טמפרמנט מחקרי

תכניותיו של בני הצעיר להמשיך לתארים מתקדמים (בפיזיקה) ולכוון פניו לאקדמיה, גרמו לי לחשוב מחדש על הבחירה שלי לפני אי אלו שנים ללכת לתעשיה.

תחילה, זה היה אמור להיות זמני. אחרי תואר שני בהנדסת חשמל רציתי להתנסות בעבודה בתחום שאותו למדתי: תדר גבוה, תקשורת, התפשטות גלים, כדי שאוכל להחליט בצורה מושכלת אם אני רוצה להמשיך בתחום הזה לתואר שלישי ואז אולי, לקריירה אקדמית. טוב שכך עשיתי, כי אחרי שנים לא רבות של עיסוק בצד ההנדסי של התחום, הבנתי שאיני מעוניין להמשיך ולעסוק בתחום הזה. הפריע לי בין היתר שהישומים צבאיים כמעט כולם, ושהמודלים התאורטיים רחוקים מרחק כה רב ממה שיוצר על פיהם. יש בתחום הזה כל כך הרבה "מגיה שחורה", של כוונונים במעבדה שרק ניסוי ותעיה הביאו לתוצאות. טכנאי מנוסה היה יותר אפקטיבי בתחום מבעל תואר שלישי.

וויתרתי על התואר השלישי,  החלפתי תחום, ועברתי לעסוק בתכנון מעבדים, בחברת אינטל. זה היה מקום העבודה הטוב ביותר שהיה זמין בחיפה בזמנו. התחלתי כמהנדס תכן ונהניתי מאד מעבודתי. גם עשיתי אותה טוב, לדעתי. אלא שלא עברו שנתיים, וכבר אובחנתי כ"בעל טמפרמנט מחקרי".

זה תואר שהוא לאו דווקא מחמאה, במקומות עבודה בה רוצים לראות את  עבודת המהנדס כעבודה על פס יצור, ממנו יוצאים מוצרים בקצב קבוע וידוע מראש. זה אומר אולי שיש לך רעיונות טובים, רק גדולים מדי. שאי אפשר לסמוך עליך לספק את הסחורה בזמן.

אז נשלפתי מצוות התכנון והוטל עלי, "כבעל טמפרמנט מחקרי", להתחיל "פעילות מחקר". לבדי. המטרה היחידה שהוגדרה לי הייתה "שתהיה פה פעילות מחקר, במרכז התכנון בחיפה". כאחד שרק שנתיים קודם עבר לתחום, הטמפרמנט לבדו לא הספיק. ללא הנחיה כלשהי, שבמסגרת אקדמית הייתה מן הסתם של המנחה שלי לדוקטורט, ישבתי וקראתי מחקרים בתחום וניסיתי לחשוב מה יכול להיות מעניין לחברה בה אני עובד.

באותם השנים, מה שעניין את עולם המעבדים היה לבצע במעבד יחיד כמה שיותר פקודות במקביל, מה שנקרא אז סופר-סקלר. אחרי שנה בערך בה דפקתי פחות או יותר את הראש בקיר, וקראתי פחות או יותר את כל הפרסומים על "גבולות המקביליות" היה לי רעיון והתחלתי לפתח מודל של מעבד בו כמה שיותר מהדברים נעשים פעם אחת ונשמרים, במקום שוב ושוב. משהו שקראתי לו Translated Instruction Cache. אין טעם לפרט פה מה זה היה, אבל זה היה מעניין, וזה היה לא רלוונטי. לגמרי.

לא היה שום סיכוי שחברה שפוייה הייתה משנה כוון לרעיון כזה. אינטל עשתה זאת במידה מאד חלקית במעבד שנשלחתי לשנה וחצי לארה"ב להשתתף בהגדרתו, בשם פנטיום 4, שעליו התבסס קו מעבדים שעם הזמן נזנח, דווקא לא בגלל החלק בו השתמשו ברעיונותי.

מה שכן קרה, הוא שבגלל שעשיתי את המחקר ההוא במסגרת התעשיה, נמנע ממני לפרסם את תוצאות המחקר. מצד שני, כיוון שזה נחשב "מחקר טהור" מדי בעיני האנשים שהיו ממונים על הוועדה שהחליטה אילו רעיונות לרשום כפטנטים, ההצעות לפטנטים שהגשתי, כמה עשרות מהם, לא הפכו לפטנטים. כמה שנים אחרי כן, חברה בשם Transmeta תבעה את אינטל על הפרת פטנטים דומים שלה וזכתה בכמה מאות מליוני דולרים. כסף שאם היו מניחים לי לרשום פטנטים על תוצאות מחקרי הראשון ההוא, היו נחסכים. מילא.

המשכתי להיות "חוקר" במשך רוב שנותי באינטל. לפעמים במסגרת ארגון מחקר, לפעמים כחלק מקבוצת התכנון עצמה. ה"טמפרמנט המחקרי" ההוא הוביל אותי לא פעם לכיוונים מאד מרחיקי לכת שאיכשהו תמיד הצלחתי לשכנע את עצמי שזה משהו שממש כדאי לעשות, כבר בדור הבא של המעבד. כיוונים שבדיעבד ברור לי שהיו מרחיקי לכת הרבה יותר מכפי שחברה גדולה כמו אינטל יכולה להמר עליהם.

בהמשך כבר כן רשמתי פטנטים על לא מעט מהדברים, לפחות הלקח הזה נלמד. לא פרסמתי מאמרים בכנסים של התעשיה או בכתבי עת, למרות שבמחשבה לאחור, יתכן שהייתי יכול לקבל אישור לחלק מהדברים, אם זה היה לי חשוב. אבל זה לא היה, כי הפרסומים לא היו חשובים לקידום שלי או לקבלת קביעות כמו למי שבחר באקדמיה, ועדיין ראיתי את עצמי כטיפוס מוכוון מוצר. בכל זאת, עשיתי מחקר בתעשייה, והייתי חייב לספר לאחרים, ולעצמי, שזה מחקר יישומי.

אבל כל הרעיונות שהיו לי, (שעליהם יש לי כוונה לכתוב, באנגלית, בבלוג מקביל, אחרי שכבר חלה עליהם התיישנות) נגזרו מצרכי התעשיה ממש, מבעיות שאני לפחות חשבתי ששווה לפתור, מגרויים שבאו מהיותי חלק מצוות תכנון של מעבד ממשי. היו לי רעיונות לטכנולוגיות שגם היום אני חושב שהיו פתרונות לדברים חשובים. כמו תמיכה בתכניות מקביליות על ריבוי מעבדים, כמו תמיכה במימוש ריבוי פרוטוקולים של תקשורת – בתכנה. כמו ארכיטורת מעבד שהייתה יכולה להיות מאד חסכונית בהספק.

בסיכומו של דבר, ה"טמפרמנט המחקרי" שלי מצא בסביבה התעשייתית את הגרויים ליצירתיות שסביבה אקדמית אולי לא הייתה מספקת, בשכר שהסביבה האקדמית לבטח שלא הייתה מספקת. אין בי חרטות על הכוון שבחרתי אז. אבל מה שנכון אולי ל"בעל טמפרמנט מחקרי" בתחום כמו הנדסת מחשבים אולי לא נכון לבעל טמפרמנט שכזה בתחום כמו פיזיקה תיאורטית. שם, האקדמיה היא כנראה המקום הנכון לספק את הסביבה שתהפוך יצירתיות לאפקטיבית.

מודעות פרסומת

The ineluctable modality of the audible

גיליתי את הספרים בקריינות, Audio-books, בכיתה על James Joyce אליה הצטרפתי במסגרת מאמצי להצליח ולקרוא את "יוליסס", אחד מארבעת הספרים ה"כבדים" שאני שואף לקרוא, הנמצאים ברשימת הדברים לעשות לפני שאתפגר. כיוון שאין למרצה (המצויינת) אשליות שהסטודנטים יקראו את כל הספר בארבעת השבועות המוקדשים לדיבור עליו, היא משמיעה בכיתה גרסה מקוצרת של פרק אחד או שניים בכל פעם ואחרי כן מדברת על אותו הפרק. זה עובד לא רע.

כותרת הרשומה היא מתוך הפרק השלישי של הספר, פרוטאוס.

מה שעובד פחות טוב, זה האופן בו נארזים הספרים בקריינות האלה וצורת השימוש בהם. אין לי נסיון בהרבה פורמטים של ספרים כאלה, אבל הורדתי את הגרסה הלא מקוצרת של הספר מהאתר של חברת Audible, כיום חברת בת של אמזון. 42 שעות ו 19 דקות בלבד. אפשר לקבל ספר אחד במתנה אם נרשמים למנוי אצלם, ואת המנוי אפשר לבטל טרם תום תקופת הנסיון חינם. אין לי מושג מה יקרה לקובץ האודיו שהורדתי הן למחשב (1.2 GB צנועים) והן לטלפון (0.6 GB בלבד). יתכן שרק עם הישום שלהם אפשר להשמיע אותו.

יש לספרים בקריינות יתרונות מובנים: זה פחות מעייף את העיניים, אפשר להתקדם בספר גם תוך כדי נהיגה או הליכה, וקריינות טובה מוסיפה עוד נופך משלה, ביחוד כשלקריין יש את המבטא הנכון, אירי במקרה של יוליסס.  הקראה ממוחשבת, text to speech, היא בלתי נסבלת ולא ממש אופציה.

אבל היתרון העיקרי, במיוחד בספר כמו יוליסס, הוא שהקריינות נושאת אותך קדימה, בקצב שלה, ומונעת בעדך מלעצור ולבדוק מילה כלשהי במילון או לסטות לאחד מאלפי הערות השוליים שיש לספר, הערות שמצד אחד עוזרות מאוד להבין את הספר, לעומק, ושאפשר לקרוא, יחד עם הספר, בצורה מאד נוחה, בהיפרטקסט, באתר כמו זה: http://www.joyceproject.com. אכל מצד שני מאיטות מאד את קצב ההתקדמות והופכות ספר של מאות דפים לספר של אלפי דפים.

לקריינות, לעומת קריאה, יש עוד יתרון אחד. היא יותר מותאמת לאופי הטמפורלי של האדם. לזרם הבלתי ניתן לעצירה של ההקראה (ניתן לעצירה, אבל ניחא) יש דמיון רב לזרם הבלתי ניתן לעצירה של ימי האדם. הצליל הנוכחי מזכיר מאד את ההווה של האדם, המורכב בעיקר מזיכרון העבר וציפיה לעתיד.

אני נתלה פה באילנות גבוהים, אם גם עתיקים, ב Georg Wilhelm Friedrich Hegel הכותב בעמוד 908 בכרך השני של הגרסה האנגלית (תרגום T. M. Knox) של הרצאותיו על אסתטיקה כך:

hegel-p908-001

בתרגום חפשי: "העצמי הוא בזמן וזמן הוא ההיות של הסובייקט עצמו. וכיוון שזמן ולא מרחב ככזה הוא שמספק את האלמנט החיוני שבו הצליל מתקיים (ביחס לערך המוזיקלי שלו – הגל כותב על מוזיקה) וכיוון שהזמן של הקול הוא גם הזמן של הסובייקט, בהתאם לעיקרון זה, צליל חודר אל העצמי, אוחז בו בהוויה הבסיסית ביותר שלו, ובאמצעות התנועה בזמן (הטמפורלית) והקצב שלו, מניע את העצמי".

עד כאן על יתרונות הקריינות של ספרים. אבל הישום, הישום הוא כל כך גרוע. אולי בגלל שרוב המכשירים שעליהם חשבו שאנשים ישמעו את הספרים האלה, הם דברים כמו מערכת השמע של מכוניות שברולט, אחת מהאופציות שאליהן אפשר להוריד גרסאות של ספרים.

יוליסס למשל, שנכתב במקור בשמונה עשר פרקים, שלכל אחד יש שם, (אמנם לא כזה שג'ויס נתן לו רשמית אך כזה שהתקבע) נמצא בקובץ האודיו במחשב ב 100 פרקים (98 בטלפון), ואין דרך לדעת איזה פרק במקור נמצא באיזה פרק בקריינות. לא רק זה, בגרסה למחשב ובגרסה לטלפון, החלוקה שונה.

בכדי להוסיף חטא על פשע, בחלק מהגרסאות, סודרו פרקי הספר מחדש, על פי סדר כרונולוגי של התרחשות הדברים בחיי שני הגיבורים הראשיים של הספר: סטיבן דדאלוס ולאופולד בלום. זו נראית התערבות ממש לא סבירה לדעתי ביצירה, וחוץ מזה, היא מקשה עוד יותר על גישה ישירה לפרק כזה או אחר בספר, שגם ככה היא מאד קשה. כי כל המחשבה מאחורי הישום של Audible (או, דביל! כך אני קורא לו, לישום) היא שאנשים יאזינו לספר כמו לקלטת או טייפ סלילים. מהתחלה ועד הסוף ברצף, בלי דילוגים ובלי גישה ישירה לחלקים ספציפיים.

הגרסה שיש לי מהספר היא באורך מלא, והפרקים בסדר המקורי, אבל הגרסאות המקוצרות, ורובן כאלה (הן גם משום מה יותר יקרות, בבחינת less is more) לוקחות לעצמן חירות יצירתית אף יותר מסידור הפרקים מחדש. מישהו החליט ש 60% מהטקסט, אפשר להסתדר בלעדיו. הוא גם יודע מהם ה- 40% שצריך להותיר מהיצירה. ג'ויס מן הסתם מתהפך בקבר. אני הייתי.

אמזון, בחוצפתם, כשאתה קונה את גרסת הקריינות של הספר, מיד מציעים לך לרכוש גם את גרסת הקריאה של הספר. ויש בזה הגיון, צורך אפילו, כי פרקים שלמים בספר נשמעים כאוסף מלמולים חסר שחר אם לא עוקבים במקביל אחרי הטקסט. מילא הרצון של אמזון למכור לך את הספר פעמיים, (במקרה של יוליסס פגו זכויות היוצרים והספר זמין ב wikibooks  ועוד מספר רב של מקומות, אפילו עם הרים של הערות ופירושים) אבל לא פשוט לעקוב אחרי הטקסט וההקראה במקביל, במיוחד לו בגרסאות המקוצרות. אבל גם לא במלאות.

אז למה לעזאזל הגרסה בקריינות לא כוללת בתוכה גם את הטקסט, ועובדת כך שהטקסט נגלל אוטומטית בתיאום עם ההקראה? במחשב או בטלפון אין קל מלעשות את זה. לא יאומן שזה לא כבר ככה.

אבל מצד שני, גם אין כמעט ספרים אלקטרוניים מתורגמים שהמקור, בשפת המקור, מוטמע בתוכם, כך שאם לא מבינים משהו, אולי זה בגלל התרגום (בדרך כלל בגלל שתרגום הוא תמיד בגידה מסויימת במקור, Traduire, c’est trahir אומרים הצרפתים) ואז אפשר היה ללכת להציץ במקור. זה לא צריך להיות צימוד ברמת המילה, וזה לא יכול להיות. אבל ברמת הפסקה זה ממש אפשרי, ונורא רצוי.

האם גרסאות אודיו משולבות טקסט, או טקסט משולב מקור לא בשוק משיקולים מסחריים? אתגר טכני ממש אין כאן. אולי חסרים סטנדרטים לזה? אבל גם העדר גרסאות כאלה וגם העדר סטנדרט לגרסאות כאלה (מה רע ב HTML?) נובעים כנראה שטקסט הוא לא סחורה אטרקטיבית במיוחד.

מצד שלישי, זה לא מטריד אותי עד כדי שאעזוב הכל ואקים סטארט-אפ שיספק את הכלים להוצאת ספרים כאלה. ואני גם לא משוכנע שהעדר הכלים הוא הבעיה כאן. אמשיך לסבול בשקט, בחושך.

קשיי תקשורת

הייתה תקופה בה המעסיק האחרון שלי, חברת אינטל, חשבה שהעתיד הוא בשילוב של מיחשוב ותקשורת, והחלה קונה חברות שיצרו רכיבי תקשורת על ימין ועל שמאל, בערך אחת עבור כל סטנדרט תקשורת שהיה קיים אז. היא השקיעה ברכישות האלה מיליארדים, שירדו כולם לטמיון. רוב החברות האלו נסגרו, מיעוטן נמכרו בסנטים על כל דולר שהושקע ברכישתן. עצוב.

ההצלחה הגדולה של אינטל בתחום התקשורת הייתה דווקא בלי שום קשר לרכיב ממשי כלשהו שהיא יצרה או פיתחה. כאשר היה צורך לבדל את הפלטפורמה הניידת שלה, שפורסמה בזמנו תחת המותג סנטרינו, ולאינטל לא היה רכיב משלה להציע (כי היא הימרה על סטנדרט 802.a שבושש להגיע), היא הצליחה להניע מהלך שבעקבותיו יש כיום חיבור אלחוטי זמין למשתמש המחשב הנייד המזדמן בהרבה מאד מקומות במרחב הציבורי. אני חושב שאינטל היא גם זו שמיתגה את תקן IEEE 802 כ Wi-Fi. אבל זה לא היה עניין טכני, רק מאמץ עתיר הון להביא לעולם מודל שימוש שלא היה קיים שם קודם. ותזכרו כמה יקר או לא קיים היה חיבור נתונים אלחוטי באותם שנים, ראשית ימי תקן ה GSM.

היום כאשר רוב החיבור שלי לאינטרנט הוא דרך הטלפון, לבטח בדרכים, אני כבר לא טורח בכלל לבדוק עם יש  Wi-Fi.בסביבה, אלא אם אני בחו"ל, שם עדיין הגלישה הניידת יקרה. לרוב האנשים יש חבילת תקשורת כזו שלא שווה להם להתחיל ולהתמודד עם קשיי החיבור לרשתות  Wi-Fi במקומות ציבוריים הנובעים מהמגוון האדיר של התנאים בהם החיבור הזה מוצע: למנויים, לשעה תמורת מסירת פרטים אינספור, ללקוחות עם קוד, בלי קוד, בלי קוד אבל עם דף אינטרנט שבו צריך "להסכים" לכל מיני שטויות ושבמקרים רבים לא עולה. פשוט סיוט.

ברשתות הסלולריות, חיבור הנתונים פשוט עובד, כולל בהרבה מאד מקומות שמפליא בכלל למצוא קליטה, למשל באיזורים נידחים ביותר של קניה, בהם אין חיבור חשמל או מים זורמים, אבל האימייל מגיע גם מגיע, לטלפון. למחשבים ניידים, אין כמעט חיבור לרשת סלולרית, מכל מיני סיבות שעיקרן הוא שהחברות שהיו אמורות  להחזיק את הפלטפורמה הזו בחיים, אינטל ומיקרוסופט, פשוט לא עושות את העבודה. אפל, שהייתה יכולה לעשות זאת, עושה הרבה יותר כסף מטלפונים מאשר ממחשבים וזה הצד עליו מרוחה פת הלחם שלה.

נכון שיש צורך בקונפיגורציה של הטלפון הכוללת כחמישה פרמטרים שונים בכדי להתחבר לרשת נתונים סלולרית, וזו שונה לכל מפעיל ומפעיל, אבל זה משהו שנתקלים בו רק כשעוברים חברה, למשל בחו"ל, ורוב החברות הישראליות לפחות, עושות עבודה טובה בעקיפת הבעיה על ידי משלוח הודעת SMS שעושה את העבודה. ברור שזהו אלתור, אבל האלתור עובד.

יש כל כך הרבה בעיות של שימושיות עם תקני התקשורת למיניהם, בעיקר אלו ששרדו את מבחן הזמן, ואלו בעיקר Wi-Fi ו Bluetooth, שאני כבר זמן מה שובר את ראשי בניסיון להבין מהי שורש הבעיות האלו, בהנחה שיש רק סיבה אחת.

אם אתם לא יודעים על אילו בעיות אני מדבר, אז הנה כמה דוגמאות:

  • יש לי Wi-Fi במצלמה של סוני, שאמור לאפשר שליטה במצלמה וגם יבוא של התמונות ממנה. אי אפשר פשוט להתחבר ל Wi-Fi של המצלמה ולקרוא את התמונות. נדרשת אפליקציה שצריך להוריד. אפשר להוריד אותה רק בגרמניה או ארה"ב. נקודה. אם כרטיס האשראי שמסרת ל google play הונפק בכל ארץ אחרת, פשוט תשכח מחומרת ה Wi-Fi של המצלמה.
  • יש לי גם Wi-Fi במצלמה תת מימית של ניקון. גם שם נדרשת אפליקציה יעודית שהצלחתי להוריד, ולהפעיל לכמה דקות. אחרי כן, האפליקציה והמצלמה הפסיקו להכיר אחת את השנייה.
  • יש לי טלפון של LG, ודווקא כששהינו בפריז, הוא החליט לפתע שהוא לא מוכן להעלות את מסכי הכניסה לרשתות Wi-Fi פומביות, אלו שלא צריך סיסמה כדי להתחבר אליהן, אבל צריך ססמה או סתם פרטים בכדי להתחבר דרכן לאינטרנט. משהו בפרוטוקולים שם השתמש, ולא עזר אפילו אתחול רדיקלי. טלפון ה LG של זוגתי, דווקא לא חווה קשיים כאלו באותן הרשתות ממש.
  • גם המחשב הנייד שלי, הפסיק להיות מסוגל להתחבר לרשתות Wi-Fi מהסוג מעלה, ובמיוחד, לרשת במקום בו שהינו, שעליה אפילו שילמנו תשלום חדשי. ואחרי חודשיים מתסכלים מאד כאלו, הקושי נעלם ואיננו. משהו כנראה השתנה בתכנה של השרת אליו התחברנו.
  • אין שום קושי ליצור בטלפון נקודה חמה ניידת בכדי לחלוק חיבור נתונים סלולרי עם מכשירים נוספים, למשל מחשב אישי עם נכות מובנית בתחום הזה. אבל נסו ליצור נקודה חמה ניידת במחשב האישי בכדי לחלוק עם עוד מכשירים חיבור Wi-Fi שמיועד רק למכשיר אחד, כמו זה שהיה לנו בצרפת. ניסיתי, ירקתי דם, השתמשתי בתכנה יעודית, ניסיתי עם מתאם רשת אלחוטית ב USB בנוסף לזה הפנימי, בניתי בעצמי שרת וירטואלי בתוך חלונות 10, מה לא. זה עבר ב 2% בערך, עד שתקלה אצל ספק השירות (שעליה משום מה לא טרחנו לדווח,) הורידה את הצורך בשיתוף הזה – הם הפסיקו לשים לב שיש יותר ממכשיר אחד מחובר עם אותו שם משתמש וססמה.
  • מכשיר האודיו על סיפרתי כאן, של חברת Bluesound, דווקא מצליח להשתמש ביעילות ברשת ה  Wi-Fi הביתית, הן לחיבור לתחנות רדיו אינטרנטיות והן לשליטה על המכשיר מהמחשב הנייד או הטלפון. אבל אפילו שם, שיתוף קבצי מוזיקה המאוחסנים על במחשב הלך קשה עד קשה מאד, ממש. לעומת זאת, לא הייתה שום בעיה עם  שיתוף קבצי מוזיקה המאוחסנים בטלפון, מה שאומר שאו שמערכת ההפעלה חלונות עוינת לרשתות תקשורת, או שגרסת התכנה שמפתחים לטלפון יותר חשובה מהגרסה למחשב. סביר שגם וגם.
  • גם החיבור ב bluetooth מהמחשב למערכת האודיו מעלה למעשה לא עובד ותוקע את המחשב בעוד הוא עובד חלק וללא קושי מהטלפון למערכת האודיו. bluetooth הוא פרוטוקול שהיה אמור לעבוד פשוט וחלק, ללא צורך בשום ממשק, בכדי לחבר ציוד שמע, עכברים ומקלדות, אבל הפרוטוקול שם כל כך מוגדר רע, וכל מודל ה pairing כל כך לא מוצלח שזה פלא שהצליחו להוציא משהו מהתקן הזה, עכשיו כבר בגרסה 4 שלו.
  • אחד האנשים שהיו משמעותיים בהגדרת תקן bluetooth היה מישהו בשם Jim, שעבד באינטל, מישהו שלא מפליא כלל, מהיכרותי אתו, שהתקן יצא מגושם כמו שיצא. תקן שמנסה לחבוק את כל האפשרויות, אבל מבנה לתוך התקן רק את אופני השימוש, "הפרופילים", שהמהנדסים חשבו עליהם מראש. והתוצאה? שאפילו בדיבורית ה bluetooth המשוכללת מאד שהתקנתי במכונית, אני לא מצליח לנבא האם הטלפון יתחבר אוטומטית לדיבורית או שאצטרך לעצור בצד וליצור חיבור בעצמי, והאם יתחבר רק לשיחות טלפון או גם להשמעת מוזיקה. וזה כאשר מדובר על מודלים מובהקים של שימוש. ומה הטעם בקוד חיבור בין מכשירים אם זה תמיד או 0000 או 1234?
  • הייתה גם תקופה שיכולתי להתחבר לכל אתר, אבל לא לאתר בו ממוקם הבלוג הזה, וורדפרס. השד בתוך מכונת האינטרנט החליט אולי שאני מברבר יותר מדי, ותקופת מה, לא יכולתי לכתוב בבלוג, או אפילו לקרוא בבלוג על המחשב שלי. של זוגתי, כן. הבעיה נעלמה כשחזרנו ארצה והתנתקנו מספק השירות הצרפתי, המחורבן מאד. בעיה של פרוטוקולים.

יש לי עוד אינספור דוגמאות. אבל מה שאפשר להגיד על זה הוא שקל יחסית לממש חומרה שתעבוד, וטווח הקליטה והשידור, כמו קצב העברת הנתונים הולכים ומשתפרים בקצב מאד מרשים. אבל החיבור בין חומרה לתכנה צולע ביותר. מהתקופה בה ניסיתי לשכנע את אינטל לשלב מעבד אותות ספרתי עם המעבד הראשי שלה ולממש את רוב פרוטוקולי התקשורת בתכנה, אני מכיר את מודל שבע השכבות של רשתות תקשורת, ה Open Systems Interconnection model שאמור לבודד את הדברים כך שהסיבוכיות תהיה נשלטת.
אבל היא לא נשלטת.

במחשבה לאחור על אותה תקופה מסעירה ומרתקת בה ניסיתי לממש את כל התקשורת בתוכנה, אני חושב שמזל לכולנו שנכשלתי. שיש פחות תוכנה בעסק, לא יותר. חבל לי אמנם על המחשב האישי שנשרך אי שם מאחור אחרי הטלפון הנייד בכל הקשור לתקשורת. חישבו על זה, כל טלפון נייד תומך ב 3-4 דורות של פרוטוקולי תקשורת סלולרית, שחלקם ממש לא הרחבה של הדור הקודם אלא משהו אחר לגמרי, במספר דורות של פרוטוקולים של Wi-Fi, ב bluetooth, בקליטת GPS, ב NFC ואולי יש עוד כאלה התומכים בתקשורת באינפרא-אדום. לטלפון יש יותר חמרה לתקשורת אלחוטית מלמחשב, למרות הנפח הזעיר שלו והסוללה הזעירה.

המחשב לא רק שלא ממנף את יתרונות הגודל, הנפח וההספק שלו, אלא שמערכת ההפעלה השולטת בו, לא מסוגלת להתמודד עם פרדיגמה של מערכת שמחוברת רק לפעמים לרשת ולא בחיבור קבוע לקיר, מערכת שגם לא בנויה מהמסד מעלה לפרדיגמה של שיתוף. אלא אם כן מישהו יתגייס ויכתוב מערכת הפעלה כזו מדף חלק, הישועה לא תגיע מכוון הרך הזעיר (מיקרו-סופט בשבילכם).

אבל האם הבעיה היא רק windows? לא. גם למכשירים ניידים יש קשיים לא מוסברים בכל מודל שימוש שאינו השכיח ביותר, וגם באלו המצב לא מזהיר. משהו באופן בו הפונקציות במערכת כולה מחולקות בין חמרה ותכנה, בחלוקת האחריות בין תכנה מובנית, שכבות תכנה כאלה ואחרות של מערכת ההפעלה, והיישומים עצמם, משהו שם פשוט לא נכון. משהו שאני תוהה אם בכלל אפשר לתקן.

נכון שהיה קשה לצפות מראש לאן יתגלגלו הדברים, שהרשתות האלחוטיות יהיו כל כך נפוצות עד שהן יהיו הבסיס לכל כך הרבה שימושים, פרט לחיבור מחשבים לאינטרנט. אינטל מהמרת על "האינטרנט של הדברים", אבל כאשר אפילו "דברים" מתוחכמים כמו מדפסות, מצלמות ומערכות שמע לא תמיד מצליחות לתפקד בסביבה כזו, הולך להיות מאד קשה לחבר את כל העולם ואשתו לרשת. כל העסק בנוי על יסודות מאד רופפים.

חיים של שיתוף

מוזר שמבין שתי פלטפורמות המחשוב שאתם יש לרובנו קשר בלתי אמצעי, המחשב האישי והטלפון החכם, דווקא הפלטפורמה שיותר מותאמת ליצור של תכנים – המחשב האישי, הרבה פחות מותאמת לשיתוף אותם תכנים, בעוד שהפלטפורמה שבה רובנו משתמשים בעיקר לצריכת תכנים, הטלפון החכם והטאבלט, מוכוונת כל כולה לשיתוף תכנים.

אני לא מכיר את מערכת ההפעלה של האייפון, אבל באנדרואיד, שיתוף הוא פרדיגמה יסודית, ממש "סלע קיומה" של מערכת ההפעלה הזו. גם בשטח מסך קטן, יש כמעט בכל מקום גישה ישירה לאיקון / צלמית של "שיתוף" וכשנוגעים בו, מופיעה רשומה ארוכה ארוכה של דרכים לשתף את התוכן המדובר, ומדובר בכמעט כל סוג של תוכן.

פרדוקס.

אפשר היה אולי להסביר אותו חלקית בקישוריות המשופרת של הטלפון החכם  המזמנת יותר אפשרויות לשיתוף. לרשתות סלולריות, שאליהן מחובר בדרך כלל הטלפון החכם, יש כיסוי רחב הרבה יותר מזה של רשתות Wi-Fi או רשת קווית אליהן מחובר המחשב האישי.

אבל מצד שני, המחשב האישי, עם המקלדת, העכבר, המסך הגדול וכושר החישוב העודף היא המקום שבו מסורתית יוצרו רוב התכנים, ולו רק משיקולים ארגונומיים. אז למה הפלטפורמה שבה מיוצרים התכנים כל כך לא מוכוונת לשיתופם?

ועדיין, אני חושד שהבעיה היא בעיקר מערכת ההפעלה. המחשב האישי מגיע בדרך כלל עם מערכת הפעלה של הרך הזעיר (חלונות) שפה ושם יש בה, בתפריט המופיע בלחיצה על לחצן העבר הימני, אופציה של "שיתוף" שבדרך כלל כולל רק דברים כמו ישום המייל של מיקרוסופט (outlook).  וזהו בערך, לעומת והטלפון החכם או הטאבלט עם מערכת הפעלה של גוגל או אפל, שם נגיעה באיקון של שיתוף חושפת רשימה שכדי לגלול את כולה נדרשים שני מסכים.

זו לא אשמת גוגל. למוצרי גוגל במחשב האישי יש אישיות ואופי שונים משמעותית ממצרי גוגל לנייד. לשתף תמונות מאפליקצית התמונות פיקסה אפשר רק לגוגל+ או במייל, ומגוגל+ ברשת, וגם זה, תכונה של הישום ולא של מערכת ההפעלה.

האם זו אשמת מיקרוסופט? כאשר עוצבה מערכת ההפעלה שלהם הפרדיגמה של שיתוף לא הייתה רלוונטית. קרה paradign shift מתי שהוא ומיקרוסופט לא השכילו לאמץ אותו. זה לא פשוט לשנות את כיוונה של ספינת ענק בת עשרות מליוני שורות של קוד. באמת. ויש פה גם מערכת אקולוגית מסועפת של מוצרי תכנה קיימים שלמיקרוסופט אין עליהם הרבה שליטה, שכולם צריכים להתאים את עצמם לממשק ופרדיגמה של שיתוף. באמת קשה. ויש פה עניין של סיבה ומסובב – לרך הזעיר יש יותר מוטיבציה להיכנס לטלפונים חכמים מאשר לאתחל את עולם המחשבים האישיים.

אולי, אם הם היו מאתחלים את פלטפורמת המחשב האישי עם פרדיגמות עדכניות, של שיתוף, של קישוריות, של מגע (וחלונות 8 למסך מגע הוא רק חצי עובד), הפלטפורמה הייתה חוזרת להיות משמעותית לאנשים. אבל אולי לא.

מה עצוב בזה? שזה מייצר רדידות. כי זה מעודד אנשים לשתף עם אחרים או תכנים ממוחזרים שחוזרים על עצמם שוב ושוב, או תכנים שיוצרו בטלפון החכם, תכנים שהיקפם מוגבל ואיכותם נחותה, מסיבות שאינן קשורות ליוצרי התוכן.

קשה להקליד על הטלפון החכם ולכן טקסטים הנכתבים עליו נוטים להיות קצרים ולא מעמיקים, וטוויטר הוא הפלטפורמה המשקפת את זה – 140 תווים, וזהו. או ווטסאפ. הרבה מסרים זעירים שלא מצטרפים יחד לאמירה מעמיקה. אבל הנפח הנמוך של הטקסטים הקצרים, מפתה את הכותבים להוסיף להם משקל על ידי הקצנת האמירה. הטקסטים הקצרים נוטים לכן להיות יותר בוטים, הרבה פעמים יותר אלימים ויותר פוגעניים.

אז מה נשאר? תמונות וקטעי וידאו המצולמים בטלפון. תכנים מקוריים. המצלמות בטלפון כבר לא רעות בכלל, בתנאי אור טובים. יש להן מספיק רזולוציה לאופני הצפייה הנגזרים משיתוף. אבל בסופו של יום אנחנו נשארים עם אוסף תמונות התחום לתנאי אור טובים, אבל לא טובים מדי (כי אז אי אפשר לראות את המסך) המצולמות בטלפון האחוז ביד אחת (וקשה לאחוז בו יציב) ולכן לא נוטה ללכוד אירועים בהם יש תנועה מהירה. תחום אורכי המוקד מוגבל מאד, אין זום אופטי למשל. ורואים את זה בתמונות. מספר התמונות שבהן יש קיצור פרספקטיבי ועומק חדות נמוך האופייני לעדשות טלה יורד והולך ואתו משתנה האופן שבו אנו רגילים לראות את העולם.

לא התכוונתי בכלל לכתוב על צילום. אבל אם אני כבר פה – פעם, תמונות "איכות" היו מצולמות במצלמות פורמט בינוני, כמו הסלבלד, והיו בפורמט רבוע. היום הפורמט הרבוע חזר ובגדול בחסות אינסטגרם. ושוב הדברים המעניינים נמצאים בעולם כשהם תחומים בתחום מרובע ולא מלבני (או עגול). העולם (כפי שאנו רואים אותו) משתנה, בגלל הפרדיגמה הזו, של שיתוף.

יש 33 קטגוריות בהן אני משתמש לקטלג רשומות, והיום שמתי לב, כשחשבתי לאיזה קטגוריה הרשומה הזו מתאימה, ש"מחשבים" היא לא אחד הקטגוריות האלה, והוספתי אותה. לא מוזר? מחשבים היו עולמי במשך יותר מעשרים שנה, עד לא מזמן. מקרה מובהק של הדחקה, נראה לי.

חיבור של שתי תרנגולי הודו הוא לא נשר

כך הגדיר מישהו ב Google את הברית שנחתמה השבוע בין Nokia ו Microsoft. אהבתי את זה.

ה"רך הזעיר" (Micro-soft) אמור לפי העסקה שנחתמה לספק מערכת הפעלה מבוססת חלונות למכשירי הטלפון החכמים של Nokia. Nokia מאידך נוטשים את מערכת ההפעלה שלהם (Symbian) ואת זו ש Intel פיתחה עבורם (MeeGo).

גם אני, כמו אותו בכיר ב Google , סקפטי לגבי הסיכויים של הרך הזעיר לספק תוכנה קלת משקל וידידותית שתאפשר למכשירי טלפון להגיב בזריזות ובלי לחסל את כל הסוללה בתוך ¼ שעה. מהיכרותי הבלתי אמצעית עם חברה זו, הם היו צריכים לשנות את שמם מ Microsoft ל Macrohard . שום דבר אצלם הוא לא רך ולא זעיר…

יש כאלו שניסו את הגרסה לטלפון של חלונות 7, ומדווחים את חוות דעתם החיובית, אך עם השנים למדתי שלחברות גדולות יש דרכים לקבל ביקורות חיוביות מהעיתונות המודפסת והאלקטרונית גם על זבל מוחלט שהם משגרים לשוק.

מצד שני – הניסיון האישי שלי עם Symbian גורם לי לרצות ולברך את Nokia על הנטישה. ו Nokia יודעים מן הסתם היטב למה הם לא ממשיכים עם MeeGo .

אך מה שמצער בכל העסק שצריך התאגדויות של חברות ענק כדי להביא לשוק תוכנה לטלפון.
מה הקטע? כמה גדולה יכולה להיות מערכת הפעלה לטלפון? למה לא יכול Start-up מיוקנעם לפתח כזה דבר?

אז זהו, יש סיבה. והסיבה אינה טכנית.

הסיבה היא שהטלפונים החכמים, על מערכת ההפעלה שלהם, הם מנגנון לגישה ישירה לכיס שלנו. זו לא רק מערכת ההפעלה. זה הניתוב של המשתמש למנועי חיפוש ספציפיים, המייצרים הכנסות למפעיליהם, לשרותי מפות ספציפיים, שיחד עם שירותים מבוססי מיקום יהיו הדבר הגדול הבא שייצר הכנסות למפעילים, ולאתרים ספציפיים שיפתחו למשתמש את הצוהר לעולם האינטרנט בדיוק בגודל ובכוון הרצויים למפעיל. וכמובן למכירה מקוונת של יישומים, סרטים ומוסיקה.

ולכן –הצרכנים לא יזכו לראות את מערכת ההפעלה הטובה והנוחה ביותר שאפשר היה לכתוב (iOS איננה מערכת כזו, וגם לא Android…). הם יקבלו רק מערכת הפעלה שלא תהיה עד כדי כך בלתי נסבלת שאנשים יברחו בגללה ל"קניון" המתחרה.

חבל.