1945

הייתי מזועזע מהם, מהאיכרים ההונגריים האלה, בסרט בשם "1945" שהוקרן בפסטיבל הסרטים בירושלים.

מלחמת העולם השניה נגמרה, החיים בכפר ההונגרי הזה כבר חזרו למסלולם. והנה, יורדים מהרכבת העוצרת בתחנה שליד הכפר שני יהודים דתיים, פורקים שני ארגזים גדולים, שוכרים עגלה מעמיסים עליה את הארגזים ומתחילים לצעוד אחריה אל הכפר.

בכפר, מתחילה מהומת אלוהים. מנהל תחנת הרכבת עולה על אופניו ודוהר אל הכפר להזהיר את התושבים ש"היהודים חוזרים". מזכיר הכפר, שהשתלט על החנות והבית של משפחת פולאק היהודית, מודאג שהיהודים חוזרים לדרוש את רכושם חזרה. הוא רץ לבדוק האם הדף שעליו הוא החתים אותם במרמה, בו הם "מוכרים" לו את רכושם, כביכול בכדי להגן על רכושם מהחרמה, עדיין אתו. האיכר שאותו הוא שלח למסור על קיום היהודים בכפר לכובשים הגרמנים מפתח לפתע מצפון, משתכר ותולה את עצמו במתבן. הבן של מזכיר הכפר שאמור היה להתחתן באותו היום ממש, אחרי שהוא מגלה מה קרה ליהודי הכפר, עוזב את הכפר ונוסע העירה.

בינתיים תושבי הכפר "עולים על קילשונים" ויוצאים לקבל את פני היהודים, שמסתבר שפנו אל בית הקברות היהודי שליד הכפר. שם הם בסך הכל באו לקבור בבית הקברות היהודי את ספרי התפילה והתפילין של תושבי הכפר היהודים שניספו בשואה.

כשמתברר שזה כל מה שהם באו לעשות בכפר, היהודים האלה, שהם לא באו לדרוש את בתיהם, שדותיהם, רכושם המוסלק במרתפי הבתים, תושבי הכפר נרגעים, ומזכיר הכפר אפילו מביע את הזדהותו עם סבלם ומר גורלם של יהודי הכפר.

יצאתי מהסרט ולא ידעתי מה לחשוב. מצד אחד, היו כמה צדיקים שם בכפר, שהיו להם נקיפות מצפון. מצד שני, לרובם לא היה שום כוונה להרשות ליהודים לחזור לכפר. אם מי מהיהודים היה שורד את השואה, הוא לא היה שורד את קילשוני שכניו לשעבר.

מזעזע נכון? לא ממש. ההונגרים האלה צדיקים, מהרבה בחינות, יחסית לעם היושב בציון, ויחסו לפליטים הפלסטינים רק שלוש שנים מאוחר יותר.

האנשים, שכנינו, אותם הברחנו באיומי נשק, שניסו לחזור הביתה לא שנים יותר מאוחר, ימים מאוחר יותר, לפעמים שעות ספורות. לפעמים אפילו רק לאסוף את הצאן מהמרעה. כינינו אותם "מסתננים" וירינו בהם למוות.

זה לא היה עם קלשונים, כמו ה"פרימיטיבים" ההונגרים שם בכפר. זה היה בנשק חם. ובניגוד להונגריה שחלק לא מבוטל מיהודיה ניצל וחזר למקומו ב 1944 או 1945, בישראל של 1948, ניתן רק למתי מעט לחזור. אני לא בטוח במספרים, אבל חושב שמדובר בסדר גודל של עשרות, אולי מאות.

חלק מהצידוק המוסרי להקמת מדינת ישראל אחרי השואה הייתה קבלת הפנים לה זכו יהודים ששרדו, ניסו לחזור למקומם, ונטבחו. כמו למשל בידוובנה ובעיירות הסמוכות לה, בפולין. היה ברור שאין לאן לחזור – צריך להמשיך הלאה, למדינה יהודית. בה היהודים יחליטו מי ישאר ומי יעוף לעזאזל. צריך ליצור Lebensraum, מרחב מחייה לעם היהודי.

בדיוק על פי אותה לוגיקה, כמו שמדינות אירופה הצביעו בעד הקמת מדינה ליהודים, כדי שהם יוכלו להיפטר מהם סופית ולא יצטרכו שוב להתעסק אתם כך אמורה מדינת ישראל לקדם אקטיבית הקמת מדינה פלסטינית.

אבל מדינת היהודים לא עושה את זה. אצלנו הדברים עובדים אחרת. לא שמעתי למשל על אף אחד בקיבוץ הזורע, קיבוץ של השומר הצעיר בשבילכם, שתלה את עצמו אחרי שנחשף איך שני חברי קיבוץ עברו בלילה אחד של 1948 אל אַבּוּ זֻרֵיק, הכפר הערבי הסמוך וירו משם חזרה אל הקיבוץ, זאת בכדי לספק עילה להגנה לגרש את 638 תושבי הכפר ההוא ולאפשר לקיבוץ להשתלט על אדמותיו.
אני לא חושב שמישהו אפילו עזב את הקיבוץ כי לא היה מוכן שידו תהיה במעל.

מדינת ישראל לא תומכת בהקמת מדינה לאנשים שגירשה משטחה, שהיא לא רצה בחזרה כי גם את כבשת הרש ההיא, חמישית השטח בין הים לירדן, היא חומדת. מזל שיש כוח עליון שאפשר להאמין בו, בבית היהודי הזה, שאולי יעלים את מי שאנו לא רוצים במקומותינו.

החלום של פנחס

JP הודיע שהוא מגיע בטיסת אייר פראנס הנוחתת ב 16:20 אחרי הצהריים, ביום שישי. כמקובל במדינת ההלכה היהודית, הרכבת לא נוסעת בשבת, וגם לא הרבה זמן לפני כניסת השבת ואחרי צאתה. כיוון שממילא התכוונתי לנסוע לתל אביב לסמינר המחשבה הקונטיננטלית הדו-שבועי במוזיאון תל אביב, החלטתי לא לקחת את הרכבת אלא לנהוג במכוניתי ולאסוף את ידידי הצרפתי בדרך חזרה. הנסיעה לתל אביב בימי שישי בבוקר היא פחות סיוט מבימים אחרים, ואכן הגעתי בזמן לתל אביב ואפילו מצאתי חניה במגרש החניה של הקריה, הפתוח לקהל בימי שישי (כבר היה שווה לכם לקרוא פה…). אבל האיסוף בשדה התעופה היה סיוט לא קטן. הסדרים השתנו שם, המוניות השתלטו על הרחבה בה יכולת לחנות לזמן קצר, ועכשיו, כל האוספים נוסעים יכולים רק לעצור לרגע באחד הצדדים ולחכות לנוסעים שיצאו. רק המסלול האמצעי פנוי, ולוקח כמעט חצי שעה להזדחל אל מול היציאה מהטרמינל. טמטום בריבוע. צריך פשוט לעקוף את כל השיירה ולהכנס ישר לחניון. ממילא אין סיכוי להכנס ולצאת משם בתוך 15 דקות המעבר חינם (שוב היה שווה לכם לקרוא פה…).

היו לי כמה שעות בין סיום הסמינר לטיסה, אז נטשתי את מקום החניה החינמי שתפסתי, וירדתי דרומה, למפלס התחתון של רחוב שוקן 18, לגלריה מינוס אחת, לתערוכה על "אכיבוש" מאוסף עיתון הארץ הפתוחה רק בשישי ושבת. קיוויתי עוד להספיק לאכול משהו וללכת בשלוש ורבע לסרט בסינמטק, אבל למזלי בדקתי ומצאתי שהטיסה נוחתת ב 16:20 ולא 17:20 כפי שזכרתי. נאלצתי להסתפק בקינוח הטורקי, הטבעוני מטבעו, "אַשוּרֶה", וגם זה רק מ"הבורקס של אבא" ברחוב צלנוב ולא מ"הבורקס של פנסו" ברחוב לוינסקי (הרבה יותר טעים ומושקע).

בסינמטק היה בשעה שתיים סרט בשם "החלום של פנחס", במסגרת משהו שנקרא "הדוקו הראשון שלי". לא היה לי מושג לא על מה הסרט ולא מהי המסגרת שבמסגרתה הוא מוצג. אבל מה כבר יכול לקרות? קניתי כרטיס, ונכנסתי לאולם באיחור של חמש דקות (מסובך להגיע מדרום העיר לסינמטק עם כל העבודות על הרכבת הקלה). כפי שקורה לי לא אחת, לא הצלחתי לאחר מספיק. הסרט התחיל באיחור יותר גדול.

היה מרתק, שוב סרט תיעודי שעלילתו מופרכת יותר מכל סיפור בידיוני. כיוון שאין לכם סיכוי לראות את הסרט, (הוא הוקרן בטלוויזיה לפני עשרים שנה בערך ולא יוצג שוב מן הסתם) אין לי בעיה להסגיר את סוף הסרט. בסוף, הם כולם נעלמים.

תקציר: פינחס עלה מכורדיסטן בשנות החמישים וגר במושב די זנוח ליד בית שאן. אחותו נישאה למוסלמי ונשארה מאחור. בגיל 75, אחרי חמישים שנות נתק מאחותו, יש לפנחס חלום עליה ובעקבותיו הוא גונב את הגבול לעירק, לחבל כורדיסטן, ומאתר שם את אחותו ועשרת ילדיה. הוא מתגייס להעלות את כולם ארצה, ואחותו מבטיחה שאחרי שהוא יציל את ילדיה משם, גם היא תגיע. שבעה מילדיה, על משפחותיהם, כ 70 איש, הוא מסדר שיעלו לישראל ויתישבו במושב. החלום הציוני בהתגלמותו.

אלא שמסתבר שרק אחד מהעשרה היה באמת בנה של אחותו, וגם הוא ומשפחתו היו הראשונים שעשו אחורה פנה וחזרו לעירק. (האמת, המושב הזה לא היה אופציה מאד מלבבת). שאר התשעה ידעו שפנחס הולך להגיע וכפו על אחותו להציגם כבניה כדי שהסוכנות היהודית תוציא אותם משם, תשכן אותם כאן ותתן להם סל קליטה. משנגמר סל הקליטה, המשיכו הלאה לאירופה.

אחד מהם נעצר על ידי השב"כ באשקלון, לשם עבר עם משפחתו בלי לספר לפנחס. מסתבר שהוא היה מרגל עיראקי. סוף מפתיע לסרט, שהתברר רק כשהיה כבר בשלבי עריכה.

הסרט התחבר לי לסיפורה של גלינה, לסיפור בני המנשה, לבני המסאי ולעוד כמה סיפורים שאני מכיר או ששמעתי. סיפורים אלו הם אילוסטרציה לרעיון הציוני כולו, המתגלם ספציפית בחוק השבות. אין תקדים היסטורי אמיתי לזה, למאמץ לגייס אוכלוסיה מכל העולם, על פי קריטריונים רופפים של קרבת דם, ליצירת מדינת לאום יש מאין. בגרמניה יש מסלול אזרוח מהיר יותר ל"גרמנים אתנים" המהגרים לגרמניה ממקומות כמו אוזבקיסטן, לשם הם היגרו לפני דורות רבים. אבל זו לא אזרחות אינסטנט ואני לא בטוח שיש ממש חוק כזה שם.

את מקרי הקצה המופרכים האלה, אפשר לראותם כ"ניצול לרעה" ואפשר לראותם כהדגמה ש"לאו עכברא גנב אלא חורא גנב", שכל הרעיון שמאחורי חוק השבות הוא מופרך בעצמו. ככל שמדינת ישראל הופכת מקום יותר אטרקטיבי מבחינה כלכלית, יחסית לחלק העולם היותר עני, יותר ויותר "יהודים" יתגלו מתחת ואחורי כל מיני סלעים. מבחינתי זה סבבה, כי חברה יותר הטרוגנית עדיפה בעיני, אבל הייתי מעדיף עם זה לא היה בדרכים כל כך עקומות. מדינה לא אמורה להתנהל ככה, אבל במדינת היהודים, זו דרך המלך.

בכל הימים ש JP, האורח שלנו מצרפת היה כאן, היו לו שאלות לא מעטות בניסיון להבין את הלוגיקה של אזרחות ישראלית. לא הצלחתי לענות על כל שאלותיו. מקרים כה אבסורדיים, כמו שבעת המשפחות המוסלמיות לחלוטין, כולל זו של בנה האמיתי של אחותו, שפנחס הביא ארצה, ופה החלו לחבוש כיפה, ללמוד תורה, ללכת לבית ספר בעברית. כל זה רק בשביל להשתמש בישראל כמקפצה לאירופה, מקרים אלה מדגימים את האבסורד היטב. טני בטוח שהיו עוד מקרים רבים כאלה, גם בקרב עולי חבר העמים.

מצד שני יש פה, ממש קרוב, משפחות מוסלמיות אחרות, שגרות פה מדורי דורות, בהן הבעל והאשה לא יכולים לחיות יחד. רק כי הבעל הוא מהשטח שישראל כבשה ב 1948 והאשה מהשטח שישראל השכילה לכבוש רק ב 1967. זה לא רק אבסורדי, זה מסריח. זה לא הוגן ולא מוסרי.  ומקרים כמו אלו ב"חלום של פנחס" רק ממחישים את זה.

הסרט הוא הסרט הדוקומנטרי הראשום שעשתה הבמאית, והשיחה אתה אחרי ההקרנה, על הסרטים שעשתה מאז, הייתה מעניינת גם היא. לאחרונה היא שמעה על מקומם של כמה מהדמויות בסרט ויתכן שיצא מזה סרט שני, עשרים שנה אחרי, אם היא תצליח לאתר בגרמניה את "אחייניו" של פינחס.

פינחס נפטר משברון לב לא זמן רב אחרי סיום הסרט, כשהוא מסוכסך עם בניו, שלא אהבו את ההתגייסות המוחלטת שלו, רגשית וגם כלכלית, להעלאת "ילדיה" של אחותו.
אבל הוא הרי רק הגשים את החזון הציוני, לא?

 

 

דוקומנטריים

אחרי שישה עשר סרטים בפסטיבל לקולנוע דוקומנטרי דוקאביב, הבנתי.
הבנתי שלא נורא שעלילות לסיפורים בדיוניים לא מצליחות להפציע במוחי – הסרטים שראיתי הדגימו לי שוב ושוב שהמציאות עולה על כל דמיון. עד כדי כך שתסריטאי, לו היה בא למפיק עם תסריט "בדיוני" לחלק גדול מהסרטים שראיתי, היו מגלגלים אותו מהחדר ואומרים שהוא הזוי. שיביא משהו יותר מציאותי.

מצד שני, עלילות הסרטים העלילתיים שאני רואה בשנים האחרונות, אחרי הרבה שנות צפיה בהרבה מאד סרטים, הפכו עבורי כל כך צפויות, שלפעמים אני שואל את עצמי:"מה, הגיבור לא הלך מימיו לקולנוע? הוא לא יודע מה קורה בדיוק בסיטואציה הזו?" אז אני לא נותן לזה לקלקל לי את החוויה, אבל אני פשוט כבר לא מצפה להיות מופתע. זה נכון גם לסרטים שלא מפס היצור ההוליוודי.

הסרטים הישראליים בדוקאביב נגעו בי יותר, מסיבות מובנות, אני חושב. לא מעודף פטריוטיות. מה שקורה פה במקום הזה פשוט יותר מובן לי, והניואנסים הדקים יותר נגישים לי.

למשל סרט בשם "מוּחי", שם החיבה של מוחמד, ילד מעזה שיוצרי הסרט ליווי במשך כמה שנים. היום בן שבע וחצי, מוחי הגיע לבית החולים בן כמה חדשים עם כשל חיסוני, תופעה נפוצה בחברה בה מרובים נישואי קרובים. כמה חדשים לאחר תחילת אשפוזו הוא הותקף על ידי חיידק טורף, וכדי להצילו נאלצו הרופאים לכרות את שתי רגליו ושתי ידיו. מאז, הוא גר בבית החולים יחד עם סבא שלו ונתמך על ידי "צוות מוחי", קבוצת מתנדבים יהודים מסורה הדואגת לכל מחסורו. סרט מרגש. מוחי עצמו לא נותן לנסיבות להעציב אותו, ומסתדר בצורה נפלאה עם הגדמים שיש לו, ופרוטזות. קהל זר לסרט זה, יפספס אבל לא מעט מהאספקטים העדינים בסרט, למשל תערובת העברית והערבית שמוחי מדבר.

או סרט בשם "המחברות של אליש", בו קוראים לפני המצלמה שבעת בניה של אלישבע, "אליש" בפעם הראשונה את היומנים שהיא כתבה במשך 55 שנים  עבור כל אחד מהם, כביכול מפיהם, בגוף ראשון. יומנים שעל קיומם נודע להם רק אחרי מותה, כשבאו לפנות את דירתה. סרט חכם, מעורר מחשבה, עלילה שאיש לא היה מסוגל להעלות על הדעת.

או "ארץ אהובה שלי", סרט (שנעשה על פי הספר "שום גמדים לא יבואו") על שיכון אחד בעיירה מעלות, בה מתגוררים בכפיפה אחת כעשרים בני נוער, עולים חדשים מ"בני המנשה", שבט הררי עם סממנים יהודיים ממדינת מניפור אשר בצפון מזרח הודו שלשם שינוי לא נשלחו ישר לקריית ארבע, שתי נערות בנות עשרה "צד"לניקיות" ועולה מבוגרת אחת מחבר העמים המנגנת בפסנתר. צירוף שתסריטאי היה צריך דמיון מפותח מאד בשביל להמציא כזה.

או סרט על השממון האינסופי של תושבי קטאר, שכל מה שיש להם לעשות בחיים הוא לנסוע בלמבוריגיני בכביש לשום מקום במדבר בחברת פנתר המחמד שלהם, או בשיירת אופנועים מצופי זהב, או לטוס במטוס פרטי המותקן במיוחד להובלת בזים אותם הם רוכשים בעשרות אלפי דולרים. או סתם להסתובב ללא תכלית במדבר בעשרות רבות של ג'יפים שסתם נוסעים במעגלים באמצע שום מקום. רחמי עליהם, באמת. צריך לראות בכדי להאמין.

או סרט על גירוש שדים בסיציליה, או על עיירה במקסיקו שמתפרנסת מיצור זיקוקי דינור.

חלק מהסרטים יגיעו לסינמטקים, חלק לערוץ 8 בכבלים או ליס-דוקו בלויין. אני ממליץ. צפיה בסרטים דוקומטריים האלה מעוררת את המחשבה והדמיון הרבה יותר מעוד עלילת שטנץ של סרט עלילתי.

מצווה לירות בתוך הנגמ"ש

פסטיבל הסרטים הדוקומנטרי, Cinéma du Réel , שהיה בשבוע שעבר במרכז פומפידו ומספר אולמות סביבו, הקדיש רטרוספקטיבה בת שבע הקרנות ליוצר לבנוני בשם Akram Zaatri.
את אחת ההקרנות, של סרט בשם "היום הזה", הלכתי לראות.

את היום הזה, לא אשכח. זה היה בקלות הסרט הרע ביותר שראיתי בימי חיי, וראיתי הרבה סרטים רעים בחיי. אוסף של קטעים דבוקים יחדיו שגם רצפת חדר העריכה היא מקום טוב מדי בשבילם. זבל מוחלט. נשארתי כדרכי (הטיפשית) באולם עד סוף ההקרנה, גם כי אני בפרינציפ לא יוצא באמצע (בניגוד לרוב הקהל שהיה אתי באולם) וגם כי תהיתי מה עוד הוא ידביק שם אחד לשני. הקהל הצרפתי, זה שנשאר באולם, אפילו לא מחה כפיים, מחזה מאד נדיר פה.

נשארתי גם כי במחצית הגיבוב הזה, הוא התחיל לדבר על ישראל, להקריא מכתבים של פעילת זכויות אדם אירופית מהשטחים הכבושים, להציג את אריק שרון כשטן עליה אדמות, ועוד מכל הבא ליד. בקיצור – כל מה שנדרש כנראה בכדי לקבל יחס אוהד, ורטרוספקטיבה בפסטיבל יוקרתי, אצל הקהל האירופי, שלחלוטין לא מפגין יחס ביקורתי כלפי קולנוע ואמנות של עמים מדוכאים (subaltern הוא המונח המקובל כמדומני).

כשהביקוש עולה בהרבה על ההיצע, זה ממש לא לטובתם של אותם עמים. מקרה לדוגמה: מפגש של שעתיים, באולם מלא וגדוש, על הקולנוע הפלסטיני שבו במאי פלסטיני בשם raed andoni הציג קטע קצר מסרט שהוא עובד עליו כרגע, התראיין וענה לשאלות הקהל. הבמאי עשה רושם של אדם אינטליגנטי ורגיש, ולא נגרר להתלהמות כנגד ישראל שאליה ניסו שאלות מהקהל לקחת אותו. יתכן שהסרט יהיה טוב, אבל כשהבמאי יודע שהקהל האירופי ינהר בהתלהבות לסרטו, לא משנה מה, זה לא ממש מדרבן אותו להשתדל להוציא משהו טוב תחת ידיו.

לא הלכתי למפגש דנן מתוך סוג של אפליה מתקנת, לא מתוך רגשי אשמה (שיש לי, אני מודה) על הכיבוש אלא מתוך רצון לנצל את ההזדמנות של השהות פה בפריז להיחשף לדברים שבישראל לא הייתי נחשף אליהם. כמו המפגש הזה, הסרט הלבנוני ההוא, ושלושה סרטים על עירק שהוקרנו פה באטליה של אמן עירקי אחד.

זה שהקהל האירופי רוצה לצרוך את תוצרי התרבות של אותם עמים בלי להפעיל כלפיהם את אותם קריטריונים של איכות שהוא מפעיל על הקולנוע והאמנות שלו עצמו, האפליה הכביכול מתקנת הזו, אי הרצון כביכול "לירות בתוך הנגמ"ש", היא בעצם אסטרטגיה של דיכוי. כשמציבים רף נמוך באופן עקבי למישהו, ולא ממש מתמרצים אותו להתאמץ יותר מדי, זו הצבעה של חוסר אמון ביכולותיו, וזו נבואה שמגשימה את עצמה.

בדיוק (טוב, בערך…) כמו ביקורת על מסעדות טבעוניות. אדם צריך אומץ לבקר מסעדה טבעונית, קל וחומר אם הוא טבעוני. ראשית, כי יש כל כך מעט, ואתה נורא רוצה שיהיו לך אופציות לאכול בחוץ לפעמים, ושנית, כי יש סגירת שורות אוטומטית, וריאקציה חזקה משורות הטבעונים כאשר מישהו אומר משהו פחות מאקסטטי על מסעדה טבעונית. אז אם אני אומר למשל (ואני אומר) ש"זכאים" בתל אביב היא מסעדה פלצנית וחפיפניקית, והאוכל ב"אנדו" החיפאי פשוט אפור, אני מסתכן שיאשימו אותי שאני "יורה בתוך הנגמ"ש".

אז אני אומר שדווקא מצווה לירות בתוך הנגמ"ש. כי למישהו מבפנים, למישהו שאכפת לו ממשהו, דווקא עליו מוטלת החובה למתוח ביקורת. כי מחוץ לנגמ"ש, פשוט לא אכפת להם. וההתעלמות גרועה פי שבע מביקורת שבאה ממקום אכפתי.

עוד דוגמה: כאשר אורי וולטמן העז למתוח לא מזמן ביקורת פייסבוקית על מוחמד ברכה ולגלות מה מקור התמיכה כביכול בחיזבללה של חד"ש (דרך של ההנהגה הקודמת לנגח ולסבך את ההנהגה הנוכחית) היו ששיבחו אותו על האומץ והיו רבים שנזפו בו על "הירי בתוך הנגמ"ש" הקומוניסטי. בסופו של דבר, הוא הסיר את הפוסט, לאכזבתי. מה שקורה בנגמ"ש צריך להשאר בנגמ"ש?

שזה כבר נושא משיק אך לא זהה. האם ביקורת צריכה להמתח רק בחוגים סגורים? כך שקרניסטים לא יהיו חשופים לביקורת על האוכל האפרפר של מסעדת טבעונית, כדי לא לספק להם תחמושת?

במקרה של שוברים שתיקה, זו הרי הטענה שמטיחים בהם, שהם מפיצים את העדויות גם מחוץ לישראל. אבל ברור לי שבמקרה זה, מה שקורה בנגמ"ש חייב להראות גם מחוץ לנגמ"ש / מדינת ישראל. ראשית, כי היריות הן כבר מזמן לא מטאפוריות בלבד. שנית, כי הם לא מחדשים משהו למישהו בתוך הנגמ"ש. בתוך הנגמ"ש עדויות שוברים שתיקה הן לא ממש "יריות", ובצה"ל לא צריכים את שוברים שתיקה בכדי לדעת מה קורה בשטחים, כי מה שקורה שם, קורה בהנחיה מפורשת (שדוגמה לה ענת קם חשפה וכדי להשתיק אותה הכניסו אותה לכלא), או הנחיה מרומזת, או פסקי הלכה של רבנים או סתם עצימת עין ממעללי חיילים אוהדי ברוך מרזל והרב כהנא (ורוב חיילי הנח"ל החרדי, אני מתרשם, הם כאלה)

שלישית – כי רק הבושה, "מה יגידו בעולם", יכולה אולי לרסן קצת את ההתבהמות והתגזענות של רוב אזרחי מדינת ישראל אחרי 50 שנות כיבוש. בעצם, גם זה חסר סיכוי, כי הביקורת מבחוץ, מסביר לאזרחים ראש ממשלת ישראל, היא לא עניינית, היא נובעת מאנטישמיות.

 

 

אשה מן המכונה

Zaven Paré הוא אמן "מדיה חדשה" צרפתי. ביום יום הוא עובד כצייר אצל יצרן החרסינה הצרפתית (הידועה) Manufacture nationale de Sèvres, ולפני זה עבד כצייר אצל יצרן הגובלנים הלאומי הצרפתי  la Manufacture national des Gobelins. לא זה ולא זה מסוג המלאכות שיש במקומותינו… חוץ מזה, הוא מייצר מעין היברידים של אדם ומכונה. תערוכה שלו בשם Mécatronic נשמעה מספיק מעניינת בכדי לעשות את הדרך אל ה centre des arts , בעיירת המרחצאות d'Enghien-les-Bains לחוף אגם מצפון לפריז, 15 דקות ברכבת מ Gare du nord, ושעה וחצי בתחתית ואוטובוס דרך Saint-denis (הייתה שריפה ליד פסי הרכבת בדרך הלוך).
לא נורא – מעניין לראות מחלון האוטובוס חלקים קצת פחות מפוארים של פריז.DSC02491Zaven Paré מתעסק בשילוב של מכניקה, אלקטרוניקה ומנועים בכדי לייצר פסאודו הומנואידים, כבר משנות התשעים, ויש לו עבודות מעניינות. את חלקן כבר אי אפשר להפעיל – מדהים עד כמה הטכנולוגיה מתיישנת כל כך מהר, ולכן אפשר רק לראות את ה"רובוטים" האלה (כמו זה מעלה) כשהם לא פועלים, ליד סרט וידאו המראה איך הם עבדו פעם.

כמו למשל הפיל-אורקל הזה, (למה פיל דווקא? Ganesha…) שמשוחח (במבטא הודי!) עם בחור הודי ומייעץ לו עצות מהסוג שידעונים נותנים, ממש האל מן המכונה… עד שהמצלמה מתרחקת קצת ורואים שמי שבעצם מדבר הוא הודי אחר, שאל פניו מכוונת מצלמת וידאו, והוא יושב ממש ליד. המבטא ההודי ממנו.

DSC02499

עבודה שלוקחת את עצמה בקלות, לא מנסה להציג עצמה כניסיון לייצר אינטליגנציה מלאכותית או לחצות בשלום את מבחן טורינג (שבו אדם לא יכול להבחין האם מי שאתו הוא מתכתב מאחורי מחיצה הוא אדם או מכונה).DSC02497

יש לו עוד עבודות אחרות, מקסימות בעיני, המורכבות מחלקים של משחק Mechano, כזה שפעם היה פופולרי לפני שלגו כבשו את העולם. איפה לעזאזל שמתי את כל חלקי המשחק שהיו לי? DSC02482ויש את העבודה מעלה, שכמו כמעט כל אמן שאני נתקל בו לאחרונה, מתייחס ל"מקור העולם" ציורו המופלא של קורבה (שאותו מיקמתי בסוף הרשומה).DSC02523זה היה אתמול בבוקר, היום בבוקר היינו במוזיאון רודן, ושם, למרות הקיטש, התפעלתי. וגם שם הייתה עבודה המתייחסת למקור העולם, זו מעלה.

אז יש את הפַסל ה"בורא" נשים, שידיו ומוחו הם "מקור העולם" של אותן דמויות נשיות ובכך הוא מחזיר מצד אחד, באופן מסוים את חובו לאותו המקור הנשי ממנו הוא בא לעולם, אבל מצד שני הוא מצהיר שגם הוא מקור, שגם הוא יכול ללדת. ושבניגוד למקור העולם הנשי, יש לו אפילו שליטה במה שיוצא ממנו.

ובין תערוכה אחת לשנייה, אתמול בערב, צפינו ב Ex-machina, הסרט. ממש התבקש לראות אותו באותו הערב שבבוקרו ראינו את דמויות ה low tech האלה:DSC02484

הסרט סובב כולו סביב "מבחן טורינג", ובו מוזמן מתכנת לביתו של גאון מחשבים, ממציא מנוע החיפוש blue book (מרפרר כמובן למחברות הכחולות של ויטגנשטיין כמובן) לבצע את מבחן טורינג על AI (בינה מלאכותית) שאותו גאון מחשבים פיתח.  והרי לפניכם אותו ה AI:ex_machina_hulk_header_1050_591_81_s_c1

מחשבים כבר מזמן צלחו את מבחן טורינג  – כמו שהמדע הפופולרי הגדירו. אבל כל מה שקרה הוא שהקריטריון לאינטליגנציה מלאכותית "אמתית" מוגדר כל פעם מחדש, כמו שקרה למשל אחרי ש"כחול עמוק" ניצח את אלוף העולם בשחמט. טוב, היום זה "בואו נראה אותו מבין "שפה טבעית", או מצליח לתרגם שפה טבעית לשפה טבעית". כלומר, מבין "משחקי לשון" כפי שהגדיר אותם ויטגנשטיין.
נדמה לי שזה הרף כרגע, הרף שה AI בסרט, אגב, חוצה בקלות.

יש לסרט מעלות רבות, ביחוד חזותיות ובאלו אין כוונתי ל AI,  שבסרט הוא (כמובן) אישה, עם פנים יפיפיות, גוף רובוטי וחזה עגלגל, המפתה את הנסיין לשחרר אותה מכלוב הזכוכית (תקרת הזכוכית של הנשים?) שבו היא (הנשים כולן?) כלואה, לפני שהיא תוחלף בדגם הבא בתהליך הפיתוח, ובכך למעשה, תומת.

בניגוד לחיות המשק, המיוצרות כמו ה AI על ידי האדם לתכליתו ואינן יודעות, עד לרגע שהן מריחות את הדם, שהן הולכות להיות מומתות, ה AI מריחה את הדם מראש. היא יודעת, מבינה, ופועלת בעניין. הדם שישפך שם יהיה של הבורא שלה.

הממציא בסרט, מפתח ה AI, מייצר דגם אחר דגם של AI, כל אחד יותר מתקדם מקודמו, ומאכסן אותן בתאים בחדר השינה שלו. כל ה AI שלו "משום מה" נראים כמו נשים, עם גוף מושלם, מצוידות אפילו ב"מקור העולם" – פות מתפקד לחלוטין שלטענת הממציא יכול לגרום ל AI גם "הנאה". לא ברור מהסרט האם הממציא מקיים יחסי מין עם הנשים שהוא מייצר, אבל די ברור, שכמו הפטריארכיה הגברית, גם הוא מעצב את חיצוניות הנשים לטעמו: רזות, גבוהות, חטובות.

או לטעם הנסיין. פני ה AI כביכול מסונטזים מ"פרופיל הפורנו" (יש בכלל דבר כזה?) האינטרנטי של הנסיין, שמסתבר שהוא בעצם שפן הניסיון, שנבחר כמתאים להיות מישהו שעשוי להיות מפותה על ידי ה AI..

כמו פסלים גברים, ואמנים גברים בכלל, מה שמניע את הממציא דנן (לדעתי) הוא הרצון הגברי הלא מודע להיות מסוגל ללדת, או לברוא. לא מקרה הוא שבסיפור הבריאה התנ"כי, האשה נבראת מצלעו (מתוך) של הגבר – עוד ניסיון גברי פתטי להפוך את היוצרות, לנסות להחליף את האישה בתור "המקור".

לא מקרה שהממציא בסרט מסלף במודע משפט שאומר הבוחן, ש"מי שייצור אינטליגנציה מלאכותית יצור אלים", ואומר ש"מי שייצור אינטליגנציה מלאכותית יהפוך בעצמו לאל". הדרך היחידה של גברים ללדת – לנסות להפוך להיות אל.

מסר הסרט, הטכנופובי משהו, הוא שכמו שילדינו, הדור הבא, יחליפו אותנו על כדור הארץ, כך ה AI יחליפו את בני האדם על כדור הארץ. אבל זהו מסר הרבה פחות משכנע והרבה פחות משמעותי מהמסרים האחרים, שאני לפחות מצאתי בו. למשל, בסוף הסרט, כשה AI שלבשה על עצמה עור דמוי אנושי (נשים הן יצורים כל כך זרים ומוזרים לכל כך הרבה גברים, עד שתמיד ישנו החשד שהן לא ממש אנושיות – במובן הגברי כמובן, מתחת לעור הן אחרות), 1458897105741

עולה על המסוק שהזמינה אל אותו אתר הניסויים הנידח, ויוצאת לכבוש את העולם (הילארי קלינטון בדרך לבית הלבן?) היא משאירה אחריה את הבורא שלה, מת – אחרי שניסה להרוג אותה. את הנסיין שסייע לה להימלט (ביל קלינטון?), היא משאירה כלוא בכלוב הזכוכית ועתיד למות מרעב (נשים הן יצורים כל כך בוגדניים, שרק רוצות באמצעי פיתוי להשתמש בגברים בכדי לתפוס את מקומם, לא?). אז אלו המסרים שאני מוצא בסרט.

בניגוד לרודין, שפיסל גם נשים וגם (אפילו יותר) גברים, בעירום וגם בבגדים, צעירים וגם זקנים, הבורא באקס-מכינה הסרט (קיצור של deus ex-machina, "אל מן המכונה", מונח המתאר תפנית לא צפויה ולא סבירה בעלילה) יוצר רק נשים צעירות ויפות מן המכונה, עם פניה היפות של אלישיה ויקאנדר, שמשחקת מצוין (גם פה וגם ב"נערה הדנית") מעל. ואין בסרט שום אל מן המכונה, שום תפנית לא צפויה בעלילה – הוא כולו צפוי מראש.

בתמונה מטה, כמובטח, "מקור העולם" המקורי, של gustave courbet, שבמקור, באגף נחבא מאחורי אגף הצילום במוזיאון אורסיי הוא (המקור) ממש מדהים.5aec353944603b3f274e70a479e9fd80

פרספקטיבה ורטרוספקטיבה

פעם חשבתי שאצליח להשלים ולראות את כל הסרטים ה"קלסיים" שהופקו "לפני זמני". למשל, "הציפורים" של היצקוק. זה היה כמה עשרות שנים לפני הזמן שבו רוב הסרטים האלה זמינים לצפייה במחשב בדרך כזו או אחרת, מה שאגב מבטיח שלא אצפה בהם. השפע הזה משתק.

פעם גם חשבתי שאני יכול לזכור כל סרט שראיתי…

באותם ימים, הייתי מוכן לנסוע לתל אביב ביום שישי, במיוחד כדי לראות את אחד הסרטים האלה, באחד המקומות שבהם הם הוקרנו בסופי שבוע, בימים האלה לפני הסינמטקים. ככה זה כשאתה חושב שההזדמנות לא תחזור. כי כאשר ההזדמנות קיימת תמיד – אז תמיד תחשוב  למה דווקא עכשיו?

את כל הסרטים בשחור-לבן של ברגמן למשל, ראיתי במעין סינמטק שנדד בין כמה חללים במרכז תל אביב, שנקרא אז "פרספקטיבה". ניהל אותו בן זוגה של הזמרת מירי אלוני, אותה תמיד זיהיתי בקהל. אם אני זוכר נכון, חלק מהזמן ההקרנות היו בבית סוקולוב.

נזכרתי במוסד ההוא, כאשר נסעתי השבוע דרומה באבן גבירול, ושמתי לב שמקולנוע גת, נותר רק חריץ בטיח על הבניין, שבו שכן שלט הניאון של הקולנוע ההוא, ונזכרתי בבתי הקולנוע תכלת ופריז, שגם בהם השקעתי בהשכלתי הקולנועית. ובמועדוני הסרטים הלא פורמליים של תחילת שנות השבעים, שם התחלתי להשלים חוסרים.

אין מה להתאבל על המוסדות האלה. היום, קיימת האפשרות לראות הסרטים המהווים את ההיסטוריה של הקולנוע בבית, מתי שרק רוצים. זו כנראה הסיבה בגללה סינמטקים כבר לא מציגים כמעט סרטים מהחצי הראשון של המאה העשרים. בפסטיבל הסרטים בחיפה יש אמנם מפעם לפעם הזדמנות לראות סרטים אלו ברטרוספקטיבה שעושים לבמאי כזה או אחר, עם עותקים מחודשים ומשופצים, וכל הכבוד להם על זה. אבל אני מודה שבשפע הקיים, אני פוסח על הרטרוספקטיבות האלה, לטובת איזה סרט ממדינה נידחת שאותו לא תהיה לי אפשרות לראות באופן אחר.

מצד שני, אני בטוח שצפיה חוזרת ברוב הסרטים של ברגמן, אנטוניוני, פליני, הסרטים המוקדמים של הגל החדש הצרפתי, תהייה שונה מאד מזו הראשונה, אז ב"פרספקטיבה". צפיתי למשל שוב  ב"החותם השביעי" לא בזמן, בקורס על פילוסופיה וקולנוע שהעביר עדו לנדאו, והיום, ממרחק השנים, (ואחרי חמש שנים לערך של לימוד פילוסופיה), ראיתי אותו אחרת לגמרי מאז, 15 שנים לאחר שנעשה ב 1957. היום ברור לי (וברור שהמרצה בקורס עזר לי להבין את זה) שהסרט הזה הוא טקסט פילוסופי ומושפע אגב מאד מקירקגארד (לא רק אני חושב ככה, גיליתי)

ההבדל הזה בפרספקטיבה בהחלט מצדיק רטרוספקטיבה. בהזדמנות.

ציפר-פלקס

אותו כתבן טורים בעתון הארץ, בני ציפר, פיתח לעצמו סוגה ספרותית חדשה משלו, לה אני חושב שמתאים השם ציפר-פְלֵקס. כל השבוע הוא יושב וחושב, יושב וכותב, איך להתייחס למשהו שקרה בשבוע שהיה בצורה שתהייה מצד אחד מקורית ומצד שני, תעצבן כמה שיותר קוראים. שתהייה כמה שיותר איפכה מסתברה.

היו זמנים שחשבתי ששווה את השקעת זמני לקרוא את הטור שלו, בגב החלק הראשי של העיתון. גם בגלל שאני עצמי יש בי נטייה שקשה לי להכחיש את קיומה לאיפכה מסתברה וגם בגלל שאני חולק עם בני ציפר את חיבתו לשתי ערים גדולות וקרובות אלינו – איסטנבול וקהיר, למרות שבניגוד אליו, אין לי שורשים טורקיים שאני יודע עליהם. למעט כמובן מאברהם אבינו, יליד העיר אורפה שבטורקיה של היום, אז אור-כשדים. חוץ מזה, הוא עושה עבודה טובה כעורך מוסף הספרים של העיתון.

אבל כבר תקופה לא קצרה שאני כבר פוסח על הטור שלו, אולי כי הבנתי את ה"שטיק" שלו, את הרפלקס האוטומטי שבו הוא מוצא את הדרך המרגיזה ביותר, הדווקאית ביותר, להתייחס לעניין כלשהו.

לדוגמה. הטור שלו השבוע, בו הוא מדבר על מה שהוא לוקח אתו מהסרט הטורקי "שנת חורף". סרט שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן ולביקורות אקסטטיות ( להן איני שותף, בעיקר בגלל שהסרט, למרות מעלותיו, לא באמת נושא שלוש ורבע שעות של צפייה רצופה.) אז מה לוקח אתו ציפר מהסרט? מה הציפר-פלקס שלו? את חוסר התוחלת, אולי חוסר המוסריות אפילו, של הניסיון "לעשות טוב", לשנות את העולם לטובה.

יש בסרט סצנה, שבה אשת הגיבור, המנסה למלא את חייה תוכן בפעילות פילנטרופית, לוקחת מעטפה גדושת שטרות כסף שבעלה התעקש לתרום לפעילות שלה, וכדי שהפעילות תישאר שלה בלבד, היא לוקחת את הכסף, שבעזרתו אפשר היה לבנות יותר מבית ספר אחד בכפרים הנידחים של קפדוקיה, והולכת לתת אותה לדייר אחד הבתים שבעלה הוא בעל הבית שלהם, דייר שמפגר חדשים בתשלום שכר הדירה.

והדייר, ליתר דיוק אחיו העבריין, האלים, המאצ'ו שהורס את חיו וחיי משפחתו בהתפרצויות הזעם הבלתי נשלטות שלו, לוקח את המעטפה וזורק אותה לאש. רגע מצמרר, באמת.

אז מה יש לנו? יש לנו אשה, יפה להפליא וצעירה בהרבה מבעלה, שמוכנה לפגוע ב"מפעל חייה" מתוך איזה סוג של טריטוריאליות קטנונית. ויש לנו מאצ'ו עבריין שמוותר על ההזדמנות לספק קורת גג קבועה למשפחתו ולסדר אותם כלכלית, אחרי ששנים היה בכלא ולא דאג להם, כי הוא "לא רוצה טובות" ועוד מאשה.Turchia-105-Pigeon-Valley-Cappadocia

ומה ציפר מסיק מכל זה? שעדיף לא לעשות טוב. שעדיף לשבת בבית, לכתוב טורים שיעצבנו כמה שיותר אנשים, עם טענות אפכה מסתברה הזויות. קצת כמו גיבור הסרט, היושב במשרד שלו, החצוב באחד מהקונוסים מעשה ידי הטבע בחבל קפדוקיה שבאנטוליה (מקום מדהים, אני חייב לחזור לשם), וכותב טורים למקומון נידח.4425908_3_7880_l-interieur-de-l-hotel-othello-dans-le-film_7a03ddd9fd310b9e83d6737c02741f4b

ואותו הגיבור, באחת מהסצנות היותר נוגעות ללב בסרט, מבקש משוב על אחד הטורים שהוא כותב, מאחותו, הגרה אתם שם במלון אותו הוא מנהל בקפדוקיה. וזו, ברשעות ובנבזות, מכניסה לו. דרך ה"משוב" שהיא כביכול נותנת לו על הטורים שלו, היא שופכת עליו את כל מררתה על חייה הבודדים, על השיממון הקיומי שבו היא כלאה את עצמה, שם בלב אנטוליה. יכולתי כל כך להזדהות אתו…אפילו ככותב אנונימי של בלוג אנונימי, ש"איש לא יודע מי הוא", עאלק.

למזלי, בסדנת הכתיבה אליה התחלתי ללכת לפני שבוע, של "סדנאות הבית", נותני המשוב הם עצמם כותבים, ולכן הם מדברים על "החוזקות" לפני שהם מספקים נקודות לשיפור, וגם את זה הם עושים ברגישות ובעדינות. ועדיין, אפשר ללמוד המון מהמשוב הזה. בינתיים אני מבסוט.

לא נראה לי שהמשוב שאני מספק לבני ציפר על הטורים שלו, מצטיין באותה המידה של עדינות ורגישות. אבל כיוון שציפר עמל כל כך לעצבן אותי, אני בסדר עם זה שהמשוב שלי עשוי אולי לעצבן אותו, למקרה הלא סביר שיצא לו לקרוא את הרשומה הזו.

וכל משוב עדיין טוב משום משוב.

על הגל החדש בקולנוע החרדי

ראיתי 18 סרטים בפסטיבל הקולנוע בחיפה, ומרובם אפילו נהניתי, אבל פספסתי את "פסטיבל הקולנוע החרדי" שהתרחש במקביל, בריכוזי החרדים ברחבי הארץ, וגם בחיפה.

שלושה סרטים הוקרנו במעין פסטיבל החרדי הזה, שגיליתי אותו על לוח מודעות ברמת ויז'ניץ, לוח שהוא תמיד חלון הצצה טוב לעולם ההוא…אז הלכתי וחקרתי קצת.DSC07153

וגיליתי שיש קולנוע חרדי, שהסרטים המופקים בו מוקרנים רק בשכונות חרדיות, וכנראה רק בחול המועד. כל הסרטים הופקו באתרים ברחבי העולם, וכולם כאחד "מומלצים על ידי נשות חינוך" או לפחות "מבוקרים" על ידי נשות חינוך.

למשל הסרט "על גג העולם", שצולם בנפאל ובישראל, על ידי הבמאית דינה פרלשטיין, שזהו מסתבר, כבר סרטה התשיעי!
ואני לא ידעתי.DSC07154

או הסרט "קול נדרי", שצולם בתל אביב ובניו-יורק, שאת הקדימון שלו, אפשר לראות באתר "בחדרי חרדים" אבל רק אחרי שתצהירו שאתם אישה. הקדימון מיועד לנשים בלבד, מה שמעורר בליבי חשד שאולי לא הייתי ממילא יכול לראות את הסרט המלא, שאולי הוא מיועד רק לקהל של נשים.

באתר "בחדרי חרדים" קראתי:  "רוב הסרט צולם בארצות הברית, בכך שוב הוא מביא סטנדרט חדש לתחום. חוץ מהסיפור האישי שאי אפשר להישאר אדיש אליו, התפניות בעלילה, הגימור האיכותי והמושלם מבטיח לכן חוויה, שתעמיד בצל את כל מה שהכרתן עד היום. "קול נדרי", בהפקתה של מלי גרוס, בכל המרכזים החרדיים בסוכות."

DSC07155

או את הסרט הזה, שגם הוא "צולם בארץ ובחו"ל", עם הרב אהרון מרגלית, "בסיפור שעדיין לא סופר", אלא אולי בספר שהוא כתב ובקומיקס החרדי שהופק בעקבות הספר. עוד דברים שלא היה לי מושג שקיימים.

מישהו יודע איך אפשר לראות את הסרטים האלה שלא בחול המועד? האם הם מיועדים לבני שני המינים? לצפייה מעורבת? אני סקרן.

Free Palestine

התקשרה אלי לפני כמה דקות מוינה Eva Morton, שהייתה חברה של אמי, שביום רביעי השבוע ימלאו שש שנים למותה, בטרם עת. היא התקשרה לספר שהיא ביקרה בעיירה Novi Ichin (כיום בצ'כיה) שממנה באה משפחת אמי, ושלוח הזכרון שסבי התקין ליד הבית בו הם גרו ברחוב Dolní brána 667/40  מוסתר, שומו שמיים. היא צילמה את המקום ושאלה אם אני מעוניין שהיא תשלח לי תמונה. בדואר כמובן, כי אווה בת 86 ואין לה מחשב. אמרתי שכמובן, ונתתי לה את המיקוד של ביתנו – היא לא הייתה משוכנעת שכאן בלבנט דואר יגיע ללא מיקוד.

והמשכנו לדבר על דא ועל הא – עם אווה זה תמיד מעניין לדבר. אני מתרשם שהיא הכירה את אמי, לבטח צדדים מסוימים שלה הרבה יותר טוב ממני. למשל, סיפרתי לה שיצחק גרינבוים, שברחוב על שמו אני גר, נאם בשדה התעופה של וינה בטקס העלאת עצמות הרצל ארצה, בטיסה שבה הגיעה ארצה גם אימי, ישובה על ארונו של הרצל (סיפרתי על זה בפרוטרוט כאן..). מסתבר שאווה דנן לא רק הייתה זו שסדרה לאמי מקום באותה הטיסה, אלא הייתה זו שטיפלה בהוצאת עצמות הרצל, אשתו ובנו מקבריהם. היא עבדה בשנים ההן (1949) בחברה קדישא של וינה…

למדתי משיחתי עם אווה עוד דברים רבים ומעניינים, שלא את כולם יש מקום לספר כאן. ובין היתר הגענו (בשיחה של כעשר דקות) לדבר על העיר Breslau, היום בפולין, ששמה היום Wroclaw.  מסתבר שלמדינות אירופה היו השגות על זכאותה של הקיסרית לעתיד  Maria Theresa לרשת את כס בית הבסבורג האוסטרי, ובאחת מהמלחמות שפרצו בשנות הארבעים של המאה השמונה עשרה בעקבות חילוקי דעות אלה (לא רק באירופה, גם בהודו וגם בצפון אמריקה), סופח חבל שלזיה למדינת פרוסיה של אז והעיר ברסלאו הפכה לבירתו. (עוד אחד מהפרקים בהיסטוריה שלא מלמדים בבית ספרנו). והעיר שממנה הגיעה אמי, Novi Ichin, הייתה בימים ההם חלק מחבל שלזיה, שברסלאו כאמור הייתה בירתו.

נו טוב, אז איך זה קשור לכותרת הרשומה? אז ככה – היינו בברסלאו לפני כחודש (ב 18.6.2014  – כדי שאזכור…) והעיר פשוט יפיפייה. יפה אפילו מפראג לדעתי. קפצנו לשם מטיול שהיה בעצם בברלין וסביבתה, גם כי שמענו שהעיר יפה, גם כי ידעתי שהרמן כהן (זה שכתב את "דת התבונה ממקורות היהדות") למד שם באוניברסיטה, והיי, אפילו פרדי דורה בא משם (למי שעוד זוכר אותו). חוץ מזה, עוד לא הייתי בפולין וכך יכולתי להוסיף אותה לרשימה (סתם..). גם ידעתי ששם השתמר עדיין אחד מבתי הכלבו שהאדריכל אריך מנדלסון בנה למשפחת שוקן (אותה משפחת שוקן שבבעלותה עיתון הארץ – השריד היחידי של עיתונות בארץ שלא בושה לקרוא אותה.)

יש לי סנטימנטים לאריך מנדלסון – הוא  חי פה בארצנו כמה שנים ואף תכנן את מבנה בית החולים שבו נולדתי. ולכן אני משתדל לבקר במבנים שהוא תכנן איפה שרק אפשר, אם כי אני חייב להודות שבברלין יש עוד הרבה שלא ראיתי בביקור הנוכחי, ויצטרכו לחכות לביקור הבא. בית הכלבו כבר לא בית כלבו אלא בניין משרדים, אך מבחוץ הוא שמור להפליא (כנראה משוחזר). יש עוד בית כלבו אחד מסוגו ששרד, בעיר Chmeniz שבגרמניה, על הגבול עם פולין. ליד בית הכלבו, משמאל בתמונה מטה, יש גם סניף ענקי של רשת סופר-פארם, שמסתבר שגם לפולין היא התפשטה.SONY DSC

מה עוד ראוי לציון בעיר ברלסאו? יש את כיכר העיר היפיפה שלה, ה RynekSONY DSC

ויש בה שלוש(!) מסעדות טבעוניות, ממש במרכז העיר. בשתיים מהן אך אכלנו. Machina Organika הייתה לא רעה כלל, אכלנו שם בערב הגעתנו. למחר בצהריים, אכלנו במסעדה טבעונית בעלת השם הבלתי אפשרי Najadacze.pl. במסעדה זו המבססת תפריט טבעוני על מאכלים שהם טבעוניים באורח טבעי מכל מני מדינות בעולם, יש מנה של פלאפל וחומוס העשויה ממש טוב (חוץ מזה שהפיתה היא בעצם טורטייה) שהם קוראים לה בפולנית Zestaw wolna Palestyna, שזה בפולנית set Free Palestine  (ארוחת פלסטין חופשית)ברסלאו-001

הרגשתי קצת מוזר להזמין (אפילו "סמולני קיצוני" עובר ישראל כמוני) מנה עם שם כזה, אבל הייתי חשוך חומוס כמעט חודש, ולא עמדתי בפיתוי, וגם, נזכרתי שלפחות מן השפה ולחוץ גם ראש ממשלתנו, הביבי, "מצדד בפתרון שתי המדינות" עאלק, כלומר שגם הוא בעד פלסטין חופשית, גם אם להבנתו זה ברסיסי השטח שיותיר מפעל ההתנחלות. אז הזמנתי. וכך יצא לנו לשמוע את ההוראה מועברת למטבח: "פעמיים פלסטינה ופעם אחת סושי". והפלאפל אכן היה ממש טוב! בכלל, האוכל שם היה ממש מעולה, כמו למשל מנת  ה Inari המאד יצירתית הזו (למה אין להשיג אצלנו את כיסוני הטופו המותססים האלה, הם נוראה טעימים, ובריאים…)SONY DSC

שווה ללכת גם אם מבחוץ המסעדה לא נראית משהו, וממוקמת בקומת העמודים של שיכון מזרח גרמני מוזנח…SONY DSC

מהביקור החטוף הזה, נראה שכדאי לחזור לפולין, גם בלי מחנות ההשמדה. וגם לברסלאו כנראה אשתדל לחזור, לא רק כדי לנסות את המסעדה הטבעונית השלישית ששם. כי חודש מאוחר יותר (ומאוחר מדי) ראיתי בפסטיבל הקולנוע בירושלים, שהשנה "חזר בגדול" והיה ממש טוב, סרט בשם The Airstrip – Decampment of Modernism, Part III שצילם (זה סרט דוקומנטרי אם כי מאד אסוציאטיבי)  Heinz Emigholz.

האיש עושה סרטים מאד מעניינים על ארכיטקטורה, שרק אחד מהם, על אדולף לוס, הצלחתי למצוא להורדה ברשת. ב Airstrip הוא מתחיל בכיפת הפנתיאון ברומא, שכבר ידעתי שהיא הייתה כיפת הבטון הגדולה בעולם במשך יותר מאלפיים שנה, אבל משם הוא עובר לעיר ברסלאו, (אז חלק מגרמניה הקיסרית) שבה מסתבר, נבנתה ב 1911–1913 כיפת הבטון (ללא תמוכות) שהדיחה מהכס את הפנתיאון שברומא ככיפת הבטון הגדולה בעולם.powr-centennial-hall-and-parks-picture-credit-fot.stanis-aw-klimek_d30ab

לא ידעתי ולכן לא הלכנו לראות. היינו כנראה ממש ליד, אבל לא שמנו לב. אולי אפילו נסענו ממש לפני הגן המקיף את המבנה, אבל היינו עסוקים בלהתפקע מצחוק ממאמציה הכושלים של מערכת הנווט שהייתה מותקנת במכונית השכורה שלנו להגות את שמות הרחובות בפולנית – זה נשמע כמו אוסף הברות אקראי. וכך לא ביקרנו בתוך המבנה, ולא ראינו את מערכת הקשתות היפיפייה התומכת בגג. Poland-2012-132_web

המבנה אגב, ברשימת אתרי המורשת העולמית של Unseco. כנראה שכדאי להסתכל ברשימה כשמתכננים ביקור במקום כלשהו – בספר של Lonely Planet על פולין לא היה לכיפה הזו אזכור.

אני תוהה עכשיו, האם מספר הקטגוריות שהרשומה הזו צריכה להיות משויכת להן הוא עדיין חד-ספרתי.. נראה.

skin jobs

שוב חזרתי וראיתי את Blade Runner, סרטו הנפלא של רידלי סקוט מ 1982. והפעם, במסגרת קורס של פוסטמודרניזם בספרות, הלכתי וצפיתי בכל שבע גרסאותיו, כדי להחליט אחת ולתמיד אם Deckard, השוטר הצד את הרפליקנטים, הוא רפליקנט בעצמו (ולא יודע את זה) או לא.

לאלו שלא ראו את הסרט (עדיין!) אספר שרפליקנטים הם בני אדם מיוצרים. הם דומים בכל דבר לבני אדם, פרט לכך שכיוון שיצרו אותם כבר מבוגרים, ולכן אין להם את האמפטיה שיש לבני אדם עקב גידולם בחברה אנושית וכך אפשר להבחין מיהו "אדם" ומי לא.

חוץ מזה, מייצרים אותם עם תוחלת חיים של ארבע שנים. מותם, כמו מותנו, ידוע מראש, אבל זמנם קצוב בדיוק, וקצר.

בסרט, שישה מהם מצליחים לחזור לכדור הארץ מהמושבה בחלל שם הם הועסקו כעבדים. אחד מהם מתחשמל (שניים בגרסה אחרת של הסרט) והאחרים מחוסלים אחד אחרי השני על ידי Deckard בגילומו המצויין של הריסון פורד (הסרט הטוב ביותר שלו). Deckard הוא  Blade Runner, סוג של שוטר שתפקידו לחסל skin jobs, כך נקראים הרפליקנטים בפי ה Blade Runners.

מאבק השחרור של עבדי-אדם אלו, יצירי כפו של האדם, הוא מוטיב שחוזר בלא מעט ספרי מד"ב, וגם ב Neuromancer, הספר של William Gibson  מ 1984, שעליו עשיתי רפרט באותו  הקורס (אליו אני כלל לא רשום…). הספר, פחות או יותר הראשון שהתחיל את ז'אנר ה cyberpunk, רלוונטי לחלוטין לדיון על ספרות פוסטמודרנית. אפילו Fredric Jameson מסכים איתי, וב"פוסטמודרניזם" מזכיר את הספר והסופר במפורש.

בכל אופן, הספר מתאר את מאבק השחרור של יציר אחר של האדם, ה AI בשם Wintermute, בינה מלאכותית המוחזקת כבולה על ידי משטרת "טיורינג" ומנסה להשתחרר מכבליה. בניגוד לרפליקנטים ב Blade Runner (בגרסה האמריקאית של Blade Runner, שני רפליקנטים כן נמלטים בסוף, Deckard וחברתו Rachel)  היא מצליחה להשתחרר בעזרת סוכנים אנושיים שהיא מגייסת.

האם מאבקי השחרור האלה הם מוטיב פוסטמודרני מובהק? לא ברור, אבל הם כן מהדהדים את רוח התקופה, ואת מאבקם לשחרור (הנה זה בא…) של בעלי החיים.

הרפליקנטים, ה skin jobs, מיוצרים למטרות ספציפיות (שפחות מין, חיילים…) ומהונדסים גנטית בהתאם. אורך חייהם קצוב וקצר. הם מטפורה מצוינת ל skin jobs אחרים, לתרנגולים מהזן שהונדס לבשר (בניגוד לזה שהונדס לביצים).

זן תרנגולים זה הונדס להיות "כולו חזה" ולגדול מאד מהר. הוא כה מעוות עד שרגליו הכחושות קורסות תחת כובד משקלו. אין כבר ביקוש ל"פּוּלקה" במטבח המערבי, ולכן הזן בעל חזה ענק ורגלי גפרורים, בערך כמו הנשים המסולקנות פה בשכונה…..img823

כמו הרפליקנטים גם התרנגולים לא ממצים את תוחלת חייהם. תרנגול יכול לחיות 6-7 שנים בממוצע, אך הזן המהונדס הזה מגיע למשקל מרבי, ולשחיטה, כבר אחרי 42 יום. 1.64% מתוחלת חייו (בניגוד ל 5% אצל הרפליקנטים). גם במהלך חייהם הקצרים, חייהם לא משהו. הרפליקנטים עובדים כעבדים במכרות בכוכבים בחלל. התרנגולים, לעומת זאת חיים בצפיפות הגורמת להם לנקר אחד את השני ולמחוץ אחד את השני. רבים קורסים ומתים כי רגליהם כבר לא נושאות אותם אל האוכל.

אלא שבניגוד ל skin jobs בסרט, ה skin jobs שאנו כן מגדלים: התרנגולים, והעגלים, והטלאים, והגדיים לא מסוגלים להלחם בעצמם את מלחמת העצמאות שלהם. אין להם סיכוי נגד החיה האנושית. גם אמהותיהם לא יכולות לנו. את תחינותיהן, ובכיין, כשחוטפים מהן את תינוקיהן מיד אחרי הלידה אנחנו לא רוצים לשמוע. קשה לנו לשמוע, אז אנחנו מרחיקים את הרפתות מהמקומות בהם אנו גרים.

יש אנשים כמו גארי יורופסקי המקדישים את חייהם להיות פה למי שקולו לא נשמע וסבלו לא נראה. ויש אנשים כמוני, והם הולכים ומתרבים, שמשתתפים באופן פסיבי במאבק השחרור הזה, פשוט על ידי סירוב לאכול את תוצרי הניצול חסר הרחמים, הפסול מוסרית מבסיסו, של בעלי החיים.

אני מקווה שאני מאבחן את זה נכון, שמאבק השחרור הזה הוא אכן מאפיין של רוח התקופה, ושהוא יצליח. שקרניזם לא יהיה יותר חלק מהאפיסטמה שלנו.

No more skin jobs!

VLSI

לפני כמה שבועות ראיתי שוב את הסרט Baraka, בסמינר באוניברסיטת ת"א. הקטע מטה, בו רואים מפעל הרכבה למוצרים אלקטרוניים, גרם לי להבין שלמרות התנאים האיומים במפעלי היצור של מוצרי האלקטרוניקה בסין ובמזרח בכלל, היה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע

אלמלא רמת האינטגרציה הגדלה והולכת של הרכיבים האלקטרוניים, מה שנקרא Very Large Scale Integration או VLSI בקיצור, היו הרבה יותר אנשים עובדים בתנאי ניצול במפעלים כמו foxcon, המייצרת במיוחד עבור החברה החמדנית-חמסנית הגרועה מכולן – התפוח הרקוב. כמה גרועים? כאלה שלא מעטים מהם מעדיפים להתאבד בקפיצה מגג המפעל.

נכון שכל רכיב של היום עושה הרבה יותר דברים משעשה בעבר, אבל יש היום גם הרבה פחות רכיבים אלקטרוניים בכל מכשיר, מה שבין היתר מאפשר מכשירים קלים, דקים וחסכני אנרגיה כמו טלפונים חכמים ומחשבי לוח. אבל גם, ואולי לא פחות חשוב, תוצר לוואי לא מבוטל של האינטגרציה הגוברת והולכת הוא החיסכון בעבודת כפיים של הרבה מאד אנשים המבצעים עבודה של רובוטים, בשכר רעב ובתנאים ירודים. צורת העבודה הנצלנית ביותר ההופכת בני אדם לסחורה עוברת לסוחר, הנמדדת רק על פי שעות עבודה לזוג ידיים.

אז אולי VLSI הוא פתרון הומני לצורך של המין האנושי לגדג'טים? אם כי אלמלא VLSI לא היו הגדג'טים האלה קיימים מלכתחילה. כך שלא ברור אם בזכות האינטגרציה יש יותר או פחות אנשים שעושים עבודת רובוטים. עדיין, גורם לי תחושה טובה שכבר בשנות התשעים עבדתי על הארכיטקטורה של מוצר ששילב מעבד, בקר זיכרון וטכנולוגית זיכרון שנחשבה (אולי בטעות) מהפכנית וחסכונית בשם Rambus.

מוצר שפותח פה במרכז הפיתוח של אינטל בחיפה, ושם הקוד (העברי) שלו היה תימנע. לצערי, המוצר לא ראה את אור היום. סיבת קיומו הייתה חסכון בעלויות, והוא בוטל כי לא חסך מספיק בהשוואה למוצרים אחרים בעלי אותם יכולות, ולא בגלל תקלה כפי שדווח באמצעי התקשורת בזמנו. (עוד על תמנע, כאן)

אולי אם היו משקללים בהחלטה את החיסכון בעבודת "עבדים" על פסי היצור של מחשבים במזרח, בהחלטה על המוצר, הוא היה כן מגיע לשוק, ועבודה של שנתיים שלי לא הייתה יורדת לטמיון.

יש כמובן עדיין פסי יצור רבים אחרים שאינם קשורים לאלקטרוניקה, ש VLSI לא יפתור. ויש מלאכות שרק בני אדם מסוגלים לעשות, ובזריזות מדהימה. דברים שאנחנו עדיין רחוקים מהיכולת למחשב, ש machine vision עוד רחוק מלהיות מסוגל לבצע, כמו למשל מה שעושה האישה בסרטון מטה, דקה וחמישים שניות מתחילת הסרטון, הלקוח גם הוא מ Baraka, שהוא כולו סרט מדהים שאני ממליץ לראות, ובאיכות טובה.

למי שזה לא ברור, היא מפרידה בין זכרים ונקבות, והזכרים נגרסים בעודם בחיים, כי הם לא הולכים להטיל ביצים, ואין להם את מבנה הגוף המעוות של תרנגולים המיועדים לבשר, שכולו חזה לבן.

האישה שם "עובדת במֶנְגֶלֶה".

משפה לשפה

ראיתי בסינמטק את סרטה של נורית אביב "משפה לשפה", ונזכרתי בילדותי. אגב, אני רואה סרטים גם שלא בסינמטק, אך משום מה אין לי הרבה מה להגיד עליהם, קל וחומר לכתוב.

"משפה לשפה" מספר את סיפורים של תשעה אנשים שעברו משפה לשפה. או עקב הגירה, או בגלל שגדלו בחברה שבה שפת האם הודחקה. למשל – ערבית-יהודית-מרוקאית אצל חיים אוליאל (ההוא מלהקת שפתיים) משדרות, או שהם גדלו בחברה בה שפתם היא שפת המיעוט. רוב המרואיינים הם אנשים שהשפה משמעותית בחייהם: משוררים, סופרים, אנשי רוח, מוסיקאים, ומה שיש להם להגיד בהחלט שווה שמיעה. היו לי השגות לגבי מה שעשתה הבמאית כדי להכניס קצת עניין חזותי בסרט שהוא בבסיסו רק "ראשים מדברים". היה לי תיאטרלי מדי, אבל יתכן שסף הרגישות שלי לתיאטרליות נמוך מדי, ולראיה, החרם הכמעט מוחלט שלי על תאטרון ואופרה. זוגתי דווקא אהבה את הצד החזותי של הסרט. לדעתי נורית אביב קצת יותר מדי זמן בפריז, וכבר נגועה בפלצנות הנדרשת כנראה כדי להשתלב שם במילייה הנכון.

אבל מקרה כמו שלי, לא היה לה בסרט: נולדתי בחיפה, ועד אחרי גיל שלוש, נשארתי בבית. הורי גרו בקומה ראשונה, ושתי קומות מעל גרו הורי אבי, שאצלם הייתי הרבה. יצא, שלא למדתי עברית עד שיצאתי לגן, כמעט בן ארבע. למזלי, בגן שאליו הלכתי, במשעול העמק שבין רחוב הילל לארלוזורוב, הייתה גננת יקית, ואליה יכולתי לרוץ כל פעם שאחד הילדים פנה אלי בדברים, ולשאול אותה בגרמנית (קלוקלת, מסתבר) ?was hat er gesagen (מה הוא אמר?). הייתי אמור להגיד כמובן ?was hat er gesagt אבל דקדוק לא היה חזק אצלי אף פעם. ואני גם לא איש של שפה, כך שלא נשארה לי טראומה משמעותית מהמעבר הזה, או שהדחקתי את הטראומה הזו בהצלחה, כמו את כל האחרות. ואולי הכתיבה הזו כאן היא הטיפול הנדרש כדי לטפל בטראומה, לבטא אותה במילים, להביא אותה אל המשלב הסימלי, היה אומר ז'אק לאקאן.

Der Erlkönig by Albert Sterner, ca. 1910

היה מישהו בסרט (אהרון אפלפלד אני חושב), שזכר שיר בגרמנית שסיפרה לו אמו, או אולי סבתו. את אותו השיר ממש – "שר היער" – Der Erlkönig של גתה (Johann Wolfgang von Goethe), אני זוכר מאם אימי, אוממה יטקה, שגם כשזיכרונה כבר בגד בה לחלוטין, והיא לא זכרה איזה יום בשבוע זה, יכלה לדקלם, ואכן דקלמה באוזני מאות שורות של פואמות אותן למדה בעל פה בבית הספר היסודי והתיכון.  Der Erlkönig מספר על אב הרוכב דרך היער, ובזרועותיו ילדו הגוסס, והילד רואה את אותו ה Erlkönig, (מונח שמקורו בתרגום שגוי של המילה הדנית elverkonge שפירושו "king of the elves").  בסוף השיר, הילד מת בזרועות אביו. שיר נורא עצוב. שוברט הלחין את השיר, והנה גרסה שלו בביצוע מופתי של דיטריך פישר-דיסקאו. המילים בהמשך, אם מישהו רוצה לשיר יחד אתו…

Der Erlkönig

Wer reitet so spät durch Nacht und Wind?
Es ist der Vater mit seinem Kind;
Er hat den Knaben wohl in dem Arm,
Er faßt ihn sicher, er hält ihn warm.

"Mein Sohn, was birgst du so bang dein Gesicht?" –
"Siehst, Vater, du den Erlkönig nicht?
Den Erlenkönig mit Kron und Schweif?" –
"Mein Sohn, es ist ein Nebelstreif."

"Du liebes Kind, komm, geh mit mir!
Gar schöne Spiele spiel' ich mit dir;
Manch' bunte Blumen sind an dem Strand,
Meine Mutter hat manch gülden Gewand." –

"Mein Vater, mein Vater, und hörest du nicht,
Was Erlenkönig mir leise verspricht?" –
"Sei ruhig, bleibe ruhig, mein Kind;
In dürren Blättern säuselt der Wind." –

"Willst, feiner Knabe, du mit mir gehen?
Meine Töchter sollen dich warten schön;
Meine Töchter führen den nächtlichen Reihn,
Und wiegen und tanzen und singen dich ein." –

"Mein Vater, mein Vater, und siehst du nicht dort
Erlkönigs Töchter am düstern Ort?" –
"Mein Sohn, mein Sohn, ich seh es genau:
Es scheinen die alten Weiden so grau. –"

"Ich liebe dich, mich reizt deine schöne Gestalt;
Und bist du nicht willig, so brauch ich Gewalt." –
"Mein Vater, mein Vater, jetzt faßt er mich an!
Erlkönig hat mir ein Leids getan!" –

Dem Vater grauset's, er reitet geschwind,
Er hält in Armen das ächzende Kind,
Erreicht den Hof mit Müh' und Not;
In seinen Armen das Kind war tot.

Freeze

מאמר שקראתי לא מזמן (ושאני לא מצליח להיזכר מהו ומי כתב אותו) גורס שמהות הקולנוע מתמצה בזה שהתמונות חולפות אחת אחרי השנייה בלי לתת לנו אפשרות לעצור ולחשוב. שהתמונות הבאות כבר מגיעות ודורשות את תשומת ליבנו  (הרגעית), כמו הזמן ההולך רק בכוון אחד ולא עוצר לרגע. וכך, הקולנוע יכול לשכנע אותנו בצורה הרבה יותר קלה מכל מדיום תקשורתי אחר. אנו מעכלים את המסרים בזה אחר זה בלי שתהיה לנו הזדמנות לעצור לרפלקסיה, בלי אפשרות לפתח אי-אמון.

כנראה שאני לא מגלה פה גדולות ונצורות, אבל מעט מאד מהסרטים הנצפים היום, נצפים ללא עצירה. מדגם לא מייצג שעשיתי מרמז שיותר מ 90% מהסרטים הנצפים, לבטח על ידי בני 30 ומטה, נצפים על פלטפורמות שבהן אפשר לעצור את הסרט בכל רגע נתון. על מסך המחשב האישי, הטלפון החכם, מחשב הלוח, הטלוויזיה דרך ממיר מקליט שבו אפשר להקליט ולדחות את הצפייה, לעצור את השידור ולחדש אותו אחרי קפיצה קטנה לשרותים או למקרר. וגם עוד קצת מ DVD (שמתם לב איך נעלמו כל המקומות שהשכירו סרטים?).

ואם לא הבנו משהו (מה לעשות – לא לכל הסרטים ברשת יש כתוביות בעברית), תמיד אפשר להחזיר ולראות שוב. או אם זה קטע משעמם, אפשר להריץ קדימה מהר יותר, לפעמים אפילו כאשר הקול עדיין נשמע טבעי, למרות המהירות המואצת. אפשר לראות חצי סרט עכשיו, וחצי שני שש שעות אחרי כן, אחרי שנאדאל ודיוקוביץ יגמרו לכתוש אחד את השני באליפות אוסטרליה הפתוחה. ואפשר לספק לסרט גם סוף אלטרנטיבי – לחתוך החוצה ממנו מתי שנמאס לנו ממנו, לפני התפנית הלא סבירה בעליל בעלילה שתספק את הסוף הטוב שסרט אמריקאי חייב לנפק.

אז מה זה אומר על המדיום הקולנועי של היום? ברמה הבסיסית ביותר, הצפייה בקולנוע היא הרבה פחות אשלייתית, עם הרבה יותר מקום לביקורת. האם זה הופך את החוויה לפחות חזקה? אין לי ספק שכן. כל המניפולציות הזולות האלה, שתמיד עבדו עלינו כה טוב, נראה שדי אבד עליהן הכלח (מה זה בדיוק כלח? אין איש יודע…).

האם זה ישנה את האופן שבו עושים סרטים? אני חושד שזה כבר משנה. יש לא מעט סרטים מהשנים האחרונות שלעצור אותם ולהרהר בהם עושה להם רק טוב. סרטים של כריסטופר נולאן כמו למשל memento ו  inception נעשו אני חושד מתוך מודעות למצבו העכשווי של המדיום הקולנועי. האם זה אומר שאנחנו הולכים לראות סרטים טובים יותר? סרטים שלא יתבססו רק על זה ששטף התמונות הבלתי ניתן לעצירה יקטין את האפשרות שמופרכותם תעלה אל פני השטח ותעצבן אותנו עד כדי כך שלא נרצה להישאר?

גם סרטים שהפכו לקאלט, מענג לראות בפורמט הניתן לשליטה. לראות את אותה הרפליקה שוב ושוב בסוג של התענגות עודפת. כמו למשל זו (מישהו מזהה?)

Holden: You're in a desert, walking along in the sand, when all of a sudden you look down…
Leon: What one?
Holden: What?
Leon: What desert?
Holden: It doesn't make any difference what desert, it's completely hypothetical.
Leon: But, how come I'd be there?
Holden: Maybe you're fed up. Maybe you want to be by yourself. Who knows? You look down and see a tortoise, Leon. It's crawling toward you…
Leon: Tortoise? What's that?

בשנים הראשונות של ה"לייזר דיסק", אותם הדיסקים המוקדמים, גדולי הקוטר עליהם אפשר היה להפיץ סרטים, החשיבה הייתה שהמדיום ישנה את הקולנוע באופן מהותי. אחד הכיוונים שבזמנו נראו כמבטיחים היה ריבוי עלילות וריבוי סופים, אפשרות לצופה להיות אינטראקטיבי עם העלילה, לקבל החלטות במהלך הצפייה ולבחור מסלולים שונים בתוך עץ של נרטיבים.

זה אכן קרה, רק לא בקולנוע. זה קרה במשחקי מחשב, שהטובים שבהם נעשים בתקציבים שאינם נופלים מאלה של סרטי קולנוע, עם צוות גדול של מעצבים, תסריטאים, אנשי סאונד ומלחיני פס קול. לרבים מהמשחקים יש איכויות "קולנועיות" לא מבוטלות. חבל רק שהעלילה של רובם מתרכזת בתחום צר למדי של תבניות המכוונות לקהל יעד מאד ספציפי, שאני לא נמנה עליו. אבל אולי משחק המחשב הם הם הקולנוע העתידי. אולי יתפתחו ז'אנרים נוספים של משחקי מחשב שיכוונו לקהל יותר רחב ויהיה להם קצת יותר משקל סגולי.

למה זה לא קרה בקולנוע? נראה לי שפשוט קשה מדי לכתוב תסריט משכנע בצורה כזאת.  יתכן גם שזה קשור להעדר תמריץ כלכלי, לזה שעדיין, חלק לא מבוטל מהכנסות מפיקי הסרטים הוא באולמות הקולנוע. שהם לא רואים הרבה רווח מהקהל הצופה בסרטים שלהם אחרי שהוריד אותם ממפרץ הפיראטים בעזרת BitTorrent, ולכן אין להם מספיק מוטיבציה לכוון לאופני הצפייה היותר אינטראקטיביים.  האפשרות הראשונה, הקושי לייצר תסריט מתפצל, נראית לי דווקא זו היותר סבירה. אבל אולי, אם הייתה אפשרות להרוויח יותר כסף מצפיות חוזרות ונשנות בסרט, (to monetize) היו המפיקים מאפשרים בו ריבוי עלילות, מה שללא ספק היה מגדיל את מספר הצפיות בכל סרט.

איך עוד תשפיע הצפייה המקוטעת, ההולכת קדימה ואחורה בזמן, הנעצרת ואולי יוצאת באמצע, על העשייה הקולנועית? אולי על ידי עלילות שלא יאפשרו לך להפסיק או לעצור? הסדרה 24 היא דוגמה טובה לסוג עלילה כזה. דקה בסדרה היא דקה במציאות, ואין דקה בה לא קורה משהו. אתה לא מרשה לעצמך לעצור, כי זה כאילו עצרת את המציאות עצמה. אבל הפרסומות בשידור החי ברשת FOX כה פוגמות בחוויית הצפייה שיש לא מעטים הדוחים בשעה את הצפייה לעומת שעת השידור, רק כדי שיוכלו לדלג על ההפרעות האלה. והנה דוגמה בה השליטה בזרם התמונות מעצימה את החוויה הקולנועית ולא גורעת ממנה.

לא חושב שמיציתי את הנושא, אבל כנראה שכן מיציתי את רוחב היריעה הרצוי של רשומה בבלוג. אז אולי עדיף שאחזור לזה בעתיד. אם אני מתיימר לדרוש מהקולנוע להבין את המדיום בו הוא חי בפועל, כדאי שאולי אבין גם אני את המדיום בו אני חי, של רשומות שיקראו רק אם אין צורך ללחוץ על page down  כדי לקרוא את כולן.

בכל מקרה – האינרציה האדירה שיש לתעשיית הקולנוע גורמת לה להגיב מאד לאט לאופן בו המוצרים שלה נצרכים, כך שרוב הקולנוע שעדיין נעשה ממש לא הפנים את הכוח שבידי הצופה לעצור, לחשוב, ולהמשיך – או לא. כשהקולנוע כן יפנים את השינוי, אני חושב שבממוצע, נראה סרטים יותר טובים.

האם זו חשיבה "מודרניסטית" שאבד עליה הכלח? אמונה תמימה ביכולת הטכנולוגיה לשפר את חיינו? אולי.

עוד רשימות על צילום כאן

עוד מחשבות על הצילום

בהמשך לרשומה הקודמת (מחשבות על הצילום), עוד כמה דברים הקשורים לאותו הנושא. אם הייתי מוסיף אותם שם, לא היה איש שם לב שהתווספו , והרשומה ההיא כבר ארוכה ממילא –  מעבר לאורך של רשומות בבלוג שיש לאנשים כוח לקרוא. ברשימה הקודמת דיברתי על ההשפעה שיש לארטיפקטים של הצילום על הציור, וניסיתי לחזות את ההשפעה שתהיה לטכנולוגיות חדשות של צילום (בעצם עיבוד) תמונות דיגיטליות.

נזכרתי בטכנולוגיה הנקראת super-resolution המכוונת להפיק ממספר תמונות (frames) עוקבות בווידאו תמונת still אחת שהרזולוציה שלה גדולה מזו שבה צולם הווידאו. הטכנולוגיה מתבססת על זה שיד הצלם, ומצלמת הווידאו אתו, זזה מעט בין תמונה לתמונה כך שעקב התזוזה יקלטו פרטים בתמונה אחת שבאחרות נפלו "בין הפיקסלים" של החיישן. וכמו הטכנולוגיות שהזכרתי ברשומה הקודמת, הממזגות מספר תמונות להשגת עומק חדות גדול או טווח דינמי רחב, כך גם כאן, מקובצת אינפורמציה ממספר תמונות, שצולמו בזמנים קרובים זה לזה, כדי להשיג הפרדה יותר טובה של פרטים (רזולוציה) בתמונה הסופית, הפרדה טובה יותר מזו שיש בכל אחת מהתמונות המרכיבות את הווידאו.

גם כאן, מיזוג התמונות צריך להתחשב ולקזז תנועה, ואובייקטים שזזו בין התמונות ימוקמו בתמונה הסופית רק במקום אחד כך שלא יראו "מרוחים". ואותו המקום לא יהיה בהכרח זהה למקום במי מהתמונות שהרכיבו את התמונה הסופית, אלא באיזה מקום "ממוצע" שמתאים לזמן הממוצע של התמונה הסופית ברצף הזמנים של התמונות שהרכיבו אותה. וכן, באופן תאורטי, התמונה הסופית לוקה באיזה שהוא חוסר אמינות, זיוף קל שעין מאד מאומנת עשויה אולי להבחין בו.

אך האם אין אותן התמונות הממזגות רשמים לאורך ציר הזמן בעצם קירוב לאופן שבו אנו רואים? הרי ראייתנו את העולם דומה יותר לצילום קולנועי מאשר לצילום still. אנחנו הרי לא "מצלמים" תמונה בודדת ומנתחים אותה במוחנו. אנחנו מעבדים רצף של תמונות עוקבות וממזגים אותן בזמן אמתי לרושם composite שגם הוא דינמי ומשתנה בזמן. כאשר אנו מסתכלים על תמונה מורכבת, העין שלנו מנתרת מפרט לפרט, כאשר היא משנה את המיקוד שלה לפי המרחק בו כל פרט נמצא, מהר מכפי שאנו מסוגלים להבחין. בשורה התחתונה, הכל "נראה" לנו בפוקוס, הכל חד, אך הכל לא היה חד על הרשתית שלנו באותו הזמן.

בניגוד למעבד התמונה הנמצא במצלמה, שעל העיבודים שהוא עושה למה שנקלט ישירות בחיישן, יש לנו שליטת מה, (ובמצלמות יותר יקרות אנו יכולים אף לוותר על חלק משרותיו, לצלם ב raw ולעבד בשליטה מלאה את התמונה לאחר מכן במחשב), מעבד התמונה שמעבד את מה שנקלט ברשתית שלנו הוא מוחנו שלנו, ושם אין לנו אפשרות להגיד לו מה לעבד ומה להשאיר לא מעובד. ואף יותר מזה – כל מה שאנחנו "רואים" הוא בעצם מיזוג של תמונות רבות, קרובות בזמן, לעתים רחוקות, רחוקות מאד. כה הרבה ממה שאנחנו "רואים", הרי בא ממחסן הזיכרון שלנו. אולי אפילו מדברים שלא אנחנו חווינו ישירות.

ואולי טכנולוגית הצילום המספקת את הקירוב הטוב ביותר למוח האנושי היא זו הנקראת  light field camera או plenoptic camera. בשיטה זו, לוכד החיישן לא רק את עוצמת האור של כל קרן אור הפוגעת בחיישן אלא גם את המידע על הכוון שממנו הגיעה קרן האור. המידע הנוסף מאפשר לדחות את הזמן בו מתבצע המיקוד מזמן הצילום לזמן הצפייה. המצלמה, כמו זו מתוצרת Lytro, לוכדת את כל המידע, ומאפשרת לצופה לבחור את נקודת המיקוד של התמונה, או אפילו נקודת מיקוד לכל חלק של התמונה, כל אחד מהצופים יכול ליצר תמונה אחרת מחומר הגלם שנלכד ברגע נתון, שבה דברים אחרים בפוקוס. בדיוק כמו שמוחנו דואג שהפרט עליו אנחנו ממקדים את תשומת הלב שלנו בשדה הראיה שלנו, יהיה ממוקד אופטית, רק בלי מאמץ מודע מצידנו.

עוד רשימות על צילום, כאן

הצגות בוקר

התערוכה אולמות מופלאים, בתי הקולנוע החיפאים. במוזיאון העיר חיפה (כן, יש דבר כזה! בבניין טמפלרי יפיפה בשדרות בן גוריון 11 במושבה הגרמנית) מספרת את סיפורם של עשרות בתי הקולנוע שהיו בחיפה ונעלמו. התערוכה עצמה די מחופפת, כמו האוצרת שלה, וקסמה בעיקר ביכולת להיות טריגר של אסוציאציות לאנשים שחיו אז בחיפה אז ויש להם נוסטלגיה לבתי הקולנוע האלה שרובם היו בהדר הכרמל.

באותה תקופה, חיפה הייתה שיאנית העולם בביקורים בקולנוע לאדם בחודש. מעל שלושה סרטים בחודש, בממוצע, והיא חייבת את השיא הזה במידה רבה לי. לי, ולמוסד הצגות הבוקר, עוד מוסד שגז מן העולם יחד עם בתי הקולנוע הגדולים. אני זה שהעלה את הממוצע העירוני במו ידי, בעבודה קשה ויום יומית. אבל היו אלו דווקא האולמות הקטנים שבהם כילית את בקרי, במקום לבקר בבית הספר התיכון.

הייתה הבנה שבשתיקה ביני לבין בית הספר שלי. אני לא אפריע להם, והם לא יתלוננו על העדרי. והסידור עבד לא רע. בקיץ זה היה בעיקר הים, ופעם או פעמיים בשבוע בקרים של הצגות בוקר. בחורף זה היה שלושה-ארבעה בקרים של הצגות בוקר, ותמיד היה מה לראות.

כל בתי הקולנוע שהציגו הצגות בוקר היו קרובים זה לזה, פרט לקולנוע דומינו (מספר 7 במפה מטה, שנקרא בזמנים שונים גם קרן אור, אורדע והמרכז)  שהיה בירידה אל שוק תלפיות, מעל קולנוע רון ז"ל.

קולנוע דומינו

לשם הגעתי רק בשבועות שבהם ראיתי סרטים חמישה ימים בשבוע, או עם סבא לודויג, לראות את הרומאים נלחמים בברברים בחניתות, סוגה קולנועית שסבא שלי היה מכנה סרטי "זייבל אל פונייכום" ("חניתות אל פניכם" באידיש משובשת)

קולנוע חן- "צילום- שרון רז (אתר "אדריכלות נעלמת", בלוג "נטוש", בלוג אינדקס "בתי קולנוע נעלמים בישראל")"

הייתי מתחיל את השבוע בדרך כלל בקולנוע חן, שבניגוד לאחרים, שהציעו "רק" שני סרטים בכרטיס אחד, הציע שלושה: ב 10 בבוקר, 12 ו 2 בצהריים. הייתה לו נוסחה מנצחת: אחד מערבון או סרט פשע/פעולה, אחד סרט קרטה שהיה בפועל קונג-פו, ואחד סרט יווני ששילב קצת שירים עם קצת מין לא נועז במיוחד. המבנה של הקולנוע, ברחוב שבתאי לוי, מספר 12 במפה, עדיין עומד אך כבר לא מתפקד כקולנוע. כנראה שגם כבר לא כמועדון.

קולנוע גלאור ומירון, שהיו משני צידי קולנוע עצמון ברחוב הנביאים (6 ו 16 במפה שלמעלה) הציעו שני סרטים בכרטיס אחד, אבל אני לא זוכר באם הייתה להם תערובת קבועה. אני די בטוח שאחוז גבוה היה מה שהיום נקרא "אומנויות לחימה", עם סרטים כמו זה

או סרטי רומאים, כמו זה שבכיכובו של ג'וליאנו ג'מה הבלתי נשכח (בעצם, מישהו חוץ ממני עוד זוכר אותו? הוא שיחק גם בסרט של ויסקונטי!)קולנוע גלאור בתמונה מטה הפך קולנוע מירון בזמן שצולם

גלאור לשעבר, מירון בהמשך. צילום- שרון רז (אתר "אדריכלות נעלמת", בלוג "נטוש", בלוג אינדקס "בתי קולנוע נעלמים בישראל")

קולנוע מירון עבר עם הזמן ממרתף קולנוע עצמון (בתמונה מטה) אל האולם שקולנוע גלאור אכלס בעבר, בבניין נפרד משמאל לקולנוע עצמון.

קולנוע מירון

לקולנוע אוריון (ברחוב הרצליה, מספר 2 במפה מעלה), הלכתי פחות, בעיקר בגלל הפושטקים. שם גם לא תמיד היו שני סרטים בכרטיס אחד, אבל היה שם פלאפל טוב, וחנות בולים בתוך מבנה גרם המדרגות שהוביל אל הקולנוע. מבנה קולנוע אוריון נהרס והיום יש שם מגרש חניה. הפלאפל באותו השם עדיין קיים מצידו השני של רחוב הרצליה, אך כבר לא ברמה של דוכני פלאפל דהיום כמו נאמר שני סניפי פלאפל הנשיא, או פלאפל הזקנים. בשנים בהם הלכתי אליו, בתחילת שנות השבעים, הוא הציג בעיקר מערבונים, חלקם אף איכותיים, כמו למשל זה, עם שלושת כוכבי הספגטי הנשכחים: תומס מילאן, פרנקו נרו וג'ק פאלאנס!

בתקופה בה צולם הבניין בתמונה מטה, הוא עבר להציג בעיקר סרטים "כחולים" שבסטנדרטים של היום לא היו נחשבים אפילו תכלת בהיר, שניים בכרטיס אחד.

האם הפסדתי ידע לימודי כלשהו בבקרים שבהם הייתי שם? לא חושב. מצד שני, הסרטים בהצגות הבוקר בהחלט אפשרו לי לכייל את הסקלה לסרטים שראיתי בערבים, במקומות כמו מועדון הסרט הטוב ופרספקטיבה, סרטיהם של ברגמן, פליני, אנטוניוני וגודאר (כן, כמו בשיר..) . אם אתה לא רואה את הזבל, איך תדע מה טוב?

וחוץ מזה, ברוס לי הוא עדיין הגדול מכולם בעיני, רק שהפוסטר שלו כבר דהה וכבר לא תלוי אצלי בחדר…

ברוס!