחצית השניה, לגמרי בטעות, נכללתי אני. כבר באמצע השנה, צה"ל פינה אותי אחר כבוד מהצריף ההוא בראש הגבעה, וחזרתי לחדרי, ולשלל חפצי, שאותם, אחרי חסך של ששה החודשים, אגרתי בשקיקה.

הרשומה הזו היא חלק מפרוייקט "החללים בהם חייתי", בה אני כולל כל מקום בו גרתי רצוף לפחות חצי שנה.

טראומות של מעבר דירה

כל הבוקר אני שומע ברדיו את זעקת הקוזקים הנגזלים המפונים, באיחור של שנים, מעמונה. השדרנים האולטרא-ימניים של גלי צה"ל מזדהים ללא סייג עם פורעי החוק האלה, ונותנים בידם ממש גל פתוח שבו הם יכולים לספר לעם ישראל כולו איך הם מרגישים, כמה העקירה מעמונה היא טראומטית עבורם ועוד יותר, עבור ילדיהם, שמעולם לא ידעו מקום אחר. נפש ילדיהם, הם אומרים, תהיה מצולקת לעד.

מוזר. ניסיתי להזכר בכל הפעמים שבהם עברתי דירה: בגיל 4, בגיל 14, בגיל 22… לא החלפתי הרבה מקומות מגורים בחיי, בערך שש פעמים עד כה. ובכל הפעמים, משום מה נשכחה ממני ה"טראומה" של מעבר הדירה. ברוב הפעמים זו דווקא הייתה חוויה חיובית.

היתכן שילדי גזלני עמונה יחוו בכל זאת טראומה? ואם תהיה להם טראומה שכזו, האם יתכן שזה קשור לעובדה שהוריהם מתבצרים יחד אתם בקראוון, ומתנגדים "פסיבית" לפינוי משם? יכול להיות שלהוריהם חשוב יותר למקסם את שטח מדינת ישראל מאשר למזער את הצלקות בנפשות הרכות של ילדיהם? האם הצלקות בנפשות ילדי עמונה יכולות להיות קשורות לזה שהוריהם מעדיפים שחיילים יגררו את ילדיהם החוצה מביתם מאשר להוציא אותם משם בשקט? ואולי ההורים שכל כך מתיימרים לדאוג לילדיהם, אך מצד שני דואגים לא להוציא שום חפץ מהבית לפני הריסתו, הם אלו שיגרמו במו ידיהם את הנזק לנפשות ילדיהם?

ההורים של ילדי עמונה הם מצד אחד חבורת פנאטים לאומנית המשתמשת בילדיה כמגן אנושי בנסיונם להמשיך ולהחזיק במה שהם גזלו, ומצד שני חבורת דמגוגים מהסוג הירוד ביותר המתיימרת לדאוג לנפשות אותם ילדים.

בכלל, הדמגוגיה של אנשי הימין המתנחלי מצליחה להרתיח אותי כל פעם מחדש. "דעאש על כביש שש" הוא הפזמון החדש של נפתלי בנט. האיש הרוצה פה חליפות יהודית, מנסה להפחיד עם חליפות אסלאמית? יש לו יותר מן המשותף אתם מאשר אתי. המתנחלים כבר הקימו דעאש יהודית ממזרח לכביש שש.

כנועים

זה לא רק אני. אני רואה יותר ויותר איך שאנשים הופכים להיות יותר ויותר סבלניים במקומות ובסיטואציות בהן מבזבזים את זמנם. והמכשיר שעושה את זה, הופך אותנו כנועים, פסיביים, סבלניים, נמצא אצלנו בכיס כל הזמן, מוכן לשליפה. הטלפון הנייד.

אז הרכבת מאחרת? לא נורא, נמשיך לדפדף עוד קצת בפייסבוק, או לשחק עוד קצת (מה שהולך עכשיו, אני לא מעודכן כי אני לא אדם משחק) או משהו. הרופא הזמין לארבע אך ברבע לחמש עוד לא פתח את הדלת? נתמרמר קלות, אך לא מאד. כי יש לנו במה להעביר את הזמן, וכך הזמן שחיכינו שם במרפאה לא נראה לנו זמן מבובז. לכן גם לא נלך להתלונן במשרד המרפאה. לכן גם הרופא ימשיך להיות פוץ ולזלזל במטופלים שלו. יתכן בכלל שהוא שם בתוך החדר, בצאט עם ילדיו בקצה השני של העולם. אז מה, שיחכו להם שם בחוץ. יש להם טלפון ביד, לא? אז שלא יתלוננו.

מצד אחד, מה רע? הטלפון "הופך שעה אבודה לשעת עבודה" כמאמר סיסמת הפרסומת מפעם. בעצם אין כבר שעות אבודות, לא בתחושתנו. כי הזמן שלנו הרי מאד גמיש, ואפשר לעבוד, לשחק, ללמוד בכל מקום ובכל מצב בזכות מכשיר הפלא הזה.

מצד שני, המכשיר הזה הופך אותנו כנועים. הוא אמצעי הכנעה אפקטיבי ממש כמו הכנסת ה soma למי השתיה, כפי שאלדוס האקסלי מתאר ב"עולם חדש, נועז". אנו הופכים סובלניים במידה לא סבירה לסיטואציות שמורידות את האפקטיביות שלנו ושל האנשים האמורים לתת לנו שירות. כך שיום יום , כאשר למשל אנו יושבים באוטובוס והוא מזדחל לו בפקקים, נאמר בכניסה לירושלים, לא נעלה על הבריקדות בכדי שיהיה שם נתיב לתחבורה ציבורית, אלא נשב בשקט ובהכנעה באוטובוס, ונשלח מיילים.

ומצד שלישי, נעלם מחיינו השיעמום, אותו מצב תודעתי שבו אנחנו נחשפים להוויה שלנו (מרטין היידגר) או שלפחות בו באים לנו הרעיונות הכי טובים. זה האסון האמיתי.

27-37: ארלוזורוב 87 / בר גיורא 1, הדר הכרמל, חיפה

בקומה העליונה של בית בהדר הכרמל, בפינת הרחובות ארלוזורוב ובר גיורא, יש שתי דירות.
אחת קטנה בת שני חדרים, פונה אל רחוב בר-גיורא. השניה גדולה, בת ארבעה חדרים, תופסת את כל החזית הפונה לרחוב ארלוזורוב וצופה אל כל מפרץ חיפה. בתחילת שנת החמישים עברו סבי וסבתי מהדירה הקטנה יותר, בה התגוררו  אתם גם הורי שאך זה עזבו את הקיבוץ, אל הדירה הגדולה יותר (במקביל, עברו הורי לדירה קטנה בקומת הקרקע של אותו בניין.)

אל הדירה הנפלאה ההיא, עברתי עם זוגתי שתהיה, בשנת 1982,  כמה חדשים אחרי פטירת סבי.p1050127

זו הייתה אולי הדירה היותר משמעותית בחיי. זו הייתה הדירה שאליה טיפסתי כל בוקר מדירת הורי בקומה הראשונה באותו בניין, מהיום בו למדתי ללכת עד גיל שלוש, אז עברנו משם לקרית אליעזר. זה היה טקס קבוע, העליה אל כוס החלב החם שחיכתה לי על השולחן במטבח. אל יקל הדבר בעינכם, זו הייתה תקופת הצנע. זו הייתה גם הדירה בה ביקרתי במשך שלושה עשורים את הורי אבי. זו הדירה בה היו גם ברית המילה שלי וגם הבר מצווה. זו הדירה הראשונה שהיית ממש שלי, בבעלותי. זו הייתה הדירה הראשונה אותה שיפצתי/נו. אל הדירה הזו חזרתי מחתונתי (רב אורתודוסי, לא פחות). בדירה הזו, הפכתי אבא. הדירה הזו הייתה בסיס לשני טיולים ארוכים שלנו "בעולם".

הדירה הזו הייתה במקור דירתו של הבעלים של זה שבנה את כל הבניין והיה בעליו. הוא אותה לעצמו על גג הבניין, וניכר היה בדירה שזו דירה שמישהו בנה בעבור עצמו. זה ניכר בתקרות הגבוהות, בחדר המבואה הנדיב בו שני חלונות בתקרה ומשממנו ממשיך גרם המדרגות מעלה אל חדר האמבטיה, שנבנה בעצם מעל תקרת גרם המדרגות של הבניין. זה ניכר בהרבה נגיעות לא סטנדרטיות כמו המרפסות הנדיבות, החלון העגול בחדר האמבטיה, וגודל הדירה.p1050092

שנתיים גרנו בדירה הזו בלי לשנות כלום, ישנים על מזרון על רצפת חדר צדדי בדירה שבתקופת חיי סבי וסבתי היה תמיד "החדר שלי". לא נורא – עשרה חדשים מתוך התקופה הזו טיילנו בעולם, טיול של "אחרי לימודים." כשחזרנו, במהלך לימודי התואר השני (היה לי המון זמן פנוי…) עשינו שיפוץ מסיבי, הפכנו את כל סדר החדרים, והדירה הפכה מ"בעלת פוטנציאל", למדהימה.20170130_075523-001

בימי סבתי וסבי היו שני "סלונים" בדירה – אחד שלהם ואחד "לאורחים". זה של האורחים, בו נחגגו הן הבר מצווה שלי והן הברית (יש תעוד צילומי…) הפך למטבח פתוח (בתמונה מעלה) ופינת אוכל, המטבח הפך לחדר ילדים עתידי (שתוך שלוש שנים יהפוך לחדר ילדים בפועל), ושאר החדרים נשארו בתפקודם המקורי. פעם ראשונה בחיי שעיצבתי/נו את חלל המגורים שלי/שלנו, וזה היה מרגש, ומלחיץ. הקבלן, חבר של אבי, היה בחירה לא מוצלחת, פשוט דביל. כשנשאל לדוגמה למה חיבר את המים הקרים למקום בברז המסומן ב H ולהיפך, הסביר שבהונגרית, קר זה Hideg. הגיוני.ארלוזורוב 87 כיום

החדר "שלי" הפך להיות החדר "שלנו", חדר "עבודה" שלתוכו בניתי את הרהיט הראשון (אך לא האחרון) שעשיתי במו ידי, ספריה ענקית שכיסתה קיר שלם והגיעה עד התקרה המאד גבוהה. ובמחסן הקטן ונטול החלונות שהיה צמוד לחדר הזה בניתי לי חדר חושך מאובדר היטב ופיתחתי סרטי צילום והדפסתי תמונות.  ובין המחסן והחדר הפרידה דלת שהייתה גם ארון. עוד אחד מהנגיעות שיחדו את הדירה המאד מיוחדת הזו.

החדר הזה היה בהחלט יכול לשמש חדר ילדים שני – זו הייתה כאמור דירה גדולה, וגם יפה מאד, עם נוף מרהיב צפונה עמוק לתוך לבנון. למרות זאת, אחרי עשר שנים עזבנו אותה, בלב כבד. המיקום מעל רחוב ארלוזורוב ההומה הפך אותה מאד רועשת, האויר הסריח מאוטובוסים, ולטפס שלוש קומות, גבוהות, קצת נמאס לנו. אז מכרנו את הדירה, עברנו משם, ושברנו רצף של מעל ארבעים שנה בהן משפחתי גרה בבניין הזה.p1050105

כיום הבניין כולו די מוזנח. במפלס הרחוב חנות הירקן שהייתה שם הפכה לפיצוציה של רוסים, ויש שם גם מסעדה גרוזינית. הדירה עצמה היא היום דירת נופש, המשמשת לביקורי מולדת של גברת אחת המתגוררת בפלורידה. היא עדיין יפה, די כמו שהשארנו אותה, למעט תוספת של גומחות גבס בחדר המגורים. היום היא כבר לא נראית לי כל כך גדולה, וחלוקת החללים בתוכה די לא יעילה, אבל הקסם לא פג.

זו תמיד תהיה הדירה הכי משמעותית בחיי. לא במקרה לקח לי הרבה זמן לכתוב עליה, במסגרת הפרוייקט שלי לתעד את כל חללי המגורים בחיי.

על הארכיטקטורה של דוכני ירקות

This collection of stands is along route 60, in front of Chandela, an Arab village, on the road to the border crossing leading into Jenin. At the day these were takes, only two were active, selling fresh spinach and radishes straight off the fields behind them. Most it would seem, are “placeholder”, designed to maintain […]

באמצעות The architectue of roadside spinach stands — Tree ways – Images

יוגה בצוללת

אם לא הייתי יודע שאת שיטת היוגה אותה אני מתרגל המציא ב.ק.ס. איינגאר זצוק"ל, הייתי חושד שנשים המציאו אותה בכדי להפגין את עליונותן הפיזית המוחצת על הגברים, את אורך שריריהן העדיף, את גמישות מפרקי…

מקור: יוגה בצוללת

The ineluctable modality of the audible

גיליתי את הספרים בקריינות, Audio-books, בכיתה על James Joyce אליה הצטרפתי במסגרת מאמצי להצליח ולקרוא את "יוליסס", אחד מארבעת הספרים ה"כבדים" שאני שואף לקרוא, הנמצאים ברשימת הדברים לעשות לפני שאתפגר. כיוון שאין למרצה (המצויינת) אשליות שהסטודנטים יקראו את כל הספר בארבעת השבועות המוקדשים לדיבור עליו, היא משמיעה בכיתה גרסה מקוצרת של פרק אחד או שניים בכל פעם ואחרי כן מדברת על אותו הפרק. זה עובד לא רע.

כותרת הרשומה היא מתוך הפרק השלישי של הספר, פרוטאוס.

מה שעובד פחות טוב, זה האופן בו נארזים הספרים בקריינות האלה וצורת השימוש בהם. אין לי נסיון בהרבה פורמטים של ספרים כאלה, אבל הורדתי את הגרסה הלא מקוצרת של הספר מהאתר של חברת Audible, כיום חברת בת של אמזון. 42 שעות ו 19 דקות בלבד. אפשר לקבל ספר אחד במתנה אם נרשמים למנוי אצלם, ואת המנוי אפשר לבטל טרם תום תקופת הנסיון חינם. אין לי מושג מה יקרה לקובץ האודיו שהורדתי הן למחשב (1.2 GB צנועים) והן לטלפון (0.6 GB בלבד). יתכן שרק עם הישום שלהם אפשר להשמיע אותו.

יש לספרים בקריינות יתרונות מובנים: זה פחות מעייף את העיניים, אפשר להתקדם בספר גם תוך כדי נהיגה או הליכה, וקריינות טובה מוסיפה עוד נופך משלה, ביחוד כשלקריין יש את המבטא הנכון, אירי במקרה של יוליסס.  הקראה ממוחשבת, text to speech, היא בלתי נסבלת ולא ממש אופציה.

אבל היתרון העיקרי, במיוחד בספר כמו יוליסס, הוא שהקריינות נושאת אותך קדימה, בקצב שלה, ומונעת בעדך מלעצור ולבדוק מילה כלשהי במילון או לסטות לאחד מאלפי הערות השוליים שיש לספר, הערות שמצד אחד עוזרות מאוד להבין את הספר, לעומק, ושאפשר לקרוא, יחד עם הספר, בצורה מאד נוחה, בהיפרטקסט, באתר כמו זה: http://www.joyceproject.com. אכל מצד שני מאיטות מאד את קצב ההתקדמות והופכות ספר של מאות דפים לספר של אלפי דפים.

לקריינות, לעומת קריאה, יש עוד יתרון אחד. היא יותר מותאמת לאופי הטמפורלי של האדם. לזרם הבלתי ניתן לעצירה של ההקראה (ניתן לעצירה, אבל ניחא) יש דמיון רב לזרם הבלתי ניתן לעצירה של ימי האדם. הצליל הנוכחי מזכיר מאד את ההווה של האדם, המורכב בעיקר מזיכרון העבר וציפיה לעתיד.

אני נתלה פה באילנות גבוהים, אם גם עתיקים, ב Georg Wilhelm Friedrich Hegel הכותב בעמוד 908 בכרך השני של הגרסה האנגלית (תרגום T. M. Knox) של הרצאותיו על אסתטיקה כך:

hegel-p908-001

בתרגום חפשי: "העצמי הוא בזמן וזמן הוא ההיות של הסובייקט עצמו. וכיוון שזמן ולא מרחב ככזה הוא שמספק את האלמנט החיוני שבו הצליל מתקיים (ביחס לערך המוזיקלי שלו – הגל כותב על מוזיקה) וכיוון שהזמן של הקול הוא גם הזמן של הסובייקט, בהתאם לעיקרון זה, צליל חודר אל העצמי, אוחז בו בהוויה הבסיסית ביותר שלו, ובאמצעות התנועה בזמן (הטמפורלית) והקצב שלו, מניע את העצמי".

עד כאן על יתרונות הקריינות של ספרים. אבל הישום, הישום הוא כל כך גרוע. אולי בגלל שרוב המכשירים שעליהם חשבו שאנשים ישמעו את הספרים האלה, הם דברים כמו מערכת השמע של מכוניות שברולט, אחת מהאופציות שאליהן אפשר להוריד גרסאות של ספרים.

יוליסס למשל, שנכתב במקור בשמונה עשר פרקים, שלכל אחד יש שם, (אמנם לא כזה שג'ויס נתן לו רשמית אך כזה שהתקבע) נמצא בקובץ האודיו במחשב ב 100 פרקים (98 בטלפון), ואין דרך לדעת איזה פרק במקור נמצא באיזה פרק בקריינות. לא רק זה, בגרסה למחשב ובגרסה לטלפון, החלוקה שונה.

בכדי להוסיף חטא על פשע, בחלק מהגרסאות, סודרו פרקי הספר מחדש, על פי סדר כרונולוגי של התרחשות הדברים בחיי שני הגיבורים הראשיים של הספר: סטיבן דדאלוס ולאופולד בלום. זו נראית התערבות ממש לא סבירה לדעתי ביצירה, וחוץ מזה, היא מקשה עוד יותר על גישה ישירה לפרק כזה או אחר בספר, שגם ככה היא מאד קשה. כי כל המחשבה מאחורי הישום של Audible (או, דביל! כך אני קורא לו, לישום) היא שאנשים יאזינו לספר כמו לקלטת או טייפ סלילים. מהתחלה ועד הסוף ברצף, בלי דילוגים ובלי גישה ישירה לחלקים ספציפיים.

הגרסה שיש לי מהספר היא באורך מלא, והפרקים בסדר המקורי, אבל הגרסאות המקוצרות, ורובן כאלה (הן גם משום מה יותר יקרות, בבחינת less is more) לוקחות לעצמן חירות יצירתית אף יותר מסידור הפרקים מחדש. מישהו החליט ש 60% מהטקסט, אפשר להסתדר בלעדיו. הוא גם יודע מהם ה- 40% שצריך להותיר מהיצירה. ג'ויס מן הסתם מתהפך בקבר. אני הייתי.

אמזון, בחוצפתם, כשאתה קונה את גרסת הקריינות של הספר, מיד מציעים לך לרכוש גם את גרסת הקריאה של הספר. ויש בזה הגיון, צורך אפילו, כי פרקים שלמים בספר נשמעים כאוסף מלמולים חסר שחר אם לא עוקבים במקביל אחרי הטקסט. מילא הרצון של אמזון למכור לך את הספר פעמיים, (במקרה של יוליסס פגו זכויות היוצרים והספר זמין ב wikibooks  ועוד מספר רב של מקומות, אפילו עם הרים של הערות ופירושים) אבל לא פשוט לעקוב אחרי הטקסט וההקראה במקביל, במיוחד לו בגרסאות המקוצרות. אבל גם לא במלאות.

אז למה לעזאזל הגרסה בקריינות לא כוללת בתוכה גם את הטקסט, ועובדת כך שהטקסט נגלל אוטומטית בתיאום עם ההקראה? במחשב או בטלפון אין קל מלעשות את זה. לא יאומן שזה לא כבר ככה.

אבל מצד שני, גם אין כמעט ספרים אלקטרוניים מתורגמים שהמקור, בשפת המקור, מוטמע בתוכם, כך שאם לא מבינים משהו, אולי זה בגלל התרגום (בדרך כלל בגלל שתרגום הוא תמיד בגידה מסויימת במקור, Traduire, c’est trahir אומרים הצרפתים) ואז אפשר היה ללכת להציץ במקור. זה לא צריך להיות צימוד ברמת המילה, וזה לא יכול להיות. אבל ברמת הפסקה זה ממש אפשרי, ונורא רצוי.

האם גרסאות אודיו משולבות טקסט, או טקסט משולב מקור לא בשוק משיקולים מסחריים? אתגר טכני ממש אין כאן. אולי חסרים סטנדרטים לזה? אבל גם העדר גרסאות כאלה וגם העדר סטנדרט לגרסאות כאלה (מה רע ב HTML?) נובעים כנראה שטקסט הוא לא סחורה אטרקטיבית במיוחד.

מצד שלישי, זה לא מטריד אותי עד כדי שאעזוב הכל ואקים סטארט-אפ שיספק את הכלים להוצאת ספרים כאלה. ואני גם לא משוכנע שהעדר הכלים הוא הבעיה כאן. אמשיך לסבול בשקט, בחושך.