החיים בלי

אחרי שבוע בו נאלצתי להפרד גם מהמחשב האישי וגם מהטלפון (כמובן שאישי) שלי, התחלתי להרגיש כאילו נפרדתי משני איברים של גופי.

זה לא שהייתי, חס וחלילה, בלי טלפון או בלי מחשב. אבל אלו שבהם השתמשתי לא היו שלי. ההתאמה לגופי ולאופן השימוש שלי לא הייתה שם. זה היה כמו פרוטזה במקום בו היה קודם איבר, איבר שלא היית צריך בכלל לחשוב עליו.

להיידגר היו בדיוק את המונחים לזה. קודם לכן המחשב והטלפון היו מה שהוא קרא ready-to-hand, זמינים לי בלי שאהיה מודע רוב הזמן לשימוש בהם, ממש כמו שלא צריך לחשוב על כל צעד וצעד בזמן ההליכה. הטבלט ששאלתי מזוגתי שתחייה כתחליף למחשב האישי (שרוב מה שאני עושה עליו זה קורא), והטלפון שרכשתי כתחליף זמני אמנם תיפקדו, לאט ופחות טוב, אבל בעיקר הם לא היו שלי. הם היו מה שהיידגר כינה present-at-hand, כמו ידית דלת שנתקעת כשאתה מנסה להכנס לחדר ופתאום אתה שם לב לקיומה.

הבלוג שלי פשוט שתוק כל זמן שהמחשב האישי שלי לא אתי. אני לא מסוגל להקליד על טאבלט, ואפילו על המחשב הנייד של זוגתי, האותיות פשוט לא זורמות לי דרך המקלדת. המרחק בין המקשים שונה, המיקום של המחשב ביחס אלי שונה, הכל שונה רק קצת, אבל מספיק שונה כך שאני לא מסוגל להכנס לזן של הכתיבה.

גם הטלפון שלי החל להתחמם ולצרוך בקצב מוגבר את הסוללה, כך שמיד רצתי ומסרתי אותו לתיקון – לשם שינוי עדיין בתקופת האחריות. היה לי ברור שזה עניין של שבועות, לא ימים עד שהוא יחזור אלי, וממש לא הייתי מסוגל לדמיין איך אסתדר שבועות בלי טלפון נייד. אפילו לא ימים. כיוון שאני לא מחליף מכשיר לפני שהמכשיר שיש כבר בידי מתפגר לגמרי, לא היה בידי מכשיר חליפי. כיוון שבניגוד למוסך הסדר בו מקבלים רכב חליפי, אין הסדר דומה לגבי טלפונים, קניתי טלפון חכם זול, כתחליף זמני.

לעבור זמנית לטלפון אחר, עוד יותר קשה מלעבור זמנית למחשב אחר. אמנם לא אבד לי שום קובץ -הכל נמצא בענן, אבל פתאום יצאתי מהמכונית ולא הצלחתי להפעיל חניה, כי עוד לא התקנתי פנגו. ולא יכולתי לענות לטלפון במכונית כי עדיין לא הצלחתי לשייך את הדיבורית ברכב אליו. ובשיעור ערבית רציתי למצוא מילה במילון ולא מצאתי – את המילון. וכשהכנתי שיעורי בית בצרפתית, ורציתי לברר את ההטיה לעתיד קרוב של פועל מסויים, שמתי לב שהישומון להטיית פעלים בצרפתית לא שם.

וקיצורי הדרך לטלפונים העיקריים על מסך הטלפון פתאום לא שם, וההקלדה שלי פתאום יוצאת משובשת כי עדיין לא מצאתי איך מבטלים את "תיקון השגיאות" האוטומטי של המקלדת, והמצלמה הרבה פחות טובה פתאום ואני צריך להתחיל לקחת מצלמה "רגילה" אתי, ותיבת המסרונים שלי פתאום מתמלאת במסרוני זבל, כי רשימת מספרי הזבל נשארה בטלפון שהלך לתיקון, ועוד ועוד.

וכל אלו, רק הטרדות שאני זוכר משלוש שעות בבוקר יום רביעי אחד. ועוד לא הגעתי לזה שלמרות שהטלפון הקבוע (LG) והזמני (SAMSUNG) שניהם מריצים שניהם אנדרואיד, הבקרים שלהם נמצאים במקומות אחרים ומתפקדים אחרת. אני לא חושב שאני מקובע בדברים האלה, אבל השימוש הרגיל בטלפון הוא כל כך אינסטינקטיבי שפתאום, בטלפון אחר זה מרגיש כאילו שהרצפה עליה אני הולך לא ישרה ואני צריך לשים לב לכל צעד.

עצם קיום השיבושים האלה לא מטרידים את מנוחתי. אני לגמרי בסדר עם זה ששני המכשירים האישיים האלו, המחשב והטלפון החכם, נוחים לי עד כדי כך וניתנים להתאמה כל כך טובה לצרכי עד שלא פשוט לי להסתגל לתחליף זמני. גם אין לי בעיה עם זה ששניהם משרתים אותי בכל כך הרבה פונקציות במהלך כל יום ויום. בעת צוק ומצוק אסתדר גם בלי שניהם, אבל בנסיבות רגילות, אני חושב שזה נפלא שהמכשירים האלה הפכו להיות כל כך שימושיים ונוחים לשימוש.

עכשיו רק נשאר לי להחזיר למחשב את כל האפליקציות שהיו לי עליו קודם, כי בהזדמנות זו גם החלפתי את הדיסק הקשיח שכבר היה מלא לגמרי באחד גדול כפליים. לא פשוט, כי שתי האפליקציות לניהול צילומים בהן השתמשתי, Picasa  וה Microsoft photo gallery שתיהן כבר לא זמינות יותר להורדה. צריך למצוא תחליף.

עדיין לא קיבלתי חזרה את הטלפון מתיקון. המעבדות שמטפלות במכשירים שבתקופת האחריות לוקחות את הזמן שלהן כאילו הן לא מבינות עד כמה המכשירים הרובצים אצלם שבועות על המדפים לפני שמישהו בכלל מסתכל עליהם הם חלק אינטגרלי מחיי האנשים המשתמשים בהם. עד שהטלפון יחזור, כבר יהיו לי שוב קשיי הסתגלות, אליו. יש לי הרגשה שגם שם אצטרך להתקין מחדש את הכל. אבל לפחות בטלפון, כל האפליקציות נמצאות במקום אחד, יתרון אדיר של הטלפון על המחשב האישי.

<סוף קיטורים>

att: The Google maps development team

I'm writing this blog post in English, on the off-chance that someone at Google might "google" this post, and communicate its contents to the team at Google developing google maps. (or google photos, or both)

This post is about (what I view as) a missing link between my geo-tagged photos and google maps.

Every now and then, when I take a picture in my phone, google maps pops up and asks me if I'd be interested in adding this photo to google maps. I assume this happens mostly in places that lack photographic coverage in the image base that google maps is building over time, for as many locations as possible, perhaps hoping to get coverage of the whole globe eventually. A worthy goal, no doubt.

Google could do it simpler and better. Because all the while I, as well as billions of others, have a huge stock of geotagged photos just sitting there, that could be harvested for that same purpose. On the other hand, google maps could add a lot of functionality to the management of people's photos, and travels. Here is how I view this:

For photos stored locally: Provide a way to display the locations of   geotagged photos on google maps. Picasa, now defunct, used to be able to do that on a map insert, but its link to maps seems to be broken. And it needs to be implemented on a full-scale map, not an inset.

For photos in Google photos: Provide a way to add locations or edit the estimated locations google photos found, using a map interface
Also, google photos currently clusters photos based on geotagged location, but does so in a very clumsy way, so that sometimes "concentric" clusters are formed with the same photos. Doing it with a map interface would solve these issues easily.

Search photos by map:  Google maps allows for searching places such a hotels around a specific location. Why not allow for searching by location my own photos, stored locally or in the cloud? Useful when I want to find those photos I took in that village in Ethiopia, but I can't remember when I took it or where I put it.
Feature should allow for specifying the search radius.

Auto geo-tag: Find photos that are not geo-tagged but photographed at the same time, and thus, presumably the same place, as photographs that are geo-tagged, and allow for automatically geo-tagging them. Typically the later would be photos taken by a phone while the former would be higher quality photos takes by a camera. One gets a much richer and better stock of photos that way. Perhaps "photos" already does that to some degree, but it's unclear how these "estimated locations" are generated.

Editable location history: I maintain my own "loaction history" in a document, but others may have other ways of knowing where and when they went. If I could edit the location history google maintains for me, add, remove and correct locations, it would also help geo-tag photos, especially from earlier years, where there is not machine generated location history.

Adding the above rather simple features, "maps" gets a huge stock of photos that it could ask users to add. Users get a significant usability boost from these features/ Perhaps all it takes is just a  better synergy between "maps" and "photos".

And while I'm at it: wish I had an easy way to plot my travels on google maps. To create private maps  I could share, with dates, photos and some text associated with geographic locations. How about it?

Perhaps also auto-include travel data harvested from Gmail, but added optionally and modifiable, not like those calendar entries that show up in my calendar automatically, entries I have no way of modifying, even when they miss.

אמנות בעידן השעתוק האלקטרוני

האם האינטרנט באמת מקנה חיים חדשים ליצירות אמנות? האם הטכנולוגיה אכן מאריכה את חיי היצירות עד אין קץ? האם אמנות ממשיכה להיות רלוונטית הרבה אחרי תקופתה, בזכות השעתוקים שלה הזמינים אלקטרונית באינטרנט? שמעתי לא מעט טענות בכוון זה, והיו לי גם מחשבות משלי בעניין, אבל אני ממש לא בטוח.

היידגר למשל, ב"מקורה של יצירת האמנות", כותב על "מותן" של יצירות אמנות, כאשר העולם התרבותי שבו נוצרו ושלו הן היו רלוונטיות כבר לא קיים. במונחים של מהנדס חשמל (אני…), כאשר כבר לא יכול להיווצר מצב של תהודה בין יצירת האמנות, הצופה והעולם, כאשר העולם כבר לא מאפשר את תנאי השפה למַהוד שכזה. המקדש היווני, שאנו עדיין מתפעלים מהסימטריה שלו, מעמודי השיש הצחורים שלו, כבר בעצם מת, במובן של מי שיצר אותו. האל כבר לא שוכן בתוכו, והעמודים היו בכלל צבועים בצבעי טכניקולור בזמנו, גם הפסלים. האם הטכנולוגיה יכולה לשנות את זה?

אפשר לטעון שמוזיקה קלסית אף פעם לא מתה. יש לה עדיין קהל, לא צעיר אבל עדיין חי, ויש גם מצטרפים חדשים, אבל מצד שני, מוזיקה שהייתה פעם מוזיקה לריקודים לא מנענעת כיום את התחת לקהל הפילהרמונית, שום דבר כבר לא עושה את זה להם, חוץ מאולי הקלנועית. הם כבר לא חושבים על זה כפי שזה הולחן ונקלט באזני בני התקופה. המוזיקה הקלסית הפכה להיות (במידה מסוימת) פשוט ברירת המחדל מי שכבר לא עוקב אחרי השינויים במוזיקה עכשווית. אולי גם ג'ז, בגרסת ה smooth שלו.

אבל מוזיקה "לא קלסית" הפכה להיות, בזכות האינטרנט, ל"קלסית". כל אחד יכול להקשיב לכל מוזיקה משנות 20 ואילך ביו-טיוב, בתחנות רדיו אינטרנטיות, אפילו בדיסקים. הכל זמין כל הזמן לכולם. ואנשים מקשיבים, בני עשרים למוזיקה משנות השבעים, למשל. הבן שלי מכיר ואוהב את "בחצרו של מלך ארגמן", וזה כבר שלושים שנה לא ברשימות ההשמעה של שום תחנת רדיו לא אינטרנטית. אז הטכנולוגיה עשתה פה הבדל? אני יכול לטעון שבמוזיקה, כן. יצירות מוזיקליות נשארות בחיים הרבה יותר זמן, אולי לתמיד. העותק הדיגיטלי לא נשרט.

מה לגבי אמנות פלסטית? האם  ה"הילה" (הוולטר בנימינית) שהייתה לה כאשר צפית במונה־ליזה מקרוב, תלויה על הקיר במוזיאון הלובר, עדיין קיימת כאשר התמונה עולה בחיפוש ב google images, ברזולוציה סבירה? הרי רואים אותה כך יותר טוב מאשר דרך ים הטלפונים המורמים לסלפי והאצבעות המונפות בתנועת V של המון התיירים הסיניים שצובאים על התמונה יום ולילה בלובר.

בודריאר יטען שכבר בלובר, המונה־ליזה היא סימולקרה, לא הדבר עצמו, מתה. לא בגלל שתלו שם רפרודוקציה (בגלל המטורפים שניסו להשמיד את התמונה בעבר, אבל זו רק תיאורית קונספירציה שאין אפשרות לאמת אותה) אלא בגלל שהתמונה הייתה מה שהיא רק כאשר שכנה בסטודיו של לאונרדו דה-וינצי, ובתקופתו. ההילה התנדפה ממנה כבר כשהוגלתה למוזיאון במסגרת השאיפה של תקופת הנאורות להנגיש את האמנות לכל נפש, לשלוף אותה מטרקליני המלכים והאצילים, להפוך אותה לדמוקרטית. הבעיה שהדמוקרטיה הספציפית הזו לא תוכננה להתמודד עם מיליארד וחצי סינים שמצבם הכלכלי השתפר והם יכולים לנוע בעולם כמו האנשים הלבנים. (גם משאבי כדור הארץ לא תוכננו לזה שמיליארד וחצי סינים יתחילו לצרוך מזון מן החי כמו האמריקאים למשל). על פי בודריאר, עותק אלקטרוני של המונה ליזה לא  שונה מהותית מזה שמאחורי זכוכית משוריינת בלובר.

לא בטוח שאני מסכים. כי אין לטכנולוגיה עדיין תשובה אמתית לשעתוק אלקטרוני של פסלים, או תמונות שחומריותן משמעותית. אפילו צילומים, כמו למשל אלו של Jeff Wall, המודפסים ברזולוציה מדהימה על מסגרות אור ענקיות, לא באמת "נראים" על מסך המחשב, בטח לא על מסך הטלפון. אפילו אם אפשר היה לסרוק בתלת מימד ולהדפיס עותקים בתלת מימד של פסלים, הטכנולוגיה עוד לא שם ואני לא רואה אותה שם בעתיד הנראה לעין. העותק לא ישעתק את חווית הצפייה במקור. אז בשביל "לשמר" (במובן ההיידגריאני) את יצירות האמנות הנ"ל, תצטרכו להטריח עצמכם לבוא אל המקום בו הם נמצאים פיזית. הטכנולוגיה לא תקפיץ אותכם לשם בקפיצת הדרך.

אלא אם פיסול יהפוך גם הוא דיגיטלי, והאמן יפיץ את אמנותו כקוד למדפסת תלת מימד, או מכונת עיבוד שבבי ממוחשבת, כך שכל אחד יוכל לייצר שעתוק אלקטרוני במהותו של הפסל. במחיר סיבוך מסויים של שמירת זכויות היוצרים, יכול הפסל לקנות לעצמו אריכות ימים מופלגת.

את זה הבנתי סופית כאשר עמדתי פנים אל פנים במוזיאון אורסיי אשר בפריז, לפני תמונתו של גוסטב קורבה, "מקור העולם". אין קהל גדול המצטופף לפני התמונה המדהימה הזו, הממוקמת בחדר אחורי, מאחורי אגף הצילום מעוט המבקרים שם. ההנהלה חוששת כנראה שמראה הפות הפעור יפריע את מנוחת המבקרים. אבל אין שום דמיון בין חוויה הצפייה בדבר עצמו (הציור, לא הפות) לחוויית הצפייה בעותקיו. תאמינו לי.courbet

מצד שני – עבודות וידאו שאתה צריך לעמוד כמו פוץ במוזיאון ולצפות בהן, או אפילו לשבת. וצילומים שלא מודפסים באיכות על-אנושית בגדלי ענק, מקומם הטבעי הוא לא במוזיאון אלא במרשתת. אינסטגראם כבר מלא בעבודות אמנות כאלה. בתמורה, מזומנים להם שם חיי נצח. כמעט, כל זמן שאנשים הצופים בהם נענים למשהו בעבודות האלה, כל זמן שהן "תוהדות" עם מישהו.

אגב, הייתי משוכנע שכבר כתבתי על כל זה בעבר, אבל חיפשתי בכל 699 הרשומות שפרסמתי עד כה, ולא מצאתי. מזה אתם למדים שזו הרשומה ה 700 בדרכי עצים, בערך בשש שנים.

יש אפס: ברשימה הזו יש שימוש מופרז בסוגריים, אבל יש לי תרוץ: החלפתי מקלדת במחשב הנייד, ואחרי כמעט שנה אני יכול להקליד כבר גם את הספרה 0, גם סוגר ימני וגם פ סופית. הנה: ף. הללויה.

יש פה גם שימוש ראשון במקף־עליון, כמו שצריך בעברית. פשוט גיליתי איך להקליד אותו: מקלדת עברית סטנדרטית, מקש אלט ימני יחד עם מקש ה – (זה שמימין למקש ה 0).

גם מקש ה backspace חזר לעבוד, ולכן לא תראו את מה שכתבתי כאן בהמשך..

bla bla

יש כמה ערים די קרובות לפריז שנראו לי מתאימות ל day trip. למשל Reims, Chartres, Dreux, Amien,   ועוד ועוד. אפשר היה כמובן לשכור רכב ולצאת לסובב פריז של כמה ימים, אבל כרגע אין לי לזה פרטנר/ית – לזוגתי שתחייה יש שתי ביאנלות בקנה, להכין בעבורן עבודות.

משום מה, להגיע לערים אלה באמצעי התחבורה ההגיוני ביותר, הרכבת, בעייתי. תעריפי הנסיעה יקרים רצח, אלא אם כן אתה רוכש את הכרטיסים חודשים מראש, מה שלא ממש סביר שיקרה לנסיעה קצרה שכזו. כמה יקר? בערך פי 10 מנסיעת רכבת בקו חיפה-תל אביב, לאותו המרחק בערך.

למה זה כל כך יקר? אולי מאותה סיבה שהרכבת הצרפתית סובלת משביתות בלתי פוסקות. לעובדים המאוגדים של חברת הרכבות הממשלתית יש תנאי עבודה מופלגים בטיבם, שאותם הם נאבקים בכל אמצעי לשמר. השבוע, אמצעי זה היה שביתה שביטלה את חלק גדול מהרכבות. אז רכבת לא הייתה אופציה. גם רשת האוטובוסים פה מופעלת על ידי חברת הרכבות, אז גם על זה לא היה בטוח להסתמך. נשאר בלה בלה..

ליתר דיוק, blabacar, אתר שיתוף הנסיעות שאותו עדיין לא ניסיתי עד כה, השלב המתבקש הבא בניסיונו של  המין האנושי להתייעל ולניצול יותר טוב של משאבים. מישהו מהמייסדים שם כנראה שאל את משנהו: "איך נקרא לאתר שלנו?" וההוא ענה לו: "אני יודע? משהו בלה בלה קאר".  מישהו הבין את הדברים באופן מילולי ורשם את הדומיין הזה. השאר היסטוריה.

קחו למשל האיש שאתו נסעתי בסופו של דבר ל Reims – סוכן של מוצרי קוסמטיקה הנוסע פעמיים בשבוע מפריז ל Reims הלוך וחזור. ברוב הפעמים מצליח למלא את מכוניתו הן בהלוך והן בחזור ב 3-4 נוסעים המשלמים לו 10 יורו האחד. הוא לבטח מכסה כך את הוצאות הדלק, ועדיין נשאר לו משהו. חוץ מזה, יש לו בכל פעם מישהו לדבר אתו בזמן הנסיעה הדי משעממת (הוא איש די משעמם, למען האמת).

כשבדקתי באתר, גיליתי שלמרחק כה קרוב, יש לי עשרות אפשרויות בבוקר של כל יום, ואני רק צריך לבחור על פי המחיר, מקום האיסוף, שעת היציאה ודירוג הנהג ורכבו. התפעול מאד פשוט – בהזמנה מחייבים אותך במחיר שהנהג המסיע מציע בה את הנסיעה, בתוספת עמלה. בתמורה אתה מקבל את מספר הטלפון של הנהג המסיע, וקוד בן 6 אותיות שאותו אתה מוסר לנהג המסיע רק כאשר הוא מוריד אותך ביעד. את הקוד דנן הנהג מקיש ביישומון ומיד מקבל את הכסף ששילמת.
יש כמובן מנגנון של דירוג נהגים ונוסעים, כמו שמקובל במקומותינו הוירטואליים.

חסרונות? הרכבת מהירה יותר, בעיקר ביציאה והכניסה לפריז. אבל בסידור של בלה בלה יש יותר גמישות. יש מצב שהנהג המסיע יחכה לך אם תתקשר אליו להודיע שאתה מאחר. יש מצב שאם זו לא סטיה גדולה מהדרך, הוא יוריד אותך במקום שנוח לך. בדרכנו חזרה, כבישי הגישה לפריז היו פקוקים, והנהג הביא אותי לתחנת מטרו ממנה יכולתי לחזור ללא פקקים, בעוד הוא עצמו המשיך להיאבק מן הסתם בתנועה.

זה העתיד: שיתוף משאבים, בתווך של שירות אינטרנטי, עם כוונת רווח. אלו יהיו חברות הענק של העתיד, כמו אפל ואמזון כיום, חברות כמו AirBnB, Uber, ו blablacar יהיו הדבר הגדול הבא. יש עוד שירותים מסוג זה פה, למשל של השכרת רכב מאדם פרטי אחד לאחר, הגיוני אם חושבים כמה מעט מהיממה מכוניות נמצאות בשימוש בפועל, ביחוד אצל אנשים שגרים בערים גדולות ועתירות תחבורה ציבורית יעילה כמו פריז.

ואיך Reims? שתי כנסיות מאד מרשימות, ושמפניה משובחת. שווה לעשות סיור (עשיתי) באזור הכרמים שרק לענבים המיוצרים ממנו מותר להיקרא שמפניה. יפה שם וגם השמפניה, אותה אני שותה תוך כדי כתיבת רשומה זו, טעימה.

פייסבוק חוסך לי זמן

כן, אני משוכנע בזה.

איך זה? אז ככה: עם הזמן, התגבש לו ה"פיד" שלי לקבוצה של אנשים וגופים שדעתם נראית לי, ואם הם מצאו לנכון לשתף משהו או להגיב על משהו, אז יש סבירות גבוהה שזה משהו ששווה לי לשים לב אליו.

ולכן, הצצה יומית (טוב, כמה פעמים ביום, אבל קצר…) בפיד הפייסבוק שלי חוסכת לי לצפות במהדורות החדשות בטלויזיה בשמונה או לקראת חצות (בזבוז זמן איום ונורא, הדרך הכי מפגרת להתעדכן), לקרוא את החדשות באתרים השונים או לקרוא את עיתון הבוקר שאותו אני עדיין מקבל אל סף דלתי מדי בוקר.

אני עדיין קורא בעיתון, במשך הזמן שלוקח לי לשתות את הקפה, אבל זה לא באמת חדשות. העותק המודפס הוא כבר לא חדשות. הוא פרשנות.

יש אפילו מישהי בפיד שלי שמוכנה להקריב את עצמה ולצפות בתכניות הבוקר (!), לשלות משם פנינים (בדרך כלל התבטאויות מרתיחות של אברי גלעד…), ולשחוט אותם בעט מושחזת. לא ברור לי למה היא עושה את זה לעצמה, הוכח הרי מחקרית שכל שנה של צפייה בתכניות האלה מורידה את מנת המשכל שלך ב 10%.

זה לא רק חדשות, זה כל מה שקורה. לפעמים אני תוהה איך הייתי יודע שיורד גשם בחוץ בלי פייסבוק. תערוכות חדשות, אירועים כאלה ואחרים, סתם זוטות, סרטונים עם חתולים חמודים, חיות ששוחררו לחוות חופש כאלה ואחרות, ופתאום יש להן חיים – מקסים לראות, סירטונים ביזאריים בכל מיני נושאים – מנגנון הסינון החברתי עובד. המלצות של אנשים שאתה "מכיר" אפקטיביות. "מכיר" במרכאות, כי אני לא באמת מכיר אותם, אני מכיר את דעותיהם ואת תחומי העניין שלהם, ועל פי זה הם נשארים או נופלים.

יש אפילו מישהו שמנסה מאד להפוך אושיית פייסבוק, מין חרדי-שמאלני-טבעוני ירושלמי-תל אביבי-חיפאי כזה שמספק לי הצצה לעולם החרדי, אבל אני עדיין מתלבט אם להשאיר אותו חלק מהפילטר. זה לא פשוט לבנות פילטר פייסבוק כזה, ולא תמיד שווה להפיל מישהו רק בגלל שהוא מכביר פוסטים מפעם לפעם או סתם עף על עצמו.

אז זה בעצם מה שפייסבוק הוא עבורי. מסננת.

גוגל מנסים לעשות את זה עם אלגוריתמים מתוחכמים, למשל ב google news, ונותנים לך בלי סוף אפשרויות לעצב את ההעדפות שלך לגבי סוג החדשות שבהם תרצה לצפות. אבל גוגל נכשל בזה וימשיך להיכשל בזה (יחסית לפייסבוק) כי הפילטר האנושי, שגם מוסיף את דעתו (הסרקסטית והביקורתית בדרך כלל) ינצח תמיד, ובאופן די נחרץ, כל אלגוריתם. המלצות על "מה שמעניין" הן אתגר בלתי אפשרי לבינה מלאכותית.

החדש והרע

עכשיו יש דרך קלה יותר ליצור ב-WordPress.com! נסו את עורך הפוסטים החדש שלנו!

זו הכותרת שהחלה לפני כמה חדשים להתנוסס בראש כל דף שבו אני עורך רשומה, משדלת אותי לעבור לגרסה החדשה של העורך, זו ש wordpress מנסים להעביר את כל ציבור המשתמשים אליה. אלא שמספר הבאגים בגרסה הזו עולה אפילו על מספר התכונות שנשרו ממנה לעומת הגרסה הנוכחית.

ברגע שהתפתית ללחוץ על הקישור, ועברת לעורך החדש, אין לך יותר קישור חזרה לעורך הישן. היה קישור כזה, ונעלם. מישהו שם החליט שהעורך החדש בשל דיו, ואין להסתכל אחורה.

יש גם מראה חדש לדף הסטטיסטיקות של הבלוג, וגם לכל דפי ניהול המערכת. מראה חדש שאפשר להתווכח אם הוא נראה יותר טוב מהישן, אבל אי אפשר להתווכח על זה שתכונותיו חסרות. אין טעם לפרט כאן מה חסר, כי אט אט wordpress משלימים את החסר ומתקנים את הטעון תיקון. ועדיין מרגיז שגוררים אותך בצווארונך אל החדש לפני שנגמרה העבודה. שהופכים אותך לעכבר הניסיונות שלהם.

נכון לעכשיו מבטיחים שהמראה הישן והעורך הישן ישמרו במקביל, ותהיה דרך להגיע אליהם. בדקתי וניסיתי, וקראתי בפורומים של התמיכה, והנה מה שמצאתי:

לכל הדפים בפורמט הישן והטוב אפשר להגיע מדף הניהול הישן, שאליו אפשר להגיע על ידי הוספת wp-admin/ לכתובת הבלוג.

ליצירת רשומה חדשה, הוסיפו לכתובת הבלוג את הסיומת wp-admin/post-new.php/ 
אפשר גם ליצור סימניה או קיצור דרך לכתובת.

לדוגמה: http://INSERT_NAME_OF_YOUR_BLOG_HERE/wp-admin/post-new.php

לעריכת פוסט קיים הוסיפו את הסיומת  wp-admin/edit.php/ ותגיעו לרשימת כל הרשומות. אם תבחרו עריכה מתחת לרשומה  קיימת, תגיעו לעורך הישן והטוב ולא לחדש והרע.

כל הטיוטות נמצאות בסיומת הזו: wp-admin/edit.php?post_status=draft&post_type=post/

בכדי לראות את דפי הסטטיסטיקות בפורמט הישן, למרות שהחדש די בסדר לדעתי, ויש עדיין בשלב זה קישור בתחתית העמוד החדש אל הדף בפורמט הישן, הוסיפו את הסיומת
 wp-admin/index.php?page=stats/

והערה אחרונה:  יש ישומון של wordpress לאנדרואיד,  ואם אתם מצלמים בנייד תמונה בכדי לכלול אותה ברשומה עתידית, שיתוף התמונה ל wordpress מכניס אותה ישר לספריית המדיה של הבלוג, זה עובד טוב. אבל כדאי להימנע (בשלב זה) מיצירת רשומות בישומון. ניסיתי את זה – כשיש לי רעיון לרשומה, להתחיל אותה בטלפון ולגמור אותה במחשב. אבל אם מתחילים רשומה שם ומסיימים אותה במחשב, מרכיב התאריך בכתובת יוצא זה שבו שמרתם את הטיוטה ביישומון, לא משנה מתי תפרסמו אותה. תקלה. ולכן גם סדר הרשומות בבלוג יוצא שגוי. אפשר לתקן את הכתובת ידנית כשעושים "עריכה מהירה" לרשומה, אבל אז הכתובת שקיבלו המנויים במייל כבר לא תהיה תקפה.

הנה בלוג מעולה עם טיפים ל wordpress.com באנגלית.

ואם תרצו לספק בפורומי התמיכה משוב על ה"מראה החדש", ביקורת בונה בלבד בבקשה, אנא תייגו את תגובתכם בתגים של הרשומה הזו.

חיים של שיתוף

מוזר שמבין שתי פלטפורמות המחשוב שאתם יש לרובנו קשר בלתי אמצעי, המחשב האישי והטלפון החכם, דווקא הפלטפורמה שיותר מותאמת ליצור של תכנים – המחשב האישי, הרבה פחות מותאמת לשיתוף אותם תכנים, בעוד שהפלטפורמה שבה רובנו משתמשים בעיקר לצריכת תכנים, הטלפון החכם והטאבלט, מוכוונת כל כולה לשיתוף תכנים.

אני לא מכיר את מערכת ההפעלה של האייפון, אבל באנדרואיד, שיתוף הוא פרדיגמה יסודית, ממש "סלע קיומה" של מערכת ההפעלה הזו. גם בשטח מסך קטן, יש כמעט בכל מקום גישה ישירה לאיקון / צלמית של "שיתוף" וכשנוגעים בו, מופיעה רשומה ארוכה ארוכה של דרכים לשתף את התוכן המדובר, ומדובר בכמעט כל סוג של תוכן.

פרדוקס.

אפשר היה אולי להסביר אותו חלקית בקישוריות המשופרת של הטלפון החכם  המזמנת יותר אפשרויות לשיתוף. לרשתות סלולריות, שאליהן מחובר בדרך כלל הטלפון החכם, יש כיסוי רחב הרבה יותר מזה של רשתות Wi-Fi או רשת קווית אליהן מחובר המחשב האישי.

אבל מצד שני, המחשב האישי, עם המקלדת, העכבר, המסך הגדול וכושר החישוב העודף היא המקום שבו מסורתית יוצרו רוב התכנים, ולו רק משיקולים ארגונומיים. אז למה הפלטפורמה שבה מיוצרים התכנים כל כך לא מוכוונת לשיתופם?

ועדיין, אני חושד שהבעיה היא בעיקר מערכת ההפעלה. המחשב האישי מגיע בדרך כלל עם מערכת הפעלה של הרך הזעיר (חלונות) שפה ושם יש בה, בתפריט המופיע בלחיצה על לחצן העבר הימני, אופציה של "שיתוף" שבדרך כלל כולל רק דברים כמו ישום המייל של מיקרוסופט (outlook).  וזהו בערך, לעומת והטלפון החכם או הטאבלט עם מערכת הפעלה של גוגל או אפל, שם נגיעה באיקון של שיתוף חושפת רשימה שכדי לגלול את כולה נדרשים שני מסכים.

זו לא אשמת גוגל. למוצרי גוגל במחשב האישי יש אישיות ואופי שונים משמעותית ממצרי גוגל לנייד. לשתף תמונות מאפליקצית התמונות פיקסה אפשר רק לגוגל+ או במייל, ומגוגל+ ברשת, וגם זה, תכונה של הישום ולא של מערכת ההפעלה.

האם זו אשמת מיקרוסופט? כאשר עוצבה מערכת ההפעלה שלהם הפרדיגמה של שיתוף לא הייתה רלוונטית. קרה paradign shift מתי שהוא ומיקרוסופט לא השכילו לאמץ אותו. זה לא פשוט לשנות את כיוונה של ספינת ענק בת עשרות מליוני שורות של קוד. באמת. ויש פה גם מערכת אקולוגית מסועפת של מוצרי תכנה קיימים שלמיקרוסופט אין עליהם הרבה שליטה, שכולם צריכים להתאים את עצמם לממשק ופרדיגמה של שיתוף. באמת קשה. ויש פה עניין של סיבה ומסובב – לרך הזעיר יש יותר מוטיבציה להיכנס לטלפונים חכמים מאשר לאתחל את עולם המחשבים האישיים.

אולי, אם הם היו מאתחלים את פלטפורמת המחשב האישי עם פרדיגמות עדכניות, של שיתוף, של קישוריות, של מגע (וחלונות 8 למסך מגע הוא רק חצי עובד), הפלטפורמה הייתה חוזרת להיות משמעותית לאנשים. אבל אולי לא.

מה עצוב בזה? שזה מייצר רדידות. כי זה מעודד אנשים לשתף עם אחרים או תכנים ממוחזרים שחוזרים על עצמם שוב ושוב, או תכנים שיוצרו בטלפון החכם, תכנים שהיקפם מוגבל ואיכותם נחותה, מסיבות שאינן קשורות ליוצרי התוכן.

קשה להקליד על הטלפון החכם ולכן טקסטים הנכתבים עליו נוטים להיות קצרים ולא מעמיקים, וטוויטר הוא הפלטפורמה המשקפת את זה – 140 תווים, וזהו. או ווטסאפ. הרבה מסרים זעירים שלא מצטרפים יחד לאמירה מעמיקה. אבל הנפח הנמוך של הטקסטים הקצרים, מפתה את הכותבים להוסיף להם משקל על ידי הקצנת האמירה. הטקסטים הקצרים נוטים לכן להיות יותר בוטים, הרבה פעמים יותר אלימים ויותר פוגעניים.

אז מה נשאר? תמונות וקטעי וידאו המצולמים בטלפון. תכנים מקוריים. המצלמות בטלפון כבר לא רעות בכלל, בתנאי אור טובים. יש להן מספיק רזולוציה לאופני הצפייה הנגזרים משיתוף. אבל בסופו של יום אנחנו נשארים עם אוסף תמונות התחום לתנאי אור טובים, אבל לא טובים מדי (כי אז אי אפשר לראות את המסך) המצולמות בטלפון האחוז ביד אחת (וקשה לאחוז בו יציב) ולכן לא נוטה ללכוד אירועים בהם יש תנועה מהירה. תחום אורכי המוקד מוגבל מאד, אין זום אופטי למשל. ורואים את זה בתמונות. מספר התמונות שבהן יש קיצור פרספקטיבי ועומק חדות נמוך האופייני לעדשות טלה יורד והולך ואתו משתנה האופן שבו אנו רגילים לראות את העולם.

לא התכוונתי בכלל לכתוב על צילום. אבל אם אני כבר פה – פעם, תמונות "איכות" היו מצולמות במצלמות פורמט בינוני, כמו הסלבלד, והיו בפורמט רבוע. היום הפורמט הרבוע חזר ובגדול בחסות אינסטגרם. ושוב הדברים המעניינים נמצאים בעולם כשהם תחומים בתחום מרובע ולא מלבני (או עגול). העולם (כפי שאנו רואים אותו) משתנה, בגלל הפרדיגמה הזו, של שיתוף.

יש 33 קטגוריות בהן אני משתמש לקטלג רשומות, והיום שמתי לב, כשחשבתי לאיזה קטגוריה הרשומה הזו מתאימה, ש"מחשבים" היא לא אחד הקטגוריות האלה, והוספתי אותה. לא מוזר? מחשבים היו עולמי במשך יותר מעשרים שנה, עד לא מזמן. מקרה מובהק של הדחקה, נראה לי.

Hypersignification, חכמת ההמונים ויוני נוי

ידעתם שיש בישראל עמותת חובבי העוגב?  בבוקר יום שישי האחרון הלכתי לקונצרט לעוגב באולם הכט באוניברסיטת חיפה, שם נמצא העוגב הטוב ביותר בחיפה, ושם גיליתי שיש עמותה כזו, המקיימת את הפסטיבל הבינלאומי לעוגב בישראל 2014-2015  – סדרה של שישה קונצרטים לעוגב בחיפה ושמונה בירושלים. תמורת 200 ש"ח לשנה בלבד דמי חברות בעמותה, אפשר ללכת לכל הקונצרטים האלה. טוב, אני לא מוכן להשתייך לארגונים שמוכנים לקבל אותי, ובכלל, אני מעדיף pay as you go.

העוגב באוניברסיטה אולי טוב מזה שבכנסיות של חיפה, אך רחוק מלהיות קרוב אפילו לאלו של כנסיות אירופה, אולי בגלל האקוסטיקה של החלל. אבל הנגן, פבל קוהוט הצ'כי היה וירטואוז, המוזיקה של בוקסטהודה, באך ומלחינים צ'כים לא מוכרים, הייתה יפה, והעובדה שעל מסך גדול הוקרן מראה מלמעלה של העוגב, ואפשר היה לראות לשם שינוי את תפעול העוגב (מסובך….) הפכה את זה ליותר מעניין מהרגיל.

אז נהניתי, וכיוון שיום קודם כבר הכנו שניים משלושת סוגי הלביבות (בטטה טבעוניות עבורי ומעין פנקיקים קטנים לטל) לארוחת חנוכה באותו הערב, התאפשר לי לרדת לבית הגפן להקרנה של "שוברים חומה", סרט של הטלוויזיה החברתית על פרויקט אמנות מחאה על קיר בכפר קרע (ב"שטחים") שהיה חלק מאירועי התערוכה "חכמת ההמונים" שהיא בתורה חלק מאירועי "החג של החגים". התערוכה, על אמצעים אמנותיים אלטרנטיביים של חופש ביטוי, כאלו הפונים אל "ההמונים" שלא פוקדים את המוזיאונים והגלריות, מוצגת ברובה דווקא בתוך גלריה, אך גם לאורך מסלול בוואדי ניסנס. שיח הגלריה שהיה אחרי הסרט, עם שתי האוצרות (האחת יהודיה והשניה ערביה) היה מעניין.

יצאתי משם, אץ רץ להביא את אבא שלי אלינו מוקדם, כדי לאפשר למטפל שלו קצת לצאת ולנשום, ובדרך החוצה ראיתי על הדלפק, לידו יושב בדרך כלל אבו-ג'ורג, את הפרסום הזה:יוני נוי-001

ואללה, אמרתי לעצמי. אז זה אני חייב לראות. לא בגלל הניצול וההתעללות בבעלי חיים הגלומים באירוע כזה, אלא בגלל העניין האנתרופולוגי של צפייה באותם "מטפחי יוני נוי" וה"תרבות" שלהם. גיליתי את זה לראשונה בשוק הציפורים של רבת עמון, ובהמשך בשוק בעלי החיים של כפר קאסם, וזה היה תמיד מעניין. ביזארי מעניין כזה. אבל בסוף לא הלכתי. בגלל ה Hypersignification.

זהו, כאן אני מגיע סוף סוף לעיקר. לא הלכתי לתערוכת היונים כי הייתי צריך להכין "רפרט", מעין הרצאה קצרה על מאמר בשם: The Cultural Logic of  Photo-Based Meme Genres לקורס בשם אתנוגרפיות עכשוויות של תרבות דיגיטלית, באוניברסיטת תל אביב. ממים (memes) הם נושא חביב עלי ותוך כדי שאני מלקט ממים מהממיסטים החביבים עלי ומכין מצגת קצרה, פתאום כבר היה מאוחר מדי ללכת לראות את המשוגעים לציפורים. מילא. לפחות לקחתי מהמאמר הזה מושג חדש: Hypersignification.

אני אוסף מושגים. אחרת איך "יהיה לי מושג"?. המושג הספציפי הזה לקוח ממאמר אחר, על צילומי פרסומת ומשמש לתיאור האופן בו צלמי פרסומות, המודעים לזה שלב קהל הצופים כבר גס בתצלומי הפרסומת המוכרים והשגורים, מצלמים צילומי פרסומת המצולמים כאילו "מאחרי הקלעים", או מראים חלקי גוף בלבד, קטועים כאילו במתכוון, כך שזה יראה יותר אותנטי, עאלק.

אז Hypersignification, בעברית אולי על-מִשְמוּע, מדבר על האופן שבו "הקוד", המנגנון המייצר את הדימוי, הופך להיות המוקד של תשומת הלב. הקוד כבר לא מוסתר, להיפך, הוא הופך לסימן, למסמן של משהו אחר – של מנגנון המשמוע שבדרך כלל חבוי מן העין.
בהקשר של ממים, אפשר לראות את זה במספר ז'אנרים של ממים. bibi-gump-bibi-by-Ido-Kenan

למשל זה שבתמונה מעלה, ז'אנר שהמאמר מכנה Reaction Photoshops. בתמונה בנימין נתניהו (העותק השמאלי שלו) נדחף לתוך התמונה של גלעד שליט המחבק את אבא שלו. יש עשרות תמונות ברשת שבהן גזרו את נתניהו והדביקו אותו בתיעוד של כל מיני אירועים. כבר בתמונה מעלה, מישהו שכפל את נתניהו.

מה גורם לאנשים לטפל דווקא בתמונות מסוימות, בדרך כלל של פוליטיקאים, ולא אחרות? יש בתמונות שהופכות להיות ויראליות בממים (חפשו ברשת תמונות עם הכיתוב bibi gump) איזה סוג של זיוף שאנשים מזהים. ה"קוד" מציץ החוצה, כמו למשל רצונו של נתניהו לשייך את עצמו לאירוע מעלה,והקוד, אחרי הקלעים של האופן בו נתניהו פועל בתקשורת, הופך להיות המושא של הממים המשלבים את נתניהו בכל מקום אפשרי, כמו למשל כאן:294716_10150342215350098_554005097_8408323_1954280333_n

וישנו ז'אנר אחר של ממים, שהמאמר מכנה stock character macros. ממים אלו בדרך כלל מוסיפים טקסט לאחד מתוך מספר קטן של דימויים גנריים –  stock character images (יש אתרים ברשת שאתם יכולים לבחור את הדימוי, להוסיף כיתוב, ויש לכם meme משלכם). המה לדוגמה זה:סויה

איפה פה ה Hypersignification ? המאמר טוען שממים כאלה "מעבירים אל חזית  השיח את  הסטראוטיפ הטמון בתמונות הסטנדרטיות". לא כל כך נכון במקרה של התמונה מעלה. יותר מדויק אולי להגיד שהצילום בבסיס ה meme נמצא שם לא כמסמן של משהו בעולם אלא רק כנקודת התחלה, בסיס אירוני לטקסט או לשינוי שבדרך כלל הופך את משמעותו. למשל התמונה מטה, שפורסמה כאשר פורסם על פרישתה של  לימון חומצת, "כולה מחמצים", מהחיים הפוליטיים.10846504_10152584237029372_3799922662331643583_nאז זהו, מינפתי את הרפרט גם הנה. מה רע?

דירה עם נוף לפייסבוק

על הביתן הסיני בביאנלה לאדריכלות כתבתי, גם אם בקיצור, כאן. הפגנות השבוע האחרון בהונג קונג הזכירו לי שבביאנלה בוונציה היה להונג קונג ביתן נפרד מזה של סין העממית, בבניין שהם שכרו, אמנם מחוץ למתחם הביאנלה, אבל ממש בסמטה המובילה אל אתר הארסנלה.

מיקום מצוין, לעומת ביתני מדינות אחרים שהיה צריך להיות נחוש מאד בכדי למצוא אותם בסבך הסמטאות של וונציה.

הביתן עצמו, שלא כמו הביתן הסיני, היה עשוי היטב, וכלל שמונה דגמים ארכיטקטוניים וארבעה סרטים דוקומנטריים קצרים, על אספקטים שונים של החיים בהונג קונג. כמו למשל, מפתחי נדל"ן המפרסמים בין התכונות של הדירות שהם בונים, ש"יש בהן פייסבוק". תכונה המופיעה במקום גבוה יותר ממספר החדרים למשל.

מה הקטע? מסתבר שנשארו מעט מאד מגרשים לבניה בשטח שבו הייתה בעבר המושבה הבריטית של הונג קונג, והעיר הונג קונג מתפשטת אט אט אל מעבר למה שהיה פעם הגבול עם סין. אל השכונות האלה אפשר להגיע בלי לחצות מעבר גבול, כי גדר הגבול הפיזית, כמו גדר "ההפרדה" אצלנו, ממוקמת על פי שיקולי נדל"ן ולא על קו הגבול ממש.

אז יש שכונות שהדירות בחלק מהבניינים נמצאות במה שהיה בעבר הונג קונג, וחלק אחר במה שהיה פעם סין העממית. הדירות הממוקמות במה שהיה פעם הונג קונג, יקרות יותר משמעותית. כי "יש בהן פייסבוק".

ליתר דיוק – כי ממשלת סין לא חוסמת בהן את פייסבוק, וטוויטר, וגם חלקים מ youtube, כמו בסין העממית עצמה. לפחות כרגע. זה אספקט ספציפי זה של ההסכם שלה עם בריטניה, שהבטיח מידה של אוטונומיה למושבה לשעבר שהם עדיין מכבדים.

ועדיין  – כמה היה שווה לכם להוסיף למחיר של דירה בכדי שהאינטרנט בה לא יהיה מצונזר? הרי בשאר הונג קונג עדיין אתם יכולים לגלוש לאן שרוצים.. כנראה שפייסבוק הוא רק משל פה, משל לקושי טיפה יותר גדול של השלטונות לגזול את זכויות האזרח. למה זה דומה? להבדלים במחירי דירות בירושלים בין דירות הנמצאות במזרח ירושלים אך בתחום השיפוט של ירושלים ובין אלו הנמצאות בנין ליד, אך באחריות הרשות הפלסטינית.

לא בטוח שיתרון הערך של דירות אלה ישמר. המהומות כרגע נגרמות כי סין רוצה להיות זו שתחליט מי הם שלושת האנשים שרק מהם תושבי הונג קונג יוכלו לבחור מושל. עם הזמן, סין כנראה תכרסם עוד ועוד בחירויות של תושבי הונג קונג. המחאות לא יעזרו להם. לרבים מהם זה היה ברור כבר עם חתימת החוזה בין סין עם בריטניה, ורבים כבר עזבו. אבל עוד הרבה יותר נשארו, ועושים כסף לא רע מהסטטוס שלהם כשער לסין.

אז זו אחת הבעיות של אלו החיים בהונג קונג. ומהראיונות הטלפוניים שרזי ברקאי מנהל בזמן האחרון אתם, אני למד שגם לא מעט ישראלים (לשעבר?) נמנים עליהם. מסתבר שבהונג קונג נמצאת הקהילה היהודית הגדולה ביותר באסיה, אחרי ישראל (מזכיר, למי ששכח, ישראל נמצא באסיה). אבל יש לתושבי הונג קונג עוד בעיות יחודיות. כמו למשל, שאין להם איפה לשים את האפר.

בהונג קונג שורפים את הגופות. אבל גם את האפר אין איפה לשים. באחד הסרטים שהוצגו שם, מסופר סיפורו של מישהו שאביו נפטר, והוא חוזר הביתה עם כד האפר. מסתבר שלא מקובל להשאיר את האפר בבית, לא מקובל לשפוך אותו לים או לקבור אותו באדמה. המנהג, שלו כבולים כל התושבים, הוא לשים את הכד בתוך גומחה, בקיר של Columbarium – בית קברות העשוי לדבר. בית קברות שיש בו גנים, מזרקות, ספסלים למשפחות הבאות לבקר את אפר קרוביהן המנוחים. 3841961

בזבוז של שטח אדמה יקר, תאמרו? כן, אבל צורך כמאית מהשטח עבור כל מת לעומת מדבריות השיש בהן אנו קוברים את מתינו, אופקיים על פיסת אדמה שמושבתת בזה כמעט לנצח. בהונג קונג, המעטים הקוברים את מתיהן באדמה, אלו העשירים ביותר, גם להם מובטח שהממשלה תוציא מהקרקע את גופותיהם אחרי שש שנים, אם קרוביהן לא יעשו זאת קודם.

יש להם באמת בתי קברות יפים. אלא שממשלת הונג קונג בונה בתי קברות רק ל 5000 כדים / מתים בשנה, והביקוש עולה על ההיצע – כל שנה נפטרים כ 40,000 איש בהונג קונג.  יש רשימת המתנה של שנים, שרק הולכת ומארכת.

אז מה עושים? יש בתי קברות פרטיים, מפוארים ואפילו זולים, אבל מעבר לגבול, בשטח של סין העממית. אלא שכל ביקור שם כרוך בשעתיים וחצי נסיעה לכל כיוון וכולל מעבר גבול עם דרכון. אז אחרי כמה שבועות הבן נשבר ולוקח את הכד חזרה הביתה.

אבל אשתו מציקה לו ודורשת שיוציא את זה מהדירה. כי זה לא רק כד אלא גם מזבח וקטורת, ופרחים. והדירה קטנה מאד. אז הוא הולך ומוצא בית קברות מחתרתי. בדירת שיכון סטנדרטית מישהו פתח בית קברות פרטי, שבו תמורת שכר חדשי סביר, אפשר לאפסן את כד האפר על אחד המדפים המכסים את קירות כל הדירה, עד שיגיע תור הכד למקום בבית קברות ממשלתי.

זה עובד לזמן מה. עד שהשכנים של הדירה ההיא מגלים שבדירה לידם יש כמה אלפי מתים, ומתלוננים במשטרה. זה נחשב כנראה מזל רע לגור ליד אפרם של מתים. ואז קוראים לו לבוא ולקחת את אבא שלו בחזרה.

וככה זה נמשך. את סוף הסרט אני כבר לא זוכר, כנראה שנמאס לי לראות עד כמה אנשים יכולים להסתבך בכלל דבר טפשי כמו שרידי המתים, והפסקתי לראות את הסרט. המתים מתים, לא?

ואולי הפתרון שנמצא בסופו של דבר היה ה Floating eternity, הקולומבריום הצף, שאת תמונתו מצאתי כאשר חיפשתי תמונה ברזולוציה מתאימה לכותרת הרשומה.

אבל זה אולי לא יותר הזוי מאשר לשחרר אלפי מחבלים ובכך לסכן את חיי החיים, תמורת חלקי גופות של שני חללי צה"ל, או לראות את חיילי גולני מסכנים את חייהם, זוחלים תחת אש חיה, בחול, על הברכיים, בציר פילדלפי בזמנו, בפיקוח של חרדי מזק"א שלבטח מרגיש עצמו קרבי לאללה, בניסיון נואל "להשיב אל קבר ישראל" עוד חלקיק של גופה של החיילים שעלו כמה שעות קודם על מטען צד.
ונזכרתי בגרסה של הפרסומת של נוקיה בזמנו:  "Zaka – collecting people".DSC07287

נתעב בעיני הוא פולחן המתים בישראל, שבשמו שווה להקריב את החיים בעבור המתים.  לפחות אני לא שומע דיבורים על משא ומתן עם החמאס להחזרת המעט שנשאר מגופות שלושת החיילים שגופותיהם נחטפו לאחרונה במלחמת צוק העתים. (או שאולי "הדרדרת הרופסת")

שם התערוכה של הונג קונג, “Fundamentally Hong Kong? —— DELTA FOUR 1984 – 2044 ” או 建基香港 – 三角四方 1984 -2044 בסינית מתייחס לתשע ערים הנמצאות בדלתה של נהר ה Pearl, הערים, ביניהן Guangzhou, Shenzhen, Hong Kong, Macau, הולכות להיות חלק מהמרחב העירוני הגדול ביותר בעולם, המשתרע סביב המפרץ של שפך הנהר. כל השטחים שבין הערים, כולל חלקים ניכרים של הים שייובשו, יהפכו למגה עיר בת כמאה מליון תושבים המשתרעת על 4000 קילומטרים מרובעים, אבל כזו שאפשר יהיה להגיע מכל מקום אל כל מקום בה תוך פחות משעה, בעזרת רשת עתידנית של מנהרות, גשרים וכבישים מהירים. יהיה מעניין לראות את זה.

Pear-River-Delta-Megacity-map-slide

דם הפיטבולים אינו הפקר!

Gina Algabi אוהבת כלבים! היא מפיצה בפייסבוק עצומות נגד קרבות כלבים, ומהפיד שלה אני למד שהם תופעה נפוצה בארצנו. היא חובבת בעיקר פיטבולים – כלבים תוקפניים מאד, אבל פחות "פיטבוליים" ממנה.

למה הלכתי לפיד של מישהי שאני לא מכיר, ואפילו ביקשתי ממנה חברות (בפייסבוק כמובן)? אני אמנם משועמם, אבל באמת שלא עד כדי כך…
פשוט, הרגשתי צורך להבין מי הם האנשים שמסוגלים להגיב בפייסבוק, (אני כבר לא זוכר על מה בדיוק) תגובות כאלה:

גזענים

חשבתי ששווה לנסות לראות איזה סוג של מורסה משפריץ את סוג המוגלה הזה, שם בפייסבוק.
החלטתי לנסות ולהבין מה גורם לאשה, הנראית לי מהצצה בתמונותיה (למטה בביקיני) בשנות החמישים שלה, כנראה גרושה (לא ברור מהפיד שלה – אין שם תמונות עם בן זוג או אזכור שלו) ודי בטוח עם ילדים מבוגרים, לאחל אונס ורצח, ועוד בידי "ערבים", ולא סתם איזה ערבים, אלא "ערבים מסריחים", לכל מי שדעותיה הפוליטיות שונות משלה. ליתר דיוק, לכל אשה שלא חולקת את דעותיה המאד מאד גזעניות.

אז גיליתי שג'ינה לא מתלהבת מקרבות כלבים, שאותם היא משייכת  משום מה למגזר הערבי, למרות שרוב ספסרי הכלבים לקרבות שהיא מזכירה בשמם הם דווקא יהודים. למדתי ממנה גם שבכפר ירכא מאד מתעללים בכלבים, אלא שהם דווקא דרוזים – אני לא בטוח אם ג'ינה שונאת גם דרוזים, אבל כחסידת הרב כהנא, היא כנראה שונאת כל מי שלא יהודי. באשר לקרבות הכלבים – אולי, אם היו משסים את הכלבים בשמאלנים (או עדיף – שמאלניות) במקום אחד בשני היא הייתה דווקא תומכת בענף "ספורט" זה. אבל אני למד שלא כל מי שאוהב בעלי חיים, אוהב גם בני אדם, וגם מי שאוהב בעלי חיים, אוהב חלק מהם צלויים. קשה לי להאמין שג'ינה צמחונית. דעותיה, ממש לא צמחוניות.10255121_696664513713399_372707667809638531_n

בין 718 החברים שלה יש לא מעט בוגרים של "האוניברסיטה של החיים". מצאתי שיש לנו גם חבר משותף – מישהו המעביר סדנאות כתיבה. לפי איכות הכתיבה שלה בתגובות, לא נראה לי שיש מקום לשיפור אצל ג'ינה. היא מצליחה להעביר את המסרים שלה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. ויש לה שילובי מטפורות מעניינים, כמו: "ישחטו אותם בדם קר ואנו נרקוד על הדם". גם השימוש בביטוי "טפיי" הוא אמצעי ספרותי מעניין השכיח בפיד שלה.

מצאתי בקבוצות שבהן היא חברה , בעיקר באלו הקשורות לכלבים וחתולים, לא מעט מחברי הפייסבוק שלי, הפעילים למען זכויות בעלי חיים. אני רק מקווה שהם לא נתקלו בג'ינה פנים אל פנים בפרק הירקון ביום העצמאות האחרון כאשר הם העמידו פנים שהם צולים חתולים על גחלים (כדי להמחיש את הצביעות שבליטוף בעלי חיים מסוימים ואכילת אחרים). הארוע נגמר שם באלימות קיצונית מצד החיות צולי החיות האחרות שמסביב, גם בלי ג'ינה והפיטבולים בסביבה.

על פי ספר הטלפונים, ג'ינה גרה בנתניה, בגפה, בשיכון מוזנח משנות החמישים הנראה ככה:Fullscreen capture 10052014 105732

ג'ינה לא מרגישה את עצמה שייכת למעמד המצליח. בארה"ב היו מן הסתם מכנים אותה white trash, אבל זה הם, לא אני. אני למד מהמקום בו היא גרה (ממש כמו זה בו גדלתי, אגב), מחברת "בוגרי האקדמיה של החיים" בה היא מסתובבת וממצבה הכלכלי, שכל אלה יש להם מרכיב מסוים בגזענות שלה. היא מאלה שאומרים לעצמם, גם אם לא במודע: "נו, לפחות אני לא ערבי".  ויותר משהיא שונאת ערבים, היא שונאת את ה"שמאלנים", כמייצגים את השכבה המצליחה, העשירה, ה"אשכנזית", אלו שאין להם צורך להגיד "לפחות אני לא ערבי" או אפילו "לפחות אני לא מזרחי". אלו שאין להם צורך לשנוא מישהו כדי לבסס את שווי הערך הפריך שלהם.

ב"עור שחור, מסכות לבנות", הפסיכיאטר (השחור) פרנץ פנון מתאר מקרה של אשה לבנה הסובלת מפוביה – מזה שתיאנס על ידי שחור. ניתוח אדלריאני של הפוביה, המחפש את תכלית ההפרעה, מספר לו שהפציינטית בעצם "מחפשת להיאנס", כתגובה לטראומה כזו או אחרת מילדותה. לדעתי, גם איחולי האונס של גינה הם בעצם צורה לבטא את הפוביה שלה, של פחד להיאנס על ידי ערבים, שאולי גם הוא בעצם מבטא רצון מודחק להיאנס על ידי ערבים. אני לא יודע, אני לא פסיכאטר. אבל הדמיון למקרים שפנון מתאר הוא די מובהק. בכל מקרה – מהצצה קלה לפיד שלה, די ברור שג'ינה זקוקה לטיפול.

ג'ינה גם מעלה לא מעט תמונות שלה על חוף הים, בביקיני, מה שמראה על חוסר מסוים של מודעות עצמית. אם היא לא הייתה מביעה דעות כמו שהיא מביעה, הייתי כנראה חס עליה, ולא מציג את התמונה.1939526_10201959487093722_1476009798247724764_n-001

מהקבוצות בהן היא חברה אני מסיק שהיא ממוצא מרוקאי או לובי. במימונה האחרונה היא העלתה תמונות של ממתקים עתירי צבעי מאכל. היא  חברה ב 62 קבוצות, חלקן הגדול הן מהצד המאד ימני של המפה. מ"הימין האמיתי" ועד  כולנו בעד מוות למחבלים. . בכלל, ג'ינה משקיעה בפייסבוק, ואפילו בודקת עד כמה  הארס הגזעני שהיא מפיצה לכל עבר, משפיע:

10177876_10202008395956413_8440772129284543782_n

חוץ מענייני כלבים, ג'ינה משתפת בעיקר מסרים כמו זה:Fullscreen capture 08052014 222418-001

זהו בינתיים. ג'ינה עדיין לא אישרה את בקשת החברות שלי. אם היא תאשר, אלך ללמוד עוד קצת עליה. גזענים מרתקים אותי…הם קצת כמו חייזרים. זה כמו לנסוע לאיזה ארץ עם תרבות זרה ומוזרה.

אני כנראה צריך ליצור פרופיל ימני פיקטיבי כדי ללמוד מה חושבים אנשים כמו ג'ינה, או כמו שאר המגיבים בצילום המסך שלמטה:גזענים

 

 

להציל את האות המתה

האינטרנט התחיל, בעצם, כפלטפורמה משודרגת לטקסט. תחילה, של מאמרים מדעיים, בעיקר של פיזיקאים. אפילו ראשי התיבות של הפרוטוקול שעליו מבוססת רשת האינטרנט – HTTP, הם Hypertext Transfer Protocol. כך, האפשרות להפוך כל קטע טקסט לקישור אל מסמך אחר, הפך את האינטרנט לספריה הגדולה וגם היעילה ביותר בעולם.

עם הופעת מנועי חיפוש יעילים, נהיה אפילו יותר קל למצוא ספר ברשת מאשר לגשת לחדר הסמוך ולחפש אותו על המדפים. ולבטח שיותר קל למצוא קטע ספציפי בטקסט הרשת מאשר בספר, גם אם הספר כבר מונח פיזית על ברכיך. אבל בשביל שזה יקרה, הספר היה צריך להיות בפורמט של טקסט שמחשב יכול לקרוא, לא כתמונה (שאדם יכול לקרוא).

סוג המידע "טקסט" הפך אט אט לאזרח מדרגה שנייה ברשת, שני למידע חזותי: תמונות וסרטי ווידאו. אין כנראה הרבה כסף להרוויח מעיבוד של טקסט. לא כמו שאפשר למשל לעשות מהאפשרות להקפיץ לאנשים לשדה הראיה פרסומת או "מידע שיווקי", מה שדוחף טכנולוגיה כגון זו של מציאות רבודה, Augmented reality. יש ל Augmented reality אמנם מרכיב של טקסט, בעיקר תרגום משפה לשפה המיועד לקהל של תיירים.Text_Recognition_and_augmented_Reality

אותי היחס הזה לטקסט מטריד. ברשומה הזו אני מנסה לדמיין את "הדבר הבא בטקסט".

קצת רקע: אני קורא לא מעט במחשב, ורוב החומר הזה נמצא בפורמט של PDF , פורמט השייך לחברת Adobe. זו שהצליחה לגרום לרוב העולם לאמץ את הפורמט הזה. היא מחלקת בחינם תכנה לקריאת הפורמט הזה, ומנסה לייצר הכנסות מכל מי שמנסה לייצר מסמכים בפורמט הזה.  לפחות זו הייתה הכוונה המקורית, אבל אני סקפטי אם זה עבד עבורם. כי כיום יש אינספור דרכים לייצר מסמכי PDF בלי לשלם לאף אחד. יש גם תכנות לקריאת PDF העולות פי כמה באיכותן של זו של  Adobe.

עדיין, אותה השאיפה הנושנה והנכזבת של Adobe לייצר רווח גורמת לחלק גדול מהטקסט שנמצא בפורמט הזה להיות בלתי שמיש. בנוסף, יש לקבצים האלה אוסף מגוחך של הרשאות שיוצר המסמך יכול לקבוע באופן בלתי הפיך, כמו חסימת האפשרות להעתיק חלק מהטקסט, לשנות בו דברים או להדפיס אותו. שוב, דברים שאולי פעם נראו לאנשים חשובים, אך היום רק כולאים ים של טקסטים בתוך פורמט שלא מאפשר לעשות הרבה דברים חשובים.

ויש עוד דבר מאד מהותי לפורמט של קבצי PDF. בניגוד לקבצים של ספר אלקטרוני, PDF הוא מוכוון נייר. הפורמט משמר הן את סידור הטקסט והן תמונות הנלוות אליו, על דף נייר בגודל מסוים. אפשר להגדיל או להקטין את גודל האותיות על המסך, אבל אורך השורות לא הולך להשתנות – הטקסט או שיגלוש מהמסך אם הגדלת יותר מדי, או לא יתפוס את כל רוחב המסך אם לא הגדלת מספיק. אם יש על הדף כמה טורים של טקסט, אין בנמצא תכנה שאני מכיר שתגלול לך את הטקסט טור אחרי טור על גבי מסך צר למשל, כמו של טלפון. הטורים תמיד ישארו האחד ליד השני, ואתה אמור לסרוק את הדף מעלה-מטה והצידה, כך שכדאי שתהיה לך תפיסה מרחבית טובה…

וכמובן שאין אפשרות לשנות את הגופן לכזה שיותר נוח לך בעין. אם מישהו החליט הפקת מסמך באיזשהו גופן ביזארי (כל מה שהוא עם סריף, לדעתי), אז זה מה שיש. כך תקרא את המסמך.

רוב הטקסטים שיש לי הם בעצם תמונות של טקסט, תוצר של סריקה ברזולוציה נמוכה מדי מכדי שתוכנה תוכל לזהות את מראית האותיות כטקסט בעל משמעות, ולכן אי אפשר למשל לחפש בטקסט מילה כזו או אחרת. אבל ככה זה כשרוצים קבצים שאפשר לשתף בקלות, למשל בדואר אלקטרוני. ברזולוציה קצת יותר גדולה תכנה כן מסוגלת לפחות לזהות את השורות של הטקסט כך שאפשר לפחות "למרקר" קטעי שורות – תהליך החיוני לרבים במהלך של קריאה לצורך הבנה. לפעמים אפשר אפילו לבחור מילים בודדות. אבל זה לא אמין.Fullscreen capture 09042014 110114

אם רוצים שהתכנה תוכל לזהות את הטקסט כטקסט, מה שנקרא OCR(optical character recognition) צריך לסרוק את המקור ברזולוציה ממש גבוהה ולייצר קבצי ענק שקשה לשתף, אבל אם זיהוי הטקסט היה עובד כמו שצריך (והוא לא), אז מיד אחרי הזיהוי, הקובץ היה הופך לקובץ קטן ביותר וקל לשיתוף.

חשבתי על דרכים בהם אפשר להפוך את "טקסט" לאזרח יותר שווה זכויות בעולם הדיגיטלי, זה שכיום עיקר ההשקעה ותשומת הלב בו היא בדימויים – ווידאו ותמונות. אני חושב שרוב המרכיבים של מה שאני הולך לתאר כבר קיימים במקומות אחרים.

אני מודע שמעבר לחסמים הטכנולוגיים, כמו יכולת שרחוקה מלהיות מושלמת של זיהוי ממוחשב של אותיות בתמונה (OCR) ברוב השפות, (קצת יותר טוב באנגלית) ותרגום אוטומטי שמייצר בדרך כלל גיבוב אותיות חסר משמעות, ישנם חסמים לא טכנולוגיים לא מבוטלים, כמו זכויות יוצרים, שקצצו מאד בכנפי פרויקטים מושקעים ועתירי טכנולוגיה כגון google books. ברור לי שכל שירות של טיפול בטקסט חייב לספק תגמול הוגן לאנשים שהשקיעו בכתיבה, תרגום, עריכה והוצאה לאור. אנסה להציע פה פתרונות הוגנים.

מה שהייתי רוצה לראות הוא סוג של שירות, כמו למשל השירותים שחברת google  מציעה: של מפות, או דואר אלקטרוני. או מערכת כמו של tripadvisor שבה קהל הגולשים מדרג בתי מלון, מסעדות ואתרי תיירות. שירות שיאפשר את הדברים הבאים:

0.0 – רוב הטקסטים הסרוקים, נסרקו כאשר ספר מונח, פניו מטה, על משטח הזכוכית של הסורק. מה שאומר שכל שני עמודים מנוגדים, הפכו להיות עמוד אחד מבחינת התכנה. אפשר לראות את זה כ"טורים", ולא פעם גם כל אחד מהעמודים בעצמו מחולק לטורים. כשקוראים ספר שכזה, ורוצים שטור אחד ימלא את כל המסך, משמעות הדבר היא מין דפדוף מסובך, שחלקו הזזה ימינה ושמאלה וחלקו דפדוף מעלה מטה. אבל כל כך פשוט לזהות שכל אחד מהריבועים של טקסט שעל מה שהקובץ המקורי חושב שהוא עמוד, או טור, הוא בעצם עמוד בפני עצמו, וכך לאפשר מעבר פשוט מעמוד לעמוד רק על ידי דפדוף…רלוונטי במיוחד למכשירים בעלי מסך קטן מ 14 אינצ'ים.Presentation1-001

0.1 – בכלל, כל השטות הזו של "עמוד" היא שטות מימי הנייר. כשמסמך נקרא בפורמט אלקטרוני, הרבה יותר פשוט ונוח לקרוא כאשר שורות הטקסט נגללות באופן אחיד. אפשר לשמור את מספרי העמודים המקוריים בשולי הטקסט, למי שרוצה, ואפשר לאפשר למי שרוצה להדפיס את הטקסט על פי העימוד המקורי, או להתאים את ההדפסה לגודל דף הנייר וקנה המידה. אבל בשביל לבטל את החלוקה לדפים, צריך לפחות לזהות את שורות הטקסט, גם ללא זיהוי האותיות שבהן.

0.2 – הפרדת ים הפיקסלים שבכל דף לאלמנטים תחביריים מובחנים: פרקים, פסקאות, שורות ומילים. גם ללא זיהוי של האותיות עצמן שהוא תהליך יותר קשה. עצם הייצוג כמילים ומשפטים מאפשר הצגה גמישה של הטקסט על אמצעי תצוגה שונים, בעלי גדלי מסך שונים: מטלפון, דרך טאבלט, מחשב אישי נייד, מסך מחשב גדול, טלוויזיה. בלי צורך להזיז את תמונת הטקסט ימינה ושמאלה בכל שורה.

1 – שדרוג קבצי טקסט, גם כאלה שנסרקו באיכות ירודה, לטקסט קריא, שבו זוהו האותיות, כך שאפשר לחפש בו ואולי גם לערוך אותו. קשה קצת יותר, אך יש לי רעיונות (בהמשך) איך לעשות את זה.

2 – מערכת לשיתוף של הערות ופרשנות לטקסטים. זו אינה מערכת שיתוף של טקסטים שיש בה בעייתיות חוקית. זו מערכת שבה לכל מי שיש עותק של טקסט מסויים, יש גישה לכל ההערות והפרשנות שאנשים הוסיפו לטקסט זה,  עם מערכת דירוג שתוכל לעזור לאנשים לדעת בקלות לאיזה הערות כדאי להם להתייחס.

3 – אפשרות לקַשֵר בין גרסאות של הטקסט בשפות שונות; ברמת המילה או לפחות ברמת המשפט, עם יחס מיוחד לשפת המקור. כולל אפשרות להתמודד עם מספר תרגומים לאותה השפה או עם מספר גרסאות של הטקסט – אפילו בשפת המקור. (הכוונה כאן אינה לתרגום ממוחשב של טקסטים – הטכנולוגיה לזה לא באמת קיימת.)

כדי שאפשר לעשות את 2 ו 3, על ה"טקסט" לחזור ולהיות טקסט, בפורמט שמחשב יכול לקרוא – כלומר – אותיות ולא פיקסלים. קבצים שבהם הטקסט הוא רק תמונה לא מאפשרים את זה. אבל כדי שתמונה תהפוך טקסט, עליה להיות באיכות מספיק טובה ורוב קבצי הטקסט הם לא כאלה. חלקם אפילו נסרקו כשספר הונח פתוח על זכוכית הסורק, לא מפורק, וקצות השורות בעותק הסרוק מתפתלות כלפי מטה (או מעלה), כך שאפילו לבני אדם קצת קשה לקרוא את האותיות שבקצה השורה. לא אחת, יש חלקים של הדף שחסרים, או ששורות הטקסט לא מקבילות לקצה העותק הסרוק. בעיה.

בעיה שיכולה להיפתר על ידי ריבוי משתמשים. יש הקוראים לזה "מיקור המון" (crowd sourcing).

למחשב קשה אמנם לזהות באמינות גבוהה כל אות ואות בדף, אבל יחסית קל לו לזהות שדף מסוים בעותק של ספר שהוכנס למערכת על ידי משתמש אחד, זהה לדף שמשתמש אחר הכניס בעותק אחר של אותו הספר. שני הקבצים לא חייבים היו להיסרק באותו כושר הפרדה (רזולוציה), ואפילו לא חייבים להכיל בדיוק אותו מספר עמודים. אבל אם יש את אותו הדף בשני קבצים שונים, גם אם באחד מהם הדף אולי הונח קצת עקום ובשני חלק מהשורות נקצצו או מתעקלות לקראת סופן, אפשר לגלות באופן אוטומטי שמדובר באותו הדף. ישנם מספר אלגוריתמים בתחום הראיה הממוחשבת המאפשרים לייצר "חתימה" ייחודית מתמונה, וכל דף של טקסט אפשר לראות אותו כתמונה, כך שעותקים שונים של אותו הדף, גם אם הם נסרקו אחרת (למשל כפי שתואר מעלה) יפיקו חתימות שהן מספיק קרובות בכדי שאפשר יהיה למצוא את כל העותקים של כל דף, מתוך כל העותקים שבכל הקבצים שכל המשתתפים "הביאו" אל המערכת. פה דווקא באה לעזרה העובדה שבקבצי PDF איו למשתמש יכולת לשלוט בעיצוב, כמו למשל להחליף גופן או לשנות את רוחב השוליים.

כעת, די בכך שאחד העותקים של הדף הוא כבר בפורמט של טקסט של ממש, או לפחות תמונה באיכות ממש גבוהה כך שאפשר לזהות בה כל אות ואות באמינות גבוהה, אזי אפשר "לפענח" בהצלחה גם כל עותק אחר של הדף, גם אם הוא באיכות ירודה, חסר או עקום. אפשר להחזיר למשתמש שסיפק עותק ירוד שכזה, את הטקסט שהושג מהגרסה הכי איכותית של אותו הדף. אם יש תמונות או דימויים בדף, גם איכות אלה יכולה להיות משופרת בעותק המשודרג.

נקודה חשובה היא שאין מספקים לאף משתמש טקסט שלא היה לו מלכתחילה, רק גרסה משודרגת של הטקסט שכבר יש לו, שאותו הוא יכול היה לקרוא גם קודם – רק לא באופן ממוחשב. ואין זה מעניינה של המערכת איך הושג אותו העותק. מרגע שלמשתמש יש עותק כלשהו של דף, הוא קנה לעצמו את הזכות לשדרג את איכות הטקסט בדף זה, וליהנות מכל התכונות שהמערכת שתתואר כאן מספקת.

גם אם כל הדפים הקיימים במערכת, שזוהו כעותקים של דף מסוים קיימים רק בגרסאות של תמונה (image), אזי יש עדיין טכניקות, שוב מתחום הראיה הממוחשבת או טכניקות המשמשות להגדלת האיכות של וידאו ולהפקת תמונות איכותיות ממנו (super-resolution) המאפשרות, על ידי מיזוג המידע התמונתי ממספק עותקים של הדף, לייצר תמונה מאוחדת של הדף שבה יש יותר פרטים ושאת האותיות בה אפשר לזהות באמינות יותר גבוהה. ככל שיהיו יותר משתמשים, שיספקו יותר עותקים של אותו דף טקסט, כך יקל יותר יהיה לייצר עותק איכותי של הדף. וכך, כל אחד מהמשתמשים שסיפקו עותק, יקבל עותק משודרג, קריא יותר, כזה שבתכולתו אפשר לחפש, אפשר לסמן, אפשר להעביר למעבד תמלילים ולערוך.

וכאן אני מגיע לחלק היותר משמעותי של המערכת – מה אפשר לעשות עם הטקסט כשהוא כבר נגיש כטקסט, כאותיות, לא רק כתמונה.

אפשר כאמור להעביר אותו למעבד תמלילים, ואז להכניס לתוכו תוכן נוסף, הערות, קישורים רלוונטיים, פרשנות. אבל אז, הטקסט מאבד את הקשר עם קהילת הקוראים שלו. מאותו הרגע, כל איש לעצמו. כל הכוח של "חכמת ההמונים", של הרשת, כבר לא זמין יותר לקורא אותו טקסט מרגע זה.

לכן, חייבים מערכת המספקת את הכלים להוספה של "מטא-טקסט" לטקסט: הערות, הסברים, קישורים, הדגשות של קטעים משמעותיים, מילון מונחים המוזכרים בטקסט ועוד, אבל כך שאפשר להפריד בבירור בין המקור לתוספות, שיהיה ברור מיהו המחבר של כל אלמנט טקסטואלי. במערכת שכזו, כל מי שניגש למערכת עם עותק כלשהו של הטקסט, יכול ליהנות מכל העושר המצטבר של כל אותו ערך מוסף שהוסף לטקסט על ידי כל קהיליית הקוראים שלו. אלא שכדי שהקורא לא יטבע בים של תוספות חסרות ערך, חייבת להיות מערכת של דירוג איכות ההערות, על ידי קהילת הקוראים עצמה. לא רעיון חדש, דווקא כזה המיושם ברוב השירותים של תוכן המסופק על ידי "הגולשים", המשתמשים בעצם.

סוג אחד של מטא-טקסט שבו אני משתמש לא מעט, והייתי רוצה לראות יותר ממנו, הוא האזכור בסוגריים בתוך הטקסט (או בהערות שוליים, או בהערות בסוף הספר) של המונח בשפת המקור שהמתרגם חשב, בדרך כלל בצדק, שהבאתו תסביר יותר טוב את הדברים. בעיקר כאשר אין מילה מקבילה בשפה אליה תורגם הטקסט כולו. דוגמאות רבות לכך יש בטקסטים של פילוסופים גרמניים ששפתם עשירה בתחיליות וסיומות המאפשרות ליצור משורש אחד ריבוי גדול של מילים שמשמעותן שונה אך כולן קשורות בטבורן לאותו שורש. ברוב השפות האחרות, מילה אחת מסוג זה מיתרגמת לשלוש-ארבע מילים, תכופות מחוברות במקפים, ועדיין, זה לא ממש זה.

אם נדקדק, אין באמת בשום תרגום, משום שפה לשום שפה, שום מילה שיש לה מקבילה זהה לחלוטין בשפה השנייה. יש תמיד הבדלי ניואנסים הנובעים מהבדלי התרבות בין דוברי השפות השונות. וולטר בנימין, כשהוא כותב על "שליחותו של המתרגם" (שתורגם כ"משימתו של המתרגם") מביע כדוגמה את המילה "לחם" בגרמנית וצרפתית. חישבו על זה, מה עובר לגרמני ולצרפתי בראש כשכל אחד מהם חושב על המילה "לחם" בשפתו שלו. אין להשוות.

אחד הדברים שאני מוצא מאירי עיניים במיוחד הוא לקרוא את "הקדמת המתרגם" לספר. ההתעכבות הזו על לבטיו של המתרגם היא לא אחת הקדמה מצוינת לספר עצמו. היא מאפשרת הבנה טובה ביותר של הטקסט המתורגם. אבל לפעמים אין ברירה, ואני מוצא את עצמי יושב עם התרגום לעברית ולידו "פתוחים" (בחלונות. טוב, זה במחשב) התרגום לאנגלית ולפעמים גם המקור בגרמנית או בצרפתית. שפות שאני לא ממש קורא. עדיין, ראיית המונחים במקור, או בתרגום האחר, מוסיפה המון להבנת הטקסט, גם כאשר התרגום סביר. כאשר התרגום היה סביר לזמנו אך כבר לא סביר היום, כמו הרבה מאותם "תרגומי המופת" לעברית שנעשו לפני חמישים ושישים שנה, ההשוואה לתרגום עדכני יותר, אפילו בשפה אחרת, היא כלי מצוין.

וכאן אני מגיע לחלק השלישי של המערכת שהייתי רוצה שמישהו יבנה. האפשרות לקשר בין גרסאות שונות של אותו הטקסט, באותה השפה או בשפות אחרות. ראיתי דוגמה לא רעה לממשק כזה כאשר google translate  מתרגם דף אינטרנט.Fullscreen capture 02042014 165435

כאן צריכה לבוא הסתייגות: הרבה יותר קל לשייך משפט מתורגם למשפט בשפת המקור כאשר התרגום הוא ממוחשב – למרות שהתרגום הממוחשב כלל אינו קריא ובעל משמעות ברוב המקרים, הוא לפחות מתרגם משפט למשפט, ומאפשר לשמור על הקשר ביניהם. תרגום אנושי לא תמיד ישמר את סימני הפיסוק כך שיהיה יותר קשה להצמיד מקור לתרגום. קשה, אבל אפשרי, אם לא ברמת המילה אז ברמת המשפט. אם לא ברמת המשפט, אז ברמת הפיסקה. איך לעשות את זה? על בסיס אותם העקרונות של תרגום ממוחשב, אפשר באופן אוטומטי, באחוזי הצלחה לא רעים לדעתי, להתאים שורה מתורגמת לשורת מקור. ביחוד באם עוברים על הטקסט מתחילתו, ומניחים שברמת הפרק יש תיאום מלא בין המקור לתרגום וברוב המקרים גם ברמת הפיסקה. זה לא יהיה מושלם, אך במערכת המשלבת תכנה עם חוכמתם השיתופית של המשתתפים, שבה המערכת מסמנת את המקומות שבהם היא לא בטוחה בהתאמה ומאפשרת למשתמשים לתקן, להוסיף או להעיר, אפשר להגיע לאחוזים גבוהים של התאמה. אין צורך בהתאמה מלאה כי עדיין, כל גרסה של הטקסט עומדת בפני עצמה, וההתאמה לשפה האחרת היא משהו מאד מועיל, אך אי התאמה פה ושם לא גורעת משמעותית. כי אין מדובר פה בתרגום אוטומטי – התרגום כבר קיים, ונעשה ביד אנוש.

מערכת כזו שבה כל הגרסאות, בכל השפות, קשורות זו בזו בקשר בלתי אמצעי יכולה לקרב את חזונו המיסטי משהו של וולטר בנימין, של התקרבות לאותה שפה מושלמת שאבדה לנו עם התמוטטות הפרויקט של מגדל בבל. בנימין רואה כאידאל את הגרסאות של כתבי הקודש שבהן משולבות גרסת המקור והתרגום ברמה של שורה -שורה. או בלשונו:

Denn in irgendeinem Grade enthalten alle große Schriften, im höchsten aber die heiligen, zwischen den Zeilen ihre virtuelle Übersetzung. Die Interlinearversion des heiligen Textes ist das Urbild oder Ideal aller Übersetzung.

אפשר לחשוב גם על מערכת כמו זו המתוארת מעלה שתאפשר תרגום מבוזר של טקסטים, בעזרת ציבור גדול של גולשים. אבל זה דורש מחשבה נוספת. רק רעיון, קצת יותר בוסרי מהאחרים שפה.

ואחרון אחרון חביב: איך לגרום לבעלי הזכויות על הטקסט המקורי ועל תרגומיו לרצות להיות חלק מהמערכת הזו ולא לחסום אותה?

נתחיל בזה שבמערכת הזו, לא נוצרים עותקים חדשים של טקסטים. לכל משתמש יש גישה רק לדפים שהוא "הביא עמו מהבית". אין טעם להידרש לשאלה אין הוא השיג אותם, והמערכת צריכה להניח שהוא הגיע לידיו כחוק: קנה ספר, וסרק אותו. או שקיבל אותו ממערכת הטקסטים של אוניברסיטה, כחוק, לצורך לימודיו (אפשר לסרוק עד 20% מהספר, וברוב המקרים, יש הקפדה על כלל זה.) המשתמש מקבל עותק משודרג בהרבה של הדפים שאתם הגיע, אבל זה עדיין אותו החומר.

ועדיין, מערכת כזו צריכה לתמרץ את בעלי הזכויות לשתף בה חומר. למשל, אם מו"ל מעלה למערכת גרסת טקסט מלאה (אותיות) של ספר, והוא היחידי שעשה כן, אזי המערכת יכולה לגבות מהמשתמשים תשלום קטן עבור ההמרה של דפים מתמונה לאותיות ולהעביר אותו למו"ל. ועדיין, אף אחד לא מקבל דפים של טקסט שאין לו מלכתחילה. העותק השלם של הספר נשאר מוגן במערכת.

המו"ל מקבל בנוסף אפשרות למַעֵן בחומר פרסומי את הקהל המעוניין בטקסטים שאותם הוא מוציא לאור, ויכול גם להציע להם לרכוש את החלקים של ספרים שעדיין אין להם (כמו שהוצאת Lonely Planet מציעה לרכוש פרקים בודדים של מדריכי הנסיעות שלה). יתירה מזאת, כל אותו ה"מטא-טקסט" שהמשמשים יוסיפו מוסיף ערך לספר שהמו"ל השקיע כסף בהוצאתו לאור.

אם המוציאים לאור היו ממספרים את העותקים המודפסים, הייתה גם אפשרות להעלות למערכת דף המכיל את המספר הסידורי של הספר, ובכך להוכיח בעלות שתאפשר למו"ל לתת או למכור לך במחיר סמלי, עותק דיגיטלי של הספר.

יש מודלים אחרים, כמו למשל ה Kindle של אמזון, שמיועדים למי שמוכר טקסטים. אבל הם לא ממש רלוונטיים לכאן, כי המערכת של שדרוג טקסטים לא מיועדת להפצת טקסטים או מכירתם, רק לשדרוגם של טקסטים קיימים, בעיקר כאלה שהחלו את חייהם כעותק מודפס.

האם זה יספיק? לא יודע. צריך אולי מישהו כמו סטיב ג'ובס (איפה הוא כשצריך אותו…) לשכנע את בעלי הזכויות לטקסטים להסתגל לעולם החדש הזה. זו הייתה הגאונות האמתית שלו, לא יכולת המצאה טכנית. Google books הסתבך קשות עם הפרויקט הזה, של המרת כל אותה אות מתה לאות דיגיטלית, שאתה אפשר לעשות דברים. והם עשו זאת בתקציבי ענק. אבל גוגל היא (לדעתי) פשוט חברת התכנה הגרועה בעולם.

עד שיגיע חזון אחרית הימים הזה, אפשר לפחות להשתמש בתכנה יותר מוצלחת מזו של אדובי לקריאת ויצירת קבצי PDF, שיש לה גם גרסה חינמית לא רעה. נסו את PDF-XChange Editor.

והנה כמה ספרים בפורמט PDF שהצטברו אצלי.

חברת התכנה הגרועה בעולם

לא, זו כבר לא מיקרוסופט. google היא מבחינתי הזוכה בתואר חברת התכנה הגרועה בעולם. לפני שאנסה להסביר למה העובדה שהתכנה של גוגל לא עולה כסף, לא מצדיקה את התנהלותם ומה (כנראה) קורה פה, הנה כמה דוגמאות:

google drive: מאפשר לך לקבל גיבוי אוטומטי ברשת של כל מה שאתה שם בתיקיה אחת. כשמתקינים את הישום, יש לו מיקום ברירת מחדל שבו הוא שם את התיקיה הזו, ותחתיה אתה יכול לשים כל מה שתרצה. אלא שאחרי כמה חדשים בהם ראיתי שהדיסק בו נמצאת התיקיה הזו הולך ומתמלא בעוד הדיסק השני (משום מה פוצל הדיסק הקשיח שלי לשניים – כך זה הגיע מהיצרן) ריק, העתקתי את התיקיה של google drive על תכולתה לדיסק השני. מאותו הרגע, אבד הקשר עם העותק של התיקיה ברשת. לא משנה מה ניסיתי, הקשר לא חודש. נכנעתי והעתקתי את התיקיה חזרה למקומה המקורי, וסיפרתי על זה ליישום. קיבלתי הודעת שגיאה ש"זו לא התיקיה המקורית".

אין למוצרים של גוגל באמת מערכת תמיכה. הם מסתמכים על זה שתחפש בכל מיני פורומים פתרונות, ולפעמים מישהו מגוגל מפציע באחד הפורומים האלה ומציע עצה כזו או אחרת. מסתבר שאני לא היחיד שנתקל בהודעה הזו. בפורומים יש מאות אנשים שחיפשו פתרון לבעיה, מאז שצצה לפני כשנתיים. פעמיים הפציע שם מישהו מגוגל והציע מה לעשות, משהו שהיה אמור לעבוד, אבל אם היה מנסה לעשות זאת בעצמו, היה מגלה שלא. שנתיים, ואין לבעיה הפשוטה הזו, של הזזת התיקיה פתרון. אם אתה מנסה להזיז את התיקיה של Sky Drive, השרות המקביל של מיקרוסופט, אין בעיה.

מה עשיתי? הסרתי את ההתקנה, מחקתי כל מה שבתיקיה שברשת, והתקנתי מחדש כשהפעם אני מתערב בהגדרות וממקם את התיקיה במקום שבו אני רוצה. האם גוגל יתקנו את זה אי פעם? מי יודע.

gmail: למשך תקופה של כמעט שנתיים, לא יכלו משתמשי gmail לקרוא את המייל שלהם כשהם לא מחוברים לרשת. גם את המיילים שהם כבר הורידו למחשב וקראו. באנדרואיד לא הייתה בעיה לעשות זאת, ממש באותה התקופה. במחשב האישי – לא. היכולת הזו הייתה קיימת במשך כמה שנים, ואז, בלי הודעה מקדימה, היא נעלמה. בפורומים נאמר (לא נמסר רשמית) שהם לא מרוצים מהמימוש, שהתבסס על משהו שהם קראו לו gears, והם מחכים ל HTML גרסה 5. שמחת זקנתי. איזו מין מחויבות ללקוחות התנהגות זו מראה? אולי זה שהם מנסים לגרום לאנשים לנטוש את המחשב האישי ומערכת ההפעלה חלונות ולעבור לפלטפורמות בהן הם שולטים?

גם כיום, אם לא הפעלתם gmail offline, גרסה נחותה של gmail, ודאגתם לסנכרן אותה עם הרשת מפעם לפעם, אין לכם גישה למייל שלכם אם אין לכם חיבור רשת. פשוט מודיעים לכם ש"אין גישה ליישום כרגע". למה בטלפון ובטאבלט יש גישה כזו? אי אפשר לממש את זה תחת "חלונות"? אפשר ואפשר. גוגל לא מעוניינים, כנראה, או מצפצפים.

google maps: יש ל maps במחשב האישי מראה חדש, שעל הדרך שמט לא מעט פונקציונליות. כמו gmail, גם maps במחשב האישי לא תומך ב offline. בניגוד לאנדרואיד, שם אפשר לסמן קטע במפה, למשל עיר שאתם מתכוונים לנסוע אליה, והוא ישמור מקומית עותק שאליו אפשר לגשת גם ללא חיבור רשת, במחשב האישי פשוט לא מופיעה אפשרות כזו.

אבל חוץ מזה, יש משהו שנקרא "המפות שלי". גם שם יש בגרסה החדשה בעיה רצינית בהגדרת ממשק המשתמש, אבל גרוע מזה – המפה שהכנתי בעמל רב לנסיעתי לרומא, עם כל המסעדות הטבעוניות, המוזיאונים, הגלריות, כל המקומות בהם יש ציורים של קראווגיו, כל העמל הזה ירד לטמיון כי לקחתי אתי את הטאבלט ולא המחשב האישי – כי אליו אפשר כאמור להוריד מפות. אבל באנדרואיד, "המפות שלי" אינן. פשוט אין אליהן גישה. הייתה גישה בעבר, אמנם רק עם חיבור רשת, אבל עכשיו – אין.

גם במחשב האישי עושה רושם שהתכונה הזו בדרך החוצה. היא כבר לא מופיעה בשום תפריט, רק בחלון החיפוש, לפעמים. אבל אם תומכים בזה עדיין, אז למה להעלים את זה מהגרסה הניידת (אנדרואיד) ועוד ללא הודעה? ומתי זה יחזור?

Google web albums: בלי לשאול אותי, כל אלפי התמונות שהעליתי לרשת, למשהו שנקרא  picasa web albums, נחטפו על ידי גוגל, והפכו להיות חלק מ google+, הנסיון הפתטי שלהם לרשת חברתית. בלי לשאול אותי. ובמשך כמעט שנה, לא יכולתי להוריד אותן חזרה למחשב. כלומר, יכולתי תמונה תמונה אבל לא תיקיות שלמות. בדיוק באותה תקופה הלך לי הדיסק הקשיח, והייתי בטוח שיש לי גיבוי ב  web albums. ובכן, היה לי גיבוי, אבל גוגל החליטו שאם אני רוצה את התמונות שלי חזרה, אז אני צריך להוריד אותן אחת אחת, באלפיהן.

כססתי ציפורניים ובדקתי בפורומים. היו לא מעט תלונות, ואחרי כמעט שנה, הואילו אלוהי הגוגל לעשות למשתמשים שלהם טובה, ולהחזיר להם מעט שליטה בתמונות שלהם ואפשר היה למצוא דרך להוריד חזרה תיקיות שלמות.

עד כאן ארבע דוגמאות. יש לי עוד הרבה, אבל הוצאתי מספיק קיטור לפעם הזו.

בשורה התחתונה, אין באמת תיעוד רשמי של התכונות הנתמכות בשום מוצר תכנה של גוגל. אולי כי הם לא רואים את זה כמוצר אלא כשירות. אבל איך לעזאזל חברה התומכת במספר פלטפורמות לא מנסה אפילו לספק תאימות מינימלית כלשהי ביניהן, לפחות ברמת הפונקציונליות?

חלק מהבעיה יכול לנבוע מרצונם לדכא את השימוש במחשב האישי, שבמערכת ההפעלה שלו לא הם שולטים, ולקדם פלטפורמות מתחרות שבמערכת ההפעלה שלהן הם כן שולטים. מבחינת חברת אינטל, שמטה לחמה מבוסס כמעט כולו (לצערה) על המחשב האישי, גוגל היא אויב מר. אני תוהה האם קברניטיה מודעים לזה.

אבל גוגל היא גם פשוט חברת תכנה גרועה. יש להם אלגוריתם חיפוש מוצלח, נכון. אבל אם הרך הזעיר (מיקרוסופט) היה מרשה לעצמו להתנהג כמוהם, שוועת המשתמשים הייתה עולה לשמיים. גוגל מרשים לעצמם להסיר תכונות משמעותיות, לאפשר או לחסום גישה למידע שלך עצמך, כנראה רק לפי צרכי צוות הפיתוח של השירות. ואין פרץ ואין צווחה. הם כנראה לא שמעו על משהו שנקרא "בקרת תצורה" – כשהם משחררים גרסה חדשה, הם אפילו לא טורחים לבדוק האם מה שעבד עד כה עדיין עובד. או האם אותם הדברים עובדים גם במחשב וגם בטלפון. לבטח שהם לא משחררים גרסאות במקביל כך שתהיה תאימות.

אולי זה בגלל ששנים עבדתי בחברת אינטל, שם התאימות היא קודש, שאני כל כך מזועזע מההתנהלות של גוגל. אני לא יכול לדמיין לעצמי מה שהיה קורה אם פקודה אחת של המעבד, מתוך כמה אלפים. הייתה נעלמת. או שהייתה נותנת תוצאה שונה בספרה ה 63 אחרי הנקודה. אינטל הייתה מחזירה מעבדים ומפצה את הלקוחות במיליארדי דולרים.

האם גוגל יכולה להתנהל ככה בגלל שהיא לא גובה כסף עבור שירותיה? כנראה ככה הם חושבים. הם אומנם מוכרים את "האישונים" שלנו למפרסמים בעשרות מיליארדי דולרים בשנה. הם אמנם מפתים אותנו לשים את כל הדברים היקרים לנו באכסון אצלם, בחינם. אבל החינם הזה, יש לו מחיר. כי אין שום מחויבות, שום ערובה, שהדברים יהיו שם כשתצטרך אותם.

כדאי שכל מי שמשתמש בשירותיהם, ואני נמנה על אלה, וגם אמשיך להימנות, יבין: אנחנו לא לקוחות. לא מתייחסים אלינו ככאלה, כי הם לא רואים אותנו ככאלה.

זו חברה שמתנהלת על פי צרכי צוותי הפיתוח שלה, לא הלקוחות. הם לא חושבים שיש להם כאלה. ואם לצוות הפיתוח לא נוח יותר לתמוך בתכונה מסוימת לשנה שנתיים, או לתמיד, גם במחיר של פגיעה משמעותית במשתמשים, אז התכונה הזו תיעלם בקול דממה דקה, בלי הודעה מתי ואם תחזור. ואין לכם למי להתלונן.

חברת התכנה הגרועה בעולם כבר אמרתי?

סיטרא אחרא דוט קום

בימי כסטודנט בטכניון, לפני עידן האינטרנט, הטלוויזיה הייתה האויב. גרנו אז בהדר הכרמל, תחילה שנתיים בסביבה דתית קלות, ושנתיים ברמת ויז'ניץ, שכונה חרדית של ממש, של הגרופי'ז של האדמו"ר מויזיניץ. בתקופה ההיא, היו שכניי מזמנים אותי לפעמים לבתיהם באמתלה כזו או אחרת, ואז הייתה מפציעה לפתע טלוויזיה מתחת לערמת שמיכות או מפות בחדר המגורים, והיו מבקשים ממני, בסודי סודות, בלי שהשכנים ידעו, שאתקן או אסדר דברים בטלוויזיה עבורם. ואם היה צורך לקחת את המכשיר לתיקון, זה היה צריך להיעשות באישון לילה, "בהשקט ובבטחה" (ססמת הפנימייה הצבאית).

טוב, זה היה אז. הרדיו, האיום הקודם נשכח, והטלוויזיה הייתה אז התגלמות "הצד האחר", הסיטרא אחרא בארמית. היום, הסיטרא אחרא מגולם על ידי האינטרנט, ובמיוחד בגלגולו החדש והמסוכן יותר, זה שבטלפון. זה שבטלפון יותר מסוכן כי הרבה יותר קשה לפקח על הקהל השבוי, שלא יציצו אל מעבר לגדר.אומן 002-004

האמת, האיום אמיתי. כל טלפון חכם הוא חלון לעולם שדרכו יכול אדם להימלט, וירטואלית לפחות, מהכלא שבו שמה אותו הקהילה הסגורה הרמטית כמעט שלו. אתה יכול להפעיל לחץ חברתי ולמנוע מאנשים להחזיק טלויזיה או מחשב בבית. חיבור לכבלים או אנטנה זה משהו שהשכנים יכולים לראות ולהלשין עליך. האח הגדול מ"1984" יכול עוד ללמוד דבר או שתיים מהחברות החרדיות הסגורות על פיקוח ושליטה.

אבל אתה יכול למצוא מספיק מקומות שבהם אתה יכול לגלוש בטלפון, ואיש לא ידע. במיוחד אם תסתיר את מה שלמדת שם ואת ההשפעה של זה עליך.

כפי שאפשר לראות מטה מהעלון שחילקו שם באומן, הם לא חוסכים בסופרלטיבים. "פצצה אטומית", לא פחות. 70% מהנושרים, נשרו עקב גלישה באינטרנט, הם טוענים. מה זה אומר? שמרגע שאתה מסיר לאנשים את המחסום מהעיניים, ולו קצת, אולי הם מבינים שמה שמכרו להם מיום לידתם הוא לא כזה להיט?

נכון שזה לא הפוך, זה לא ש 70% מאלו שגלשו באינטרנט נשרו, זה פחות "גרוע" ממה שהכותרת מנסה להראות. אבל עדיין, אין לי ספק שאכן האינטרנט הוא איום ממשי על לכידות הקהילה ואפשרויות השליטה בה. וזה לא רק אינטרנט, זה גם "סרטים". אפילו "במבי"?

אינטרנט הוא כל כך זוועה, ש"בעל שבט הלוי" (מה זה?) גורס שאם הברירה היא בין אישה המפרנסת את בעלה הלומד בכולל, בעבודה במקום בו יש אינטרנט , או אשה עובדת במקום בלי אינטרנט ובעל עובד גם הוא (שומו שמיים!!!) אז האופציה השנייה עדיפה! שהבעל יצא לעבוד למחייתו? רק כדי שאשתו לא תעבוד במקום בו יש אינטרנט? באמת שכלו כל הקיצים.

וה"גאון" רבי משה צדקה, הולך אפילו יותר רחוק – יש לגרש מבית הכנסת את מי שחשוף לאינטרנט או לטלפון לא כשר! לא לצרף אותו למניין אפילו. לא קצת קיצוני?

זהו פשוט טרור שעושים לבני הקהילה. משטר אימים של דיכוי והפחדה.

אומן 002-003

עוד לפני שהאינטרנט פלש לטלפונים, כבר היה על החרדים להגדיר "גן נעול" של תחומי מספרים שבהם הם יוכלו לדבר רק אחד עם השני ולא חס ושלום עם חילונים. כתבתי על זה רשומה בשם הקומות הכשרות. כך החרדים קוראים לגרסה המצונזרת של הטלפונים הסלולריים.אומן 002

אני עדיין עובר מפעם לפעם ברמת ויז'ניץ, בעיקר כשאני נוסע לרחוב ארלוזורוב 8, לרכוש מהקיפלי האגדי של לייבל. וזה השלט שאני רואה על חלק מהבתים שם:אינטרנט

מה גורם לאנשים לשים שלט שכזה? האם יש אנשים ששמים שלטים על בתיהם כמו: "אני לא גונב" או "אני לא מכה את ילדיי? אם לקלוט אינטרנט או סרטים זהו חטא כל כך חמור, אז למה מישהו צריך להצהיר את מה שמובן מאליו? שהוא לא עושה את זה?

אלא אם כן, הדעות חלוקות. ויש הגורסים שהאינטרנט נחוץ לצרכי פרנסה, או יכול להיות מועיל לפעמים. ואז, יש כאלה המרגישים צורך להצהיר שהם מהיותר מחמירים, מהיותר מדקדקים. כי יש לא מעט מזה בחברה החרדית, מעין תחרות בהקצנה, בבחינת "שופוני, אני יותר אדוק ממכם". וזה מתבטא בפרשנות יותר ויותר קיצונית של כל מיני מצוות ואיסורים. אם יש תקופת נידה, אז לוקחים עוד מקדם ביטחון שבוע לפני ושבוע אחרי, ובינתיים משתגעים מחסך מיני, עד כדי כך שילדות בנות שלוש מהוות פיתוי שיש להעלים מן העין.

גם באומן. בכניסה היה אינטרנט אלחוטי בחינם, שבו השתמשו בעיקר הלא חרדים, וגם החרדים האמריקאים והצרפתים. הוא כמובן היה נעול בחג ובשבת, אבל אם הוא היה נעול ולא מכובה, סימן שמישהו שם כן המשיך להשתמש בו. DSC03035

אבל מצד שני, לא היה שם רב אחד שלא יצא עם קצף על השפתיים בדרשתו, כנגד האינטרנט.אומן 002-001

היו מתונים יחסית, כמו למשל הרב בצרי, שהציעו פתרון טכנולוגי לבעיה טכנולוגית: יישום שישדר לחמישה חברים כל פעולה באינטרנט הנעשית בטלפון חכם. כך יהיו לכל אחד חמישה שומרי כשרות שימנעו ממנו לצרוך תכנים לא ראויים.

מה שתמוה בעיני, זה שהם לא מבינים שזו מלחמה אבודה מראש. אם צריכים חמישה כדי להשגיח על האחר, איזה סיכוי יש להם? ככל שזעקות החמס רמות יותר, כך ברור לי שהסיכויים לבלום את זה קלושים יותר. עם כל המשטור והדיכוי.

ויש גם קריקטורות:אומן 002-002

הכרזות באומן כנגד האינטרנט בכלל והאייפונים בפרט (עם זה אני מזדהה, לכו על אנדרואיד!) היו בכל מקום. אפילו על הקיר שמתחתיו, בערך, קבור רבי נחמן. זה מפצירים במתפללים להתפלל שיוציא את השאול תחתיות (==אינטרנט) מאיתנו.

אינטרנט

וגם כאן, בעוד פשקוויל, יותר חריף, מדובר כבר ב"רשתו הטמאה של השטן" ו"התנתק מרשתו הארורה של הסטרא אחרא ושבור את כל המכשירים הפוסלים אותך וכובלים אותך." הלודיטים לא יכלו לנסח את זה יותר טוב…

אינטרנט

עוד אי אלו רשומות על אומן בראש השנה… וזה הופיע השבוע על כרזותmaran123_g

 

Big Data

עברו כמעט שלושה שבועות מהכנס שארגן המרכז להנדסת מחשבים בטכניון על
Machine Learning and Big Data, ועדיין לא יצאה לי מזה רשימה.

זה הקישור לכנס: 3rd Annual International TCE Conference

קיוויתי לכמה דברים  כאשר החלטתי ללכת לכנס, למרות שהוא כבר ממש לא בתחום עיסוקי: לפגוש מכרים מהימים שבהם זה כן היה פחות או יותר מה שעניין, ואף פרנס אותי, לנסות ולקבל השראה לפטנטים שאותם אני מפעם לפעם כותב ואף מוכר, ולמצוא אולי חומר מעניין לכתוב עליו, כאן.

כי יש השקה מעניינת בין העולם הזה של big data והעולם אותו אני מנסה לגלות עכשיו, זה של מדעי הרוח. big data מעצב את עולם המושגים שלנו, והומחשה קיבלתי כמה שבועות מאוחר יותר, בכנס הלקסיקלי העשירי של מרכז מינרבה באוניברסיטת תל אביב. ההגדרות שניתנו שם למושגים כמו "נורמלי" או "זיכרון" שונות בתכלית מההגדרות שהיו ניתנות להם לפני עידן ה big data.

מכרים אכן פגשתי, רעיונות לפטנטים לא עלו לי בינתיים כתוצאה  ישירה מהכנס. אבל מי יודע, לך תדע איפה זה יצוץ. אין מדע להמצאתיות. אתה יכול רק לדאוג לאספקה סדירה של גירויים, ולקוות לטוב.

 ורשומה? לקח לי זמן עד שמצאתי מה הייתי רוצה לכתוב על הכנס. חלקית בגלל גודש האירועים והכנסים בהם נכחתי בשבועות האחרונים. כמעט על כולם יש לי מה להגיד, אבל זה ייקח זמן. אז החלטתי לחזור לכנס הזה, והכתיבה תאפשר לי קצת לנסות לעבד מה ששמעתי שם.

נושא היום הראשון של הכנס היה big data. אבל מה שנחשב big data  משתנה בקצב מאד מהיר עם הגידול המהיר בכמויות המידע העוברות ברשת והמאוחסנות בשרתים. השפה כרגיל ממחישה את השינוי היטב. כמעט כל כמה חודשים אני לומד על שמות של מספרים עוד יותר גדולים, בדרך כלל לתיאור כמויות של נתונים המאוחסנים אצל חברות כמו גוגל, פייסבוק וכמובן ידידנו הקשוב אלינו תמיד – ה NSA.

מגיגהבייט וטרהבייט המוכרים, עברנו ביעף דרך פטהבייט, אקסביייט, זיטהבייט ועד יוטאבייט. וזה לא סוף הדרך. כל אחד מהשמות האלה מציין מספר הגדול פי אלף מקודמו, חזקות עוקבות של אלף.

הנה כמה שמות, ומשמעותם (לקוח מויקיפדיה)yottabyte

ומצאתי גם את השמות האלה, שבשלב זה עוד לא מדובר על בניית מתקני אחסון נתונים בגדלים כאלה, אבל השמות כבר כאן (אני לא בטוח אם הם "רשמיים").

(Xenottabyte (1 000 000 000 000 000 000 000 000 000 Bytes

(Shilentnobyte (1 000 000 000 000 000 000 000 000 000 000 Bytes

(Domegemegrottebyte (1 000 000 000 000 000 000 000 000 000 000 000 Bytes

אבל כבר מדברים על נפחי אכסון של יודה-בתים, כמו שמראה האינפוגרפיקה הזו:blog-infographic-yottabyte-size

אז יש כמויות בלתי נתפסות של מידע דיגיטלי שצריך להעביר ולאכסן, ואין ספק שיצרני הדיסקים הקשיחים עושים עסקים טובים. מדהים בפני עצמו שאפשר בכלל למצוא דברים בערמות האלה,וזה שהחיפוש הוא כל כך מהיר אומר בעצם שני דברים:

  • שהמידע מאוכסן כך שלפחות בחלקו אפשר למצוא דברים מהר. בגוגל קוראים לזה (עדיין) "The brittney spears data set" למרות שכיום היא כבר ממש לא מייצגת את הדברים שאנשים מחפשים יותר. הסט הזה משתנה כל הזמן
  • שלא כל המידע באמת נגיש. כי חברה כמו גוגל יודעת שהיא חייבת לספק תשובות תוך שברירי שניה, ולכן התשובות לשאילתות החיפוש שפוגעות במידע שגוגל חושבת שהוא פחות סביר שיהיה יעד לחיפוש ולכן הוא משוכפל פחות פעמים ברחבי העולם, יתכן ויהיו לא בדף הראשון של תוצאות החיפוש, מקום בו אנחנו לא מסתכלים כמעט אף פעם.

חיפוש זה דבר נפלא. באמת. אבל הוא בעצם רק נקודת ההתחלה. כי השלב הבא, שכבר בעצם כמעט פה עכשיו, הוא לקבל לא הפניות למקומות בהם אפשר למצוא את התשובות לשאלות שלנו, אלא ישר את התשובות לשאלות שלנו.

אבל גם זה לא מאד מעניין. לפחות לא מבחינה פילוסופית. כי תשובות לשאלות שאנו יודעים לשאול, הן פחות או יותר מקבילות ל"מובן מאליו החברתי". הן מהוות שיחה בתוך עולם הקטגוריות שלנו כפי שהוא כבר קיים כעת. (עוד על זה ברשומה על תאוריה של אוונגארד). הן דרך להפוך את החלקים של הזיכרון שלנו המאוחסנים מחוץ למוח שלנו, שם בענן, לשווי ערך לחלקי הזיכרון שלנו המאוחסנים בתוך המוח שלנו. להפוך מידע לידע.

אתגר לא קטן, והישג טכנולוגי אדיר. אבל מה שנראה לי מעניין, זה לדעת לשאול את השאלות שאינו מובנות מאליהן.  להיות מסוגל לדעת מה שאני לא יודע, וקצת מזה קיים כבר בתחום בו עסק היום השני לכנס, זה על machine learning.

הדגימה את העניין הרצאה של מישהו מהרשות לפיתוח אמצעי לחימה (המצגת כאן). הם מנסים לפתח מערכת המנסה לזהות באופן אוטונומי איומים על ספינה מתוך שפע המידע המגיה מהחיישנים שעל הספינה ועל "פלטפורמות אחרות". הם משתמשים בשיטה הנקראת SVM, ראשי תיבות של מכונת וקטורים תומכים, באנגלית  Support Vector Machine. זו שיטה לבניית "מסווגים" אוטומטיים. אחרי שנותנים למערכת כמה דוגמאות למה נמצא בקבוצה אחת ומה נמצא בקבוצה שנייה (שלב הלימוד או ההנחיה), נותנים לה למצוא לבד מה הקריטריונים לסווג שאר הנתונים בין שתי הקבוצות.

מה שמעניין בשיטה הזו, שהמערכת מסווגת מצוין, אבל לא תמיד על סמך הקריטריונים שבן אדם היה מסווג לפיהם. הרבה מאד פעמים אלו קריטריונים שאי אפשר בכלל להסביר אותם בשפה מדוברת אלא במונחים מתמטיים בלבד. כלומר, המערכת לומדת לשאול שאלות לגבי הנתונים ("העולם" שלה) שאנחנו לא יודעים לשאול, או יותר נכון, שאנחנו לא יודעים שהיינו צריכים לשאול.

מפתחי המערכת ברפא"ל כן ניסו להבין את הקריטריונים שהמסווג שלהם מצא, לדבריהם כדי לראות האם המערכת שהם פיתחו "עושה שכל" ולעזור למצוא שגיאות התכנון המערכת. ואז, בשלב השאלות מהקהל, קם אחד ושאל שאלה מעניינת: "למה בכלל אתם חושבים שאתם צריכים להבין מה שמהמערכת עושה?"

שאלה שאני בטוח שעלתה במוחו של כמעט כל מי שיש לו ניסיון כלשהו במסווגים. כי הניסיון מראה שמוחנו פשוט מוגבל, בהרבה מאד מקרים, מכדי להבין את מורכבות המערכת שהנתונים מייצגים, ולכן גם לא מסוגל להבין מה חשוב ומה לא חשוב לשאול על הנתונים כדי לסווג אותם לקבוצות. קבוצות שהמרחק ביניהן מקסימלי. כלומר, שההפרדה ביניהן היא הטובה ביותר שאפשר להשיג, שהן מובחנות בבירור זו מזו.

והנה מקום בו כבר הפנמנו את נחיתותנו ממחשבים. תשובת המרצה הייתה שהוא לא בטוח שסט נתוני האימון שלו אכן מייצג את עולם הבעיה. יתכן, אבל ניסיון להבין את מהות הווקטורים התומכים היא לא הפתרון.

לאן בעצם אנחנו מתקרבים? לא להגדרה הקלסית של בינה מלאכותית, אבל היכולת לעשות סינתזה (או סתם להיזכר) היא מה שבלא מעט מקרים נראה לנו כאינטליגנציה. ב"להיזכר" מחשבים כבר עברו אותנו מזמן. ביכולת סינתזה, הם כבר מאד מתקרבים אלינו, ואף עברו אותנו בלא מעט תחומים. מן הסתם בזכות מאגר הענק של "דוגמאות" לאימון המערכות האלה ש"יודבתים" (Yoddabytes) של מידע מאוכסן ונגיש מזמנים.

והנה הרצאה אחת שמצאתי מעניינת במיוחד:

Sparse Modeling of Graph structured Data and Images

מן הסתם גם בזכות המרצה, מיקי אלעד מהטכניון.

עידן המהפכות

בקרוב יהיו בחירות באירן, והמשטר שם חושש ממהומות.  גם בטורקיה שמח. במצריים טוניס ולוב היו מהפכות שהפילו עריצים ויעלו בעתיד משטרים איסלמיים – על פי רצון העם כמובן. וכל זה מיוחס, במידה רבה, לרשתות החברתיות.

נכון, יש לרשתות החברתיות פונקציה אינסטרומנטלית  מסוימת בכל המהפכות והמחאות האלה, כולל מחאת קיץ 2011 אצלנו.  אבל הייתי רוצה לטעון כאן, שתפקידן המשמעותי לא היה יצירת ערוצי תקשורת חליפיים לשלטון או מערכת לתאום שאפשרה את התארגנות המחאה. אלא שיש להן תפקיד אחר, הרבה יותר משמעותי בהבאתנו אל עידן המהפכות הנוכחי.

אפשר לחשוב על זה כך: חברות הענק של האינטרנט, כולן אמריקאיות אגב, כמו פייסבוק, טוויטר, וורדפרס (המארחת את הבלוג הזה), וגם גוגל (אם יצליחו לעשות משהו מגוגל+) בעצם מוכרות לנו את האשליה שקולנו נשמע. שיש מי שמקשיב לנו.

מה, לא עושים לנו "לייק" מפעם לפעם? או משתפים משהו שהעלנו? או אומרים לנו "יופי של תמונה"? או מגיבים לנו לאיזו רשומה? זה ממש ממכר – האשליה הזו שמישהו שם בחוץ "מקשיב" לנו. או לפחות לא משתיק אותנו.

מסתבר שזה בעיקר ה NSA שמקשיב לנו. וגם כמובן אותן החברות המוכרות לנו את האשליה הזו, כדי שיוכלו לשווק ביתר יעילות את "בבת עיננו" (eyeballs) למפרסמים.

הרשתות החברתיות גורמות לנו לשגות באשליה שקולנו נשמע, ולכן מן הסתם הוא גם נחשב. ואז אנחנו יוצאים לרחוב, ומשמיעים את קולנו.

בישראל בה הקפיטליזם הרבה יותר משוכלל מזה שבמדינות המוסלמיות, הוא השכיל לחבק ולבלוע במיומנות את המחאה. הממשלה עשתה לנו "לייק" במנותה את וועדת טרכטנברג, ובאימוץ חלק ממסקנותיה. היא גם חילקה תוספות שכר לחלק מהמגזרים שצעקו יותר חזק, כדי לקחת אותן חזרה מהציבור, עם ריבית, שנה מאוחר יותר. סתיו שפיר ואיציק שמולי עברו לשחק את משחק הפוליטיקה הרגילה. יהיר לפיד, כמעט בלי להתאמץ אפילו, רכב אל תוך משרד האוצר על גלי אותה המחאה,  כשהוא מספק במיומנות תקשורתית לא רעה את האשליה שקולנו אכן נשמע. היי, הבחור מתקשר איתנו בפייסבוק, אז הוא בטח בסדר.

ועכשיו? עכשיו שקט במקומותינו. צעקנו, "שמעו אותנו", עכשיו נעבור לעניין הבא. כנראה למיקרו-סערונת הבאה שתחולל איזה "אושיית" פייסבוק כזו או אחרת.

אם ארדואן היה קורא את הרשימה הזו, נאמר, משתכנע וזורק איזה עצם קטנה למפגינים, עושה להם איזה לייק קטן. מפעיל קצת טכניקות של קואופטציה, מאמץ, מן השפה ולחוץ כמובן, חלק מהז'רגון של המחאה, הוא היה חוסך לעצמו הרבה צרות, וקונה לעצמו שקט שבמהלכו היה יכול עוד ועוד לבסס ולהרחיב את סמכויותיו (כמו למשל חוק המשילות ש"יש עתיד?" מקדמת).

כי האנשים בעצם רק רוצים להרגיש ששומעים אותם, ש"מחבבים" אותם, שמשתפים את מה שהם עצמם שיתפו. הם רוצים שימשיכו לשווק להם את האשליה שקולם נשמע. שיש לו משמעות

. גם אם הם יודעים, עמוק בפנים, שבעצם לא.