דה-טריטוריאליזציה

ישבתי לי על המדרון הצופה על עמק הירדן, במקום בשם אום-זוקא, ושתיתי תה מאד מתוק עם שני רועים בדואים וידידתי חנה, ותוך כדי שיחה על הכפר שבו נולד סבו של אחד הרועים, כיום בצד הירדני של הנהר, התגלגלה השיחה לכיוון כללי יותר, ודיברנו על טריטוריה, טריטוריאליזציה, ודה-טריטוריאליזציה.

בזמן שפאוזי ניסה באמת ובתמים להבין מה בדיוק מפריע לחבורת הנערים ש"נאחזו" בגבעה ליד,  זה שהוא רועה את הכבשים והעזים שלו על המדרונות הפונים אל הבקעה, שם עוד נותר מעט שלף למאכל הצאן, ניסיתי למפות את מה שקורה שם, על הגבעות הצחיחות האלה, לעולם ההמשגות של ז'יל דלז.

התמהון של פאוזי לא היה מעושה. השריר של טריטוריאליות פשוט לא היה מפותח מספיק אצלו. "למה לא יכול כל אחד ללכת ולבוא לאן שהוא רוצה, בלי להפריע לאף אחד אחר?" הוא תהה. בעבר, היו הוא ובני משפחתו נעים ונדים על פני כל האיזור, כל הדרך מהאיזור בו נמצא כיום מפגש הגבולות המשולש של ירדן-עיראק-סעודיה  ועד צפון בקעת הירדן, משני עברי הנהר. והם היו פעם פה, ופעם שם. ולא היו להם דרישות טריטוריאליות משום סוג.

ואז באים אנשים, וטוענים שאלוהים נתן להם את הארץ הזאת, לפני כמה אלפי שנים, ואין מקום בארץ הזאת לאנשים שהם לא הם. גם אם הם מסתפקים במועט, וחיים רק מגידול צאן באיזורים צחיחים ושוממים. זה לא אישי – זה פשוט עניין עקרוני. ולכן באים האנשים ההם, מהסניף ה"לא חוקי" של המפעל הציוני, ומיידים אבנים ברועי הצאן בזמן שהם מנסים למצוא קצת אוכל לעיזים והכבשים. או שבאים האנשים ההם, מהסניף הרשמי של המפעל הציוני – חטיבת כפיר, נכנסים למטווח על הגבעה מעל, ומתחילים לירות מעל ראשי הרועים -שטח אש עאלק. או שבאים האנשים ההם, מהסניף החצי רשמי של המפעל הציוני, ומסמנים את השטח כשמורת טבע, בה אסור לרעות צאן, אבל מותר לפזר מבנים יבילים בשפע על כל פסגה. (תחת כל עץ רענן יהיה קשה שם).

הבעיה של הבדואים האלה, היא שהם לא קראו בדלז. אם הם היו קוראים, הם היו מבינים שלא רק שמנסים לסלק אותם מהטריטוריה הפיזית בה הם נודדים, או דה-טריטוריאליזציה, אלא גם מהטריטוריה במובן שאליו התכוון הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז, רוצים להוציא אותם ולהעביר אותם לאחרת.

גם הבדואים, על אף שהם חווים את עצמם כלא כבולים לטריטוריה, לפי סט ההמשגות של דלז, הם מייצרים טריטוריה. סט ההרגלים שלהם, ריבוי הדברים שהם "יודעים", האופנים שבהם הם מתנהלים במרחב, (לא דווקא במרחב גיאוגרפי מסויים), מערכת הסימנים והמחוות שלהם, הדרך שלהם להתמקם במרחב, האופן שבו הם ממקמים אוהלים, הדרך בה הם מתייחסים איש אל רעהו, ובעל אל אשתו, כל הדברים האלה, שאפשר היה לכנותם "הזהות הבדואית", הם ברמת אבסטרקטית סוג של "טריטוריה".

יתכן שהטריטוריה שלהם לא כוללת בין מרכיביה גבולות מדיניים, אבל היא כוללת מרכיבים רבים ומגוונים, שמרכיביהם, מידתם וכמותם משתנים בין בדואי לבדואי, אבל מידת החפיפה שלהם גדולה דייה בשביל להגדיר מהו בדואי. למשל, כנראה שאין (כמעט) בדואים טבעוניים. ממה הם יחיו במדבר אם לא מהצאן?

אבל הבדואים חיים במדינה שבה ה"טריטוריה" של הרוב, זה ששואף ששלטונו יהיה אבסולוטי, כוללת מרכיבים כמו "זהות יהודית", ו"אתה בחרתנו", ו"ארץ ללא אנשים  – לאנשים ללא ארץ", ו"גאולת הארץ". וברור לאנשים ששולטים בה שנוודות היא משהו שהיה בסדר כשאבות אבותינו נדדו הנה מארם נהריים (נניח, אין לזה שום ביסוס ארכאולוגי) אבל אין לו מקום במדינה "מודרנית", בה כל מקום ישוב צריך שיהיה מוסדר (בניכוי "מאחזים").

מה שמנסים לעשות לבדואים בנגב, לרכז אותם ב"ערי מסכנות", (שבה העוני שלהם יהיה יותר חסר תקווה וחסר תוחלת,) ולאלו בשטחי C, לדחוק אותם משיפולי השומרון והרי יהודה אל העיירות והכפרים הפלסטיניים שבשטחי A ו B הוא רה-טריטוריאליזציה גם במובן המרחבי-גיאוגרפי אבל גם, ובעיקר, במובן הדלזיאני. להבנות את הטריטוריה (האבסטרקטית, הדלזיאנית) הבדואית מחדש. כטריטוריה שבה מובן מאליו שבשביל להקים אוהל על אדמתך אתה צריך היתר בניה. טריטוריה בה כל ההרגלים, המחוות, הסימונים, ההמשגות, משתנים. אולי בטריטוריה חדשה זו יהיה היחס לנשים פחות מחפיר.

בעצם, מה שמדינת הלאום היהודי עושה לבדואים, עושה הקפיטליזם לכולנו. בזה שהוא מגדיר מחדש את ה"טריטוריה" שלנו, ההרגלים שלנו. למשל האופן שבו הוא מפורר את הקווים המפרידים בין שעות העבודה לשעות הפנאי, למשל באופן בו הוא מפרק ומרכיב מחדש את ההבנה של מהי עבודה, מהו מקום עבודה, מה שווה לך לעשות עם כספך, מה גורם לך סיפוק. אפילו דברים כמו "מהי משפחה": האם שווה לך לעשות ילדים – על ההוצאה הכרוכה בכך, או לא, שכן אז תוכל לעבוד שעות יותר ארוכות, לעשות יותר כסף, ומתי שהוא, (אולי אחרי האקזיט?), גם "לעשות חיים" עם הכסף הנוסף הזה.

תוכל לא סתם ללכת לים כל יום בשקיעה, אלא להשאר לעבוד עד חצות יום-יום, ופעם בשנה, אולי לטוס לאיים המלדיביים ולשכור לך, לגמרי לבד, לשבוע שלם, אי שלם לעצמך. לא שווה?


הבדואים כבר עזרו לי בעבר להבין גם מושגים של ליוטאר

מודעות פרסומת

טקטיקות

קיץ, אין לימודים. לא קורה הרבה (חוץ מזה שאבי נפטר, רשתית עיני נקרעה והוטלאה, ובני נסע ללמוד פיזיקה בצד השני של העולם) ולכן אין לי הרבה חומר לכתוב עליו (או שאני סתם קצת מדוכא?). תכננתי ללמוד בעצמי, לחקור מין פנומנולוגיה של פרצופים וראשים מצויירים, מפוסלים או סתם מדומיינים, אבל בלי לחץ חיצוני של לוח זמנים זה לא קורה במידה שרציתי. אני מוצא את עצמי נמלט לתכנון טיולים עתידיים כאלה ואחרים (שאחד מהם, בעוד שבוע, חייב תכנון, אין מה לעשות) ובגדול, סתם מבזבז זמן.

מזל שיש משהו כמו ה"קפה הפילוסופי, שגרם לי לשבת ולקרוא טיפה מספר שמזמן נראה לי מסקרן: "המצאת היומיום" של מישל דה-סרטו (Michel Jean Emmanuel de La Barge de Certeau). לדה-סרטו יש את מה שהכרחי (אך לא מספיק) בשביל להיות פילוסוף חשוב – היכולת לתאר רעיונות פשוטיח יחסית בצורה  מסובכת, כך שאנשים יקבלו את הרושם שמה שכתוב הוא יותר עמוק ממה שהוא באמת. אני לא אומר שמה שהוא אומר לא חשוב. אני רק אומר שאם אתה רוצה להתפס כעמוק ומשמעותי, שומה עליך לכתוב "קשה". הוסיפו לזה תרגום לא מדהים מצרפתית ותקבלו טקסט לא עביר גם בקריאה שניה.

הרעיון, כפי שאני מבין אותו (בקריאה שלישית..), הוא שיש טעם לחקור את ה"היסטים" הפעוטים, את השיבושים שאנשים עושים במסגרות שבהן הם חיים ופועלים. מין סוג של פעולה מחתרתית, ברובה לא מודעת לזה שהיא מחתרתית, המשבשת את סדר הדברים הנכפה מלמעלה / מסביב / מלמטה, שמהווה מעין סוג של "אומנות" חיים. הוא מכנה זאת "טקטיקה", בניגוד ל"איסטרטגיה" שמגדירה את הדרכים בהם פועלים בעלי הכוח, אלו שמכתיבים את אופן היצור של הכל: של התרבות, של הסביבה הבנויה, של הידע, של השפה. טקטיקה היא שימוש בתוצרי היצור, באופן שלא תואם לחלוטין את כוונת המייצר, אופן שימוש שהוא סוג של מעין מרד נסתר, מקום להבעה עצמית, יצירתיות שאיש אפילו לא מודע לה.

למה לבצע את החקירה הזו שהוא מציע? נראה לי שהוא רואה בה דרך אפקטיבית להתנגדות. בלי להכנס ראש בראש עם המשטרה, בלי ללכת לכלא, בלי למרוד בגלוי. אפילו בלי להיות מודע לזה שאתה לא לחלוטין "הולך בתלם" בזכות ההיסטים הפעוטים האלה פה ושם. האם זו אכן דרך אפקטיבית? תמיהני. נראה לי שדווקא מודעות לסטיות הקלות האלה עלולה לגרום לאנשים לוותר על דרכי מחאה יותר אפקטיביות, כמו אלו (אליהן אני משום מה לא הולך,) אצל היועץ המשפחתי בפתח תקווה.

אלו יכולים להיות דברים כביכול פעוטים כמו שימוש משובש בכוונה של השפה, בכדי להתנגד (בסתר) להגמוניה תרבותית שמכתיבה את השיח השליט, בכדי להתבדל, בכדי למרוד בתקינות כפויה, בכדי להיות יצירתי, בכדי לשתף פחות פעולה. ברוב המקרים זה אפילו בלי לתת לעצמך דין וחשבון שזה בפועל מה שאתה עושה.

תת הפרק הבודד שקראתי מעבר להקדמה מדבר על הליכות בעיר. אני מבין טיפה יותר את תת הפרק הזה (אף שהוא מדבר על ניו-יורק) אולי כי שנינו הלכנו באותה העיר – פריז (הלכתי בה חצי שנה, יום-יום). ה"אסטרטגיה" במקרה זה היא התכנון העירוני (שרובו של הברון האוסמן בסוף המאה ה 19): מהלך הרחובות, הכיכרות והפסאג'ים. האופן שבו האנשים אמורים לצלוח את המרקם העירוני. בתוך המרקם הזה אנשים נעים, כאשר לאנשים שונים יש דרכים משלהם  (הוא כותב לפני הופעת waze 🙂 לעבור ממקום למקום, עם העדפות אישיות וגם קבוצתיות, שהופכות מקומות מסויימים ליותר הומים מאחרים.

חוץ מבחירת המסלול האינדיבידואלית, ה"שימוש" היצירתי של האנשים בעיר, ה"יומיום" שלהם, כולל גם את מה שהם עושים תוך כדי ההליכה (בפריז הולכים ממקום למקום…), איפה הם מתעכבים, על מה הם מסתכלים, למי הם אומרים שלום, איפה הם עוצרים לקפה…(הוא קורא לזה ה"רטוריקה" של ההליכה). כיוון שאני מבין יותר טוב דברים שאני יכול לראות את עצמי בתוכם (כנראה שלא רק אני כזה) חשבתי על אופן התנועה האישי שלי בפריז (אבל לא רק). הליכה לא מאד מהירה, הרבה עצירות, כשעיני פקוחות כל הזמן לזהות (ולצלם) פרצופים/פנים/ראשים (לא של אנשים חיים). סוג של "שימוש" שמתכנני העיר אני די בטוח לא מנו במניין השימושים שלהם כאשר תכננו את העיר.

זה לא רק אני. יש לפחות שני אנשים שאני מכיר אישית, שחוצים את העיר כאשר עיניהם כרויות למרקמים, להשתקפויות, לעקבות הזמן. העיקבה (החלקית מאד) של ההליכות העירוניות שלהם נמצאת באינסטגרם ובפייסבוק אבל לגמרי אי אפשר היה לחשוד בקיומה מתוך שרטוט התוואי של המעבר שלהם בעיר, ה"עיקבה" הפורמלית של הליכתם. השימוש שלהם במרקם העירוני מתורגם ישירות לאמנות. אבל דה-סרטו יאמר, בצדק, שעצם ההליכה בעיר, החלק האינדיבידואלי שלה, הוא עצמו פעולה יצירתית, מחתרתית. אמנות רחוב ממש כמו גרפיטי, כמו אמנות רחוב "רגילה". ועכשיו, אחרי שלמדתי שזה כך, גם אני לא סתם הולך בעיר, אני הולך עם "הרבה טקס בישבן". (מאיר אריאל, טרמינל לומינלט)

מותר האדם

אולי, רק אולי, הבסיס הפסיכולוגי לצורך של כל כך הרבה הוגים לבסס את ההגות שלהם על איזה הבדל מהותי בין האדם לשאר היצורים האחרים, נובע מפחד המוות?

הכחשת החייתי שבאדם היא בעצם הכחשת הגוף. הדגשת ה"רוח", ה"נשמה" והדחקת הביולוגי, הגופני נטו, החייתי, היא דרך להדחיק את סופיות הגוף, את המוות.

כמובן שהדחקת החייתי באדם יש גם לה חלק באפשרות להפיכת בעלי החיים למוצר צריכה המיוצר בייצור תעשייתי. הדגשת ההבדל בין האדם לכל בעלי החיים האחרים מאפשרת להתאכזר אליהם ללא גבול. משפט המפתח הוא:"הם לא כמונו". המוות שלהם לא קשור כלל למוות שלנו.

לא במקרה נשמטה המילה "אין" מהמשפט:"מותר האדם מן הבהמה אין".

פעם זה היה מיושם על שחורים, יהודים, נשים, בעיקר על ידי הדגשת אי-אנושיותם, את טבעם החייתי בעיקרו. הנשים המחוברות אל הרחם, היהודים כעכברושי הביבים, השחורים שהומשגו כשלב בין בני האדם לקופים. היום העזים הן אלו שלא יודעות צער על הפרדת תינוקיהן מיד אחרי הלידה, הדגים השותקים שאינם חשים כאב (כביכול), התרנגולים שלא מזיז להם לא לזוז כל חייהם הקצרים בכלובי הסוללה.

את סופיות הגוף האנושי מדחיקים על ידי ההתמקדות ב"רוח", שהיא לא רק הדבר "החשוב בעצם", הוא גם לא אחת אמור לשרוד מעבר לגוף, בגרסאות הספציפיות לדתות כאלה ואחרות.

את סופיות הגוף הלא אנושי מדחיקים על ידי התייחסות לגוף זה כנטול "רוח" ולכן חסר ערך (רוחני). כמוצר צריכה, תוך הקפדה יתירה על אי ידיעת שלבי תהליך היצור של מוצר זה. אולי בגלל אוכלי בשר מזדעזעים עד עמקי נשמתם מתולעת בבשר שמוגש להם, הרבה יותר מתולעת בחסה או בתפוח. התולעת בבשר ממחישה את המוות בצורה שיותר קשה להדחיק.

ישנו גם המונח "מיזוטריה", שעליו גם כתבתי בעבר. מיזוטריה היא יותר משנאה לבעלי חיים, היא גם שנאה לטבעו החייתי של האדם וניסיון להתכחש לכל המשותף בינינו לבעלי החיים האחרים. עכשיו אני מבין – זהו פשוט מנגנון להתמודד עם הפחד מהמוות.

אלמוות

הרמן כהן, פילוסוף גרמני-יהודי, מתנגד חריף לציונות שנפטר ב 1918, ניסה למצוא דרך עדכנית לדת. הצעתו, אם לתמצת ספר עב כרס במשפט אחד, היא לאחד בין מושגי הציווי המוסרי והאלוהות. להיות דתי, לגרסתו, היא להיות מוסרי. מוסרי == דתי.

ב"שער" (פרק) החמישה עשר –  "אלמוות ותחיית המתים", של ספרו "דת בגבולות התבונה" (לא קראתי את כל 14 הפרקים שלפני, פרקים 1-8 כאן) הוא מדבר על האלמוות, מושג שאצלו פירושו שהציווי המוסרי הוא אינסופי.

גם אם חיי אדם הם סופיים. כמו שאני מבין את זה, ההמשכיות מעבר לחיי הפרט היא דרך הקהילה, והקהילה פה בציון, שלהקמתה הרמן כהן התנגד, לא ממש עובדת שעות נוספות בקטע המוסרי הזה.

אך מכיוון שאין עצם דתית אחת בגופי, (גם אם מוסר, הייתי רוצה להאמין, יש פה ושם באיזו עצם) חשבתי האם יש אופן כלשהו שבו אני, כאדם בלי אל, יכול לטעון לסוג כלשהו של אלמוות. או לפחות, לאיזה שהוא "שובל" שיוותר אחרי מותי, עד שימוג.

למשל: הבית שבניתי/בנינו ישאר כטביעת רגל בעולם כמה עשרות שנים, עד שיהרס. העצים ששתלתי יתכן שישרדו יותר שנים. טביעת הרגל הפחמנית שלי בחיי תתבטא במזג האוויר שיהיה לצאצאי בצורה שאני חושש שכבר לא תהיה הפיכה. הייתי יכול לתת להקפיא את גופתי, אבל כנראה שאוותר.

הילדים שהבאתי/הבאנו לעולם, אני מקווה, יהיו שובל יותר ארוך, אם יהיו להם ילדים משלהם וגם אם לא. משהו ממני נשאר בהם ובמפעלותיהם.

מה שחדש יחסית, הוא השובל הדיגיטלי שאשאיר אחרי. אין לדעת כמה זמן ישרוד. לכאורה, לנצח. אבל בפועל אין הרי חיים מעבר לדף הראשון בתוצאות החיפוש בגוגל (מישהו היה שם, מעבר לדף הראשון? קורה שם משהו? שם חיות מפלצות? …hic sunt dracones). ומלכתחילה, רק אחוזים בודדים של האינטרנט הם בכלל באינדקסים של מנועי החיפוש.

הרשומות בבלוג הזה, שימנו כמה אלפים אם אמשיך בקצב הנוכחי של פעמיים בשבוע לערך, אאריך חיים וישאר לי על מה לכתוב, יתכן שימשיכו לזמן מה לעלות בתוצאות של מנועי חיפוש פה ושם, אבל זה ידעך עם הזמן.

מה שיכול להאריך את השובל הדיגיטלי הזה הוא כמובן רשומות המכילות מתכונים. לאלו ניגשים שוב ושוב. יש פה ושם במרשתת עדיין מתכונים של אוכל אתיופי שתרגמתי לאנגלית מעיתון "לאישה" ופרסמתי ב newsgroup בשם rec.food.vegetarian בתחילת שנות התשעים, כשהחל גל העליה מאתיופיה.

אם חפצים אלמוות אתם, לכו על מתכונים, עדיף טבעוניים – זה העתיד. או ילדים. או שניהם.

 

זו המטאפורה

חשבתי על רעיון שיכול להסביר אולי את המכניזם מאחורי מה שנראה לי לפעמים כהתנהגות נחילית של המין האנושי, שבו פרדיגמה מחשבתית מדלגת מתחום ידע אחד לשני וגורמת לכל המין האנושי (טוב, בעיקר לחלקו המערבי/צפוני) לאמץ צורות חשיבה חדשות, פחות או יותר באותו זמן היסטורי.

יתכן שזה קורה דרך מטאפורות. מטאפורה היא מנגנון אפקטיבי במיוחד להבנה של דברים. אפשר להסביר כל מיני דברים בהרבה מאד מילים ועדיין להתקל במבט אטום של אי הבנה. אבל דוגמה אחת קולעת עושה את העבודה. למצוא דוגמה טובה זה כשרון.
אבל לא תמיד דוגמה היא בכלל אפשרית, במיוחד כשמדובר במושגים מופשטים.

פה נכנסת המטאפורה, כסוג של דוגמה עקיפה. למצוא מטאפורה טובה, זה כשרון עוד יותר גדול מלמצוא דוגמה טובה ודורש סוג של אינטואיציה שקשה או אולי בלתי אפשרי ללמד. אמנם קשה למצוא מטאפורה אבל קל להבין מטאפורה. איכשהו, מטאפורה מסוגלת לעקוף מכשולים רבים להבנה ולחתוך דרך מקובעות מחשבתית באופן שהסברים דקדקניים מתקשים בו.

כאשר בתחומי ידע לא קשורים, למשל במתמטיקה וספרות קורות תפניות משמעותיות, קונצפטואלית דומות, בראייתם של דברים, של העולם, למשל של אי האפשרות התיאורטית לניסוח הדוק ומושלם של מערכת משוואות או של שפה, ה"הדבקה" הזו, מתחום ידע אחד למשנהו נובעת, אני חושד, מזה שהתיאוריה החדשה,  התובנות החדשות בתחום אחד משמשת כמטאפורה לתחום אחר. לא עצם החלפת התיאוריה או הפרדיגמה אלא הפרדיגמה עצמה. למשל משפט אי השלמות של Gödel, או מכניקת הקוונטים, או עיקרון אי הוודאות, או תורת היחסות היוו מטאפורות רבות עוצמה לתחומים לא מעטים במדעי הרוח, בפילוסופיה, בבלשנות, בספרות.

זה לא שהתיאוריות האלה ניתנו להחלה ישירה או אפילו עקיפה מתחום אחד למשנהו, אבל כמטאפורה, בהחלט כן. אני לא ממש בטוח בסדר הדברים, ויתכן שחשיבה חדשה במדעי הרוח היוותה לא אחת מטאפורה שגרמה להופעת חשיבה חדשה במדעים.

אין אני מנסה לטעון שהמדעים המדוייקים הם תמיד אלה המתחילים את התזוזה של הנחיל כולו, שאלו הם תמיד המספקים מטאפורות לכל תחומי הידע האנושי האחרים. לא. זה בדיוק העניין בהתנהגות נחילית – קשה מאד לזהות את הפרט בנחיל שמניע את הנחיל כולו.

אני גם לא בטוח שחשיבה מטאפורית קיימת אצל מינים אחרים. אני לא טוען, כמו רבים ש"זה היחוד" של המין האנושי, שרק למין האנושי יש יכולת כזו. אבל גם לא ברור שהתנהגות נחילית אצל מינים שונים פועלת באותו אופן, אפילו די בטוח שלא. אצל המין האנושי, אני מציע את הסברה שזו המטאפורה הקושרת יחד את חלקי הנחיל האנושי בשנותו באופן כה מתואם את הדרך בה הוא רואה את העולם.

וכדי להדגים שאני מתואם עם שאר הנחיל האנושי (או עם רוח הזמן, או ראיית העולם, או התרבות, מה שתרצו,) אני גם לא אטען שמטאפורות הן המנגנון היחיד האחראי לתיאום בין חלקי הנחיל האנושי. רק שהן מנגנון אפשרי, ושיתכן שיש עוד מנגנונים.

רצח ידע

שבוע שעבר בדוקומנטה ה 14, בסניף האתונאי שלה, למדתי כמה מילות מפתח בשיח האמנות העכשווי. הראשונה שבהן: Epistemicide, שאותה תרגמתי כ"רצח ידע" כפי ש genocide תורגם כרצח עם. ויש גם epistemic violence.

עוד מונח מאותה סדרה: Linguicide או "רצח שפה"  ו Glottophagy או "אכילת שפה". האופן שבו שפות ילידיות נכחדות ונרמסות על ידי השפות ההגמוניות, ובראשן האנגלית.

רצח ידע, בשיח העכשווי הוא האופן בו הידע של עמים מוכפפים "מושמד". לדוגמה כאשר הרפואה העממית של עם  הופכת ל"אמונה טפלה" כאשר הרפואה המערבית מופיעה בזירה. הידע המסורתי של העם מפסיק להיחשב "ידע" שמובן של "מדע" או "מה שידוע כנכון", הוא כבר לא חלק מהאפיסטמה. (מהי אפיסטמה אני מסביר לעצמי כאן).

בהקבלה "רצח שפה" או השמדת שפה קורה כאשר שפות של עמים, לפעמים ללא ביטוי כתוב,  ולרוב תחת כיבוש קולוניאלי, נכחדות או מפסיקות לשמש את העלית האינטלקטואלית של העם כשפה לביטוי ספרותי. וכאשר השפות המינוריות האלה נכחדות, נכחד אתן גם הידע שהיה אצור בתוכן, העולם התרבותי לו הן נתנו שפה. לפעמים נותרת בשפה המג'ורית עיקבה קלושה, כמו למשל מספר מצומצם של מילים ביידיש שנותרו באנגלית, בעיקר זו האמריקאית.

בדוקומנטה מנסים לעשות "תיקון" לתופעת של אותו "רצח ידע", למשל על ידי העדפה מתקנת של אמנות עמים ילידיים, אמנות שתפקידה החברתי שונה מתפקיד האמנות במערב. למשל העבודות של Beau Dick, אמן מה first nation הקנדי של Kwakwaka'wakw. עבודות שילקחו כעבור חודש מהתערוכה ויושמדו בשריפה בטקס של אותה אומה. המסר בהצגת כל כך הרבה אמנות שתפקידה החברתי כל כך שונה מזה של התרבות הפלסטית במערב הוא שהידע של "הצפוניים" לגבי מה נחשב אמנות לא נעלה או עדיף של הידע של "הדרום".

הצמד הזה, צפון-דרום, עושה רושם שהחליף בשיח הפוסט-קולוניאלי את הציר מזרח-מערב.

משום מה, התחלתי לראות את המושג הזה, רצח-ידע, מהזווית של הציבור המסורתי/דתי/חרדי. הניסיונות של שר החינוך הנוכחי להדתה של מערכת החינוך היא, אני חושד במידה רבה של בטחון, תגובה למה שהציבור הדתי רואה כרצח ידע המתבצע כלפיו החל מסוף המאה ה 18. החילון של רוב החברה המערבית ביצע רצח ידע, לתפיסתם, במה שאדם דתי "יודע". למשל – איך נוצר העולם. למשל מהו המקום הראוי של נשים בחברה. למשל, שחיה חייבת להיות במלוא הכרתה כאשר היא נשחטת.

מכאן הדרישה, שנראית לחילונים כל כך מופרכת, ללמד במערכת החינוך במקביל לתורת האבולוציה גם את תיאורית הבריאה, המסתווה תחת השם הפסבדו מדעי "תכנון תבוני".

אולי כל התמונה היותר רחבה, של התחזקות הדת ועליית הימין ברחבי העולם, כולה בעצם זירת מאבק על "מה שידוע". מאבק אפיסטמי אלים בין הידע המתיימר להיות גלובלי ואוניברסלי, לידע הפרטיקולרי, הלאומי, הדתי, המסורתי. מאבק שאת תוצאותיו קשה לדמיין.

מרכסיזם והפילוסופיה של השפה

Valentin Nikolaevich Voloshinov כתב בשנת 1929 את "מרכסיזם והפילוסופיה של השפה".  יש החושבים שהיה זה בעצם מיכאל בכטין שכתב את הספר תחת השם הזה כפסבדונים, אבל זה לא ממש משנה לעניין של הרשומה הזו. סתם פיסת טריוויה.

היה לי מעניין  האופן שבו הוא מנתח את הגינאולוגיה של הבלשנות. הוא מייחס את הגישה האבסטרקטית-אובייקטיביסטית לשפה, הגורסת שהשפה היא סט קשיח של כללים שאינו תלוי זמן, גישה אותה הוא מבקר, גישה שיש המכנים סטרוקטורליסטית, לעובדה שהאנשים שפיתחו את הגישה הזו עסקו בשפות מתות, יוונית עתיקה ולטינית, שפות שבזמנן היו דינמיות ותלויות זמן ומקום, אבל הגיעו אל אותן בלשנים בגרסה ספציפית שאיפשרה להם להתעלם מהממדים הדינמיים של שפות ולנסח להנאתם את סט החוקים והכללים הקשיח שמגדיר לגישתם שפה.

ניסיתי לחשוב האם הבלשנות העברית הלכה גם היא לכוון זה. העברית הייתה גם היא שפה מתה כאשר החלו להחיות אותה ולחקור אותה באופן בלשני. מצד שני, יתכן שהגדרת העברית כשפה מתה היה אידאולוגי יותר ממציאותי. בכנס על עברית גלותית שבו נכחתי בפריז בשנה שעברה למדתי שלאורך כל ההיסטוריה עד לציונות היו מרכזים בהם כתבו וגם דיברו בעברית. שהצגת העברית כשפה מתה הייתה מגמתית ותפקידה לשרת את דימוי המפעל הציוני כהמשך ישיר של ממלכת ישראל הקדומה, בדילוג קליל מעל כל שנות הגלות, שבהן לא היה כלום, כולל לא השפה העברית. אין לי מושג מהי הגישה השלטת בבלשנות העברית, והאם היא הושפעה מראיית העברית כשפה מתה או חייה/מתחדשת. אבל בלי ספק "חידוש" העברית הוא מקרה שונה מבלשנות יוונית עתיקה, או אכדית. נאמר.

עד כמה שאני יודע, ה"נחיל" האנושי פנה לכוון של ראיית השפה כמשהו יותר דינמי, יותר תלוי זמן, מקום ודובר. הוגים צרפתיים "עכשווים" גם מדברים על הפער המובנה בשפה, הגורם לכך שאנשים שאינם נמצאים באותו "מקום" במבנה חברתי מסויים, לא מבינים אחד את השני, למשל פערי ההבנה המובנים והלא ניתנים לגישור מלא, בין היהודים והבדואים בישראל.

נכון שכיום, בעידן של תקשורת המונים, אין את אינסוף תת-ההתפצלויות בשפה שהיו קיימות בתקופות בהן התקשורת הייתה הרבה פחות מפותחת. אבל עד היום אפשר לזהות בדיוק מאיזה כפר מגיע כל דובר ערבית פלסטינית. עד היום יש בעמקים סמוכים בהרי הקווקז לא רק דיאלקטים שונים אלא ממש שפות שונות. עד היום, האידיש המדוברת בקהילות שונות בתפוצה היהודית בעולם, שונה באופן משמעותי. אבל השפות הראשיות בכל מדינה, עוברות תהליך של האחדה.

עדיין, גם האחדה זו גם היא כפופה לשינויים בזמן. חוץ מזה, אולי דווקא בעידן של האחדה יש לקבוצות שונות כמו צעירים, חיילים, אנשים העוסקים בתחום מסויים, יותר מוטיבציה לבדל את עצמן באמצעות יצירת תת שפות. ותת שפות אלו משתנות כל הזמן, בכדי לוודא שהבידול קיים, שחברי הקבוצה יוכלו לזהות בקלות מי משלהם ומי לא. קל.

אולי ההוכחה המשכנעת ביותר (אותי) לחוסר השחר של תיאור שפה כסט של חוקים קשוחים ונוקשים היא הכשלון של מערכות מחשב המבוססות על "מערכות מומחה" להבין שפה טבעית. הנטיה שמוכיחה את עצמה היא להתבסס על ניתוח סטטיסטי של מאגרי טקסט גדולים, שהם בעצם השפה כפי שהיא מדוברת ונכתבת בפועל. מערכות אלה נמצאות בדור השלישי שלהן, כפי שמגדיר זאת מדען מחברת גוגל ישראל שהתראיין בגלי צה"ל לפני שבוע-שבועיים. הוא בא לבשר על גרסה חדשה של תכנת התרגום של גוגל, המסוגלת להבין משפטים שלמים, ולתרגם אותם למשפטים שיש להם אפילו משמעות, אולי אפילו אותה המשמעות.

אבל קטע אותו המראיין, נדמה לי שזה היה אראל סג"ל, שלא הייתה לו יותר מדי סבלנות לכל ענייני המחשב האלה, בעצם לכל מה שלא קשור להתנחלויות, ושאל: "למה לא תושיבו 400 איש שפשוט יכתבו את כל הכללים של השפה ותשתמשו בזה?". אז זהו, שלא. זה לא יעבוד. כמו הכיבוש.

וולושינוב אגב הקדים את הפוסט-סטרוקטורליסטים, ודיבר על ה"מאבק למובן" בין דוברים שונים של השפה, ועל הקשר בין השפה לאידאולוגיה, מזכיר קצת את אנטוני גראמשי. אבל אצל וולושינוב, מרכסיסט נאמן, המאבק למובן חפף את המאבק המעמדי.

assemblage

אני דופק את הראש בקיר בנסיון להבין על מה דלז וגואטרי מדברים, בספרם "אלף מישורים". שיעור אחד פעם בשבוע באוניברסיטת ת"א אצל אדם אבולעפיה, אחד לכל פרק, עוזר במידה מסויימת, אבל השבוע נשברתי, וחטאתי בהצצה ל"ספרות משנית". אני מודע שזה מנוגד לאתוס של לימוד מדעי הרוח באוניברסיטאות, אתוס שאומר שצריך להתמודד עם החומר המקורי ישירות, בלי ספרות עזר וסיכומים, בלי לקרוא "על". לא משנה עד כמה ארכאי התרגום של הטקסט, או גרוע. והרבה פעמים הוא באמת גרוע.

את "אלף מישורים" אני קורא באנגלית, לא בצרפתית, ואני מתרשם שהתרגום פחות או יותר טוב. גם בו אני פה ושם נתקל במילים שאני לא מכיר, נדיר אצלי, אבל בשביל זה יש מילונים באינטרנט. לא זו הבעיה. הבעיה היא המונחים שהמחברים ממציאים, או בחלק מהמקרים, כמו assemblage למשל, או stratum  פשוט מנכסים. מנכסים מושגים מתחום אחד, נאמר גיאולוגיה או זואולוגיה, לתחום אחר. אם הם היו כותבים בגרמנית, הם היו כנראה משתמשים בעושר הלשוני המתאפשר בגרמנית בעזרת קידומות וסיומות, אבל בצרפתית זה פחות זמין. אז חיפשתי בגוגל deleuzian terms ומצאתי שפע של מילוני מונחים להגות שלהם.

assemblage למשל הוא  מספר "דברים" או חלקי דברים המקובצים בקונטסט מסויים. הדוגמה שאותו מילון מונחים נותן היא הספר "אלף מישורים" עצמו, שלא כתוב כספר קוהרנטי מתחילתו ועד סופו אלא הוא ריכוז של "דברים", סוגי כתיבה שונים, סוגות שונות, דיבורים מסוגים שונים בסוגי שיח שונים, מה שהייתי מתרגם להונגרית כ CSALAMÁDÉ של דברים המחוברים יחד בעצם היותם באותו ספר. לעברית הייתי מתרגם את זה אולי כ"מכלול" או שאולי "ערב רב", כדי להדגיש את האקלקטיות של הדברים שיכולים להיות מקובצים יחד.

ואחרי כל זה חשבתי לי שיש לי דוגמה מצויינת תחת ידי ל assemblage: הבלוג הזה. תחת הכותרת "דרכי עצים" מקובצות פה כ 750 רשומות (עד כה) העוסקות בכל דבר תחת השמש. חלקן בדיוניות, רובן לא. הן מקובצות תחת מעל ל 30 קטגוריות שונות, ואני באמת שלא מתפרע בענין זה. יש פה רשומות העוסקות בבישול, בחקלאות, בחתולים, בפילוסופיה, בהיסטוריה הפרטית שלי ושל משפחתי ובפוליטיקה, בארכיטקטורה ובאקולוגיה, בטכנולוגיה ובשפה הערבית, בנגרות ובצילום, והרבה על טבעונות. אם זה לא הבלוג הכי אקלקטי ברשת, אזי הוא לבטח בעשירון העליון באקלקטיות.

קצת מפריע לי הברדק הזה, ואני משתדל להכניס קישורים מרשומה אחת לאחרת שאני חושב שקשורה אליה מהותית וכך לייצר מעין Rhizome, עוד מושג דלזיאני חשוב, שאול/גנוב מתחום הבוטניקה (שורש רב הסתעפיות וקשרים, בנגוד לגזע מרכזי עם הסתעפויות). אני גם משתמש בכלים המצויינים של פלטפורמת wordpress, למשל במה שהם קוראים short codes בכדי לייצר אסופות, תתי-מכלולים טיפה יותר קוהרנטיים, כמו למשל ביקור בית המרכז את ה"עליות לרגל" שלי אל פניני ארכיטקטורת המאה העשרים, למשל ריכוז של מתכונים, של סיפורים שכתבתי ופרסמתי פה, ריכוז של רשומות על פי הוגים ועל פי ארצות. יש ריכוז של כל הרשומות על המקומות בהם גרתי, ריכוז של היסטוריה משפחתית, וסתם ריכוז כל מיני פרוייקטים שזכו להרבה רשומות, כמו למשל אומן בראש השנה.

אני לא יודע אם מישהו משתמש בעמודי הריכוז האלה חוץ ממני, אבל לי זה לפחות נותן תחושה של טיפה יותר סדר. ואני באמת שלא משקיע בזה הרבה מאמץ. אחרי שמקימים את המנגנון הראשוני, רק צריך לתייג רשומות והשאר קורה לבד. ועם כל זה, הבלוג הזה הוא עדיין דוגמה מצויינת של המונח assemblage.

ואולי גם למה שדלז ושותפו מכנים double articulation. כי יש שני סוגי ארטיקולציה לבלוג כמו זה שכאן. אחד הוא ציר הזמן, שלאורכו מסודרות הרשומות. רוב הרשומות נכתבות בעקבות משהו שקרה סמוך לזמן פרסומן, מיעוטן כחלק מפרוייקט מתמשך אך גם הן קשורות לאירועים בציר הזמן, ליתר דיוק – להעדרם. כי בהעדר אירועים שכאלה אני שולף ממגירת הטיוטות את אחת הרשומות, מסיים אותה ומפרסם. זוהי ארטיקולציה אחת. הארטיקולציה השניה היא אני, והנושאים שמעסיקים אותי. הם רבים ושונים אבל עדיין, החוט המקשר ביניהם הוא אני. אין בבלוג הזה ריבוי כותבים. ולכן הרשומות בבלוג מכוננות באופן מסויים ששונה מזה של ציר הזמן. ישנו ציר הזמן וישנו ציר העניין, ושניהם במידה רבה אורתוגונליים זה לזה. לדעתי, זה מה שעומד מאחורי המונח הזה double articulation, והדוגמה של הבלוג טובה לדעתי מהדוגמה הפסאודו-גיאולוגית של היווצרות סלעי משקע.

נָחִיל

בעבר תהיתי לא פעם על האופן בו רעיונות דומים צצים ועולים  פחות או יותר במקביל, באותו זמן בקירוב, בשדות שיח רבים ומגוונים, גם כאלה שאין ביניהם באמת אינטראקציה של ממש. למשל בפיזיקה ומדעי החברה, מתמטיקה וספרות, פילוסופיה וביולוגיה. לדוגמה: מושג העולם, שעליו כתבתי פעם או פעמיים. יש ממש דמיון משפחתי (במובן הויטגנשטייני) בין ההמשגות המקבילות האלה. בדרך כלל, נוטים לייחס את שינויי הפרדיגמה האלה (אם להשתמש במונח מתחום המדעים) או למנגנונים הקשורים לאופן בו מחקרים ממומנים, או לפעמים למשהו אמורפי כמו "רוח הזמן". יש גם שינויים המיוחסים לנסיבות היסטוריות כמו הטראומה של מלחמת העולם השניה, יש שינויים בתרבות האנושית ובאופני החשיבה המקובלים המיוחסים לשינויים כלכליים-טכנולוגיים, כמו המהפכה התעשיתית, עליית הקפיטליזם הגלובלי החל מסוף שנות החמישים, או המהפכה הדיגיטלית.

אבל קשה לדעתי להפריד בין סיבה לתוצאה במקרים האלה. האם עליית המשטרים הטוטליטריים ברוסיה של סטלין וגרמניה של היטלר הם לא תוצאה של תזוזה באופן בו המין האנושי פועל ומופעל, חוץ מהיותם סיבה לשינויים שבאו בעקבות האסון שהם המיטו על רוב העולם? האם פיתוח טכנולוגיה בכלל הוא משהו בלתי תלוי המהווה רק סיבה לשינויים בחברה האנושית או שהוא בעצמו תוצאה של שינויים כאלה. גם על הסוגיה הזו תהיתי כבר בעבר.

למה אני חוזר ומעלה את זה? כי חמישה עשר מטרים מתחת לפני הים, סמוך למצוק המרהיב היורד אל התהום מתחת פני המים שליד ראס מוחמד, סיני, עלה בראשי הסבר אחר.

אולי זה היה בגלל מחסור בחמצן, ואולי בגלל עודף חמצן (אני נוטה להיות מאד בזבזני באוויר בצלילה), אבל הסתכלתי על האופן בו להקה ענקית של דגיגים, שחציים הקדמי שחור והאחורי לבן, שינתה כולה כוון בבת אחת, כאשר כיוונתי את המצלמה בפתאומיות אל כיוונם וחשבתי פתאום שיתכן שהמין האנושי פשוט מתנהג כנָחיל. שהשינויים המקבילים באופני המחשבה האנושית נגרמים מהתנהגות נחילית. שההסבר לפריצות הדרך של המין האנושי הוא שמשהו שבמחקר תופעת הנחילים נקרא "הפצעה". (emergence).

בשפה העברית יש הרבה פחות שמות לצבירים של בעלי חיים המתנהגים בצורה נחילית. באנגלית ללהקות ציפורים המונח הוא  flocking  בעוד ללהקות של דגים המונח הוא schooling  או  shoaling. להולכים על ארבע המונח הוא herding בעוד צבירים של פלנקטון נקראים blooms. ולחרקים המונח הוא swarm או Hive – כוורת. 

כוורת היא לא נחיל במובנה הקלאסי, אבל כמו נחיל ניתן לראות אותה כאורגניזם מרובה איברים שבו הסכום גדול מסך חלקיו. כזה שבו ניתן לצפות במכלול באינטליגנציה הנעדרת לגמרי מהפרטים. משהו שניתן לחשוב עליו כתודעה משותפת אף שבפועל הוא לא. זו גם דרך אחרת להגדיר הפצעה.

אבל גם בבני אדם נצפתה התנהגות נחילית בהמונים, ומודלים של "נחִילוּת" משמשים למשל בכדי לייצר במחשב המוני בני אדם הנעים באופן משכנע, עבור סרטים כמו שר הטבעות, בלי להעסיק המוני סטטיסטים.

בנחילים אין מנהיג או איבר דומיננטי. המודלים המדגימים התנהגות נחילית מתבססים על קבלת החלטות מבוזרת לגמרי של כל איבר בנחיל, המתבסס רק על הקרובים אליו בנחיל, ללא כל ראיה גלובלית. אבל מתוך סך ההחלטות המקומיות האלה צצה ועולה התנהגות הנידמיית כאינטליגנטית של כלל הנחיל – ה"הפצעה". דוגמאות אפשר למצוא למשל באופן בו מתפקדים קיני נמלים, או האופן בו להקות דגים חומקות מאיומים.
שווה לקרוא את הערך המקיף בויקיפדיה באנגלית על swarm behavior.

התיזה שאני מנסה לנסח פה, היא שגם ההתפתחות הרציפה של החשיבה האנושית וגם המהפכות בה, הקורות בו זמנית בתחומים שונים של המדעים, של התרבות, של האמנויות, הן בעצם שינויי כיוון של נחיל. המין האנושי מפגין התנהגות של נחיל, אני גורס. לא רק כאשר הוא מנסה לצאת ממגרש כדורגל או לחמוק מפרשי המשטרה בהפגנה, אז הוא נע בצורה המזכירה תנועה של נוזל. כאשר פילוסופים מפרסמים ספרים עבי כרס המתעדים את השינוי באופן בו אנו חושבים על עצמנו, כמו למשל "הוויה וזמן" של מרטין היידגר, הם בסך הכל מתעדים במילים את התזוזה של הנחיל תוך כדי או זמן קצר אחרי שהיא קורית. היידגר היה בסך הכל אחד האיברים בנחיל שחש ותיעד את התזוזה של הנחיל במילים, כמו שאחרים תיעדו אותה באמנות, במוזיקה, בספרות. התזוזה שלו ושל בני תקופתו, נחווית כ"הפצעה" של צורת חשיבה חדשה, שבתורה, בתזוזה הבאה של הנחיל, תוחלף באחרת.

ההתנהגות הנחילית הזו, היא של המין האנושי כולו. הנחיל הגדול הזה מחולק כמובן לתת נחילים שמה שמחבר ביניהם הוא מערכת אמונות כגון לאומיות או דת ואמונות אלו גורמות להם לנוע יחד כאיברים בנחיל. האמונות האלה, משמשות גם כסוג של תודעה משותפת לנחילים הספציפיים. אבל כל הנחילים האלה, גם נעים יחד כנחיל-על המכיל את התרבות האנושית כולה. אין בטענתי זו משום יורו-צנטריות או עוורון לעולם השלישי. העולם שלנו כל כך מרושת ומקוון, מחובר ודיגיטלי, שאין כל קושי לכל איבר בנחיל, לא משנה איפה הוא ממוקם, לעקוב אחרי שכניו המידיים והמעט יותר רחוקים בנחיל הכללי ולנוע עמם בתואם מושלם.

אני חושד שאני לא היחידי שחושב כך. אני קורא כעת קריאה מודרכת בפרקים הראשונים ב"אלף מישורים", ספרם של דלז וגואטרי, אבל האופן בו הם מנסים לשחרר את הקוראים מחשיבה דיכוטומית או מהמוסכמה של מקור יחיד או עיקרי, ולמשוך לכיוון של ריבוי, מה שהם קוראים חשיבה ריזומטית, נראה לי כמכוון לכיוון אותו אני מעלה פה. למשל האופן בו הם מבקרים את הניתוח של פרויד לחלום של "איש הזאבים", הפציינט של פרויד שתועד רבות, שחלם על ששה או שבעה זאבים היושבים על ענפי העץ מחוץ לחלונו. פרויד צמצם את ניתוח החלום לזאב בודד ומשם לקח את זה למקומות הרגילים של האב, הסירוס וכו'. דלז ושותפו חושבים שהריבוי, להקת הזאבים, wolf pack היא מה שמשמעותי בחלום ופוסלים לחלוטין את הניתוח של פרויד.

צורת החשיבה הזו על המין האנושי כנחיל, או ככוורת, כבר מובלעת בעצם במושגים כמו "חכמת ההמונים", כבר משמשת בידי חוקרים ה"כורים מידע" המונגש דיגיטלית בקנה מידה ענק ומפיקים ממנו תובנות שלא נתנות לגילוי אצל פרטים בדידים.

יש לא מעט סיפורי מדע בדיוני בהם נתקלים בני האנוש בתרבות אחרת, חייזרית, המתפקדת כ Hive, כזו בה כל הפרטים חולקים תודעה. הפרדיגמה הזו כל כך נפוצה בספרי, סרטי וסדרות מד"ב, ולא במקרה. אין זה מקרה שהאפשרות הזו נדמית יותר ויותר טבעית לאנשים. למשל – כשאנשים פונים אל חברי פיד הפייסבוק שלהם בשאלה כללית, הם לא אחת פונים אל "מוחכוורת". בצחוק, כמובן בצחוק, אבל זה כבר שם.

אבל להיות חלק ממוחכוורת, יכול להיות פתרון לא רע לקושי שלי להיות בכמה מקומות באותו זמן. שנוא עלי לוותר על חלק מהדברים המתרחשים במקביל, כאלו שאני יכול להיות רק באחד מהם. אם הייתי יכול לחלוק תודעה עם מספר אנשים, היינו יכולים להתפצל, ללמוד צרפתית ופילוסופיה במקביל, למשל, ובאותו זמן גם ללכת לגלוש בים. ואז, או שתוך כדי  כולנו חווים במקביל מה שכל פרט חווה כאותם חייזרים מהמין המתפקד כנחיל, או שהיינו מבצעים סוג של פעולת מיזוג תודעות לאחר מכן, כשנתפנה.

הנחילות היא הפתרון לחוסר הזמן הכרוני שלנו, פתרון המיקבול המושלם. עכשיו רק צריך לפתח את הטכנולוגיה…

עדכון: הצעה למנגנון האחראי לתיאום בין חלקי הנחיל, ברשומה מאוחרת יותר.

בעור

לאבא שלי כבר קשה לעמוד, ולכן עקרנו ממקומה את האמבטיה בחדר האמבטיה שלו והפכנו את השטח שהתפנה למקלחון רחב ידיים במפלס הרצפה, שגם כיסא גלגלים, כזה המיועד לרחצה, אפשר לגלגל לתוכו. אלא שהורדת מפלס הרצפה דרשה שהמקלחון ינוקז במישור הנמוך מצינור הניקוז הקיים. הפתרון כלל קידוח של יציאה דרך הקיר החיצוני אל מחוץ הבניין והעברת הניקוז בצינור על הקיר החיצוני של הבניין אל צינור הניקוז הראשי של הבניין. יפה זה לא.

רצה המקרה, וממש באותו השבוע הופיעה פתאום שלולית בחדר המגורים בדירת בננו, בכל פעם בו ירדו המים בכיור המטבח. למעשה, לא כל כך ירדו. היה ברור שיש סתימה בהמשך הצינור איפהשהו, והמים תחת לרדת אל מתחת לאדמה ולזרום לאן שהם אמורים לזרום, עולים ויוצאים דרך הקיר בנתיב עלום כלשהו. אחרי מספר נסיונות שלא צלחו לפתוח את הסתימה, חוּללה גם המעטפת החיצונית של בית המגורים בו גר בני, וגם שם הועבר הניקוז אל המעטפת החיצונית, מהלך שתי קומות מטה.

שתי ה"חדירות" האלה של מעטפת הבניינים, הפלישות אל מחוץ לעור הבניין, שאם מסתכלים סביב לא כל כך נדירות במקומותינו, מצטרפות למחשבות שיש לי בזמן האחרון על העור, הקרום המפריד בין התווך הפנימי שלנו לשאר העולם. על החַדירות של העור ועל פגמים בו.

המעטפת של בניינים, ה"עור" שלהם, הופך להיות יותר ויותר מכוער ככל שבניינים מזדקנים, ומתכער עם השנים אפילו יותר מהר ויותר קשה מהעור האנושי. קירות הבתים, כמו העור האנושי, צוברים כתמים ופגמים, הטיח נסדק ונופל, הצבע מתקלף, אריחים נושרים. יותר מהעור האנושי, עור הבנינים נוטה להצמיח גידולי פרא: מזגנים, צנרת מים וביוב, אנטנות לווין, קרוי וסגירת מרפסות.

אין באמת פתרונות מוצלחים להחלפת צנרת ברזל בת עשרות שנים שנרקבה והתפוררה בתוך הקירות. בדירה ששיפצנו בהדר הכרמל, שהייתה בקומת הגג, העברנו צנרת מים חדשה על הגג, שבחיפה המאד משופעת הוא גם החזית החמישית של הבית ונראה על ידי יותר אנשים משאר החזיתות. אין גם פתרון מוצלח באמת להוספת מיזוג אוויר לבנינים שנבנו לפני שאנשים לא יכלו לחיות ללא מיזוג אוויר. אני עדיין תוהה איך זה נעשה בבניה בבטון חשוף בקמפוס אוניברסיטת באר שבע. בבניה בבטון חשוף אי אפשר אפילו להטמין צנרת לאחר מעשה בלי להשאיר צלקות.

שלמות העור הן של בנינים והן של אנשים קשורה קשר הדוק למצבם הכלכלי. בתים שיש כדאיות בשיפוצם, בדרך כלל תוך כדי הרחבתם המשמעותית, זוכים לאינטגרציה מקיפה של מערכות חדשות כמו צנרת, מיזוג ומעלית שמשאירה את מעטפת הבניין חלקה כתינוק בן יומו. אצל בני אדם הכסף גם הוא יכול לקנות לאדם "מעטפת" חלקה יותר, על ידי טיפולים קוסמטיים, כירורגיה, וחשיפה לשמש רק מבחירה. וגם סתם מתוך הפנאי להשקיע בביקור חצי שנתי אצל רופא העור ולהסיר נגעים כאלה ואחרים שעם השנים מופיעים על פני העור. אני עושה את זה תדיר, אצל רופאי קופת החולים ואחרי שהצלקות מגלידות, העור שלי נראה יותר טוב, עד כמה שהשנים מאפשרות.

גם כתובות קעקע וגם גרפיטי (בעצם כתובות הקעקע על עור הבניינים,) גם הן עניין סוציו-אקונומי. למרות ההערכה הגוברת ל"אמנות רחוב", משום מה גרפיטי תמצאו רק על קירות של אנשים יותר עניים, תמיד ב"דרום העיר". גרפיטי יכול למשוך תיירים ומבקרים, אבל עדיין, בשכונות מבוססות אין גרפיטי, ולא יהיה. גם כתובות קעקע שאנשים יותר מבוססים עשויים לעשות, בכדי לדגמן רדיקליות מדודה יהיו בדרך כלל מוצנעות ולמרות שההוצאה על כתובות קעקע רציניות היא לא זניחה, משום מה, יהיה זה העור של אנשים פחות מבוססים שיזכה להשקעה הזו.

למה אני  נטפל לעור, למעטפת, לחיצוניות? כי יש לי הרגשה שזה נושא שאו שלא טופל עד כה בצורה מספקת על ידי הפילוסופיה, או שיותר סביר – עדיין לא נתקלתי במי שעסק בנושא. למעט אדמונד הוסרל שבכרך השני של "אידאות" עוסק בעור האנושי כאיבר חישה ומספק ניתוח פנומנולוגי של המגע שלי בעור הזולת לעומת המגע שלי בעורי אני, כדרך לוודא את המצאותו שם של הזולת באפן בלתי אמצעי. אבל העור הוא הרבה יותר מאיבר חישה, והעור האנושי משמש כמטפורה, לפעמים לא מודעת, לדברים רבים המפרידים בין דבר אחד לכל מה שמחוצה לו.

עניין העור מעסיק כבר זמן מה,  בכל מיני נושאים שעל חלקם כתבתי (קישורים מטה) ועל חלקם מן הסתם עוד אכתוב,  בלי נדר. למשל:

פני השטח של האדמה כ"עור". כתבתי על היקסמותו של אולריך, "האיש ללא תכונות", מדִַגִים רק בגלל שהם, בניגוד לחיות היבשה, לא  חיים על פני ה"עור של פני האדמה", בתפר בין האדמה לאוויר. אולי היכולת הזו לצאת מעורי, ולרדת אל התווך הנוזלי היא מה שמושך אותי לצלילה.

מהאובססיה שלי עם שלמות קרום האדמה בגינתי, זו שחזירי הבר מתעקשים לחרוש ולפצוע בניגוד לכללים הבסיסיים של הפרמקולטורה.

ממקורה של יצירת האמנות, החיבור של מרטין היידגר, בו הוא מתאר את הפצעת האמנות מהקרע, שיש שיתרגמו כ"ריב", הממוקם בחיבור של האדמה והעולם. אדמה ועולם בהגדרתם ההיידגראנית כמובן, שקצר המקום להסביר פה. אבל מה שרלוונטי לענייננו הוא שה"עור" של העולם, הממשק שלו עם האדמה בתוכה הכל חשוך ונסתר, הוא המקום שממנו פועלת האמנות.

מהאובססיה של מדינת ישראל עם אטימות "עורה", הגבול שלה עם שכנותיה, אטימות שאמורה להיות "כוח העל" של ישראל שיפטור אותה מפתרונות מדיניים. כיוון שאם מצילחים לשכנע את האזרחים שהם בטוחים לגמרי, אז מה אכפת להם מה קורה מחוץ לעורם. למה להם "לצאת מעורם" ולהתייחס לסבל של בני אדם עשרים קילומטרים מהם?

בכלל, אני מתרשם שהחרדה הזו מאי-אטימות העור, מהאפשרות לחדור אותו, היא חרדה גברית נטו. כי הנשים מודעות היטב שעורן חדיר. בכל פעם שהן מקיימות יחסי מין הטרוסקסואליים, כשהן יולדות, כשבעל קנאי דוקר אותן למוות. לנשים, אני חושד, אין את היכולת או הצורך להשלות את עצמן שעורן לא חדיר.

יש גם את מושג ה"ליטורל", קו התפר בין הים ליבשה, בעצם ה"עור" של היבשות, שגם הוא תחום חם לאחרונה בגיאוגרפיה ואקולוגיה, מקום מעניין שהוא לא פה ולא שם, בעצם גם פה וגם שם. תערוכה במוזיאון Palais de la Porte Dorée בפריז גילתה לי שבניגוד לישראל בה התווך הזה הוא כר פעולה של ספסרי נדל"ן, בצרפת המדינה משקיעה מיליארדים ברכישה חזרה של הליטורל הצרפתי, האדמה לאורך החופים, חזרה מאזרחים פרטיים. המדינה הצרפתית רוצה את ה"עור" שלה בחזרה.

אם חושבים על זה, העור של המדינה, התווך שלה עם כל מה שהוא לא היא, הוא משהו שהתשוקה אליו וההקפדה על שלמותו הופכת לעניין משמעותי יותר ויותר ליותר מדינות לאום. החומה שדונלד טראמפ רוצה לבנות לאורך הגבול עם מכסיקו, היא דוגמה רלוונטית. ארה"ב רוצה שיהיה לה עור שלא יהיה חדיר לשחומי עור.

גם המאפיין  Liminal, והתכונה Liminality , התכונה של דברים להיות בין לבין, באזור הגבול, אולי בשטח ההפקר, תכונה בה משתמשים גם באספקט מרחבי ולא רק מושגי או טמפורלי, גם היא רלוונטית לנושא הזה של ה"עור", אבל זה דורש בירור נוסף (שאחזור ואשלים פה אם ולכשאגיע לזה).

ה"עור", פני השטח של דברים ומושגים, הוא מקום בו קורים הרבה דברים. אולי בגלל זה הוא נראה לי מעניין. או שאולי בגלל שאני פשוט שטחי. כך או כך – עוד לא גירדתי את פני השטח של הנושא.

אתרי הזכרון שלי

פייר נורה במאמר על "זכרון והיסטוריה" כותב על "מחוזות הזכרון", Les Lieux de Mémoire, (שהייתי אולי מתרגם כ"אתרי זכרון".) המאמר באופן כללי מתרפק על עבר, כנראה מדומיין, שבו היה לאומה הצרפתית  "זכרון משותף". הוא מכוון אל זמן שלפני העידן המודרני בו כתיבת היסטוריה הפכה להיות "מדעית", לפני שאופן כתיבת ההיסטוריה, (מי כותב את ההיסטוריה ואיך,) הפך להיות עניין בפני עצמו. לבטח לפני שהפציע עידן ריבוי הנראטיבים.

העידן ההוא, בו קבוצת אנשים גדולה "יודעת" כולה את אותם הדברים, ולא מטילה בהם ספק, בהתבסס על זכרונות מעבר משותף, לא בטוח שהיה אי פעם תקף לקבוצת אנשים כמו אומה, כמו מדינת לאום אבל יתכן שהיה קיים בחברות "פרימיטיביות" שתרבותן נסמכתת על סיפורים, מיתוסים בעצם, המסופרים שוב ושוב מדור לדור בלי שינוי, אולי בעל פה.

זה מה שפייר נורה קורא "זכרון", לעומת היסטוריה שהיא משהו כתוב, המסתמך על עובדות בדוקות, על מסמכים, על ארכיונים, על הקלטות וצילומים. לראייתו היסטוריה היא משהו שמצד אחד מוכוון אל העתיד, לא ההווה, העתיד שבעבורו יש לשמר את העובדות.

אלא שכיוון שהכל מתועד ונשמר בארכיונים, הוא אומר, כבר אין צורך לזכור את העבר. זה מגיע אולי לשיא באנשים שכבר לא זוכרים פרטים אישיים, כי זה נשמר להם בטלפון. שלא זוכרים שום דבר שאפשר למצוא בחיפוש באינטרנט בעולם מחובר תמיד. ההיסטוריה, אומר נורה, ממיתה את העבר.

דברים דומים אמר ז'אק דרידה, בביקור ביד ושם בסוף שנות התשעים. הקמת מוסד כמו יד ושם המתעד את השואה בפרוטרוט, מאפשר לאנשים לשכוח אותה, הוא גרס. אלא שדרידה לא היה אולי מודע שבמדינת ישראל מה שנורה קורא "זכרון", ספציפית זכרון השואה, הוא משהו המתחוזק ברמת המדינה. למשל טקסי יום השואה, למשל המסעות ל"אתרי הזכרון" בפולין, מקומות בהם יש שיירים של זיכרון מהדבר עצמו, מסעות שתפקידם לתחזק את תחושת הקורבן היהודית שבעים שנה אחרי.

יש למסעות ולטקסים תפקיד חשוב. זכרון ה"לעולם לא עוד" ותחושת הקורבן חשובים פונקציונלית למדינה, שקמה בזכות יתרת הזכות לקרבן אחרים שנצברה לעם היהודי בגלל קורבנו בשואה. אלא שאת היתרה ב"כרטיס אשראי הקורבן" יש לטעון שוב ושוב מחדש באתרי הזכרון של השואה, כדי לאזן את משיכת היתר על הכרטיס הנובעת מהפיכת הפלסטינים לקורבנות. כדי שבני השמונה עשרה ימשיכו להתגייס למלאכת תחזוקת הכיבוש.

אני לא פוסל את הצורך של עם ב"זכרון". יש לזה חשיבות לתפקוד מדינת הלאום של אותו עם. כאשר מתחילים לפקפק בזכרון הזה, כמו למשל כאשר אנשים עושים עבודות דוקטורט על הטבח בתושבי הכפר טנטורה. כאשר שוב ושוב מתברר שב 1948 הם לא באמת כולם "ברחו בהוראת מנהיגיהם", שצה"ל לא באמת היה הצבא המוסרי ביותר בעולם גם אז, המסקנה שלא מעטים גוזרים מזה היא שמספיק עם העמדות הפנים, מספיק עם ההצטעצעות. אפשר פשוט לעשות מה שבעצם עשינו מאז ומתמיד, רק בלי הפוזה.
אליאור עזריה יכול להיות גיבור ישראל בישראל בה התברר שגיבוריה היו כאלה מאז ומתמיד.

יתכן שהעידן הנוכחי, של "פוסט אמת" הוא צורך של עמים לשחזר את התחושה המלוכדת ההיא ש"זכרון" משותף סיפק פעם. כי אם העובדות המתועדות של ההיסטוריה לא מראות את מי שאנחנו היינו רוצים לזכור שהיינו, שהעובדות המציקות של היום לא משקפות לנו בראי את מה שאנחנו רוצים לראות שם, אז לעזאל עם העובדות. נמצא לנו "עובדות אלטרנטיביות". נצהיר שהפרצוף המכוער המשתקף בראי הוא לא בעצם מכוער. הוא מי שאנחנו, ונמאס לנו שיגידו לנו שאנו לא יפים.

וזה חבל. כי הייתי רוצה לקוות שעם שמספר לעצמו שוב ושוב כמה הוא מוסרי, ש"זוכר" כמה הוא פעל כפי שנכפה עליו, שמלחמותיו הן של אין ברירה, שעם כזה אכן יתחיל להתנהג כפי שהוא "זוכר" שהוא. ביחוד כאשר יש לו ברירה, כאשר קיומו כבר לא מאויים. אני חושב שכשאתה אומר לאנשים שהם טובים, הם נעשים יותר טובים. ככה זה. הם לא רוצים לאכזב, את עצמם בעיקר.

מה שעוד אומר פייר נורה, שכיוון שלרשות האנשים כבר לא עומד הזכרון המשותף, הקולקטיבי, הם זקוקים לספק לעצמם היסטוריה אישית, אינדיבידואלית. והמטלה לייצר היסטוריה זו, את התיעוד שלה, היא על האינדיבידואל.  רציתי להתייחס לקטע הזה מתוך המאמר:

שהרי על הפרט, ועליו לבדו, מעיק בהתמדה, ובה־בעת בלא־הבחנה,  הכורח לזכור: כפי שעל יחסו האישי אל עברו מונחת אפשרות התחיותו.  התבקעות הזיכרון הכללי לחלקיקים של זיכרון פרטי מעניקה לשלטון  הזיכרון כוח־כפייה פנימי עצום. הוא מחייב כל אחד ואחד בהיזכרות,  ואת הגילוי־מחדש של ההשתייכות הופך לעקרון הזהות.

השתייכות זו מגייסת בתמורה את כל־כולו. כאשר אין הזיכרון רווח בכל  לא יהיה לו עוד קיום בשום מקום, אם לא תעמוס אותו, את משא  אחריותו, תודעה אחת פרטית בהחלטת־יחיד. ככל שהזיכרון נחווה פחות  באופן קולקטיבי, כך הוא זקוק יותר לאנשים יחידים ההופכים את עצמם  לאנשי־זיכרון.

זה מתבטא אצל חלק מהאנשים בתיעוד צילומי, אובססיבי לעתים, של עצמם ושל קרוביהם וחבריהם. בתיעוד כל מעשיהם והגיגיהם במקומות כמו פייסבוק, בכתיבת היסטוריות משפחתיות, ביצור גנאולוגיות ועצי משפחה. אצלי זה בא לידי ביטוי בבלוג. סיפרתי על האובססיה שלי לתעד את התאריך בו שהיתי בכל מקום  מחוץ לישראל, יש לי גם קטגוריה שלמה של פוסטים המספרים את סיפורי משפחתי שני דורות לאחור. ואני כותב פוסט על כל דירה או בית בהם חייתי יותר מכמה ימים.

הפנמתי את עניין הצורך לתעד את ההיסטוריה שלי. ממילא אני כמעט שלא מצליח לבדות עלילות בידיוניות ולכן מה שנשאר לי זה לכתוב על דברים שקרו לי בפועל, בצורה כזו או אחרת. ואחד הדברים שקרו לי אתמול, היה אירוע בשם "קפה פילוסופי" בתל אביב, פגישה שלקראתה קראתי את המאמר דנן של פייר נורה.

בניגוד ל"קפה הפילוסופי באנגלית" שאליו הלכתי כמה פעמים בפריז ושהיה רדוד ולא מעניין, המתכונת של האירוע התל אביבי הייתה הרבה יותר מוצלחת. בקפה הפילוסופי התל אביבי, שזו כבר הייתה התכנסותו השישית (אחת לחודש, בבית קפה), יש הנחיה, יש טקסט לקריאה לפני, שהתרשמתי שרוב המשתתפים קראו ביסודיות ראויה, ויש אינטראציה מצויינת ומפרה. פורמט מצויין, בניגוד לזה הפריזאי שבו אין הכנה, אין קריאה, אין הנחייה, רק שיחות סרק על שאלה "פילוסופית" אחת הנבחרת מתוך כמה שהקהל מעלה. (גילוי נאות: קרן, המארגנת של האירוע בתל אביב, דוקטור לפילוסופיה, היא קרובת משפחה).

 

The ineluctable modality of the audible

גיליתי את הספרים בקריינות, Audio-books, בכיתה על James Joyce אליה הצטרפתי במסגרת מאמצי להצליח ולקרוא את "יוליסס", אחד מארבעת הספרים ה"כבדים" שאני שואף לקרוא, הנמצאים ברשימת הדברים לעשות לפני שאתפגר. כיוון שאין למרצה (המצויינת) אשליות שהסטודנטים יקראו את כל הספר בארבעת השבועות המוקדשים לדיבור עליו, היא משמיעה בכיתה גרסה מקוצרת של פרק אחד או שניים בכל פעם ואחרי כן מדברת על אותו הפרק. זה עובד לא רע.

כותרת הרשומה היא מתוך הפרק השלישי של הספר, פרוטאוס.

מה שעובד פחות טוב, זה האופן בו נארזים הספרים בקריינות האלה וצורת השימוש בהם. אין לי נסיון בהרבה פורמטים של ספרים כאלה, אבל הורדתי את הגרסה הלא מקוצרת של הספר מהאתר של חברת Audible, כיום חברת בת של אמזון. 42 שעות ו 19 דקות בלבד. אפשר לקבל ספר אחד במתנה אם נרשמים למנוי אצלם, ואת המנוי אפשר לבטל טרם תום תקופת הנסיון חינם. אין לי מושג מה יקרה לקובץ האודיו שהורדתי הן למחשב (1.2 GB צנועים) והן לטלפון (0.6 GB בלבד). יתכן שרק עם הישום שלהם אפשר להשמיע אותו.

יש לספרים בקריינות יתרונות מובנים: זה פחות מעייף את העיניים, אפשר להתקדם בספר גם תוך כדי נהיגה או הליכה, וקריינות טובה מוסיפה עוד נופך משלה, ביחוד כשלקריין יש את המבטא הנכון, אירי במקרה של יוליסס.  הקראה ממוחשבת, text to speech, היא בלתי נסבלת ולא ממש אופציה.

אבל היתרון העיקרי, במיוחד בספר כמו יוליסס, הוא שהקריינות נושאת אותך קדימה, בקצב שלה, ומונעת בעדך מלעצור ולבדוק מילה כלשהי במילון או לסטות לאחד מאלפי הערות השוליים שיש לספר, הערות שמצד אחד עוזרות מאוד להבין את הספר, לעומק, ושאפשר לקרוא, יחד עם הספר, בצורה מאד נוחה, בהיפרטקסט, באתר כמו זה: http://www.joyceproject.com. אכל מצד שני מאיטות מאד את קצב ההתקדמות והופכות ספר של מאות דפים לספר של אלפי דפים.

לקריינות, לעומת קריאה, יש עוד יתרון אחד. היא יותר מותאמת לאופי הטמפורלי של האדם. לזרם הבלתי ניתן לעצירה של ההקראה (ניתן לעצירה, אבל ניחא) יש דמיון רב לזרם הבלתי ניתן לעצירה של ימי האדם. הצליל הנוכחי מזכיר מאד את ההווה של האדם, המורכב בעיקר מזיכרון העבר וציפיה לעתיד.

אני נתלה פה באילנות גבוהים, אם גם עתיקים, ב Georg Wilhelm Friedrich Hegel הכותב בעמוד 908 בכרך השני של הגרסה האנגלית (תרגום T. M. Knox) של הרצאותיו על אסתטיקה כך:

hegel-p908-001

בתרגום חפשי: "העצמי הוא בזמן וזמן הוא ההיות של הסובייקט עצמו. וכיוון שזמן ולא מרחב ככזה הוא שמספק את האלמנט החיוני שבו הצליל מתקיים (ביחס לערך המוזיקלי שלו – הגל כותב על מוזיקה) וכיוון שהזמן של הקול הוא גם הזמן של הסובייקט, בהתאם לעיקרון זה, צליל חודר אל העצמי, אוחז בו בהוויה הבסיסית ביותר שלו, ובאמצעות התנועה בזמן (הטמפורלית) והקצב שלו, מניע את העצמי".

עד כאן על יתרונות הקריינות של ספרים. אבל הישום, הישום הוא כל כך גרוע. אולי בגלל שרוב המכשירים שעליהם חשבו שאנשים ישמעו את הספרים האלה, הם דברים כמו מערכת השמע של מכוניות שברולט, אחת מהאופציות שאליהן אפשר להוריד גרסאות של ספרים.

יוליסס למשל, שנכתב במקור בשמונה עשר פרקים, שלכל אחד יש שם, (אמנם לא כזה שג'ויס נתן לו רשמית אך כזה שהתקבע) נמצא בקובץ האודיו במחשב ב 100 פרקים (98 בטלפון), ואין דרך לדעת איזה פרק במקור נמצא באיזה פרק בקריינות. לא רק זה, בגרסה למחשב ובגרסה לטלפון, החלוקה שונה.

בכדי להוסיף חטא על פשע, בחלק מהגרסאות, סודרו פרקי הספר מחדש, על פי סדר כרונולוגי של התרחשות הדברים בחיי שני הגיבורים הראשיים של הספר: סטיבן דדאלוס ולאופולד בלום. זו נראית התערבות ממש לא סבירה לדעתי ביצירה, וחוץ מזה, היא מקשה עוד יותר על גישה ישירה לפרק כזה או אחר בספר, שגם ככה היא מאד קשה. כי כל המחשבה מאחורי הישום של Audible (או, דביל! כך אני קורא לו, לישום) היא שאנשים יאזינו לספר כמו לקלטת או טייפ סלילים. מהתחלה ועד הסוף ברצף, בלי דילוגים ובלי גישה ישירה לחלקים ספציפיים.

הגרסה שיש לי מהספר היא באורך מלא, והפרקים בסדר המקורי, אבל הגרסאות המקוצרות, ורובן כאלה (הן גם משום מה יותר יקרות, בבחינת less is more) לוקחות לעצמן חירות יצירתית אף יותר מסידור הפרקים מחדש. מישהו החליט ש 60% מהטקסט, אפשר להסתדר בלעדיו. הוא גם יודע מהם ה- 40% שצריך להותיר מהיצירה. ג'ויס מן הסתם מתהפך בקבר. אני הייתי.

אמזון, בחוצפתם, כשאתה קונה את גרסת הקריינות של הספר, מיד מציעים לך לרכוש גם את גרסת הקריאה של הספר. ויש בזה הגיון, צורך אפילו, כי פרקים שלמים בספר נשמעים כאוסף מלמולים חסר שחר אם לא עוקבים במקביל אחרי הטקסט. מילא הרצון של אמזון למכור לך את הספר פעמיים, (במקרה של יוליסס פגו זכויות היוצרים והספר זמין ב wikibooks  ועוד מספר רב של מקומות, אפילו עם הרים של הערות ופירושים) אבל לא פשוט לעקוב אחרי הטקסט וההקראה במקביל, במיוחד לו בגרסאות המקוצרות. אבל גם לא במלאות.

אז למה לעזאזל הגרסה בקריינות לא כוללת בתוכה גם את הטקסט, ועובדת כך שהטקסט נגלל אוטומטית בתיאום עם ההקראה? במחשב או בטלפון אין קל מלעשות את זה. לא יאומן שזה לא כבר ככה.

אבל מצד שני, גם אין כמעט ספרים אלקטרוניים מתורגמים שהמקור, בשפת המקור, מוטמע בתוכם, כך שאם לא מבינים משהו, אולי זה בגלל התרגום (בדרך כלל בגלל שתרגום הוא תמיד בגידה מסויימת במקור, Traduire, c’est trahir אומרים הצרפתים) ואז אפשר היה ללכת להציץ במקור. זה לא צריך להיות צימוד ברמת המילה, וזה לא יכול להיות. אבל ברמת הפסקה זה ממש אפשרי, ונורא רצוי.

האם גרסאות אודיו משולבות טקסט, או טקסט משולב מקור לא בשוק משיקולים מסחריים? אתגר טכני ממש אין כאן. אולי חסרים סטנדרטים לזה? אבל גם העדר גרסאות כאלה וגם העדר סטנדרט לגרסאות כאלה (מה רע ב HTML?) נובעים כנראה שטקסט הוא לא סחורה אטרקטיבית במיוחד.

מצד שלישי, זה לא מטריד אותי עד כדי שאעזוב הכל ואקים סטארט-אפ שיספק את הכלים להוצאת ספרים כאלה. ואני גם לא משוכנע שהעדר הכלים הוא הבעיה כאן. אמשיך לסבול בשקט, בחושך.

הגנרל שְטוּם מהרהר על קסמי הדת

יושב לו הגנרל שטום בחדרו, אחרי שהדליק את נורת "לא להפריע" מחוץ לחדר, ומהרהר "על קבוצת המילים ,'גאל'".  זה אחד האמצעים הספרותיים שבעזרתם עובר הסופר רוברט מוסיל לעוד קטע הגותי/פילוסופי, לקראת סוף חלקו הראשון של "האיש בלא תכונות", ספרו המונומנטלי שאותו אני קורא כרגע.

לפעמים זה קצת מייגע, האופן שבו סופרים כמו תומס מאן ב"הר הקסמים" או רוברט מוסיל כאן, כותבים סיפור עלילתי שברובו משמש בעיקר שלד שעליו וסביבו הסופר חולק אתנו את הפילוסופיה שלו. פילוסופיה והגות בכלל שבחלקם הגדול משמעותיים ורלוונטיים, לפחות לתקופתם. הרעיונות המובעים בספרים האלו לא אחת אף מקדימים את אלו של הפילוסופים של תקופתם, ולפעמים אף מנוסחים בצורה יותר בהירה.

בעצם זה הגיוני – באופן כזה יכול הוגה להפיץ את רעיונותיו לציבור הרבה יותר רחב, ציבור שלא יקרא חיבורים פילוסופיים נטו. המחיר הוא שהוא יקרא "סופר" ולא "פילוסוף".

אז בסוף עמוד 422 יושב הגנרל פון שטום וחושב לעצמו כך:

"כל עוד אדם מאמין בדת….., יכול אתה להפיל אותו מאיזו קומה שהיא בבניין התקוות או החיים הטובים. תמיד יפול על רגליי נשמתו, כביכול, וזאת משום שכל הדתות הותירו, בהסברים שנתנו לאנושות על החיים, איזו שארית שאינה ניתנת לחישוב, הקרויה 'דרכי האל שאין להם חקר' ; ואם בן תמותה רואה שהחשבון אינו עולה יפה, די לו להסתמך על אותה שארית, ורוחו תשפשף את ידיה ברוב נחת. אותה תכונה של נפילה על הרגליים ושפשוף הידיים, קרויה השקפת עולם והוא הדבר שאבד לאדם המודרני.
הברירה בידו – או להימנע לחלוטין מלחשוב על חייו, מצב שרבים מסתפקים בו, או להשלים עם אותה סתירה פנימית, המחייבת אותו לחשוב הגם שלא יגיע לתוצאה משביעת רצון. סתירה פנימית זו לבשה במרוצת הזמנים פעמים צורה של כפירה גמורה ופעמים של חזרה אל כניעה מוחלטת לאמונה ; וצורתה השכיחה כיום היא, שאנשים משוכנעים כי בלא רוחניות אין חיי אנוש ראויים לשמם."

זה בספר שנכתב לפני כמאה שנים, ואני חושד שיש לא מעט מזה גם כיום, בחזרה של ציבורים גדלים והולכים לדת. הרצון לדעת שיש משנה שלמה סגורה על עצמה שאפשר פשוט לקחת ולאמץ, בה יש את כל התשובות. המדע הרי מבוסס כולו על היפותזות כאלה ואחרות שזו רק שאלה של זמן על שיופרכו ויוחלפו באחרות יותר משוכללות. צורת החשיבה הזו מרגישה לרבים כחסרת ערך של "אמת". ומצד שני, גם מי שכלל לא מבין איך "עובד המדע" אלא סתם לא בא לו לנסות ולהבין איך הדברים עובדים, ולהתעמק וללמוד (והאמת שזו מלאכה סיזיפית), גם בשבילו הדת היא תשובה טובה. זה ככה כי ככה רצה האל, נקודה. ואם יש דברים שנדמים לא הגיוניים, אז "נפלאים מעשי האל", וזהו.

מתקופתו של מוסיל, זו לא הייתה הדתה, זה היה בעיקר פשיזם שעלה כתגובת נגד לאכזבה מסויימת מהנאורות. הרוחניות עליה הוא מדבר היא לא בהכרח דתית, אלא גם לאומית, האמונה בגורל המשותף של ה folk, העם הנבחר, הגרמני במקרה ההוא, שאימץ את הקונספט מעם אחר, היהודי, ואת העם הזה היה צריך להכחיד, כי יכול להיות הרי רק עם נבחר אחד.

אבל הדברים נכונים גם היום למדינת העם הנבחר בציון, ללאומנות הדתית המשיחית שמובילים המתנחלים ומפלגת הבית היהודי. אולי היום זו כבר לא אכזבה מהמודרנה אלא מהפוסט מודרנה, שערערה עוד יותר את הבנין הרעוע גם ככה של הבנת העולם החילונית כמשהו קוהרנטי שאפשר לתפוס ולהבין. לאימוץ דת יש את הפוטנציאל הזה, "להסביר" את העולם.

אבל מוסיל כותב את זה יותר טוב. לכו לקרוא, אני ממליץ.

פלסטינים קדושים

ז'יזק, ב"מדבר של הממשי" הזכיר לי את המושג Homo Sacer, "אדם קדוש", מושג רומאי, ש Giorgio Agamben החזיר לחיים בספרו Homo Sacer: Sovereign Power and Bare Life. בקריאה הזו, בתקופה בה מקרי ההרג הלא מוצדקים של פלסטינים קורים בתדירות גוברת והולכת, לא יכולתי שלא לחשוב שהפלסטינים תחת הכיבוש הישראלי הם דוגמה מצוינת של מושג ה Homo Sacer, ושהמתנחלים הם הם דוגמה מצוינת למה ש Agamben קורא sovereign. אסביר.

אצל הרומאים Homo Sacer הוא מישהו שעבר עבירה שבעטיה הוא מוצא מחוץ לחוק. החוק הרומי לא חל עליו, ואחת ההשלכות של זה היא שאם מישהו יהרוג אותו, הוא לא ייענש. אבל מצד שני, חלק ה"קדוש" בתואר אומר שאי אפשר להקריב אותו לקרבן. לא ברור כמה אנשים נענשו בעונש זה, ומה היה גורלם, אבל מה שמעניין בסוג הענישה הזה הוא שהאדם מוצא אל מחוץ לחוק, בתוקף החוק ולכן אפשר לטעון שה Homo Sacer נמצא בו זמנית מחוץ ובתוך החוק.

תמונת הראי של ה Homo Sacer היא ה sovereign, "ריבון" נראה לי תרגום יותר טוב מ"שליט". גם הריבון נמצא בו זמנית בתוך ומחוץ לחוק, כי מצד אחד החוק חל עליו (ולראיה, אולמרט וקצב בכלא) אך מצד שני הוא יכול לשנות את החוק, ויכול גם להשעות את החוק, למשל בהכרזת מצב חרום כלשהו.

בכדי להבין לעומק באיזה אופן הפלסטינים בשטחים הכבושים הם  Homo Sacer, כדאי מאד לראות את "שלטון החוק", סרטו של רענן אלכסנדרוביץ על האופן שבו "פועלת" מערכת החקיקה הישראלית בשטח הכבוש, או לחלופין, לקרוא מה שכתבתי בעקבות צפייה בסרט או בעקבות דו"ח אדמונד לוי. אבל בשורה התחתונה, נכון שהפלסטינים בשטחים אכן לא מתאימים להיות מוקרבים פיזית  כשה לעולה (ועדיין לא הוקם מחדש בית המקדש) אבל מצד שני, הם כן מחוץ לחוק הישראלי (כפופים לתערובת יצירתית של חוקים שהממשל הצבאי מתקין בהסתמך על חוקים עותומנים, מנדטוריים וירדניים – הכל לפי איך שיוצא יותר נוח לזיין את הפלסטינים ולחמוס את כל מה שיש להם.) ואפשר להרוג בהם חופשי ולא להיענש. לא מאמינים? קראו את עדות האלוף עוזי דיין במשפט אליאור עזריה.1-maxresdefault

שווה לדבר על כמה מושגים נוספים של אגמבן שעשויים להסביר כיצד הגענו עד הלום. אחד מהם הוא מה שאגמבן מכנה bare life, נקרא לזה לשם נוחות "החיים עצמם". על פי אריסטו, ביוון העתיקה היו שתי צורות חיים: החיים הרגילים (normal life, ביוונית zoe) והחיים הטובים (good life. ביוונית bios). החיים הנורמליים היו במסגרת משק הבית, האויקוס, ובהם החוק לא היה מעורב. החיים הטובים, היו החיים  שחיו האזרחים (גברים וחופשיים), אלו שהיו מעורבים בחיים הפוליטיים, בענייני הפוליס היווני. המדינה היוונית פחות או יותר לא הייתה מעורבת כלל בחיים ה"נורמליים".

עם הזמן, גורס אגמבן, המדינה הפכה יותר ויותר מעורבת בחיי הפרט, עד לרמה (ופה הוא ממשיך את קו המחשבה של מישל פוקו ב"תולדות המיניות") שבה המדינה מעורבת בעיצוב הגוף האנושי, וספציפית במקרה הקיצון של הפיכת הגוף האנושי לגוויה. החיים הרגילים הפכו פוליטיים באמצעות הכניעה שלהם לכוח הבלתי מסויג של הריבון, הכוח להרוג. לסוג החיים הזה, שבהם המדינה קובעת לגבי גופך ועצם קיומך, הוא קורא bare life, "החיים עצמם" או אולי "החיים במערומיהם" – הצורה שהפכה פוליטית של "חיים נורמליים", חיים החשופים למוות – מאלימות הריבון.

אגמבן יאמר שכולנו חיים את סוג החיים האלה, "החיים עצמם", יתכן, אבל אני גורס שזה מומחש כיום בעיקר באלימות של הריבון הישראלי כלפי הפלסטינים, ה homo sacer שלו, אלו שתחת ריבונותו אך מחוץ לחוק שלו, האלימות שמביאה להרג לא מידתי של מעל 1500 איש במבצעי הכנעה דו-שנתיים כמו "צוק איתן", או הרג על בסיס שבועי אם לא יומי של פלסטינים בגדה וברצועה. הפלסטינים הם מבחינה זאת הציפור הקנרית במכרה שלנו, הדגמה מוחשית למושגים שמנחיל לנו אגמבן.

פה, במהלך חשיבה רדיקלי למדי, הוא טוען שמחנות הריכוז לא היו טעות מקרית, אלא הן תוצר מתבקש של המדינה המודרנית, דמוקרטיה שהפכה יותר ויותר טוטליטרית במהותה, ככל שהחוק מעורב יותר בכל תחום ותחום. (פה אני כנראה מפשט פישוט יתר, ואני מודה שקראתי בשלב זה רק סיכומים ולא את הספר עצמו, אותו יש לי ובכוונתי לקרוא). אבל אפשר להסתכל על רצועת עזה כולה כסוג של מחנה ריכוז המנוהל בשלט רחוק או על גואנטנמו, או מעצר מנהלי – כל אלו מקומות שבם הריבון הכריז על state of exception, והפך את האנשים שתחת אותו מצב, ל:חיים עצמם", מחוץ לחוק וחשופים למוות, בדיוק כמו בעלי החיים, ה ZOE המקורי. אנחנו אלופי העולם בכיבוש אמר השבוע אלוף במילואים גדי שמני, והוא בטח יודע.

אלי אריאלה לא התקשרה

גם אלי לא פנתה הצנזורית הראשית, אלוף משנה אריאלה "מירי-רגב-הדור-הבא" בן אברהם, בדרישה שאעביר אליה רשומות לפני פרסומן. אני תוהה האם זה בגלל שבניגוד למירי "לא קראתי את צ'כוב" רגב  היא כן קראה את עמנואל קאנט.

כל זה, כי חזרתי וקראתי בשבוע שעבר, במסגרת איזה קורס שאני לוקח באוניברסיטה האינטרנטית coursera (לא מצאתי איפה ללמוד בפריז שלא בצרפתית), את "מהי נאורות" של עמנואל קאנט.
ותוך כדי קריאה, לא יכולתי שלא לחשוב על אל"ם אריאלה דנן, וגם על "שוברים שתיקה".

כי קאנט מבחין שם בין שני סוגי חופש: פרטי וציבורי. חופש פרטי, כמו למשל אי ציות לפקודה, הוא דווקא שולל. מבחינתו, דרך הביניים של הנאורות היא התקדמות הדרגתית, מדור לדור, כך שההגמוניה השלטת (נסיך במקרה שלו) לא תרגיש מאוימת ולא תחסום את אפשרויות ההשכלה והרחבת הדעת של האוכלוסייה, זו שבדור הבא, כבר תשנה דברים, שלא דרך מהפכה חלילה…

אבל חופש ציבורי, היכולת לדבר ולהביע את דעתך ברבים, שהוא זה שעם הזמן יביא לנאורות, קרי – הפיכת העולם, בדרך ההיגיון, למקום יותר ראוי למגורים לבני האדם (ואולי גם בעלי חיים?). קאנט לא רק שלא שולל "חופש ציבורי", אלא ממש מחייב אותו – אם אדם רוצה להיות חפשי.

זהו לדעת קאנט, החופש המשמעותי. זה שאנשים חייבים אותו לעצמם, זה שהמונרך הנאור חייב לאפשר. הוא נותן דוגמה של כומר, שדעתו אינה נוחה מחלק מחוקי הכנסיה, ועדיין הוא מקיים אותם, ומציע גם לצאן מרעיתו לקיים אותם (זהו חופש פרטי על פי הגדרת קאנט).

אותו כומר, אם ישתף את בני הקהילה שלו בחוסר הנחת שלו מחלק מחוקי הכנסיה, וימתח ביקורת עליהם, עדיין לא יהיה זה, על פי קאנט, החופש הציבורי, זה שנחשב. כי בני הקהילה שלו הם כמו בני משפחתו. הם לא הציבור.

ופה אנו חוזרים לאריאלה. ההנחיות שלה לבלוגרים "מובילים" הפנימו שבשביל חופש ציבורי נדרשת תפוצה. ולכן פנתה רק לבלוגרים ומפעילי דפי פייסבוק עתירי תפוצה. שלהם קהל קוראים של אלפים רבים, או עשרות אלפים,  את החופש הציבורי היא רוצה לחסום, לא את החופש הפרטי. ולכן אוכל להמשיך ולכתוב פה מה שמתחשק לי, ול"אריאלות" זה לא יזיז.
הם יודעים שאין לי אפשרות להיות "חפשי" – פשוט אין לי מספיק קוראים.

זו גם הסיבה שרוצים להשתיק את השוברים שתיקה. אותם החיילים שצייתו לפקודה בזמן שירותם הצבאי, גם לפקודות שדגל שחור ממש מתנוסס מעליהן – ממש כאילו קראו את קאנט, והשתכנעו. אבל הם גם השתכנעו שחובתם לפתוח את הפה, "חופש ציבורי", כדי שהדור הבא של החיילים יראה את הדגל השחור המתנוסס, וכדי שלא עוד דורות רבים של חיילים יצטרכו לחזור הביתה מצולקים נפשית ממה שהם אולצו לעשות ל"מקומיים".

ואם חושבים על הדוגמה של הכומר, אם החיילים שמוסרים עדות דרך שוברים שתיקה היו עושים זאת רק לקהל המקומי, זה היה אך ורק "חופש פרטי", בתוך הקהילה, ולכן חסר תועלת. כי נראה לי שאין בישראל אחד שלא יודע מה בעצם קורה במגע בין חיילי צה"ל והמתנחלים החמושים לנתינים חסרי האזרחות והזכויות של מדינת יהודה. (הפלסטינים…).
אלא אם מישהו ממש ממש, אבל ממש, לא רוצה לראות, לשמוע או לדעת.

אבל לצאת החוצה, אל העולם, ולדבר, זהו סוג החופש ציבורי שאותו קאנט מחייב, כי יש לו סיכוי להוביל שינוי.

ולו רק מחמת הבושה.