גבירתנו

יום לפני השריפה בכנסיית נוטרדם (גבירתנו) בפריז עמדנו זוגתי שתחיה ואנוכי בקתדרלה של קרקוב ותהינו כמה מאות אלפי שנות עבודה של אמנים ואומנים נדרשו להפיק את הפקת הפאר הזו. זה היה יום ראשון והכנסיה הייתה מלאה וגדושה במתפללים, פולנים רובם, שכרעו ברך בכל פיסת רצפה אפשרית, הצטלבו בשקידה והתפללו. אי אפשר היה ממש לבקר בכנסיה ולראות את כל שמכסה את קירותיה, וזו כנסיה מפוארת במיוחד. וגם, ממש אי אפשר היה כמנהגי "לצוד ראשים" שם, כלומר לצלם "תמונות פספורט" של ראשי כל אותם הפסלים שאלפים מהם (אני לא מגזים) מכסים כל פינה ופינה בכנסיות קתוליות, משהו שאני נוטה לעשות לאחרונה, משום מה, אבל לא במהלך מיסה חגיגית שלפני חג הפסחא.

עניין צייד הראשים, הוא משהו שכבר כתבתי עליו כאן יותר מפעם אחת. אני מזכיר את ה"הפרעה" הזו שלי כאן משתי סיבות. הראשונה, כי ראשי הפסלים הם רק חלק אחד ממארג עשיר של עבודות אומנות שמכסה את פנים וחוץ מבנה הכנסיות, בעיקר את אלו הקתוליות, מארג עשיר שנצבר על פני שנים רבות, בעלויות שקשה לדמיין. קשה עוד יותר לדמיין כמה היה עולה להפיק את המארג הזה כיום, גם אם היה נשמר הידע הדרוש להפקתו. הסיבה השניה, היא שכאשר שמעתי למחרת על השריפה בכנסיית הנוטרדם התגנבה למוחי המחשבה (אחרי שוך הזעזוע) המפגרת משהו על אודות כל אותם פסלים ועבודות אמנות שאת דיוקנן עדיין לא צילמתי, שכעת כבר לא אוכל לצלם.

חלק גדול מהם ממילא לא הייתי מסוגל בכלל לצלם כמו שצריך, בגלל קשיי גישה. למשל את פסלי הברונזה הענקיים שעל גג הכנסיה, (ששמחתי לשמוע שניצלו כיוון שהוסרו במסגרת עבודות השיפוץ) לפני השריפה לא צילמתי כי שהגענו לשישה חודשים בפריז בפברואר 2016 (במסגרת שהות האמן שם של זוגתי שתחייה, ממש על הגדה הימנית, ממול) לא הזדרזתי לעלות לגג הכנסיה, וכשהגיע האביב כבר היו תורים כה ארוכים ליד העליה לגג שדחיתי ודחיתי ובסוף לא עליתי למעלה (גם לא על מגדל אייפל, למי יש כח לכל התורים האלה?). אבל אפשר להתנחם בשפע הצילומים הזמין באינטרנט של פסלים אלו שהורדו רק כמה ימים קודם.

אבל כן חשבתי שאם נחזור לפריז לתקופה ארוכה יחסית (ונחזור, התמכרנו..), הייתי לוקח מצלמה וחצובה ומשקיע כמה ימים בצילומים בנוטרדם, בין היתר. מישהו צריך הרי לגאול
מאלמוניותם את כל אלפי הקלסתרים האלה, הנבלעים בערב רב הקישוטי של הכנסיה, וגם באבק וצואת היונים המכסה אותם (אלו שבחוץ) ולהעביר אותם, בעצם את דיוקנם, לתהילת העולם של פיד האינסטגרם שלי (כצייד ראשים) :-). רק כך אפשר יהיה להבחין בהבעות הפנים החסודות שלהם, מלאות המסירות והאהבה לאל וגם לבנו. אולי גם לבני אנוש ויצורים אחרים. מי יודע.

טוב, זה כבר לא יקרה, לא בנוטרדם. כשיגמרו לשקם את נזקי השריפה אני כבר לא אהיה בסביבה. הנשיא מקרון הבטיח אמנם להחזיר עטרה ליושנה תוך חמש שנים, אבל זה קשקוש. גם אם יגויס התקציב, סדר גודל של עשרות מיליארדים להערכתי, זה יקח עשורים רבים, אולי מאה.

לא שחסרים לי "ראשים" לצלם בכנסיות האחרות של פריז, או כל עיר אחרת באירופה. עשיתי בזמנו ניסיון לספור את מספר ה"ראשים" או "פנים" שיש בכנסיה אחת מייצגת, בכנסיית סנט דני בפרברי פריז (שם קבורים מלכי צרפת לדורותיהם, החל מהמאה השביעית). ספרתי ראשים ב 1/12 מהכנסיה ואחרי שהכפלתי ב 12 קיבלתי מספר הגדול מעשרת אלפים. בנוטרדם יש (או בעצם היו) אפילו יותר. ולא שאני באמת יודע איך אני הולך לעשות "אמנות" מכל הראשים האלה שאני מצלם, אבל עניין הראשים לא מרפה ממני.

אגב, יכול מישהו לאמר (ויש הרבה שאומרים) שכל סכומי העתק האלה שהושקעו במבנה ובכל הקישוטים, הפסלים, הויטראזים, הפסיפסים, הציורים, המזבחות וכו', כל זה טוב היה אם היה מושקע במטרות יותר ראויות, למשל, חינוך. אפשר לומר שכל האוצרות האלו בעצם נבזזו מההמונים המאמינים על ידי ממסד כנסייתי מושחת ושוחר פאר. כן, אפשר לומר את זה, אבל אי אפשר להתווכח עם התוצאה המרהיבה, עם העושר החומרי (במובן חומר) שנוצר בתהליך הזה, כולל לא מבוטל מיצירות המופת של המין האנושי. בשורה התחתונה, ההשקעה האינסופית של עמי אירופה בקישוט אתרי הפולחן שלהם לא מנעה מהם לספק לתושביהן רמת חיים ואיכות חיים, וגם חינוך, שכל העולם יכול רק להתקנא בו, וגם, לנסות ולהגיע אליו. והעושר החומרי הזה גם מהווה מקור הכנסה לא מבוטל לצרפת, גם בלי לגבות דמי כניסה אל "גבירתנו".

מודעות פרסומת

מסך – עינית

עד כמה משמעותי לצילום האופן בו המצלם ממסגר את המצולם? ספציפית, האם ההבדל בין השימוש במסך המוחזק במרחק מה מהעין לבין השימוש בעינית אליה צמודה עין המצלם משמעותי לפעולת הצילום? האם התוצאה הצילומית תהיה שונה משמעותית?

פנומנולוגית, ברור לי שיש הבדל משמעותי בין ה"צליפה" באובייקט המצולם דרך עינית,  לבין צילום באמצעות מסך. ביחוד מסך כמו של הטלפון, שאין לו כמעט מסגרת.

צילום דרך עינית הוא בעצם מטאפורה של קליעה אל המטרה ברובה עם כוונת טלסקופית, מטאפורה שמכתיבה את חשיבות עניין ה"רגע המכריע" שבו יש "ללכוד" או "לצוד" את המצולם.

המסך המוחזק כמה עשרות סנטימטרים לפני העין הוא יותר מטאפורה של "מסגרת", כמו זו שצלמי קולנוע יוצרים מאצבעות שתי הידיים בחפשם אחרי קומפוזיציה. התמונה שעל המסך נשארת מוקפת בכל המידע החזותי שסובב את המסך, בכל הרקע – זה שנעלם כאשר העין צמודה אל עינית המצלמה. אני טוען שההבדל הזה משמעותי מאד בהחלטה גם מה לצלם וגם מתי "לפתוח את הסגר", לקבע את התמונה, "לקחת" את הצילום (כפי ששומעים יותר בעברית קלוקלת). התמונה הממוסגרת בעזרת מסך על פני הרקע היא "חלון" אל העולם, והמטאפורה הזו מניבה צילומים שונים מהמטאפורה של כוונת רובה.

יש גם אפקטים מסדר שני, לא מבוטלים. הגמישות שיש למיקום המסך האחוז בקצה היד, ביחס לראשו של המצלם, לעומת העינית החייבת להיות צמודה לעין הצלם. הצלם יכול לשנות את מיקום ראשו, אבל יותר קל לשנות את מיקום היד האוחזת במסך. בממוצע, זוויות הצילום באמצעות מסך יהיו יותר מגוונות, מפוזרות יותר על קשת גדולה יותר של זוויות. הן יהיו אפילו מגוונות יותר, כאשר אפשר לשנות את הזווית בין המסך לעדשה, כמו במסכי מצלמות רבות.

גם היציבות בה אוחזים במצלמה / טלפון, גדולה בהרבה כאשר העינית צמודה לראש המצלם מאשר כאשר המסך מוחזק ביד מושטת או אחוז בקצה מוט סלפי. הדברים מתבטאים ללא ספק בחדות הצילומים, ובתחום עוצמות האור בהן ניתן לצלם.( אף שלטלפונים רבים יש עדשות מהירות להפתיע, כנראה הודות לזעירות החיישן).

גם האופן בו מבוצעת פעולת הצילום משמעותי. ההבדל בין לחיצה אנכית על סגר לבין נגיעה במסך מגע, משמעותית לתוצאת הצילום. נגיעה במסך תהיה תמיד יותר מהוססת, פחות החלטית, וכך גם התוצאה. מאידך, נגיעה במסך מגע מאפשרת בחירה הרבה יותר קלה ומהירה של נקודת המיקוד  – אין לי ספק שהאפשרות הזו מניבה צילומים אחרים משמעותית מאלו בהן המיקוד נבחר במרכז המסגרת או ידנית. אצלי לפחות, צילומים בהם המיקוד נבחר בנגיעה במסך נוטים להיות עם קומפוזיציות יותר מעניינות, פחות "ממורכזות".

הקומפוציות נוטות להיות יותר "הדוקות" כאשר הן מצולמות דרך עינית. פה, אני לא בטוח שהסיבה נובעת מההבדלים הפיסיו-מוטוריים בין שני האמצעים. לדעתי זה נובע מכך שרוב הצילומים באמצעות המסך נעשים בטלפון, ואפשר בקלות רבה מאד, כבר בטלפון, לבצע תיקוני פרספקטיבה, ליישר הטיה ולחתוך את התמונה ועדיין תישאר מספיק איכות לשיתוף בפייסבוק או אינסטגרם. יתכן גם שצלמים המצלמים דרך עינית לוקחים את עצמם כצלמים יותר ברצינות, ומבחינתם לבצע חיתוך לאחר מעשה או כל עיבוד אחר ביציר כפיהם אינו ראוי, ולכן הם ישתדלו יותר להגיע לקומפוזיציה ה"מושלמת" כבר ברגע הצילום.

עוד הבדלים?

צילום כתוקפנות

אני מופתע בכל פעם לראות את נכדתי במצב רוח לא טוב. בכל התמונות ובסרטונים שאני מקבל מדי יום כמעט היא נראית הרי במצב רוח מעולה, מגעגעת מצחוק, בוטשת בחדווה ברגליה וידיה (היא בת 4 חודשים) ומחייכת מאוזן לאוזן.

התחלתי כבר לחשוד שפרצופי לא מוצא חן בעיניה, אבל אז קראתי את הפרק הראשון בספרה של סוזן סונטג, "הצילום כראי התקופה" בו היא מדברת על התוקפנות הגלומה במעשה הצילום, והבנתי 🙂

מהי אותה תוקפנות שעליה היא מדברת? להבנתי, היא רואה בעצם העובדה שהצלם בוחר מה לצלם, מתי לצלם ואיך לצלם את המצולם, תוקפנות. תוקפנות כלפי הצופים בתמונה המצולמת. יש הרי סוג של הכְתבה לקהל הצרכנים של התצלום, שכך הם הדברים, שזה מה שראוי לצלם, ש"זה מה שיש". שזווית הראיה הזו על הדברים היא הזווית הראויה והטובה. אולי זו הסיבה שגברים מצלמים (ומסגבירים) בממוצע יותר מנשים…

לראות את העולם דרך צילומים פירושו לראות את העולם דרך עדשת הצלם (וגם עדשת מצלמתו). לא נדרש יום לימודים ארוך כדי לגלות שבצילומים אנשים מחייכים בממוצע הרבה יותר מאשר שם בחוץ, כולל גם נכדתי, (וזה לא משהו שיש לה נגדי.) לא קשה לנחש שאנשים לא מבלים ומטיילים באותו היחס שפעילויות אלה מופיעות באלבום התמונות שלהם.

אלא שבשביל שאפשר יהיה לראות את אקט הצילום כפעולה תוקפנית, צריך שיהיו לצילום צרכנים. ובין יתר הדברים שהשתנו בעולם הצילום מאז תחילת שנות השבעים של המאה העשרים (אז נכתב הספר) ועד היום, חלה ירידה דרמטית במספר הצופים הממוצע בכל תמונה.  וזה לא נובע מזה שרק אחוז אפסי עד זניח של הצילומים זוכה להפוך ל"חפץ" ולהיות מודפס על נייר (מה שהיא רואה כמשמעותי).

כן, צופים בצילומים על מסכי מחשב או מסכי טלפון, אבל אני טוען שהקלות המדהימה בה אפשר לצלם, כולל הזמינות של מכשיר צילום בכל כיס ותיק, הגדילה במספר סדרי גודל את היחס בין מספר התמונות המצולמות למספר התמונות הנצפות (על ידי מישהו שהוא לא זה שצילם אותן). מספר הצופים הממוצע בכל תמונה מצולמת קרוב עד כדי אפסילון לאפס. רוב התמונות המצולמות מצולמות בטלפונים ורוב התמונות האלה לא עוזבות את המכשיר בו צולמו, למעט שיתוף של מעט מהן. ברוב התמונות המצולמות אף אחד לא צופה, כולל זה שצילם אותן, ואם כבר צופים בהן, זה על מסך המכשיר בו צולמו (הטלפון). רוב התמונות לרוב האנשים נעלמות מן העולם כאשר הטלפון אובד או מתקלקל, למרות הקלות היחסית של גיבוי הצילומים על ידי שירות כמו google photos (והקושי הלא הגיוני של עשיית אותו הדבר ב flickr).

ירידת מספר הצופים הממוצע בכל צילום אפשר לטעון, היא ירידה במידת התוקפנות הגלומה במעשה הצילום. כאשר אדם מצלם דברים לעצמו, קשה לראות בכך תוקפנות. מצד שני, כשמישהו נמנע מלחלוק את חוויותיו גם בזה יש בזה סוג של תוקפנות, אמירה שלא באמת אכפת לו מה אתה חושב.

ומצד שלישי, לקבל כל יום צילום של החיוך מלא הויטמינים של נכדתי (אוסרים עלי לשתף..) זו "תוקפנות" מהסוג היותר מבורך.

 

על הפנים

פיתחתי בשנתיים האחרונות אובססיה לראשים, אולי בעצם לפנים. לא פנים של בני אדם, לא פנים של בעלי חיים (כן, יש להם פנים) אלא פנים מעשי ידי אדם: בפיסול, בציור, באמנות רחוב, בשלטים, ובמסכות, אפריקאיות בעיקר. וגם "פנים" בכל מיני צירופים של דברים שנראים כמו עיניים ו/או פה ו/או אף (קוראים לזה Paredolia). למה לא פנים של בני אדם? אני עדיין עובד על התשובה לזה.

בעצם, אני יכול למקם בדיוק את השעה והמקום בו זה התחיל, הדיבוק הזה: ב  musée du quai Branly הנמצא ברציף (quai) בשם זה, בפריז. יש במוזיאון הזה, אוסף מדהים של אמנות לא אירופאית, בעיקר מאפריקה, אוקיאניה והאמריקות, המאוכסן במבנה (מעצבן) של האדריכל הצרפתי (המעצבן) ז/אן נובל.

פיקסו הקדים אותי בכמה שנים בהתמוגגותו מהדמיון הכה עשיר, מהזרות הלא נתפסת שיש במסכות האלה, בעיקר אלו האפריקאיות. זה גם השפיע תקופה לא קצרה על סגנון יצירתו. "כמו פיקסו", גם עלי השפיעו המסיכות האלה, אם כי  אני עוד לא יודע מה בדיוק אני הולך ליצור סביב אוסף צילומי ה"ראשים" או "הפנים" בן אלפי הפריטים שאספתי מאז ועד היום.

בשלב זה, אני עדיין אוסף רעיונות, וראשים. יש לי כבר המון ראשים טובים, אבל עד שיהיו לי רעיונות טובים, אני רק מחליף מדי יום את תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק (לא זו הסיבה שקוראים לזה פייס-בוק?) באחת התמונות מהאוסף. אבל האוסף גדל בקצב ממוצע שגדול משמעותית מאחד ביום (אפילו בשממה של לב איסלנד, אני רואה פנים בכתמי שלג על הרים רחוקים).

התחלתי לקרוא לזה "צֵיד ראשים" ויש לי גם פרופיל באינסטגרם שם אני מפציץ בראשים. יש לא מעט יתרונות לצֵיד ראשים, למשל:

1 – בכל אחת מהטירות והארמונות סביב פריז (להן יש גנים נהדרים), יש המון חדרים מרוהטים בפאר ומשעממים (אותי) עד מוות. כלומר, הם שעממו, עד שהתחלתי "לצוד" את הראשים/פנים/פרצופים המסתתרים בתוך כל סבך הקישוטיות. כאשר מבודדים את הפנים מתוך כל סבך הקיטש, או בצילום מאד בקרוב (הטלפון מצויין בזה) או בעדשה טלסקופית של 30X, מגלים לפתע שפע של פנים מרתקות, ראשים ביזאריים, פרצופים מפחידים. נסו את זה פעם. למשל במדליונים על התקרה, בברזלי הגדר, בתוך רגלי השולחנות. עם קצת תשומת לב, תנאי אור סבירים ושומרים לא יותר מדי נודניקים, אפשר למצוא עשרות עד מאות פנים שווים בכל חדר.

2 – בסביבה עירונית מוזנחת כלשהי, שימו לב מסביב' לפנים בתוך ציורי קיר, על דופן הבניינים, בתוך חצרות אחוריות, סתם בתוך שלטי רחוב. לא פעם אלו ציורים קטנים ולא מרשימים, אבל כשמבודדים את הפנים מתוכם, וניגשים קרוב, יחד עם הרקע בו ניכרים סימני הזמן, יש דברים מרתקים.

3 – גם בתוך מוזיאונים או בתערוכות, בכנסיות או במבני ציבור, ציד ראשים יכול להוסיף שכבה שלמה  של עניין גם כשהציורים הם מתקופות עליהם אתם פחות להוטים, כשהכנסיה היא עוד אחת מאלפי כנסיות שראיתם. תמיד תוכלו לבודד פנים מעניינות, ראש שווה, מתוך אינספור הפרטים. על בניין עירית פריז למשל, יש כמה מאות פסלים של ראשי העיר לדורותיהם. לא פיסול איכותי או מעניין במיוחד, אבל נסו לבודד את ראשו המזוקן מכוסה חריוני היונים של אחד הפסלים בראש הבניין עם עדשת טלה טובה ובאור טוב, ויתכן שיהיה לכם משהו מעניין.
האם זה לגיטימי להתייחס לאומנות של מישהו אחר כ ready made ממנו אפשר "לכרות" ראשים או פנים ולהשתמש בהם? אני עוד מתלבט בסוגיה. בינתיים, אני מנסה לתת קרדיט, אם אני זוכר מאיפה הגיע כל ראש, ובינתיים אני גם לא מגדיר את התוצרים של ציד הראשים כאומנות. נדרשת קצת יותר "תרומה" בשביל שאוכל להתיימר בזה.

4 – גם בחנויות (ביחוד חנויות של מזכרות), או במסעדה, או בשירותים ציבוריים אפילו, כמעט תמיד יש ראשים לצוד, אם רק שמים לב, למשל בדיוטי-פרי של שדה התעופה באדיס אבבה:

מה הבעיה? שעם הזמן מתחילים לראות פנים בכל מקום, סוג של סטיה שכזו, (חפשו תמונות באינטרנט עם מונח החיפוש paredolia ותראו דוגמאות) כמו למשל החמוד הזה בתמונה מטה (תחתית של מחסום מכוניות במוזיאון ארץ ישראל):

הזהרו, זה גם מדבק,. חברים התחילו לשלוח לי ראשים ופרצופים מכל העולם. אני כבר טובע בהם, אבל נהנה..

תשע מצלמות לתשעה איים

עכשיו כשאני כבר ארוז לגמרי (9 ק"ג בשני תרמילים) ומוכן לצאת לדרך, אל מה שידידי JP (אתו אני נוסע) מכנה IOT – Indian Ocean Tour (אי אלו איים באוקיינוס ההודי, אולי תשעה, אולי יותר), אני יכול כבר למנות את המצלמות שאקח אתי, תשע..

אז ככה: שתיים הן לצילום מתחת למים. האחת רק עד לעומק של 18 מטרים, השניה רק לוידאו בעצם, מין מצלמת אקסטרים סינית. יש פה מקום לשיפור…

מעל המים, שתי מצלמות קומפקטיות של סוני. האחת עם טווח זום גדול של 30x אך חיישן קטן וצמצם מצומצם. השניה בעלת חיישן גדול ועדשה מהירה, אך מתפשרת על טווח הזום (rx100 m3).

עד כאן, מניתי ארבע. שתי הבאות נמצאות משני צידי מקל צר כזה ומצלמות בבת אחת את כל מה שמסביב למצלמה. Ricoh theta S, מין צעצוע טכנולוגי מאד מרשים, רק צריך לשלוף אותו בסיטואציות המתבקשות..

שלושת המצלמות האחרונות הן אולי השימושיות ביותר, ושלושתן נמצאות בטלפון שלי. אחת מלפנים לצילומי סלפי, מה שהשתכנעתי לאחרונה שאינו מגונה לחלוטין, ושתיים מאחור, אחת עם עדשה מאד רחבה והשניה עם עדשה רחבה סתם, והטלפון יודע לעבור מאחת לשניה במעין סוג של פייק זום..

מהם תשעת האיים? אני מניח שאם התכנית תצא לפועל כמתוכנן, אשוב לכתוב פה בעוד חודש, ומן הסתם אספר..

selfie

תמיד בזתי איפהשהו לאנשים שמצטלמים בעמידה לפני כל מיני אתרים, או שעוברים ממקום למקום ועושים אך ורק צילומי סלפי, בבחינת: "הנה הוכחה, הייתי פה". אוי, כמה פוץ אני יכול להיות לפעמים.

נכון שבמקומות עתירי מבקרים נעשה מאד קשה לצלם את המקום עצמו בלי מישהו (בדרך כלל סיני) שנתקע לך בחזית התמונה, לרוב עומד ומניף שתי אצבעות בתנוחת ניצחון. צריך להיות דרוך וזריז כדי להצליח לצלם בעשירית השניה שבין חילופי המשמרות בחזית המקום. יש לי אפילו רעיון לסטראט אפ: תכנה שתמזג שני צילומים בזוויות שונות של אותו המקום, מהם תסיר באופן אוטומטי כל נודניק שנתקע לו שם. או יותר טוב, תחליף את דמותו בדמותי.

האופציה השניה מעלה עדיפה. כי אז יש סיכוי שאחרי מותי, אלו יהיו התמונות שצאצאי לא ישליכו לפח. כמו שאני עושה בימים אלה למאות השקופיות שפיניתי מבית אבי לאחר מותו. כל שקופית בה הוא לא מופיע, הושלכה ללא היסוס לפח האשפה (גם של ההיסטוריה). שקופיות בהן הוא מופיע, אף שדהו מאד ורובן צולמו מלכתחילה באיכות נמוכה, אני שומר בשלב זה, מתוך תקווה (קלושה, יש להודות) שאסרוק אותן מתישהו.

יש להודות שלאבא שלי לא באמת הייתה עין לצילום. את כל הצילומים שמצאתי הוא צילם אך ורק במעט (אני מעריך 4-5) הנסיעות שלו לחו"ל, כלאחר יד, ובלי להקפיד על קומפוזיציה. ניכר, שהצילומים צולמו מהמקום בו הוא עמד במקרה, שלא היה נסיון להתמקם. ניכר גם שהוא לא מיין את התוצאות, וגם לא הסתכל על התוצאות – השקופיות היו מאוכסנות במגשים האלה הנכנסים למקרן, באוריינטציה אקראית לגמרי.

אבל גם אם היה טורח ומטפס על גגות למצוא את הזוית האופטימלית, ומחכה לשעה בה האור נכון, ולא היה מצלם כנגד האור, עדיין, לא הייתי שומר או טורח לסרוק שקופיות בהן מתועד מגדל אייפל, מרכז פומפידו, או עיירה ציורית כלשהי במזרח אירופה, בלי שאבי או מישהו ממשפחתי יהיה בתמונה. מעניין אותי לראות איך אבי נראה אז, האם הוא נהנה, האם היה לו כיף. אפילו פחות חשוב לי לדעת איפה הוא עומד בדיוק.

המדיה האנלוגית דועכת. עשור או שניים אחרי, הצבע השולט הוא אדום, פטריות מתחילות לאכול את האמולסיה. וזה עוד לפני שלוקחים בחשבון שאי אפשר לחפש במדיה אנלוגית, שהגישה לשקופית ה 27 במגש בן 50 שקופיות דורשת צפיה בכל 26 השקופיות שעומדות בינה לבין תחילת המגש, ושהשקופיות תופסות נפח אדיר.

אני מתכוון לעשות לצאצאי את החסד הזה, ולזרוק בעצמי את כל אלפי השקופיות שהיום כבר משעממות אפילו אותי, שבהן תיעדתי בניינים (בעיקר) ונופים ברחבי העולם. ואולי גם לסרוק את התמונות בהן מופיעים אנשים שאכפת מהם: משפחה וחברים.

כיום, אני כל כך מצטער שנשארתי רוב הזמן מאחורי המצלמה, ולא התמקמתי לפניה, כשעוד הייתי צעיר ויפה. גם זוגתי שתחייה, ששונאת כל כך להצטלם, אני חושד שגם היא מצרה על העדר תיעוד מצולם שלה בכל כך הרבה מקומות, הזדמנויות וזמנים.

אז כן, סלפי. וכן, אפילו מקל סלפי. לפחות לא תיראו כמו דג מלוח בצילום. או שתבקשו ממישהו שיצלם אותכם.

אנטי-סלבריטי

הצלמת אליסון ג'קסון שוכרת כפילים של אנשים מפורסמים, לפעמים היא מייצרת, על ידי איפור ואביזרים פרוטטיים, כפילים שכאלה. אחרי כן היא מביימת סצינות בהשתתפותם אותן היא מצלמת. זה מצחיק, זה מייצר שערוריות אינסטנט, וזה מעניין. היא הציגה את עבודתה בהרצאה היום, במוזיאון חיפה בה היא מציגה בתערוכה בשם אנונימיX. הנה למשל – זה:

יצאתי מההרצאה ותוך כדי שיטוט בתערוכה נתקלתי במישהי שקוראת בבלוג הזה,  ששאלה אותי מה אני הולך לכתוב על זה. לפני שלושה צילומים נהדרים של ורדי כהנא בתערוכה, הבנתי מה אני הולך לכתוב. באחד מהם רואים את היפיופ ליאור דיין שרוע על הדשא. כל פרט בצילום ברור ומואר היטב. רק שאת ליאור דיין אני חושד שלא באמת רואים שם.

אז הנה מה שיש לי להגיד על זה, אמירה שתואמת את "רוח הזמן", כמה עשרות שנים אחרי שז'אן בודריאר השכיל לבטא אותה בערפול צרפתי אופייני: הזיוף בצילומים המבוססים על כפילים, לא גדול מזה שבצילומי המפורסמים והמפורסתמים עצמם, שלהם אנו (חלקנו יותר מאחרים) נחשפים במהלך הדברים הרגיל. הצילומים הללו, באמצעי התקשורת, גם הם מבויימים במידה רבה, גם כאשר הם צילומי פפרצי. בטרמינולוגיה של בודריאר, צילומי המפורסמים המבויימים ומתוכנתים על ידי יועצי תדמית הם אנטי-סימולציה, או במקרה בו התדמית משתלטת על המפורסם והוא מתחיל להאמין שהדימוי המסונתז הוא אכן מי שהוא באמת, מה שקורה כנראה לא אחת, זו כבר מה שבודריאר קורא סימולקרה: דימוי שהמקור של אבד. כמו המומיה המוצגת במוזיאון, שהיא כבר לא באמת המומיה המוסתרת בקבר בדרך לחיי נצח, כך המפורסם שהשתנה בכדי להתאים את עצמו לתדמית שנוצרה עבורו בעצם מת. מי שהוא היה כבר איננו. מה שנותר הוא סימולקרה. קורה הרבה לפוליטיקאים.

העשירים באמת ובעלי הכוח הממשי משתמשים בדימויים הפומביים שלהם כמסכה אחריה הם מסתתרים ביעילות ושומרים על פרטיותם. מה שאנו רואים בצילומים הוא לא מי שהם "באמת". הם מייצרים מסך עשן, דימויים שגורמים לנו לחשוב בטעות שאנחנו "מכירים" אותם. החשיפה הכביכול מוגזמת שלהם היא בעצם זרקור המכוון לעינינו, המסתיר מעינינו את האיש שמאחורי הדימוי המשווק לנו.

אני חושב שאני מדגים, על דרך הניגוד, מהי סלבריטאות. אפשר אפילו לטעון שאני אנטי-סלבריטי. תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק מתחלפת בכל יום, אבל אף לא אחת מהן היא צילום שלי. גם הבלוג הזה לא מופיע תחת שמי. מצד שני, למי שקורא פה יותר מפעם או פעמיים, יוצא להכיר אותי לפרטי פרטים, כולל כל ההיסטוריה האישית והמשפחתית שלי, אפילו כל מקום בו גרתי אי פעם.

אם הטכנולוגיה שמתוארת בסדרת הטלוויזיה "מראה שחורה" תתממש, לא יהיה קשה לייצר מהבלוג הזה אווטאר שיוכל להחליף אותי אחרי מותי. רק פנים יחסרו לו, לאווטאר הזה.

att: The Google maps development team

I'm writing this blog post in English, on the off-chance that someone at Google might "google" this post, and communicate its contents to the team at Google developing google maps. (or google photos, or both)

This post is about (what I view as) a missing link between my geo-tagged photos and google maps.

Every now and then, when I take a picture in my phone, google maps pops up and asks me if I'd be interested in adding this photo to google maps. I assume this happens mostly in places that lack photographic coverage in the image base that google maps is building over time, for as many locations as possible, perhaps hoping to get coverage of the whole globe eventually. A worthy goal, no doubt.

Google could do it simpler and better. Because all the while I, as well as billions of others, have a huge stock of geotagged photos just sitting there, that could be harvested for that same purpose. On the other hand, google maps could add a lot of functionality to the management of people's photos, and travels. Here is how I view this:

For photos stored locally: Provide a way to display the locations of   geotagged photos on google maps. Picasa, now defunct, used to be able to do that on a map insert, but its link to maps seems to be broken. And it needs to be implemented on a full-scale map, not an inset.

For photos in Google photos: Provide a way to add locations or edit the estimated locations google photos found, using a map interface
Also, google photos currently clusters photos based on geotagged location, but does so in a very clumsy way, so that sometimes "concentric" clusters are formed with the same photos. Doing it with a map interface would solve these issues easily.

Search photos by map:  Google maps allows for searching places such a hotels around a specific location. Why not allow for searching by location my own photos, stored locally or in the cloud? Useful when I want to find those photos I took in that village in Ethiopia, but I can't remember when I took it or where I put it.
Feature should allow for specifying the search radius.

Auto geo-tag: Find photos that are not geo-tagged but photographed at the same time, and thus, presumably the same place, as photographs that are geo-tagged, and allow for automatically geo-tagging them. Typically the later would be photos taken by a phone while the former would be higher quality photos takes by a camera. One gets a much richer and better stock of photos that way. Perhaps "photos" already does that to some degree, but it's unclear how these "estimated locations" are generated.

Editable location history: I maintain my own "loaction history" in a document, but others may have other ways of knowing where and when they went. If I could edit the location history google maintains for me, add, remove and correct locations, it would also help geo-tag photos, especially from earlier years, where there is not machine generated location history.

Adding the above rather simple features, "maps" gets a huge stock of photos that it could ask users to add. Users get a significant usability boost from these features/ Perhaps all it takes is just a  better synergy between "maps" and "photos".

And while I'm at it: wish I had an easy way to plot my travels on google maps. To create private maps  I could share, with dates, photos and some text associated with geographic locations. How about it?

Perhaps also auto-include travel data harvested from Gmail, but added optionally and modifiable, not like those calendar entries that show up in my calendar automatically, entries I have no way of modifying, even when they miss.

איפה הייתי ומה עשיתי

חברים שלנו הגשימו חלום. הם רכשו בית חווה מט ליפול באומבריה, איטליה, ליד העיר פרוג'ה, שיפצו אותו ועברו לגור בו. בניין סמוך בחווה שופץ אף הוא ומשמש להם מקור פרנסה, חדרי נופש להשכרה (קישור כאן, אם תרצו לשכור. שווה!). לפני כעשור, קצת לפני תום העבודות, נסעתי עם זוגתי שתחייה ושני זוגות חברים, שיחיו גם הם, שנים רבות אפילו, לשהות של שבוע שם. טיילנו בסביבה, באסיזי ובעוד עיירות מקסימות שם בסביבה שאת שמות רובן שכחתי, למשל: Gubio.

גם את הנסיעה הזו, שהייתה מאד מהנה, מסתבר ששכחתי להכניס לרשימת הנסיעות שאני מתחזק באובססיביות משהו, היסטורית המיקומים הפרטית שלי (כך תכנה זאת גוגל), משענת הזיכרון הרצוץ שלי. כל פעם שאני נזכר בעוד נסיעה ששכחתי, ולא נסיעת עבודה שלא אכפת לי לשכוח, אני מתמלא בחרדה ואץ רץ לנסות ולסתום את החורים בזיכרון שלי.

כבר הפנמתי שמהחברים שלי לא תבוא הישועה בעניין זה. משום מה הם לא חולקים את החרדה הקיומית הזו שלי, וזה ממש לא מזיז להם אם זה היה לפני 12 או 9 שנים ובאילו תאריכים בדיוק זה היה. בטח לא מה עשינו בכל אחד מהימים. אבל שחזרנו יחד שזה היה בערך לפני עשור. וכיוון שלפני עשור כבר עברתי לצילום דיגיטלי, חשבתי שאם אמצא את התמונות מהנסיעה הזו, התאריכים בהן התמונות צולמו, המקודדים בתוך קובץ התמונה עצמו בפורמט EXIF, יהיו מה שאני מחפש.

תמונות מלפני עשור כבר לא נמצאות על הדיסק הקשיח של המחשב שלי. העברתי את כל התמונות שצולמו לפני 2016 לדיסק גיבוי חיצוני כדי לפנות מקום במחשב. הוא כבר היה סתום לגמרי. אבל אני גם מגבה את התמונות מהמחשב ברשת, באמצעות תוכנת goole photos backup שמגבה את התמונות ברזולוציה מופחתת ל google photos. ברזולוציה זו, האחסון הוא חינם ולא מוגבל בגודל. אז לשם הלכתי לחפש. (התכנה הזו, אגב, גרועה במידה שלא תאומן, אבל האחסון חינם והגיבוי רצוי, גם אם התכנה מייצרת ברשת שני עותקים של כל תמונה, לפעמים שלשה).

מצאתי את התמונות, כי ב  google photos, מעכשיו בקיצור photos, אפשר לסרוק את התמונות על פי תאריכים. הלכתי אחורה עשור, סרקתי קדימה ואחורה ומצאתי את התמונות מהנסיעה ההיא לפני תשע שנים. וכשהסתכלתי על המידע הצמוד לתמונה ספציפית, בכדי לשחזר את התאריך המדויק, הופתעתי לראות שגם מיקום היה שם, חלק מה meta-data הצמוד לתמונה. במקרה, בתמונה עליה הסתכלתי, המיקום היה Gubio, שם של מקום שאותו לא זכרתי, אבל על פי המפה בהחלט היה באזור הנכון.

זה היה מפתיע. במצלמה בה צילמתי תמונות אלה, שגם הדגם שלה היה שם, בתוך ה  meta-data הצמוד לתמונה, לא היה GPS מובנה, ולכן התמונות לא תוייגו עם מידע של מיקום. אז מאיפה מידע המיקום הזה? אני לא הכנסתי אותו.

גם לא היו לי מצלמות אחרות שבהן כן היה תיוג גיאוגרפי וגם טלפון חכם, בו התמונות כמעט תמיד מתויגות גיאוגרפית כברירת מחדל, לא היה לי אז. כי אם היו לי כאלה, לא קשה לדעת את מיקומן של תמונות לא מתויגות גיאוגרפית שצולמו בסמיכות זמנים לתמונות אחרות בהן יש תיוג שכזה. בהנחה שאלו תמונות שצולמו על ידי אותו אדם, או על ידי אחרים שהיו יחד אתו, אפשר להשלים בצורה כזו את מידע המיקום בתמונות החסרות אותו.

באיים המלדיבים בהן שהיתי לפני שבוע צילמתי בארבעה מכשירים שונים, ויש עמי תמונות מכ 30 מכשירים שונים. צילמתי בטלפון, במצלמה רגילה עם GPS ובשתי מצלמות לצילום מתחת למים שבאחת מהן יש GPS (אבל יורדת רק עד 18 מטרים) ובשנייה אין. אחרי שמתקנים את שעת הצילום במצלמות אותן שכחתי להעביר לאזור הזמן של המלדיבים, אין בעיה לתייג את כל התמונות החסרות תיוג כזה, עד רמה של אטול אלמוגים ספציפי. כנ"ל גם עם תמונות שקיבלתי מ 15 הצוללים האחרים באותה הפלגה, שלא כולם תייגו גיאוגרפית את צילומיהם (GPS גם לא עובד מתחת למים…).

אלא שזה לא היה המקרה כאן. לא כך נוצר התיוג של אותן תמונות מאומבריה מלפני תשע שנים. ראיתי שמתחת למיקום צוין שהמיקום הוא "משוערך" או באנגלית estimated loaction. בטקסט העזרה המצורף צוין שהמיקום של הצילום משוערך על פי "היסטורית המיקומים שלי" ואמצעים אחרים. זה היה מאד מסקרן, ואפילו קצת מפחיד, עוקבים אחרי המיקום שלי? חקרתי קצת והנה מה שמצאתי. קצת גובל במדע בדיוני.

מסתבר שלכל מי שיש טלפון חכם ובו חשבון גוגל, יש לו גם היסטורית מיקומים. איפה היית בכל תאריך, החל משנת 2009 במקרה שלי. אפשר לראות את זה על מפה, לכל תקופה ותקופה. בזה הם משתמשים בכדי להוסיף מיקום לצילומים שלך, אלו שנמצאים ברשת. תיוג המיקום אגב, מאוחסן חיצונית, לא בתוך הקובץ.

הם לא מפרטים בדיוק איך נבנית היסטורית המיקומים הזו, אבל הטלפון שלך מייצר אותה, וממה שבדקתי, המיקום של הטלפון נרשם גם אם ה GPS לא מופעל או שאין קליטת GPS.

איך זה נעשה? חברות כמו גוגל או אפל יודעות את המיקום הגיאוגרפי של כמעט כל נקודת גישה ל Wi-Fi בעולם. בכל פעם שטלפון עם GPS (שיש לו קליטה מהלוויינים) נמצא בטווח קליטה של נקודת גישה ל Wi-Fi, גם הוא לא מחובר אליה, הוא מצרף יחד את קוד ההזדהות של נקודת הגישה והמיקום שלה, ושולח את זה לגוגל (ואחרים). אם למשל קנית נקודת גישה ל Wi-Fi חדשה והתקנת אותה, תוך שעות מיקומה תתווסף למאגר הנתונים הזה.

כלומר, גם אם בטלפון שלך לא דולק ה GPS וגם ה Wi-Fi לא מחובר לאף אחד, די בכך שיש נקודת גישה ל Wi-Fi בסביבה המשדרת לעולם את קוד הזיהוי הייחודי שלה, או תא סלולרי, בכדי שהטלפון שלך ירשום לעצמו את מיקומו בעולם בהיסטורית המיקומים שלך. ליתר דיוק בעותק מקומי, שיסתנכרן עם העותק ברשת לכשתהיה מחובר.

היסטורית המיקומים יכולה להכיל גם מידע שנשלף מהמיילים שלך. כמו שטיסות מופיעות מעצמן בתאריך והשעה הנכונים ב calendar שלי, על סמך זה שקיבלתי במייל אישור על הזמנת הטיסה, סביר להניח שאותו מידע משמש גם לייצור היסטורית המיקומים שלי. זה עובד אפילו אם הטלפון לא נמצא באותו מיקום כמו האדם עצמו. אבל אני לא בטוח.

בכל אופן, היסטוריה המיקומים שלי מתחילה רק ב 2009, שנה שבה כנראה התחלתי להשתמש מטלפון חכם עם מערכת הפעלה אנדרואיד. או שרק אז גוגל החלו לעקוב אחרי המיקום של המכשיר שלי. כך שהמיקום של התמונות מ 2007 לא שוערך על סמך היסטורית המיקום שלי. אז על סמך מה כן? לדעתי על סמך זיהוי חלק מהמקומות המצולמים בתמונות והרחבת התיוג מהמקומות שזוהו לתמונות שצולמו בסמיכות זמנים.

כדי לבדוק את ההנחה הזו, לקחתי את אחת התמונות שצילמתי באותה עיירה, וניסיתי לחפש תמונות ב google image search על פי תמונה זו (אפשר לחפש על פי תמונה, בגרסת המחשב של חיפוש התמונות. החיפוש לא העלה תמונות זהות (ברור, כי זו תמונה שלי) אבל תוצאת החיפוש העלתה שהמבנה הוא בסבירות גבוהה ארמון הדוכס בעיירה gubio. חיפשתי תמונות אחרות של אותו ארמון, ואכן, זה המיקום הנכון. אז ככה גיליתי שבתאריך זה וזה, היינו באותה עיירה.

זה עובד כמובן רק כאשר יש צילומי מבנים מוכרים פחות או יותר, בכל אופן, מבנים בעלי מבנה יחודי במידה כזו או אחרת. זה עובד רק אם זה מבנה או אתר שהרבה אנשים צילמו והעלו לרשת, וחלקם גם תייגו. אפשר כמובן גם להרחיב את ההיקש הזה. אם למשל ביום אחד הייתי באתר שקל לזהות כי הוא מאד פופולרי ובעל צורה ייחודית, כמו למשל כנסיית פרנציסקוס הקדוש באסיזי, אז גדלה הסבירות שמה שזוהה למחרת או אכן אותו ארמון הדוכס בעיירה הסמוכה. אבל אני לא בטוח שזה משהו שמשתמשים בו.  asisi-panorama

כל תיוג כזה, על סמך תמונה, יכול גם להיכלל להבא בהיסטורית המיקומים ולשמש לתיוגים נוספים, אבל זה כבר הרבה יותר ספקולטיבי, ומועד לכשל בו הנחה שגויה אחת גוררת אחרות.

יש כמובן את ה"בעיה" שהתמונות מהטיול בניו-זילנד שבני שולח לי בווטסאפ למשל ומגובות גם הן ל google photos, יגרמו לגוגל להניח שאני בניו-זילנד כרגע, ולהכניס את זה להיסטורית המיקומים שלי, מה שמאד יבלבל אותי כשבגיל שמונים אנסה נואשות להיזכר מתי לעזאזל הייתי בניו-זילנד.

בעצם, אולי זו לא בעיה, כי כיום רוב האנשים כוללים את עצמם בתמונה, לפני כל מקום ואתר, וזיהוי פנים עובד מצוין. את פרצופי המכוער אני ממש לא רוצה בדרך כלל לראות בתמונה, בטח שלא מעוות על ידי העדשה הקדמית בטלפון אבל אפשר לזהות שם בניו זילנד את פניו היפות של בני, לידיעת היסטורית המיקומים של גוגל…

אם זה סתם נוף, נאמר של כרמי אומבריה, השיטה הזו לא תעבוד. למטרה זו, מה שגוגל מנסה לעשות, זה למידה ממוחשבת. במאמר שהם פרסמו הם מציגים תוצאות לא רעות של זיהוי מיקום בעזרת מה שנקרא deep learning. המערכת הוזנה בסט אימון של תשעה מליון צילומים מתויגי מיקום (שזה סט קטן מאד במונחי גוגל) והצליחה לזהות מיקומים ברמה של אזור בדיוק של כ 30%, ויבשת בכ 70%, שזה הרבה יותר טוב מיכולת הניחוש של בני אדם, גם כאלו שנסעו וטיילו הרבה.

אני מוקסם מהיכולות האלו. אלו דברים שדיברנו עליהם בעבודתי בחברת אינטל לפני יותר מעשור, SVM) Support Vector Machine) היה מילת המפתח לטכנולוגיה הזו, בה האלגוריתמים בונים "ממיין" שאת הקריטריונים שלו למיון (על פי מקום, במקרה זה) הוא מפיק באופן אוטומטי מסט האימון שלו, וקריטריונים אלו הם לא משהו שניתן לניסוח בשפה אנושית, ובני אדם לא בהכרח מסוגלים להבין את הלוגיקה שלהם.

כמויות מאד גדולות של כושר חישוב נדרשות בשרתים (למשל של גוגל) למטרות מעין אלה, ועכשיו שמסתבר שגוגל אכן עושה את זה, כנראה שאינטל מסודרת לעתיד הקרוב. שוק המעבדים לשרתים יכסה לה את ההכנסות שהמעבדים למחשבים הניידים כבר פחות מספקים. אלא אם גוגל משתמשת במאיצים גרפיים, מעבדים של חברת nvidia, לצרכי למידה ממוחשבת של זיהוי תמונות, מאיצים שהארכיטקטורה שלהם מאד מתאימה לצרכים מסוג זה.

האם מפחיד אותי שגוגל יכולה לדעת איפה הייתי וגם מה עשיתי שם? יותר מפחיד אותי שאני לא אזכור איפה הייתי ומה עשיתי. חוץ מזה, אני לא משלה את עצמי שממשלות לא יכולות ממילא לדעת את זה, ולהן יש גם גישה למצלמות מעקב, לא רק לסלפי שלי מחזית איזו כנסיה. מצאתי מגוחך את חרדות אותו האמריקאי על שתמונת אשתו עם הנשק שלה תויגה במיקום של ביתו. מה יהיה כאשר ממשלת הרשע תבוא לאסוף את 300 מליון הנשקים שאזרחיה מחזיקים בבתיהם? פחחחח

כיוון שכך, אני לא רואה שום סיבה שגם אני לא איהנה מתוצרי הטכנולוגיות האלה. גם אני רוצה להיות מסוגל לדעת איפה הייתי ומה עשיתי, גם תשע או עשרים שנים אחרי.

Latent images

עבדללה פתח היה צלם גלויות נוף לבנוני, שנהג לתעד בקפידה במחברתו כל צילום שצילם, במשפט קצר. משהו כמו: "אנשים יושבים בבית קפה, הטיילת ליד הים, שקיעה". הוא צילם מאות סרטי צילום, ותיעד כך אלפי תמונות, אלא שבעקבות מלחמת האזרחים בלבנון בין 1978-1991 (שגם לישראל היה בה חלק) הוא לא הצליח לפתח את סרטי הצילום האלה. כשהמצב התייצב בלבנון, הוא כבר היה מבוגר מדי, וכבר לא פיתח את הסרטים האלה. אולי אפילו השמיד אותם.

אבל המחברות שלו שרדו, ובביאנלה לאמנות בוונציה השנה, באולם ה Arena  שב Giardini, שלושה שחקנים, ישובים ליד שולחן, הפרידו בטקסיות, בסכין מכתבים, בין דפי המחברות, דף אחר דף, והקריאו לקהל את הפסקאות המתארות את הצילומים, אחת לכל דף, וכך "פיתחו" מדי יום כמה מסרטי הצילום האבודים האלה, בעזרת אלפי הדפים של המחברות ההן, שתורגמו לאנגלית, באירוע שנקרא Latent images.DSC09510

הקשבה רצופה לתיאורי התמונות האלה יכולה הייתה אולי לעצב אצל השומעים תמונה מנטלית חיה של החיים בביירות ובלבנון של פעם, לפני המלחמות, לפני חיזבללה, לפני סברה ושתילה אפילו, תיעוד של תקופה שנעלמה, אולי יותר מצפיה בתמונות (כנראה קיטשיות) שעל סרטי הצילום האלה, לו היה מפותחים.

כמובן, בתנאי שמישהו היה אכן טורח לשבת שם מספיק זמן. אבל רק הסדרנים נשארים שם באולם מספיק זמן. למבקרים אין אף פעם מספיק זמן – אירוע כמו הביאנלה דורש שבועות, לא ימים בכדי שאפשר יהיה לצפות צפייה קשובה בכל עבודות האמנות בו, כולל עבודות הווידאו.

עבדללה פתח הוא דמות בדיונית, פרי דמיונם של שני אמנים לבנוניים (שכבר לא גרים שם) בשם Joana Hadjithomas  ו  Khalil Joreige (יש להם אתר) שיזמו את המיצג הזה, וגם מייצב בחלק אחר של הביאנלה, ב"ארסנלה", שם יש גם לקהל המבקרים הזדמנות "לפתח" את הדימויים הנסתרים (latent) האלה, אחד אחד, בעזרת סכין מכתבים וקריאה בקול רם. שם גם מוצגים הספרים שכבר נקראו, שדפיהם הופרדו בסכין זה מזה, גבם אל הקיר, פתוחים לקהל. אלו שעדיין לא, מוצמדים ופניהם לקיר, גבם לקהל, מחכים לפיתוח/פתיחה.DSC09508זו אחת העבודות היותר מעוררות מחשבה בביאנלה, שלעניות דעתי (המנוגדת לזו של מבקרים "מוסמכים" רבים) הייתה מוצלחת. העבודה הזו היא לדעתי דוגמה מוצלחת לאמנות מושגית, וכמו אמנות מושגית בדרך כלל, קריאת הטקסט המלווה את העבודה, (על הקיר, בקטלוג, באתר האמנים) היא חלק בלתי נפרד מהעבודה.

"תמונה שווה אלף מילים" מצד אחד (וכמה עשרות מליוני פיקסלים), אבל אחת השאלות שהעבודה הזו שואלת היא האם מה שנשאר לנו בזכרון מרוב התמונות שאנו מצלמים או רואים, הוא הרבה יותר ממשפט אחד כגון "זה וזה יושבים בבית קפה, הטיילת ליד הים, שקיעה"? אם בכלל?

לחלקנו יש זכרון יותר צילומי, והם יכולים לראות בעיני רוחם חלק מהתמונות שהם צילמו או ראו. אבל זה יהיה אחוז ממש זניח מכלל האוכלוסיה וגם הם יזכרו רק אחוז זניח מכלל התמונות שראו. ויש את האנשים שלא יכולים כלל להעלות דימויים חזותיים בעיני רוחם. יש על זה כתבה ב"הארץ" היום וקוראים לזה "אפנטזיה". ויש את כל שאר העולם שבאמצע, והם, את רוב התמונות שראו לא זוכרים אפילו ברמה של משפט קצרצר אחד.

אפשר לטעון שאפילו כשאנו מסתכלים בפועל בתמונות, שבהן אנו כה מוצפים, אפילו טובעים, תשומת הלב שאנו מקדישים לרוב התמונות שקולה בערך למשפט בן שלוש מילים. ואולי זו עוד אמירה שיש בעבודה הזו, משהו על הזילות שיש בדימויים החזותיים שהיא פועל יוצא מהקלות שבה אפשר לייצר ולשתף אותם. נכון שהיום כבר אף אחד לא "מפתח" סרטים, אבל גם אף אחד כמעט כבר לא מדפיס תמונות על נייר, ומעטים טורחים לגבות את התמונות שהם מצלמים, עוד פחות לגבות אותן ברזולוציה מלאה. אני מכיר המון אנשים שמצלמים רק בטלפון, תמונות שיתכן שהן משמעותיות בשבילם, אבל הם לא יעתיקו אותן למקום אחר, ויקבלו את אבדנם במשיכת כתפיים, כשיקרה משהו לטלפון. הם כנראה יתעצבו יותר על המכשיר מאשר על תכולתו.

ואפשר גם לשאול, האם הטקסט היבשושי שכביכול "מתאר" כל "תמונה" הוא יותר סובייקטיבי מהתמונה עצמה, שלו הייתה מצולמת הייתה ייצוג כביכול אובייקטיבי של המציאות? או שכבר זנחנו מזמן את המחשבה שצילום הוא יצוג נאמן של מציאות כלשהי, אפילו בעולם ללא פוטושופ?

ועוד אפשר לחשוב מה ההשלכות של המשלב הסימבולי (אצל לאקאן, זה המתבטא בעיקר במילים) כאשר הוא בא כאן במקום המשלב הדימיוני (שוב לאקאן, פה יהיו אלו הצילומים, המדומיינים). איך הטראומה של (המשלב) הממשי (שוב לאקאן), לבנון השסועה והמדממת, מופיע כסימפטום בדמיוני, כתמונות שתוקות, שאי אפשר אפילו לפתח, או לראות, במקום כשתיקות, מקום שבו אין אפשרות לדבר, בסימבולי. פה, השתיקה החזותית מוחלפת בפטפוט ריק בסימבולי.

ואולי יש בעבודה הזו אמירה על הספרות, על המילים בעולם כל כך חזותי ורווי דימויים כמו זה שלנו?

 

חיים של שיתוף

מוזר שמבין שתי פלטפורמות המחשוב שאתם יש לרובנו קשר בלתי אמצעי, המחשב האישי והטלפון החכם, דווקא הפלטפורמה שיותר מותאמת ליצור של תכנים – המחשב האישי, הרבה פחות מותאמת לשיתוף אותם תכנים, בעוד שהפלטפורמה שבה רובנו משתמשים בעיקר לצריכת תכנים, הטלפון החכם והטאבלט, מוכוונת כל כולה לשיתוף תכנים.

אני לא מכיר את מערכת ההפעלה של האייפון, אבל באנדרואיד, שיתוף הוא פרדיגמה יסודית, ממש "סלע קיומה" של מערכת ההפעלה הזו. גם בשטח מסך קטן, יש כמעט בכל מקום גישה ישירה לאיקון / צלמית של "שיתוף" וכשנוגעים בו, מופיעה רשומה ארוכה ארוכה של דרכים לשתף את התוכן המדובר, ומדובר בכמעט כל סוג של תוכן.

פרדוקס.

אפשר היה אולי להסביר אותו חלקית בקישוריות המשופרת של הטלפון החכם  המזמנת יותר אפשרויות לשיתוף. לרשתות סלולריות, שאליהן מחובר בדרך כלל הטלפון החכם, יש כיסוי רחב הרבה יותר מזה של רשתות Wi-Fi או רשת קווית אליהן מחובר המחשב האישי.

אבל מצד שני, המחשב האישי, עם המקלדת, העכבר, המסך הגדול וכושר החישוב העודף היא המקום שבו מסורתית יוצרו רוב התכנים, ולו רק משיקולים ארגונומיים. אז למה הפלטפורמה שבה מיוצרים התכנים כל כך לא מוכוונת לשיתופם?

ועדיין, אני חושד שהבעיה היא בעיקר מערכת ההפעלה. המחשב האישי מגיע בדרך כלל עם מערכת הפעלה של הרך הזעיר (חלונות) שפה ושם יש בה, בתפריט המופיע בלחיצה על לחצן העבר הימני, אופציה של "שיתוף" שבדרך כלל כולל רק דברים כמו ישום המייל של מיקרוסופט (outlook).  וזהו בערך, לעומת והטלפון החכם או הטאבלט עם מערכת הפעלה של גוגל או אפל, שם נגיעה באיקון של שיתוף חושפת רשימה שכדי לגלול את כולה נדרשים שני מסכים.

זו לא אשמת גוגל. למוצרי גוגל במחשב האישי יש אישיות ואופי שונים משמעותית ממצרי גוגל לנייד. לשתף תמונות מאפליקצית התמונות פיקסה אפשר רק לגוגל+ או במייל, ומגוגל+ ברשת, וגם זה, תכונה של הישום ולא של מערכת ההפעלה.

האם זו אשמת מיקרוסופט? כאשר עוצבה מערכת ההפעלה שלהם הפרדיגמה של שיתוף לא הייתה רלוונטית. קרה paradign shift מתי שהוא ומיקרוסופט לא השכילו לאמץ אותו. זה לא פשוט לשנות את כיוונה של ספינת ענק בת עשרות מליוני שורות של קוד. באמת. ויש פה גם מערכת אקולוגית מסועפת של מוצרי תכנה קיימים שלמיקרוסופט אין עליהם הרבה שליטה, שכולם צריכים להתאים את עצמם לממשק ופרדיגמה של שיתוף. באמת קשה. ויש פה עניין של סיבה ומסובב – לרך הזעיר יש יותר מוטיבציה להיכנס לטלפונים חכמים מאשר לאתחל את עולם המחשבים האישיים.

אולי, אם הם היו מאתחלים את פלטפורמת המחשב האישי עם פרדיגמות עדכניות, של שיתוף, של קישוריות, של מגע (וחלונות 8 למסך מגע הוא רק חצי עובד), הפלטפורמה הייתה חוזרת להיות משמעותית לאנשים. אבל אולי לא.

מה עצוב בזה? שזה מייצר רדידות. כי זה מעודד אנשים לשתף עם אחרים או תכנים ממוחזרים שחוזרים על עצמם שוב ושוב, או תכנים שיוצרו בטלפון החכם, תכנים שהיקפם מוגבל ואיכותם נחותה, מסיבות שאינן קשורות ליוצרי התוכן.

קשה להקליד על הטלפון החכם ולכן טקסטים הנכתבים עליו נוטים להיות קצרים ולא מעמיקים, וטוויטר הוא הפלטפורמה המשקפת את זה – 140 תווים, וזהו. או ווטסאפ. הרבה מסרים זעירים שלא מצטרפים יחד לאמירה מעמיקה. אבל הנפח הנמוך של הטקסטים הקצרים, מפתה את הכותבים להוסיף להם משקל על ידי הקצנת האמירה. הטקסטים הקצרים נוטים לכן להיות יותר בוטים, הרבה פעמים יותר אלימים ויותר פוגעניים.

אז מה נשאר? תמונות וקטעי וידאו המצולמים בטלפון. תכנים מקוריים. המצלמות בטלפון כבר לא רעות בכלל, בתנאי אור טובים. יש להן מספיק רזולוציה לאופני הצפייה הנגזרים משיתוף. אבל בסופו של יום אנחנו נשארים עם אוסף תמונות התחום לתנאי אור טובים, אבל לא טובים מדי (כי אז אי אפשר לראות את המסך) המצולמות בטלפון האחוז ביד אחת (וקשה לאחוז בו יציב) ולכן לא נוטה ללכוד אירועים בהם יש תנועה מהירה. תחום אורכי המוקד מוגבל מאד, אין זום אופטי למשל. ורואים את זה בתמונות. מספר התמונות שבהן יש קיצור פרספקטיבי ועומק חדות נמוך האופייני לעדשות טלה יורד והולך ואתו משתנה האופן שבו אנו רגילים לראות את העולם.

לא התכוונתי בכלל לכתוב על צילום. אבל אם אני כבר פה – פעם, תמונות "איכות" היו מצולמות במצלמות פורמט בינוני, כמו הסלבלד, והיו בפורמט רבוע. היום הפורמט הרבוע חזר ובגדול בחסות אינסטגרם. ושוב הדברים המעניינים נמצאים בעולם כשהם תחומים בתחום מרובע ולא מלבני (או עגול). העולם (כפי שאנו רואים אותו) משתנה, בגלל הפרדיגמה הזו, של שיתוף.

יש 33 קטגוריות בהן אני משתמש לקטלג רשומות, והיום שמתי לב, כשחשבתי לאיזה קטגוריה הרשומה הזו מתאימה, ש"מחשבים" היא לא אחד הקטגוריות האלה, והוספתי אותה. לא מוזר? מחשבים היו עולמי במשך יותר מעשרים שנה, עד לא מזמן. מקרה מובהק של הדחקה, נראה לי.

התינוק

התינוק השמנמן , השוכב על פרוות הדוב, ידו השמאלית האיתנה מרימה את פלג גופו השמאלי העליון כך שיביט לעבר הצלם, הוא כנראה אבי.

כך אני מסיק מזה ששמו של אבי כתוב על גב התצלום, בעפרון, באותיות לטיניות, בכתב חצי-רציף שנכתב ביד לא מיומנת, כנראה כתב ידי אני.

אבי לא בטוח שהתינוק בתצלום הוא אכן הוא. זיכרונו בימים אלו הוא כבר לא משהו שאפשר לבנות עליו. גם את סבי וסבתי כבר אי אפשר לשאול, לצערי. יתכן ששאלתי אותו כשהוא עוד זכר או אותם כשהם עוד היו פה ואז רשמתי את זה, אבל אני לא כבר זוכר. מסתבר שגם הזיכרון שלי הוא לא משהו שאפשר לבנות עליו. גם הוא, כמו ההיסטוריה כולה, לא באמת מה שהיה פעם.

אוזני התינוק, העגולות להפליא, תואמות היטב את עגלוליות לחייו התפוחות, ואת קימור ישבנו, העגול להפליא גם הוא. בטנו הצמודה היטב לפרווה עליה הוא שוכב, למרות חגורת כתפיו המורמת ממנה, מאפשרת לי לראות בתינוק הזה את המאבק העתידי של אבי במשקל יתר, כל חייו. המאבק שרק עכשיו הוא פטור ממנו, כאשר התרופות שהוא מקבל בכדי להאט את הכיבוי של מוחו, כיבו לו את התיאבון.  אפשר לראות כבר בתינוק הזה, את הנטייה להשמנה שירשתי גם אני, בה אני נאבק בה כל חיי, כמעט תשעים שנה אחרי הביקור ההוא בסטודיו של הצלם האלמוני.

קראתי לא מזמן על מחקר הטוען שאפשר לנבא את הצלחתו בלימודים של אדם על פי משקלו בלידתו. תינוקות שמנמנים מצליחים יותר, זעקה הכותרת בעיתון. על פי ממדי התינוק המצולם, בהנחה שהוא אבי, אבי היה אמור להיות פרופסור למשהו. אבל מה שהמחקר ההוא לא ניבא, הוא את מלחמת העולם השנייה, ואת הגזירות כנגד היהודים שקדמו לה. את אבא שלי העיפו בגללן מבית הספר אחרי תשע שנות לימוד.

עיני התינוק, המרוחקות זו מזו, מביטות שמאלה ולמעלה, אל מעבר לכתפו השמאלית, ומעל לידו השמאלית הנראית במפתיע די שרירית. אבי התינוק נראה כצופה בחשש אל העתיד המצפה לו, עתיד שאותו הוא  מסכם היום כעבר רצוף כישלונות ומלא החמצות. זוויות פיו של התינוק מופנות מטה, במעין ארשת מרירות המנבאת את זו שבה הוא משקיף היום לאחור, על שמונים ושש השנים שעברו מאז אותו יום על הפרווה הכל כך רכה באולפן הצילום המחומם היטב.

קשה לדעת מהתצלום, כולו בגווני סֵפּייה, מהו צבעה המדויק של אותה "פרוות הדוב" עליה שוכב התינוק. האם היא באמת פרוות דוב או שאולי "סתם" של כבש. אולי "פרוות דוב" היה פשוט שם גנרי למה שהצלמים דאז כנראה החזיקו בסטודיו שלהם, ולקחו עמם אל בית הלקוח, כדי לצלם את התצלום שפעם היה הראשון באלבום התמונות של כל אחד – בימים שבהם מצלמות היו רק בסטודיו, והתצלומים רוטשו, לא תמיד ביד אמן.

די בטוח שאבי לא שוכב שם על פרווה סינתטית – לא בגלל שבשנות העשרים של המאה העשרים עדיין לא הגיע עידנה של המודעות לזכויות בעלי חיים. כאשר אבי נולד עדיין לא הייתה אנטיביוטיקה, נשים עדיין לא הצביעו והעבדות הייתה חוקית בחלקים לא מבוטלים של העולם, וכנראה שעוד לא הייתה אז פרווה סינתטית, לבטח לא כזו שנראתה כך, כה רכה ופרוותית.

בלורית שערו של התינוק-אבי בתצלום, מסורקת יפה מטה, כלפי המצח, מנבאת את מה שאבי רואה כניצחונו, אולי היחידי, בחייו; את הצלחתו לשכנע את בלורית שערו הסוררת לפנות אחורה, מאבק לו הקדיש את כל השנתיים בהם הסתתר עם הוריו מאימת הגרמנים, בחשכת התקרה הכפולה של מתבן בכפר סלובקי נידח, כשרשת שיער לראשו יומם ולילה.

כל זה בהנחה שזה אכן אבי שם בתצלום. יתכן בהחלט שזה תצלום של אחיו הבכור, זה שנרצח בגיל שבע עשרה במחנה השמדה כלשהו. אם זה תצלום של אחי אבי, זה שאני נקרא על שמו, אז אכן, יש לו לתינוק ההוא סיבה טובה להסתכל אל העתיד בחשש. הרבה יותר מאשר לו היה התינוק הזה אבי.

כי אבי לא רואה כיום את עברו ביתר בהירות מזו שבה התינוק ההוא ראה את עתידו – היו לו לאבי בעברו לא מעט רגעים שחבל שאינו זוכר, אירועים שלא היו כולם רק חלק מרצף של כישלונות.

הי אבא, אני נולדתי. זוכר?

העדשה והעין

האישון המנתר שלנו, הקולט בכל פעם חלק אחר של זה הניצב לפנינו , הקופץ מחלק אחד של הפנים עליהם אנו מביטים לאחר, מעין אחת לעין השנייה ומשם לפה, לפעמים גם לחלקים אחרים של הפנים. פחות לחלקי גוף אחרים, מייצר במוחנו ייצוג של הניצב לפנינו שאינו הקפאה של רגע מסוים. להפך – מה שאנו רואים הוא היתוך של מבטים מזמנים שונים. מבטים אלו לא מהווים סריקה מסודרת של האובייקטים והסובייקטים הנראים לנו, אלא סריקה אקראית, אבל רק למחצה – יש משקלות די צפויים לכמות הזמן ההתבוננות שמוחנו מקדיש לכל סוג של דבר. אבל הסדר, שבו ניתן להבחין על ידי מעקב אחרי תנועות האישון, לא ניתן לניבוי.

כל זה, עוד לפני שהזיכרון נכנס לפעולה. כל זה הוא רק עיבוד תמונה בזמן אמיתי שמבצע מוחנו, על מידע שנרכש, ונמצא עדיין ב buffer, אך עדיין לא טופל ועובד, אותו המנגנון שמאפשר לנו לראות 24 תמונות בשנייה כתנועה רציפה, שמאפשר קולנוע וטלוויזיה.

אבל מוחנו אפילו יותר יעיל מזה. דברים שהוא כבר מכיר היטב, הוא כבר לא טורח לראות מחדש. וכך, מוחנו משלים חלקים מהתמונה במידע חזותי שנרכש זמן רב, אולי שנים, קודם לכם. לא תמיד אנו מבחינים שהדברים השתנו…

אולי זו הסיבה שתנועתם של גופים נעים, המוקפאת בצילום, תכופות לא נראית לנו אמתית. מוריס מרלו פונטי, בספרו/מאמרו "העין והרוח" (עמ 72) מצטט את רודין (הפסל) האומר כך: "מה שנותן את התנועה, הוא דימוי שבו הזרועות, הרגליים, מרכז הגוף, הראש, נלקחים כל אחד ואחד ברגע אחר, זהו דימוי המציג לפיכך את הגוף בעמדה שלא הייתה לו בשום רגע".

הצילום, הצילום "הרגיל", מראה את הגוף דווקא בעמדה שהייתה לו ברגע נתון, אחד ספציפי. ולכן, התנועה נראית לנו הרבה פעמים קפואה, מלאכותית, גם אחרי יותר ממאה שנים שבהם מראות העולם מתווכים לנו ברובם דרך צילומים.

אבל יתכן שזה מתחיל אולי להשתנות. יש לי חשד, שזה כבר נכון בחלק מהצילומים שאני מצלם בדור החדש של מצלמות איכות שבהן אין מראה המנתרת מעלה-מטה בכל צילום. כלומר, לא ב SIngle Lens Reflex. יותר ויותר מהצילומים שלי הם היתוך של מספר צילומים, ובחלק גדול מהמקרים, המצלמה עושה את ההיתוך הזה בעצמה, בלי לתת לי פתחון פה כלל. (יכולתי לדרוש פתחון פה זה, ולעשות את ההיתוך הזה בעצמי, אך אני עצלן).

מתי זה קורה? כאשר המצלמה מחליטה שבסצנה המצולמת יש טווח עוצמות אור הגדול מזה שהחיישן מסוגל להכיל, ולכן היא מבצעת מספר חשיפות עוקבות בערכי מהירות וצמצם שונים, ואז היא מתיכה יחדיו את התמונות השונות לדימוי אחד בעלת תחום רחב של ערכי תאורה. קוראים לזה HDR.

יש עוד נסיבות שבהן המצלמה מצלמת מספר פעמים ומייצרת תמונה אחת. בתנאי אור חלש, שבהם מהירות הצילום תהייה אטית מדי, כאשר נדרש תחום רחב של מרחקי מיקוד ("הכל בפוקוס"), צילום פנורמות  ועוד. המשמעותי הוא שהתמונה המופקת היא היתוך של דימויים שנלכדו בזמנים שונים, קצת כמו שפועלת הראייה שלנו. (זה שהדימויים נלכדו קרוב מאד בזמן זה לזה לא משנה את העובדה המשמעותית שיש פה דימוי שאין לו זמן אחד ידוע שבו היה במציאות מה שרואים בצילום). בדיוק כמו ציורים של גוף נע אמורים להיות, על פי רודין.

מה קורה כאשר ידו של האצן המצולם נעה בתוך המסגרת (frame) בין צילום אחד לשני מאלו המרכיבים את הדימוי הסופי? המצלמה מבצעת עיבוד תמונה, יודעת לבודד את החלק שזז, ולהכיל בדימוי הסופי את אחת הגרסאות המצולמות של היד. אבל יתכן בהחלט, שרגלו של האצן בדימוי הסופי היא מתמונה אחרת ברצף וצולמה כמה עשיריות השנייה קודם לכן או אחרי כן. כלומר, יש בעולם בכלל, ואצלי בפרט, הרבה מאד דימויים שבהם גוף האדם המצולם לא היה באמת בתנוחה הנראית בשום רגע שהוא.

רק שאין לאיש שליטה על זה. וכדי שתהייה שליטה, כל מה שנדרש הוא תוכנה שתיקח סדרת צילומים שצולמו ברצף מהיר, ותאפשר להתיכם יחד, אם בשליטה ידנית או באורח אוטומטי, כך שייווצר דימוי שבו התנועה היא מזוייפת אך אמיתית. לא משקפת את העולם אלא "רק" את האופן בו אנו רואים אותו.

רעיון מזעזע? בכלל לא. הצילום בכלל והצילום הדיגיטלי בפרט עושים את זה מאז ומתמיד. דוגמה? יש בכל חיישן פי שניים פיקסלים שמעליהם יש פילטר ירוק מאשר כאלה שעליהם פילטר אדום או כחול. למה? כי כך אנו רואים. 700px-Bayer_pattern_on_sensor.svg

מעלה קרחות

התיישבתי בחלק האחורי של אולם קוגן, בבניין החדש של הפקולטה להנדסת חשמל בטכניון, ליד אחד שקעי החשמל הבודדים באולם (מה הקטע עם העניין הזה? למה עוד לא הפנימו שכל כסא צריך שקע?).

הסיבה היא כנס בשם TCE systems day של המרכז להנדסת מחשבים בטכניון (TCE). ישבתי שם ומלמעלה השקפתי על ים של קרחות. אני מגזים טיפה. יש באולם כמאה אנשים, מתוכם יש כארבעים (כולל שתי הנשים) שאינם קרחים. כנראה שאנשים חכמים, מתקרחים מהר יותר

אז מה היה שם מעניין? מצאתי עניין בשני דוברים שהציגו נושאים הקשורים לצילום. SagivTech הציגו תכנה לעיבוד תמונה המיועדת ליצור סרט וידאו תלת ממדי ברזולוציה גבוהה, שאפשר לשנות בו את זוית הצפיה, באורח אוטומטי מתוך אוסף קטעים של סרטי וידאו שצולמו מזויות שונות בטלפונים חכמים על ידי אנשים שונים שנכחו באותו האירוע, כמו למשל הופעת רוק, שבה אלפי אנשים בקהל כולם מצלמים ומסריטים את ההופעה מזויות שונות. בסרט הזה, שישותף ברשת חברתית נאמר, יוכל כל אחד לבחור את נקודת המבט ממנה הוא יראה את האירוע, נאמר הופעה של האבנים המתגלגלות (לא הייתי..) או נאמר חתונה, ואפילו תוך צפייה, לשנות את נקודת המבט שלו.

אם זה נשמע עתידני, אז חישבו על כל שמדובר על אוסף סרטים ותמונות שצולמו מזוויות שונות שאף אחת מהן לא ידועה, באיכויות שונות, באורך שונה ובזמנים שונים, ושהועלו לאתר של האירוע בזמנים שונים. לא במהלך האירוע עצמו – שם אין מספיק רוחב סרט להעלות אפילו וידאו אחד, אפילו לא לשיחות טלפון לכל המוני הצופים. מאתגר. זהו בעצם פרויקט מחקר פן-אירופי ש SagivTech מספקים לו שרותי תכנה במיקור חוץ. עתידני, מאתגר, אבל אפשרי. בסופו של דבר, הצופים יראו סרט וידאו שאף אחד בעצם לא צילם אותו, במיוחד כאשר הם יבחרו נקודות מבט שאינן מתלכדים עם אלו של אחד הצלמים.

ההרצאה האחרונה בכנס הייתה של Core | photonics . הם עוסקים בתחום הנקרא  Computational Photography. ומפתחים מצלמות לשוק הטלפונים הניידים, מצלמות מרובות מִפתחים. (multi-aperture).

הסיבה הראשונית לפתח מצלמה כזו היא כדי להקטין את עובייה, ולאפשר להתקין אותה בטלפונים יותר ויותר דקיקים. הרעיון פשוט קונספטואלית ומסובך למימוש. העובי של העדשה הוא פונקציה של קוטרה. אם מפצלים את החיישן לשתיים, ושמים על כל חצי עדשה נפרדת, אפשר להקטין את קוטר כל אחת מהעדשות ולכן את עוביין. וכך, המצלמה כולה יכולה להיות דקה יותר, ואתה הטלפון. אפשר כמובן לחלק את הגלאי לארבע, או כל מספר בעצם. יש חברות אחרות שפיצלו את החיישן ל 16 חלקים ובעצם מספקות מערך של גלאים, כל אחד עם העדשה שלו. הקושי טמון במיזוג התמונות מהגלאים הממוקמים אחד ליד השני, לתמונה אחת.

חלק מהקושי נובע מהצורך לתקן את הסטייה הנובעת מזה שכל אחד מהגלאים רואה את התמונה בזווית מעט אחרת. אבל מי שאלוהים נותן לו לימונים, יכול לעשות מזה לימונדה..וכך, כיוון שהמרחק בין הגלאים ידוע, אפשר לחשב בדרך גיאומטרית את העומק של כל חלק מהתמונה, ובכך לייצר "מפת עומק" של התמונה המצולמת. מפת עומק כזו יכולה לשמש להרבה מאד עיבודים נוספים, כמו למשל הסרת/החלפת רקע, או בידוד של אובייקטים.

מה עוד אפשר לעשות עם ריבוי גלאים ועדשות? יישום אחד שהוצג בכנס, היה שילוב של גלאי אחד החש בשחור לבן (ללא מערך פילטרים באדום-ירוק-כחול (RGB), כלומר זה החש רק Luma ומערך אחר שלו יש מערך פילטרים, ומשמש בעיקר ללכידת הצבעים (Chroma). אפשר כך לספק רגישות גבוהה יותר לאור, ששקולה ליותר מ EV אחד (צמצם נוסף או הכפלת זמן הצילום). והתוצאות שהוצגו היו אכן מרשימות.

ויש עוד, לא מעט.כמו למשל "זום אופטי" בעל טווח יותר רחב. זום אופטי בהקשר הזה הוא לא מה שחשבתם. בדרך כלל, במצלמות של טלפונים מתכוונים לכך שהעדשה בעלת אורך מוקד קבוע, אבל לחיישן יש רזולוציה מספיק גבוהה עד שגם כאשר בוחרים רק את מרכזו, במצב "טלסקופי" יש בריבוע הזה מספיק פיקסלים לספק את הרזולוציה הנקובה. ולכן הזום "אופטי" כי הוא לא מקריב רזולוציה במצב Tele. כלומר, הוא כן מקריב, אבל זו רזולוציה שלא סיפרו לך שיש ממילא.

כאשר יש יותר מחיישן אחד, אפשר על כל חיישן לשים עדשה בעלת אורך מוקד אחר, למשל אחת רחבת זוית ואחת טלסקופית, וכך לספק טווח זום יותר רחב.  Core | photonics מדברים על תחום של 3X זום, וזה מורכב משילוב של שני חיישנים שעל כל אחד מבצעים זום דיגיטלי למעשה של 1.7 X לערך, וכך יוצא שלא צריך רזולוציה מאד גבוהה של החיישן. הם נקבו ב 45 מגה פיקסל בשני החיישנים גם יחד, במקום 72 מגה פיקסל בחיישן יחיד, כדי להגיע זום של 3X. והעדשות גם פחות עבות, כי קוטרן קטן יותר. רעיון טוב.

עצם הרעיון, של תמונה המכילה מבט אל העולם ממספר נקודות מבט ובמספר אופנים שונים מעניין פילוסופית, ויש לי הרבה מה להגיד על זה, אלא שמאוחר, אז בפעם אחרת…

נכון שכבר בתחילת הצילום היה נפוץ צילום סטריאוסקופי שיוצר משתי עדשות ושתי "חיישנים" (אז קראו להם נגטיבים..) אבל פה מדובר על תמונות בדו-מימד, כאלה שהאופן בו יוצרה התמונה, והאלגוריתמים שבהם השתמשה התוכנה הם לגמרי תעלומה הן לצלם והן לצופים. שוב נכון שכבר כיום, המשתמשים לא יודעים באמת איך מותמרת האינפורמציה ממערך החיישנים שתחת למסכת ה RGB למידע גלמי, ואיך מידע זה נדחס אחרי כן, אבל פה מדובר על סקלה אחרת לגמרי של עיבוד תמונה.

יש עוד הרבה דברים שאפשר לעשות עם ריבוי חיישנים וריבוי עדשות. אבל על כך ברשימה הבאה (בכתיבה…).

 

 

 

איש בלתי נראה

"I am an invisible man. No, I am not a spook like those who haunted Edgar Allan Poe; nor am I one of your Hollywood-movie ectoplasms. I am a man of substance, of flesh and bone, fiber and liquids—and I might even be said to possess a mind. I am invisible, understand, simply because people refuse to see me.Invisible Man, Ralph Ellison

Wall

הצילום מעלה, של Jeff Wall, הנקרא After "Invisible Man" by Ralph Ellison, the Prologue, מבוים על פי הפרולוג לסיפור של Ralph Ellison, סיפור המספר את סיפורו של אדם המתגורר בחדר תת קרקעי, החסום לעולם, בבניין ל"לבנים בלבד" בחלק העשיר של מנהטן על הגבול עם הארלם. אדם שחור המאמין שאנשים  לבנים לא יכולים לראות אותו.

מבקר האמנות מיכאל פריד, בספרו על אמנות הצילום, רואה בתצלום המחשה של מושג ה"עולם" של היידגר, (גם אם הצלם לא בהכרח התכוון לכך), כי דמות האדם היושב עם הגב אלינו, שקוע במחשבה (תוך כדי יבוש של סיר), היא כול כולה "בתוך העולם" של עצמה. היא לא מסתכלת עליו "מבחוץ" כפי שהיוהרה האנושית חשבה שאפשרי החל מימי היוונים ועד היידגר. היא מה שהיידגר מכנה a dasein. היא ישות המתקיימת בעולמה שלה, כי היא פשוט בו, מתחממת לאורן של 1369 נורות הלהט המאירות את החדר הבלתי נראה בחשמל שהאדם הבלתי נראה גונב מחברת החשמל המונופוליסטית (Monopolated Light & Power ) גם כאקט של מחאה וגם כדי לגרום לעצמו להרגיש, שלמרות שהוא בלתי נראה, יש לו צורה.

כדי שאנחנו, ה"אנשים הלבנים" נוכל "לראות" את האיש הבלתי נראה הזה, בנה הצלם את החדר שבתצלום על שלל החפצים שבו, ומיקם בו את הדמות כך שאנחנו כן נוכל לראות את האדם ש"אנשים לבנים" לא יכולים לראות, ואת החדר המוסתר המוסתר מתחת לאדמה בין יסודות הבניין ללבנים בלבד. ברור לנו שהתצלום מבוים, אך זה לא מפריע לנו, בצפייה ארוכה וממושכת בצילום הענק הזה (המוצג על תיבת אור בגודל 174X250 ס"מ), להיות גם אנחנו בעולם החשוך/מואר הזה.

אני, אולי בפשטנות יתר, רואה בכוונת הצלם פה רצון להראות לנו (גם) את האנשים הבלתי נראים שסביבנו. יש אחרים, הבאים ממקום של ביקורת פוסט-קולוניאלית, הנוטה לתקן תיקוני-יתר את הטעון תיקון, המבקרים את התצלום על כך ששוב יש כאן אדם לבן (הצלם) החושף אדם שחור ובכך "מנצל" אותו, כמו  את אותן הנשים השחורות העירומות בצילומי ה National Geographic. (אני תוהה אם כבר אפשר היה לראות בעיתון הזה שד לבן חשוף). וכמובן, לא מעניין אותם שהאדם בתמונה הוא עם הגב אלינו כדי להמחיש את "משוקעותו" בעולמו, בדיוק כמו השרטט בתמונה של Chardin מטה. מבחינתם, זו שלילת הזהות האינדיבידואלית של האדם השחור.young-draughtsman-copying-an-academy-study

קשה עם משטרת המחשבה המבקרת כל דבר מזווית הראיה של איך מוצג ה"אחר", אם זו אשה, מזרחי, שחור. אבל מצד שני, צודקת למשל סוזן סונטג כשהיא כותבת ב"על סבלם של אחרים" שצילומים של מלחמות, סבל, עוני, כשהם מוצגים כיצירות אמנות במוזיאון, שאנשים מטיילים לידן, ולא כתיעוד שיש מאחוריו אג'נדה ושניתן לבחון אותו בפרטיות, באריכות ובעיון, יש בו פגם מוסרי מסוים.

את העבודה של  Wall קשה לי למקם על סקלת "התקינות הפוליטית" אבל זה גם לא ממש מטריד אותי. גם כי זו עבודה מטרידה, משפיעה וחשובה, וגם אולי בגלל שאני לא "האחר", לפחות לא בישראל. אולי זו ההגשמה האמתית של הציונות – שה"יהודי" כבר לא נחשב ה"אחר".

ראיתי את העבודה לראשונה במוזיאון לאמנות מודרנית בסן-פרנסיסקו, באחת מאותן נסיעות העבודה שאפשרו לי (גם) להרחיב את אופקי האמנותיים. אז, נזכרתי דווקא בחנויות המנורות אליהן הלכנו בילדותי כמה וכמה פעמים לקנות אהילים, "צילארים" בהונגרית מעוברתת של אבא שלי, שהיו  בעיר התחתית של חיפה, בין הרחובות מעלה השחרור וככר פריז. חנויות שבסגנון השנים ההן השתדלו לדחוס כמה שיותר גופי תאורה לכל מטר מרובע של תקרה. את שעמום ההמתנה שם להחלטה הגורלית איזה אהיל יבחר היינו מעבירים בשיר שהמצאנו לצורך העניין, שהלך בערך כך: "לריפופ, לריפופ, צילאריפופ.." לפי מנגינת שיר שאת שמו אני כבר לא זוכר. כנראה שהלכנו הרבה פעמים לקנות אהילים, או שהחוויה הייתה טראומתית. כך או כך, אני יכול לשחזר בדמיוני את החנויות האלה, ואת מיקומן המדויק.

נזכרתי שוב בצילום מעלה  כשנתקלתי באיש הבלתי נראה החיפאי. זה המתגורר במערה, כאן בחיפה, מתחת לאפנו הקולקטיבי. וכך זה קרה:

כשאני נוהג, יש לי נטייה מגונה להסתכל על כל מקום חוץ מהכביש. זו בפירוש הפרעה תפקודית, שכן המודעות שלנו אמורה בזמן נהיגה להיות מוגבלת לריבוע המכיל את החלון הקדמי, מראות הצד והמראה האמצעית. זה מה שדרוש לנו כדי להתרכז בנהיגה ולהגיע בשלום מנקודה א. לנקודה ב. (הריבוע לא אמור להכיל את מסך הטלפון הנייד שלנו..). מוחנו אמור לסנן מתודעתנו את כל הקלטים שבסינון ראשוני לא נחוצים לנו, כדי שנוכל להיות מה שהפילוסוף מרטין היידגר מכנה "להיות משוקעים בעולם".

כפי שאנו לא זוכרים בתום הנסיעה את כל התמרורים שבדרך, את כל מאות הפעמים בהם החלפנו הילוך (כן, יש כאלה שעושים זאת…) או הסטנו את ההגה כדי לעבור ממסלול למסלול. אם לא קרה שום דבר חריג, אזי כל הדברים האלה לא אמורים להיות בתודעה שלנו, לא יותר מאשר אותה ידית הדלת אותה סובבנו כדי להיכנס לחדר לפני רגע. אם היא לא נתקעה, היא אולי חלק מעולמנו, אך לא נמצאת בתודעתנו,

העיניים שלי נודדות לכל עבר בזמן הנהיגה, ובין היתר, באחד הכבישים שבהם אני עובר לא מעט פעמים, שמתי לב לשקיות הניילון התלויות בפתח של מה שנראה כמערה, בצוק שתחתיו עובר הכביש.

P1030526

לראות את השקיות האלה, הוא עוד סוג, אחר, של הפרעת ראיה. זוהי תקלה במסנן שמסנן מתודעתנו את הדברים שקשה לנו לחשוב עליהם, שעדיף לנו לא לראות או לחשוב עליהם. שמאפשר לנו לא לראות בשניצל בצורת כוכב של "מאמא עוף" שהוצאנו מהמקפיא את בעל החיים בעל התודעה, והרגשות, שמגופו נחתך האיבר הזה. שמאפשר לנו לא לשים לב לאיש המחפש פחיות משקה בפח האשפה של דוכן הפלאפל שבו אנו אוכלים או לא לחשוב על הדרך הארוכה שעשו בין השעה שלוש לפנות בוקר ועד שבע, בדרכים לא דרכים, האנשים שבונים ו/או משפצים את בתינו.

באחת הפעמים שבהם עברתי בכביש, חשבתי שכדאי לראות מה קורה שם, עצרתי וטיפסתי בשביל התלול המוביל את מה שהתברר כמערה לא גדולהP1050762

ובתוך המערה, הופתעתי למצוא את האדם הבלתי נראה החיפאי, שנראה כאילו הוא חי שם דרך קבע, צמוד לכביש ראשי סואן, בלי שאיש ישים לב.

P1050760

כמו האדם בתמונה של Wall, גם הוא אדם שחור שאנשים לבנים לא מסוגלים לראות. האדם השחור במקומותינו הוא כמובן הפלסטיני, לא המזרחי ואפילו לא יוצא אתיופיה. הפלסטיני הוא זה שחי בחור שבתוך "הבניין ללבנים בלבד" שאותו אנו מכנים "מדינה יהודית ודמוקרטית" או "וילה בג'ונגל", זה שגובל ב"הארלם" כמושג, קרי – במקום בו גרים "השחורים".

הפלסטיני במערה הזו סיפר שהוא יליד חיפה, בן למשפחת אבו-ג'אבר שהתגוררה מעבר לכביש במבנה אבן (שעדיין נמצא שם) שנים רבות עד שפונתה משם בלחץ השכנים היהודים החרדים שהפריעה להם נוכחות ה"ערלים" בשכונתם. מצד שני, לשכנים לא מפריע שהאיש במערה יוצא מהמערה בשעות הבוקר המאוד מוקדמות ומנקה את הישיבה ובית הכנסת שלהם לפני שהם מגיעים לתפילה. את זה הם מסוגלים לא לראות. P1050761

צילמתי אותו, בהסכמתו שבשתיקה, מבשל את ארוחתו על גזיה – עם הפנים אל המצלמה, אבל כך שאי אפשר לזהותו. אבל בכל מקרה, כדי לזהותו אנחנו צריכים להבחין בקיומו, ומזה אנחנו הרי מצליחים להימנע. אני מקווה שלא "גזלתי את הסובייקטיביות" שלו. יש לו שם, יש לו פנים. הוא בן 50, רזה, שערו שחור וסמיך. אין לו חשמל, אין לו מים, ותקרת המערה לא ממש מסוככת עליו מגשם כאשר יש רוח חזקה. הצעתי לו שק שינה ושמיכות, אבל כרגע יש לו. לפעמים אין לו, כי ילדים מהשיכונים הסמוכים נכנסים למערה וזורקים, ב"משובת נעורים" את חפציו הדלים החוצה.

בדקתי כמה פעמים בשעות הלילה וראיתי שאין אור בוקע מהמערה, ממש כמו מהחור בו גרה אותה הדמות בצילום מעלה, שאלפי הנורות בו לא מפיצות אור היוצא החוצה, אלא רק בתצלום, שם האור מהנורות המצולמות אף מועצם על ידי אור היקרות שבתיבת האור עליה מוצג הצילום.

אבל במערה שבחיפה, שבה גר האדם השחור הבלתי נראה שלנו, חשוך וקר. ורטוב.