הצגות בוקר

התערוכה אולמות מופלאים, בתי הקולנוע החיפאים. במוזיאון העיר חיפה (כן, יש דבר כזה! בבניין טמפלרי יפיפה בשדרות בן גוריון 11 במושבה הגרמנית) מספרת את סיפורם של עשרות בתי הקולנוע שהיו בחיפה ונעלמו. התערוכה עצמה די מחופפת, כמו האוצרת שלה, וקסמה בעיקר ביכולת להיות טריגר של אסוציאציות לאנשים שחיו אז בחיפה אז ויש להם נוסטלגיה לבתי הקולנוע האלה שרובם היו בהדר הכרמל.

באותה תקופה, חיפה הייתה שיאנית העולם בביקורים בקולנוע לאדם בחודש. מעל שלושה סרטים בחודש, בממוצע, והיא חייבת את השיא הזה במידה רבה לי. לי, ולמוסד הצגות הבוקר, עוד מוסד שגז מן העולם יחד עם בתי הקולנוע הגדולים. אני זה שהעלה את הממוצע העירוני במו ידי, בעבודה קשה ויום יומית. אבל היו אלו דווקא האולמות הקטנים שבהם כילית את בקרי, במקום לבקר בבית הספר התיכון.

הייתה הבנה שבשתיקה ביני לבין בית הספר שלי. אני לא אפריע להם, והם לא יתלוננו על העדרי. והסידור עבד לא רע. בקיץ זה היה בעיקר הים, ופעם או פעמיים בשבוע בקרים של הצגות בוקר. בחורף זה היה שלושה-ארבעה בקרים של הצגות בוקר, ותמיד היה מה לראות.

כל בתי הקולנוע שהציגו הצגות בוקר היו קרובים זה לזה, פרט לקולנוע דומינו (מספר 7 במפה מטה, שנקרא בזמנים שונים גם קרן אור, אורדע והמרכז)  שהיה בירידה אל שוק תלפיות, מעל קולנוע רון ז"ל.

קולנוע דומינו

לשם הגעתי רק בשבועות שבהם ראיתי סרטים חמישה ימים בשבוע, או עם סבא לודויג, לראות את הרומאים נלחמים בברברים בחניתות, סוגה קולנועית שסבא שלי היה מכנה סרטי "זייבל אל פונייכום" ("חניתות אל פניכם" באידיש משובשת)

קולנוע חן- "צילום- שרון רז (אתר "אדריכלות נעלמת", בלוג "נטוש", בלוג אינדקס "בתי קולנוע נעלמים בישראל")"

הייתי מתחיל את השבוע בדרך כלל בקולנוע חן, שבניגוד לאחרים, שהציעו "רק" שני סרטים בכרטיס אחד, הציע שלושה: ב 10 בבוקר, 12 ו 2 בצהריים. הייתה לו נוסחה מנצחת: אחד מערבון או סרט פשע/פעולה, אחד סרט קרטה שהיה בפועל קונג-פו, ואחד סרט יווני ששילב קצת שירים עם קצת מין לא נועז במיוחד. המבנה של הקולנוע, ברחוב שבתאי לוי, מספר 12 במפה, עדיין עומד אך כבר לא מתפקד כקולנוע. כנראה שגם כבר לא כמועדון.

קולנוע גלאור ומירון, שהיו משני צידי קולנוע עצמון ברחוב הנביאים (6 ו 16 במפה שלמעלה) הציעו שני סרטים בכרטיס אחד, אבל אני לא זוכר באם הייתה להם תערובת קבועה. אני די בטוח שאחוז גבוה היה מה שהיום נקרא "אומנויות לחימה", עם סרטים כמו זה

או סרטי רומאים, כמו זה שבכיכובו של ג'וליאנו ג'מה הבלתי נשכח (בעצם, מישהו חוץ ממני עוד זוכר אותו? הוא שיחק גם בסרט של ויסקונטי!)קולנוע גלאור בתמונה מטה הפך קולנוע מירון בזמן שצולם

גלאור לשעבר, מירון בהמשך. צילום- שרון רז (אתר "אדריכלות נעלמת", בלוג "נטוש", בלוג אינדקס "בתי קולנוע נעלמים בישראל")

קולנוע מירון עבר עם הזמן ממרתף קולנוע עצמון (בתמונה מטה) אל האולם שקולנוע גלאור אכלס בעבר, בבניין נפרד משמאל לקולנוע עצמון.

קולנוע מירון

לקולנוע אוריון (ברחוב הרצליה, מספר 2 במפה מעלה), הלכתי פחות, בעיקר בגלל הפושטקים. שם גם לא תמיד היו שני סרטים בכרטיס אחד, אבל היה שם פלאפל טוב, וחנות בולים בתוך מבנה גרם המדרגות שהוביל אל הקולנוע. מבנה קולנוע אוריון נהרס והיום יש שם מגרש חניה. הפלאפל באותו השם עדיין קיים מצידו השני של רחוב הרצליה, אך כבר לא ברמה של דוכני פלאפל דהיום כמו נאמר שני סניפי פלאפל הנשיא, או פלאפל הזקנים. בשנים בהם הלכתי אליו, בתחילת שנות השבעים, הוא הציג בעיקר מערבונים, חלקם אף איכותיים, כמו למשל זה, עם שלושת כוכבי הספגטי הנשכחים: תומס מילאן, פרנקו נרו וג'ק פאלאנס!

בתקופה בה צולם הבניין בתמונה מטה, הוא עבר להציג בעיקר סרטים "כחולים" שבסטנדרטים של היום לא היו נחשבים אפילו תכלת בהיר, שניים בכרטיס אחד.

האם הפסדתי ידע לימודי כלשהו בבקרים שבהם הייתי שם? לא חושב. מצד שני, הסרטים בהצגות הבוקר בהחלט אפשרו לי לכייל את הסקלה לסרטים שראיתי בערבים, במקומות כמו מועדון הסרט הטוב ופרספקטיבה, סרטיהם של ברגמן, פליני, אנטוניוני וגודאר (כן, כמו בשיר..) . אם אתה לא רואה את הזבל, איך תדע מה טוב?

וחוץ מזה, ברוס לי הוא עדיין הגדול מכולם בעיני, רק שהפוסטר שלו כבר דהה וכבר לא תלוי אצלי בחדר…

ברוס!

מודעות פרסומת

איך הרגו לי את העונג

בקבוצת הקריאה שלנו, המתכנסת אחת לחודש לדסקס מאמר שקראנו בנושאים תיאורטיים הקשורים לאומנות, קראנו החודש את "עונג חזותי וקולנוע נרטיבי" של Laura Mulvey. המאמר נכתב ב 1975 ומטרתו המוצהרת היא לחשוף את הדרכים שבהם הקולנוע ההוליוודי המסורתי משקף את החברה הפטריארכאלית, פאלוצנטרית בדרכים שבהם דמות הגבר היא זו המקדמת את העלילה בעוד דמות האישה משולה לשיר או ריקוד במחזמר, רגע בו העלילה נעצרת והגיבורים פורצים בריקוד או מחול. בקיצור – ספקטקל העוצר את העלילה במקום לקדמה. (זו בדיוק הסיבה שבגללה אני לא אוהב אופרה או מחזות זמר).

המאמר מנסה, על ידי חשיפת הדרך שבה הקולנוע מגלם את האובססיות החברתיות שלנו, לקעקע את ה"עונג החזותי" שאנו מפיקים ממנו, ולהפוך אותנו לצופים מנוכרים ומודעים.

להבנתי, המאמר בעצם מנסה ליצור עבורנו את "שלב המראה" הלאקאניאני שבו התינוק העומד מול מראה מגלה שיש לו קו מתאר שמפריד בינו לבין שאר העולם ושהוא בעצם סובייקט "מנוכר" במובן זה שהוא מנוכר לשאר העולם ולא אחד עימו. גם אנו אמורים, בשיבתנו בבית הקולנוע, להבחין בינינו כצופים מנוכרים לבין העולם המדומיין על המסך שבו אנו אמורים להיבלע בהתמסרות מליאה, ושאת הנורמות המשתמעות ממנו אנו אמורים להפנים, ולהבין שיש לנו "קו מתאר", המודעות שלנו, המפרידה בינינו, הצופים הנאורים, שאינם שבויים בשפה הפטריארכאלית, הדכאנית, והיצוגים הפטריארכלים שהקולנוע הקלסי מפיק.

כשקראתי את המאמר, ניסיתי להיזכר בסרטים מהתקופה ההיא, ולהבין את מה שהמאמר מתאר. הרי עברו מאז 36 שנים, והקולנוע היום הרבה פחות בוטה בדרך שבה הוא משרת את ההגמוניה השולטת. את הסרטים של היצקוק שהמאמר מתאר אני פשוט כבר לא זוכר.

והנה – היום אחר הצהריים, ישבתי מול הטלויזיה ונפלתי על סרט מ 1971, ארבע שנים לפני שהמאמר נכתב: הארי המזוהם בבימויו של Don Siegel ובכיכובו של קלינט איסטווד. (לעלילת הסרט ראו כאן)


ומצאתי את עצמי יושב מולו כשלושה אנשים שונים.

הראשון – כצופה תמים הצופה בסרט בפעם הראשונה ונהנה ממנו. הסרט, למרות 40 השנים שעברו מאז צולם, עדיין טוב, הצילומים וזוויות המצלמה לא שגרתיים ומעניינים גם היום וגם אם העלילה או אלמנטים ממנה שימשו מאז בלא מעט סרטים אחרים, עדיין מרגישה הדוקה ו"בלתי נמנעת".

השני – כצופה שזוכר את הסרט היטב מלפני 40 שנה שאז הוקרן אם אני לא טועה בקולנוע רון החיפאי (ז"ל). חלק גדול מהסצנות זכרתי חזותית ממש ומשפטים מהסרט הרי הפכו ממש לקאלט. באופן מפתיע –זיכרון ההקרנה הראשונה לא קלקל את החוויה בצפייה החוזרת, ואולי אף פעל להעצים אותה.

מה שכן "הרס לי את העונג" הוא האופן השלישי בו צפיתי בסרט, כצופה מנוכר שקרא את לורה מלווי. לא יכולתי שלא לשים לב שכמעט כל אישה שהופיעה על המסך הייתה חשופת חזה: חשפנית במועדון, אישה בדירה שבה מציץ הארי דרך החלון, אישה בבית ממול שהארי סוקר בכוונת טלסקופית בהמתנה לצלף שיופיע על גג הבית או קורבנו האחרון של הרוצח הסדרתי.

וגם לא יכולתי שלא לשים לב למה שמוזכר במאמר בהקשר זה: אנו הצופים, היושבים בחשכת האולם בעצם נהנים הנאה "סקופופילית", מציצנית, מהצפייה בסרט. והעובדה שגם הגיבור, שאיתו אנו מזדהים, גם הוא מתואר כמציצן, (הצופה באותן נשים עירומות דרך משקפת, דרך חלון או סתם במועדון חשפנות, כשהוא בחושך והדמות הנשית העירומה מוארת), עובדה זו היא פעלול קולנועי המאפשר לנו לשכוח את מציצנותנו אנו על ידי השלכתה על גיבור הסרט, על ידי הפיכתה לחלק ההנאה הנרקיסיסטית של הזדהותנו עם גיבור הסרט.

הנשים שלא היו מעורטלות בסרט בעיקר קישטו את הרקע כמזכירות בחדרי המתנה. הדמות הנשית היחידה בעלת נפח כלשהוא, היא אשתו של גונזלס, שותפו של הארי המזוהם, שנורה ושוקל לפרוש מהמשטרה. יש בסרט סצנה מופתית מבחינה צילומית שבה היא יורדת בגרם מדרגות והארי בעקבותיה. גרם המדרגות ממוסגר בפתח ריבועי בקיר חיצוני של בית, ושניהם מופיעים בפתח ונעלמים לסירוגין תוך כדי שיחה. משום מה יש לי הרגשה שהתפקיד הנשי היחידי הזה התווסף כדי לאפשר את הצילום הנפלא הזה, שכן באמת שאין לסצנה זו שום תפקיד בקידום העלילה.

ובעצם היה עוד אופן רביעי שבו צפיתי בסרט. ואופן זה קשור לויכוח הפוליטי שעוררה בזמנו דמותו של הארי המזוהם. לקלינט איסטווד לקח שנים רבות, והרבה סרטים נפלאים, להתנער מתדמית השוטר הפאשיסט היורה בחשודים לא חמושים ומענה אותם באכזריות. במונחי היום, הארי הוא חסיד זכויות האדם מהמדרגה הראשונה. ובפועל, בסרט הוא לא באמת יורה בפושע לא חמוש. בהשוואה לדברים שחיילינו נגררים לעשות בשטחים, הארי המזוהם הוא פשוט אימא תרזה. תארו לעצמכם את קלינט איסטווד תופס ילד בן 8 ומשתמש בו לנוהל שכן. אין סיכוי שדון סיגל היה מכניס את זה לסרט. זה היה הורס את אמינותו בעיני הצופים – "אין מצב" הרי יגיד לעצמו הצופה. כמו שאנחנו נגיד על דברים שנאלץ לעשות בעוד 40 שנים נוספות של כיבוש.