השיבה הביתה

סיפר לי מישהו שפליטים אפריקאים משלמים כיום 5000$ למבריחים כדי שיקחו אותם דרומה על פני הים התיכון, בחזרה לאפריקה, בניסיון להימלט מאירופה מוכת הקורונה. לא מצאתי סימוכין לסיפור הזה, אבל כן מצאתי ידיעות לא מעטות על פליטים החוזרים הביתה בנסיון להמלט מהמגיפה, וכמובן שמביאים אתם את המגיפה. 130,000 אפגנים החוזרים מאירן, מטוסים שלמים של ישראלים לשעבר, החוזרים מגולת אירופה וארה"ב הדוויות (חלקם אפילו כבר לא בחיים ונשלחים להיקבר פה בחינם – בארה"ב זה עסק יקר), מטוסים שלמים של תושבי הרפובליקה המרכז אפריקאית החוזרים בחסות האו"ם למולדתם. ארה"ב מעלה בכפיה על מטוסים מהגרים מגואטמלה (וכנראה מעוד מדינות) שחלו בקורונה, ומטיסה אותם חזרה לגואטמלה, שהייתה נקיה מקורונה עד נקודה זו, ושבה אין שום סיכוי שיקבלו טיפול הולם אבל יש ויש את כל הסיכויים שהם ידביקו את שאר האוכלוסיה (את שאר נושאי המטוס הם כבר הדביקו).

ויש גם את תושבי אירופה הנמלטים לאפריקה (לפחות בשלב בו המגיפה עוד לא הגיעה לשם). למשל צרפתים הנמלטים לסנגל ומושבות לשעבר אחרות בהן מדברים צרפתית, זול לחיות כשבאירופה הכל מושבת והיאוש יותר נוח. כמובן שמספר צרפתים כאלה התגלו כנשאים, מה שגרם למדינות אפריקה להאשים את האירופאים בנסיון לעשות coronising של אפריקה.

הייתה לא מזמן כתבה (בעיתון היחידי שעוד נשאר פה) התוהה מה מחויבותה של מדינה לאנשים שבחרו להגר ממנה, גם אם פורמלית לא ויתרו על אזרחותם. כמובן שקשה למתוח את קו הגבול המפריד בין אנשים שרק חיים תקופת זמן מה מחוץ לארצם לאנשים שעברו הלאה "לתמיד". אפילו המבחן של אחזקת דירה בארץ המקור לא רלוונטי לאנשים צעירים.

שאלה טובה, אבל יש שני דברים היחודיים למדינת ישראל שמעלים שאלות יותר גדולות. האחד הוא מחוייבותה הטוטאלית בעת צרה לפליטים ממנה, בתנאי שהם יהודים. השני הוא מחוייבותה לאנשים שמעולם לא גרו בה, וגם לא התכוונו לגור בה, אבל רצה הגורל והם חלו, והטיפול במחלתם במקום בו הם חיים או יקר מדי או לא מספיק טוב, או שאין מקום בבתי החולים.

אותם האנשים, ששמינית של דם יהודי זורמת בעורקיהם, או שיכולים להתארגן על שמינית שכזו, והופכים ציונים נלהבים לפתע, מדינת המקלט של העם היהודי, שקמה לתכלית זו ממש, לא יכולה לסרב לספק להם טיפול נמרץ נשימתי, או טיפול ביולוגי יקר בסרטן, על חשבון הבית.

זה לא סיפור רק של ימי קורונה. ולא סיפור רק של טיפול רפואי. גם פנסיונרים רבים מוותרים על פנסיית רעב בארצות הגוש הסובייטי לשעבר ו"עושים עליה" של לית ברירה למקום בו יוכלו לשרוד קצת יותר בקלות. אפשר אפילו לומר שהם התעשרו פה, לבטח בהשוואה למצבם באחת מערי התעשיה הזנוחות של רוסיה. וגם הטיפול הרפואי שהם יזכו לו, למרות מצבה המדורדר של מערכת הרפואה כאן, הוא זהב לעומת זה שבמקום ממנו באו.

מסתבר שכך הם פני הדברים גם במערכת הבריאות של בירת העולם החופשי (לשעבר), ארצות הברית. מה שמתגלה עכשיו הוא ש"כלכלת השוק החפשי" שם דרסה לגמרי את בריאותו של כל מי שלא מאד עשיר. תוחלת החיים הממוצעת בארה"ב, שאף פעם לא הייתה בין עשרת הגבוהות בעולם, אפילו הולכת ויורדת. כן, אפילו בימי ממשל אובמה. וגם היום, במקום שבו וירוס הקורונה כביכול הוא המשווה הגדול, עשירים חולים יחסית הרבה פחות ושורדים את המחלה יותר טוב מעניים, ולבנים חולים פחות ומתים פחות משחורים והיספנים. אז מה הפלא שיהודים אמריקאים נוהרים במטוסים הנה? קו הטיסה היחיד המופיע על לוח ההמראות והנחיתות בנתב"ג הוא בין תל אביב לניוארק.

יש שיטענו שהפתרון לכל זה הוא ביטול מדינת הלאום ומעבר לממשלה עולמית. שם כל מקום יהיה "הבית". אידאלית, במדינת עולם אוטופית כזו מצב בתי החולים בכל מקום ואתר יהיה זהה, ולאנשים לא יהיה צורך לנדוד, עם הוירוס בציקלונם, למקום בו יטופלו יותר טוב ויותר זול. אבל מה שמפחיד אותי במדינת עולם כזו, הוא שבראשה יבחר לעמוד מן הסתם פופוליסט מפגר כמו דונלד טראמפ שיציע לתושבי העולם לשתות נוזל חיטוי.

עד אז, יהיו פה ושם מדינות שיהיה להן מספיק לב ומספיק משאבים לעזור לאחרים, כמו סין השולחת תועפות ציוד ומסכות לאירופה וארה"ב, כמו גרמניה הקולטת לבתי החולים שלה חולים מאיטליה וצרפת, או כמו ישראל, המיבאת לבתי החולים שלה חרדים מברוקלין ולבתי הקברות שלה מתים (גם מברוקלין?). ברור לי שלכל מדינה יהיו הקריטריונים שלה לעזור למי שתואם את ה sensus communis שלה, והמובן מאליו של מדינת היהודים היא שעוזרים ליהודים. מביש שזה רק ליהודים.

על המחנות לאימון יהודים

פוסט ליום השואה בפייסבוק על קורות דודתי בשואה שלח אותי לחפש את סיפור אותו בית ספר חקלאי בגרמניה שם שהו אמי ואחותה שנתיים (או שלוש – יש שתי גרסאות לסיפור) בין השנים 1939-1941 (או 1942).

מסתבר שהיו 29 בתי ספר כאלה, שהוקמו ביו 1934 ל 1938, בעיקר על ידי ארגונים ציוניים, על אדמת גרמניה. תפקידם היה להכשיר בני נוער יהודיים למלאכות שונות בחקלאות ותעשיה כך שיוכלו לעמוד בקריטריונים הנוקשים להגירה שהציבו מדינות שונות. כך שיוכלו לטעון שביכולתם לפרנס את עצמם אם יקבלו אשרת פליט ולא יפלו לנטל על המדינה הקולטת. בתי ספר אלו נועדו בעיקר לבני נוער שלא היו להם ספונסרים שיערבו להם בארצות היעד. אמי ואחותה היו במספר 9 ברשימה מטה, ליד הנובר, שנקרא ה Israelitisches Gartenbauschule. בכל בית ספר כזה היו בין 40-50 צעירים יהודים, שרובם ככולם היו מיהדות גרמניה. אמי ואחותה היו ממה שהיום הוא צ'כיה, אבל אז היה פרוטקטורט גרמני.

אמי הגיעה לשם כשהיא בת שמונה ואחותה בת 12. לא ברור לי מה בדיוק הם למדו שם, אבל כשהן הגיעו לשם ב 1939 הן פחות או יותר נפרדו לתמיד מהוריהן, כי התכנון היה שהן ישלחו להקלט במשפחות של קוויקרים באנגליה (מה שנקרא משלוחי הילדים). אני מניח שהמשפחות הקולטות היו משפחות שגרו באזורים כפריים ועסקו בחקלאות, והעדיפו לקלוט ילדים שבאו ממשפחות חקלאיות (אלא שלא היו הרבה משפחות יהודיות שעסקו בחקלאות) או שלפחות עברו הכשרה חקלאית כלשהי.

עד כמה שלמדתי מהאתר הזה, על פי מסמכים שנתפסו אחרי המלחמה בידי הרוסים, הגסטפו בדק את בתי הספר והחליט להמשיך ולאפשר את הפעלתם, לפחות עד 1941 או 1942 שכן הם שרתו את מטרת הגרמנים, לנקות את גרמניה מיהודים. לא היה חשוב לגרמנים דווקא להרוג את היהודים, אם מדינות אחרות מוכנות לקחת אותם, גם טוב. בתי הספר נדרשו למלא דוחות חדשיים על מצבת המורים והתלמידים, ומה הם למדו באותו החודש. כך נראה בית הספר בו למדו אמי ואחותה:

על פי דודתי, היא ואחותה היו בביקור אצל ההורים בקיץ 1941 כאשר הן קיבלו מכתב שבית הספר נסגר, משלוחי הילדים לאנגליה נפסקו וכל יהודי הנובר נשלחו "מזרחה". על פי גרסת אמי הן היו בבית הספר עד אוקטובר 1942 ואז כשנסגר, נשלחו חזרה הביתה, שם שהו רק חודש לפני שנשלחו לגטו טרזין. אבל אמי הייתה רק בת תשע או עשר אז ולכן גרסת דודתי, המבוגרת ממנה בארבע שנים נראית לי יותר אמינה, וגם יותר מלאה.

על פי גרסה זו, אמי ואחותה, אחרי שהתבשרו שבית הספר נסגר, נשלחו לעיר אחרת בצ'כיה (אין לי מושג באיזו עיר זה היה וכיוון ששתיהן כבר לא פה, אז לעולם לא אדע), שם עוד היו מספר יהודים (בעיירה שלהם הם נותרו המשפחה היחידה) ושם אמי למדה בקבוצה קטנה אצל מורה באופן פרטי בעוד אחותה למדה תפירה כשוליה אצל תופרת, מלאכה שהיא שנאה (אבל אמי דווקא אהבה, ואפילו התפרנסה מזה).

בזמנו הייתי ביריד תעשייתי בהנובר עם ידידי ב. וניסיתי לחפש את בית הספר הזה. לא מצאתי. מסתבר שהבניין כבר לא קיים, אבל בעזרת מפות גוגל מצאתי את הציון המוצב במקום בו היה בית הספר, שהיום הוא פארק בשכונת מגורים.

An der Gartenbauschule – ציון מיקום בית הספר

אם אמי הייתה יוצאת לאנגליה משלוח ילדים אחד קודם, חייה היו הרבה יותר קלים, לבטח בשנות המלחמה. אבל אז לא הייתי נולד והרשומה הזו לא הייתה נכתבת. הנה, תמונה של אמי, רות ברמן-שפרונץ-באומן-שטיין בצעירותה.

איפה המוסד כשצריך אותו…

אם אנשי המוסד מצליחים לחלץ ציוד רפואה חיוני מארצות ניכר (כנראה כאלה שבהן הפיתוי הכספי גובר על הדאגה לשלום אזרחיהם), אולי הם גם יצליחו לסדר שהזמנות האוכל שאני עושה מרשתות השיווק השונות יגיעו כך שיש דמיון לפחות קלוש בין מה שהזמנתי למה שקיבלתי?

בימים טרופים אלו כבר הפנמתי שאם אני חפץ במשלוח, אני צריך לעשות הזמנת דמה למועד המשלוח הקרוב ביותר, משהו כמו שבועיים וחצי – שלושה בעתיד, ובמהלך אותם שבועות להוסיף שם מצרכים לפי מה שבפועל חסר בבית ולהחסיר מה שהצלחנו להזמין ממקומות אחרים.

לא ניסיתי להחזיק באוויר כמה הזמנות עתידיות באותה הרשת כך שתמיד תהיה אחת בטווח של ימים ולא שבועות. אולי באמת צריך לעלות רמה בתחכום הנדרש כדי לרכוש אוכל לבית. בעצם אולי אני צריך את סיירת מטכ"ל פה לצידי, או אולי את יחידת 8200.

כבר קיבלתי בלית ברירה והסכמתי שמוצרים החסרים בהזמנה (מה שמשום מה לא משתקף באתר) יוחלפו במוצרים אחרים או יוחסרו ללא כל הודעה מראש. וכמובן שגם קיבלתי את המחירים המופרזים שעלו פלאים בחודשים האחרונים. (כן, אני יודע כמה עולים דברים בשגרה.) מה שאני לא מוכן לקבל זה מוצרים שהם טוענים שסיפקו וחייבו עליהם, אלא ששכחו להכניס אותם למשלוח. אבל נסו ליצור קשר עם שרות הלקוחות של שופרסל להתלונן.

אני חושד שלא כל אותם חוסרים ממש אמיתיים. כי אם אני מחרף את נפשי ונכנס לאחד מסניפי רשתות השווק פה באזור, אני מוצא את כל אותם מוצרים ללא כל קושי. כנראה שברשתות השווק הנמצאות באמת בדוחק של הזמנות חושבים שמוצרים כמו השטויות האלה שצמחונים וטבעונים צורכים, כמו טופו או יוגורט סויה, לא ממש חיוני שיכללו במשלוחים. או שהאנשים הממלאים את ההזמנות האלה בפועל לא ממש מתחברים לסוג המוצרים האלה.

זה לא רק פה בישראל. ניסיתי להזמין מאמזון את משחת השיניים המועדפת שלנו, זו האיורוודית מהודו, ונעניתי בהודעה שכרגע מרכז ההזמנות שלהם מתרכז אך ורק במוצרים שהם חושבים שהם חיוניים. ומה עם בריאות החניכיים שלי? לא חיוני? ניסיתי להזמין מהודו ונעניתי שיחזרו לעבוד בסוף מאי, אולי. בסופו של דבר מצאתי דווקא בארץ, והזמנתי. יתכן שאפילו יגיע.

האם בסופו של דבר אשאר עם הזמנות מוצרי המכולת אונליין? עולם חדש-נועז? קשה לי להאמין. אלא אם השירות ישתפר פלאים. אבל אני חושד שלרשתות השווק זה לא כדאי, שעלות הליקוט והמשלוח עולה להם ביוקר ואין להם מוטיבציה להשתפר. (מצד שני, הם מפציצים בפרסומות לרכישות אונליין, אבל בעיקר של מוצרים יקרים יותר כמו קוסמטיקה ומוצאי חשמל) וכן, גם יש לי את הזמן ללכת פעם בשבוע ולגמור את העניין במקום לנהל מערך רכש לוגיסטי מעשרה מקומות שונים.

ועוד לא דיברתי על הסאגה של השגת המסיכות למיניהן.

אי משוטט של חוסר וודאות

בעקבות ה"מפגש" האחרון, (אפשר לקרוא לזה מפגש כשזה ב zoom?) של הסמינר למחשבה קונטיננטלית, שהשנה הוא על פרוייקט הפסאזים של וולטר בנימין (שחלקו תורגם לעברית ויצא, איך לא, ברסלינג), חזרתי להרהר במושג ה"משוטט" של וולטר בנימין, זה שכיום יכול לשוטט איפה שהוא רק רוצה, בתנאי שזה לא יהיה יותר ממרחק מאת המטרים מדלת ביתו. בפריז, אפשר לעשות עם זה משהו. בחיפה? נו.

רצה המקרה, ובאותו השבוע גם קראתי (וגם "נפגשתי" בנושא עם ידידי בנצי) על "שלושת דימויי התנועה" מתוך פרק ארבע (שתורגם לעברית בגליון "המדרשה" מספר 15) בספר הראשון על קולנוע של הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז (נדמה לי שהזכרתי אותו פה כבר פעם או פעמיים). דימויים אלו, שמיד אגיע אליהם, מתוארים בספר ההוא בהקשר קולנועי, אבל רלוונטי להשתמש בהם בכדי להבין (אולי) את מהות אותו משוטט (שגם אני מתיימר לפעמים להיות בנעליו, וגם כתבתי על זה אפילו).

עניין דימויי התנועה משמש את דלז (שלוקח את רוב זה מברגסון) בכדי להגדיר את ההבדל בין דוממים לדברים שיש להם מוח, פרימיטיבי ככל שיהיה, שלהם הוא קורא "איים של חוסר וודאות". כי בניגוד לאינטראקציה בין דוממים, למשל כדור המוקפץ כנגד קיר או קרינה אלקטרומגנטית הפוגעת במשטח מתכתי, שם אין אי וודאות באשר לתוצאת המפגש (לפחות לא ברמת התאור הניוטונית, נזניח לרגע את מכניקת הקוואנטים), לדברים בעלי מוח יש מרווח מסויים בין הקלט לפלט. בין הדברים הנקלטים באברי החישה (כגון עינים, לשון, עור) לבין אברי הפלט (כמו למשל ידיים, רגליים) ובמרווח הזה קורים דברים שגורמים לכך שיש אי וודאות לתוצאות של קליטת רשמים מסויימת.

אז יש את דימוי התפיסה, צד הקלט של הדברים. מה ששונה אצל "איים של חוסר וודאות" (שכוללים גם אותנו) הוא שהמוח עסוק מאד בלסנן את הדברים שנדמים לא רלוונטיים, והתפיסה בפועל היא רק subset מצומצם מאד של המידע החושי הנקלט באיברי החישה. וטוב שכך, כי אי אפשר להתמודד עם כל כך הרבה מידע. זו גם הסיבה שאנו עושים כל כך דברים על אוטומט, אפילו דברים מסכני חיים, כמו נהיגה בעיר (לא בחיפה…).

ויש את דימוי הפעולה, צד הפלט. הפעולה שאותם "איים של חוסר וודאות", בעלי המוח, פועלים כתוצאה מדימוי התפיסה, אבל לא בקשר ישיר אליו, אלא תוך עיבוד משמעותי, הכולל גם זכרון והתנסויות קודמות, בין היתר. מי ידע מה עוד.

ויש את דימוי ההיפעלות (affectation) – הדרך שבה דימוי התפיסה גורם לשינויים פנימיים באותם "איים של חוסר וודאות", כמו למשל תחושת הקבס שאני חש כשאני צופה בראש ממשלתי בטלויזיה (לפני שקיבלתי שכל והתחלתי להחשיך את המסך בכל פעם שהוא מופיע שם). ואותן ההיפעלויות בתורן ישפיעו גם על דימוי התפיסה העתידיים – יתכן שאתחיל לשים לב לדברים אחרים מבעבר, וגם על דימויי הפעולה העתידיים – יתכן שבאותן נסיבות אפעל אחרת בעתיד.

והמשוטט איפה הוא? הדרך שבה בנימין מתאר אותו היא אדם שדימוי התפיסה שלו שונה משמעותית, אולי רחב יותר, אבל בעיקר שונה מהמצב בו הוא נמצא כשאינו משוטט. כשהוא משוטט, הוא לא ממהר מוסח דעת, במסלול הקצר ביותר וכנראה כבר המוכר לעייפה למקום אחר. הוא משוטט מתוך פתיחות לדברים הנקרים בדרכו, ומסלולו גם הוא אקראי ופותח לו יותר אפשרויות לתפיסות אחרות (בימי קורונה אלו, דרך טובה ללכת במסלול אקראי היא לפנות בכל פעם שמישהו בא מולך על המדרכה ואינך חפץ שיהיה קרוב אליך). כשאתה משוטט אתה ממשיך לסנן קלטים, אבל אחרת. אתה במצב תודעתי בו דימוי התפיסה שלך הוא במצב "משוטט".

גם דימוי ההיפעלות של המשוטט שונה. המשוטט מושפע מדברים שאולי לא היה מושפע מהם כלל או מעט אם היה חופז לו כדרכו בשגרה ברחובות העיר (העיר == פריז אצל בנימין, ואי אפשר להאשים אותו…). קשה לי לתת דוגמאות מוחשיות להיפעלויות שכאלה, אבל אני חושב שחשתי בהן לא פעם, ופעמים רבות בפריז, בחצי השנה בה שוטטתי שם כשהתלוותי לשהות אומן של זוגתי שתחייה.

ודימוי הפעולה של המשוטט? על פניו אין כזה. המשוטט הבנימיני לא פועל, הוא רק משוטט. הוא נסיך בטלן. אין לו צורך וסיבה לפעול. התפיסות לא מייצרות פעולות. יתכן שדימויי פעולה עתידיים יושפעו מההיפעלויות שקרו תוך כדי השיטוט, אבל זו לא תוצאה ישירה של דימוי התפיסה המשוטט.

חל"ת

אם אדבק בוירוס הקורונה, אחלה ואמות, כנראה שאפילו לא יטרחו להוסיף "עם מחלות רקע" בכדי לנחם את הקוראים. גם בגלל שאין לי כאלה אבל בעיקר בגלל שאני בקבוצה הגיל שבה הסיכויים למות ממילא נוסקים. וגם בגלל שבחישוב קר, נשארו לי פחות שנות חיים, (עשרים ושבע במקרה הטוב – אני מקווה לחיות מספר שנים זהה במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת..) מאשר לאנשים יותר צעירים. היו כבר כאלו שהציעו לספור שנות-תוחלת-חיים-אבודות במקום מתים – אפשר לראות את ההגיון בזה.

אבל בינתיים אני מרגיש טוב, ואפילו יצאתי בחיים מחמישה שבועות בצפון איטליה בזמן שהוירוס השתלח באיטלקים בפראות לא שכיחה. ואני מרגיש שלמרות שהוירוס מתנכל ספציפית לשנתונים שלי, אני בר מזל.

בר מזל כי השינוי באורחות החיים שההסגר גורם פחות משמעותי בשבילי. יצאתי ל"חל"ת" לפני כמעט עשור ואולי בזכות זה לשרוץ בבית לא מחרפן אותי. הכי חשוב – אני לא לבד, זוגתי שתחייה אתי פה. מעבר לזה – יש לי מספיק מה לקרוא ומה לעשות בדלת אמות פה (ויש עוד דלת אמות של גינה) לא לחודש אלא לשנים. רק בתחזוקת ונקיון הבית (העוזרת עובדת מהבית, שלה…) אפשר למצוא פה מה לעשות לשעתיים ביום, כל יום. לא שאני שש לזה, אבל עכשיו אין לי תירוץ לא לעשות את הדברים האלה.

בימים כתיקונם אני יוצא ללמוד באוניברסיטה (בשנתיים האחרונות בתל אביב), בעיקר פילוסופיה, בממוצע שלושה ימים בשבוע. אבל אודה על האמת, אם הלימוד הוא העיקר, ולא היציאה מהבית, אני כבר מזמן במקום בו יש לי מספיק רקע, אחרי עשור של לימודים (כשומע חפשי) לקרוא כמעט כל דבר, לבטח אם אני נעזר בטקסטים מבואיים, מה שנקרא בלעז readers. ויש לי גם מאגר אדיר של טקסטים שצברתי מכל הקורסים, שאת רובם או שלא קראתי עד הסוף או שלא קראתי כלל.
לימוד עצמי שכזה הוא אפילו יותר אפקטיבי מלימוד בכיתה. לימוד בכיתה זה לעצלנים (ואני מודה, עצלן, נהנה שמאכילים אותי בכפית). ואם יש לך עוד מישהו להפגש פעם בשבוע-שבועיים ולדבר על מה שקראתם בנפרד, זה מגביר את אפקטיביות הלמידה משמעותית. ואפשר לעשות את זה גם בזום.

גם לוגיסטית קל לי יחסית לשרוד את ההסגר. כטבעוני אין לי צורך לרדוף אחרי ביצים, ויש לי מלאים של קטניות ודגנים בצורתם הגולמית ללא מעט ארוחות. יכולתי לשרוד רק על בננות וחומוס על כפיסי גזר. אמנם צריך לחכות למשלוח משופרסל כשבועיים וחצי, אבל מניצת הדובדבן וממשק הר פרחים (אורגני, במושב עופר) המשלוחים מגיעים הרבה יותר מהר. אפילו את תרופות המרשם סופר-פארם מספק לי עד הבית ללא דמי משלוח (מגיל 65 והלאה), תוך פחות מ 12 שעות. אמריקה.

גם לצאת להתאוורר יותר קל פה, בחיפה. המון שכונות גובלות בוואדיות, והירוק קרוב מאד להרבה אנשים, גם אלי. שבילי ההליכה ביערות הכרמל היו גם הם יכולים להיות מקום טוב ללכת בו אלמלא מגבלת הרדיוס ולמעשה לא הייתה סיבה למנוע את זה, אם אנשים היו מקפידים לשמור מרחק. הבעיה שהם לא.

לא איבדתי מקום עבודה בגלל הקורונה, איבדתי אותו כבר מזמן, מבחירה. וזה שהתמקדתי פה בהסתגלות לשינויים באורחות החיים מהזווית האישית של הפופיק שלי לא אומר שאני לא יודע ומבין שכלכלית המצב בטטה להרבה מאד אנשים. אנשים שלא היו להם רזרבות, שהיו בשלבים שונים של בניה עצמית, הקמת עסקים, או סתם במצב כלכלי לא טוב. קראתי שהאמריקאי הממוצע לא שורד 26 ימים ללא משכורת – יעקלו לו את הבית ו/או המכונית. שאין לו רזרבות מספיקות לממן טיפול חירום רפואי בעלות של 500 דולר. מקווה שפה זה לא עד כדי כך חמור אבל אני באמת לא יודע. אני גם מקווה שהמעבידים לא יחליטו שהם יכולים בעצם להסתדר עם הרבה פחות עובדים מכפי שהיו להם לפני המגיפה, שהרבה תפקידים יהיו לפתע לא נחוצים, שאנשים אט אט יחזרו לצרוך גם מותרות כמו תיירות, מסעדות, טיפולי ספא, בהם מועסקים הרבה אנשים.

מקווה שכמה שפחות ימותו, פה ובשאר העולם, מקורונה אבל גם מרעב, עישון, איידס, עורקים סתומים, סוכרת. דברים שאפשר למנוע. מחל"ת אפשר לחזור, מהעולם הבא, לא.

אגירה: זעם האל

למי שמצוי בהיסטוריה של הקולנוע, ומצפה למצוא פה רשומה על סרטו של וורנר הרצוג, בכיכובו של קלאוס קינסקי, צריך לי לאכזב. האל בו מדובר פה הוא נגיף הקורונה, הישות הבלתי נראית החורצת גורלות אנוש והאגירה בה מדובר היא לא שם משפחתו של הספרדי האכזר כובש פרו לופה דה אגירה אלא פעולת האגירה של מוצרים שונים שאנשים עושים בימים קשים אלה. למשל, נייר טואלט. או קופסאות שימורים. או פסטה, למקרה ששרשרת האספקה תיעצר, מה שעד כה לא קרה, אבל מי יודע? שום דבר כמעט מכל מה שקרה עד כה במשבר הנוכחי לא קרה בימי חיי.

את עניין נייר הטואלט אני ממש לא מבין. את קופסאות השימורים אפשר אולי להבין אם חוששים שגם אספקת החשמל ו/או הגז תפסק. אבל מה שלא ברור לי הוא למה אנשים לא מצטיידים בחומרים יבשים, קטניות ודגנים, שנשמרים לזמן רב ומאפשר להכין ארוחות ממש טובות?

גם בימים כתיקונם יש לנו מקרר שני (זה הקודם) מלא וגדוש במיני דגנים וקטניות (חמישה סוגי שעועית למשל), קמחים ואטריות, כל מיני מוצרים אזוטריים שקניתי לטובת איזה מתכון, כמו למשל קילו קמח טף שקניתי לטובת מתכון קטסטרופלי לקניידלך (וקמח עדשים, וטפיוקה, ואורז, ואפונה צהובה ועוד ועוד…) או למשל אמרנט שקניתי לטובת אני כבר לא זוכר מה אבל לא התלהבתי מהמרקם הרירי שיצא. אחרי זמן מה כל החומרים האלה נודדים אל תוך הלביבות הטבעוניות שאני עושה משילובים מקריים של קטניות, דגנים וירקות (מתכון כללי לגמרי כאן) אבל עד אז, יש במקרר הזה חומרים לחודשים של ארוחות.

אני קונה את רוב החומרים האלה ב"שוק האיכרים והבר" בנשר, שם ממלאים לבד את השקיות מתוך השקים הפתוחים. אולי בגלל שהכף בעזרתה ממלאים גדולה, אולי בגלל שאני אגרן, ואולי בגלל שזה כל כך זול, אני יוצא משם עם קילו-קילו וחצי מכל דבר, כולל כל מיני קטניות מוזרות בהן משתמשים יוצאי תפוצה כזו או אחרת שאני אומר לעצמי שבהזדמנות אנסה לעשות איתן משהו. בדרך כלל הן מאבדות את טעמן המובהק, אם יש כזה, בתוך הבלילה רבת המרכיבים של אותן לביבות. עוד יתרון של קניית חומרים יבשים במקום כזה היא שאין על האריזה תאריך תפוגה, ולכן לא יכולים בני המשפחה להציק לי בעניין זה, שאני חושב שהוא מזימה זדונית של היצרנים לגרום לך לצרוך או לזרוק. אני קונה שם גם דגני בוקר במשקל, הרבה יותר זול.

גם במקפיא של המקרר דנן יש לדעתי מספיק קלוריות לשבועות רבים. יש שם תמיד קופסאות של פולי חומוס מבושלים שהשריתי ובישלתי בכמות גדולה, קופסה כזו אני מוציא בערב ועושה חומוס בבוקר (צריך גם שיהיה בבית תמיד סטוק של טחינה, ולימונים יש בשפע על העץ בחצר בעונה, או קוביות מיץ קפואות שלא בעונה). יש גם גם תמיד קופסאות עם אותן לביבות, מהן אני עושה 50-60 בכל פעם ומקפיא. ויש לחם, שאצלנו תמיד יוצא מהמקפיא, כי טרי הוא מהווה פיתוי גדול מדי (בגלל זה אני גם לא אופה בבית לחם).

האם זה לא פתרון לעיתות חירום גם לאנשים שאינם טבעונים? אני לא רואה למה לא. לטבעונים יש עוד כמה דברים שהם יכולים לעשות (ולשמור) באמתחתם: להחזיק במזווה קופסאות של טופו משי (יש בשני מרקמים, רך וקשה) שלא צריך לשמור בקירור (התעלמו כמוני מתאריך התפוגה לפחות לשנה אחרי סופו), וגם קרטונים של חלב סויה. והקלף הכי מנצח? "פתיתי שפע" מסויה ושלל מוצרי סויה יבשים מסוגם שנשמרים כמעט לנצח ועם השריה במשרה ובישול עם ירקות הופכים לדברים נפלאים.

ואחרון אחרון חביב: רוב הקרניסטים לא יודעים על הדברים האלה (חוץ מאלה שקוראים כאן…) ולכן אין הסתערות על המדפים הספציפיים האלה. וניצת הדובדבן התחילו לעשות משלוחים (עדיין לא התקשרו אלי לקחת כרטיס אשראי להזמנה שעשיתי לפני יומיים, אז אולי בעצם לא), אז יתכן שלא תצטרכו לצאת מהבית בשביל לקנות קמח דוחן (למשל).

איך ניצלתי מהדוב החום

Übermut tut selten gut – משפט שסבא שלי אהב לשלוף בכל פעם שנראה לו שבני משפחתו חורגים מרף מסויים, די נמוך, של צניעות הליכות. בתרגום מילולי "הוללות לעתים נדירות עושה טוב". בתרגום חופשי "זה יגמר בבכי" או "יש גבול לכל תעלול". היום, אחרי שנגיף הקורונה הפיץ עצמו בעולם במהירות כה רבה, במידה לא מועטה בעזרת ניידות האנשים בעולם, שסבי היה גורס שהיא מאד מאד מוגזמת, אני נזכר במשפט ההוא. ואכן, לא מעט אנשים אומרים שההתרוצצות של אנשים על פני הגלובוס, שהתאפשרה על ידי הטיסות המאד זולות, יש לה מחיר שיתכן ואנו מתחילים לשלם כעת.

בתחילת ינואר, כאשר היו כבר כמה וכמה חולים בקורונה בעיירות שמדרום למילנו, יצאה זוגתי שתחייה ל"שהות אמן" של חודש באיטליה, בכפר קטן על חוף הים, ברצועת החוף שבין גנואה ופורטופינו, בחבל ארץ הנקרא ליגוריה. אבל לא היה שום דיבור על המחלה הזו. בעצם אולי היה מעט, אבל רק על מה שקורה בסין "הרחוקה".

שבועיים יותר מאוחר, עם סיום הסמסטר הצטרפתי אליה. (זה שאני "שומע חפשי" לא אומר שאני מוכן להפסיד שיעורים, גם לא עבור שהות באמת מפנקת בוילה מקסימה הצופה על הים, אידיוט, לא?). טסתי לברגמו (זו שכיום שיירת משאיות של הצבא האיטלקי מפנה משם את הגופות) ומשם נסעתי באוטובוס אל גנואה. ועדיין אף אחד לא דיבר ואף אחד לא שמע על המחלה באיטליה בכלל ובצפון איטליה בפרט. וכך העברתי שבועיים בשיטוט רגוע בין העיירות שם על החוף, בריביירה הליגורית, בביקורים בגנואה (שם יש בית קברות מונומנטלי, נהדר ל"ציד ראשים" מפוסלים, שאני מניח שבימים אלו יש ביקוש גדול לשירותיו) וסתם בבטלה. כמעט ההגדרה של Übermut.

אבל לכל דבר טוב יש סוף, ושהות האמן בת החודש נגמרה. "נאלצנו" לעבור לדירת חדר שכורה במילנו לכמה ימים שם הכל היה לכאורה כבימים ימימה. אולי היינו צריכים להקשיב יותר למהדורות החדשות המקומיות באנגלית, אבל מי חושב על זה? אז הסתובבנו שלושה ימים בעיר מילנו, שם הכל נראה כרגיל. שם ראיתי באחד הימים שב Accademia Carrara בברגמו יש תערוכה ובה ציורים של טיציאן, תלמידו קאראווג'ו ותלמידו שלו בשם Peterzano. אז נסענו לברגמו שהיא עיר קטנה ויפה וראינו את התערוכה וטיילנו בעיר וחזרנו למילנו, ולא חשדנו לרגע שהסתובבנו בעצם בתוך חשרת וירוסים.

ואז חזרה זוגתי לארץ ואני שוב חזרתי לברגמו, בפעם השלישית אך לא האחרונה, שם נפגשתי עם ידידי מ. שהגיע בטיסה ויחד יצאנו לחופשת סקי של שבועיים. איך אומרים? "אם כבר אוכלים חזיר, אז לפחות שהשומן ינזל מהשפתיים". האמת שלפחות חמש שנים לא עשיתי סקי, אחרי שקרעתי (חלקית) רצועה בברך בפעם האחרונה, ודי חששתי. אז אמרנו שנעשה את זה באיזי, ובילינו יום בנסיעה לאורך אגם iseo המקסים (זה שכריסטו בנה בו את המזחים הצפים), וגלשנו במשך חמישה ימים באתר פאסו טונלה והכפרים הסמוכים. באיזי. ואז עוד יום מנוחה ומעבר לאתר אחר, מרילבה, ושם עוד חמישה ימי סקי, באיזי, ואז עוד יום נסיעה חזרה דרך אגם קומו לברגמו וחזרה לארץ. בשלב הזה כבר היה ברור שהדברים באיטליה לא כשהיו, שענן שחור מרחף מעלינו. חמישים אלף איש בעשר עיירות ליד מילנו היו כבר בעוצר מוחלט. במילנו וברגמו עצמן לא דובר על חולים והחיים נמשכו כרגיל ובחבל הארץ בו אנו היינו לא דווח על חולים אבל בדיעבד ברור שהיו גם היו, ולא מעטים.

בימים האחרונים כבר נדרש מאמץ של ממש כדי להדחיק את הקטסטרופה המתקרבת. במגרש החניה של אתרי הסקי היו מכוניות מכל רחבי אירופה. חופשת האביב התחילה בבתי הספר בכל אירופה והצפיפות באתרי הסקי זינקה. (אם אתם תוהים איך המחלה התפשטה כל כך מהר ברחבי אירופה). כנראה שבשלב זה אנשים מאיטליה כבר החלו להמלט מהאזורים הקרובים למוקדי המחלה אל אתרי הסקי, שם לא היה סגר. לשמור מרחק לא ממש היה אפשר, ביחוד שבאתר הסקי מרילבה יש רק רכבל אחד, הדוב החום (Urso Bruno) שמספרו 7 המוביל אל פסגת הר ויגו, ורק דרכו אפשר להגיע לרוב המסלולים וגם לאתרים הסמוכים כגון madonna di campiglio ו Pinzolo.

קשה לשמור מרחק כאשר אתה דחוס בין חמש מאות איש לערך, העומדים שישה-שישה בתור לרכבל, או בקרונית בה דחוסים עשרות אנשים, למשל בעליה לפסגת Peio 3000. איך יצאתי משם בריא לא ברור. ובעצם, גם לא ברור אם יצאתי משם בריא. אמנם הייתי בבידוד שבועיים, כחוק, אחרי שחזרנו ארצה, במהלכם לא הופיעו סימפטומים כלשהם, וגם מסיום הבידוד ועד היום לא הופיעו סימפטומים, אבל להבנתי יכול להיות שהייתי נשא, ואחרי כן גם חולה, בלי לדעת את זה בכלל. ואם הייתי חולה אז גם יתכן שאני מחוסן ויכול להסתובב בחוץ בשקט. אם היו עורכים בדיקות אז הייתי יודע, אבל מי יבדוק אותי בהיעדר סימפטומים? אני הרי לא מבאי קן הקוקיה של העבריין הלא נמלט מרחוב בלפור, לשמחתי.

אז הייתי חמישה שבועות פה וגם שם, בכל רחבי צפון איטליה, והייתי ממש בזמנים בהם ההדבקה התפשטה בקצב מעריכי (אקספוננציאלי) ואני מודה למזלי הטוב (שֵכל אין פה) שזה עבר בשלום, קל וחומר כשקראתי על החולה מספר N שנסע לאיטליה ליומיים וחזר חולה. אני בן ששים וחמש, אמנם ללא מחלות רקע, לא מעשן, לא שותה ובנוסף גם טבעוני (ורוצה להאמין שיש לזה תרומה מסויימת לעמידות בפני מחלות) אבל המספרים המבשרים לי שאחוזי התמותה מתחילים לנסוק בתחום הגילים שלי, גורמים לי להיות פחות שאנן מהרגיל, לשבת על התחת ואפילו לשטוף ידיים מפעם לפעם. בדיעבד אני גם שמח שצייתתי לדרישות הבידוד ולא נסעתי למרוקו לחנוך שם בית הספר לילדי הברברים (מטרה ראויה, לא? סיפרתי על זה ברשומה כאן). יש גבול לכל תעלול, או כמו שסבא שלי היה אומר (זה בגרמנית, אגב) Übermut tut selten gut. אם שרדתי את הדוב החום, וגם את הנפילות בסקי (והיו כאלה), מותר ואפילו רצוי עכשיו לשבת קצת בשקט.

עד העונג הבא.

איך לא יסדתי בית ספר במרוקו

עשרות אלפי תיירים תקועים בימים אלו במרוקו (ואני למזלי לא ביניהם) לאחר שהגבולות נסגרו, הטיסות והמעבורות בוטלו ומעברי הגבול היבשתיים נחתמו (אולי אפשר לעבור בשיירת גמלים דרומה למאוריטניה…). גם טיסתי מ Fez למרסיי בוטלה, שבוע אחרי שטיסת ההמשך ממרסי לארץ כבר בוטלה. למזלי, בזמן הביטול כבר לא בניתי לא על הטיסה הראשונה וגם לא על השניה, כי החלטתי לא לנסוע לייסד בית ספר במרוקו, לא בזמנים אלה. (נדרש הסבר אני יודע, סבלנות)

כל זה התחיל מפוסט בפייסבוק של ידידתי י. שסיפרה שהיא נוסעת (מקנדה, שם היא מתגוררת בימים אלה) למרוקו, לחנוך בית ספר לילדי הברברים (מיעוט אתני, אולי בעצם רוב, במרוקו) בכפר בשם Aït Jaber ליד העיר Fez, שנבנה מתרומות שלה ושל עוד תורמים, שהנחתי שהם מקנדה. לא חשבתי הרבה, נראה לי מעניין, ומיד שאלתי אם אני יכול להצטרף. הדברים התחילו להתגלגל ותוך כמה ימים רכשנו כרטיסי טיסה לשם וחזרה, אני מישראל וי. מקנדה. ומוחמד, ידידה המרוקאי של י. שמסתבר שבית הספר אמור להחנך בכפר בו הוא גדל (ושבו אין עדיין בית ספר יסודי כלל) ארגן לנו תכנית לשבועים במרוקו, ודרך סוכן נסיעות הזמין מלונות, מדריכים בשני ערים בהם אנו אמורים להיות, וכמובן, לקראת סוף המסלול, ביקור בכפר דנן בבית הספר שאמור לקום.

בסופו של דבר לא נסעתי. קורונה. הייתי אמור לטוס יום לאחר הבחירות, אלא שהייתי בבידוד כפוי אחרי שחזרתי שבוע קודם מחמישה שבועות באיטליה (וגם זה שווה פוסט, ויתכן שההסגר בו אנו שרויים כולנו יחזיר אותי לכתוב קצת יותר). וכיוון שלא נסעתי, גם לא נתקעתי במרוקו. ידידתי י. נסעה, אבל כאשה לבדה לא הרגישה נוח לטייל שם ולכן קיצרה את שהותה, לביקור בכפר, לראות את בית הספר לו תרמה ולעזוב. ואני, טיילתי שם דרך עיניה, והתעדכנתי בווטסאפ בקורות אותה. היה מרתק. אפשר לעשות מזה סרט.

ואיפה היה אותו מוחמד, שמסתבר שבית הספר אמור להיות מבוסס על בית הוריו בכפר, הבית בו גדל ואותו אמר שתרם למטרה זו? הוא נעלם (ממסך הטלפון) ביום בו י. נחתה במרוקו. וחזר והפציע במלונה של י. רק שבוע מאוחר יותר, כבר בבוקר הטיסה שלה ממרוקו החוצה, בנסיון לבקש ממנה לא להגיש נגדו תלונה במשטרה. זה רק אחרי שגילה שמשטרת מרוקו מחפשת אותו אחרי שי. הגישה תלונה נגדו, והיא הגישה תלונה נגד מוחמד רק אחרי שביקרה בכפר המדובר ורק אחרי שגילתה שם שבית ספר בכפר ההוא, עדיין אין. וגם לא יהיה בעתיד הקרוב. שהכספים שהיא ואחרים תרמו שימשו להפיכת בית נעוריו של מוחמד לבית מגורים מפואר, מוקף חומה גבוהה. שהאיש נוכל. שם גם סיפרו לה שהאיש שסיפר בזמנו שהוא חולה בסרטן, נוטה למות, ולכן מוכן לתרום את ביתו בכפר, לאחר מותו, כדי שיהיה לכפר בית ספר, (התרומות היו רק כדי להסב את בית המגורים לבית ספר, לכאורה) הוא כבר הרבה זמן "שכיב מרע" אך איכשהו, מצליח לא למות.

חבל. חבל שידידתי י. נפלה קורבן לנוכל. חבל שלא התממש הטיול במרוקו, ארץ כנראה מרתקת (אבל אני מקווה שעוד יצא, עכשיו שיש לי שם מסלול מתוכנן שנראה די מוצלח). חבל שלא אראה אגורה בחזרה מהכסף ששולם במלואו מראש (בטפשות, אני יודע, אבל בנסיעה זו החלטתי לשם שינוי שאני זורם עם הדברים ולא מנסה לשלוט ולנהל את העניינים כפי שאני עושה בדרך כלל) על כל המסע לסוכן הנסיעות במרוקו ולכרטיסי הטיסה. אבל כל זה מתגמד ביחס לזה שהעולם כולו במצב בו הוא נמצא כרגע. יש צרות הרבה יותר גדולות.

ולאן נעלם מוחמד בכל הזמן הזה? האם ניסה להתחמק מפגישה בידיעה שהתרמית תתגלה? בגרסה אחת שלו הוא אושפז בבית חולים (ולא היה עמו הטלפון). בגרסה הבאה הוא לא היה בבית חולים אלא בכלא. גרסה זו כנראה קרובה יותר למציאות, אם כי הנסיבות בהן ישב בכלא שונות מאלו שעליהן הוא סיפר. כנראה נוכלויות אינטרנט. נוכל מסוג זה לא בטוח בעצמו כבר מה אמת ומה בידיון – כנראה שנוכלים צריכים להאמין בעצמם בסיפור שהם מוכרים כדי להיות יותר משכנעים. אבל הי, היה מעניין, גם מרחוק. חכו לסרט..

פרצופיות

זהו תרגום מצרפתית של הפרק השביעי: Année zéro – Visagéité / שנת אפס – פרצופיות, מתוך הספר mille plateaux / "אלף מישרים", של Gilles Deleuze ו Félix Guattari / דלז וגואטרי במהדורת LES ÉDITIONS DE MINUIT 1980.
בחירות התרגום השונות מפורטות בסוף הפרק. אשמח להערות, תיקונים והצעות לגבי התרגום דרך מנגנון התגובות של הבלוג.

שנת אפס – פרצופיות

לפנינו שני צירים: של סימון ושל סוביקטיפיקציה. אלו שתי סמיוטיקות מאד שונות, אולי אפילו שני רבדים. אבל סימון זקוק לקיר ריק שעליו יוכל לרשום את סימניו ואת עודפותו (redondances). סובייקטיפיקציה (מצד שני) חייבת חור שחור בו תוכל למקם את תודעתה, את תשוקתה, את עודפויותיה. מכיוון שיש רק סמיוטיקה מעורבת, ושכבות באות בזוגות, אל לנו להיות מופתעים למצוא מכשיר מאד מיוחד בהצטלבות שלהן. באופן מוזר – זהו הפרצוף. מערכת של קיר לבן – חור שחור. פרצופים גדולים עם לחיים לבנות, פני גיר עם עיניים מנוקבות, כמו חור שחור. ראש ליצן, ליצן לבן, פיירו הסהרורי (שנברג), מלאך המוות, התכריך הקדוש (מטורינו).

הפרצוף אינו מעטפת חיצונית של מי שמדבר, חושב או מרגיש.  צורת המסמן בשפה – עצם יחידותיה היו נשארות בלתי מוגדרות אלמלא היה המאזין מנחה את בחירותיו בעזרת פני הדובר. ("הי, הוא נראה כועס", "אין מצב שהוא אמר את זה…", "אתה רואה את פני כאשר אני גורם לך…", "הבט בי…"). ילד, אישה, אם, גבר, אב, מנהל, מורה, שוטר –  לא מדברים שפה באופן כללי כי אם שפה שמאפייני סימניה קשורים למאפייני פרצופיות (visagéité) ספציפיים.

פרצופים אינם בראש ובראשונה אינדיבידואליים, הם מגדירים אזורים של תדירות והסתברות, תוחמים שדה המנטרל מראש חיבורים מרדניים וסימונים צייתנים. ובאופן דומה, צורת הסובייקטיביות, כתודעה או כתשוקה היתה נשארת ריקה לחלוטין אלמלא היו הפרצופים יוצרים אתרים של תהודה, הבוחרים את הנפשי, האמיתי או זה המוחש, וגורמות לו להתאים מראש למציאות הדומיננטית. הפרצופים עצמם הן עודפות. זה הופך אותם ליותר עודפות מהעודפות של משמעות או של תדירות, כמו באלו של תהודה או של סובייקטיביות.הפרצוף מכונן את הקיר לו זקוק המסמן כדי להיות מוחזר חזרה (rebondir), הוא מהווה את קיר המסמן, המסגרת או המסך.

הפרצוף חפר את החור שעל הסובייקטיבציה לחדור, הוא מהווה את החור השחור של הסובייקטיביות כתודעה או כתשוקה, את המצלמה, את העין השלישית.

או שמא עלינו לומר דברים אחרת? הפרצוף לא בדיוק מהווה את קיר המסמן, גם לא את חור הסובייקטיביות. הפרצוף, לפחות הפרצוף הקונקרטי, יתחיל להופיע במעורפל על הקיר הלבן. יתחיל להופיע במעורפל בחור השחור. בקולנוע,ניתן להשוות את  צילום הקלוז-אפ של הפרצוף לשני קטבים, באחד הפרצוף משקף את האור בעוד בשני, בניגוד אליו, יודגשו הצללים עד שיטילו את הפרצוף לחשיכה חסרת תחתית.

פסיכולוג יאמר שהפרצוף הוא תפיסה חזותית המתגבשת מ"מגוון  סוגים של זוהר מעורפל, ללא צורה ומימד ". לובן מרמז, חור לוכד, פרצוף. החור השחור חסר המימד, הקיר הלבן חסר הצורה כבר היו שם קודם. ובמערכת זו כבר היו אפשריים שילובים רבים: או חורים שחורים מופצים על הקיר הלבן; לחילופין הקיר הלבן מתכווץ והולך לעבר חור שחור שמפגיש את כולם, מפיל אותם או "צובר" אותם. לפעמים היו מופיעים פרצופים על הקיר, עם החורים שלהם; לפעמים הם היו מופיעים בבור, עם הקיר הקווי שלהם, מגולגלים. סיפור אימה, אך הפרצוף הם סיפור אימה.
המסמן אינו בונה לבד את הקיר לו הוא נדרש; לבטח שהסובייקטיביות לא חופרת את החור שלה בעצמה. אך אי אפשר להניח שהפרצוף הקונקרטי מוכן מראש – הוא תולדה של מכונת "פרצופיות" מופשטת, המחוללת אותן בו בזמן שהיא מעניקה למסמן את הקיר הלבן שלו, ולסובייקטיביות את החור השחור שלה. מערכת הקיר הלבן והחור השחור לא תהיה כבר פרצוף, תהיה זו המכונה המופשטת שמייצרת אותם, על פי השילובים ברי השינוי של גלגלי השיניים שלה. אך אין לצפות שהמכונה המופשטת תיראה כמו מה שהיא מייצרת, כמו מה שהיא תייצר. המכונה המופשטת מתעוררת כשאין מצפים לה, כהירדמות, כמצב דמדומים, כהזיה, כחווית פיזיקה משעשעת.

 בנובלה "בלומפלד" של קפקא, הרווק חוזר הביתה בערב ומוצא שני כדורי פינג פונג קטנים קופצים מעצמם על "קיר" הרצפה, מקפצים לכל מקום, מנסים אפילו להכות אותו בפרצופו, ונראה כי הם מכילים כדורים חשמליים אחרים, קטנים יותר. בלומפלד מצליח בסופו של דבר לכלוא אותם ב"חור השחור" של חדר האחסון. הסצנה ממשיכה למחרת כשבלומפלד מנסה לתת את הכדורים לילד קטן ורפה שכל ולשתי ילדות קטנות ומגחכות, ומשם למשרד, שם הוא מוצא את שני עוזריו רפי השכל מנסים לתפוס מטאטא. בבלט ראוי להערכה של דביסי וניג'ינסקי, כדור טניס קטן מקפיץ על הבמה בשעת בין ערביים; גם כדור אחר יעלה בסוף. בבלט הנפלא של דביסי וניז'ינסקי, כדור טניס קטן מקפיץ על הבמה בשעת בין ערביים; כדור אחר יעלה גם הוא בסוף. במקרה זה, בין שני הכדורים צופים, תחת בוהק מעורפל, שתי נערות צעירות וילד, ואלו מפתחים מאפייני ריקוד ו"פרצוף" נלהבים (סקרנות, "להכעיס", אירוניה, אקסטזה …). אין מה להסביר, אין מה לפרש. מכונת דמדומים מופשטת טהורה. קיר לבן  – חור שחור? אבל, בצירופים שונים, הקיר יכול להיות שחור, החור להיות לבן. כדורים יכולים להדף מהקיר או להסתובב לתוך חור. מפגיעתם בקיר הם יכולים למלא תפקיד של חור בהשוואה לקיר, כמו שבמהלך מרוצתם קדימה הם יכולים למלא תפקיד יחסי של קיר לעומת החור אליו הם מכוונים. הם מסתובבים במערכת הקיר הלבן – החור השחור. שום דבר כאן לא נראה כמו פרצוף, ולמרות זאת הפרצוף מופץ בכל המערכת, ומאפייני הפרצוף מתארגנים. אבל ניתן להפעיל את המכונה המופשטת הזו על משהו שאינו פרצוף; אך לא בשום סדר, וגם ללא סיבות הכרחיות. (סוף עמוד 207)

הפסיכולוגיה האמריקאית הייתה עסוקה מאוד בפרצוף, במיוחד במערכת היחסים של הילד עם אמו, eye to eye contact. מכונה בעלת ארבע עיניים? נזכיר שלבים מסוימים במחקר זה: 1) מחקרי Isakower על ההירדמות, בהם התחושות שנאמרו כפרפריוצפטיביות, ידניות, דליפות, עוריות או אפילו חזותיות מעורפלות, מתייחסות ליחסי פה ושד ילדיים; 2) תגליתו של Lewin לגבי המסך הלבן של החלום, המכוסה בדרך כלל על ידי תוכן חזותי, אך שנשאר לבן כאשר לחלום יש רק תחושות פרופריוצפטיביות (מסך זה או הקיר הלבן הזה, יהיה שוב השַד המתקרב, הולך וגדל, נצמד). 3) הפרשנות של Spitz שהמסך הלבן, תחת לייצג את השד עצמו כמושא למישוש או מגע, מהווה כבר תפיסה חזותית, בה מופיעות הפרצוף האימהי כמדריך את  הילד אל עבר השד. לפיכך יהיה זה שילוב שני סוגים שונים מאד של אלמנטים: התחושות הפרופריוצבטיות הידניות, של הפה ושל העור; התפיסה החזותית של הפרצוף נראית מלפנים כמעל גבי מסך לבן, עם ציור העיניים כחורים שחורים. תפיסה חזותית זו מקבלת במהירות חשיבות מכרעת ביחס לפעולת ההזנה, ביחס לשַד כנפח מלא ולפה כחלל שחווה במגע. 

נוכל אם כן להציע את ההבחנה הבאה: הפרצוף הוא חלק ממערכת חור-משטח, משטח מחורר. אך אין להתבלבל בין מערכת זו לבין מערכת הנפחית, הספציפית לגוף (פרופריוספטיבית). הראש כלול בגוף, אך הפרצוף לא. הפרצוף הוא משטח: תווי פרצוף, קווים, קמטים בפרצוף, פרצוף ארוך, פרצוף מרובע, פרצוף משולש, הפרצוף הוא מפה, גם אם היא מיושמת על ועוטפת נפח, גם אם היא מקיפה ותוחמת חללים הקיימים רק כחורים. נוכל אם כן להציע את ההבחנה הבאה: הפרצוף הוא חלק ממערכת חור-משטח, משטח מחורר. אך אין להתבלבל בין מערכת זו לבין מערכת הנפחית, הספציפית לגוף (פרופריוספטיבית). הראש, גם זה האנושי, אינו בהכרח פרצוף. הפרצוף מתרחש רק כאשר הראש מפסיק להיות חלק מהגוף, כאשר הוא מפסיק להיות מקודד על ידי הגוף, כאשר הוא עצמו מפסיק להיות בעל קוד גוף רב קולי ורב ממדי – כאשר הגוף, ראש כלול, מפוענח ויש לקודד אותו על ידי משהו שנקרא לו "פרצוף". די לומר כי הראש, כל יסודות חלל הנפח של הראש, חייב להיות מסוגל "להתפרצף", להפוך לפרצוף (visagéiflés). הם יהיו ליד המסך המחורר, ליד החור-השחור/הקיר-לבן, המכונה המופשטת, שתייצר את הפרצוף. (סוף עמוד 208)

אך הפעולה לא נפסקת שם: הראש והאלמנטים שלו לא יהפכו לפרצוף בלי האפשרות שהגוף כולו יהפוך לפרצוף, או שיהפוך להיות פרצוף כחלק מתהליך בלתי נמנע. הפה והאף, וקודם כל העיניים, אינם הופכים משטח מחורר מבלי לזמן את כל שאר נפחי וחללי הגוף. מבצע הראוי לד"ר מורו: מחריד ומפואר. היד, השד, הבטן, איבר המין והנרתיק, הירך, הרגל וכף הרגל – כולם יתפרצפו. פטישיזם, ארוטומניה וכו ', אינם ניתנים להפרדה מתהליכי פירצוף אלו. זה כלל אינו קשור לנטילת חלק מהגוף כדי לגרום לו להיראות כמו פרצוף, או לגרום לפרצוף-חלום להופיע בענן. אין אנתרופומורפיזם. הפירצוף אינו פועל על ידי דמיון, אלא על פי סדר הסיבות. מדובר בפעולה הרבה יותר לא מודעת ומכנית הגורמת לכל הגוף לעבור במשטח המחורר, והיכן שלפרצוף אין תפקיד של מודל או תמונה, אלא זה של קידוד יתר עבור כל החלקים המפוענחים (décodées). הכל נשאר מיני, ללא סובלימציה, אבל בקואורדינטות חדשות. דווקא מכיוון שהפרצוף תלוי במכונה מופשטת הוא לא יסתפק בכיסוי הראש, אלא ישפיע גם על שאר חלקי הגוף, ואפילו במידת הצורך על חפצים אחרים שאינם דומים. השאלה היא באילו נסיבות מכונה זו, המייצרת פרצוף ופרצופיות, מתחילה לפעול. אם הראש, אפילו זה האנושי, אינו בהכרח פרצוף. הפרצוף מיוצר על ידי האנושות, אבל לא בהכרח על ידי בני אדם "באופן כללי". הפרצוף אינו של חיה, אך באופן כללי הוא גם לא יותר אנושי, יש בפרצוף אפילו משהו לא לגמרי אנושי. זו טעות להעמיד פנים שהפרצוף הופך לא אנושי רק אחרי סף מסוים: תקריב, הגדלה מוגזמת, הבעה חריגה וכו '. הלא אנושי בבני האדם, זה מה שהפרצוף הוא מלכתחילה, עם המשטחים הלבנים הדוממים שלו, החורים השחורים המבהיקים שלו, הריקנות והשעמום שלו. פרצוף-בונקר. עד כדי כך שאם יש לאדם ייעוד, יהיה זה לברוח מהפרצוף, לבטל את הפרצוף ואת הפרצופיות, להפוך לבלתי מורגש, להיות חשאי, לא על ידי חזרה לחייתיות, אפילו לא על ידי חזרה אל הראש, אבל על ידי הפיכה-לחיה מאוד רוחנית ומאד מיוחדת, על ידי הפיכה מוזרה לאמת שתחצה את הקיר ותצא מהחורים השחורים, מה שיגרום לכך שאפילו מאפייני הפרצופיות יפחתו סוף סוף מארגון הפרצוף, יתנו לעצמם להיות יותר משוקעים בפרצוף, נמשים המסתובבים אל האופק, שיער מתנפנף ברוח, עיניים שאנחנו עוברים על פניהן תחת להסתכל עליהן, או להסתכל עליהן בחולמנות, פרצוף אל מול פרצוף של סובייקטים מסמנים (subjectivités signifiantes). (סוף עמוד 209).

"אני כבר לא מסתכל בעיני האישה שאני מחזיק בזרועותיי אלא אני צולח אותן בשחיה, ראש, זרועות ורגליים במלואם, ואני רואה שמאחורי מסלולי העיניים הללו משתרע עולם שטרם נחקר, עולם של דברים עתידיים, עולם ממנו נעדר ההגיון. (…) שברתי את הקיר (…), העיניים שלי לא מועילות לי, הן רק מחזירות לי את דמותו של הידוע. על כל גופי להפוך קרן אור תמידית, לנוע במהירות גדולה יותר ויותר, ללא הפוגה, בלי חזרה, ללא חולשה. (…) אז אני חותם את אוזניי, את עיניי, את שפתיי.." (מתוך הנרי מילר, "חוג הגדי")

גל"א (גוף ללא איברים). כן, לפרצוף יש עתיד גדול, בתנאי שיהרס, יובס. בדרך להפוך לאַ-מסומן, לאַ-סוביקטיביות. אבל עדיין לא הסברנו דבר לגבי מה שאנו חשים. אין במעבר ממערכת הגוף-ראש למערכת הפרצוף התפתחות, אין שלבים גנטיים. גם לא עם אף אחת מהעמדות הפנומנולוגיות. גם אין שילוב של אובייקטים חלקיים, עם ארגונים מבניים או מַבנים. גם אין זה מתייחס לסובייקט שכבר נמצא, או שיופיע, מבלי לעבור דרך מכונה ספציפית של פרצופיות. הספרות הנוגעת לפרצופים, למשל הטקסט של סארטר על המבט או זה של לאקאן על המראה, טועה בהתייחסות לסוג של סובייקטיביות, של אנושיות, כזו המשתקפת בשדה הפנומנולוגי, או המפוצלת בשדה הסטרוקטורלי. אך המבט הוא משני בהשוואה לעיניים חסרות המבט, לחור השחור של הפרצופיות. המראה משנית בהשוואה לקיר הלבן של הפרצופיות. לא נדבר יותר על ציר גנטי, גם לא על שילוב של עצמים חלקיים. המחשבה על השלבים באונטוגנזה (ההתפתחות של אורגניזם בודד) היא מחשבה של שופט: הוא מאמין שהמהיר ביותר הוא העיקרי, אפילו מהווה בסיס או מקפצה למה שאחריו. ובאשר לגישה המבוססת על אובייקטים חלקיים, זו מחשבה גרועה עוד יותר, גישה של נסיין דביל החותך, מפצל, עושה אנטומיזציה לכל עבר, לפני שהוא תופר הכל חזרה באופן אקראי לגמרי. אפשר להכין כל רשימה של אובייקטים חלקיים: היד, השד, הפה, העיניים … זה עדיין פרנקנשטיין. איננו צריכים לקחת בחשבון איברים ללא גוף, גוף מקוטע, אלא תחילה גוף ללא איברים, מונפש על ידי תנועות אינטנסיביות שונות שיקבעו את טבעם ואת מקומם של האיברים המדוברים, אשר יהפכו את הגוף הזה לאורגניזם, או אפילו למערכת רבדים שהאורגניזם הוא רק חלק ממנה. כתוצאה מכך, התנועה האיטית ביותר אינה הכי אינטנסיבית, וגם לא האחרונה שמתרחשת או מגיעה. והמהירה ביותר כבר יכולה להתכנס אליו, להתחבר אליו, בחוסר האיזון של התפתחות די-סינכרונית של שכבות ועם זאת – התפתחות בו זמנית, במהירויות שונות, ללא רצף של שלבים. הגוף אינו שאלה של עצמים חלקיים, אלא של מהירויות דיפרנציאליות. (סוף עמוד 210).

תנועות אלה הן תנועות של דה-טריטוריאליזציה. הן אלו ש"עושות" את הגוף חיה, או אורגניזם אנושי. לדוגמה, היד המסוגלת לאחוז (préhensive) היא דה-טריטוריאליזציה יחסית לא רק של הרגל הקדמית אלא גם של היד המניעה (loco­motrice). יש לה עצמה מִתְאָם, אובייקט-שימוש או כלי: המקל כענף שעבר דה-טריטוריאליזציה. אופיו האנכי של החזה הנשי האנושי מצביע על דה-טריטוריאליזציה של העטין / בלוטות החלב של החיה. פיו של הילד, התחום בשפתיים העטופות קרום רירי, מצביע על דה-טריטוריאליזציה של פה או לוע של חיה. שד-שפתיים, האחד תואם את משנהו. הראש האנושי מרמז על דה-טריטוריזליזציה ביחס אל החיה, ובו זמנית על מִתְאָם עם ארגון העולם כסביבה שעברה דה-טריטוריאליזציה (הערבה היא "העולם" הראשוני, לעומת סביבת היער). אבל הפרצוף בתורו מייצג דה-טריטוריאליזציה הרבה יותר אינטנסיבית, גם אם יותר איטית. אפשר לומר שזו דה-טריטוריאליזציה מוחלטת: היא מפסיקה להיות יחסית, מכיוון שהיא מוציאה את הראש מרובד האורגניזם, האנושי כמו זה החייתי, כדי לחבר אותו לרבדים אחרים, למשל אלו של סימון או סובייקטיביזציה. לפרצוף יש מִתְאָם משמעותי – הנוף, שהוא לא רק סביבה (milieu) אלא גם עולם שעבר דה-טריטוריאליזציה. ברמה "גבוהה" יותר יש הרבה מִתאמים של פרצוף-נוף. החינוך הנוצרי מפעיל שליטה רוחנית על פרצופיות ו"נופִיוּת" (paysa­géité): הוא מחבר אחד עם השני, צובע אותם, משלים אותם, מסדר אותם, בהשלמה (complémentarité) הקושרת נופים ופרצופים. (תרגילי פרצוף ממלאים תפקיד חיוני בעקרונות החינוך של Jean-Baptiste de La Salle. אבל כבר איגנטיוס מלויולה הוסיף לתורתו תרגילי נוף או "קומפוזיציות מקום", הנוגעים לחייו של ישו, הגיהנום, העולם וכו '. : אלה הם, כמו שאמר בארת, תמונות שלד הכפופות לשפה, אך גם סכמות אקטיביות שיש להשלים, כדי שיהיו צבעוניות, כפי שנמצא אותן במצגות קטכיזם והדרכה דתיות.). ספרי הדרכה על פרצופים ונופים יוצרים פדגוגיה, משמעת קשה, המעניקה השראה לאמנויות באותה מידה שהאמנויות מעוררות השראה. אדריכלות מציבה בנוף שהיא ממירה/משנה את המִכלולים שלה המתפקדים כפרצופים: בתים, כפרים או ערים, אנדרטאות או מפעלים. [סוף עמוד 211] הציור לוכד מחדש את אותה תנועה, אך גם הופך אותה, ממקם את הנוף כפרצוף, מתייחס לאחד כאל השני: "מסה על פרצוף ועל נוף". צילום קלוז אפ / תקריב בקולנוע מתייחס מעל לכל לפרצוף כאל נוף, הוא מגדיר את עצמו כך, חור שחור וקיר לבן, מסך ומצלמה. אבל כבר באומנויות האחרות: האדריכלות, הציור, ואפילו הרומן: קלוז-אפ, מנפיש אותם וממציא את כל המִתאמים. (corrélations). ואמא שלך, האם היא נוף או פרצוף? פרצוף או מפעל? (Godard). אין פרצוף שאינו עוטף נוף לא ידוע, שלא נחקר, שום נוף שאינו מאוכלס על ידי פרצוף אוהב או חולם, שאינו מפתח פרצופים שיבואו או שכבר חלפו. איזה פרצוף לא קרא לנוף המשלב ים והר, איזה נוף לא עורר את הפרצוף שהיה משלים אותו, שהיה יכול לספק לו את ההשלמה הבלתי צפויה של קוויו ותווי פניו? גם כשהציור הופך למופשט, הוא רק מגלה מחדש את החור השחור ואת הקיר הלבן, את ההרכב הגדול של הבד הלבן והחריץ השחור. קרע, אך גם מתיחת הבד על ידי ציר של מפלט (fuite), נקודת מגוז (fuite), אלכסון, דקירות, חריץ או חור: המכונה כבר שם, תמיד עובדת על ייצור פרצופים ונופים, אפילו המופשטים ביותר. טיציאן החל בצביעה בשחור לבן, לא ביצירת קווי מתאר אותם יש למלא, אלא כמטריצה של כל צבע שיבוא.

הרומן (מדובר ב Perceval ou le Conte du Graal, רומן צרפתי מהמאה ה 12). פרסיבל (גיבור הרומן) רואה מעוף של אווזי בר שהשלג סנוור. בז מצא אחד שננטש על ידי הלהקה, היכה בו וחבט בו בחוזקה עד שנפל. פרסיבל רואה לרגליו את השלג בו נחת (האווז) והדם עדיין נראה שם, והוא נשען על חניתו כדי להרהר במראה זה של דם ושלג יחד. הצבע הטרי הזה נראה לו כמו הפרצוף של חברתו. הוא חושב עד שהוא שוכח את עצמו, כי ככה הוא ראה את זה על פני חברתו, האדמומית על לובן פניה היה בדיוק כמו שלושת טיפות הדם שעל השלג. (….) ראינו אביר המנמנם על סוסו.

הכל שם: עודפות המתאימה לפרצוף ולנוף, הקיר הלבן המושלג של פרצוף-נוף, החור השחור של הבז או שלושת הטיפות המפוזרות על הקיר; או באותו זמן הקו הכסוף של פרצוף-נוף ההולך אל עבר החור השחור של האביר הנמצא בקטטוניה עמוקה. , האם לא יוכל האביר בזמנים מסוימים ובנסיבות מסוימות לדחוף את התנועה עוד קצת קדימה, לחצות את החור השחור, לפרוץ את הקיר הלבן, להביס את הפרצוף, גם אם הניסיון דינו להיכשל? כל זה בשום אופן לא מסמן סוף לסוגת הרומן הרומנטי, הוא שם כבר מלכתחילה ומהווה חלק מהותי של הסוגה הזו. (סוף עמוד 212)

לא יהיה זה נכון לראות בדון קישוט את סופו של רומן האבירים, תוך שהוא מזכיר את הזיות הגיבור, רעיונותיו ההזויים, מצבו ההיפנוטי או הקטלפטי. לא נכון לראות ברומנים של Beckett את סוף הרומן באופן כללי, תוך שהוא קורא חורים שחורים, קוי הדה-טריטוריאליזציה של הדמויות, ההליכות הסכיזופרניות של Molloy או הבלתי ניתן לשיום, אובדן השם, הזיכרון או התכלית של הדמויות. אכן יש התפתחות של הרומן, אך זה לבטח עדיין לא זה. הרומן לא חדל להיות מוגדר על ידי הרפתקה של דמויות אבודות, שכבר אינן יודעות את שמן, מה הן מחפשות או מה הן עושות, אמנזי, אַטַקְסִי (מי שסובל משִׁגָּשׁוֹן – תנועות לא רצוניות, הפרעה נוירולוגית), קטטוני.(amnésiques, ataxiques, catatoniques). הם אלה שעושים את ההבדל בין הז'אנר הרומנטי לז'אנרים הדרמטיים או האפיים (כאשר הגיבור האפי או הדרמטי נפגע באי-היגיון, שכחה וכו ', זה יהיה באופן אחר לגמרי). La princesse de Clèves הוא רומן בדיוק מהסיבה שנראתה פרדוקסאלית עבור בני התקופה ההיא: מצבי היעדרות או "מנוחה", השינה התוקפת את הדמויות: תמיד יש חינוך נוצרי ברומן. Molloy (רומן של Samuel Beckett) הוא תחילתו של הז'אנר הרומנטי. כשהרומן מתחיל, למשל אצל Chrétien de Troyes הוא מתחיל בדמות המהותית שתלווה אותו לאורך כל העלילה: אביר הרומן האדיב מבלה את זמנו בשכחת שמו, בשכחת את אשר הוא עושה, בשכחת מה אנשים אומרים לו. הוא לא יודע לאן הוא הולך או עם מי הוא מדבר, לא מפסיק לשרטט קו של דה-טריטוריאליזציה מוחלטת, מאבד את דרכו, עוצר ונופל לחורים שחורים. "הוא מחכה לאבירות והרפתקאות. »פתח את Chrétien de Troyes בכל עמוד, תמצא אביר קטטוני יושב על סוסו, נשען על הרומח שלו, שממתין, הרואה בנוף את פני היפה שלו, ומי צריך להכות כך הוא מגיב. "הוא מחכה לאבירות והרפתקאות." בכל עמוד שתפתח את Chrétien de Troyes, תמצא אביר קטטוני שיושב על סוסו, שנשען על הרומח שלו, שממתין, שרואה בנוף את פני היַפַה שלו, שצריך לחבוט בו כדי לקבל תגובה. אל מול פניה הלבנים של המלכה לנסלוט לא מרגיש שסוסו שוקע בנהר; לחילופין הוא נכנס לעגלה חולפת, מסתבר שזו העגלה הידועה לשמצה. יש מכלול (ensemble) של נוף-פרצוף השייך לרומן, לפעמים החורים השחורים מופצים על קיר לבן, לפעמים קו האופק הלבן הולך לעבר חור שחור, ולפעמים שניהם קיימים בו זמנית. (סוף עמוד 213)

תיאורמות של דה-טריטוריאליזציה או הצעות מכניות..
תיאורמה 1: לדה-טריטוריאליזציה יש תמיד לפחות שני מונחים: יד-כלי, פה-שד, פרצוף-נוף. וכל אחד משני המונחים עושה רה-טריטוריאליזציה לשני. אין לבלבל בין רה-טריטוריאליזציה לבין חזרה לטריטוריאליות פרימיטיבית או נושנה: בהכרח נירמז פה על מערך של דברים שעל פיהם גורם אחד, שעבר בעצמו דה-טריטוריאליזציה, משמש כטריטוריה חדשה עבור הגורם האחר, שאיבד את הטריטוריאליות שלו גם הוא. מכאן מערכת שלמה של רה-טריטוריאליזציות אופקיות ומשלימות, בין היד והכלי, הפה והשד, הפרצוף והנוף.
תיאורמה 2: מבין שני המרכיבים או התנועות של הדה-טריטוריאליזציה, המהיר ביותר הוא לאו דווקא האינטנסיבי ביותר או זה שעושה יותר דה-טריטוריאליזציה. אין להתבלבל בין עוצמת ההרתעה לבין מהירות התנועה או ההתפתחות. כך שהמהיר ביותר יכול לחבר בין עוצמתו לעוצמת האיטי ביותר, אשר כעוצמה לא באה אחריו, אלא עובדת במקביל ברובד אחר או במישור אחר. למשל האופן בו התיאום בין פה לשד כבר מלכתחילה מוכוון על ידי מישור הפרצופיות.
תיאורמה 3: אפשר אפילו להסיק שמה שעובר פחות דה-טריטוריאליזציה יעשה רה-טריטוריאליזציה על מה שעובר יותר דה-טריטוריאליזציה. כאן מופיעה מערכת רה-טריטוריאליזציה שנייה, אנכית, מלמטה למעלה. במובן זה לא רק הפה, אלא גם השד, היד, הגוף כולו, הכלי עצמו, כולם "מתפרצפים". ככלל, דה-טריטוריאליזציות יחסיות (קידוד מחדש, טרנס-קודינג) עוברות רה-טריטוריאליזציה על רקע של דה-טריטוריאליזציה שהיא במובנים מסוימים מוחלטת (קידוד יתר). כעת ראינו שהדה-טריטוריאליזציה של הראש והפרצוף היא מוחלטת, אם כי היא נותרה שלילית, ככל שהיא עברה מרובד אחד לשני, מרובד האורגניזם לרובד הסימון או רובד הסובייקטיביזציה. היד, השד, מבצעים רה-טריטוריאליזציה על הפרצוף, בנוף: הם "מפרצפים" (visagéifiés) ובו זמנית "מֵנַפִים" (הופכים לנוף, paysagéifiés). אפילו אובייקט של שימוש יתפרצף: מבית, כלי או חפץ, בגד וכו ', יֵאַמֵר שהם מסתכלים עלי, לא בגלל שהם היו דומים לפרצוף , אלא מכיוון שהם נקלעים לתהליך החור השחור-הקיר הלבן, מכיוון שהם מתחברים למכונת הפירצוף המופשטת. תקריב הקולנוע מתייחס גם לסכין, כוס, שעון, קומקום, כמו לפרצוף או לאלמנט של פרצוף; אצל Griffith "הקומקום מתבונן בי". האם אי אפשר לטעון שיש תקריבים גם ברומן? למשל כפי שדיקנס כתב את המשפט הראשון של "הצרצר מאחורי התנור": "זה הקומקום שהתחיל. . .". (סוף עמוד 214)

ובציור, כיצד טבע דומם הופך מבפנים לפרצוף-נוף, או כיצד אצל Bonnard או Vuillard כלי, כוס על מפת שולחן, קומקום, כולם מתפרצפים.

תיאורמה 4: המכונה המופשטת קורית איפוא לא רק בפרצופים שהיא מייצרת, אלא, בדרגות שונות, גם בחלקים של הגוף, בבגדים, בחפצים שהיא מפרצפת על פי סדר של סיבות (לאו דווקא על פי דומות).

אכן, נותרה השאלה: מתי מכונה הפרצופיות המופשטת נכנסת למשחק? מתי היא מופעלת? ניקח דוגמאות פשוטות: הכוח האימהי שעובר דרך הפרצוף בזמן ההנקה עצמה; הכוח הנלהב שעובר על פניו של האהוב, אפילו במגע; כוח פוליטי שעובר דרך פני המנהיג, כרזות, אייקונים ותמונות, אפילו בפעולות ההמון; כוחו של הקולנוע העובר בפרצוף הכוכב ובצילום תקריב, כוח הטלוויזיה … הפרצוף אינו פועל כאן כאינדיבידואל, זו האינדיבידואציה הנובעת מהצורך בפרצוף. מה שחשוב הוא לא האינדיבידואליות של הפרצוף, אלא יעילות ההצפנה שהוא מאפשר להפעיל, והמקרים בהם הוא מאפשר את זה. זו לא שאלה של אידיאולוגיה, אלא של כלכלה וארגון כוח. אנחנו ממש לא אומרים שהפרצוף, כוחו של הפרצוף, מייצר כוח ומסביר זאת. מצד שני, חלק מהסדרי הכוח זקוקים לייצור פרצופים, אחרים לא.

אם ניקח בחשבון חברות פרימיטיביות, מעטים הם הדברים העוברים בפרצוף: הסמיוטיקה שלהם אינה מסמנת, אינה סובייקטיבית, היא בעצם קולקטיבית, רב־קולית (polyvoque) וגופנית, פועלת בצורות וחומרי ביטוי מגוונים. הרב־קוליות עוברת בגופים, בנפחיהם, בחלליהם הפנימיים, בחיבוריהם ובקואורדינטות חיצוניות (טריטוריאליות). שבר של סמיוטיקה ידנית, רצף ידני מתואם ללא כפיפוּת או איחוד (unification) לרצף אוראלי, עוֹרי או קִצבי וכו '. Lizot מראה למשל כיצד "ניתוק החובה, הטקס וחיי היומיום הם מושלמים לכאורה (…), מוזרים, בלתי נתפסים למוחנו" (סוף עמוד 215) : בהתנהגות בזמן אבל, יש המספרים בדיחות מגונות ואילו אחרים בוכים; או שהוֹדִי מפסיק לפתע לבכות, ומתחיל לתקן את החליל שלו; או שכולם נרדמים. באופן דומה לגבי גילוי עריות, אין איסור על גילוי עריות, לעומת זאת ישנם רצפים עַרַיַתִיים המתחברים לרצפי איסור על פי קואורדינטות (נקודות ציון? תוואים?) כאלו או כאלו.
ציורים, קעקועים, סימנים על העור תומכים בריבוי המימדיות של גופים (אנושיים). גם המסכות מבטיחות את חיבור הראש לגוף, ואינן באות להעצים את הפרצוף. אין ספק שמתרחשות תנועות עומק של דה-טריטוריאליזציה, אשר הופכות את קואורדינטות הגוף ויאפיינו הסדרי כוח מסוימים; עם זאת, זה יהיה באמצעות חיבור הגוף לא עם פרצוף , אלא עם "העשויות חיה", במיוחד בעזרת סמים. כמובן שאין בכך פחות מן הרוחניות: מכיוון ש"היעשות-חיה" מתייחס לרוח החיה, רוח-יגואר, רוח-ציפור, רוח-אוסלוט, רוח-טוקאן, המשתלטים על פנים הגוף, נכנסים לחלליו, ממלאים את נפחיו, תחת לעשות לו פרצוף. מקרי ה"דיבוק" מבטאים קשר ישיר של הקול עם הגוף, בניגוד לפרצוף. ארגוני הכוח של השאמאן, הלוחם, הצייד, שבריריים ורעועים ככל שיהיו, הם רוחניים יותר ככל שהם פועלים דרך גופניות (cor­poréité – אולי גשמיות?), חייתיות, צִמחִיוּת (végétabilité). כשאמרנו שהראש האנושי עדיין שייך לרובד של האורגניזם, ברור שאנחנו לא שוללים את קיומה של תרבות וחברה, רק אמרנו שהקודים של תרבויות אלה ושל חברות אלה קשורים לגוף, רק דיברנו על שייכות ראשים לגופים, על היכולת של מערכת הגוף להיעשות, לקבל נשמות, לקבל אותם כחברים ולהדוף נשמות אויב. ל"פרימיטיבים" יכול להיות הראש האנושי ביותר, היפה והרוחני ביותר, אין להם פרצוף והם גם אינם זקוקים לכך – מסיבה פשוטה. הפרצוף אינו אוניברסלי.  הוא אפילו לא זה של האדם הלבן, זה האדם הלבן עצמו, עם לחייו הלבנות והרחבות והחור השחור של עיניו. הפרצוף הוא של ישו המשיח. הפרצופים הם האירופיים הטיפוסיים, זה שעזרא פאונד כינה "כל גבר חושני", בקיצור הארוטומני הרגיל (פסיכיאטרים של המאה ה -19 צדקו לומר שארוטומניה, שלא כמו נימפומניה, לעיתים קרובות נותרה טהורה ופשוטה; כלומר, הוא עובר דרך הפרצוף וההתפרצפות [visa­géification]). לא אוניברסאלי, אלא "facies totius universi" (לטינית "הפרצופים של היקום"). ישו כוכב עליון: הוא המציא את ההתפרצפות של כל הגוף (סוף עמוד 216) והפיץ אותו לכל מקום (התשוקה של ז'אן דארק, בקלוז-אפ [מתייחס לסרט של דרייר?])

הפרצוף מטבעו הוא איפוא רעיון מיוחד מאוד, מה שלא מונע ממנו לרכוש ולממש את הפונקציה הכללית ביותר. זו פונקציה של התאמה חד-חד ערכית (? – bi-univocisation), של בינאריזציה. יש כאן שני היבטים: מכונת הפרצופיות המופשטת, כפי שהיא מורכבת מקיר-לבן וחור-שחור, פועלת בשני אופנים, האחד נוגע ליחידות או אלמנטים, והשני לבחירות. מההיבט הראשון, החור השחור משמש כ"מחשב מרכזי", כ"המשיח", כ"העין השלישית", והוא נע על פני הקיר או המסך הלבן (המשמש לו) משטח ייחוס כללי. לא משנה מה התוכן שניתן לה, המכונה תמשיך לכינון של יחידת פרצוף, של פרצוף אלמנטרי ביחס של אחד לאחד עם אחר: יהה זה גבר או אישה, עשיר או עני, מבוגר או ילד, מנהיג או נתין, "x או y". תנועת החור השחור על פני המסך, מסלול העין השלישית על פני משטח ההתייחסות מכוננת כמה שיותר דיכוטומיות או מבנים עֵצִיִים, כמו מכונות בעלות ארבע עיניים שהן פרצופים אלמנטריים המקושרים זוגות-זוגות. פרצופי המורה והתלמיד, אב ובנו, עובד ובוס, שוטר ואזרח, נאשם ושופט ("השופט נראה חמור סבר, עיניו היו נטולות אופק …"): הפרצופים הקונקרטיים האינדיבידואליים מיוצרים והופכים סביב יחידות אלה, שילובי היחידות האלה, כמו פרצופו של בן עשירים בו אנו כבר יכולים להבחין בייעוד הצבאי, בעורף (טיפוסי) של חניך (האקדמיה הצבאית) Saint-Cyrien. יותר משאנו בעלי פרצוף, אנו שוקעים לתוך אחד (פרצוף).

מבחינה אחרת, מכונת הפרצופיות המופשטת מקבלת תפקיד של תגובה סלקטיבית או בחירה: בהינתן פרצוף קונקרטי, המכונה שופטת אם הוא עובר או לא עובר, אם הוא הולך או לא, על פי יחידות הפרצופים היסודיות. הפעם הקשר הבינארי הוא מסוג של "כן-לא". העין הריקה של החור השחור סופגת או דוחה, כמו רודן חצי סנילי המסמן הסכמה או סירוב. פרצוף מעין זה של מורה המעוות מ"טיקים" ומכוסה בחרדה ש"זה כבר לא הולך". נאשם, סובייקט המציג כניעות מעושה, כזו ההופכת חוצפה. או אחרת: מנומס מכדי להיות כן. פרצוף שכזה אינו לא של גבר ולא של אישה. בנוסף זה אינו לא עני ולא עשיר, האם זה חסר מעמד שהפסיד את כספו? בכל עת, המכונה דוחה פרצופים שאינן תואמים או שהבעתן מפוקפקת. אבל רק ברמת בחירה כזו. מכיוון שיהיה צורך לייצר ברצף את סטיית התקן של הסטיה לכל מה שנמלט ממערכות יחסים של אחד על אחד (bi-univoques), וכדי ליצור קשרים בינאריים בין מה שמקובל בבחירה ראשונה לבין מה שנסבל רק בשנייה, בשלישית וכו '. הקיר הלבן לא מפסיק לצמוח (סוף עמוד 217) בזמן שהחור השחור עובד שוב ושוב.

המורה השתגע; אבל טירוף הוא פרצוף התואם את האפשרות ה N-ית (עם זאת לא את האחרונה, שכן יש עדיין פרצופים של משוגעים שאינם תואמים את הטירוף כפי שהוא אמור להיות). אה, זה לא גבר ולא אישה, זה טרנסווסטית: הקשר הבינארי נוצר בין ה"לא" של הקטגוריה העיקרית לבין ה"כן" של הקטגוריה המשנית, יכול באותה מידה לסמן סובלנות, או תחת תנאים מסויימים להצביע על אויב שיש להרוג בכל מחיר. בכל אופן, זוהית, המכונה המופשטת רשמה אותך ברישתה. אנו יכולים לראות בבירור כי בתפקידה החדש של גילוי סטיות, מכונת הפרצופיות אינה מסתפקת במקרים בודדים, אלא פועלת באופן כללי יותר, כמו בתפקידה העיקרי – "הסמכת נורמליות" (מי נורמלי ומי לא). אם הפרצוף הוא אכן של ישו, כלומר של כל גבר לבן ממוצע, הסטיות הראשונות, סטיות התקן הראשונות הן גזעיות: גבר צהוב, גבר שחור, גברים בקטגוריה שנייה או שלישית. גם הם יהיו רשומים על הקיר, מופצים דרך החור. הם חייבים להיות מנוצרים, כלומר מפורצפים. הגזענות האירופית, על פי העמדת הפנים של (או טענת) האדם הלבן, מעולם לא פעלה על ידי הדרה או הגדרת מישהו כ"אחר ": במקום זה (טענה), יהיה זה בחברות פרימיטיביות שבהן יתפס הזר כ"אחר". הגזענות פועלת על ידי קביעת דרגות של סטיה מפרצוף האדם הלבן, המתיימר (טוען) לשילוב של תכונות שאינן תואמות בגלים יותר ויותר אקסצנטריים ונחשלים, שלעיתים יסבול אותם במקומות מסויימים ובתנאים מסוימים, כמו בתוך גטו, לפעמים כדי למחוק אותם מעל פני הקיר שלעולם לא תומך באחרות (זהו יהודי, זהו ערבי, זהו שחור, זהו משוגע וכו '). מנקודת המבט של הגזענות, אין חוץ, אין אנשים מהחוץ. יש רק אנשים שאמורים להיות כמונו, ופשעם הוא שאינם כאלה. החיתוך [קו ההפרדה] כבר לא עובר בין פנים וחוץ, אלא הוא פנימי לשרשראות סימולטניות של מסמנים ובו זמנית, בבחירות סובייקטיביות עוקבות. הגזענות אף פעם לא מגלה את "חלקיקי" האחר, היא מפיצה את הגלים של הזהה עד להכחדה של מה שלא ניתן לזהות (או שאפשר לזהות רק מתוך סטייה כזו או אחרת). האכזריות שלה תואמת רק את אוזלת ידה או את תמימותה [הנאיביות שלה]. בנימה חיובית יותר, הציור ניצל את כל המשאבים של פרצוף־ישו. הציור השתמש במכונה המופשטת של הפרצופיות, [סוף עמוד 218] קיר־לבן – חור־שחור, בכל הכיוונים, כדי לייצר עם פרצופו של ישו את כל יחידות הפרצוף, אך גם את כל פערי הסטייה. יש חגיגה של ציור מהבחינה הזו, מימי הביניים ועד הרנסנס, חופש חסר מעצורים. לא רק שישו שולט (מנחה) את פירצוף הגוף כולו (גופו שלו), את ההִתְנוֹפוּת (הפיכה לנוף – paysagéification) של כל המילייה (המילייה שלו), אלא שהוא מרכיב את כל הפרצופים היסודיים (אלמנטריים), ועומד לרשותו כל המגוון: ישו-אתלט ביריד, ישו-מנייריסט קוויר, ישו השחור, או למצער "הבתולה השחורה" בשולי הקיר. הטירופים הגדולים ביותר מופיעים על הבד, באמצעות הקוד (משטר הסימנים?) הקתולי. דוגמא אחת מני רבות (Giotto, The Life of St. Francis, scene XII, The Transfiguration): על רקע נוף לבן, וחור כחול-שחור בשמיים, ישו הצלוב, הופך למכונת עפיפונים, שולח על ידי קרניים סטיגמטה לסן פרנסיס; הסטיגמטות מפעילות את הפירצוף של גוף הקדוש, כמו את זה של ישו; אך הקרניים המביאות את הסטיגמטה לקדוש הן גם החוטים שבאמצעותם האחרון מזיז את העפיפון האלוהי. תחת סימן הצלב הצלחנו לכוון את הפרצוף ואת תהליכי הפירצוף בכל הכיוונים / מובנים (sens). תורת האינפורמציה מתחילה מקבוצה הומוגנית של מסרים מסומנים מוכנים מראש, שכבר נלקחים כאלמנטים במערכות יחסים חד-חד-ערכיות, או שאלמנטים שלהם מסודרים מהודעה אחת לאחרת על פי יחסים כאלה. שנית, בחירה (תיאור) של שילוב תלוי במספר מסוים של אפשרויות בינאריות סובייקטיביות, מספר העולה ביחס למספר האלמנטים. אך השאלה היא: כל החד-חד-ערכיות (bi-uni­vocisation) הזו, כל הבינאריזציה הזו (שאינה תלויה רק, כאמור, בקלות רבה יותר לחישוב), מרמזת כבר על התפשטות של קיר או מסך, על התקנת חור מחשב מרכזי שבלעדיו לא ניתן להבחין בהודעה, אין אפשרות לבחור. מערכת הקיר־הלבן – החור־השחור חייבת לעבור במתווה של רשת ריבועית (כמו במחול ה quadrille) את כל החלל, להתוות את העֵצִיוּת (arbores­cences) שלה או את הדיכוטומיות שלה, כדי שהמסמן והסובייקטיביות יוכלו להפוך את אפשרויותיהם לסבירות. על הסמיוטיקה המעורבת של סימון וסובייקטיפיקציה יש להגן באופן ייחודי מפני כל חדירה מבחוץ. אסור אפילו להיות חיצוני: שום מכונה נוודית, שום רב-קוליות פרימיטיבית לא צריכה להופיע, עם שילובי חומרי הביטוי ההטרוגניים שלה. נדרש חומר ביטוי יחיד כתנאי ניתנות לתרגום כלשהו. ניתן ליצור שרשראות סימון רק באמצעות אלמנטים דיסקרטיים, דיגיטליים, שעברו דה-טריטוריאליזציה (déterritorialisés), בתנאי שעומד לרשותם מסך סמיולוגי, קיר המגן עליהם. אנו יכולים לבצע בחירות סובייקטיביות בין שתי שרשראות או בכל נקודה בשרשרת רק בתנאי ששום סערה חיצונית (סוף עמוד 219) לא תסחוף (entraîne)עמה את שרשראות (המסמנים) והסובייקטים.

אנו יכולים ליצור רק מארג של סובייקטיביוּיוֹת אם יש ברשותנו עין מרכזית, חור שחור שתופס את כל שחורג, את כל מה שימיר את האַפֵקטים המוקצים (assignés) לא פחות מאשר את הסימונים (significations) הדומיננטיים. יתר על כן, זה אבסורד להאמין שהשפה ככזו יכולה להעביר מסר. שפה נתפסת תמיד בפרצופים שמכריזים על אמירותיה, המציגים אותם ביחס למסמנים הפועלים ולסובייקטים הנוגעים בדבר. על הפרצופים, שם מונְחוֹת הבחירות ושם מאורגנים האלמנטים: הדקדוק המקובל לעולם אינו ניתן להפרדה מחינוך של פרצופים. הפרצוף הוא מגפון של ממש. לכן זו אינה רק מכונת הפרצופים המופשטת החייבת לספק מסך מגן וחור מחשב שחור, אלו הפרצופים שהיא מייצרת אשר מתחקים אחר כל מיני עציות ודיכוטומיות, שבלעדיהן המסמן והסובייקטיבי לא יוכלו לתפעל את אלה שחוזרים אליהם בשפה. ללא ספק הבינאריות והחד-חד-ערכיות (bi-univocités) של הפרצוף אינם זהים לאלה של השפה, ליסודותיה ולנושאיה. הם כלל לא דומים. אבל הראשון [הפרצוף] נמצא בבסיסה של האחרונה [השפה]. אכן, בתרגום של תכנים מעוצבים מכל סוג שהוא, לחומר (substance) ביטוי יחיד, מכונת הפרצופיות כבר מכפיפה תכנים אלה לצורה היחודית של ביטוי ממושמע (signifiante) וסובייקטיבי. זה ממשיך לרשת המִקְדמית המאפשרת הבחנה באלמנטים סימוניים, קבלת בחירות סובייקטיביות. מכונת הפרצוף אינה נספח של המסמן והסובייקט, אלא קשורה אליו ומותנה (בו?): הבינאריות והחד-חד-ערכיות כופלות את האחרות, עודפות הפרצוף היא ביחס של עודפות עם העודפויות של המסמנים והסובייקטים. בדיוק מכיוון שהפרצוף תלוי במכונה מופשטת, הוא לא מניח סובייקט או מסמן שכבר נמצא שם; אבל הוא כן קשור בהם, ונותן להם את המצע הנדרש. זהו לא הסובייקט שבוחר פרצופים, כמו במבחן של סונדי [מבחן השלכה המיועד להערכה פסיכולוגית של מאפייני אישיות ותפקודים], אלו הפרצופים הבוחרים את הסובייקטים שלהם. זה לא מסמן שמפרש את הדמות כתם־שחור-חור־לבן או דף־לבן-חור־שחור, כמו במבחן רורשאך, הדמות הזו היא ש"מתכנתת" את המסמנים.

התקדמנו לשאלה: מה מפעיל את מכונת הפרצופיות המופשטת, מכיוון שהיא לא תמיד מופעלת, וגם לא בכל תצורה חברתית? תצורות חברתיות מסוימות זקוקות לפרצוף, וגם לנוף. [סוף עמוד 220]
זה די סיפור. היתה, בתאריכים מגוונים מאוד, קריסה כללית של כל סמיוטיקה פרימיטיבית, רב-קולית, הטרוגנית, ומשחקים של חומרים וצורות ביטוי מגוונות מאוד, לטובת סמיוטיקה של סימון וסובייקטיביות. יהיו ההבדלים בין סימון לסובייקטיפיקציה אשר יהיו, תהה השכיחות של מקרה זה או אחר במקרה זה או אחר, יהיו אשר יהיו הדמויות המשתנות של הגיוון דה-פקטו שלהם, משותף להם ריסוק כל הרב-קוליות, הקמת השפה כסוג של ביטוי בלעדי, הימשכות על ידי חד־חד־ערכיות סימונית ועל ידי בינאריזציה סובייקטיבית. הסופר־ליניאריות התואמת את השפה מפסיקה להיות תואמת דמויות רב-ממדיות: היא משטחת כעת את כל הנפחים, היא מכפיפה את כל הקווים. האם זה צירוף מקרים כי הבלשנות נתקלת תמיד ובמהירות רבה בבעיית ההומונימיה או באמירות דו-משמעיות שבהן היא תטפל באמצעות קבוצה של צמצום בינארי? באופן כללי יותר, לא ניתן לתמוך באף רב־קוליות, בשום מאפיין של ריזום: ילד שרץ, מנגן, שרוקד, שמצייר, לא יכול למקד את תשומת ליבו בשפה ובכתיבה, הוא לעולם לא יהיה סובייקט [או נושא?] טוב. בקיצור, הסמיוטיקה החדשה צריכה להרוס באופן שיטתי את כל ריבוי הסמיוטיקות הפרימיטיביות, גם אם היא שומרת את השברים במתחמים מוגדרים היטב.

עם זאת, אלו לא הסמיוטיקות הנלחמות זו בזו, חמושות רק בנישקן היחיד. אלו הם סידורי כוח מאוד ספציפיים הכופים סימון וסובייקטיביות כצורת הביטוי המובהקת שלהם, תוך הנחה מוקדמת הדדית עם תכנים חדשים: בלי שום סימן ללא מערך דספוטי [רודני], ללא סובייקטיבציה נעדרת הסדר [agencement] סמכותי, ללא תמהיל מבין השניים, ללא סידורי כוח הפועלים במדויק על ידי סימונים, ומופעלים על נשמות או סובייקטים. עכשיו אלו סידורי הכוח האלה, התצורות הדספוטיות או הסמכותיות הללו, שנותנים לסמיוטיקה החדשה את אמצעי האימפריאליזם שלה, כלומר את האמצעים הן לריסוק אחרים והן להגנה על עצמם מפני כל איום מבחוץ. זהו ביטול מתואם של הגוף ושל קואורדינטות הגוף דרכן עברו סמיוטיקות רב-קוליות או רב-ממדיות. אנו ממשמעים את הגופים, אנו מבטלים את הגשמיות, אנו צדים את ההפיכה־לבעל־חיים, דוחפים את הרה-טריטוריאליזציה לסף חדש, מכיוון שנדלג מרבדים אורגניים לרבדים בעלי סימון וסובייקטיבציה. [סוף עמוד 221]

רק חומר ביטוי אחד יווצר. אנו נבנה את מערכת הקיר־לבן-חור־שחור , או ליתר דיוק נפעיל את המכונה המופשטת הזו שחייבת לאפשר ולהבטיח את אומניפוטנטיות הסימון, כמו גם את האוטונומיה של הסובייקט. אתה תוצמד אל הקיר הלבן ותוטבע אל תוך החור השחור. מכונה זו מכונה פרצופיות מכיוון שהיא ייצור חברתי של הפרצוף, מכיוון שהיא מפעילה התפרצפות של כל הגוף, סביבתו וחפציו, והתְנוֹפוּת (paysagéification) של כל העולמות והסביבות (milieux). הדה-הטריטוריאליזציה של הגוף מרמזת על רה-טריטוריאליזציה על הפרצוף; פענוח הגוף כרוך בקידוד יתר על ידי הפרצוף; קריסת קואורדינטות (הגוף) או סביבות הגוף מרמזת על יצירת נוף. הסמיוטיקה של הסימון והסובייקטיבי לעולם לא עוברת בגופים. זה אבסורד להעמיד פנים כאילו הוא מציב את הסימון ביחס לגוף. ההבדל בין המדים והבגדים שלנו מצד אחד, ובין הציורים והלבוש הפרימיטיבי מצד שני, הוא שהראשונים פועלים לפירצוף של הגוף, עם החור השחור של הכפתורים והקיר הלבן של הבד. אפילו המסכה מוצאת כאן פונקציה חדשה, בדיוק ההפך מקודמתה. כיוון שאין שום פונקציה יחידה של המסכה, למעט פונקציה שלילית (בשום מקרה אין משתמשים במסכה כדי להסתיר, להחביא, אפילו לא על ידי הצגה או חשיפה). או שהמסיכה מבטיחה את שייכות הראש לגוף, ל"היעשות-חיה" שלו, כמו בסמיוטיקות פרימיטיביות. או להפך, כמו עכשיו, המסכה מבטיחה את הזיקפה, את הרמת הפרצוף, את ההתפרצפות של הראש והגוף: המסכה היא אזי הפרצוף בפני עצמו, ההפשטה או הפעולה של הפרצוף. חוסר אנושיות של הפרצוף.

הפרצוף אף פעם אינו מניח כתנאי מוקדם סימון או סובייקט. סדר הדברים שונה בתכלית: סידור קונקרטי של כוח רודני וסמכותי -> הפעלת מכונת פרצופיות אבסטרקטית, חור־שחור-קיר־לבן -> התקנת הסמיוטיקה החדשה של סימוניות וסובייקטיפיקציה, על משטח מחורר זה. זו הסיבה שלא הפסקנו להתחשב באופן בלעדי בשתי בעיות: מערכת היחסים של הפרצוף עם המכונה האבסטרקטית המייצרת אותו; מערכת היחסים של הפרצוף עם סידורי הכוח הזקוקים ליִיצור חברתי זה. הפרצוף הוא פוליטיקה. כמובן, ראינו במקומות אחרים שהסימוניות והסוביקטיפיקציה היו סמיוטיקות בעלת חוקיות מובהקת, עם המשטר השונה שלהן (הקרנה מעגלית, ליניאריות מגזרית), עם מנגנוני הכוח השונים שלהן (עבדות דספוטית/רודנית כללית, החוזה – משפט סמכותני). ואף אחד משניהם אינו מתחיל בישו, כשהאדם הלבן הוא הנוצרי האוניברסלי: יש תצורות סימון [סוף עמוד 222] דספוטיות אסייתיות, שחורות או הודיות; התהליך הסמכותני של הסובייקטיפיקציה מופיע בצורתו הטהורה ביותר אך ורק ביעודו של העם היהודי.

אבל לא משנה מהו ההבדל בין הסמיוטיקות האלו, בפועל הן בכל זאת מעורבות זו בזו, וברמה של עירוב זה הן טוענות את / (מכריזות על) האימפריאליזם שלהן, כלומר את טענתן המשותפת להחליף את כל שאר הסמיוטיקות. אין סימוניות שאינה כוללת נביטה של ​​סובייקטיביות; אין סוביקטיפיקציה שאינה כוללת את שרידי הסימון. אם המסמן מקפץ קודם כל על קיר, אם הסובייקטיביות עפה קודם כל לעבר חור, יש לומר כי בקיר הסימון יש כבר חורים שחורים, וכי החור השחור של הסובייקטיביות עדיין נושא עמו שברי קיר: העירוב מבוסס אפוא על מכונת חור־שחור-קיר־לבן בלתי ניתנת להפרדה , ושני הסמיוטיקות אינן מפסיקות להתערבב על ידי חצייה, חפיפה, חיבור של אחד על השני, כמו בין "העברי לפרעה". אלא שיש יותר, מכיוון שאופי העירובים יכול להיות מאד משתנה. אם אנו יכולים לתארך את מכונת הראיה, על ידי שנקצה לה את שנת האפס של ישו וההתפתחות ההיסטורית של האדם הלבן, הרי זה מכיוון שהתערובת חדלה להיות חפיפה או צומת, והופכת לחדירה מוחלטת, בה כל אלמנט מחלחל למשנהו, כמו טיפות של יין אדום־שחור במים צחורים. הסמיוטיקה שלנו, של האדם הלבן המודרני, ממש זו של הקפיטליזם, הגיעה למצב זה של ערבוב שבו סימוניות וסובייקטיפיקציה בפועל חודרים זה בזה. זה המקום בו הפרצופיות, או מערכת הקיר־הלבן-חור־שחור, מקבלת את מלוא היקפה. עם זאת יש עלינו להבחין בין המצבים המעורבים, לבין החלק המשתנה של היסודות. בין אם במדינה הנוצרית, אך גם במדינות הקדם-נוצריות, גורם אחד יכול לגבור על האחר, להיות פחות או יותר עוצמתי. אנו מובלים להגדיר פרצופי גבול אשר אין לבלבל בינם לבין יחידות הפרצוף או סטיות הפרצוף שהוגדרו לעיל.

1. כאן, החור השחור נמצא על הקיר הלבן. זו אינה יחידה אחודה, מכיוון שהחור השחור ממשיך לנוע על פני הקיר, וממשיך לבינאריזציה. שני חורים שחורים, ארבעה חורים שחורים, N חורים שחורים מופצים כמו עיניים. הפרצופיות היא תמיד ריבוי. אנו מאכלסים את הנוף בעיניים או בחורים שחורים, כמו בציור של Ernst, כמו ברישום של Aloïse [אמנית outside art בשם Aloïse Corbaz dite] או של Wülfli [אמן outside art בשם Adolf Wülfli]. על הקיר הלבן נכתבים עיגולים הגובלים בחור: בכל מקום שיש מעגל כזה אנו יכולים למקם עין. אנו יכולים אפילו להציע כחוק: ככל שחור יותר תחום, אפקט הקצה יהיה להגדיל את המשטח עליו הוא גולש, ולתת למשטח זה כוח לוכד. יתכן שהמקרה הטהור ביותר ניתן [סוף עמוד 223] במגילות האתיופיות העממיות, המתארות שדים: שני חורים שחורים על המשטח הלבן של הקלף, או של הפרצוף המלבני או העגול המתוארים שם, אך החורים השחורים הללו רוחשים שם ומתרבים, הם מייצרים יתירות, ובכל פעם שאחד גובל במעגל שני, הם מכוננים חור שחור חדש, תהיה שם עין. השפעת לכידת משטח שנסגר עוד יותר ככל שהוא גדל. זהו סימון הפרצוף הרודני, והמכפלה שלו עצמו, ריבויו, עודפות התדירות שלו. כפל העיניים. הרודן או נציגיו נמצאים בכל מקום. זה הפרצוף שנראה מקדימה, רואים סובייקט אשר הוא עצמו רואה פחות משנתפס בחורים השחורים. זהו דמות של גורל, גורל ארצי, גורל סימון אובייקטיבי. צילום התקריב בקולנוע מכיר דמות זו היטב: צילום התקריב של Griffith, על פרצוף, אלמנט של פרצוף או אובייקט "מפורצף", שמקבל אז ערך זמני משוער (ידי המטוטלת מכריזות על משהו).

2. שם, להפך, הקיר הלבן התכווץ, הפך חוט כסף ההולך לעבר החור השחור. חור שחור "האוחז ממעל" (accrête) את כל החורים השחורים, את כל העיניים, את כל הפרצופים, באותו הזמן שהנוף הוא חוט שנכרך בקצהו הסופי סביב החור. זה תמיד ריבוי, אבל זו דמות אחרת של גורל, הגורל הסובייקטיבי, הנלהב; רפלקסיבי. זה הפרצוף, או הנוף הימי: הוא עוקב אחר קו ההפרדה של השמים והמים, או הארץ והמים. הפרצוף הסמכותי הזה נמצא בפרופיל, ופונה לחור השחור. או לחלופין, שני פרצופים זה מול זה, אך בפרופיל למתבונן, והמפגש שלהם כבר מסומן על ידי הפרדה בלתי מוגבלת. או אחרת הפרצופים הפונים זה מזה, תחת הבגידה שמרחיקה אותם. טריסטן, איזולדה, איזולדה, טריסטן, בסירה הדוחפת אותם לחור השחור של בגידה ומוות. פרצופיות של התודעה והתשוקה, עודפות של תהודה או של צימוד. הפעם לתקריב כבר אין השפעה של הגדלת משטח, שהוא בו זמנית תוחם, אין לו עוד [סוף עמוד 224] תפקיד של ערך זמן משוער.

Prolifération des yeux par bordure multipliée : ריבוי העיניים בגבול כפול
Machine à quatre yeux : מכונה בעלת ארבע עינים
Avec effet de multiplication de bordure: עם אפקט כפל גבולות
Visage despotique signifiant terrestre: פרצוף רודני סימון ארצי

זה מסמן את ראשיתה של סקלת עוצמה, או שזה חלק מסקלה זו, זה מלהיט את הקו אחריו עוקב הפרצוף, גם כשהפרצוף מתקרב לחור השחור כסיום: צילום התקריב של Eisenstein מול צילום התקריב של Griffith (העלייה העזה של הצער, או הכעס, בצילומי התקריב של "אוניית הקרב פוטיומקין"). שוב, אנו יכולים לראות כי כל השילובים אפשריים בין שתי דמויות הפרצוף המגבילות (את הטווח). ב Lulu של Pabst, פרצופה הרודני של Lulu שנפלה מתחבר לדימוי סכין הלחם, דימוי בעל ערך נבואי המרמז (מראש) על הרצח. [סוף עמוד 225] אך גם פרצופו הסמכותי של ג'ק המרטש עובר מדרג שלם של עוצמות המוביל אותו לעבר הסכין, ולעבר ההתנקשות ב Lulu.

Machine célibataire – מכונה רווקית / מתנזרת
Machine couplée – מכונה מצומדת / זוגית
Machine complexe – מכונה מסובכת
Ligne de musicalité – קו של מוזיקליות
Ligne de picturalité. – קו של תמונתיות
Ligne de paysagéité – קו של התנופות
Ligne de visagéité – קו של פרצופיות
Ligne de conscience – קו של תודעה
Ligne de passion. – קו של תשוקה
Etc. – וכו'
Visage autoritaire subjectif maritime – פרצוף-סמכותי-סוביקטיבי-ימי (? בעקבות טריסטאן ואיזולדה)

באופן כללי יותר, נציין את המאפיינים המשותפים לשתי דמויות הגבול. מצד אחד, הקיר הלבן, הלחיים הלבנות הרחבות, בהחלט עשויות להיות האלמנט המהותי של הסימון, והחור השחור, העיניים, יכול להיות האלמנט המשקף את הסובייקטיביות, הם תמיד הולכים יחד, אבל תחת שני אופנים שבהם, לעיתים, חורים שחורים מופצים ומתרבים על הקיר הלבן, לעיתים להפך, הקיר, המצטמצם לפיסגתו או לאופק שלו, נחפז לעבר חור שחור המושך אליו את כולם. אין קיר ללא חורים שחורים, אין חור ללא קיר לבן. לעומת זאת, במקרה אחד כמו במקרה השני, החור השחור תחום מעצם טבעו ואף תחום יתר על המידה; כאשר הגבול (התוחם) משפיע על הגדלת פני השטח של הקיר או הופך את הקו לאינטנסיבי יותר; ולעולם החור השחור לא נמצא בעיניים (האישון), הוא תמיד בתוך התחום, והעיניים תמיד בתוך החור: עיניים מתות, הרואות טוב יותר, נמצאות בחור השחור. [סוף עמוד 226]. מאפיינים שכיחים אלה אינם מונעים את ההבדל הגבולי בין שתי דימויי הפרצוף, ואת הפרופורציות לפיהן לפעמים האחד, לעיתים השני גובר בסמיוטיקה מעורבת – הפרצוף הרודני-סימוני-יבשתי, הפרצוף הסמכותי-סובייקטיבי-נלהב-ימי (המִדְבַּר יכול להיות גם ים האדמה). שתי דמויות גורל, שתי מצבים של מכונת הפרצופיות. Jean Paris הראה בבירור את התרגיל של הקטבים הללו בציור, החל מישו ערמומי עד לישו נלהב: מצד אחד, פניו של ישו נראים מקדימה, כמו בפסיפס ביזנטי, עם החור השחור של העיניים על רקע מוזהב, כל העומק המוקרן קדימה; מצד שני, הפרצופים החוצים ופונים, במפנה של שלושה רבעים או בפרופיל, כמו קנווס של הקוואטרו-צנטו, (המאה החמש עשרה) עם מבטים אלכסוניים העוקבים אחרי קווים מרובים ומשלבים את העומק בציור עצמו (אנו יכולים לקחת דוגמאות שרירותיות למעבר ולגיוון: קריאת השליחים, ציור של Duccio, על נוף מים, שם הנוסחה השנייה כבר תופסת לגבי ישו והדייג הראשון, בעוד הדייג השני נשאר לכוד בקוד הביזנטי).

Duccio di Buoninsegna (painter) Sienese, c. 1250/1255 – 1318/1319
The Calling of the Apostles Peter and Andrew 1308-1311
tempera on panel 42.7 × 45.5 cm

אהבתו של Swann: (בספרו "בעקבות הזמן האבוד") Proust ידע להדהד פרצוף, נוף, ציור, מוזיקה וכו'. שלושה רגעים בסיפורם של Swann-Odette. ראשית, מכונן מכשיר סימון שלם. פרצופה של אודט עם לחיים רחבות, לבנות או צהובות, ועיניים כמו חורים שחורים. אך פרצוף זה עצמו לא מפסיק להתייחס לדברים אחרים, המסודרים גם הם על הקיר. זו האסתטיות והחובבנות של Swann: תמיד משהו צריך להזכיר לו משהו אחר, ברשת של פרשנויות תחת סימן המסמן. פרצוף מתייחס לנוף. פרצוף חייב "להזכיר" לעצמו ציור, קטע של ציור. קטע מוזיקלי חייב לפלוט משפט קטן שמתחבר לפרצופה של Odette, עד כדי כך שהמשפט הקטן הוא רק אות. הקיר הלבן מאוכלס, החורים השחורים מסודרים. כל אמצעי הסימוניות הזה, בהתייחסות לפרשנויות, מכין את הרגע השני, הנלהב הסובייקטיבי, בו תתפתח הקנאה, הנרגנות, הארוטומניה של Swann. כעת פניה של Odette נחפזות על גבי קו הממהר לעבר חור שחור בודד, זהו הפסיון של Swann. גם הקווים האחרים, של נוֹפִיוּת, [סוף עמוד 227] ציוריות, מוזיקליות, ממהרים לעבר רוח החור הקטטונית הזו, סובבים סביבו, תוחמים אותו מספר פעמים.

אבל, הרגע השלישי, בסוף תשוקתו הארוכה, Swann הולך לקבלת פנים שבה הוא רואה לראשונה את פרצופיהם של המשרתים והאורחים מתפשטים בתווי פרצוף אסתטיים אוטונומיים: כאילו קו הציוריות חזר לעצמאות, הן מעבר לקיר והן מחוץ לחור השחור. אז זה המשפט הקטן של Vinteuil החושף מחדש את הטרנסנדציה שלו ומחייה שורה של מוזיקליות טהורה עוד יותר אינטנסיבית, א-סימונית, א-סובייקטיבית. ו Swann יודע שהוא כבר לא אוהב את Odette, ובעיקר ש Odette לעולם לא תאהב אותו שוב. — האם האמנות חייבה ישועה, אף ש Swann, כמו Proust, לא יוושע? האם היה צורך לפרוץ את הקיר או לצאת מהחור, לוותר על אהבה? האם האהבה הזו לא הייתה רקובה מההתחלה, עשויה סימוניות וקנאה? האם היה דבר אחר אפשרי, בהתחשב באסתטיקה הבינונית של Odette ו Swann? במובן מסוים, עוגיית
ה madeleine היא אותו סיפור. המספר נוגס בעוגיית ה madeleine: עודפות, חור שחור של זיכרון לא רצוני. איך הוא יצא משם? מעל הכל, זה משהו שיש לצאת ממנו, משהו להימלט מפניו. Proust יודע זאת היטב, למרות שפרשניו כבר לא יודעים זאת. אבל הוא ייצא מזה דרך אמנות, רק דרך אמנות.

איך יוצאים מהחור השחור? איך מבקיעים דרך הקיר? איך מפרקים את הפרצוף? לא משנה מהי הגאונות של הרומן הצרפתי, הוא לא מתעסק בזה. הוא עסוק יתר על המידה במדידת הקיר, או אפילו בבנייתו, בחקר חורים שחורים, בהרכבת פרצופים. הרומן הצרפתי הוא בבסיסו פסימי, אידיאליסטי, "מבקר את החיים ולא יוצר של חיים". הוא תוחב את הדמויות שלו לחור, הוא מקפיץ אותן כנגד הקיר. הוא יכול להגות רק מסעות מאורגנים, ועל ישועה (לחשוב) רק על ידי אמנות. זו עדיין ישועה קתולית, כלומר בדרך הנצח. הוא מקדיש את זמנו לספירת מלאי, במקום לשרטט קווים, קווי בריחה פעילים או דה-טריטוריאליזציה חיובית. שונה לגמרי הוא הרומן האנגלו-אמריקאי. "לעזוב, לעזוב, לברוח … לחצות את האופק …" מ Thomas Hardy ועד Lawrence , מ Mel­ville ועד Miller, אותה הקריאה נשמעת, לחצות, לצאת, לחדור, לעקוב אחרי הקו ולא להיצמד לנקודה. מצא את קו ההפרדה, עקוב אחריו או צור אותו, עד לבגידה. זו הסיבה שבנוגע לנסיעות, לדרך בה נוסעים, לתרבויות אחרות, מזרח, דרום אמריקה, וגם בקשר לסמים, גם [סוף עמוד 228] לנסיעות מקומיות, יש להם מערכת יחסים שונה לחלוטין מזו של הצרפתים. הם יודעים כמה קשה לצאת מהחור השחור של הסובייקטיביות, התודעה והזיכרון, זוגיות וההזדווגות. עד כמה אנו מתפתים לתת לעצמנו להילקח ולהתערסל לתוכו, להיצמד לפרצוף. . . "נעול בתוך החור השחור הזה, (…) היא שלפה ממנו מעין זרחן בצבע נחושת, מומס, (…) המלים יצאו מפיה כמו לבה. כל גופה נמתח כמו סוג של חממה רעבתנית, מבקש אחיזה, נקודה איתנה ומהותית בה אפשר לשבת [percher, לשבת במקום גבוה, אולי לקנן], מקלט לחזור אליו ולנוח בו לרגע. (…) תחילה פירשתי את זה כתשוקה, כאקסטזה, (…) חשבתי שגיליתי הר געש חי, מעולם לא עלה בדעתי שזה יכול להיות ספינה השוקעת באוקיאנוס של ייאוש, בים הסַארגַסוֹ (Sar­gasses) של חולשה וחוסר אונים. כיום, כשאני חושב על הכוכב השחור הזה, שהקרין דרך החור בתקרה, הכוכב הקבוע הזה שהיה תלוי על התא הזוגי שלנו, קבוע יותר ורחוק יותר מהמוחלט, אני יודע שזו היא, מרוקנת מכל מה שגרם לה להיות היא עצמה כראוי, שמש שחורה ומתה, ללא היבט כלשהו (מתוך הנרי מילר, חוג הגדי). נגוהות דמויי נחושת כמו הפרצוף בתחתיתו של חור שחור. העניין הוא לצאת מזה, לא באמנות, כלומר ברוח, אלא בחיים, בחיים האמיתיים. אל תיקח את כוחי לאהוב. הם גם יודעים, סופרים אנגלים אמריקאים, עד כמה קשה לפרוץ את קיר הסימון. רבים ניסו, מאז ישו, החל בישו. אבל ישו עצמו החמיץ את המעבר, את הקפיצה, הוא הוחזר מהקיר, וכמו "מעיין שפתאום זורם לאחור, כל העפר מהזרימה השלילית זורם לאחור, כל המומנטום השלילי של האנושות נראה שהצטבר במסה אינרטית ומפלצתית בכדי להוליד את המספר השלם האנושי (type du nombre entier humain), הסיפרה אחד, האחדות הבלתי ניתנת לחלוקה "- הפרצוף (מתוך הנרי מילר, חוג הגדי). לעבור את הקיר, אולי הסינים, באיזה מחיר? במחיר הפיכה לחיה, הפיכה לפרח או סלע, ​​ועוד יותר מכך – הפיכה לבלתי מוחש (impercep­tible) מוזר, הפיכה לקשה ההופכת לאחת עם אהבה. זו שאלה של מהירות, אפילו אם התנועה היא במקום (ללא תזוזה). האם זה גם, לבטל את הפרצוף, או, כמו שאמר מילר, לא להביט עוד על העיניים או בעיניים, אלא לשחות על פיהם, לעצום את העיניים שלך ולהפוך את גופך לקרן אור שזזה במהירות הולכת וגוברת? כמובן, זה דורש את כל משאבי האמנות, גם של האמנות הגבוהה ביותר. זה דורש קו שלם של כתיבה, קו שלם של תמונתיות (picturalité), קו שלם של מוזיקליות …מכיוון שדרך הכתיבה אנו הופכים לחייתיים, [סוף עמוד 229] דרך הצבע אנחנו הופכים בלתי־מורגשים, דרך המוסיקה אנחנו הופכים להיות קשים וחסרי זיכרון, גם חיתיים וגם בלתי מורגשים: מאוהבים. אבל אמנות היא אף פעם לא תכלית לעצמה, היא רק מכשיר לשרטט את קווי החיים, כלומר את כל ההעשויות האמיתיות האלה, שלא מתרחשות רק באמנות, כל הבריחות הפעילות הללו, שאינן מורכבות בבריחה באמנות, בבחירת מקלט באמנות, בדה־טריטוריאליזציות החיוביות, שלא יעשו רה־טריטוריאליזציה באמנות, אלא יתייחסו איתם לעבר האזורים הא-סימוניים, א-סובייקטיביים וחסרי הפרצוף.

ביטול הפרצוף אינו משימה של מה בכך. יש בכך סכנה של טירוף: האם זה מיקרי שהסכיזו(פרן) מאבד בו זמנית את תחושת הפרצוף, הן את זו שלו והן של אחרים, את תחושת הנוף, את תחושת השפה וסימוניה הדומיננטיים? הפרצוף הוא ארגון רב עוצמה. אפשר לומר שהפרצוף מחזיק במלבן שלו או במעגל שלו מערך שלם של מאפיינים, מאפייני פרצוף אותם הוא יטמיע ויעמיד לשירות הסימון והסובייקטיפיקציה. מה זה טיק? זה בדיוק המאבק, שנפתח מחדש תמיד, בין מאפייני פרצופיות המנסים להימלט מהארגון הריבוני של הפרצוף, לבין הפרצוף עצמו הסוגר על מאפיין שכזה, שב ואוחז בו, חוסם את קו הבריחה שלו, כופה מחדש את הארגון שלו. (בהבחנה הרפואית בין טיק של רֶתֶת (clonique) או טיק עֲוִיתִי (convulsif), לבין טיק חזרתי (tonique) או סְפַּסְטִי (spasmodi­que), אולי צריך לראות במקרה הראשון את השכיחות של מאפיין הפרצופיות המנסה לברוח, במקרה השני זה של ארגון הפרצוף המבקש להיסגר, לשתק). עם זאת, אם להביס את הפרצוף זה עניין גדול, זה בגלל שאין זה סיפור פשוט של "טיקים", וגם לא הרפתקה של חובבן או של אֶסְתֶּטִיקָן. אם הפרצוף הוא פוליטי, ניצחון הפרצוף גם הוא פוליטי, כרוך בהיעשויות־ממשי (devenirs réels), היעשות־נסתר (devenir­-clandestin) לחלוטין. הבסת הפרצוף זהה לפריצה דרך קיר הסימון, ליציאה מתוך החור השחור של הסובייקטיביות. התוכנית, סיסמת הסכיזואנליזה הופכת כאן ל: חפש את החורים השחורים שלך ואת הקירות הלבנים שלך, הכיר אותם, הכיר את פרצופייך, אחרת לא תביס אותם, אחרת לא תשרטט את קווי הבריחה שלך. (הערה 20: ניתוח הדמויות של  Wilhelm Reich מחשיב את מאפייני הפרצופיות והפרצוף כאחת הפיסות הראשונות של "שריון החזה" של אופיו והתנגדותו של האגו (ראו "טבעת העיניים", ואז "הטבעת האוראלית"). ארגון הטבעות הללו נעשה על מישורים הניצבים ל"זרם האורגונוטי (orgonotique)", ומתנגד לתנועה החופשית של זרם זה בכל הגוף. מכאן החשיבות של הסרת שריון חזה זה או "פתרון הטבעות") [סוף עמוד 230]

אז זהו, גם עכשיו עלינו להגביר זהירות מעשית. (מעשית – להיזהר יותר?) ראשית, זה לעולם לא חזרה אל…זו אינה שאלה של "חזרה" לסמיוטיקות פרה-סימוניות ופרה-סובייקטיביות של הפרימיטיבי. לעולם לא נצליח "להיות" הכושי, ההודי, או אפילו הסיני. אף הפלגה בים הדרומי, בתנאים קשים ככל שיהיו, לא תגרום לנו לעבור את הקיר, לצאת מהחור או לאבד את הפרצוף. לעולם לא נוכל לחַדֵש ראש וגוף פרימיטיביים, ראש אנושי, רוחני וחסר פרצוף. נהפוך הוא, זה יהיה אמצעי לעיצוב מחדש של תמונות, לניתור כנגד הקיר, תמיד יהיו רה-טריטוריזציות , אוי האי המדברי הקטן שלי, בו אני מוצא את Closerie des lilas, אוי האוקיינוס ​​העמוק שלי שמשקף את אגם Bois de Boulogne , הו הפראזה (המוזיקלית) הקטנה מסונטת Vinteuil (הסונטה המומצאת מתוך "בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט) המזכירה לי רגע מתוק. תרגילים גופניים ורוחניים מהמזרח, אך נעשים כזוג, כמו מיטה זוגית מצופה בסדין סיני: האם עשית את התרגול שלך היום? Lawrence רק רוצה את Melville לדבר אחד: שיידע לחצות את הפרצוף, העיניים והאופק, הקיר והחור, טוב יותר מכפי שמישהו כלשהו יכול היה לעשות, אך יחד עם זאת, בלבלו את החצייה הזו, את הקו היצירתי הזה, עם איזו "חזרה בלתי אפשרית", חזרה לפראים הגרים באוהל Typee, בדרך שהיא עדיין אמנותית, ומתעבת את החיים, דרך בטוחה לשמור על נוסטלגיה לארץ המולדת ("Melville היה נוסטלגי לביתו ולאמו, לאותם דברים שהוא ברח רחוק ככל שהאוניות יכלו לקחת אותו (…) (…) הוא חזר לנמל להתמודד עם קיומו הממושך. (…) הוא מסרב לחיים. (…) הוא נאחז באידיאל שלו לאיחוד מושלם, לאהבה מוחלטת, בעוד שאיחוד מושלם באמת הוא כזה שבו כולם מקבלים שיש באחר מרחבים גדולים שאינם נודעים. (…) מלוויל היה בעצם מיסטיקן ואידיאליסט. הוא נצמד לכלי הנשק האידיאליים שלו. אני, אני נוטש את שלי, ואני אומר: שהנשק הישן ירקב. הכינו חדשים ופשוט תירו” – מתוך D. H. Lawrence – מחקרים בספרות אמריקאית קלאסית). אנחנו לא יכולים לחזור חזרה. רק הנוירוטים, או כמו ש Lawrence אומר "המורדים", הרמאים, מנסים רגרסיה. הקיר הלבן של הסימון, החור השחור של הסובייקטיביות, מכונת הפרצוף הם מבואות סתומים רבים, אמת המידה של כְניעויותֵינוּ (soumissions) , של הכְנעותֵינוּ (assujettissements); אבל נולדנו לזה, ועל זה יש עלינו לעמוד / להתדיין. לא במובן של שלב הכרחי, אלא במובן של כלי שעבורו יש להמציא שימוש חדש. רק על פני קיר הסימון נוכל להעביר את קווי האַ-סִימוּניוּת המבטלים את כל הזיכרונות, כל ההתייחסויות, כל הסימונים האפשריים [סוף עמוד 231] וכל הפרשנויות האפשריות. רק בחור השחור של התודעה הסובייקטיבית והתשוקה נגלה את החלקיקים הלכודים, המחוממים והמומרים (transformées) אותם עלינו לשגר מחדש (relan­cer) לאהבה חיה, לא סובייקטיבית, בה כולם מתחברים למרחבים הלא ידועים של האחר, מבלי להיכנס אליהם או לכבוש אותם, שם הקווים מורכבים כקווים שבורים. רק בתוך הפרצוף, בתחתית החור השחור שלו ועל הקיר הלבן, יוכל אדם לשחרר את מאפייני הפרצופיות, כמו ציפורים, לא לחזור לראש פרימיטיבי, אלא להמציא את השילובים שבהם מאפיינים אלה קשורים למאפיינים של נוֹפִיוּת, עצמן משוחררות מהנוף, למאפיינים של ציוריות (picturalité), מוזיקליות, עצמן משוחררות מהקודים שלהם בהתאמה. באיזו חדווה, שלא הייתה רק של הרצון לצייר, אלא של כל הרצונות, השתמשו ציירים בפרצופו של ישו עצמו לכל המובנים ולכל הכיוונים. והאביר ב(סוגת) רומן האבירים (של ימי הביניים), האם אנו יכולים לומר האם הקטטוניה שלו נובעת מהעובדה שהוא נמצא בתחתית החור השחור, או שהוא כבר רוכב על החלקיקים שגורמים לו לצאת למסע חדש? Lawrence, שהושווה ל Lancelot, כותב:
"להיות לבד, בלי רוח, בלי זיכרון, ליד הים. (…) בודד, נעדר ונוכח כמו יליד, חום-שחור על החול שטוף השמש. (…) הרחק, הרחק, כאילו נחת בכוכב אחר, כמו טביעת רגל של אדם אחר המוות. (…) הנוף ? הוא עשה צחוק מהנוף. (…) האנושות? לא קיימת . המחשבה? כמו אבן שנפלה למים. העבר העצום, הבוהק? מרושש ובלוי, שברירי, צדף שברירי ושקוף שנפלט אל החוף." (Lawrence, Kangourou, Gallimard)
רגע לא בטוח בו מערכת הקיר־לבן-חור־שחור, נקודה־שחורה-חוף־לבן, כמו בהדפס יפני, מתאחדת עם היציאה שלה עצמה, הפריצה שלה עצמה, החצייה שלה.

הסיבה לכך היא שראינו את שני המצבים השונים מאוד של המכונה המופשטת: לעיתים היא נקלעת לשכבות בהן היא מספקת רק דה-טריטוריאליזציה יחסית, או אפילו דה-טריטוריאליזציה מוחלטת, אבל כזו שנותרת שלילית; לפעמים, נהפוך הוא, היא מתפתחת על מישור העקביות (plan de consistance) המעניק לה פונקציה "דיאגרמטית", ערך חיובי של דה-טריטוריאליזציה, כמו הכוח של יצירת מכונות מופשטות חדשות. לפעמים המכונה המופשטת, כמכונת הפרצופיות, מצמצמת את הזרימות לסימונים ולסובייקטיביוּיוֹת, לצמתים עציים ולחורי ביטול; לפעמים להיפך, ככל שהיא מפעילה "דה-התפרצפות" של ממש, היא משחררת סוגים שונים של ראשי נחייה (têtes chercheuses) [סוף עמוד 232] המבטלים את הרבדים (strates) שבדרכם, המבקיעים דרך קירות הסימוניוּת ונובעים מחורים של סובייקטיביות, כורתים את העצים לטובת קני שורש (rhizomes) אמיתיים, ומנווטים את הזרימה לאורך קווים של דה-טריטוריאליזציה חיובית או בריחה יצירתית. אין עוד רבדים המאורגנים קונצנטרית, אין עוד חורים שחורים הנתחמים על ידי קווים המתפתלים סביבם, אין עוד קירות שעליהם תלויות דיכוטומיות, בִינַארִיוּת, ערכים דו קוטביים. אין עוד פרצוף המחולל עודפות בנוף, בציור, בפראזה מוזיקלית קטנה, שתמיד יגרום לאדם לחשוב על האחר, על המשטח המאוחד של הקיר או בתוך הסחרור המרכזי של החור השחור. אבל כל מאפיין משוחרר מפרצופיות יוצר ריזום עם מאפיין משוחרר מנוֹפִיוּת, מתמונתיות (picturalité), ממוזיקליות: לא אוסף של אוביקטים חלקיים, אלא גוש חי, חיבור של קנים (כמו בקני שורש) שבהם מאפייני הפרצוף נכנסים לריבוי אמיתי, בתרשים, עם מאפיין של נוף לא ידוע, מאפיין של ציור או מוסיקה אשר לאחר מכן מופקים, נוצרים, על פי קוונטה של ​​דה-טריטוריאליזציה חיובית מוחלטת, וכבר אינם מוזכרים או נזכרים (évoqués ni rappelés) על פי מערכות של רה-טריטוריאליזציה. מאפיין של צרעה ומאפיין של סחלב. קוונטה המסמנת כמה שיותר מוטציות של מכונות מופשטות, אחת כפונקציה של השנייה. כך נפתחת מרחב האפשרות הריזומטי, הפועל על אפשור האפשרי, כנגד האפשרות העצית המסמנת סגירות, אין־אונות.

פרצוף, איזו זוועה, הוא מטבעו נוף ירחי, עם נקבוביותיו, שקערוריותיו, גוניו העמומים והמבריקים, לבנוניותיו וחוריו: אין צורך בתצלום תקריב כדי לעשותו לא-אנושי, הוא מטבעו תקריב ומטבעו לא-אנושי, ברדס מפלצתי. באופן בלתי נמנע, מכיוון שהיא מיוצרת על ידי מכונה, ולדרישות של מכשיר בעל כוח מיוחד המפעיל אותה, מה שדוחף את הדה-טריטוריאליזציה אל המוחלט תוך שמירה על השלילי. אך שקענו בנוסטלגיה לשיבה או לרגרסיה כאשר התנגדנו לראש האנושי, רוחני ופרימיטיבי, עם הפרצוף הלא אנושי. למען האמת, יש רק אי-אנושיוּיוֹת, האדם מכוּנן רק מאי- אנושיוּיוֹת, אך כאלה שהן בעלות טבע ומהירות שונים מאוד זה מזה. אי-אנושיות פרימיטיבית, זו של הפרֶה-פרצוף, היא רב־קוליות של סמיוטיקה אשר מכוננת את הראש כשייך לגוף, לגוף שכבר עבר דה-טריטוריאליזציה יחסית, התואמת להֵיעַשוּת־רוחני־חייתי (devenirs spirituels-animaux). מעבר לפרצוף, עוד חוסר אנושיות: כבר לא זו של הראש הפרימיטיבי, אלא זו של "ראשי נחייה" בהם נקודות (או קצוות?) הדה-טריטוריאליזציה הופכות פעילות, קווי הדה-טריטוריאליזציה הופכים חיוביים ומוחלטים ויוצרים היעשויות־חדש מוזרות, רב-קוליויות חדשות. [סוף עמוד 233] היעשה חשאי (clandestin), הפוך בכל מקום לריזום, לנפלאות החיים שאינם אנושיים שייווצרו. פרצוף אהובי, אך בסופו של דבר תיעשה ל"ראש נחייה". . . שנת זן, שנת אומגה, שנת w. האם עלינו להגיע בסופו של דבר לשלוש מצבים (états) בלבד, ראשים פרימיטיביים, ראש-ישו וראשי נחייה?

סוף הפרק

ויש כאן בבלוג גם רשומה המנסה להסביר את עניין הפרצופיות על פי דלז וגואטרי במילותי שלי.

בחירות התרגום:

Visage תורגם כ"פרצוף" ולא כ"פנים" ו visagéité כ"פרצופיות", visa­géification כ "התפרצפות"
signifiant תורגם כ"סימון". signifiance תורגם כ"סימוניות". signifiances כ"סימוניויות"
paysa­géité תורגם כ"נוֹפִיוּת", paysagéifiés כ מֵנַפִים
redondance תורגם כ"עודפות"
despotique תוגם כ"רודן"
conscience תורגם כ"תודעה"
déterritorialisation תורגם כ"דה-טריטוריאליזציה"
têtes chercheuses תורגם כ"ראשי נחייה"
rhizome תורגם כ"קנה שורש" או פשוט "ריזום", rhizomatique כ "ריזומטי"
strates תורגם כ"רבדים"
arbo­rescent תורגם כ"עֵצִיוּת".
polyvocité תורגם כ"רב־קוליות"

בבחירות התרגום התייעצתי במספר אנשים, ולכם תודתי: אדם אבולעפיה, אוהד זהבי ואייל דותן.

הערות: אין בוורדפרס (בגרסה החינמית) תמיכה בהערות שוליים, ולכן לא תרגמתי את רובן, ואת אלו שכן תרגמתי מיקמתי במרכאות בגוף הטקסט, בגופן נטוי.

רשומות נוספות בבלוג על פרצופים:

באלי אינסטגרם

בא לי לבקר בבאלי, ובאינדונזיה בכלל. בדרכון ישראלי אפשר רק בטיול קבוצתי מאורגן ואלו יקרים מאד. אבל מותר לפנטז, ויש לי גם דרכון אחר, אז אולי. נראה. בכל אופן, חיפשתי בגוגל מה הם ה highlights של באלי, וצץ לי אתר המציע סיורים מאורגנים שם בשם Bali Instagram Tour: The Most Scenic Spots. תיאור הטיול הוא כדלהלן:

This tour will take you to the most scenic and Instagram-worthy sights around Bali where you’ll snap photos and experience the beauty of Bali.

כלומר, יקחו אותך למקומות שבהם תוכל לצלם. לא סתם צילומים, אלא צילומים שיהיו ראויים לשיתוף באינסטגרם. Instagram-worthy! נראה לי מטרה ראויה. הרי לא יתכן שתבקר במקומות שלא ראוי לשתף את צילומיהם באינסטגרם. זה יהיה בזבוז נוראי של זמנך היקר. תטוס עד אינדונזיה בשביל סתם לראות אותה? בלי להשאיר את חותמך באינסטגרם? מטורף.

וכיוון שלמדתי שאינסטגרם הוא המקום בו רואים מה שראוי לראות בבאלי, הלכתי לאינסטגרם (יש לי שם שני חשבונות) וחיפשתי את התגיות המתאימות. וגיליתי שמה שיש לראות בבאלי זה בעיקר (90% ומעלה מהצילומים) בחורות בבגדי ים שצילמו את עצמן כשהן מסתירות מה שיש לבאלי להציע. בחורות נאות וחטובות בדרך כלל, אבל אני חושד שלא באלינזיות.

צילומי נוף, או אתרים מסתבר, אינם Instagram-worthy.

הים שלנו

החלפנו מכונית (את ה"בימבה") ולפתע יש במכונית גם רדיו שקולט (בחיפה) תחנות שאינן גלי צה"ל (כיום – הפודיום של ברדוגו). למשל, רשת ג. וברשת ג יש תכנית בשם "אגן הים התיכון", שבה משמיעים מוזיקה בעיקר ממדינות הנמצאות בצד הלא נכון של הים התיכון – זה שממנו אנשים רק רוצים לברוח אל הצד השני, זה בו דוברים איטלקית, צרפתית וספרדית. בהאזנה מקרית לתוכנית התרשמתי שלא ממש משמיעים בה שירים בשפות אלה, שפות המדינות שקו החוף שלהן הוא חלק לא מבוטל מקו החוף של הים התיכון והן מהוות חלק מכריע בעיצוב התרבות של "אגן הים התיכון".

ונזכרתי תוך כדי נסיעה (אל אותו הים "שלנו") בהופעה הנהדרת של נגן האקורדיון Richard Galliano ולהקתו, בפסטיבל הג'אז תל אביב בה הייתי ערב קודם. לקראת ההופעה הקשבתי שוב לאלבומים שלו, במיוחד לזה האחד הנקרא Mare Nostrum, "הים שלנו" בלטינית. "הים שלנו" כינו הרומאים את הים התיכון, כמה שנים לפני שבישראל החליטו ש"ים תיכוני" הוא בעצם שם קוד מכובס ל"מזרחי". רישר גליאנו, בניגוד לרשת ג כן חושב שהמוזיקה שלו היא חלק מתרבות "אגן הים התיכון". אני זוכר שגם באוניברסיטה הטכנית של קטלוניה (בה היה למעסיק האחרון שלי מרכז מחקר,) קראו בשם זה למחשב העל שהם בנו באחת מהכנסיות הנטושות בברצלונה. גם הם חשבו שהים התיכון הוא שלהם. גם שלהם.

היו לי שש שעות ומחצה להרוג בין סיום יום הלימודים שלי באוניברסיטת תל אביב (בימי חמישי הסמסטר אני לומד בחוג לאמנות) ותחילת ההופעה ההיא, אז נסעתי לקולנוע לב (מבאס שאין להם סניף בחיפה, אף שלא מעט מגיע לקולנוע עממי, המאד עממי, בנווה שאנן) וראיתי ברצף שני סרטים מ"אגן הים התיכון". את ה"אפיפיורים" של פרננדו מיירלס, סרט המתרחש ברומא, בקריית הוותיקן. ים תיכוני אף ששני השחקנים הראשיים בריטים, הבמאי ברזילאי, אחד האפיפיורים גרמני והשני ארגנטינאי. ואת "קצין ומרגל" של רומן פולנסקי על פרשת דרייפוס, הבמאי אולי פולני (ואנס), ואת דרייפוס כולאים באי השדים שבאוקיינוס האטלנטי דווקא אבל הסרט צרפתי, לגמרי "ים תיכוני" גם הוא. שני סרטים ממש טובים וממש מעניינים.

והבוקר ירדתי אל ה"ים שלנו" כאן בחיפה, ונפגשתי בחוף הכרמל עם בני הנחמד ונכדתי המתוקה. כולנו היינו עדיין קצת חולים, אבל הים היה חלק כמו לוח שיש, השמש זרחה, ויחד אספנו חלוקי אבן שהים הפקיד בפינה של שובר הגלים וזרקנו אותן ברוב טקס לים. היה שקט, ורגוע, וכיף גדול. לו רק היו המים פה ב"ים שלנו" צלולים כמו בשאר "אגן הים התיכון", למשל כמו ביוון או טורקיה, היה יכול להיות מושלם.

multiliteracy

בתורת התקשורת ו/או המדיה יש כמה מונחים, שלפני כמה חודשים חשבתי שכדאי להכיר את משמעותם ה"מדויקת". אלא שמאז עברתי לקרוא בתחומי ידע אחרים, ובינתיים גם קראתי (קצת) במה שכתב ז'אק דרידה, מה שגרם לי להבין את מגבלות האפשרות להגדיר מושגים. ועדיין, הטיוטה שהתחלתי לכתוב בזמנו על הנושא רבצה לה בין 59 הטיוטות של רשומות שיש לי בבלוג והסתכלה עלי במבט מאשים. וכיוון שממילא יבש מעין הכתיבה שלי בחודשים האחרונים, ועל נושאים אקטואליים מגעיל אותי לכתוב, שלפתי את הטיוטה הזו וחזרתי לבדוק ולהסביר, בעיקר לעצמי ואולי גם לאחרים (בעזרת הכתיבה כאן) מושגים כגון:
mediality, multimodality, materiality, multiliteracy ועוד כמה מושגים קרובים מתורת התקשורת. על הדרך הבנתי לא רק מה זה materiality, אלא גם איך זה קשור לדעיכת פורמט הבלוג.

אתחיל אולי מהמונח mode (אולי אופַן בעברית). בהקשר הנוכחי יש לו שתי הגדרות מקבילות: האחת היא "משאב מעוצב חברתית ותרבותית להפקת משמעות", למשל: דימויים, כתיבה, עריכה, דיבור, קולנוע, וידאו. ההגדרה השניה היא מהתחום הסמיוטי (העוסק בסמלים ומערכות הסמלה), כלומר אופַן בהקשר הסמיוטי. כאן, לאופנים הסמיוטיים השונים יש מאפיינים שונים, הנגזרים הן מהיכולות והמאפיינים של המדיום התקשורתי והן מההיסטוריה והערכים של חברות ותרבויות.

"מדיום" בהקשר הנוכחי יכול להיות מוגדר כ"מצע" או "תווך" שעליו מופקת משמעות (meaning) ודרכו משמעות זו הופכת זמינה לאחרים. מדיום יכול להיות וידאו, תמונה, טקסט, אודיו, אך גם מצע מוגדר חברתית כגון עיתונות, טלויזיה, קולנוע, כיתת לימוד ועוד.

Mediality הוא המונח המשמש לתאור אוסף המאפיינים של מדיום ספציפי. Intermediality מתאר את תחום הידע העוסק באופן שבו סוגי מדיה שונים מתייחסים זה אל זה. Transmediality הוא מונח מתחום
ה Intermediality ומתאר את האופן שבו תוכן מסוים לא קשור ספציפית למדיום מסוים ויכול להיות מועבר במגוון מדיומים / תווכים, לעתים במקביל באופן המכונה transmedia storytelling.

התלות שתמיד הייתה שם, אך הולכת ומתגברת בין המדיום לטכנולוגיה המאפשרת אותו, היא בבסיס המונח Materiality. מונח זה מתאר את תנאי האפשרות (preconditions) להופעת יצוגים במדיה במובנם הרחב, תנאים שהם גם אך לא רק פיסייים (materiality is not physicality). קשור למודעות הגוברת לקשר בין המשמעות הניתנת לביטוי והעברה והתכונות של המדיום ("המדיום הוא המסר", מקלוהן).

עם הופעת סוגי מדיה וערוצי תקשורת המשלבים מספר אופנים (modes), כגון דימויים, תנועה, קול, מוסיקה, אינטראקטיביות, רשת חברתית ועוד, נולד גם הצורך להמשגה של מדיה כזו, ומכאן המונח multimodality, (רב אופנוּת?) לתיאור מערכות סימנים, מדיה וערוצי תקשורת המשלבים/ות מספר אופנים. וצץ גם המושג הנדרש לתאר את האוריינות (כבר לא רק חזותית או טקסטואלית) הנדרשת להתמודד עם מדיה עתירת אופנים כזו: multiliteracy, רב-אוריינות.

לסיכום, ואולי כמבוא לרשומה נוספת, נשאלת השאלה מה קושר aesthesis (או esthesis, תחושה, בדרך כלל "עמומה"), עם semiosis (התהליך של יצירת סימנים, כולל בעלי משמעות) ו materiality (ראו שתי פסקאות מעלה). איך למשל טכנולוגיה המאפשרת סוגי מדיומים חדשים, מאפשרת גם תחושות וגם תכני משמעות חדשים, וגם חוסמת ומעלימה קיימים. למשל השכיחות הפוחתת והולכת של רשומות טקסטואליות בבלוגים, כולל זה שכאן, קשורה ללא ספק לקלות בה ניתן לשתף ולהפיץ דימויים, הקשורה לעובדה שיותר ויותר דימויים, באיכות יותר ויותר טובה, מיוצרים באותו המקום ממנו אפשר להפיץ אותם, ובו הם גם נצרכים. השילוב בין היצור, ההפצה והצריכה של צילומים בטלפון היא אולי דוגמה מובהקת ל materiality. האפשרות להגיב (רק באופן חיובי) לדימוי באינסטגרם על ידי הקשה באצבע צרידה (מה זה?) בכל מקום על הצילום ממחישה לי לפחות איפה הן aesthesis והן semiosis נגזרים מ materiality ושלושתם נגזרים מהחלטה של תכנת אלמוני מתישהו, שהחליט על ממשק המשתמש הזה.

המשוטט

"מהמוני האלים הנחותים של הקראטידות והאטלנטים, של אלות-פרי והכרובים, ……. חביבות עליו יותר מכל הדמויות שהיו לפנים שליטות ונהפכו עכשיו לתרפים, אלי-סף סתמיים אשר גם בהיותם מונחים מאובקים על כבש המדרגות, או מוטלים אלמוניים בגומחות של פרוזדור, הם מוסיפים לשמור על ה rite de passage שליוו בעבר כל חציית סף, אם עשוי עץ ואם מטפורי. אין הוא מסוגל להשתחרר מהם, ושליטתן עוד מוחשת לו…"

כך כותב וולטר בנימין ב"שובו של המשוטט" על שיטוטיו בברלין של אחד Franz Hessell, סופר גרמני שהיה אחד ממבשרי הרעיון הכה צרפתי של flânerie, שוטטות בטלנית משהו, בעיקר בעיר. כזו שלא מתמקדת באתרי התיירות וב"אטרקציות".

הסיבה שבגללה אני מביא דווקא את הפיסקה הזו מתוך הפרק ההוא היא כי גם עלי "שולטים" כל אותם ראשים מפוסלים (בעיקר) ומצויירים הצוברים אבק, קורי עכביש וחריוני יונים בגומחות של פרוזדורים, על חזיתות בנינים, גבוה על מגדלים במקום שרק היונים רואות אותם, בפארקים, על העמודים התומכים בגשרים, מעל קשת הכניסה לבנינים. בערים אירופאיות מדובר כמובן, כאלו ששרדו את הפצצות מלחמת העולם השניה, ערים שבהן גרו דורות עד דורות של "חשובים" – הדמויות שהיו לפנים שליטות ונהפכו עכשיו לתרפים, רובם כבר שכוחים מזמן, שבני דורם חשבו שהם זקוקים להנצחה. ערים שהעושר שהיה מרוכז בהן, רובו מתנובת ביזת ה"עולם השלישי" היה כה מופלג שכל בורגני לא בהכרח עשיר כקורח יכול היה לקשט את חזיתות ביתו בפסלים, אחד מתחת לכל חלון ואחד מעל לכל דלת. לפחות.

היום אף אחד לא מתייחס אליהם, לא רק שאף אחד לא מצלם אותם, אף אחד בעצם לא רואה אותם. אבל אלי הם קוראים קריאה אילמת מאותן גומחות מאובקות, מראשי הקשתות, מסיפי החלונות בקומה הרביעית ברחוב הצר בו אני "משוטט", זה שבו אף אחד לא מרים את ראשו מעלה אליהם. אני מתעד אותם בכפייתיות, אחד אחד, את כל אלו שיש לי שדה ראיה אליהם, נעזר בעזרת עדשת 720 מ"מ. יש לי כבר פורטרטים של אלפים רבים מהם, אולי עשרות אלפים.

למשל האקדמיה למוזיקה של ונציה (הייתה שם אחת מתערוכות הלווין של הביאנלה לאמנות – לא הייתי מגיע לשם בנסיבות אחרות,) איפהשהו בסבך הסמטאות והתעלות של ונציה. המבנה, שכמו רבים בונציה לא ממש שמור ומשופץ, מכוסה כולו "פרוטומות", פסלי ראש של אנשים שאני מניח שלימדו באקדמיה בתקופות שונות, והיו ידועים וחשובים אז. אנשים שכיום ספק אם יש מי שיודע מי היו ומה היה שמם.

אני חושד ששיטוטי בערים האלו הוא לא באמת flânerie במובנו הקלסי. אני בדרך כלל הולך לאנשהו, ואת הדברים אני מגלה בדרך. והדרך היא אקראית – לא אקראית כמו זו שמפות גוגל מציעות לך לנווט רגלי בערים עתיקות כמו ונציה באיטליה או רוביני בקרואטיה. שם ברוב בלבול הם לוקחות אותך לאיזה מקום אקראי באזור היעד (לפעמים באמצע התעלה) ומסמנות לך לבצע קפיצה נחשונית (מסומנת בקו מקווקו) משם אל היעד. בונציה למשל הגענו, זוגתי ואני, להמון ארמונות וסמטאות, וכמובן ראשים הרבה שזימנו אותי לכבד אותם בתמונת פורטרט, בחיפושים אחרי תערוכת לווין כזו או אחרת, או בחיפוש ביתני המדינות השונות, אלו שאין להן ביתן קבוע בשטח הביאנלה.

גם חיפוש אמנות רחוב, גרפיטי וסוגות אחרות של אמנות רחוב היא דרך לא רעה להניע שיטוט, כזה שיוביל אותך לחלקים הפחות עשירים של העיר, אזורים בהם אפשר לצייר על קירות בלי שתושבים פריבילגיים יקראו למשטרה או ישסו בך את כלביהם.

אבל הדרך הטובה ביותר לשוטט היא פשוט ללכת את כל העיר ברגל, רחוב אחרי רחוב. אפשר לעשות את זה בעיר כמו פריז, עיר עשירה, קומפקטית יחסית ושטוחה יחסית, אם יש לך נאמר חצי שנה פנויה. עשיתי את זה – מומלץ בחום, נאמר לפנסיה. שכרו לכם דירה בפריז וצאו לשוטט. אבל עשו טובה, הסתכלו גם למעלה, אל כל אותם פסלים המשקיפים עליכם מטה, בעינים סומות. היענו לקריאה שלהם.

עוד רשומות באותו עניין:
במרינבד - צפיתי היום (כנראה בפעם הראשונה) ב"אשתקד במרינבד", סרטו של הבמאי אלן רנה, על פי תסריט של התסריטאי והסופר אלן רוב-גרייה. הסרט מ 1961 מספר את סיפורם של הגבר (המכונה בתסריט) X המנסה לפתות את האישה (המכונה בתסריט) A לעזוב את … להמשיך לקרוא
המשוטט - איפה אני משוטט, ולמה להמשיך לקרוא
מות הצופה - חשיבה מחדש על מעמד הצופה באמנות, והאופן בו אני עושה את זה. להמשיך לקרוא
חורים שחורים וקירות לבנים - נסיון להסביר מה עומד מאחורי תאוות אספנות הראשים שלי תוך ניכוס טרמינולוגיה דלזיאנית. להמשיך לקרוא
על הפנים - ציד ראשים כחיסון נגד שיעמום. להמשיך לקרוא
טקטיקות - ציד פרצופים כאמנות רחוב, פרשנות (יצירתית מדי?) ל"המצאת היומ-יום" של מישל דה-סרטו. להמשיך לקרוא
ראשים מדברים - תאוות איסוף הראשים שקפצה עלי, בפריז. להמשיך לקרוא

משהו על טביעת רגל פחמנית

נעשה מסובך, להתנהל באופן שיקטין את כמות הפחמן הדו-חמצני וכמות הפסולת הלא-מתכלה שאתה מייצר, על חשבון הדורות הבאים. זה נוגע בכל פן של החיים. החל מהאופן בו אתה קונה, לאן אתה זז בעולם ואיך, וכמובן מה אתה אוכל. אז הנה קצת חשבון נפש.

נסיעות: כשעוד עבדתי, טסתי המון, וטיסות ארוכות, אל החוף המערבי של ארה"ב. אם הייתי מתחשב במחיר בגזי חממה, סביר להניח שהייתי יכול לוותר על לא מעט מהנסיעות האלה. היום אני טס הרבה פחות, וטיסות למרחקים הרבה יותר קצרים. גם כל גיחה מהארץ היא בדרך כלל למספר שבועות, כך שאפשר לטעון שפר-יום בחו"ל, אני ממזער את טביעת הרגל דנן.

מטעה לחשוב שהמחירים המאד זולים של הטיסות בימים אלה, אחרי שנשבר המונופול של אל-על, משקפים גם עלות זולה של גזי חממה, אבל זו הוזלה מאד לא משמעותית, הנובעת מזה שהם מטיסים הרבה יותר אנשים בכל טיסה כי הם מאד יעילים במילוי המטוסים ומאד צפופים בתוך המטוסים. גם עניין העלות הנוספת לכל פריט מטען גורם לאנשים לטוס עם הרבה פחות מישקל, ולכן להטיס אותם יותר זול אנרגטית.

הייתי שמח אם הייתי יכול לצאת לדרך צפונה במכונית, טורקיה היא רק 150 ק"מ מחיפה, אבל אני יכול רק לחלום על זה. גם הפלגות במעבורת כבר לא ממש זמינות ליושבים בציון אחרת הייתי לוקח את המכונית לאתונה, ויוצא ל road trip מאתונה אל חוג הקוטב, ובחזרה. חצי שנה כזה..

הדרך הטובה ביותר להקטין את טביעת הרגל הפחמימנית שלי בטיסות הייתה פשוט לעבור לגור בפריז. שם לא הייתי צריך להחזיק רכב פרטי, והייתי יכול לנסוע כמעט לכל מקום ברכבת… גם בארץ, כשיש לי את האופציה, תמיד אעדיף רכבת, אפילו שהיא תמיד דחוסה לעייפה. אני מוכן לעמוד 40 דקות ברכבת לתל אביב על לנהוג שעתיים.

קניות: כל החבילות הקטנות האלה, שמשום מה זורמות אלי מעלי-אקספרס. האם אני עבריין סביבתי בזה שאני קונה את זה ישירות מהיצרן בסין במקום שהסחורה תעבור דרך כל שרשרת ההפצה המסחרית הרגילה, (זו מהימים בהם היית פיזית הולך לאיזה חנות באיזה קניון כדי לקנות משהו ולשאת אותו פיזית אתך הביתה)? האם המשלוח החינמי כל הדרך מסין מרמז שהמחיר הסביבתי של המשלוח נמוך גם הוא?

נניח כמובן שאני חייב את הפריטים האלה שאני מזמין. סביבתית היה עדיף אם הייתי מסתדר בלעדיהם, ועם חלק מהם, בהחלט הייתי יכול. הייתי יכול להיות הרבה יותר "צדיק"…

הפריטים מסין מגיעים עם מעט מאד אריזה, וזה כבר טוב. אם הייתי קונה את אותם הפריטים בחנות, הם היו כנראה ארוזים פי כמה, עוברים הרבה יותר ידיים וצורכים יותר אמצעי תובלה. המשלוח זול בחלקו בגלל שסין עדיין נחשבת עולם שלישי ולכן נהנית מהסכמי דואר עם ארצות יותר עשירות המאפשרים לה לשלם מעט מאד על העברת פריט הדואר ליעדו בארץ היעד (טראמפ רוצה כעת להוציא את ארה"ב מארגון הדואר העולמי כדי להתנער מהסכמים כאלה), אבל המשלוח גם זול כי נראה לי שהסינים מאד יעילים בארגון המשלוחים, קיבוצם יחדיו והעברתם מארץ לארץ. גם זמני המשלוח המאד ארוכים, לבטח יחסית לאמזון ואי-בי, מרמזים שלפחות חלק מהמשלוחים עושים את דרכם בים ולא בהטסה, ולכן מחיר ההובלה הסביבתי נמוך יותר.

קשה למצוא מידע מדוייק שיאפשר לכמת את הדברים. כתבות שמצאתי בעיתונים "מכובדים" נאמר כמו the atlantic היו רדודים עד טפשות. גם הבלוג הזה לא מתיימר להיות עיתונות, ולכן קחו את הדברים פה כמו שהם – תחושות בטן, אבל בטן של מי שאכפת לו.

אוכל: אני טבעוני. אמנם מטעמי מוסר אבל המחיר הסביבתי הנמוך בהרבה של תזונה מהצומח בהחלט עושה לי את זה. חקלאות בעלי החיים מייצרת יותר גזי חממה מכל דבר אחר, כולל כל אמצעי התחבורה בעולם יחד. וזה עוד לא לוקח בחשבון את בירוא היערות כדי לייצר מזון לבעלי החיים האלה, יערות שהיו יכולים להמיר חזרה לחמצן חלק מהפחמן הדו-חמצני. אני גם אוכל בעיקר מזונות לא מעובדים, וכנראה שגם זה עדיף סביבתית. וכמובן, הייתי יכול לאכול פחות והייתי נשכר כפליים…

אני לא יודע כמה קציצות עדשים במקום שיפודי כבש אני צריך לאכול בשביל לקזז את העלות הסביבתית של טיסה אחת הלוך חזור בין ישראל לאירופה כמו זו שעשיתי ביום הבחירות, רק כדי לשים פתק אחד בקלפי אחת, אבל בדקתי ומצאתי שהמחיר בגזי חממה של ארוחה אחת של בשר כבש לדוגמה, גדול פי 45.6 מהמחיר של ארוחה בעלת ערך תזונתי זהה המבוססת על עדשים.

חוץ מזה אני עושה קומפוסט מכל החומר האורגני, ממחזר כל דבר, מרסק כל גזם לתכסית האדמה, מחזיר את הפחמן ישירות לקרקע.

אז מה אני שוכח?

Criticism, Critique, Criticality

שלושה מושגים הנשמעים דומים, ומתארים שלבים בהתפתחות היחס לאמנות, בכל אופן על פי מאמר של Irit Rogof בשם Looking Away: Participation in Visual Culture אליו כבר התייחסתי ברשומה קודמת (שווה קריאה עם הרשומה הנוכחית מעניינת לכם). ויש לה גם מאמר מוקדם יותר בשם From Criticism to Critique to Criticality.

כרונולוגית Criticism, שאפשר לתרגם כביקורת, היא היותר ותיקה היסטורית, ומתמקדת באיתור פגמים בעבודת אמנות ספציפית, למשל האופן בו מתוארת דמות כזו או אחרת והאם היא תואמת את קונבנציות תיאור אותה דמות באותה תקופה ובאותו אזור גיאוגרפי.

בערך בשנות השבעים, מאד בערך, התחלף סוג זה של התייחסות לאמנות למה שמכנים פה Critique, שהייתי אולי מתרגם כ"מחשבה ביקורתית". המיקוד זז אל בדיקת הנחות היסוד המאפשרות למשהו (למשל אובייקט אמנותי) להופיע (בחלל ובזמן) כמשהו הגיוני, ראוי, הן מצד היוצר והן מצד הצופה / צרכן. סוג של חשיבה שכולל בדיקה עצמית של פוזיציה, פריבילגיה, חשיבה פוסט-קולוניאלית, הרבה רפלקציה.

ועכשיו, גורס המאמר, המקום בו אנו נמצאים ביחס לאמנות יכול להתכנות Criticality, ואת זה אין לי עדיין מושג איך לתרגם. אולי "קריטיות" אף שזה לא ממש תרגום. להבנתי זהו אופן של התכוונות לאמנות שעומד על קרקע לא יציבה במודע, ואף שהוא מתבסס על המחשבה הביקורתית, הוא אינו מחפש לאתר פגמים, לאבחן השמטות, למקם אשמה, להצביע על יהירות אפיסטמית. אופן התכוונות זה מנסה לאתר מושאים חדשים לחקירה, כאלו שלא אובחנו ככאלה תחת "משטר" המחשבה הביקורתית. במקום חקירה של היחס בין סובייקטים לאובייקטים (ספציפית, עבודות האמנות), אופן התכוונות זה תופס את מושג הידע כ"שיטוט נרחב בין שדות של סובייקטיביות (ברבים) אינטר-טקסטואליות" (knowledge as an extended wander through fields of intertextual subjectivities). יתכן שאופן זה, שאנו עדיין בתוכו ולא ברור לנו לגמרי מה כללי המשחק שלו, יתאפשר על ידי הסטת מבט מכוונת מהאובייקט המוצג, והסטה שכזו יכול לאפשר ניסוח מחודש של היחסים בין יוצר-תוצר-צרכן. הסטת מבט כזו יכולה לאפשר לנו להגיע להכרה שיש דברים נוספים הקורים שם, במקום המפגש בין העבודה לצופה, או בין היוצר לעבודה. (במאמר (PDF כאן) יש דוגמאות, דוגמאות זה טוב…)

‘criticality’ is taking shape through an emphasis on the present, of living out a situation, of understanding culture as a series of effects rather than of causes, of the possibilities of actualising some of its potential rather than revealing its faults.

‘criticality ‘is therefore connected in my mind with risk, with a cultural inhabitation that performatively acknowledges what it is risking without yet fully being able to articulate it.

נשמע אולי טיפה "רוחְני": "לחיות את הסיטואציה", "להדגיש את ההווה" (כאילו שההווה דורש הדגשה, בזמן בו אנו לגמרי חיים בהווה. "הלם ההווה" כינה זאת דאגלס ראשקוף), להבין תרבות כסדרה של אפקטים ולא כשרשרת סיבתית. הדגש כאן הוא בהדגשת הפרפורמטיביות של הפעולה התרבותית, של מעשה האמנות. במקום מעשה "פיענוח" של הצופה, בהווה, של המשמעות שהוטמנה בעבר על ידי היוצר בתוך עבודת האמנות, ראיית המשמעות כארוע אקטיבי, כפרפורמנס שמבוצע גם על ידי הצופה, המתרחש בין הצופה ועבודת האמנות, בהווה, ובין הצופים השונים בין באותו זמן ובין בזמנים שונים. ניסיתי לא מזמן למצוא דוגמה לאיך פרפורמנס כזה יכול להתרחש, דרך ניתוח האופן בו אני "צד" פנים בתוך יצירות אמנות וממחזר אותם, וכתבתי על זה כאן.

אני לא בטוח שעבר מספיק זמן כדי להגדיר בדיוק מה הוא המקום בו אנו נמצאים בימים אלה, זה שרוגוף מכנה criticality. זה אופן בהתהוות. בהחלט יש פה סיכון וגם המחברת מודה בזה. לא רק במובן של "לקחת סיכון" אלא במובן של סיכון בריצה לאבחון של מצב ההווה, בלי פרספקטיבה של זמן, במיוחד בתקופה כל כך "מואצת" כמו הנוכחית.

Obviously influenced by the work of Deleuze, Nancy and Agamben, by their undoing of the dichotomies of ‘insides’ and ‘outsides’ through numerous emergent categories such as rhizomatics, folds, singularities, etc.’ that collapse such binarities and replace them with a complex multi-inhabitation…

את דלז אני מכיר קצת, את אגמבן וננסי פחות, ועדיין אני לא בטוח בסמיכות הרעיונות בינם למה שרוגוף מתארת כאן. המקום בו אני יכול אולי לראות חיבור לאותה משמעות הנוצרת מתוך אינטראקציה בין הצופים לעבודה (שכבר עומדת בפני עצמה) ובין הצופים לעצמם הוא במה שדלז מכנה הסינטזה השלישית של הזמן, בספרו "הבדל וחזרה", שם תוצר פעולתו של ה"סוכן" הסובייקט, האמן היוצר במקרה שכאן, מתנתק מהסובייקט ונכנס למעגל של "חזרה נצחית" בה הוא כבר עומד בפני עצמו ומייצר הבדל בינו לבין סביבתו.