קולנוע

תשוקתי לקולנוע ירדה ממאה לאפס בזמן די קצר, ואני מנסה להבין למה. גם החשק ללכת לאולם קולנוע, וגם החשק לצפות בסרט באורך מלא, לא משנה איך ואיפה. "מאה" היה בשנותי בבית הספר התיכון – היו ימים שבהם הייתי מתפרפר מבית הספר, רואה בקולנוע חן בכרטיס אחד שלושה סרטים ב 10,12 ו 14, ממשיך להצגה יומית ב 16, להצגה ראשונה ושניה, והיה גם פעם או פעמיים שהמשכתי להצגת חצות (היה פעם דבר כזה), שמונה סרטים ברצף אקלקטי שנע מסרט סקס-רך יווני בבוקר לאיזה גל חדש צרפתי בחצות הלילה, וכל דבר בין לבין. אני לא אנין טעם- אוהב באותה מידה סרטים של ברוס לי וסרטים של טרקובסקי, אבל בעיקר אהבתי לשבת באולם בחושך ולראות סרט אחרי סרט. וזה עבר לי לגמרי.

גם בפסטיבלי הקולנוע של חיפה וירושלים, ופסטיבל דוק-אביב הייתי נוסע מתמיד. תמיד רכשתי מספר מנויים והייתי צופה בממוצע ב 20-30 סרטים בכל פסטיבל. כמעט כמו מבקרי הקולנוע העושים זאת לפרנסתם. וגם זה עבר לי לגמרי. בשני הפסטיבלים האחרונים לא ראיתי אף סרט ואפילו לא בדקתי מה יש. בדוק אביב רכשתי סרט אחד לצפיה בבית, על אנשים שאני מכיר פה מחיפה, וגם ראיתי אותו. וזהו.

לקורונה יש חלק בזה. שנתיים שבהם התרגלתי לצרוך מדיה בבית שינו את הרגלי הצפיה שלי, לא רק שלי אני מניח, ואני חושד שלרבים באופן לא הפיך. פתאום נראה לי טרחה לא קטנה לצאת מהבית, לנסוע ולחנות, לשלם מעל 40 ש"ח לכרטיס, לצפות בסרט ולחזור. מילא אם זה למטרת מפגש עם חברים, אבל אם רוצים להפגש ולדבר, אז סרט הוא לא מקום אידאלי למטרה זו. כמו שפתאום קשה לי לחשוב על הרצאות שאינן בזום, כך גם הצפיה באולם קולנוע.

וגם עניין האורך השתנה. מצד אחד – האורך המוגזם של סרטים עכשויים. כבר אין כמעט סרטים של שעה ועשרים דקות, שעה וחצי. כל סרט בקולנוע נמרח מעל שעתיים, ולרבים מהסרטים אין לזה ממש צידוק תוכני. אין לי כבר סבלנות, ואני חושד שאני לא לבד בזה. לדוגמה – התחלתי לצפות בבית ב"הנהג של מר יוסוקה" שרבים דיברו בשבחו, והפסקתי בשליש הדרך.

מצד שני – כמו רבים אני מניח, התרגלתי לצרוך סדרות, שזה בעצם קולנוע במנות של 40-50 דקות, עם עלילה מהודקת, שחקנים טובים, ותוכן שאפשר לצרוך באורך משתנה – מפרק אחד ועד בינג' של שעות רבות. אני מתרשם שעולם יצור התוכן מהגר לכוון זה, של פרקים, של תוכן יותר קצר והדוק, אולי נטפליקס ושרותי הזרמת התוכן האחרים "אחראים" לזה (לא השתמשתי במילה "אשמים" כי זה לא רע בעיני). אבל אולמות הקולנוע הם לא המקום בו תצרוך פרק של סדרה כזו או אחרת.

ויתכן שגם עולם התוכן של פרקי סדרות, בהם צופים מעל מסך הטלויזיה או המחשב, או המחשב המחובר לטלויזיה / מקרן, גם הוא בדרכו החוצה, והדבר הבא הוא הסרטונים בני 30 השניות מטיק-טוק או אינסטגרם, בהם צופים על מסך הטלפון. תשומת הלב האנושית הולכת ומתקצרת. גם שלי. לא משהו להשתבח בו.

מצד שני, אני עדיין קורא ספרים בני מאות רבות של עמודים, אבל זו תשומת לב מסוג אחר, אני מניח. גם אותם אני קורא כעשרה עמודים בכל פעם, בערך כמשך הזמן שנדרש לצפות בפרק מסדרה כלשהי.

יש 20 רשומות בבלוג הזה (כולל הרשומה הזו) בקטגוריה "קולנוע". עשרים מתוך כאלף. כשהקמתי את הבלוג, לפני יותר מעשור, בחרתי את הקטגוריות שחשבתי שאכתוב עליהן. הקטגוריה היחידה שכתבתי עליה פחות מ"קולנוע", מאלו שהגדרתי בתחילת דרכו של הבלוג, היא "חתולים"…

אחרית דבר: רצה המקרה, וביום בו פרסמתי את הרשומה הזו, מת / נפטר / הלך לעולמו (לבחירתכם) מבקר הקולנוע ה"אגדי" של עיתון הארץ, אורי קליין. והכתבה האחרונה שלו במוסף גלריה, בה קראתי בדיוק כשזוגתי באה לבשר לי את דבר מותו, הייתה על הסרט הישראלי הישן שחודש זה עתה "אדי קינג". ואחרי קריאת הכתבה ההיא, בשילוב עם הפוסט הזה, חשבתי לי שגם לאורי קליין קצת עבר מהקולנוע, לבטח העכשווי. היו לו המון כתבות על סרטים בני עשרות שנים, והוא לא הסתיר את דעתו שסצינת הקולנוע הנוכחית היא קצת צחיחה. את אורי קליין תמיד אהבתי לקרוא, אף שהוא לא ממש השפיע על בחירת הסרטים אליהם הלכתי. המשכתי לקרוא את הטור שלו גם אחרי שהתחלתי להמעיט לצרוך קולנוע, וכתיבתו בשנים האחרונות, אני חייב להגיד, לא החזירה לי את התשוקה ההיא.

במרינבד

צפיתי היום (כנראה בפעם הראשונה) ב"אשתקד במרינבד", סרטו של הבמאי אלן רנה, על פי תסריט של התסריטאי והסופר אלן רוב-גרייה. הסרט מ 1961 מספר את סיפורם של הגבר (המכונה בתסריט) X המנסה לפתות את האישה (המכונה בתסריט) A לעזוב את בעלה (המכונה בתסריט) M ולברוח אתו. במהלך כל הסרט הוא מנסה לשכנע אותה שהם נפגשו שנה קודם בעיירת המרחצאות מרינבד והיא ביקשה ממנו לחכות לה שנה. היא אגב מכחישה שזה קרה, אך לא ברור (וכמו כל דבר בסרט) אם תיענה לו או לא.

זהו אחד מ"סרטי החובה" שכל חובב קולנוע חייב לראות, קשה לצפיה ונעדר עלילה "כמו שצריך". צפיתי בו לא בגלל ה"חובה", (למרות שימים האלה הם זמן טוב להשלים פערים בתולדות הקולנוע, קל וחומר כשאולמות הקולנוע סגורים,) אלא במסגרת קורס באוניברסיטת תל אביב על שני הספרים על קולנוע של הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז. עדיין איני יודע מה דלז אומר על הסרט (השיעור מחרתיים) אבל הסרט קשה להבנה כמעט כמו הטקסטים של דלז. יש ברשת אינספור פרשנויות לסרט, אבל זו אליה התחברתי גורסת שהגבר X הוא אלגוריה למושג ה"סופר" והאישה A היא אלגוריה לדמויות שבורא הסופר, ושאתן הוא מתדיין בנפשו פנימה במסגרת מאמציו לתת בדמויותיו נפח, משהו שאני, במעט ניסיונותי בכתיבת פרוזה, נכשלתי בו לחלוטין.

במהלך הסרט, שלא צולם במרינבד (היום Mariánské Lázně אשר בצ'כיה) אלא בסביבות מינכן, במספר אחוזות שונות וחצרותיהן, כולל ארמון נימפנבורג וארמון שלייסהים בבוואריה, המצלמה מתמקדת לא אחת בפרטי מה שהצרפתים מכנים art decoratif, האמנות הקישוטית המכסה כל פיסת קיר, תקרה או ריהוט בארמונות הבארוק האלה, וספציפית ב"פרצופים" המהווים חלק בלתי נפרד מהדקורציה הזו, פרצופים שאני פשוט לא מסוגל להתעלם מהם, ש"קוראים אלי", פרצופים אלו שהאנשים העוברים במסדרונות ובחדרים האלה מתעלמים מקיומם בנחישות. אך לא התסריטאי של הסרט הזה. אלן רוב-גרייה היה חובב ארכיטקטורה והקריינות שכתב לסרט מדברת על ומאזכרת את אותם ראשים ופרצופים בפירוש, וגם תנועת המצלמה, שאני בטוח שהיא חלק מהתסריט, הופכת דמויות אלו, הדבוקות לתקרה או העומדות ברווחים קבועים לאורך המסדרונות האינסופיים, לחלק מהעלילה.

במינכן, במקום בו צולם הסרט, נפגשתי עם אמי באוגוסט 2005 ויחד עם שני בני יצאנו לטיול "שורשים" בן עשרה ימים בצ'כיה, הארץ בה נולדה אמי (כשעוד הייתה צכוסלובקיה). למינכן, הגעתי עם שני בני ישירות ממזרח טורקיה (דרך טרבזון ואיסטנבול), מטרק של שבועיים בהרי הקצ'קר שהיה טיול "בר המצווה" השני של בני השני (טיול בר המצווה הראשון (במקום מסיבה), של שבועיים גם הוא, היה גם כן בטורקיה, לאורך חוף הים התיכון. יש בטורקיה מספיק מקומות לעשרה טיולי בר מצווה, תאמינו לי).

בכל אופן, הגענו במסגרת טיול השורשים דנן גם ל Mariánské Lázně (מרינבד בשמה הגרמני והצרפתי) ושם למדתי שאחרי שאמי והוריה שוחררו ממחנה טרזין, אמי שהייתה חולה מאד, נשלחה להתרפא בעיירת מרחצאות קטנה בפרברי Mariánské Lázně. עיירות המרחצאות האלה הן תופעה מרכז אירופאית מובהקת – יש המון מהן גם בצ'כיה וגם בסלובקיה (שם הייתי בטיול שורשים עם אבי). תמיד נראה לי שעמום מוחץ לבלות במקומות האלה, שבועות ארוכים, חודשים אפילו. אף פעם לא הבנתי למה אמי נוסעת למקום כזה כל שנה, אפילו שזה על חשבון השילומים מגרמניה. אבל לפחות הם יפים ומפוארים, המקומות האלה, שונים מאוד מצד אחד מעיירות האונסן היפניות, ומצד שני מעיירת המרחצאות המכוערת אצלנו – טבריה.

חוץ משהות אמא שלי במרינבד ב 1945,וחיפוש השורשים של ארבעתנו שם ב 2005, ו"אשתקד במרינבד" הסרט, יש גם את משחק מרינבד (הנקרא גם NIM). במשחק זה מסדרים בארבע שורות 1,3,5 ו 7 דברים זהים (למשל גפרורים או קלפים) ובכל תור אחד משני השחקנים יכול להסיר משורה אחת כמה פריטים שהוא רוצה. מפסיד זה שנשאר עם הפריט האחרון. בדקתי, ויש אלגוריתם פשוט לנצח במשחק הזה, אבל רק בתנאי שהשני מתחיל. אז M בסרט מנצח במשחק מרינבד את כולם, כולל את X המחזר של אשתו, כל הזמן, גם כשהוא מתחיל. אבל X מנצח "בחיים" ו"זוכה" ב A (המגולמת בסרט על ידי Delphine Seyrig שאמה, למדתי מויקיפדיה, הייתה אחייניתו של הבלשן Ferdinand de Saussure, זה מ"המבוא לבלשנות כללית").

מצאתי את הביקורת הזו על הסרט באחד העיתונים מאותה תקופה.

הים שלנו

החלפנו מכונית (את ה"בימבה") ולפתע יש במכונית גם רדיו שקולט (בחיפה) תחנות שאינן גלי צה"ל (כיום – הפודיום של ברדוגו). למשל, רשת ג. וברשת ג יש תכנית בשם "אגן הים התיכון", שבה משמיעים מוזיקה בעיקר ממדינות הנמצאות בצד הלא נכון של הים התיכון – זה שממנו אנשים רק רוצים לברוח אל הצד השני, זה בו דוברים איטלקית, צרפתית וספרדית. בהאזנה מקרית לתוכנית התרשמתי שלא ממש משמיעים בה שירים בשפות אלה, שפות המדינות שקו החוף שלהן הוא חלק לא מבוטל מקו החוף של הים התיכון והן מהוות חלק מכריע בעיצוב התרבות של "אגן הים התיכון".

ונזכרתי תוך כדי נסיעה (אל אותו הים "שלנו") בהופעה הנהדרת של נגן האקורדיון Richard Galliano ולהקתו, בפסטיבל הג'אז תל אביב בה הייתי ערב קודם. לקראת ההופעה הקשבתי שוב לאלבומים שלו, במיוחד לזה האחד הנקרא Mare Nostrum, "הים שלנו" בלטינית. "הים שלנו" כינו הרומאים את הים התיכון, כמה שנים לפני שבישראל החליטו ש"ים תיכוני" הוא בעצם שם קוד מכובס ל"מזרחי". רישר גליאנו, בניגוד לרשת ג כן חושב שהמוזיקה שלו היא חלק מתרבות "אגן הים התיכון". אני זוכר שגם באוניברסיטה הטכנית של קטלוניה (בה היה למעסיק האחרון שלי מרכז מחקר,) קראו בשם זה למחשב העל שהם בנו באחת מהכנסיות הנטושות בברצלונה. גם הם חשבו שהים התיכון הוא שלהם. גם שלהם.

היו לי שש שעות ומחצה להרוג בין סיום יום הלימודים שלי באוניברסיטת תל אביב (בימי חמישי הסמסטר אני לומד בחוג לאמנות) ותחילת ההופעה ההיא, אז נסעתי לקולנוע לב (מבאס שאין להם סניף בחיפה, אף שלא מעט מגיע לקולנוע עממי, המאד עממי, בנווה שאנן) וראיתי ברצף שני סרטים מ"אגן הים התיכון". את ה"אפיפיורים" של פרננדו מיירלס, סרט המתרחש ברומא, בקריית הוותיקן. ים תיכוני אף ששני השחקנים הראשיים בריטים, הבמאי ברזילאי, אחד האפיפיורים גרמני והשני ארגנטינאי. ואת "קצין ומרגל" של רומן פולנסקי על פרשת דרייפוס, הבמאי אולי פולני (ואנס), ואת דרייפוס כולאים באי השדים שבאוקיינוס האטלנטי דווקא אבל הסרט צרפתי, לגמרי "ים תיכוני" גם הוא. שני סרטים ממש טובים וממש מעניינים.

והבוקר ירדתי אל ה"ים שלנו" כאן בחיפה, ונפגשתי בחוף הכרמל עם בני הנחמד ונכדתי המתוקה. כולנו היינו עדיין קצת חולים, אבל הים היה חלק כמו לוח שיש, השמש זרחה, ויחד אספנו חלוקי אבן שהים הפקיד בפינה של שובר הגלים וזרקנו אותן ברוב טקס לים. היה שקט, ורגוע, וכיף גדול. לו רק היו המים פה ב"ים שלנו" צלולים כמו בשאר "אגן הים התיכון", למשל כמו ביוון או טורקיה, היה יכול להיות מושלם.

בודדים

הסרט הגרוזיני "חיבולה" היה אחד משישה עשר הסרטים שראיתי בפסטיבל הסרטים של חיפה שהסתיים עכשיו. במשך שעתיים רואים בסרט את נשיא גרוזיה זוויאד גָמסַחוּרדיָה (בגאורגית: ზვიად გამსახურდია), שנבחר ב 1991 והודח שנתיים מאוחר יותר בהפיכה צבאית (יזומה על ידי רוסיה), מכתת את רגליו בשלג בנוף המרהיב של הרי גרוזיה, נמלט מבקתה מבודדת אחת לשניה עד שלבסוף נמאס לו (הרבה אחרי שזה נמאס לי…) והוא יורה בעצמו. בשלב זה כבר נטשו אותו, או שנשבו, רוב נאמניו.

שוב ושוב, הוא מגיע לבית נידח באמצע שום מקום, שם מזהים אותו יושבי הבית, ומאכילים ומשקים אותו. שוב ושוב תהיתי, כמו שתהיתי שוב ושוב גם באיסלנד לאחרונה, איך אנשים מסוגלים לחיות בבדידות כל כך גדולה.

כמו הבתים המבודדים בהרים של גרוזיה (בנוף מרהיב) גם החוות המבודדות באיסלנד (בנוף מרהיב) הן מקום בו גרים אנשים בודדים מאד. השכן הקרוב אליהם נמצא במרחק ממש גדול מהם. אני מניח שכל חווה שכזו מכילה משפחה אחת (וכמה מאות כבשים), אולי משפחה מורחבת. אבל איפה לומדים הילדים? ועם מי יש להם לדבר? אפילו בכנסיה הם לא נפגשים – כל משפחה בונה לעצמה כנסיה קטנה משלה.

אנשים בכל העולם, גם באיסלנד, עוברים יותר ויותר לעיר. אולי כדי שיהיה להם עם מי לדבר. עדיין, חלק גדול משטח המדינה נמצא בחוות גדולות שטח ודלילות אנשים שכאלה. אין לי ספק שסוג החיים הזה משפיע גם על אופי האנשים הגרים שם.

כמישהו שגדל וחי כל חייו בעיר (אם נניח שלחיפה אפשר לקרוא עיר), צורת החיים הזו, בבדידות כל כך קיצונית, כל כך שתוקה, פשוט לא מובנת לי. אני לא מסוגל לדמיין אפילו איך זה לחיות במקום מעין זה. איך זה לגדול במקום מעין זה.

אני מניח שכל הילדים בחוות האלו מוסעים איכשהו לבית ספר איזורי כלשהו, למרות שאין לי ספק שבחורף האיסלנדי הכבישים הצדדיים האלה אל החוות לא עבירים. בעבר, אפילו זה לא היה. דורות של ילדים גדלו כשהם רואים מעט מאד בני אדם, ואף לא אחד מבני גילם. איפה הם פגשו בני זוג? איך הם עברו חיברות? איך הם למדו כישורים חברתיים מינימליים?

בישראל, גם אנשים שגרו בקיבוצים ומושבים, קטנים ככל שיהיו, הם חלק מקהילה. היה להם עם מי לדבר. האנשים שגרים בחוות המבודדות האלה, בגרוזיה, באיסלנד, באוסטרליה, איך הם לא משתגעים מבדידות? כיום האינטרנט מספק אולי מענה חלקי (אף כי יש לי ספק באם בכל עמק נידח בגרוזיה יש בכלל קליטה סלולרית), אבל עד לא מזמן, אפילו טלוויזיה לא הייתה להם אפשרות לקלוט.

לפחות יש להם נוף.

1945

הייתי מזועזע מהם, מהאיכרים ההונגריים האלה, בסרט בשם "1945" שהוקרן בפסטיבל הסרטים בירושלים.

מלחמת העולם השניה נגמרה, החיים בכפר ההונגרי הזה כבר חזרו למסלולם. והנה, יורדים מהרכבת העוצרת בתחנה שליד הכפר שני יהודים דתיים, פורקים שני ארגזים גדולים, שוכרים עגלה מעמיסים עליה את הארגזים ומתחילים לצעוד אחריה אל הכפר.

בכפר, מתחילה מהומת אלוהים. מנהל תחנת הרכבת עולה על אופניו ודוהר אל הכפר להזהיר את התושבים ש"היהודים חוזרים". מזכיר הכפר, שהשתלט על החנות והבית של משפחת פולאק היהודית, מודאג שהיהודים חוזרים לדרוש את רכושם חזרה. הוא רץ לבדוק האם הדף שעליו הוא החתים אותם במרמה, בו הם "מוכרים" לו את רכושם, כביכול כדי להגן על רכושם מהחרמה, עדיין אתו. האיכר שאותו הוא שלח למסור על קיום היהודים בכפר לכובשים הגרמנים מפתח לפתע מצפון, משתכר ותולה את עצמו במתבן. הבן של מזכיר הכפר שאמור היה להתחתן באותו היום ממש, אחרי שהוא מגלה מה קרה ליהודי הכפר, עוזב את הכפר ונוסע העירה.

בינתיים תושבי הכפר "עולים על קילשונים" ויוצאים לקבל את פני היהודים, שמסתבר שפנו אל בית הקברות היהודי שליד הכפר. שם הם בסך הכל באו לקבור בבית הקברות היהודי את ספרי התפילה והתפילין של תושבי הכפר היהודים שניספו בשואה.

כשמתברר שזה כל מה שהם באו לעשות בכפר, היהודים האלה, שהם לא באו לדרוש את בתיהם, שדותיהם, רכושם המוסלק במרתפי הבתים, תושבי הכפר נרגעים, ומזכיר הכפר אפילו מביע את הזדהותו עם סבלם ומר גורלם של יהודי הכפר.

יצאתי מהסרט ולא ידעתי מה לחשוב. מצד אחד, היו כמה צדיקים שם בכפר, שהיו להם נקיפות מצפון. מצד שני, לרובם לא היה שום כוונה להרשות ליהודים לחזור לכפר. אם מי מהיהודים היה שורד את השואה, הוא לא היה שורד את קילשוני שכניו לשעבר.

מזעזע נכון? לא ממש. ההונגרים האלה צדיקים, מהרבה בחינות, יחסית לעם היושב בציון, ויחסו לפליטים הפלסטינים רק שלוש שנים מאוחר יותר.

האנשים, שכנינו, אותם הברחנו באיומי נשק, שניסו לחזור הביתה לא שנים יותר מאוחר, ימים מאוחר יותר, לפעמים שעות ספורות. לפעמים אפילו רק לאסוף את הצאן מהמרעה. כינינו אותם "מסתננים" וירינו בהם למוות.

זה לא היה עם קלשונים, כמו ה"פרימיטיבים" ההונגרים שם בכפר. זה היה בנשק חם. ובניגוד להונגריה שחלק לא מבוטל מיהודיה ניצל וחזר למקומו ב 1944 או 1945, בישראל של 1948, ניתן רק למתי מעט לחזור. אני לא בטוח במספרים, אבל חושב שמדובר בסדר גודל של עשרות, אולי מאות.

חלק מהצידוק המוסרי להקמת מדינת ישראל אחרי השואה הייתה קבלת הפנים לה זכו יהודים ששרדו, ניסו לחזור למקומם, ונטבחו. כמו למשל בידוובנה ובעיירות הסמוכות לה, בפולין. היה ברור שאין לאן לחזור – צריך להמשיך הלאה, למדינה יהודית. בה היהודים יחליטו מי ישאר ומי יעוף לעזאזל. צריך ליצור Lebensraum, מרחב מחייה לעם היהודי.

בדיוק על פי אותה לוגיקה, כמו שמדינות אירופה הצביעו בעד הקמת מדינה ליהודים, כדי שהם יוכלו להיפטר מהם סופית ולא יצטרכו שוב להתעסק אתם כך אמורה מדינת ישראל לקדם אקטיבית הקמת מדינה פלסטינית.

אבל מדינת היהודים לא עושה את זה. אצלנו הדברים עובדים אחרת. לא שמעתי למשל על אף אחד בקיבוץ הזורע, קיבוץ של השומר הצעיר בשבילכם, שתלה את עצמו אחרי שנחשף איך שני חברי קיבוץ עברו בלילה אחד של 1948 אל אַבּוּ זֻרֵיק, הכפר הערבי הסמוך וירו משם חזרה אל הקיבוץ, זאת כדי לספק עילה להגנה לגרש את 638 תושבי הכפר ההוא ולאפשר לקיבוץ להשתלט על אדמותיו.
אני לא חושב שמישהו אפילו עזב את הקיבוץ כי לא היה מוכן שידו תהיה במעל.

מדינת ישראל לא תומכת בהקמת מדינה לאנשים שגירשה משטחה, שהיא לא רצה בחזרה כי גם את כבשת הרש ההיא, חמישית השטח בין הים לירדן, היא חומדת. מזל שיש כוח עליון שאפשר להאמין בו, בבית היהודי הזה, שאולי יעלים את מי שאנו לא רוצים במקומותינו.

החלום של פנחס

JP הודיע שהוא מגיע בטיסת אייר פראנס הנוחתת ב 16:20 אחרי הצהריים, ביום שישי. כמקובל במדינת ההלכה היהודית, הרכבת לא נוסעת בשבת, וגם לא הרבה זמן לפני כניסת השבת ואחרי צאתה. כיוון שממילא התכוונתי לנסוע לתל אביב לסמינר המחשבה הקונטיננטלית הדו-שבועי במוזיאון תל אביב, החלטתי לא לקחת את הרכבת אלא לנהוג במכוניתי ולאסוף את ידידי הצרפתי בדרך חזרה. הנסיעה לתל אביב בימי שישי בבוקר היא פחות סיוט מבימים אחרים, ואכן הגעתי בזמן לתל אביב ואפילו מצאתי חניה במגרש החניה של הקריה, הפתוח לקהל בימי שישי (כבר היה שווה לכם לקרוא פה…). אבל האיסוף בשדה התעופה היה סיוט לא קטן. הסדרים השתנו שם, המוניות השתלטו על הרחבה בה יכולת לחנות לזמן קצר, ועכשיו, כל האוספים נוסעים יכולים רק לעצור לרגע באחד הצדדים ולחכות לנוסעים שיצאו. רק המסלול האמצעי פנוי, ולוקח כמעט חצי שעה להזדחל אל מול היציאה מהטרמינל. טמטום בריבוע. צריך פשוט לעקוף את כל השיירה ולהכנס ישר לחניון. ממילא אין סיכוי להכנס ולצאת משם בתוך 15 דקות המעבר חינם (שוב היה שווה לכם לקרוא פה…).

היו לי כמה שעות בין סיום הסמינר לטיסה, אז נטשתי את מקום החניה החינמי שתפסתי, וירדתי דרומה, למפלס התחתון של רחוב שוקן 18, לגלריה מינוס אחת, לתערוכה על "אכיבוש" מאוסף עיתון הארץ הפתוחה רק בשישי ושבת. קיוויתי עוד להספיק לאכול משהו וללכת בשלוש ורבע לסרט בסינמטק, אבל למזלי בדקתי ומצאתי שהטיסה נוחתת ב 16:20 ולא 17:20 כפי שזכרתי. נאלצתי להסתפק בקינוח הטורקי, הטבעוני מטבעו, "אַשוּרֶה", וגם זה רק מ"הבורקס של אבא" ברחוב צלנוב ולא מ"הבורקס של פנסו" ברחוב לוינסקי (הרבה יותר טעים ומושקע).

בסינמטק היה בשעה שתיים סרט בשם "החלום של פנחס", במסגרת משהו שנקרא "הדוקו הראשון שלי". לא היה לי מושג לא על מה הסרט ולא מהי המסגרת שבמסגרתה הוא מוצג. אבל מה כבר יכול לקרות? קניתי כרטיס, ונכנסתי לאולם באיחור של חמש דקות (מסובך להגיע מדרום העיר לסינמטק עם כל העבודות על הרכבת הקלה). כפי שקורה לי לא אחת, לא הצלחתי לאחר מספיק. הסרט התחיל באיחור יותר גדול.

היה מרתק, שוב סרט תיעודי שעלילתו מופרכת יותר מכל סיפור בידיוני. כיוון שאין לכם סיכוי לראות את הסרט, (הוא הוקרן בטלוויזיה לפני עשרים שנה בערך ולא יוצג שוב מן הסתם) אין לי בעיה להסגיר את סוף הסרט. בסוף, הם כולם נעלמים.

תקציר: פינחס עלה מכורדיסטן בשנות החמישים וגר במושב די זנוח ליד בית שאן. אחותו נישאה למוסלמי ונשארה מאחור. בגיל 75, אחרי חמישים שנות נתק מאחותו, יש לפנחס חלום עליה ובעקבותיו הוא גונב את הגבול לעירק, לחבל כורדיסטן, ומאתר שם את אחותו ועשרת ילדיה. הוא מתגייס להעלות את כולם ארצה, ואחותו מבטיחה שאחרי שהוא יציל את ילדיה משם, גם היא תגיע. שבעה מילדיה, על משפחותיהם, כ 70 איש, הוא מסדר שיעלו לישראל ויתישבו במושב. החלום הציוני בהתגלמותו.

אלא שמסתבר שרק אחד מהעשרה היה באמת בנה של אחותו, וגם הוא ומשפחתו היו הראשונים שעשו אחורה פנה וחזרו לעירק. (האמת, המושב הזה לא היה אופציה מאד מלבבת). שאר התשעה ידעו שפנחס הולך להגיע וכפו על אחותו להציגם כבניה כדי שהסוכנות היהודית תוציא אותם משם, תשכן אותם כאן ותתן להם סל קליטה. משנגמר סל הקליטה, המשיכו הלאה לאירופה.

אחד מהם נעצר על ידי השב"כ באשקלון, לשם עבר עם משפחתו בלי לספר לפנחס. מסתבר שהוא היה מרגל עיראקי. סוף מפתיע לסרט, שהתברר רק כשהיה כבר בשלבי עריכה.

הסרט התחבר לי לסיפורה של גלינה, לסיפור בני המנשה, לבני המסאי ולעוד כמה סיפורים שאני מכיר או ששמעתי. סיפורים אלו הם אילוסטרציה לרעיון הציוני כולו, המתגלם ספציפית בחוק השבות. אין תקדים היסטורי אמיתי לזה, למאמץ לגייס אוכלוסיה מכל העולם, על פי קריטריונים רופפים של קרבת דם, ליצירת מדינת לאום יש מאין. בגרמניה יש מסלול אזרוח מהיר יותר ל"גרמנים אתנים" המהגרים לגרמניה ממקומות כמו אוזבקיסטן, לשם הם היגרו לפני דורות רבים. אבל זו לא אזרחות אינסטנט ואני לא בטוח שיש ממש חוק כזה שם.

את מקרי הקצה המופרכים האלה, אפשר לראותם כ"ניצול לרעה" ואפשר לראותם כהדגמה ש"לאו עכברא גנב אלא חורא גנב", שכל הרעיון שמאחורי חוק השבות הוא מופרך בעצמו. ככל שמדינת ישראל הופכת מקום יותר אטרקטיבי מבחינה כלכלית, יחסית לחלק העולם היותר עני, יותר ויותר "יהודים" יתגלו מתחת ואחורי כל מיני סלעים. מבחינתי זה סבבה, כי חברה יותר הטרוגנית עדיפה בעיני, אבל הייתי מעדיף עם זה לא היה בדרכים כל כך עקומות. מדינה לא אמורה להתנהל ככה, אבל במדינת היהודים, זו דרך המלך.

בכל הימים ש JP, האורח שלנו מצרפת היה כאן, היו לו שאלות לא מעטות בניסיון להבין את הלוגיקה של אזרחות ישראלית. לא הצלחתי לענות על כל שאלותיו. מקרים כה אבסורדיים, כמו שבעת המשפחות המוסלמיות לחלוטין, כולל זו של בנה האמיתי של אחותו, שפנחס הביא ארצה, ופה החלו לחבוש כיפה, ללמוד תורה, ללכת לבית ספר בעברית. כל זה רק בשביל להשתמש בישראל כמקפצה לאירופה, מקרים אלה מדגימים את האבסורד היטב. טני בטוח שהיו עוד מקרים רבים כאלה, גם בקרב עולי חבר העמים.

מצד שני יש פה, ממש קרוב, משפחות מוסלמיות אחרות, שגרות פה מדורי דורות, בהן הבעל והאשה לא יכולים לחיות יחד. רק כי הבעל הוא מהשטח שישראל כבשה ב 1948 והאשה מהשטח שישראל השכילה לכבוש רק ב 1967. זה לא רק אבסורדי, זה מסריח. זה לא הוגן ולא מוסרי.  ומקרים כמו אלו ב"חלום של פנחס" רק ממחישים את זה.

הסרט הוא הסרט הדוקומנטרי הראשום שעשתה הבמאית, והשיחה אתה אחרי ההקרנה, על הסרטים שעשתה מאז, הייתה מעניינת גם היא. לאחרונה היא שמעה על מקומם של כמה מהדמויות בסרט ויתכן שיצא מזה סרט שני, עשרים שנה אחרי, אם היא תצליח לאתר בגרמניה את "אחייניו" של פינחס.

פינחס נפטר משברון לב לא זמן רב אחרי סיום הסרט, כשהוא מסוכסך עם בניו, שלא אהבו את ההתגייסות המוחלטת שלו, רגשית וגם כלכלית, להעלאת "ילדיה" של אחותו.
אבל הוא הרי רק הגשים את החזון הציוני, לא?

 

 

דוקומנטריים

אחרי שישה עשר סרטים בפסטיבל לקולנוע דוקומנטרי דוקאביב, הבנתי.
הבנתי שלא נורא שעלילות לסיפורים בדיוניים לא מצליחות להפציע במוחי – הסרטים שראיתי הדגימו לי שוב ושוב שהמציאות עולה על כל דמיון. עד כדי כך שתסריטאי, לו היה בא למפיק עם תסריט "בדיוני" לחלק גדול מהסרטים שראיתי, היו מגלגלים אותו מהחדר ואומרים שהוא הזוי. שיביא משהו יותר מציאותי.

מצד שני, עלילות הסרטים העלילתיים שאני רואה בשנים האחרונות, אחרי הרבה שנות צפיה בהרבה מאד סרטים, הפכו עבורי כל כך צפויות, שלפעמים אני שואל את עצמי:"מה, הגיבור לא הלך מימיו לקולנוע? הוא לא יודע מה קורה בדיוק בסיטואציה הזו?" אז אני לא נותן לזה לקלקל לי את החוויה, אבל אני פשוט כבר לא מצפה להיות מופתע. זה נכון גם לסרטים שלא מפס היצור ההוליוודי.

הסרטים הישראליים בדוקאביב נגעו בי יותר, מסיבות מובנות, אני חושב. לא מעודף פטריוטיות. מה שקורה פה במקום הזה פשוט יותר מובן לי, והניואנסים הדקים יותר נגישים לי.

למשל סרט בשם "מוּחי", שם החיבה של מוחמד, ילד מעזה שיוצרי הסרט ליווי במשך כמה שנים. היום בן שבע וחצי, מוחי הגיע לבית החולים בן כמה חדשים עם כשל חיסוני, תופעה נפוצה בחברה בה מרובים נישואי קרובים. כמה חדשים לאחר תחילת אשפוזו הוא הותקף על ידי חיידק טורף, וכדי להצילו נאלצו הרופאים לכרות את שתי רגליו ושתי ידיו. מאז, הוא גר בבית החולים יחד עם סבא שלו ונתמך על ידי "צוות מוחי", קבוצת מתנדבים יהודים מסורה הדואגת לכל מחסורו. סרט מרגש. מוחי עצמו לא נותן לנסיבות להעציב אותו, ומסתדר בצורה נפלאה עם הגדמים שיש לו, ופרוטזות. קהל זר לסרט זה, יפספס אבל לא מעט מהאספקטים העדינים בסרט, למשל תערובת העברית והערבית שמוחי מדבר.

או סרט בשם "המחברות של אליש", בו קוראים לפני המצלמה שבעת בניה של אלישבע, "אליש" בפעם הראשונה את היומנים שהיא כתבה במשך 55 שנים  עבור כל אחד מהם, כביכול מפיהם, בגוף ראשון. יומנים שעל קיומם נודע להם רק אחרי מותה, כשבאו לפנות את דירתה. סרט חכם, מעורר מחשבה, עלילה שאיש לא היה מסוגל להעלות על הדעת.

או "ארץ אהובה שלי", סרט (שנעשה על פי הספר "שום גמדים לא יבואו") על שיכון אחד בעיירה מעלות, בה מתגוררים בכפיפה אחת כעשרים בני נוער, עולים חדשים מ"בני המנשה", שבט הררי עם סממנים יהודיים ממדינת מניפור אשר בצפון מזרח הודו שלשם שינוי לא נשלחו ישר לקריית ארבע, שתי נערות בנות עשרה "צד"לניקיות" ועולה מבוגרת אחת מחבר העמים המנגנת בפסנתר. צירוף שתסריטאי היה צריך דמיון מפותח מאד בשביל להמציא כזה.

או סרט על השממון האינסופי של תושבי קטאר, שכל מה שיש להם לעשות בחיים הוא לנסוע בלמבוריגיני בכביש לשום מקום במדבר בחברת פנתר המחמד שלהם, או בשיירת אופנועים מצופי זהב, או לטוס במטוס פרטי המותקן במיוחד להובלת בזים אותם הם רוכשים בעשרות אלפי דולרים. או סתם להסתובב ללא תכלית במדבר בעשרות רבות של ג'יפים שסתם נוסעים במעגלים באמצע שום מקום. רחמי עליהם, באמת. צריך לראות כדי להאמין.

או סרט על גירוש שדים בסיציליה, או על עיירה במקסיקו שמתפרנסת מיצור זיקוקי דינור.

חלק מהסרטים יגיעו לסינמטקים, חלק לערוץ 8 בכבלים או ליס-דוקו בלויין. אני ממליץ. צפיה בסרטים דוקומטריים האלה מעוררת את המחשבה והדמיון הרבה יותר מעוד עלילת שטנץ של סרט עלילתי.

מצווה לירות בתוך הנגמ"ש

פסטיבל הסרטים הדוקומנטרי, Cinéma du Réel , שהיה בשבוע שעבר במרכז פומפידו ומספר אולמות סביבו, הקדיש רטרוספקטיבה בת שבע הקרנות ליוצר לבנוני בשם Akram Zaatri.
את אחת ההקרנות, של סרט בשם "היום הזה", הלכתי לראות.

את היום הזה, לא אשכח. זה היה בקלות הסרט הרע ביותר שראיתי בימי חיי, וראיתי הרבה סרטים רעים בחיי. אוסף של קטעים דבוקים יחדיו שגם רצפת חדר העריכה היא מקום טוב מדי בשבילם. זבל מוחלט. נשארתי כדרכי (הטיפשית) באולם עד סוף ההקרנה, גם כי אני בפרינציפ לא יוצא באמצע (בניגוד לרוב הקהל שהיה אתי באולם) וגם כי תהיתי מה עוד הוא ידביק שם אחד לשני. הקהל הצרפתי, זה שנשאר באולם, אפילו לא מחה כפיים, מחזה מאד נדיר פה.

נשארתי גם כי במחצית הגיבוב הזה, הוא התחיל לדבר על ישראל, להקריא מכתבים של פעילת זכויות אדם אירופית מהשטחים הכבושים, להציג את אריק שרון כשטן עליה אדמות, ועוד מכל הבא ליד. בקיצור – כל מה שנדרש כנראה בכדי לקבל יחס אוהד, ורטרוספקטיבה בפסטיבל יוקרתי, אצל הקהל האירופי, שלחלוטין לא מפגין יחס ביקורתי כלפי קולנוע ואמנות של עמים מדוכאים (subaltern הוא המונח המקובל כמדומני).

כשהביקוש עולה בהרבה על ההיצע, זה ממש לא לטובתם של אותם עמים. מקרה לדוגמה: מפגש של שעתיים, באולם מלא וגדוש, על הקולנוע הפלסטיני שבו במאי פלסטיני בשם raed andoni הציג קטע קצר מסרט שהוא עובד עליו כרגע, התראיין וענה לשאלות הקהל. הבמאי עשה רושם של אדם אינטליגנטי ורגיש, ולא נגרר להתלהמות כנגד ישראל שאליה ניסו שאלות מהקהל לקחת אותו. יתכן שהסרט יהיה טוב, אבל כשהבמאי יודע שהקהל האירופי ינהר בהתלהבות לסרטו, לא משנה מה, זה לא ממש מדרבן אותו להשתדל להוציא משהו טוב תחת ידיו.

לא הלכתי למפגש דנן מתוך סוג של אפליה מתקנת, לא מתוך רגשי אשמה (שיש לי, אני מודה) על הכיבוש אלא מתוך רצון לנצל את ההזדמנות של השהות פה בפריז להיחשף לדברים שבישראל לא הייתי נחשף אליהם. כמו המפגש הזה, הסרט הלבנוני ההוא, ושלושה סרטים על עירק שהוקרנו פה באטליה של אמן עירקי אחד.

זה שהקהל האירופי רוצה לצרוך את תוצרי התרבות של אותם עמים בלי להפעיל כלפיהם את אותם קריטריונים של איכות שהוא מפעיל על הקולנוע והאמנות שלו עצמו, האפליה הכביכול מתקנת הזו, אי הרצון כביכול "לירות בתוך הנגמ"ש", היא בעצם אסטרטגיה של דיכוי. כשמציבים רף נמוך באופן עקבי למישהו, ולא ממש מתמרצים אותו להתאמץ יותר מדי, זו הצבעה של חוסר אמון ביכולותיו, וזו נבואה שמגשימה את עצמה.

בדיוק (טוב, בערך…) כמו ביקורת על מסעדות טבעוניות. אדם צריך אומץ לבקר מסעדה טבעונית, קל וחומר אם הוא טבעוני. ראשית, כי יש כל כך מעט, ואתה נורא רוצה שיהיו לך אופציות לאכול בחוץ לפעמים, ושנית, כי יש סגירת שורות אוטומטית, וריאקציה חזקה משורות הטבעונים כאשר מישהו אומר משהו פחות מאקסטטי על מסעדה טבעונית. אז אם אני אומר למשל (ואני אומר) ש"זכאים" בתל אביב היא מסעדה פלצנית וחפיפניקית, והאוכל ב"אנדו" החיפאי פשוט אפור, אני מסתכן שיאשימו אותי שאני "יורה בתוך הנגמ"ש".

אז אני אומר שדווקא מצווה לירות בתוך הנגמ"ש. כי למישהו מבפנים, למישהו שאכפת לו ממשהו, דווקא עליו מוטלת החובה למתוח ביקורת. כי מחוץ לנגמ"ש, פשוט לא אכפת להם. וההתעלמות גרועה פי שבע מביקורת שבאה ממקום אכפתי.

עוד דוגמה: כאשר אורי וולטמן העז למתוח לא מזמן ביקורת פייסבוקית על מוחמד ברכה ולגלות מה מקור התמיכה כביכול בחיזבללה של חד"ש (דרך של ההנהגה הקודמת לנגח ולסבך את ההנהגה הנוכחית) היו ששיבחו אותו על האומץ והיו רבים שנזפו בו על "הירי בתוך הנגמ"ש" הקומוניסטי. בסופו של דבר, הוא הסיר את הפוסט, לאכזבתי. מה שקורה בנגמ"ש צריך להשאר בנגמ"ש?

שזה כבר נושא משיק אך לא זהה. האם ביקורת צריכה להמתח רק בחוגים סגורים? כך שקרניסטים לא יהיו חשופים לביקורת על האוכל האפרפר של מסעדת טבעונית, כדי לא לספק להם תחמושת?

במקרה של שוברים שתיקה, זו הרי הטענה שמטיחים בהם, שהם מפיצים את העדויות גם מחוץ לישראל. אבל ברור לי שבמקרה זה, מה שקורה בנגמ"ש חייב להראות גם מחוץ לנגמ"ש / מדינת ישראל. ראשית, כי היריות הן כבר מזמן לא מטאפוריות בלבד. שנית, כי הם לא מחדשים משהו למישהו בתוך הנגמ"ש. בתוך הנגמ"ש עדויות שוברים שתיקה הן לא ממש "יריות", ובצה"ל לא צריכים את שוברים שתיקה בכדי לדעת מה קורה בשטחים, כי מה שקורה שם, קורה בהנחיה מפורשת (שדוגמה לה ענת קם חשפה וכדי להשתיק אותה הכניסו אותה לכלא), או הנחיה מרומזת, או פסקי הלכה של רבנים או סתם עצימת עין ממעללי חיילים אוהדי ברוך מרזל והרב כהנא (ורוב חיילי הנח"ל החרדי, אני מתרשם, הם כאלה)

שלישית – כי רק הבושה, "מה יגידו בעולם", יכולה אולי לרסן קצת את ההתבהמות והתגזענות של רוב אזרחי מדינת ישראל אחרי 50 שנות כיבוש. בעצם, גם זה חסר סיכוי, כי הביקורת מבחוץ, מסביר לאזרחים ראש ממשלת ישראל, היא לא עניינית, היא נובעת מאנטישמיות.

 

 

אשה מן המכונה

Zaven Paré הוא אמן "מדיה חדשה" צרפתי. ביום יום הוא עובד כצייר אצל יצרן החרסינה הצרפתית (הידועה) Manufacture nationale de Sèvres, ולפני זה עבד כצייר אצל יצרן הגובלנים הלאומי הצרפתי  la Manufacture national des Gobelins. לא זה ולא זה מסוג המלאכות שיש במקומותינו… חוץ מזה, הוא מייצר מעין היברידים של אדם ומכונה. תערוכה שלו בשם Mécatronic נשמעה מספיק מעניינת בכדי לעשות את הדרך אל ה centre des arts , בעיירת המרחצאות d'Enghien-les-Bains לחוף אגם מצפון לפריז, 15 דקות ברכבת מ Gare du nord, ושעה וחצי בתחתית ואוטובוס דרך Saint-denis (הייתה שריפה ליד פסי הרכבת בדרך הלוך).
לא נורא – מעניין לראות מחלון האוטובוס חלקים קצת פחות מפוארים של פריז.Zaven Paré מתעסק בשילוב של מכניקה, אלקטרוניקה ומנועים בכדי לייצר פסאודו הומנואידים, כבר משנות התשעים, ויש לו עבודות מעניינות. את חלקן כבר אי אפשר להפעיל – מדהים עד כמה הטכנולוגיה מתיישנת כל כך מהר, ולכן אפשר רק לראות את ה"רובוטים" האלה (כמו זה מעלה) כשהם לא פועלים, ליד סרט וידאו המראה איך הם עבדו פעם.

כמו למשל הפיל-אורקל הזה, (למה פיל דווקא? Ganesha…) שמשוחח (במבטא הודי!) עם בחור הודי ומייעץ לו עצות מהסוג שידעונים נותנים, ממש האל מן המכונה… עד שהמצלמה מתרחקת קצת ורואים שמי שבעצם מדבר הוא הודי אחר, שאל פניו מכוונת מצלמת וידאו, והוא יושב ממש ליד. המבטא ההודי ממנו.

עבודה שלוקחת את עצמה בקלות, לא מנסה להציג עצמה כניסיון לייצר אינטליגנציה מלאכותית או לחצות בשלום את מבחן טורינג (שבו אדם לא יכול להבחין האם מי שאתו הוא מתכתב מאחורי מחיצה הוא אדם או מכונה).

יש לו עוד עבודות אחרות, מקסימות בעיני, המורכבות מחלקים של משחק Mechano, כזה שפעם היה פופולרי לפני שלגו כבשו את העולם. איפה לעזאזל שמתי את כל חלקי המשחק שהיו לי? ויש את העבודה מעלה, שכמו כמעט כל אמן שאני נתקל בו לאחרונה, מתייחס ל"מקור העולם" ציורו המופלא של קורבה (שאותו מיקמתי בסוף הרשומה).זה היה אתמול בבוקר, היום בבוקר היינו במוזיאון רודן, ושם, למרות הקיטש, התפעלתי. וגם שם הייתה עבודה המתייחסת למקור העולם, זו מעלה.

אז יש את הפַסל ה"בורא" נשים, שידיו ומוחו הם "מקור העולם" של אותן דמויות נשיות ובכך הוא מחזיר מצד אחד, באופן מסוים את חובו לאותו המקור הנשי ממנו הוא בא לעולם, אבל מצד שני הוא מצהיר שגם הוא מקור, שגם הוא יכול ללדת. ושבניגוד למקור העולם הנשי, יש לו אפילו שליטה במה שיוצא ממנו.

ובין תערוכה אחת לשנייה, אתמול בערב, צפינו ב Ex-machina, הסרט. ממש התבקש לראות אותו באותו הערב שבבוקרו ראינו את דמויות ה low tech האלה:

הסרט סובב כולו סביב "מבחן טורינג", ובו מוזמן מתכנת לביתו של גאון מחשבים, ממציא מנוע החיפוש blue book (מרפרר כמובן למחברות הכחולות של ויטגנשטיין כמובן) לבצע את מבחן טורינג על AI (בינה מלאכותית) שאותו גאון מחשבים פיתח.  והרי לפניכם אותו ה AI:

מחשבים כבר מזמן צלחו את מבחן טורינג  – כמו שהמדע הפופולרי הגדירו. אבל כל מה שקרה הוא שהקריטריון לאינטליגנציה מלאכותית "אמתית" מוגדר כל פעם מחדש, כמו שקרה למשל אחרי ש"כחול עמוק" ניצח את אלוף העולם בשחמט. טוב, היום זה "בואו נראה אותו מבין "שפה טבעית", או מצליח לתרגם שפה טבעית לשפה טבעית". כלומר, מבין "משחקי לשון" כפי שהגדיר אותם ויטגנשטיין.
נדמה לי שזה הרף כרגע, הרף שה AI בסרט, אגב, חוצה בקלות.

יש לסרט מעלות רבות, ביחוד חזותיות ובאלו אין כוונתי ל AI,  שבסרט הוא (כמובן) אישה, עם פנים יפיפיות, גוף רובוטי וחזה עגלגל, המפתה את הנסיין לשחרר אותה מכלוב הזכוכית (תקרת הזכוכית של הנשים?) שבו היא (הנשים כולן?) כלואה, לפני שהיא תוחלף בדגם הבא בתהליך הפיתוח, ובכך למעשה, תומת.

בניגוד לחיות המשק, המיוצרות כמו ה AI על ידי האדם לתכליתו ואינן יודעות, עד לרגע שהן מריחות את הדם, שהן הולכות להיות מומתות, ה AI מריחה את הדם מראש. היא יודעת, מבינה, ופועלת בעניין. הדם שישפך שם יהיה של הבורא שלה.

הממציא בסרט, מפתח ה AI, מייצר דגם אחר דגם של AI, כל אחד יותר מתקדם מקודמו, ומאכסן אותן בתאים בחדר השינה שלו. כל ה AI שלו "משום מה" נראים כמו נשים, עם גוף מושלם, מצוידות אפילו ב"מקור העולם" – פות מתפקד לחלוטין שלטענת הממציא יכול לגרום ל AI גם "הנאה". לא ברור מהסרט האם הממציא מקיים יחסי מין עם הנשים שהוא מייצר, אבל די ברור, שכמו הפטריארכיה הגברית, גם הוא מעצב את חיצוניות הנשים לטעמו: רזות, גבוהות, חטובות.

או לטעם הנסיין. פני ה AI כביכול מסונטזים מ"פרופיל הפורנו" (יש בכלל דבר כזה?) האינטרנטי של הנסיין, שמסתבר שהוא בעצם שפן הניסיון, שנבחר כמתאים להיות מישהו שעשוי להיות מפותה על ידי ה AI..

כמו פסלים גברים, ואמנים גברים בכלל, מה שמניע את הממציא דנן (לדעתי) הוא הרצון הגברי הלא מודע להיות מסוגל ללדת, או לברוא. לא מקרה הוא שבסיפור הבריאה התנ"כי, האשה נבראת מצלעו (מתוך) של הגבר – עוד ניסיון גברי פתטי להפוך את היוצרות, לנסות להחליף את האישה בתור "המקור".

לא מקרה שהממציא בסרט מסלף במודע משפט שאומר הבוחן, ש"מי שייצור אינטליגנציה מלאכותית יצור אלים", ואומר ש"מי שייצור אינטליגנציה מלאכותית יהפוך בעצמו לאל". הדרך היחידה של גברים ללדת – לנסות להפוך להיות אל.

מסר הסרט, הטכנופובי משהו, הוא שכמו שילדינו, הדור הבא, יחליפו אותנו על כדור הארץ, כך ה AI יחליפו את בני האדם על כדור הארץ. אבל זהו מסר הרבה פחות משכנע והרבה פחות משמעותי מהמסרים האחרים, שאני לפחות מצאתי בו. למשל, בסוף הסרט, כשה AI שלבשה על עצמה עור דמוי אנושי (נשים הן יצורים כל כך זרים ומוזרים לכל כך הרבה גברים, עד שתמיד ישנו החשד שהן לא ממש אנושיות – במובן הגברי כמובן, מתחת לעור הן אחרות), 

עולה על המסוק שהזמינה אל אותו אתר הניסויים הנידח, ויוצאת לכבוש את העולם (הילארי קלינטון בדרך לבית הלבן?) היא משאירה אחריה את הבורא שלה, מת – אחרי שניסה להרוג אותה. את הנסיין שסייע לה להימלט (ביל קלינטון?), היא משאירה כלוא בכלוב הזכוכית ועתיד למות מרעב (נשים הן יצורים כל כך בוגדניים, שרק רוצות באמצעי פיתוי להשתמש בגברים בכדי לתפוס את מקומם, לא?). אז אלו המסרים שאני מוצא בסרט.

בניגוד לרודין, שפיסל גם נשים וגם (אפילו יותר) גברים, בעירום וגם בבגדים, צעירים וגם זקנים, הבורא באקס-מכינה הסרט (קיצור של deus ex-machina, "אל מן המכונה", מונח המתאר תפנית לא צפויה ולא סבירה בעלילה) יוצר רק נשים צעירות ויפות מן המכונה, עם פניה היפות של אלישיה ויקאנדר, שמשחקת מצוין (גם פה וגם ב"נערה הדנית") מעל. ואין בסרט שום אל מן המכונה, שום תפנית לא צפויה בעלילה – הוא כולו צפוי מראש.

בתמונה מטה, כמובטח, "מקור העולם" המקורי, של gustave courbet, שבמקור, באגף נחבא מאחורי אגף הצילום במוזיאון אורסיי הוא (המקור) ממש מדהים.

פרספקטיבה ורטרוספקטיבה

פעם חשבתי שאצליח להשלים ולראות את כל הסרטים ה"קלסיים" שהופקו "לפני זמני". למשל, "הציפורים" של היצקוק. זה היה כמה עשרות שנים לפני הזמן שבו רוב הסרטים האלה זמינים לצפייה במחשב בדרך כזו או אחרת, מה שאגב מבטיח שלא אצפה בהם. השפע הזה משתק.

פעם גם חשבתי שאני יכול לזכור כל סרט שראיתי…

באותם ימים, הייתי מוכן לנסוע לתל אביב ביום שישי, במיוחד כדי לראות את אחד הסרטים האלה, באחד המקומות שבהם הם הוקרנו בסופי שבוע, בימים האלה לפני הסינמטקים. ככה זה כשאתה חושב שההזדמנות לא תחזור. כי כאשר ההזדמנות קיימת תמיד – אז תמיד תחשוב  למה דווקא עכשיו?

את כל הסרטים בשחור-לבן של ברגמן למשל, ראיתי במעין סינמטק שנדד בין כמה חללים במרכז תל אביב, שנקרא אז "פרספקטיבה". ניהל אותו בן זוגה של הזמרת מירי אלוני, אותה תמיד זיהיתי בקהל. אם אני זוכר נכון, חלק מהזמן ההקרנות היו בבית סוקולוב.

נזכרתי במוסד ההוא, כאשר נסעתי השבוע דרומה באבן גבירול, ושמתי לב שמקולנוע גת, נותר רק חריץ בטיח על הבניין, שבו שכן שלט הניאון של הקולנוע ההוא, ונזכרתי בבתי הקולנוע תכלת ופריז, שגם בהם השקעתי בהשכלתי הקולנועית. ובמועדוני הסרטים הלא פורמליים של תחילת שנות השבעים, שם התחלתי להשלים חוסרים.

אין מה להתאבל על המוסדות האלה. היום, קיימת האפשרות לראות הסרטים המהווים את ההיסטוריה של הקולנוע בבית, מתי שרק רוצים. זו כנראה הסיבה בגללה סינמטקים כבר לא מציגים כמעט סרטים מהחצי הראשון של המאה העשרים. בפסטיבל הסרטים בחיפה יש אמנם מפעם לפעם הזדמנות לראות סרטים אלו ברטרוספקטיבה שעושים לבמאי כזה או אחר, עם עותקים מחודשים ומשופצים, וכל הכבוד להם על זה. אבל אני מודה שבשפע הקיים, אני פוסח על הרטרוספקטיבות האלה, לטובת איזה סרט ממדינה נידחת שאותו לא תהיה לי אפשרות לראות באופן אחר.

מצד שני, אני בטוח שצפיה חוזרת ברוב הסרטים של ברגמן, אנטוניוני, פליני, הסרטים המוקדמים של הגל החדש הצרפתי, תהייה שונה מאד מזו הראשונה, אז ב"פרספקטיבה". צפיתי למשל שוב  ב"החותם השביעי" לא בזמן, בקורס על פילוסופיה וקולנוע שהעביר עדו לנדאו, והיום, ממרחק השנים, (ואחרי חמש שנים לערך של לימוד פילוסופיה), ראיתי אותו אחרת לגמרי מאז, 15 שנים לאחר שנעשה ב 1957. היום ברור לי (וברור שהמרצה בקורס עזר לי להבין את זה) שהסרט הזה הוא טקסט פילוסופי ומושפע אגב מאד מקירקגארד (לא רק אני חושב ככה, גיליתי)

ההבדל הזה בפרספקטיבה בהחלט מצדיק רטרוספקטיבה. בהזדמנות.

ציפר-פלקס

אותו כתבן טורים בעתון הארץ, בני ציפר, פיתח לעצמו סוגה ספרותית חדשה משלו, לה אני חושב שמתאים השם ציפר-פְלֵקס. כל השבוע הוא יושב וחושב, יושב וכותב, איך להתייחס למשהו שקרה בשבוע שהיה בצורה שתהייה מצד אחד מקורית ומצד שני, תעצבן כמה שיותר קוראים. שתהייה כמה שיותר איפכה מסתברה.

היו זמנים שחשבתי ששווה את השקעת זמני לקרוא את הטור שלו, בגב החלק הראשי של העיתון. גם בגלל שאני עצמי יש בי נטייה שקשה לי להכחיש את קיומה לאיפכה מסתברה וגם בגלל שאני חולק עם בני ציפר את חיבתו לשתי ערים גדולות וקרובות אלינו – איסטנבול וקהיר, למרות שבניגוד אליו, אין לי שורשים טורקיים שאני יודע עליהם. למעט כמובן מאברהם אבינו, יליד העיר אורפה שבטורקיה של היום, אז אור-כשדים. חוץ מזה, הוא עושה עבודה טובה כעורך מוסף הספרים של העיתון.

אבל כבר תקופה לא קצרה שאני כבר פוסח על הטור שלו, אולי כי הבנתי את ה"שטיק" שלו, את הרפלקס האוטומטי שבו הוא מוצא את הדרך המרגיזה ביותר, הדווקאית ביותר, להתייחס לעניין כלשהו.

לדוגמה. הטור שלו השבוע, בו הוא מדבר על מה שהוא לוקח אתו מהסרט הטורקי "שנת חורף". סרט שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן ולביקורות אקסטטיות ( להן איני שותף, בעיקר בגלל שהסרט, למרות מעלותיו, לא באמת נושא שלוש ורבע שעות של צפייה רצופה.) אז מה לוקח אתו ציפר מהסרט? מה הציפר-פלקס שלו? את חוסר התוחלת, אולי חוסר המוסריות אפילו, של הניסיון "לעשות טוב", לשנות את העולם לטובה.

יש בסרט סצנה, שבה אשת הגיבור, המנסה למלא את חייה תוכן בפעילות פילנטרופית, לוקחת מעטפה גדושת שטרות כסף שבעלה התעקש לתרום לפעילות שלה, וכדי שהפעילות תישאר שלה בלבד, היא לוקחת את הכסף, שבעזרתו אפשר היה לבנות יותר מבית ספר אחד בכפרים הנידחים של קפדוקיה, והולכת לתת אותה לדייר אחד הבתים שבעלה הוא בעל הבית שלהם, דייר שמפגר חדשים בתשלום שכר הדירה.

והדייר, ליתר דיוק אחיו העבריין, האלים, המאצ'ו שהורס את חיו וחיי משפחתו בהתפרצויות הזעם הבלתי נשלטות שלו, לוקח את המעטפה וזורק אותה לאש. רגע מצמרר, באמת.

אז מה יש לנו? יש לנו אשה, יפה להפליא וצעירה בהרבה מבעלה, שמוכנה לפגוע ב"מפעל חייה" מתוך איזה סוג של טריטוריאליות קטנונית. ויש לנו מאצ'ו עבריין שמוותר על ההזדמנות לספק קורת גג קבועה למשפחתו ולסדר אותם כלכלית, אחרי ששנים היה בכלא ולא דאג להם, כי הוא "לא רוצה טובות" ועוד מאשה.

ומה ציפר מסיק מכל זה? שעדיף לא לעשות טוב. שעדיף לשבת בבית, לכתוב טורים שיעצבנו כמה שיותר אנשים, עם טענות אפכה מסתברה הזויות. קצת כמו גיבור הסרט, היושב במשרד שלו, החצוב באחד מהקונוסים מעשה ידי הטבע בחבל קפדוקיה שבאנטוליה (מקום מדהים, אני חייב לחזור לשם), וכותב טורים למקומון נידח.

ואותו הגיבור, באחת מהסצנות היותר נוגעות ללב בסרט, מבקש משוב על אחד הטורים שהוא כותב, מאחותו, הגרה אתם שם במלון אותו הוא מנהל בקפדוקיה. וזו, ברשעות ובנבזות, מכניסה לו. דרך ה"משוב" שהיא כביכול נותנת לו על הטורים שלו, היא שופכת עליו את כל מררתה על חייה הבודדים, על השיממון הקיומי שבו היא כלאה את עצמה, שם בלב אנטוליה. יכולתי כל כך להזדהות אתו…אפילו ככותב אנונימי של בלוג אנונימי, ש"איש לא יודע מי הוא", עאלק.

למזלי, בסדנת הכתיבה אליה התחלתי ללכת לפני שבוע, של "סדנאות הבית", נותני המשוב הם עצמם כותבים, ולכן הם מדברים על "החוזקות" לפני שהם מספקים נקודות לשיפור, וגם את זה הם עושים ברגישות ובעדינות. ועדיין, אפשר ללמוד המון מהמשוב הזה. בינתיים אני מבסוט.

לא נראה לי שהמשוב שאני מספק לבני ציפר על הטורים שלו, מצטיין באותה המידה של עדינות ורגישות. אבל כיוון שציפר עמל כל כך לעצבן אותי, אני בסדר עם זה שהמשוב שלי עשוי אולי לעצבן אותו, למקרה הלא סביר שיצא לו לקרוא את הרשומה הזו.

וכל משוב עדיין טוב משום משוב.

על הגל החדש בקולנוע החרדי

ראיתי 18 סרטים בפסטיבל הקולנוע בחיפה, ומרובם אפילו נהניתי, אבל פספסתי את "פסטיבל הקולנוע החרדי" שהתרחש במקביל, בריכוזי החרדים ברחבי הארץ, וגם בחיפה.

שלושה סרטים הוקרנו במעין פסטיבל החרדי הזה, שגיליתי אותו על לוח מודעות ברמת ויז'ניץ, לוח שהוא תמיד חלון הצצה טוב לעולם ההוא…אז הלכתי וחקרתי קצת.

וגיליתי שיש קולנוע חרדי, שהסרטים המופקים בו מוקרנים רק בשכונות חרדיות, וכנראה רק בחול המועד. כל הסרטים הופקו באתרים ברחבי העולם, וכולם כאחד "מומלצים על ידי נשות חינוך" או לפחות "מבוקרים" על ידי נשות חינוך.

למשל הסרט "על גג העולם", שצולם בנפאל ובישראל, על ידי הבמאית דינה פרלשטיין, שזהו מסתבר, כבר סרטה התשיעי!
ואני לא ידעתי.

או הסרט "קול נדרי", שצולם בתל אביב ובניו-יורק, שאת הקדימון שלו, אפשר לראות באתר "בחדרי חרדים" אבל רק אחרי שתצהירו שאתם אישה. הקדימון מיועד לנשים בלבד, מה שמעורר בליבי חשד שאולי לא הייתי ממילא יכול לראות את הסרט המלא, שאולי הוא מיועד רק לקהל של נשים.

באתר "בחדרי חרדים" קראתי:  "רוב הסרט צולם בארצות הברית, בכך שוב הוא מביא סטנדרט חדש לתחום. חוץ מהסיפור האישי שאי אפשר להישאר אדיש אליו, התפניות בעלילה, הגימור האיכותי והמושלם מבטיח לכן חוויה, שתעמיד בצל את כל מה שהכרתן עד היום. "קול נדרי", בהפקתה של מלי גרוס, בכל המרכזים החרדיים בסוכות."

או את הסרט הזה, שגם הוא "צולם בארץ ובחו"ל", עם הרב אהרון מרגלית, "בסיפור שעדיין לא סופר", אלא אולי בספר שהוא כתב ובקומיקס החרדי שהופק בעקבות הספר. עוד דברים שלא היה לי מושג שקיימים.

מישהו יודע איך אפשר לראות את הסרטים האלה שלא בחול המועד? האם הם מיועדים לבני שני המינים? לצפייה מעורבת? אני סקרן.

Free Palestine

התקשרה אלי לפני כמה דקות מוינה Eva Morton, שהייתה חברה של אמי, שביום רביעי השבוע ימלאו שש שנים למותה, בטרם עת. היא התקשרה לספר שהיא ביקרה בעיירה Novi Ichin (כיום בצ'כיה) שממנה באה משפחת אמי, ושלוח הזכרון שסבי התקין ליד הבית בו הם גרו ברחוב Dolní brána 667/40  מוסתר, שומו שמיים. היא צילמה את המקום ושאלה אם אני מעוניין שהיא תשלח לי תמונה. בדואר כמובן, כי אווה בת 86 ואין לה מחשב. אמרתי שכמובן, ונתתי לה את המיקוד של ביתנו – היא לא הייתה משוכנעת שכאן בלבנט דואר יגיע ללא מיקוד.

והמשכנו לדבר על דא ועל הא – עם אווה זה תמיד מעניין לדבר. אני מתרשם שהיא הכירה את אמי, לבטח צדדים מסוימים שלה הרבה יותר טוב ממני. למשל, סיפרתי לה שיצחק גרינבוים, שברחוב על שמו אני גר, נאם בשדה התעופה של וינה בטקס העלאת עצמות הרצל ארצה, בטיסה שבה הגיעה ארצה גם אימי, ישובה על ארונו של הרצל (סיפרתי על זה בפרוטרוט כאן..). מסתבר שאווה דנן לא רק הייתה זו שסדרה לאמי מקום באותה הטיסה, אלא הייתה זו שטיפלה בהוצאת עצמות הרצל, אשתו ובנו מקבריהם. היא עבדה בשנים ההן (1949) בחברה קדישא של וינה…

למדתי משיחתי עם אווה עוד דברים רבים ומעניינים, שלא את כולם יש מקום לספר כאן. ובין היתר הגענו (בשיחה של כעשר דקות) לדבר על העיר Breslau, היום בפולין, ששמה היום Wroclaw.  מסתבר שלמדינות אירופה היו השגות על זכאותה של הקיסרית לעתיד  Maria Theresa לרשת את כס בית הבסבורג האוסטרי, ובאחת מהמלחמות שפרצו בשנות הארבעים של המאה השמונה עשרה בעקבות חילוקי דעות אלה (לא רק באירופה, גם בהודו וגם בצפון אמריקה), סופח חבל שלזיה למדינת פרוסיה של אז והעיר ברסלאו הפכה לבירתו. (עוד אחד מהפרקים בהיסטוריה שלא מלמדים בבית ספרנו). והעיר שממנה הגיעה אמי, Novi Ichin, הייתה בימים ההם חלק מחבל שלזיה, שברסלאו כאמור הייתה בירתו.

נו טוב, אז איך זה קשור לכותרת הרשומה? אז ככה – היינו בברסלאו לפני כחודש (ב 18.6.2014  – כדי שאזכור…) והעיר פשוט יפיפייה. יפה אפילו מפראג לדעתי. קפצנו לשם מטיול שהיה בעצם בברלין וסביבתה, גם כי שמענו שהעיר יפה, גם כי ידעתי שהרמן כהן (זה שכתב את "דת התבונה ממקורות היהדות") למד שם באוניברסיטה, והיי, אפילו פרדי דורה בא משם (למי שעוד זוכר אותו). חוץ מזה, עוד לא הייתי בפולין וכך יכולתי להוסיף אותה לרשימה (סתם..). גם ידעתי ששם השתמר עדיין אחד מבתי הכלבו שהאדריכל אריך מנדלסון בנה למשפחת שוקן (אותה משפחת שוקן שבבעלותה עיתון הארץ – השריד היחידי של עיתונות בארץ שלא בושה לקרוא אותה.)

יש לי סנטימנטים לאריך מנדלסון – הוא  חי פה בארצנו כמה שנים ואף תכנן את מבנה בית החולים שבו נולדתי. ולכן אני משתדל לבקר במבנים שהוא תכנן איפה שרק אפשר, אם כי אני חייב להודות שבברלין יש עוד הרבה שלא ראיתי בביקור הנוכחי, ויצטרכו לחכות לביקור הבא. בית הכלבו כבר לא בית כלבו אלא בניין משרדים, אך מבחוץ הוא שמור להפליא (כנראה משוחזר). יש עוד בית כלבו אחד מסוגו ששרד, בעיר Chmeniz שבגרמניה, על הגבול עם פולין. ליד בית הכלבו, משמאל בתמונה מטה, יש גם סניף ענקי של רשת סופר-פארם, שמסתבר שגם לפולין היא התפשטה.

מה עוד ראוי לציון בעיר ברלסאו? יש את כיכר העיר היפיפה שלה, ה Rynek

ויש בה שלוש(!) מסעדות טבעוניות, ממש במרכז העיר. בשתיים מהן אך אכלנו. Machina Organika הייתה לא רעה כלל, אכלנו שם בערב הגעתנו. למחר בצהריים, אכלנו במסעדה טבעונית בעלת השם הבלתי אפשרי Najadacze.pl. במסעדה זו המבססת תפריט טבעוני על מאכלים שהם טבעוניים באורח טבעי מכל מני מדינות בעולם, יש מנה של פלאפל וחומוס העשויה ממש טוב (חוץ מזה שהפיתה היא בעצם טורטייה) שהם קוראים לה בפולנית Zestaw wolna Palestyna, שזה בפולנית set Free Palestine  (ארוחת פלסטין חופשית)

הרגשתי קצת מוזר להזמין (אפילו "סמולני קיצוני" עובר ישראל כמוני) מנה עם שם כזה, אבל הייתי חשוך חומוס כמעט חודש, ולא עמדתי בפיתוי, וגם, נזכרתי שלפחות מן השפה ולחוץ גם ראש ממשלתנו, הביבי, "מצדד בפתרון שתי המדינות" עאלק, כלומר שגם הוא בעד פלסטין חופשית, גם אם להבנתו זה ברסיסי השטח שיותיר מפעל ההתנחלות. אז הזמנתי. וכך יצא לנו לשמוע את ההוראה מועברת למטבח: "פעמיים פלסטינה ופעם אחת סושי". והפלאפל אכן היה ממש טוב! בכלל, האוכל שם היה ממש מעולה, כמו למשל מנת  ה Inari המאד יצירתית הזו (למה אין להשיג אצלנו את כיסוני הטופו המותססים האלה, הם נוראה טעימים, ובריאים…)

שווה ללכת גם אם מבחוץ המסעדה לא נראית משהו, וממוקמת בקומת העמודים של שיכון מזרח גרמני מוזנח…

מהביקור החטוף הזה, נראה שכדאי לחזור לפולין, גם בלי מחנות ההשמדה. וגם לברסלאו כנראה אשתדל לחזור, לא רק כדי לנסות את המסעדה הטבעונית השלישית ששם. כי חודש מאוחר יותר (ומאוחר מדי) ראיתי בפסטיבל הקולנוע בירושלים, שהשנה "חזר בגדול" והיה ממש טוב, סרט בשם The Airstrip – Decampment of Modernism, Part III שצילם (זה סרט דוקומנטרי אם כי מאד אסוציאטיבי)  Heinz Emigholz.

האיש עושה סרטים מאד מעניינים על ארכיטקטורה, שרק אחד מהם, על אדולף לוס, הצלחתי למצוא להורדה ברשת. ב Airstrip הוא מתחיל בכיפת הפנתיאון ברומא, שכבר ידעתי שהיא הייתה כיפת הבטון הגדולה בעולם במשך יותר מאלפיים שנה, אבל משם הוא עובר לעיר ברסלאו, (אז חלק מגרמניה הקיסרית) שבה מסתבר, נבנתה ב 1911–1913 כיפת הבטון (ללא תמוכות) שהדיחה מהכס את הפנתיאון שברומא ככיפת הבטון הגדולה בעולם.

לא ידעתי ולכן לא הלכנו לראות. היינו כנראה ממש ליד, אבל לא שמנו לב. אולי אפילו נסענו ממש לפני הגן המקיף את המבנה, אבל היינו עסוקים בלהתפקע מצחוק ממאמציה הכושלים של מערכת הנווט שהייתה מותקנת במכונית השכורה שלנו להגות את שמות הרחובות בפולנית – זה נשמע כמו אוסף הברות אקראי. וכך לא ביקרנו בתוך המבנה, ולא ראינו את מערכת הקשתות היפיפייה התומכת בגג. 

המבנה אגב, ברשימת אתרי המורשת העולמית של Unseco. כנראה שכדאי להסתכל ברשימה כשמתכננים ביקור במקום כלשהו – בספר של Lonely Planet על פולין לא היה לכיפה הזו אזכור.

אני תוהה עכשיו, האם מספר הקטגוריות שהרשומה הזו צריכה להיות משויכת להן הוא עדיין חד-ספרתי.. נראה.

skin jobs

שוב חזרתי וראיתי את Blade Runner, סרטו הנפלא של רידלי סקוט מ 1982. והפעם, במסגרת קורס של פוסטמודרניזם בספרות, הלכתי וצפיתי בכל שבע גרסאותיו, כדי להחליט אחת ולתמיד אם Deckard, השוטר הצד את הרפליקנטים, הוא רפליקנט בעצמו (ולא יודע את זה) או לא.

לאלו שלא ראו את הסרט (עדיין!) אספר שרפליקנטים הם בני אדם מיוצרים. הם דומים בכל דבר לבני אדם, פרט לכך שכיוון שיצרו אותם כבר מבוגרים, ולכן אין להם את האמפטיה שיש לבני אדם עקב גידולם בחברה אנושית וכך אפשר להבחין מיהו "אדם" ומי לא.

חוץ מזה, מייצרים אותם עם תוחלת חיים של ארבע שנים. מותם, כמו מותנו, ידוע מראש, אבל זמנם קצוב בדיוק, וקצר.

בסרט, שישה מהם מצליחים לחזור לכדור הארץ מהמושבה בחלל שם הם הועסקו כעבדים. אחד מהם מתחשמל (שניים בגרסה אחרת של הסרט) והאחרים מחוסלים אחד אחרי השני על ידי Deckard בגילומו המצויין של הריסון פורד (הסרט הטוב ביותר שלו). Deckard הוא  Blade Runner, סוג של שוטר שתפקידו לחסל skin jobs, כך נקראים הרפליקנטים בפי ה Blade Runners.

מאבק השחרור של עבדי-אדם אלו, יצירי כפו של האדם, הוא מוטיב שחוזר בלא מעט ספרי מד"ב, וגם ב Neuromancer, הספר של William Gibson  מ 1984, שעליו עשיתי רפרט באותו  הקורס (אליו אני כלל לא רשום…). הספר, פחות או יותר הראשון שהתחיל את ז'אנר ה cyberpunk, רלוונטי לחלוטין לדיון על ספרות פוסטמודרנית. אפילו Fredric Jameson מסכים איתי, וב"פוסטמודרניזם" מזכיר את הספר והסופר במפורש.

בכל אופן, הספר מתאר את מאבק השחרור של יציר אחר של האדם, ה AI בשם Wintermute, בינה מלאכותית המוחזקת כבולה על ידי משטרת "טיורינג" ומנסה להשתחרר מכבליה. בניגוד לרפליקנטים ב Blade Runner (בגרסה האמריקאית של Blade Runner, שני רפליקנטים כן נמלטים בסוף, Deckard וחברתו Rachel)  היא מצליחה להשתחרר בעזרת סוכנים אנושיים שהיא מגייסת.

האם מאבקי השחרור האלה הם מוטיב פוסטמודרני מובהק? לא ברור, אבל הם כן מהדהדים את רוח התקופה, ואת מאבקם לשחרור (הנה זה בא…) של בעלי החיים.

הרפליקנטים, ה skin jobs, מיוצרים למטרות ספציפיות (שפחות מין, חיילים…) ומהונדסים גנטית בהתאם. אורך חייהם קצוב וקצר. הם מטפורה מצוינת ל skin jobs אחרים, לתרנגולים מהזן שהונדס לבשר (בניגוד לזה שהונדס לביצים).

זן תרנגולים זה הונדס להיות "כולו חזה" ולגדול מאד מהר. הוא כה מעוות עד שרגליו הכחושות קורסות תחת כובד משקלו. אין כבר ביקוש ל"פּוּלקה" במטבח המערבי, ולכן הזן בעל חזה ענק ורגלי גפרורים, בערך כמו הנשים המסולקנות פה בשכונה…..

כמו הרפליקנטים גם התרנגולים לא ממצים את תוחלת חייהם. תרנגול יכול לחיות 6-7 שנים בממוצע, אך הזן המהונדס הזה מגיע למשקל מרבי, ולשחיטה, כבר אחרי 42 יום. 1.64% מתוחלת חייו (בניגוד ל 5% אצל הרפליקנטים). גם במהלך חייהם הקצרים, חייהם לא משהו. הרפליקנטים עובדים כעבדים במכרות בכוכבים בחלל. התרנגולים, לעומת זאת חיים בצפיפות הגורמת להם לנקר אחד את השני ולמחוץ אחד את השני. רבים קורסים ומתים כי רגליהם כבר לא נושאות אותם אל האוכל.

אלא שבניגוד ל skin jobs בסרט, ה skin jobs שאנו כן מגדלים: התרנגולים, והעגלים, והטלאים, והגדיים לא מסוגלים להלחם בעצמם את מלחמת העצמאות שלהם. אין להם סיכוי נגד החיה האנושית. גם אמהותיהם לא יכולות לנו. את תחינותיהן, ובכיין, כשחוטפים מהן את תינוקיהן מיד אחרי הלידה אנחנו לא רוצים לשמוע. קשה לנו לשמוע, אז אנחנו מרחיקים את הרפתות מהמקומות בהם אנו גרים.

יש אנשים כמו גארי יורופסקי המקדישים את חייהם להיות פה למי שקולו לא נשמע וסבלו לא נראה. ויש אנשים כמוני, והם הולכים ומתרבים, שמשתתפים באופן פסיבי במאבק השחרור הזה, פשוט על ידי סירוב לאכול את תוצרי הניצול חסר הרחמים, הפסול מוסרית מבסיסו, של בעלי החיים.

אני מקווה שאני מאבחן את זה נכון, שמאבק השחרור הזה הוא אכן מאפיין של רוח התקופה, ושהוא יצליח. שקרניזם לא יהיה יותר חלק מהאפיסטמה שלנו.

No more skin jobs!

VLSI

לפני כמה שבועות ראיתי שוב את הסרט Baraka, בסמינר באוניברסיטת ת"א. הקטע מטה, בו רואים מפעל הרכבה למוצרים אלקטרוניים, גרם לי להבין שלמרות התנאים האיומים במפעלי היצור של מוצרי האלקטרוניקה בסין ובמזרח בכלל, היה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע

אלמלא רמת האינטגרציה הגדלה והולכת של הרכיבים האלקטרוניים, מה שנקרא Very Large Scale Integration או VLSI בקיצור, היו הרבה יותר אנשים עובדים בתנאי ניצול במפעלים כמו foxcon, המייצרת במיוחד עבור החברה החמדנית-חמסנית הגרועה מכולן – התפוח הרקוב. כמה גרועים? כאלה שלא מעטים מהם מעדיפים להתאבד בקפיצה מגג המפעל.

נכון שכל רכיב של היום עושה הרבה יותר דברים משעשה בעבר, אבל יש היום גם הרבה פחות רכיבים אלקטרוניים בכל מכשיר, מה שבין היתר מאפשר מכשירים קלים, דקים וחסכני אנרגיה כמו טלפונים חכמים ומחשבי לוח. אבל גם, ואולי לא פחות חשוב, תוצר לוואי לא מבוטל של האינטגרציה הגוברת והולכת הוא החיסכון בעבודת כפיים של הרבה מאד אנשים המבצעים עבודה של רובוטים, בשכר רעב ובתנאים ירודים. צורת העבודה הנצלנית ביותר ההופכת בני אדם לסחורה עוברת לסוחר, הנמדדת רק על פי שעות עבודה לזוג ידיים.

אז אולי VLSI הוא פתרון הומני לצורך של המין האנושי לגדג'טים? אם כי אלמלא VLSI לא היו הגדג'טים האלה קיימים מלכתחילה. כך שלא ברור אם בזכות האינטגרציה יש יותר או פחות אנשים שעושים עבודת רובוטים. עדיין, גורם לי תחושה טובה שכבר בשנות התשעים עבדתי על הארכיטקטורה של מוצר ששילב מעבד, בקר זיכרון וטכנולוגית זיכרון שנחשבה (אולי בטעות) מהפכנית וחסכונית בשם Rambus.

מוצר שפותח פה במרכז הפיתוח של אינטל בחיפה, ושם הקוד (העברי) שלו היה תימנע. לצערי, המוצר לא ראה את אור היום. סיבת קיומו הייתה חסכון בעלויות, והוא בוטל כי לא חסך מספיק בהשוואה למוצרים אחרים בעלי אותם יכולות, ולא בגלל תקלה כפי שדווח באמצעי התקשורת בזמנו. (עוד על תמנע, כאן)

אולי אם היו משקללים בהחלטה את החיסכון בעבודת "עבדים" על פסי היצור של מחשבים במזרח, בהחלטה על המוצר, הוא היה כן מגיע לשוק, ועבודה של שנתיים שלי לא הייתה יורדת לטמיון.

יש כמובן עדיין פסי יצור רבים אחרים שאינם קשורים לאלקטרוניקה, ש VLSI לא יפתור. ויש מלאכות שרק בני אדם מסוגלים לעשות, ובזריזות מדהימה. דברים שאנחנו עדיין רחוקים מהיכולת למחשב, ש machine vision עוד רחוק מלהיות מסוגל לבצע, כמו למשל מה שעושה האישה בסרטון מטה, דקה וחמישים שניות מתחילת הסרטון, הלקוח גם הוא מ Baraka, שהוא כולו סרט מדהים שאני ממליץ לראות, ובאיכות טובה.

למי שזה לא ברור, היא מפרידה בין זכרים ונקבות, והזכרים נגרסים בעודם בחיים, כי הם לא הולכים להטיל ביצים, ואין להם את מבנה הגוף המעוות של תרנגולים המיועדים לבשר, שכולו חזה לבן.

האישה שם "עובדת במֶנְגֶלֶה".