ג'נין

המאבטח בבקתה הממוגנת במחסום ביקש לראות תעודה מזהה. הוצאתי את רשיון הנהיגה, והחזקתי אותו בין אצבע לבוהן. כמו שאני עושה בכניסה לאוניברסיטת תל אביב, במטרה לגרום למאבטחים העצלנים שם להניח שזו תעודת סטודנט או תעודת עובד ולתת לי לעבור בלי שאצטרך להתעכב ולפתוח, באופן סימלי לגמרי, את אחד מארבעת הרוכסנים של התרמיל בו אני נושא את המחשב הנייד.

המאבטח במחסום גילבוע, ג'למה בפי העם (הפלסטיני בעיקר) כבר עמד לנפנף אותי הלאה, אל שטח A בואכה ג'נין, כאשר הוא שם לב לבסמה, שישבה במושב האחורי. "ומה אתה?" שאל.

הסתובבתי וביקשתי מבסמה את ה"הוייה". תעודת זהות בערבית. מילה שאני מכיר משיעורי הערבית שאני לוקח כבר כמה שנים, לא משירות במחסומים. לא שירתתי בשטחים ולכן גם לא יצא לי לקלגס. בסמה הושיטה לי את תעודת הזהות שלה, הירוקה. זה כבר הקפיץ את המאבטח. מה קורה פה, הוא רצה לדעת.

אז הסברתי לו. אמרתי לו שבסמה ובנה שריף חוזרים מאשפוז של שבועיים בבי"ח רמב"ם במהלכם שריף בן השנתיים עבר השתלת מח עצם (מתורם יהודי, אגב) וכיוון שהמערכת החיסונית שלו מדוכאת, הוא בסכנה. כמו כן, יש איתם כמויות אדירות של חפצים, שמילאו כל פינה פנויה במכונית (בעיקר צעצועים שנתרמו להם, אני חושב) ואין כל מצב שהיא תצליח להתנייד בעצמה את כמה מאות המטרים המפרידים בין המקום בו אני בדרך כלל מוריד את החולים והמקום בצד השני בו בעלה מחכה לה.

"אהה, אתה יהודי?" שאל המאבטח. "אז אתה לא יכול להכנס."

"אני רק רוצה לקחת אותה לצד השני, להוריד אותה ומיד לחזור", אמרתי.

"אין מצב", אמר. ידעתי שישראלים עוברים בהמוניהם מדי סוף שבוע לג'נין, בימי שבת וגם בימי ראשון יש תור ארוך של מכוניות ישראליות במחסום, תור המשתרע עד החיבור של כביש 60 עם כביש התענכים. חשבתי לעצמי שמן הסתם רק ערבים ישראלים רוצים לעבור, שרק דוברי ערבית ירגישו נוח להסתובב בעיר ג'נין, אבל למדתי משהו חדש. שיש הפרדה על פי דת, לא על פי אזרחות. אזרחי ישראל רשאים להכנס לשטחי A אם הם מוסלמים, נוצרים, בודהיסטים או עובדי אלילים. יהודים לא יכולים להכנס. אבל גם ההגדרה של "מיהו יהודי" די אמורפית, על זה בהמשך.

איך בדיוק מחוקקים חוק כזה? הרי "לא יתכן" שבמדינה דמוקרטית יחוקקו חוקים המפלים דת כזו או אחרת, לטובה או לרעה. אבל אז נזכרתי שמדינת ישראל היא "יהודית ודמוקרטית" שזה לא אותו הדבר כמו דמוקרטית. כמו כן נזכרתי שבשטחים לא חל החוק הישראלי וחוקים שמחוקקים בכנסת ישראל לא אמורים לחול בשטחים הכבושים אבל אז נזכרתי שהם כן חלים בשטחים, אבל לא על השטחים אלא רק על אזרחי ישראל החיים בהם. בכל אופן, זה לא חוק אלא "צו אלוף" האוסר על יהודים מעבר במחסום ג'למה, אבל כן מתיר מעבר במחסום ריחן – כי אחרי המחסום ההוא נותרו עדיין שתי התנחלויות. לא באמת פינינו את צפון השומרון.

אז המאבטח התקשר למנהל, וכיוון שבינתיים הצטבר מאחורי תור ארוך של מכוניות, ביקש שאתקדם כמה מטרים ואעצור בצד. אחרי כמה דקות הגיע "המנהל" וגם הוא הסביר לי שאני לא יכול להתקדם את מאת המטרים האחרונים עד לפילבוקס (של צה"ל) בקצה השטח "שלנו". "ומה אם תחטוף כדור?" שאל. ו"אתה רוצה שיפטרו אותי?".

ובינתיים עוברות עוד ועוד מכוניות משטח ישראל לצד הפלסטיני, כולן אחרי בדיקה מאד מאד שטחית. ידעתי את זה – שהכלכלה של אזור ג'נין נסמכת מאד על הכספים שתושבי ישראל הלא יהודיים מוציאים שם. למשל טיפולי שיניים בחמישית המחיר, או תיקוני רכב זולים מאד. וגם קניות. וסתם בילויים. אבל הקשרים בין ישראל לג'נין וסביבתה הרבה יותר מסועפים ומשוכללים.

על טיפ-טיפה מזה למדתי משני הגברים שבסופו של דבר עצרו לידי המושטת, והסכימו להעביר את בסמה, ילדה ושלל חפציהם את המטרים האחרונים אל הצד "ההוא". "מאיפה אתה?" שאלו. "מחיפה" עניתי. וללה, גם אנחנו מחיפה. "מאיפה בחיפה?" שאלו. עניתי, ואחד מהם סיפר שהוא בשכונה כל יום שבת. הוא עובד בעירית חיפה, במחלקת הנקיון. השני, סיפר שהוא גר בעיר התחתית (לא שאלתי..) ושהוא בא כל סוף שבוע לבקר את אשתו וילדיו, בג'נין.

ידעתי שיש חוק ישראלי (או שאולי תקנת שעה המוארכת כבר כמה שנים טובות) המונע באופן מפורש איחוד משפחות לא יהודיות. אזרח ישראל המתחתן עם פלסטינית מהשטחים הכבושים, לא יוכל לגור אתה יחד. במקרה של הבחור הנחמד שעצר ועזר, אשתו בא לבקר בחיפה אחת לשלושה חדשים. שאלתי אותו אם זה לא מפריע לו והוא אמר שזה דווקא מתאים לו.

למה? כי "פה בג'נין הבחורות לא הולכות בטייטס", ו"אין פה ים" ובמשתמע, גם אין בחורות בבגדי ים. האופן בו בסמה, הנוסעת שלי (דרך ארגון "הדרך להחלמה") הייתה לבושה, כשפניה גלויות אבל אף שערה לא מציצה, ורואים רק את קצות אצבעותיה, נראה לו בהחלט האופן בו אשתו צריכה להיות לבושה. וכך גם אמר.

לא שאלתי האם בחיפה הוא נמנע מהליכה על הטיילת ליד הים, כדי שלא לראות נשים במלבוש צמוד או חושפני. יש לי הרגשה שאני יודע את התשובה לזה.

גם לא שאלתי אותו האם יש לו במקרה אשה נוספת בחיפה. סביר להניח שכן. כמו שיש לאותם שני הרצפים שריצפו את ביתי בזמנו. בניגוד לבחור אתו דיברתי, הם לא היו מ"ערביי 48" אלא מכפר יאמון שליד ג'נין. לשניהם היו נשים גם בחיפה וגם בגדה. בחיפה אלו היו עולות חדשות מברה"מ שגרו בשכונת חליסה, שהנישואים אתן הקנו לשני הרצפים האלה תושבות בישראל. אני מניח שגם לעולות החדשות האלה יצא משהו מהנישואין האלה, שדי ברור לי וגם כנראה להן, שהיו פיקטיביים, כי שני הרצפים שלי היו כל סוף שבוע וכל חג אצל משפחתם "האמיתית" שם בכפר יאמון.

אני מניח שלשתי הנשים החיפאיות האלה, האחת מוסלמית מקזחסטן, והשניה נוצריה מאוקראינה ששתיהן עלו ארצה אחרי שיצאו לפנסיה בארצות מוצאן, בשנות השישים לחייהן, וקיבלו אזרחות מיידית על פי חוק השבות, לא היו נותנים כיום לעבור במעבר הגבול, למשל לבקר את שאר "משפחתן" המורחבת. על פי שיטת הסיווג המופרעת הנקוטה במקומותינו, לצורך המעבר בגבול, הן יחשבו "יהודיות". הן בצד היהודי של המאבק הדמוגרפי.

התפתח כאן סוג של כלכלה, בו הגברים עובדים בצד אחד של הגדר, הנשים והילדים גרים (בזול) בצד השני. חלק מהכסף מכאן עובר לצד העני יותר, הנזקק יותר. המוהר כנראה גם הוא יותר זול לאשה מהגדה.

בסידור הכלכלי הזה, הגברים הולכים לים, הנשים לא (אלא כאשר הן מלוות חולה לבית החולים רמב"ם, הנמצא על שפת הים). הגברים יכולים לחיות חיים חופשיים יותר, מתירניים יותר, אבל לשמור את נשותיהן "טהורות".

זו כלכלת נישואין הפוכה מזו של הבדואים. גם הם נישאים עם נשים מהשטחים, בדרך כלל אשה שניה, שלישית, רביעית וגם חמישית ושישית לפעמים. לבדואים כן מאפשרים להעביר את הנשים לצד הישראלי, וזה חלק מכלכלת הנישואין מהסוג ההוא. הנשים המיובאות הן "אמצעי היצור" בז'רגון המרכסיסטי. יבוא הנשים האלה, חוץ מזה שהוא משמר את בת הזוג התורנית ה"רשמית" של הבדואי באופן קבוע בשנות העשרים לחייה, מאפשר למשפחה המורחבת גם לקבל קצבת ילדים ואבטחת הכנסה לכל שאר הנשים וילדיהם, שעל הנייר לפחות הן הגרושות של אותו הגבר.

יתכן שהמצב בשטחים מתחיל להיות דומה למצב בסין (אחרי הרבה שנים של הגבלת הילודה שם לילד אחד ש"במקרה" כמעט תמיד יצא בן). הרבה מאד רווקים על מעט מאד נשים פנויות. לא מצב טוב, אבל לא מצב שבו אפשר להאשים את הכיבוש – זו הכלכלה.

פרט לקשר האפשרי בין המצב הכלכלי הירוד לכיבוש. יש לי חשד שמדינה פלסטינית עצמאית, שגבול הרמטי בינה לבין ישראל, ללא קשרים כלכליים, תהיה מקום די עני. מבחינה כלכלית גרידא, מדינה דו-לאומית היא פתרון יותר מוצלח כלכלית לפלסטינים, ואני חושב שגם ליהודים. המצב היום, בו אנו כמעט לא נהנים ממשאב כוח האדם הפלסטיני ונאלצים להעשיר את כיסם של קבלני הבאת עובדים זרים מכל העולם, לא מוצלח.

אבל לאוכלוסיה הפלסטינית, לפחות באזור ג'נין רבתי, הקשר לכלכלה הישראלית הוא כנראה ההבדל בין רעב לרמת חיים סבירה. והשקט באזור ג'נין נשמר במידה רבה כי אף אחד לא רוצה לסכן את המעבר החופשי של ישראלים לא יהודים והכסף שבא אתם. יש אפילו מאמצי שווק לתיירות משותפים למועצה אזורית גלבוע ולג'נין תחת הססמה:"לינה בגילבוע, שופינג בג'נין".

אני אישית, יכול לחיות עם זה שמפלים פה במחסום לרעה יהודים. יש לנו מספיק פריבילגיות. הבעיה היא שליהודים לא יוצא יותר לראות שלאלו הגרים מעבר לגדר אין קרניים, ושרובם ככולם רוצים רק שקט.

 

מותר האדם

אולי, רק אולי, הבסיס הפסיכולוגי לצורך של כל כך הרבה הוגים לבסס את ההגות שלהם על איזה הבדל מהותי בין האדם לשאר היצורים האחרים, נובע מפחד המוות?

הכחשת החייתי שבאדם היא בעצם הכחשת הגוף. הדגשת ה"רוח", ה"נשמה" והדחקת הביולוגי, הגופני נטו, החייתי, היא דרך להדחיק את סופיות הגוף, את המוות.

כמובן שהדחקת החייתי באדם יש גם לה חלק באפשרות להפיכת בעלי החיים למוצר צריכה המיוצר בייצור תעשייתי. הדגשת ההבדל בין האדם לכל בעלי החיים האחרים מאפשרת להתאכזר אליהם ללא גבול. משפט המפתח הוא:"הם לא כמונו". המוות שלהם לא קשור כלל למוות שלנו.

לא במקרה נשמטה המילה "אין" מהמשפט:"מותר האדם מן הבהמה אין".

פעם זה היה מיושם על שחורים, יהודים, נשים, בעיקר על ידי הדגשת אי-אנושיותם, את טבעם החייתי בעיקרו. הנשים המחוברות אל הרחם, היהודים כעכברושי הביבים, השחורים שהומשגו כשלב בין בני האדם לקופים. היום העזים הן אלו שלא יודעות צער על הפרדת תינוקיהן מיד אחרי הלידה, הדגים השותקים שאינם חשים כאב (כביכול), התרנגולים שלא מזיז להם לא לזוז כל חייהם הקצרים בכלובי הסוללה.

את סופיות הגוף האנושי מדחיקים על ידי ההתמקדות ב"רוח", שהיא לא רק הדבר "החשוב בעצם", הוא גם לא אחת אמור לשרוד מעבר לגוף, בגרסאות הספציפיות לדתות כאלה ואחרות.

את סופיות הגוף הלא אנושי מדחיקים על ידי התייחסות לגוף זה כנטול "רוח" ולכן חסר ערך (רוחני). כמוצר צריכה, תוך הקפדה יתירה על אי ידיעת שלבי תהליך היצור של מוצר זה. אולי בגלל אוכלי בשר מזדעזעים עד עמקי נשמתם מתולעת בבשר שמוגש להם, הרבה יותר מתולעת בחסה או בתפוח. התולעת בבשר ממחישה את המוות בצורה שיותר קשה להדחיק.

ישנו גם המונח "מיזוטריה", שעליו גם כתבתי בעבר. מיזוטריה היא יותר משנאה לבעלי חיים, היא גם שנאה לטבעו החייתי של האדם וניסיון להתכחש לכל המשותף בינינו לבעלי החיים האחרים. עכשיו אני מבין – זהו פשוט מנגנון להתמודד עם הפחד מהמוות.

מי זה?

הייתי רוצה לנסות משהו: מי שקורא את הפוסט הזה, האם תהי/ה מוכנה/ן לכתוב לי למטה בתגובה מי לדעתך האיש שראשו מופיע בתמונה מעלה? מה הסיפור שלו?

זה יכול להיות קצר או ארוך כרצונכם. אם יש לכם רעיון לסיפור של האיש הזה, ולא בא לכם לכתוב אותו, תנו לי לנסות ולהרחיב את הרעיון לסיפור קצר. (אני אוהב לכתוב, אך חלש בעלילות).  כתבו לי גם אם תרצו שאצמיד את הטקסט שלכם לתמונה בתוך הפוסט עצמו.

הרעיון שהציעה זוגתי שתחיה, וששווה לנסות, הוא לנסות ולייצר סיפור או ריבוי סיפורים לדמות בצורה קיבוצית, כאשר תמונה, במקרה זה קטע מציור רחוב בפריז, היא נקודת היציאה שממנה, יכול להיות מעניין לראות, אפשר לצאת להרבה מאד כיוונים.

אם זה ילך, יש לי עוד כמה אלפי תמונות להציע…

אלמלי ואלמלא

מתי בדיוק להשתמש ב: אילו, אילולא, אילולי, לולא, לולי, אלמלא, אלמלי, לו ועוד ועוד

חשוב לכל בלוגר, תאמינו לי. מילים שמוזכרות שם:

אילו
אילו לא
אילולא
אילולי
אלא אם כן
אילולי כך
אילולי כן
אילולי לא
אלמלא
אלמלא לא
אלמלי
אם
אם לא
במידה ש
במקרה ש
בתנאי ש
והיה אם
והיה כי
כי
לו
לולא
לולי

בקרוסלה הסובבת

בתחנת הרכבת חיפה חוף הכרמל נוסף מבנה המשמש לכניסה לתחנה מצד הים, בנפרד מהיציאה מהתחנה לאותו הכוון. לא נוח במיוחד, ויש תמיד פקק כשמגיעה רכבת וכל היורדים ממנה מנסים לצאת יחד מהתחנה, בעוד מחציתם לא מסתדרים מסיבות כאלה ואחרות עם המכונה. בפריז למשל, אין בדיקה ביציאה, ולמרות זאת העסק עובד משום מה.

הרכבת מתל אביב הגיעה, ירדתי ממנה וניסיתי לא לדחוף ולא להדחף אל היציאה, רק לזרום עם הזרם. ונפלטתי כמו פקק אל אחת משני הקרוסלות החד כיווניות דרכן צריך לעבור. אחת "רגילה" ואחת רחבה במיוחד, לאפשר מעבר אנשים עם מזוודות. לא ברור לי למה הקרוסלות האלה שם, אולי מסיבות בטחוניות. אבל בכל אופן שתיהן בנויות לתלפיות, מפלדת אל-חלד עבה וכבדה. גם המיסבים עליהן הן סבות מסוג משובח ודחיפה לא מאד מאומצת גורמת להן להסתחרר במהירות.

דחפתי את היותר קטנה, וכעברתי דרכה ראיתי שהחטאתי במילימטרים את ראשה של פעוטה כבת שנתיים שהסתובבה באין משגיח צמוד לצד היציאה של הקרוסלה. אם זרועות המתכת של הקרוסלה היו פוגעות בראשה, זה היה נגמר במוות בטוח. זיעה קרה מילאה אותי.

הסתכלתי ימינה ושמאלה לראות למי הפעוטה הזו שייכת וראיתי שעל סף האבן ליד היציאה יושבת אישה צעירה, כבת 19-20 עם שלושה ילדים צמודים אליה ונראה לי שגם הילדה שכמעט הרגתי שייכת אליה. אחרי שעמדתי לרגע להירגע, ניגשתי אליה, ובמאמץ גדול שלא להשמע תוקפני, שאלתי האם הילדה שלה, וסיפרתי מה כמעט קרה.

"מי, עדיאל?" שאלה.

"אני באמת לא יודע. אני לא יודע מה שמות ילדיך. זו שרצה פה"

"אה, בסדר". די באדישות. ולא שהיא מיד אספה את עדיאל אליה. ממש לא. בכלל, היא נראתה די המומה.

אולי הייתי צריך להתעכב, אולי לעזור, אולי לברר אם אני יכול לעזור. אבל במקום זה הלכתי לחפש את המכונית ונסעתי הביתה. וכל הדרך הביתה ניסיתי להבין מה היה שם. למה היא שאלה מה ששאלה, ובעצם, למה היא קיבלה כל כך באדישות את העניין.

אני חושד שמי שחשבתי שהיא ילדה הייתה בעצם ילד, שעדיין לא סוּפר מיום לידתו, וזה יכול אולי להסביר את השאלה. האם לא הבינה שאני לא הבנתי שזה בן. ועדיין, שאלה טפשית.

אבל אני גם חושד שהאם הזו ילדה יותר מדי ילדים, יותר מדי מוקדם ממה שהיא מסוגלת להתמודד אתם. אני יודע שאני אחטוף על זה אש, ויאשימו אותי בשנאת דתיים. אבל למרות שגם בחברה החילונית יש לא אחת לחץ מנרמל, לזוגיות "תקנית" ו 2.7 ילדים תקניים, יש לנשים החילוניות הרבה יותר דרגות חופש בהחלטה על מספר הילדים ועיתוי לידתם. אם אשה יולדת אחרי צבא, אחרי לימודים אקדמיים ואולי כבר כשהחלה לעבוד, היא מן הסתם כבר יותר בוגרת וכבר יותר מסוגלת להתמודד עם גידול ילדים.

אני לא טוען שהמאמץ בגידול ילדים לינארי במספר הילדים. אבל רווח יותר גדול בין ילד לילד לבטח מקל על האם. ובחברה החילונית, גם על האב שהוא לרוב גם בתמונה. החברה הדתית, בהכללה גסה, נוטה לחלוקה יותר מסורתית בתפקוד בני הזוג, בה הבית והילדים הם יותר, אם לא רק, האחריות של האשה.

מצד שני, במשפחות הדתיות מרובות הילדים (שוב בהכללה) להבנתי הבנים יוצאים בגיל די צעיר מהבית לכל מיני מסגרות בעוד הבנות הופכות להיות אמהות קטנות, שותפות מלאות בעול מטלות הבית וגידול הילדים הצעירים יותר. אז נכון שילדותן ונעוריהן של הבנות נגזלים מהן, והבנים בסיכון להטרדה מינית מצד מוטי אלונים שכאלה, אבל על האם זה בהחלט זה מקל.

אבל האמא הזו בתחנת הרכבת, עדיין לא הייתה בשלב הזה. היא הייתה כל כך צעירה, ועם כל כך הרבה ילדים צעירים, וכל כך בלי כל עזרה שהיא פשוט לא ידעה להתמודד עם זה. המזל הוא שלילדים יש מלאך ששומר עליהם. גם מקרוסלות.

פרק ב: בני

הפרק הקודם כאן

ביחידה ברכה פגשה את בני, שכינויו ביחידה היה "השבדי", כנראה בגלל שהיה כל כך קטן, צנום וכהה עור. בני, שנולד באזרבייג'ן, בקהילה של יהודים הרריים גויס ליחידה בגלל ששלט בלהג הג'והורי,  בעצם ניב פרסי. דוברי פרסית היו יקרי המציאות וכמעט כולם הגיעו אל היחידה הזו.

בני בעצם רצה "להיות במחשבים" בצבא, אך למרות שהיה פריק אמיתי של מחשבים, וידע בפועל יותר מבוגר ממוצע של הטכניון, הצבא לא היה מעוניין בשרותיו. בבית הספר הדתי-חרדי  בו הוא למד לא הייתה מגמת מחשבים, וגם לא מחשבים, ההכשרה שלו במחשבים הייתה כולה לא פורמלית, וכישוריו לא התאימו לשום משבצת בתהליך המיון לצה"ל. הוא אפילו לא סיים בית ספר תיכון, ולכן אם לא היו צריכים את ידיעת השפה שלו, הוא היה מן הסתם מגיע להיות אפסנאי בבסיס נידח כלשהו.

אבל אפילו הצבא לא הצליח למנוע מבני לעשות מה שאהב, ועם הזמן הוא עבר באופן לא פורמלי ליחידת המחשב. שם היה מאלה שניסו לעשות בעזרת מחשבים את מה שברכה עשתה באותו מצב תודעתי שמוחה פיתח – לזקק משמעות מתוך כמויות גדולות של חומר גולמי, שרובו אגב אפילו לא היה סודי. משהו שהיום היו קוראים לו big data, אבל באותם הימים עוד לא היה לזה שם.

כיום, חלק קטן מה שברכה יודעת לעשות אפשר כבר לעשות בשיטות של למידה ממוחשבת, בינה מלאכותית וכרייה של נתונים ממגרי מידע גדולים. מה שנקרא Big Data. אבל ברכה ידעה להפיק תובנות גם מכמויות מצומצמות יותר של חומר, בעזרת אינטואיציה שנדמתה לפעמים לכישוף, אבל ששוב ושוב הוכיחה את עצמה.

עוד לפני שברכה שמה לב לבני עצמו,.היא שמה לב לספרים. אלו שבני החזיק כמעט תמיד מתחת לבית השחי. אחרי כשבוע של היסוסים היא אזרה אומץ, ניגשה אליו, ושאלה אם תוכל להשאיל ממנו את הספר שראתה אצלו שבוע קודם, על השולחן בחדר האוכל. אלא שאז פתאום אמרה לעצמה שהיד שמחזיקה בספרים נורא יפה, והמשיכה והסתכלה במה שמחובר ליד, וגם מה שראתה שם, מצא חן בעיניה, וזה היה עוד לפני שהם התחלו לדבר. כשהתחלו לדבר, כבר לא יכלו להפסיק.

בניגוד למשפחתה הגדולה וההדוקה עד חונקת של ברכה, בני לא הכיר את הוריו. אלו נהרגו במפולת בוץ כשהיה בן שלוש, והוא לא באמת זכר אותם. עם הזמן  סיפר לה שהוא נשלח לבדו ארצה בגיל עשר, אחרי שלסבתו כבר לא היה כוח לטפל בו, פה בארץ הוסלל על ידי הסוכנות ללימודים בישיבה מהזרם הדתי לאומי באשקלון. שם, כבר בגיל שתים עשרה בערך הוא החל ללמד את עצמו תיכנות, ואט אט נסחף באופן בינארי מאמונה באלוהים לאמונה במחשבים.

בגיל שש עשרה, סיפר  בגאווה, כבר השתכר מספיק מכתיבת תכנה והיה יכול להרשות לעצמו לנטוש את הישיבה ולעבור לגור בדירה בגבעת שמואל אותה חלק עם שני דתיים לשעבר (דתל"שים). בדירה ההיא הם  כבר לא קיימו אורח חיים דתי, אבל הם המשיכו ללמוד דף גמרא יומי, כמו בישיבה, בחברותא.
לברכה, כל זה היה חדש ומוזר. היא הייתה כל כך רגילה ללמוד לבדה, מנוכרת מכל בני גילה שהלימוד בחברותא, שבני כל כך התלהב ממנו, נראה לה המצאה נפלאה.

הם ניסו את זה יחד, את עניין הלימוד בחברותא, וישבו וקראו יחד ספרי עיון שפורסמו בפרס, בעירק, ובמדינות מוסלמיות אחרות. לברכה, שתמיד רצתה לראות איך נראים הדברים "מהצד האחר", זה היה מרתק. בני מצדו, היה מהופנט מיכולת החשיבה והניתוח של ברכה, והיה יושב לצידה בסבלנות, בוחן אותה בהתפעלות בכל פעם שנעלמה לו אל אותו המקום שלה. הוא ידע שכשתחזור, יהיה לו מעניין ומאלף לשמוע מה שהיא חצבה שם, מים המילים הזה.

אבל לא רק לימוד בחברותא היה שם. כל מי שראה אותם הולכים זה לצד זה בשבילי הבסיס, ברכה גבוהה מבני בכמעט ראש, ומדברים בהתלהבות על ספרות, והיסטוריה, ואמנות, ופילוסופיה, ועל הספרים שקראו יחד ולחוד, לא יכול היה שלא לחשוב: "איזה זוג מוזר/יפה"

הם החלו להיפגש בתדירות גדלה והולכת, וגם לגעת אחד בשני, תחילה כבדרך אגב, בהיסוס גדול. יד על הכתף, ואט אט, עם כוונה. לשניהם זו הייתה התנסות ראשונה בקשר כלשהו עם בן המין האחר. עד שפעם אחת יצאו יחד לחופשה במהלכה בני בא לבקר אותה במושב, והקשר הפך לקשר מסוג אחר.

אחרי עוד כמה ביקורים, משפחתה כבר הייתה משפחתו, הוריה תחליף ההורים שלא היו לו. העובדה שבני למד בישיבה, ועדיין לומד גמרא מדי יום, קנתה את ליבו של אביה שתמיד אמר לעצמו שאלמלא היה עולה ארצה בשנות החמישים, היה מן הסתם לומד גם הוא תורה. עדינותו של בני, וההערצה הגלויה שלו לברכה, קנו את אמא של ברכה, עד כדי כך, שהתאפקה ולא אמרה כלום  גם כשגילתה בוקר אחד שבני וברכה שכחו להפריד בין המיטות בחדרה של ברכה, לפני שחזרו יחד לבסיס.

ברכה, שהייתה מבוגרת מבני בקצת יותר משנה ושירותה הצבאי היה קצר משלו, חתמה לשירות קבע עד למועד השחרור שלו. לרווחת מפקדיה, שלא היה ברור להם איך הם הולכים להסתדר בלעדיה. שורה של תחזיות שהפיקה למה שהולך להתרחש בלבנון, באירן, בפקיסטן ובסוריה התבררו כמדויקות כל כך, עד שראש אמ"ן סירב להאמין שהן הופקו אך ורק מקריאה של חומר גלוי, על ידי אדם אחד, במשך פחות משנה. בסופו של דבר, מישהו שינה את הסיפור, וסיפר לו שמערכת ניתוח המידע הממוחשבת שלהם היא בעצם הכלי שבעזרתו הפיקה ברכה את התובנות המדויקות האלה, מה שלחלוטין לא היה נכון, אבל היה סיפור שהיה יכול להתקבל על ידי מי שלא הכיר את ברכה ואת היכולות שלה. פשוט לא היה לאף אחד מושג איך להסביר את זה.

המשך יבוא

פיסקה

היחידה הקטנה ביותר שיש לה משמעות "ארגונית" בספר היא הפיסקה. האות הבודדת לא שורדת את התרגום משפה לשפה, וגם לא המילה. תכופות, מילה בשפה אחת תתורגם למספר מילים בשפה אחרת, ולהיפך. משפט גם הוא לא משהו שהוא בהכרח אינווריאנטי לתרגום, ויתכן שמתרגם העושה מלאכתו נאמנה יפצל או יאחד משפטים. פיסקה היא יחידת טקסט שאין שום סיבה שתפוצל או תאוחד, במיוחד שהחלוקה לפיסקאות היא משמעותית לטקסט.

עמוד הוא לא יחידה משמעותית, כי הוא מוכתב על ידי הדפוס, ומבחינה זו ארכאי. מספרי העמודים בעותק האלקטרוני של ספר משתנים על פי גודל הגופן וגודל המסך שעליו מוצג הספר, והם בכלל חסרי משמעות. מצער שבמתן רפרנסים במאמרים, מתייחסים למספרי עמודים בספר, כאילו שלעולם ועד ימשיכו להדפיס את הספר כמו שסודר לדפוס במקור. והאמת, שלא אחת זה קורה, שהספר מודפס שוב וושוב בפורמט שכבר אינו מוצלח, כדי לשמר את המצביעים אליו. במקרה זה, את כל התוספות וההקדמות ממספרים אז באותיות לטיניות, או עם קידומת כזו או אחרת. במקרים בודדים כשהעימוד משתנה, מציינים בצד כל דף לאיזה דף/דפים  בהדפסה המקורית הוא מתייחס. כל זה מטומטם לגמרי. תשכחו ממספרי דפים, בבקשה.

פרקים הם יחידה משמעותית, אבל גדולה מדי. גדולה מדי מכדי לתת אותה כמראה מקום ברפרנס. גדולה מדי מכדי לאפשר הצצה במקור של טקסט מתורגם, שהוא משהו שאליו אני חותר.

כיוון שאפשר לשמר מספור רציף של פסקאות בכל פרק או על פני כל הספר / מאמר, גם על פני תרגום, היה מעולה אם מישהו שם ב"מדעי הרוח הדיגיטליים" היה נוקט יוזמה ובונה כלי לקריאה של ספרים אלקטרוניים שמאפשר בלחיצה קלה על העכבר, להציג ליד פסקה של טקסט את אותה הפסקה בשפת המקור. (או בכל שפה אחרת שיש למשתמש מאותו הספר). חיוני לפעמים להבנה של ממש בטקסטים קשים.

אין כאן הנחה לגבי קיומו של עותק דו-לשוני או רב לשוני של הספר, אלא רק הנחה של זמינות עותקים של הספר ביותר משפה אחת. אין גם הנחה שהספרים כבר יגיעו כשהפסקאות ממוספרות בהן, זה משהו שכלי כזה יכול לעשות תוך כדי קריאה.

אידאלית, הכלי בו מדובר יוכל לזהות ולמספר פסקאות גם בקבצי PDF שבהם הטקסט מצולם, כמו רוב הטקסטים  הזמינים לסטודנטים. זיהוי פסקאות הרבה יותר פשוט טכנית מזיהוי אותיות או מילים.

ככה זה מתחיל

בליטה קטנה שצצה על הפרק הראשון של הזרת בידי השמאלית שלחה אותי אל האורתופד. האורתופד, איש נחמד בדרך כלל, לא התרגש. כן, אמר, אלו שינויים ניווניים, עניין של גיל. "מכיר את איך שנראות הידיים של זקנות?" שאל, והדגים לי יד שאצבאותיה כפופות כטפרים של ציפור, "זו אותה התופעה". יש לה גם שם לטיני  – בלשון המכובסת של מכון מאר: "הודגמה היפרטרופיה ואי-סדירות של המפרק", וגם "שינויים אוסטאואטרוטיים…"

השורה התחתונה היא שאני מתנוון. ועכשיו רואים את זה גם שלא ברנטגן.

זה לא באמת ש"ככה זה מתחיל", זה כבר החל. כבר כמה שנים, אני לומד מכל פענוח של דימות כלשהו המתבצע על גופי מסיבה כלשהי על  דבר קיומם של  "שינויים ניווניים" פה ושם. לא שהם מפריעים לי תפקודית, אבל גם לא משמח לשמוע על קיומם. הם  לא נראים בעין בלתי מזוינת וגם ולא מורגשים, אז אני יכול להדחיק את עובדת קיומם. אבל הזרת השמאלית שלי, מצד שני, מזדקרת תכופות בשדה הראיה שלי. למשל בכל פעם שאני צריך להקיש על מקש האות Q (אני לא מקליד הקלדה עוורת). התחלתי לחשוב שאולי אני מרבה להשתמש באות הזו, וזו הסיבה שנשחק הסחוס בזרת הזו, מה שאילץ את גופי לגדל את בליטת העצם הזו בכדי להגן על המפרק, אך גם להגביל את טווח תנועתו. אבל רוב הזמן אני בכלל מקליד בעברית, ושם הזרת השמאלית לא ממש בשימוש.

מה אני מתרגש מזה בכלל? זה ששיערי כבר לא שחור וגם כבר לא קשה עורף כשהיה לא מאד מזיז לי, כל זמן שהוא עדיין נוכח. אפילו מתחיל להיות לי קצת מצח. (אני ממשפחה של נמוכי מצח). מטריד אותי שהשיזוף של גב ידיי כבר אינו אחיד, והמלטונין נטש פה ושם מקומות בעור הנשארים לכן לבנים גם כששאר היד כבר כהה כפודינג סויה של אלפרו בטעם שוקולד מריר (עולם הדימויים של טבעונים הוא ביזארי…). אני גם צריך לדאוג באורח מודע למשטר הנוזלים בגוף שלי, בלי להכנס לפרטים.

יותר מפריע לי תפקודית בעיות השליפה של שמות מהזיכרון (כן, זו הייתה אן מרגרט בתפקיד קטן בפרק השלישי בעונה השניה של ריי דונובן – הייתי צריך לחכות לכתוביות הסיום. אבל הניתוחים הפלסטיים הרבים שעברה באמת שמקשים על הזיהוי), או זה שאני הולך לפעמים לחדר הסמוך וכשאני מגיע אני כבר לא זוכר למה. או הרעיונות הנפלאים לפוסטים שאם אני לא מתחיל מיד טיוטא עבורם ביישומון של וורדפרס בטלפון, הם נעלמים בתהום הנשייה.

בשורה התחתונה, הייתי מעדיף שגופי ישרוד פחות זמן ממוחי.

פרק א: האירוע

הנה כמה דברים שלמדתי על ברכה והיכולות שלה מהבלוג הלא כל כך פעיל שלה. למשל, איך זה התחיל. מה מקור "כוח העל" שלה…

כשברכה התעוררה בבית החולים, הדבר האחרון שזכרה היה כיצד התכופפה לעבור דרך הפרצה בגדר, בין שיחי הרדוף הנחלים. זו הפרצה דרכה נהגה לעבור בצהריים בדרך חזרה מבית הספר, בכל פעם שחתכה דרך מטע האבוקדו. מצאו אותה רק מאוחר בערב, מחצית גופה מעבר לחור שבגדר, ללא הכרה וכמעט ללא דופק, אחרי כמה שעות של חיפושים בהם השתתפו כל תושבי המושב.

נדרשו עוד כמעט שעתיים עד שהגיע האמבולנס מבאר שבע והביא אותה לבית החולים.

אחרי ארבעה ימים הרופאים הצליחו להמיס את התסחיף שחסם כלי דם ראשי במוחה, ועבדו עליה עוד שלשה ימים  עד שחזרה להכרה. עצם התעוררותה, אחרי שטופלה כל כך הרבה זמן אחרי האירוע, היה בבחינת נס, אבל הרופאים אמרו להוריה שאצל ילדים, נסים כאלה קורים לפעמים.

כשחזרה לבית הספר, אחרי שהחסירה את כל השליש השני של כתה ד, כבר כמעט ולא נראו עליה סימנים. כאשר הייתה מאד עייפה, בדרך כלל בערב, אפשר היה להבחין שרגל שמאל שלה קצת נגררת. אנשים גם אמרו לעצמם שיש משהו קצת מוזר בפניה, אבל רובם לא ידעו לזהות מהו הדבר. חלק מפניה, החלק העליון של הלחי מתחת לשקע העין השמאלית, נשאר מעט קפוא וללא תחושה. שכנה ספרית עשתה לה מין תספורת קארה אסימטרית, שדי הסתיר את החלק הזה של פניה, ועם התספורת הזו היא נשארה עוד לא מעט שנים.

השינוי המשמעותי ביותר אצל ברכה, היה מעט יותר קשה להבחנה. עד האירוע היא הייתה ילדה בעלת זיכרון פנומנלי, כזה שאפשר לה לקרוא ספרים ולזכור כל פרט מתוכם, כמעט במהירות בה יכלה להפוך דפים. אחרי האירוע, ואחרי חצי שנה של פיזיותרפיה אינטנסיבית, יכולת התנועה בצדה השמאלי חזרה כמעט לתפקוד מלא, אבל הזיכרון המופלא שלה לפרטים כמעט ונעלם. נשאר חור שחור.

ברכה לא הפסיקה לקרוא: ספרי היסטוריה, גיאוגרפיה וסיפורי מסעות, אבל היא כבר לא הייתה יותר מסוגלת לדקלם שמות ותאריכים. היא זכרה היטב את קווי "העלילה" של מה שקראה, אבל לא את שמות הגיבורים, לא תאריכים. לא את הפרטים, והיא החלה לספר לעצמה שהם פחות חשובים.
זה לא היה אבדן זיכרון מוחלט, אבל לעומת יכולותיה הקודמות, זו הייתה נפילה רצינית.

בבית הספר ציוניה הושפעו לרעה. היא כבר לא קיבלה מאיות, עדיין בתחום השבעים-שמונים. את ברכה זה לא מאד דיכא, אבל היא ראתה שהוריה, שני אנשים שעבדו מאד קשה לפרנסתם בחלקת גידולי השדה שלהם, מאד מוטרדים. ברכה הייתה אמורה להיות זו שלא תצטרך לעבוד קשה כמוהם, שיהיו לה חיים קלים יותר, שתוכל לעזוב את המושב למקום עם יותר אפשרויות, והם היו חרדים שהחזון לא הולך להתממש.

הוריה  לא לקחו אותה לאבחון של ליקויי למידה. באותן השנים ובאותו המקום, זה כלל לא היה בתודעת איש. אבל אבא שלה ישב אתה שעות בערב אחרי שעות העבודה, עם כרטיסיות, מנסה לעזור לה לשנן את הפרטים הקטנים. לפעמים זה עזר, אבל לרוב הוא היה נרדם תוך כדי וברכה הייתה  מכסה אותו בשמיכה, מוציאה מידו את הכרטיסיות ומנסה להתמודד עם זה לבד. יושבת, מחזיקה כרטיס ביד אחת, מסתכלת עליו שוב, ושוב, ושוב, בתקווה שאוסף המספרים והשמות ייספג במוחה. זה לא עזר.

אבל עם הזמן היא החלה למצוא את עצמה יותר ויותר פעמים בסוג של חלום בהקיץ, כזה שממנו הייתה מתעוררת אחרי זמן מה, ופתאום "מבינה דברים". .  לפעמים זה קרה אפילו תוך כדי קריאה או צפייה בטלוויזיה – החלו להופיע לפני עיניה מעין דימויים מטושטשים שאותם היא לא הייתה מסוגלת לתאר במילים, והיא התחילה להבין דברים. דברים שקודם לכן, שפע הפרטים שנמסרו בספרים, ושאת כולם הייתה אז מסוגלת לזכור בצורה מושלמת, מיסך ממנה.

זה לא קרה באורח מכוון וזה לא קרה מיד – מוחה החל  לפתח אט אט מסלולי חשיבה חליפיים לאלו שנפגעו. היא התחילה לראות הקשרים בין דברים שאיש לא אמר לה שהם קשורים, ומהקשרים אלה, היא גילתה, היא יכולה לנבא דברים אחרים, כמו מה יקרה בחלקים אחרים של ההיסטוריה האנושית שעדיין לא הכירה. למשל – מתי יפרצו מלחמות, ומתי לא.

דוגמאות לסוג הדברים שברכה החלה לראות קשה לי לתת. לי אין את היכולות שהחלטתי להעניק לה, לגיבורת העל שבראתי במסגרת תרגיל כתיבה לפני כמה שנים. זו גם הסיבה שהסיפור הזה שוכן כבר הרבה מאד זמן ב"מגירה". אבל החלטתי לשחרר את ברכה לעולם, ולבקש רעיונות מהקוראים לתובנות מהסוג שברכה יכולה הייתה לגלות כשהיא הייתה באותם מצבים של הזיה בהקיץ, בסוג של היפנוזה עצמית.

עם הזמן ברכה החלה לחשוב על מצב הלימוד הזה שלה כמעין פעולת "כריה" שהיא מבצעת בים המילים שהיא קוראת, בניגוד לאופן שבו הייתה לומדת לפני האירוע, שאותו תמיד חוותה כ"צילום". לפני האירוע הדפים שקראה קפצו אל מוחה בשלמותם. אחרי האירוע, זה הפך להיות ים של מילים חסרות משמעות לכידה, כזה  שרק במצב ההיפנוטי שאליו למדה להיכנס החל אט אט, החל להתארגן למערבולות, לזרמים ומרקמים שהיו המטפורה החזותית שמוחה ייצר לדברים שלא היו לו מילים עבורם, לתובנות שמוחה גילה שם, בים המילים הזה. אלא שגם בתבניות החזותיות האלה היא הייתה צריכה להמשיך ולחצוב, ולעבוד בכדי, במאמץ לא מבוטל, להגדיל את "ריכוז העפרה" למילים ומושגים שהיא יכלה להגיד לעצמה, שהיה להם משמעות, משהו שהיא יכלה לרשום לעצמה במחברת שהחזיקה במיוחד למטרה זו. מילים שהיא עדיין המשיכה לקוות שתוכל למצוא אי פעם מישהו שאתו תוכל לחלוק אותם.

היא לא הצליחה להסתיר מהסביבה את הימצאותה באותו המצב. עיניה היו מאבדות מיקוד, ראשה היה נוטה מעט לימין, והיא הייתה נוטה לחכך בידה הימנית את עור ראשה שמאחורי ומתחת אוזן ימין. הילדים בבית הספר היו דוחפים מרפק אחד לשני ואומרים זה לזה בשקט: "ברכה שוב זומבי". אבל היה משהו בברכה מנע מהם להפריע לה כשהייתה במצב הזה. בניגוד לילדים, ניסו המורות בתחילה לפנות אל ברכה כשהייתה נכנסת למצב הזה, וברכה הייתה מתנערת ועונה, ו"חוזרת" לכיתה, אבל מבט האכזבה המר שעל פניה כשהייתה נשלפת כך מאותו המצב היה כה קורע לב, שעם הזמן הן הפסיקו לפנות אליה. הן גילו שברכה כן שומעת, וכן קולטת את מה שהן אומרות גם כשהיא כביכול לא שם.

הילדים האחרים ניסו לתחקר את ברכה על אותו מצב, על מה שעובר עליה כשהיא "שם", וברכה עשתה מאמץ אמיתי אך כושל להסבירמה קורה במצב ההוא, וגם לחלוק איתם את התובנות שבאו אליה באותו המצב. היא ניסתה למשל  לספר להם איך היא רואה עד כמה האינפורמציה הנמסרת להם בספרים היא חלקית, חד צדדית, מגמתית. היא תיארה להם את הפערים, את כל מה שלא נמסר, שאת עיקבתם ראתה בתוך מה שכן שנמסר. היא ניסתה להדגים להם עד כמה המסופר מראה רק את זווית הראיה של הצד המנצח, הכובש, הגברי, הלבן. אבל לא היה לזה שום סיכוי. לבני כיתתה לא היה שמץ מושג על מה לעזאזל היא מדברת, והניסיון היה מסתיים בדרך כלל בחיוך נבוך והתרחקות. ברכה הייתה "המוזרה", אבל לא מהמוזרים שמציקים להם, לא מאלה שמתנכלים להם, אלא אלו ששומרים ממהם מרחק. אולי כמו שייחסו כושר נבואי ללא שפויים בימי הביניים.

גם למורות שלה, אלו שאליהן הלכה בניסיון למצוא מישהו שאתו תוכל לדבר על הדברים האלה, לא היה הרבה יכולת להבין אותה, וגם לא יותר מדי רצון. רובן אפילו רגזו  בכל פעם שברכה ניסתה לסייג את מה שלמדו. אפילו כשלא עשתה את זה לפני כל הכיתה. כשניסתה להגיד  דברים כמו: "זה לא בדיוק היה ככה", ושזו "לא כל התמונה". או לשאול שאלות, שאלות כמו: "אז מה הסיבות האמתיות לאירוע הזה? לא יתכן הרי שזה קרה בגלל  שמלך כזה וכזה התחשק לו, נכון?"  או: "האם המלחמה ההיא לא פרצה דווקא בגלל הסכם השלום של המלחמה הקודמת (שלא הייתה בחומר הלימוד)?", ו"האם לא היה לזה קשר למצב הכלכלי?, למעבר לערים?"

היה להן חומר להספיק, למורות. ההשגות של ברכה עליו, גם בלי שטרחו להתייחס לגופם של הדברים שאמרה, האטו את הקצב. נודה על האמת, המורות לא אהבו את הערעור על סמכותן.

זה לא סיבך אותה יותר מדי בצרות. כשהתחיל לשעמם לה, היא מצאה את עצמה יותר ויותר חולמת בהקיץ בזמן השיעורים. ובכל פעם שחזרה מחלום בהקיץ שכזה, ושוב לא הצליחה להבין למה הם לא מדברים על התמונה הגדולה, על המניעים, על הסיבות והתכליות שבגללם פרצו מלחמות וקרו מהפיכות, לקח לה כמה דקות להיזכר שהיא צריכה לשמור את כל זה לעצמה. שהתובנות שלה לא מעניינות אף אחד ואף אחד לא רוצה לשמוע.

ברכה נשארה ה"מוזרה" גם בחטיבת הביניים והתיכון, אך הפכה קצת יותר פופולרית בגיל שבע עשרה בערך, כשגבהה מאד. היא הייתה לפתע גבוהה מרוב הבנים ומכל הבנות, היה לה שיער יפה בו הייתה מאד גאה, אלא שהיא היא לא יכלה שלא לשים לב שמבטי הבנים, נטו להתמקד בחזה דווקא, שברכה חשבה שהוא פשוט גדול מדי…

הקפיצה הפתאומית בגובהה השאירה אותה עם גב מעט כפוף, וברכה הוסיפה עליו גם יציבה כפופה מעט בניסיון לגרום לחזה לבלוט פחות. היא נטשה את תסרוקת הקארה וגידלה את שערה ארוך וישר כלפי מטה, שוב בניסיון להסתיר את מה שחשבה שיש להסתיר.  זה לא מאד עזר, והבנים בבית הספר ניסו שוב ושוב להפריע לה לקרוא. לצערה. כי היה לה הרבה יותר מעניין לקרוא מאשר לדבר אתם. אבל עד סוף התיכון היא הצליחה לשדר "אל תתקרבו", די בהצלחה.

את הבגרות היא סיימה בציונים די ממוצעים, אבל במבדקים בלשכת הגיוס השיגה תוצאות מחוץ לסקאלה. כך יצא שבצבא התגלגלה ליחידה מסוימת בחיל המודיעין. שם, למדו עם הזמן לא רק להעריך אותה, אלא אפילו להעריץ. היכולת הזו שלה, שאותה חידדה מאז אותו אירוע מוחי, לסנן תובנות משמעותיות אך תמציתיות מתוך כמויות אדירות של חומר כתוב, אותו בלעה מהר יותר ומעמיק יותר מכל אחד אחר בהיסטוריה של היחידה המאוד מובחרת הזו, הייתה בדיוק מה שהם חיפשו.

את התובנות המופלאות שהיו לברכה בשירותה הצבאי אני פטור מלנסות ולדמיין, נאמר מטעמים של בטחון מידע. את התובנות שיהיו לה אחרי כן, בפרקים הבאים, אצטרך להמציא איכשהו. יהיה קשה.

הפרק הבא כאן

אל המנוחה ואל הנחלה

בהדרגה, עם השנים, עזבה רוב חבורת הידידים הקטנה שלנו את חיפה בחיפושם אחרי תנאי דיור משופרים, אולי אחרי הצמידות הנכספת לקרקע המולדת. מי לזכרון יעקב, מי למצפים בגליל, ומי לעמק יזרעאל, כולם הגשימו את החלום הכה ישראלי הזה, רק אנחנו נשארנו בחיפה, בדירה נעימה, נחמדה, אבל התחיל להיות לנו קצת צפוף בה. במיוחד אחרי שחזרנו משהות זמנית בארה"ב, בבית פרטי גדול יחסית (לארץ), שהות ממנה חזרנו עם שפע חפצים מיותרים שכמעט בפועל דחקו אותנו החוצה מדירתנו.

התחלנו לחפש משהו טיפה יותר גדול.  לא היו לנו הרבה דרישות: לא הרבה מדרגות, חניה וזהו בערך. היה נחמד אם היינו מוצאים משהו במרחק הליכה, אולי בנעלי בית, מהסינמטק החיפאי. איזור מרכז הכרמל. השקענו בזה בערך חצי שנה של חיפושים, במהלכם הבנו שזה לא לפי כיסנו. לא בלי להכנס לחובות רציניים. וכך הגענו אל מעוננו הנוכחי, צמוד הקרקע, עדיין בחיפה – חלל המגורים האחרון עליו אני כנראה אכתוב בסדרת הרשומות הזו על החללים בהם גרתי.
על החלל הבא בו ישכון גופי, או האפר של גופי, כבר לא אכתוב. סביר שלא יהיה שם חיבור לאינטרנט. (אבל מי יודע? אולי יתגלו מודלים חדשים של שימוש במרשתת)

החלל הנוכחי, החל מחלל גדול עוד יותר, בור בעצם, באדמה. בור שחפרנו בכדי להניח את היסודות לבית שהחלטנו לבנות מהיסוד על המגרש שרכשנו בשכונה היותר דרומית-מערבית של חיפה. מגרש שעליו קיויתי להגשים את האספירציות האדריכליות שלי, ולבנות בנין שהוא מופת של אדריכלות מודרניסטית. כמו אלו שבנו מיס-ואן דה רוה ופיליפ ג'ונסון, על מגרשים של עשרות דונמים בלב יער עבות. תיבות זכוכית אבסטרקטיות טהורות צורה.למשל משהו כזה:

Farnsworth House – Ludwig Mies van der Rohe

הייתה רק בעיה אחת קטנה: המגרש שרכשנו לא היה בלב יער עבות. לא רק זה, הוא היה חצי ממגרש דו-משפחתי של פחות מדונם, שבנין מכוער בן כעשרים שנה כבר היה בנוי על חציו, ואליו היה הבניין שנבנה חייב להצמד. מגרש בצורת גיזרה משולשת פחות או יותר, ארבע מאות וכמה מטרים רבועים, שאפשר היה לבנות רק על 32 אחוזים מהם. צד אחד מהמשולש היה קיר בית השכנים, צד שני הכביש וצד שלישי ואדי. לא מגרש שאפשר למקם עליו בנין טהור צורה כלשהו. בניגוד לבית מעלה, בית נופש של אישה בודדה ומאד עשירה, הבית שנבנה היה גם אמור להכיל שלושה חדרי שינה, סלון ומטבח ולשמש למגורינו יום-יום, שנה-שנה.

כבר הארכיטקטית הראשונה שהבאנו אל המגרש, אחת שמביתה הפרטי בעתלית התלהבנו, שפכה מיד מים קרים על חלומותינו, והציעה חד וחלק שנמכור את המגרש מיד. יש בשכונה מגרשים הרבה יותר אטרקטיביים, אמרה. אני לא חושב שהיא התעמקה בקשיים של צורת המגרש וצמידותו לבית הסמוך. יותר הטריד אותה, נראה לי, מראה הבית המכוער מעבר לוואדי, בית שכבר כמה שנים מוסתר על ידי הצמחיה שגדלה באופן טבעי לגמרי. לא מכרנו את המגרש, אבל גם לא המשכנו עם אותה ארכיטקטית.

כן, היו מגרשים הרבה יותר גדולים בסביבה, ולא הרבה יותר יקרים. אבל הרבה יותר תלולים, מה שהיה מתבטא בעלות הבניה וגם הופך את הבית מנותק מהקרקע עליה הוא יושב. היו גם מגרשים עם נוף הרבה יותר רחב וצופה למרחוק אבל דווקא מצא חן בעינינו, או שאולי זה כך רק כיום בדיעבד שזה מוצא חן בעיני, מיקום המגרש בתוך מעין כיס באפיק הנחל, כשהנוף ממנו הוא נוף קרוב של עצים ולא רחוק של ים (וטירת הכרמל). והיה בזמנו גם נוף של ים, בזוית מסויימת, אבל העצים במורד הוואדי גדלו ומראה הים כבר נעלם. אחת מהשריפות התקופתיות שקורות פה בכרמל כנראה שתחזיר את מראה הים, אבל אני מוכן לוותר.

התחלנו דווקא עם תקוות גדולות – ראינו פה ושם בחיפה בתים פרטיים שמאד מצאו חן בעינינו, בסגנון שנהוג לכנותו mid-century modern. בתים שאפשר אולי היה לחשוב שתוכננו על ידי האדריכל (המפורסם) Marcel Breuer אבל בפועל תוכננו על ידי אדריכל חיפאי בשם פרנק, שאני לא בטוח שכיום הוא עדיין בחיים.

אז, הוא היה בשנות השבעים לחייו, ועדיין פעל ממשרד קטן בהדר הכרמל. הוא אפילו עבר לתכנן בעזרת מחשב – מה שכנראה גרם לכך שהתוכנית הראשונית אותה הוא הציג לפנינו הייתה רחוקה מאד מהפשטות האלגנטית של הבתים הבנויים שלו שראינו, שכנראה תוכננו בשרטוט ידני. תכנית מבולבלת, המפנה את עורפה לצד הנוף, מבוך של חדרים, מפוזרים על פני שיפוע המגרש ומחוברים ביניהם בקטעי מדרגות קצרים. בכאב לב הסתכלנו זה על זו, זוגתי שתחייה ואני, והבנו שעם האדריכל הזה הגענו אל סוף הדרך.

אחרי כן הייתה תקופה על כמה שבועות שבמהלכם ניסיתי לתכנן בעצמי את הבניין. לא ממש לתכנן, יותר למצוא קונספט. גזרתי פיסות נייר בגודל המשוער של כל חדר, בקנה מידה, וניסיתי לסדר אותן בצורה הגיונית כלשהי. מה כבר יכול להיות פה מסובך? כמה פתרונות כבר יכולים להיות למשוואה הזו? בדיעבד, מסתבר שלא מעט. אלא שלא הצלחתי למצוא בכוחותי עצמי למצוא, אף לא אחד מהם.

אני לא יודע אם זה אומר שלו הייתי הולך ללמוד ארכיטקטורה הייתי נכשל כארכיטקט. כנראה שלא הייתי ארכיטקט טוב מדי. אבל אולי מה שהיה חסר לי בנסיון התכנון הבודד הזה שלי הוא משהו שלומדים בלימודי האדריכלות. או שרוכשים בתרגול מעשי. בגלגול הנוכחי, כבר לא אדע את התשובה לזה.

אחרי הנסיון הלא מוצלח עם האדריכל ה"בשל", שאולי כבר הבשיל מדי, ניסינו את מזלנו עם אדריכל צעיר, שבנה עד אז בית אחד. אדריכל שבפרוש "היה לו את זה", ב"זה" אני מתכוון למשהו שאני חושד שבאים אתו ללימודי הארכיטקטורה ולא רוכשים שם. ותוך זמן קצר קיבלנו סקיצה מרהיבה, מצויירת ביד אמן, לא במחשב ששבתה מיד את ליבנו. מעין כנף מטוס, בניין בצורת האות L, שחלקו צף מעל המדרון. חלום.

חלום שעל פני ששת החדשים שאחרי כן, נאלצנו אט אט להתפכח ממנו.זה התחיל בזה שההתכנות של הרעיון המרהיב ההוא התבססה על זה שהוא לא היה משורטט בקנה מידה נכון, ולא לקח בחשבון דברים פרוזאיים כמו "קו בניין" – המרחק המינימלי שהתקנות דורשות בין הבניין לקצה המגרש. אחרי שקנה המידה הפך נכון ואילוצי החוק הופנמו את תוך התכנית היא נראתה כבר פחות נקיה, צורתה פחות טהורה.

שישה חדשים אחרי, נפרדנו גם מהארכיטקט הזה, בצער וגם קצת ברוגז. הבנו שבאותו שלב בקריירה שלו, הוא היה עדיין לא בשל מספיק, ואני מודה שגם אנחנו לא היינו לקוחות קלים. אבל כשנפרדנו היו כמה דברים שהיינו תקועים בהם אתו, בלי אופק של פתרון. דברים פעוטים כמו למשל איך נכנסים לבית (שהתברר שעליו להיות מתחת מפלס הרחוב). וגם דברים כמו איפה תולים כביסה, משהו שהארכיטקט לא חשב שמתפקידו לפתור (בדיעבד – אנחנו כמעט שלא תולים כביסה – את רובה אנו מייבשים במייבש…). גם חדרי הילדים לא הצליחו להכנס שניהם לתוך מעטפת הצורה הטהורה של כנף המטוס שממנה סירב ארכיטקט מספר שתיים לסטות.

סאגה. כמעט היה לנו בניין טהור צורה, "מרחף", אבל משיקולים פונקציונליים, מסמסנו את האפשרות הזו.

שוב חזרנו לחפש ארכיטקט. וגילינו שיש אמנם בחיפה לא מעט משרדי ארכיטקטים, אבל רובם סירבו אפילו להסתכל על הרעיון שאתו סיימנו את העבודה עם הארכיטקט הקודם. יש לארכיטקטים אגו, בניגוד למהנדסים, שהיו קופצים בשמחה על פתרון שרק צריך לשכלל. בסופו של חיפוש לא ארוך, מצאנו את האחד, שלקח את הקונספט שאהבנו, ובמחי עכבר, פתר את כל מה שדרש פתרון.

נדרשו פשרות מסויימות בטוהר הצורני של הבניין, אבל בשלב זה כבר הפנמנו שאנו לא הולכים לבנות את בית הזכוכית של מיז שבתמונה מעלה. ויצאנו לדרך, עם הארכיטקט השלישי, זה שלא היה צעיר מדי ולא היה מבוגר מדי. אל הפרוייקט הגדול ביותר שהרמתי בימי חיי, הבית בו אנו גרים כיום. המשך יבוא.

דוקומנטריים

אחרי שישה עשר סרטים בפסטיבל לקולנוע דוקומנטרי דוקאביב, הבנתי.
הבנתי שלא נורא שעלילות לסיפורים בדיוניים לא מצליחות להפציע במוחי – הסרטים שראיתי הדגימו לי שוב ושוב שהמציאות עולה על כל דמיון. עד כדי כך שתסריטאי, לו היה בא למפיק עם תסריט "בדיוני" לחלק גדול מהסרטים שראיתי, היו מגלגלים אותו מהחדר ואומרים שהוא הזוי. שיביא משהו יותר מציאותי.

מצד שני, עלילות הסרטים העלילתיים שאני רואה בשנים האחרונות, אחרי הרבה שנות צפיה בהרבה מאד סרטים, הפכו עבורי כל כך צפויות, שלפעמים אני שואל את עצמי:"מה, הגיבור לא הלך מימיו לקולנוע? הוא לא יודע מה קורה בדיוק בסיטואציה הזו?" אז אני לא נותן לזה לקלקל לי את החוויה, אבל אני פשוט כבר לא מצפה להיות מופתע. זה נכון גם לסרטים שלא מפס היצור ההוליוודי.

הסרטים הישראליים בדוקאביב נגעו בי יותר, מסיבות מובנות, אני חושב. לא מעודף פטריוטיות. מה שקורה פה במקום הזה פשוט יותר מובן לי, והניואנסים הדקים יותר נגישים לי.

למשל סרט בשם "מוּחי", שם החיבה של מוחמד, ילד מעזה שיוצרי הסרט ליווי במשך כמה שנים. היום בן שבע וחצי, מוחי הגיע לבית החולים בן כמה חדשים עם כשל חיסוני, תופעה נפוצה בחברה בה מרובים נישואי קרובים. כמה חדשים לאחר תחילת אשפוזו הוא הותקף על ידי חיידק טורף, וכדי להצילו נאלצו הרופאים לכרות את שתי רגליו ושתי ידיו. מאז, הוא גר בבית החולים יחד עם סבא שלו ונתמך על ידי "צוות מוחי", קבוצת מתנדבים יהודים מסורה הדואגת לכל מחסורו. סרט מרגש. מוחי עצמו לא נותן לנסיבות להעציב אותו, ומסתדר בצורה נפלאה עם הגדמים שיש לו, ופרוטזות. קהל זר לסרט זה, יפספס אבל לא מעט מהאספקטים העדינים בסרט, למשל תערובת העברית והערבית שמוחי מדבר.

או סרט בשם "המחברות של אליש", בו קוראים לפני המצלמה שבעת בניה של אלישבע, "אליש" בפעם הראשונה את היומנים שהיא כתבה במשך 55 שנים  עבור כל אחד מהם, כביכול מפיהם, בגוף ראשון. יומנים שעל קיומם נודע להם רק אחרי מותה, כשבאו לפנות את דירתה. סרט חכם, מעורר מחשבה, עלילה שאיש לא היה מסוגל להעלות על הדעת.

או "ארץ אהובה שלי", סרט (שנעשה על פי הספר "שום גמדים לא יבואו") על שיכון אחד בעיירה מעלות, בה מתגוררים בכפיפה אחת כעשרים בני נוער, עולים חדשים מ"בני המנשה", שבט הררי עם סממנים יהודיים ממדינת מניפור אשר בצפון מזרח הודו שלשם שינוי לא נשלחו ישר לקריית ארבע, שתי נערות בנות עשרה "צד"לניקיות" ועולה מבוגרת אחת מחבר העמים המנגנת בפסנתר. צירוף שתסריטאי היה צריך דמיון מפותח מאד בשביל להמציא כזה.

או סרט על השממון האינסופי של תושבי קטאר, שכל מה שיש להם לעשות בחיים הוא לנסוע בלמבוריגיני בכביש לשום מקום במדבר בחברת פנתר המחמד שלהם, או בשיירת אופנועים מצופי זהב, או לטוס במטוס פרטי המותקן במיוחד להובלת בזים אותם הם רוכשים בעשרות אלפי דולרים. או סתם להסתובב ללא תכלית במדבר בעשרות רבות של ג'יפים שסתם נוסעים במעגלים באמצע שום מקום. רחמי עליהם, באמת. צריך לראות בכדי להאמין.

או סרט על גירוש שדים בסיציליה, או על עיירה במקסיקו שמתפרנסת מיצור זיקוקי דינור.

חלק מהסרטים יגיעו לסינמטקים, חלק לערוץ 8 בכבלים או ליס-דוקו בלויין. אני ממליץ. צפיה בסרטים דוקומטריים האלה מעוררת את המחשבה והדמיון הרבה יותר מעוד עלילת שטנץ של סרט עלילתי.

כוכב גאולת האספסוף

"חז"ל מספרים שנהר יש בירכתי עולם ושמו סמבטיון, שמרוב יראת שמים הוא פוסק לזרום בשבתות. אילו במקום נהר מיין היה זורם נהר זה בפרנקפורט – אין ספק שיהודי קהילה קדושה זו היו כולם מקפידים בשמירת השבת. ברם אלוהים אינו עושה אותות כאלה. מן הסתם נקוט הוא בתוצאה הבלתי נמנעת שדווקא הנכנעים והעלובים ביותר יהיו החסידים ביותר. והנראה שאין אלוהים מבקש שידבקו בו אלא בני חורין. וכדי שיוכל להבחין בין בני חורין לבין נפשות עבדים, מן הסתם לא די שיסתיר מהם את פועלו בעולם….. רוצה איפה אלוהים לבור את התבן מן הבר, צריך שלא זו בלבד שלא יועיל אלא גם יזיק ממש. ואין מנוס מכך: צריך הוא לנסות את הבריות. לא די שיעלים את דרכיו מן האדם, הוא צריך אף להטעות אותו. הוא צריך להקשות על האדם, אף למנוע ממנו אפשרות לראות את פועלו למען יהיה סיפק ביד האדם להאמין בו ולבטוח בו באמת, היינו מתוך חירות".

"צריך איפה שיידע האדם, שלעיתים מנסים אותו מו השמיים למען חירותו…"

הקטעים מעלה, מתוך המבוא לחלק השלישי של "כוכב הגאולה", ספרו מ 1921 של פרנץ רוזנצוויג, מדברים על מה שכונה תכופות "הסתר פנים". מונח בו משתמשים בתיאולוגיה של המאה העשרים כדי להסביר תופעות כמו מלחמות העולם לדור שהחל להאמין אמונה משיחית ממש בתבונה, בנאורות, במסלול הישר קדימה ולמעלה של האבולוציה האנושית. דווקא ההתנסויות האלו, של המלחמות הנוראות הללו, אמורות להראות שהאל כבר חושב שהמין האנושי בגר דיו, ויכול גם ליפול ולקום בלי התערבות אלוהית ישירה. סוג אחר של דרך ליישב את הסתירה בין השואה לקיומו של אל, אחרת מ"נסתרות דרכי הבורא".

לי בכל אופן, ההסבר הזה עוזר להבין איך זה קרה שהאספסוף הציף את האינטרנט.

אני עוד זוכר, בערגה מסויימת, את הימים בהם היית צריך מחשב בשביל לגשת לאינטרנט, מה שהגביל את הגישה לאנשים משכילים יחסית. ועוד לפני כן, את התקופה שהאינטרנט היה "חנוניסטאן".

לא שכולם היו שם מאד שמאלנים. ממש לא – בקרב אנשים העוסקים בהנדסה יש רוב די ברור לימין. אבל לא היה הגועל נפש הגזעני והמיזוגני הבוטה הנחשף במקומות כמו פייסבוק וטוויטר, של אנשים שאינם מנסים בכלל להסתתר. לא היו ההתבטאויות שבהן שמונה שגיאות בשבע מילים, לא היו העילגות והבורות. כל זה החל כאשר הגישה לאינטרנט עברה ברובה לטלפונים, מכשיר ההופך את השימוש בו כה אינטואיטיבי, עד שאיפשר את הפיכת האינטרנט למדיום של האספסוף.
הצייצן טראמפ לא היה נשיא ארצות הברית אלמלא הטלפון החכם.

ומי פתח את השער לאינטרנט לאספסוף הזה? גיקים כמוני, שפיתחו את הטכנולוגיות שאיפשרו לכל זב ומצורע לגשת לאינטרנט ולשפוך שם את מררתו. למה עשינו את הזה לעצמנו?

ראשית, פשוט לא הבנו את ההשלכות. וכמובן האמנו בחזון היפה של דמוקרטיזציה של הגישה לידע האנושי. בלי מחשב, רק עם טלפון זול (שבסופו של דבר עולה בדרך כלל יותר ממחשב). לא הבנו שהפתח שנפתח הוא לכוחות הריאקציה, לבורות, לרשעות. שפתחנו את הפתח לנשיא אמריקאי המכחיש התחממות גלובלית ולטיפוסים כמו "הצל". שאפשרנו לפוליטיקאים פופוליסטים לעקוף את כל החסמים בדרך לשלהוב ההמון. שבמקום יותר דמוקרטיה נקבל דיקטטורה.

אז אולי זו באמת דוגמה ל"הסתר פנים"? אולי מי שטוען שהוא מאמין בדמוקרטיה, זו הדרך לבחון את אמונתו זו? אם היא אמיתית, הוא ימשיך להאמין גם כאשר הוא צריך לוותר על עמדת היתרון שלו, למשל בגישה לאינטרנט. גם כאשר הגישה לאינטרנט הפכה באמת יותר (מדי?) דמוקרטית והדיעות הנשמעות שם, מה לעשות,  אוזניים תצילנה?

האם רק "הנכנעים והעלובים ביותר" רק הם "החסידים ביותר" של דמוקרטיזציה של הגישה לאינטרנט? או שצריך להתנסות בצונאמי של השנאה והגזענות המציפים את המרשתת ועדיין להאמין, בכדי להיחשב "בן חורין"?

בלי שום קשר דווקא לאמונה באלוהים. כנראה שכל אמונה, בכל דבר, צריכה שהמאמין בה יעבור סוג של התנסות שתבחן את אמונתו, גם נוכח קשיים. גם כאשר צצות תופעות לוואי לא צפויות של המעשים שהם הפועל היוצא של האמונה הזו. קשיים כאלה עשויים להפריך את האמונה, כמו שכשל בניסוי עשוי להפריך היפותזה מדעית. אבל הם מבחן שכל אמונה צריכה לצלוח.

agon

הוא לא ליברל, בצלאל סמוטריץ, ואני לא אומר את זה לגנותו. הוא לא ליברל באופן שבו מגדירה את המושג שנטל מוף, במאמר מכתב העת המקוון של בצלאל בשם "אקטיביזם אמנותי ומרחבים אגוניסטיים" שקראנו בקבוצת הקריאה שלנו על תיאוריות של אמנות.

השאלה שהמאמר שואל היא: "האם עדיין יכולות הפרקטיקות האמנותיות למלא תפקיד ביקורתי בחברה שבה היטשטשו ההבדלים בין האמנות לפרסום, ושבה הפכו אמנים ואנשי תרבות לחלק חיוני של הייצור הקפיטליסטי?" אבל בדרך אל תשובה אפשרית לשאלה הזו, עוברת המחברת, הבאה מתחום מדע המדינה ולא האמנות דרך שורת הגדרות שאיתן קשה לי להתווכח. אהבתי את האופן שבו היא מגדירה את הדברים וחשבתי ששווה לחלוק אותם כאן, ולהביא את סיפור סמוטריץ כדוגמה. המאמר עצמו נמצא כאן. אז הנה כמה ציטוטים:

"השאלות הפוליטיות אינן סוגיות טכניות גרידא, שאת פתרונן יש להשאיר למומחים. שאלות פוליטיות לחלוטין כרוכות תמיד בהחלטות התובעות מאיתנו לבחור בין אלטרנטיבות המתנגשות זו בזו."

"חוסר יכולת זה לחשוב חשיבה פוליטית נובע במידה רבה מן ההגמוניה הבלתי מעורערת של הליברליזם. "ליברליזם"…המגמה השלטת בחשיבה הליברלית מתאפיינת בגישה רציונליסטית ואינדיבידואליסטית, שאינה מסוגלת להבין נכוחה את טבעו הפלורליסטי של העולם החברתי, על הקונפליקטים הכרוכים בפלורליזם; קונפליקטים שלא יכול להיות להם שום פתרון רציונלי…"

"התפיסה הליברלית הטיפוסית את הפלורליזם גורסת כי אנו חיים בעולם שבו אכן קיימים השקפות וערכים רבים, אשר בגין מגבלות אמפיריות לא נוכל לעולם לאמץ את כולם, אולם כשהם מקובצים יחד הם מצטרפים למכלול הרמוני."

"אחד מעקרונותיו של ליברליזם מסוג זה הוא האמונה הרציונליסטית בקיום קונצנזוס גורף המושתת על ההיגיון. אין פלא שהפוליטי הוא נקודת העיוורון שלו. הליברליזם חייב לשלול את האנטגוניזם, מכיוון שבהעלותו אל פני השטח את רגע ההכרעה הבלתי נמנע – במובן העמוק של הצורך להכריע בתחום בלתי ניתן להכרעה – חושף האנטגוניזם את מגבלותיו של כל קונצנזוס רציונלי."

ואז מתראיין ברדיו בצלאל סמוטריץ, להסביר למה הוא התכוון כשאמר שהערבים צריכים או לקבל את מעמדם כאזרחים מדרגה שניה או להסתלק או לההרג, והוא כביכול טוען מה שטוענת אותה הוגה פוסט-מרקסיסטית. שזו אשליה שאפשר לרצות את כל הצדדים במידה שווה. לגרסתו – האשליה שיכולות להיות שתי מדינות בין הים לירדן. הוא לא קונה את הבטחות השווא של הליברליזם ומאמץ את הגישה האנטגוניסטית, אגוניסטית קוראת לה המחברת שאני מצטט מעלה, הגורסת שהן הפוליטי והן החברתי (שגם הוא פוליטי) הם מאבק שאינו ניתן לגישור. שתמיד יהיה מישהו שיהיה מודר.

אז כן, הפתרון ברור מאליו, לסמוטריץ. הערבים הם שצריכים להיות מודרים. למה? כי אנחנו היהודים ולנו יש את הכוח, ואלוהים אתנו.

יתכן שאכן אין פתרון מדיני וחברתי שיוכל להתקבל לאורך זמן על דעת כול הצדדים. אבל הכשל של סמוטריץ והבית היהודי הוא כפול:

ראשית, הם רואים את הציבור היהודי-ישראלי כמקשה אחת, החושבת כמוהם – שכל היהודים רואים צורך בהכרעה שתוצאתה מדינה יהודית אך לא דמוקרטית, שבה או שיהיו שני סוגי אזרחים, או שתושלם מלאכת הטיהור האתני, ו"האנשים ללא ארץ" תהיה להם סוף סוף ה"ארץ ללא אנשים" המובטחת.

יש הרבה סכסוכים בין הים לירדן, אבל הסכסוכים אינם רק על פי קו ההפרדה יהודים-ערבים. יש לי הרבה פחות ריב עם רוב הערבים הגרים בשכנותי מאשר עם אנשים כמו סמוריץ. סמוטריץ מאיים עלי יותר והוא יותר אגוניסטי לי באשר למדינה שהייתי רוצה לחיות בה.

אם צריך הכרעה, הייתי אני מעדיף הכרעה למדינה חילונית לחלוטין, בחוקה, כמו צרפת. שבה כתוב על כל קיר שני: "צדק, שוויון, אחווה". מה שברור לי הוא שאני לא יושב עם סמוטריץ בצד המדומיין שלו של היהודים.

שנית, הדרך ליישב דרישות סותרות של לאומים שונים, היא להפריד אותם למדינות לאום נפרדות. זו הרי הסיבה מלכתחילה שלא כל העולם הוא ישות מדינית אחת. הפרדה בין מדינות, או בתוך ישויות פדרטיביות כמו ארה"ב, גרמניה והודו, מאפשרת ליישב חילוקי דעות על ידי הפרדה גיאוגרפית, כך שאינטרסים שונים של קבוצות שונות לא צריכים להיות מיושבים בכפיפה אחת. ההדרה היא גיאוגרפית, ונכון שיש בה מידה רבה של עוול, כפי שמדגימה סוגיית הפליטים הנוכחית, אנשים שאין להם אזרחות ולכן אין להם שום זכויות. אבל לפחות זו גישה מוכרת ומקובלת לישוב פערים שאינם ניתנים לגישור.

אלמוות

הרמן כהן, פילוסוף גרמני-יהודי, מתנגד חריף לציונות שנפטר ב 1918, ניסה למצוא דרך עדכנית לדת. הצעתו, אם לתמצת ספר עב כרס במשפט אחד, היא לאחד בין מושגי הציווי המוסרי והאלוהות. להיות דתי, לגרסתו, היא להיות מוסרי. מוסרי == דתי.

ב"שער" (פרק) החמישה עשר –  "אלמוות ותחיית המתים", של ספרו "דת בגבולות התבונה" (לא קראתי את כל 14 הפרקים שלפני, פרקים 1-8 כאן) הוא מדבר על האלמוות, מושג שאצלו פירושו שהציווי המוסרי הוא אינסופי.

גם אם חיי אדם הם סופיים. כמו שאני מבין את זה, ההמשכיות מעבר לחיי הפרט היא דרך הקהילה, והקהילה פה בציון, שלהקמתה הרמן כהן התנגד, לא ממש עובדת שעות נוספות בקטע המוסרי הזה.

אך מכיוון שאין עצם דתית אחת בגופי, (גם אם מוסר, הייתי רוצה להאמין, יש פה ושם באיזו עצם) חשבתי האם יש אופן כלשהו שבו אני, כאדם בלי אל, יכול לטעון לסוג כלשהו של אלמוות. או לפחות, לאיזה שהוא "שובל" שיוותר אחרי מותי, עד שימוג.

למשל: הבית שבניתי/בנינו ישאר כטביעת רגל בעולם כמה עשרות שנים, עד שיהרס. העצים ששתלתי יתכן שישרדו יותר שנים. טביעת הרגל הפחמנית שלי בחיי תתבטא במזג האוויר שיהיה לצאצאי בצורה שאני חושש שכבר לא תהיה הפיכה. הייתי יכול לתת להקפיא את גופתי, אבל כנראה שאוותר.

הילדים שהבאתי/הבאנו לעולם, אני מקווה, יהיו שובל יותר ארוך, אם יהיו להם ילדים משלהם וגם אם לא. משהו ממני נשאר בהם ובמפעלותיהם.

מה שחדש יחסית, הוא השובל הדיגיטלי שאשאיר אחרי. אין לדעת כמה זמן ישרוד. לכאורה, לנצח. אבל בפועל אין הרי חיים מעבר לדף הראשון בתוצאות החיפוש בגוגל (מישהו היה שם, מעבר לדף הראשון? קורה שם משהו? שם חיות מפלצות? …hic sunt dracones). ומלכתחילה, רק אחוזים בודדים של האינטרנט הם בכלל באינדקסים של מנועי החיפוש.

הרשומות בבלוג הזה, שימנו כמה אלפים אם אמשיך בקצב הנוכחי של פעמיים בשבוע לערך, אאריך חיים וישאר לי על מה לכתוב, יתכן שימשיכו לזמן מה לעלות בתוצאות של מנועי חיפוש פה ושם, אבל זה ידעך עם הזמן.

מה שיכול להאריך את השובל הדיגיטלי הזה הוא כמובן רשומות המכילות מתכונים. לאלו ניגשים שוב ושוב. יש פה ושם במרשתת עדיין מתכונים של אוכל אתיופי שתרגמתי לאנגלית מעיתון "לאישה" ופרסמתי ב newsgroup בשם rec.food.vegetarian בתחילת שנות התשעים, כשהחל גל העליה מאתיופיה.

אם חפצים אלמוות אתם, לכו על מתכונים, עדיף טבעוניים – זה העתיד. או ילדים. או שניהם.

 

הבטים מגדריים של טבעונות

אני רואה לא מעט טיעונים לטבעונות הפונים אל היצר האמהי של נשים ומזכירים להם את כאבה של העז או הפרה, שפרי בטנה נגזל ממנה מיד אחרי לידתו, כדי שבני אדם יוכלו לצרוך את חלבה במקומו. לפעמים מזכירים לנשים גם את העובדה שהפרות (וכנראה גם העזים) נאנסות, בידו העטופה בניילון של החקלאי שדוחף זרע לאיבר המין שלהן כדי שיילדו בתדירות קבועה, שדיהן יפיקו חלב וחוזר חלילה. עד שתנובת החלב שלהן תרד מתחת לסף מסויים והן יוצאו להורג צעירות יחסית, בערך ברבע מתוחלת חייהן הטבעית.

אני פחות רואה את הטיעונים הפונים לגברים, המזכירים את האפשרות להזדהות עם האפליה השיטתית לרעה של הצאצאים הזכרים בחקלאות בעלי החיים.
גם בתעשיית החלב, גם בתעשיית הביצים ואפילו בתעשיית הבשר.

מה לעשות, אבל יצורים ממין זכר לא מטילים ביצים, ולכן האפרוחים ממין זכר מושמדים ביום בקיעתם (תרנגולות לבשר הן זן אחר, שם אין השמדה של זכרים למיטב ידיעתי). ההשמדה הזו מאד אכזרית, בהרבה מקרים הם פשוט נטחנים חיים או נחנקים בשקי ניילון.

מה לעשות, אבל יצורים ממין זכר לא מייצרים חלב, ולכן העגלים  (החמודים) והגדיים (המקסימים והעליזים) ממין זכר זוכים לחיות רק כמה חדשים, בדרך כלל בכלובי פיטום בהם הם לא יכולים לזוז, כדי שישמינו מהר. וכמובן, רחוק מאמא שלהם. כשהם עוברים איזה משקל שמעבר לו יורדת הכדאיות של האכלתם, הם נשחטים.

מה לעשות, אבל יצורים ממין זכר נוטים להיות פחות כנועים, ולכן גם בתעשיית הבשר משאירים בחיים לתקופת פיטום ממושכת יחסית רק את הנקבות. רק מתי מעט פרים או תיישים שורדים, כדי שישאבו מהם זרע, וגם זה באכזריות לא תתואר.

לא סיבה מספיק טובה לזכרים של המין האנושי להתקומם נגד התעשיה הזו, המפלה בצורה כל כך בוטה את "המגדר" שלהם? לי זה עשה את זה, אחרי שבדרך מקרה הלכתי לבדוק האם גם אצל מינים לא אנושיים הזכרים חיים פחות שנים.
הסתבר לי שלעומת בעלי החיים המבוייתים, מצב הזכרים האנושיים עוד יחסית טוב.

מה שעוד למדתי, ממחקר רחב היקף בקרב הכת הנוצרית של האדבנטיסטים, הוא שטבעונות מגדילה את תוחלת החיים, יותר לגברים מאשר לנשים, ובכך מקטינה את הפער בתוחלת החיים בין שני המינים. המחקר הראה תוספת של 7.28 שנים לגברים ו 4.42 שנים לנשים.
לגברים יש תועלת רבה יותר מאשר לנשים מאימוץ תזונה טבעונית!

(A huge study of Seventh Day Adventists who ate little or no meat showed longevity increases of 7.28 years in men and 4.42 years in women) 

היתרונות הבריאותיים והסביבתיים הם אקסטרא, ואם אתם לא יודעים מה לאכול, אז הנה תשובה חלקית, בבלוג הזה ממש.  אז מה בדבר קצת אחווה זכרית? הא?