התנועה המגונה והעבודה בעיניים

אולי אין זה מקרה ששתיים ממפלגות המרכז מונהגות על ידי נשים (ואחת על ידי אפס בחליפה). אולי, כמו בתחומי עיסוק אחרים, למשל עבודה סוציאלית, טיפול סיעודי בחולים והוראת האמנות, ההגמוניה הפטריארכלית מוכנה ברוב טובה לפנות את הזירה הזו לנשים, רק אחרי שרוקנה אותה מיוקרה ומתגמול.

די ברור שיש רוב ברור בעם הזה לדעות ימניות עד ימניות מאד, ועד כמה שאני סולד מדעות אלה, אני לא יכול להתעלם מכך. אני לא יודע מה עשוי להפוך את המגמה הזו של דהירה ימינה, אם בכלל אפשר להפוך אותה לפני שתקרה פה קטסטרופה רצינית, אבל צדו השמאלי והמרכזי של שוק הפוליטיקה נראים כל כך לא אטרקטיביים היום לכל פוליטיקאי הרואה נכוחה מהם פני הדברים ומנסה לעשות קריירה במישור הציבורי, שלא פלא שהגברים הפקירו את הנהגת השמאל והמרכז לנשים, ש "ישחקו הנשים לפנינו", זה ממילא לא משנה.

כדי שיהיה ברור לחלוטין, אני לא חושב שנשים לא יכולות לנהל את ענייניי המדינה. הן יכולות לעשות זאת בדיוק כמו גברים. אבל אני לא חושב שהגמוניה הפטריארכלית תתן להן לעשות כן בעתיד הנראה לעין. היותן של שלוש מפלגות מונהגות על ידי נשים הוא לפיכך סימולקרה של שוויון.

אבל אני כן חושב שמשלושת הנשים המנהיגות מפלגות (אני לא כולל את דע"ם כי אין לה סיכוי לעבור את אחוז החסימה לצערי), שתיים באמת לא ראויות להנהיג את המדינה.

לגבי זהבה גלאון, אין לי דעה בנידון כי מרץ, לצערי הרב, כל כך רחוקה מלהיות אופציה לשלטון שהעיסוק בזה לא מקדם שום דבר. (לפחות אין לה שם חיבה אידיוטי – יש לי חשד אינסטינקטיבי בפוליטיקאים הנקראים בשמות חיבה דביליים, כמו שלי, ציפי וביבי) אבל אני חושב שהיא אחלה, פרלמנטרית שחבל על הזמן, ויש חפיפה די גדולה של דעותינו. הייתי מעדיף אם הייתה חותמת על הסכם עודפים עם חד"ש, אבל לא הכל מושלם…

לגבי הגברת יחימוביץ, ברור לי שהיא לא באמת מכוונת עצמה להנהיג את המדינה, אלא לכל היותר להיות שרת התמ"ת בממשלת הליכוד-ביתנו. אחרת העובדה שהיא מדברת רק "צדק סוציאלי" ותו לא, לא הגיונית בעליל. על מי היא חושבת שהיא עובדת בעיניים? מה, אנחנו גרים בבלגיה? אין אנו מחזיקים עם שלם תחת כיבוש? יש לנו בכלל גבולות ברורים? אין קשר הדוק בין ביטחון וכלכלה?  את מי היא חושבת שהיא יכולה למרוח עם דיבורים על זכויות החלשים כשהיא יושבת בכיס החולצה של חבורת הפשע המאורגן שהשתלטה על מתקני יצור החשמל, הנמלים ותשתיות הרכבת בארץ?

מצטער, אבל לדעתי מי שאין לו משנה מדינית, לא ראוי להנהיג אפילו מפלגה בינונית, קל וחומר מדינה. נכון, די כבר עם מסע ההפחדות הביטחוניסטי שבו שוטפים את מוחנו כבר שנים מחרחרי מלחמות וששים אלי קרב, ובאמת הגיע הזמן גם לדבר כלכלה. אבל גם כלכלה, לא רק כלכלה. האם זה נובע מזה שיחימוביץ חושבת בצורה צינית לגמרי שזה פשוט יביא יותר קולות? יכול להיות, אפילו סביר, אבל לא רק. אני גם חושד שיחימוביץ, כן, כאשה, בורחת ממקום בו היא לא מרגישה נוח להתבטא. זו דרכה לברוח מהתמודדות עם הגנרלים במקום בו הם יכולים לנצח אותה בוויכוח. היא פשוט לא באה לוויכוח. היא מסתפקת ב"לחזק" את ידי הצבא ומשרד הביטחון במבצע "עמוד ענן". יופי שלי!

ולגבי הגברת ליבני? מישהו מאמין שהיא הולכת לעשות עכשיו, עם אוסף זנבות השועלים שליקטה, התנועה המגונה שלה, יותר ממה ש(לא) עשתה עם 30 חברי כנסת בכנסת הקודמת? אני שמח שיש לה את האומץ לדבר על משא ומתן, נושא שיחימוביץ נמלטת ממנו כמו ממגפה, אבל אשה שהוכיחה אי יכולת לבצע שום דבר, שישנה שנת חורף במשך ארבע שנים כראש אופוזיציה, שנזכרת להפציע יומיים לפני סגירת הרשימות עם רשימה של נטושי קדימה ועזובי מפלגת העבודה, בדרך לשדה התעופה ממנו היא ממריאה להסתופף עם חשובים בפורום סבן? לליבני אין הרבה דרייב לעשות משהו, מספיק לה להראות עם שועי עולם, ולהראות צחה כשלג. טוב, על הצחות היא ויתרה כשניצלה את "חוק מופז".  ולגבי ההסתופפות עם שועי עולם? יש לי דברים יותר חשובים להשקיע את הקול שלי בהם. מצטער, ציפי. תצטרכי לעשות משהו מועיל כדי שזה יקרה, לשם שינוי.

————–

ואם צריך הוכחות מי נמצא בעמדת הכוח ומה עמדתו, הרי שזו התפלקה לאביגדור ליברמן החוצה כשכינה את שלושת הנשים מעלה "וייבערס", ועוד בפרהסיה. יותר על זה בבלוג של נעמה כרמי.

מודעות פרסומת

שער 11

עכשיו, במבוא לאנתרופולוגיה, מתלבטים הסטודנטים לגבי מטלת עבודת השדה הראשונה שלהם. אחד מהם, הודיע שהוא מתכוון ללכת לאימון של מכבי חיפה, ולצפות בקבוצה המתאמנת. ועל כך הגיבה המרצה שהרבה יותר מעניין לדעתה יכול להיות להתבונן באוהדים. אני מסכים אתה.

הייתי במשחק כדורסל שבו דרסה מכבי תל אביב את מכבי חיפה, וישבתי ביציע של אוהדי מכבי תל אביב, יחד עם בני וחברתו, אוהדת שרופה של הצהובים. רוב הזמן היה לי יותר מעניין להסתכל על היושבים ביציע סביבי מאשר על המגרש. שם שתי הקבוצות לא הפגינו כדורסל מעניין.

באתי למשחק גם כדי לראות את היכל הספורט ברוממה אחרי השיפוץ, שלא באמת נגמר. רמת הגימור בבניין ירודה, ויש שם שילוב לא מוסבר של שכבות אבק ותיק מאד עם כתמי שפכטל טריים מאד שעוד לא נצבעו. הכניסה לאולם, שאפילו לא היה מלא (כ 4000 מתוך 5500 מקומות) הייתה ממושכת, מבורדקת ולא יעילה בצורה קיצונית. אין מה לדבר אפילו על סידורי חניה נאותים אפילו לעשירית מהמבקרים. אבל בסך הכל, התוצאה לא מאד מכוערת ורואים את המגרש טוב מכל מקום.

היציע שבו ישבנו היה מאחרי הסל שאליו התקיפו מכבי תל אביב לפני המחצית, ומכבי חיפה במחצית השנייה. וראיתי פתאום שמקהלת האוהדים השרופים בתמונה מטה, מסתכלים על המגרש רק כשקבוצתם מתקיפה, ומסתובבים לאחור כאשר הקבוצה השנייה מתקיפה, מסרבים לראות את זה. ויש רק אחד מהם שאומר לאחרים מתי להסתובב. והם מעודדים את קבוצתם במועל יד המוכר לנו ממחוזות אחרים:

במועל יד

במועל יד

ויש את המנצח על המקהלה, שלא רואה את המשחק כלל. הוא כל הזמן עם הגב למגרש, תלוי על בלימה מעבר לגדר, כאשר אחד האוהדים תופס אותו שלא ייפול. אני תוהה אם זה בתורנות או לא. אם לא, איך הוא יודע את מי להעריץ? סביר להניח שלהיות חלק מהקבוצה הזו, הקוראת לעצמה "שער 11" לא ממש קשור לספורט. זה יותר קשור לזהות תרבותית, להשתייכות לקהילה. לאידאולוגיה כזו או אחרת. אולי זה קשור, ואולי לא, אך חלק גדול חברי הקבוצה הם בנים, חובשי כיפות סרוגות. נראה לי שמכבי תל אביב השכילה להפוך את עצמה מזוהה עם הלאומנות הישראלית, סחורה חמה בזמן הזה.P1050302

יש כמה סוגי קבוצות אוהדים. יש את חבורת "שער 11" הצעירים ויש גם את ה"אולטרס", חבורת גברים יותר מבוגרים, כרסתנים ברובם, שנראה לי, שהקבוצה משמשת להם תחליף לחיים. הם לא מפנים את הראש לאחור כאשר קבוצתם בהגנה. הם כבר הבינו מן הסתם שמשחק ההגנה הוא חלק לא פחות חשוב מהמשחק. והם רואים את עצמם כ"קבוצת מכבי תל אביב" האמתית  בניגוד לשחקנים, אותם הם מכנים "שכירי חרב", הבאים והולכים, לפעמים תוך עונה אחת או פחות ואיש לא זוכר את שמם. צודקים. אבל לא הם שמוכרים כרטיסים. מצד שני, עצם ההגעה למשחק נראה לי שיותר משמעותית עבורם מהמשחק עצמו. הם כמובן מעדיפים שקבוצתם תנצח…

P1050307

טוב, זו לא ממש עבודת שדה אנתרופולוגית. גם לא הלכתי וחפרתי להם בשכל כמו שאני נוטה לעשות בדרך כלל. אבל אני חושד שעשו עליהם כבר לא מעט מחקרים אנתרופולוגיים. הם בסך הכל מקרה קיצון של "אוהדים", אבל די ברור לי שחלק גדול מהבחירות ש"אנשים", גם אני, בוחרים בבחירות לכנסת באות מאותם המקומות ומאותם המניעים שמהן באים האוהדים האלה.

זה כמובן לא נכון למפלגות המרכז, או "המרכזיות" כפי שיש המכנים אותן, שם זה קשור יותר להעדר אהדה ברורה להשקפת עולם כזו או אחרת, וגם להעדר תחושת שבט, כפי שאפשר לראות מהופעתן והיעלמותן של מפלגות האמצע. אין להן קהל אוהדים שיבטיח את קיומן מעבר לניצול הקונסטלציה החד פעמית שהביאה להן את הקולות.

———-קטע מראיון עם גיא פניני, קפטן מכבי תל אביב עד לפני מספר ימים – לא נגעתי, בחיי ———-

שאלה: גיא פניני, מה עבר לך בראש כשאמרת ליונתן שולדנברנד "נאצי" ואיחלת לו "סרטן בראש‭?"‬

תשובה: "ניסיתי לנתח את זה בימים האחרונים. לחזור לאותה סיטואציה, שנראית לי עכשיו הזויה. קשה לי ממש להסביר איך זה קרה. ככל שחשבתי על זה, הבנתי דבר אחד: כאחד שגדל בשער 11 בבלומפילד כאוהד מכבי ת"א בכדורגל, ובשערים מאחורי הסל למעלה ביד אליהו בכדורסל, אפשר להגיד ששכחתי באותו רגע שאני שחקן והפכתי להיות אוהד. בוא נגיד את האמת: גם היום, חזק בפנים, אני אוהד מכבי לפני שאני שחקן. לרגע קשה אחד התבלבלתי. שכחתי שאני שחקן, שכחתי שאני קפטן".

לחדשות אין עבר

כתבה מאד לא אופיינית בעיתון הארץ של יום שישי (למטה) שהיא דווקא בבחינת היוצא מן הכלל המוכיח את הכלל, דרבנה אותי לכתוב את הרשומה הזו, שאותה אני מתכוון כבר הרבה זמן לכתוב.

מהדורות החדשות, גם בעיתונות הכתובה וגם בזו האלקטרונית, מזכירות לי את  "ממנטו" – הסרט של כריסטופר נולאן. שם, גיבור הסרט איבד את היכולת לשמר זיכרון ליותר מכמה דקות, ואנשים מנצלים את זה כדי להפוך אותו לרוצח שכיר, כשהם גורמים לו לחשוב שאת האנשים שהוא הורג, הוא הורג כדי לנקום על רצח אשתו. סרט חכם ומטלטל שכדאי לראות יותר מפעם אחת.

מהדורות החדשות מדווחות כמעט רק על "מה שקורה עכשיו", כמו שטוחן שוב ושוב הזמריר המעצבן של גלי צה"ל. כולם מעמידים פנים שמה שקורה עכשיו, אין לו היסטוריה. שהוא לא חלק מסיפור ארוך ומתמשך, עם תפניות רבות בעלילה, עם סיבה ומסובב. כאילו שאין שום קשר סיבתי בין מה שקרה עכשיו למה שקרה לפני יום ושבוע וחודש ושנה.

אני יכול אולי להבין את הנסיבות המקלות של מהדורות חדשות ברדיו או בטלוויזיה. הן צריכות לדווח על הדברים מיד לאחר שהם קורים, ויותר חשוב להם לדווח מיד מאשר לשבץ את האירוע הנוכחי בקונטקסט שלו. אני לא יכול להבין למה העיתונות המודפסת, שממילא מפסידה במערכה יום יום כאשר מדובר במיידיות של הדווח, לא מנסה להפוך את חסרונה ליתרונה ולשבץ את האירועים בתוך הסיפור השלם – עד כמה שאפשר, בתוך ההיסטוריה שלהם. כך הם יכולים לתת ערך מוסף לדווח החדשותי שבמהדורת ה"פרינט" כפי שמכנים אותה עכשיו. כיום הוא הוא מוגבל ברובו לחדשות ישנות, או כאלו שלא נראו לטלוויזיה מספיק חשובות לספר עליהן.

ישנו הבלוג של אישתון,העושה עבודת תחקיר יותר יסודית מרוב העיתונים המודפסים, למרות שלהם יש משאבים גדולים פי כמה משלו. הוא פרסם רשומה בשם מעבר לעמוד הענן, מתחת לכיפת הברזל, בה הוא מנתח את הצד הכמותי וההיסטורי של האירועים שהובילו למבצע עמוד ענן. למשל הגרף הבא המראה את מספר השיגורים לפי חודשים. זה מראה בברור שיש כאן מחזוריות קבועה וגורם לנו לשאול למה עד עכשיו התאפקנו, ולמה דווקא עכשיו התחלנו במבצע? (יש הגורסים שיש בכך קשר לבחירות הקרבות, אבלן הרי לא סביר שלפוליטיקאים יהיו מניעים זרים, נכון?)

אבל כדאי לקרוא את זה שם. גם גרף כמו זה שאישתון מצטט מההפינגטון פוסט, המראה עבור כל אורך של פרק זמן של חוסר לחימה (המוגדר כימים רצופים בהם לא היו הרוגים – קירוב סביר עד כמה שאפשר לקרב) איזה צד חידש את הלחימה. גם את זה כדאי לקרוא שם. אבל הגרף מאלף, אחוז הצבע השחור, המקרים בהם ישראל חידשה את הלחימה, גבוה מאד. וככל ההפוגות מתארכות, גדלה עוד יותר ההסתברות שישראל היא זו שתהרוג פלסטיני אחד או יותר, ותחדש את הלחימה – עד להסתברות של 97% מהמקרים בהפסקות לחימה הארוכות משבוע.

אבל מה שאני מוצא מאלף ברשומה הזו של אישתון, הוא הניסיון לראות את הסיפור היותר שלם, את השתלשלות העניינים, לנסות להבין באמת "מי התחיל" ומה הוביל למה ולא להסתמך רק על אירועי אותו היום וזיכרוננו הקצר.

הניסיון לצמצם את ההיסטוריה, אפילו הקרובה, לרובד השטחי ביותר שלה, ל"חדשות", הוא זה שמאפשר לשלטון לשלוט בתודעת נתיניו, למכור להם שוב ושוב ש"הם התחילו", ש"אין אם מי לדבר", שהבלתי נסבל הוא "מובן מאליו". רק ראיה ביקורתית, הנסמכת על עיתונות המספקת סיפור יותר מלא, יותר מתקרב לשלם (אליו אי אפשר באמת להגיע, אפילו תאורטית). רק הביקורת יכולה להפוך את ה"מובן מאליו" לבלתי נסבל.

יש להגמוניה אינטרס מובהק להציג את כל אירועי החדשות לא כחלק מסיפור גדול יותר אלא כמשהו אקראי, שלא קשור לכלום, שלא נגרם עקב מעשה או מחדל שלה. אם כל אירועי החדשות הם אקראיים, אז לא צריך לשנות שום דבר. ההגמוניה יכולה להשאר הגמוניה, כי הדברים הרעים לא קורים בגלל התנהלותה. הם קורים "סתם". אז למה לשנות?

אנשים צריכים נרטיב בכדי לתפוס את המציאות. אם אתה מונע מהם את היכולת לראות את הנרטיב הזה, על ידי הצגת החדשות כאוסף אקראי של אירועים, אתה יכול לשלוט בתפיסת המציאות שלהם. זו עוד אחת הדרכים באמצעותם ההגמוניה מפעילה כוח.

עצם המושג הזה: "חדשות", כבר מרמז שמה שראוי לדבר עליו הוא רק מה שחדש. וגם אם אין באמת הרבה חדש לדווח עליו, לרוב לא יראה ניסיון לנצל את הזמן שהתפנה לחשיפת מבני העומק של הדברים, להציץ ולניסיון לראות על איזה רגליים הם עומדים. יש אינטרס באמנזיה ההמונית הזו. בונים על זיכרוננו הקצר. עיתונות חוקרת ובודקת, המנסה לספק את כל הנרטיב ולא רק פרגמנט קטן ממנו, עלולה להזכיר לנו דברים אותם היו מעדיפים שנשכח. כמו למשל דברים שאמרו או לא אמרו אנשים בזמנים שונים, או דברים שלא באמת קרו, לפחות לא כפי שמספרים לנו היום. מישהו זוכר שיצאנו למלחמה נגד לבנון שארכה 8 שנים בגלל שארגון פלסטיני שבסיסו בכלל בסוריה, ניסה להתנקש בשגריר ישראל בלונדון?

עיתון הארץ בגיליון יום שישי מספק, באופן די חריג, קצת מידע בפרספקטיבה היסטורית על הסיפור הזה ששמו עזה. אמנם אין באמת ניתוח מעמיק וראוי של המידע הזה והוא מוגש בצורתו הדי גולמית – משאירים את זה לקורא. אבל לפחות זה משהו, זה סוג של מידע שיותר קשה לספק ברדיו או בטלוויזיה. פה יש לעיתון גדול דפים יתרון מובנה, וחבל שעיתונאי הדפוס רק עסוקים בליילל עד כמה הם בעמדת נחיתות לעומת אמצעי השידור האלקטרוניים במקום להתמקד במקומות בהם יש להם יתרון יחסי.

שווה לגזור ולשמור את המידע הזה, אז הנה הוא כאן לשימושכם. צילמתי את העיתון, כי הגרפים לא מופיעים באתר האינטרנט, אבל זה בסדר, אנשים צריכים להרגיש שהם מקבלים תמורה כאשר הם קונים את העיתון בגרסת הנייר שלו.

והנה הגרף המפורט יותר. מדהים שאין כמעט חודש בו אנחנו לא הורגים כמה פלסטינים ואין חודש בו לא נורה אף טיל.

המהנדס

כאשר שמעתי שנשיא מצריים החדש, איש האחים המוסלמים מוחמד מורסי הוא מהנדס, נרגעתי. וכשלמדתי שהוא לא רק מהנדס בהכשרתו אלא אף בעיסוקו, וכנראה גם מהנדס מוצלח שעבד בעבר בנאס"א, נרגעתי יותר. ידעתי שיהיה בסדר אתו. מהנדסים הם אחרי הכל אנשים שקולים, יש להם ראיה מערכתית, הם באים מצד הפתרונות, לא מצד הבעיות. מהנדסים גומרים מלפתור בעיות, לא מלעשות בלאגנים.

ומאז, הנשיא שנבחר, באופן דמוקרטי, מוחמד מורסי (בחדשות ערוץ 2 הוא עדיין נקרא "מנהיג האחים המוסלמים"  בטעות מכוונת – הוא אף פעם לא היה מנהיג האחים המוסלמים, אבל הוא כן מנהיג כל המצרים) מוכיח את זה. הוא עושה במצריים סדר, נכון ברודנות מסוימת אבל לדעתי אין לו ברירה. הוא מרגיע את המתלהמים, מנהל את העניינים בנחת אבל בתחכום – לא קל בסיר הלחץ שמצריים היא כרגע. אפילו עזר לנו לרדת מהעץ שעליו טיפסנו במבצע "עמוד ענן". נכון שהוא לא ממש נופל על צווארנו, אבל מצד שני, גם אני במקומו לא הייתי נופל על צווארנו, בייחוד כשהצוואר הזה הוא ביברמן.

הממסד הבטחוניסטי המולך בכיפה בארצנו ובעיקר צה"ל והשב"כ, טורחים להקנות משמעות שלילית למושג "המהנדס". בראש כל רשימות החיסול שלנו תמיד מככבים כמה "מהנדסים", מין בקושי טכנאים שיודעים מה שכל חבלן מתחיל יודע, להרכיב מטען חבלה. אולי זה מאפשר לנו להעצים את תחושת ההישג כאשר ידנו משיגה מישהו שהרכיב פצצה, מה שפעם נקרא בעברית חבלן, והפך להיות מחבל כאשר מדובר בלא יהודי. לא סתם חבלן/מחבל, מהנדס!

יש מדינות, נגיד הודו, שבהן  דבר ראשון שואלים אותך: "what is your profession". הם רוצים לדעת מי אתה, והמקצוע שלך מבחינתם מגדיר אותך בדיוק די טוב. ואם הם שומעים "מהנדס", הם מבסוטים. אצלם, מהנדס זה טוב. זה איש הגון, לא עושה בעיות, זה מקצוע מכובד, לא בתחתית שרשרת המזון -מתחת לעורכי דין, רואי חשבון, בנקאים, רופאי שיניים ורופאים בכלל, כמו במקומותינו. ואני מסכים אתם. יש הרבה מהנדסים חארות, רבים לא מצטיינים ביחסי אנוש משופרים, אבל בכולם יש יסוד חיובי, קשה למצוא חלאות של ממש ביניהם. לרובם אולי לא יהיה יותר מדי סבלנות להטות לך אוזן קשבת, אבל זה בגלל שהמוח שלהם כבר רץ קדימה בחיפוש אחרי דרכים לפתור לך מה שהם רואים כבעיה האמתית שלך, גם אם הבעיה האמתית שלך היא בסך בכל שאתה צריך אוזן קשבת.

סבא שלי לודוויג, שגדל תחת הקיסר פרנץ-יוזף הראשון, היה בן הדור שעבורו מהנדס היה מקצוע מאד מכובד. וכשהתחלתי ללמוד בטכניון הנדסת חשמל, לא היה מאושר ממנו. אני ואחותי היינו הראשונים במשפחתנו מזה כמה דורות שזכו להשכלה אקדמית, ונראה לו אוטופיה שיהיה לו נכד מהנדס. לצערי הוא נפטר לפני שסיימתי את התואר הראשון והפכתי "מהנדס".

יש מיתוס נפוץ על מהנדסים, המנסה להציג אותם כרובוטים חסרי נשמה, שעל פיו כשנותנים למהנדס לתכנן משאבה שתעביר 20 קוב דם בשעה, הוא לא יעצור וישאל: "למה?". קשקוש. רוב המהנדסים ממש לא כאלה. אבל נכון ששיטת ההכשרה של מהנדסים בארץ לא ממש תורמת להכשרת מהנדסים שיהיו גם רחבי אופקים. כנראה עדיף למעסיקים שלמהנדסים שהם מעסיקים יהיה רק תחום עניין אחד בחיים, והוא עבודתם. אך למהנדסים היו יכולים להיות חיים הרבה יותר עשירים ומעניינים אם מערכת החינוך הייתה מספקת דרך לתואר דו חוגי המשלב לימודים מדויקים / הנדסיים יחד עם בסיס מסוים במדעי החברה והרוח. קצת סוציולוגיה  וקצת ספרות. קצת פסיכולוגיה וקצת פילוסופיה. כדי שיצאו אנשים יותר שלמים, יותר "מעוגלים". בארה"ב יש לא מעט אנשים העושים תואר "כללי" לפני שהם פונים ללימודי הנדסה, רפואה או עריכת דין למשל. ובאנגליה אני חושב שזהו פשוט המסלול השגור. אצלנו, אחרי שלוש שנים ויותר של צבא, אנשים מתחילים לדהור אל תואר שימקסם את אפשרויות התעסוקה שלהם. וזה מחיר שאנחנו כחברה משלמים בלי אפילו להיות מודעים לו.

שוב בחירות

בחירות בארה"ב ובחירות כאן, וכולם מנסים לשכנע. אבל לא את כולם – קהל המטרה העיקרי של השכנוע הם אלו שבאמצע. ברי הדעה, אלו שבימין ואלו שבשמאל – את אלו אין לאיש מוטיבציה לנסות ולשכנע. שם המשחק הוא גושים: גוש הימין, גושיש השמאל (יותר מעין פוליפ) ויש את שלולית החורף של האמצע. שם נמצא שדה הדיג העיקרי. כל אותם אנשים שפעם אחר פעם מצביעים למפלגות כלום הבאות ונעלמות כמו ד"ש, שינוי, הגמלאים, קדימה ובסיבוב הנוכחי "יש עתיד" ומפלגת העבודה (בגלגולה הנוכחי), בעצם לא שוכנעו בשום דבר ולא מאמינים בכלום. הם נותנים את קולותיהם לאוסף אופורטוניסטים שישתמשו במנדט שניתן להם אך ורק כדי לקדם את עצמם. ולכן, יתכן וחשוב שאנשים אלו ישוכנעו להצביע עבור מפלגה שיש לה דעה ודרך, שיש לה אמונה בצדקת דרך מסוימת, לא משנה באיזה צד של המפה הפוליטית. אם מישהו מתלבט באמצע, אך נוטה מעט לימין, ראוי שיצביע לימין, ואם הוא נוטה לשמאל, ולו קצת, כדאי שייתן את קולו למפלגת שמאל של ממש (כל עוד נשארו כאלה…) אבל את אלו שבמובהק בימין, כנראה שדי חסר סיכוי לנסות ולשכנע להצביע לשמאל, ולהפך.

בפועל, כל מאמצי השכנוע האלה, כל אותה תזזית תקשורתית, כל אותם הפוליטיקאים המחזרים על הפתחים, המופיעים בתשדירי תעמולת הבחירות, הלוחצים ידיים, המשתתפים בחגיגות הבר מצווה של בוחרי הפריימריס, כל אלה -אם אתה מקשיב למה שהם אומרים, אתה מבחין די מהר שאתה כמעט לא שומע אותם מדברים על הדברים שבאמת עומדים לבחירה כאן. או שהם חושבים שזה כבד מדי עבור ההמון הנבער, או שהם לא ממש יכולים לדבר על מה שבאמת עומד על הפרק, או שהם לא רוצים. בכל מקרה, הם מעדיפים להסיח את דעת הקהל עם ססמאות ריקות, sound bytes, one liners, העלבת והשמצת מתחריהם. הכל חוץ משיח של אמונות.

כי כנראה, שאי שם בעורף התודעה שלנו, גם אנחנו וגם אלו המציעים עצמם לייצג אותנו, מבינים שאי אפשר באמת לשנות את אמונתו של אדם, לבטח לא תוך זמן קצר. לא תוך ימים, לא תוך שבועות ולא תוך חודשים. אולי אפשר לשכנע אדם נעדר דעות ואמונות להצביע הנה ושמה משיקולים לא רלוונטיים כאלה ואחרים, כמו למשל הג'ל המשוח בשערו המאפיר של מועמד נאה אחד. אבל כמעט לא אפשרי, באמצעות שכנוע, לגרום לאדם להצביע מסיבות אידאולוגיות, מתוך אמונה בדרך מסוימת, אם לא הייתה לו דעה בתחילת מערכת הבחירות או שהייתה לו דעה נגדית.

אז מה כן?

אולי פעילות פרלמנטרית ראויה בין מערכת בחירות אחת לשניה? לא הצעות חוק פופוליסטיות שנועדו לייצר באזז תקשורתי, אלא כאלו שמקדמות חקיקה שראוי שתעשה. אתה רוצה להיות חבר כנסת? אז בוא לעבודה, גם בין מערכות בחירות. הראה את עצמך בהיכל, במליאה, בוועדות. תעשה משהו מועיל. ואם אתה לא מצליח, השיטה לא מתאימה למזגך או כישוריך, היכבד ולך לביתך.

אולי דוגמה אישית? אם אתה משלם שכר דירה חודשי במגדל יוקרה השווה למשכורתם ברוטו של עשרה פועלים, אולי עלול להיות לך קשה לשכנע שאתה מתאים להנהיג מפלגת פועלים? אם אתה מסתופף עם בעלי ההון במסעדות יוקרה בעוד אתה מתיימר להיאבק בהם, זה לא קצת מקשה לקחת את תעמולת הבחירות שלך ברצינות? ואם אין חשש לחוסר אמינות שלך באשר אתה מתיימר לייצג את המקופחים בעוד אתה יושב עמוק בתוך כיסם של הוועדים הגדולים של הנמלים וחברת החשמל, השולטים על אמצעי הייצור בדיוק כמו בעלי ההון, אך בלי שטרחו ורכשו אותם בכספם אלא עשו זאת בכוח הזרוע?

אם הצבעותיך עומדות שוב ושוב בניגוד מוחלט לאמונותיך המוצהרות, בניגוד לאינטרסים של הבוחרים שאת קולותיהם ביקשת וקיבלת,אין זו הדרך לשכנע את הבוחרים להצביע עבורך. אבל ההפך, בהחלט כן. אם קהל הבוחרים רואה שהאינטרסים שלו, והאג'נדה שלו, מיוצגים היטב, לא צריך באמת לשכנע אותם להצביע שוב עבור אותו מועמד/ת. כמובן שחשוב לנבחרים להביא לידיעת הקהל את מעשיהם – לא כולם מרותקים יומם וליל לערוץ הכנסת. אך זו אינה תעמולה, זה אינו ניסיון שכנוע. זהו קשר עם הציבור. זוהי שקיפות שלטונית. כך אמורים להיות הדברים, לא תרדמת חורף בין מערכות הבחירות, קצת רעש בזמן פציעות בתום כהונת הכנסת ומילים ריקות במערכת הבחירות.

ואם אתה בא אל המערכת הפוליטית מבחוץ, ואתה מבקש את קולות האנשים, אז כדי שאנשים ישתכנעו לתת את קולם לך, כדאי שתהיה לך היסטוריה של עשיה, של חיים התואמים את האמונות המוצהרות שלך, של הבעת אותן הדעות איתן אתה הולך לפוליטיקה  גם בתקופה שלפני ההליכה לפוליטיקה, ובמשך זמן משמעותי (הטור של יאיר לפיד בעיתון הוא דוגמה נגדית דווקא). שיהיה לך עבר שיש בו עומק, ועובי, ודחיסות, ואיכות. תן למשקל הסגולי שלך לעשות את העבודה. זה (אמור) לעבוד יותר טוב מהפלאברה הרגילה.

———————-

רשומה זו אמורה להיות כתובה כמאמר מערכת (Op-Ed) על פי הקווים המנחים של ה New York Times, במסגרת סדנת "כתיבה משפיעה" המתקיימת במרכז אשה לאשה בחיפה.

אבו מאזן ואני

יש שני דברים המשותפים לי ולמחמוד עבאס: שנינו מצפת (בערך) , ושנינו לא מתכוונים לחזור לשם.

סיפור העלילה מתחיל דווקא באילת. לא במלון "אילת" שהיה פעם בעיר צפת, אליו נסענו לבלות אני וזוגתי כאשר היינו עדיין רק חברים (אנחנו עדיין חברים, רק לא רק…). לפי המושגים שלנו אז, לנסוע באוטובוס, למלון מעאפן בצפת באמצע החורף, לחדר לא מחומם, נחשב נופש של ממש.

הסיפור מתחיל בעיר אילת, ליתר דיוק, ביכטה המפליגה במפרץ אילת. מושגיה של אימא שלי על נופש היו הרבה יותר מפותחים משלי. אבל עצמותיה היו הרבה יותר פריכות משלי, והחלקה על סיפון אותה היכטה הסתיימה בעצם ירך מרוסקת ואשפוז ממושך בבית החולים איכילוב, אליו הוטסה. בכסף מהביטוח, קנתה אמא שלי דירת נופש בצפת.

הימים הם אותם הימים בהם הורה אריק שרון על בניה בלי חשבון בכל רחבי הארץ, לעולים שהיו אמורים להגיע בהמוניהם מברית המועצות המתפרקת. גם על הר כנען ליד צפת צצה שכונה גדולה, הקרויה היום על שם מנחם בגין. הבתים בה נבנו באיכות ירודה, אך על פי תכנון די מוצלח. דא עקא שלא את כל העולים הצלחנו ליירט בדרך לארצות הברית וקנדה, ונשארו המון דירות שהקבלנים השתדלו להיפטר מהן כמעט בכל מחיר. וכך, במחיר של ירך שבורה, כ 30000 ש"ח, קנתה אמא שלי דירת שני חדרים, בתוך מתחם של 8 דירות שלכל אחת כניסה נפרדת, עם מרפסת גדולה שבאותם ימים, לפני שבנו עוד במורד הגבעה, צפתה אל הכינרת.

צפת היא מקום שבאמת נעים להיות בו בקיץ. ממש לא צריך שם מזגן. היו שנים, לפני שכולנו "מוזגנו" לעייפה,  שבמקום לנסוע לחו"ל, אנשים נסעו בקיץ לאחד הפנסיונים בהר כנען, לברוח קצת מן החום. וזה מה שעשתה אמא שלי, הרבה שנים אחרי שצפת חדלה להיות אתר נופש מסוג זה. בכל קיץ, ביולי-אוגוסט, היא עזבה את תל אביב, ועם הבעל והכלבה, נדדה לצפת, לדירה אותה ריהטה בטוב טעם אופייני, כדירת נופש ממש חביבה. שם היא לא עשתה הרבה: קראה, שיחקה סקרבל, ירדה לכינרת, הלכה לטיפולים במצפה הימים הסמוך. משעמם על פי מושגיי, אבל אמא שלי גדלה במקום ובזמן שבו הבילוי היה חודש בעיירת מרחצאות, כמו קרלובי וארי או מריאנבאד.

את העצמות הפריכות לא ירשתי ממנה, אבל את הדירה בצפת כן. וכך, במשך כמה שנים, הייתה לי, יחד עם אחותי, דירה בצפת. במובן זה, גם אני, כמו מחמוד עבאס – מצפת. הייתה תקופה שבני הגדול שירת ליד צפת, בצידו האחר של הר כנען, והצעתי לו את הדירה לשימושו, אבל זה לא ממש התאים לו. אז השכרנו אותה לכל מיני טיפוסים בשכר דירה די סימלי, שבקושי כיסה את הוצאות תחזוקת הדירה.

דווקא אפשר לקבל שכר דירה טוב בצפת, אבל דירות כאלה, המושכרות לחרדים, צריכות שיהיה להן נתון אחד חשוב – צריך לראות מהן את קבר קבר רבי שמעון בר יוחאי אשר במירון. נדרש נוף אל הקבר, וכזה לא היה לדירה שלנו. גם השכונה כולה הלכה והתדרדרה, כמו העיר צפת עצמה, והייתה מאוכלסת בעיקר בקשישים עניים יוצאי ברית המועצות שלא היו מסוגלים לתחזק את הבתים, ועיריית צפת מצידה לא הייתה מסוגלת לתחזק את המרחב שבין הבתים.

כמו מחמוד עבאס, שלא מתחשק לו כנראה לחזור לגור בעיר מלאה חרדים דלפונים וקשישים קשי יום, גם לי לא התחשק לגור שם, או אפילו לבוא לשם לנופש. במקום להשקיע הון באיטום ושיפוץ הדירה, מכרנו את הדירה וזהו. תם הפרק של צפת בחיינו.

אני קצת מצטער על זה, אבל לא מאד. כי העיר צפת, שפעם הייתה מקום נופש יוקרתי, וכמעט הייתה קריית אומנים, היא ממילא היום מקום ממש לא סימפתי, אפילו לא להגיע אליו כתייר. אני יכול להמליץ לאבו-מאזן על כמה מקומות הרבה יותר נעימים, בארצנו ומחוצה לה. גם הרב של העיר צפת, על פסקי ההלכה האולטרה-גזעניים שלו כנגד ערבים ונגד השכרת דירות לערבים, לא ממש משפר את האווירה בעיר, בוודאי לא לתיירים דוברי ערבית. מעניין אם הוא מתיר לבתי מלון להשכיר חדרים לערבים.

אני כן יכול להציע לפוליטיקאים שלנו לשים טוב טוב לב למה שאבו-מאזן אומר, ולהפסיק להתעלם מדבריו. מאכזבת כרגיל (למה בעצם? הרי אין לי ממש ציפיות ממנה) הייתה תגובת שלי יחימוביץ, שהתעלמה ממה שהוא ביטוי מילולי כמעט ראשון לוויתור דה-פקטו של רוב הפליטים על זכות השיבה, ובחרה אך לנגח את הצעתו להסתפק בגבולות 67 למדינה הפלסטינית. התגובה של יחימוביץ, ושל נתניהו, הוכיחה לפלסטינים שלא שווה להם לעשות את המאמץ  הכרוך בוויתור דה-יורה על זכות השיבה. לא זה מה שבאמת מונע את סיום הסכסוך אתם. אנחנו פשוט רוצים את הכל, את כל הטריטוריה. מה עם האוכלוסייה היושבת בה? נחשוב על זה אחר כך..

אולי כדאי לפלסטינים להצטרף לאחד הוועדים הגדולים במשק, נאמר עובדי הנמלים, אז תהייה להם תמיכה מובטחת של מנהיגת "המפלגה המרכזית", יחימוביץ.

או שאולי הפלסטינים צריכים להמיר את זכות השיבה בזכות הישיבה, בקופאיות יחימוביץ כן מוכנה לתמוך.

אבל בחזרה לצפת. היום היא כאמור כבר לא מקום מלהיב לבוא אליו. גם מצפה הימים הסמוך איבד את הקסם הטבעוני-אורגני-בריאותני חמור הסבר שהיה לו בימי הדוקטור ירוס. כיום יש בו מסעדת בשרים, והוא כולו הפך מין מקום מפונפן שבו מסתובבים אנשים בחלוקים לבנים בין עיסוי איורוודי לטיפול באבנים חמות, תוך לגימת תה צמחים. הדוקטור ירוס מתהפך בוודאי בקברו.

יש עוד מישהי שהיא מצפת (בערך), ולא מתכוונת לחזור לשם – אולי בגלל שהיא כבר מתה: שושנה דמארי. בשיר שלה לפחות, היא מצפת , ואולי כמחווה לצפתי האחר, אבו-מאזן, שמלתה בסרטון מטה בו היא מבצעת את השיר, תפורה מכאפיות פלסטיניות.

את השיר הזה שרנו כל הדרך, ברגל ממירון לצפת, אני וכמה חברים מבית הספר כשעזבנו באחת בלילה את מחנה האוהלים של הטיול "מים לים" בחורשה ליד מירון, והחלטנו ללכת ברגל לצפת. ממילא אי אפשר היה לישון, עם כל עסקי מריחת פני הישנים במשחת שיניים ושפיכת מים על האוהלים. אז קמנו, והלכנו ברגל לצפת, כשאנחנו שרים כל הדרך בקולי קולות: "כן ככה זה אצלי בפרט, אני מצפת, זה בי נדבק זה בי נחרת, אני מצפת". 

הגענו לעיר בערך בשלוש בבוקר, והפלא זה פלא, הכל היה סגור. אז עשינו סיבוב, מצאנו מאפיה פתוחה , הצטיידנו בשק לחמניות חמות מהתנור, וחזרנו, אני חושב שבטרמפ, למאהל. אבל גם היום, אין הרבה יותר מזה בצפת, לבטח לא מבחינה קולינרית. יש את "סעודה בגן עדן" על הר כנען, לה יש תפריט צמחוני לא רע, ויש את ראש פינה הסמוכה. אבל בצפת? כלום. זה בערך המקום היחידי בארץ בו אפילו לרשת ארומה אין סניף. אולי עכשיו, עם פתיחת בית הספר לרפואה, יפתחו מקומות.

אז זה בערך כל מה שעלה לי בראש על צפת. לא מעט, תודו..

המפץ הסרוג

זה קרה! ה"מפץ הסרוג" קרא לזה חבר הכנסת כץ; האיחוד בין הבית היהודי והאיחוד הלאומי. ויש לי  שם מצוין והולם להציע למפלגה החדשה. תורידו את "הבית" ואת "האיחוד" ותישארו עם: המפלגה היהודית-לאומית, ובלועזית: המפלגה היודאו-נציונליסטית או בקיצור היודו-נאצית.

כי זה מה שמאחד את הסרוגים מהבית והסרוגים מהאיחוד. הם כולם יודו-נאצים. גם מיכאל בן ארי, גם אריה אלדד וכן, גם חבר הכנסת כץ, שכינויו המתיילד "כצל'ה" לא מצליח להסתיר את היותו גזען חשוך המאמין באמונה שלמה בעליונות המוחלטת של העם היהודי על כל עם אחר, וברישיון שהוא חושב שזה נותן לו לחולל כל מעשה עוולה לבני כל עם אחר.

האמת, אין לי הרבה מה להגיד על חבורת היודו-נאצים המתנחמדת הזו. פרט אולי שאני לא קונה את טענתם שהם "גם זה וגם זה" – שהם לא פרזיטים כמו ש"ס ושאר החרדים. בני ישיבות ההסדר משרתים בצבא 14 חודשים, לעומת 36 שאני ובניי חויבנו לשרת. ומעלליהם במהלך 14 החודשים האלה, במיוחד כשהם מקלגסים את האוכלוסייה הפלסטינית הכבושה, גורמים לי להצטער גם על "תרומה" זו שלהם.

על כל פנים, הביטוי "מפץ הסרוג" הזכיר לי עבודה סרוגה שראיתי שלושה ימים קודם לכן בתערוכה המצוינת "חדרי פלאות" במוזיאון הרצליה.

והנה עוד כמה עבודות מאותה תערוכה:

גן חנן

הבוקר, במוסף הכלכלי של עיתון הארץ, תהה אחד מבעלי הטורים מדוע רוכש משרד התמ"ת שטחי פרסום יקרים על שלטי חוצות במרכז וצפון תל אביב, ומשתמש בהם למסע פרסום לבטיחות בעבודה. כאשר באותו הכסף ממש, אפשר היה לשכור פקחים שיאכפו את תקנות הבטיחות בעבודה, פקחים שחסרים מאד בשטח.

ועוד תהייה – למה להשקיע בפרסום במקומות שבהם יכול לכל היותר להיסגר מסך הלפטופ על אצבע של מישהו, או שקפה חם עלול להישפך לו על היד בשבתו בארומה? למה לא לקדם את הבטיחות בעבודה במקומות בהם גרים העובדים שאכן עובדים במקצועות בהם יש סיכון? למשל בדרום תל אביב?

ואם כבר, למה לא לפרסם את המסרים בשפות שבהם באמת צריך לפרסם אותם: סינית, רומנית ותאילנדית…(כאילו שפועל סיני יכול לעשות משהו אם מעסיקו לא מספק לו אמצעי בטיחות).

התשובה שהמאמר משיב היא שכל מסע הפרסום הזה הוא רק תעלול יחצני של משרד התמ"ת. אבל תשובתי היא שהיחצנות  היא של העומד בראש המשרד, השר מ"מפלגת עצמאות" שלום שמחון. את השר חובב החיים הטובים והפרסום העצמי פגשתי כבר קודם, בחנוכת "גן חנן", וכבר שם ראיתי מי האיש..

יש בתוך השטח הגדול מאד של מכון וולקני, הלטיפונדיה של משרד החקלאות, חלקת אוסף של עצי פרי טרופיים שהוקמה על ידי דור הנפילים של חוקרי החקלאות במכון וולקני, אך נזנח ועמד שנים לא מעטות ללא טיפול. העמותה לפירות אקזוטיים לקחה אותו תחת חסותה (למספר שנים) ולאחר גיזום מה של העצים, הוחלט לחנוך את המקום מחדש ולקרוא לו "גן חנן" על שם פרופסור חנן (היינץ) אופנהיימר (1905 – 1978), חוקר חקלאות ישראלי, מכליא זנים חדשים, חתן פרס ישראל, מרצה ומורה. וכמובן, שהוזמן שר החקלאות דאז, שלום שמחון, לומר דברי ברכה ולנטוע עץ בחלקה.

משרדו של השר נמצא בערך 500 מטרים מהחלקה, עמוק בתוך המתחם הגדול מאד של מכון וולקני. אך באיחור המתחייב מרום מעמדו, הגיע השר בשיירה של שלוש מכוניות Audi 6 שחורות עם חלונות כהים, וזו שבה ישב השר ממש, אף נכנסה בין שורות העצים ונסעה ממש עד למקום בו כבר נחפר בור עבור השר, לתוכו הוא אמור היה לנטוע את העץ.

נתנו בידו האחת את חפירה ובידו השנייה את השתיל, אבל תחת לנטוע את השתיל,  נעמד השר, המושבניק לשעבר, ליד הבור כשחיוך רחב על פניו הדשנות, הניף את האת ואת השתיל באוויר,  וחיכה שיצלמו אותו. כשנגמרו הצילומים, שמט את שניהם והתכוון לנאום, אלא שחברי העמותה, יש בהם כמה טיפוסים מחוספסים משהו, כולל אחד שהיה בעבר עוזרו של השר כשהיה חבר כנסת. ולאחר שננזף, הואיל השר המכובד, בחליפתו ועניבתו, לשים את השתיל בבור ואף להזיז כמה רגבי עפר לכסות את שורשיו. ואז התפנה לנאום.

גמר לנאום, נכנס חזרה למכונית השרד שלו, ונהגו נסע אחורה במהירות בין שורות העצים תוך שהוא כמעט ומצמצם בחמישה את מספר חברי העמותה לפירות אקזוטיים, שחשבו לתומם שאפשר סתם לשוטט בין עצי המטע ולטעום מפרותיו.

זה האיש וזו חליפתו. את מחליפתו בתפקיד, גם היא ממפלגת מלחכי הפנכה של אהוד ברק, אורית נוקד, כבר טרחתי לא לשמוע נואמת, ביום הפתוח במכון וולקני לפני כשבוע. אפסותה מוכחת לא רק מחברותה ב"מפלגת עצמאות" הפתטית, אלא גם מעמדתה בעניין כלובי הסוללה שבהם כולאים מטילות בארצנו, והאסורים כבר מזמן ברוב מדינות אירופה.

Hannibal ad portas

המשפט "חניבעל בשער" שימש את אמהות רומא להפחיד את ילדיהן. הן לא התכוונו ל Hannibal Lecter  הרופא, הקניבל וגיבור "שתיקת הכבשים" אלא ל Hannibal Barca, אפריקאי, מצביא צבא מזהיר מקרתגו (בטוניס של היום), שהגיע עד לשערי רומא מאפריקה, דרך ספרד והרי האלפים. והמשפט הנפוץ מלמד שכבר אז, ראו הרומאים את פלישת האפריקאים כאיום של ממש על אורח חייהם. נכון, קרתגו הייתה ממלכה פיניקית מפותחת ואיום צבאי של ממש על רומא, בניגוד בולט לפליטים האומללים מאפריקה המנסים למצוא אצלנו מקלט. באלה אין שמץ איום עלינו ועל "אורח חיינו", בניגוד לניסיונות ההפחדה של אלי ישי, אברי גלעד, מירי רגב וגזענים רבים נוספים.

קרתגו של אז היא יותר המקבילה הרומית לאיראן של ימינו, לפחות איראן כפי שנתניהו רואה אותה. האמרה השניה הקשורה לחניבעל, המיוחסת לקיקרו היא Hannibal ante portas, "חניבעל לפני השער", ומשמעותה שאין זמן לבזבז, האויב כבר לפני השער. או האמירה שאתה סיים קאטו הזקן  כל נאום: "Carthago delenda est" ("וכמו כן יש להשמיד את קרתגו") , או כמו שאומרים כיום אצלנו: "פצצה או הפצצה" .(תודו שבכל זאת היה מועיל לקרוא את האנציקלופדיה תרבות בשלמותה כילד…)

אבל בחזרה ל"אפריקאים בשער" או "אפריקאים על הגדרות". כאשר זרם דרך הגבול הפרוץ עם מצריים קילוח לא ממש דקיק של זונות ממזרח אירופה וסמים, אף אחד לא טרח להקים גדר. סחר בבני אדם וסחר בסמים בסך הכל מספקים צורך, גם של ציבור הבוחרים של אלי ישי, במיוחד שרותי המין לחרדים חשוכי מין. אבל לא רק זונות, מסתבר שהדת היא לא הסם היחידי שהקהל של אלי ישי צורך. אבל אפריקאים? פה צריך לשים את הקו.

יש לי חשד, יותר ממסוים, שאם זרם הפליטים המתדפק אל גבולנו היה בלונדיני, נאמר משבדיה, לא רק שלא הייתה מוקמת גדר, אלא היינו אף שולחים שליחים לשבדיה וממריצים עוד ועוד שבדים, ובמיוחד שבדיות, להגר אלינו. יש לזה תקדים: מדינת ישראל הקימה ארגון בשם נתיב, שבין יתר עלילותיו, שחלקן עדיין חסויות, שכנע כ 600 אלף מהגרים לא יהודים, אך לבני עור כנדרש, להגר למדינתנו. נכון על פי חוק השבות, אבל עם עצימת עיניים נחושה בהרבה מאד מקרים. אנשים שממש אי אפשר להגדיר כפליטים, אבל בהחלט כן אפשר להגדיר כ"מהגרי עבודה", מונח שמשום מה קיבל קונוטציות שליליות, למרות שאני לא באמת רואה מה רע בזה שבני אדם מהגרים כדי לשפר את מצבם הכלכלי.

אם נודה על האמת, לא מעט מהאנשים שהיגרו הנה, אחרי קום המדינה וגם לפני, עשו זאת במידה רבה ממניעים כלכליים. משפחת אבי למשל, עלתה לארץ רק ב 1949, כאשר המשטר הקומוניסטי התבסס בצ'כוסלובקיה וכבר לא אפשר לסבי לעשות עסקים ברכוש הנטוש של פליטים אחרים – אזרחי צ'כוסלובקיה ממוצא אתני גרמני שגורשו לגרמניה מחבל הסודטים. נכון, בני משפחתי יכלו אולי לבחור יעד יותר מבטיח מבחינה כלכלית, אבל הם כן היו ציוניים, והמסלול לארץ היה סלול, ברור ופתוח. וכן, סבי היה "מהגר עבודה" במידה לא מועטה. וזה בסדר, אין בזה שום פסול. פשוט – אין לי בעיה עם מהגרי עבודה, גם אם צבע עורם שחור. מה יש, יהודי אתיופיה נעדרו תמריץ כלכלי להגר לישראל? זה לא היה במערכת השיקולים שלהם? מה ההיתממות הזו?

בידיעה שאני חוזר על עצמי, אגיד שוב שלא יזיק למהול פה קצת את התערובת הנפיצה של יהודים ופלסטינים, באנשים שכל מה שאכפת להם זה לשפר את רמת חייהם. גם אם הם לא יהודים, בהחלט יכול מי שרוצה לעשות את זה, למנות אותם בכף הלא פלסטינית של המאזניים הדמוגרפיים, בדיוק כמו את יוצאי חבר העמים הלא יהודים, התאילנדים המגדלים לנו את האוכל, הסינים והרומנים הבונים לנו את הבתים, הפיליפינים הסועדים את זקנינו, השפחות המולדביות המספקות לנו שרותי מין, בני המנשה והפלשמורה.

ולאלי ישי אפשר להציע אולי לגייר אותם, אפילו לחומרה, בדיוק כמו את האתיופים או בני המנשה. אני די בטוח שרובם יסכימו באם בזה תותנה כניסתם. אם הברירה היא גיור או מוות בטוח בחזרה בסודן, שרות צבאי בכפיה עד המוות באריתראה, או מוות ברעב ובמחלות בדרום סודן, אזי ברור במה רובם יבחרו. בעת צוק ומצוק אפשר יהיה תמיד למצוא סממנים יהודיים בתרבותם, כמו לא מעט שבטים באפריקה. למשל – זה שהם לא אוכלים זברות (לא מפריסות פרסה…). ותמיד יהיה אפשר לשלוח אותם לחזק איזו התנחלות, כמו למשל בני המנשה בקרית ארבע.

רק מספיק כבר עם ההפחדות האלה, עם "חניבעל בשער" ו"חניבעל לפני השער". נכון, גם הרומאים עשו את זה, אבל ביבי הפך את זה לאבן הפינה של התנהלותו הפוליטית. עלי זה כבר לא עושה רושם.

בחר לך חוק

מסתמן שדו"ח וועדת אדמונד לוי ייגנז. שיבוטל ביטול הכיבוש, והשטחים יחזרו שוב להיות "כבושים".

חבל. כי די ברור שהסטטוס של "כבושים"  חיוני כדי להמשך את "מפעל" ההתנחלויות. הסטטוס הזה הוא זה המאפשר לישראל להחזיק באוויר, בו זמנית, חמש מערכות חוקים בשטחים, ולממנף ביצירתיות את מגוון המערכות הזה לטובת המתנחלים, ולרעת כל שאר הגרים בין הים לירדן, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים.

בשטח כבוש יש חוק צבאי. וגם חלים כל מערכות החוקים שחלו בו אי פעם בעבר. רק על האוכלוסייה הכבושה, לא על האוכלוסייה הכובשת. עליה אמור לחול החוק הישראלי (חוץ מכאשר היא מצפצפת עליו).

אז איזה חוק צריך ליישם בכל מצב נתון בשטחים? הישראלי? הצבאי? הירדני? המנדטורי? העותמני? תלוי. בכל מצב ומצב אפשר לבחור (ואכן בוחרים) את זה שבסיטואציה הספציפית, יזיין יותר חזק את האוכלוסייה הפלסטינית הכבושה, יאפשר ביתר יעילות לגזול את אדמתה, יספק דרכים פסאודו-חוקיות לסלק אותה מבתיה, למרר את חייה ולשלול ממנה כל זכות, ולו הבסיסית ביותר. והכל תחת הכסות ה"חוקית" שבית המשפט העליון מספק לערוות הכיבוש. דוגמאות? כתבתי על זה לא מעט: בהחוק והים, חקלאות החביות, החוק בשירות המתנחלים, זו ארצנו ועוד כמה רשומות שנכתבו בכעס נוראי אחרי כמה סיורים בשטח הכבוש / לא כבוש.

כך אנו ממשיכים ומקיימים משטר שמצליח להיות בו זמנית משטר של כיבוש ושל אפרטהייד. וועדת לוי כמעט וקרעה את המסווה מעל התרגיל הזה. כמעט והותירה אותנו עם משטר אפרטהייד חשוף וגלוי. לצערי, נתניהו הבין זאת וגנז את חוות הדעת.

חבל – עדיף לראות את הדברים נכוחה. כי כיבוש השטחים למעשה כבר לא הפיך, וברגע שנודה שאכן השטחים כבר לא כבושים, אלא מסופחים, נוכל להבין ש"מדינת כל אזרחיה" אליה חותרים גם הימין (בפועל) וגם בל"ד, למעשה כבר קמה. בל"ד לפחות אומרים את זה בגלוי.

מסילות הברזל בסוריה

היו לנו, ועדיין יש, טענות רבות ל"מעצמות המערב" על שבמהלך מלחמת העולם השנייה לא הפציצו את מסילות הרכבת שהובילו לאושוויץ ומנעו הרג אזרחים יהודים. ציפינו מחיל האוויר הבריטי המלכותי שיתפנה לטובת העניין גם כאשר הגרמנים הפציצו את בריטניה יום יום, וכלל לא היה ברור לאן הולכת המלחמה הזו. גם כאשר היה ברור שיהרגו אזרחים בהפצצה שכזו. נראה לכולנו שההשקעה הייתה צריכה להיעשות.

לישראל מצד שני, יש עליונות אווירית מוחלטת מעל שמי סוריה, ויש מודיעין מצוין על מה נמצא איפה. סביר להניח שבמספר גיחות הפצצה ממוקדות היינו יכולים לתת למשטרו של אסד מכת מוות, ולהפסיק את טבח העם המתחולל שם. אז למה אף אחד לא מציע את זה? ולמה זה לא קורה?

למה אנחנו ממשיכים לצקצק בלשון על טבח האזרחים שם ולא לעשות כלום? האם יתכן שזה משרת את הצורך של חלקנו לראות את מעשיי הטבח כ"ככה זה אצל הערבים"? "זה טבעם"?

בטוח שיש הרבה הסברים אחרים לזה שאנחנו לא עושים כלום, למשל: "למה אנחנו ולא ארה"ב או נאט"ו"?
1 – כי אנחנו כאן, ויש לנו את היכולת. ואנחנו כבר מספיק מבוגרים לדאוג לא רק לעצמנו.
2 –  כי זה יכול לקנות לנו נקודות זכות עם המשטר הבא – בתנאי שנבהיר שאין לנו שום כוונה להשתלט על שטחים או להפיק יתרונות כאלו ואחרים.

ומה עם הטיעון: "עם אסד לפחות היה שקט בגבול עם סוריה, לך תדע מה יהיה טיב המשטר הבא"?
1 – נכון, זה שיקול. אבל מה אם אסד יופל והמשטר הבא יזכור מי בא לעזרתו ומי לא?
2 – זה לא צריך להיות שיקול כאשר אלפי אנשים נרצחים.

יש סכנה שנצא רע מהעניין הזה. יש מטבע הדברים הרבה חשדנות באזור כלפנו, לבטח כלפי הממשלה הנוכחית. ואין לנו כרגע עם מי לתאם מהלך כזה באזור, בטח שלא במצרים, וכנראה גם לא עם המלך הרועד על כיסאו בירדן. ואף על פי כן, אני חושב שחובתנו המוסרית היא לעשות את זה, ולשים את שיקולי התועלת בצד. ממילא אי אפשר לנבא באם התועלת תהיה חיובית או שלילית.

וחוץ מזה, כבר יש לנו ניסיון עשיר ב"סיכולים ממוקדים" מהאוויר, שבהם "לא נפגעים אזרחים", כמו למשל חיסול סאלח שחאדה. הפעם לפחות, אולי  "נרגיש רעד קל בכנף", אבל נוכל להציל הרבה יותר אזרחים מאלו שיהרגו בפעולה צבאית ממוקדת על משטר אסד. שווה לשקול.

הביאו לי עוד שחורים

החרדים היחידים שהתנהלותם מתיישבת עם דעותיהם המוצהרות הם נטורי קרתא. הם לא מתמסרים להבלי המדינה החילונית, הם מדירים את עצמם ממנה ולא רוצים לא מדבשה ולא מעוקצה. הם גורסים שמה שחשוב להם הוא לימוד התורה, וכל הבלי הלאומיות הישראלית לא מעניינים אותם, ואני יכול לכבד את זה. התנהגותם לכל הפחות קונסיסטנטית עם סולם הערכים המוצהר שלהם.

אצל שאר עדות החרדים לא כך הם הדברים. הן לא באמת נוהגות כאילו לימוד התורה הוא באמת ערך עליון עבורן – נראה כאילו זו רק דרך להחזיק את הקהילה שלהם בחבל קצר

יש פה סתירה לוגית. החרדים הקצינו והפכו לאומנים יותר מרוב האוכלוסייה החילונית. פועל יוצא של לאומנות קנאית זו הוא הצורך בהמשך מצב הלוחמה בו אנו שרויים ובהחזקת צבא גדול המבוסס על גיוס חובה. אלא לצבא כזה החרדים לא מתגייסים ובכך הם שומטים את הבסיס המוסרי של עמדתם ומסכנים את אפשרותם להמשיך ולדבוק בערכים המוצהרים שלהם. השילוב של מספרם ההולך וגדל עם מעורבותם הגדלה והולכת בפוליטיקה של מדינת ישראל, במיוחד בצידה הימני-קיצוני שלה הופך את הדרישה החילונית מהם "לשאת בנטל" להגיונית וצודקת.

כאשר מספר גדל והולך של חרדים מאכלס התנחלויות, שבמונען פתרון של שלום דורשות צבא גדול, ובנוסף דורשות הגנה עליהן של צבא שממנו החרדים עצמם נעדרים, המצב הולך להתנגשות חילונית-חרדית צפויה מראש. התנגשות  שתגרום לחרדים הרעה מובהקת באפשרותם לשבת וללמוד תורה בשקט.

.אם סולם הערכים שלהם דורש את התמסרותם ללימוד,  האם לא היה הדבר קל יותר למימוש במדינה  השרויה במצב של שלום ושלווה מאשר במדינה החיה על חרבה ומתמסרת לתרבות המלחמה?

היחס של רוב הציבור החילוני אל החרדים לא היה אף פעם יחס של קבלה, אלא יחס של סובלנות. רובנו לא ראינו בעין יפה את סולם הערכים שלהם (הדרת נשים, לימודי ליבה, אי עבודה…) אך היינו מוכנים לסבול אותם – כל זמן שהיה מדובר במספר מצומצם של לומדי תורה שלא התערבו בענייניי המדינה.

ה"דיל" של בן-גוריון עם ראשי הישיבות היה פשוט: אני אעזור לכם להציל את עולם הישיבות מהכחדה מוחלטת, סכנה מוחשית מאד בתחילת שנות החמישים, על ידי מתן פטור משרות צבאי למספר קטן של תלמידים. בתמורה, תלמידים אלה צריכים לבחור בחיי עוני – אין הם יכולים לעבוד עד גיל 35, ובגיל 35, חסרי כל כישורים אין להם ברירה אלא להישאר מחוסרי עבודה ולכן כבולים לישיבה לחיים.

ועוד צד לעסקה: החרדים לא מתערבים בניהול המדינה, ומסתפקים לכל היותר בתפקיד סגן שר באיזה משרד. מספר שנים זה עבד. החרדים למדו, לא התערבו בענייניי המדינה ועשו הרבה ילדים. במקביל, החילונים בנו את המדינה ונלחמו את מלחמותיה. החרדים היו גורם מתון פוליטית ולא נטלו חלק של ממש בלאומיות הציונית. אלא שמספרם גדל, וחלקם היחסי באוכלוסייה גדל אף יותר. ויחד עם הגידול, הם החלו לתבוע יותר ויותר שיתוף בענייניי המדינה. לגיטימי על פי סולם הערכים החילוני-ליברלי-דמוקרטי אך לא בהכרח על פי סולם ערכים יהודי-תורני.

ציבור חרדי גדול, המסור באמת לדרך אחרת ולסולם ערכים אחר, של לימוד והסתפקות במועט, של סדר עדיפויות המעמיד במקום גבוה יותר את ערכי הרוח מאשר את המירוץ אחרי הצעצוע האחרון מתוצרת חברת אפל. ציבור שלא נסחף לרטוריקה לאומנית מתלהמת, שבתי מדרש חשובים לו מכיבוש גבעות שוממות בשומרון, היה יכול להיות כוח מאזן ושקול במאבק בין הלאומיות הפלסטינית ללאומיות הציונית.

אם הציבור החרדי היה באמת ובתמים חרד לתורת ישראל כפי שהוא מצהיר, ולא לערכים שחלחלו לתוכו מהציבור החילוני והדתי-לאומי, אזי היה פועל כדי שמדינת ישראל תהיה מקום המסור ללימודים ולא למלחמות. היה פועל שסדרי העדיפויות של המדינה יהיו כאלה שלא ידרשו את גיוס תלמידי הישיבות לטובת "הבלים של חילונים". כדי שיהיה פתרון של פשרה עם הפלסטינים שיאפשר למדינת ישראל להחזיק צבא קטן שבו ישרתו רק אלו שסולם הערכים שלהם תואם את זה.

הפשרה על שטחי קרקע לא אמורה להיות כואבת למי שרק לימוד התורה הוא ערך עליון בעיניו. הרי גם ללא טריטוריה יהודית התקיימה במשך מאות בשנים מסורת מפוארת של לימוד תורה. גם הרב"י מלובביץ, שחסידיו בישראל נמצאים בגרעין הקשה של המתנחלים, לא חשב שלשבת בברוקלין פסול, אלא אולי אף רצוי.

וכיוון שכבר אי אפשר לסמוך על השחורים שלנו שישבו בצד, יתעסקו בענייניהם ויהוו גורם ממתן או לפחות אינרטי בתערובת הנפיצה של ישראל ושכניה, אז אולי זה די מוצלח  שמגיעים לפה המונים שהשחור הוא צבע עורם ולא צבע מלבושם. בעתיד הנראה לעין ברור שלפליטים יש עניינים דוחקים יותר מהסכסוך שלנו עם הפלסטינים שהם לא צד בו. הם רק רוצים לנקות אחרינו ולהרוויח מספיק כדי לחיות ולא למות. מסה כזו של פליטים יכולה להיות גורם שמסב את תשומת לב הישראלים כולם לכך שיש בעולמנו אנשים שיש להם בעיות יותר חמורות מאשר לדחוק את רגלי הפלסטינים מעוד רכס בשומרון.

הפליטים הם אוכלוסיה שיש לה מוטיבציה חזקה לשמור על צביונה של ישראל כמדינה מערבית מתוקנת. לו היו רוצים להיות במדינה ערבית, היו נעצרים במצריים ולא ממשיכים בעמל רב אל ישראל. כך, באורח פרדוקסלי, גם אם דת חלקם הגדול היא מוסלמית, הם בעצם נמצאים "בצד היהודי" של המאזן הדמוגרפי בין הים לירדן, לא פחות מהעולים הנוצרים (ואף האנטישמים) מברית המועצות, בני הפלשמורה או בני המנשה מצפון מזרח הודו. אבל על זה כבר כתבתי בעבר. כאן דעתי שונה באורח קוטבי מתאוריות קונספירציה קסנופוביות  והזויות כמו אלו של גיא בכור ("לשמאל תוכנית לשינוי דמוגרפי באמצעות מסתננים").

לכן, כאני שומע את השר ישי משתלח בפליטים, אני חושב לעצמי שיש כאן מקרה קלסי המדגים איך "האחר" (החרדי) מנסה לדחוק עצמו אל לב ההגמוניה על ידי בידולו מה"יותר אחר", הפליט האפריקאי. "אני אולי שחור, אבל לפחות אני לא כושי".

אני מעדיף אותם על פניו. הבו לנו יותר שחורים, אבל את השחור האותנטי, לא את זה המרוקאי המתלבש ומתנהג כמתנגד ליטאי. תהיה לנו מדינה יותר טובה.

היררכיה של אלימות

הבעיה עם הדנים, שעדיין לא הספקנו לצרוב את תודעתם.

בניגוד לאוכלוסיה הכבושה בשטחים, שאחרי חמישים שנות כיבוש ההולך ומשתכלל בשיטותיו, כבר כמעט ואין צורך להפעיל עליה אלימות פיזית של ממש כדי להשאיר אותה כנועה, הדנים האלה, ואתם שאר העולם, עוד לא הפנימו את סדרי היררכית הכוח בשטחים. תודעתם לא "צרובה", על פי הביטוי האלמותי שטבע "מנהיג המחאה החברתית של הקיץ הבא", כפי שמגדיר את עצמו שאול מופז, בימים אלה.

האירוע שבמהלכו סגן אלוף שלום אייזנר הטיח את קת הנשק שלו בשיניו של אותו אזרח דני, מדגים היטב את היררכית הכוח והאלימות בשטחים, עליה כתבתי בתיירים או שמאלנים. בכל ביקור בשטח הכבוש אפשר לראות מיד מיהם אדוני הארץ, מי האסקופה הנדרסת, ומי במדרג ביניהם.

המתנחלים היותר רדיקליים, במיוחד אלו שבמאחזים ובחוות הבודדים, הם בראש ההיררכיה. ולפיכך הם לא בוחלים בהפעלת אלימות כנגד הפלסטינים, וגם כנגד חיילי צה"ל. אחרי כמה סיפורים ששמעתי בעדויות חיילים בארגון שוברים שתיקה, שאלתי את מדריך הקבוצה שלנו לדרום הר חברון, שבעצמו שירת שם במהלך שרותו, למה החיילים מוכנים לבלוע את זה. למה הם לא מחזירים, והוא ניסה להסביר, וגם נתן דוגמה.

ראשית, החיילים באים לשם כשתפקידם מוגדר להם כ"לשמור על שלום המתנחלים", למרות שבשטחי C המהווים 60% מהשטח הכבוש, פורמלית צה"ל אחראי לשלום כל האוכלוסייה, גם זו הכבושה.

שנית, המתנחלים מזמינים את החיילים הביתה לארוחות שישי, מביאים להם קפה ותה בלילה לעמדה, ובכלל – מפנקים אותם. אלא אם כן החיילים לא מתפקדים כיאות, למשל – לא מתייחסים בתקיפות הראויה לפלסטינים. אז, מיד נפסקות ההזמנות לארוחות וגם עמדת הקפה נסגרת. זה הצד של הגזר.

ויש את הצד של המקל, כמו למשל בסיפור הבא: אחד המאחזים, חוות מעון אם אני זוכר נכון, אך במיקומה הקודם, הוקם ליד שביל דרכו היו ילדי הכפרים הסמוכים הולכים את בית הספר. מידי בוקר, היו הילדים בדרכם לבית הספר מוכים על ידי המתנחלים בעברם ליד המאחז. בעיקר באלות, אך גם היו חוטפים אבנים. ואותו הדבר היה חוזר על עצמו בשובם חזרה מבית הספר.

אמנם לפי המיתוס עליו גדלנו, ליהודים חשובה ההשכלה יותר מלעמים אחרים, אך הילדים האלה, משום מה, התעקשו להמשיך וללכת לבית הספר, למרות המכות שבדרך. מזכיר קצת את הסיפורים של אבא שלי, שהתעקש ללכת לבית הספר בין 1939 ל 1941, גם כאשר הוכה יום יום על ידי בריונים סלובקיים שחיכו לו בדרכו לשם ובחזרה, עד שיום אחד פשוט אמרו לו בבית הספר לא לבוא יותר.

אבל פה התערב בית המשפט העליון, עוכר ישראל שכמותו, והזכיר לצה"ל שגם על שלום האוכלוסייה הפלסטינית הוא אחראי. וצה"ל הוכרח לשלוח חיילים לאבטח את התלמידים בעוברם, בבוקר ובערב. ההוראות לחיילים היו מפורשות: אסור להם בשום אופן לגעת במתנחלים או לפעול כנגדם. למרות שחוקית, יש לצבא סמכות לרסן את המתנחלים, בפועל הוא לא עושה זאת, וזה גם המסר המפורש שמקבלים החיילים, כמו למשל באירוע הזה.

החיילים תודרכו לעמוד כחיץ אנושי בין המתנחלים המכים לילדים המוכים, וכן עשו. אלא שהמתנחלים לא התקררה דעתם והם המשיכו לנסות ולהכות את הילדים, במקלות ובאלות, ברווחים שבין החיילים. לא תמיד הם פגעו במטרה, באחת הפעמים פגעה אלה בצד ראשו של החייל שסיפק את העדות. כמו שהוא מספר: "צלצלה לי האוזן חודש". החייל שלידו נכנס ללחץ, וירה כדור באוויר. אותו החייל נכנס ל 36 ימי מחבוש.

אני חושב שעונש המחבוש הזה מסביר היטב, הן לחיילים, והן למתנחלים, למי מותר להפעיל כוח על מי. כמו גם כל מקרי האלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים וכלפי פעילי שמאל, שגם כאשר הם מתועדים בצילומים, לא זוכים לטיפול המשטרה, קל וחומר כאשר זו "רק" עדות של פלסטינים.

אלא אם שגרירות דנמרק מתערבת.

לאמיתו של דבר, שגרירות דנמרק הייתה צריכה למחות על האופן החובבני שבו פיזרו כוחותינו את ההפגנה. סגן אלוף אייזנר צריך לעבור קורס מזורז אצל המשטרה הדנית בטיפול באנרכיסטים דנים. להדגמה, כדי לו לצפות בסרטון הבא:

ותודה לרוני על הסרטון המאלף הזה..

קשה לשנוא אותם

חזרתי לשומרון.

נסעתי לחו"ל ב 60 שקל, באחד ממאות האוטובוסים שגדשו כל כביש ומשעול בשטחים הכבושים. את האוטובוס שלי הוציא ארגון בשם משקפת. ארגון עם כוונת הפסד, ששם לו למטרה להביא אנשים לראות במו עיניהם את מדינת יהודה, ולגרום להם להפנים שאין דרך חזרה. שעברנו את נקודת האל חזור.

לשם כך הם מציעים טיולים במחירי הפסד לגופים כמו הפנסיונרים של המפעלים הפטרוכימיים, שאל האוטובוס שלהם הצטרפתי. לא קהל אידאולוגי של "נאמני ארץ ישראל" כמו זה שאתו סיירתי בפעם הקודמת בשומרון, סתם אנשים פשוטים, טובים ולא ביקורתיים.

עיקר הסיור הפעם היה ב"רכס הגדעונים" שבמרכזו הישוב איתמר, מן הקיצוניים שבהם, עם כ 80 משפחות, וסביבו, פרושות לאורך כל הרכס חוות חקלאיות של בודדים, כ 60 משפחות ש"פרצו את הגדר" ויצאו מחוץ לגדרות הישוב, לעבוד עבודה חקלאית, בעקבות הראשון שבהם, אברי רן, אימת ערביי הסביבה, יוצא סיירת מטכ"ל, והיום בעל חווה ענקית בשם "גבעות עולם" ובה עשרות לולי ענק המייצרים כמויות גדולות של "ביצי חופש" אורגניות.

בחווה שלו דווקא לא ביקרנו, צריך היה לחלק את נטל אירוח ושכנוע המבקרים בין כל החוות בסביבה. תחת זאת היינו בחווה בשם "אלומות" ממזרח לאיתמר ובמשק צימרמן ממערב לאיתמר. ואני חייב להודות שקצת קשה לי לשנוא את האנשים האלה.

ראשית, הם לא בטלנים. בניגוד להרבה מאד מתנחלים העובדים במלאכות לא יצרניות לשיטתי, כמו ללמד את ילדיהם שלהם על חשבוני, או לתפעל אינספור מדרשות תורניות, וזה במקרה הטוב.הם חקלאים חרוצים, נמרצים ובעלי יוזמה המוציאים את לחמם מן הארץ בזיעת אפיהם. אין להם פועלים שכירים, יש להם טונות של ילדים, הם חיים בסביבה עוינת, ועדיין מצליחים לעשות הכל. הם חיים את תקופת התנ"ך מחדש,. וגם מתלבשים בהתאם.

שנית, הם אוחזים בכל האידאולוגיות ה"נכונות". הם עושים חקלאות מקיימת. הם מייצרים ביצים אורגניות שלא בלולי סוללה (לא באמת ביצי חופש למרות שמשווקים אותן ככאלה). הגבינות שלהם מחלב עזים שהם רועים בשטח. במשק צימרמן יש ממש  food forest שנעשה על פי מיטב עקרונות ה permaculture, אבל בלי לדעת אותם, רק מתוך אינסטינקט בריא וניסיון. והם אוגרים מי גשם ואף מגדלים דגי koi בתוך המאגר המטוהר ביולוגית.

וכל זה תוך גידול 6 ילדים (במשק אלומות – ועוד היד נטויה) ו 10 ילדים במשק צימרמן. הילדים גדלים בטבע, מאד עצמאיים, ומאד אידאולוגיים, גם אם זו אידאולוגיה לה אני מתנגד בכל תוקף. 

במשק צימרמן, האישה עושה את כל החקלאות בכעשרים דונם, פחות או יותר לבד, כולל לצאת בטרמפים מדי יום למכור את התוצרת, בעוד בעלה מטפל בעצמו  בשני הוריו הסיעודיים בני המאה הגרים עימם.

חוץ מזה הגברים שם מאד קרביים. זה ממשק אלומות טייס מסוקים, עושה מילואים יום בשבוע  (וגם יש לו 17 אחים!). גם צימרמן קרבי, נפצע שלוש פעמים בקרב וגם פעם אחת בפיגוע בבית הדסה, חברון. מה לומר, מלח הארץ.

ולמרות כל זה, אני חושב שהם לא צריכים להיות שם. אני חושב שחובה מוסרית עלינו לתת לכל תושבי המדינה הזו (גם הלא אזרחים) זכויות שוות, ואני מעדיף שזה יהיה על ידי חלוקת הארץ. אני באמת לא רואה ברירה. מצד שני, האנשים האלה כל כך נחושים, כל כך מסורים לאידאולוגיה שלהם, ועושים כל כך הרבה ילדים שילכו בדרכם, שאני לא רואה איזה סיכוי יש לי, או לשמאל הישראלי בכלל, להתמודד אתם.

כתבה ממוסף יום העצמאות  של עיתון הארץ על חקלאות הכיבוש האורגנית.

Stolpersteine

לקיומן של ה Stolpersteine, "אבני נגף" בתרגום מילולי מגרמנית, התוודעתי די מזמן. אלו שלטים קטנים הממוקמים בתוך המדרכה ליד בתים רבים באירופה המאזכרים את שמות היהודים שגרו בבתים האלה, או בבתים שעמדו בכתובת הזו, עד שגורשו ונרצחו. חלק מהשלטים גם מאזכרים אחרים שגורשו, כמו למשל צוענים.

היזמה ל"אבני הנגף" האלה היא של אמן גרמני בשם Gunter Demnig, ואפשר לראות אותן בערים רבות בגרמניה ובעוד עשר ארצות אירופאיות. בסרט הדוקומנטרי "הדירה" שראיתי לא מזמן, מבקר עושה הסרט עם אמו בכתובת בה גרה לפני השואה בגרמניה, והם מגלים של את שמם על השלט לפני הבית.

היזמה אכן יפה, ונוגעת ללב. היא דרך צנועה אך ארוכת-משך לזכור ולהזכיר את המורשת היהודית הכל כך משמעותית של גרמניה בפרט, ואירופה בכלל.

נזכרתי ב"אבני הנגף" לפני שבוע כקיבלתי קובץ רשימות מסע של פרופסור אמריקאי, יהודי (במקרה) שלימד בחורף 2011 סמסטר באוניברסיטה שבאבו-דיס וגר באותו הזמן ברמאללה. באחת מהרשימות הוא מספר על ביקור אצל מכרים במערב ירושלים, יהודים, "המתעבים גם הם את הסיטואציה" כהגדרתו, חלקם אף סרבני מצפון. בקיצור – שמאלנים. בין האורחים היו שניים שחזרו מהמבורג, גרמניה,  "ניגפו"  שם באבני הנגף האלה וסיפרו על זה לנוכחים.

המארחת העירה שיש מקום אולי לשים שלטים מסוג זה גם ליד בתים בישראל, מהן גורשו משפחות פלסטיניות ב 1948. שתיקה לא נוחה השתררה בחדר.

למה בעצם? למה גם לי לא נוח לחשוב על זה? סיבה אחת: את המקבילה הזו, בין היהודים שגורשו מבתיהם באירופה, לפלסטינים שגורשו/הוברחו מבתיהם כאן, הצלחתי, כמו רובנו, להדחיק לא רע בכלל – עד עכשיו. אבל עצם העלאת האפשרות של שלטים המציינים את הפלסטינים שגורשו מכתובות ספציפיות בישראל, מקשה עלי להמשיך את פעולת ההדחקה הזו, ושווה לחקור את ההשוואה הזו ולראות מה אפשר ללמוד ממנה.

דווקא בגלל ש"זה לא אותו הדבר". דווקא בגלל שלא שלחנו את הפלסטינים כלפי מעלה דרך הארובה, אלא רק מזרחה. דווקא בגלל שזה היה במהלך מלחמה, שבה קיומנו כמדינה היה מוטל על כף המאזניים. דווקא בגלל שהמגורשים או צאצאיהם עדיין איתנו היום, חלקם תחת שלטוננו אפילו, או תחת כיבושנו.

בשורה התחתונה: האירופאים בכלל, והגרמנים, פולנים, סלובקים, אוקראינים וכן, גם הצרפתים וההולנדים שביצעו את העבודה בפועל, השיגו מה שהאירופאים רובם שאפו לו, גם אם שלא במוצהר – להיפטר מהמיעוט היהודי שבתוכם. שבעים שנה אחרי זה, זה כבר אירוע היסטורי מבחינתם. הם חיים בשלום עם המצב שנוצר, הם שילמו פיצויים לקורבנות, אפשר לעבור הלאה. הגיע זמן ההנצחה, ואפשר לבנות אנדרטאות, מוזיאונים לתרבות היהודית שהוכחדה בשואה, ולמקם אבני נגף ברחובות.

והם גם דאגו ששרידי הקרבנות לא יחזרו הביתה. אם על ידי פוגרום קטן פה ושם לאחר המלחמה, כמו בקילצה שבפולין, ואם על ידי עזרה בהקמת מדינת הלאום היהודי. ואם יש ליהודים מדינה, יכבדו וילכו אליה, ויעזבו אותנו במנוחה. אז פה ושם זולגים חזרה יהודים לאירופה, בעיקר מרוסיה אל מערב אירופה, אך המספרים קטנים מספיק בשביל שלא להטריד.

ואיפה אנחנו, שישים שנה אחרי? ב 1948, וגם קצת פחות ב 1967, פעלנו נמרצות כדי להתאים את המציאות בשטח לאתוס הציוני של "ארץ ללא אנשים לאנשים ללא ארץ". נכון, הייתה מלחמה. נכון, לא התחלנו בה. נכון, לא הייתה לנו פה מדינה לולא פעלנו כמו שפעלנו. אבל היו פה אנשים, והזזנו אותם מפה כדי שתהיה לנו מדינה משלנו. והפצע שפצענו עדיין פעור.

הסיבה ששלטי זיכרון כאלה לא הולכים להיות מותקנים ברחובותינו בעתיד הנראה לעין, היא שאנחנו לא השכלנו כמדינה, במהלך 65 השנים שחלפו, למצוא פתרון לבעיית הפליטים ורצוי,  פתרון מוסרי.

נכון, הדבר לא רק בידינו. אבל הוא כן בעיקר בידינו. ואחת הסיבות העיקריות לזה שאנחנו לא פותרים את בעיית הפליטים היא שאנחנו מדחיקים את הנושא. ואנחנו מדחיקים כי אנחנו כעם, מסרבים לקבל את האחריות ההיסטורית לגירוש הפלסטינים.  גם "סמולנים" מושבעים כמוני, המצדדים חד משמעית בהקמת מדינה פלסטינית, עובדים קשה כדי לשכוח את העובדה שמדינת ישראל לא הייתה ממש  ריקה כשהגענו.

המחשבה על "אבני נגף" כאלו במקומותינו, מבהירה לי ששלטי הנצחה כאלה יוכלו להיות כאן רק כאשר הנושא יהיה היסטוריה. והוא יהיה כזה רק כאשר ימצא לפליטים והמגורשים פתרון מוסרי וצודק, בהסדר בין העם היהודי כולו, לעם הפלסטיני כולו.

רק כשנוכל להיות בטוחים שהנעדרים, או צאצאיהם, לא יחזרו לבתים אלה. ספציפית או בכלל. לא יותר משהיהודים יחזרו אל בתיהם באירופה. רק כאשר תיפתר סוגיית זכות השיבה סופית. והפתרון יהיה לא על ידי כיפוף זרועות לרשות הפלסטינית ולתושביה הנמצאים תחת כיבוש, רק אז יהיה זה פתרון בר קיימא

ואם לנצל את ההשוואה לאירופה. הסיבה שרוב הניצולים היהודים לא חזרו לבתיהם בגרמניה, צרפת או הולנד, היא שהיהודים הפנימו שאירופה לא רוצה אותם בקרבה. שהם כן העדיפו לחיות במדינה משלהם, מדינה בה הם קובעים את החוקים ובה הם הרוב.  ואיזה סיבה יש לנו לחשוב שלא כך יהיה עם הפלסטינים? שאם תהיה להם מדינה משלהם, מדינה של ממש, שהם לא יעדיפו לחיות בה ולא לחזור לבתיהם ולהיות מיעוט במדינה בה ההמנון לא המנונם, הדגל לא דגלם, וחוקי ההגירה תפורים על פי מידת דת הרוב.

אין לי מושג האם באמת יכול להימצא פתרון כזה, איך ועל ידי מי. אבל עד אז, המחשבה על Stolpersteine במקומותינו, על "אבני נגף" ברחובותינו, הנושאים את שמות המשפחות הפלסטיניות שגרו כאן לפנינו, היא מטרידה ועוכרת מנוחה. היא עוכרת את מנוחתי עד כדי כך, שחשבתי שאעכיר גם את מנוחתם של קוראי הרשומה הזו. מצטער….

והפלסטינים, מה הם יכולים לעשות בעניין? לא הרבה בעולם האמתי. אבל בעולם הווירטואלי, כפי שהם עושים כשהם מעלים את מיקומי הכפרים הפלסטינים המושכחים והמחוקים ל google earth, כך הם יכולים גם להתקין Stolpersteine שכאלה בעולם הווירטואלי, ואפילו בלי הסכמת הצד הישראלי. הם יכולים לציין את שמות המשפחות באבני נגף וירטואליות, בשכבת מידע מעל הכתובות שבהן גרו, ב goole maps ו/או ב google earth. יתרונן של אבני נגף וירטואליות אלה הוא שאין צורך להיות פיזית במקום עצמו כדי לקרוא אותן, הן אינן דוהות ואינן מתבלות, ועלותן פחותה בהרבה.

כדי לספק את סוג האסוציאציה המרחבית שמספק שלט פיזי, נדרשת רק אפליקציית  augmented reality  בטלפון (החכם, ברור שחכם). זו תאחד את מידע המיקום מה GPS המובנה בטלפון עם התמונה מהמצלמה שבטלפון, אולי עם רכיב נוסף של זיהוי תמונה מתוך Google street view  וכך "תרכיב" (superimpose) את השלט הוירטואלי על תמונת המקום עצמו כאשר המשתמש נמצא במקום, כך שהשלט יראה "ממוקם פיזית" במקום אותו הוא מציין.