ההבדל ביו דוגמה לדוקסה

אתמול בא גיא (בני) ויחד התחלנו לבנות את מתקן האחסון האולטימטיבי לעבודות האמנות של זוגתי שתחייה. 4 מטרים רוחבו, 3 גובהו ו 1.20 עומקו. מפלצת. רובה מעץ ממוחזר (נמצא ברחוב).

ותוך כדי עבודה, גיא ציין שהקליבר (מד-זחיח, Vernier Caliper) בו אנו משתמשים, מתוצרת Mitutoyo היפנית, נראה איכותי. ונזכרתי איך "ירדתי" על אבא שלי כאשר קנה לי אותו, במקום את הסוג שנכלל ברשימה שקיבלנו מבית הספר (המקצועי, זה שאליו הסללתי את עצמי..) שהסתבר כהרבה פחות טוב. אבא שלי, היה לו קל ונוח לקנות את כל הרשימה ב"טכנומטאל", החנות הסמוכה אל מקום העסק שלו, שם הוא קנה ממילא דברים מסוג זה ולא בחנות שלה היה "סידור" כלשהו עם בית הספר.

אני עד היום בוש ונכלם ממה שהטחתי בו אז, באבי: " שלא אכפת לו, שהוא לא מוכן להשקיע בי את הזמן", ש"למה הוא לא יכול לעשות את הדברים "כמו שצריך" לשם שינוי". להגנתי, הייתי אז בן 14 וסוג המרד הזה היה כנראה חיוני לבריאות הנפשית שלי…

נזכרתי גם באירוע דומה, שנה קודם, בו קיבלתי מאבא שלי מתנה לבר מצווה, (או שאולי לכבוד התקבלותי לפנימיה הצבאית ממנה נבעטתי החוצה חיש מהר לשמחתי) שעון יד מתוצרת דוקסה, חברה שכיום אני יודע שהיא איכותית, אבל אז כולם ענדו שעוני סייקו, או קסיו או משהו דומה, ואני רציתי להיות כמו כולם, ואו, איך כעסתי, ואיך התמרמרתי, ואני יכול רק לדמיין אילו דברים קשים הטחתי באבא שלי, המסכן.
לא היה לו קל או פשוט לגדל אותי..

ועוד נזכרתי שהבטחתי לעצמי לברר בהזדמנות מה בדיוק ההבדל בין דוקסה (doxa) לדוגמה (dogma).

ובאותה הזדמנות, מה מבדיל בין השניים האלה, לסתם דעה, לדוקטרינה ולאקסיומה. אז הנה מה שהספקתי לברר:

גם דוקסה וגם דוגמה הם שניהם "מה שמובן מאליו", "מה שידוע", אמיתות ברורות ומוכחות, עיקרי אמונה. שני המונחים משמשים הרבה פעמים בדת, במיוחד בדת הנוצרית-קתולית, אבל יש להם שימוש גם בתחומי שיח אחרים, ושם מטבע הדברים (כיוון שאין לי ולו עצם דתית אחת בגופי) נמצא העניין שלי. מה שמנוגד לשניהם היא "דעה".

אז הנה ההבדל ביו השניים, בתמצית: בניגוד לדוגמה, שהיא דברים שאין להרהר עליהם כי אין לערער עליהם – כי מקורם באמונה או אמונה בסמכות כלשהי,  דוקסה היא משהו שאפילו לא מתעכבים לחשוב על מקורו, או שלא חושבים שהוא בכלל דוקסה, זה עד כדי כך מובן מאליו, שהידע הזה למעשה אטום לשדה הראיה או השמיעה.

דוקסה, אומר הסוציולוג Pierre Bourdieu, נובעת מחיברות. בכלל, דוקסה היא ספציפית לחברה מסוימת בזמן מסוים. "מה שידוע", ידוע למי ששייך לחברה מסוימת, וזה חלק ממה שהופך אותו שייך לאותה חברה. מה שידוע, הדוקסה, הוא גם תלוי זמן. למשל, מה שידוע על זכויות שחורים, נשים, בעלי חיים. דוקסה, אומר בורדיה, היא האופן שבו הן העולם הטבעי והן העולם החברתי נראים לנו מובנים מאליהם.
(כתבתי על דברים דומים בעבר, פה וגם פה)

The doxa, in hs view, is the experience by which “the natural and social world appears as self-evident". 

וזה כולל גם את מה שניתן לחשוב ומה שניתן להגיד (מרחב השיח האפשרי)

It encompasses what falls within the limits of the thinkable and the sayable (“the universe of possible discourse”)

ואת מה שחבל"ז – מה שחבל לדבר עליו כי חבל לדבר עליו.

that which “goes without saying because it comes without saying”

דוגמה היא אמונה או דוקטרינה או עיקרון המוחזקים על ידי ארגון דתי או אחר. הדוגמה נחשבת כבעלת סמכות שלא ניתן לערער עליה ואינה זקוקה להוכחה לוגית או אחרת. הדוגמה בכלל והדוגמה הדתית בפרט אינה מבוססת, כאמור, על הלוגיקה אלא על אמונה. הציבור המחזיק בדוגמה מסוימת נוהג כך בגלל אמונתו המלאה בקובעי הדוגמה, בסמכותם המלאה לקבעה ובאי יכולתם לטעות בקביעת הדוגמה. הם גם מאמינים שאל להם להרהר בתקפות הדוגמה גם אם היא מנוגדת להגיון.

הן דוקסה והן דוגמה, שתיהן מנוגדות ל"דעה", שגם היא מצד אחד משהו שאדם חושב שנכון, אבל דעה היא בפירוש משהו שניתן להתווכח אתו ולדון בו ("יש לי דעה מוצקה בעניין, אבל אם היא לא מוצאת חן בעיניך, אז הנה אחרת.."). דעות אפשר להחליף באופן מודע ("החלפנו דעות. באתי עם שלי ויצאתי עם שלו") בניגוד לדוקסה שיכולה להשתנות עם הזמן, אך בלי שאיש יהיה מודע לכך או דוגמה, שכביכול לא משתנה, וכאשר היא כן משתנה, עצם השינוי מוכחש.

יש הבדל של ניואנס בין דוגמה לדוקטרינה. דוקטרינה בהקשר של גוף ידע המבוסס על אמונה, עשויה להיחשב "לא מושלמת", משהו לא על-זמני שיכול להשתנות עם הזמן או הנסיבות. עדיין "עיקר האמונה", אבל מדרגה נמוכה יותר מדוגמה, למשל, מצוותו של הרב קוק ליישב את כל ארץ ישראל, ויהי מה לעומת הדוגמה "אלוהים קיים". אבל דוקטרינה קיבלה על הזמן משמעות של "מה שמלמדים" בהקשר לגופי ידע בכלל, לא רק כאלו המבוססים על אמונה,(האטימולוגיה היא מ"דוקטור", בלטינית ללמד). בתחום המשפט, הביסוס של דוקטרינה הוא בדרך כלל נוהג קיים או תקדים, לא אמונה. במדיניות חוץ, אמריקאית בעיקר, זו פשוט הצהרה מדינית.

לדוקטרינה יש לעתים גרסה מקוצרת, מעין סיכום, לרוב בצורה של שאלות ותשובות, המיועדת לסייע ללימוד הדוקטרינה. גרסה זו נקראת קטכיזם, (catechism) ובהקשר הנוצרי, מיועדת לילדים בעיקר.

יש דמיון מושגי מסוים בין דוגמה לאקסיומה, ששווה להבהיר. גם אקסיומה וגם דוגמה הן הנחות שאין לערער עליהן, שאין צורך להוכיח או להפריך, שנכונותן נתונה.  אקסיומה, שהיא נקודת התחלה בניתוח לוגי, למשל בגאומטריה, תהיה תמיד מושג כה יסודי ומובן מאליו שלערער עליו אינו משהו שאפשר בכלל לחשוב עליו ושממנו נבנה מערך לוגי שלם, הנשען אך ורק על סט נתון וקוב של אקסיומות. דוגמה לעומת זאת כוללת בתוכה בדרך כלל, כחבילה אחת, גם סט גדול יותר של מסקנות שיחד מהוות את הדוגמה כולה (כמו למשל "אלוהים ברא את העולם בשבעה ימים").

ההבדל המהותי בין השניים הוא שדוגמה מתבססת  על הוכחה שמחוץ לעצמה – האמונה. אקסיומות הן מערכת סגורה שאינה נשענת על הוכחה חיצונית לה, והנבחנת רק על פי קריטריונים של לכידות לוגית.

ובכדי לסגור את המעגל, יש גם דמיון מושגי בין דוקסה לאקסיומה, כי שתיהן אינו מבוססות על אמונה בכוח עליון או סמכות עליונה, אבל יש הבדל מהותי ביניהן: הנראות של אקסיומה הפוכה לזו של דוקסה.
אקסיומה, או סט של אקסיומות, בהיותו חייב להיות מוגדר מראש ומוצהר, הוא "שקוף", לעומת דוקסה, שהיא ידע "אטום", שקיומו לא  מוצהר מראש, לא נקוב ולא מוגדר. הוא ידע שכל כך ברור שהוא נכון, שאנחנו כלל לא מסווגים אותו כמשהו שאנחנו יודעים.

doxa נמצאת בשורש המילים Paradox, Orthodox, Heterodox וגם בבסיס המונח שטבע Roland Barthes לשפה ניטרלית, נטולת הטיות חברתיות : para-doxa, שפה בניגוד לשפת התרבות הפופולרית, השפה שבה אנו משתמשים, אינה חלק מהדוקסה, מתבססת עליה  ומתחזקת אותה.

para-doxa תהיה אולי השפה הנטולה הטיה מגדרית, גזעית, דתית, נטייה מינית או סוגנית שאליה שואפות, ומנסות ליישם כבר כעת א-נשים כמו מירב מיכאלי או מספר ממכרות הפייסבוק היותר רדיקאליות שלי. שפה אוטופית, שבסופו של דבר, אם הניסיון יצליח, תשנה את הדוקסה ואז השפה כבר לא תהיה פרה-דוקסה יותר.

זהו בינתיים. אם הגעתם עד כאן, ומצאתם טעות או אי דיוק, אנא השתמשו במנגנון התגובות מטה.

מודעות פרסומת

צ'כיה

רצה המקרה, ובחשכה של שש בבוקר שלאחר ליל הסדר, כאשר אני נזכר לארוז תיק לנסיעה שלי ושל גיא לעקבה, לקחתי באקראי שני ספרים מערמת "הספרים שהתחלתי לקרוא בעבר" על השידה שליד מיטתי, ושני הספרים האלה, אותם אני קורא פה בירדן בין צלילה וצלילה, לא מפסיקים לרגע להזכיר לי את אמא שלי.

שני הספרים, רצה המקרה, עוסקים שניהם בצ'כיה, באדריכלות ובשואה. בשניהם גיבורי העלילה עוזבים את צ'כוסלובקיה עקב יהדותם בשנות השלושים ושארית העלילה נמשכת אל ההווה ומתפרסת על שוויץ, קובה וארה"ב באחד, אנגליה, בלגיה  וצרפת בשני.

הראשון, חדר הזכוכית, של סיימון מאואר, מספר את קורות בית מודרניסטי אחד שתכנן עבור משפחת לנדאואר אחת (טוגנדהט במציאות) הארכיטקט הגרמני וורנר פון אבט (לודוויג מיס וון דה רו ) בעיר מנייסטו (ברנו) אשר בצ'כוסלובקיה. זהו אותו בית טוגנדהט שבו ביקרנו אני, אימי ובניי במהלך "טיול השורשים" שערכנו בצ'כיה ב 2005.

זה היה כבר די בסוף אותם עשרת ימי הטיול, וכבר ראיתי די והותר "כיכרות ערים רומנטיות" וכך, כשהגענו לברנו,  ביקשתי לראות את הבתים שהאדריכל יליד העיר אדולף לוס ("קישוט זה פשע"), ולודוויג מיס ון דה-רו ("פחות הוא יותר") בנו שם. את אלו של לוס לא מצאנו – לא הכנתי שעורי בית ולא בררתי את מיקומם למפרע, לשכת התיירות לא יכלה לעזור, והאינטרנט כנראה לא היה כה זמין אז. אבל בית טוגנדהט, היה מפורסם דיו כדי שידעו לכוון אותנו אליו, והיה גם פתוח למבקרים. כתובתו אגב:

Černopolní 45, 613 00 Brno, Czech Republic

מקריאה בספרים וצפייה בצילומי ותכניות הבית, הכרתי אותו מצוין, עוד לפני שראיתי אותו בפועל. הפתיעו אותי שני דברים: הבית תמיד צולם מהחזית הפונה לגן, ושרטוטי החזיתות תמיד הראו חזית זו ואת החזיתות הצדיות, אך ממפלס הכניסה, מצד הרחוב, כמעט ולא רואים את הבית. רואים את החניה ואת מרפסת הגג. וזה היה מעט מפתיע.

IMG_1267

הבית היה אחרי שיפוץ, אבל שיפוץ שנעשה בתקופה הקומוניסטית שהייתה תקופה של מחסור, ולכן חלונות הזכוכית הענקיים כבר לא עלו וירדו אל המרתף בעזרת מנוע חשמלי. בתקופה הקומוניסטית אף לא הייתה אפשרות לייצר חלונות כה גדולים, ורק במזרח גרמניה,  הצליחו לייצר במיוחד כמה יחידות, באיכות גרועה. הטיח היה סדוק בהמון מקומות וקירות רבים היו זקוקים לסיוד דחוף. הזדהיתי עם הבית, כמוני, הוא כבר לא היה יפה כבנעוריו. אבל בניגוד אלי, לא הייתה צריכה להיות בעיה לגרום לו להראות צעיר לנצח. ואכן שמעתי שמאז עבר הבית שיפוץ נוסף והיום הוא יפה יותר.IMG_1271

הבית (1930) ואימי (1931) הם בערך בני אותו הגיל, אבל בניגוד לאמא שלי, הבית עדיין עומד על כנו, אם כי יותר כגוויה מפוחלצת של בית – הוא כבר לא משמש לתכלית למענה תוכנן ונבנה.  אמא שלי, שגרה עד עלייתה ארצה, 18 שנים מאוחר יותר, לא מאד רחוק משם, ב novi Icin,אשר במורביה, לא שמעה אז על הבית. היום הבית הוא אחד מאותם בתים קנוניים של אדריכלות המאה העשרים, והספר של מאואר, שהיה "מועמד סופי לפרס בוקר 2009" מנסה לספר את סיפורו. הספר אגב, ממש לא משובח. הוא  מנסה להעניק נפח לדמויות שאכלסו את הבית בעיקר בעזרת סיפורי משגלים מסוגים שונים, סיפורי אהבה הטרוסקסואליים ולסביים, מפגשים חוזרים ונשנים בין גיבורי הסרט על פני ציר הזמן בצרופי מקרים שממש אינם מתקבלים על הדעת ומעט, פה ושם, תיאורי אופי. די "רומן  רומנטי" לדעתי, אבל מצד שני, איך אפשר למלא בסיפור בנייתו של בית 440 עמודים? אני, לא הייתי ממקם אותו ברשימת המועמדים לפרס בוקר, אלא בשנה מאד חלשה בספרות הבריטית. גם מבקר הספרות של הארץ לא התלהב.

IMG_1276

והבית עצמו? הוא פחות מופשט/מושלם גאומטרית מבנינים אחרים של מיס, כמו למשל ביתן ברצלונה ובית Farnsworth (שעל ביקור בו כתבתי כאן). על פי הספר, האדריכל אומר שזהו בית המגורים הפרטי המושלם ביותר שהוא בנה. אין ספק שמעטפת הבית, שאינה צורה גאומטרית מושלמת, לוקחת בחשבון את צרכיה של משפחה אמתית, אם כי עשירה עד מאד. כולל חניה לשתי מכוניות (נדיר מאד אז) ומגורי אומנת, מנהל ומנהלת משק בית. גם עלויות הבית עצמו לא מאפשרות להגדיר אותו כאב טיפוס אידאלי לאדריכלות מודרניסטית. קיר אבן האוניקס, המפריד בין חלקי חדר המגורים (בתמונה מטה), עלה כמו בניין מגורים שלם של אותה התקופה. וכנ"ל חלונות הזכוכית הגדולים, שהוו את חזית קומת המגורים, על מנועי החשמל שהעלו והורידו אותם  אל חללים מיוחדים במרתף. בעלות שלהם לבדם יכולת אז לבנות וילה מפוארת, קונבנציונלית. קצת חוטא לרעיונות המודרנה, בעצם כמו רוב הבתים הפרטיים האיקוניים של האדריכלות המודרניסטית (שברבים מהם ביקרתי, ואפשר לקרוא על זה כאן)IMG_1268

בית טוגנדהט עזר לי להבין ולקבל את הבית שסיימנו לבנות אנו, שנה וקצת לפני שביקרנו בו. גם שלנו הוא לא קובייה שקופה מופשטת, אבל הוא כן פשרה ב"רוח המודרנה" (אולי) בין הפשטה לצרכי החיים של משפחה, ובניגוד לבית טוגנדהט, גם עם אילוצי תקציב של אנשים רגילים ובמגרש שאינו משתרע עד האופק…טוב, אצלנו לא רואים ממול את מצודת שפילאס אלא רק את הבית ממול, על הקוקיות המכוערות שלו, אבל בשביל זה יש עצים..HPIM7745

הספר השני שלקחתי ליד, אוסטרליץ, של וו. ג. זבאלד, עלילתו גם היא קשורה בצ'כוסלובקיה, וכמו הספר הראשון, עלילתו מתחילה בערך ב 1938 ונמשכת עד ההווה. גיבור הספר, נשלח בגיל ארבע באחד ממשלוחי הילדים מפראג, לאנגליה, שם הוא גדל אצל כומר אנגליקני ואשתו המגדלים אותו כבנם, ורק בגיל מבוגר מגלים לו ששמו ז'אק אוסטרליץ, שהוא יהודי, ושהוריו שלחו אותו לאנגליה כדי להציל אותו. בהמשך הספר הוא נוסע לטרזין, שם הייתה אמו זמן מה לפני שנשלחה "הלאה למזרח" ומחפש את עקבותיה. גיבור הספר, הוא היסטוריון חובב של אדריכלות, וחלקים נרחבים של הספר עוסקים בכך, אבל לא אדריכלות מודרניסטית.

איך זה קשור לאמא שלי? אמא שלי ואחותה היו אמורות להיות גם הן באחד מאותם משלוחי ילדים לאנגליה. הן נשלחו לבדן לבית ספר יהודי, אחד הבודדים שעוד נשאר פתוח אחרי גזרות נירנברג, דווקא בלב גרמניה, בעיר בשם Ahlem שליד הנובר, ומשם היו אמורות להמשיך לאנגליה. אלא שהשערים נסגרו בדיוק לפני המשלוח שלהן, והן חזרו הביתה ומשם, אחרי זמן לא רב, לגטו טרזין, אותו גטו אליו נוסע אוסטרליץ להתחקות על מה שקרה לאמו אגתה שנשלחה לשם. בטרזין, הודות לאוסף המדליות של סבי, אבי אימי, ממלחמת העולם הראשונה, הן נשארו ולא נשלחו הלאה למזרח כמו אמו של אוסטרליץ, וכמו כמעט כל מי שעבר במקום. זאת על אף  שאימא שלי הייתה חולה רוב התקופה ולא תרמה למאמץ המלחמתי הגרמני. סבא שלי, כן עבד, למרות שהיה קטוע רגל. זה אף פעם לא הפריע לו לשום דבר. וכל אותה תקופה, אחת לשנה, הגיע מברלין מומחה שמדד את הגדם של רגלו, וכמה שבועות אחרי כן שלח לו פרוטזה חדשה מותאמת אישית. סדר חייב להיות.

איך הספר? סגנון מוזר משהו, כאשר המספר מספר בגוף ראשון מה שאוסטרליץ סיפר לו, ובקטעים רבים של הספר זה הולך כך: "אוסטרליץ אמר ש X אמר:..". קצת מוזר. אבל יש בסגנון, היבשושי במתכוון משהו העוזר לקורא להבין איך עובד הזיכרון האנושי, דרך זיכרונותיו המודחקים של אוסטרליץ הילד העולים וצפים בו כמבוגר, תחילה, לפני שמגלים לו מי הוא באמת, כחלומות לא מוסברים. ואחרי כן, כנחשול המאיים להטביע את שפיותו. (עוד על הספר, בביקורת בעיתון הארץ)

יש בספר גם לא מעט צילומים בשחור לבן המאיירים את הספר, ואני תוהה אם הסופר לא תפר את עלילת הספר סביב תצלומים שהיו ברשותו. יש לא מעט קטעים בספר שנדמה היה לי שהם שם כי היה לסופר תצלום בו הוא רצה להשתמש. קצת כמו הצילומים שאני משלב פה ושם פה ברשומות שבבלוג הזה. אם יש תמונה, זה נראה יותר אמיתי, לא?

IMG_1273

שאול לוי – חרט עץ

זוגתי שתחייה אמורה להציב בחודש בספטמבר מיצב, בקומה העליונה של מוזיאון ינקו-דאדא בעין הוד, בין יתר הרכיבים למיצב, היא זקוקה למספר חלקי עץ בעלי סימטריה סיבובית שכדי ליצר אותם נדרשת מחרטה.

את רוב חלקי המיצב אני מייצר, אבל אף שלמדתי  שנה שלמה חרטות בבית הספר (המקצועי לטכנאים על שם א. שוב – כבר לא קיים), אין לי מחרטה. וגם, חרטות עץ שונה מחרטות המתכת שלמדתי (יחד עם מסגרות, פחחות, חשמל ועוד דברים שימושיים…). אז הלכנו אל שאול לוי, שזה מקצועו – חרט עץ.

על בית המלאכה שלו , ברחוב מעלה השחרור מספר 24, בחיפה, שמה זוג"ש עין כבר לפני זמן רב.

שאול לוי עובד כבר שם כ 25 שנה, מתוכם 22 שנה כעצמאי. לפני כן הוא עבד כ 30 שנה בחברת החשמל, כמסגר, ואז החליט לעשות הסבה מקצועית לעץ. האמת, הוא לא נראה לי עד כדי כך מבוגר, אבל יתכן שעבודה כחרט משאירה אותך צעיר למראה.

אני לא בטוח שהרצף התעסוקתי שלו מספיק ארוך בשביל להיכלל בבלוג "המורדים", אבל הוא לא רק חורט אלא גם מייצר סוסי עץ מקסימים שהוא מעצב בעצמו ומתקן רהיטים, כפי שאפשר לראות לפי אוסף הכליבות המרשים שלו. בתוך ים הבלגן קבורה מחרטה שנייה  ומן הסתם עוד אוצרות. יש לו גם קופסאות על גבי קופסאות של חתיכות עץ מסוגים שונים כולל חתיכות יפיפיות מעץ מהגוני.

בית המלאכה שלו ציורי מאד ומבולגן ביותר. שפטו בעצמכם…

מצגת זאת דורשת JavaScript.

איכר-פילוסוף

המודל של איכר-פילוסוף לא חדש, אם כי אני לא בטוח במקורו. נתקלתי בו אצל הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר, ש"במאמציו לחשוף יחס יסודי יותר, קדם-רפלקסיבי, להוויה, דמיין את קיומו של יחס כזה אצל בעלי המלאכה  המסורתיים. הוא חשב שמצא אותו בסוג ההבנה העמוקה והלא תאורטית שיש לנגר ביחס לעץ שהוא עובד עמו, או בחייהם של האיכרים". (אני מצטט את טימותי קלרק מסביר את היידגר).

יש לי חשד מה שאת התאוריה הזו פיתח היידגר מתוך איזו השקפה רומנטית ונאיבית על חייהם של איכרים ונגרים. אני בספק כמה מהם הוא בפועל הכיר, ועד כמה הוא היה מודע לאורח חייהם בעולם האמתי. אבל נגרות, חקלאות ופילוסופיה שלושתם מאד חביבים עלי (בין היתר…). לא סתם נקרא הבלוג שלי "דרכי עצים". כך שכאשר פרשתי מעבודה בשכר, החלטתי לנסות ולהיות מין נגר-איכר-פילוסוף שכזה… בתקווה שאולי כך אצליח לפתח "מודעות עמוקה יותר לסופיותם של החיים האנושיים", אוכל להפנים ש"החשיבה האנושית אינה יכולה לחרוג מן ההיסטוריות שלה עצמה"  שהיא "אינה יכולה להשיג, אלא כפנטזיה, את אותו סוג של "אמת" מובטחת ומופשטת-מן-העולם העוברת אידאליזציה בתרבויות המערב".

מתוך כך, התחלתי להרכיב לעצמי קטלוג של קורסים אותם אני לומד, מהחוג לפילוסופיה אך גם מחוגים אחרים, שיחדיו מנסים להכיל את אותו נושא בין-תחומי של לימודי ביקורת התרבות. כדי שאוכל לרכוש לי את הכלים התאורטיים שיאפשרו לי להבין ולנתח את מהות אותו ה"מיפתח" דרכו אני רואה את העולם.

אבל גם אם היידגר צודק, ולאיכרים יש איזה סוג של מודעות קדמונית, מחוברת אל האדמה, קדם-טכנולוגית, קשה לי להאמין שמודעות שכזו נרכשת מטיפוח מספר עצי פרי, נדירים ככל שיהיו, בחצרו האחורית של אדם עירוני, כתחביב לשעות הפנאי. גם החקלאים המתוחכמים של ימינו, שמחשבים מווסתים את הלחות והטמפרטורה בבתי הגידול של הפלפלים שלהם, הם כבר לא בדיוק אותם האיכרים הקדמונים שהיידגר אולי ראה בעיני רוחו, הפועלים על פי מזג האוויר ומגדלים יבולים בעונתם.

גם את אותה ההבנה הלא-תאורטית שיש לנגר ביחס לעץ, קשה לרכוש מבניית אלמנטים פיסוליים מסיבית או אפילו סנדוויץ, אפילו אם אדם גם בנה שולחן מעץ מייפל נקי פעם בחייו. (השולחן יפיפה אגב, ואני גאה בו מאד, אבל מודעות שונה להוויה רכשתי בזכותו רק מעט).

כך שאני שם את יהבי יותר על לימוד ורכישת השכלה מאשר על מלאכת הכפיים. את מלאכת הכפיים אמשיך לעשות בגלל ההנאה הצרופה שאני מפיק ממנה, אבל שאפיק ממנה שינויי תודעה משמעותיים? אני סקפטי.

ובעניין דומה: קלוד לנצמן מספר באוטוביוגרפיה שלו "הארנב מפטגוניה" (שעל הקריאה בה כתבתי כאן) על פגישה בפריז עם פראנץ פאנון, הפסיכיאטר-פילוסוף יליד מרטיניק (שאת ספרו "ארורים עלי אדמות" אני קורא כרגע). פאנון מספר לו בהתלהבות על האיכרים-לוחמים-פילוסופים שפגש באלג'יריה, הנלחמים מלחמת שחרור בכובש הצרפתי תוך כדי עיבוד אדמתם ולימוד פילוסופיה. מאוחר יותר לנצמן (שבאותה תקופה עדיין לא ממש התעניין בישראל) מבקר באלג'יריה ומנסה להיפגש עם אותם איכרים-לוחמים-פילוסופים. כאשר הוא כן מוצא קבוצה של איכרים שהם גם לוחמי גרילה, הוא שואל אותם לגבי הפן הפילוסופי של חייהם, והם אומרים לו בערך כך: "כן, היה פה איזה אחד פאנון, וחפר לנו בשכל באחד הערבים. לא ממש הבנו מה הוא רוצה מהחיים שלנו…". אלה היו אותם האיכרים-הפילוסופים שאותם שיווק בהצלחה פאנון לשמאל הצרפתי, לנצמן ביניהם, שכמובן שאף לסיום הקולוניאליזם הצרפתי בן מאות השנים באלג'יריה. שנטה לעשות אידאליזציה לא ממש מבוססת לאלג'יראים  –  גם כאשר דיכאו את נשותיהם ביד חזקה וקראו להשמדת מדינת ישראל. לנצמן התפכח בסופו של דבר מהאלג'יראים, אבל רבים אחרים, כמו למשל סארטר, שאף כתב הקדמה מתלהמת לספרו של פאנון, לא ממש.

אני עדיין מחפש דוגמה מוצלחת של איכר-פילוסוף…

ביום שלישי – יציקה

פרויקט הגמר באומנות של זוגתי שתחיה (זוג"ש) הגיע לקו הגמר. נשימת רווחה עמוקה. עכשיו נוכל קצת לנוח.

זוג"ש לומדת לתואר שני באמנות (יצירה) באוניברסיטת חיפה, והיום הפתיחה של תערוכת הבוגרים. הפרויקט הזה העסיק אותי כמעט במשרה מלאה מאז שפרשתי. היו קטעים שכמעט שקלתי לחזור לעבודה – כדי לנוח קצת -:)

לפרוייקט הזה היו שני חלקים: מיצג פיסולי המורכב בעיקר מלבני חמרה, כמו זו:

וסדרה של ציורים. אלו מצוירים על דיקטים ומנוסרים בצורה אליפטית. תרומתי לאלה הייתה די צנועה – בעיקר הדבקת "שלד" לאחורי הדיקטים שיקשיח אותם. כדי ליצר את השפה המעוגלת צריך הייתי מלטשת סרט שאין ברשותי, ולכן השקעתי יומיים בשפרעם אצל זוהיר (נגר מדהים – אם אתם צריכים ואין לכם בעיה של זמן…)

נחזור ללבנים: אלו עשויות בעיקר מחמרה, בעלת צבע ספציפי מאד אותו מצאנו אך ורק במזרח תל מונד, ושם כרינו כ-40 שקים של אדמה. לפני כן הסתובבנו עם את חפירה ברחבי השרון וכרינו עוד כמה עשרות שקים במקומות שונים. וגם קנינו כמה עשרות שקים אצל הדרוזים בדליית אל כרמל. אך בכולם – הגוון לא היה זה

 לא נורא – עם ערבוב של קומפוסט וטוף גרוס דק, אפשר לעשות מזה מצע שתילה לא רע…לא מעט שתלנים מקצועיים, אותם אני מכיר מהעמותה לפירות אקזוטיים,  משתמשים בחמרה גולמית ממש לייצור שתילים, ועושים זאת בהצלחה רבה.

את החמרה צריך לייבש, לסנן, ולערבב עם דבק –  כ 20 דקות ללבנה. ויצרנו 380 לבנים.

לאחר שהעיסה (הדיי יבשה) הייתה מוכנה, דחסנו אותה במהלומות פטיש לתוך תבניות. עוד כ 15 דקות עבודה ללבנה. חוץ ממני, עסקו  בשלב זה של העבודה עוד 3-4 אסיסטנטים, בעיקר אנשים שעשו יחד איתי קורס פרמקולטור. (זו היתה חבורת אנשים איכותית במיוחד שפגשתי במסגרת הקורס)

את התבניות עשיתי  מעץ סנדוויץ, מצופה פורמייקה בצידו האחד, ומחובר בברגי פח. על הפורמייקה הודבקו צורות מפורניר שנחתכו בלייזר. התחלתי עם 10 תבניות וסיימתיו עם כמעט חמישים…פה בא לידי שימוש מסיבי הן מסור השולחן החשמלי, בלעדיו לא הייתי גומר עם זה עד היום, והן מברגת המקיטה הנפלאה, עליה כבר התפייטתי כאן.

וכך, בשבועות שהובילו לתערוכה, סיננו חמרה ויצקנו לבנים בימי שלישי. פירקנו את הדפנות בימי חמישי ואת הבסיס בימי שישי. בימי ראשון נשטפו התבניות והחלקים שנשרו הודבקו מחדש. ביום שני הורכבו התבניות מחדש וחוזר חלילה. 40 לבנים בשבוע.

ומידי שבוע הלכו הלבנים ונעשו יפות יותר ויותר, אפילו ככל שהתבניות הלכו והתקלקלו. אך יפות ככל שיהיו, כל נגיעה מגירה מהם חול. להעביר אותן דורש עדינות אין קץ…

ובדקה התשעים, מזוית קשה, התווספו לעבודה גם ששולחן רב ממדים וגם אלמנטים מעץ, צבועים בצבע זהה לשולחן שאותן ניסרתי, הדבקתי וצבעתי מידי יום – עדחצות הליל. ,תוך כדי הנחת הלבנים על השולחן נולדו עוד ועוד אלמנטים אלו נוסרו מלוחות סיבית וסנדביץ מצופי פורמיקה שאותן ניתן למצוא בכמויות מסחריות ברחובה של עיר – בכל מקום בו מחליפים מטבח או חדר ארונות. כך שגם מצוות המיחזור מתקיימת כאן… הפרויקט הבא שלי מחומרים אלו – פנסי גינה מבטון אותן אצוק לתוך תבניות מלוחות ממוחזרים מצופי פורמיקה. יהיה לזה מרקם של שיש.

וכך נראה מקטע מהעבודה:

מקיטה

הייתי ביום שישי האחרון במכון הצרפתי בתל אביב. זו הייתה ההרצאה האחרונה בסדרת ההרצאות שהוקדשה לספרו של עמנואל לוינס "כוליות ואינסוף" והרצתה ליאת פרידמן (המצוינת).

היא דיברה על מושג הבית אצל לוינס, והשוותה אותו למושג הבית אצל היידגר, ספציפית ב: " Bauen Wohnen Denken".

לוינס הוא בהחלט "היידגריאני" בשימוש שהוא עושה במושג ה"כלי" והוא אפילו מזכיר את הפטיש ביד הנגר, דוגמה שהיידגר משתמש בה ב"הוויה וזמן". היידגר גורס שהנגר כל כך רגיל לשימוש בפטיש, עד שהפטיש לא נמצא כלל בתודעה שלו. רק אם יקרה משהו חריג, כמו למשל שתישבר הידית, יציץ הפטיש לתוך תודעת הנגר. (עכשו שאני כותב את זה, אני רואה את הדמיון ל"ממשות" אצל לאקאן המתבטאת כ"סימפטום" – בדוגמה של הפטיש – שבר הידית)

לוינס מוסיף על היידגר ואומר שאנו יכולים להיות מודעים למכשיר, כאשר השימוש בו גורם לנו עונג, בלשונו: "לכן אני יכול לשאוב נחת מאחיזה בכלי כלשהו, מעבודה, מביצועה באמצעות תנועות  שאומנם משתלבות במערכת של תכליות אבל מטרתן מצויה מעבר לעונג או לקושי שמסבות תנועות מבודדות אלה…" (כוליות ואינסוף, ע' 122)

נזכרתי בזה כאשר הרכבתי עבור אשתי תבניות ליציקה מעץ עבור תערוכת הגמר שלה, תוך שימוש במברגת האימפקט והמקדחה הנטענות שלי, מתוצרת Makita.

פשוט תענוג צרוף לעבוד עם הכלים האלה. אחרי שנים שקניתי בזול כלים ב Home Center  או עוד לפני זה, מפאר תוצרת Black and Decker , שאחרי מספר קטן של פעמים הפסיקו להחזיק טעינה והיו כבדים וחלשים, הבנתי את הפרינציפ, וקניתי כלים טובים. המקיטה שקניתי  הם כלים לחובבים, בפירוש. הם קלי משקל, והסוללות לא יחזיקו מעמד יום עבודה שלם. אך הסוללות הן סוללות ליתיום, שאפשר תיאורטית לטעון לנצח, והכלים מספיק חזקים כדי להכניס בורג 10 לעץ ללא שום קושי.

מברגת אימפקט

ה"בעיה" איתם היא שכל כך כיף לעבוד איתם שהם מתעקשים להישאר בתודעה שלי. יתכן שזה יעבור לי עם הזמן, אבל בינתיים – הם גורמים לי לרצות לחזור לאהבתי הישנה  – נגרות.

אני חושב שאתחיל ב Deck, כנראה מעץ איפאה…

נ.ב. – אני בטוח שאצטער בעתיד על כל מה שאכתוב כאן בנושאי פילוסופיה או פסיכולוגיה. הידע שלי כל כך שטחי ומצד שני – הבורות שלי כל כך עמוקה שאם יעלה בידי – כפי שאני מתכנן, לדעת יותר בנושאים אלה – לא אשמח בעתיד לקרוא את הרשומות האלו. על הזין…