האדם לא מחפש משמעות

"האדם", כלומר אני, לא מחפש משמעות. באושוויץ זה היה אולי מוריד את סיכויי ההישרדות שלי, היה אומר ויקטור פראנקל, אבל זה מה שיש. אבל רבים כן מחפשים, חלקם עשו זאת יחד, בכנס באוניברסיטת חיפה בשבוע שעבר, כנס בן יומיים על הפילוסופיה של משמעות החיים, שביום אחד מתוכו גם נכחתי. כנסים על נושאים רנדומליים זה כיף גדול למישהו שמקדש אקלקטיות כמוני (מתקשה להתרכז, יגידו אחרים).

חבל שהאוניברסיטאות מרכזות את כל הכנסים בשבוע האחרון של הסמסטר, כשכבר החלה חופשת הקיץ בארצות הניכר, ואורחים יכולים להגיע. סטודנטים המתכוננים לבחינות לא יכולים להגיע, ואחרים שכבר לא נבחנים להנאתם, צריכים לבחור בין סמינר באקטיביזם וצילום, סמינר על קפקא וסמינר על משמעות החיים (בין היתר). לא בחרתי, והייתי יומיים בראשון, יום בשני ויום בשלישי. ממילא, מה שמפתיע אותי תמיד בכנסים האלה, הוא שקהל הנוכחים מורכב כמעט לחלוטין מהמרצים וממנהלי המושבים, וגם אלו נוכחים ברובם רק במושב בו הם עצמם מדברים, אולי במושב אחד נוסף. חוץ מאורחים הבאים מחו"ל, מסכנים, התקועים בכל ימי הכנס.

הכנס על משמעות החיים היה כנס במסגרת מסורת הפילוסופיה האנליטית, זו השולטת בחוג החיפאי ובעצם בכל החוגים לפילוסופיה בישראל. כנהוג במסורת זו, התלבטו הנוכחים בסוגיות קרדינליות כגון: האם מעשים שאדם עושה המשפיעים על כדור הארץ כולו טעונים במשמעות מספקת, או שנדרשת השפעה על היקום כולו. יותר כנראה יותר משמעותי. או – האם נדרש שאֵצַלה באש הגיהנום לנצח נצחים על מעשי הרעים כדי שיהיו אלה "משמעותיים" מספיק או שמספיק שפשוט לא אוחזר לתחייה באחרית הימים.

כפי שאמרתי מעלה, לא ממש מטריד אותי מה משמעות יש לחיי, והאם עלי לעשות מעשים משמעותיים כאלה ואחרים. אני גם לא חושב שהייתי מצליח להתחיל להאמין בעולם הבא או בגלגול נשמות גם אם הייתי משתכנע שסבל אינסופי בגהינום או בשר לוויתן (מטופו) לנצח נצחים בגן עדן הם התשובה ליותר משמעות, והייתי פתאום מאוד רוצה שמעשי יהיו משמעותיים יותר ויתנו לחיי משמעות.

באשר להשפעה הקוסמית, לא יכולתי שלא לחשוב שאין בעצם הבדל ברמה הפילוסופית בין השפעה עולמית להשפעה קוסמית, לא במודל האנליטי בכל אופן. אמנם יש סבירות, אבל אין וודאות שיש עוד יצורים חיים ו/או תבוניים במקומות אחרים ביקום, ולכן, אם הדונלד למשל מצליח להגיע לכפתור האדום ולהכחיד את המין האנושי, אין וודאות שבזה הוא לא הכחיד את כל היצורים בעלי התבונה הדומה לאנושית ביקום כולו ולכן משמעות מעשהו היא בעלת קנה מידה קוסמי ולכן, יהיה לחייו יותר "משמעות" מאשר אם היה מכחיד את כל היצורים התבוניים רק באחד ממאה מיליארד כוכבי לכת עליהם יש חיים תבוניים.

אם זה נראה לכם התפלפלות חסרת תוחלת, לא משהו שהעיסוק בו טוען את החיים במשמעות, אז אני נוטה להסכים. אבל אם אני כבר נגרר לסוג זה של פילוסופיה (לא זה שמושך אותי בדרך כלל) אז הייתי טוען שכיוון שכל אדם הוא יחיד ומיוחד, למעשה כל דבר הוא יחיד במינו, בקוסמוס כולו, ולו רק בזכות זה שהוא תופס נפח ספציפי בחלל שאותו לא חולק אף דבר אחר ויש בו "משהו" שהוא לגמרי שונה מכל משהו אחר, גם אם הוא נראה דומה בצפיה בקנה מידה כזה או אחר, אז השפעה על כל דבר אפשר לראות אותה כיחודית בכל הקוסמוס.

אם אקח דוגמה ספציפית, הרגע ההוא בו ליקט חוקר הארצות השבדי ת'ור היירדאל את אחרוני הזרעים מעץ הסופורה טורומירו האחרון ששרד באי הפסחא, בעולם כולו, ביקום כולו, ולקח אותם אתו לשבדיה שם הצליחו להנביט אותם ולהפיץ שתילים ברחבי העולם, כך שכיום יש שני עצים כאלה אפילו בעציצים אצלי במרפסת (אבל אף לא אחד באי הפסחא, האקלים שם השתנה מאז), אז אפשר לדעתי לטעון שזה מעשה בעל יחודיות בקנה מידה קוסמית ולכן יותר "שווה" במטבעות של משמעות.

השבוע יש הרבה פחות כנסים, אז יש לי זמן לחזור ולהיאבק ב"על גרמטולוגיה" של ז'אק דרידה, מסוגת הפילוסופיה הקונטיננטלית שיותר חביבה עלי, אף כי אני חושב שהיא פחות מחבבת אותי. בכל זאת, אני גבר, לבן, מערבי, לא עני ולכן כבר חשוד כהגמוני ודכאני, דורש דקונסטרוקציה, ויפה שעה אחת קודם. חוץ מזה, הולך לי ממש קשה לקרוא את זה. אולי בצוותא זה ילך יותר טוב. נראה.

מודעות פרסומת

ספרים

הפוסט הזה נכתב בעקבות ההסתערות בפיד הפייסבוק שלי, של כמה סופרים ומשוררים על "הזנדברג", כפי שכינה אותה שם הסופר, הידוע (לא לטובה) ביחסו לנשים, יצחק לאור.

במה חטאה חברת הכנסת וראשת מפלגת מרץ תמר זנדברג, חוץ מאשר בשמאלנות לא מספיק רדיקלית לדעת אותם מגנים? על שבראיון לפני מספר שנים, שצץ בהקשר לאחד התרגומים האחרונים לעברית של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר, אמרה שהיא מעדיפה לקרוא ספרי עיון, והיא פחות מתחברת לפרוזה, ספרות "יפה".

במאמר שכתב שאול סתר, מבקר האמנות של עיתון הארץ על התרגום החדש של "מקורו של מעשה האמנות", תחת הכותרת " היידגר בעברית: "מקורו של מעשה האמנות": היידגר משיב לתמר זנדברג", (מקורו של מעשה האמנות" נכלל בקובץ המאמרים "דרכי עצים" שעל שמו נקרא הבלוג הזה) מצוטטת חברת הכנסת זנדברג כאומרת: "פרוזה אני לא קוראת. זה נראה לי מוזר. מה, מישהו המציא סיפור ואני צריכה לקרוא? באיזה קטע? אני קוראת בעיקר ספרי עיון. חוקר טוב שמסתכל על משהו שמיליוני איש הסתכלו עליו לפניו, ומוצא בו משהו שהם לא ראו".

זה הציטוט שקצפם של הסופרים בפיד שלי, וגם של שאול סתר, יצא עליו. אני מעריך שקלוגהפט היה מיעץ לזנדברג לא להגיד דברים שירגיזו את כל עשרת הסופרים והמשוררים שלא יצביעו בשבילה ממילא. מצד שני, אולי היה אומר לה להגיד משהו כזה כדי שלא להצטייר כאליטיסטית. כיוון שאני לא עומד לבחירה לשום דבר, אני יכול להרשות לעצמי לומר שגם אני, במידת מה, מזה זמן מה, מרגיש כמו זנדברג.

זה שינוי מאד גדול בעבורי. לבטח יחסית לתקופה בה כנער הייתי הולך וקורא, הלוך וחזור בין ביתי בשכונת כרמליה לבין הספריה העירונית ב"אורנים" (כבר לא קוראים לזה כך) אשר ברחוב קלר (בחיפה). רק שני ספרים יכולתי לשאול שם בכל פעם, אחד הייתי קורא בדרך הביתה והשני בדרך חזרה לספריה. קראתי מאד מהר אז, בצעירותי, ממש בקצב בו יכולתי להפוך את הדפים, וקראתי הכל. לא הייתי סלקטיבי, וקראתי גבוה ונמוך, קצר וארוך. עשרת הכרכים של "הדון השקט" (שולוחוב)? חמישה ביקורים בספריה, בערך (בלי נדר) במהלך שבוע אחד. וגם זכרתי כל מה שקראתי. אמא שלי אפילו בחנה את זה פעם ופעמיים.

אולי זה קשור לעובדה שהיום אני קורא הרבה הרבה יותר לאט, זה שהפכתי הרבה יותר סלקטיבי. בכל פעם שיש יריד ספרים בעשרים שקלים באוניברסיטת חיפה, בסופו של דבר אני יוצא משם עם ספרי עיון. ובכל פעם שאני מקדים להגיע כעשר דקות לפני יציאת הרכבת לתל אביב מתחנת חוף הכרמל, מה שקורה שלוש פעמים לפחות בשבוע, אני נעצר לפני ארון הספרים שבתחנה, בו יש ממש מבחר גדול של ספרים, אפילו של סופרים טובים ומחפש ספר לקרוא ברכבת. אני עובר ספר ספר, מציץ בכריכה האחורית להבין על מה הספר, פותח כמה עמודים באמצע ואת העמוד הראשון וקורא קצת. וכלום. כלום לא מזיז לי. לא בא לי לקרוא אף לא אחד מהספרים האלה. ברוב המקרים נושא הספר לא נראה לי מעניין, לא משנה איך הוא כתוב. לעתים, זו הצורה, האופן בו הסופר/ת מתנסח/ת, שדוחה אותי. בכל אופן, ברוב המקרים אני לא שואל משם ספר, אפילו שזה חינם.

וחוץ מזה, יש לי חובות קריאה בקורסים שאני לוקח כסטודנט חפשי, במהלך הסמסטר. מישהו הרי צריך לקרוא את כל החומר העיוני הזה שהמרצים מעטירים על הסטודנטים. לסטודנטים אין זמן, לי יש. לפעמים אני לוקח קורסים בחוג לספרות אנגלית ואז אני קורא (באנגלית) את כל מה שכתבה טוני מוריסון (למשל) במהלך 14 שבועות של סמסטר אחד וחוזר לימים הטובים בהם גם קראתי הרבה וגם נהניתי.

בין סמסטר לסמסטר אני אומר לעצמי, עכשיו אקרא קצת פרוזה. ואני מתחיל לקרוא כמה ספרים במקביל, אבל זה לא "תופס" אותי, לא כמו פעם. בעקבות שירי ההלל לקארל אובה קנסאוסגורד רכשתי (היה מבצע….) ארבעה כרכים ראשונים של "המאבק שלי" ואני כרגע באמצע "מוות במשפחה". עוד לא גיליתי למה חושבים שזה כתוב כל כך טוב. התחלתי גם את "עם, מאכל מלכים" של לאור, שכתוב נפלא, אבל גם אותו הפסקתי לקרוא באמצע. סגנון הכתיבה לא מספיק לי, חסר לי יותר "ירקות" בעלילה. אולי, בהשפעת סדרות טלויזיה אמריקאיות התחלתי לצפות לעלילה גדושת התרחשויות ותפניות, וסתם רומן על (נניח) רומן בין סופר מבוגר לעלמה צעירה כבר לא נראה לי שווה את השקעת הזמן שלי.

קשור גם לזה שהעולם הזה, ה"אנלוגי", ה"הומני", של המחשבה ה"קונטיננטלית", חדש לי. יש לי הרבה חוסרים להשלים, ספרים לקרוא שאותם שמתנשאים על זנדברג קראו כשלמדו כסטודנטים צעירים בחוג לספרות או לפילוסופיה, באותם השנים שלא עלה על דעתי בכלל שאפשר ללמוד משהו שלא יבטיח לך פרנסה, והלכתי ללמוד הנדסת חשמל. יש לי הרבה חוסרים להשלים, והוצאת רסלינג לא מקלה עלי, בקצב שבו הם מוציאים ספרים חדשים (אם כי, אני חייב להגיד, הרף להוצאת ספר שם הפך להיות נמוך מאד).

קשור, אבל לא רק. ליבי באמת נעשה קצת גס בספרות "יפה". חבל? כן. כי אני גם בצד של היידגר,
כמוהו אני חושב שעבודת אמנות אכן בוראת עולם. אבל כמו היידגר, אני חושב שמעט מאד עבודות הן עבודות אמנות, במובן זה שהן אכן בוראות עולם. אצלו זה היה פחות או יותר הכתיבה של Hölderlin, אצלי הספקטרום קצת יותר רחב, אבל עם השנים, מצטמצם והולך.

מחרתיים אגב, אני נפרד מהמחשב הנייד שלי לכמעט חודש, והבלוג הולך לישון, לא שהיה עירני במיוחד בתקופה האחרונה. אבל גם זה קשור לנושא הפוסט הזה. יותר ויותר אני מבין שמי שאין לו מה להגיד, מוטב שגם לא יכתוב את זה. אני כבר די בטוח שאני לא הולך לכתוב ספר בחיי אלו – פשוט אין לי סיפור מעניין לספר. אבל גם פוסטים על כלום צריך אדם להמנע מלכתוב.

יש כיסוי

עשרות שנים לפני שגידי גוב הפך להיות הקוּטֵר הנודניק הנשרך אחרי אהרוני במסע הבליסה הרדוד שלהם על פני הגלובוס, הוא היה זמר. זמר מצוין אפילו. לא ברור לי למה הוא נטש את העולם הזה, אבל  לזכותו הוא השאיר אחריו כמה אלבומים מצויינים. מתוכם אני מת על שני אוספים של שירים מתוך "לילה גוב", תכנית הטלויזיה שהנחה בימים הרחוקים בהם הוא היה עדיין קוּל, שירים שהם כולם גרסאות כיסוי של שירים אותם ביצע בדואט עם מבצע אחר, אחר כל פעם, שהתארח בתכנית שלו.

גרסאות הכיסוי של השירים בלילה גוב חייבות הרבה למעבד, עדי רנרט, וחוץ מזה, גם לכימיה שגידי גוב השכיל ליצור עם האורחים בתכניתו, בשירים שהביצוע המקורי שלהם היה לא שלו ולא שלהם. אבל אני חייב להודות שאני פשוט אוהב גרסאות כיסוי, לא אחת יותר מהביצוע המקורי. אולי כי בניגוד לביצוע המקורי בגירסת הכיסוי אני כבר מכיר את מנגינת המקור ואת הביצוע המקורי ואני יכול ליהנות בו זמנית גם מזכרון המקור וגם מההבדל, מהתרומה של הביצוע המחודש. יש לי פלייליסט בספוטיפיי עם עשרות ביצועים של Nature boy, והגרסה המקורית, זו של נאט קינג קול, היא דווקא אחת הפחות טובות בעיני.  זו גם אחת הסיבות שבגללן נהגתי בעבר לצפות בתכניות כמו "כוכב נולד" ודומותיהן, עד שתכניות אלו הפכו לקיטש סוחט דמעות, ולפני שגרסאות הכיסוי הפכו ברובן לכיסוי של השיר המקורי בשכבה עבה ודביקה של סלסולים פסאודו-מזרחיים, בלי שום תרומה נוספת או פרשנות מעניינת וחדשה לשיר.

למרות הרמת האף של רבים מעניין גרסאות הכיסוי, ולמרות מה שקורה בתכניות ריאליטי הזמרה לאחרונה, אני חושב שהעניין לא רק לגיטימי לגמרי, אלא אפילו כמעט הכרחי – בכדי להחזיר את היצירה המוזיקלית לחיים. כמו שאחת לכמה שנים נדרש תרגום מחודש של ספרים לשפה העברית העדכנית, כך נדרש תרגום מחודש של שירים לאוזן המוזיקלית המעודכנת (אלא אם כן העדכון דורש סלסולים…).

גם לא ברור לי למה בשירים יש עיקום אף כאשר בג'אז עניין ה"סטנדרטים" הוא כה משמעותי ומושרש כה עמוק, וכל מוזיקאי שמכבד את עצמו, מתכבד בגרסה משלו לאלו. אגב, תמיד מצחיק אותי בהופעות של ג'אז, בהן מנוגן סטנדרט כלשהו, מוסווה היטב באילתורים, הקהל מתחיל למחוא כפיים בקטע בו המבצעים "זורקים להם עצם" ומאפשרים גם לאלו בקהל שאינם בקיאים, לזהות את המנגינה המקורית. שם, ההנאה היא כפולה, גם מההבדל וגם מזיהוי המקור.

במוזיקה קלאסית כל הביצועים הם הרי גרסאות כיסוי בעצם, לביצוע אחד כלשהו, הראשון, שקרה אי שם לפני מאה ויותר שנים, ביצוע שאין ברוב המקרים תיעוד מוקלט שלו. גם לו היה, אני בכלל לא בטוח שהקהל הצורך מוזיקה הקלאסית דהיום, על אף שמרנותו, היה מתלהב ממנו, ולו רק בגלל שכלי הנגינה שעליהם מנגנת התזמורת כיום, משופרים מאד לעומת אלו של אז (לא היה לכולם אז כינורות של סטרדיווריוס או גוארנרי).

גם אם הביצוע המקורי של שיר מסוים היה לא פחות ממופתי, כמו למשל הביצוע של ריקי גל ל"היי שקטה" (מילים: רחל שפירא, לחן:יהודה פוליקר) מעלה, גם אז יכול לבוא מוזיקאי/ת אחר/ת ולהציע פרשנות אחרת, אולי אפילו רדיקאלית אחרת, לא דווקא ממרחק רב של זמן, שגם היא לא פחות ממופתית, כמו הביצוע לאותו השיר של מאיה בלזיצמן, מטה. אשרי השירים הזוכים לשלל פרשנויות אחרות, גם אם חלקן גרועות ממש (למשל של עברי לידר ועדן אלנה), חלקן בומבסטיות (עדי כהן) וחלקן סתמיות (עומר דץ). מה שמביא אותי לעניין ההבדל והחזרה.

כיוון שהאוצרת שרית שפירא כבר לא אתנו, נדרש שמישהו יקום ויתגייס לספק פרשנות לאמנות עכשווית שמתבססת על משנתם של הפילוסופים הצרפתים דלז וגואטרי. אז עד שיקום מישהו, הנה הצעתי לעניין גרסאות הכיסוי דרך "חזרה והבדל" (הספר). גרסאות הכיסוי של שיר מסויים, הן מקרה של חזרה "טהורה", חזרה שאינה מבוססת על כלל או נוסחה, חזרה המחוללת על ידי ההבדל, בין הגרסאות השונות של השיר, ההבדל שבלעדיו אין ממש טעם בביצוע המחודש, שהיה יכול כבר להיות פשוט פלייבק. ההבדל הוא שמחולל את החזרה, הוא סיבתה.

דלז נותן דוגמה לחזרה מסוג זה בחריזה שירית. לדוגמה הפזמון החוזר של "היי שקטה"
היי שקטה כאילו אין בך דופי 
כאילו האוויר נותן לך הגנה 
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי 
כאילו מעפר פורחת שושנה. 

השיר פועל גם בזכות הדמיון במצלול בין "דופי" ל"יופי", בין "הגנה" ו"שושנה", אבל גם, בעיקר בעצם יגיד דלז, בגלל ההבדל בין המילים דומות המצלול.

חוץ מזה, יטען דלז, לחזרה "הנקיה" אין מקור הניתן לזיהוי. גם הביצוע ה"מקורי" של השיר הוא בתורו חזרה על גרסאות אולפן מרובות, וההבדל מגרסאות אלו הוא שחולל אותה, שהפך אותה ל"מקור". וגרסאות אולפן אלו בתורן גם הן רק חזרה על המנגינה כפי שהחלה להתגבש בנקודה לא מוגדרת במוחו של המלחין ועל המילים כפי שהחלו להתגבש במוחה של המשוררת, לא כולן בבת אחת. בעצם אי אפשר לאתר במדויק את האיבר הראשון בסדרה שחולל את הסדרה כולה. בעצם, מה שמחולל את הסדרה זה ההבדל. וההבדל אינו קבוע. אין "דלתה" קבועה בין הגרסאות השונות. למעשה, גרסאות הכיסוי ה"שוות" הן אלו שההבדל, מהמקור, הוא המשמעותי בהן, שטוען אותן בערך. 

ניסיתי לחשוב על דוגמאות לחזרה באמנות פלסטית, והדוגמאות שאני יכול להציע הן הציורים של רותקו או של פולוק, שיש בהן חזרה מאד מובהקת. האם גם שם ההבדל הוא המחולל את החזרה? לא יודע. יתכן שאצל כל אמן, כל יצירה שלו היא בעצם חזרה עם הבדל לכל העבודות הקודמות שלו, כל עבודה היא גרסת כיסוי לכל אחת מהקודמות.

חזרה, טבעונות, אירוניה והומור

בימי רביעי בערב אני נוסע ליפו, כדי ששם יסבירו לי מה שקראתי במהלך השבוע שלפני בספרו של  ז'יל דלז "חזרה והבדל". בחלק מהמקרים, אני חושב שאני אכן מבין, אבל חוץ מההסברים שאני מקבל, עוזר לי לפעמים להסביר את הדברים לעצמי בעזרת דוגמה.

הדוגמה פה קשורה לטבעונות, ליתר דיוק לעקיצות שטבעונים מקבלים מקרניסטים. יש שתי סוגי עקיצות / התנגחויות כאלה, והן מתמפות לשתי הדרכים שהטקסט מטה מתאר לדרכים לשיבוש חוקים מוסריים (בשבילי הטבעונות היא עניין מוסרי, עניין הבריאות ועניין האקולוגיה הם רק בונוס). האחת שהטקסט מכנה אירוניה והשניה שהטקסט מכנה הומור. (משהו ש"ידוע" שחסר לטבעונים, אפילו יותר מחומצות אמינו מסוימות, או ויטמין B12)

There are two known ways to overturn moral law. One is by ascending towards the principles: challenging the law as secondary, derived, borrowed or 'general'; denouncing it as involving a second-hand principle which diverts an original force or usurps an original power.

בדוגמה של טבעונות, זה יהיה סוג הטיעון (המפגר) שאני עדיין שומע לפעמים. "אה, אז אתה חס על בעלי חיים, אבל מה עם הצמחים? יש מחקרים שמראים שגם הם חוווים כאב…". כאילו שאם אתה אוכל צמחים, אז טבעונות היא רק תת-מקרה חסר של חוק מוסרי עליון יותר שאחריו אתה בעצם לא ממלא. אם אין דרך מעשית למנוע כל סבל, קטן ככל שיהיה, אין טעם למנוע שום סבל – זה בעצם מה שהטיעון הזה אומר. את זה  דלז מקטלג את זה תחת אירוניה. אני הייתי מקטלג את זה תחת או רשעות או טמטום.

We can see this in demonstration by absurdity and working to rule… The first way of overturning the law is ironic, where irony appears as an art of principles, of ascent towards the principles and of overturning principles.

הטיעון השני כנגד טבעונות מביא את הדברים עד אבסורד בכיוון ההפוך. לא אירוניה המצביעה על אידאלים יותר נעלים, ירידה כלפי "מטה" למקרים פרטיים, במקום עליה מדומה לעקרונות עילאיים. זה מה שדלז מקטלג כ"הומור".

The other way, by contrast, is to overturn the law by descending towards the consequences, to which one submits with a too-perfect attention to detail. By adopting the law, a falsely submissive soul manages to evade it and to taste pleasures it was supposed to forbid.….  The second (way) is humour, which is an art of consequences and descents, of suspensions and falls.

ההומור שבו מדובר הוא סוג ההומור שבו מצטיינים הצ'כים, משהו שמזכיר את ההתנגדות הפסיבית של החייל האמיץ שוויק. לדוגמה מישהו הטוען שטבעונות כלל עולמית תגרום לשואה עולמית של בעלי החיים  – כי כיום יש מיליארדים רבים של חיות בחקלאות בעלי החיים. ללא תועלת כלכלית, הולך הטיעון, בעלי חיים אלו מספרם ירד מאד, ואולי הם יכחדו בכלל. ולכן, רק מתוך "דאגה כנה", יאמר מי שבוחר בדרך ה"הומוריסטית" הזו לחתור תחת יסודות הציווי המוסרי של רווחת בעלי החיים או הטבעונות, רק זו הסיבה שהוא ממשיך לאכול בשר.

יתכן שגם הדוגמה הקודמת שנתתי, על סבלם של הצמחים, או על הנברנים המושמדים בכדי להגן על יבולי הסויה (שכיום 85% מהם בכלל הולכים להאבסת בעלי חיים למאכל) בעצם מתאימה יותר למקרה הזה. אולי אם מישהו שואל אותך: "ובשר צבי שנדרס (בטעות) כשחצה את הכביש, אותו לא תאכל?" זו יכולה להיות דוגמה לערעור על החוק המוסרי בעזרת דוגמה ייחודית, שבעזרתה אפשר אולי לטעון שכל מקרה הוא יחודי. יש גם אנשים שמספרים לך (ולעצמם) שכיון שהם אוכלים רק "ביצי חופש" או רק "בשר אורגני" או רק גבינות עזים, זה לא כרוך באכזריות כלפי בעלי חיים, ולכן הם יכולים להמשיך ולאכול. זו בהחלט "כניעה" מזוייפת, אבל אני לא חושב שהיא באמת תואמת את כוונת המשורר כאן. אני גם לא רואה את ההומור שבזה, אבל אולי זה בגלל שאני טבעוני…

ובחזרה לנושא הספר: החזרה

Repetition belongs to humour and irony; it is by nature transgression or exception, always revealing a singularity (היחודי) opposed to the particulars subsumed under laws, a universal opposed to the generalities which give rise to laws.

פה כבר חוזרים לאחד משני הנושאים של הספר, עניין ה"חזרה", המוגדרת כמשהו שהוא בעליל לא "כלליות". חוק מוסרי, או חוק טבע הוא כללי, כי אותו הכלל חל על פרטים שונים אך דומים באיזו שהוא אופן. "חזרה" מוגדרת כאן על משהו יחודי, שאין שני לו, שה"חזרה" שלו היא "האוניברסלי", האידיאלי. האירוניה מערערת על הכלל (לא לאכול מוצרים מן החי) בהצביעה עליו כתת מקרה פגום של האוניברסלי – לא לגרום סבל כלשהו. ההומור מערער על הכלל בעזרת הצגת מקרה יחודי שבו, בדוגמה שהבאתי, זה אתה או התרנגולת.

מתערוכת "שברים שלמים" בבית טרזין. שנה למות רות בונדי.

אם יש שם בחוץ דלזיאני הקורא את זה, אשמח להערות, הארות, השגות ותיקונים.

להיעשות אשה

בזמן האחרון, בכל שיעור יוגה אני חושב על דלז. על Gilles Deleuze פילוסוף צרפתי אחד שאת ספרו "אלף מישורים" קראתי 80% בערך. פעמיים. זה קורה כשאני מסתכל על הנשים שסביבי, האוחזות בקרסוליהן וראשיהם כמעט ונוגעים בקרקע, כאשר אני באותו התרגיל ממש מגיע בקושי אל מעט מתחת לברכיים וראשי, בעננים. ואני אומר לעצמי, זה לא פייר. לא משנה מה אעשה, (לא שאני עושה הרבה בעניין…) לא אגיע למדרגת הגמישות הזו, שלרוב הנשים באה ממש בקלות. אפילו אם הייתי מנסה להפוך גופנית לאשה זה לא היה עוזר – אפילו הורמונים וניתוח של "התאמה מגדרית" לא היו פותרים את הבעיה.

בצר לי, הלכתי לחפש את הפתרון באחד מאלפי המישורים של דלז (וגואטרי – אבל למי יש כח להזכיר בכל פעם את שניהם, אז חישבו על דלז בתור ריבוי. הוא היה אוהב את זה) וספציפית בפרק הנקרא 1730: Becoming-Intense, Becoming-Animal, Becoming-Imperceptible…

יש שורה שלמה של "היעשויות" בפרק הזה, (בשפת המקור – צרפתית זה devenir, בתרגום לאנגלית becoming) שהראשונה בהן היא להיעשות אשה, ואחרי כן להיעשות ילד, חיה, מולקולה, בלתי ניתן לתפיסה… וכל ההיעשויות האלה קשורות להפיכה ליותר ויותר גמיש / נזיל, לאיבוד של התקשחויות, של מה שהם מכנים "קידוד-יתר".

בהיעשות אשה אין כוונתם כמובן להפיכת מפרקי הירך שלך (הגבר, הנמען המובלע של הפרק) לבעלי טווח תנועה גדול יותר או להארכת שרירי הרגליים שלך. מדובר פה על השתחררות, או הרפיה, של אילוצי והכתבות המישטור החברתי ההטרו-נורמטיבי, שבו הגבר הלבן הפריבילגי הוא הסרגל על פיו נמדדים דברים, והסרגל הזה מיישר את כולם, גם את הגברים. להיעשות אשה הוא שלב בהשתחררות מההצמדה המוחלטת לקני המידה החברתיים. ולכן, גם נשים צריכות "להיעשות נשים", ולא, לא מדובר פה על ציצים מלאכותיים. גם לא חימצון השיער או בוטוקס, או מילוי השפתיים. (זה האחרון שייך יותר ל"היעשות חיה", ליתר דיוק "להיעשות דג".)

השלב אחרי כן הוא להיעשות ילד. אין ספק שילדים הם הרבה יותר גמישים, אפילו מנשים, אפילו ממורות ליוגה. נכדתי התינוקת למשל, אוהבת מאד בימים אלה למצוץ בפיה את אצבעות רגליה (החמודות..) בעוד שאני צריך להתאמץ אפילו כדי לגזור את ציפורני רגלי. אבל חוץ מהגמישות הפיזית המופלאה, לילדים יש גם גמישות נפשית אינסופית, אותה הם מאבדים בהדרגה ככל שהם גדלים וממושטרים אל עולם המבוגרים. להיעשות שוב ילד, למשל על ידי אימוץ מאפיינים ילדיים, (שאלת שאלות אינסופית, סקרנות אינסופית, משחקיות..) יכול להיות דרך לאבד קצת "התקשחות", להגמיש, להיות פחות מאובן.

גם ב"להיעשות חיה" אני יכול לראות תועלת רבה. בחיות אין רוע, יש להן אמנם "קידוד" חברתי, אבל הוא הרבה פחות מוקשח ומסובך מזה של האדם. כאשר חיה פנויה מצרכי הקיום היא פשוט נחה, לא יושבת וכותבת בלוגים שאיש לא יקרא. היא לא צריכה את דלז בשביל "לברוח" מכל זה.

את ההיעשויות הבאות, להיעשות "תא" או מולקולה" ואחרי כן להיעשות בלתי נתפס / בלתי מושג, אני עדיין לא ממש מבין, אז עדיף שאסתפק באי ההבנות שהפצתי עד כאן. ואם אכן הפצתי (אי הבנות), יחסו זאת לנסיונותי להיעשות אשה/ילד/חיה.

על הפנומנולוגיה של קריאה

פנומנולוגית, קריאה היא כבר לא מה שהייתה פעם: בספר, מודפס על נייר כזה או אחר, כרוך (כריכה רכה או קשה), חדש או ישן, שלי או מושאל – עם המדבקות של קוד דיואי עליו. היום, קריאה מבחינתי היא שילוב של קריאה בנייר, במחשב, בטלפון, בשמיעה. חווית הקריאה, ומה שנשאר ממנה בסוף, שונה למדי בין מדיום למדיום, ושווה להבין איך ולמה.

שבועות על שבועות שהיחס בין הקלט והפלט אצלי משובש לגמרי. אני רק קורא וקורא. (ועדיין, מניין שנות החיים שעלי לחיות כדי לקרוא את כל מה שיש לי כבר ועוד לא קראתי, גדול מ 200).
אז הנה, גם כשאני כבר כותב, אני כותב על קריאה.

כאמור, הפנומנולוגיה של קריאה הפכה להיות מסובכת בהרבה מזו שהייתה פעם, כשקראנו ספרים של פעם. הקריאה שונה כאשר רק חוש הראיה פועל, או רק חוש השמיעה (ספרים מוקראים) או שניהם יחד – כאשר מקשיבים לספר המוקרא ועוקבים אחרי הטקסט במקביל. חוויות שונות לגמרי. הקריאה שונה כאשר האור המגיע אל עיניך הוא זה המוחזר מהדף (נייר, או מסך כמו של קינדל) או כזה הבוקע מאחורי האותיות, כמו במסך המחשב או הטלפון. הקריאה שונה כשיושבים בחושך, האור היחידי הוא זה הבוקע מהמסך ממנו קוראים, ואין שום קלט חזותי אחר בסביבה. חווית הקריאה שונה כאשר הספר יוליסס מוקרא לך בקריינות מעולה במבטא אירי משובח או בקול מסונתז וצורם המופק על ידי אחת מהתוכנות ההופכות טקסט לקול. הקריאה שונה כאשר אתה יושב בכורסה וקורא ספר בנייר, יושב ליד שולחן עם מרקר וורוד, קורא ומסמן שורות בערימת דפים שהדפסת בעבודה (כי זה חינם, ועל הזין איכות הסביבה), יושב ברכבת עם הטלפון ביד וקורא על המסך, או יושב עם הלפטופ על הברכיים, הספר פתוח בחלון אחד ופייסבוק בשני. המכניקה של אופן החזקת המקום בו מוצג הטקסט, האופן בו מעבירים דפים, המיקום היחסי של הטקסט ביחס לעיניים ולידיים, כולם משנים את הקריאה. קריאה במחשב עם מסך מגע שונה מקריאה ללא מסך מגע, מחוות היד בדפדוף קרובה יותר לקריאה בספר. גם האופן בו אתה מתמקם בדף, וברצף הדפים, ומסמן לעצמך פנימית (וחיצונית) איפה אתה קורא כרגע: בדף, בפרק, בעלילה, בספר כולו.

אני מוצא את עצמי יותר ויותר קורא בטלפון. למה? יש לזה סיבות לא מעטות. נכון שהקריאה בטלפון בקבצי PDF מאד לא נוחה, כי רובם פורמטו לדף A4. צריך להחליק את הדף ימינה-שמאלה ולמעלה-למה המון פעמים כדי לראות את כל הדף – אם רוצים שהאותיות יהיו בגודל סביר. קשה לזכור איפה מרחבית נמצאים בדף. עוד יותר קשה כאשר שני דפים נגדיים בספר נסרקו יחד לדף אחד.

אבל ספרים בפורמט EPUB, ממש קל ונוח לקרוא בטלפון. ספרים בפורמט הזה, שיש יותר ויותר מהם, בעצם לא מפורמטים. הם טקסט נקי, מחולק לפרקים, ואולי גם לפסקאות. אתה קובע באיזה גופן הם יוצגו, כזה שנוח לך בעיניים, ובאיזה גודל (הולך וגדל עם השנים…), והתכנה תתאים את מספר המילים המוצגות על מסך אחד בהתאם. בהתאמה, מספר המילים על מסך קטן כמו זה של הטלפון הוא קטן יחסית.

כמה סיבות שבגללן אני אוהב את זה בטלפון: פחות קורה לי שאני הולך לאיבוד במיקום שלי בדף.
בעצם במסך, כי בפורמט הזה מספר הדפים (שבעצם אין כאלה) לא זהה למספר המסכים השונים. מה שאומר שמצד שני קשה יותר לסמן לעצמך איפה אתה נמצא בתוך הספר כולו. אותו הקובץ, המוצג בפלטפורמות שונות, יכיל מספר שונה של דפים. בחלק מתוכנות הקריאה מספר העמודים משתנה עם גודל הגופן הנבחר, בחלקם לא – ואז עוברים דף באמצע מסך למשל. ותשכחו להשוות מספרי דפים עם גרסה מודפסת של הספר (מה שלרוב גם לא אפשרי בין מהדורות שונות מודפסות של אותו ספר). בפורמט הזה יש אמנם תוכן עניינים, ואפשר לקפוץ לתחילת פרק, (או לסימניה,) אבל אין לפרקים מספרי דפים, כי הפורמט כאן הוא תוכני, לא צורני.

חוץ מזה, איכות המסך, כפי שהיא נמדדת בצפיפות הפיקסלים, כמעט כפולה (554 ppi) במסך הטלפון שלי מזו של מסך המחשב הנייד שלי (UHD, 13.3" 334 ppi) וגבוהה משמעותית מזו של מסכי קוראי ספרים אלקטרוניים כמו קינדל או קובו (200-300 ppi). זה משמעותי, אני חושב, לאיכות הקריאה, לדיוק בו מוצגות האותיות.

במחשב לעומת זאת, התוכנות שאני מכיר להצגת קבצים מסוג זה (אני מעדיף את Freda ) מציגות את הטקסט על המסך בגוש די אחיד של מילים, כזה שאני לפחות נוטה ללכת לאיבוד בו.

בפורמט הזה אין צורך לנווט לכל רוחות השמיים כדי לראות את כל הדף – נגיעה בימין המסך (במסך מגע שכיום יש כבר ברוב המחשבים הניידים ולבטח בטלפון, אבל גם קליק של עכבר עושה את העבודה) מספיק כדי לזמן מסך נוסף של מילים.

בטלפון יש צורך לגעת במסך יותר פעמים, כי הספר מחולק ליותר מסכים. בניגוד למסך המחשב, אין צורך להרים את היד לגעת במסך, כי היד כבר אוחזת בטלפון – צריך רק להזיז אצבע. מכנית, זה פחות מאמץ, אבל לא זה עיקר העניין. יותר קל לי להרגיש שאני מתקדם כאשר אני מעביר מסכים לעיתים יותר תכופות. אולי זה קשור לזה ש"הדור שלי", שהוא בעצם לא הדור שלי, התרגל לקרוא טקסטים מאד קצרים, ציוצים בצויצר, עדכון בפייסבוק, דברים כאלה. אבל אני לא באמת חושב כך. גם ספר של 800 עמודים ומעלה, יותר קל (לי) לקרוא מסך קטן אחד בכל פעם. אני גם פחות נוטה להירדם במהלך הקריאה – כשזה בטלפון ("בִּקֵּשׁ לְהִתְנַמְנֵם – פִּרְחֵי כְהֻנָּה מַכִּין לְפָנָיו בְּאֶצְבַּע צְרָדָה, וְאוֹמְרִים לוֹ: "אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, עֲמוֹד וְהָפֵג אַחַת עַל הָרִצְפָּה", וּמַעֲסִיקִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה." (משנה, מסכת יומא – פרק א, משנה ז)).

מה עוד עובד לטובת הטלפון? שהוא תמיד איתי, בכיסי. אני יכול לשלוף אותו ולקרוא דף או שניים, או אפילו כמה עשרות, כשאני מחכה אצל רופא השיניים, באוטובוס או ברכבת. יש ביום שלנו המון פרקי זמן קצרים כאלה, פנויים, שבהם לא היינו מגיעים לפתוח ספר או מחשב, אבל כן היינו יכולים להתקדם קצת ב(מטלות ה)קריאה. (חלק מהקריאה שלי היא במסגרת קורסים באוניברסיטה). בטלפון אפשר גם לקרוא בלי להדליק אור, למשל מאוחר בלילה או מוקדם בבוקר במיטה. לא מעט עמודים אפשר להספיק ככה.

מה שחסר לי, הוא שמקום הקריאה שלי בספר יהיה מסונכרן בין המחשב והטלפון. לתוכנה בה אני קורא במחשב יש אמנם גרסה לטלפון שמבטיחה סנכרון כזה, שהיה מאפשר בקלות לקרוא לסירוגין כאן ושם, אבל ממשק המשתמש שלה בטלפון ממש גרוע, אז אני משתמש באחרת. למרבה המזל אפשר בקבצי EPUB לחפש מילים בטקסט, ולכן מספיק למצוא מילה מספיק לא שכיחה במקום בו קראת לאחרונה ולחפש אותה בפלטפורמה אליה עוברים. עובד אם המעברים לא תכופים. אבל זה יפתר.

עוד סוג של קריאה לסירוגין הייתה לי השבוע בספר של טוני מוריסון בשם paradise. היו לי שלושה ימים לקרוא את הספר, בן 313 העמודים, באנגלית לא קלה, ובתוך שלושת הימים האלה הייתי גם צריך לנסוע הלוך וחזור לעין גדי, ועוד כל מיני עיסוקים אחרים. אז למרות שהיה לי כבר את הספר בבית, בנייר (!) ואפילו בכריכה קשה, רכשתי את גרסת האודיו שלו ב Audible, (אותה מקריאה הסופרת עצמה,) בכוונה לנצל את זמן הנסיעה הלוך חזור, כמעט שש שעות במצטבר, להקשיב לחלק מתוך 15 השעות ועשרים הדקות שאורכת הקראת הספר. בסופו של דבר שמעתי כשבע שעות, חלקן באוזניות, חלקן ברמקול בלוטוס קטן ונטען שרכשתי בהזדמנות זו (טוב לנסיעות) וחלקן דרך כניסת ה aux של הרדיו במכונית (שסוף סוף גיליתי איפה היא – בתוך תא הכפפות…). את שאר הספר קראתי (לסירוגין) בגרסה המודפסת, וגם הקשבתי וקראתי במקביל לחלקים ממנו. מה אני לא מוכן לעשות לטובת מחקר פנומנולוגי..

פנומנולוגית, אלו חוויות קריאה שונות לחלוטין. סוג האינפורמציה שנשאר לך בראש גם הוא שונה לגמרי. קשה בשמיעה להתרשם מטכניקת הכתיבה המצוינת של טוני מוריסון למשל, הרבה עידונים לשוניים הולכים לאיבוד, וגם סוגי אינפורמציה מסוימים נשמטים. קל גם לאבד ריכוז בשמיעה, למשל כשזה תוך נהיגה ונופי ים המלח המרהיבים נגלים לעיניך. עמודים שלמים של טקסט יכולים להיבלע בהיסחי דעת כאלה ורק כשאתה פתאום לא מבין את העלילה, אתה שם לב שאיבדת ריכוז (או נרדמת..).

גם לא נוטים לעצור ולברר מילים או מונחים לא מוכרים. יש לזה יתרונות ויש לזה חסרונות. בספר כמו יוליסס, של ג'ויס, השמיעה (מוקראת או מסונתזת, במקביל או במקום הקריאה) מאפשרת לך לא להתקע על בירור אינספור הרמזים והאזכורים שג'ויס פיזר ביד נדיבה בספר (מספיק לשלוש מאות שנים של חוקרים, התרברב). אני מניח שהיתרונות או החסרונות הם תלויי תוכן. כשטוני מוריסון מקריאה את הספר שלה, מתווסף לחווית הקריאה גם המידע לגבי האופן בו נהגות המילים, רבות מהן אני לא מכיר משמיעה, כולל סלנג אפרו-אמריקאי, שרובו הולך לאיבוד בקריאה של טקסט כתוב.

בכל מקרה, בפורמט אלקטרוני, כזה שבו הטקסט הוא טקסט ולא סתם צורות על עמוד, שבו אפשר לבחור מילה בנגיעה או בהקלקה ובעוד הקלקה למצוא את משמעותה, לבחור שם, ומיד למצוא במי מדובר ועל מה, בסוגי קריאה מסויימים, זה לא יסולא בפז. למשל, הקריאה (החוזרת!) שלי ב"אלף מישורים" (של דלז וגואטרי), בה מאד עוזר לברר מונחים מתחום הבלשנות, הביולוגיה או הגיאולוגיה שהם משלבים בטקסט. קריאה שאני ממש עכשיו מפסיק את הכתיבה כדי להתקדם בה עוד קצת.

חוזר לכתוב:
אבל כיוצאים לבדוק מושגים, בודקים על הדרך גם מה חדש בפייסבוק, או מעלים לאינסטגרם משהו, ועד ששמת לב, עברה רבע שעה או יותר.  בעיה. גם כשקוראים במחשב בטקסט בו יש קישורים מוטמעים, כמו בוויקיפדיה. אתה יוצא לדרך אל תוך קישור בטקסט, ומוצא את עצמך רחוק מאוד מאיפה שהתחלת. עידן הסחות הדעת. ספר בנייר הוא לא מרובה חלונות, ופחות חשוף להסחות דעת, אלא שלידו מונח הטלפון…

את הבלוג הזה אני חושב שמאד קל, פנומנולוגית, לקרוא. אין הסחות דעת בצידי הדף כמו באתרי אינטרנט. הטקסט מתאים את עצמו לגודל המסכים בהם הוא נקרא, אני מקפיד לשבור את רצף הטקסט לפסקאות קצרות, משלב תמונה מפעם לפעם. בחרתי ערכת נושא עם גופן שנראה לי מאוד קריא וגם עכשווי (יש אופנה בגופנים, ויש גופנים שונים שנראים "נכונים" בתקופות שונות. כיום, זה לרוב sans serif לצורותיו.) ואני לא מרבה בקישורים בתוך הטקסט.

אני אף פעם לא מדפיס וקורא טקסט שיש לי בפורמט אלקטרוני, על נייר. נראה לי מופרך להשקיע דף נייר בטקסט שאקרא במשך כמה דקות ואחרי כן אשליך, אפילו אם אמחזר. בזבוז של משאבים וזמן. להדפיס כדי לקרוא פעם אחת ולזרוק? לא סביר. יש כאלה שעושים את זה כדי ל"מרקר" קטעי טקסט, מה שעוזר להם בחווית הקריאה, וגם מסמן לך בדרך אגב עד לאן הגעת בדף. אני ממעט למרקר, אבל אין שום בעייה למרקר בקבצים בהם הטקסט הוא טקסט ולא תמונה.

יש כאלה המדפיסים כי הקריאה בנייר פחות מעייפת להם את העיניים. עם זה אני יכול להתחבר, כי זה מעייף גם לי את העיניים. התשובה לזה יכולה להיות מסכים של שחור על לבן כמו הקינדל של אמזון, שאני מתכוון לנסות, אלא שהקינדל להבנתי מגביל אותך לקריאת טקסטים שרכשת אצלם. אבל זה כבר לא עניין פנומנולוגי. מה שפנומנולוגי כאן הוא הגודל של קוראי הספרים האלקרוניים, יותר מטלפון ופחות מטאבלט, וקלות משקלם. יתכן שזה צירוף מנצח. צריך לבדוק. נראה אם מישהו מידידי יסכים להשאיל לי מכשיר (כן, כן, כוונתי אליך…).

אני מניח שאמשיך לברר את הפנומנולגיה של הקריאה, ואמשיך לשנות ולהוסיף כאן, אבל עכשיו אני חוזר שוב לקרוא. כדי שאוכל להפסיק לכתוב, אני הולך ללחוץ על כפתור ה"פרסם את הפוסט הזה". מעל 1640 מילה, זה כבר ממילא ארוך מדי.

מאז שגמרתי (לא סיימתי, גמרתי!) לכתוב את הפוסט הזה עדיין לא התנסיתי בקריאה בקינדל או דומיו, אבל כן התנסיתי בקריאה מהירה בשיטת Rapid Serial Visual Presentation או בקיצור RSVP, שיטה המציגה על המסך בכל פעם מילה אחת, במרכז המסך, בקצב בו אתה שולט, אבל יכול להגיע למאות רבות של מילים בדקה, אחרי אימון. בלי אימון אפשר בהחלט לקרוא כך 200 מילים בדקה, אבל צריך מפעם לפעם לעצור ולברר דברים. (תוכנה לאנדרואיד שמאפשרת את זה). פנומנולוגית, זו קריאה אחרת לגמרי. מעניין מה הוסרל היה אומר על זה, בטח היה מזדעזע מחילול הקודש.

ומעבר ל RSVP יש גם את שיטת ה SPRITZ, המדגישה בכל מילה אות אחת באדום, בדרך כלל במרכז המילה, ((Optimal Recognition Position (ORP) כמעין מפתח חזותי העוזר לעין ללכוד את המילה בשלמותה (קצת כמו שאנו מסוגלים לזהות בקלות מילים בהן סדר האותיות מעורבב) ומציגה את המילה כך שהאות המודגשת תמיד במרכז המסך. זו שיטת קריאה שהפנומנולוגיה  של הקריאה במרכזה, מקום בו הטכנולוגיה מוזנת ישירות מפנומנולוגיה. (הסבר על המדע מאחורי זה).

מעבדות לחירות

ארבעה דברים שקראתי השבוע התחברו כולם לדבר אחד: עבדות. וזה עוד לפני שהגעתי לקרוא את "עבדים היינו לפרעה במצרים".

הראשון, Beloved (תורגם לעברית כ"חמדת" אבל קראתי אותו באנגלית), של טוני מוריסון היה אחד משני הספרים (באורך מלא, ובאנגלית, (שגם עובדו לסרטים, אבל אני שמח שעמדתי בפיתוי ולא צפיתי בהם כתחליף לקריאה), (לגיטימי קינון של סוגריים בכתיבה בבלוג?)) שקראתי בשבוע אחד במסגרת "חובותי" האקדמיות בשני קורסים (אליהם אני לא רשום) באוניברסיטת חיפה. נושא העבדות, של השחורים בדרום ארצות הברית, מרכזי לספר. שם גם למדתי על ה fugitive act  מ 1850, שחייב אזרחים ושוטרים בצפון ארה"ב, שם לא הייתה עבדות, להסגיר כל אדם שחור לכל אדם לבן מהדרום שטען שהנ"ל הוא עבד שנמלט ממנו. לא הייתה לשחור דנן (שיכול היה להיות אדם חפשי ולא עבד נמלט) שום זכות לשימוע או לטיעון כנגד, והקנס על אי-שיתוף פעולה בהסגרה היה כ 30,000$ (במונחים של היום).

השני הוא ריאיון עם ד"ר אלגנש פיסהה במוסף הארץ (קטעים נבחרים מצוטטים בסוף הרשומה למי שלא מוכן לשלם על העיתון היחידי בארץ הראוי לקריאה). הראיון מתמקד במה שעבר על העבדים שנמלטו ממשטר העבדות באריתריאה, של הרודן איסיאס אפוורקי. עבדים שנמכרו לסוחרי איברים אם לא שולם לבדואים בסיני כופר נפש בעבורם. ואלו שכן שולם כופר בעבורם, והצליחו להגיע לישראל, הגיעו מבחינתם לאוטופיה. מה שלנו הולך ונראה כמו דיסטופיה, להם נראה כמו אוטופיה.  רק בשביל להזכיר לנו את זה, שווה לשלטון הימין להשאיר אותם פה. הם ממש לא "חמוצים". הם רק כהים.

הספר השני שקראתי השבוע הוא Never Let Me Go, רומן דיסטופי של Kazuo Ishiguro (גם הוא באנגלית, גם הוא באורך מלא, וגם אותו קראתי בתוך אותו שבוע אחד במסגרת קורס על "אוטופיה ודיסטופיה בתרבות הפופולרית"). גיבורי ספר זה, שרב המשותף בינם לבין גיבורי ספרה של טוני מוריסון, הם משובטים (לבנים, בריטיים) הגדלים בפנימיה בריטית לשמש כתורמי איברים. הם מתבגרים ואחרי 2-4 תרומות שכאלה, מתים. completed קוראים לזה בשפה המכובסת שם. הם עבדים לכל דבר ועניין, שגופם הוא רכוש בדיוק כמו זה של העבדים בדרום ארצות הברית, בדיוק כמו כל תושבי אריתראה שבין גילאי 17 ל 50 (50 הוא הרבה מעל תוחלת החיים שם).

כמו גיבורי Beloved, גם להם אין שמות משפחה. כמו גיבורי Beloved יש להם תקופה כביכול אידילית בה הם חיים תחילה ברווחה יחסית, באחוזה כפרית. בספרו של אישיגורו זו פנימיה "יוקרתית" בשם Hailsham, אצל טוני מוריסון זו האחוזה sweet home. עדיין עבדים, אבל עם בעלי עבדים "נאורים". אצל מוריסון הם נמלטים, אל הצפון בו אין עבדות (אבל יש חובת הסגרה). אצל אישיגורו הם לא נמלטים, ולא ברור בספר למה. אצל אפוורקי, הם נמלטים בהמוניהם, אבל ישראל השקיע מיליארדים בגדר כדי למנוע מהם לברוח, ואת אלו שכבר נמלטו, רוצה להשליך חזרה אל התופת.

אני תוהה אם היה גם פה קנס של 30K$ על הסתרת עבדים נמלטים, האם הייתי מוכן להסתכן בהסתרתם, או שהייתי מוצא תירוצים למה אני לא צריך לעשות את זה? כרגע אני מוכן, ואף הצעתי לכמה שאת בקשות המקלט שלהם כתבתי בעבורם בזמנו (כדי שיהיה לפקידי משרד הפנים ממה להתעלם) לבוא להסתתר אצלי.

הכתבה בעיתון המצוטטת מטה, לא באמת חידשה לי הרבה. שמעתי על הדברים מפי האנשים עצמם, וגם ראיתי את הצלקות. (פלסטיק מומס על הגב משאיר צלקות מכוערות מאד). גם ב Beloved,  הצלקות על גב הגיבורה Sethe, דמויות עץ, תוצאת ההצלפות בשוט שקיבלה אחרי שהתלוננה על אונס הן מרכיב משמעותי בסיפור. גם ב Never Let Me Go, למרות שהן לא מוזכרות במפורש, הזמן שנדרש להגלדת הצלקות בגופות ה"תורמים", אחרי כל "תרומה" הוא זה שקוצב את אורך חייהם.

הספר האחרון שקראתי (את זה בשבוע שעבר, אבל דיברנו עליו השבוע) הוא של סימון דה-בובואר, "לקראת מוסר של דו-משמעות", במסגרת של עוד קורס שאני לוקח בחיפה. בעמוד 47 של התרגום העברי היא אומרת: "כך למשל, העבדים שעדיין לא רכשו מודעות לעבדותם. בעלי המטעים הדרומיים לא לגמרי טעו כשהתייחסו אל השחורים, אשר הסכינו בצייתנות למרותם, כאל ילדים מגודלים". בניגוד לבן זוגה סארטר, דה-בובואר מוכנה לקבל שישנם לא מעט אנשים, שאין בידם לממש את "חירותם" באופן אותנטי, כמו כל פילוסוף צרפתי עשיר ולבן ממוצע בפריז, בחצי השני של המאה העשרים. למשל העבדים בדרום ארה"ב, או נשים במדינות איסלם קיצוני אותם היא משווה לילדים, הפטורים ממימוש "חירותם". אבל גם אליה יש לי השגות. האם העבדים אכן פשוט "לא רכשו מודעות" לעבדותם, או שחיו תחת משטר דיכוי קיצוני שנשען על קני רובים? ואולי ה"תורמים" של אישיגורו אכן מוכנים להיפרד מאיבריהם ולמות צעירים רק בגלל "העדר רכישת מודעות"?

העבדים האריתאים כן "רכשו מודעות". כמו הגיבורה ב beloved המעדיפה לשחוט את ארבעת ילדיה תחת שיהיו מוסגרים חזרה לעבדות, גם האנשים שהגיעו הנה מאריתראה וסודן עשו מאמצים לא נתפסים ממש כדי לברוח, ועברו יסורים והתעללות (גם מינית) לא נתפסים ממש בדרך הנה. והמדינה המנוולת בה אני חי, לא מוכנה להכיל את מתי המעט האלה שעשו את זה, את יציאת מצרים, מעבדות לחירות.

להקיא.

—————————————– קטע מהריאיון בהארץ —————————–

איך שמעת לראשונה על מה שמתרחש בסיני?

לפני כחמש שנים פנתה אלי משפחה אריתראית וסיפרה לי שבנה נחטף ומוחזק בסיני, והבדואים דורשים כופר גבוה עבור שחרורו. נסעתי מיד למצרים, כדי לראות מה קורה שם.

מדובר בפליטים אריתראים, בני ארצך, שניסו לחצות את הגבול לישראל.

זו בעצם שרשרת ארוכה, אנשים שרצו לברוח מאריתראה שילמו למבריחים הבדואים־סודנים. הבדואים הסודנים כמובן הבטיחו להם שיגיעו לישראל בביטחה, אבל למעשה פשוט מכרו אותם לבדואים במצרים. הם עברו חמש או שש ידיים במסע הזה מסודן, דרך הפריפריה של אל עריש, והלאה עד חמדיה, הנקודה שקרובה לגבול עם ישראל. שם רבים מהם נרצחו או נחטפו ועונו עבור כופר. קשרו אותם, הצמידו מגהצים לוהטים לגבם, טיפטפו עליהם פלסטיק רותח, התעללו בהם מינית בדרכים שאי אפשר אפילו לדמיין, ותוך כדי העינויים התקשרו למשפחות שלהם, השמיעו להם את הבכי והצרחות ודרשו מהן כסף. הסכומים הלכו ועלו ככל שהבדואים הבינו שיש זרם קבוע של פליטים. אם בהתחלה הכופר היה 1,000 דולר לראש, אחר כך כבר ביקשו פי 60.

למשפחות, מן הסתם, לא היו סכומי הכסף הללו.

נכון, ואז היו מוכרים אותם לסוחרי איברים. רבות מהגופות שמצאנו במדבר היו מושחתות כליל. אפילו לא תפרו אותן אחרי שלקחו מהן את האיברים הפנימיים או את הקרניות.

הראית לי תמונות שלא אשכח כנראה לעולם.

נשים שנאנסו במשך שבועות וחודשים, כל יום, כל היום. גם ילדים וילדות נאנסו. ביקשו מאחים לשכב עם אחיותיהם. הם התייחסו אליהם כמו אל בובות מין, כאילו הם מצלמים פורנו. רבים מהאריתראים שנמצאים כעת בישראל ומועמדים לגירוש הם ניצולים מהתופת הזאת בסיני. האנשים שרוצים לגרש אותם לא יודעים איזה גיהנום הם עברו כדי להגיע לכאן. קראתי הרבה ספרים ועדויות של אנשים שעונו במהלך ההיסטוריה. מעולם לא שמעתי על אכזריות כזו.

חורים שחורים וקירות לבנים

אזהרה: הפוסט הזה הוא נסיון שלי לכתוב ב"דלזיאנית", כלומר תוך שימוש בשפה ואוסף המונחים (יש אפלו מילון..) שטבעו הפילוסוף הצרפתי Deleuze והפסיכואנליטיקאי הצרפתי Guattari בסדרת ספרים שכתבו יחד, ובמיוחד בספר בשם "אלף מישורים" (היחידי שלהם שאני מכיר, וגם זה בקושי). יש לי חשד שמי שלא מכיר את החומר יפסיק לקרוא כאן, ומי שמכיר יתפקע מצחוק במקרה הטוב, סביר יותר שיגחך בבוז. אבל הי, יש סיבה לכך שהבלוג לא תחת שמי.

מה שאני מנסה לעשות זה להסביר לעצמי מה עומד מאחורי תאוות אספנות הראשים שלי בשנתיים האחרונות (קצת על זה כאן) תוך ניכוס הטרמינולוגיה הדלזיאנית. אני מודע לכך שמעל שלושים שנות עיסוק בטכנולוגיה חוסמות אותי מכתיבה "ריזומטית" (חסרת שורש מרכזי אחד, מרובת ענפים וחיבורים ביניהם) על פי האידאל הדלזיאני, אבל זה לא אומר שלא אנסה. גיליתי שלכתוב בשפה "זרה", דלזיאנית במקרה הזה, על דברים "שלי" מדרבן אותי לשוב ולנסות להתמודד עם חומרים לא פשוטים כלל, כמו זה. וקריאה חוזרת ונשנית בטקסטים האלה עוזרת לי לתחזק את האשליה שאני בכלל מבין משהו מכל זה.

כתבתי כבר פעם פוסט בו ניסיתי לטעון שהבלוג הזה עצמו מדגים את המושג הדלזיאני Assemblage .

אוסף הראשים שלי עצמו, אפשר לטעון, ריזומטי. הוא מוגדר יותר על ידי מה שהוא לא. אין בו תצלומי אנשים (שרוב האנשים היו אומרים שדווקא הם היותר מעניינים) ויש בו אך מעט ראשים שאפשר לחשוב שהם של דמויות נשיות (וזו אני חושד דוגמה למה שבדלזיאנית יכול היה להקרא קידוד-יתר , overcoding, אבל על זה בהמשך). חלק לא מבוטל מהראשים אי אפשר כלל לשייך למין כזה או אחר. זהו בכלל אוסף של דברים שאני קורא להם לסירוגין ראשים, פרצופים, פנים, מסיכות (אצל דלז וגואטרי ראש ופנים הם דברים שונים בתכלית…) כי הם אכן לא ניתנים לקלסיפיקציה פשוטה. אפשר לחלק את האוסף לתת קבוצות, על פי מקור הצילום: פסל, ציור, אמנות רחוב, פוסטרים קרועים, בובות של סנטה קלאוס, סתם דברים שנראים כמו פרצוף אבל אני לא עושה את זה כי דווקא הערבוב הוא מבחינתי יותר ממהות העניין. במיונים אני יותר מאסכולת "האנציקלופדיה הסינית" של חורחה לואיס בורחס..

יש באוסף תכונה שאהובה במיוחד על דלז וגואטרי – ריבוי. הריזום הוא סוג של ריבוי ואין לו שורש מרכזי אחד, כך אוסף הפרצופים, יש בו ריבוי, אלפי ראשים, מכל סוג ומין, והוא עולה ותופח מיום ליום. אני מנסה לרסן קצת את הריבוי ונמנע למשל מהאפשרות לחפש באינטרנט ראשים מעניינים. אני מנסה להסתפק ב"צייד" של ראשים בהם אני נתקל בעצמי או כאלו שאנשים שנדבקו בחיידק שולחים לי. אבל למי שלא הולך כל יום לעבודה ויושב בקיוביקל אלא מסתובב, יוצא להתקל בהרבה ראשים, במיוחד כשאתה אובססיבי בעניין.

אז מה הרבותא בזה שאני הולך לתערוכה, רואה בה ציורים מהסוג הפיגורטיבי, שולף את הטלפון ו"קוטם" קטע קטן מתוך ציור, כזה שיש בו ראש או פרצוף? לפעמים גם אעביר את צילום הראש סדרה לא ארוכה במיוחד של עיבודים בטלפון ואחרי כן אשמור אותו, אולי אשתף אותו ברשתות חברתיות ואולי גם אשתמש בו כתמונת דיוקן ליום אחד בפייסבוק. עד כאן אלה דברים שבאופן מאד גבולי הייתי אולי יכול לכנות במונח הדלזיאני דה-טריטוריאליזציה (déterritorialisation). הוצאתי משהו מהטריטוריה שלו, מההקשרים שלו ובזה כבר "שיניתי" אותו. ראש הפסל שבודדתי בעזרת עדשה טלסקופית ממגדל הכנסיה בצרפת הוא אחר כשהוא מוצג מבודד מסביבתו, קצת מעובד, כחלק מסדרה אקלקטית לתפארת של ראשים ופרצופים. הראש שנשלף מתוך ציור קיר גדול בשכונת בלוויל בפריז, ונלקח אחר כבוד אל בלוג העוסק בראשים, כבר עבר לטריטוריה חדשה, עבר re-territorialisation.

באמירה שאני עדיין צריך לפענח אומרים דלז וגואטרי ש"פנים מזכירים תמיד ציור, או חלק מציור"
(Un visage doit lui « rappeler » un tableau, un fragment de tableau). האם משמעות הדבר שהפנים, הן המצויירות והן המפוסלות שאני קוטם ומלקט הן יותר "פנים" במובן הדלזיאני מצילומי פנים אנושיות?

עוד משהו שעשיתי בהפרדה הזו בין הראש לגוף הוא (אולי) מהלך בכוון של מה שדלז וגואטרי מכנים "ליהפך גוף ללא איברים" (corps sans organes), מונח קצת מטעה שכן המהלך שהם מכוונים אליו הוא בעצם להפוך לגוף חסר אירגון (בצרפתית ואנגלית יותר מובן הקשר בין איבר (organ) וארגון (organ-isation) אבל בעברית נבחרה המילה ארגון כנראה בשל הדמיון הצלילי ל organisation).

גוף בהקשר הזה יכול להיות הגוף האנושי אבל בעיקר גופים במובן המטאפורי, כמו מדינות, ראשויות, משטרים, חברת החשמל… "להפוך גוף ללא איברים" הוא סוג של אנרכיזם בו היחיד (למשל המדינה) הופך לריבוי. בו הארגון מתפרק.

המהלך האתי של "להפוך לגוף חסר ארגון" הוא חלק משמעותי ממה שהם קוראים לו סכיזואנליזה. סכיזואנליזה מעדיפה את החיפוש אחרי הריבוי בניגוד גמור לחתירה של הפסיכוזאנליזה לאגו אחוד. החתירה "לבלגן" את הגוף היא מהלך של התנגדות לאחידות, למירכוז, להשטחה, לריבוד, לזהות וגם להזדהות. האם אני יכול לטעון שבידוד צילומי של הראש או הפנים מתוך הגוף והצגתם בקונטסט אחר וזר הוא מהלך אתי של דה-ארגון הגוף? נגיד…

אפשר גם לטעון שהחלפת תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק מדי יום, בכל פעם בראש או פנים אחר/ות, מאלה ש"צדתי" (בערך) באותו יום, היא מהלך סכיזואידי, שמפרק את האגו (לפחות הפייסבוקי) שלי והופך אותו נזיל, אמורפי, מרובה פנים תרתי משמע. השאלה היא האם כאשר שמי עדיין מתנוסס על הפרופיל, (כולל גם תמונות שלי ממש) זהו אכן מהלך סכיזואידי? או שאולי פרופיל האינסטגרם אותו אני מכנה heads.galore , פרופיל של "צייד ראשים",  שם יש אך ורק ראשים ופנים שאני מוצא ואינו מזוהה ישירות אתי, הוא אולי המהלך הסכיזואידי הנכון יותר.

עוד מונח דלזיאני, אולי הרלוונטי ביותר לעניין הפרצופים, הוא "פרצופיות" או "פַנִימִיות" (תרגום שלי, במקור Visagéité). הפנים האנושיות על פי דלז וגואטרי הן שילוב של מה שהם מכנים שני רבדים או שכבות (strates) של סמיוטיקה. (un visage : système mur blanc-trou noir). האחת, זו של מישמוע או סימון (signifiance) מופיעה על הקיר הלבן, שהוא רוב שטח הפנים. השניה, הרובד של "כְּפִיפוּת" (subjectivation) מפציע דרך החורים השחורים (trou noir) בקיר הלבן, בעיקר העיניים להבנתי.

הנה כמה "פנים" מתוך "אלף מישורים".

דלז וגואטרי מזכירים את הקלוז-אפ בקולנוע על הפנים (עמ 206 בגרסה הצרפתית), משהו שמקביל אולי לאופן בו אני מבודד את הפנים מהמקום בו נמצאו. בקולנוע, הם טוענים, המבט שמבודד את הפנים מהרקע יכול לקחת אותם למקום שכולו קיר לבן, כולו מערכת של סימנים, או למקום שכולו אפילה, אל החורים השחורים בהם מסתתרת הסוביקטיביות. יתכן שעל פי חלוקה זו, מה שמבדיל את הפנים שאני מחפש / צד / אוסף / מבודד הוא שהן לחלוטין קיר לבן, ללא חורים שחורים. אין שם סובייקט המציץ החוצה. הפנים בציור, בפיסול, במסכות הן לחלוטין ברובד של המסמנים. מה מסומן שם? כמו בכל עבודת אמנות, שילוב של מה שהאמן שם שם ומה שהצופה מוצא שם. ויש לי באוסף "פנים" שהן כולן רק מה שהצופה מוצא שם, כמו למשל זו:

במסכות אפריקאיות זה אפילו יותר ברור – כל מסכה מסמנת משהו מאד ספציפי.

ההימנעות שלי מלצרף לאוסף פנים של נשים היא אולי המחשה למושג דלזיאני בשם
bi-univocisation (התאמה חד-חד ערכית). רובד המישמוע של הפנים, הקיר הלבן עליו מופיעים הסימנים, עושה מה שסימנים (בשפה) עושים: מגדירים מה כלול בסימן ומה בחוץ. מהו שולחן ומה לא, למשל בעבור המונח "שולחן" (זה תמיד שולחן בדוגמה, אף פעם לא ארון משום מה). זהו תהליך של הפיכת הבדלים להפכים. למשל שחור-לבן. הבדל מסויים בצבע העור הופך מישהו ל"שחור" ואחר ל"לבן". הרצף הופך לחלוקה בינארית של הפכים. ביולוגית, אני גבר, אבל יש בי, כמו בכל אחד, צירוף מסויים של תכונות שמסורתית נהוג היה לחשוב עליהן כ"נשיות" וכאלו שנהוג היה לחשוב עליהן כ"גבריות". אני מודע לזה, ולמרות זאת אני נמנע לא רק מלהשתמש בצילומי ראשי נשים כתמונת הפרופיל שלי אלא אפילו סתם לצלם אותם ולכלול אותם באוסף. אולי אתחיל מראשי הנשים בפסלים היווניים מהתקופה הקלאסית. הן כה יפות, ויש בפנים שלהן משהו מאד "גברי" (במונחי היום).

הגוף, בניגוד לפנים, הוא רב-קולות, פולי-ווקאלי, אך הפנים (המערביות בעצם, הנוצריות, הלבנות) המסמנות הופכות את המכלול (assemblage) כולו בתהליך שבדלזיאנית יקרא קידוד-יתר (overcoding) לחד-קולי, בו יש שפה שלטת אחת (שפת הלאום השולט?), שפה של "תקשורת המונים" בה ההמשגות "שטוחות", שפה הפונה להמון, שפה של מכנה משותף נמוך.

הראש הוא חלק מהגוף, הפנים לא.( La tête est comprise dans le corps, mais pas le visage.) הראש והפנים לא חד הם (la tête n'est pas forcément un visage.) למרות שבאוסף שלי אני מערבב ביניהם. הפנים ה"לא אנושיות" (בחברה המערבית) מפרידות את הראש מהרובד של הגוף (האנושי או החייתי) ומעבירות אותו לרובד של המישמוע והרובד של הסובייקטיפיקציה, הפנים הפכו להיות הפנים של החברה.

לעומת זאת, "לחברות פרימיטיביות יש את הראשים הכי הומניים, הכי יפים והכי רוחניים. אבל אין להם פנים" (במובן המטאפורי כמובן), והם גם לא צריכים שיהיו להם." מעניין גם מה שהם אומרים על מסיכות, שאנו משייכים בדרך כלל לחברות פרימיטיביות: "המסכות מוודאות את שיוך הראש לגוף, במקום שיהפוך ל"פנים"".

והנה דוגמה של ראש שבפירוש חסר פנים:

הערבוב הזה שאני עושה באוסף שלי, בין ראשים, פנים ומסכות הוא (אני חושד) "ריזומטי" מדי אפילו לטעמם של דלז וגואטרי. שניהם, עם כל נטייתם לריבוי, לריזומטיות, כותבים (כנראה באופן בלתי נמנע) בעיקר על מה שמבדיל בין דברים, ממיינים דברים, מחלקים לקטגוריות, עושים מה שהם מכנים
"bi-univocisation signi­fiante", הפיכת הרצף לאוסף של חלוקות דיכוטומיות.

אני מחפש דרך לעשות "רה-טריטוריאליזציה" לאותם ראשים שגאלתי מהטריטוריה שלהם. איך? אין לי מושג. סרט? סוג של אנימציה? קולאז? משהו שינצל את הריבוי. ואם הההתמקדות בפנים יכולה להיות מהלך אתי, לא רק אמנותי, עוד יותר טוב. דלז וגואטרי חושבים שהחיבור הזה אפשרי.

כפי שדלז וגואטרי אומרים על הפנים: "(המכונה האבסטרקטית של) הפנים הם לא שלב הכרחי אלא כלי שבעבורו יש להמציא שימוש חדש". את השימוש הזה, אני מחפש. אני מחפש ליצור את מה שהם מכנים "têtes chercheuses", ראשים מחפשים, אולי "ראשי חיפוש" (התרגום לאנגלית הוא probe-heads) שיכולים לנקב את משטר הסימון והמשמוע הנאו-ליבראלי. ראשים אלו הם השלב הבא מעבר למעבר הראשוני (בשנת אפס, לידת ישו..) מראשים פרימיטיבים ל"פני-ישו" ("פני" האדם הלבן המערבי). סכנה טמונה במהלך הזה, של פירוק סמיוטיקת הסימנים והסובייקטיביות שמכונן את "הפנים" הנוכחיות שלנו, סכנת שיגעון. אבל אני לא מוטרד.

להבנתי, "ראשי חיפוש" אלו יכולים להיות אובייקטים אסתטיים, (דלז מזכיר פורטרטים של פרנסיס בייקון כדוגמה לכאלה) אבל לא רק. עבודות אמנות יכולות לעשות את הפירוק הזה של משטר הפַנימיות, אבל לא סתם עבודות, רק "מהמעלה העליונה" הם אומרים. מזה אני כן מוטרד.

kinship

הקשבתי לפודקסט המצויין הזה ב Philosophy 24/7 על אלטרואיזם, שיתוף פעולה ואבולוציה, וכמובן שנזכרתי בעניין גירוש הפליטים האפריקאים.

מסתבר ששיתוף פעולה קיים אפילו אצל יצורים על חד-תאיים (שעדיין מהווים את רוב המינים בכדור הארץ.) ובקרב כמעט כל היצורים הרב תאיים. יש כל מיני סוגים של אלטרואיזם, של מוכנות (לא בהכרח מושכלת) להקריב קורבן לטובת הכלל או לטובת אחרים, עד כדי ויתור על החיים. למשל, אמבות חד-תאיות היוצרות מעין מבנה דמוי עץ כדי לאפשר לחלק מהן, בראש "העץ", לשרוד. האמבות  האלה מקריבות את "חייהן" לטובת אחרות.

התיאוריה אומרת שאנשים מוכנים להקריב יותר לטובת אנשים קרובים יותר. אנשים מוכנים להקריב רבות לטובת בני משפחתם, כולל את חייהם הם. קצת פחות עבור חברים, עוד קצת פחות עבור בני קהילתם וכו'.

איך אפשר להסביר את הנכונות להקריב חיים לטובת אחרים שאינם קשורים גנטית אליך (למשל חיילים בקרב) כאשר זה לא תורם ישירות לשימור הגנטיקה שלך? המין האנושי מסתבר, רואה בקרבה תרבותית או לאומית סוג של kinship, מעין קרבת משפחה (מורחבת), ומוכן להקריב קורבנות גם לטובת אחרים בעלי קרבה תרבותית, לאומית, גיאוגרפית וכו. מסתבר שזהו אחד הגורמים, שיתוף הפעולה של קהילות גדולות (שהתאפשר על ידי השפה), שאפשרו את ההתפתחות של המין האנושי.

אז למה, אפשר לשאול, ישראלים יוצאי יבשת אפריקה (למשל מירי רגב-סיבוני) מוכנים להקריב הרבה פחות כדי לעזור לפליטים מיבשת אפריקה מישראלים יוצאי אירופה (בממוצע כמובן)?

זו לא אותה שאלה כמו "למה ישראלים הגרים בדרום תל אביב רוצים לגרש את הפליטים לעומת ישראלים הגרים בחיפה?" למשל. הקורבן של תושבי דרום תל אביב, בעליית מחירי השכירות ובירידה (גם אם מדומיינת) בבטחון שהם חשים, גדול מקורבנו של מי שההשפעה היחידה עליו היא כהות מסויימת בצבע עורו של מי ששוטף כלים במסעדה החביבה עליו.

דעתי (קצת בעקבות הפודקסט מעלה) היא שההתנערות מהחובה המוסרית לבחון את בקשות המקלט של הפליטים האפריקאים, היא בעצם התנערות מהקרבה התרבותית והגיאוגרפית של יוצאי יבשת אפריקה (ואסיה) אזרחי ישראל מהפליטים יוצאי יבשת אפריקה של היום. בדיוק כמו שאין אחוות מדוכאים בין הלבנים העניים בדרום ארה"ב לשחורים אלא דווקא גזענות מוחצנת יותר של אותם לבנים עניים, גזענות המביאה אותם לבחור במישהו כמו טראמפ, כשברור היה מראש (אולי לא להם?) שהוא הולך להעביר הרבה כספי מיסים מהעניים לעשירים.

מצד שני, אי אפשר להפריד את הנכונות שלי לעזור לפליטים, למשל במילוי בקשות מקלט או בהתמודדות עם הביורוקטיה, או את הנכונות שלי לקלוט מספר חמש ספרתי של פליטים, אולי אפילו שש ספרתי, מהקורבן האפסי שאני צריך להקריב בעבור זה. למעשה, אני אפילו חושב שאני, ומדינת ישראל, נצא נשכרים מקליטת הפליטים האלה. לכן, אין פה באמת הדגמה של אלטרואיזם מצידי.

דה-טריטוריאליזציה

ישבתי לי על המדרון הצופה על עמק הירדן, במקום בשם אום-זוקא, ושתיתי תה מאד מתוק עם שני רועים בדואים וידידתי חנה, ותוך כדי שיחה על הכפר שבו נולד סבו של אחד הרועים, כיום בצד הירדני של הנהר, התגלגלה השיחה לכיוון כללי יותר, ודיברנו על טריטוריה, טריטוריאליזציה, ודה-טריטוריאליזציה.

בזמן שפאוזי ניסה באמת ובתמים להבין מה בדיוק מפריע לחבורת הנערים ש"נאחזו" בגבעה ליד,  זה שהוא רועה את הכבשים והעזים שלו על המדרונות הפונים אל הבקעה, שם עוד נותר מעט שלף למאכל הצאן, ניסיתי למפות את מה שקורה שם, על הגבעות הצחיחות האלה, לעולם ההמשגות של ז'יל דלז.

התמהון של פאוזי לא היה מעושה. השריר של טריטוריאליות פשוט לא היה מפותח מספיק אצלו. "למה לא יכול כל אחד ללכת ולבוא לאן שהוא רוצה, בלי להפריע לאף אחד אחר?" הוא תהה. בעבר, היו הוא ובני משפחתו נעים ונדים על פני כל האיזור, כל הדרך מהאיזור בו נמצא כיום מפגש הגבולות המשולש של ירדן-עיראק-סעודיה  ועד צפון בקעת הירדן, משני עברי הנהר. והם היו פעם פה, ופעם שם. ולא היו להם דרישות טריטוריאליות משום סוג.

ואז באים אנשים, וטוענים שאלוהים נתן להם את הארץ הזאת, לפני כמה אלפי שנים, ואין מקום בארץ הזאת לאנשים שהם לא הם. גם אם הם מסתפקים במועט, וחיים רק מגידול צאן באיזורים צחיחים ושוממים. זה לא אישי – זה פשוט עניין עקרוני. ולכן באים האנשים ההם, מהסניף ה"לא חוקי" של המפעל הציוני, ומיידים אבנים ברועי הצאן בזמן שהם מנסים למצוא קצת אוכל לעיזים והכבשים. או שבאים האנשים ההם, מהסניף הרשמי של המפעל הציוני – חטיבת כפיר, נכנסים למטווח על הגבעה מעל, ומתחילים לירות מעל ראשי הרועים -שטח אש עאלק. או שבאים האנשים ההם, מהסניף החצי רשמי של המפעל הציוני, ומסמנים את השטח כשמורת טבע, בה אסור לרעות צאן, אבל מותר לפזר מבנים יבילים בשפע על כל פסגה. (תחת כל עץ רענן יהיה קשה שם).

הבעיה של הבדואים האלה, היא שהם לא קראו בדלז. אם הם היו קוראים, הם היו מבינים שלא רק שמנסים לסלק אותם מהטריטוריה הפיזית בה הם נודדים, או דה-טריטוריאליזציה, אלא גם מהטריטוריה במובן שאליו התכוון הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז, רוצים להוציא אותם ולהעביר אותם לאחרת.

גם הבדואים, על אף שהם חווים את עצמם כלא כבולים לטריטוריה, לפי סט ההמשגות של דלז, הם מייצרים טריטוריה. סט ההרגלים שלהם, ריבוי הדברים שהם "יודעים", האופנים שבהם הם מתנהלים במרחב, (לא דווקא במרחב גיאוגרפי מסויים), מערכת הסימנים והמחוות שלהם, הדרך שלהם להתמקם במרחב, האופן שבו הם ממקמים אוהלים, הדרך בה הם מתייחסים איש אל רעהו, ובעל אל אשתו, כל הדברים האלה, שאפשר היה לכנותם "הזהות הבדואית", הם ברמת אבסטרקטית סוג של "טריטוריה".

יתכן שהטריטוריה שלהם לא כוללת בין מרכיביה גבולות מדיניים, אבל היא כוללת מרכיבים רבים ומגוונים, שמרכיביהם, מידתם וכמותם משתנים בין בדואי לבדואי, אבל מידת החפיפה שלהם גדולה דייה בשביל להגדיר מהו בדואי. למשל, כנראה שאין (כמעט) בדואים טבעוניים. ממה הם יחיו במדבר אם לא מהצאן?

אבל הבדואים חיים במדינה שבה ה"טריטוריה" של הרוב, זה ששואף ששלטונו יהיה אבסולוטי, כוללת מרכיבים כמו "זהות יהודית", ו"אתה בחרתנו", ו"ארץ ללא אנשים  – לאנשים ללא ארץ", ו"גאולת הארץ". וברור לאנשים ששולטים בה שנוודות היא משהו שהיה בסדר כשאבות אבותינו נדדו הנה מארם נהריים (נניח, אין לזה שום ביסוס ארכאולוגי) אבל אין לו מקום במדינה "מודרנית", בה כל מקום ישוב צריך שיהיה מוסדר (בניכוי "מאחזים").

מה שמנסים לעשות לבדואים בנגב, לרכז אותם ב"ערי מסכנות", (שבה העוני שלהם יהיה יותר חסר תקווה וחסר תוחלת,) ולאלו בשטחי C, לדחוק אותם משיפולי השומרון והרי יהודה אל העיירות והכפרים הפלסטיניים שבשטחי A ו B הוא רה-טריטוריאליזציה גם במובן המרחבי-גיאוגרפי אבל גם, ובעיקר, במובן הדלזיאני. להבנות את הטריטוריה (האבסטרקטית, הדלזיאנית) הבדואית מחדש. כטריטוריה שבה מובן מאליו שבשביל להקים אוהל על אדמתך אתה צריך היתר בניה. טריטוריה בה כל ההרגלים, המחוות, הסימונים, ההמשגות, משתנים. אולי בטריטוריה חדשה זו יהיה היחס לנשים פחות מחפיר.

בעצם, מה שמדינת הלאום היהודי עושה לבדואים, עושה הקפיטליזם לכולנו. בזה שהוא מגדיר מחדש את ה"טריטוריה" שלנו, ההרגלים שלנו. למשל האופן שבו הוא מפורר את הקווים המפרידים בין שעות העבודה לשעות הפנאי, למשל באופן בו הוא מפרק ומרכיב מחדש את ההבנה של מהי עבודה, מהו מקום עבודה, מה שווה לך לעשות עם כספך, מה גורם לך סיפוק. אפילו דברים כמו "מהי משפחה": האם שווה לך לעשות ילדים – על ההוצאה הכרוכה בכך, או לא, שכן אז תוכל לעבוד שעות יותר ארוכות, לעשות יותר כסף, ומתי שהוא, (אולי אחרי האקזיט?), גם "לעשות חיים" עם הכסף הנוסף הזה.

תוכל לא סתם ללכת לים כל יום בשקיעה, אלא להשאר לעבוד עד חצות יום-יום, ופעם בשנה, אולי לטוס לאיים המלדיביים ולשכור לך, לגמרי לבד, לשבוע שלם, אי שלם לעצמך. לא שווה?


הבדואים כבר עזרו לי בעבר להבין גם מושגים של ליוטאר

טקטיקות

קיץ, אין לימודים. לא קורה הרבה (חוץ מזה שאבי נפטר, רשתית עיני נקרעה והוטלאה, ובני נסע ללמוד פיזיקה בצד השני של העולם) ולכן אין לי הרבה חומר לכתוב עליו (או שאני סתם קצת מדוכא?). תכננתי ללמוד בעצמי, לחקור מין פנומנולוגיה של פרצופים וראשים מצויירים, מפוסלים או סתם מדומיינים, אבל בלי לחץ חיצוני של לוח זמנים זה לא קורה במידה שרציתי. אני מוצא את עצמי נמלט לתכנון טיולים עתידיים כאלה ואחרים (שאחד מהם, בעוד שבוע, חייב תכנון, אין מה לעשות) ובגדול, סתם מבזבז זמן.

מזל שיש משהו כמו ה"קפה הפילוסופי, שגרם לי לשבת ולקרוא טיפה מספר שמזמן נראה לי מסקרן: "המצאת היומיום" של מישל דה-סרטו (Michel Jean Emmanuel de La Barge de Certeau). לדה-סרטו יש את מה שהכרחי (אך לא מספיק) בשביל להיות פילוסוף חשוב – היכולת לתאר רעיונות פשוטיח יחסית בצורה  מסובכת, כך שאנשים יקבלו את הרושם שמה שכתוב הוא יותר עמוק ממה שהוא באמת. אני לא אומר שמה שהוא אומר לא חשוב. אני רק אומר שאם אתה רוצה להתפס כעמוק ומשמעותי, שומה עליך לכתוב "קשה". הוסיפו לזה תרגום לא מדהים מצרפתית ותקבלו טקסט לא עביר גם בקריאה שניה.

הרעיון, כפי שאני מבין אותו (בקריאה שלישית..), הוא שיש טעם לחקור את ה"היסטים" הפעוטים, את השיבושים שאנשים עושים במסגרות שבהן הם חיים ופועלים. מין סוג של פעולה מחתרתית, ברובה לא מודעת לזה שהיא מחתרתית, המשבשת את סדר הדברים הנכפה מלמעלה / מסביב / מלמטה, שמהווה מעין סוג של "אומנות" חיים. הוא מכנה זאת "טקטיקה", בניגוד ל"איסטרטגיה" שמגדירה את הדרכים בהם פועלים בעלי הכוח, אלו שמכתיבים את אופן היצור של הכל: של התרבות, של הסביבה הבנויה, של הידע, של השפה. טקטיקה היא שימוש בתוצרי היצור, באופן שלא תואם לחלוטין את כוונת המייצר, אופן שימוש שהוא סוג של מעין מרד נסתר, מקום להבעה עצמית, יצירתיות שאיש אפילו לא מודע לה.

למה לבצע את החקירה הזו שהוא מציע? נראה לי שהוא רואה בה דרך אפקטיבית להתנגדות. בלי להכנס ראש בראש עם המשטרה, בלי ללכת לכלא, בלי למרוד בגלוי. אפילו בלי להיות מודע לזה שאתה לא לחלוטין "הולך בתלם" בזכות ההיסטים הפעוטים האלה פה ושם. האם זו אכן דרך אפקטיבית? תמיהני. נראה לי שדווקא מודעות לסטיות הקלות האלה עלולה לגרום לאנשים לוותר על דרכי מחאה יותר אפקטיביות, כמו אלו (אליהן אני משום מה לא הולך,) אצל היועץ המשפחתי בפתח תקווה.

אלו יכולים להיות דברים כביכול פעוטים כמו שימוש משובש בכוונה של השפה, בכדי להתנגד (בסתר) להגמוניה תרבותית שמכתיבה את השיח השליט, בכדי להתבדל, בכדי למרוד בתקינות כפויה, בכדי להיות יצירתי, בכדי לשתף פחות פעולה. ברוב המקרים זה אפילו בלי לתת לעצמך דין וחשבון שזה בפועל מה שאתה עושה.

תת הפרק הבודד שקראתי מעבר להקדמה מדבר על הליכות בעיר. אני מבין טיפה יותר את תת הפרק הזה (אף שהוא מדבר על ניו-יורק) אולי כי שנינו הלכנו באותה העיר – פריז (הלכתי בה חצי שנה, יום-יום). ה"אסטרטגיה" במקרה זה היא התכנון העירוני (שרובו של הברון האוסמן בסוף המאה ה 19): מהלך הרחובות, הכיכרות והפסאג'ים. האופן שבו האנשים אמורים לצלוח את המרקם העירוני. בתוך המרקם הזה אנשים נעים, כאשר לאנשים שונים יש דרכים משלהם  (הוא כותב לפני הופעת waze 🙂 לעבור ממקום למקום, עם העדפות אישיות וגם קבוצתיות, שהופכות מקומות מסויימים ליותר הומים מאחרים.

חוץ מבחירת המסלול האינדיבידואלית, ה"שימוש" היצירתי של האנשים בעיר, ה"יומיום" שלהם, כולל גם את מה שהם עושים תוך כדי ההליכה (בפריז הולכים ממקום למקום…), איפה הם מתעכבים, על מה הם מסתכלים, למי הם אומרים שלום, איפה הם עוצרים לקפה…(הוא קורא לזה ה"רטוריקה" של ההליכה). כיוון שאני מבין יותר טוב דברים שאני יכול לראות את עצמי בתוכם (כנראה שלא רק אני כזה) חשבתי על אופן התנועה האישי שלי בפריז (אבל לא רק). הליכה לא מאד מהירה, הרבה עצירות, כשעיני פקוחות כל הזמן לזהות (ולצלם) פרצופים/פנים/ראשים (לא של אנשים חיים). סוג של "שימוש" שמתכנני העיר אני די בטוח לא מנו במניין השימושים שלהם כאשר תכננו את העיר.

זה לא רק אני. יש לפחות שני אנשים שאני מכיר אישית, שחוצים את העיר כאשר עיניהם כרויות למרקמים, להשתקפויות, לעקבות הזמן. העיקבה (החלקית מאד) של ההליכות העירוניות שלהם נמצאת באינסטגרם ובפייסבוק אבל לגמרי אי אפשר היה לחשוד בקיומה מתוך שרטוט התוואי של המעבר שלהם בעיר, ה"עיקבה" הפורמלית של הליכתם. השימוש שלהם במרקם העירוני מתורגם ישירות לאמנות. אבל דה-סרטו יאמר, בצדק, שעצם ההליכה בעיר, החלק האינדיבידואלי שלה, הוא עצמו פעולה יצירתית, מחתרתית. אמנות רחוב ממש כמו גרפיטי, כמו אמנות רחוב "רגילה". ועכשיו, אחרי שלמדתי שזה כך, גם אני לא סתם הולך בעיר, אני הולך עם "הרבה טקס בישבן". (מאיר אריאל, טרמינל לומינלט)

מותר האדם

אולי, רק אולי, הבסיס הפסיכולוגי לצורך של כל כך הרבה הוגים לבסס את ההגות שלהם על איזה הבדל מהותי בין האדם לשאר היצורים האחרים, נובע מפחד המוות?

הכחשת החייתי שבאדם היא בעצם הכחשת הגוף. הדגשת ה"רוח", ה"נשמה" והדחקת הביולוגי, הגופני נטו, החייתי, היא דרך להדחיק את סופיות הגוף, את המוות.

כמובן שהדחקת החייתי באדם יש גם לה חלק באפשרות להפיכת בעלי החיים למוצר צריכה המיוצר בייצור תעשייתי. הדגשת ההבדל בין האדם לכל בעלי החיים האחרים מאפשרת להתאכזר אליהם ללא גבול. משפט המפתח הוא:"הם לא כמונו". המוות שלהם לא קשור כלל למוות שלנו.

לא במקרה נשמטה המילה "אין" מהמשפט:"מותר האדם מן הבהמה אין".

פעם זה היה מיושם על שחורים, יהודים, נשים, בעיקר על ידי הדגשת אי-אנושיותם, את טבעם החייתי בעיקרו. הנשים המחוברות אל הרחם, היהודים כעכברושי הביבים, השחורים שהומשגו כשלב בין בני האדם לקופים. היום העזים הן אלו שלא יודעות צער על הפרדת תינוקיהן מיד אחרי הלידה, הדגים השותקים שאינם חשים כאב (כביכול), התרנגולים שלא מזיז להם לא לזוז כל חייהם הקצרים בכלובי הסוללה.

את סופיות הגוף האנושי מדחיקים על ידי ההתמקדות ב"רוח", שהיא לא רק הדבר "החשוב בעצם", הוא גם לא אחת אמור לשרוד מעבר לגוף, בגרסאות הספציפיות לדתות כאלה ואחרות.

את סופיות הגוף הלא אנושי מדחיקים על ידי התייחסות לגוף זה כנטול "רוח" ולכן חסר ערך (רוחני). כמוצר צריכה, תוך הקפדה יתירה על אי ידיעת שלבי תהליך היצור של מוצר זה. אולי בגלל אוכלי בשר מזדעזעים עד עמקי נשמתם מתולעת בבשר שמוגש להם, הרבה יותר מתולעת בחסה או בתפוח. התולעת בבשר ממחישה את המוות בצורה שיותר קשה להדחיק.

ישנו גם המונח "מיזוטריה", שעליו גם כתבתי בעבר. מיזוטריה היא יותר משנאה לבעלי חיים, היא גם שנאה לטבעו החייתי של האדם וניסיון להתכחש לכל המשותף בינינו לבעלי החיים האחרים. עכשיו אני מבין – זהו פשוט מנגנון להתמודד עם הפחד מהמוות.

אלמוות

הרמן כהן, פילוסוף גרמני-יהודי, מתנגד חריף לציונות שנפטר ב 1918, ניסה למצוא דרך עדכנית לדת. הצעתו, אם לתמצת ספר עב כרס במשפט אחד, היא לאחד בין מושגי הציווי המוסרי והאלוהות. להיות דתי, לגרסתו, היא להיות מוסרי. מוסרי == דתי.

ב"שער" (פרק) החמישה עשר –  "אלמוות ותחיית המתים", של ספרו "דת בגבולות התבונה" (לא קראתי את כל 14 הפרקים שלפני, פרקים 1-8 כאן) הוא מדבר על האלמוות, מושג שאצלו פירושו שהציווי המוסרי הוא אינסופי.

גם אם חיי אדם הם סופיים. כמו שאני מבין את זה, ההמשכיות מעבר לחיי הפרט היא דרך הקהילה, והקהילה פה בציון, שלהקמתה הרמן כהן התנגד, לא ממש עובדת שעות נוספות בקטע המוסרי הזה.

אך מכיוון שאין עצם דתית אחת בגופי, (גם אם מוסר, הייתי רוצה להאמין, יש פה ושם באיזו עצם) חשבתי האם יש אופן כלשהו שבו אני, כאדם בלי אל, יכול לטעון לסוג כלשהו של אלמוות. או לפחות, לאיזה שהוא "שובל" שיוותר אחרי מותי, עד שימוג.

למשל: הבית שבניתי/בנינו ישאר כטביעת רגל בעולם כמה עשרות שנים, עד שיהרס. העצים ששתלתי יתכן שישרדו יותר שנים. טביעת הרגל הפחמנית שלי בחיי תתבטא במזג האוויר שיהיה לצאצאי בצורה שאני חושש שכבר לא תהיה הפיכה. הייתי יכול לתת להקפיא את גופתי, אבל כנראה שאוותר.

הילדים שהבאתי/הבאנו לעולם, אני מקווה, יהיו שובל יותר ארוך, אם יהיו להם ילדים משלהם וגם אם לא. משהו ממני נשאר בהם ובמפעלותיהם.

מה שחדש יחסית, הוא השובל הדיגיטלי שאשאיר אחרי. אין לדעת כמה זמן ישרוד. לכאורה, לנצח. אבל בפועל אין הרי חיים מעבר לדף הראשון בתוצאות החיפוש בגוגל (מישהו היה שם, מעבר לדף הראשון? קורה שם משהו? שם חיות מפלצות? …hic sunt dracones). ומלכתחילה, רק אחוזים בודדים של האינטרנט הם בכלל באינדקסים של מנועי החיפוש.

הרשומות בבלוג הזה, שימנו כמה אלפים אם אמשיך בקצב הנוכחי של פעמיים בשבוע לערך, אאריך חיים וישאר לי על מה לכתוב, יתכן שימשיכו לזמן מה לעלות בתוצאות של מנועי חיפוש פה ושם, אבל זה ידעך עם הזמן.

מה שיכול להאריך את השובל הדיגיטלי הזה הוא כמובן רשומות המכילות מתכונים. לאלו ניגשים שוב ושוב. יש פה ושם במרשתת עדיין מתכונים של אוכל אתיופי שתרגמתי לאנגלית מעיתון "לאישה" ופרסמתי ב newsgroup בשם rec.food.vegetarian בתחילת שנות התשעים, כשהחל גל העליה מאתיופיה.

אם חפצים אלמוות אתם, לכו על מתכונים, עדיף טבעוניים – זה העתיד. או ילדים. או שניהם.

 

זו המטאפורה

חשבתי על רעיון שיכול להסביר אולי את המכניזם מאחורי מה שנראה לי לפעמים כהתנהגות נחילית של המין האנושי, שבו פרדיגמה מחשבתית מדלגת מתחום ידע אחד לשני וגורמת לכל המין האנושי (טוב, בעיקר לחלקו המערבי/צפוני) לאמץ צורות חשיבה חדשות, פחות או יותר באותו זמן היסטורי.

יתכן שזה קורה דרך מטאפורות. מטאפורה היא מנגנון אפקטיבי במיוחד להבנה של דברים. אפשר להסביר כל מיני דברים בהרבה מאד מילים ועדיין להתקל במבט אטום של אי הבנה. אבל דוגמה אחת קולעת עושה את העבודה. למצוא דוגמה טובה זה כשרון.
אבל לא תמיד דוגמה היא בכלל אפשרית, במיוחד כשמדובר במושגים מופשטים.

פה נכנסת המטאפורה, כסוג של דוגמה עקיפה. למצוא מטאפורה טובה, זה כשרון עוד יותר גדול מלמצוא דוגמה טובה ודורש סוג של אינטואיציה שקשה או אולי בלתי אפשרי ללמד. אמנם קשה למצוא מטאפורה אבל קל להבין מטאפורה. איכשהו, מטאפורה מסוגלת לעקוף מכשולים רבים להבנה ולחתוך דרך מקובעות מחשבתית באופן שהסברים דקדקניים מתקשים בו.

כאשר בתחומי ידע לא קשורים, למשל במתמטיקה וספרות קורות תפניות משמעותיות, קונצפטואלית דומות, בראייתם של דברים, של העולם, למשל של אי האפשרות התיאורטית לניסוח הדוק ומושלם של מערכת משוואות או של שפה, ה"הדבקה" הזו, מתחום ידע אחד למשנהו נובעת, אני חושד, מזה שהתיאוריה החדשה,  התובנות החדשות בתחום אחד משמשת כמטאפורה לתחום אחר. לא עצם החלפת התיאוריה או הפרדיגמה אלא הפרדיגמה עצמה. למשל משפט אי השלמות של Gödel, או מכניקת הקוונטים, או עיקרון אי הוודאות, או תורת היחסות היוו מטאפורות רבות עוצמה לתחומים לא מעטים במדעי הרוח, בפילוסופיה, בבלשנות, בספרות.

זה לא שהתיאוריות האלה ניתנו להחלה ישירה או אפילו עקיפה מתחום אחד למשנהו, אבל כמטאפורה, בהחלט כן. אני לא ממש בטוח בסדר הדברים, ויתכן שחשיבה חדשה במדעי הרוח היוותה לא אחת מטאפורה שגרמה להופעת חשיבה חדשה במדעים.

אין אני מנסה לטעון שהמדעים המדוייקים הם תמיד אלה המתחילים את התזוזה של הנחיל כולו, שאלו הם תמיד המספקים מטאפורות לכל תחומי הידע האנושי האחרים. לא. זה בדיוק העניין בהתנהגות נחילית – קשה מאד לזהות את הפרט בנחיל שמניע את הנחיל כולו.

אני גם לא בטוח שחשיבה מטאפורית קיימת אצל מינים אחרים. אני לא טוען, כמו רבים ש"זה היחוד" של המין האנושי, שרק למין האנושי יש יכולת כזו. אבל גם לא ברור שהתנהגות נחילית אצל מינים שונים פועלת באותו אופן, אפילו די בטוח שלא. אצל המין האנושי, אני מציע את הסברה שזו המטאפורה הקושרת יחד את חלקי הנחיל האנושי בשנותו באופן כה מתואם את הדרך בה הוא רואה את העולם.

וכדי להדגים שאני מתואם עם שאר הנחיל האנושי (או עם רוח הזמן, או ראיית העולם, או התרבות, מה שתרצו,) אני גם לא אטען שמטאפורות הן המנגנון היחיד האחראי לתיאום בין חלקי הנחיל האנושי. רק שהן מנגנון אפשרי, ושיתכן שיש עוד מנגנונים.

רצח ידע

שבוע שעבר בדוקומנטה ה 14, בסניף האתונאי שלה, למדתי כמה מילות מפתח בשיח האמנות העכשווי. הראשונה שבהן: Epistemicide, שאותה תרגמתי כ"רצח ידע" כפי ש genocide תורגם כרצח עם. ויש גם epistemic violence.

עוד מונח מאותה סדרה: Linguicide או "רצח שפה"  ו Glottophagy או "אכילת שפה". האופן שבו שפות ילידיות נכחדות ונרמסות על ידי השפות ההגמוניות, ובראשן האנגלית.

רצח ידע, בשיח העכשווי הוא האופן בו הידע של עמים מוכפפים "מושמד". לדוגמה כאשר הרפואה העממית של עם  הופכת ל"אמונה טפלה" כאשר הרפואה המערבית מופיעה בזירה. הידע המסורתי של העם מפסיק להיחשב "ידע" שמובן של "מדע" או "מה שידוע כנכון", הוא כבר לא חלק מהאפיסטמה. (מהי אפיסטמה אני מסביר לעצמי כאן).

בהקבלה "רצח שפה" או השמדת שפה קורה כאשר שפות של עמים, לפעמים ללא ביטוי כתוב,  ולרוב תחת כיבוש קולוניאלי, נכחדות או מפסיקות לשמש את העלית האינטלקטואלית של העם כשפה לביטוי ספרותי. וכאשר השפות המינוריות האלה נכחדות, נכחד אתן גם הידע שהיה אצור בתוכן, העולם התרבותי לו הן נתנו שפה. לפעמים נותרת בשפה המג'ורית עיקבה קלושה, כמו למשל מספר מצומצם של מילים ביידיש שנותרו באנגלית, בעיקר זו האמריקאית.

בדוקומנטה מנסים לעשות "תיקון" לתופעת של אותו "רצח ידע", למשל על ידי העדפה מתקנת של אמנות עמים ילידיים, אמנות שתפקידה החברתי שונה מתפקיד האמנות במערב. למשל העבודות של Beau Dick, אמן מה first nation הקנדי של Kwakwaka'wakw. עבודות שילקחו כעבור חודש מהתערוכה ויושמדו בשריפה בטקס של אותה אומה. המסר בהצגת כל כך הרבה אמנות שתפקידה החברתי כל כך שונה מזה של התרבות הפלסטית במערב הוא שהידע של "הצפוניים" לגבי מה נחשב אמנות לא נעלה או עדיף של הידע של "הדרום".

הצמד הזה, צפון-דרום, עושה רושם שהחליף בשיח הפוסט-קולוניאלי את הציר מזרח-מערב.

משום מה, התחלתי לראות את המושג הזה, רצח-ידע, מהזווית של הציבור המסורתי/דתי/חרדי. הניסיונות של שר החינוך הנוכחי להדתה של מערכת החינוך היא, אני חושד במידה רבה של בטחון, תגובה למה שהציבור הדתי רואה כרצח ידע המתבצע כלפיו החל מסוף המאה ה 18. החילון של רוב החברה המערבית ביצע רצח ידע, לתפיסתם, במה שאדם דתי "יודע". למשל – איך נוצר העולם. למשל מהו המקום הראוי של נשים בחברה. למשל, שחיה חייבת להיות במלוא הכרתה כאשר היא נשחטת.

מכאן הדרישה, שנראית לחילונים כל כך מופרכת, ללמד במערכת החינוך במקביל לתורת האבולוציה גם את תיאורית הבריאה, המסתווה תחת השם הפסבדו מדעי "תכנון תבוני".

אולי כל התמונה היותר רחבה, של התחזקות הדת ועליית הימין ברחבי העולם, כולה בעצם זירת מאבק על "מה שידוע". מאבק אפיסטמי אלים בין הידע המתיימר להיות גלובלי ואוניברסלי, לידע הפרטיקולרי, הלאומי, הדתי, המסורתי. מאבק שאת תוצאותיו קשה לדמיין.