על הפנומנולוגיה של קריאה

פנומנולוגית, קריאה היא כבר לא מה שהייתה פעם: בספר, מודפס על נייר כזה או אחר, כרוך (כריכה רכה או קשה), חדש או ישן, שלי או מושאל – עם המדבקות של קוד דיואי עליו. היום, קריאה מבחינתי היא שילוב של קריאה בנייר, במחשב, בטלפון, בשמיעה. חווית הקריאה, ומה שנשאר ממנה בסוף, שונה למדי בין מדיום למדיום, ושווה להבין איך ולמה.

שבועות על שבועות שהיחס בין הקלט והפלט אצלי משובש לגמרי. אני רק קורא וקורא. (ועדיין, מניין שנות החיים שעלי לחיות כדי לקרוא את כל מה שיש לי כבר ועוד לא קראתי, גדול מ 200).
אז הנה, גם כשאני כבר כותב, אני כותב על קריאה.

כאמור, הפנומנולוגיה של קריאה הפכה להיות מסובכת בהרבה מזו שהייתה פעם, כשקראנו ספרים של פעם. הקריאה שונה כאשר רק חוש הראיה פועל, או רק חוש השמיעה (ספרים מוקראים) או שניהם יחד – כאשר מקשיבים לספר המוקרא ועוקבים אחרי הטקסט במקביל. חוויות שונות לגמרי. הקריאה שונה כאשר האור המגיע אל עיניך הוא זה המוחזר מהדף (נייר, או מסך כמו של קינדל) או כזה הבוקע מאחורי האותיות, כמו במסך המחשב או הטלפון. הקריאה שונה כשיושבים בחושך, האור היחידי הוא זה הבוקע מהמסך ממנו קוראים, ואין שום קלט חזותי אחר בסביבה. חווית הקריאה שונה כאשר הספר יוליסס מוקרא לך בקריינות מעולה במבטא אירי משובח או בקול מסונתז וצורם המופק על ידי אחת מהתוכנות ההופכות טקסט לקול. הקריאה שונה כאשר אתה יושב בכורסה וקורא ספר בנייר, יושב ליד שולחן עם מרקר וורוד, קורא ומסמן שורות בערימת דפים שהדפסת בעבודה (כי זה חינם, ועל הזין איכות הסביבה), יושב ברכבת עם הטלפון ביד וקורא על המסך, או יושב עם הלפטופ על הברכיים, הספר פתוח בחלון אחד ופייסבוק בשני. המכניקה של אופן החזקת המקום בו מוצג הטקסט, האופן בו מעבירים דפים, המיקום היחסי של הטקסט ביחס לעיניים ולידיים, כולם משנים את הקריאה. קריאה במחשב עם מסך מגע שונה מקריאה ללא מסך מגע, מחוות היד בדפדוף קרובה יותר לקריאה בספר. גם האופן בו אתה מתמקם בדף, וברצף הדפים, ומסמן לעצמך פנימית (וחיצונית) איפה אתה קורא כרגע: בדף, בפרק, בעלילה, בספר כולו.

אני מוצא את עצמי יותר ויותר קורא בטלפון. למה? יש לזה סיבות לא מעטות. נכון שהקריאה בטלפון בקבצי PDF מאד לא נוחה, כי רובם פורמטו לדף A4. צריך להחליק את הדף ימינה-שמאלה ולמעלה-למה המון פעמים כדי לראות את כל הדף – אם רוצים שהאותיות יהיו בגודל סביר. קשה לזכור איפה מרחבית נמצאים בדף. עוד יותר קשה כאשר שני דפים נגדיים בספר נסרקו יחד לדף אחד.

אבל ספרים בפורמט EPUB, ממש קל ונוח לקרוא בטלפון. ספרים בפורמט הזה, שיש יותר ויותר מהם, בעצם לא מפורמטים. הם טקסט נקי, מחולק לפרקים, ואולי גם לפסקאות. אתה קובע באיזה גופן הם יוצגו, כזה שנוח לך בעיניים, ובאיזה גודל (הולך וגדל עם השנים…), והתכנה תתאים את מספר המילים המוצגות על מסך אחד בהתאם. בהתאמה, מספר המילים על מסך קטן כמו זה של הטלפון הוא קטן יחסית.

כמה סיבות שבגללן אני אוהב את זה בטלפון: פחות קורה לי שאני הולך לאיבוד במיקום שלי בדף.
בעצם במסך, כי בפורמט הזה מספר הדפים (שבעצם אין כאלה) לא זהה למספר המסכים השונים. מה שאומר שמצד שני קשה יותר לסמן לעצמך איפה אתה נמצא בתוך הספר כולו. אותו הקובץ, המוצג בפלטפורמות שונות, יכיל מספר שונה של דפים. בחלק מתוכנות הקריאה מספר העמודים משתנה עם גודל הגופן הנבחר, בחלקם לא – ואז עוברים דף באמצע מסך למשל. ותשכחו להשוות מספרי דפים עם גרסה מודפסת של הספר (מה שלרוב גם לא אפשרי בין מהדורות שונות מודפסות של אותו ספר). בפורמט הזה יש אמנם תוכן עניינים, ואפשר לקפוץ לתחילת פרק, (או לסימניה,) אבל אין לפרקים מספרי דפים, כי הפורמט כאן הוא תוכני, לא צורני.

חוץ מזה, איכות המסך, כפי שהיא נמדדת בצפיפות הפיקסלים, כמעט כפולה (554 ppi) במסך הטלפון שלי מזו של מסך המחשב הנייד שלי (UHD, 13.3" 334 ppi) וגבוהה משמעותית מזו של מסכי קוראי ספרים אלקטרוניים כמו קינדל או קובו (200-300 ppi). זה משמעותי, אני חושב, לאיכות הקריאה, לדיוק בו מוצגות האותיות.

במחשב לעומת זאת, התוכנות שאני מכיר להצגת קבצים מסוג זה (אני מעדיף את Freda ) מציגות את הטקסט על המסך בגוש די אחיד של מילים, כזה שאני לפחות נוטה ללכת לאיבוד בו.

בפורמט הזה אין צורך לנווט לכל רוחות השמיים כדי לראות את כל הדף – נגיעה בימין המסך (במסך מגע שכיום יש כבר ברוב המחשבים הניידים ולבטח בטלפון, אבל גם קליק של עכבר עושה את העבודה) מספיק כדי לזמן מסך נוסף של מילים.

בטלפון יש צורך לגעת במסך יותר פעמים, כי הספר מחולק ליותר מסכים. בניגוד למסך המחשב, אין צורך להרים את היד לגעת במסך, כי היד כבר אוחזת בטלפון – צריך רק להזיז אצבע. מכנית, זה פחות מאמץ, אבל לא זה עיקר העניין. יותר קל לי להרגיש שאני מתקדם כאשר אני מעביר מסכים לעיתים יותר תכופות. אולי זה קשור לזה ש"הדור שלי", שהוא בעצם לא הדור שלי, התרגל לקרוא טקסטים מאד קצרים, ציוצים בצויצר, עדכון בפייסבוק, דברים כאלה. אבל אני לא באמת חושב כך. גם ספר של 800 עמודים ומעלה, יותר קל (לי) לקרוא מסך קטן אחד בכל פעם. אני גם פחות נוטה להירדם במהלך הקריאה – כשזה בטלפון ("בִּקֵּשׁ לְהִתְנַמְנֵם – פִּרְחֵי כְהֻנָּה מַכִּין לְפָנָיו בְּאֶצְבַּע צְרָדָה, וְאוֹמְרִים לוֹ: "אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, עֲמוֹד וְהָפֵג אַחַת עַל הָרִצְפָּה", וּמַעֲסִיקִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה." (משנה, מסכת יומא – פרק א, משנה ז)).

מה עוד עובד לטובת הטלפון? שהוא תמיד איתי, בכיסי. אני יכול לשלוף אותו ולקרוא דף או שניים, או אפילו כמה עשרות, כשאני מחכה אצל רופא השיניים, באוטובוס או ברכבת. יש ביום שלנו המון פרקי זמן קצרים כאלה, פנויים, שבהם לא היינו מגיעים לפתוח ספר או מחשב, אבל כן היינו יכולים להתקדם קצת ב(מטלות ה)קריאה. (חלק מהקריאה שלי היא במסגרת קורסים באוניברסיטה). בטלפון אפשר גם לקרוא בלי להדליק אור, למשל מאוחר בלילה או מוקדם בבוקר במיטה. לא מעט עמודים אפשר להספיק ככה.

מה שחסר לי, הוא שמקום הקריאה שלי בספר יהיה מסונכרן בין המחשב והטלפון. לתוכנה בה אני קורא במחשב יש אמנם גרסה לטלפון שמבטיחה סנכרון כזה, שהיה מאפשר בקלות לקרוא לסירוגין כאן ושם, אבל ממשק המשתמש שלה בטלפון ממש גרוע, אז אני משתמש באחרת. למרבה המזל אפשר בקבצי EPUB לחפש מילים בטקסט, ולכן מספיק למצוא מילה מספיק לא שכיחה במקום בו קראת לאחרונה ולחפש אותה בפלטפורמה אליה עוברים. עובד אם המעברים לא תכופים. אבל זה יפתר.

עוד סוג של קריאה לסירוגין הייתה לי השבוע בספר של טוני מוריסון בשם paradise. היו לי שלושה ימים לקרוא את הספר, בן 313 העמודים, באנגלית לא קלה, ובתוך שלושת הימים האלה הייתי גם צריך לנסוע הלוך וחזור לעין גדי, ועוד כל מיני עיסוקים אחרים. אז למרות שהיה לי כבר את הספר בבית, בנייר (!) ואפילו בכריכה קשה, רכשתי את גרסת האודיו שלו ב Audible, (אותה מקריאה הסופרת עצמה,) בכוונה לנצל את זמן הנסיעה הלוך חזור, כמעט שש שעות במצטבר, להקשיב לחלק מתוך 15 השעות ועשרים הדקות שאורכת הקראת הספר. בסופו של דבר שמעתי כשבע שעות, חלקן באוזניות, חלקן ברמקול בלוטוס קטן ונטען שרכשתי בהזדמנות זו (טוב לנסיעות) וחלקן דרך כניסת ה aux של הרדיו במכונית (שסוף סוף גיליתי איפה היא – בתוך תא הכפפות…). את שאר הספר קראתי (לסירוגין) בגרסה המודפסת, וגם הקשבתי וקראתי במקביל לחלקים ממנו. מה אני לא מוכן לעשות לטובת מחקר פנומנולוגי..

פנומנולוגית, אלו חוויות קריאה שונות לחלוטין. סוג האינפורמציה שנשאר לך בראש גם הוא שונה לגמרי. קשה בשמיעה להתרשם מטכניקת הכתיבה המצוינת של טוני מוריסון למשל, הרבה עידונים לשוניים הולכים לאיבוד, וגם סוגי אינפורמציה מסוימים נשמטים. קל גם לאבד ריכוז בשמיעה, למשל כשזה תוך נהיגה ונופי ים המלח המרהיבים נגלים לעיניך. עמודים שלמים של טקסט יכולים להיבלע בהיסחי דעת כאלה ורק כשאתה פתאום לא מבין את העלילה, אתה שם לב שאיבדת ריכוז (או נרדמת..).

גם לא נוטים לעצור ולברר מילים או מונחים לא מוכרים. יש לזה יתרונות ויש לזה חסרונות. בספר כמו יוליסס, של ג'ויס, השמיעה (מוקראת או מסונתזת, במקביל או במקום הקריאה) מאפשרת לך לא להתקע על בירור אינספור הרמזים והאזכורים שג'ויס פיזר ביד נדיבה בספר (מספיק לשלוש מאות שנים של חוקרים, התרברב). אני מניח שהיתרונות או החסרונות הם תלויי תוכן. כשטוני מוריסון מקריאה את הספר שלה, מתווסף לחווית הקריאה גם המידע לגבי האופן בו נהגות המילים, רבות מהן אני לא מכיר משמיעה, כולל סלנג אפרו-אמריקאי, שרובו הולך לאיבוד בקריאה של טקסט כתוב.

בכל מקרה, בפורמט אלקטרוני, כזה שבו הטקסט הוא טקסט ולא סתם צורות על עמוד, שבו אפשר לבחור מילה בנגיעה או בהקלקה ובעוד הקלקה למצוא את משמעותה, לבחור שם, ומיד למצוא במי מדובר ועל מה, בסוגי קריאה מסויימים, זה לא יסולא בפז. למשל, הקריאה (החוזרת!) שלי ב"אלף מישורים" (של דלז וגואטרי), בה מאד עוזר לברר מונחים מתחום הבלשנות, הביולוגיה או הגיאולוגיה שהם משלבים בטקסט. קריאה שאני ממש עכשיו מפסיק את הכתיבה כדי להתקדם בה עוד קצת.

חוזר לכתוב:
אבל כיוצאים לבדוק מושגים, בודקים על הדרך גם מה חדש בפייסבוק, או מעלים לאינסטגרם משהו, ועד ששמת לב, עברה רבע שעה או יותר.  בעיה. גם כשקוראים במחשב בטקסט בו יש קישורים מוטמעים, כמו בוויקיפדיה. אתה יוצא לדרך אל תוך קישור בטקסט, ומוצא את עצמך רחוק מאוד מאיפה שהתחלת. עידן הסחות הדעת. ספר בנייר הוא לא מרובה חלונות, ופחות חשוף להסחות דעת, אלא שלידו מונח הטלפון…

את הבלוג הזה אני חושב שמאד קל, פנומנולוגית, לקרוא. אין הסחות דעת בצידי הדף כמו באתרי אינטרנט. הטקסט מתאים את עצמו לגודל המסכים בהם הוא נקרא, אני מקפיד לשבור את רצף הטקסט לפסקאות קצרות, משלב תמונה מפעם לפעם. בחרתי ערכת נושא עם גופן שנראה לי מאוד קריא וגם עכשווי (יש אופנה בגופנים, ויש גופנים שונים שנראים "נכונים" בתקופות שונות. כיום, זה לרוב sans serif לצורותיו.) ואני לא מרבה בקישורים בתוך הטקסט.

אני אף פעם לא מדפיס וקורא טקסט שיש לי בפורמט אלקטרוני, על נייר. נראה לי מופרך להשקיע דף נייר בטקסט שאקרא במשך כמה דקות ואחרי כן אשליך, אפילו אם אמחזר. בזבוז של משאבים וזמן. להדפיס כדי לקרוא פעם אחת ולזרוק? לא סביר. יש כאלה שעושים את זה כדי ל"מרקר" קטעי טקסט, מה שעוזר להם בחווית הקריאה, וגם מסמן לך בדרך אגב עד לאן הגעת בדף. אני ממעט למרקר, אבל אין שום בעייה למרקר בקבצים בהם הטקסט הוא טקסט ולא תמונה.

יש כאלה המדפיסים כי הקריאה בנייר פחות מעייפת להם את העיניים. עם זה אני יכול להתחבר, כי זה מעייף גם לי את העיניים. התשובה לזה יכולה להיות מסכים של שחור על לבן כמו הקינדל של אמזון, שאני מתכוון לנסות, אלא שהקינדל להבנתי מגביל אותך לקריאת טקסטים שרכשת אצלם. אבל זה כבר לא עניין פנומנולוגי. מה שפנומנולוגי כאן הוא הגודל של קוראי הספרים האלקרוניים, יותר מטלפון ופחות מטאבלט, וקלות משקלם. יתכן שזה צירוף מנצח. צריך לבדוק. נראה אם מישהו מידידי יסכים להשאיל לי מכשיר (כן, כן, כוונתי אליך…).

אני מניח שאמשיך לברר את הפנומנולגיה של הקריאה, ואמשיך לשנות ולהוסיף כאן, אבל עכשיו אני חוזר שוב לקרוא. כדי שאוכל להפסיק לכתוב, אני הולך ללחוץ על כפתור ה"פרסם את הפוסט הזה". מעל 1640 מילה, זה כבר ממילא ארוך מדי.

מאז שגמרתי (לא סיימתי, גמרתי!) לכתוב את הפוסט הזה עדיין לא התנסיתי בקריאה בקינדל או דומיו, אבל כן התנסיתי בקריאה מהירה בשיטת Rapid Serial Visual Presentation או בקיצור RSVP, שיטה המציגה על המסך בכל פעם מילה אחת, במרכז המסך, בקצב בו אתה שולט, אבל יכול להגיע למאות רבות של מילים בדקה, אחרי אימון. בלי אימון אפשר בהחלט לקרוא כך 200 מילים בדקה, אבל צריך מפעם לפעם לעצור ולברר דברים. (תוכנה לאנדרואיד שמאפשרת את זה). פנומנולוגית, זו קריאה אחרת לגמרי. מעניין מה הוסרל היה אומר על זה, בטח היה מזדעזע מחילול הקודש.

ומעבר ל RSVP יש גם את שיטת ה SPRITZ, המדגישה בכל מילה אות אחת באדום, בדרך כלל במרכז המילה, ((Optimal Recognition Position (ORP) כמעין מפתח חזותי העוזר לעין ללכוד את המילה בשלמותה (קצת כמו שאנו מסוגלים לזהות בקלות מילים בהן סדר האותיות מעורבב) ומציגה את המילה כך שהאות המודגשת תמיד במרכז המסך. זו שיטת קריאה שהפנומנולוגיה  של הקריאה במרכזה, מקום בו הטכנולוגיה מוזנת ישירות מפנומנולוגיה. (הסבר על המדע מאחורי זה).

מודעות פרסומת

מעבדות לחירות

ארבעה דברים שקראתי השבוע התחברו כולם לדבר אחד: עבדות. וזה עוד לפני שהגעתי לקרוא את "עבדים היינו לפרעה במצרים".

הראשון, Beloved (תורגם לעברית כ"חמדת" אבל קראתי אותו באנגלית), של טוני מוריסון היה אחד משני הספרים (באורך מלא, ובאנגלית, (שגם עובדו לסרטים, אבל אני שמח שעמדתי בפיתוי ולא צפיתי בהם כתחליף לקריאה), (לגיטימי קינון של סוגריים בכתיבה בבלוג?)) שקראתי בשבוע אחד במסגרת "חובותי" האקדמיות בשני קורסים (אליהם אני לא רשום) באוניברסיטת חיפה. נושא העבדות, של השחורים בדרום ארצות הברית, מרכזי לספר. שם גם למדתי על ה fugitive act  מ 1850, שחייב אזרחים ושוטרים בצפון ארה"ב, שם לא הייתה עבדות, להסגיר כל אדם שחור לכל אדם לבן מהדרום שטען שהנ"ל הוא עבד שנמלט ממנו. לא הייתה לשחור דנן (שיכול היה להיות אדם חפשי ולא עבד נמלט) שום זכות לשימוע או לטיעון כנגד, והקנס על אי-שיתוף פעולה בהסגרה היה כ 30,000$ (במונחים של היום).

השני הוא ריאיון עם ד"ר אלגנש פיסהה במוסף הארץ (קטעים נבחרים מצוטטים בסוף הרשומה למי שלא מוכן לשלם על העיתון היחידי בארץ הראוי לקריאה). הראיון מתמקד במה שעבר על העבדים שנמלטו ממשטר העבדות באריתריאה, של הרודן איסיאס אפוורקי. עבדים שנמכרו לסוחרי איברים אם לא שולם לבדואים בסיני כופר נפש בעבורם. ואלו שכן שולם כופר בעבורם, והצליחו להגיע לישראל, הגיעו מבחינתם לאוטופיה. מה שלנו הולך ונראה כמו דיסטופיה, להם נראה כמו אוטופיה.  רק בשביל להזכיר לנו את זה, שווה לשלטון הימין להשאיר אותם פה. הם ממש לא "חמוצים". הם רק כהים.

הספר השני שקראתי השבוע הוא Never Let Me Go, רומן דיסטופי של Kazuo Ishiguro (גם הוא באנגלית, גם הוא באורך מלא, וגם אותו קראתי בתוך אותו שבוע אחד במסגרת קורס על "אוטופיה ודיסטופיה בתרבות הפופולרית"). גיבורי ספר זה, שרב המשותף בינם לבין גיבורי ספרה של טוני מוריסון, הם משובטים (לבנים, בריטיים) הגדלים בפנימיה בריטית לשמש כתורמי איברים. הם מתבגרים ואחרי 2-4 תרומות שכאלה, מתים. completed קוראים לזה בשפה המכובסת שם. הם עבדים לכל דבר ועניין, שגופם הוא רכוש בדיוק כמו זה של העבדים בדרום ארצות הברית, בדיוק כמו כל תושבי אריתראה שבין גילאי 17 ל 50 (50 הוא הרבה מעל תוחלת החיים שם).

כמו גיבורי Beloved, גם להם אין שמות משפחה. כמו גיבורי Beloved יש להם תקופה כביכול אידילית בה הם חיים תחילה ברווחה יחסית, באחוזה כפרית. בספרו של אישיגורו זו פנימיה "יוקרתית" בשם Hailsham, אצל טוני מוריסון זו האחוזה sweet home. עדיין עבדים, אבל עם בעלי עבדים "נאורים". אצל מוריסון הם נמלטים, אל הצפון בו אין עבדות (אבל יש חובת הסגרה). אצל אישיגורו הם לא נמלטים, ולא ברור בספר למה. אצל אפוורקי, הם נמלטים בהמוניהם, אבל ישראל השקיע מיליארדים בגדר כדי למנוע מהם לברוח, ואת אלו שכבר נמלטו, רוצה להשליך חזרה אל התופת.

אני תוהה אם היה גם פה קנס של 30K$ על הסתרת עבדים נמלטים, האם הייתי מוכן להסתכן בהסתרתם, או שהייתי מוצא תירוצים למה אני לא צריך לעשות את זה? כרגע אני מוכן, ואף הצעתי לכמה שאת בקשות המקלט שלהם כתבתי בעבורם בזמנו (כדי שיהיה לפקידי משרד הפנים ממה להתעלם) לבוא להסתתר אצלי.

הכתבה בעיתון המצוטטת מטה, לא באמת חידשה לי הרבה. שמעתי על הדברים מפי האנשים עצמם, וגם ראיתי את הצלקות. (פלסטיק מומס על הגב משאיר צלקות מכוערות מאד). גם ב Beloved,  הצלקות על גב הגיבורה Sethe, דמויות עץ, תוצאת ההצלפות בשוט שקיבלה אחרי שהתלוננה על אונס הן מרכיב משמעותי בסיפור. גם ב Never Let Me Go, למרות שהן לא מוזכרות במפורש, הזמן שנדרש להגלדת הצלקות בגופות ה"תורמים", אחרי כל "תרומה" הוא זה שקוצב את אורך חייהם.

הספר האחרון שקראתי (את זה בשבוע שעבר, אבל דיברנו עליו השבוע) הוא של סימון דה-בובואר, "לקראת מוסר של דו-משמעות", במסגרת של עוד קורס שאני לוקח בחיפה. בעמוד 47 של התרגום העברי היא אומרת: "כך למשל, העבדים שעדיין לא רכשו מודעות לעבדותם. בעלי המטעים הדרומיים לא לגמרי טעו כשהתייחסו אל השחורים, אשר הסכינו בצייתנות למרותם, כאל ילדים מגודלים". בניגוד לבן זוגה סארטר, דה-בובואר מוכנה לקבל שישנם לא מעט אנשים, שאין בידם לממש את "חירותם" באופן אותנטי, כמו כל פילוסוף צרפתי עשיר ולבן ממוצע בפריז, בחצי השני של המאה העשרים. למשל העבדים בדרום ארה"ב, או נשים במדינות איסלם קיצוני אותם היא משווה לילדים, הפטורים ממימוש "חירותם". אבל גם אליה יש לי השגות. האם העבדים אכן פשוט "לא רכשו מודעות" לעבדותם, או שחיו תחת משטר דיכוי קיצוני שנשען על קני רובים? ואולי ה"תורמים" של אישיגורו אכן מוכנים להיפרד מאיבריהם ולמות צעירים רק בגלל "העדר רכישת מודעות"?

העבדים האריתאים כן "רכשו מודעות". כמו הגיבורה ב beloved המעדיפה לשחוט את ארבעת ילדיה תחת שיהיו מוסגרים חזרה לעבדות, גם האנשים שהגיעו הנה מאריתראה וסודן עשו מאמצים לא נתפסים ממש כדי לברוח, ועברו יסורים והתעללות (גם מינית) לא נתפסים ממש בדרך הנה. והמדינה המנוולת בה אני חי, לא מוכנה להכיל את מתי המעט האלה שעשו את זה, את יציאת מצרים, מעבדות לחירות.

להקיא.

—————————————– קטע מהריאיון בהארץ —————————–

איך שמעת לראשונה על מה שמתרחש בסיני?

לפני כחמש שנים פנתה אלי משפחה אריתראית וסיפרה לי שבנה נחטף ומוחזק בסיני, והבדואים דורשים כופר גבוה עבור שחרורו. נסעתי מיד למצרים, כדי לראות מה קורה שם.

מדובר בפליטים אריתראים, בני ארצך, שניסו לחצות את הגבול לישראל.

זו בעצם שרשרת ארוכה, אנשים שרצו לברוח מאריתראה שילמו למבריחים הבדואים־סודנים. הבדואים הסודנים כמובן הבטיחו להם שיגיעו לישראל בביטחה, אבל למעשה פשוט מכרו אותם לבדואים במצרים. הם עברו חמש או שש ידיים במסע הזה מסודן, דרך הפריפריה של אל עריש, והלאה עד חמדיה, הנקודה שקרובה לגבול עם ישראל. שם רבים מהם נרצחו או נחטפו ועונו עבור כופר. קשרו אותם, הצמידו מגהצים לוהטים לגבם, טיפטפו עליהם פלסטיק רותח, התעללו בהם מינית בדרכים שאי אפשר אפילו לדמיין, ותוך כדי העינויים התקשרו למשפחות שלהם, השמיעו להם את הבכי והצרחות ודרשו מהן כסף. הסכומים הלכו ועלו ככל שהבדואים הבינו שיש זרם קבוע של פליטים. אם בהתחלה הכופר היה 1,000 דולר לראש, אחר כך כבר ביקשו פי 60.

למשפחות, מן הסתם, לא היו סכומי הכסף הללו.

נכון, ואז היו מוכרים אותם לסוחרי איברים. רבות מהגופות שמצאנו במדבר היו מושחתות כליל. אפילו לא תפרו אותן אחרי שלקחו מהן את האיברים הפנימיים או את הקרניות.

הראית לי תמונות שלא אשכח כנראה לעולם.

נשים שנאנסו במשך שבועות וחודשים, כל יום, כל היום. גם ילדים וילדות נאנסו. ביקשו מאחים לשכב עם אחיותיהם. הם התייחסו אליהם כמו אל בובות מין, כאילו הם מצלמים פורנו. רבים מהאריתראים שנמצאים כעת בישראל ומועמדים לגירוש הם ניצולים מהתופת הזאת בסיני. האנשים שרוצים לגרש אותם לא יודעים איזה גיהנום הם עברו כדי להגיע לכאן. קראתי הרבה ספרים ועדויות של אנשים שעונו במהלך ההיסטוריה. מעולם לא שמעתי על אכזריות כזו.

חורים שחורים וקירות לבנים

אזהרה: הפוסט הזה הוא נסיון שלי לכתוב ב"דלזיאנית", כלומר תוך שימוש בשפה ואוסף המונחים (יש אפלו מילון..) שטבעו הפילוסוף הצרפתי Deleuze והפסיכואנליטיקאי הצרפתי Guattari בסדרת ספרים שכתבו יחד, ובמיוחד בספר בשם "אלף מישורים" (היחידי שלהם שאני מכיר, וגם זה בקושי). יש לי חשד שמי שלא מכיר את החומר יפסיק לקרוא כאן, ומי שמכיר יתפקע מצחוק במקרה הטוב, סביר יותר שיגחך בבוז. אבל הי, יש סיבה לכך שהבלוג לא תחת שמי.

מה שאני מנסה לעשות זה להסביר לעצמי מה עומד מאחורי תאוות אספנות הראשים שלי בשנתיים האחרונות (קצת על זה כאן) תוך ניכוס הטרמינולוגיה הדלזיאנית. אני מודע לכך שמעל שלושים שנות עיסוק בטכנולוגיה חוסמות אותי מכתיבה "ריזומטית" (חסרת שורש מרכזי אחד, מרובת ענפים וחיבורים ביניהם) על פי האידאל הדלזיאני, אבל זה לא אומר שלא אנסה. גיליתי שלכתוב בשפה "זרה", דלזיאנית במקרה הזה, על דברים "שלי" מדרבן אותי לשוב ולנסות להתמודד עם חומרים לא פשוטים כלל, כמו זה. וקריאה חוזרת ונשנית בטקסטים האלה עוזרת לי לתחזק את האשליה שאני בכלל מבין משהו מכל זה.

כתבתי כבר פעם פוסט בו ניסיתי לטעון שהבלוג הזה עצמו מדגים את המושג הדלזיאני Assemblage .

אוסף הראשים שלי עצמו, אפשר לטעון, ריזומטי. הוא מוגדר יותר על ידי מה שהוא לא. אין בו תצלומי אנשים (שרוב האנשים היו אומרים שדווקא הם היותר מעניינים) ויש בו אך מעט ראשים שאפשר לחשוב שהם של דמויות נשיות (וזו אני חושד דוגמה למה שבדלזיאנית יכול היה להקרא קידוד-יתר , overcoding, אבל על זה בהמשך). חלק לא מבוטל מהראשים אי אפשר כלל לשייך למין כזה או אחר. זהו בכלל אוסף של דברים שאני קורא להם לסירוגין ראשים, פרצופים, פנים, מסיכות (אצל דלז וגואטרי ראש ופנים הם דברים שונים בתכלית…) כי הם אכן לא ניתנים לקלסיפיקציה פשוטה. אפשר לחלק את האוסף לתת קבוצות, על פי מקור הצילום: פסל, ציור, אמנות רחוב, פוסטרים קרועים, בובות של סנטה קלאוס, סתם דברים שנראים כמו פרצוף אבל אני לא עושה את זה כי דווקא הערבוב הוא מבחינתי יותר ממהות העניין. במיונים אני יותר מאסכולת "האנציקלופדיה הסינית" של חורחה לואיס בורחס..

יש באוסף תכונה שאהובה במיוחד על דלז וגואטרי – ריבוי. הריזום הוא סוג של ריבוי ואין לו שורש מרכזי אחד, כך אוסף הפרצופים, יש בו ריבוי, אלפי ראשים, מכל סוג ומין, והוא עולה ותופח מיום ליום. אני מנסה לרסן קצת את הריבוי ונמנע למשל מהאפשרות לחפש באינטרנט ראשים מעניינים. אני מנסה להסתפק ב"צייד" של ראשים בהם אני נתקל בעצמי או כאלו שאנשים שנדבקו בחיידק שולחים לי. אבל למי שלא הולך כל יום לעבודה ויושב בקיוביקל אלא מסתובב, יוצא להתקל בהרבה ראשים, במיוחד כשאתה אובססיבי בעניין.

אז מה הרבותא בזה שאני הולך לתערוכה, רואה בה ציורים מהסוג הפיגורטיבי, שולף את הטלפון ו"קוטם" קטע קטן מתוך ציור, כזה שיש בו ראש או פרצוף? לפעמים גם אעביר את צילום הראש סדרה לא ארוכה במיוחד של עיבודים בטלפון ואחרי כן אשמור אותו, אולי אשתף אותו ברשתות חברתיות ואולי גם אשתמש בו כתמונת דיוקן ליום אחד בפייסבוק. עד כאן אלה דברים שבאופן מאד גבולי הייתי אולי יכול לכנות במונח הדלזיאני דה-טריטוריאליזציה (déterritorialisation). הוצאתי משהו מהטריטוריה שלו, מההקשרים שלו ובזה כבר "שיניתי" אותו. ראש הפסל שבודדתי בעזרת עדשה טלסקופית ממגדל הכנסיה בצרפת הוא אחר כשהוא מוצג מבודד מסביבתו, קצת מעובד, כחלק מסדרה אקלקטית לתפארת של ראשים ופרצופים. הראש שנשלף מתוך ציור קיר גדול בשכונת בלוויל בפריז, ונלקח אחר כבוד אל בלוג העוסק בראשים, כבר עבר לטריטוריה חדשה, עבר re-territorialisation.

באמירה שאני עדיין צריך לפענח אומרים דלז וגואטרי ש"פנים מזכירים תמיד ציור, או חלק מציור"
(Un visage doit lui « rappeler » un tableau, un fragment de tableau). האם משמעות הדבר שהפנים, הן המצויירות והן המפוסלות שאני קוטם ומלקט הן יותר "פנים" במובן הדלזיאני מצילומי פנים אנושיות?

עוד משהו שעשיתי בהפרדה הזו בין הראש לגוף הוא (אולי) מהלך בכוון של מה שדלז וגואטרי מכנים "ליהפך גוף ללא איברים" (corps sans organes), מונח קצת מטעה שכן המהלך שהם מכוונים אליו הוא בעצם להפוך לגוף חסר אירגון (בצרפתית ואנגלית יותר מובן הקשר בין איבר (organ) וארגון (organ-isation) אבל בעברית נבחרה המילה ארגון כנראה בשל הדמיון הצלילי ל organisation).

גוף בהקשר הזה יכול להיות הגוף האנושי אבל בעיקר גופים במובן המטאפורי, כמו מדינות, ראשויות, משטרים, חברת החשמל… "להפוך גוף ללא איברים" הוא סוג של אנרכיזם בו היחיד (למשל המדינה) הופך לריבוי. בו הארגון מתפרק.

המהלך האתי של "להפוך לגוף חסר ארגון" הוא חלק משמעותי ממה שהם קוראים לו סכיזואנליזה. סכיזואנליזה מעדיפה את החיפוש אחרי הריבוי בניגוד גמור לחתירה של הפסיכוזאנליזה לאגו אחוד. החתירה "לבלגן" את הגוף היא מהלך של התנגדות לאחידות, למירכוז, להשטחה, לריבוד, לזהות וגם להזדהות. האם אני יכול לטעון שבידוד צילומי של הראש או הפנים מתוך הגוף והצגתם בקונטסט אחר וזר הוא מהלך אתי של דה-ארגון הגוף? נגיד…

אפשר גם לטעון שהחלפת תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק מדי יום, בכל פעם בראש או פנים אחר/ות, מאלה ש"צדתי" (בערך) באותו יום, היא מהלך סכיזואידי, שמפרק את האגו (לפחות הפייסבוקי) שלי והופך אותו נזיל, אמורפי, מרובה פנים תרתי משמע. השאלה היא האם כאשר שמי עדיין מתנוסס על הפרופיל, (כולל גם תמונות שלי ממש) זהו אכן מהלך סכיזואידי? או שאולי פרופיל האינסטגרם אותו אני מכנה heads.galore , פרופיל של "צייד ראשים",  שם יש אך ורק ראשים ופנים שאני מוצא ואינו מזוהה ישירות אתי, הוא אולי המהלך הסכיזואידי הנכון יותר.

עוד מונח דלזיאני, אולי הרלוונטי ביותר לעניין הפרצופים, הוא "פרצופיות" או "פַנִימִיות" (תרגום שלי, במקור Visagéité). הפנים האנושיות על פי דלז וגואטרי הן שילוב של מה שהם מכנים שני רבדים או שכבות (strates) של סמיוטיקה. (un visage : système mur blanc-trou noir). האחת, זו של מישמוע או סימון (signifiance) מופיעה על הקיר הלבן, שהוא רוב שטח הפנים. השניה, הרובד של "כְּפִיפוּת" (subjectivation) מפציע דרך החורים השחורים (trou noir) בקיר הלבן, בעיקר העיניים להבנתי.

הנה כמה "פנים" מתוך "אלף מישורים".

דלז וגואטרי מזכירים את הקלוז-אפ בקולנוע על הפנים (עמ 206 בגרסה הצרפתית), משהו שמקביל אולי לאופן בו אני מבודד את הפנים מהמקום בו נמצאו. בקולנוע, הם טוענים, המבט שמבודד את הפנים מהרקע יכול לקחת אותם למקום שכולו קיר לבן, כולו מערכת של סימנים, או למקום שכולו אפילה, אל החורים השחורים בהם מסתתרת הסוביקטיביות. יתכן שעל פי חלוקה זו, מה שמבדיל את הפנים שאני מחפש / צד / אוסף / מבודד הוא שהן לחלוטין קיר לבן, ללא חורים שחורים. אין שם סובייקט המציץ החוצה. הפנים בציור, בפיסול, במסכות הן לחלוטין ברובד של המסמנים. מה מסומן שם? כמו בכל עבודת אמנות, שילוב של מה שהאמן שם שם ומה שהצופה מוצא שם. ויש לי באוסף "פנים" שהן כולן רק מה שהצופה מוצא שם, כמו למשל זו:

במסכות אפריקאיות זה אפילו יותר ברור – כל מסכה מסמנת משהו מאד ספציפי.

ההימנעות שלי מלצרף לאוסף פנים של נשים היא אולי המחשה למושג דלזיאני בשם
bi-univocisation (קטונתי מלתרגם…). רובד המישמוע של הפנים, הקיר הלבן עליו מופיעים הסימנים, עושה מה שסימנים (בשפה) עושים: מגדירים מה כלול בסימן ומה בחוץ. מהו שולחן ומה לא, למשל בעבור המונח "שולחן" (זה תמיד שולחן בדוגמה, אף פעם לא ארון משום מה). זהו תהליך של הפיכת הבדלים להפכים. למשל שחור-לבן. הבדל מסויים בצבע העור הופך מישהו ל"שחור" ואחר ל"לבן". הרצף הופך לחלוקה בינארית של הפכים. ביולוגית, אני גבר, אבל יש בי, כמו בכל אחד, צירוף מסויים של תכונות שמסורתית נהוג היה לחשוב עליהן כ"נשיות" וכאלו שנהוג היה לחשוב עליהן כ"גבריות". אני מודע לזה, ועדיין, אני נמנע לא רק מלהשתמש בצילומי ראשי נשים כתמונת הפרופיל שלי אלא אפילו סתם לצלם אותם ולכלול אותם באוסף. אולי אתחיל מראשי הנשים בפסלים היווניים מהתקופה הקלאסית. הן כה יפות, ויש בפנים שלהן משהו מאד "גברי" (במונחי היום).

הגוף, בניגוד לפנים, הוא רב-קולות, פולי-ווקאלי, אך הפנים (המערביות בעצם, הנוצריות, הלבנות) המסמנות הופכות את המכלול (assemblage) כולו בתהליך שבדלזיאנית יקרא קידוד-יתר (overcoding) לחד-קולי, בו יש שפה שלטת אחת (שפת הלאום השולט?), שפה של "תקשורת המונים" בה ההמשגות "שטוחות", שפה הפונה להמון, שפה של מכנה משותף נמוך.

הראש הוא חלק מהגוף, הפנים לא.( La tête est comprise dans le corps, mais pas le visage.) הראש והפנים לא חד הם (la tête n'est pas forcément un visage.) למרות שבאוסף שלי אני מערבב ביניהם. הפנים ה"לא אנושיות" (בחברה המערבית) מפרידות את הראש מהרובד של הגוף (האנושי או החייתי) ומעבירות אותו לרובד של המישמוע והרובד של הסובייקטיפיקציה, הפנים הפכו להיות הפנים של החברה.

לעומת זאת, "לחברות פרימיטיביות יש את הראשים הכי הומניים, הכי יפים והכי רוחניים. אבל אין להם פנים" (במובן המטאפורי כמובן), והם גם לא צריכים שיהיו להם." מעניין גם מה שהם אומרים על מסיכות, שאנו משייכים בדרך כלל לחברות פרימיטיביות: "המסכות מוודאות את שיוך הראש לגוף, במקום שיהפוך ל"פנים"".

והנה דוגמה של ראש שבפירוש חסר פנים:

הערבוב הזה שאני עושה באוסף שלי, בין ראשים, פנים ומסכות הוא (אני חושד) "ריזומטי" מדי אפילו לטעמם של דלז וגואטרי. שניהם, עם כל נטייתם לריבוי, לריזומטיות, כותבים (כנראה באופן בלתי נמנע) בעיקר על מה שמבדיל בין דברים, ממיינים דברים, מחלקים לקטגוריות, עושים מה שהם מכנים
"bi-univocisation signi­fiante", הפיכת הרצף לאוסף של חלוקות דיכוטומיות.

אני מחפש דרך לעשות "רה-טריטוריאליזציה" לאותם ראשים שגאלתי מהטריטוריה שלהם. איך? אין לי מושג. סרט? סוג של אנימציה? קולאז? משהו שינצל את הריבוי. ואם הההתמקדות בפנים יכולה להיות מהלך אתי, לא רק אמנותי, עוד יותר טוב. דלז וגואטרי חושבים שהחיבור הזה אפשרי.

כפי שדלז וגואטרי אומרים על הפנים: "(המכונה האבסטרקטית של) הפנים הם לא שלב הכרחי אלא כלי שבעבורו יש להמציא שימוש חדש". את השימוש הזה, אני מחפש. אני מחפש ליצור את מה שהם מכנים "têtes chercheuses", ראשים מחפשים, אולי "ראשי הנחיה" (התרגום לאנגלית הוא probe-heads) שיכולים לנקב את משטר הסימון והמשמוע הנאו-ליבראלי. ראשים אלו הם השלב הבא מעבר למעבר הראשוני (בשנת אפס, לידת ישו..) מראשים פרימיטיבים ל"פני-ישו" ("פני" האדם הלבן המערבי). סכנה טמונה במהלך הזה, של פירוק סמיוטיקת הסימנים והסובייקטיביות שמכונן את "הפנים" הנוכחיות שלנו, סכנת שיגעון. אבל אני לא מוטרד.

להבנתי, "ראשי הנחיה" אלו יכולים להיות אובייקטים אסתטיים, (דלז מזכיר פורטרטים של פרנסיס בייקון כדוגמה לכאלה) אבל לא רק. עבודות אמנות יכולות לעשות את הפירוק הזה של משטר הפַנימיות, אבל לא סתם עבודות, רק "מהמעלה העליונה" הם אומרים. מזה אני כן מוטרד.

kinship

הקשבתי לפודקסט המצויין הזה ב Philosophy 24/7 על אלטרואיזם, שיתוף פעולה ואבולוציה, וכמובן שנזכרתי בעניין גירוש הפליטים האפריקאים.

מסתבר ששיתוף פעולה קיים אפילו אצל יצורים על חד-תאיים (שעדיין מהווים את רוב המינים בכדור הארץ.) ובקרב כמעט כל היצורים הרב תאיים. יש כל מיני סוגים של אלטרואיזם, של מוכנות (לא בהכרח מושכלת) להקריב קורבן לטובת הכלל או לטובת אחרים, עד כדי ויתור על החיים. למשל, אמבות חד-תאיות היוצרות מעין מבנה דמוי עץ כדי לאפשר לחלק מהן, בראש "העץ", לשרוד. האמבות  האלה מקריבות את "חייהן" לטובת אחרות.

התיאוריה אומרת שאנשים מוכנים להקריב יותר לטובת אנשים קרובים יותר. אנשים מוכנים להקריב רבות לטובת בני משפחתם, כולל את חייהם הם. קצת פחות עבור חברים, עוד קצת פחות עבור בני קהילתם וכו'.

איך אפשר להסביר את הנכונות להקריב חיים לטובת אחרים שאינם קשורים גנטית אליך (למשל חיילים בקרב) כאשר זה לא תורם ישירות לשימור הגנטיקה שלך? המין האנושי מסתבר, רואה בקרבה תרבותית או לאומית סוג של kinship, מעין קרבת משפחה (מורחבת), ומוכן להקריב קורבנות גם לטובת אחרים בעלי קרבה תרבותית, לאומית, גיאוגרפית וכו. מסתבר שזהו אחד הגורמים, שיתוף הפעולה של קהילות גדולות (שהתאפשר על ידי השפה), שאפשרו את ההתפתחות של המין האנושי.

אז למה, אפשר לשאול, ישראלים יוצאי יבשת אפריקה (למשל מירי רגב-סיבוני) מוכנים להקריב הרבה פחות כדי לעזור לפליטים מיבשת אפריקה מישראלים יוצאי אירופה (בממוצע כמובן)?

זו לא אותה שאלה כמו "למה ישראלים הגרים בדרום תל אביב רוצים לגרש את הפליטים לעומת ישראלים הגרים בחיפה?" למשל. הקורבן של תושבי דרום תל אביב, בעליית מחירי השכירות ובירידה (גם אם מדומיינת) בבטחון שהם חשים, גדול מקורבנו של מי שההשפעה היחידה עליו היא כהות מסויימת בצבע עורו של מי ששוטף כלים במסעדה החביבה עליו.

דעתי (קצת בעקבות הפודקסט מעלה) היא שההתנערות מהחובה המוסרית לבחון את בקשות המקלט של הפליטים האפריקאים, היא בעצם התנערות מהקרבה התרבותית והגיאוגרפית של יוצאי יבשת אפריקה (ואסיה) אזרחי ישראל מהפליטים יוצאי יבשת אפריקה של היום. בדיוק כמו שאין אחוות מדוכאים בין הלבנים העניים בדרום ארה"ב לשחורים אלא דווקא גזענות מוחצנת יותר של אותם לבנים עניים, גזענות המביאה אותם לבחור במישהו כמו טראמפ, כשברור היה מראש (אולי לא להם?) שהוא הולך להעביר הרבה כספי מיסים מהעניים לעשירים.

מצד שני, אי אפשר להפריד את הנכונות שלי לעזור לפליטים, למשל במילוי בקשות מקלט או בהתמודדות עם הביורוקטיה, או את הנכונות שלי לקלוט מספר חמש ספרתי של פליטים, אולי אפילו שש ספרתי, מהקורבן האפסי שאני צריך להקריב בעבור זה. למעשה, אני אפילו חושב שאני, ומדינת ישראל, נצא נשכרים מקליטת הפליטים האלה. לכן, אין פה באמת הדגמה של אלטרואיזם מצידי.

דה-טריטוריאליזציה

ישבתי לי על המדרון הצופה על עמק הירדן, במקום בשם אום-זוקא, ושתיתי תה מאד מתוק עם שני רועים בדואים וידידתי חנה, ותוך כדי שיחה על הכפר שבו נולד סבו של אחד הרועים, כיום בצד הירדני של הנהר, התגלגלה השיחה לכיוון כללי יותר, ודיברנו על טריטוריה, טריטוריאליזציה, ודה-טריטוריאליזציה.

בזמן שפאוזי ניסה באמת ובתמים להבין מה בדיוק מפריע לחבורת הנערים ש"נאחזו" בגבעה ליד,  זה שהוא רועה את הכבשים והעזים שלו על המדרונות הפונים אל הבקעה, שם עוד נותר מעט שלף למאכל הצאן, ניסיתי למפות את מה שקורה שם, על הגבעות הצחיחות האלה, לעולם ההמשגות של ז'יל דלז.

התמהון של פאוזי לא היה מעושה. השריר של טריטוריאליות פשוט לא היה מפותח מספיק אצלו. "למה לא יכול כל אחד ללכת ולבוא לאן שהוא רוצה, בלי להפריע לאף אחד אחר?" הוא תהה. בעבר, היו הוא ובני משפחתו נעים ונדים על פני כל האיזור, כל הדרך מהאיזור בו נמצא כיום מפגש הגבולות המשולש של ירדן-עיראק-סעודיה  ועד צפון בקעת הירדן, משני עברי הנהר. והם היו פעם פה, ופעם שם. ולא היו להם דרישות טריטוריאליות משום סוג.

ואז באים אנשים, וטוענים שאלוהים נתן להם את הארץ הזאת, לפני כמה אלפי שנים, ואין מקום בארץ הזאת לאנשים שהם לא הם. גם אם הם מסתפקים במועט, וחיים רק מגידול צאן באיזורים צחיחים ושוממים. זה לא אישי – זה פשוט עניין עקרוני. ולכן באים האנשים ההם, מהסניף ה"לא חוקי" של המפעל הציוני, ומיידים אבנים ברועי הצאן בזמן שהם מנסים למצוא קצת אוכל לעיזים והכבשים. או שבאים האנשים ההם, מהסניף הרשמי של המפעל הציוני – חטיבת כפיר, נכנסים למטווח על הגבעה מעל, ומתחילים לירות מעל ראשי הרועים -שטח אש עאלק. או שבאים האנשים ההם, מהסניף החצי רשמי של המפעל הציוני, ומסמנים את השטח כשמורת טבע, בה אסור לרעות צאן, אבל מותר לפזר מבנים יבילים בשפע על כל פסגה. (תחת כל עץ רענן יהיה קשה שם).

הבעיה של הבדואים האלה, היא שהם לא קראו בדלז. אם הם היו קוראים, הם היו מבינים שלא רק שמנסים לסלק אותם מהטריטוריה הפיזית בה הם נודדים, או דה-טריטוריאליזציה, אלא גם מהטריטוריה במובן שאליו התכוון הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז, רוצים להוציא אותם ולהעביר אותם לאחרת.

גם הבדואים, על אף שהם חווים את עצמם כלא כבולים לטריטוריה, לפי סט ההמשגות של דלז, הם מייצרים טריטוריה. סט ההרגלים שלהם, ריבוי הדברים שהם "יודעים", האופנים שבהם הם מתנהלים במרחב, (לא דווקא במרחב גיאוגרפי מסויים), מערכת הסימנים והמחוות שלהם, הדרך שלהם להתמקם במרחב, האופן שבו הם ממקמים אוהלים, הדרך בה הם מתייחסים איש אל רעהו, ובעל אל אשתו, כל הדברים האלה, שאפשר היה לכנותם "הזהות הבדואית", הם ברמת אבסטרקטית סוג של "טריטוריה".

יתכן שהטריטוריה שלהם לא כוללת בין מרכיביה גבולות מדיניים, אבל היא כוללת מרכיבים רבים ומגוונים, שמרכיביהם, מידתם וכמותם משתנים בין בדואי לבדואי, אבל מידת החפיפה שלהם גדולה דייה בשביל להגדיר מהו בדואי. למשל, כנראה שאין (כמעט) בדואים טבעוניים. ממה הם יחיו במדבר אם לא מהצאן?

אבל הבדואים חיים במדינה שבה ה"טריטוריה" של הרוב, זה ששואף ששלטונו יהיה אבסולוטי, כוללת מרכיבים כמו "זהות יהודית", ו"אתה בחרתנו", ו"ארץ ללא אנשים  – לאנשים ללא ארץ", ו"גאולת הארץ". וברור לאנשים ששולטים בה שנוודות היא משהו שהיה בסדר כשאבות אבותינו נדדו הנה מארם נהריים (נניח, אין לזה שום ביסוס ארכאולוגי) אבל אין לו מקום במדינה "מודרנית", בה כל מקום ישוב צריך שיהיה מוסדר (בניכוי "מאחזים").

מה שמנסים לעשות לבדואים בנגב, לרכז אותם ב"ערי מסכנות", (שבה העוני שלהם יהיה יותר חסר תקווה וחסר תוחלת,) ולאלו בשטחי C, לדחוק אותם משיפולי השומרון והרי יהודה אל העיירות והכפרים הפלסטיניים שבשטחי A ו B הוא רה-טריטוריאליזציה גם במובן המרחבי-גיאוגרפי אבל גם, ובעיקר, במובן הדלזיאני. להבנות את הטריטוריה (האבסטרקטית, הדלזיאנית) הבדואית מחדש. כטריטוריה שבה מובן מאליו שבשביל להקים אוהל על אדמתך אתה צריך היתר בניה. טריטוריה בה כל ההרגלים, המחוות, הסימונים, ההמשגות, משתנים. אולי בטריטוריה חדשה זו יהיה היחס לנשים פחות מחפיר.

בעצם, מה שמדינת הלאום היהודי עושה לבדואים, עושה הקפיטליזם לכולנו. בזה שהוא מגדיר מחדש את ה"טריטוריה" שלנו, ההרגלים שלנו. למשל האופן שבו הוא מפורר את הקווים המפרידים בין שעות העבודה לשעות הפנאי, למשל באופן בו הוא מפרק ומרכיב מחדש את ההבנה של מהי עבודה, מהו מקום עבודה, מה שווה לך לעשות עם כספך, מה גורם לך סיפוק. אפילו דברים כמו "מהי משפחה": האם שווה לך לעשות ילדים – על ההוצאה הכרוכה בכך, או לא, שכן אז תוכל לעבוד שעות יותר ארוכות, לעשות יותר כסף, ומתי שהוא, (אולי אחרי האקזיט?), גם "לעשות חיים" עם הכסף הנוסף הזה.

תוכל לא סתם ללכת לים כל יום בשקיעה, אלא להשאר לעבוד עד חצות יום-יום, ופעם בשנה, אולי לטוס לאיים המלדיביים ולשכור לך, לגמרי לבד, לשבוע שלם, אי שלם לעצמך. לא שווה?


הבדואים כבר עזרו לי בעבר להבין גם מושגים של ליוטאר

טקטיקות

קיץ, אין לימודים. לא קורה הרבה (חוץ מזה שאבי נפטר, רשתית עיני נקרעה והוטלאה, ובני נסע ללמוד פיזיקה בצד השני של העולם) ולכן אין לי הרבה חומר לכתוב עליו (או שאני סתם קצת מדוכא?). תכננתי ללמוד בעצמי, לחקור מין פנומנולוגיה של פרצופים וראשים מצויירים, מפוסלים או סתם מדומיינים, אבל בלי לחץ חיצוני של לוח זמנים זה לא קורה במידה שרציתי. אני מוצא את עצמי נמלט לתכנון טיולים עתידיים כאלה ואחרים (שאחד מהם, בעוד שבוע, חייב תכנון, אין מה לעשות) ובגדול, סתם מבזבז זמן.

מזל שיש משהו כמו ה"קפה הפילוסופי, שגרם לי לשבת ולקרוא טיפה מספר שמזמן נראה לי מסקרן: "המצאת היומיום" של מישל דה-סרטו (Michel Jean Emmanuel de La Barge de Certeau). לדה-סרטו יש את מה שהכרחי (אך לא מספיק) בשביל להיות פילוסוף חשוב – היכולת לתאר רעיונות פשוטיח יחסית בצורה  מסובכת, כך שאנשים יקבלו את הרושם שמה שכתוב הוא יותר עמוק ממה שהוא באמת. אני לא אומר שמה שהוא אומר לא חשוב. אני רק אומר שאם אתה רוצה להתפס כעמוק ומשמעותי, שומה עליך לכתוב "קשה". הוסיפו לזה תרגום לא מדהים מצרפתית ותקבלו טקסט לא עביר גם בקריאה שניה.

הרעיון, כפי שאני מבין אותו (בקריאה שלישית..), הוא שיש טעם לחקור את ה"היסטים" הפעוטים, את השיבושים שאנשים עושים במסגרות שבהן הם חיים ופועלים. מין סוג של פעולה מחתרתית, ברובה לא מודעת לזה שהיא מחתרתית, המשבשת את סדר הדברים הנכפה מלמעלה / מסביב / מלמטה, שמהווה מעין סוג של "אומנות" חיים. הוא מכנה זאת "טקטיקה", בניגוד ל"איסטרטגיה" שמגדירה את הדרכים בהם פועלים בעלי הכוח, אלו שמכתיבים את אופן היצור של הכל: של התרבות, של הסביבה הבנויה, של הידע, של השפה. טקטיקה היא שימוש בתוצרי היצור, באופן שלא תואם לחלוטין את כוונת המייצר, אופן שימוש שהוא סוג של מעין מרד נסתר, מקום להבעה עצמית, יצירתיות שאיש אפילו לא מודע לה.

למה לבצע את החקירה הזו שהוא מציע? נראה לי שהוא רואה בה דרך אפקטיבית להתנגדות. בלי להכנס ראש בראש עם המשטרה, בלי ללכת לכלא, בלי למרוד בגלוי. אפילו בלי להיות מודע לזה שאתה לא לחלוטין "הולך בתלם" בזכות ההיסטים הפעוטים האלה פה ושם. האם זו אכן דרך אפקטיבית? תמיהני. נראה לי שדווקא מודעות לסטיות הקלות האלה עלולה לגרום לאנשים לוותר על דרכי מחאה יותר אפקטיביות, כמו אלו (אליהן אני משום מה לא הולך,) אצל היועץ המשפחתי בפתח תקווה.

אלו יכולים להיות דברים כביכול פעוטים כמו שימוש משובש בכוונה של השפה, בכדי להתנגד (בסתר) להגמוניה תרבותית שמכתיבה את השיח השליט, בכדי להתבדל, בכדי למרוד בתקינות כפויה, בכדי להיות יצירתי, בכדי לשתף פחות פעולה. ברוב המקרים זה אפילו בלי לתת לעצמך דין וחשבון שזה בפועל מה שאתה עושה.

תת הפרק הבודד שקראתי מעבר להקדמה מדבר על הליכות בעיר. אני מבין טיפה יותר את תת הפרק הזה (אף שהוא מדבר על ניו-יורק) אולי כי שנינו הלכנו באותה העיר – פריז (הלכתי בה חצי שנה, יום-יום). ה"אסטרטגיה" במקרה זה היא התכנון העירוני (שרובו של הברון האוסמן בסוף המאה ה 19): מהלך הרחובות, הכיכרות והפסאג'ים. האופן שבו האנשים אמורים לצלוח את המרקם העירוני. בתוך המרקם הזה אנשים נעים, כאשר לאנשים שונים יש דרכים משלהם  (הוא כותב לפני הופעת waze 🙂 לעבור ממקום למקום, עם העדפות אישיות וגם קבוצתיות, שהופכות מקומות מסויימים ליותר הומים מאחרים.

חוץ מבחירת המסלול האינדיבידואלית, ה"שימוש" היצירתי של האנשים בעיר, ה"יומיום" שלהם, כולל גם את מה שהם עושים תוך כדי ההליכה (בפריז הולכים ממקום למקום…), איפה הם מתעכבים, על מה הם מסתכלים, למי הם אומרים שלום, איפה הם עוצרים לקפה…(הוא קורא לזה ה"רטוריקה" של ההליכה). כיוון שאני מבין יותר טוב דברים שאני יכול לראות את עצמי בתוכם (כנראה שלא רק אני כזה) חשבתי על אופן התנועה האישי שלי בפריז (אבל לא רק). הליכה לא מאד מהירה, הרבה עצירות, כשעיני פקוחות כל הזמן לזהות (ולצלם) פרצופים/פנים/ראשים (לא של אנשים חיים). סוג של "שימוש" שמתכנני העיר אני די בטוח לא מנו במניין השימושים שלהם כאשר תכננו את העיר.

זה לא רק אני. יש לפחות שני אנשים שאני מכיר אישית, שחוצים את העיר כאשר עיניהם כרויות למרקמים, להשתקפויות, לעקבות הזמן. העיקבה (החלקית מאד) של ההליכות העירוניות שלהם נמצאת באינסטגרם ובפייסבוק אבל לגמרי אי אפשר היה לחשוד בקיומה מתוך שרטוט התוואי של המעבר שלהם בעיר, ה"עיקבה" הפורמלית של הליכתם. השימוש שלהם במרקם העירוני מתורגם ישירות לאמנות. אבל דה-סרטו יאמר, בצדק, שעצם ההליכה בעיר, החלק האינדיבידואלי שלה, הוא עצמו פעולה יצירתית, מחתרתית. אמנות רחוב ממש כמו גרפיטי, כמו אמנות רחוב "רגילה". ועכשיו, אחרי שלמדתי שזה כך, גם אני לא סתם הולך בעיר, אני הולך עם "הרבה טקס בישבן". (מאיר אריאל, טרמינל לומינלט)

מותר האדם

אולי, רק אולי, הבסיס הפסיכולוגי לצורך של כל כך הרבה הוגים לבסס את ההגות שלהם על איזה הבדל מהותי בין האדם לשאר היצורים האחרים, נובע מפחד המוות?

הכחשת החייתי שבאדם היא בעצם הכחשת הגוף. הדגשת ה"רוח", ה"נשמה" והדחקת הביולוגי, הגופני נטו, החייתי, היא דרך להדחיק את סופיות הגוף, את המוות.

כמובן שהדחקת החייתי באדם יש גם לה חלק באפשרות להפיכת בעלי החיים למוצר צריכה המיוצר בייצור תעשייתי. הדגשת ההבדל בין האדם לכל בעלי החיים האחרים מאפשרת להתאכזר אליהם ללא גבול. משפט המפתח הוא:"הם לא כמונו". המוות שלהם לא קשור כלל למוות שלנו.

לא במקרה נשמטה המילה "אין" מהמשפט:"מותר האדם מן הבהמה אין".

פעם זה היה מיושם על שחורים, יהודים, נשים, בעיקר על ידי הדגשת אי-אנושיותם, את טבעם החייתי בעיקרו. הנשים המחוברות אל הרחם, היהודים כעכברושי הביבים, השחורים שהומשגו כשלב בין בני האדם לקופים. היום העזים הן אלו שלא יודעות צער על הפרדת תינוקיהן מיד אחרי הלידה, הדגים השותקים שאינם חשים כאב (כביכול), התרנגולים שלא מזיז להם לא לזוז כל חייהם הקצרים בכלובי הסוללה.

את סופיות הגוף האנושי מדחיקים על ידי ההתמקדות ב"רוח", שהיא לא רק הדבר "החשוב בעצם", הוא גם לא אחת אמור לשרוד מעבר לגוף, בגרסאות הספציפיות לדתות כאלה ואחרות.

את סופיות הגוף הלא אנושי מדחיקים על ידי התייחסות לגוף זה כנטול "רוח" ולכן חסר ערך (רוחני). כמוצר צריכה, תוך הקפדה יתירה על אי ידיעת שלבי תהליך היצור של מוצר זה. אולי בגלל אוכלי בשר מזדעזעים עד עמקי נשמתם מתולעת בבשר שמוגש להם, הרבה יותר מתולעת בחסה או בתפוח. התולעת בבשר ממחישה את המוות בצורה שיותר קשה להדחיק.

ישנו גם המונח "מיזוטריה", שעליו גם כתבתי בעבר. מיזוטריה היא יותר משנאה לבעלי חיים, היא גם שנאה לטבעו החייתי של האדם וניסיון להתכחש לכל המשותף בינינו לבעלי החיים האחרים. עכשיו אני מבין – זהו פשוט מנגנון להתמודד עם הפחד מהמוות.

אלמוות

הרמן כהן, פילוסוף גרמני-יהודי, מתנגד חריף לציונות שנפטר ב 1918, ניסה למצוא דרך עדכנית לדת. הצעתו, אם לתמצת ספר עב כרס במשפט אחד, היא לאחד בין מושגי הציווי המוסרי והאלוהות. להיות דתי, לגרסתו, היא להיות מוסרי. מוסרי == דתי.

ב"שער" (פרק) החמישה עשר –  "אלמוות ותחיית המתים", של ספרו "דת בגבולות התבונה" (לא קראתי את כל 14 הפרקים שלפני, פרקים 1-8 כאן) הוא מדבר על האלמוות, מושג שאצלו פירושו שהציווי המוסרי הוא אינסופי.

גם אם חיי אדם הם סופיים. כמו שאני מבין את זה, ההמשכיות מעבר לחיי הפרט היא דרך הקהילה, והקהילה פה בציון, שלהקמתה הרמן כהן התנגד, לא ממש עובדת שעות נוספות בקטע המוסרי הזה.

אך מכיוון שאין עצם דתית אחת בגופי, (גם אם מוסר, הייתי רוצה להאמין, יש פה ושם באיזו עצם) חשבתי האם יש אופן כלשהו שבו אני, כאדם בלי אל, יכול לטעון לסוג כלשהו של אלמוות. או לפחות, לאיזה שהוא "שובל" שיוותר אחרי מותי, עד שימוג.

למשל: הבית שבניתי/בנינו ישאר כטביעת רגל בעולם כמה עשרות שנים, עד שיהרס. העצים ששתלתי יתכן שישרדו יותר שנים. טביעת הרגל הפחמנית שלי בחיי תתבטא במזג האוויר שיהיה לצאצאי בצורה שאני חושש שכבר לא תהיה הפיכה. הייתי יכול לתת להקפיא את גופתי, אבל כנראה שאוותר.

הילדים שהבאתי/הבאנו לעולם, אני מקווה, יהיו שובל יותר ארוך, אם יהיו להם ילדים משלהם וגם אם לא. משהו ממני נשאר בהם ובמפעלותיהם.

מה שחדש יחסית, הוא השובל הדיגיטלי שאשאיר אחרי. אין לדעת כמה זמן ישרוד. לכאורה, לנצח. אבל בפועל אין הרי חיים מעבר לדף הראשון בתוצאות החיפוש בגוגל (מישהו היה שם, מעבר לדף הראשון? קורה שם משהו? שם חיות מפלצות? …hic sunt dracones). ומלכתחילה, רק אחוזים בודדים של האינטרנט הם בכלל באינדקסים של מנועי החיפוש.

הרשומות בבלוג הזה, שימנו כמה אלפים אם אמשיך בקצב הנוכחי של פעמיים בשבוע לערך, אאריך חיים וישאר לי על מה לכתוב, יתכן שימשיכו לזמן מה לעלות בתוצאות של מנועי חיפוש פה ושם, אבל זה ידעך עם הזמן.

מה שיכול להאריך את השובל הדיגיטלי הזה הוא כמובן רשומות המכילות מתכונים. לאלו ניגשים שוב ושוב. יש פה ושם במרשתת עדיין מתכונים של אוכל אתיופי שתרגמתי לאנגלית מעיתון "לאישה" ופרסמתי ב newsgroup בשם rec.food.vegetarian בתחילת שנות התשעים, כשהחל גל העליה מאתיופיה.

אם חפצים אלמוות אתם, לכו על מתכונים, עדיף טבעוניים – זה העתיד. או ילדים. או שניהם.

 

זו המטאפורה

חשבתי על רעיון שיכול להסביר אולי את המכניזם מאחורי מה שנראה לי לפעמים כהתנהגות נחילית של המין האנושי, שבו פרדיגמה מחשבתית מדלגת מתחום ידע אחד לשני וגורמת לכל המין האנושי (טוב, בעיקר לחלקו המערבי/צפוני) לאמץ צורות חשיבה חדשות, פחות או יותר באותו זמן היסטורי.

יתכן שזה קורה דרך מטאפורות. מטאפורה היא מנגנון אפקטיבי במיוחד להבנה של דברים. אפשר להסביר כל מיני דברים בהרבה מאד מילים ועדיין להתקל במבט אטום של אי הבנה. אבל דוגמה אחת קולעת עושה את העבודה. למצוא דוגמה טובה זה כשרון.
אבל לא תמיד דוגמה היא בכלל אפשרית, במיוחד כשמדובר במושגים מופשטים.

פה נכנסת המטאפורה, כסוג של דוגמה עקיפה. למצוא מטאפורה טובה, זה כשרון עוד יותר גדול מלמצוא דוגמה טובה ודורש סוג של אינטואיציה שקשה או אולי בלתי אפשרי ללמד. אמנם קשה למצוא מטאפורה אבל קל להבין מטאפורה. איכשהו, מטאפורה מסוגלת לעקוף מכשולים רבים להבנה ולחתוך דרך מקובעות מחשבתית באופן שהסברים דקדקניים מתקשים בו.

כאשר בתחומי ידע לא קשורים, למשל במתמטיקה וספרות קורות תפניות משמעותיות, קונצפטואלית דומות, בראייתם של דברים, של העולם, למשל של אי האפשרות התיאורטית לניסוח הדוק ומושלם של מערכת משוואות או של שפה, ה"הדבקה" הזו, מתחום ידע אחד למשנהו נובעת, אני חושד, מזה שהתיאוריה החדשה,  התובנות החדשות בתחום אחד משמשת כמטאפורה לתחום אחר. לא עצם החלפת התיאוריה או הפרדיגמה אלא הפרדיגמה עצמה. למשל משפט אי השלמות של Gödel, או מכניקת הקוונטים, או עיקרון אי הוודאות, או תורת היחסות היוו מטאפורות רבות עוצמה לתחומים לא מעטים במדעי הרוח, בפילוסופיה, בבלשנות, בספרות.

זה לא שהתיאוריות האלה ניתנו להחלה ישירה או אפילו עקיפה מתחום אחד למשנהו, אבל כמטאפורה, בהחלט כן. אני לא ממש בטוח בסדר הדברים, ויתכן שחשיבה חדשה במדעי הרוח היוותה לא אחת מטאפורה שגרמה להופעת חשיבה חדשה במדעים.

אין אני מנסה לטעון שהמדעים המדוייקים הם תמיד אלה המתחילים את התזוזה של הנחיל כולו, שאלו הם תמיד המספקים מטאפורות לכל תחומי הידע האנושי האחרים. לא. זה בדיוק העניין בהתנהגות נחילית – קשה מאד לזהות את הפרט בנחיל שמניע את הנחיל כולו.

אני גם לא בטוח שחשיבה מטאפורית קיימת אצל מינים אחרים. אני לא טוען, כמו רבים ש"זה היחוד" של המין האנושי, שרק למין האנושי יש יכולת כזו. אבל גם לא ברור שהתנהגות נחילית אצל מינים שונים פועלת באותו אופן, אפילו די בטוח שלא. אצל המין האנושי, אני מציע את הסברה שזו המטאפורה הקושרת יחד את חלקי הנחיל האנושי בשנותו באופן כה מתואם את הדרך בה הוא רואה את העולם.

וכדי להדגים שאני מתואם עם שאר הנחיל האנושי (או עם רוח הזמן, או ראיית העולם, או התרבות, מה שתרצו,) אני גם לא אטען שמטאפורות הן המנגנון היחיד האחראי לתיאום בין חלקי הנחיל האנושי. רק שהן מנגנון אפשרי, ושיתכן שיש עוד מנגנונים.

רצח ידע

שבוע שעבר בדוקומנטה ה 14, בסניף האתונאי שלה, למדתי כמה מילות מפתח בשיח האמנות העכשווי. הראשונה שבהן: Epistemicide, שאותה תרגמתי כ"רצח ידע" כפי ש genocide תורגם כרצח עם. ויש גם epistemic violence.

עוד מונח מאותה סדרה: Linguicide או "רצח שפה"  ו Glottophagy או "אכילת שפה". האופן שבו שפות ילידיות נכחדות ונרמסות על ידי השפות ההגמוניות, ובראשן האנגלית.

רצח ידע, בשיח העכשווי הוא האופן בו הידע של עמים מוכפפים "מושמד". לדוגמה כאשר הרפואה העממית של עם  הופכת ל"אמונה טפלה" כאשר הרפואה המערבית מופיעה בזירה. הידע המסורתי של העם מפסיק להיחשב "ידע" שמובן של "מדע" או "מה שידוע כנכון", הוא כבר לא חלק מהאפיסטמה. (מהי אפיסטמה אני מסביר לעצמי כאן).

בהקבלה "רצח שפה" או השמדת שפה קורה כאשר שפות של עמים, לפעמים ללא ביטוי כתוב,  ולרוב תחת כיבוש קולוניאלי, נכחדות או מפסיקות לשמש את העלית האינטלקטואלית של העם כשפה לביטוי ספרותי. וכאשר השפות המינוריות האלה נכחדות, נכחד אתן גם הידע שהיה אצור בתוכן, העולם התרבותי לו הן נתנו שפה. לפעמים נותרת בשפה המג'ורית עיקבה קלושה, כמו למשל מספר מצומצם של מילים ביידיש שנותרו באנגלית, בעיקר זו האמריקאית.

בדוקומנטה מנסים לעשות "תיקון" לתופעת של אותו "רצח ידע", למשל על ידי העדפה מתקנת של אמנות עמים ילידיים, אמנות שתפקידה החברתי שונה מתפקיד האמנות במערב. למשל העבודות של Beau Dick, אמן מה first nation הקנדי של Kwakwaka'wakw. עבודות שילקחו כעבור חודש מהתערוכה ויושמדו בשריפה בטקס של אותה אומה. המסר בהצגת כל כך הרבה אמנות שתפקידה החברתי כל כך שונה מזה של התרבות הפלסטית במערב הוא שהידע של "הצפוניים" לגבי מה נחשב אמנות לא נעלה או עדיף של הידע של "הדרום".

הצמד הזה, צפון-דרום, עושה רושם שהחליף בשיח הפוסט-קולוניאלי את הציר מזרח-מערב.

משום מה, התחלתי לראות את המושג הזה, רצח-ידע, מהזווית של הציבור המסורתי/דתי/חרדי. הניסיונות של שר החינוך הנוכחי להדתה של מערכת החינוך היא, אני חושד במידה רבה של בטחון, תגובה למה שהציבור הדתי רואה כרצח ידע המתבצע כלפיו החל מסוף המאה ה 18. החילון של רוב החברה המערבית ביצע רצח ידע, לתפיסתם, במה שאדם דתי "יודע". למשל – איך נוצר העולם. למשל מהו המקום הראוי של נשים בחברה. למשל, שחיה חייבת להיות במלוא הכרתה כאשר היא נשחטת.

מכאן הדרישה, שנראית לחילונים כל כך מופרכת, ללמד במערכת החינוך במקביל לתורת האבולוציה גם את תיאורית הבריאה, המסתווה תחת השם הפסבדו מדעי "תכנון תבוני".

אולי כל התמונה היותר רחבה, של התחזקות הדת ועליית הימין ברחבי העולם, כולה בעצם זירת מאבק על "מה שידוע". מאבק אפיסטמי אלים בין הידע המתיימר להיות גלובלי ואוניברסלי, לידע הפרטיקולרי, הלאומי, הדתי, המסורתי. מאבק שאת תוצאותיו קשה לדמיין.

מרכסיזם והפילוסופיה של השפה

Valentin Nikolaevich Voloshinov כתב בשנת 1929 את "מרכסיזם והפילוסופיה של השפה".  יש החושבים שהיה זה בעצם מיכאל בכטין שכתב את הספר תחת השם הזה כפסבדונים, אבל זה לא ממש משנה לעניין של הרשומה הזו. סתם פיסת טריוויה.

היה לי מעניין  האופן שבו הוא מנתח את הגינאולוגיה של הבלשנות. הוא מייחס את הגישה האבסטרקטית-אובייקטיביסטית לשפה, הגורסת שהשפה היא סט קשיח של כללים שאינו תלוי זמן, גישה אותה הוא מבקר, גישה שיש המכנים סטרוקטורליסטית, לעובדה שהאנשים שפיתחו את הגישה הזו עסקו בשפות מתות, יוונית עתיקה ולטינית, שפות שבזמנן היו דינמיות ותלויות זמן ומקום, אבל הגיעו אל אותן בלשנים בגרסה ספציפית שאיפשרה להם להתעלם מהממדים הדינמיים של שפות ולנסח להנאתם את סט החוקים והכללים הקשיח שמגדיר לגישתם שפה.

ניסיתי לחשוב האם הבלשנות העברית הלכה גם היא לכוון זה. העברית הייתה גם היא שפה מתה כאשר החלו להחיות אותה ולחקור אותה באופן בלשני. מצד שני, יתכן שהגדרת העברית כשפה מתה היה אידאולוגי יותר ממציאותי. בכנס על עברית גלותית שבו נכחתי בפריז בשנה שעברה למדתי שלאורך כל ההיסטוריה עד לציונות היו מרכזים בהם כתבו וגם דיברו בעברית. שהצגת העברית כשפה מתה הייתה מגמתית ותפקידה לשרת את דימוי המפעל הציוני כהמשך ישיר של ממלכת ישראל הקדומה, בדילוג קליל מעל כל שנות הגלות, שבהן לא היה כלום, כולל לא השפה העברית. אין לי מושג מהי הגישה השלטת בבלשנות העברית, והאם היא הושפעה מראיית העברית כשפה מתה או חייה/מתחדשת. אבל בלי ספק "חידוש" העברית הוא מקרה שונה מבלשנות יוונית עתיקה, או אכדית. נאמר.

עד כמה שאני יודע, ה"נחיל" האנושי פנה לכוון של ראיית השפה כמשהו יותר דינמי, יותר תלוי זמן, מקום ודובר. הוגים צרפתיים "עכשווים" גם מדברים על הפער המובנה בשפה, הגורם לכך שאנשים שאינם נמצאים באותו "מקום" במבנה חברתי מסויים, לא מבינים אחד את השני, למשל פערי ההבנה המובנים והלא ניתנים לגישור מלא, בין היהודים והבדואים בישראל.

נכון שכיום, בעידן של תקשורת המונים, אין את אינסוף תת-ההתפצלויות בשפה שהיו קיימות בתקופות בהן התקשורת הייתה הרבה פחות מפותחת. אבל עד היום אפשר לזהות בדיוק מאיזה כפר מגיע כל דובר ערבית פלסטינית. עד היום יש בעמקים סמוכים בהרי הקווקז לא רק דיאלקטים שונים אלא ממש שפות שונות. עד היום, האידיש המדוברת בקהילות שונות בתפוצה היהודית בעולם, שונה באופן משמעותי. אבל השפות הראשיות בכל מדינה, עוברות תהליך של האחדה.

עדיין, גם האחדה זו גם היא כפופה לשינויים בזמן. חוץ מזה, אולי דווקא בעידן של האחדה יש לקבוצות שונות כמו צעירים, חיילים, אנשים העוסקים בתחום מסויים, יותר מוטיבציה לבדל את עצמן באמצעות יצירת תת שפות. ותת שפות אלו משתנות כל הזמן, בכדי לוודא שהבידול קיים, שחברי הקבוצה יוכלו לזהות בקלות מי משלהם ומי לא. קל.

אולי ההוכחה המשכנעת ביותר (אותי) לחוסר השחר של תיאור שפה כסט של חוקים קשוחים ונוקשים היא הכשלון של מערכות מחשב המבוססות על "מערכות מומחה" להבין שפה טבעית. הנטיה שמוכיחה את עצמה היא להתבסס על ניתוח סטטיסטי של מאגרי טקסט גדולים, שהם בעצם השפה כפי שהיא מדוברת ונכתבת בפועל. מערכות אלה נמצאות בדור השלישי שלהן, כפי שמגדיר זאת מדען מחברת גוגל ישראל שהתראיין בגלי צה"ל לפני שבוע-שבועיים. הוא בא לבשר על גרסה חדשה של תכנת התרגום של גוגל, המסוגלת להבין משפטים שלמים, ולתרגם אותם למשפטים שיש להם אפילו משמעות, אולי אפילו אותה המשמעות.

אבל קטע אותו המראיין, נדמה לי שזה היה אראל סג"ל, שלא הייתה לו יותר מדי סבלנות לכל ענייני המחשב האלה, בעצם לכל מה שלא קשור להתנחלויות, ושאל: "למה לא תושיבו 400 איש שפשוט יכתבו את כל הכללים של השפה ותשתמשו בזה?". אז זהו, שלא. זה לא יעבוד. כמו הכיבוש.

וולושינוב אגב הקדים את הפוסט-סטרוקטורליסטים, ודיבר על ה"מאבק למובן" בין דוברים שונים של השפה, ועל הקשר בין השפה לאידאולוגיה, מזכיר קצת את אנטוני גראמשי. אבל אצל וולושינוב, מרכסיסט נאמן, המאבק למובן חפף את המאבק המעמדי.

assemblage

אני דופק את הראש בקיר בנסיון להבין על מה דלז וגואטרי מדברים, בספרם "אלף מישורים". שיעור אחד פעם בשבוע באוניברסיטת ת"א אצל אדם אבולעפיה, אחד לכל פרק, עוזר במידה מסויימת, אבל השבוע נשברתי, וחטאתי בהצצה ל"ספרות משנית". אני מודע שזה מנוגד לאתוס של לימוד מדעי הרוח באוניברסיטאות, אתוס שאומר שצריך להתמודד עם החומר המקורי ישירות, בלי ספרות עזר וסיכומים, בלי לקרוא "על". לא משנה עד כמה ארכאי התרגום של הטקסט, או גרוע. והרבה פעמים הוא באמת גרוע.

את "אלף מישורים" אני קורא באנגלית, לא בצרפתית, ואני מתרשם שהתרגום פחות או יותר טוב. גם בו אני פה ושם נתקל במילים שאני לא מכיר, נדיר אצלי, אבל בשביל זה יש מילונים באינטרנט. לא זו הבעיה. הבעיה היא המונחים שהמחברים ממציאים, או בחלק מהמקרים, כמו assemblage למשל, או stratum  פשוט מנכסים. מנכסים מושגים מתחום אחד, נאמר גיאולוגיה או זואולוגיה, לתחום אחר. אם הם היו כותבים בגרמנית, הם היו כנראה משתמשים בעושר הלשוני המתאפשר בגרמנית בעזרת קידומות וסיומות, אבל בצרפתית זה פחות זמין. אז חיפשתי בגוגל deleuzian terms ומצאתי שפע של מילוני מונחים להגות שלהם.

assemblage למשל הוא  מספר "דברים" או חלקי דברים המקובצים בקונטסט מסויים. הדוגמה שאותו מילון מונחים נותן היא הספר "אלף מישורים" עצמו, שלא כתוב כספר קוהרנטי מתחילתו ועד סופו אלא הוא ריכוז של "דברים", סוגי כתיבה שונים, סוגות שונות, דיבורים מסוגים שונים בסוגי שיח שונים, מה שהייתי מתרגם להונגרית כ CSALAMÁDÉ של דברים המחוברים יחד בעצם היותם באותו ספר. לעברית הייתי מתרגם את זה אולי כ"מכלול" או שאולי "ערב רב", כדי להדגיש את האקלקטיות של הדברים שיכולים להיות מקובצים יחד.

ואחרי כל זה חשבתי לי שיש לי דוגמה מצויינת תחת ידי ל assemblage: הבלוג הזה. תחת הכותרת "דרכי עצים" מקובצות פה כ 750 רשומות (עד כה) העוסקות בכל דבר תחת השמש. חלקן בדיוניות, רובן לא. הן מקובצות תחת מעל ל 30 קטגוריות שונות, ואני באמת שלא מתפרע בענין זה. יש פה רשומות העוסקות בבישול, בחקלאות, בחתולים, בפילוסופיה, בהיסטוריה הפרטית שלי ושל משפחתי ובפוליטיקה, בארכיטקטורה ובאקולוגיה, בטכנולוגיה ובשפה הערבית, בנגרות ובצילום, והרבה על טבעונות. אם זה לא הבלוג הכי אקלקטי ברשת, אזי הוא לבטח בעשירון העליון באקלקטיות.

קצת מפריע לי הברדק הזה, ואני משתדל להכניס קישורים מרשומה אחת לאחרת שאני חושב שקשורה אליה מהותית וכך לייצר מעין Rhizome, עוד מושג דלזיאני חשוב, שאול/גנוב מתחום הבוטניקה (שורש רב הסתעפיות וקשרים, בנגוד לגזע מרכזי עם הסתעפויות). אני גם משתמש בכלים המצויינים של פלטפורמת wordpress, למשל במה שהם קוראים short codes בכדי לייצר אסופות, תתי-מכלולים טיפה יותר קוהרנטיים, כמו למשל ביקור בית המרכז את ה"עליות לרגל" שלי אל פניני ארכיטקטורת המאה העשרים, למשל ריכוז של מתכונים, של סיפורים שכתבתי ופרסמתי פה, ריכוז של רשומות על פי הוגים ועל פי ארצות. יש ריכוז של כל הרשומות על המקומות בהם גרתי, ריכוז של היסטוריה משפחתית, וסתם ריכוז כל מיני פרוייקטים שזכו להרבה רשומות, כמו למשל אומן בראש השנה.

אני לא יודע אם מישהו משתמש בעמודי הריכוז האלה חוץ ממני, אבל לי זה לפחות נותן תחושה של טיפה יותר סדר. ואני באמת שלא משקיע בזה הרבה מאמץ. אחרי שמקימים את המנגנון הראשוני, רק צריך לתייג רשומות והשאר קורה לבד. ועם כל זה, הבלוג הזה הוא עדיין דוגמה מצויינת של המונח assemblage.

ואולי גם למה שדלז ושותפו מכנים double articulation. כי יש שני סוגי ארטיקולציה לבלוג כמו זה שכאן. אחד הוא ציר הזמן, שלאורכו מסודרות הרשומות. רוב הרשומות נכתבות בעקבות משהו שקרה סמוך לזמן פרסומן, מיעוטן כחלק מפרוייקט מתמשך אך גם הן קשורות לאירועים בציר הזמן, ליתר דיוק – להעדרם. כי בהעדר אירועים שכאלה אני שולף ממגירת הטיוטות את אחת הרשומות, מסיים אותה ומפרסם. זוהי ארטיקולציה אחת. הארטיקולציה השניה היא אני, והנושאים שמעסיקים אותי. הם רבים ושונים אבל עדיין, החוט המקשר ביניהם הוא אני. אין בבלוג הזה ריבוי כותבים. ולכן הרשומות בבלוג מכוננות באופן מסויים ששונה מזה של ציר הזמן. ישנו ציר הזמן וישנו ציר העניין, ושניהם במידה רבה אורתוגונליים זה לזה. לדעתי, זה מה שעומד מאחורי המונח הזה double articulation, והדוגמה של הבלוג טובה לדעתי מהדוגמה הפסאודו-גיאולוגית של היווצרות סלעי משקע.

נָחִיל

בעבר תהיתי לא פעם על האופן בו רעיונות דומים צצים ועולים  פחות או יותר במקביל, באותו זמן בקירוב, בשדות שיח רבים ומגוונים, גם כאלה שאין ביניהם באמת אינטראקציה של ממש. למשל בפיזיקה ומדעי החברה, מתמטיקה וספרות, פילוסופיה וביולוגיה. לדוגמה: מושג העולם, שעליו כתבתי פעם או פעמיים. יש ממש דמיון משפחתי (במובן הויטגנשטייני) בין ההמשגות המקבילות האלה. בדרך כלל, נוטים לייחס את שינויי הפרדיגמה האלה (אם להשתמש במונח מתחום המדעים) או למנגנונים הקשורים לאופן בו מחקרים ממומנים, או לפעמים למשהו אמורפי כמו "רוח הזמן". יש גם שינויים המיוחסים לנסיבות היסטוריות כמו הטראומה של מלחמת העולם השניה, יש שינויים בתרבות האנושית ובאופני החשיבה המקובלים המיוחסים לשינויים כלכליים-טכנולוגיים, כמו המהפכה התעשיתית, עליית הקפיטליזם הגלובלי החל מסוף שנות החמישים, או המהפכה הדיגיטלית.

אבל קשה לדעתי להפריד בין סיבה לתוצאה במקרים האלה. האם עליית המשטרים הטוטליטריים ברוסיה של סטלין וגרמניה של היטלר הם לא תוצאה של תזוזה באופן בו המין האנושי פועל ומופעל, חוץ מהיותם סיבה לשינויים שבאו בעקבות האסון שהם המיטו על רוב העולם? האם פיתוח טכנולוגיה בכלל הוא משהו בלתי תלוי המהווה רק סיבה לשינויים בחברה האנושית או שהוא בעצמו תוצאה של שינויים כאלה. גם על הסוגיה הזו תהיתי כבר בעבר.

למה אני חוזר ומעלה את זה? כי חמישה עשר מטרים מתחת לפני הים, סמוך למצוק המרהיב היורד אל התהום מתחת פני המים שליד ראס מוחמד, סיני, עלה בראשי הסבר אחר.

אולי זה היה בגלל מחסור בחמצן, ואולי בגלל עודף חמצן (אני נוטה להיות מאד בזבזני באוויר בצלילה), אבל הסתכלתי על האופן בו להקה ענקית של דגיגים, שחציים הקדמי שחור והאחורי לבן, שינתה כולה כוון בבת אחת, כאשר כיוונתי את המצלמה בפתאומיות אל כיוונם וחשבתי פתאום שיתכן שהמין האנושי פשוט מתנהג כנָחיל. שהשינויים המקבילים באופני המחשבה האנושית נגרמים מהתנהגות נחילית. שההסבר לפריצות הדרך של המין האנושי הוא שמשהו שבמחקר תופעת הנחילים נקרא "הפצעה". (emergence).

בשפה העברית יש הרבה פחות שמות לצבירים של בעלי חיים המתנהגים בצורה נחילית. באנגלית ללהקות ציפורים המונח הוא  flocking  בעוד ללהקות של דגים המונח הוא schooling  או  shoaling. להולכים על ארבע המונח הוא herding בעוד צבירים של פלנקטון נקראים blooms. ולחרקים המונח הוא swarm או Hive – כוורת. 

כוורת היא לא נחיל במובנה הקלאסי, אבל כמו נחיל ניתן לראות אותה כאורגניזם מרובה איברים שבו הסכום גדול מסך חלקיו. כזה שבו ניתן לצפות במכלול באינטליגנציה הנעדרת לגמרי מהפרטים. משהו שניתן לחשוב עליו כתודעה משותפת אף שבפועל הוא לא. זו גם דרך אחרת להגדיר הפצעה.

אבל גם בבני אדם נצפתה התנהגות נחילית בהמונים, ומודלים של "נחִילוּת" משמשים למשל בכדי לייצר במחשב המוני בני אדם הנעים באופן משכנע, עבור סרטים כמו שר הטבעות, בלי להעסיק המוני סטטיסטים.

בנחילים אין מנהיג או איבר דומיננטי. המודלים המדגימים התנהגות נחילית מתבססים על קבלת החלטות מבוזרת לגמרי של כל איבר בנחיל, המתבסס רק על הקרובים אליו בנחיל, ללא כל ראיה גלובלית. אבל מתוך סך ההחלטות המקומיות האלה צצה ועולה התנהגות הנידמיית כאינטליגנטית של כלל הנחיל – ה"הפצעה". דוגמאות אפשר למצוא למשל באופן בו מתפקדים קיני נמלים, או האופן בו להקות דגים חומקות מאיומים.
שווה לקרוא את הערך המקיף בויקיפדיה באנגלית על swarm behavior.

התיזה שאני מנסה לנסח פה, היא שגם ההתפתחות הרציפה של החשיבה האנושית וגם המהפכות בה, הקורות בו זמנית בתחומים שונים של המדעים, של התרבות, של האמנויות, הן בעצם שינויי כיוון של נחיל. המין האנושי מפגין התנהגות של נחיל, אני גורס. לא רק כאשר הוא מנסה לצאת ממגרש כדורגל או לחמוק מפרשי המשטרה בהפגנה, אז הוא נע בצורה המזכירה תנועה של נוזל. כאשר פילוסופים מפרסמים ספרים עבי כרס המתעדים את השינוי באופן בו אנו חושבים על עצמנו, כמו למשל "הוויה וזמן" של מרטין היידגר, הם בסך הכל מתעדים במילים את התזוזה של הנחיל תוך כדי או זמן קצר אחרי שהיא קורית. היידגר היה בסך הכל אחד האיברים בנחיל שחש ותיעד את התזוזה של הנחיל במילים, כמו שאחרים תיעדו אותה באמנות, במוזיקה, בספרות. התזוזה שלו ושל בני תקופתו, נחווית כ"הפצעה" של צורת חשיבה חדשה, שבתורה, בתזוזה הבאה של הנחיל, תוחלף באחרת.

ההתנהגות הנחילית הזו, היא של המין האנושי כולו. הנחיל הגדול הזה מחולק כמובן לתת נחילים שמה שמחבר ביניהם הוא מערכת אמונות כגון לאומיות או דת ואמונות אלו גורמות להם לנוע יחד כאיברים בנחיל. האמונות האלה, משמשות גם כסוג של תודעה משותפת לנחילים הספציפיים. אבל כל הנחילים האלה, גם נעים יחד כנחיל-על המכיל את התרבות האנושית כולה. אין בטענתי זו משום יורו-צנטריות או עוורון לעולם השלישי. העולם שלנו כל כך מרושת ומקוון, מחובר ודיגיטלי, שאין כל קושי לכל איבר בנחיל, לא משנה איפה הוא ממוקם, לעקוב אחרי שכניו המידיים והמעט יותר רחוקים בנחיל הכללי ולנוע עמם בתואם מושלם.

אני חושד שאני לא היחידי שחושב כך. אני קורא כעת קריאה מודרכת בפרקים הראשונים ב"אלף מישורים", ספרם של דלז וגואטרי, אבל האופן בו הם מנסים לשחרר את הקוראים מחשיבה דיכוטומית או מהמוסכמה של מקור יחיד או עיקרי, ולמשוך לכיוון של ריבוי, מה שהם קוראים חשיבה ריזומטית, נראה לי כמכוון לכיוון אותו אני מעלה פה. למשל האופן בו הם מבקרים את הניתוח של פרויד לחלום של "איש הזאבים", הפציינט של פרויד שתועד רבות, שחלם על ששה או שבעה זאבים היושבים על ענפי העץ מחוץ לחלונו. פרויד צמצם את ניתוח החלום לזאב בודד ומשם לקח את זה למקומות הרגילים של האב, הסירוס וכו'. דלז ושותפו חושבים שהריבוי, להקת הזאבים, wolf pack היא מה שמשמעותי בחלום ופוסלים לחלוטין את הניתוח של פרויד.

צורת החשיבה הזו על המין האנושי כנחיל, או ככוורת, כבר מובלעת בעצם במושגים כמו "חכמת ההמונים", כבר משמשת בידי חוקרים ה"כורים מידע" המונגש דיגיטלית בקנה מידה ענק ומפיקים ממנו תובנות שלא נתנות לגילוי אצל פרטים בדידים.

יש לא מעט סיפורי מדע בדיוני בהם נתקלים בני האנוש בתרבות אחרת, חייזרית, המתפקדת כ Hive, כזו בה כל הפרטים חולקים תודעה. הפרדיגמה הזו כל כך נפוצה בספרי, סרטי וסדרות מד"ב, ולא במקרה. אין זה מקרה שהאפשרות הזו נדמית יותר ויותר טבעית לאנשים. למשל – כשאנשים פונים אל חברי פיד הפייסבוק שלהם בשאלה כללית, הם לא אחת פונים אל "מוחכוורת". בצחוק, כמובן בצחוק, אבל זה כבר שם.

אבל להיות חלק ממוחכוורת, יכול להיות פתרון לא רע לקושי שלי להיות בכמה מקומות באותו זמן. שנוא עלי לוותר על חלק מהדברים המתרחשים במקביל, כאלו שאני יכול להיות רק באחד מהם. אם הייתי יכול לחלוק תודעה עם מספר אנשים, היינו יכולים להתפצל, ללמוד צרפתית ופילוסופיה במקביל, למשל, ובאותו זמן גם ללכת לגלוש בים. ואז, או שתוך כדי  כולנו חווים במקביל מה שכל פרט חווה כאותם חייזרים מהמין המתפקד כנחיל, או שהיינו מבצעים סוג של פעולת מיזוג תודעות לאחר מכן, כשנתפנה.

הנחילות היא הפתרון לחוסר הזמן הכרוני שלנו, פתרון המיקבול המושלם. עכשיו רק צריך לפתח את הטכנולוגיה…

עדכון: הצעה למנגנון האחראי לתיאום בין חלקי הנחיל, ברשומה מאוחרת יותר.

בעור

לאבא שלי כבר קשה לעמוד, ולכן עקרנו ממקומה את האמבטיה בחדר האמבטיה שלו והפכנו את השטח שהתפנה למקלחון רחב ידיים במפלס הרצפה, שגם כיסא גלגלים, כזה המיועד לרחצה, אפשר לגלגל לתוכו. אלא שהורדת מפלס הרצפה דרשה שהמקלחון ינוקז במישור הנמוך מצינור הניקוז הקיים. הפתרון כלל קידוח של יציאה דרך הקיר החיצוני אל מחוץ הבניין והעברת הניקוז בצינור על הקיר החיצוני של הבניין אל צינור הניקוז הראשי של הבניין. יפה זה לא.

רצה המקרה, וממש באותו השבוע הופיעה פתאום שלולית בחדר המגורים בדירת בננו, בכל פעם בו ירדו המים בכיור המטבח. למעשה, לא כל כך ירדו. היה ברור שיש סתימה בהמשך הצינור איפהשהו, והמים תחת לרדת אל מתחת לאדמה ולזרום לאן שהם אמורים לזרום, עולים ויוצאים דרך הקיר בנתיב עלום כלשהו. אחרי מספר נסיונות שלא צלחו לפתוח את הסתימה, חוּללה גם המעטפת החיצונית של בית המגורים בו גר בני, וגם שם הועבר הניקוז אל המעטפת החיצונית, מהלך שתי קומות מטה.

שתי ה"חדירות" האלה של מעטפת הבניינים, הפלישות אל מחוץ לעור הבניין, שאם מסתכלים סביב לא כל כך נדירות במקומותינו, מצטרפות למחשבות שיש לי בזמן האחרון על העור, הקרום המפריד בין התווך הפנימי שלנו לשאר העולם. על החַדירות של העור ועל פגמים בו.

המעטפת של בניינים, ה"עור" שלהם, הופך להיות יותר ויותר מכוער ככל שבניינים מזדקנים, ומתכער עם השנים אפילו יותר מהר ויותר קשה מהעור האנושי. קירות הבתים, כמו העור האנושי, צוברים כתמים ופגמים, הטיח נסדק ונופל, הצבע מתקלף, אריחים נושרים. יותר מהעור האנושי, עור הבנינים נוטה להצמיח גידולי פרא: מזגנים, צנרת מים וביוב, אנטנות לווין, קרוי וסגירת מרפסות.

אין באמת פתרונות מוצלחים להחלפת צנרת ברזל בת עשרות שנים שנרקבה והתפוררה בתוך הקירות. בדירה ששיפצנו בהדר הכרמל, שהייתה בקומת הגג, העברנו צנרת מים חדשה על הגג, שבחיפה המאד משופעת הוא גם החזית החמישית של הבית ונראה על ידי יותר אנשים משאר החזיתות. אין גם פתרון מוצלח באמת להוספת מיזוג אוויר לבנינים שנבנו לפני שאנשים לא יכלו לחיות ללא מיזוג אוויר. אני עדיין תוהה איך זה נעשה בבניה בבטון חשוף בקמפוס אוניברסיטת באר שבע. בבניה בבטון חשוף אי אפשר אפילו להטמין צנרת לאחר מעשה בלי להשאיר צלקות.

שלמות העור הן של בנינים והן של אנשים קשורה קשר הדוק למצבם הכלכלי. בתים שיש כדאיות בשיפוצם, בדרך כלל תוך כדי הרחבתם המשמעותית, זוכים לאינטגרציה מקיפה של מערכות חדשות כמו צנרת, מיזוג ומעלית שמשאירה את מעטפת הבניין חלקה כתינוק בן יומו. אצל בני אדם הכסף גם הוא יכול לקנות לאדם "מעטפת" חלקה יותר, על ידי טיפולים קוסמטיים, כירורגיה, וחשיפה לשמש רק מבחירה. וגם סתם מתוך הפנאי להשקיע בביקור חצי שנתי אצל רופא העור ולהסיר נגעים כאלה ואחרים שעם השנים מופיעים על פני העור. אני עושה את זה תדיר, אצל רופאי קופת החולים ואחרי שהצלקות מגלידות, העור שלי נראה יותר טוב, עד כמה שהשנים מאפשרות.

גם כתובות קעקע וגם גרפיטי (בעצם כתובות הקעקע על עור הבניינים,) גם הן עניין סוציו-אקונומי. למרות ההערכה הגוברת ל"אמנות רחוב", משום מה גרפיטי תמצאו רק על קירות של אנשים יותר עניים, תמיד ב"דרום העיר". גרפיטי יכול למשוך תיירים ומבקרים, אבל עדיין, בשכונות מבוססות אין גרפיטי, ולא יהיה. גם כתובות קעקע שאנשים יותר מבוססים עשויים לעשות, בכדי לדגמן רדיקליות מדודה יהיו בדרך כלל מוצנעות ולמרות שההוצאה על כתובות קעקע רציניות היא לא זניחה, משום מה, יהיה זה העור של אנשים פחות מבוססים שיזכה להשקעה הזו.

למה אני  נטפל לעור, למעטפת, לחיצוניות? כי יש לי הרגשה שזה נושא שאו שלא טופל עד כה בצורה מספקת על ידי הפילוסופיה, או שיותר סביר – עדיין לא נתקלתי במי שעסק בנושא. למעט אדמונד הוסרל שבכרך השני של "אידאות" עוסק בעור האנושי כאיבר חישה ומספק ניתוח פנומנולוגי של המגע שלי בעור הזולת לעומת המגע שלי בעורי אני, כדרך לוודא את המצאותו שם של הזולת באפן בלתי אמצעי. אבל העור הוא הרבה יותר מאיבר חישה, והעור האנושי משמש כמטפורה, לפעמים לא מודעת, לדברים רבים המפרידים בין דבר אחד לכל מה שמחוצה לו.

עניין העור מעסיק כבר זמן מה,  בכל מיני נושאים שעל חלקם כתבתי (קישורים מטה) ועל חלקם מן הסתם עוד אכתוב,  בלי נדר. למשל:

פני השטח של האדמה כ"עור". כתבתי על היקסמותו של אולריך, "האיש ללא תכונות", מדִַגִים רק בגלל שהם, בניגוד לחיות היבשה, לא  חיים על פני ה"עור של פני האדמה", בתפר בין האדמה לאוויר. אולי היכולת הזו לצאת מעורי, ולרדת אל התווך הנוזלי היא מה שמושך אותי לצלילה.

מהאובססיה שלי עם שלמות קרום האדמה בגינתי, זו שחזירי הבר מתעקשים לחרוש ולפצוע בניגוד לכללים הבסיסיים של הפרמקולטורה.

ממקורה של יצירת האמנות, החיבור של מרטין היידגר, בו הוא מתאר את הפצעת האמנות מהקרע, שיש שיתרגמו כ"ריב", הממוקם בחיבור של האדמה והעולם. אדמה ועולם בהגדרתם ההיידגראנית כמובן, שקצר המקום להסביר פה. אבל מה שרלוונטי לענייננו הוא שה"עור" של העולם, הממשק שלו עם האדמה בתוכה הכל חשוך ונסתר, הוא המקום שממנו פועלת האמנות.

מהאובססיה של מדינת ישראל עם אטימות "עורה", הגבול שלה עם שכנותיה, אטימות שאמורה להיות "כוח העל" של ישראל שיפטור אותה מפתרונות מדיניים. כיוון שאם מצילחים לשכנע את האזרחים שהם בטוחים לגמרי, אז מה אכפת להם מה קורה מחוץ לעורם. למה להם "לצאת מעורם" ולהתייחס לסבל של בני אדם עשרים קילומטרים מהם?

בכלל, אני מתרשם שהחרדה הזו מאי-אטימות העור, מהאפשרות לחדור אותו, היא חרדה גברית נטו. כי הנשים מודעות היטב שעורן חדיר. בכל פעם שהן מקיימות יחסי מין הטרוסקסואליים, כשהן יולדות, כשבעל קנאי דוקר אותן למוות. לנשים, אני חושד, אין את היכולת או הצורך להשלות את עצמן שעורן לא חדיר.

יש גם את מושג ה"ליטורל", קו התפר בין הים ליבשה, בעצם ה"עור" של היבשות, שגם הוא תחום חם לאחרונה בגיאוגרפיה ואקולוגיה, מקום מעניין שהוא לא פה ולא שם, בעצם גם פה וגם שם. תערוכה במוזיאון Palais de la Porte Dorée בפריז גילתה לי שבניגוד לישראל בה התווך הזה הוא כר פעולה של ספסרי נדל"ן, בצרפת המדינה משקיעה מיליארדים ברכישה חזרה של הליטורל הצרפתי, האדמה לאורך החופים, חזרה מאזרחים פרטיים. המדינה הצרפתית רוצה את ה"עור" שלה בחזרה.

אם חושבים על זה, העור של המדינה, התווך שלה עם כל מה שהוא לא היא, הוא משהו שהתשוקה אליו וההקפדה על שלמותו הופכת לעניין משמעותי יותר ויותר ליותר מדינות לאום. החומה שדונלד טראמפ רוצה לבנות לאורך הגבול עם מכסיקו, היא דוגמה רלוונטית. ארה"ב רוצה שיהיה לה עור שלא יהיה חדיר לשחומי עור.

גם המאפיין  Liminal, והתכונה Liminality , התכונה של דברים להיות בין לבין, באזור הגבול, אולי בשטח ההפקר, תכונה בה משתמשים גם באספקט מרחבי ולא רק מושגי או טמפורלי, גם היא רלוונטית לנושא הזה של ה"עור", אבל זה דורש בירור נוסף (שאחזור ואשלים פה אם ולכשאגיע לזה).

ה"עור", פני השטח של דברים ומושגים, הוא מקום בו קורים הרבה דברים. אולי בגלל זה הוא נראה לי מעניין. או שאולי בגלל שאני פשוט שטחי. כך או כך – עוד לא גירדתי את פני השטח של הנושא.

אתרי הזכרון שלי

פייר נורה במאמר על "זכרון והיסטוריה" כותב על "מחוזות הזכרון", Les Lieux de Mémoire, (שהייתי אולי מתרגם כ"אתרי זכרון".) המאמר באופן כללי מתרפק על עבר, כנראה מדומיין, שבו היה לאומה הצרפתית  "זכרון משותף". הוא מכוון אל זמן שלפני העידן המודרני בו כתיבת היסטוריה הפכה להיות "מדעית", לפני שאופן כתיבת ההיסטוריה, (מי כותב את ההיסטוריה ואיך,) הפך להיות עניין בפני עצמו. לבטח לפני שהפציע עידן ריבוי הנראטיבים.

העידן ההוא, בו קבוצת אנשים גדולה "יודעת" כולה את אותם הדברים, ולא מטילה בהם ספק, בהתבסס על זכרונות מעבר משותף, לא בטוח שהיה אי פעם תקף לקבוצת אנשים כמו אומה, כמו מדינת לאום אבל יתכן שהיה קיים בחברות "פרימיטיביות" שתרבותן נסמכתת על סיפורים, מיתוסים בעצם, המסופרים שוב ושוב מדור לדור בלי שינוי, אולי בעל פה.

זה מה שפייר נורה קורא "זכרון", לעומת היסטוריה שהיא משהו כתוב, המסתמך על עובדות בדוקות, על מסמכים, על ארכיונים, על הקלטות וצילומים. לראייתו היסטוריה היא משהו שמצד אחד מוכוון אל העתיד, לא ההווה, העתיד שבעבורו יש לשמר את העובדות.

אלא שכיוון שהכל מתועד ונשמר בארכיונים, הוא אומר, כבר אין צורך לזכור את העבר. זה מגיע אולי לשיא באנשים שכבר לא זוכרים פרטים אישיים, כי זה נשמר להם בטלפון. שלא זוכרים שום דבר שאפשר למצוא בחיפוש באינטרנט בעולם מחובר תמיד. ההיסטוריה, אומר נורה, ממיתה את העבר.

דברים דומים אמר ז'אק דרידה, בביקור ביד ושם בסוף שנות התשעים. הקמת מוסד כמו יד ושם המתעד את השואה בפרוטרוט, מאפשר לאנשים לשכוח אותה, הוא גרס. אלא שדרידה לא היה אולי מודע שבמדינת ישראל מה שנורה קורא "זכרון", ספציפית זכרון השואה, הוא משהו המתחוזק ברמת המדינה. למשל טקסי יום השואה, למשל המסעות ל"אתרי הזכרון" בפולין, מקומות בהם יש שיירים של זיכרון מהדבר עצמו, מסעות שתפקידם לתחזק את תחושת הקורבן היהודית שבעים שנה אחרי.

יש למסעות ולטקסים תפקיד חשוב. זכרון ה"לעולם לא עוד" ותחושת הקורבן חשובים פונקציונלית למדינה, שקמה בזכות יתרת הזכות לקרבן אחרים שנצברה לעם היהודי בגלל קורבנו בשואה. אלא שאת היתרה ב"כרטיס אשראי הקורבן" יש לטעון שוב ושוב מחדש באתרי הזכרון של השואה, כדי לאזן את משיכת היתר על הכרטיס הנובעת מהפיכת הפלסטינים לקורבנות. כדי שבני השמונה עשרה ימשיכו להתגייס למלאכת תחזוקת הכיבוש.

אני לא פוסל את הצורך של עם ב"זכרון". יש לזה חשיבות לתפקוד מדינת הלאום של אותו עם. כאשר מתחילים לפקפק בזכרון הזה, כמו למשל כאשר אנשים עושים עבודות דוקטורט על הטבח בתושבי הכפר טנטורה. כאשר שוב ושוב מתברר שב 1948 הם לא באמת כולם "ברחו בהוראת מנהיגיהם", שצה"ל לא באמת היה הצבא המוסרי ביותר בעולם גם אז, המסקנה שלא מעטים גוזרים מזה היא שמספיק עם העמדות הפנים, מספיק עם ההצטעצעות. אפשר פשוט לעשות מה שבעצם עשינו מאז ומתמיד, רק בלי הפוזה.
אליאור עזריה יכול להיות גיבור ישראל בישראל בה התברר שגיבוריה היו כאלה מאז ומתמיד.

יתכן שהעידן הנוכחי, של "פוסט אמת" הוא צורך של עמים לשחזר את התחושה המלוכדת ההיא ש"זכרון" משותף סיפק פעם. כי אם העובדות המתועדות של ההיסטוריה לא מראות את מי שאנחנו היינו רוצים לזכור שהיינו, שהעובדות המציקות של היום לא משקפות לנו בראי את מה שאנחנו רוצים לראות שם, אז לעזאל עם העובדות. נמצא לנו "עובדות אלטרנטיביות". נצהיר שהפרצוף המכוער המשתקף בראי הוא לא בעצם מכוער. הוא מי שאנחנו, ונמאס לנו שיגידו לנו שאנו לא יפים.

וזה חבל. כי הייתי רוצה לקוות שעם שמספר לעצמו שוב ושוב כמה הוא מוסרי, ש"זוכר" כמה הוא פעל כפי שנכפה עליו, שמלחמותיו הן של אין ברירה, שעם כזה אכן יתחיל להתנהג כפי שהוא "זוכר" שהוא. ביחוד כאשר יש לו ברירה, כאשר קיומו כבר לא מאויים. אני חושב שכשאתה אומר לאנשים שהם טובים, הם נעשים יותר טובים. ככה זה. הם לא רוצים לאכזב, את עצמם בעיקר.

מה שעוד אומר פייר נורה, שכיוון שלרשות האנשים כבר לא עומד הזכרון המשותף, הקולקטיבי, הם זקוקים לספק לעצמם היסטוריה אישית, אינדיבידואלית. והמטלה לייצר היסטוריה זו, את התיעוד שלה, היא על האינדיבידואל.  רציתי להתייחס לקטע הזה מתוך המאמר:

שהרי על הפרט, ועליו לבדו, מעיק בהתמדה, ובה־בעת בלא־הבחנה,  הכורח לזכור: כפי שעל יחסו האישי אל עברו מונחת אפשרות התחיותו.  התבקעות הזיכרון הכללי לחלקיקים של זיכרון פרטי מעניקה לשלטון  הזיכרון כוח־כפייה פנימי עצום. הוא מחייב כל אחד ואחד בהיזכרות,  ואת הגילוי־מחדש של ההשתייכות הופך לעקרון הזהות.

השתייכות זו מגייסת בתמורה את כל־כולו. כאשר אין הזיכרון רווח בכל  לא יהיה לו עוד קיום בשום מקום, אם לא תעמוס אותו, את משא  אחריותו, תודעה אחת פרטית בהחלטת־יחיד. ככל שהזיכרון נחווה פחות  באופן קולקטיבי, כך הוא זקוק יותר לאנשים יחידים ההופכים את עצמם  לאנשי־זיכרון.

זה מתבטא אצל חלק מהאנשים בתיעוד צילומי, אובססיבי לעתים, של עצמם ושל קרוביהם וחבריהם. בתיעוד כל מעשיהם והגיגיהם במקומות כמו פייסבוק, בכתיבת היסטוריות משפחתיות, ביצור גנאולוגיות ועצי משפחה. אצלי זה בא לידי ביטוי בבלוג. סיפרתי על האובססיה שלי לתעד את התאריך בו שהיתי בכל מקום  מחוץ לישראל, יש לי גם קטגוריה שלמה של פוסטים המספרים את סיפורי משפחתי שני דורות לאחור. ואני כותב פוסט על כל דירה או בית בהם חייתי יותר מכמה ימים.

הפנמתי את עניין הצורך לתעד את ההיסטוריה שלי. ממילא אני כמעט שלא מצליח לבדות עלילות בידיוניות ולכן מה שנשאר לי זה לכתוב על דברים שקרו לי בפועל, בצורה כזו או אחרת. ואחד הדברים שקרו לי אתמול, היה אירוע בשם "קפה פילוסופי" בתל אביב, פגישה שלקראתה קראתי את המאמר דנן של פייר נורה.

בניגוד ל"קפה הפילוסופי באנגלית" שאליו הלכתי כמה פעמים בפריז ושהיה רדוד ולא מעניין, המתכונת של האירוע התל אביבי הייתה הרבה יותר מוצלחת. בקפה הפילוסופי התל אביבי, שזו כבר הייתה התכנסותו השישית (אחת לחודש, בבית קפה), יש הנחיה, יש טקסט לקריאה לפני, שהתרשמתי שרוב המשתתפים קראו ביסודיות ראויה, ויש אינטראציה מצויינת ומפרה. פורמט מצויין, בניגוד לזה הפריזאי שבו אין הכנה, אין קריאה, אין הנחייה, רק שיחות סרק על שאלה "פילוסופית" אחת הנבחרת מתוך כמה שהקהל מעלה. (גילוי נאות: קרן, המארגנת של האירוע בתל אביב, דוקטור לפילוסופיה, היא קרובת משפחה).