יש כיסוי

עשרות שנים לפני שגידי גוב הפך להיות הקוּטֵר הנודניק הנשרך אחרי אהרוני במסע הבליסה הרדוד שלהם על פני הגלובוס, הוא היה זמר. זמר מצוין אפילו. לא ברור לי למה הוא נטש את העולם הזה, אבל  לזכותו הוא השאיר אחריו כמה אלבומים מצויינים. מתוכם אני מת על שני אוספים של שירים מתוך "לילה גוב", תכנית הטלויזיה שהנחה בימים הרחוקים בהם הוא היה עדיין קוּל, שירים שהם כולם גרסאות כיסוי של שירים אותם ביצע בדואט עם מבצע אחר, אחר כל פעם, שהתארח בתכנית שלו.

גרסאות הכיסוי של השירים בלילה גוב חייבות הרבה למעבד, עדי רנרט, וחוץ מזה, גם לכימיה שגידי גוב השכיל ליצור עם האורחים בתכניתו, בשירים שהביצוע המקורי שלהם היה לא שלו ולא שלהם. אבל אני חייב להודות שאני פשוט אוהב גרסאות כיסוי, לא אחת יותר מהביצוע המקורי. אולי כי בניגוד לביצוע המקורי בגירסת הכיסוי אני כבר מכיר את מנגינת המקור ואת הביצוע המקורי ואני יכול ליהנות בו זמנית גם מזכרון המקור וגם מההבדל, מהתרומה של הביצוע המחודש. יש לי פלייליסט בספוטיפיי עם עשרות ביצועים של Nature boy, והגרסה המקורית, זו של נאט קינג קול, היא דווקא אחת הפחות טובות בעיני.  זו גם אחת הסיבות שבגללן נהגתי בעבר לצפות בתכניות כמו "כוכב נולד" ודומותיהן, עד שתכניות אלו הפכו לקיטש סוחט דמעות, ולפני שגרסאות הכיסוי הפכו ברובן לכיסוי של השיר המקורי בשכבה עבה ודביקה של סלסולים פסאודו-מזרחיים, בלי שום תרומה נוספת או פרשנות מעניינת וחדשה לשיר.

למרות הרמת האף של רבים מעניין גרסאות הכיסוי, ולמרות מה שקורה בתכניות ריאליטי הזמרה לאחרונה, אני חושב שהעניין לא רק לגיטימי לגמרי, אלא אפילו כמעט הכרחי – בכדי להחזיר את היצירה המוזיקלית לחיים. כמו שאחת לכמה שנים נדרש תרגום מחודש של ספרים לשפה העברית העדכנית, כך נדרש תרגום מחודש של שירים לאוזן המוזיקלית המעודכנת (אלא אם כן העדכון דורש סלסולים…).

גם לא ברור לי למה בשירים יש עיקום אף כאשר בג'אז עניין ה"סטנדרטים" הוא כה משמעותי ומושרש כה עמוק, וכל מוזיקאי שמכבד את עצמו, מתכבד בגרסה משלו לאלו. אגב, תמיד מצחיק אותי בהופעות של ג'אז, בהן מנוגן סטנדרט כלשהו, מוסווה היטב באילתורים, הקהל מתחיל למחוא כפיים בקטע בו המבצעים "זורקים להם עצם" ומאפשרים גם לאלו בקהל שאינם בקיאים, לזהות את המנגינה המקורית. שם, ההנאה היא כפולה, גם מההבדל וגם מזיהוי המקור.

במוזיקה קלאסית כל הביצועים הם הרי גרסאות כיסוי בעצם, לביצוע אחד כלשהו, הראשון, שקרה אי שם לפני מאה ויותר שנים, ביצוע שאין ברוב המקרים תיעוד מוקלט שלו. גם לו היה, אני בכלל לא בטוח שהקהל הצורך מוזיקה הקלאסית דהיום, על אף שמרנותו, היה מתלהב ממנו, ולו רק בגלל שכלי הנגינה שעליהם מנגנת התזמורת כיום, משופרים מאד לעומת אלו של אז (לא היה לכולם אז כינורות של סטרדיווריוס או גוארנרי).

גם אם הביצוע המקורי של שיר מסוים היה לא פחות ממופתי, כמו למשל הביצוע של ריקי גל ל"היי שקטה" (מילים: רחל שפירא, לחן:יהודה פוליקר) מעלה, גם אז יכול לבוא מוזיקאי/ת אחר/ת ולהציע פרשנות אחרת, אולי אפילו רדיקאלית אחרת, לא דווקא ממרחק רב של זמן, שגם היא לא פחות ממופתית, כמו הביצוע לאותו השיר של מאיה בלזיצמן, מטה. אשרי השירים הזוכים לשלל פרשנויות אחרות, גם אם חלקן גרועות ממש (למשל של עברי לידר ועדן אלנה), חלקן בומבסטיות (עדי כהן) וחלקן סתמיות (עומר דץ). מה שמביא אותי לעניין ההבדל והחזרה.

כיוון שהאוצרת שרית שפירא כבר לא אתנו, נדרש שמישהו יקום ויתגייס לספק פרשנות לאמנות עכשווית שמתבססת על משנתם של הפילוסופים הצרפתים דלז וגואטרי. אז עד שיקום מישהו, הנה הצעתי לעניין גרסאות הכיסוי דרך "חזרה והבדל" (הספר). גרסאות הכיסוי של שיר מסויים, הן מקרה של חזרה "טהורה", חזרה שאינה מבוססת על כלל או נוסחה, חזרה המחוללת על ידי ההבדל, בין הגרסאות השונות של השיר, ההבדל שבלעדיו אין ממש טעם בביצוע המחודש, שהיה יכול כבר להיות פשוט פלייבק. ההבדל הוא שמחולל את החזרה, הוא סיבתה.

דלז נותן דוגמה לחזרה מסוג זה בחריזה שירית. לדוגמה הפזמון החוזר של "היי שקטה"
היי שקטה כאילו אין בך דופי 
כאילו האוויר נותן לך הגנה 
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי 
כאילו מעפר פורחת שושנה. 

השיר פועל גם בזכות הדמיון במצלול בין "דופי" ל"יופי", בין "הגנה" ו"שושנה", אבל גם, בעיקר בעצם יגיד דלז, בגלל ההבדל בין המילים דומות המצלול.

חוץ מזה, יטען דלז, לחזרה "הנקיה" אין מקור הניתן לזיהוי. גם הביצוע ה"מקורי" של השיר הוא בתורו חזרה על גרסאות אולפן מרובות, וההבדל מגרסאות אלו הוא שחולל אותה, שהפך אותה ל"מקור". וגרסאות אולפן אלו בתורן גם הן רק חזרה על המנגינה כפי שהחלה להתגבש בנקודה לא מוגדרת במוחו של המלחין ועל המילים כפי שהחלו להתגבש במוחה של המשוררת, לא כולן בבת אחת. בעצם אי אפשר לאתר במדויק את האיבר הראשון בסדרה שחולל את הסדרה כולה. בעצם, מה שמחולל את הסדרה זה ההבדל. וההבדל אינו קבוע. אין "דלתה" קבועה בין הגרסאות השונות. למעשה, גרסאות הכיסוי ה"שוות" הן אלו שההבדל, מהמקור, הוא המשמעותי בהן, שטוען אותן בערך. 

ניסיתי לחשוב על דוגמאות לחזרה באמנות פלסטית, והדוגמאות שאני יכול להציע הן הציורים של רותקו או של פולוק, שיש בהן חזרה מאד מובהקת. האם גם שם ההבדל הוא המחולל את החזרה? לא יודע. יתכן שאצל כל אמן, כל יצירה שלו היא בעצם חזרה עם הבדל לכל העבודות הקודמות שלו, כל עבודה היא גרסת כיסוי לכל אחת מהקודמות.

מודעות פרסומת

חזרה, טבעונות, אירוניה והומור

בימי רביעי בערב אני נוסע ליפו, כדי ששם יסבירו לי מה שקראתי במהלך השבוע שלפני בספרו של  ז'יל דלז "חזרה והבדל". בחלק מהמקרים, אני חושב שאני אכן מבין, אבל חוץ מההסברים שאני מקבל, עוזר לי לפעמים להסביר את הדברים לעצמי בעזרת דוגמה.

הדוגמה פה קשורה לטבעונות, ליתר דיוק לעקיצות שטבעונים מקבלים מקרניסטים. יש שתי סוגי עקיצות / התנגחויות כאלה, והן מתמפות לשתי הדרכים שהטקסט מטה מתאר לדרכים לשיבוש חוקים מוסריים (בשבילי הטבעונות היא עניין מוסרי, עניין הבריאות ועניין האקולוגיה הם רק בונוס). האחת שהטקסט מכנה אירוניה והשניה שהטקסט מכנה הומור. (משהו ש"ידוע" שחסר לטבעונים, אפילו יותר מחומצות אמינו מסוימות, או ויטמין B12)

There are two known ways to overturn moral law. One is by ascending towards the principles: challenging the law as secondary, derived, borrowed or 'general'; denouncing it as involving a second-hand principle which diverts an original force or usurps an original power.

בדוגמה של טבעונות, זה יהיה סוג הטיעון (המפגר) שאני עדיין שומע לפעמים. "אה, אז אתה חס על בעלי חיים, אבל מה עם הצמחים? יש מחקרים שמראים שגם הם חוווים כאב…". כאילו שאם אתה אוכל צמחים, אז טבעונות היא רק תת-מקרה חסר של חוק מוסרי עליון יותר שאחריו אתה בעצם לא ממלא. אם אין דרך מעשית למנוע כל סבל, קטן ככל שיהיה, אין טעם למנוע שום סבל – זה בעצם מה שהטיעון הזה אומר. את זה  דלז מקטלג את זה תחת אירוניה. אני הייתי מקטלג את זה תחת או רשעות או טמטום.

We can see this in demonstration by absurdity and working to rule… The first way of overturning the law is ironic, where irony appears as an art of principles, of ascent towards the principles and of overturning principles.

הטיעון השני כנגד טבעונות מביא את הדברים עד אבסורד בכיוון ההפוך. לא אירוניה המצביעה על אידאלים יותר נעלים, ירידה כלפי "מטה" למקרים פרטיים, במקום עליה מדומה לעקרונות עילאיים. זה מה שדלז מקטלג כ"הומור".

The other way, by contrast, is to overturn the law by descending towards the consequences, to which one submits with a too-perfect attention to detail. By adopting the law, a falsely submissive soul manages to evade it and to taste pleasures it was supposed to forbid.….  The second (way) is humour, which is an art of consequences and descents, of suspensions and falls.

ההומור שבו מדובר הוא סוג ההומור שבו מצטיינים הצ'כים, משהו שמזכיר את ההתנגדות הפסיבית של החייל האמיץ שוויק. לדוגמה מישהו הטוען שטבעונות כלל עולמית תגרום לשואה עולמית של בעלי החיים  – כי כיום יש מיליארדים רבים של חיות בחקלאות בעלי החיים. ללא תועלת כלכלית, הולך הטיעון, בעלי חיים אלו מספרם ירד מאד, ואולי הם יכחדו בכלל. ולכן, רק מתוך "דאגה כנה", יאמר מי שבוחר בדרך ה"הומוריסטית" הזו לחתור תחת יסודות הציווי המוסרי של רווחת בעלי החיים או הטבעונות, רק זו הסיבה שהוא ממשיך לאכול בשר.

יתכן שגם הדוגמה הקודמת שנתתי, על סבלם של הצמחים, או על הנברנים המושמדים בכדי להגן על יבולי הסויה (שכיום 85% מהם בכלל הולכים להאבסת בעלי חיים למאכל) בעצם מתאימה יותר למקרה הזה. אולי אם מישהו שואל אותך: "ובשר צבי שנדרס (בטעות) כשחצה את הכביש, אותו לא תאכל?" זו יכולה להיות דוגמה לערעור על החוק המוסרי בעזרת דוגמה ייחודית, שבעזרתה אפשר אולי לטעון שכל מקרה הוא יחודי. יש גם אנשים שמספרים לך (ולעצמם) שכיון שהם אוכלים רק "ביצי חופש" או רק "בשר אורגני" או רק גבינות עזים, זה לא כרוך באכזריות כלפי בעלי חיים, ולכן הם יכולים להמשיך ולאכול. זו בהחלט "כניעה" מזוייפת, אבל אני לא חושב שהיא באמת תואמת את כוונת המשורר כאן. אני גם לא רואה את ההומור שבזה, אבל אולי זה בגלל שאני טבעוני…

ובחזרה לנושא הספר: החזרה

Repetition belongs to humour and irony; it is by nature transgression or exception, always revealing a singularity (היחודי) opposed to the particulars subsumed under laws, a universal opposed to the generalities which give rise to laws.

פה כבר חוזרים לאחד משני הנושאים של הספר, עניין ה"חזרה", המוגדרת כמשהו שהוא בעליל לא "כלליות". חוק מוסרי, או חוק טבע הוא כללי, כי אותו הכלל חל על פרטים שונים אך דומים באיזו שהוא אופן. "חזרה" מוגדרת כאן על משהו יחודי, שאין שני לו, שה"חזרה" שלו היא "האוניברסלי", האידיאלי. האירוניה מערערת על הכלל (לא לאכול מוצרים מן החי) בהצביעה עליו כתת מקרה פגום של האוניברסלי – לא לגרום סבל כלשהו. ההומור מערער על הכלל בעזרת הצגת מקרה יחודי שבו, בדוגמה שהבאתי, זה אתה או התרנגולת.

מתערוכת "שברים שלמים" בבית טרזין. שנה למות רות בונדי.

אם יש שם בחוץ דלזיאני הקורא את זה, אשמח להערות, הארות, השגות ותיקונים.

עניין של גיל

נצבט לי הלב כשאני רואה את המרצים באוניברסיטאות בהן אני לומד מנסים לקושש קצת תשומת לב מהתלמידים שלהם. אלו שלא ברור לי למה בכלל הם נרשמו ללימודים האלה, שאת חוסר העניין המוחלט שלהם הם ממש טורחים להפגין.

באחד השיעורים בהם אני משתתף יושב לו פרופסור לא צעיר, מול כיתה גדולה וריקה שבפאתיה מסתודדות להן שלוש סטודנטיות (המהוות מחצית ממניין הסטודנטים מן המניין הרשומים לקורס, המחצית שהואילה להופיע) ומנסות להימנע מליצור עמו קשר עין. עוד יושב בכיתה עבדכם הנאמן, ולמרות שברור לו שהמרצה היה מעדיף שמי מהסטודנטיות תענה על שאלותיו ותסגיר בזה שקראה ולו משהו משלל החומרים המשובחים שהמרצה מעתיר עליהן, מפעם לפעם הוא (כלומר אני) לא יכול להתאפק, ואחרי דקות ארוכות של שתיקה במהלכן המרצה מחכה לתגובה כלשהי לשאלתו, רחמיו גוברים עליו והוא (כלומר אני), זה שכן קרא בבית לפני השיעור, ובעניין רב אפילו (את הנושא שבהמשך רשומה זו, למשל), עונה למרצה.

או מרצה שעומדת לה לפני כיתה די גדולה ומראה לקהל של כעשר סטודנטיות מנפלאות האמנות העכשווית, דברים מצויינים באמת, מעוררי מחשבה, ביקורתיים. והמרצה מצויינת גם היא, ומשקיענית, ומכינה מצגות למופת. אבל הקהל שלה, כולו, שערה משערות ראשו אינה זזה, וגם לו הייתה זזה, לא אפשר היה להבחין בזה. כי זה קהל של נערות מסורתיות, לא משנה מאיזה מגזר (יותר מאחד), שאני משוכנע שמימיהן לא נכנסו לחלל בו מוצגת אומנות, לא מרצונן בכל אופן, וגם אחרי שיקבלו את התואר, במשהו שקשור לאומנות, גם לא יכנסו. כל ההרצאה הזו נופלת על אזניים ערלות (בלי קשר למגדר, בחיי), במשך ארבע שעות רצופות. בזה כבר לא עמדתי, לא יכולתי לראות את ההתבזות, ופרשתי. 

כל זה באוניברסיטת חיפה, בה רמת הסטודנטים והסטודנטיות, לפחות בחוגים אליהם אני הולך, באמת מעוררת דאגה. באוניברסיטת תל אביב אני מתרשם שהמצב עדיין סביר, אבל אני חושד שאוניברסיטת חיפה מייצגת יותר נאמנה את מצב הדברים במדעי החברה והרוח בשאר האוניברסיטאות בישראל. ככל שהביקוש יורד, והמאבק על כל סטודנט נעשה יותר נואש, אפשר לרכוש במוסדות אלו תואר אקדמי במדעי החברה או הרוח עם אפס השקעה ומעט מאד כישורים. מצד שני, גם בחיפה וגם בתל אביב יש בחוגים האלה מספר גדל והולך של אנשים מבוגרים, אחרי פרישה, הבאים מתוך עניין אמיתי בלימוד (או שיעמום), והם מתחילים להיות אחוז משמעותי בכיתות. אלא שהאוניברסיטאות לא יודעות מה לעשות אתם, והייתי רוצה להציע שהן ישקיעו קצת  מחשבה בכיוון. לטובתן, אך לא רק לטובתן.

שתי האוניברסיטאות גם יחד, אם השקיעו מחשבה כלשהי בנושא, זה היה בכיוון של "איך עושים מזה כסף". הן לא רואות את עצמן כחלק משמעותי ותורם בקהילה, כזה שאולי (כמו בארצות צפונה מכאן) יכול לתרום לרווחת האוכלוסיה הבוגרת וגם לצאת נשכר ממנה, לא רק במישור הכספי. באוניברסיטת תל אביב  למשל משווקים לקהל את "לומדים בגילמן", שם אפשר להרשם לקורסי מבוא שונים תמורת אלף שקלים לקורס של 4 שעות שבועיות (אין הנחה לאזרחים ותיקים), ותמורת סכום לא זניח זה, ירשו לך להיות זבוב על הקיר בכיתה, על אחד הכסאות לאורך הקירות, לא חלילה ליד שולחן, וגם עדיף שתשמור על פרופיל נמוך. פרופיל עוד יותר נמוך עליך לשמור אם לא שילשת את הממון לכיסם, כי האוניברסיטה מעסיקה זוג ציידים, גבר ואישה, האורבים במסדרונות לכל מי ששיבה זורקה בשערו ומונעים ממנו להיכנס לכיתות, גם לקורסים שאותם הם אינם משווקים. וזה במדעי הרוח, לא בחוג לראיית חשבון או מדעי המחשב, נאמר. להקיא.

בצר לי, פניתי למשנתו של הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה שחקר אנתרופולוגית את העולם הזה, בו הוא פעל, העולם האקדמי, בכדי להבין את פשר היחס של האוניברסיטה ללומדים המבוגרים. כדאי להבין תחילה את מושג ה"הביטוס" שטבע בורדייה לפני שנמשיך (כתבתי על מושג זה פעם והשוויתי אותו למושגים מקבילים משדות ידע אחרים), אז הנה הגדרה (קצרה מזו שברשומה ההיא):

הביטוס (Habitus) הוא מושג בסוציולוגיה המתאר מערכת של סכמות קוגניטיביות שמהוות תפיסות עולם, טעם, מוסכמות חברתיות. הביטוס הוא למעשה הביטוי ברמת הפרט של מבנים הקיימים ברמת השיח של החברה, וכך הפרט מתפקד למעשה בצורה מסונכרנת עם החברה. בורדייה השתמש במונח הביטוס בכדי לתאר את מערכת האמונות והנטיות האישיות של אדם מסוים המקבל על עצמו מבנים מסוימים הקיימים בחברה שלו. כך הביטוס הוא מבנה מובנה על ידי החברה שיכול לתפקד גם בתור מבנה המבנה את הפרט, ולהיפך. הביטוס יכול להסביר כיצד אדם פועל לפי מעמדו או עמדתו בחברה על ידי כך שהוא מקבל על עצמו את ההביטוס של הסביבה שלו וחולק עימה את ערכיה, דרכיה וכו'

ועל זה כותב גדי אלגזי במאמר ב"סוציולוגיה ישראלית : כתב-עת לחקר החברה הישראלית – כרך ד, מס' 2":

"אין זה מקרה , שמושג ההביטוס נטבע בעולם האקדמי . למן המאה השתים עשרה מבקשים המוסדות האקדמיים – בעקבות קודמיהם , בתי הספר של המנזרים – לחולל תמורה בבאים בשעריהם , להנחיל להם מערך נטיות ואורח חיים מובנה . האוניברסיטות והקולג'ים מבקשים לחולל בסטודנטים תמורה עמוקה בכל הליכותיהם . תוך כדי כך הם נתקלים בהתנגדות עיקשת , בכוח ההתמדה של הרגלים ונטיות , שנרכשו קודם לכן . במקרה של הסטודנטים , מה שנתפס כהתנגדות , כבעיה , יכול לעבור המשגה שיטתית ולהפוך מושא לפעולה שיטתית של מוסדות החינוך – בין היתר משום שאין מדובר ביחס של שליטה בלבד , אלא של הורשה ושעתוק ; הסטודנטים אמורים להיות יורשיהם של מחנכיהם . הם אובייקט מיוחד , שהוא סובייקט בפוטנציה , משום שהוא מייצג לפחות באופן חלקי את עברו החברתי של המחנך – ואת עתידו האפשרי של מושא פעולתו . משום כך , הפרקטיקה של עיצובו ומערך הנטיות בו נתקלים המעצבים זוכים למעמד מיוחד . הצירוף הזה של קרבה וריחוק בין סובייקט ואובייקט , של מבט מבפנים ומבחוץ , של פעולה מוסדית ועיון שיטתי הוא זה שיוצר בהקשר המוסדי הספציפי של מוסדות הלימוד הגבוהים את התנאים , המעודדים המשגה שיטתית של הטבע הנלמד , של ההביטוס כמערכת נטיות מובנה ( בה בעת מחייבת האידאולוגיה הרשמית של מוסדות הלימוד את הכחשתו השיטתית של ההביטוס החברתי , שהם עצמם חושפים את כוחו .)"

אני חושד שזה שורש העניין. השומעים החופשיים, הלומדים הבוגרים, הם מקרה יותר קשה מבחינת הממסד האקדמי. מצד אחד, זה קהל בעל הביטוס הרבה יותר יציב, עם הרגלים ונטיות הרבה יותר מגובשים מאלו של הקהל הצעיר, כזה שהתגבש על פני עשרות שנים ולכן פחות "חומר ביד היוצר".  הם לא עברו החברתי של המחנך, הם עתידו החברתי.  מצד שני, התלמידים הבוגרים הם גם לא היורשים העתידיים של מחנכיהם (ולו רק מכיוון שבהרבה מקרים הם יותר מבוגרים ממוריהם) ולכן יש למוסד האקדמי פחות אינטרס בהכשרתם (אבל רוב התלמידים הצעירים גם הם הרי לא ישארו באקדמיה, לבטח לא באקדמיה מדולדלת התקנים והתלמידים). המבוגרים לא הולכים להיות לא סגל ההוראה העתידי וגם לא החוקרים העתידיים, גם אם ירשמו לתואר וימלאו את כל חובותיו. הם שחקנים מסוג אחר ב"שדה" האקדמי, והשחקנים ההגמוניים באקדמיה מנסים פשוט להדוף אותם החוצה. לא כל כך המרצים כמו הסגל הבכיר והאדמיניסטרציה. איך לשנות את זה? אין לי מושג. ובכל מקרה, יש לאוניברסיטאות צרות גדולות יותר. מצד שני – לפחות עכשיו מרשה להם המל"ג להפריד בין המינים לא רק בתוך הכיתות -(

"מלא שם בני דודים"

סוף סוף חזרתי לסחנה. כששאלו אותי מה אני רוצה לעשות ביום הולדתי, עניתי מיד: פיקניק בסחנה. שנים שלא הייתי שם, אבל זכרתי את המקום כמאד יפה וידעתי שהמים שם חמימים ואפשר לשחות שם גם בעונה זו. את זוגתי זה הצחיק משום מה, הרצון הזה שלי, אבל היא התרצתה, ונסענו והיה כיף גדול.

אבל כל מי שסיפרתי לו שאני מתכוון לנסוע לשם טרח והזהיר אותי ש"מלא שם בני דודים", או אזהרות בניסוחים אחרים בעלות תוכן זהה. את האמירה הזו אני שומע בהקשר לסחנה כבר לא מעט שנים ואין מטרת הפוסט הזה להפריך את האמירה הזו. ממש לא. רציתי דווקא להתייחס למה שהאמירה מסוג זה אומרת, לאו דווקא על האדם שאומר אותה. על כולנו.

כי לפחות חלק מהאנשים שהזהירו אותי מפני הדחיסות הלא רצוייה של ערבים באתר הספציפי הזה הם מצביעי שמאל, ואפילו שמאלה מזה. על חלקם אני יודע שהם אפילו פעילים בארגונים ה"נתמכים על ידי הקרן להשמדת ישראל". כשתמהתי על האזהרה, הסביר לי אחד ש"הבעיה" נובעת מזה שאין "להם" בריכות שחיה ב"כפריהם". (למה רובנו ממשיכים לכנות את הערים הערביות, כגון אום-אל-פאחם או תמרה בשם כפרים? ומה זה אומר עלינו?). בתמרה דווקא יש בריכה, אבל לא זו הנקודה.

הנקודה היא שלא הסחנה היא שמלאה ב"בני דודים". הנקודה שהמזרח התיכון בכלל ומדינת ישראל בפרט "מלאה בבני דודים". והחטא הקדמון של הציונות הוא הנסיון להתעלם מנקודה זו. ולבני הדודים לא רק שאין בריכות שחיה, גם מי שתיה אין להם. לא רק לאלו שריכזנו ב 1948 מעבר לגדר לרצועת עזה, גם לאלו שבבקעת הירדן שאת מי המעיינות שלהם אנו מייבשים באופן שיטתי (שאיבה בגב ההר..).

הבעיה הזו, של "בני דודים" נדמית יותר בעיה של השמאל מאשר של הימין. השמאל מוטרד יותר מהוודאות שסיפוח השטחים על "בני הדודים" הגרים בהם יביא לאובדן הרוב היהודי (זה שהיה אי פעם "נאור"?). וחסידי הסיפוח? אני לא יודע מה עובר להם בראש. הם חושבים שלרכז בגיטאות את "בני הדודים" ולא לראות אותם יותר הוא פתרון ישים? זה, ולא לבוא לסחנה?

כמו שהיהודים בשטריימלים בזמנו לא באו טוב בעין הפולני הממוצע דאז (וגם, נודה על האמת, גם לא בעין יהודים חילונים רבים כיום, במיוחד באתרי טבע), גם נשים מכוסות מכף רגל ועד ראש לא יבואו טוב לעין החילונית בחוף הים של נהריה (נאמר). אבל כמו שהיהודים כולם לא הולכים להיעלם מהמזרח התיכון, כך גם "בני הדודים".  אני צופה שתהיה פה מדינה רב-לאומית בסופו של דבר, כך או אחרת. אז תתרגלו.

ובענין דומה, מתאר אביטל ענבר באפילוג לספרו "50 התענוגות של פרובאנס" את צרפת כ"ארץ כבושה", על ידי מוסלמים כמובן, מדינה שמשמידה את עצמה במו ידיה. "היי שלום פרובאנס", הוא אומר וחוזה את עתיד צרפת כמדינה מוסלמית- פונדמנטליסטית. גם לשם הם נוהרים, מסתבר, בני הדודים, הזועביס. גם לשם לא כדאי לנסוע, אף לא בכדי לטעום מתענוגות פרובאנס. כך הוא גורס. אני לא רואה את זה קורה, לא בצרפת בשלב זה. צרפת כבר הרבה יותר רב-תרבותית ורב-לאומית מישראל, ועד כה, יוצאת נשכרת מהאינטגרציה, למרות הקשיים. באופן פרדוקסלי, צרפת יוצאת מורווחת מהחטא הלא-קדמון של הקולוניאליזם הצרפתי. יש פה מודל  לחיקוי לקולוניאליזם הציוני.

"בני הדודים" הם משאב, לא מטרד. חייבים להפוך ראש בעניין הזה.

לא רפובליקת בננות

למה ישראל היא לא רפובליקת בננות? כי ברפובליקת בננות, לפחות הבננות על הכיפק. פה, צר לי להגיד, הבננות לא משהו. ואני אומר את זה למרות שיש לי לא מעט ידידים שהם "בננציקים", כלומר אחראים על ענף הבננות בקיבוץ כזה או אחר. כל זה, מהתקופה בה הייתי חבר ב"עמודה לפירות אקזוטיים".

בתקופה ההיא, הייתי כמה פעמים בימי עיון של ענף הבננות, ושם שמעתי לא מעט טפיחות שכם עצמיות על התחכום והמומחיות של מגדלי הבננות. אבל מה לעשות, ובכל פעם שאני עוזב את גבולות המדינה, לא משנה כמעט לאן, מדד הבננות עולה פלאים. וזה מבאס. כי אני מת על בננות. למעשה, הייתי חושב שהייתי יכול לחיות אך ורק על בננות וגזרים, בלי בישול כלל.

גם עם גזרים המצב פה לא משהו. גזרים הגדלים בחול אין להשיג פה כלל, גזרים בשלל צבעים ראיתי רק בשוק האיכרים המפונפן של מיכל אנסקי בנמל תל אביב, במחירים פסיכיים. וגם הגזרים שאני קונה, גם אלו האורגניים מ"משק הר פרחים" במושב עופר, נוטים להיות עציים משהו.

בכלל, עניין היות מדינת ישראל פלא של חקלאות כבר לא ממש מחזיק מים. בעצם, אולי מים זה הדבר היחיד שהחקלאות כאן מחזיקה. אני יכול לקבל שהחקלאות פה מאוד יעילה בצריכת מים. אבל כל מי שיוצא מהארץ ומתאכסן למשל ב airBnB, שם הוא יכול לבשל לעצמו, יגלה מהר מאד שבאירופה למשל, או בצפון אמריקה, הירקות והפירות לא רק יותר זולים מאשר במקומותינו, אלא גם לרוב יותר איכותיים ויש מהם מבחר גדול בהרבה.אין לי מושג למה זה ככה ומה עושים כדי לשנות את המצב (העגום, לדעתי). אני בכלל באתי רק כדי לקטר. יש הטוענים שהסחורה הטובה הולכת ליצוא, אבל כפי שאני רואה את רמת המחירים באירופה, לא ברור למה שחקלאי לא יעדיף לשווק את התוצרת כאן. כאן המחירים יותר גבוהים. אז אולי פער התיווך פה יותר גדול? יתכן. באירופה יש המון שווקי איכרים, אמיתיים כאלה. המגדלים באים עם המשאיות ואתה קונה מהם ישירות. יש להם מקום לעמוד בו עם המשאיות, בכיכר המרכזית. אצלנו, אין את המקום לזה. הלוואי והיה.

כבר לא עושה לי את זה

כנראה שזה סוג של מקובעות, המחשבה הזו שלשמוע מוזיקה מנוגנת ב"חי" ולא מוקלטת זה משהו יותר אותנטי. המחשבה שיש סוג מסויים של ויברציות / אנרגיה המועברות בהאזנה להופעה חיה שמתפספסות בהאזנה לצורה מוקלטת כלשהיא של אותה מוזיקה. לכן, כאשר היינו לאחרונה יומיים בליסבון בירת פורטוגל, "התבקש" שנלך לשמוע שם מוזיקת פאדו. יש לי כמה דיסקים בבית של מוזיקה זו (שאני אוהב), ואודה על האמת, אני לא מקשיב להם לעיתים מאד תכופות, אם בכלל. אבל אם כבר מגיעים למולדת הפאדו, אז צריך לשמוע את זה שם, במקור, לא? ואותו הדבר בעיר מינדלו אשר במדינת קייפ-וורדה, משם באה הזמרת סזריה אבורה. קייפ-וורדה בכלל ומינדלו בפרט מפורסמות במוזיקת ה mourna (שאני אוהב), וכמובן שמיד חיפשנו גם שם מקום לשמוע מוזיקה זו. ובהמשך אותה נסיעה, בניו-יורק, התבקש לשמוע ג'אז (שאני אוהב), ועדיף באחד מהמועדונים המיתולוגיים, כמו למשל ה blue note או ה jazz standard. כך חשבתי. מאז, יש לי מחשבות כפירה בעניין ההופעות החיות. נתחיל עם הפאדו: המקום המדורג ראשון באתרים שונים במרשתת הוא ה Club do Fado ולכן הזמנתי שם מקום לשעה שבה המוזיקה אמורה להתחיל, תשע בערב (אומרים להגיע שעה קודם, מה שנקרא "פתיחת דלתות"). מסתבר שהמקום הוא בעצם מסעדה (כנראה כמו שאר המקומות בהם אפשר לשמוע פאדו) שבה יושבים ואוכלים, ומקרקשים במזלגות ובסכינים, ואחת לשעה בערך (הפעם הראשונה היא שעה אחרי שהמוזיקה אמורה הייתה להתחיל) מתייצבים בין השולחנות שני נגנים וזמרת או זמר, ושרים (שרים יפה, מאד אפילו) כמה שירים. ארבעה או חמישה. ואחרי כן הם נעלמים לשעה. בין לבין, אוכלים ושותים. בחוץ מחכים עוד אנשים רבים – ליציאת האנשים שסיימו לאכול ונמאס להם לחכות לארבעת השירים הבאים. מבחינתי, סוג כזה של הופעה, עם מוזיקת הרקע של אנשים אוכלים, שותים ומפטפטים, לא מעצים את ההנאה מהמוזיקה. אם יש שם ויברציות נוספות, הן היו שליליות מבחינתי. אם המוזיקה לא עומדת במקום זה בפני עצמה אלא רק באה לבדר אנשים בזמן האוכל, אז עדיף כבר לשמוע בבית, דיסק או מהאינטרנט, באיכות שמע לא פחותה, ובלי ליווי של רעשי לעיסה וגריסת עצמות. במינדלו, שמענו מוזיקת mourna פעם בסוג של מתנ"ס מקומי ופעם בבר-מסעדה על החוף. בשניהם החוויה הייתה נחמדה, ניתן כבוד למוזיקה (אם כי במקום השני אכלו ושתו תוך כדי), הויברציות לא היו שליליות, אבל גם קשה להגיד שהיו בכלל. אני עדיין מתמוגג יותר משמיעת סזריה אבורה בדיסק, או דיסק אחר שקנינו שם. בניו-יורק, הלכנו למועדון ה blue note (ה"אגדי"). תוך כדי ההופעה אפשר היה פה ושם להבחין במתרחש על הבמה בין המלצריות המסתובבות באולם, מגישות אוכל ומקבלות הזמנות, ולשמוע את ההופעה דרך מסך הרעש של אנשים אוכלים וסובאים. ובמסגרת תאוות הבצע הלא מרוסנת, יש שם שתי הופעות, מאד קצרות, בכל ערב. שעה מקסימום, בלי הדרנים, ואז מעיזים אותך החוצה (לא לפני ששילמת) כדי שתפנה מקום לסיבוב הבא. חפוז ולא מספק. ניסינו בערב אחר, במקום אחר בניו-יורק, ללכת להופעה השניה בערב, בתקווה ששם לא יהיה לחץ לסיים את ההופעה מהר. לא עזר. גם שם אכלו ושתו, גם שם היו צפוף (אם כי פחות), גם שם הייתה ההופעה של כשעה וזהו, גם שם לשמוע את המוזיקה מנוגנת חי לא "עשה" לי את זה. בעלות של ערב כזה, אפשר לקנות המון דיסקים, וליהנות מהם בשקט, בבית, בדרכים, בכל מקום ובכל זמן, עם אוכל ובלי אוכל. הצרפתים לעומת האמריקאים, נותנים כבוד לג'אז. אין שתי הופעות בערב, אין אוכלים בזמן ההופעה. עצרנו בפריז בדרך חזרה לכמה ימים (איך אפשר שלא, כאשר פיצול הטיסה חזרה, ועצירה בפריז מוזילה משמעותית את מחיר הטיסה, ופריז…) ובמועדון ה new morning היו שתי הופעות באותו הערב, שתי הופעות שונות (!), באותו הכרטיס (!). יחי ההבדל. לא הרכבים מפורסמים, נכון, והלהקה השניה, מגוואדלופ (הצרפתים נהנים מאד, תרבותית, מעברם הקולוניאלי…) גם עשתה שמח, גם הביאה רקדנים, וגם עשתה רעש לא קטן במהלך ההופעה הראשונה. ככה זה בקריביים… אבל היו וויברציות, פה ושם. ייתכן שהדברים שונים בהופעות בהן אתה חלק מהמון גדול ורב העומד מול הבמה. שם (אולי) התלהבות ההמון היא  מדבקת ומעצימה את החוויה. מצד שני, עלות כרטיס לרוב ההופעות האלו היא מבחינתי גורם מדכא ויברציות, ואני גם לא אוהב שדורכים לי על הרגליים. (או שאולי אם כבר שילמתי, לא אתלהב?) מסימני הגיל? אולי.

בדרך

חזרנו הביתה והמקרר היה ריק. כיוון שבימי חול חלק מהירקות והפירות נמכרים בשלושה שקלים לקילו (בתנאי שקניתם לפחות ב 150 ש"ח בשאר המחלקות) בסטופ מרקט ביגור, וכיוון שחלק הארי של הקניות שלנו הוא במחלקה הזו, נסעתי לשם להצטיידות ראשונית.

בדרך חזרה, נסעתי לי שמח וטוב לב הביתה בכביש המוביל לנשר. מסלול ההשתלבות לכביש הזה הופך למסלול כניסה לתחנת דלק בהמשך, ושמתי לב שמאתגר עד בלתי אפשרי לצאת מהמסלול הזה ולהשתלב בתנועה לכוון נשר. פשוט לא אפשרו לי. אז נכנסתי לתחנת הדלק וחיכיתי ביציאה ממנה עד שלא הייתה אף מכונית באופק, ויצאתי שוב לדרך. 

כמה מאות מטרים אחרי כן, במקום בו ניצבות חורבות מפעל המלט המיתולוגי של נשר, ראיתי פתאום חץ מואר המפנה את התנועה שמאלה, במקום בו המסלול הימני חסום. הייתי עדיין טרי בנהיגה חזרה בארצנו, ולכן הייתי (בטעות כנראה) עדיין במסלול הימני. לא חשבתי שיש פה קושי חריג ולכן אותתי על כוונתי להחליף מסלול והסתכלתי בראי.

מה שראיתי שם היו שתי מכוניות שהגבירו תאוצה, בנסיון למנוע ממני את הפלישה אל המסלול השמאלי, זה שכבר בברית בין הבתרים עם אברהם אבינו הובטח להם ולצאצאיהם לדורי דורות. האחת אכן הצליחה לעקוף אותי ולגרום לי כמעט לעצור ולהתקע בחץ המואר. השניה הייתה מספיק רחוקה כך שיכולתי, בגיוס משמעותי של דוושת התאוצה, לצאת אל מאחורי החץ המואר ולעבור למסלול השמאלי.

אני אפילו די בטוח שלא גרמתי לאותה מכונית שניה להאט ולו כמלא הנימה. אבל זה כנראה לא היה מספיק בשביל שתתקרר עליו דעתו, וכך, כאשר נכנסתי לאיטי (הרמזור היה אדום) למסלול הימני מבין שני מסלולים לפניה שמאלה, אל הכביש המוביל מעלה לאוניברסיטה, הוא נכנס בדהרה למסלול השמאלי מבין שני מסלולים אלה, חתך בפראות לפני על פני שני מסלולים אל המסלול המוביל ישר, צפר בקול והמשיך לטוס קדימה. 

עמדתי די המום ברמזור וחיכיתי שיתחלף לירוק, וכדרכי ניסיתי לבדוק אם אוכל להגיב מספיק מהר להתחלפות האור ולזנק קדימה לפני שיצפרו לי מאחור (הצלחתי, כי לא עמד אף אחד מאחורי…). עניין הצפירה ברמזור הוא אחר, אבל קשור, אני מניח.

כל זה אחרי כשבועיים של נהיגה בארצות הברית וקנדה, כולל בתוך ערים גדולות וצפופות כמו בוסטון,  ניו-יורק, מונטריאול וקוויבק-סיטי. שם היה לנו מספר לא מבוטל של החלפות מסלולים והשתלבות בתנועה. כשמנווטים במקומות לא מוכרים, למרות שהנווט במפות גוגל מתריע לך מראש על המסלול בו יהיה עליך להיות בעוד כך וכך מאות מטרים (הצלחנו לשכנע את התוכנה לדבר מטרית גם בארה"ב) לא תמיד אתה משכיל להיות במסלול האופטימלי. אף לא פעם אחת נתקלנו בקושי להשתלב בתנועה, המאד כבדה לפעמים, אפילו לא במקום כמו הכניסה מצד ניו-גרז'י למנהרת הולנד המובילה למנהטן, שם תשעה מסלולים הופכים שניים. שום בעיה. לא בקנדה, שם האנשים בכלל והנהגים בפרט אולטרא מנומסים (תענוג…) ולא בארה"ב, גם לא תחת טראמפ, אפילו לא בניו-יורק. הצפירות היחידות הן של מכבי האש או רכבי ההצלה, והן אכן רמות, מאוד.

מה בדיוק גורם לזה? האם מאבק הקיום בישראל הוא כל כך נואש שבגללו נהגים נאבקים זה בזה בכביש בצורה כל כך לוחמנית וקפוצת תחת? האם העניין הזה של מדינה שהיא רק שלנו ולא של אף אחד אחר, שבגללה לא יהיה פה אף פעם שלום עם הפלסטינים וגם לא נסכים לקלוט שום פליטים, לא משנה מה, קשור לזה? המדינה רק שלנו, השטחים הצמודים אליה גם רק שלנו, ומכאן בהמשך ישיר, גם המגרש השכן הוא בעצם שלנו (השכנים שלי כיום יודעים על מה מדובר), ואגרור את מי שינסה לבוא ולגור שם (אותנו…) עד לבית המשפט העליון.

והמסלול בכביש בו אני נמצא כרגע, שמישהו ינסה לעבור אליו? בבקשה, רק אחרי שאני כבר לא שם. עכשיו זה שלי, ורק שלי.

אדום אדום

אני מעריך שהפספוס היה בסדר גודל של שבועיים, אולי שלושה. הערכתי שספטמבר הוא זמן טוב לבקר את בני הלומד לו בקנדה. לראות את צבעי השלכת, לבקר בכמה תערוכות טובות, ולחזור.

טוב, זה קצת פחות מינורי מכפי שאני מתאר את זה. הדרך לפגישה עם בננו בניו יורק עברה בליסבון, איי קייפ וורדה (איים באוקיאנוס האטלנטי, מדינה אפריקאית) , בוסטון (בטיסה ישירה מקייפ וורדה), קייפ קוד (בה גרים רבים מיוצאי קייפ וורדה, אגב), המוזיאון הנפלא של אוניברסיטת ייל ושבועיים בניו יורק. ואחרי כן, אמורים היו להיות צבעי השלכת המפורסמים, כאשר נעשה את דרכנו יחד במכונית במעלה נהר ההדסון אל מונטריאול, שם הוא לומד.

מסתבר שעדיף לעשות את זה באוקטובר.

לא זו בלבד שהאדום-אדום של השלכת היה רק עץ פה עץ שם, אלא שגם במוזיאונים רבים וגלריות לא מעטות התערוכות היו בהקמה, אחרי העונה המתה של הקיץ ולקראת עונת האמנות האמיתית, המתחילה באוקטובר. גם בפריז, בה עצרנו לכמה ימים בדרך חזרה ארצה, יפתחו המון תערוכות נהדרות, באוקטובר. חוץ מזה, גלריות פרטיות רבות משכירות את חלליהן במשך שבוע האופנה שחל בסוף ספטמבר ל show room של מעצבים מכל העולם, והכניסה בהזמנה בלבד.

לקח שחשבתי ששווה לחלוק.

להיעשות אשה

בזמן האחרון, בכל שיעור יוגה אני חושב על דלז. על Gilles Deleuze פילוסוף צרפתי אחד שאת ספרו "אלף מישורים" קראתי 80% בערך. פעמיים. זה קורה כשאני מסתכל על הנשים שסביבי, האוחזות בקרסוליהן וראשיהם כמעט ונוגעים בקרקע, כאשר אני באותו התרגיל ממש מגיע בקושי אל מעט מתחת לברכיים וראשי, בעננים. ואני אומר לעצמי, זה לא פייר. לא משנה מה אעשה, (לא שאני עושה הרבה בעניין…) לא אגיע למדרגת הגמישות הזו, שלרוב הנשים באה ממש בקלות. אפילו אם הייתי מנסה להפוך גופנית לאשה זה לא היה עוזר – אפילו הורמונים וניתוח של "התאמה מגדרית" לא היו פותרים את הבעיה.

בצר לי, הלכתי לחפש את הפתרון באחד מאלפי המישורים של דלז (וגואטרי – אבל למי יש כח להזכיר בכל פעם את שניהם, אז חישבו על דלז בתור ריבוי. הוא היה אוהב את זה) וספציפית בפרק הנקרא 1730: Becoming-Intense, Becoming-Animal, Becoming-Imperceptible…

יש שורה שלמה של "היעשויות" בפרק הזה, (בשפת המקור – צרפתית זה devenir, בתרגום לאנגלית becoming) שהראשונה בהן היא להיעשות אשה, ואחרי כן להיעשות ילד, חיה, מולקולה, בלתי ניתן לתפיסה… וכל ההיעשויות האלה קשורות להפיכה ליותר ויותר גמיש / נזיל, לאיבוד של התקשחויות, של מה שהם מכנים "קידוד-יתר".

בהיעשות אשה אין כוונתם כמובן להפיכת מפרקי הירך שלך (הגבר, הנמען המובלע של הפרק) לבעלי טווח תנועה גדול יותר או להארכת שרירי הרגליים שלך. מדובר פה על השתחררות, או הרפיה, של אילוצי והכתבות המישטור החברתי ההטרו-נורמטיבי, שבו הגבר הלבן הפריבילגי הוא הסרגל על פיו נמדדים דברים, והסרגל הזה מיישר את כולם, גם את הגברים. להיעשות אשה הוא שלב בהשתחררות מההצמדה המוחלטת לקני המידה החברתיים. ולכן, גם נשים צריכות "להיעשות נשים", ולא, לא מדובר פה על ציצים מלאכותיים. גם לא חימצון השיער או בוטוקס, או מילוי השפתיים. (זה האחרון שייך יותר ל"היעשות חיה", ליתר דיוק "להיעשות דג".)

השלב אחרי כן הוא להיעשות ילד. אין ספק שילדים הם הרבה יותר גמישים, אפילו מנשים, אפילו ממורות ליוגה. נכדתי התינוקת למשל, אוהבת מאד בימים אלה למצוץ בפיה את אצבעות רגליה (החמודות..) בעוד שאני צריך להתאמץ אפילו כדי לגזור את ציפורני רגלי. אבל חוץ מהגמישות הפיזית המופלאה, לילדים יש גם גמישות נפשית אינסופית, אותה הם מאבדים בהדרגה ככל שהם גדלים וממושטרים אל עולם המבוגרים. להיעשות שוב ילד, למשל על ידי אימוץ מאפיינים ילדיים, (שאלת שאלות אינסופית, סקרנות אינסופית, משחקיות..) יכול להיות דרך לאבד קצת "התקשחות", להגמיש, להיות פחות מאובן.

גם ב"להיעשות חיה" אני יכול לראות תועלת רבה. בחיות אין רוע, יש להן אמנם "קידוד" חברתי, אבל הוא הרבה פחות מוקשח ומסובך מזה של האדם. כאשר חיה פנויה מצרכי הקיום היא פשוט נחה, לא יושבת וכותבת בלוגים שאיש לא יקרא. היא לא צריכה את דלז בשביל "לברוח" מכל זה.

את ההיעשויות הבאות, להיעשות "תא" או מולקולה" ואחרי כן להיעשות בלתי נתפס / בלתי מושג, אני עדיין לא ממש מבין, אז עדיף שאסתפק באי ההבנות שהפצתי עד כאן. ואם אכן הפצתי (אי הבנות), יחסו זאת לנסיונותי להיעשות אשה/ילד/חיה.

מסך – עינית

עד כמה משמעותי לצילום האופן בו המצלם ממסגר את המצולם? ספציפית, האם ההבדל בין השימוש במסך המוחזק במרחק מה מהעין לבין השימוש בעינית אליה צמודה עין המצלם משמעותי לפעולת הצילום? האם התוצאה הצילומית תהיה שונה משמעותית?

פנומנולוגית, ברור לי שיש הבדל משמעותי בין ה"צליפה" באובייקט המצולם דרך עינית,  לבין צילום באמצעות מסך. ביחוד מסך כמו של הטלפון, שאין לו כמעט מסגרת.

צילום דרך עינית הוא בעצם מטאפורה של קליעה אל המטרה ברובה עם כוונת טלסקופית, מטאפורה שמכתיבה את חשיבות עניין ה"רגע המכריע" שבו יש "ללכוד" או "לצוד" את המצולם.

המסך המוחזק כמה עשרות סנטימטרים לפני העין הוא יותר מטאפורה של "מסגרת", כמו זו שצלמי קולנוע יוצרים מאצבעות שתי הידיים בחפשם אחרי קומפוזיציה. התמונה שעל המסך נשארת מוקפת בכל המידע החזותי שסובב את המסך, בכל הרקע – זה שנעלם כאשר העין צמודה אל עינית המצלמה. אני טוען שההבדל הזה משמעותי מאד בהחלטה גם מה לצלם וגם מתי "לפתוח את הסגר", לקבע את התמונה, "לקחת" את הצילום (כפי ששומעים יותר בעברית קלוקלת). התמונה הממוסגרת בעזרת מסך על פני הרקע היא "חלון" אל העולם, והמטאפורה הזו מניבה צילומים שונים מהמטאפורה של כוונת רובה.

יש גם אפקטים מסדר שני, לא מבוטלים. הגמישות שיש למיקום המסך האחוז בקצה היד, ביחס לראשו של המצלם, לעומת העינית החייבת להיות צמודה לעין הצלם. הצלם יכול לשנות את מיקום ראשו, אבל יותר קל לשנות את מיקום היד האוחזת במסך. בממוצע, זוויות הצילום באמצעות מסך יהיו יותר מגוונות, מפוזרות יותר על קשת גדולה יותר של זוויות. הן יהיו אפילו מגוונות יותר, כאשר אפשר לשנות את הזווית בין המסך לעדשה, כמו במסכי מצלמות רבות.

גם היציבות בה אוחזים במצלמה / טלפון, גדולה בהרבה כאשר העינית צמודה לראש המצלם מאשר כאשר המסך מוחזק ביד מושטת או אחוז בקצה מוט סלפי. הדברים מתבטאים ללא ספק בחדות הצילומים, ובתחום עוצמות האור בהן ניתן לצלם.( אף שלטלפונים רבים יש עדשות מהירות להפתיע, כנראה הודות לזעירות החיישן).

גם האופן בו מבוצעת פעולת הצילום משמעותי. ההבדל בין לחיצה אנכית על סגר לבין נגיעה במסך מגע, משמעותית לתוצאת הצילום. נגיעה במסך תהיה תמיד יותר מהוססת, פחות החלטית, וכך גם התוצאה. מאידך, נגיעה במסך מגע מאפשרת בחירה הרבה יותר קלה ומהירה של נקודת המיקוד  – אין לי ספק שהאפשרות הזו מניבה צילומים אחרים משמעותית מאלו בהן המיקוד נבחר במרכז המסגרת או ידנית. אצלי לפחות, צילומים בהם המיקוד נבחר בנגיעה במסך נוטים להיות עם קומפוזיציות יותר מעניינות, פחות "ממורכזות".

הקומפוציות נוטות להיות יותר "הדוקות" כאשר הן מצולמות דרך עינית. פה, אני לא בטוח שהסיבה נובעת מההבדלים הפיסיו-מוטוריים בין שני האמצעים. לדעתי זה נובע מכך שרוב הצילומים באמצעות המסך נעשים בטלפון, ואפשר בקלות רבה מאד, כבר בטלפון, לבצע תיקוני פרספקטיבה, ליישר הטיה ולחתוך את התמונה ועדיין תישאר מספיק איכות לשיתוף בפייסבוק או אינסטגרם. יתכן גם שצלמים המצלמים דרך עינית לוקחים את עצמם כצלמים יותר ברצינות, ומבחינתם לבצע חיתוך לאחר מעשה או כל עיבוד אחר ביציר כפיהם אינו ראוי, ולכן הם ישתדלו יותר להגיע לקומפוזיציה ה"מושלמת" כבר ברגע הצילום.

עוד הבדלים?

"מתגייסים להחזרת הבנים"

עוד בסיבוב הקודם, של המשא ומתן להחזרת גופות החללים מלבנון, הפריעו לי שני דברים. הראשון, הטשטוש הדמגוגי המכוון בין החזרת שבויים והחזרת גופות המסתתר מאחורי הססמה "החזירו את הבנים הביתה". הבנים כבר לא יחזור הביתה. גופותיהם אולי יחזרו ויטמנו בבית הקברות הצבאי. ובהתאם, המחיר שמדינה צריכה לשלם עבור האחד לא זהה למחיר שהיא צריכה לשלם על השני.

והדבר השני שהפריע לי אז, היה המחיר. המחיר הוא חיי אדם. כאשר מחזירים לוחמי אויב למעגל הלחימה, זו רק שאלה של זמן עד שהחזרת הגופות תעלה בעוד גופות.

המחיר שישראל משלמת על החזרת שבויים הוא אסטרונומי.  "אסור לנו לחזור על הטעות בעסקת שליט. באותה עסקה שוחררו 1,027 מחבלים, בהם רוצחים ומשלחיהם, כולל מממן חטיפת שלושת הנערים ב-2014 ויחיא סנוואר שמנהיג את חמאס ברצועת עזה ושמציב כיום דרישות נוקשות שלא מאפשרות להתקדם לעסקה כלשהי". אמר ליברמן. עוד הוסיף שר הביטחון: "חשוב לזכור כי 202 ממשוחררי עסקת שליט נעצרו מאז על ידי מערכת הביטחון על מעורבות בטרור, מתוכם 111 עדיין נמצאים בכלא הישראלי.  ושבעה ישראלים נרצחו במעורבות ישירה או עקיפה של משוחררי אותה עסקה". 

מה שמביא אותי לפרשה הנוכחית, המאבק להחזרת גופת הדר גולדין, (וגם אורון שאול על הדרך.) הפעם הסיסמאות הכוזבות הן: "מתגייסים להחזרת הבנים", "להחזיר את הדר לישראל".  מה היה למשפחת גולדין להגיד על דברי ליברמן? "שר הביטחון חלש ופחדן". מה עוד היה למשפחת גולדין להגיד? למנוע את הסכם הפיוס עם טורקיה בעניין המווי-מרמרה. למה בדיוק? כי ככה הם רוצים. הם עתרו בהצלחה בכדי למנוע מנשים חולות סרטן מעזה לקבל טיפול בבתי חולים בגדה או בישראל, עד שתוחזר גופת בנם. שיתפגרו. שצריך לא לאפשר למשפחות אסירי חמאס לבקר אותם. ש"עזה פורחת" עאלק בעוד בנם שבוי שם. מה הם רוצים? להרעיב ולחנוק כמעט שני מליון בני אדם עד שיתרצו ויחזירו את מה שהוא בעצם לא יותר מכמה עצמות שיתכן שהם של בנם, ויתכן גם שלא, שכן בנסיבות בהן נהרג, קשה באמת לדעת.

לא הספיק למשפחת גולדין שצה"ל הרג כ 160 אזרחים ברפיח והחריב את כמעט את כל העיר במסגרת "נוהל חניבעל" המתועב, בנסיון למנוע את לקיחת שיירי גופת בנם. הם רוצים עוד ערבים מתים, עוד הרבה ערבים מתים.

אורי משגב, גיליתי, כבר כתב על זה, ויותר טוב ממני. למי שלא משלם לעיתון הארץ על הגישה לאתר, משום מה (לא בא לכם לעזור לשריד האחרון של עיתונות ראויה בישראל לשרוד?) הנה כמה ציטוטים: "יש לדבר על משפחת גולדין. קשה לדמיין את כאבה, אסור לזלזל במצוקתה, אך ראוי להתווכח עם פועלה. מטעמים מובנים, מעטים מעזים להגיד את האמת: הקמפיין של משפחת גולדין משרת מטרה אידיאולוגית של הימין המתנחלי. כפי שהאובדן והאבל בעקבות חטיפת שלושת הנערים בגוש עציון נוצלו לקידום מטרה אידיאולוגית שלו. המטרה אז היתה להחזיר לאחור את גלגל עסקת שליט, לדחוק את חמאס לפינה, למוטט את ניצני האחדות בינו לבין פתח, להביא לחידוש ירי הרקטות ולהוליך את ישראל למלחמת ברירה בעזה. עכשיו המטרה היא למנוע כל אפשרות של נורמליזציה או הקלה ברצועה."

"בפועל דורשת משפחת גולדין להרעיב ולחנוק את מיליון וחצי תושבי עזה, עד שישכנעו את חמאס לרדת על הברכיים ולהשיב את גופת בנם. זה איננו תסריט ריאלי, אך נשק אפקטיבי דיו כדי להרתיע את בנימין נתניהו הפחדן וממשלתו העלובה מלדאוג לאינטרס האסטרטגי של מדינת ישראל, המנוגד לאינטרס האסטרטגי של הימין המתנחלי."

מה יש לנו פה בעצם? משפחה אולטרא-ימנית, פריבילגית לעילא, מוברגת היטב בשדרות החברה הישראלית, (היא דוקטור והוא פרופסור, וגם קצין בכיר במילואים), בתמיכה מסיבית של הימין המתנחלי, מקדמים את האג'נדה האולטרא-ימנית שלהם תוך ניצול בוטה וחסר בושה של החשש של אנשים, כולל פוליטיקאים, להתעמת עם הורים שכולים. ביתם אשר בכפר סבא, בשנים מאז צוק איתן, הפך לחדר המצב של הימין המתנחלי, משם הם פועלים בכדי להחריף את המצב בעזה עוד ועוד,  עד שתושג המטרה הסופית אליה הם חותרים – כיבוש מחודש של רצועת עזה והחזרה לאחור של ההתנתקות.

אז כן, צר על נפילת בנם. אבל מה שהם עושים בעקבות זה, לא מוצדק בעיני, מתועב  וגזעני.

 

Plan B: תוכנית מתאר למסע במרחב ובזמן

מחר, שבת ה 4.8, יהיה היום האחרון לתערוכה הזוגית בה משתתפת זוגתי בגלריה אלפרד בתל אביב (סמטת שלוש 5). אם אתם מחר באזור המרכז, ממש אל תחמיצו! רק מ 11 עד 15. תערוכה מעולה – לא רק לדעתי.  הנה למשל, מה שכתבה נועה רז מלמד במגזין האמנות המקוון ערב רב על התערוכה:

"Plan B", נאווה ג'וי אוזן ותמר שפר
גלריה אלפרד, מכון שיתופי לאמנות ולתרבות, תל-אביב
אוצרת: רוית הררי
נעילה: שבת 4.8.18

תוכנית מתאר למסע במרחב ובזמן

"בתערוכה זו משולבים החזון והכישלון זה בזה כנחש הבולע את זנבו. חומרים עלובים ואפרוריים מתחלפים בשרידי פאר והדר ויוצרים מרחבי מטרופוליס ללא אנשים, אוטופיה או דיסטופיה אפוקליפטית. החלל אמנם נטול זמן או מקום, אך ניתן לחוש בנוכחות 'רוחות הרפאים' של החזון הציוני". על התערוכה "Plan B"

תוכנית התערוכות של גלריה אלפרד מתמקדת השנה במושגים "חזון" ו"כישלון"  על כל נגזרותיהם. מושגים אלה נבדקים תוך הרחבת גבולותיהם וניסיון לצמצום הדיכוטומיה והשיפוטיות המתלוות לכל אחד מהם כמייצגים בהתאמה ערכים כמו טוב ורע, רצוי ודחוי, חיוב ושלילה. נושא רחב וחשוב זה מובנה בתוך יצירתם של מרבית האמנים, וכמעט שאי-אפשר לחשוב על המודרניזם בלי לחשוב על הצמד הזה. "חזון" ו"כישלון" הם מושגים יחסיים, וגם אם נזכיר רק צד אחד של המשוואה, יצוץ ויעלה הצד הנגדי. שניהם נמדדים ביחס לאופן שבו המציאות נתפסת בתודעה.

התערוכות השונות בסדרה בוחנות ומבטאות את הנושא באופנים אחרים. התערוכות הקודמות והמצוינות שראיתי בסדרה זאת היו "One Week" של מתן גולן, באוצרותה של סמדר לוי, ו"פלאש דרייב" של ענבל הופמן, באוצרותה של טלי בן-נון. כעת מוצגת בגלריה התערוכה "Plan B" של נאווה ג'וי אוזן ותמר שפר, באוצרותה של רווית הררי.

התערוכה יוצרת בגלריה מקום. לא דימוי של מקום או דיבור על מקום. מקום. חלל הגלריה עצמו מכתיב את התנהלות הצופה אל מול העבודות, והחלל הנשקף מבעד לעבודות עוטף את התודעה. זהו מקום מאוד קונקרטי, והוא הזוי, חלומי, לא קיים, מדומיין, זיכרון או פנטזיה בה במידה. רִיק המביא עימו בדידות וניכור.

עבודות התלת-ממד החומריות של תמר שפר ועבודות הווידיאו של נאווה ג'וי אוזן משלימות זו את זו. הן מתנגנות בקצב משולב היטב, ועם זאת שומרות כל אחת על שפתה הייחודית ועל הזרימה הטבעית של העבודה בתוך עצמה. למרות ההבדלים בסגנונות העבודה וסוגי המדיה של השתיים, התערוכה מהודקת ונוצר שלם הגדול מסך חלקיו. קנה-המידה בתערוכה נע ומשתנה. שני גופי העבודה מציגים אלמנטים מונומנטליים מינימליסטיים לצד מיניאטורות מרובות פרטים. הצופה נע בחלל, מותח ראשו כלפי מעלה, מתכופף, מתרחק ומתקרב.

תמר שפר, מתוך התערוכה "Plan B". צילום: מיכאל חדש

נאווה ג'וי אוזן מייצרת קולאז'ים דיגיטליים המורכבים מהמוני תצלומים ממקומות שונים בארץ. אלמנטים שונים מהתצלומים מעובדים ומטופלים, עוברים מניפולציות, מוּצאים מהקשר, מוכפלים, מהופכים, מנוקים ומחוברים מחדש ליצירת סביבות סוריאליסטיות נטולות זמן ומקום; סביבות המכליאות ומטליאות סגנונות, מקומות וזמנים. בעבודות הווידיאו שהיא יוצרת מהאלמנטים השונים מתקיימת תנועה אטית ושקטה, ואפילו החריקות ורעשי המכונות נשמעים כבוקעים מבעד קירות. הן מגוללות שרידי תרבות אדריכלית נטושה, שקועה במרחבי עיזבון. כבמופע קולנועי, נעים מול הצופה שברי מבנים, צינורות ביוב אפורים, חלקי מתכת חלודים, קטעי חומות בטון וסורגים המשתרגים לערבסקה בתנועה סיבובית של גלגל ענק. המונוכרומטיות – חומה, אפורה, עכורה – נשברת לעתים בהבלחות של אלמנטים קישוטיים ססגוניים. האובייקטים השונים נעים בין מוכר למוזר, בין עלוב למפואר. הצופה מוצא את עצמו בלימבו, נע בין חוויית זרות ותלישות לתחושת מוכרות ושייכות. התנועה האטית, החזרתית והמדיטטיבית מייצרת אצל הצופה תנועת מטוטלת בין בהייה וציפה לבין בחינה וחקירה.

שפר מפסלת בעבודת יד עמלנית מערכת מסועפת של צינורות סגורים ואטומים שלכמה מהם פתחים. העולמות הנחשפים מפתחים אלו מובילים את העין אל עומקים נוספים, כניסות ומבוכים, דלתות ומסדרונות. מאחורי כל פתח מסתתר חלל נוסף, עמוק ומסתורי. הצנרת נצמדת לחלל הגלריה, וכמו יונקת או משקה את המבנה על עמודיו הרבועים. בדומה לדימויי החורבות של נאווה ג'וי אוזן, הצינורות חרבים. הם אינם מובילים נוזלים, ומפתחיהם מבצבצים עולמות ריקים מאדם.

החללים הנחשפים מבעד לפתחים מרמזים אולי כי מתחת לקרקע או בעומק הקירות מפעפע עולם. עולם שיש בו מרתפים, מסתורים ומיסתורין. עולם סמוי, לעתים חשוך ולעתים מואר. התאים העגולים – בועות של זמן ללא זמן, ללא יום וללא לילה – מעלים על הדעת את העולמות המיניאטוריים בקופסאות הזיכרון של ג'וזף קורנל.

נאוה ג'וי אוזן, מתוך הווידיאו "רובע האמנים", 2018

לאן מובילים אותם פתחים, על המעברים, המסדרונות והדלתות המסתתרים בהם? אני חושבת על "לפני החוק" של קפקא. אדם יושב ומכלה את חייו בציפייה לאישור מהשומר שייתן לו להיכנס ולעבור בפתח, להיכנס בשער החוק. מדבריו המאיימים של השומר מבין הכפרי שפתח זה מוביל למערכת של שערים המוגנים כולם על-ידי שומרים מאיימים. הוא אינו מעז לנסות לחצות את האיסור, והולך ונמק בציפייה. המקום של שפר ריק מדמויות אדם, אין מי שיעבור בשער. הוא נטוש או שעדיין לא אוכלס.

באופן בניית שולי הבטון של חללי הפנים מספרת שפר על הבטון ועל נוכחותו כאן בארץ. היא רומזת לתבליטי הבטון הגיאומטריים שהיו כה נפוצים בשנות ה-50 על קירות מבני ציבור, חניונים תת-קרקעיים, בונקרים ומקלטים. האהבה למלאכת הכפיים, לחומר ולאפשרויות הגלומות בו ניכרת במיצב של שפר. היא יוצרת בחומרים פשוטים ויומיומיים כמו נייר, עץ ובטון ומחוללת בהם מטמורפוזה. אצל שתי האמניות אפשר למצוא אלמנט משחקי התנסותי. אין כאן תוכנית סדורה, אלא בנייה תוך כדי תנועה, ניסוי ותהייה, ניסוי וטעייה.

זוהי עבודת מסע – מסע במרחב ובזמן ומסע בעולם הרגש והדמיון. אצל שתי האמניות ניכר עניין רב בתצורות ובעקבות שמותיר הזמן החולף. נראה כאילו אבק מאוויר הגלריה צנח ושקע בשכבה דקיקה על הצינורות, האספלט והחול. אם נחזור לכותרת-העל של עונת התערוכות בגלריה, בתערוכה זו משולבים החזון והכישלון זה בזה כנחש הבולע את זנבו. חומרים עלובים ואפרוריים מתחלפים בשרידי פאר והדר ויוצרים מרחבי מטרופוליס ללא אנשים, אוטופיה או דיסטופיה אפוקליפטית. החלל אמנם נטול זמן או מקום, אך ניתן לחוש בנוכחות "רוחות הרפאים" של החזון הציוני, על שלמת הבטון והמלט שלו. האם אלו מקומות שננטשו? תוכניות למבנים עתידיים? אתר בנייה? לונה-פארק? קרבי בניין במעבה האדמה?

תמר שפר, מתוך התערוכה "Plan B". צילום: מיכאל חדש

בציורי התקופה הרומנטית מופיעה החורבה כדימוי שכיח, סמל לגעגוע לגדולת העבר. בציוריהם של קספר דוד פרידריך ואחרים מופיעים חורבות, כנסיות ומנזרים נמוגים כייצוג של תקופה נכחדת ונשגבת. החורבה, שלא כמו מבנה בשלמותו, היא מקום מפגש בין התרבות לטבע. לרוב נראה בה צמחייה המבצבצת מבין האבנים וסימנים להשתלטות הטבע. היא מספרת על יכולתו המוגבלת של האדם להיאבק בזמן ובמרחב, ויחד עם זאת על השאיפה להמשיך לנסות. גם בראשית הציור הישראלי מופיעות חורבות רבות המשוות לו חזות עממית תמימה, במבט אוריינטליסטי מובהק, כמובן.

בסרטי מדע בדיוני חורבות והריסות משמשות פעמים רבות כתפאורה להתרחשויות. בסצנת הסיום המפורסמת של הסרט "כוכב הקופים", שיצא לאקרנים ב-1968, מבחין לפתע טיילור, האסטרונאוט היחיד שניצל מהמסע הבין-כוכבי הממושך, בפסל החירות שקוע בחול, חלודה אוכלת את המתכת שממנה הוא עשוי, אך ידו עדיין אוחזת בלפיד כמצביעה על אמונה בהצמחתה של אנושות חדשה.

המבנים והמקומות הנטושים בתערוכה "Plan B" אינם מעידים בהכרח על עבר טוב יותר או על אמונה בתקומתה של חברה חדשה. העבודות נשמרות מסנטימנטליות, ועם זאת מציעות תוכנית. כפי שכותבת אוצרת התערוכה רווית הררי על שם התערוכה: "ייתכן שקיום פנימי, מוצנע ומסתגר מציע תוכנית מחיה חלופית, אולי היחידה האפשרית, נוכח תחושות הסכנה, האיום והחרדה המנשבות בחוץ".

בעד חוק הלאום

חוק הלאום הוא היציאה מהארון של מדינת ישראל בפרט ושל המפעל הציוני בכלל. ולכן, טוב שנחקק.

אזרחי ישראל הערבים צריכים היו מידה גדושה של הונאה עצמית בכדי להגיד לעצמם, עד כה, שמה שכעת נאמר במפורש בחוק הלאום הוא לא מצב העניינים בפועל, לא רק מ 1967, לא רק מ 1948 אלא מתחילת המפעל הציוני בפלסטינה-א"י כפי שנקראה אז.

למשל: "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה." האם העובדה שהוקמו 700 ישובים ליהודים מאז קום המדינה, ואפס לערבים (למעט ריכוז הבדואים בעיירות נחשלות) היא לא הצהרה עוד יותר רועמת מהמשפט בחוק הנ"ל? או העובדה ש 99.5% מקרקעות המדינה בשטחים הכבושים הוקצו ליהודים? או ש 85% מאדמות הערבים הופקעו מהם לטובת ישובים יהודיים טהורי גזע? או שהעיר כרמיאל קמה על אדמות שהופקעו לכאורה לטובת שטח אש צה"לי? אז עכשיו שזה נאמר במפורש, אפשר להתנגד לזה במפורש.

אני לא רואה איך הסעיף הזה בדיוק מכשיר וועדות קבלה על בסיס גזע, או שאולי זהו חוק אחר. אבל בפועל, אילו יישובים לא עירוניים בישראל הם לא טהורי גזע?
ההפרדה המרחבית הזו, כמו ההפרדה התרבותית המבוצעת דרך דיכוי  השפה והתרבות הערבית, הן אמצעים מוכרים של שלטון פשיסטי, ומיועדים לאפשר אפליה על רקע גיזעי של אוכלוסיה. אם אתה לא מכיר אף ערבי, קל לך הרבה יותר לחשוב שהוא "לא כמוך" ולכן אין בעיה להפלות אותו. מבחינה זו, הסכמי אוסלו שנתקעו בשלב הראשון שלהם, הם אסון, כי רוב הישראלים לא מכירים יותר פלסטינים, ולהיפך. אז עכשיו, שהערבים אזרחי ישראל התקדמו כלכלית וחברתית (שליש מהרופאים בבתי החולים למשל, 28% מהסטודנטים בטכניון) ויש רבים מהם שיכולים להרשות לעצמם לקנות דירה בשכונה יהודית, פתאום יש בעיה שצריך לפתור. היהודים עוד עלולים לגלות שלערבים אין קרניים ושהם לא מחזיקים סכין מאחורי הגב. אז וועדות קבלה זה עכשיו סבבה.

או עניין השפה הערבית: "עברית היא שפת המדינה. לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה; הסדרת השימוש בשפה הערבית במוסדות ממלכתיים או בפניהם תהיה בחוק.  אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו  של חוק-יסוד זה." הרי גם עד חוק זה השפה הערבית הייתה רשמית רק מהשפה ולחוץ (לא יכולתי להתאפק..). לימודי הערבית ליהודים היו אך ורק בכדי שלמודיעין יהיו מספיק אנשים שיוכלו להאזין בערבית. השילוט בערבית חלקי ושגוי ברובו ורק במספר מאד מצומצם של מקומות בהם ניתן שירות לציבור אפשר לקבל שירות זה בערבית. כותרות משנה בערבית בשידורי הטלויזיה? הצחקתם. אז החוק לא משנה כלום.

או "ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל". סעיף מעניין. מהי "ארץ ישראל" ומה גבולותיה? לא ברור. גם לא מוזכר עם אחר שזו מולדתו ההיסטורית. הסעיף הזה מתאר בסך הכל את הראיה המשיחית של המפעל הציוני, שמקים מדינה לאנשים ללא ארץ, בארץ ללא אנשים. ההתעלמות מקיומו של עם אחר שזו גם מולדתו היא לא חדשה ולא נחלת הליכוד והבית היהודי בלבד.

נכון שבחוק זה לא נאמר במפורש שאין עוד עם שמולדתו כאן – רק העם היהודי מוזכר בו, ומבחינה זו, אין בו שום דבר "מזיק". גם לא נאמר שמדינת ישראל קמה בכל "ארץ ישראל" אלא רק "בה", כלומר בתוכה, ולכן אפשר להתמם ולהגיש שהסעיף הזה לא סיפוחיסטי, ולא אומר בעצם כלום. מבחינה זו, חלק זה, כמו החלקים על השם, הדגל וההמנון הם מילים ריקות. אם יהיה צורך ורצון לשנות את ההמנון או את הדגל, ישנו אותו בחקיקה, וזהו.

אני מניח שבהמשך יהיה לי עוד מה להגיד בנושא…

צילום כתוקפנות

אני מופתע בכל פעם לראות את נכדתי במצב רוח לא טוב. בכל התמונות ובסרטונים שאני מקבל מדי יום כמעט היא נראית הרי במצב רוח מעולה, מגעגעת מצחוק, בוטשת בחדווה ברגליה וידיה (היא בת 4 חודשים) ומחייכת מאוזן לאוזן.

התחלתי כבר לחשוד שפרצופי לא מוצא חן בעיניה, אבל אז קראתי את הפרק הראשון בספרה של סוזן סונטג, "הצילום כראי התקופה" בו היא מדברת על התוקפנות הגלומה במעשה הצילום, והבנתי 🙂

מהי אותה תוקפנות שעליה היא מדברת? להבנתי, היא רואה בעצם העובדה שהצלם בוחר מה לצלם, מתי לצלם ואיך לצלם את המצולם, תוקפנות. תוקפנות כלפי הצופים בתמונה המצולמת. יש הרי סוג של הכְתבה לקהל הצרכנים של התצלום, שכך הם הדברים, שזה מה שראוי לצלם, ש"זה מה שיש". שזווית הראיה הזו על הדברים היא הזווית הראויה והטובה. אולי זו הסיבה שגברים מצלמים (ומסגבירים) בממוצע יותר מנשים…

לראות את העולם דרך צילומים פירושו לראות את העולם דרך עדשת הצלם (וגם עדשת מצלמתו). לא נדרש יום לימודים ארוך כדי לגלות שבצילומים אנשים מחייכים בממוצע הרבה יותר מאשר שם בחוץ, כולל גם נכדתי, (וזה לא משהו שיש לה נגדי.) לא קשה לנחש שאנשים לא מבלים ומטיילים באותו היחס שפעילויות אלה מופיעות באלבום התמונות שלהם.

אלא שבשביל שאפשר יהיה לראות את אקט הצילום כפעולה תוקפנית, צריך שיהיו לצילום צרכנים. ובין יתר הדברים שהשתנו בעולם הצילום מאז תחילת שנות השבעים של המאה העשרים (אז נכתב הספר) ועד היום, חלה ירידה דרמטית במספר הצופים הממוצע בכל תמונה.  וזה לא נובע מזה שרק אחוז אפסי עד זניח של הצילומים זוכה להפוך ל"חפץ" ולהיות מודפס על נייר (מה שהיא רואה כמשמעותי).

כן, צופים בצילומים על מסכי מחשב או מסכי טלפון, אבל אני טוען שהקלות המדהימה בה אפשר לצלם, כולל הזמינות של מכשיר צילום בכל כיס ותיק, הגדילה במספר סדרי גודל את היחס בין מספר התמונות המצולמות למספר התמונות הנצפות (על ידי מישהו שהוא לא זה שצילם אותן). מספר הצופים הממוצע בכל תמונה מצולמת קרוב עד כדי אפסילון לאפס. רוב התמונות המצולמות מצולמות בטלפונים ורוב התמונות האלה לא עוזבות את המכשיר בו צולמו, למעט שיתוף של מעט מהן. ברוב התמונות המצולמות אף אחד לא צופה, כולל זה שצילם אותן, ואם כבר צופים בהן, זה על מסך המכשיר בו צולמו (הטלפון). רוב התמונות לרוב האנשים נעלמות מן העולם כאשר הטלפון אובד או מתקלקל, למרות הקלות היחסית של גיבוי הצילומים על ידי שירות כמו google photos (והקושי הלא הגיוני של עשיית אותו הדבר ב flickr).

ירידת מספר הצופים הממוצע בכל צילום אפשר לטעון, היא ירידה במידת התוקפנות הגלומה במעשה הצילום. כאשר אדם מצלם דברים לעצמו, קשה לראות בכך תוקפנות. מצד שני, כשמישהו נמנע מלחלוק את חוויותיו גם בזה יש בזה סוג של תוקפנות, אמירה שלא באמת אכפת לו מה אתה חושב.

ומצד שלישי, לקבל כל יום צילום של החיוך מלא הויטמינים של נכדתי (אוסרים עלי לשתף..) זו "תוקפנות" מהסוג היותר מבורך.

 

בלבוב

"מה בדיוק איבדת שם בלבוב?" – שאל אותי כמעט כל מי ששמע שאני נוסע לשם, או שהייתי שם.
אז ככה: לא זו בלבד שלא איבדתי שם כלום, אלא שגם יצאתי לשם בטיול מאורגן (!), לגמרי בניגוד למנהגי, ועם לא מעט חששות, באחד מהטיולים של שלום וקטיה לאוקראינה. (גם על נסיעה קודמת לאוקראינה, לאומן בראש השנה, נשאלתי אותן שאלות. תשובות עליהן (אחרות), יש בסדרת פוסטים שהניבה הנסיעה ההיא).

בעניין הטיול המאורגן: בנסיבות רגילות אני אך שש לארגן נסיעות מסובכות להפליא, שעוברות לפעמים דרך שלוש יבשות וארבע מדינות, כולל טיסות בחברות תעופה אזוטריות. אבל הפעם, לא שלא בא לי לעשות את זה, פשוט לא היה לי עם מי לעשות את זה. לזוגתי שתחייה, הפרטנרית הכמעט קבועה שלי לנסיעות, יש תערוכה המציגה בגלריה אלפרד בתל אביב. אם לא הייתם בה עדיין, רוצו. ממש תערוכה סוף. אז אמרתי לעצמי – בוא ננסה את זה. כשרון הכתיבה של שלום בוגוסלבסקי (המדריך) עושה נפלאות גם ליעדים שלקהל הרחב נראים פרווה במקרה הטוב, כמו מערב אוקראינה, וחוץ מזה חשבתי, לא יהיה נורא לצאת מפעם לפעם מאזור הנוחות שלי, לזרום עם קבוצה ולהשתדל לא להיות קוץ בתחת.

גיליתי שטיול מאורגן כזה, בקבוצה קטנה ונעימה, הוא פתרון מצויין למי שאין לו עם מי לטייל, או שלא בא לו לארגן את זה. אמנם יכול להיות שהקבוצה תכלול אנשים מעצבנים שיקלקלו לך את כל הנסיעה, אבל בנסיעה הזו, קרה ממש ההיפך. הקבוצה והאינטראקציה איתה היו מרכיב מאד חיובי בנסיעה בת השבוע הזו.

ולגבי המקומות בהם ביקרנו? אודה על האמת: אף לא אחד מהם ראוי להיכנס לרשימת אלף המקומות שחייבים לראות לפני שמתפגרים. אבל יש לי בזמן האחרון משיכה ביזארית למזרח אירופה, לחלקיו שעוד לא המתערבו לגמרי, שהם עדיין בין לבין, בין המסורת הקומוניסטית והדלות שיצרה, לבין הקפיטליזם השבע עד להתפקע. למה דווקא עכשיו? אולי כי אני מזדקן, ויותר קשה לי לחשוב על לגייס את האנרגיות לארגן לבד הפלגה במעלה הנהר אל טימבוקטו (נאמר). אולי כי אני מרגיש שזו נקודה בזמן שאפשר עוד לתפוס את הארצות האלה לפני שיתמסרו סופית למולך הקפיטליסטי. כך, נראה לי למשל שיכול להיות טיול שווה מוורשה לסנט פטרסבורג ובחזרה דרך כל הארצות הבלטיות וגם דרך קלינינגרד (מובלעת רוסית, עימנואל קאנט נולד וחי שם כשקראו לזה קניגסברג). זוגתי שתחייה עדיין לא מבינה למה.

הנה למשל דוגמה למקום בו נמצאת הכלכלה שם, בזמן זה. במקום שתילים ממשתלות מסחריות כמו חישתיל, המייצרות עשרות אלפי שתילים זהים ומשווקות אותם במשתלות בכל הארץ, יושבת הקשישה בתמונה מטה, ומנסה למכור את השתיל היחידי שהצליחה להנביט בתוך גביע של יוגורט. לא יעיל, אבל זה מה שיש לה למכור.

לבוב למשל היא ממש יעד ראוי. יש טיסות ישירות אליה (והמטוסים מלאים…), ולבוא אליה לסוף שבוע ארוך יהיה השקעה לא רעה כלל של זמנכם. היא עיר שהייתה מאד מפוארת, ומרכז העיר עדיין נראה ממש טוב, עם הרבה כנסיות מפוארות ומעניינות (כולל אחת ארמנית), בניינים יפים, כיכרות ושדרות יפות, המון מסעדות זולות וטובות (כולל 2 טבעוניות ואחת raw). ישנו בה 4 לילות, והינו בה במצטבר יומיים שלמים כמעט, והיה כיף.

חוץ מזה, היינו שלושה ימים בהרי הקרפטים, שהם מאד ירוקים ויש בהם הרבה כפרים יפים, בטעם של פעם. עם רועות אווזים (צעירות) וקשישות המוליכות חזירי ענק בחבל, ברחוב הראשי בו עוברת מכונית פעמיים ביום, אולי. הרבה מאד כנסיות זעירות בחזיתות הבתים, בשילוב של פח נירוסטה כסוף, מוזהב וכחול. אהבתי. אין שם בדיוק "אטרקציות" אבל נחמד לברוח מהחום כאן לחופשה זולה וקרירה שם. ובקרוב תתחיל כנראה נהירה המונית לשם, אל "מערת הבעל שם טוב" שנתגלתה שם באורח מסתורי לא מזמן. ("ובאותם ימים שלח לו ה' את זיווגו באופן שמימי, (ואין כאן המקום להאריך). ולאחר נישואיו, התבודד בהרי הקרפטים מספר שנים, שהם היוו הכנה גדולה לתפקיד שהוכן לו בעולם,")

ולמרגלות הקרפטים, ממערב וממזרח, יש מספר עיירות, ערים קטנות, שפעם, שליש מאוכלוסייתן הייתה יהודית (היום כבר לא) ושליש פולנית או הונגרית (והיום כבר לא, מסיבות אחרות). בכולן יש בתי כנסת, חלקם מפוארים, ובחלקם ביקרנו, אבל החלק היהודי של הטיול, שאני מבין בהחלט שרוב המטיילים מישראל מעוניינים בו, פחות הלהיב אותי.

פחות התחברתי גם לפן הקולינרי של הטיול, אבל לטבעונים קשה במקומות כאלה, ואני לא עושה עניין מאוכל בכל מקרה. גם לא התרשמתי שהפסדתי מי יודע מה, המטבח האוקראיני, כולל כל ההשפעות שספג מהאיזור, הוא לא מהעשיריה הפותחת של מטבחי העולם.

לא רק בנושא האוכל, גם בעניין השתיה (לא של מים, גם לא מיץ) הרגשתי (והייתי) חריג בקבוצה. מארגני הטיול ממצבים את השתיה והאוכל באופן מאד הדוניסטי וכמרכיב מאד משמעותי בבילוי בזמן הטיול, והרגשתי קצת כמו ילד קטן בתוך הקבוצה שלרובה הייתה קיבולת רצינית ביותר לאלכוהול. אני לא מתנזר, אבל כן ממעיט בשתיה – זה פשוט לא עושה לי טוב. לא נורא.

אז חזרתי בתחושה טובה. היה מיקס טוב של עיר גדולה (יחסית), טבע, וערים קטנות. היה בסך הכל כיף. פגשתי אנשים שהיה לי מעניין לדבר אתם, ואהבתי את ה"מזרח אירופאיות" על הדרך. צילמתי גם לא מעט "ראשים" ואוכל לחזור ולהפציץ באינסטגרם.

הנה למשל שוק במוקצבו, בו יש עשרות דוכני גבינה שנשים עושות בבית, במשק הביתי, ומביאות לעיר למכירה. 

%d בלוגרים אהבו את זה: