קסם הדגים

האיש ללא תכונות, ספרו של רוברט מוסיל, מספק לי שוב ושוב תובנות ורעיונות, ומבחינה זו הוא מצדיק את המשך הקריאה גם מעבר לחלק בו הפן הספרותי מאזן את הפן ההגותי. למשל, בעמוד 493 בחלק הראשון (אני עדיין בחלק הראשון, מודה) אני מוצא את הקטע הזה:

%d7%93%d7%92%d7%99%d7%9d-001הקטע מעלה הוא ממוחו של וולטר, דמות שולית בספר, הרואה את עצמו כאמן, לא ממש עם סיבה, ומהרהר  שלכל אדם יש זיקה לבעל חיים מסויים. בעניין זה, לפחות לגבי, הוא צודק. אפילו כתבתי על זה, מבחינתי זה עז. אבל אצל וולטר אלו דגים, אותם הוא נהנה הנאה פרברטית לשלוף מהמים בחכה, להטיל על הדשא ואחרי כן הוא שוכב לידם, מתבונן בהם גוססים. הוא לא עושה את זה כדי לאכול אותם, אבל לדוג למטרות מאכל לא פחות מפלצתי בעיני.

מה שהוא מספר לעצמו, על מקור המשיכה שלו לדגים, הוא יותר אבסטרקטי ו"גבוה" מסתם סדיזם. זה מאפיין של לא מעט מהדמויות בספר. הן מספרות לעצמן שמה שמניע אותן הם רעיונות גבוהים ולא צרכים "נמוכים".  הרעיון של וולטר הוא, שהדגים מושכים אותו כי הם חיים כל חייהם בתוך תווך אחיד, לעומתו, שאר בני האדם ושאר חיות היבשה (למעט הציפורים), החיים על התפר בין שני תווכים. רגליהם על הקרקע וגופם באוויר. לדגים, אין קרקע. הם נעים באלמנט המניע אותם, בו הם אוכלים, נעים ומתים.

אפשר לומר שהדגים לא יצאו מהרחם. הם עדיין צפים בנוזל בו הם נוצרו, וממשים בכך את ערגת האדם, שאינה יכולה להיות ממומשת, לחזור אל הרחם. אבל מה שוולטר כמו גם הסופר שיצר את דמותו לא מעלים בדעתם, הוא שיש אפשרות לא רעה לשחזר את החוויה. מה שוולטר מתאר כ"חוויה שהאדם מתנסה בה רק בחלום", התחושה של ציפה חסרת משקל בתווך נוזלי, היא בדיוק אחת משמונת הסיבות שבגללם כדאי להתנסות בצלילה. הספר נכתב לפני שז'אק קוסטו המציא את המערכת לנשימה מתחת למים שאנו מכנים scuba.

בסוף הקטע המצוטט מעלה, תוהה המספר ממוחו של וולטר: "אם כך, על שום מה הוא מוציא אותם מהמים והורגם?" ומנמק:"משום שזה גרם לו תענוג קדוש שאין לבטאו במילים, והוא מאן לדעת מדוע". זו גם התהייה שלי, כאשר אני רואה אנשים עומדים עם חכה על המזח, בים התיכון בו הדגה כל כך מדולדלת, ובהשקעה של שעות מצליחים להוציא דגיג עלוב אחד או שניים. גם אני חטאתי בטמטום הזה בילדותי, והדגים שהייתי דג בנמל חיפה היו כל כך מסריחים מנפט שברור שאי אפשר היה לאכול אותם. בכל מקרה, מעולם לא אכלתי דגים, גם כשעדיין אכלתי בשר. תמיד שנאתי את הריח.

הדייגים בחכה של היום, וגם אני בזמנו, לא עושים את זה בכדי שיהיה להם מה לאכול. אם כך, על שום מה הם מוציאים אותם מהמים והורגים אותם? בשביל ההנאה הסדיסטית? בגלל הקנאה ביכולת הדגים "לחזור אל הרחם" אותו הם לא עזבו מלכתחילה?

היחס של בני האדם אל הדגים הוא בכל מקרה ביזארי. הרבה חושבים למשל שזה בסדר לאכול דגים גם אם הם נמנעים מאכילת בעלי חיים יבשתיים. קוראים לסוּגַנים שכאלה "פסקטוריאנים". משום מה, לדגים יש בעיניהם פחות "חיים", פחות "נשמה". הם כביכול לא סובלים. אבל גם אם נאמר שקל יותר להתעלם מכאבם של דגים, קשה יותר להתעלם מהשואה האקולוגית שהדייג התעשייתי ממיט על האוקיאנוסים. רוב הדגים המגיעים למאכל אדם נדוגו במכמורות ענק הנגררות על קרקעית הים ומוחקות את כל החי והצומח שבו, משאירות אחריהן מדבר.maxresdefault

יש היום בים פחות מעשרה אחוזים מכמות החיים שהייתה בו לפני חמישים שנה, אבל מצד שני יש בו פי מאה פלסטיק. the great pacific garbage patch, איי ענק של פסולת פלסטיק באמצע האוקינוס השקט – כמעט יבשות של זבל אנושי. מצד שני, אנשים מוכנים לטוס לקצה השני של העולם (ואני ביניהם), לאיים נידחים שבהם עדיין שרדה הדגה, בכדי לראות את השרידים האחרונים של שיפעת בעלי החיים שפעם כל הימים כולם הכילו. זה כבר כמעט כמו הגורילות באפריקה, שהפכו מצרך כל כך נדיר וקשה לראייה.

אפילו לא צריך ללכת לצלול בכדי לראות את השואה שהמטנו על הים. אני עדיין זוכר את חוף הכרמל בחיפה לפני ארבעים וחמישים שנה. בכל אחת מהפעמים בהן הסתלקתי מבית הספר וחציתי את הכביש אל שפת הים. ברכות הגאות לאורך החוף שפעו אז תמנונים, סרטנים, קיפודי ים ודגים. היום זו שממה מוחלטת.

The ineluctable modality of the audible

גיליתי את הספרים בקריינות, Audio-books, בכיתה על James Joyce אליה הצטרפתי במסגרת מאמצי להצליח ולקרוא את "יוליסס", אחד מארבעת הספרים ה"כבדים" שאני שואף לקרוא, הנמצאים ברשימת הדברים לעשות לפני שאתפגר. כיוון שאין למרצה (המצויינת) אשליות שהסטודנטים יקראו את כל הספר בארבעת השבועות המוקדשים לדיבור עליו, היא משמיעה בכיתה גרסה מקוצרת של פרק אחד או שניים בכל פעם ואחרי כן מדברת על אותו הפרק. זה עובד לא רע.

כותרת הרשומה היא מתוך הפרק השלישי של הספר, פרוטאוס.

מה שעובד פחות טוב, זה האופן בו נארזים הספרים בקריינות האלה וצורת השימוש בהם. אין לי נסיון בהרבה פורמטים של ספרים כאלה, אבל הורדתי את הגרסה הלא מקוצרת של הספר מהאתר של חברת Audible, כיום חברת בת של אמזון. 42 שעות ו 19 דקות בלבד. אפשר לקבל ספר אחד במתנה אם נרשמים למנוי אצלם, ואת המנוי אפשר לבטל טרם תום תקופת הנסיון חינם. אין לי מושג מה יקרה לקובץ האודיו שהורדתי הן למחשב (1.2 GB צנועים) והן לטלפון (0.6 GB בלבד). יתכן שרק עם הישום שלהם אפשר להשמיע אותו.

יש לספרים בקריינות יתרונות מובנים: זה פחות מעייף את העיניים, אפשר להתקדם בספר גם תוך כדי נהיגה או הליכה, וקריינות טובה מוסיפה עוד נופך משלה, ביחוד כשלקריין יש את המבטא הנכון, אירי במקרה של יוליסס.  הקראה ממוחשבת, text to speech, היא בלתי נסבלת ולא ממש אופציה.

אבל היתרון העיקרי, במיוחד בספר כמו יוליסס, הוא שהקריינות נושאת אותך קדימה, בקצב שלה, ומונעת בעדך מלעצור ולבדוק מילה כלשהי במילון או לסטות לאחד מאלפי הערות השוליים שיש לספר, הערות שמצד אחד עוזרות מאוד להבין את הספר, לעומק, ושאפשר לקרוא, יחד עם הספר, בצורה מאד נוחה, בהיפרטקסט, באתר כמו זה: http://www.joyceproject.com. אכל מצד שני מאיטות מאד את קצב ההתקדמות והופכות ספר של מאות דפים לספר של אלפי דפים.

לקריינות, לעומת קריאה, יש עוד יתרון אחד. היא יותר מותאמת לאופי הטמפורלי של האדם. לזרם הבלתי ניתן לעצירה של ההקראה (ניתן לעצירה, אבל ניחא) יש דמיון רב לזרם הבלתי ניתן לעצירה של ימי האדם. הצליל הנוכחי מזכיר מאד את ההווה של האדם, המורכב בעיקר מזיכרון העבר וציפיה לעתיד.

אני נתלה פה באילנות גבוהים, אם גם עתיקים, ב Georg Wilhelm Friedrich Hegel הכותב בעמוד 908 בכרך השני של הגרסה האנגלית (תרגום T. M. Knox) של הרצאותיו על אסתטיקה כך:

hegel-p908-001

בתרגום חפשי: "העצמי הוא בזמן וזמן הוא ההיות של הסובייקט עצמו. וכיוון שזמן ולא מרחב ככזה הוא שמספק את האלמנט החיוני שבו הצליל מתקיים (ביחס לערך המוזיקלי שלו – הגל כותב על מוזיקה) וכיוון שהזמן של הקול הוא גם הזמן של הסובייקט, בהתאם לעיקרון זה, צליל חודר אל העצמי, אוחז בו בהוויה הבסיסית ביותר שלו, ובאמצעות התנועה בזמן (הטמפורלית) והקצב שלו, מניע את העצמי".

עד כאן על יתרונות הקריינות של ספרים. אבל הישום, הישום הוא כל כך גרוע. אולי בגלל שרוב המכשירים שעליהם חשבו שאנשים ישמעו את הספרים האלה, הם דברים כמו מערכת השמע של מכוניות שברולט, אחת מהאופציות שאליהן אפשר להוריד גרסאות של ספרים.

יוליסס למשל, שנכתב במקור בשמונה עשר פרקים, שלכל אחד יש שם, (אמנם לא כזה שג'ויס נתן לו רשמית אך כזה שהתקבע) נמצא בקובץ האודיו במחשב ב 100 פרקים (98 בטלפון), ואין דרך לדעת איזה פרק במקור נמצא באיזה פרק בקריינות. לא רק זה, בגרסה למחשב ובגרסה לטלפון, החלוקה שונה.

בכדי להוסיף חטא על פשע, בחלק מהגרסאות, סודרו פרקי הספר מחדש, על פי סדר כרונולוגי של התרחשות הדברים בחיי שני הגיבורים הראשיים של הספר: סטיבן דדאלוס ולאופולד בלום. זו נראית התערבות ממש לא סבירה לדעתי ביצירה, וחוץ מזה, היא מקשה עוד יותר על גישה ישירה לפרק כזה או אחר בספר, שגם ככה היא מאד קשה. כי כל המחשבה מאחורי הישום של Audible (או, דביל! כך אני קורא לו, לישום) היא שאנשים יאזינו לספר כמו לקלטת או טייפ סלילים. מהתחלה ועד הסוף ברצף, בלי דילוגים ובלי גישה ישירה לחלקים ספציפיים.

הגרסה שיש לי מהספר היא באורך מלא, והפרקים בסדר המקורי, אבל הגרסאות המקוצרות, ורובן כאלה (הן גם משום מה יותר יקרות, בבחינת less is more) לוקחות לעצמן חירות יצירתית אף יותר מסידור הפרקים מחדש. מישהו החליט ש 60% מהטקסט, אפשר להסתדר בלעדיו. הוא גם יודע מהם ה- 40% שצריך להותיר מהיצירה. ג'ויס מן הסתם מתהפך בקבר. אני הייתי.

אמזון, בחוצפתם, כשאתה קונה את גרסת הקריינות של הספר, מיד מציעים לך לרכוש גם את גרסת הקריאה של הספר. ויש בזה הגיון, צורך אפילו, כי פרקים שלמים בספר נשמעים כאוסף מלמולים חסר שחר אם לא עוקבים במקביל אחרי הטקסט. מילא הרצון של אמזון למכור לך את הספר פעמיים, (במקרה של יוליסס פגו זכויות היוצרים והספר זמין ב wikibooks  ועוד מספר רב של מקומות, אפילו עם הרים של הערות ופירושים) אבל לא פשוט לעקוב אחרי הטקסט וההקראה במקביל, במיוחד לו בגרסאות המקוצרות. אבל גם לא במלאות.

אז למה לעזאזל הגרסה בקריינות לא כוללת בתוכה גם את הטקסט, ועובדת כך שהטקסט נגלל אוטומטית בתיאום עם ההקראה? במחשב או בטלפון אין קל מלעשות את זה. לא יאומן שזה לא כבר ככה.

אבל מצד שני, גם אין כמעט ספרים אלקטרוניים מתורגמים שהמקור, בשפת המקור, מוטמע בתוכם, כך שאם לא מבינים משהו, אולי זה בגלל התרגום (בדרך כלל בגלל שתרגום הוא תמיד בגידה מסויימת במקור, Traduire, c’est trahir אומרים הצרפתים) ואז אפשר היה ללכת להציץ במקור. זה לא צריך להיות צימוד ברמת המילה, וזה לא יכול להיות. אבל ברמת הפסקה זה ממש אפשרי, ונורא רצוי.

האם גרסאות אודיו משולבות טקסט, או טקסט משולב מקור לא בשוק משיקולים מסחריים? אתגר טכני ממש אין כאן. אולי חסרים סטנדרטים לזה? אבל גם העדר גרסאות כאלה וגם העדר סטנדרט לגרסאות כאלה (מה רע ב HTML?) נובעים כנראה שטקסט הוא לא סחורה אטרקטיבית במיוחד.

מצד שלישי, זה לא מטריד אותי עד כדי שאעזוב הכל ואקים סטארט-אפ שיספק את הכלים להוצאת ספרים כאלה. ואני גם לא משוכנע שהעדר הכלים הוא הבעיה כאן. אמשיך לסבול בשקט, בחושך.

הגנרל שְטוּם מהרהר על קסמי הדת

יושב לו הגנרל שטום בחדרו, אחרי שהדליק את נורת "לא להפריע" מחוץ לחדר, ומהרהר "על קבוצת המילים ,'גאל'".  זה אחד האמצעים הספרותיים שבעזרתם עובר הסופר רוברט מוסיל לעוד קטע הגותי/פילוסופי, לקראת סוף חלקו הראשון של "האיש בלא תכונות", ספרו המונומנטלי שאותו אני קורא כרגע.

לפעמים זה קצת מייגע, האופן שבו סופרים כמו תומס מאן ב"הר הקסמים" או רוברט מוסיל כאן, כותבים סיפור עלילתי שברובו משמש בעיקר שלד שעליו וסביבו הסופר חולק אתנו את הפילוסופיה שלו. פילוסופיה והגות בכלל שבחלקם הגדול משמעותיים ורלוונטיים, לפחות לתקופתם. הרעיונות המובעים בספרים האלו לא אחת אף מקדימים את אלו של הפילוסופים של תקופתם, ולפעמים אף מנוסחים בצורה יותר בהירה.

בעצם זה הגיוני – באופן כזה יכול הוגה להפיץ את רעיונותיו לציבור הרבה יותר רחב, ציבור שלא יקרא חיבורים פילוסופיים נטו. המחיר הוא שהוא יקרא "סופר" ולא "פילוסוף".

אז בסוף עמוד 422 יושב הגנרל פון שטום וחושב לעצמו כך:

"כל עוד אדם מאמין בדת….., יכול אתה להפיל אותו מאיזו קומה שהיא בבניין התקוות או החיים הטובים. תמיד יפול על רגליי נשמתו, כביכול, וזאת משום שכל הדתות הותירו, בהסברים שנתנו לאנושות על החיים, איזו שארית שאינה ניתנת לחישוב, הקרויה 'דרכי האל שאין להם חקר' ; ואם בן תמותה רואה שהחשבון אינו עולה יפה, די לו להסתמך על אותה שארית, ורוחו תשפשף את ידיה ברוב נחת. אותה תכונה של נפילה על הרגליים ושפשוף הידיים, קרויה השקפת עולם והוא הדבר שאבד לאדם המודרני.
הברירה בידו – או להימנע לחלוטין מלחשוב על חייו, מצב שרבים מסתפקים בו, או להשלים עם אותה סתירה פנימית, המחייבת אותו לחשוב הגם שלא יגיע לתוצאה משביעת רצון. סתירה פנימית זו לבשה במרוצת הזמנים פעמים צורה של כפירה גמורה ופעמים של חזרה אל כניעה מוחלטת לאמונה ; וצורתה השכיחה כיום היא, שאנשים משוכנעים כי בלא רוחניות אין חיי אנוש ראויים לשמם."

זה בספר שנכתב לפני כמאה שנים, ואני חושד שיש לא מעט מזה גם כיום, בחזרה של ציבורים גדלים והולכים לדת. הרצון לדעת שיש משנה שלמה סגורה על עצמה שאפשר פשוט לקחת ולאמץ, בה יש את כל התשובות. המדע הרי מבוסס כולו על היפותזות כאלה ואחרות שזו רק שאלה של זמן על שיופרכו ויוחלפו באחרות יותר משוכללות. צורת החשיבה הזו מרגישה לרבים כחסרת ערך של "אמת". ומצד שני, גם מי שכלל לא מבין איך "עובד המדע" אלא סתם לא בא לו לנסות ולהבין איך הדברים עובדים, ולהתעמק וללמוד (והאמת שזו מלאכה סיזיפית), גם בשבילו הדת היא תשובה טובה. זה ככה כי ככה רצה האל, נקודה. ואם יש דברים שנדמים לא הגיוניים, אז "נפלאים מעשי האל", וזהו.

מתקופתו של מוסיל, זו לא הייתה הדתה, זה היה בעיקר פשיזם שעלה כתגובת נגד לאכזבה מסויימת מהנאורות. הרוחניות עליה הוא מדבר היא לא בהכרח דתית, אלא גם לאומית, האמונה בגורל המשותף של ה folk, העם הנבחר, הגרמני במקרה ההוא, שאימץ את הקונספט מעם אחר, היהודי, ואת העם הזה היה צריך להכחיד, כי יכול להיות הרי רק עם נבחר אחד.

אבל הדברים נכונים גם היום למדינת העם הנבחר בציון, ללאומנות הדתית המשיחית שמובילים המתנחלים ומפלגת הבית היהודי. אולי היום זו כבר לא אכזבה מהמודרנה אלא מהפוסט מודרנה, שערערה עוד יותר את הבנין הרעוע גם ככה של הבנת העולם החילונית כמשהו קוהרנטי שאפשר לתפוס ולהבין. לאימוץ דת יש את הפוטנציאל הזה, "להסביר" את העולם.

אבל מוסיל כותב את זה יותר טוב. לכו לקרוא, אני ממליץ.

Mein Kampf

ידידתנו ג'ודי עברה פה בפריז, והביאה לי ספר במתנה, של סופר קנדי בשם Ian Brown. הספר, ששמו Sixty מתאר את ניסיונו של הסופר להיאחז בזמן החולף לו על ידי תיאור כל מה שקורה לו, ועובר לו בראש, בשנה המתחילה ביום הולדתו השישים.

ספר שפספסתי את ההזדמנות לכתוב. תיאור השנה השישים ושניים לחיי, שאת תחילתה אני עומד לציין בעוד כמה חדשים, נשמע פחות משמעותי מתיאור השנה השישים ואחת. ואני גם לא חושב שכל שמץ הגיג או מעשה שלי צריך לעניין מישהו, אפילו לא אותי עצמי, נאמר חודש אחרי. אבל המודל של הסופר שאת ספרו אני קורא, הוא סופר נורווגי בשם Knausgaard, ששלושה כרכים מתוך ספרו "המאבק שלי", ("Mein Kampf" בנורווגית), הוא קורא במהלך השנה השישים ואחת שלו (וגם משחית את זמנו במשחק Candy Crush).

בניגוד אלי, שהחלטתי להפסיק לכתוב פרוזה פשוט כי אני לא מוכשר לזה, כי העלילות מסרבות לבוא אלי מרצונן, אותו סופר נורווגי, שאליו כנראה כן באו העלילות מרצונן, החליט להפסיק לכתוב פרוזה כי זה משהו שלפתע נראה לו חסר ממשות. כמוני, הוא החליט לכתוב רק על מה שקורה בחיים שלו. שלא כמוני, הוא כתב בערך 40 עמודים (!) בכל יום, על אותו יום, והתמיד כך במשך שישה כרכים ארוכים, כל אחד מהם של כשש מאות עמודים.

לו הייתי אני צריך לכתוב ארבעים עמודים בכל יום, כל מה שהיה כתוב בהם זה שאני כותב את אותם ארבעים העמודים – זה היה לוקח לי יום שלם. אבל יש לי חשד שגם לאותו סופר נורווגי, בלי ספק יותר מיומן בכתיבה ממני, חלק מאותם ארבעים עמודים יומיים כלל גם את זיכרונותיו, דברים שהוא נזכר בהם במהלך הכתיבה, ולכן במובן זה "קרו" באותו היום.

אבל גם דברים שקרו ממש באותו היום, כמו תיאור אותו הרגע שבו הוא עומד לחצות את הכביש, במעבר חציה מרומזר. הרמזור לכלי הרכב מתחלף לאדום, משאית ענק, צמיגיה עטופים בשרשראות (זו נורווגיה, אחרי הכל) עוצרת בחריקת בלמים ומעיפה עליו שלג, והוא חוצה את הכביש בהרגשת אשמה שבגללו כל אותם כלי רכב צריכים לעצור.

הסופר הקנדי קורא את תיאור האירוע היומיומי הזה שכתב הסופר הנורווגי, והוא חי דרך זה את האירוע מחדש, הזמן שלו מתלכד עם הזמן של האירוע ההוא, ולוקח לו בערך אותו הזמן לקרוא את זה כמו שלקח לחצות את הכביש, שם בנורווגיה. ואחרי כן, לוקח לו עוד זמן, ארוך יותר, בשנת חייו השישים ואחת, לכתוב את סיפור המעשה מחדש בספרו שלו, הקנדי, כולל מחשבותיו על מחשבות הסופר ההוא.

ואז אני, קורא את התיאור, משומש מיד שניה, של אותה חציית כביש מושלג, ועם תוספת המידע של הסופר הקנדי, לוקח לי יותר זמן, בשנת חיי השישים ושתיים, לקרוא את זה משלקח לסופר הנורווגי ההוא לחצות את הכביש. ולוקח לי עוד יותר זמן לכתוב על זה, אבל אני חושב שזה מעניין.

ואני חושב שזה מעניין שמי שקורא את הרשומה הזו, הוא כבר "יד רביעית" בסיפור הזה, של חציית הכביש ההיא, זו שבה לא קרה בעצם שום דבר יוצא דופן. בעצם, זה שנכתב עליה הפך את האירוע למשמעותי, לפחות בגלל שהוא הפך ארוך בהרבה, אם סוכמים את הזמן שלקח לכל אחד מהקוראים של המעשה לקרוא אותו, ועל חלקם לכתוב עליו, על גלגוליו השונים.

אם מישהו יכתוב משהו על זה, בעקבות הרשומה הזו, זה כבר יהיה כמעט מכתב שרשרת, ואני מתעב מכתבי שרשרת.

בגולה

יומיים רצופים הייתי בגולה. לא פה בגולת פריז אלא בגולת "יידישלנד", הישות המדומיינת של עולם היידיש, אבל גם, על פי מארגני הכנס בו השתתפתי, זה העולם בו התרבות והשפה הן העברית והן היידית צפות להן בעולם, עולם שאין לו מרכז, שאת מדינת ישראל הס מלהזכיר בו.

הייתי בכנס על העברית והיידיש הגלותיות שאורגן על ידי מרכז היידיש בפריז,  וה National Institute for Oriental Languages and Civilization הידוע גם כ INALCO. כנס שעסק בעברית ויידיש, והתנהל באנגלית, בצרפת. רוב המשתתפים היו ישראלים גולים, עם פולניה ושני רוסים לתיבול.

תיאור הכנס הבטיח לעסוק  בספרות היידית והעברית כפי שהיא באה לידי ביטוי בשורה של מרכזים ספרותיים ב"צפון ודרום אמריקה, אירופה, פלשתינה, דרום אפריקה ואוסטרליה". רוב המאמרים עסקו בספרות של השנים שלפני הקמת מדינת ישראל, כאשר אפשר היה אולי לטעון שהאוכלוסיה במיקום הגיאוגרפי בו נמצאת כיום מדינת ישראל ושנקרא אז פלשתינה הייתה חלק מהפזורה היהודית.

אפשר היה אולי גם לטעון שבשנים ההן, השם היותר מתאים לתיאור המיקום הגיאוגרפי היה "פלשתינה" ולא "ארץ ישראל", אף שהכנס עוסק בספרות של יהודים, ואלו מאז ומתמיד קראו למקום הספציפי הזה "ארץ ישראל", לא פלשתינה.

מצד שני, אפשר גם לנחש את רוח הדברים בכנס, לבטח של המארגנים, מהבחירה הזו. וגם מהרצאת הפתיחה.

הרצאת הפתיחה של הכנס, של הפרופסור לתלמוד לשעבר מבאר שבע וכיום מאוניברסיטת ברקלי, דניאל בויארין, עסקה בהגדרה מחדש של המונח "דיאספורה", שלדעתו אין לו תרגום מדויק לעברית, אבל אולי "פזורה". ההגדרה שלו כללה תרבות דו-ראשית, אחת המשותפת למיקום גיאוגרפי בו אדם נמצא, ושניה המשותפת עם קבוצות אנשים במקומות אחרים, קבוצות אנשים שלא בהכרח יצאו מאותו מקום גיאוגרפי. כי ההגדרה שלו שללה את הדרישה למרכז, או מקור, שממנו יצאה אותה פזורה או שאליו היא שואפת לחזור. היא גם שללה את הקריטריון של טראומה שבעטיה נוצרה אותה פזורה. לראיה, הביא את הגרושים שחוזרים ונשנים של יהודים ממקומות שונים בעולם (למשל ספרד, או רוסיה). לראייתו, אין ולא היה גרוש משמעותי יחיד שהפיץ את היהודים ממקום אחד לשאר העולם, מה שכנראה נכון. גם מחקרים עדכניים מראים שהיהודים זלגו החוצה מארץ ישראל על פני מאות רבות של שנים, ולא גורשו עד אחד על ידי הרומאים. ועדיין, אני שואל: אז מה?

ההגדרה שלו כללה בעיקר יצירה תרבותית משותפת, ספרותית ואמנותית, הנוצרת במקום אחד ונצרכת במקומות רבים ונפרדים גיאוגרפית, אלא שבעקבות שאלה מהקהל, האם הגדרה מעין זו לא מגבילה תחום ההגדרה שלה למעמד חברתי גבוה יחסית, הוא נסוג גם מדרישה זו, מה שהותיר את ההגדרה שלו לדיאספורה, זו שכל כך מתאמצת למחוק מקור או מרכז, די ריקה מתוכן. ההגדרה שלו יכולה להגדיר כפזורה את כל הטבעונים בעולם למשל (להם יש יצירה "תרבותית" משותפת  – כמו למשל סרטונים שצולמו בהסתר בבתי מטבחיים או המדגימים יכולות קוגניטיביות ורגשיות בל ישוערו של בעלי חיים שונים), או חובבי הריצות הארוכות, או אספני הבולים או המטפלות בקשישים הפיליפיניות. לא ממש הגדרה שימושית.

אני יכול להבין מה מניע אנשים שאינם רוצים שום קשר או שיוך למדינת ישראל (ואני גם יכול להבין למה, לבטח לישראל כפי שחמישים שנות כיבוש והתנחלות הפכו אותה) אלא שהעברית היא עדיין חלק מהותי מעולמם, או בגלל שגדלו בישראל ובחרו לחיות במקום אחר או בגלל שהשפה העברית מהותית למקצועם, מה מניע אותם לרצות ולדמיין "עברית עולמית", עברית גלותית המנותקת ממדינת ישראל ומהמפעל הציוני כולו ויכולה להתקיים בנפרד. בלעדי מדינת ישראל, או אחריה. משהו כמו מושג ה"יידישלנד", רק כזה שכולל גם את השפה העברית.

אני סקפטי לגבי מידת החיות שתהיה לשפה זו לאורך זמן באם המרכז שלה בישראל יחדל מלהתקיים, ולגבי כמות היצירה הספרותית שתהיה בשפה זו עם חלוף השנים. אבל כמו שהעברית שרדה כל כך הרבה שנים, (ואני מוכן לקבל את טענת חלק ממשתתפי הכנס שהיא לא באמת מתה אלא שהיו בה "אי רציפויות" על פני ציר הזמן, כמו שהיו לה, ויהיו לה אי רציפויות גיאןגרפיות במרחב הפזורה) אזי סביר שהיא תמשיך לשרוד גם הלאה. לפני השואה היו בעולם בערך אותו מספר היהודים שיש בו היום, אבל היום העברית היא שפת היום-יום של אחוז גבוה בהרבה מהם. אם כל שבעת מליוני היהודים דוברי העברית יגלו מ"פלשתינה" – כפי שארץ ישראל מכונה בפי מארגני הכנס, סביר להניח שדור אחד לפחות עוד ימשיך לכתוב בעברית, אולי שניים. ויהיה גם קהל של קוראי עברית, לבטח יותר מקהל קוראי האידיש גם לפני השואה.

מה שמביא אותי לסוגיית "הקהל". אין ספק שמי שכותב מכוון לקהל, והיה מעדיף קהל גדול על פני קהל קטן. הבעיה של כותבי היידיש, למדתי בכנס, שעל אף השפה המשותפת לחלקי הפזורה השונים (שלא הייתה ממש זהה) הרי עולם החוויות וההתנסות השונה כל כך של היהודים בכל אזור גיאוגרפי גרם לעתים לחוסר קבלה של ספרות אידית באזורים אחרים של הפזורה. לא כל יצירה ספרותית מצליחה להתעלות מעל המאפיינים המקומיים שלה ולהיות אוניברסלית, להדהד בקרב קהל קוראים שלא חולק את עולמו של הכותב. מאותה סיבה ממש, לא רבות היצירות השורדות את מבחן הזמן. לא רק בגלל שהשפה משתנה, אלא גם בגלל שעולם הקוראים הולך ומתרחק עם חלוף הזמן מעולמו של הכותב ובני זמנו. (היידגר כתב על זה ב"מקורה של יצירת האמנות" שם הוא כינה את זה "מות עבודת האמנות".)

בכל אופן, כותב המכוון לקהל גדול מזה של המקום בו הוא גר, מזומנת לו כיום, כשפה שניה, האנגלית, כשפה עולמית כפי שלא הייתה קיימת מעולם. כג'וזף קונרד או וולדימיר נבוקוב בזמנם הוא יכול לכתוב באנגלית. קל וחומר לאלו הכותבים למדיום אלקטרוני, שבו השפה השולטת היא אנגלית, ורוב הקוראים יגיעו בלי קשר למיקומם הגיאוגרפי ובזמנים כלשהם בעתיד, בדרך כלל דרך מנוע חיפוש כזה (של גוגל) או אחר (יש עדיין אחר?).

ובלי שום קשר לכנס, חשבתי שלפחות בבלוג שלי, שאותו אני כותב בעברית, אחרי עשרים שנים ויותר בעולם ההיי-טק בו כתבתי רק באנגלית, רוב הקוראים מגיעים עם הזמן, בחיפושים אקראיים, לא בסמיכות זמנים למועד בו אני מפרסם פוסט כזה או אחר. העברית מצד שני, מגבילה את קהל הקוראים שלי לאזור גיאוגרפי מצומצם: "פלשתינה". וורדפרס מראה לי מאיפה בעולם מגיעים הקוראים, וחוץ מקורא ישראלי אחד בקוריאה ואחת בבולגריה עליהם אני יודע, הרוב המוחלט של קהל הקוראים בעברית הם מישראל. אין באמת כיום "עברית עולמית", גם אם לוקחים בחשבון את ספרו זוכה פרס ספיר של רובי נמדר שנכתב בניו-יורק על ידי ישראלי לשעבר (לא רע).

אבל אני גם חייב להודות שרוב הקוראים העתידיים הללו מגיעים למתכונים הטבעוניים שפרסמתי ופחות להגיגי על עניינים שונים, אבל ככה זה – אם אתה רוצה קהל קוראים גדול, כתוב ספר בישול.

 

Bildung

כנער, קראתי את "הר הקסמים" של תומאס מאן תוך כמה ימים, ויש לי זיכרון עמום שהוא עשה עלי רושם אדיר. ומאז, אני מנסה שוב ושוב לחזור אליו ולקרוא אותו עד סופו, ללא הצלחה עד כה. אני בערך בשליש חלק ב.

עמיהוד גלעד, כיום כבר אמריטוס, לימד סמינר בחוג לפילוסופיה על "ספרות ופילוסופיה" שאת רובו הוא הקדיש ל"הר הקסמים", פרשתי מהסמינר בעיקר כי הוא התעקש שהמשתתפים ישלמו כולם שכר לימוד, (לשומעים חפשיים הוא כלל לא זניח – המדיניות שלי גורסת שאני משלם רק עבור קורסים שיסגרו אם לא יהיו מספיק שומעים רשומים, ולא חסרים כאלה.)

חוץ מזה, לא התלהבתי מהמרצה, על אף העברית המשובחת שלו והיות זו ההזדמנות האחרונה ללמוד אצלו לפני פרישתו. גם לא חשבתי שריאלי לקרוא את כל 750 עמודי הספר במהלך כמה שבועות תוך כדי הסמינר, כפי שהמרצה ציפה ואף הניח – ציפייה שלדעתי לא התמלאה אפילו לא אצל אחד מהמשתתפים, אבל בלי לקרוא את החומר , סמינר כזה הוא ממילא די עקר, והמרצה הניח קריאה של כעשרה ספרים עבי כרס במהלך הסמינר (שהיה שנתי, לפחות).

בגיל 17, אז הייתי מן הסתם גם גומר את הספר ביומיים, וגם זוכר כל מילה.  לא היום.

גם מהעברית של תרגום הספר, אני לא מתלהב בקריאה הנוכחית. הספר ממש זקוק לתרגום מחודש, שיציל אותו עבור הקורא העברי. אבל אני יכול לנחש מה גרם לספר לתפוס חלק כה גדול מהסמינר ההוא – בדיוק הקטע שקשה לי לצלוח כרגע: החלק של הספר בו גיבור הספר, הנס קסטורפ, מאזין בשקיקה לוויכוח הסוער בין ליאו נפטא, היהודי המומר, כומר ישועי חולה שחפת, וסטמבריני, "הומניסטן" איטלקי (חולה שחפת כמובן, זה מה שמביא את כולם לדאבוס), דו שיח שדרכו מנסה הסופר לדברר את דבר הקידמה והנאורות, כשהוא מציב כנגד הדובר שלה סטמבריני, את נפטא, כ"איש קש" עם טיעונים מגוחכים לגמרי הלקוחים ישירות מהחלקים החשוכים ביותר של הנצרות בימי הביניים.

יש בי אי נחת גובר והולך מהתפקיד של הנס קסטורפ, שהקטע הזה בספר אמור לתאר את תהליך ה"בילדונג" שלו, "חניכה" נדמה לי שהוא תרגום אפשרי.

מוויקיפדיה: בילדונג (בגרמנית: Bildung) הוא מושג בשפה ותרבות הגרמנית שמשמעו עיצוב עצמי בעזרת חינוך ותרבות גבוהה. מושג הבילדונג היה מרכזי בקרב הבורגנות והאינטליגנציה הגרמנים במשך שנים רבות. תפיסה זאת רואה בחינוך לא רק שינון ולמידה אלא עיצוב האישיות של האדם בעזרת המטען התרבותי והספרותי שמונחל לו על ידי הדורות הקודמים.

לאורך כל החלק הזה בספר, שבו הנס כביכול עובר "בילדונג", הנס קסטורפ מוצג שוב ושוב באור מגוחך, בכל פעם שהוא מנסה להתערב בוויכוח בין הישועי להומניסטן. בכל פעם שהוא פותח את הפה, (ומדבר באמת שטויות…), שני אלו פחות או יותר מחליפים ביניהם מבט מלגלג, משתיקים אותו או מתעלמים ממנו, וממשיכים הלאה בוויכוח ביניהם. שהוא בעצם וויכוח עקר  – הם מדברים בשתי "שפות" שונות לגמרי.

באחד הימים האחרונים, נפל לי האסימון (דיסקת מתכת עגולה עם חור באמצעה, אמצעי תשלום לטלפונים ציבוריים (היה פעם מוסד כזה) המחוברים לחוט (היו פעם כאלה)).  הבנתי למה החלק הזה בספר טורד את מנוחתי: כי בעצם, אני הנס קסטורפ, ואני לא אוהב את המראה המוצבת לפניי

אני הנס קסטורפ: אינגיינר, דילטנט, מדבר שטויות, פורש מהחיים. אני קורא בספר את תיאורי השיחות מהן הנס קסטורפ מנסה להיות חלק, ומדמיין לעצמי איך אני נשמע, למשל על ידי הקהילה הדוברת את "שיח הפילוסופיה", כשאני פותח את הפה ושואל שאלה או מגיב, בסמינר לפילוסופיה קונטיננטלית (כיום במוזיאון תל אביב). אל תבינו אותי נכון, כולם שם נחמדים, ואת המבטים המלגלגים הם מצניעים לא רע, ועדיין, כשאני שומע משתתף אחר שם, נקרא לו ק., מישהו שאפילו יותר "קסטורפ" ממני, וגם שואל יותר, אני יכול לדמיין איך "הם" שומעים אותי.

לא שזה עוצר אותי מלפתוח את הפה פה ושם. ולראיה, הבלוג הזה, שבו אני כותב על המון דברים שבהם אני נשמע לגמרי "קסטורפ" למי ש"מבפנים" (לדוגמה: הקטע מ"המצב הפוסטמודרני" של ליוטאר, בו אני הולך לעסוק מיד) אבל עם הזמן, שם בסמינר אני יותר ויותר יושב בשקט, יותר מאזין ופחות מדבר. ויותר ויותר שם לב עד כמה אנשי הקהילה, הדוברים הרהוטים של השיח, מעדיפים לתת את רשות הדיבור לאנשי הקהילה האחרים. אני בהחלט מבין אותם.

לא ברור בספר אם הנס קסטורפ נמצא שם על ההר בגלל שהוא באמת חולה (הוא הגיע רק כדי לבקר את בן דודו) או כי סוג החיים הזה מתאים לו: לא לעבוד, לנשום אוויר צח, לאכול טוב, לנוח הרבה, ולרכוש אוסף אקראי ולא מסודר של ידיעות שיקנו לו "בילדונג" – לרכוש ידע שיהפוך אותו למישהו "יותר טוב". היום היו קוראים לזה אולי "רכישת הון סימבולי".

כמוהו כמוני. גם אני לא עובד, לא ברור האם בגלל שאני לא "יכול" לעבוד (אין בהייטק כמעט אנשים בגילי) או בגלל שאני פשוט יכול להרשות זאת לעצמי. בניגוד אליו, הייתי "אינג'ינר" מספיק שנים ונמאס לי. עוד בניגוד אליו, אני גם לא נושם אוויר צח – אני גר בחיפה ולא בדאבוס.  כמוהו, אני אוכל טוב, טבעוני אפילו. כמוהו, אני גם נח, פחות ממנו, אבל שנת צהריים של 40 דקות אני מפרגן לעצמי.

וכמו הנס קסטורפ, אני עסוק ב"בילדונג". כבר חמש שנים אני "מרחיב דעת" ב"מדעי" הרוח (Humanities נשמע לי הרבה יותר טוב), בצורה לגמרי אקראית ולא שיטתית. בעיקר כשומע "חפשי" בהרצאות באוניברסיטאות השונות. הרבה פחות מדי, בקריאה עצמית (צריך לזה הרבה יותר משמעת) שזו צורת לימוד הרבה יותר יעילה, וכתיבה – צורת לימוד עוד יותר יעילה.

אבל בניגוד להנס קסטורפ, אני לא חושב שרכישת הידע חשובה לעיצוב רוחי או אישיותי. גם בגלל שבגילי כבר מאוחר מדי לכך, וגם בגלל שכנראה הפנמתי את "המצב הפוסטמודרני". או כמו שליוטאר אומר את זה (הבטחתי, ולכן אקיים..) כשהוא מדבר על אופי הידע במה שהוא מכנה "חברות ממוחשבות", בפרק הראשון של הספר דנן:ליוטאר-003

אכן, המחשבה שרכישת הידע היא חלק משמעותי ב"עיצוב הרוח" (כפי ש"בילדונג" תורגם כאן), או עיצוב האישיות, המחשבה הזו היא כבר לגמרי "פאסה".

מצד שני, לא השתכנעתי שליוטאר רואה את העתיד נכוחה (מסוף שנות השבעים), שהידע מיוצר ויווצר על מנת להימכר. בתפנית שאיש לא צפה מראש (עד כמה שאני יודע), החברות הרב לאומיות הגדולות ביותר, כמו גוגל או פייסבוק, וגם Apple במידה רבה, עושות את כספן לא מיצור ידע, אלא מהנגשת הידע שמייצרים אחרים ,לרוב לגמרי בלי תמורה.

כמו למשל הבלוג הזה, אם אפשר לקרוא למה שנכתב כאן "ידע".

וגם לא השתכנעתי שהחברות הרב לאומיות, כפי שצופה ליוטאר, ירוקנו ממשמעות את מדינות הלאום. נכון ששלדון האדלסון ויצחק תשובה מנהלים את נתניהו, אבל עדיין, נותר הרבה (יותר מדי לטעמי) "לאום", במדינות הלאום. כן, דופקים אותנו כלכלית מכל צד, גונבים את משאבי הארץ ומרעילים לנו הן את האוויר והן את האווירה, אבל להגיד שהחברות הרב לאומיות נטרלו את הלאומיות/לאומנות? נו.

הדרך

הגעתי סוף סוף לקרוא את "הדרך" של קורמאק מקארתי, וגמרתי אותו ביומיים, עם חלומות בלהה בהשראתו בלילה שבין שני הימים האלה. כתוב לעילא ולעילא, מדכא להחריד. הסוף הטוב כביכול (לא אגלה…) נראה לי קצת מודבק. אם העולם נגמר, אז נגמר, זהו. לא?

אבל הספר ממש שווה קריאה, אם האַפור לא מכביד עליכם יתר על המידה. התרגום אמנם קצת יצירתי יתר על המידה לטעמי, ואני חושד שחלק מהמילים בגרסה העברית הם תחדישים של אמיר צוקרמן, המתרגם. כמו למשל הכביש ש"התפסג", תרגום של מה שאני מנחש היה the road crested.

תוך קריאת הספר הייתה לי לא אחת הרגשה שאני צופה בסרט. העולם מתואר בו בצבעים על כך חיים – אפורים כל כך מתים בעצם (אפור הוא כנראה המילה השכיחה בספר) שלא הופעתי לגלות עכשיו, תוך כתיבה שאכן נעשה סרט על פי הספר, שזכה לפחות תהודה מהספר, אולי משהו מתאים לצפייה ביום הכיפורים המשמש ובא.

יש קצת משהו לא לוגי בעולם בו מתו כל בעלי החיים, כל הדגים וכל הצמחים אבל מספר בני אדם שרדו, אבל זה רק כי אני אוהב לנטפק (מלשון nitpicking).
גם העומק הפילוסופי שעליו מעיד גב הספר אולי הוחמץ על ידי, ועדיין, בעמוד 137 בתרגום העברי, נתקלתי בפסקה מצמררת שבה הגיבור, האב ההולך עם בנו בדרך לשום מקום בעצם, נזכר בזמן כלשהו אחרי החורבן בו הוא עומד בספריה, שכל הספרים בה הושלכו מהמדפים בחמת זעם. הוא אוחז באחד הספרים, וחושב ש"ערכו של הדבר הפעוט ביותר מושתת על עולם שעתיד לבוא". "זה הפתיע אותו שהחלל שתפסו הדברים האלה הוא ציפייה כשלעצמו".

עמוק.

הספר אכן מצליח לברוא עולם, שבו המוות כבר לא נותן משמעות לחיים. בניגוד להוגים כמו היידגר, הכותב על "היות מול המוות" כמצב קיומי שבו יש לבחירות שלנו משמעות, שיכולה להיות אותנטית, או לא, אבל המוות הבטוח,  והמודעות היומיומית לסופיות של החיים מקנים לחיים משמעות.

בעולם שבורא מקארתי, שבו הכל כבר מת מזמן וזמנם של השורדים קצוב, יכולתי להזדהות יותר עם אמו של הילד, המתאבדת זמן מה אחרי החורבן, לפני שהאב ובנו יוצאים לדרך, מאשר עם הדשדוש חסר התכלית של האב ובנו בדרכים, אל מקום יותר חם, אבל מקום שגם בו הכל כבר מת. אני לא רואה טעם לחיות בעולם כזה, שבו המזון היחידי שנותר לשורדים הוא או שימורים מלפני החורבן, או בשר אדם.

אולי זו המסקנה שלי מהספר. שבעצם, לא המוות הוא המקנה משמעות לחיים, אלא העולם שבו אדם חי והאופק הפתוח לפניו בעולם זה, עד למוות. בספר, זהו עולם של קור, אכזריות ורעב. יש אמנם את החום והאהבה מכמירי הלב בין הגבר לילד, אבל הגבר יודע שהוא הולך למות תוך זמן לא רב, ולהשאיר את ילדו כטרף למאכל לשורדים האחרים. האם זה מצדיק את רצונו להמשיך ולמשוך את זה עוד קצת ועוד קצת, כנגד כל הסיכויים?

קשה לדעת. זה קצת כמו שאני מסתכל אל אבא שלי, שזכרונו, מי שהוא, הולך ונמוג. אני אומר לעצמי שלא הייתי רוצה לחיות במצב כזה. אבל אני בטוח שאבא שלי, שאמנם לא חושב על זה במודע, רצונו עז להמשיך ולחיות. כאילו לחיים עצמם יש משמעות משלהם, בלי קשר לתנאיהם. אבל יתכן שבמקרה של אבא שלי, ושל זקנה בכלל, השינוי הוא כה רציף שאין בעצם שום נקודה המכריחה אותך לעצור לחשוב "האם עברתי את הסף שאחריו כבר לא כדאי להמשיך?". מחלה קשה, בעיקר אם היא מלווה בכאבים, היא סף שכזה.

סוף העולם, כפי ש"הדרך" מתאר, גם הוא סף כזה.

2X

לפני כמה ימים נסעתי לירושלים לראות את בני הלומד שם, חזיון נפרץ פחות אפילו מהשלג שם. וגם בתקווה להצליח סוף סוף לטפס על מיצב ה Big Bamboo אשר בגן הפסלים של מוזיאון ישראל, מיצב שכבר ראיתי עותק שלו בעבר ברומא, אך שם, רוחות מנעו ממני לעלות עליו וראיתי גם כאן בעבר ושוב לא יכולתי לעלות עליו (גשם). DSC07947

ובאותה הזדמנות, נפגשתי (בעולם הפיזי!) עם אחת הקוראות (יש גם קוראים, אבל פחות. אני חושב שגברים בכלל קוראים פחות,) של הבלוג. פרצתי את גבולות העולם הווירטואלי, משהו שלא קורה לי מספיק.

וקיבלתי ממנה שי: ספר שכתבה: "על אחת כמה וכמה", ספר העוסק בכפילים (זמין לקריאה ברשות המחברת כאן). בספר זה, אלו כפילים שמופיעים יום אחד בחייה של משפחה אחת, כפילים של כל בני המשפחה הזהים להם במראה ובזיכרונות. אבל מרגע הופעתם, תודעתם מתחילה להתפצל זה מזה – הם פשוט חווים דברים שונים. עם הזמן גם מראם מתחיל להשתנות, גם הוא עקב הנסיבות השונות. עקב מה שנקרא ה"קונטינגנטיות". ויש גם חלק שני לספר, סדרת אפוריזמים מרתקת של סוגיות הכפילות, בכוכב לכת אחר, הדומה לשלנו בפרטיו, אבל שם מופיעים כפילים.

הכפילים בספר קצת מזכירים את הילדים שלנו. כשהם קטנים, עולם ההתנסויות שלהם מוכל בשלנו, והגנים שלהם כולם שלנו, פרט למוטציות שרובן שוליות. עם הזמן, הם צוברים חוויות ששונות מאלו שלנו ואט אט מידת החפיפה בינינו הולכת וקטנה, במיוחד אחרי שהם עוזבים את הבית. הדמיון הפיזי דווקא גדל כלל שהם מתבגרים, אבל גם אנחנו לא נשארים במקום, ולכן  אם יש דמיון פיזי, הוא לאיך שנראינו, לא לאיך שאנו נראים כעת.

אבל סוג הכפילות בספר, לא פותר את בעייתי שהיא: איך לעזאזל להיות במספר מקומות באותו זמן. כבר קיטרתי על זה פעם פה.

לוח השנה שלי (אני משתמש בזה של גוגל כדי לנהל את חיי) מלא וגדוש באירועים חופפים שבכולם הייתי רוצה להיות, (סקרנות כפייתית?) אבל כשמגיע הזמן אני נאלץ בכאב לב לבחור באחד מהם.

אם היה לי כפיל כמו זה המתואר בספר, הנראה בדיוק כמוני, זה לא היה פותר את בעייתי – לא הייתי יכול להיות בשני מקומות בו זמנית – פשוט כי אנשים היו  שמים לב שיש שניים ממני (אבל אולי, אם זה היה מקובל, אז לא נורא, כי להיפגש עם כל אחד מאיתנו היה אותו דבר.)

בספר, אחד מהשניים תמיד מסתתר בבית, עד שהם עוברים לערים נפרדות. חוץ מזה, הכפילים בספר חולקים זה עם זה את חוויותיהם רק בעל פה. הכפיל שהייתי רוצה שיהיה לי, הייתי רוצה שחוויותיו יהיו חוויותיי, זיכרונותיו יהיו זיכרונותי, הנאותיו יהיו הנאותי, ובצורה בלתי אמצעית, ללא השהיה, מיד. לבטח לא באמצעות ערוץ שידור כה חלקי ופגום כמו שפה.

אז הכפיל האידאלי מבחינתי חולק אתי (ואני איתו) את התנסויותיו מיד ובאופן מלא. שניינו חווים בו זמנית את אותם הדברים, שהם תוצאת סכום הדברים (השונים) שאנחנו נחשפים אליהם.

חוץ מזה, הכפיל שלו  לא צריך שיראה כמוני. למעשה, עדיף שיהיה שונה ממני, גם במראהו, ככל האפשר, כדי שאוכל דרכו להתנסות בדברים שלא הייתי יכול להתנסות בהם בעצמי. כפיל אידאלי עדיף שיהיה אחר, ואין אחרות יותר אחרת מבת המין השני – כנראה שהייתי מעדיף שהכפיל שלי יהיה אשה. עדיף בגיל הפוריות, כי הריון ולידה (כן, כולל הכאבים) היא משהו שאין לי סיכוי לחוות, לא משנה עד כמה אגדוש את לוח השנה שלי.

אבל מצד שני, אם אני והכפילה שלי חווים את אותם הדברים, כל הזמן, מה יישאר מהאחֵרוּת לה אני שואף? יישאר המראה החיצוני השונה, המין השונה, אולי צבע העור, הגיל, אבל "בפנוכו" נתחיל להתעניין באותם הדברים, ולרצות לעשות את אותם הדברים, וכך עולמנו יתחיל להצטמצם אט אט לזה של אדם אחד.

אז אולי הפתרון הוא לא להישאר עם כפיל קבוע. אולי צריך מין משרד שידוכי כפילים, שבו אנשים יבחרו לעצמם מישהי/ו שהיו רוצים לשתף אתו תודעה, יתחברו אליו בקשר תודעה דו-כיווני ושיתופי מלא, ויישארו אתה/ו כל זמן שהם מרגישים שהם עדיין מספיק שונים. כשהם יתחילו לחשוב אותו דבר, כמו איזה זוג נשוי אחרי 30 שנה (מה שעוד לא קרה במקרה שלי, אני חושב, אחרי יותר מ 30 שנה…) אז הם יפרדו יפה, כשכל אחד לוקח אתו 2X זכרונות וחוויות, ואו שישארו לבד, או שישתדכו תודעתית למישהו אחר/ת.

אני מודה שלא חשבתי על הדברים באותה מידה של יסודיות כמו המחברת של הספר מעלה, אבל הנה כמה דברים: הכפיל שלי, השונה ממני הן במראהו והן במאפיינים אחרים, יהיה מן הסתם אוטונומי לגמרי, וטוב שכך. לא אוכל מן הסתם לשגר אותו למקומות שבהם הייתי רוצה להיות, אבל אם הוא אדם מעניין, גם הדברים בהם יתנסה יהיו כנראה מסוג הדברים שעליהם אולי לא הייתי חושב.

אבל אם היינו רוצים שנינו להיות באותו מקום, היינו יכולים לשלוח רק אחד, והשני היה הולך למקום אחר באותו הזמן. בעצם, גם בזמנים אחרים. נאמר שחשקה נפש שנינו בהופעה של עידן רייכל; יכולים היינו ללכת להופעות שונות, כי כל הופעה חיה היא שונה קצת, אבל כנראה שלא היינו עושים זאת, כמו שרוב האנשים היו מסתפקים בהופעה אחת, אלא אם הם אוהדים שרופים, כמו מישהו שעבדתי אתו פעם שהולך לכל הופעה של מטאליקה – בעולם!  כי החוויה שלי אם הייתי הולך נאמר להופעה של עידן רייכל לא הייתה שונה במאום לו הכפילה שלי הייתה זו שהולכת להופעה ולא אני.

אפשר לשאול – למה הייתה רוצה רק כפיל אחד? למה לא שניים? עשרה? כל האנושות? רק יצורי אנוש באים בחשבון? אני מת מסקרנות לדעת לעתים מה עובר בראש של חתול למשל. או נשר, או דולפין.

אז ככה – גם שניים זה לא פשוט. כי אם כל אחד מהשניים מכיל את תודעתו שלו יחד עם תודעת האחר, מי הוא באמת? מה הזהות שלו?  אולי הכפיל האידאלי הוא זה שהייתי יכול לסנן, ולחלוק אתו רק מה שמתאים לי. אבל עם כפיל שכזה, הייתי שוב כלוא באוסף הדברים שעברי היה גורם לי לחשוב שמתאימים לי, ולא הייתי מצליח לפרוץ את מה שהיידגר (כן, גם כאן) מכנה ה"מושלכות" שלי – האופן בו עברי משליך אותי להווה וחושף בפני אפשרויות עתידיות כאלה אך לא אחרות.

אל נא תלך ברוך

בInterstellar – סרטו החדש (והמצוין) של כריסטופר נולן, יש שימוש אפקטיבי בשיר של דילן תומס בשם Do not go gentle into that good night. התרגשתי.

Do not go gentle into that good night,
Old age should burn and rave at close of day;
Rage, rage against the dying of the light.

Though wise men at their end know dark is right,
Because their words had forked no lightning they
Do not go gentle into that good night.

Good men, the last wave by, crying how bright
Their frail deeds might have danced in a green bay,
Rage, rage against the dying of the light.

Wild men who caught and sang the sun in flight,
And learn, too late, they grieved it on its way,
Do not go gentle into that good night.

Grave men, near death, who see with blinding sight
Blind eyes could blaze like meteors and be gay,
Rage, rage against the dying of the light.

And you, my father, there on that sad height,
Curse, bless, me now with your fierce tears, I pray.
Do not go gentle into that good night.
Rage, rage against the dying of the light.

אני חושד שיש קשר בין העובדה שהתרגשתי עד כדי כך מהשיר, לזה בשבוע הבא אהיה בן שישים. אבל אני לא היחידי שהשיר עושה לו משהו. בני כל הגילים. אפילו אריאל, בנו של ידידי צביקה, הלך ובדק את כל שמונת  (!) התרגומים הקיימים של השיר, ולאחר שלא נשאו חן בעיניו, הוסיף להם תרגום משלו:

 אל-נא תלך שקט אל טוּב ליל-שחור

אל-נא תלך שקט אל טוּב ליל-שחור
על רוב-שנים לבעור לסעור בערוב היום;
זעם-נא, זעם למול דעיכת האור.

אף אם ידעו חכמים לעת סופם כי לאופל טיב נאור,
יען כי לא היכה ברקים דברם הלוא הם
אינם הולכים בשקט אל ליל-השחור.

אנשים טובים, בנפנוף אחרון, זועקים איכה נְהור
מעשיהם הקלושים לו חולל במפרץ ירוק-תהום,
זעמו-נא, זעמו למול דעיכת האור.

אנשי-פרא שלכדו ושרו את השמש במעוף-ציפור,
ולמעשה ספדו לו בעוברו, כך נוכחו פתאום
אל תלכו שקטים אל טוּב ליל-שחור.

אנשי-קֶדֶר, על סף-מוות, שרואים בלא מאור
אף עיניים סומות תזהרנה ככוכבים-נופלים, בגאון,
זעמו-נא, זעמו למול דעיכת האור.

ואתה, אבי, שם בעצב רום שמי-צחור,
אנא, קללני אף ברכני בדמעותיך איום
אל-נא תלך שקט אל טוּב ליל-שחור.
זעם-נא, זעם למול דעיכת האור.

תרגום: אריאל אפל

והנה עוד שלושה תרגומים:10408118_10152966544093819_6807835130714773976_n 10801751_10152966544398819_3220303315311830886_n 10985368_10152966544743819_3704547075210157546_n

דמיון משפחתי

סוף סוף קראתי את "היסטוריה קטנה של הצילום", ספרון כחוש בהוצאת בבל ובו מאמר של וולטר בנימין ומאמר של אריאלה אזולאי על המאמר של וולטר בנימין. ספרון שקניתי מזמן אבל עד כה, ללא הלחץ של פגישת קבוצת הקריאה, "טרם הספיקותי לעיין בו".

אפילו קראתי אותו פעמיים, כי את הכתיבה הסתומה במתכוון של בנימין (ועוד בתרגום ממש גרוע) אי אפשר לצלוח בפעם אחת, וגם לא כדאי. בהשוואה אליו, הטקסט של אזולאי, שגם היא כותבת "קשה" לא פעם, היה שיא הבהירות.חוץ מזה, דורון (הבן) שהנחה הפעם את הפגישה של קבוצת הקריאה שלנו (של טקסטים הקשורים לאמנות, שבה יש גם את "דורון הבת") לקח את העסק מאד ברצינות, אז לבטח שלא יכולתי לחפף.

רציתי לכתוב על שלושת השילושים שאריאלה אזולאי מוצאת אצל בנימין בכתביו השונים, על "הדמיון המשפחתי" ביניהם, ולבדוק האם יש גם דמיון לשילושים אחרים, דווקא לא דתיים, המספר שלוש הוא קצת מוזר לבסס עליו המשגות, אבל העובדה שגם בדת ההינדית וגם בנוצרית יש שילוש מראה שמשהו במספר הזה "משדר איזון". בכל זאת, משולש הוא המצולע הפשוט ביותר שיכול "לתפוס שטח" ולכן יש לו בסיס.

אז מהם השילושים שאזולאי מזכירה: הראשון, בהקשר של "היסטוריה קטנה של.." הוא השילוש בין התצלום, הטקסט שמלווה אותו (שמקרה של צילום עיתונאי יכול להיות כתבה שלמה) ואקט המסירה של  "מה שהיה שם" באותו המקום ובאותו הזמן שבו התרחש אקט "הצילום", שבנימין מפריד מושגית בינו לבין "התצלום". אז זה שילוש אחד: תצלום, טקסט, מסירה.

השילוש השני מקורו ב"יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", מסה אחרת של בנימין שאותה כבר קראנו בעבר בקבוצת הקריאה, ושאולי יש מקום לחזור ולקרוא אותה (בעצם כמעט כמו כל טקסט שכבר קראנו). השילוש שם הוא היצירה ה"חד פעמית", למשל ציור, היצירה הניתנת לשעתוק, כמו למשל הצילום, אבל בעצם גם תחריט, ו"המסורת" כשהמסורת אצל בנימין היא לא מה שהיה אלא מה שנמסר מדור לדור על פני ההיסטוריה. המסורת היא אקט נשנה ונמשך של מסירה. מה שבנימין אומר בין היתר הוא שהצילום הוא כן חלק ממסורת, מסורת של אמנות שכן ניתנת לשעתוק.

והשילוש השלישי מקורו בטקסט של בנימין בשם "משימתו של המתרגם" שבעברית נמצא בספרון בשם "נפתולי בבל", יחד עם הטקסט של דרידה ה"מפרק" את זה של בנימין וטקסט של מיכל בן נפתלי הכותבת על שניהם (מדהים איך ברסלינג יודעים לעשות ספר ממאמר אחד קצר, או שניים.). שם, השילוש הוא הטקסט בשפת המקור, הטקסט המתורגם לשפה אחרת וה"לשון האידאלית", שתרגומים חוזרים ונשנים לשפות שונות יחוללו, אי שם בסוף הימים. זו הלשון האידאלית שבה לא יהיו אי הבנות בין דובר לשומע שדרידה לוקח לימים שלפני הרס מגדל בבל, אבל בנימין לא רואה בעבר, אלא אי שם בעתיד. שפה שאפשר רק להתקרב אליה אסימפטוטית. כמטפורה, הלשון האידאלית היא אותו כד קדמון שנשבר, שטקסט ספציפי ותרגומו הם אך שני שברים קטנטנים שלו, וכל תרגום נוסף חושף עוד שבר עד שפעם בעתיד, אפשר יהיה להדביק בחזרה את הכד. אבל הכד הוא לא קדמוני, הוא לא ישוחזר הכד, על פי בנימין, מיוצר. בלשון העתידית המדומיינת של בנימין כבר לא יהיה לא Différance ולא Le Différend, שני מושגים שלהבדל ביניהם התייחסתי כאן.

בדומה, על פי אותה מטפורה, התצלום והטקסט המלווה אותו, גם הם שני שברים של כד, חלקים של "המסירה", של פעולת ההעברה של מה שהיה שלם בזמן הצילום. אצל אזולאי, החלק השלישי, המסירה, הוא לא "מה שהיה שם" אלא דווקא "מה שלא נמסר", מה שנפל ונשמט ברווח בין המקור, התצלום והטקסט. וברור גם למה היא לוקחת את זה לשם. כי משם אפשר להמשיך לתמה שבה היא עוסקת – בחובתו האתית של הצופה להתאמץ ולהשלים את החלקים החסרים בפעולת המסירה, להבין מה היה שם "באמת" כאשר צולם למשל התצלום מטה.אייזנר

חלק מהקסם בכתיבתו של בנימין הוא האופן המעורפל של כתיבתו, המאפשר להרבה מאד אנשים "לקחת את זה" לאן שהם רוצים, לייחס לבנימין, ענק אינטלקטואלי, את המקור של מה שהם רוצים להגיד. מאפשר לאנשים "לשבת על כתפי ענקים", גם אם ענקים אלה לא היו תורמים את כתפיהם לעניין. אז כך אעשה גם אני. לדעתי התצלום והטקסט, יחד עם כל סוג אחר של meta-data שאנו צוברים על אקט הצילום (גם זמן, מיקום גיאוגרפי, זמן חשיפה, צמצם, ISO, דברים טכניים שכאלה, רלוונטיים) הם אכן שברים שהדבקתם יחד תשאף לשחזר את הרגע ההוא. היש השלישי לדעתי הוא לא לשון החוסר אלא הדבר עצמו, שאליו ניתן לשאוף אך אסימפטוטית (קרי – להיפגש עמו באינסוף).

כתבתי בעבר על מושג "העולם" כפי שהוא מופיע במספר סוגי שיח שונים, בשדות סמוכים ומשיקים כמו פסיכואנליזה, פילוסופיה, סוציולוגיה ועוד. אחד המגיבים שלח אותי לחקור מושגים דומים אצל וויטגנשטיין , וכך יצא שדיברתי עם ידידתי רחל ש"קצת מבינה בוויטגנשטיין" (כמו: סיימה דוקטורט עליו וכתבה ספר) והיא האירה את עיני שב"וויטגנשטיינית", השיחים השונים בדיסציפלינות השונות מתמפים למה שהוא היה קורא "משחקי לשון", ושלדמיון המושגי הניכר בין מונחים מהדיסציפלינות השונות הוא היה משתמש במונח "דמיון משפחתי".

אפשר גם לטעון שבין שלושת סוגי השילוש שאזולאי מתארת אצל בנימין יש דמיון משפחתי, אבל הדמיון בין זה של "השעתוק הטכני" ו"היסטוריה קטנה של הצילום" הוא די מאולץ, ויש בו בעצם רק את הקשר המושגי בין "מסורת", היש השלישי ב "השעתוק הטכני" ו"המסירה" היש השלישי ב"היסטוריה קטנה של הצילום. גם זה שבין הצילום לתרגום, כושל לדעתי בפער שבין שאיפת התרגום אל לשון העתיד ושאיפת הצילום אל לכידת העבר.

ומצד שני כן מצאתי דמיון משפחתי בין השילוש של "היסטוריה קטנה של הצילום" לשלושת המדרגים של ז'אק לאקאן, עוד הוגה שהערפול הוא חלק משמעותי וחשוב ב"כתיבתו" (בעצם בעיקר בכתיבת תלמידיו שרשמו מפיו את דבריו בסמינרים השונים). אפשר לטעון שמה שהיה שם "באמת" במקום ובזמן של פעולת הצילום מתמפה למשלב "הממשי" אצל לאקאן, הטקסט המלווה את התצלום ממוקם במשלב "הסימבולי" בעוד התצלום עצמו שוכן חלקו במשלב "המדומיין" (הדברים החשובים אך החמקמקים שבו) והן במשלב "הסימבולי" ("השפה הצילומית", וגם מוסכמות חזותיות הנובעות חלקן מאילוצים טכניים של תהליך הצילום).

ובהערת אגב (שאולי תתפתח לרשומה משל עצמה), סוגי צילום כמו אותן מצלמות האבטחה המצלמות כל הזמן, וכמעט מכל זווית מקום מסוים, מנסות לשלול מתהליך הצילום את הפן של "הרגע הספציפי" , שמעלים מתהליך "המסירה" את הזמנים האחרים שלא צולמו. (לא שאי אפשר, אם מאד רוצים, להתעלם ממה שמצולם – עובדה שאת רצח שני הנערים בביתוניה "לא הצליחו" לפענח)  ומצלמה כמו זו של Lytro, בטכנולוגיה של light field, מנסה לשלול מתהליך המסירה את בחירת המיקוד הספציפי ומאפשרת לצופה להחליט בעצמו מה חשוב שיהיה בפוקוס בתמונה ומה לא. האם זה משנה מהותית את מה שבנימין אומר? לא באמת, כי לא משנה עד כמה תתקדם הטכנולוגיה, הפער, החֶסֶר, האובייקט הקטן a בלשונו של לאקאן, תמיד יישאר שם. הוא מהותית בלתי ניתן להעלמה.

מה שמחזיר אותי ללשון האידאלית של בנימין במסתו על התרגום. הלשון האידאלית שבה כבר לא יהיו פערי הבנה. בנימין לא באמת רואה עתיד שבו לא יהיו פערי שפה, רק עתיד שבו הם יקטנו אט אט עד שכמעט ייעלמו. אלא שכפי שליוטאר מסביר לנו כל עוד יש פערי כוח, יש פערי הבנה.

יש לדעתי דמיון משפחתי בין השילוש של בנימין של: מקור, תרגום ולשון אידאלית לשילוש ההגליאני של: תזה, אנטי תזה וסינתזה. אמנם בנימין, בניגוד להֶגֶל לא חושב שהלשון האידאלית, הסינתזה של סך הטקסטים המקוריים ואוסף תרגומיהם האינסופי, תגיע בימיו או בזמן ספציפי כלשהו. הֶגֶל בניגוד אליו באמת חשב שבימיו הגיעה ההיסטוריה אל סופה, שהתהליך של תזה, אנטי-תזה המוצבת כנגדה, ותהליך הסינתזה שיוצר משניהם את התזה הבאה, הסתיים בימיו (הו, כמה היבריס, כל אלו המבשרים על קץ זה ומות זה. למה עכשיו דווקא, במטותא?)

אבל, תרגום ראוי על פי בנימין הוא לא כזה המנסה לשכפל את הטקסט המתורגם אלא כזה המנסה "להרוס" אותו, כדי לסלול דרך ההריסות דרכים. לאן יובילו דרכים אלו? אל "הלשון האידאלית". ותרגום חוזר ינסה להרוס את סכום טקסט המקור והתרגומים הקודמים בכדי להביא תרומה חדשה, כדי "לשמר" את יצירת האמנות (אם מדובר בתרגום של פרוזה או שירה) בניסוח של היידגר ב"מקורה של יצירת האמנות", כדי להוסיף עוד שבר חרס לטובת ייצור הכד העתידי, השלם, שלא יהיו חסרות בו חתיכות.

ואם רואים את התרגום כאקט הרסני, אז בהחלט אפשר לראות איך אפשר לחשוב על הטקסט בשפת המקור כ"התזה", הגרסה המוסמכת של היצירה, התרגום בראייה הבנימינית כאנטי-תזה, והסינתזה ביניהם ההופכת את סכום שניהם, עם הזמן, לתזה החדשה שתרגום נוסף, או לאותה השפה, או לשפה אחרת, עם עולם מושגים משלה, ינסה בתורו לקרקר ובכך לשדרג אל התזה הבאה. עד שבקץ הימים תתקרב התזה עד מאד אל הלשון האידאלית, שבה אי הבנה אינה אפשרית. אלא שבלשון ההיא, כבר לא יהיה לי מעניין לכתוב…

nataraj

לשילוש ההגליאני, יש דווקא דמיון מושגי לשילוש ההינדי שבו ווישנו יוצר את העולם, התזה, טקסט המקור, שיווה רוקד (בדימוי מעלה) כדי להרוס אותו, האנטי-תזה, התרגום, בכדי שברהמה יוכל לברוא אותו מחדש, סינתזה, וחוזר חלילה….

ואם מישהו תוהה מה עושה תמונתה של (הדוגמנית והשחקנית) Carrie-Anne Moss בראש הרשומה, חוץ מזה ששם דמותה בטרילוגיית המטריקס הוא טריניטי (שילוש..), אזי (אני לא הראשון ששם לב ש…) גם טרילוגיית המטריקס יש בה דמיון משפחתי מובהק הן לשילוש ההגליאני והן לזה ההינדי. אם בסרט הראשון התזה היא המטריקס וניאו מופיע כאנטי-תזה, בחלק השלישי, בו ניאו מתמזג עם הסוכן סמית, נוצרת סינטזה, וזו הופכת לתזה הבאה, שאותה האחים וכובסקי לא באמת מתארים. במחשבה לאחור, החלק השני של הטרילוגיה נראה די מבוזבז, כמו מחצית של חלק ב שיצא ארוך מדי ופוצל לשניים (ואכן reloaded  ו revolutions יצאו בהפרש של שישה חדשים בלבד) ומה שחסר בסדרה הזו, הוא חלק שלישי "אמיתי" שיבוא אחרי revolutions ויתאר את התזה החדשה שנוצרה אחרי ההיתוך של ניאו והסוכן סמית.

בין Différance ל Le Différend

את הרשומה הזו אני מתכנן לכתוב מינואר, בתקווה שהכתיבה תצליח להחדיר לקדקודי אחת ולתמיד את משמעותם של שני מושגים חשובים בפילוסופיה צרפתית עכשווית, שני מונחים המבוססים שניהם על המילה difference, (ובצרפתית, עם צ'ופצ'יק – différence).

מה שדרבן אותי להוציא את הרשומה הזו מתוך סל הטיוטות של וורדפרס הוא דו-שיח החרשים המתנהל ממש כעת ביו ישראל לחמאס, בין השמאל לימין, וספציפית, ביני לבין כמה מחברי מהימין, דו-שיח של חרשים המתנהל רובו בפייסבוק,המהווה הדגמה נפלאה של מונח מהפילוסופיה של הלשון שיש לו השתמעויות אתיות נרחבות. מונח שטבע JEAN-FRANÇOIS LYOTARD בספרו  The Differend: Phrases in Dispute. מונח לו הוא קרא בצרפתית Le Différend.

אם אנסה לתמצת ולפשט (כנראה פישוט יתר) את משמעות המושג,  Le Différend הוא ההבדל בין טענות צד אחד לבין האופן בו הן נשמעות על ידי צד שני שלא חולק את אותה מערכת חוקים או ערכים של הצד הראשון. ליוטאר משתמש במונח "קורבן" בניגוד ל"תובע" כדי לתאר מישהו שקובלנתו אין לה "ערכאה" בה היא יכולה להידון במונחי הצד הפוגע, ולכן הקובלנה למעשה מושתקת, בניגוד ל"תובע" שזכות שמורה לו להתלונן בבית משפט, כי שני הצדדים, הנפגע/תובע והפוגע/נתבע חיים באותו עולם של מוסכמות/ערכים/חוקים ולכן בית המשפט משמש ערכאה מוסכמת על שניהם שבה יכולים להתברר סכסוכים. ה"קורבן" יכול אולי לדבר, אבל אין לו דרך לבטא את הפגיעה בו בשיח השיפוט של הצד הפוגע, ולכן הוא יהיה בדרך כלל מוכרז לא כשיר נפשית, או סתם משוגע, או חסר זכות עמידה לפני בית המשפט. הוא לא יוכל להגיע לבירור הפגיעה בו כי אין לו דרך לבטא את הפגיעה בשפה/שיח בה משתמש הפוגע.

דוגמה שליוטאר מביא הן טענות לזכויות קדמוניות על קרקע של שבטים ילידיים הנידונות בבתי משפט שבהם הקריטריון היחידי לבעלות הוא רישום בטאבו, שיש כמובן  רק למתיישבים, הלבנים בדרך כלל. לבית המשפט אין אפשרות לדון בטענות על קרקע שמבוססות על מערכת אחרת של חוקים או מנהגים מזו הכתובה בספר החוקים על פיו הוא פועל. לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא סוג כזה של  Différend כאן – זה מה שקורה בין מדינת ישראל וחוקיה לבדואים בנגב כרגע, סביב מה שמכונה "מתווה פרוור". אנחנו פשוט לא מבינים מה הם רוצים, אנחנו הרי רק רוצים את טובתם, לא? (טוב, זהו שלא, זהו מאבק על אדמות ליהודים, אבל נניח שכן). ובכן, גם אם לא היה מניע קולוניאלי מובהק ביחס לאדמות הבדואים, העובדה שמישהו אומר שכבר סבא שלו רעה צאן על האדמות האלו, ואין לו שום פיסת נייר רשמית להוכיח את זה, אומרת שהוא יכול לטעון רק אל הרוח.

כדי להבהיר, המקרים בהם יש Différend הם בדרך כלל חמקמקים ובדרך כלל נסתרים מעין. לא מדובר על שימוש במילים שונות משני צידי קונפליקט מסוים  כדי לסמן את אותו הדבר, כמו למשל השימוש הישראלי במונח "מחבלים" או "מרצחים" כמסמן לחיילי הכוח הסדיר של החמאס, בעוד שברצועה יקראו להם מן הסתם "חיילים",  "לוחמים" או "גיבורים". פה ברור לכולם שבחירת המונחים היא מודעת ומכוונת. לא כך הוא במקרים שבהם יש Différend.

עוד דוגמה, תוך שימוש במטפורה שמהנדסי חשמל מבינים, היא קובלנת פליטי 1948 הפלסטינים, הרוצים לחזור למקומות מגוריהם ומגורי הוריהם בתוך גבולות הקו הירוק. קובלנה כזו נמצאת בבחינה מבנית מחוץ לתחום התדרים שהאוזן הישראלית מסוגלת לשמוע. כי האוזן הישראלית מורכבת על אזרחי מדינה שבה מובן מאליו שלא יתכן שלא יהיה בה רוב יהודי. ולכן, מבנית, אין לפליטי 1948 קובלנה שאנו יכולים בכלל לשמוע.

או אותו מרצה למשפטים בבר אילן, שכתב לסטודנטים שלו שהוא מקווה שההודעה: "מוצאת אתכם במקום בטוח, ושאתם, משפחותיכם והקרובים לכם אינם בין מאות האנשים שנהרגו, האלפים שנפצעו, או עשרות האלפים שבתיהם נהרסו או שנאלצו לעזוב את בתיהם במהלך או כתוצאה ישירה מהעימות האלים ברצועת עזה וסביבתה". הסטודנטים שלו, וחבריו לסגל, נפגעו מעצם האזכור של פגיעה בחיי לא-יהודים. השדר הזה היה בתחום התדרים של השמיעה שלהם, אבל הוא היה רעש צורם, מטריד, שיש להשתיק. ולכן, משתיקים אותו.

גם בסבב העימות הנוכחי בינינו לבין החמאס, חלק גדול מטיעוני "הם התחילו" של שני הצדדים הוא הדגמה של  Différend, כזה הנובע מההבדלים בשיח בין שני הצדדים לגבי מה מהווה פגיעה, מה מהווה עילה לפעולה, מה חשוב ומה משמעותי. אבל כבר כתבתי כבר די והותר רשימות של אקטואליה בזמן האחרון, אז אחזור לפילוסופיה, ולמונח השני והיותר מסובך שאותו רציתי להסביר, (בעיקר לעצמי אבל אם מישהו קורא את זה וגם אפילו מבין, סבבה.) המונח הזה,  Différance הוא של Jacques Derrida (נולד יעקוב דרעי, באלג'יר).

דרידה גורס ש Différance אינו מושג ואינו מילה אלא משהו שהוא קורא לו neographism (עוד נאולוגיזם משל דרידה) ובא לבטא "רעיון ספרותי".  אבל אני אנסה למרות זאת להסביר את זה כ"מושג", כי אין לי מושג איך מסבירים neographism-ים. כדי לחזק תזה אחרת שלו שהדיבור והכתיבה לא חד הם, דרידה יוצר את ה neographism הזה על ידי החלפת ה e ב Différence ב a, כך שאפשר יהיה להבחין בין Différence ל  Différance רק בקריאה. שתי המילים נשמעות אותו הדבר.

דרידה משחק על כפל המשמעות בשורש המילה: différer שיכול להביע גם "לדחות"  או "להשהות"(בזמן, to defer) וגם "לבדל" או "להבחין" (במרחב, to differ). בהקשר של כתיבה (או ארכי-כתיבה, מונח שלו הבא לסמן כל טקסט כתוב, לאו דווקא פעולת הכתיבה על נייר). הוא אומר שמשמעות כל מסמן (כמו למשל המילה "לחם") לא ניתנת להבנה מוחלטת משתי סיבות:

הראשונה, כי כל מסמן מוגדר בתורו על ידי מסמנים אחרים  הנבדלים (differ) ממנו ("שולחן הוא רהיט בעל ארבע רגליים", אבל מה בדיוק זה "רהיט" ומה זה "רגל"?) וכל אחד מהמסמנים האלה גם הוא בתורו מוגדר על ידי מסמנים נוספים, וכך ברגרסיה עד אינסוף  – זה לעולם לא מתכנס. יש הקוראים לזה "נסיגת המשמעות". אז יש פה מרכיב של דחיה של הבנת המסמן בזמן, בעוד אנחנו חוזרים שוב ושוב ל"מילון" כדי לברר את משמעותם של עוד ועוד מסמנים אחרים שכולם נבדלים זה מזה.

גורם נוסף שאינו מאפשר לטקסט להיות בעל משמעות מובחנת וסופית היא פער הזמן בין הכתיבה לקריאה. הנמען של הכתיבה לא נוכח בדרך כלל בזמן פעולת הכתיבה. אנחנו כותבים או כדי שנזכור, ואז כשנקרא כבר לא נהיה בדיוק אותו האדם, הושפענו ומשמעות של מסמנים יכולה בעקבות כך להשתנות, ואכן משתנה, גם אם בדרכים דקות מכדי שנוכל באורח מודע להבחין בו. או שאנו כותבים לאדם אחר, שיקרא את זה מאוחר יותר, ואז יש לא רק פער משמעות הנובע מפער הזמן, אלא גם פער הנובע מההבדלים בין עולם התובנות של הקורא לזה של זה שכתב. שוב, יש כאן שילוב של "דחיה" בזמן ו"בידול" ביו הקורא והכותב.

ויש עוד גורמים שבגללם המסמנים הכתובים אינם בעלי משמעות מובחנת. כי באיזו נקודה בדיוק אפסיק להשתמש במסמן "צהוב" ואתחיל להשתמש ב"כתום"? ב"לרוץ" במקום "ללכת"? אין פה קריטריון אחיד (אני יודע שבספורט, הליכה מוגדרת כהתקדמות כשרגל אחת תמיד נוגעת בקרקע,  אבל בשימוש יום יומי אנחנו לא מדקדקים בשכאלה). כשאני אומר "בית", יש לי תמונה מנטלית בראש השונה מכל אחד אחר בעצם, לבטח ממישהו שנאמר גר באוהל. וכשאני אומר "לחם", יש לי בראש פרוסה דקה של פומפרניקל, ולא נאמר באגט כמו לצרפתי הממוצע.

אין אף פעם רגע שבו המשמעות  של מסמן היא שלמה וכללית. זו הרוח של "הלא מונח" שלו קרא דרידה Différance. שמתם לב עד כמה הלא מונח הזה מדגים את משמעותם החמקמקה של מסמנים? דרידה היה אלוף בהתחמקויות מסוג זה.

העירו לי שיש דמיון מה בין ה Différance של דרידה וה"הבדל האונטולוגי" של היידגר (שרבים רואים בדרידה את ממשיכו "האמיתי"). ההבדל ההיידגריאני מדבר על הבלבול שאנו (אבל לא הוא) נוטים לעשות בין ה"הוויה" (באנגלית Being ובגרמנית Sein) לבין הישים (הדברים שישנם) שבעולם (באנגלית beings ובגרמנית seinen). ההוויה היא משהו שאי אפשר לדבר עליו במשפטי חיווי. אי אפשר להגיד שהוויה היא ככה או כזו. אבל על ישים אפשר ואפשר. ועדיין, סך כל הישים הוא לא ההוויה. כלומר, שכל הצורות השונות שבהם אנשים מסבירים את הסיבות ל Différance, כמו "נסיגת המשמעות", או פער הזמנים, הדחייה, או הקושי של מסמן בדיד המנסה לתאר תופעות רציפות, אנלוגיות (כתבתי על זה ב"דיגיטלי בעולם אנלוגי"), כל אלו הם דרכים לומר שהשפה, היכולה לדבר על ישים, תמיד תיכשל בתיאור "ההוויה", אבל דרידה יאמר גם שהיא נכשלת בתאור סופי ומוחלט של ישים. וגם כאן, אני מוצא "דמיון משפחתי" להבדל בין "המשלב הסמבולי" וה"משלב הממשי" של לאקאן (גם על זה כתבתי בנסיוני לחקור את הדרכים השונות שבהם הוגים שונים מדברים על "העולם")

את שני המושגים, ה Différence של ליוטאר וה Différance של דרידה שווה להשאיר בחלק האחורי של מוחנו בכל רגע, ולזכור את הקושי האובייקטיבי שמגבלות השפה האנושית הכתובה וגם המדוברת מציבות בפני ערוצי התקשורת עם אחרים, וככל שהאחרים יותר אחרים, כך יש יותר סיבות לחשוד שיש אי הבנה, שיש השתקה של הצד החלש יותר, שערוץ התקשורת לא אידאלי.

ומה ההבדל בין המושגים, זה שבו הבטחתי לעסוק? קשה לדבר על "הבדל", שני המונחים פשוט שייכים לשדות שיח אחרים. זה של ליוטאר לשיח האתיקה, זה של דרידה לשיח הספרות, לדקונסטרוקציה. שניהם שימושיים, כל אחד לתחומו.  לידיעת שניהם יש עבור על אחד מאתנו השתמעויות אתיות ומעשיות.

אשמח להערות ותיקונים. גם כי קשה לתמצת (הרשומה גם כך ארוכה, 1253 מילה), וגם כי Différance שימש את דרידה לאורך השנים בטקסטים שונים, לא תמיד בדיוק באותו האופן, כך שיכול להיות שהסברי לא תואמים לחלוטין את מחשבתו של דרידה בחלק מהשנים.

Taghaza, Mali

גיבור "המומר", סיפורו הבורחסי משהו של אלבר קאמי, נודד דרומה את תוך המדבר, כדי להגיע אל "עיר המלח",  Taghaza ולהמיר לנצרות את תושביה. בסיפור, זה לא נגמר טוב, אפילו רע מאד. אבל סקרנותי התעוררה כשהתברר לי שאכן יש מקום כזה, בשם Taghaza, במאלי של היום, קצת דרומה מהגבול האלג'ירי. המקום היה חלק מאימפריית Songhai המוסלמית, ננטש מ 1591, ואכן היה בנוי כולו מגושי אבן מלח. קאמי מסתמך כנראה בתיאורו של המקום על הנוסע ממרוקו איבן-בטוטה, שלא נהנה מביקורו שם ב 1352, ותיאר את מי השתייה במקום כמלוחים (brackish), ואת המקום עצמו כמלא זבובים.

יש לי משיכה עזה לערים מסתוריות במדבר, לעיר האגדית Zerzura אפילו נסעתי, כדי להוכיח לעצמי שהיא אכן לא שם, בלב Gilf Kebir. אבל Taghaza הולכת להיות אתגר יותר רציני. מאלי היא מזמן אחד מהמקומות ברשימה שלי, של מקומות אותם אני מקווה לבקר לפני שאתפגר. לטימבוקטו שבמאלי (787 דרומה מ Taghaza) אני משתוקק להגיע עוד מילדותי, אבל גם Bamaco מתהדרת במסגדי בוץ מפוארים שכמוהם הייתי מאד רוצה לראות.

אלו מבנים שצריך כל הזמן לחדש, במיוחד אחרי אירוע נדיר של גשם. גיבור "המומר" מייחל לגשם שישטוף את העיר וימיס אותה עד הקרקע. זה לא קורה בסיפור, אבל זה כן קורה במקומות (בהם הייתי) כמו נאת המדבר Siwa בגבול לוב-מצריים. אפשר לראות שם, ואכן גם ראיתי, ארבעה "עותקים" של היישוב – אחרי כל אירוע כזה של גשם חזק, אחת לכמה מאות שנים, נוטשים התושבים את העיר המומסת ובונים לידה עותק חדש של העיר.

אבל כאשר הגשם לא עד כדי כך חזק, נדרש רק תהליך שנקרא re-mudding כדי לחדש את המבנה. כשעושים את זה, כך זה נראה:

ועכשיו נוספה לרשימה שלי Taghaza. כמעט ולא מצאתי צילומים של המקום, אולי כי מעט מאד אנשים מגיעים לשם,  העיר, אכן עיר של מכרות מלח בעברה, ננטשה. האזור כולו מסוכן מאד לביקור כרגע, ונתון לשליטתן של מיליציות אסלאמיות שהן שילוב בין פלג המאגרב של אל-קעידה, לוחמי טוארג מוסלמים ("האנשים הכחולים" – כנראה האנשים עליהם חשב קאמי כאשר כתב את תיאורי תושבי "עיר המלח") ומיליציות אסלאמיות מלוב, שנדדו דרומה לשטח ההפקר של צפון מאלי, במשולש שבין גבולות אלג'יר ומאוריטניה (המדינה המוסלמית המערבית ביותר בעולם, הידעתם?) כאשר חוסל קדאפי פטרונם.

בסוף סיפור "המומר", מגיע חיל מצב צרפתי לעיר, ומגיעים להסכמה עם התושבים על הצבת 20 חיילים מחוץ לחומה. כמה שנים יותר מאוחר, בינואר 2013 נדרשו 4000 חיילי קומנדו צרפתיים, יחד עם עוד כ-7500 חיילים מכוח רב לאומי שרובו מהמדינות השכנות, וכן כמה יחידות מצבא מאלי, כדי לחזור ולשלוט, חלקית, בצפון מאלי. חלקית בלבד, כי בנובמבר האחרון, נחטפו ונרצחו שם שני עיתונאים צרפתיים.

המורדים האסלמיים הספיקו לגרום נזק עצום לאוצרות התרבות של טימבוקטו, כמו למשל למסגד הזה:Sankore Mosque - TIMBUKTU Photos (6)יתכן ש-Taghaza לא ניזוקה, אולי בגלל ששכחו על קיומה, או אולי בגלל שהיא כבר הרוסה… זה הולך להיות אתגר להגיע לשם, אבל בניגוד לגיבור סיפורו של קאמי, אני לא מתכוון לשלם למורה הדרך מראש, ואין לי כוונה להמיר אף אחד על דתו (קרניזם זה לא דת, סתם אידאולוגיה).

כך נראה האזור בו הפיקו את המלח, שם ב Taghaza

מצאתי גם תמונה של מכרות המלח עליהן מספר גיבורו של קאמי

מה דעתי על הסיפור של קאמי? נראה לי שהוא מושפע מ"החורבות המעגליות" של בורחס, אבל לבורחס יש רעיונות יותר מעניינים ופילוסופיה יותר מעמיקה מאשר לקאמי. יש בסיפור קצת פורנוגרפיה של מין פגאני והתעללות, הבאים כנראה מתוך איזו ראיה יורו-צנטרית מובהקת של קאמי, הרואה כנראה כל אלוהות שאינה יודו-נוצרית כאלוהות של רוע מוחלט, במקום אלוהות ה"חסד" הנוצרית.

התיאורים של החום הלוהט והשמש הקופחת כברזל מלובן בסיפור גם הם קצת חוזרים על עצמם, אבל זהו מוטיב חוזר בסיפורי קאמי, החל מהשמש הקופחת על ראש גיבור "הזר" וה"כופה" אותו לרצוח את הערבי שם בסיפור. אני מתחיל לקבל את הרושם שאף שנולד באלג'יר, מזג האוויר בצרפת התאים לקאמי יותר…

המשתה

קראתי השבוע בשנית את "המשתה" של אפלטון (בתרגום הארכאי משהו של יוסף ליבס) ונהניתי. הפעם, מצאתי את עצמי מזדהה (קצת) עם המספר, אפולודורוס, המתבקש שם על ידי חברו ששמו אינו מוזכר לספר את קורות משתה מסוים אחד שבו חגג אגאתון את זכייתו בפרס המשוררים, משתה שבו נכח גם סוקרטס, ושהמשתתפים נתבקשו בו לספר בשבחי האל ארוס.

כי כך אומר אפולודורוס: "עדיין לא עברו שלוש שנים מאז התחלתי מתהלך עם סוקרטס, ושוקד מדי יום ביומו על אמריו ומעשיו. קודם לכן הייתי משוטט ככל אשר נזדמן לי, ועם שהייתי סבור שאני עושה דבר-מה, הייתי עלוב בעלובים, כמוך עתה, שלדעתך יש לעסוק בכל דבר שבעולם, אך לא בפילוסופיה".

עברו מעט יותר משלוש שנים מאז התחלתי גם אני "להתהלך עם פילוסופים", אלא שאצלי זה יותר היידגר מסוקרטס. בכל זאת, אפילו בפילוסופיה יש התפתחות, עם כל הכבוד ליוונים הקדמונים. ויש כבוד.

ועוד  אומר שם אפולודורוס, בהמשך אותו עמוד, קצת לפני שהוא מתרצה ומתחיל לספר את קורות המשתה: "… אם בקשתכם שאספר גם לכם, – עלי לעשות כן. שהרי גם בדרך כלל כל אימת שאני משמיע בעצמי, או שומע מפי אחרים, דברי פילוסופיה, אין שיעור לשמחתי – נוסף על התועלת שלדעתי צומחת לי מכך. ובשמעי דיבורים בעניינים אחרים, וכל שכן את שלכם, של העשירים ואנשי העסקים – כי אז סרה רוחי, ואתכם, חברי, מרחם אני על שתדמו בלבכם כי אתם עושים דבר מה, ואינכם עושים ולא כלום. ואולי גם אני איש אומלל בעיניכם, וסבורני שסברתכם אמת. אולם עליכם – אינני סובר סברה, אלא יודע אני אל-נכון שכך הוא."

שלא כאפולודורוס, עדיין לא הגעתי כמוהו למקום שבו "בשמעי דיבורים בעניינים אחרים, וכל שכן את שלכם, של העשירים ואנשי העסקים – כי אז סרה רוחי", ולבטח שאני לא חושב ש: "אתם, חברי, מרחם אני על שתדמו בלבכם כי אתם עושים דבר מה, ואינכם עושים ולא כלום". ממש לא.  אני עדיין נהנה מדיבורים בעניינים אחרים, גם של "העשירים ואנשי העסקים" (אני מציץ בדה-מרקר מדי בוקר), ועדיין אין אני מרחם על חברי העושים דברים אחרים. כנראה שאני עדיין לא פילוסוף של ממש, על כל פנים לא בסטנדרטים אתונאים.

כן, קצת חבל לי על אותם ממכרי שיכולים היו להרשות לעצמם להפסיק לעבוד בדברים שבהם הם כבר שנים לא מוצאים שמץ עניין. עצתי להם היא לפתח תחומי עניין חדשים כל זמן שאדם הוא עדיין ערני ובעל כושר לימוד. זה לא חייב להיות פילוסופיה, אף כי אני ממליץ – כי אפשר לקחת פילוסופיה  להרבה כיוונים: למדעים, לספרות, למדעי החברה, לאנתרופולוגיה, להיסטוריה, למחשבת ישראל, למדע המדינה, לפסיכולוגיה, לאמנות, לקולנוע, לבלשנות, לשפות, לתרבות דיגיטלית – יש בכל אלה חשיבה פילוסופית רבת שנים ומרתקת. לאיש על פי נטייתו.

אבל מצד שני, (תמיד יש צד שני…), אני מודאג לפעמים שאני אולי קצת כאותה הדמות של חולה הקצרת הספרדי הזקן בו מטפל הרופא רייה ב"הדבר" של אלבר קאמי (תרגום אילנה המרמן):

כשמלאו לחולה-הקצרת הזקן,  סוחר סדקית על-פי משלח-ידו, חמישים, החליט הלה שטרח דיו, ונשכב ולא קם עוד מאז, אף-על-פי שהקצרת שלו הסתדרה יפה עם מצב העמידה דווקא, קצבה צנועה הביאה אותו עד שנתו השבעים וחמש, והוא נשא את שנותיו ברוח ‏טובה, עיניו לא יכלו לסבול מראה של שעון, ואמנם בדירתו לא היה אפילו שעון אחד, "שעון," היה אומר, "זה דבר יקר ומטופש," את השעה, ובייחוד את שעות הארוחות, שרק הן היו חשובות לו, היה אומד בעזרת שתי הקדרות שלו, שהאחת מהן הייתה מלאה גרגירי חומוס בהקיצו, והוא היה ממלא את האחרת, גרגיר אחר גרגיר, בתנועה אחת שווה, קבועה ומתמדת, וכך היו לו ציוני-דרך ביממה שנמדדה באמצעות קדרות, "כל חמש-עשרה קדרות," היה אומר, "אני זקוק לאכול משהו, זה פשוט מאוד,"

אני לא תמיד מצליח להתעלם מהמחשבה המתגנבת לעתים לראשי, שלימודיי הם בעצם חסרי "תכלית" מעשית בדיוק כמו העברת פולי החומוס מקערה לקערה. גם אם אני לומד פילוסופיה, וגם אם אני מפיק מזה הנאה מרובה ואתגר אינטלקטואלי.

האם אני דומה לאותו חולה? בהמשך הסיפור, הרופא של קאמי מצטט את אשתו של החולה:

"אם לסמוך על דברי אשתו, אגב, כבר ניכרו בו סימני ייעודו בגיל צעיר מאוד, שכן מימיו לא מצא עניין בשום דבר, לא בעבודתו, לא בידידים, לא בבתי-קפה, לא במוסיקה, לא בנשים, לא בטיולים, מימיו לא יצא מעירו, חוץ מפעם אחת שנאלץ לנסוע לאלז'יר בעסקי המשפחה, ואז ירד בתחנה הקרובה ביותר לאוראן, כי נתמלאה סאתו, ברכבת הבאה חזר הביתה"

אז אולי בעצם אני לא כל כך דומה לאותו חולה. בכל זאת, יצאתי פעם או פעמיים מעירי, אבל אני בהחלט  חולק את חיבתו לחומוס.

להציל את האות המתה

האינטרנט התחיל, בעצם, כפלטפורמה משודרגת לטקסט. תחילה, של מאמרים מדעיים, בעיקר של פיזיקאים. אפילו ראשי התיבות של הפרוטוקול שעליו מבוססת רשת האינטרנט – HTTP, הם Hypertext Transfer Protocol. כך, האפשרות להפוך כל קטע טקסט לקישור אל מסמך אחר, הפך את האינטרנט לספריה הגדולה וגם היעילה ביותר בעולם.

עם הופעת מנועי חיפוש יעילים, נהיה אפילו יותר קל למצוא ספר ברשת מאשר לגשת לחדר הסמוך ולחפש אותו על המדפים. ולבטח שיותר קל למצוא קטע ספציפי בטקסט הרשת מאשר בספר, גם אם הספר כבר מונח פיזית על ברכיך. אבל בשביל שזה יקרה, הספר היה צריך להיות בפורמט של טקסט שמחשב יכול לקרוא, לא כתמונה (שאדם יכול לקרוא).

סוג המידע "טקסט" הפך אט אט לאזרח מדרגה שנייה ברשת, שני למידע חזותי: תמונות וסרטי ווידאו. אין כנראה הרבה כסף להרוויח מעיבוד של טקסט. לא כמו שאפשר למשל לעשות מהאפשרות להקפיץ לאנשים לשדה הראיה פרסומת או "מידע שיווקי", מה שדוחף טכנולוגיה כגון זו של מציאות רבודה, Augmented reality. יש ל Augmented reality אמנם מרכיב של טקסט, בעיקר תרגום משפה לשפה המיועד לקהל של תיירים.Text_Recognition_and_augmented_Reality

אותי היחס הזה לטקסט מטריד. ברשומה הזו אני מנסה לדמיין את "הדבר הבא בטקסט".

קצת רקע: אני קורא לא מעט במחשב, ורוב החומר הזה נמצא בפורמט של PDF , פורמט השייך לחברת Adobe. זו שהצליחה לגרום לרוב העולם לאמץ את הפורמט הזה. היא מחלקת בחינם תכנה לקריאת הפורמט הזה, ומנסה לייצר הכנסות מכל מי שמנסה לייצר מסמכים בפורמט הזה.  לפחות זו הייתה הכוונה המקורית, אבל אני סקפטי אם זה עבד עבורם. כי כיום יש אינספור דרכים לייצר מסמכי PDF בלי לשלם לאף אחד. יש גם תכנות לקריאת PDF העולות פי כמה באיכותן של זו של  Adobe.

עדיין, אותה השאיפה הנושנה והנכזבת של Adobe לייצר רווח גורמת לחלק גדול מהטקסט שנמצא בפורמט הזה להיות בלתי שמיש. בנוסף, יש לקבצים האלה אוסף מגוחך של הרשאות שיוצר המסמך יכול לקבוע באופן בלתי הפיך, כמו חסימת האפשרות להעתיק חלק מהטקסט, לשנות בו דברים או להדפיס אותו. שוב, דברים שאולי פעם נראו לאנשים חשובים, אך היום רק כולאים ים של טקסטים בתוך פורמט שלא מאפשר לעשות הרבה דברים חשובים.

ויש עוד דבר מאד מהותי לפורמט של קבצי PDF. בניגוד לקבצים של ספר אלקטרוני, PDF הוא מוכוון נייר. הפורמט משמר הן את סידור הטקסט והן תמונות הנלוות אליו, על דף נייר בגודל מסוים. אפשר להגדיל או להקטין את גודל האותיות על המסך, אבל אורך השורות לא הולך להשתנות – הטקסט או שיגלוש מהמסך אם הגדלת יותר מדי, או לא יתפוס את כל רוחב המסך אם לא הגדלת מספיק. אם יש על הדף כמה טורים של טקסט, אין בנמצא תכנה שאני מכיר שתגלול לך את הטקסט טור אחרי טור על גבי מסך צר למשל, כמו של טלפון. הטורים תמיד ישארו האחד ליד השני, ואתה אמור לסרוק את הדף מעלה-מטה והצידה, כך שכדאי שתהיה לך תפיסה מרחבית טובה…

וכמובן שאין אפשרות לשנות את הגופן לכזה שיותר נוח לך בעין. אם מישהו החליט הפקת מסמך באיזשהו גופן ביזארי (כל מה שהוא עם סריף, לדעתי), אז זה מה שיש. כך תקרא את המסמך.

רוב הטקסטים שיש לי הם בעצם תמונות של טקסט, תוצר של סריקה ברזולוציה נמוכה מדי מכדי שתוכנה תוכל לזהות את מראית האותיות כטקסט בעל משמעות, ולכן אי אפשר למשל לחפש בטקסט מילה כזו או אחרת. אבל ככה זה כשרוצים קבצים שאפשר לשתף בקלות, למשל בדואר אלקטרוני. ברזולוציה קצת יותר גדולה תכנה כן מסוגלת לפחות לזהות את השורות של הטקסט כך שאפשר לפחות "למרקר" קטעי שורות – תהליך החיוני לרבים במהלך של קריאה לצורך הבנה. לפעמים אפשר אפילו לבחור מילים בודדות. אבל זה לא אמין.Fullscreen capture 09042014 110114

אם רוצים שהתכנה תוכל לזהות את הטקסט כטקסט, מה שנקרא OCR(optical character recognition) צריך לסרוק את המקור ברזולוציה ממש גבוהה ולייצר קבצי ענק שקשה לשתף, אבל אם זיהוי הטקסט היה עובד כמו שצריך (והוא לא), אז מיד אחרי הזיהוי, הקובץ היה הופך לקובץ קטן ביותר וקל לשיתוף.

חשבתי על דרכים בהם אפשר להפוך את "טקסט" לאזרח יותר שווה זכויות בעולם הדיגיטלי, זה שכיום עיקר ההשקעה ותשומת הלב בו היא בדימויים – ווידאו ותמונות. אני חושב שרוב המרכיבים של מה שאני הולך לתאר כבר קיימים במקומות אחרים.

אני מודע שמעבר לחסמים הטכנולוגיים, כמו יכולת שרחוקה מלהיות מושלמת של זיהוי ממוחשב של אותיות בתמונה (OCR) ברוב השפות, (קצת יותר טוב באנגלית) ותרגום אוטומטי שמייצר בדרך כלל גיבוב אותיות חסר משמעות, ישנם חסמים לא טכנולוגיים לא מבוטלים, כמו זכויות יוצרים, שקצצו מאד בכנפי פרויקטים מושקעים ועתירי טכנולוגיה כגון google books. ברור לי שכל שירות של טיפול בטקסט חייב לספק תגמול הוגן לאנשים שהשקיעו בכתיבה, תרגום, עריכה והוצאה לאור. אנסה להציע פה פתרונות הוגנים.

מה שהייתי רוצה לראות הוא סוג של שירות, כמו למשל השירותים שחברת google  מציעה: של מפות, או דואר אלקטרוני. או מערכת כמו של tripadvisor שבה קהל הגולשים מדרג בתי מלון, מסעדות ואתרי תיירות. שירות שיאפשר את הדברים הבאים:

0.0 – רוב הטקסטים הסרוקים, נסרקו כאשר ספר מונח, פניו מטה, על משטח הזכוכית של הסורק. מה שאומר שכל שני עמודים מנוגדים, הפכו להיות עמוד אחד מבחינת התכנה. אפשר לראות את זה כ"טורים", ולא פעם גם כל אחד מהעמודים בעצמו מחולק לטורים. כשקוראים ספר שכזה, ורוצים שטור אחד ימלא את כל המסך, משמעות הדבר היא מין דפדוף מסובך, שחלקו הזזה ימינה ושמאלה וחלקו דפדוף מעלה מטה. אבל כל כך פשוט לזהות שכל אחד מהריבועים של טקסט שעל מה שהקובץ המקורי חושב שהוא עמוד, או טור, הוא בעצם עמוד בפני עצמו, וכך לאפשר מעבר פשוט מעמוד לעמוד רק על ידי דפדוף…רלוונטי במיוחד למכשירים בעלי מסך קטן מ 14 אינצ'ים.Presentation1-001

0.1 – בכלל, כל השטות הזו של "עמוד" היא שטות מימי הנייר. כשמסמך נקרא בפורמט אלקטרוני, הרבה יותר פשוט ונוח לקרוא כאשר שורות הטקסט נגללות באופן אחיד. אפשר לשמור את מספרי העמודים המקוריים בשולי הטקסט, למי שרוצה, ואפשר לאפשר למי שרוצה להדפיס את הטקסט על פי העימוד המקורי, או להתאים את ההדפסה לגודל דף הנייר וקנה המידה. אבל בשביל לבטל את החלוקה לדפים, צריך לפחות לזהות את שורות הטקסט, גם ללא זיהוי האותיות שבהן.

0.2 – הפרדת ים הפיקסלים שבכל דף לאלמנטים תחביריים מובחנים: פרקים, פסקאות, שורות ומילים. גם ללא זיהוי של האותיות עצמן שהוא תהליך יותר קשה. עצם הייצוג כמילים ומשפטים מאפשר הצגה גמישה של הטקסט על אמצעי תצוגה שונים, בעלי גדלי מסך שונים: מטלפון, דרך טאבלט, מחשב אישי נייד, מסך מחשב גדול, טלוויזיה. בלי צורך להזיז את תמונת הטקסט ימינה ושמאלה בכל שורה.

1 – שדרוג קבצי טקסט, גם כאלה שנסרקו באיכות ירודה, לטקסט קריא, שבו זוהו האותיות, כך שאפשר לחפש בו ואולי גם לערוך אותו. קשה קצת יותר, אך יש לי רעיונות (בהמשך) איך לעשות את זה.

2 – מערכת לשיתוף של הערות ופרשנות לטקסטים. זו אינה מערכת שיתוף של טקסטים שיש בה בעייתיות חוקית. זו מערכת שבה לכל מי שיש עותק של טקסט מסויים, יש גישה לכל ההערות והפרשנות שאנשים הוסיפו לטקסט זה,  עם מערכת דירוג שתוכל לעזור לאנשים לדעת בקלות לאיזה הערות כדאי להם להתייחס.

3 – אפשרות לקַשֵר בין גרסאות של הטקסט בשפות שונות; ברמת המילה או לפחות ברמת המשפט, עם יחס מיוחד לשפת המקור. כולל אפשרות להתמודד עם מספר תרגומים לאותה השפה או עם מספר גרסאות של הטקסט – אפילו בשפת המקור. (הכוונה כאן אינה לתרגום ממוחשב של טקסטים – הטכנולוגיה לזה לא באמת קיימת.)

כדי שאפשר לעשות את 2 ו 3, על ה"טקסט" לחזור ולהיות טקסט, בפורמט שמחשב יכול לקרוא – כלומר – אותיות ולא פיקסלים. קבצים שבהם הטקסט הוא רק תמונה לא מאפשרים את זה. אבל כדי שתמונה תהפוך טקסט, עליה להיות באיכות מספיק טובה ורוב קבצי הטקסט הם לא כאלה. חלקם אפילו נסרקו כשספר הונח פתוח על זכוכית הסורק, לא מפורק, וקצות השורות בעותק הסרוק מתפתלות כלפי מטה (או מעלה), כך שאפילו לבני אדם קצת קשה לקרוא את האותיות שבקצה השורה. לא אחת, יש חלקים של הדף שחסרים, או ששורות הטקסט לא מקבילות לקצה העותק הסרוק. בעיה.

בעיה שיכולה להיפתר על ידי ריבוי משתמשים. יש הקוראים לזה "מיקור המון" (crowd sourcing).

למחשב קשה אמנם לזהות באמינות גבוהה כל אות ואות בדף, אבל יחסית קל לו לזהות שדף מסוים בעותק של ספר שהוכנס למערכת על ידי משתמש אחד, זהה לדף שמשתמש אחר הכניס בעותק אחר של אותו הספר. שני הקבצים לא חייבים היו להיסרק באותו כושר הפרדה (רזולוציה), ואפילו לא חייבים להכיל בדיוק אותו מספר עמודים. אבל אם יש את אותו הדף בשני קבצים שונים, גם אם באחד מהם הדף אולי הונח קצת עקום ובשני חלק מהשורות נקצצו או מתעקלות לקראת סופן, אפשר לגלות באופן אוטומטי שמדובר באותו הדף. ישנם מספר אלגוריתמים בתחום הראיה הממוחשבת המאפשרים לייצר "חתימה" ייחודית מתמונה, וכל דף של טקסט אפשר לראות אותו כתמונה, כך שעותקים שונים של אותו הדף, גם אם הם נסרקו אחרת (למשל כפי שתואר מעלה) יפיקו חתימות שהן מספיק קרובות בכדי שאפשר יהיה למצוא את כל העותקים של כל דף, מתוך כל העותקים שבכל הקבצים שכל המשתתפים "הביאו" אל המערכת. פה דווקא באה לעזרה העובדה שבקבצי PDF איו למשתמש יכולת לשלוט בעיצוב, כמו למשל להחליף גופן או לשנות את רוחב השוליים.

כעת, די בכך שאחד העותקים של הדף הוא כבר בפורמט של טקסט של ממש, או לפחות תמונה באיכות ממש גבוהה כך שאפשר לזהות בה כל אות ואות באמינות גבוהה, אזי אפשר "לפענח" בהצלחה גם כל עותק אחר של הדף, גם אם הוא באיכות ירודה, חסר או עקום. אפשר להחזיר למשתמש שסיפק עותק ירוד שכזה, את הטקסט שהושג מהגרסה הכי איכותית של אותו הדף. אם יש תמונות או דימויים בדף, גם איכות אלה יכולה להיות משופרת בעותק המשודרג.

נקודה חשובה היא שאין מספקים לאף משתמש טקסט שלא היה לו מלכתחילה, רק גרסה משודרגת של הטקסט שכבר יש לו, שאותו הוא יכול היה לקרוא גם קודם – רק לא באופן ממוחשב. ואין זה מעניינה של המערכת איך הושג אותו העותק. מרגע שלמשתמש יש עותק כלשהו של דף, הוא קנה לעצמו את הזכות לשדרג את איכות הטקסט בדף זה, וליהנות מכל התכונות שהמערכת שתתואר כאן מספקת.

גם אם כל הדפים הקיימים במערכת, שזוהו כעותקים של דף מסוים קיימים רק בגרסאות של תמונה (image), אזי יש עדיין טכניקות, שוב מתחום הראיה הממוחשבת או טכניקות המשמשות להגדלת האיכות של וידאו ולהפקת תמונות איכותיות ממנו (super-resolution) המאפשרות, על ידי מיזוג המידע התמונתי ממספק עותקים של הדף, לייצר תמונה מאוחדת של הדף שבה יש יותר פרטים ושאת האותיות בה אפשר לזהות באמינות יותר גבוהה. ככל שיהיו יותר משתמשים, שיספקו יותר עותקים של אותו דף טקסט, כך יקל יותר יהיה לייצר עותק איכותי של הדף. וכך, כל אחד מהמשתמשים שסיפקו עותק, יקבל עותק משודרג, קריא יותר, כזה שבתכולתו אפשר לחפש, אפשר לסמן, אפשר להעביר למעבד תמלילים ולערוך.

וכאן אני מגיע לחלק היותר משמעותי של המערכת – מה אפשר לעשות עם הטקסט כשהוא כבר נגיש כטקסט, כאותיות, לא רק כתמונה.

אפשר כאמור להעביר אותו למעבד תמלילים, ואז להכניס לתוכו תוכן נוסף, הערות, קישורים רלוונטיים, פרשנות. אבל אז, הטקסט מאבד את הקשר עם קהילת הקוראים שלו. מאותו הרגע, כל איש לעצמו. כל הכוח של "חכמת ההמונים", של הרשת, כבר לא זמין יותר לקורא אותו טקסט מרגע זה.

לכן, חייבים מערכת המספקת את הכלים להוספה של "מטא-טקסט" לטקסט: הערות, הסברים, קישורים, הדגשות של קטעים משמעותיים, מילון מונחים המוזכרים בטקסט ועוד, אבל כך שאפשר להפריד בבירור בין המקור לתוספות, שיהיה ברור מיהו המחבר של כל אלמנט טקסטואלי. במערכת שכזו, כל מי שניגש למערכת עם עותק כלשהו של הטקסט, יכול ליהנות מכל העושר המצטבר של כל אותו ערך מוסף שהוסף לטקסט על ידי כל קהיליית הקוראים שלו. אלא שכדי שהקורא לא יטבע בים של תוספות חסרות ערך, חייבת להיות מערכת של דירוג איכות ההערות, על ידי קהילת הקוראים עצמה. לא רעיון חדש, דווקא כזה המיושם ברוב השירותים של תוכן המסופק על ידי "הגולשים", המשתמשים בעצם.

סוג אחד של מטא-טקסט שבו אני משתמש לא מעט, והייתי רוצה לראות יותר ממנו, הוא האזכור בסוגריים בתוך הטקסט (או בהערות שוליים, או בהערות בסוף הספר) של המונח בשפת המקור שהמתרגם חשב, בדרך כלל בצדק, שהבאתו תסביר יותר טוב את הדברים. בעיקר כאשר אין מילה מקבילה בשפה אליה תורגם הטקסט כולו. דוגמאות רבות לכך יש בטקסטים של פילוסופים גרמניים ששפתם עשירה בתחיליות וסיומות המאפשרות ליצור משורש אחד ריבוי גדול של מילים שמשמעותן שונה אך כולן קשורות בטבורן לאותו שורש. ברוב השפות האחרות, מילה אחת מסוג זה מיתרגמת לשלוש-ארבע מילים, תכופות מחוברות במקפים, ועדיין, זה לא ממש זה.

אם נדקדק, אין באמת בשום תרגום, משום שפה לשום שפה, שום מילה שיש לה מקבילה זהה לחלוטין בשפה השנייה. יש תמיד הבדלי ניואנסים הנובעים מהבדלי התרבות בין דוברי השפות השונות. וולטר בנימין, כשהוא כותב על "שליחותו של המתרגם" (שתורגם כ"משימתו של המתרגם") מביע כדוגמה את המילה "לחם" בגרמנית וצרפתית. חישבו על זה, מה עובר לגרמני ולצרפתי בראש כשכל אחד מהם חושב על המילה "לחם" בשפתו שלו. אין להשוות.

אחד הדברים שאני מוצא מאירי עיניים במיוחד הוא לקרוא את "הקדמת המתרגם" לספר. ההתעכבות הזו על לבטיו של המתרגם היא לא אחת הקדמה מצוינת לספר עצמו. היא מאפשרת הבנה טובה ביותר של הטקסט המתורגם. אבל לפעמים אין ברירה, ואני מוצא את עצמי יושב עם התרגום לעברית ולידו "פתוחים" (בחלונות. טוב, זה במחשב) התרגום לאנגלית ולפעמים גם המקור בגרמנית או בצרפתית. שפות שאני לא ממש קורא. עדיין, ראיית המונחים במקור, או בתרגום האחר, מוסיפה המון להבנת הטקסט, גם כאשר התרגום סביר. כאשר התרגום היה סביר לזמנו אך כבר לא סביר היום, כמו הרבה מאותם "תרגומי המופת" לעברית שנעשו לפני חמישים ושישים שנה, ההשוואה לתרגום עדכני יותר, אפילו בשפה אחרת, היא כלי מצוין.

וכאן אני מגיע לחלק השלישי של המערכת שהייתי רוצה שמישהו יבנה. האפשרות לקשר בין גרסאות שונות של אותו הטקסט, באותה השפה או בשפות אחרות. ראיתי דוגמה לא רעה לממשק כזה כאשר google translate  מתרגם דף אינטרנט.Fullscreen capture 02042014 165435

כאן צריכה לבוא הסתייגות: הרבה יותר קל לשייך משפט מתורגם למשפט בשפת המקור כאשר התרגום הוא ממוחשב – למרות שהתרגום הממוחשב כלל אינו קריא ובעל משמעות ברוב המקרים, הוא לפחות מתרגם משפט למשפט, ומאפשר לשמור על הקשר ביניהם. תרגום אנושי לא תמיד ישמר את סימני הפיסוק כך שיהיה יותר קשה להצמיד מקור לתרגום. קשה, אבל אפשרי, אם לא ברמת המילה אז ברמת המשפט. אם לא ברמת המשפט, אז ברמת הפיסקה. איך לעשות את זה? על בסיס אותם העקרונות של תרגום ממוחשב, אפשר באופן אוטומטי, באחוזי הצלחה לא רעים לדעתי, להתאים שורה מתורגמת לשורת מקור. ביחוד באם עוברים על הטקסט מתחילתו, ומניחים שברמת הפרק יש תיאום מלא בין המקור לתרגום וברוב המקרים גם ברמת הפיסקה. זה לא יהיה מושלם, אך במערכת המשלבת תכנה עם חוכמתם השיתופית של המשתתפים, שבה המערכת מסמנת את המקומות שבהם היא לא בטוחה בהתאמה ומאפשרת למשתמשים לתקן, להוסיף או להעיר, אפשר להגיע לאחוזים גבוהים של התאמה. אין צורך בהתאמה מלאה כי עדיין, כל גרסה של הטקסט עומדת בפני עצמה, וההתאמה לשפה האחרת היא משהו מאד מועיל, אך אי התאמה פה ושם לא גורעת משמעותית. כי אין מדובר פה בתרגום אוטומטי – התרגום כבר קיים, ונעשה ביד אנוש.

מערכת כזו שבה כל הגרסאות, בכל השפות, קשורות זו בזו בקשר בלתי אמצעי יכולה לקרב את חזונו המיסטי משהו של וולטר בנימין, של התקרבות לאותה שפה מושלמת שאבדה לנו עם התמוטטות הפרויקט של מגדל בבל. בנימין רואה כאידאל את הגרסאות של כתבי הקודש שבהן משולבות גרסת המקור והתרגום ברמה של שורה -שורה. או בלשונו:

Denn in irgendeinem Grade enthalten alle große Schriften, im höchsten aber die heiligen, zwischen den Zeilen ihre virtuelle Übersetzung. Die Interlinearversion des heiligen Textes ist das Urbild oder Ideal aller Übersetzung.

אפשר לחשוב גם על מערכת כמו זו המתוארת מעלה שתאפשר תרגום מבוזר של טקסטים, בעזרת ציבור גדול של גולשים. אבל זה דורש מחשבה נוספת. רק רעיון, קצת יותר בוסרי מהאחרים שפה.

ואחרון אחרון חביב: איך לגרום לבעלי הזכויות על הטקסט המקורי ועל תרגומיו לרצות להיות חלק מהמערכת הזו ולא לחסום אותה?

נתחיל בזה שבמערכת הזו, לא נוצרים עותקים חדשים של טקסטים. לכל משתמש יש גישה רק לדפים שהוא "הביא עמו מהבית". אין טעם להידרש לשאלה אין הוא השיג אותם, והמערכת צריכה להניח שהוא הגיע לידיו כחוק: קנה ספר, וסרק אותו. או שקיבל אותו ממערכת הטקסטים של אוניברסיטה, כחוק, לצורך לימודיו (אפשר לסרוק עד 20% מהספר, וברוב המקרים, יש הקפדה על כלל זה.) המשתמש מקבל עותק משודרג בהרבה של הדפים שאתם הגיע, אבל זה עדיין אותו החומר.

ועדיין, מערכת כזו צריכה לתמרץ את בעלי הזכויות לשתף בה חומר. למשל, אם מו"ל מעלה למערכת גרסת טקסט מלאה (אותיות) של ספר, והוא היחידי שעשה כן, אזי המערכת יכולה לגבות מהמשתמשים תשלום קטן עבור ההמרה של דפים מתמונה לאותיות ולהעביר אותו למו"ל. ועדיין, אף אחד לא מקבל דפים של טקסט שאין לו מלכתחילה. העותק השלם של הספר נשאר מוגן במערכת.

המו"ל מקבל בנוסף אפשרות למַעֵן בחומר פרסומי את הקהל המעוניין בטקסטים שאותם הוא מוציא לאור, ויכול גם להציע להם לרכוש את החלקים של ספרים שעדיין אין להם (כמו שהוצאת Lonely Planet מציעה לרכוש פרקים בודדים של מדריכי הנסיעות שלה). יתירה מזאת, כל אותו ה"מטא-טקסט" שהמשמשים יוסיפו מוסיף ערך לספר שהמו"ל השקיע כסף בהוצאתו לאור.

אם המוציאים לאור היו ממספרים את העותקים המודפסים, הייתה גם אפשרות להעלות למערכת דף המכיל את המספר הסידורי של הספר, ובכך להוכיח בעלות שתאפשר למו"ל לתת או למכור לך במחיר סמלי, עותק דיגיטלי של הספר.

יש מודלים אחרים, כמו למשל ה Kindle של אמזון, שמיועדים למי שמוכר טקסטים. אבל הם לא ממש רלוונטיים לכאן, כי המערכת של שדרוג טקסטים לא מיועדת להפצת טקסטים או מכירתם, רק לשדרוגם של טקסטים קיימים, בעיקר כאלה שהחלו את חייהם כעותק מודפס.

האם זה יספיק? לא יודע. צריך אולי מישהו כמו סטיב ג'ובס (איפה הוא כשצריך אותו…) לשכנע את בעלי הזכויות לטקסטים להסתגל לעולם החדש הזה. זו הייתה הגאונות האמתית שלו, לא יכולת המצאה טכנית. Google books הסתבך קשות עם הפרויקט הזה, של המרת כל אותה אות מתה לאות דיגיטלית, שאתה אפשר לעשות דברים. והם עשו זאת בתקציבי ענק. אבל גוגל היא (לדעתי) פשוט חברת התכנה הגרועה בעולם.

עד שיגיע חזון אחרית הימים הזה, אפשר לפחות להשתמש בתכנה יותר מוצלחת מזו של אדובי לקריאת ויצירת קבצי PDF, שיש לה גם גרסה חינמית לא רעה. נסו את PDF-XChange Editor.

והנה כמה ספרים בפורמט PDF שהצטברו אצלי.

הסינדרום הצפון אפריקאי

גם בקריאה חוזרת של  "הזר" של אלבר קאמי נשארת סתומה הסיבה בעטיה רוצח מֶרסו, גיבור הספר את אותו "הערבי", זה שקאמי לא טרח לתת לו שם. רוצח, ונידון למוות, על ידי המשטר הקולוניאלי הצרפתי.

רוב מקרי הרצח של אלג'יראים בידי המליציות של המתיישבים / מתנחלים הצרפתים דווקא לא נענשו (כמו למשל רצח 40 כפריים בכפר ריווה, בשנת 1956) כך שמרסו הורשע במידה כזו או אחרת בשל היותו חריג בחברת המתיישבים אליה הוא אמור היה להשתייך. העדר דמעותיו בהלווית אמו והליכתו לים למחרת ההלוויה סימנו אותו כ"כלב זר", "לא באמת אחד משלנו", כזה שאפשר למצות אתו את הדין ולהדגים שגם colon, מתנחל צרפתי, "שחור רגליים", יכול להיענש על הריגה סתמית של ערבי חסר שם.

או שגזר הדין משקף את  הההטייה הנאו-קולוניאליסטית של קאמי, שעד הסוף ממש האמין ב"כיבוש נאור" של אלג'יריה, ששאף לממשל פדרטיבי עם אוטונומיה חלקית, קצת כמו שטחי A,B ו C בשטחים. כזה שבו מתיישב אכן נענש על הרג אלג'יראי.

נעזרתי בחיפושי אחרי סיבת הרצח בספריו של פרנץ פאנון, פסיכיאטר שעבד בבית החולים הפסיכיאטרי בּבֵּלִידַה, אלג'יר, ותאר בספריו את הנזקים הנפשיים שמשטר הכיבוש גרם הן למתיישבים והן ל"מיושבים", מה שהוא קורא "פסיכוזות תגובתיות". את ספרו "מקוללים עלי אדמות" התחלתי כבר לקרוא בעבר, אבל לפרק המדבר על "מלחמה קולוניאלית והפרעות נפשיות" הגעתי רק כעת.

אסור להשוות בין הקולוניאליזם הצרפתי בצפון אפריקה לקולוניאליזם הציוני. עצם השימוש במונח קולוניאליזם בהקשר הציוני הוא מלכתחילה טעון, כי אני לא גורס ש"היהדות העולמית" החליטה להקים לעצמה "קולוניה", מושבה במזרח התיכון. אבל הקריאה בכתבי פאנון מטרידה ומעכירת מנוחה. בגלל הדמיון למצבנו כאן. בגלל הדמיון בין השיח הצרפתי לציוני, זה שבו תושבי המקום מתוארים כחלק מ"הטבע", משהו שהוא ברקע, מנתוני הטריטוריה, כמו המדבר, הביצות, היתושים – משהו שיש לתרבת, להכניע, להביא אליו ציביליזציה.

וכן, יש הקבלה מוצדקת בין רצונה של צרפת להגדיל את גבולותיה דרומה אל מעבר לים התיכון, לרצונה של מדינת ישראל להתפשט מזרחה אל מעבר לגבולותיה. ובשני המקרים, המדינות הכובשות מעבירות מספר גדול יחסית של אנשים אל השטח הכבוש. בשני המקרים יחסי המתיישבים / מתנחלים לאוכלוסיה ה"ילידית" הם כר נרחב להתפתחותן של הפרעות נפשיות.

אני שואל את עצמי האם יש אצלנו מקבילה לתיאור של פאנון את האופן שבו משטר הכיבוש מעוות ומשחית הן את נפשות הכובשים והן את אלו של הנכבשים. לא ידוע לי.

מתוך ההקדמה של אליס שרקי לספר (בהוצאת בבל): "פאנון מתאר תבניות אלה כבר בניתוחיו את המצב הקולוניאלי ב'מקוללים על אדמות': עבור המתיישב (colon) המיושב (colonise) אינו אלא התגלמות הרוע… " הכובש לא יכול לסלוח לנכבש על מה שהוא "נאלץ" לעולל לו.

על כך מתווספת התאוריה של "אסכולת אלג'יר" שאליה נחשף פאנון בבתי החולים הפסיכיאטריים של אלג'יר. על פי תיאוריה זו, שפותחה "מחקרית" על פני שלושים שנה בבית הספר לפסיכיאטריה של אוניברסיטת אלג'יר, בראשות הפרופסור Porot, "הצפון אפריקאי הוא פושע". לא השפעות הכיבוש, הדיכוי והדה-פרסונליזציה המובנית בו הם הגורמים לפשיעה הזו. לא – זהו משהו מהותי במבנה המוח. "האפריקאי הוא אירופאי שעבר לובוטומיה", "היליד הצפון-אפריקאי, שפעילות מוחו העליון וקליפת המוח שלו אינן מפותחות, הוא יצור פרימיטיבי…." (פורו, כנס בבריסל, 1935).

ולכן, הוא "אלים באורח תורשתי". (משהו כמו "ערבים מבינים רק כוח" אצלנו). המאפיינים של האלג'יראי על פי אסכולת אלג'יר הם שהוא: "הורג לעיתים תכופות, הורג בפראות – הנשק החביב עליו הוא הסכין, והוא הורג בגלל כל דבר שטות." והיו גם תיאוריות המקשרות את הצורך בריקון גופת החיה הנשחטת מדם על פי השחיטה הכשרה המוסלמית (והיהודית) ו"צורך האלג'יראי להתפלש בדמו של הקורבן" ממנו נובעת חיבתו להריגה בסכין.

זהו ה"מובן מאליו" של הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יר: הפחד מהפרא, הפועל כחיה, ללא בקרת האונה הקדמית, ההורג בסכין בכדי להתענג על הדם, בגלל כל דבר שטות. מרסו היה אולי מנותק רגשית, אבל "מחוברת" דיו כדי להוציא את האקדח למראה הסכין שהוציא ה"ערבי", ולירות. ולוודא הריגה בעוד ארבעה כדורים. ואולי גם לא לחשוש מהתוצאות. היו לו די תקדימים סביבו לחשוב כך.

והשבוע, במקרה, נפטר מאיר הר ציון, גיבור ישראל, שכמה שנים לפני שהיה אחראי לטבח עשרות אזרחים בכפר קיביה, עוד שבשנות החמישים, כנקמת דם על רצח אחותו בידי בדואים (כנראה) עבר את הגבול לירדן עם כמה חברים, תפס באקראי חמישה רועים בדואים, שחט ארבעה מהם בסכין ושלח את החמישי לספר על זה. גם הוא לא היה צריך לחשוש מהתוצאות. מחאו לו כפיים. הוא גם רצח בסכין, "כמו שהאלג'יראים אוהבים" – האם אשמה בכך השחיטה הכשרה היהודית, או שהוא סתם התענג על הדם?