agon

הוא לא ליברל, בצלאל סמוטריץ, ואני לא אומר את זה לגנותו. הוא לא ליברל באופן שבו מגדירה את המושג שנטל מוף, במאמר מכתב העת המקוון של בצלאל בשם "אקטיביזם אמנותי ומרחבים אגוניסטיים" שקראנו בקבוצת הקריאה שלנו על תיאוריות של אמנות.

השאלה שהמאמר שואל היא: "האם עדיין יכולות הפרקטיקות האמנותיות למלא תפקיד ביקורתי בחברה שבה היטשטשו ההבדלים בין האמנות לפרסום, ושבה הפכו אמנים ואנשי תרבות לחלק חיוני של הייצור הקפיטליסטי?" אבל בדרך אל תשובה אפשרית לשאלה הזו, עוברת המחברת, הבאה מתחום מדע המדינה ולא האמנות דרך שורת הגדרות שאיתן קשה לי להתווכח. אהבתי את האופן שבו היא מגדירה את הדברים וחשבתי ששווה לחלוק אותם כאן, ולהביא את סיפור סמוטריץ כדוגמה. המאמר עצמו נמצא כאן. אז הנה כמה ציטוטים:

"השאלות הפוליטיות אינן סוגיות טכניות גרידא, שאת פתרונן יש להשאיר למומחים. שאלות פוליטיות לחלוטין כרוכות תמיד בהחלטות התובעות מאיתנו לבחור בין אלטרנטיבות המתנגשות זו בזו."

"חוסר יכולת זה לחשוב חשיבה פוליטית נובע במידה רבה מן ההגמוניה הבלתי מעורערת של הליברליזם. "ליברליזם"…המגמה השלטת בחשיבה הליברלית מתאפיינת בגישה רציונליסטית ואינדיבידואליסטית, שאינה מסוגלת להבין נכוחה את טבעו הפלורליסטי של העולם החברתי, על הקונפליקטים הכרוכים בפלורליזם; קונפליקטים שלא יכול להיות להם שום פתרון רציונלי…"

"התפיסה הליברלית הטיפוסית את הפלורליזם גורסת כי אנו חיים בעולם שבו אכן קיימים השקפות וערכים רבים, אשר בגין מגבלות אמפיריות לא נוכל לעולם לאמץ את כולם, אולם כשהם מקובצים יחד הם מצטרפים למכלול הרמוני."

"אחד מעקרונותיו של ליברליזם מסוג זה הוא האמונה הרציונליסטית בקיום קונצנזוס גורף המושתת על ההיגיון. אין פלא שהפוליטי הוא נקודת העיוורון שלו. הליברליזם חייב לשלול את האנטגוניזם, מכיוון שבהעלותו אל פני השטח את רגע ההכרעה הבלתי נמנע – במובן העמוק של הצורך להכריע בתחום בלתי ניתן להכרעה – חושף האנטגוניזם את מגבלותיו של כל קונצנזוס רציונלי."

ואז מתראיין ברדיו בצלאל סמוטריץ, להסביר למה הוא התכוון כשאמר שהערבים צריכים או לקבל את מעמדם כאזרחים מדרגה שניה או להסתלק או לההרג, והוא כביכול טוען מה שטוענת אותה הוגה פוסט-מרקסיסטית. שזו אשליה שאפשר לרצות את כל הצדדים במידה שווה. לגרסתו – האשליה שיכולות להיות שתי מדינות בין הים לירדן. הוא לא קונה את הבטחות השווא של הליברליזם ומאמץ את הגישה האנטגוניסטית, אגוניסטית קוראת לה המחברת שאני מצטט מעלה, הגורסת שהן הפוליטי והן החברתי (שגם הוא פוליטי) הם מאבק שאינו ניתן לגישור. שתמיד יהיה מישהו שיהיה מודר.

אז כן, הפתרון ברור מאליו, לסמוטריץ. הערבים הם שצריכים להיות מודרים. למה? כי אנחנו היהודים ולנו יש את הכוח, ואלוהים אתנו.

יתכן שאכן אין פתרון מדיני וחברתי שיוכל להתקבל לאורך זמן על דעת כול הצדדים. אבל הכשל של סמוטריץ והבית היהודי הוא כפול:

ראשית, הם רואים את הציבור היהודי-ישראלי כמקשה אחת, החושבת כמוהם – שכל היהודים רואים צורך בהכרעה שתוצאתה מדינה יהודית אך לא דמוקרטית, שבה או שיהיו שני סוגי אזרחים, או שתושלם מלאכת הטיהור האתני, ו"האנשים ללא ארץ" תהיה להם סוף סוף ה"ארץ ללא אנשים" המובטחת.

יש הרבה סכסוכים בין הים לירדן, אבל הסכסוכים אינם רק על פי קו ההפרדה יהודים-ערבים. יש לי הרבה פחות ריב עם רוב הערבים הגרים בשכנותי מאשר עם אנשים כמו סמוריץ. סמוטריץ מאיים עלי יותר והוא יותר אגוניסטי לי באשר למדינה שהייתי רוצה לחיות בה.

אם צריך הכרעה, הייתי אני מעדיף הכרעה למדינה חילונית לחלוטין, בחוקה, כמו צרפת. שבה כתוב על כל קיר שני: "צדק, שוויון, אחווה". מה שברור לי הוא שאני לא יושב עם סמוטריץ בצד המדומיין שלו של היהודים.

שנית, הדרך ליישב דרישות סותרות של לאומים שונים, היא להפריד אותם למדינות לאום נפרדות. זו הרי הסיבה מלכתחילה שלא כל העולם הוא ישות מדינית אחת. הפרדה בין מדינות, או בתוך ישויות פדרטיביות כמו ארה"ב, גרמניה והודו, מאפשרת ליישב חילוקי דעות על ידי הפרדה גיאוגרפית, כך שאינטרסים שונים של קבוצות שונות לא צריכים להיות מיושבים בכפיפה אחת. ההדרה היא גיאוגרפית, ונכון שיש בה מידה רבה של עוול, כפי שמדגימה סוגיית הפליטים הנוכחית, אנשים שאין להם אזרחות ולכן אין להם שום זכויות. אבל לפחות זו גישה מוכרת ומקובלת לישוב פערים שאינם ניתנים לגישור.

מודעות פרסומת

הבריחה מאסיה

בסמינר למחשבה קונטיננטלית השבוע, למדתי הרבה דברים מעניינים על התקופה בה יפן החליטה "להפתח" אל המערב ולסיים את שלטון הסמוראים בן שבע מאות השנים. זאת אחרי שספינות התותחים האמריקאיות של  Commodore Matthew C. Perry שביקרו בנמלם, עם דרישה לאפשר למלחים אמריקאים לעגון בנמלי יפן בלי להשחט בחרבות הסמוראים, הבהירו להם שאפילו חרב הקטאנה האגדית ביותר לא מהווה משקל נגד לתותחים.

גם האופן בו הבריטים הכניעו את סין במלחמת האופיום, הבהיר ליפנים שכדאי להם לאמץ לפחות את הטכנולוגיה המערבית, תוך כדי נסיון לשמור על זהות לאומית יפנית עצמאית. אלא שגם המושג הזה, "זהות לאומית", גם הוא מושג שחדר לצורת החשיבה היפנית יחד עם אימוץ ה"מודרנה" המערבית. לפני תקופה הזו, שבה הורד השוגון מהשלטון והוחזר הקיסר (Meiji Restoration) כדמות המאחדת את כל היפנים, אנשים לא הזדהו כ"יפנים" אלא יותר על פי הכפר או השבט. הסינים הם אלו שהשתמשו במונח "יפנים" כדי לתאר את אלו, שראו נחותים מהם, שם באיים.

מה שעוד חדר לצורת המחשבה היפנית, יחד עם ה"קידמה" המערבית היה תודעה של גזע. היפנים הפכו גזענים בעקבות ההשפעה המערבית, מסתבר. המערביים ראו את עצמם בראש פירמידת הגזעים, עובדה, הם היו כל כך מוצלחים ופתחו כלי נשק יותר מתקדמים. היפנים בתורם, ניסו להתמקם כמה שיותר גבוה בהיררכית הגזעים, והדרך לעשות זאת הייתה לפתח תחושה של עליונות מעל כל העמים האחרים של אסיה. במובן מנטלי, האיים היפנים הרימו עוגן והחלו להפליג מזרחה באוקינוס השקט. מנטלית, הם ראו עצמם יותר קרובים לחופי ארה"ב מאשר לסין. כמו שישראל רואה עצמה לא חלק מאסיה, אלא מאירופה, כך גם יפן. התנתקה מאסיה.

גם תודעת הגוף היפני השתנתה, למדתי. ביפן שלפני, הגוף העירום לא היה מקושר למין. נשים בכפרים עבדו כשפלג גופן העליון עירום. גברים ונשים התרחצו יחד בעירום. עם הטכנולוגיה, הגיעה אליהם גם הבושה בגופם העירום. והם גם התחילו להתבייש בנומך קומתם. הקיסר נאלץ לכפות על עצמו לאכול בשר, בפרהסיה, כי המחשבה הייתה שתזונתם הצמחית ברובה, היא אחראית לכך שהגבר היפני דאז, קומתו הייתה 153 ס"מ בממוצע. הם פשוט הרגישו שעליונות האדם הלבן מושתתת חלקית לפחות על קומתו הגבוהה יותר. זה לא כל כך עזר להם, ורק בשנות השישים של המאה העשרים החלו היפנים לגבוה, והוסיפו לגבהם הממוצע 13 ס"מ. כנראה פשוט עקב תזונה יותר עשירה ומגוונת, לא בהכרח רק בשר.

מה שהיפנים עוד "רכשו" מהמערב הוא את האפשרות והצורך להיות קולוניאליסטים. היפנים רכשו את היכולת לבנות ספינות ברזל עם מנועי קיטור תוך זמן קצר, וארבעים שנה בלבד מהיום שהם החליטו לאמץ את מה שיש למערב להציע, החלו כבר לייצא ספינות כאלה. וכיוון שכך, ראו עצמם זכאים להיות שותפים ב"משא האדם הלבן", קרי: ה"חובה" לכבוש עמים אחרים, "נחשלים" יותר ולהביא גם אליהם את כל הטוב הזה. הם יצאו למסע כיבושים רחב ידיים וכבשו את רוב סין, קוריאה והודו סין, ועד לסינגפור הגיעו.

אלא שמתי שהוא ב 1941, ברוב היבריס, הם החליטו לתקוף את ארצות הברית וזה היה סוף האימפריה שלהם. הייתה להם עליונות צבאית מוחצת בנושאות מטוסים שאפשרה להם לתקוף בהוואי, בפרל הרבור. לא ברור מה הם תכננו הלאה. לכבוש את ארצות הברית עצמה?

הסיפור היפני משיק בהרבה נקודות לסיפור הציוני. שניהם מבוססים על עירוב אתוסים של קידמה ולאומנות. הגזענות היפנית כלפי עמי מזרח אסיה, כריאקציה לגזענות של האירופאים כלפיהם מקבילה לחלוטין לגזענות הישראלית כלפי עמי מערב אסיה, כריאקציה לגזענות של האירופאים כלפי היהודים. הדחף הקולוניאלי של היפנים המבוסס על תחושת העליונות של הגזע היפני, מקביל לדחף הקולוניאלי של היהודים הישראלים (יש גם לא-יהודים ישראלים, והם לא חולקים את הדחף הזה) המבוסס על תחושת העליונות של הגזע היהודי. גזע, לא לאום – חוק השבות הוא חוק מבוסס גזע.

תחושתם של היפנים, שהם אי (הם באמת אי) שלא באמת שייך לאסיה מקבילה לגמרי לתחושת ה"וילה בג'ונגל" של הישראלים, הרואים את מדינתם כאי בתוך ים של ברברים אסיאתים, שהיו שמחים גם הם להרים עוגן, ולשוט מערבה, אל אירופה, כמו שיפנים רבים מחפשים את מדינתם במפה קרוב לחופי ארה"ב. עד היום. לא לשכוח גם שאומת הסטארט-אפ הישראלית, לפחות בדימוי שלה, הוא חיקוי חיוור לאופן בו יפן הפכה מובילה טכנולוגית בכל כך הרבה תחומים, בזמן כל כך קצר, במיקום גיאוגרפי אפילו יותר מנותק ממרכזי הקידמה הטכנולוגיים.

תאום ציפיות

אחד המומחים מטעם עצמם, שנקרא לרדיו לפרשן את דו"ח המבקר על "צוק איתן", מישהו שלשם שינוי נשמע גם חף מאינטרס וגם מבין בחומר, הסביר שעניין המנהרות הוא בסך הכל עניין של תיאום ציפיות. וגם עניין הטילים.

לטענתו עם השנים, מדינת ישראל החלה לטפח באזרחיה רף ציפיות יותר ויותר גבוה באשר לאטימות גבולה לאיומים מבחוץ. זה החל עם כיפת ברזל שלמרות שהיא לא באמת עושה את זה, היא משווקת כ 100% הגנה מפני טילים קצרי טווח. נתניהו לוקח לעצמו קרדיט על שהורה להצטייד בכמות גדולה של טילי ירוט, אלא שאלו רק איפשרו למשוך את מבצע צוק איתן מעל חמישים יום. כמות גדולה של טילי ירוט לא משמעותית כשחיזבללה יכול לשגר בבת אחת פי עשר טילים מזה שהחמאס מסוגל. ואת הטילים האלה הוא יכול לשגר גם אל עירי הנאווה, חיפה.

מושקעים גם מיליארדים במערכת הגנה רב שכבתית מפני טילים לטווחים שונים, שוב במטרה לייצר אצל האזרחים תודעה שהם יושבים תחת כיפה אטומה לאיומים. כזו שלא משנה מה קורה מחוצה לה, אף אזרח לא יפגע. ההבדל שזחל פנימה עם השנים: לא מעט אזרחים, אף אזרח. מאה אחוזי הגנה.

לכן לא תשמעו על זה שאין פתרון טכנולוגי לפצצות מרגמה שכל תושבי עוטף עזה חשופים להן. אין אפילו אפשרות להתראה. ולכן הוקרבו כשבעים חיילי צה"ל וכאלפיים מתושבי עזה בכתישה מהאוויר וכניסה קרקעית ל"חיסול איום המנהרות".

למה הייתה ממשלת ישראל מוכנה להקריב כל כך הרבה חיי אדם בכדי לסתום את המנהרות אף ששום איום בקנה מידה גדול לא היה יכול לצמוח מהן? מנהרות שיכולות להחפר מחדש בלי שנוכל למנוע את זה, ואכן נחפרות ברגעים אלה? בגלל ההבטחה הזו, לגבול אטום הרמטית ששום איום לא יכול לחדור.

גם גדר ההפרדה, חוץ מהשימוש בתוואי שלה בכדי להפריד בין פלסטינים לאדמתם, גם היא משמשת לביצור התחושה הזו, של קרום לא חדיר שעוטף את המדינה. וגם הגדר בגבול עם מצריים שנבנתה גם היא בהשקעה גדולה. הן מבקשי המקלט האפריקאים (ה"סרטן בגב האומה") והן מבקשי העבודה הפלסטינית (השבח"ים) שנותקו מאפשרות התעסוקה במשק הישראלי המשווע לידיים העובדות שלהם נתפסים כאיום על החברה הישראלית, איום יותר דמוגרפי מבטחוני אמנם, אבל איום שצריך להבטיח מאה אחוזי הגנה בפניו. ישראל לא מוכנה לקלוט אפילו לא 100 פליטים אפריקאים. הגבול לא חדיר.

זו פוביה לא חדשה. מיד אחרי תום מלחמת העצמאות נורו ונעצרו על בסיס יומי מאות "מסתננים", איכרים פלסטינים שניסו לחזור כמה קילומטרים ספורים אל עדריהם ושדותיהם, מהם ברחו רק ימים ספורים קודם. אבל אז, איש לא ניסה להבטיח אטימות מוחלטת, רק אטימות הסתברותית.

ממה נובע הצורך הזה, להבטיח גבול יותר ויותר בלתי חדיר? פשוט: אם הגבול אטום הרמטית לאיומים, אין צורך לנטרל את האיומים באמצעים מדיניים. אפשר להגביר ולהגביר את האש תחת סיר הלחץ הקרוי רצועת עזה בלי לחשוש מהתוצאות. אפשר להמשיך ולהחזיק את הפלסטינים במובלעות קטנות, עניות ומדוכאות בלי שזה יתפוצץ לישראלים בפנים. טכנולוגיה אמורה לבטל את הצורך בפשרה מדינית.

ירושלים המאוחדת לנצח נצחים היא פגם מסויים בתכנית הזו, כי איטום הממשק בין היהודים והערבים בה יביס את התדמית המאוחדת של העיר. אבל כבר היום יש לא מעט שכונות פלסטיניות שסופחו אל תוך השטח המוניציפלי של ירושלים אך הוצאו אל מחוץ לגדר.

פלסטינים קדושים

ז'יזק, ב"מדבר של הממשי" הזכיר לי את המושג Homo Sacer, "אדם קדוש", מושג רומאי, ש Giorgio Agamben החזיר לחיים בספרו Homo Sacer: Sovereign Power and Bare Life. בקריאה הזו, בתקופה בה מקרי ההרג הלא מוצדקים של פלסטינים קורים בתדירות גוברת והולכת, לא יכולתי שלא לחשוב שהפלסטינים תחת הכיבוש הישראלי הם דוגמה מצוינת של מושג ה Homo Sacer, ושהמתנחלים הם הם דוגמה מצוינת למה ש Agamben קורא sovereign. אסביר.

אצל הרומאים Homo Sacer הוא מישהו שעבר עבירה שבעטיה הוא מוצא מחוץ לחוק. החוק הרומי לא חל עליו, ואחת ההשלכות של זה היא שאם מישהו יהרוג אותו, הוא לא ייענש. אבל מצד שני, חלק ה"קדוש" בתואר אומר שאי אפשר להקריב אותו לקרבן. לא ברור כמה אנשים נענשו בעונש זה, ומה היה גורלם, אבל מה שמעניין בסוג הענישה הזה הוא שהאדם מוצא אל מחוץ לחוק, בתוקף החוק ולכן אפשר לטעון שה Homo Sacer נמצא בו זמנית מחוץ ובתוך החוק.

תמונת הראי של ה Homo Sacer היא ה sovereign, "ריבון" נראה לי תרגום יותר טוב מ"שליט". גם הריבון נמצא בו זמנית בתוך ומחוץ לחוק, כי מצד אחד החוק חל עליו (ולראיה, אולמרט וקצב בכלא) אך מצד שני הוא יכול לשנות את החוק, ויכול גם להשעות את החוק, למשל בהכרזת מצב חרום כלשהו.

בכדי להבין לעומק באיזה אופן הפלסטינים בשטחים הכבושים הם  Homo Sacer, כדאי מאד לראות את "שלטון החוק", סרטו של רענן אלכסנדרוביץ על האופן שבו "פועלת" מערכת החקיקה הישראלית בשטח הכבוש, או לחלופין, לקרוא מה שכתבתי בעקבות צפייה בסרט או בעקבות דו"ח אדמונד לוי. אבל בשורה התחתונה, נכון שהפלסטינים בשטחים אכן לא מתאימים להיות מוקרבים פיזית  כשה לעולה (ועדיין לא הוקם מחדש בית המקדש) אבל מצד שני, הם כן מחוץ לחוק הישראלי (כפופים לתערובת יצירתית של חוקים שהממשל הצבאי מתקין בהסתמך על חוקים עותומנים, מנדטוריים וירדניים – הכל לפי איך שיוצא יותר נוח לזיין את הפלסטינים ולחמוס את כל מה שיש להם.) ואפשר להרוג בהם חופשי ולא להיענש. לא מאמינים? קראו את עדות האלוף עוזי דיין במשפט אליאור עזריה.1-maxresdefault

שווה לדבר על כמה מושגים נוספים של אגמבן שעשויים להסביר כיצד הגענו עד הלום. אחד מהם הוא מה שאגמבן מכנה bare life, נקרא לזה לשם נוחות "החיים עצמם". על פי אריסטו, ביוון העתיקה היו שתי צורות חיים: החיים הרגילים (normal life, ביוונית zoe) והחיים הטובים (good life. ביוונית bios). החיים הנורמליים היו במסגרת משק הבית, האויקוס, ובהם החוק לא היה מעורב. החיים הטובים, היו החיים  שחיו האזרחים (גברים וחופשיים), אלו שהיו מעורבים בחיים הפוליטיים, בענייני הפוליס היווני. המדינה היוונית פחות או יותר לא הייתה מעורבת כלל בחיים ה"נורמליים".

עם הזמן, גורס אגמבן, המדינה הפכה יותר ויותר מעורבת בחיי הפרט, עד לרמה (ופה הוא ממשיך את קו המחשבה של מישל פוקו ב"תולדות המיניות") שבה המדינה מעורבת בעיצוב הגוף האנושי, וספציפית במקרה הקיצון של הפיכת הגוף האנושי לגוויה. החיים הרגילים הפכו פוליטיים באמצעות הכניעה שלהם לכוח הבלתי מסויג של הריבון, הכוח להרוג. לסוג החיים הזה, שבהם המדינה קובעת לגבי גופך ועצם קיומך, הוא קורא bare life, "החיים עצמם" או אולי "החיים במערומיהם" – הצורה שהפכה פוליטית של "חיים נורמליים", חיים החשופים למוות – מאלימות הריבון.

אגמבן יאמר שכולנו חיים את סוג החיים האלה, "החיים עצמם", יתכן, אבל אני גורס שזה מומחש כיום בעיקר באלימות של הריבון הישראלי כלפי הפלסטינים, ה homo sacer שלו, אלו שתחת ריבונותו אך מחוץ לחוק שלו, האלימות שמביאה להרג לא מידתי של מעל 1500 איש במבצעי הכנעה דו-שנתיים כמו "צוק איתן", או הרג על בסיס שבועי אם לא יומי של פלסטינים בגדה וברצועה. הפלסטינים הם מבחינה זאת הציפור הקנרית במכרה שלנו, הדגמה מוחשית למושגים שמנחיל לנו אגמבן.

פה, במהלך חשיבה רדיקלי למדי, הוא טוען שמחנות הריכוז לא היו טעות מקרית, אלא הן תוצר מתבקש של המדינה המודרנית, דמוקרטיה שהפכה יותר ויותר טוטליטרית במהותה, ככל שהחוק מעורב יותר בכל תחום ותחום. (פה אני כנראה מפשט פישוט יתר, ואני מודה שקראתי בשלב זה רק סיכומים ולא את הספר עצמו, אותו יש לי ובכוונתי לקרוא). אבל אפשר להסתכל על רצועת עזה כולה כסוג של מחנה ריכוז המנוהל בשלט רחוק או על גואנטנמו, או מעצר מנהלי – כל אלו מקומות שבם הריבון הכריז על state of exception, והפך את האנשים שתחת אותו מצב, ל:חיים עצמם", מחוץ לחוק וחשופים למוות, בדיוק כמו בעלי החיים, ה ZOE המקורי. אנחנו אלופי העולם בכיבוש אמר השבוע אלוף במילואים גדי שמני, והוא בטח יודע.

שני סוגי קולוניאליזם

משהו שלקחתי אתי מההרצאה של אילן פפה בבית הקפה וההוצאה לאור בערבית Dar Raya אשר ברחוב מסדה. המושג קולוניאליזם התיישבותי וההבדל בינו לבין קולוניאליזם של מעצמות. הבנת ההבדל חשובה להבנת מצבנו פה, לעבר ולעתיד של המפעל הציוני.

בניגוד לקולוניאליזם של מעצמות, שסיפחו שטחים, בדרך כלל לא רציפים אתן גאוגרפית, מתוך כוונה לנצל כלכלית את השטח ותושביו, וכאשר הנסיבות משתנות פשוט עוזבות, ומחזירות את הפקידות הקולוניאלית הביתה, כמו למשל בריטניה בהודו, קולוניאליזם התיישבותי הוא מקרה שבו אנשים שלא נשלחו על ידי מעצמה כל שהיא להתיישב בשטח, אלא שהם באו או מסיבות כלכליות (נאמר רעב..) או מחמת רדיפות בארצות מוצאם. הם לא באו במטרה לנצל את האוכלוסיה הילידית אלא להחליף אותה. ברוב המקרים האוכלוסיה הילידית הדלילה יחסית שולטת באותו השטח שבו חושקים המתיישבים. וכשהנסיבות משתנות, אין למתיישבים מדינת אם לחזור אליה.

הציונות אומר אילן פפה, היא קולוניאליזם התיישבותי – לקרוא לה כך הוא לא מילת גנאי. אלא שמדינת ישראל חושבת אחרת, וניסתה למנוע, לא בהצלחה, את קיום הכנס שלו על הנושא, באנגליה.  ארה"ב, אוסטרליה וקנדה הן כולן תוצרים של קולוניאליזם התיישבותי על פי ההגדרה הזו.

עוד הוא אומר, שההתייחסות של הפלסטינים עד שנות השישים והשבעים אפילו, (כפי שזה משתקף באמנה הפלסטינית,) לציונות כאל קולוניאליזם מהסוג הראשון היא משגה מושגי שלא אפשר להם לנהל משא ומתן מדיני עם מדינת ישראל. היהודים לא "נשלחו" לפה, והם לא באמת יכולים לחזור לארצות מוצאם. לא ללוב וגם לא לפולין, לא לעירק וגם לא לסלובקיה. כמה עשרות אלפים, אולי מאות אלפים, אלו היותר פריבילגיים שבינינו, יכולים לטפטף פה ושם חזרה לחו"ל, על פני שנים רבות, ולאו דווקא לארצות מוצאם, אבל זהו בערך. יש כשבעה מליון יהודים שתקועים פה, והפלסטינים משלים את עצמם, לרעתם, אם הם חושבים שזה הפיך.

המכנה המשותף של קולוניאליזם התיישבותי, לפחות היסטורית, היא הניסיון להעלים את האוכלוסיה הילידית, כדרך לפנות את השטח למתיישבים החדשים. במאה התשע עשרה ארה"ב יכלה להרשות לעצמה להשמיד כמעט את כל האוכלוסיה האינדיאנית במערב ארה"ב ולכבוש חלקים ממקסיקו במאמציה לספח את כל השטח בין שני החופים. אוסטרליה יכלה לחסל פיזית כמעט את כל האוכלוסיה הילידית ולחמוס את ילדיהם. אבל זה כבר לא קביל כיום.

גם הפתרון של טיהור אתני על ידי גירוש, שמדינת ישראל, בזכות המצפון הרע של מדינות העולם אחרי השואה, הצליחה לממש לגבי חצי מהאוכלוסיה הילידית ב 1948, גם הוא כבר לא קביל. בהכנותיהם לכיבוש הגדה, שהחלו לטענת אילן פפה ב 1963, כאשר מנגנון הממשל הצבאי שבוטל בתוך הקו הירוק החל להכין עצמו לנהל את תושבי הגדה שארבע שנים יותר מאוחר "ימצאו" את עצמם תחת שלטון ישראל, הנחו יגאל אלון ומשה דיין את אנשי המנהל שלא לשקול פתרונות של גירוש, רק דחייה של הקניית זכויות אזרח, "אולי אפילו חמישים שנה".

אז מה נשאר לנו? נשאר הפתרון שנוסה בדרום אפריקה, של "בנטו-סטנים" או אולי צריך לקרוא להם "בנט-סטנים" – מובלעות צפופות שבהם ירוכזו "הילידים" ומהם יצאו הכנועים והממושמעים שבהם לחטוב עצים ולשאוב מים בשטחים שהיו שלהם קודם לכן. "רצף טריטוריאלי הוא רעיון מיושן" אומר פרופסור אומן, מהמרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית. נראה לי שהוא במקום הנכון – יש לו עוד הרבה מה ללמוד לפני שהוא יזהה רציונליות מהי.

בדרום אפריקה זה לא עבד, וזה לא הולך לעבוד גם פה. זה פשוט לא רציונלי וסותר כל מראית עין של צדק חלוקתי במשאבים. פתרון כזה לא יכול להיות קביל לא עד דעת "הילידים" ולא על דעת "העולם". תשובת הימין? "העולם" אנטישמי ושלפלסטינים אין ברירה – אנחנו פשוט יותר חזקים.

הטיהור מרוב השטח לא פתרון מעשי לקולוניאליזם ההתיישבותי הציוני. אז מה כן פתרון? לעצור. לדעת להסתפק במה שמדינת ישראל כבר הצליחה להשיג, שהוא החלק הארי של השטח שבמקור יועד לשתי מדינות שוות צפיפות. לנסות להשתלט על כל שאר השטח, ה 22% הנותרים, צפוי להכשיל את המפעל הזה כולו.

אין למדינת ישראל באמת בעיית שטח, גם בתוך הקו הירוק. האוכלוסיה, כמו ברוב העולם, מתרכזת יותר ויותר בערים, וערים עם תשתיות נאותות יכולות, וצריכות אפילו, להיות צפופות.  אין גם בעיה לספק את צרכי המזון של התושבים בתוך השטח הקיים, עם חקלאות שהופכת יותר ויותר אינטנסיבית, ועם יבוא מזון. כלכלת המדינות המפותחות באמת כבר מזמן לא מתבססת על חקלאות, אין בזה רווח.

ואם לא? אם ננסה לחמוד את הכל, אולי תהיה פה מדינה על כל השטח, שתשרוד כמה עשרות שנים תוך המשך כיבוש שילך ויהפוך יותר ויותר לא הומני ואוכלוסיה שתהפוך יותר ויותר גזענית. כי הדרך היחידה של אנשים להתמודד עם הדיסוננס הקוגניטיבי של שתי אוכלוסיות שלאחת יש זכויות ולשנייה לא, היא להתחיל לחשוב שחסרי הזכויות הם "לא באמת כמונו", לעשות להם דה-הומניזציה. יהיו פה יותר ויותר אליאור עזריה.

אבל זו כבר לא תהיה המדינה שהורינו תכננו להקים פה. לא מדינה שבה אני אהיה מוכן לחיות. זו תהיה מדינה גרועה מדרום אפריקה של ימי האפרטהייד. והיא לא תשרוד.

תנו לחמאס לנצח

לפני שלוש שנים ושבועיים ישבתי במכונית פרטית שהסיעה אותי משדה התעופה של קהיר אל מלון שלא היכרתי. נהג המכונית, בעצם מונית "חאפרית", הבטיח לי שהמלון (של "בן דודו") נמצא במקום שקט, בשכונת מגורים של קהיר, בניגוד לפנסיון שאליו נהגתי ללכת שהיה קרוב מדי לכיכר תחריר. חצי שנה אחרי מהפכת ה 25 בינואר, עדיין להטו שם הרוחות, אז העדפתי לשמור מרחק, וגם הבטחתי כך לזוגתי שתחייה. (מה חיפשתי שם? כאן, כאן וגם כאן)

ידעתי מביקורים קודמים שמצריים מלאה באנדרטאות ואזכורים ל"ניצחונה ההיסטורי והמפואר" במלחמת השישה באוקטובר, זו שאצלנו נקראת מלחמת יום כיפור. הגשר החשוב ביותר מעל הנילוס בקהיר (בתמונת הכותרת של הרשומה), זה שמאחורי המוזיאון המצרי וליד כיכר תחריר נקרא "גשר השישה באוקטובר", העיר החדשה שנבנתה ליד קהיר, שכונת יוקרה למתעשרי משטר מובארק, נקראת גם היא עיר השישה באוקטובר. וגם "הישגים" צבאיים צנועים יותר, כמו טיבוע המשחתת אילת בזמנו, זכו ללא מעט אנדרטאות, כולל אחת מאד גדולה באלכסנדריה.

בעבר לא שמעתי ממצרים שאתם באתי במגע התבטאויות מילוליות בנושא. אלא שחל במצריים שינוי משמעותי בהלך הרוחות אחרי המהפיכה, והפעם שמעתי מנהג המכונית והבחור שהצטרף לנסיעה וישב לידו, שיר הלל בוטה להישגי צבא מצרים במלחמת יום הכיפורים. המצרים הם עם מנומס מאד בדרך כלל, אבל שני החברה האלה, שידעו שאני מישראל (כי אמרתי להם) היו  הרבה פחות עצורים מהרגיל, ותארו לי בפרוטרוט איך צבא מצרים רמס את צה"ל, ואיך הוא הואיל ברוב טובו לעצור בפאתי תל-אביב, כדי שלא להשפיל אותנו לגמרי.

שאלתי אותם מאיפה הם יודעים את כל זה – הרי הם אפילו לא נולדו בזמן המלחמה. הם ענו ש"זה ידוע". כנראה מלמדים את זה בשיעורי ההיסטוריה בבית הספר אצלם. הייתי בן עשרים בזמן המלחמה ההיא, אך לא הייתי בצבא – הגיוס שלי נדחה בגלל שהועפתי בכיתה ט' מהפנימייה הצבאית. שאר בני המחזור, אלו שלא התמזל מזלם לעוף משם, גויסו קצת לפני המלחמה וכשליש מהם נהרג. אבל היכרתי לא רע את סיפור המלחמה, ליתר דיוק, היכרתי את סיפור המלחמה כפי שמספרים אותו אצלנו, כשֶבֶר שהוא גם הישג. ואכן, למרות תנאי הפתיחה הקטסטרופליים, בכל זאת סיימנו את המלחמה ההיא במרחק 101 קילומטרים מקהיר, וכל החלק של צבא מצרים שהצליח לחצות לסיני היה מכותר מכל עבר, והיינו ב"אפריקה", בארץ גושן. לא רע.

"PikiWiki Israel 4222 Israel Defense Forces" מאת דני גולדשמידט - Egged History Archive via the PikiWiki - Israel free image collection project. מתפרסם לפי רישיון Creative Commons Attribution 2.5 דרך ויקישיתוף

בקילומטר ה 101 מקהיר

אבל העדפתי לא לידע את שני אלו על דברים מעין אלה. לא מפחד, היה להם אינטרס כלכלי להביא אותי בשלום למלון ממנו הן יקבלו עמלה על הבאתי. אלא בגלל ש"ידעתי", כלומר היכרתי את הנרטיב כפי שהוא מסופר מהצד שלנו, שרק בגלל שסאדאת הצליח לשווק לעם המצרי את המלחמה הזו כהישג כה אדיר, כשיקום הכבוד המצרי, כהשפלת ישראל, רק בזכות דימוי זה של הצלחה ושל שיקום הכבוד הוא הצליח לחתום על הסכם שלום איתנו, הסכם ששורד לא רע כבר לא מעט שנים. בכל אופן, כבר אין לנו מצב מלחמה עם מצרים.

ולכן אני אומר: בואו ניתן לחמאס לנצח. ליתר דיוק – בואו נאפשר לו להיות מסוגל לשכנע בניצחונו את תושבי עזה. בואו ניתן להם להרגיש שהם יצאו גברים, שהכבוד שלהם שוקם.

אין פה אמירה גזענית. אני לא מנסה להגיד ש"לערבים חשוב כבוד". קודם כל כי גם לנו חשוב הכבוד, לא פחות מאשר להם. אני זוכר את שיחת האם השכולה  עם יעל דן ברדיו לפני הכניסה הקרקעית. בנה נהרג בכניסה הקרקעית הקודמת, והמסרון האחרון ממנו אליה אמר: "בעזרת השם נחזיר לעם ישראל את הכבוד". אז לא זה. אלא כי הכבוד חשוב יותר לחלש מאשר לחזק. 

החזק, יודע שהוא חזק, ויודע שסימן של חוזק זה היכולת למחול על כבודו. לחלש, יש רק את כבודו. תושבי עזה בכלל, וגם החמאס בפרט, חוץ מזה שהם סובלים, גם מושפלים. מושפלים כי הם רואים את העדיפות הצבאית המוחצת שלנו. כי הם יודעים שאנחנו מיירטים את הרקטות שלהם, שכל שיגוריהם הם לבטלה. אז מה נשאר להם? הם צריכים לשקם את תחושת הערך העצמי שלהם באיזהו אופן בכדי שיוכלו לרדת מהעץ עליו טיפסו (אמנם בעזרתנו…)

זה היה מן הסתם די משפיל לחמאס, שעסקת שליט הייתה ההישג הממשי היחיד שלו כנגדנו מאז שעלה לשלטון, וכך גם שיווק אותה לציבור שלו, שהפרנו את ההסכם אתם, בכך שעצרנו מחדש את כל אנשי החמאס משוחררי שליט, באמתלה שחוטפי שלושת הנערים "מזוהים" עם החמאס, ולמרות הכחשות החמאס (שבנסיבות רגילות היה שש לנכס לעצמו "הישג" שכזה). להשפלה הזו, ל"אבדן הפנים" הזה, יש תרומה לא קטנה להתחלת התבערה הנוכחית.

אז למה שלא נמצא דרך לסיים את המערכה הזו כך שלחמאס תהיה אפשרות לחזור לציבור שלו ולטפוח לעצמו על החזה, ואחרי כן, בשקט בשקט, לרדת מהעץ?  הם חוזרים ומצהירים שהם רוצים "רק"  להסיר את המצור (בשלב זה..אחרי כן הם רוצים להשמיד אותנו, אבל הם יודעים שזה לא הולך לקרות, שזה רק דיבורים). את המצור הזה לא היינו צריכים להטיל מלכתחילה. היינו יכולים להיות יותר מתוחכמים ופחות לנסות ולשלוט ברצועה מבחוץ. אבל לא משנה מה שהיינו צריכים לעשות, אלו מים תחת הגשר. מה שברור הוא שלא יהיה לנו מנוס מלהקל את המצור, ולאט לאט להוריד את רמת השליטה שלנו בחיי רצועת עזה. יצאנו משם, זוכרים?

איך לעשות את זה בדיוק? אני חושב שיש לא מעט "מומחים" לעניין שיכולים לחשב את מנת הכבוד המדויקת שתידרש. קטונתי. אבל זה יכול לכלול שחרור מחודש של משוחררי עסקת שליט והתחייבות לא לעצור אותם סתם שוב. זה יכול להיות דברים כגון אלו שאני שומע שמדברים עליהם עכשיו: שיקום תמורת פירוז, ברמות שונות. זה יכול להיות הבטחה מותנית בהקלות במצור, הבטחה לפתיחת נמל ים, שדה תעופה אולי. דברים שהחמאס יוכל בשלב ראשון למכור כהצלחות, ולא יעלו לנו כלום, כי זה מותנה כאמור, בקיום דברים שלחמאס, עם כל הפלגים השונים שם, קשה לקיים.

ואם לא יהיו הפרות, עוד יותר טוב. כי האויב שאנחנו לא רוצים הוא אויב שאין לו מה להפסיד. אז בואו ניתן לתושבי עזה דברים שעליהם הם לא ירצו לוותר. רובם חומריים, אבל לפני שמגיעים לשם, שיקום הכבוד.

האם יפגע כושר ההרתעה שלנו? לא. כי "כבוד" ו"כושר הרתעה" לא חד הם. צבא מצרים שיקם את כבודו בפני העם המצרי, אבל הוא יודע היטב מהם יחסי הכוחות ומה הם סיכויו לנצח אותנו במלחמה. גם החמאס מנוולים, אבל לא טיפשים. הם יודעים היטב מהם יכולות כיפת ברזל, הם יודעים שהמנהרות זמנן קצר וחפירות של שנה יכולות לשמש אולי לתקיפה חד פעמית. הם יודעים מה יחס ההרוגים ומה יחס הכאב. אבל הם לא יכולים לחיות עם ההשפלה בלי לעשות משהו.

הכבוד שלנו אינו שקול לכושר ההרתעה שלנו, אבל ההשפלה המתמדת שלהם מנטרלת את כושר ההרתעה שלנו. עובדה שמומחשת אחת לשנתיים בסיבוב של לוחמה. ולכן, "תנו לחמאס לנצח". בואו נבלע את הכבוד, ונחזיר את החיילים שלנו הביתה חיים. יהיה קשה, על כל "אנשי הכבוד" בממשלה, וכמו כל ה"הצעות של שמאלנים" גם הצעה זו מבוססת על מידה של אופטימיות שאין לי אפשרות להוכיח. אבל שווה לקרוא בהקשר זה את הסברו של דניאל כהנמן (כלכלן, זוכה פרס נובל) למה ניצים נוטים לנצח בוויכוחים עם יונים. אפשר ללמוד מזה עד כמה גם הנחות הצד המתנגד ה"ריאלי" כביכול, סובלות מהטיה מובנית.

כולנו יודעים מה קרה עד כה, וגם מה ימשיך לקרות אם לא נעשה משהו אחר. אז אולי ננסה את דרך הכבוד? "לתת לחמאס לנצח" לא יעלה לנו בכושר הרתעה. אפילו רצוי שתהיה אצלנו מחאה שכנגד, שזה לא "יעבור חלק". ככל שיהיו יותר הפגנות נגד, כך ייטב. כי אז יקל על החמאס לשווק את "הניצחון" לציבור שלו – גם תנועה דיקטטורית צריכה את גיבוי ההמונים.

אנחנו מספיק חזקים, הרגנו מספיק, נהרגו לנו מספיק. אז בואו נמחל על כבודנו, רק זו הפעם. בבקשה.

אובססיביים

שמעתי לאחרונה, מאחד האנשים שאתם עבדתי (עד לפני יותר משלוש שנים)  בחברת אינטל, ש"ארכיטקט" הפך שם להיות מילת גנאי.

גם קראתי הבוקר במדור הסטירי המצוין "באנה באנה" (מי היה מאמין שיש נשים עם חוש הומור כזה משובח?) של מוסף הארץ מהי ההגדרה החדשה ל"אובססיבי" (אחרי שגם ג'ון קרי וגם ציפי לבני כונו "אובססיביים"): אובססיבי הוא כל מי שמנסה לקדם תהליך שלום שאי אפשר לקרוא לו "סמולן מסריח".

מה עניין שמיטה להר סיני, תשאלו מן הסתם. אז יש ויש קשר.

היום, אני יכול להזדהות, אפילו להבין לעומק, איך ציפי לבני מרגישה כשהיא מנסה לדחוף את עגלת המשא ומתן בעלייה, ונתקלת במקרה הטוב באדישות, במקרה הפחות טוב, באופוזיציה לוחמת. אני רק צריך להיזכר בניסיונות שלי לקדם טכנולוגיה כזו או אחרת בתקופה בה הייתי ארכיטקט של מעבדים בחברת אינטל. בלי שום קשר לשאלה האם הטכנולוגיה בה מדובר נקלטה בסופו של דבר או לא. (ברוב המקרים, לא.)

כי "ארכיטקטים" תמיד היו "אותם נודניקים שהתעקשו להכניס כל מיני שיפורים ושכלולים", ו"לייצר עבודה" למהנדסים "האמיתיים": אלה שב Design, או אלה שב Validation. למהנדסים האמיתיים לא היה אף פעם ברור למה צריך לשנות משהו. מה רע בסטטוס קוו. אמנם היה צריך להוציא לשוק מוצר חדש כל שנה, אבל הרי יש טכנולוגית  יצור חדשה המופיעה כמו שעון כל שנתיים, ומאפשרת להקטין הספק ולהעלות את תדר הפעולה, וכך לתת יותר ביצועים במחשבים יותר ויותר קטנים (הכל נכון). אז למה צריך ארכיטקטים? זה ברמת הרגש.

ברמת ההכרה, היה ברור לכולם שכן, צריך לעשות משהו, לפחות משהו שאפשר לנפנף בו ולשכנע את הצרכנים שהם ממש חייבים שיהיה להם את זה. ששווה לשדרג בגללו.

היום, אפילו זה כבר זה לא קיים. שוק המחשבים האישיים הולך ומתכווץ, ושום שיפור שארכיטקט יכול להוסיף למעבד של המחשב האישי לא ישנה את זה. הנהלת אינטל הבינה את זה כבר מזמן, ולכן הפכה להיות יותר ויותר עוינת לכל שינוי שמישהו רוצה להציע, אלא אם כן השינוי עשוי להוריד את העלות ולא דורש הרבה מאמץ. שינויים המוסיפים עלות, או הספק, או דורשים מאמץ, לכאלה אין סיכוי, והאמת – די בצדק. בגלל זה אני כבר לא שם, ובגלל זה "ארכיטקט" הפך להיות מילה גסה.

הרגשתי לא מעט שנים קודם את מה שרוב הארכיטקטים, וגם ציפי לבני, מרגישים היום; שאין ביקוש לסחורה שלהם, שמנהליהם מקשיבים להם בעיניים מזוגגות כשהם באים לשווק את מרכולתם.שהם רק מחפשים פגמים בסחורה המוצעת, כדי שלא יצטרכו להתמודד עם הסיבה האמיתית שבגללה הם לא מעוניינים לקנות ממנה. כמי שבא מפוזיציה של "מחקר" (לא שהיה הרבה מחקר "אמיתי" מאחרי רוב הטכנולוגיות שהצעתי, יותר פיתוח), רוב הדברים שהצעתי לאינטל לכלול במוצריה הקדימו את זמנם בהרבה, ולא "בקטע טוב". היו לי רעיונות טובים, מעולים אפילו, אבל לא ידעתי איפה אני חי. הם היו נועזים הרבה יותר מדי, היה בהם סיכון גדול מכפי שמנהל שפוי היה אמור לקבל, וחלקם, אפילו היו רעיונות עוועים. אלגנטיים, סינתזה מוצלחת של הרבה דברים, אבל לא באמת נחוצים.

מתבקשת פה דוגמה או שתיים, אבל להסביר לקהל "הרחב" (חחחח….) אפילו אחת מהטכנולוגיות שניסיתי לשווא לקדם ידרוש סדר גודל של רשומה שלמה, ואני מודע לכמות הזמן ותשומת הלב שרשומה בבלוג (לפחות הזה שלי) יכולה באופן ריאלי לצפות לו. אבל אני מתכוון בהחלט לכתוב על אחדות מהן, בראייה מהמקום בו אני נמצא היום. עברו מספיק שנים לגבי רובן עד שסיפור המעשה לא יהיה בגדר הפרת אמונים או גילוי סוד מסחרי, ובהתחשב במספר הקוראים של הבלוג, לספר את זה פה יהיה רק קצת יותר חושפני מאשר לכתוב את זה על פתק, להצמיד אותו לאבן ולהטיל את האבן אל הים מעל תהום מריאנה (22 ק"מ עומק) שבאוקיינוס השקט. על רוב הדברים יש גם פטנטים, הרשומים על שמי ושייכים לאינטל, כך שכל מי שרוצה, יכול לברר במה דברים אמורים, בדיוק, בלי להתאמץ יותר מדי.

אני חושב שלכתוב על הדברים האלה, שלגביהם הייתי בזמנו יותר אובססיבי מקרי ולבני גם יחד,  יכול להיות מאלף מבחינתי. אולי גם מבחינת חלק מהקוראים. לא יהיה בזה סתם משום התרפקות על תהילת העבר, במיוחד כי תהילה רבה לא הייתה שם – הייתה שם אפילו לא מעט התבזות. דומה לא במעט למה שליבני וקרי חווים בימים אלה.

יש לא מעט מקבילות ביו התירוצים שבעטיים לבני לא קמה והולכת, והתירוצים שבגללם אני נשארתי: השכר מצוין, התנאים טובים, והיו לא מעט נסיעות בעולם שאני יכולתי אז ולבני עדיין יכולה לקמבן, היא בבתי מלון מפוארים בהרבה ממני, אבל לא משנה. לי היה מעניין בעבודה, ותמיד יכולתי לספר לעצמי שאני מקדם את "הטכנולוגיה" ושתמיד משהו מזה יגיע לאן שהוא, גם כשזה לא היה מציאותי. אני לא יודע אם לליבני "מעניין", אבל גם ליבני יכולה לשכנע את עצמה שהיא מקדמת את "התהליך", ושתושג איזו שהיא הסכמה שממנה אפשר יהיה להמשיך בעתיד הלאה, וגם זה לא ממש מציאותי.

זה לא מציאותי, כי כבר אין דרך חזרה. בניגוד לרעיונות שניסיתי למכור, שהקדימו את זמנם, מה שליבני מנסה לעשות, זמנו כבר עבר. יש מאיפה שנו נמצאים רק דרך קדימה, אל מדינה רב לאומית, מדינת כל אזרחיה, על כל השטח שבין הים לירדן. לא צריך יותר מכמה שעות של נסיעה בכבישי הגדה כדי להבין את זה. אני חושד שרוב מי שחושב שאפשר לפנות ולסגת, לא ראה את הדברים במו עיניו.

אז הנה לכם שתי מילות גנאי: "אובססיבי" ו"ארכיטקט". והנה קטע מפסקול  "כרס של ארכיטקט" (לי יש כיום רק "כרס של ארכיטקט לשעבר" שאני עמל להפוך ל"כרס לשעבר של ארכיטקט לשעבר"), סרטו המופתי של פיטר גרינווי, כפיצוי למי שטרח והגיע עד הלום.

חוץ מזה, כמו תמיד, חיפשתי תמונה לכותרת הרשומה שתתאים ל obssesive, והנה מה שחיפוש ב google image search העלה:

Fullscreen capture 18042014 130357

יהיה פה שלום

בסופו של דבר, יהיה פה שלום. אתמול הבנתי למה.
יהיו פה בקרוב שתי מדינות – אלא שמצב האנשים הגרים בהן, לא בהכרח הולך להשתפר.

איך הגעתי למסקנה מרחיקת הלכת הזו? היא לא נראית כלל מובנת מאליה, לבטח לא לאור כל
ה Posturing של אנשי הליכוד, הבית היהודי ושאר מפלגות הימין הקיצוני בזמן האחרון.

זה התחיל בכלל בהזמנה לדיון על לקחים מהמצב בדרום אפריקה, עם מלאת 20 שנה לסיום האפרטהייד ובעקבות תשומת הלב שהמדינה הזו משכה לאחרונה עם מותו של נלסון מנדלה. ארגנו את הדיון אנשי המאבק הסוציאליסטי, גוף שלקיומו לא הייתי מודע עד לדיון הזה, ושאחד מחבריו לומד איתי ערבית בשנה האחרונה. השתתף בדיון גם אורי וולטמן,  שייצג את  מק"י  – אתו אני לומד פילוסופיה באוניברסיטת חיפה. לבחור יש כושר דיבור…

היה לי מעניין להיות נוכח שם. קודם כל מרתק אנתרופולוגית לראות את ה"סצנה" השמאלית ואת ה"מאבקים הסוציאליסטיים" על פירורי הפירורים של הצד השמאלי של המפה הפוליטית. המצב בדרום אפריקה, בו קואליציה של ה ANC ושל המפלגה הקומוניסטית מובילה מדיניות ניאו-ליברלית שמאז סיום האפרטהייד רק הגבירה את אי השוויון הכלכלי בין שחורים והלבנים, היווה הזדמנות פז לאנשי המאבק הסוציאליסטי לנגח את "מפלגת האחות" הקומוניסטית הישראלית.

מסתבר שגם לאנשי המאבק הסוציאליסטי יש מפלגה אחות בדרום אפריקה, בהקמה כעת לקראת הבחירות הקרובות, מפלגה של ארגוני עובדים בשם WASP ("מפלגה עם עוקץ") שהם מעורבים הן בהקמתה והן באיסוף תרומות עבורה (תרמתי גם אני..) והם, שלא כמו אנשי איגודי העובדים הקודמים, אמורים לא להפוך מושחתים וגנבים בשנייה בה הם מגיעים לשלטון.

כי זה בדיוק מה שקרה לאנשי ה ANC, הקונגרס הלאומי האפריקאי, מפלגתו של נלסון מנדלה. כי בפועל, העסקה שנרקמה בתחילת שנות התשעים בין מנדלה כמייצג השחורים בכלל וה ANC בפרט, ובין וילם דה-קלרק כמייצג המיעוט הלבן הייתה בפועל כזו:

  • השחורים יקבלו זכות הצבעה ולכן את השלטון הפוליטי במדינה.
  • הלבנים יישארו בעלי ההון, המכרות, משאבי הטבע והשליטה המוחלטת בכלכלה.
  • מספר מצומצם של שחורים, אלו שבשלטון, יקבלו גם הם נתח מהעושר של המדינה הזו, העשירה ביותר באפריקה. כמו למשל: מזכיר ארגון עובדי המכרות שתוך זמן קצר הפך לאיש עשיר. הונו מוערך כיום ב 700 מליון דולר, לא רע לחבר וועד. לאלון חסן מנמל אשדוד יש עוד מה ללמוד…

OK, מנדלה עצמו אולי לא היה מושחת. אולי הוא חשב, אז, שהוא לא יכול להמשיך ולהניף את שני הדגלים: המעמדי והגזעי. ולכן בחר לקנות זכויות פוליטיות לגזע השחור במחיר ויתור על הפן המעמדי של המאבק. אלא שהשחורים הם גם "במקרה" המעמד הדפוק כלכלית בדרום אפריקה. גם כיום, עשרים שנה אחרי, הם מנועים כלכלית מליהנות מחלק ניכר של זכויותיהם. אולי זה היה פספוס של הזדמנות היסטורית, אולי להמשיך בהנפת שני הדגלים היה מהווה החמצה של הזדמנות היסטורית. לעולם לא נדע.

השאלה המעניינת מבחינתי היא מה אפשר להקיש ממקרה דרום אפריקה על מצב באזורנו. השוואה מעמיקה של המצב כאן עכשיו למצב שם אז, אפשר למצוא כאן: יש קווי דמיון רבים, הן בהעדר הזכויות האזרחיות של האוכלסיה הפלסטינית הכבושה והן באי השוויון הכלכלי/מעמדי בין יהודים לפלסטינים, ובעיקר ביחס לפלסטינים בשטחים הכבושים. המצב הכלכלי שם קשה.

האם צריך השמאל הישראלי לעשות כמעשה מנדלה, ולבחור להניף רק דגל אחד? שלי יחימוביץ בחרה את הבחירה הזו, ואת דגל "השלום", שפן אחד שלו הוא הענקת זכויות אזרח לאוכלסויה הכבושה,במדינתנו או במדינתם, היא הסתירה עמוק במגירה אחורית. היא העדיפה להניף את הדגל המעמדי/כלכלי , בלבד. לא ביחס לאוכלוסיה הפלסטינית בשטחים כמובן. עליהם ועל מצב אי השוויון הכלכלי שם היא לא שמעה והיא לא ראתה אותו כעסקו של המצביע הישראלי. זה, אמור לדאוג רק לאזרחים, הם לא, וכאמור, זה לא עסקנו, אליבא דשלי.

האם אפשר להניף שני דגלים? זאת השאלה, וזו שאלה שאני מתחיל לחשוד שהתשובה עליה היא שלילית. אם ניקח את דרום אפריקה כדוגמה, שווה לזכור  שהחרם הבינלאומי עליה הוסר ברגע שהושג שוויון זכויות פוליטי. מאותו הרגע, העולם היה יכול לחזור ולעשות עסקים עם דרום אפריקה במצפון שקט, להמשיך וליהנות ממשאבי הטבע הלא מבוטלים שלה. הקפיטליזם העולמי השיג את שלו – שקט פוליטי והמשך המדיניות הניאו-ליברלית של המשטר שם. אפשר לעשות אינטגרציה של דרום אפריקה למשק העולמי ולהמשיך לעשות שם עסקים. וזה היה מה שחשוב. זה שמצב השחורים רק הורע, זה הבעיה שלהם.

כשאני אומר "הקפיטליזם העולמי", חשוב שאסביר  למה אני לא מתכוון. אני לא מתכוון לרמוז שיש איזו מועצת זקנים של קפיטליסטים המתכנסת ומחליטה למשל ששווה להחליף את השלטון במדינה כזו או אחרת, כמו למשל כעת באוקראינה.  "הקפיטליזם העולמי" הוא גם לא אוסף מנהיגי המדינות המתועשות או ארגון מדינות ה OECD, לא גופים כמו הבנק העולמי או השוק האירופי.  "הקפיטליזם העולמי" הוא גם לא אוסף מתואם של חברות רב לאומיות. אף לא אחד מאלה.

"הקפיטליזם העולמי" הוא להבנתי מעין "היד הנעלמה" של "רוח הקפיטליזם". סוג של צייטגייסט / רוח הזמן שמתבטא למשל שרצונם של אזרחי הולנד שחברה הולנדית לא תבנה פרויקט של רכבת לירושלים שהתוואי שלה עובר מחוץ לגבולות המוכרים של מדינת ישראל. בעצם, גם לא לעשות עסקים עם ישראל בכלל.
למה לא? כי נמאס להם מהבלגן של המזרח התיכון, נמאס להם לקרוא בחדשות על מעללי הכיבוש הישראלי, לא משנה איך מדווחים עליהם. הם רוצים שקט, ושגשוג, וכלכלה פורחת. ולשם כך צריך שוק עולמי מפותח, עם שווקים משוכללים. ההולנדים רוצים (רק כמשל כמובן) שיקנו את פקעות הצבעונים שלהם. וכרגע, אנחנו מונעים מהפלסטינים את האפשרות להיות לקוחות טובים של פקעות צבעונים. פשוט כי אין להם כסף. המשק הפלסטיני סגור בתוך מובלעות שטחי A ו B, בשטחי C אנחנו נוהגים כשלנו בפועל ולא מאפשרים שום בניה ציבורית או מסחרית.
אתנו, ההולנדים היו כן יכולים לעשות עסקים, אבל לכסף שלנו יש ריח לא טוב. אנחנו לא נראים הרבה יותר טוב מדרום אפריקה שלפני 1994. וזו בעיה שההולנדים, רק כמרכיב לא מודע של  "הקפיטליזם העולמי", מעוניינים לפתור. ומכאן – החרם עלינו.

וזה לא רק החרם. באלף דרכים עקלקלות אותו ה"הקפיטליזם העולמי" עושה כדי שבפינת העולם הזו נפסיק להתקוטט עם שכנינו ונאפשר לכל האזור להיות שותף לפיתוח ושגשוג כלכלי, משק קפיטליסטי חסר חסמים לפיתוח. זה גם מתבטא למשל במודעות שאנשי עסקים ישראלים מפרסמים ובהם הם ממריצים את נתניהו להגיע להסכם. כי הסכם יהיה טוב לעסקיהם. זה מתבטא במגעים בין הקהילה העסקית המקומית לזו העולמית, בין הקהילה הכלכלית כאן לפוליטיקאים כאן, ובין הקהילה הכלכלית שם לפוליטיקאים שם. והלחישות האלה, יגברו אפילו על הלהט המשיחי של אנשי הבית היהודי ושאר נציגי המתנחלים בממשלה.

יש לא מעט מדינות בעולם שבהן יש סכסוכים, ו"הקפיטליזם העולמי" לא מתעסק בהם. בחלק מהמקרים כי לא נראה רווח  כלכלי מפתרון הסכסוך, או שפוטנציאל ההפרעה של הסכסוך לאזורים הסמוכים קטן, או ששתי המדינות המסוכסכות הן שווקים לנשק שסיום הסכסוך עלול לקלקל.

אצלנו זה שונה. קודם כל, הסכסוך שלנו הוא הארוך והממושך ביותר מאלה שעדיין קיימים, ולכל העולם באמת שנמאס כבר ממנו. עבר גם מספיק זמן מסיום מלחמת העולם השנייה, וכבר די מיצינו את יתרת החוב המוסרי שנזקפה לזכותנו כתוצאה מהשואה.
חוץ מזה, הפלסטינים הם לא באמת שוק לנשק. בעצם גם אנחנו לא. על הנשק מארה"ב אנחנו לא משלמים – הוא חלק מהסיוע הביטחוני. חמור מזה, תעשיית הנשק שלנו מעזה להתחרות בתעשיית הנשק האמריקאית בלא מעט שווקים בעולם, למשל בשווקי המזרח הרחוק והודו. הם לא אוהבים את זה. אם יהיה פה הסדר, ישראל לא תמשיך כנראה להשקיע כל כך הרבה בפיתוח אמצעי לחימה, וזה טוב לחברות האמריקאיות. ומה שטוב לחברות האמריקאיות, טוב לפוליטיקאים האמריקאים. מילת המפתח שם היא
job creation. מילת גנאי חמורה היא להגיד על מישהו שהוא לא Pro Business.

נכון שאין לנו אוצרות טבע שהעולם צריך (הגז לא באמת משמעותי), אבל שכנענו לפחות חלק מהעולם שאנחנו start-up nation, שהמשאב האנושי שלנו הוא משהו שהעולם צריך. וה"הקפיטליזם העולמי" האמורפי הזה היה מעדיף שנפתח אפליקציות לאנדרואיד או חומות אש לשרתים ולא נבלבל את המוח עם התנחלויות, חזונות משיחיים על בית המקדש השלישי, והשוואות לשואה בהקשר של איראן. נמאס להם מזה. הם רוצים שהיה פה שקט, ובשביל שקט, צריך שיהיה פה הסדר. ובשביל שיהיה פה הסדר, צריך שיהיו פה שתי מדינות.

ולכן זה יקרה.

תולדות המחשבה המדינית

אני די בטוח שהיה פעם מקצוע כזה בבתי הספר. או שאולי קראו לזה "תולדות הרעיון המדיני"? או שאולי זה היה רק שם של ספר שנלמד במקצוע האזרחות? מישהו עוד זוכר את זה?

לא זו בלבד שאני זוכר את שם המקצוע הזה, אני זוכר אפילו את שמות חלק מההוגים שנלמדו בו: לוק, הובס, רוסו ואחרים. ואפילו את משנתם התברר לי שאני זוכר, כשחזרתי שוב ללמוד את הנושא כחלק מקורס בפילוסופיה באוניברסיטת חיפה.

אני לא זוכר באיזה כיתה למדתי את המקצוע הזה. אבל היום זה מקצוע הנלמד רק באוניברסיטאות. בחוג לפילוסופיה, אולי במשפטים, אולי ביחסים בינלאומיים. ניסיתי ולא הצלחתי לברר מתי ובאיזה נסיבות נשמט המקצוע ממערכת השעות של בתי הספר התיכוניים. כנראה נפל קרבן לסדרי עדיפויות משתנים. כמו שלימודי ההיסטוריה הכללית מתכווצים והולכים לטובת יותר ויותר היסטוריה של עם ישראל, בייחוד זו של דורות האחרונים.

אולי נגיד את זה בצורה קצת אחרת: זה לא משרת את האידאולוגיה ההגמונית במדינת ישראל. זו, יותר ויותר ימנית, יותר מסתגרת בעצמה, משיחית ולאומנית, תצא נפסדת מלימוד מקצועות כמו "תולדות המחשבה המדינית". ללמד את ההיסטוריה של המחשבה האנושית, החל מיוון העתיקה, לגבי היחס הראוי בין המדינה לאזרחיה, יכול רק להכניס מחשבות זרות בלב האזרחים. הם עוד עלולים להתחיל לתהות למה בדיוק המדינה שבה הם חיים לא רואה כתכליתה את אותן התכליות שטובי ההוגים לאורך ההיסטוריה האנושית חשבו שהם תכליתה.

אני לא מצפה שילמדו בבתי הספר הגות ביקורתית בת ימינו. בתי הספר הם הרי אחד מהמנגנונים המובהקים ביותר להקניית אידאולוגיה, זו ההגמונית כמובן. ולכן לא סביר לצפות שילמדו בהם את תורתם של הוגים כמו לואי אלתוסר, (שאת מושג האינטרפלציה שלו ניסיתי להסביר ברשומה נפרדת) החושפים בדיוק את פרצופם זה של בתי הספר שלנו  – מכשירים להנחלת אידאולוגיות. (אבל גם מוסד המשפחה הוא מכשיר מסוג זה, ובית הכנסת, והעיתונות….). אבל אפלטון ואריסטו, לוק והובס צריכים היו להיות מספיק מרוחקים מזמננו עד שהמערכת לא צריכה להיות מאוימת ללימוד הגותם.

אולי המקצוע לא נעלם כי הוא מאיים על האידאולוגיה השלטת. אולי הוא נעלם כי הלימוד שלו לא משרת אותה. כאשר מצמצמים את רוחב היריעה הנלמדת, ומשמיטים כל מה שלא נחוץ בכדי לייצר עוד ועוד הייטקיסטים, או תלמידי חכמים, איזה סיכוי יש למקצוע כמו "תולדות המחשבה המדינית" לשרוד את הקיצוץ? אפס.

חבל, כי מקצוע כזה הוא לא אוסף של עובדות שאפשר ללקט לבד בוויקיפדיה. פה מדובר על האבולוציה של המחשבה האנושית, תהליך מרתק שכל מורה סביר יכול היה ללמד בצורה מרתקת.

עוד מישהו זוכר את המקצוע הזה?

שבי ישראל

בעקבות גל של תגובות זועמות של קוראים מקהילת "בני המנשה" על רשומה שלי בשם "בקריה", שתארה את רשמיי הלא מאד חיוביים מביקור בחברון ובקריית ארבע, הלכתי וחקרתי קצת יותר על הקהילה הזו, ובין היתר גם על הארגון שמאחרי הבאתם ארצה, ארגון בשם "שבי ישראל".

לארגון יש אתר אינטרנט, וזה מה שמסופר שם על הארגון:

"שבי ישראל נוסד לפני עשר שנים על ידי מיכאל פרוינד. כשהוא כיהן כסגן מנהל תקשורת בממשל נתניהו ב-1997, פרוינד פתח מכתב אשר הגיע אליו באחד הימים. המכתב היה מקבוצה מצפון-מזרח הודו בשם בני מנשה. הם טענו שהם צאצאי שבט מנשה, אחד מעשרת השבטים האבודים, וביקשו לשוב לארץ המובטחת. המכתב האיץ בפרוינד ללמוד על השבטים האבודים. בתהליך, הוא גילה שבכל העולם יש "יהודים אבודים אשר חולמים לשוב לשורשים היהודים שלהם.
הצוות של שבי ישראל מורכב מרבנים, אקדמאים, מחנכים, מומחים בקליטת עליה ועובדים מקרב העולים. ונתמך על ידי סמכויות רבניות שונות בישראל ובארצות הברית. עבודתנו מתבצעת בתאום מלא להלכה היהודית ותחת פיקוחה של הרבנות הראשית במדינת ישראל.
שבי ישראל הינו פעיל בתשע מדינות שונות ועובד של מנת לחבר מחדש קהילות שונות בעלות מורשת יהודית הכוללות את:
  • בני אנוסים, ספרד, פורטוגל ואמריקה לטינית
  • בני מנשה, הודו
  • היהודים הנסתרים מפולין
  • סובוטניקים, רוסיה
  • יהודי קייפנג, סין
  • יהודי האמזוניה ויהודי האינקה, פרו
  • סאן ניקאנדרו,איטליה
במשך עשר השנים האחרונות, שבי ישראל הביא יותר מ-1700 בני מנשה, אך עדיין יש כ-7200 בני מנשה הממתינים לשוב מהודו לישראל. שבי ישראל עזר ל יותר מ-2000 בני אנוסים מספר, פורטוגל ואמריקה לטינית ול-1000 יהודים נסתרים מפולין להתחבר מחדש למורשת היהודית שלהם.
שבי ישראל עוזר "ליהודים האבודים" ומסייע להם ביצירת הקשר עם מורשתם וזהותם, באווירה של סובלנות והבנה.
שבי ישראל אינו מטיף ואינו תומך באף לא צורה אחת של פעילות מיסיונרית; הוא עונה לביטויו האישיים השונים של הרצון לשוב אל היהדות. אנחנו מאמינים שעם ישראל הוא משפחה ענפה עם קשרים שמעולם לא נעלמו כליל המשימה שלנו היא לחזק אותם בכל מקום שבו נחלשו בגלל נסיבות היסטוריות או חברתיות."

אם לשפוט על פי הפיזור הגיאוגרפי, הארגון נראה לי מתאים במיוחד לרבנים-תרמילאים. כמו שתפעול בתי חב"ד במקומות שונים בעולם מספק עילה לחב"דניקים לראות קצת את העולם שמחוץ לישיבה, כך גם האפשרות לקושש יהודים מפינות נידחות בעולם מאפשרת לאנשי שבי ישראל, שאני תוהה מי מממן אותם, להגיע למקומות מגניבים כמו איקיטוס שעל נהר האמזונס, מקום אליו עדיין לא הצלחתי להגיע, אף שהייתי לא מעט זמן בפרו.

לרבות מהקהילות האלה, שבחרו באופן לגמרי ספונטני, אף כי לפעמים תועלתני, ביהדות, יש סיפור ממש מרתק. רבות מהן יצרו מיקרו-תרבויות שנעלמו כלא היו עם העלאת קהילות אלה ארצה, כמו תרבות הרבה מהקהילות בגולה שרק בתי כנסת מפוארים שנשארו מאחור מספרות את תהילת עברן. רבות מאותן קהילות שנאלצו להתגייר לחומרה נבלעו בחברה החרדית, חברה שרב-תרבותיות אינה בדיוק אחד הדגלים שהיא מניפה. ואם הם לא נבלעו, זה היה כי הודרו, בדרך כלל בגלל צבע עורם.

יש דמיון מסוים בין פעילות הארגון הזה ופעילות ארגונים אחרים הפועלים להעלאת הפלאשמורה. כל הארגונים האלה פועלים בכדי להביא להגירת אוכלוסיות מסוג מסוים – כאלו שכדי שיוכלו לקבל אזרחות ישראלית, צריכות לעבור גיור מלא. כי על פי ההלכה, הם אינם יהודים. ובניגוד לעולים הלא יהודים מברית המועצות, הם לא זכאים לקבל אזרחות על פי חוק השבות.

מה משמעות הדבר? המשמעות היא שמרגע הגעתם ארצה, הם מסורים לחלוטין בידי הממסד החרדי או הדתי/לאומי.

אז מה זה משנה? זה משנה כי יש פה מלחמת תרבות שהופכת אט אט גלויה. (גלויה לציבור החילוני – הציבור הדתי היה מאז ומתמיד מודע לקיומה). הציבור החילוני, פעם רוב מוחץ, הולך ומתדלדל. מצד אחד, הוא לא נלחם על ערכיו, כי הרי רק לדתיים "יש ערכים"…מצד שני, הוא לא מתרבה באותו הקצב כמו הציבור הדתי לפלגיו השונים, ולכן אחוז הילדים החילוניים במערכת החינוך קטן והולך, וגם מערכת החינוך החילונית מצטמקת בהדרגה. 2323002524

מה שמותיר את ההגירה כגורם היחיד היכול להשפיע על שיווי המשקל החילוני-דתי. העלייה מברית המועצות הייתה אמנם חילונית ברובה, אך נעדרת מסורת דמוקרטית כלשהי וימנית מבחינה מדינית, ולכן מבחינת הציבור החילוני והמתון מדינית, הייתה לעליה הזו השפעה חיובית מסוימת, שעדיין לא באה לידי ביטוי מעשי, במישור הסטטוס-קוו האזרחי, וגם במלחמת התרבות בין החילונים לדתיים, בצד השפעה שלילית, שכבר באה לידי ביטוי מעשי, בהתדרדרות בנורמות בסיסיות של דמוקרטיה, בקיפאון מדיני עמוק ובניכור ממדינות המערב.

עליה של עולים חילוניים ובעלי השקפת עולם ליברלית היא טפטוף דליל, כבר הרבה שנים. לציבור החילוני-ליברלי יש למעשה מאזן הגירה שלילי.

לא מקרי שאיש של נתניהו התגייס לאתר, כמו מעין סופר-טנקר של עליה, מהגרים פוטנציאליים ברחבי העולם. כי מהגרים שכאלה, ככל שיהדותם מפוקפקת יותר, כך הם  יותר אידאליים לתכליתם של ארגוני הימין. זה מאפשר לגייר אותם לחומרה, ותוך כדי כך לחסום אותם לחלוטין מכל אינטראקציה עם הציבור החילוני-ליברלי וסולם ערכיו. זה מאפשר לחנך אותם באין מפריע לערכים דתיים-לאומניים ולשנאת ערבים (ראו התגובות של בני המנשה לרשומה על קריית ארבע). במלחמת התרבות החילונית-דתית, הם "תינוקות שנשבו" – בצד הדתי/לאומני כמובן.

ככל שיהיו "שבי ישראל" מאוכלוסיות נחשלות יותר, יותר טוב לימין. כי אפשר בקלות לעשות אתם מה שרוצים, הם ממילא כה אסירי תודה… אפשר למשל לשנע אותם על מעבר לקו הירוק, לאכלס בהם התנחלויות כי לגור שם עדיף על עוני בעולם השלישי או הרביעי.

התוצר של רוב ההתנחלויות הוא בעיקר עוד מתנחלים, יותר קיצונים, עוד ועד שנאה מצד הפלסטינים ופחות ופחות סיכויים לקיום שתי מדינות בין הים לירדן. זו התפוקה של "מפעל" ההתנחלויות. אך מה לעשות ויש מלאכות שצריך לעשות כדי לתחזק את ההתנחלויות עצמן? את תפקידי ההוראה, המנהלה, אין ספור קציני הביטחון ועוד מיני מלאכות שאין בצידן הכנסה שלא מן המדינה, שומרים המתנחלים לפרנסתם הם. אך יש מלאכות שלהם עצמם לא נאה  לעשות. וכדי שלא יצטרכו תושבי ההתנחלויות להעסיק פלסטינים, "שבי ישראל" מייבאים להם חוטבי עצים ושואבי מים מהעולם השלישי. אנשים שלהם אתה מאפשר להימלט מהעולם השלישי, מעוני מרוד, אל מדינת עולם ראשון, לא יהיו בררנים מדי לגבי המלאכות שמייעדים להם. ממילא אין להם, לפחות לא לבני דור הראשון, הכישורים התעסוקתיים הנדרשים בכלכלה מפותחת, לבטח לא בצד הישראלי של הגבול.

וכך, 1500 מתוך 1700 בני המנשה שהובאו ארצה, מאכלסים כיום את קריית ארבע. ושם, למרגלות פארק מאיר כהנא, שבמרכזו מתנוסס קבר "הצדיק" ברוך גולדשטיין, הם קהל מצביעים שבוי של מפלגות הימין, היותר רדיקליות.

SONY DSC

מגוחך ולא צודק שמצד אחד מדינת ישראל  מונעת מבת של פליטים מחיפה  שנולדה בשכם ונשואה לאזרח ישראלי לקבל אזרחות. ומאותו הצד היא נוקטת כל אמצעי, עד כדי צפצוף על אמנות בינלאומיות, לסלק מכאן פליטים ומהגרי עבודה מהעולם השלישי.. ומצד שני היא משקיעה מאמצים לא מעטים לייבא מאותן הארצות ממש, כל מי שמוכן להסתפח אל הלאום היהודי, על סמך העילות הקלושות ביותר.

ממשלת הודו, די בצדק, אסרה על מה שהיא הגדירה כ"פעילות מיסיונרית" בקרב תושביה. ככל שהתפתחה פעילות הרבנים שם, אלה שבאו לשם כדי לגייס פועלי כיבוש זרים למפעל ההתנחלויות, מספר בני המנשה תפח במהירות עם שעברה השמועה שיש פה פתח להגירה, ובתנאים דה-לוקס.

אני לא מאשים את בני המנשה. גם אני במקומם הייתי קופץ על המציאה, ובא, אפילו לקריית ארבע. לו אני הייתי גר במקום שבזה, גם אני הייתי מייחס לעצמי שייכות לשבט אבוד כלשהו, כנראה שבט גד.

אבל אולי מספיק עם הפארסה הזו?  אנחנו ממילא כבר הרבה אחרי נקודת האל-חזור בדרך למדינה דו-לאומית, אז אולי בואו לפחות נהפוך אותה רב-לאומית? מדינת הגירה ללא הפליה על רקע דת, גזע ומין. יהיה פחות נפיץ במדינה שכזו.

צריך למצוא דרך להסדיר את ההגירה לישראל שלא רק על סמך בסיס פסאודו-גנטי (לפחות אחד מהסבים והסבתות יהודי)  או מנהגים המזכירים יהדות באופן כלשהו. עניין ה DNA גם הוא לא משהו שכדאי להעמיק בו, כי אם נעשה זאת, נגלה שהפלסטינים הגרים כאן קרובים יותר מכולנו גנטית לעברים הקדמונים. ועניין ה"מנהגים היהודיים" לא ממש מתאים להגדרה של "גזע יהודי".

אז מה עושים? יורדים מכל העסק. מבטלים בו זמנית את חוק השבות ואת זכות השיבה. וכמובן שמפסיקים את היבוא המאולץ של "שבי ישראל" לסוגיהם. שבי ישראל רוצים להגר לישראל? שיבואו. אבל שיעמדו באותם הקריטריונים כמו כל מהגר אחר: יהודי או פלסטיני, אריתראי או אתיופי, פולני או רומני, או כל אחד מבין 7200 בני השבט קוקי-צ'ין-מיזו ממדינות מיזוראם, אסאם ומאניפור שבצפון מזרח הודו המכנים עצמם בני מנשה. ברוכים הבאים, כולם.

כתבתי כבר בעבר פעמיים באותו הקשר: ב Hannibal ad portas וב הביאו לי עוד שחורים. כי אין ברירה. ככה אסור שזה יימשך.

עידן המהפכות

בקרוב יהיו בחירות באירן, והמשטר שם חושש ממהומות.  גם בטורקיה שמח. במצריים טוניס ולוב היו מהפכות שהפילו עריצים ויעלו בעתיד משטרים איסלמיים – על פי רצון העם כמובן. וכל זה מיוחס, במידה רבה, לרשתות החברתיות.

נכון, יש לרשתות החברתיות פונקציה אינסטרומנטלית  מסוימת בכל המהפכות והמחאות האלה, כולל מחאת קיץ 2011 אצלנו.  אבל הייתי רוצה לטעון כאן, שתפקידן המשמעותי לא היה יצירת ערוצי תקשורת חליפיים לשלטון או מערכת לתאום שאפשרה את התארגנות המחאה. אלא שיש להן תפקיד אחר, הרבה יותר משמעותי בהבאתנו אל עידן המהפכות הנוכחי.

אפשר לחשוב על זה כך: חברות הענק של האינטרנט, כולן אמריקאיות אגב, כמו פייסבוק, טוויטר, וורדפרס (המארחת את הבלוג הזה), וגם גוגל (אם יצליחו לעשות משהו מגוגל+) בעצם מוכרות לנו את האשליה שקולנו נשמע. שיש מי שמקשיב לנו.

מה, לא עושים לנו "לייק" מפעם לפעם? או משתפים משהו שהעלנו? או אומרים לנו "יופי של תמונה"? או מגיבים לנו לאיזו רשומה? זה ממש ממכר – האשליה הזו שמישהו שם בחוץ "מקשיב" לנו. או לפחות לא משתיק אותנו.

מסתבר שזה בעיקר ה NSA שמקשיב לנו. וגם כמובן אותן החברות המוכרות לנו את האשליה הזו, כדי שיוכלו לשווק ביתר יעילות את "בבת עיננו" (eyeballs) למפרסמים.

הרשתות החברתיות גורמות לנו לשגות באשליה שקולנו נשמע, ולכן מן הסתם הוא גם נחשב. ואז אנחנו יוצאים לרחוב, ומשמיעים את קולנו.

בישראל בה הקפיטליזם הרבה יותר משוכלל מזה שבמדינות המוסלמיות, הוא השכיל לחבק ולבלוע במיומנות את המחאה. הממשלה עשתה לנו "לייק" במנותה את וועדת טרכטנברג, ובאימוץ חלק ממסקנותיה. היא גם חילקה תוספות שכר לחלק מהמגזרים שצעקו יותר חזק, כדי לקחת אותן חזרה מהציבור, עם ריבית, שנה מאוחר יותר. סתיו שפיר ואיציק שמולי עברו לשחק את משחק הפוליטיקה הרגילה. יהיר לפיד, כמעט בלי להתאמץ אפילו, רכב אל תוך משרד האוצר על גלי אותה המחאה,  כשהוא מספק במיומנות תקשורתית לא רעה את האשליה שקולנו אכן נשמע. היי, הבחור מתקשר איתנו בפייסבוק, אז הוא בטח בסדר.

ועכשיו? עכשיו שקט במקומותינו. צעקנו, "שמעו אותנו", עכשיו נעבור לעניין הבא. כנראה למיקרו-סערונת הבאה שתחולל איזה "אושיית" פייסבוק כזו או אחרת.

אם ארדואן היה קורא את הרשימה הזו, נאמר, משתכנע וזורק איזה עצם קטנה למפגינים, עושה להם איזה לייק קטן. מפעיל קצת טכניקות של קואופטציה, מאמץ, מן השפה ולחוץ כמובן, חלק מהז'רגון של המחאה, הוא היה חוסך לעצמו הרבה צרות, וקונה לעצמו שקט שבמהלכו היה יכול עוד ועוד לבסס ולהרחיב את סמכויותיו (כמו למשל חוק המשילות ש"יש עתיד?" מקדמת).

כי האנשים בעצם רק רוצים להרגיש ששומעים אותם, ש"מחבבים" אותם, שמשתפים את מה שהם עצמם שיתפו. הם רוצים שימשיכו לשווק להם את האשליה שקולם נשמע. שיש לו משמעות

. גם אם הם יודעים, עמוק בפנים, שבעצם לא.

רשומה לאחד במאי

מטריד אותי שהוגי דעות רבים, כמו למשל קרל מרכס, מרגישים צורך להשתית את כל התאוריה הפילוסופית שלהם על בסיס של שונות מהותית בין בני האדם לבעלי החיים האחרים. נראה לי שכל תאוריה שמתחילה מביסוס נתק מהותי בין בני האדם ושאר עולם החי, פגומה ביסודה. כל אותן דיכוטומיות של תרבות-טבע, אדם-חיה מפשטות לדעתי פישוט יתר את העולם. כי העולם הוא רציף, ורק אנחנו אלו שזקוקים כל כך לחלוקות האלו.

לגבי בעלי החיים, האם הם זקוקים לחלוקות שכאלה, או שזו "תכונה אנושית"? אני לא יודע. אבל העובדה שבעלי חיים מתקשרים, שיש להם שפה, מרמזת שגם הם אולי נזקקים ל"מילים", לקטגוריות שיאפשרו את המילים.

מרקס כותב, ב"כתבי יד כלכליים-פילוסופיים", כך:

"החיה מזוהה לחלוטין עם פעילות החיים שלה. אין היא נבדלת מפעילותה. היא היא פעילות החיים שלה. האדם הופך את פעילות החיים שלו  למושא של רצונו ושל תודעתו. פעילות החיים שלו היא מודעת. אין היא מה שמגדיר אותו ואין היא הופכת לאחת עימו"

ואני שואל את עצמי, איך הוא יודע? האם קרל מרכס חוטא פה בסוגנות? איך הוא יודע שאין בעלי חיים שאצלם פעילות החיים היא כן מושא של תודעתם? לא ברור לי למה צריך, כחלק מביסוס של פילוסופיה מטאריאליסטית לבסס קודם כל את עליונות האדם על כל מיני בעלי החיים האחרים, למקם אותו בספירה אחרת. להגדיר אותו על פי שונותו ממינים אחרים.

יתכן שאני מדבר פה שטויות איומות. אבל להבנתי, מרכס מבסס את קדימות המעשה על התודעה בעזרת החשיבות הגדולה שהוא נותן לעבודה, ולתוצריה – הסחורה. כי בתוך המעגל האינסופי הזה, (עליו כבר כתבתי כאן) שבו ההוויה החברתית מייצרת את התודעה, וזו בתורה מייצרת את המעשים המייצרים את ההוויה החברתית, במעגל הזה, מרכס ממקם את "הבסיס" במעשים ואת "מבנה העל" שלדעתו נגזר ממנו, החברה, הוא ממקם בדרגת חשיבות פחותה, כמשהו שהוא פונקציה של הבסיס.

ואם כך הם הדברים, מי מייצג יותר טוב את ה"בסיס", מי עולמו הוא יותר מעשים ופחות דיבורים מהנמלים, או הדבורים? שאגב, כן מתקשרות ויש להן שפה, גם אם היא לא מילולית וקשה לנו להבין אותה. הטיעון של מרכס אגב, לשוני ה"מהותי" בין האדם לשאר היצורים מזכיר את נושא השפה לא אחת.

ועוד אומר מרכס: "…הדבורה ממש מביישת אדריכלים רבים בבניין תאי הכוורת שלה. אך הגרוע שבאדריכלים שונה מהטובה בדבורים בכך שהוא בונה את הבניין שלו בדמיונו לפני שהוא מציב אותו במציאות".

פסיקות כה פסקניות. ולא ברור לי על מה הם מבוססות. האם הוא יודע מה עובר בדמיונה של דבורה? היום אנו מודעים שיצורים עם מספר זעום ביותר של תאי מוח מסוגלים לפעולות "חשיבה" פנטסטיות במורכבותן.  ולמה הוא חושב שאופן העבודה של בנאי אנושי נעלה על בנאי לא אנושי ושזה מקנה למין האנושי קדימות מוסרית על כל מין אחר?

גם אם מורכבות חשיבותו של האדם גדולה משל חתול, נניח, או של פרה, האם זה מה שהופך אכילת בני אדם לתועבה ואכילת פרות למובן מאליו? האם זה מה שהופך את האדם ל"משהו שונה לגמרי" ונותן לו זכות לנצל את כל משאבי כדור הארץ לעצמו בלבד, ולהפוך את כל היצורים האחרים או למשאב או למועמד לרשימת הכליה?941192_637826522898820_1262039280_n

יש התבטאות אחת של מרכס, שממנה אפשר להסיק אולי על אהדה מסויימת לזכויות בעלי החיים. ב"על השאלה היהודית" מצטט מרכס לחיוב מדברי Thomas Münzer ממנהיגי מרד האיכרים הגרמני של תחילת המאה ה 16, שאומר כך (בתרגום שלי): "כל היצורים הפכו לרכוש, הדגים במים, הציפורים באוויר והצמחים על האדמה, היצורים גם הם, חייבים להיות חופשיים"

אבל פרט להתבטאות זו, רוב הפרשנים של מרקס תמימי דעים שדעתו של מרכס על מינים לא אנושיים הייתה שלילית, והוא ראה אותם נחותים מהותית מבני האדם. והציטוטים מעלה מראים זאת די בברור. יש גם החושבים אחרת, למשל כאן

ואני אומר, שבאחד במאי הזה, כדאי שגם "המדוכאים הרשמיים", למשל וועד פועלי נמל אשדוד (עליהם מגינה ההסתדרות בחרוף נפש),  יפתחו שמץ חשיבה ביקורתית, ולפני שהם שולפים את המנגל, שיחשבו על המדוכאים מהם.

וכדאי גם להפנים שאותה השיטה הכלכלית השוללת מבני האדם את הקיום האנושי שלהם, היא גם זו ששוללת מבעלי החיים את הקיום החייתי שלהם. אותם "יחסי היצור" ששמים את הרווח קצר הטווח מעל כל שיקול אחר.

תעשיית החמלה

יצא לא מזמן ספר בשם תעשיית החמלה, שכתבה עיתונאית הולנדית בשם לינדה פולמן, ובו היא מספרת על נפלאות "תעשיית החמלה", שבה כ 37,000 ארגוני סיוע מתחרים על תקציב סיוע הומניטרי שנתי של 120 מיליארד דולר. תקציב שחלקה של ישראל בו הוא זעיר ביותר, האחוז הקטן ביותר מן התוצר בין כל המדינות המפותחות.

מדינת ישראל  נוטה בדרך כלל להוציא בזמן תגובה מהיר מטוסים עם חיילים מפיקוד העורף, במדים, לאזורי אסון שאחרי אירוע טבע כמו צונאמי או רעידת אדמה. פה יש תועלת מוחשית לנו, בהצגת צה"ל באור שונה מזה בו הוא מוצג בדרך כלל. בכנס שנערך באוניברסיטת תל אביב על הספר, שמעתי מאחד הדוברים שכאשר סרי-לנקה ביקשה שהמסייעים לא יהיו לבושי מדים, המטוס עם המסייעים שגוייסו בצוו 8, נשאר על הקרקע פה ולא יצא לדרך.d7a0d793d799d791d795d7aa-d79ed7a2d7a8d791d799d7aa

הלכתי לכנס על הספר במידת מה בעקבות החודש שביליתי  ב 2011 בקניה, מנסה לעזור לקנייתים במפעלי השקיה כאלה ואחרים, ובמובן זה אפשר להגיד שהייתי חלק מה"תעשייה". וגם בגלל שהייתי ממילא בבניין גילמן וההרצאות אליהן אני הולך שם בימי חמישי נגמרו בדיוק בשעה שהכנס התחיל. אז למה לא? היה מעניין.

הספר קובע בין היתר ש: סיוע הומניטרי מאריך מלחמות, מחזק דיקטטורים, מנציח שחיתות ומאפשר לגורמים מקומיים מנוסים, פיקחים או אוחזי נשק טרור להסיט לצרכיהם מעשר נדיב מן הסיוע הזה במזומן או בטונות של מצרכים ומוצרים. הכותבת מביאה דוגמאות ספציפיות ממלחמת האזרחים ברואנדה שבהן בני ההוטו נעזרו בסיוע ההומניטרי כדי להמשיך ולטבוח בבני הטוטסי, אפילו בתוך המחנות. שורה התחתונה, הסיוע גרם למות הרבה יותר בני אדם משהוא הציל.

איך לעזור בלי לעשות נזק זו שאלה לא פשוטה. מההתנסות המאד קצרה ומאד נקודתית שלי בקניה, יש קושי לעזור בלי להזיק, ועוד יותר קשה לעזור לאנשים שלא רוצים לעזור לעצמם. הייתי די מתוסכל כשיצאתי עם את ומריצה לבנות סוללות עפר שיעצרו ויאגרו את מי הגשם והתושבים שאתם הייתי אמור לעבוד, ושהסוללה הייתה אמורה להיות השדה בו הם יגדלו לעצמם אוכל, או שלא הופיעו או שהופיעו, ישבו והסתכלו עלי עובד. כתבתי על זה ב"איך לעזור לאפריקאים".

ב"על נהר המלמלטה" תהיתי על התועלת שבהבאת טכנולוגיות השקיה מתקדמות לכפר היושב על גדת נהר ומתפרנס יפה מחקלאות, כאשר ממילא אין לו איך למכור את עודפי התוצרת שלו בגלל העדר תשתיות תחבורה.

ומהאנשים שאתם עבדתי, המכירים את אפריקה היטב, ומתפרנסים מכספי הסיוע, שמעתי סיפורים מסמרי שיער על השחיתות וחוסר היעילות של גופי הסיוע. על זה שמכל דולר, 80 סנט נשארים בכלל בארצות המקור, ורק 20 סנט מגיעים לאפריקה, ומתוכם, אחרי שמממנים את המנגנונים בעיר הבירה, את פקידי הממשלה ואת הארגונים המקומיים, נשאר פחות מסנט אחד לעזרה לתושבים עצמם. על כך שהעזרה רק מרבה שחיתות ועצלות במדינות המקבלות. וזה בסיוע שהוא לא סיוע חירום למצבי משבר. אני מניח שבסיוע למצבי משבר, במלחמות, הדברים אף גרועים יותר.

אז מה לעשות? להפקיר אנשים לגורלם? הספר, אותו אני מודה שלא קראתי, אך שמעתי את הדוברים בכנס שקראו אותו ומכירים את התחום, כנראה מאד חד ממדי, ולא ממש מציע פתרונות. הוא גורם לך לומר לעצמך: "אם זה כל כך גרוע, אולי כדאי שאחשוב פעמיים לפני שאוציא את פנקס הצ'קים?". אולי באמת הנזק רב על התועלת, ועדיף לעמוד מנגד. אגב, יש לא מעט אפריקאים שטוענים בדיוק את זה, שהסיוע הוא המשך הקולוניאליזם בדרכים אחרות.

יש בזה משהו. כשישראל מטיסה לפה רודנים אפריקאים לטיפולים מתקדמים בבתי חולים ישראלים ומיד אחרי כן חותמת אתם על חוזים להספקת נשק, זה לא בדיוק משרת את העם שם, אבל כן משרת את האינטרסים שלנו. זו אכן צורה של קולוניאליזם משוכלל.

ישראל ממילא לא גדולה בתרומות, אפילו לא באופן יחסי למצבנו הכלכלי. אצלנו הרי "הביטחון" מככב תמיד בראש הרשימה, וגם בהקשר של סיוע חוץ, רוב הסיוע מוכוון על ידי מערכת הביטחון. או כדרך לייצר שווקים לתעשיית הנשק או כדרך לעשיית יחסי ציבור לצה"ל. כך שהמוטיבציה להוצאת הספר בעברית היא כנראה לא להקטין את תקציבי הסיוע עוד יותר. יש אולי אג'נדה אחרת, מה שמביא אותי לשאלה אחרת העולה בהקשר לספר הזה.

עלתה בקהל תהייה למה תורגם דווקא הספר הזה ודווקא בתזמון זה. והתשובה הייתה שאולי אין זה מקרה שהספר תורגם על ידי מכון שלם, המכון הימני-שמרני  הממומן על ידי שלדון האדלסון, שזכה אך עכשיו באורח די תמוה בהכרה כמוסד אקדמי. כי המסר הזה של הימין הדוגל בהסתגרות, ב"אני ואפסי עוד", ב"עניי ערך קודמים, והאחרים לא נחשבים כלל", יכול רק להתחזק אחרי שקורים ספר כמו זה.

נראה לי שהספר  מקדם את המחשבה שמכון שלם והעומדים מאחוריו רוצים שתחשבו, שיש לחשוד בכל ארגוני הסיוע, גם בארגוני הסיוע הפועלים פה ובשטחים ובמניעיהם. הימין הרי פועל כבר מזמן ליבוש הארגונים ההומניטריים וזכויות האדם ממקורותיהם הכספיים, שרובם מגיעים מאירופה. ובהקשר זה יש בהחלט לחשוד באג'נדה של הארגון שהוציא את הספר.

אגב, דברים שאמר אמנון אברמוביץ בינואר 2010 בעניין מכון-שלם, לפני שתביעת דיבה ענקית הכריחה אותו להתקפל: "מתקיים היום בישראל קשר הון-שלטון שלא היה בתולדות המדינה; שלדון אדלסון, מכון-שלם, ביבי ו'ישראל היום'", והוסיף: "ממכון-שלם במימון אדלסון יצאו כולם, כולם היו בניו, מהמינוי השערורייתי של מייקל אורן לשגריר בוושינגטון, נתן שרנסקי, נתן אשל". עוד אמר אברמוביץ': "התיק הזה, שלדון, מכון-שלם, ביבי, 'ישראל היום', יהיה הכבד בתיקים שיונח על שולחן היועץ המשפטי לממשלה. כדאי להסדיר את העניין בטרם יקרה הדבר".

למה לא אצביע דע"ם

בסוף, שוב אצביע מרץ. עדיין המפלגה הקרובה ביותר להשקפת עולמי, מפלגה שלא עושה פשרות ולא מטשטשת את מסריה כדי למשוך קולות שלא באמת יכולים להזדהות אתה.

אני לא אצביע דע"ם, ולא רק בגלל הסיכוי הנמוך שלהם לעבור את אחוז החסימה. (הם צריכים להכפיל פי 20 בערך את מספר הקולות שקיבלו בבחירות הקודמות).

הלכתי אתמול בערב לקפה משמש, ברחוב מסדה (הגרסה החיפאית ל Haight-Ashbury…) למפגש עם המועמדים למקומות הראשון – אסמאא אגברייה-זחאלקה והשמיני – להב הלוי ברשימת דע"ם לכנסת.P1050624

דע"ם החלה מ"דרך הניצוץ", שהקדימה את זמנה בניסיונות הדברות עם "טרוריסטים",כפי שכל פלסטיני נקרא בזמנו.  באתר השב"כ (כן, יש להם אתר..) מספרים ש:"באפריל 1988 נעצרים ארבעה מראשי "דרך הניצוץ" בגין סיוע לארגון טרור. הם מורשעים בדין אחרי הודאתם במסגרת עיסקת טיעון ונידונים לתקופות מאסר שבין 9 ל-30 חודשי מאסר." רוב מהומה על לא מאומה.

אבל השיח של דע"ם היום הרבה יותר רגוע, עם הרבה פחות "ניצוץ". המצע שלהם, על פניו, הוא משהו שאני יכול בהחלט להזדהות אתו. הם צברו לא מעט אשראי "חברתי" דרך איגוד העובדים שלהן מען, וגם היו מאד דומיננטיים במחאה החברתית של הקיץ שעבר. הם הצליחו לאגד לא מעט עובדים שההסתדרות של היום לא מוכנה להשתין לכוונם, אולי כי אין להם מספיק כוח או שהם לא השכילו להשתלט על איזה שאלטר. הם כמובן בעד שתי מדינות, לפחות עד שיתגשם החזון האוטופי ופועלי כל העולם יתאחדו.

הם אגב, נגד שרות לאומי לערבים. גם בגלל אותו הנימוק המופרך (לדעתי) שהם מופלים לרעה ולכן קודם שיתנו להם כמו לכולם לפני שבאים אליהם בתביעות (מעין ההיפך של הטיעון המופרך גם הוא מהצד השני של "לא יתנו – לא יקבלו". הם אומרים בעצם אותו דבר, רק ש"הם" מבחינתם, זו המדינה, הרוב היהודי.) אבל יש להם נימוק נוסף, יותר משכנע: השרות הלאומי גוזל מישרות מאנשים בעלי כישורי השתכרות נמוכים, ומאכלס מישרות אלה באנשים שעובדים בפועל בחינם. מה הקטע עם זה? ולמה זה בכלל העסק של משרד הביטחון לאייש משרות של מטפלות בבתי אבות? מורות בבתי ספר? זה לא עסק לצבא ולא למשרד הביטחון. זו רק דרך לשמר שם מנגנונים מנופחים.

הסיבה העיקרית בגללה לא אצביע עבור דע"ם היא שהחבורה שמינתה את אסמאא למקום הראשון, היא קבוצה של מרקסיסטים אדוקים שהשכילו להבין שעליהם לסגת אל הצללים ולתת לאסמאא, החכמה, הכריזמטית וה"נכונה" להוביל. מאד מפתה לתת את קולך למפלגה המונהגת על ידי אשה חכמה, מוסלמית, נשואה עם ילדים, משכונת עג'מי, שאומרת, וגם חושבת את כל הדברים הנכונים. אבל בשורה התחתונה, היא, ושאר חברי הרשימה הראשונים, מונו  להיות חזית למפלגה מרקסיסטית דוגמטית. ולמרות שהנאו-ליבליזם של ביבי הוא ממש לא כוס התה שלי, גם חד"ש וגם דע"ם מייצגות, חוץ מהרבה דברים טובים ואנשים מאד ראויים, גם השקפת עולם כלכלית שנכשלה היסטורית, ודנה לעוני חלק לא מבוטל מהעולם, לתקופות לא קצרות. אפשר וצריך ללמוד מההיסטוריה – מרקסיזם קלסי לא תואם את האופי האנושי. הקפיטליזם מביס אותו תמיד. צריך רק לבחון מאיפה לאיפה אנשים רוצים להגר. לא יותר.

אה, ויש לי חשד שרוב קולות דע"ם יבואו מהציבור היהודי, לא הערבי, למרות המסר המודגש של אחווה יהודית-ערבית, למרות מי שמאיישת את ראשות הרשימה, ולמרות שהכיתוב בערבית בא מעל הכיתוב בעברית. אם דע"ם לא תשכנע את הציבור הערבי, חבל לה על הזמן. וחבל על קולות השמאל שירדו לטמיון כאשר הם (כנראה) לא יעברו את אחוז החסימה.

אם בבחירות האלה דע"ם יעברו את אחוז החסימה, ויצליחו לגרוף קולות בציבור הערבי, ויתפקדו בכנסת לפחות כמו מרץ, אשקול שוב. בינתיים, הקול שלי נשאר במרץ. הם הרוויחו את תמיכתי ביושר.

התנועה המגונה והעבודה בעיניים

אולי אין זה מקרה ששתיים ממפלגות המרכז מונהגות על ידי נשים (ואחת על ידי אפס בחליפה). אולי, כמו בתחומי עיסוק אחרים, למשל עבודה סוציאלית, טיפול סיעודי בחולים והוראת האמנות, ההגמוניה הפטריארכלית מוכנה ברוב טובה לפנות את הזירה הזו לנשים, רק אחרי שרוקנה אותה מיוקרה ומתגמול.

די ברור שיש רוב ברור בעם הזה לדעות ימניות עד ימניות מאד, ועד כמה שאני סולד מדעות אלה, אני לא יכול להתעלם מכך. אני לא יודע מה עשוי להפוך את המגמה הזו של דהירה ימינה, אם בכלל אפשר להפוך אותה לפני שתקרה פה קטסטרופה רצינית, אבל צדו השמאלי והמרכזי של שוק הפוליטיקה נראים כל כך לא אטרקטיביים היום לכל פוליטיקאי הרואה נכוחה מהם פני הדברים ומנסה לעשות קריירה במישור הציבורי, שלא פלא שהגברים הפקירו את הנהגת השמאל והמרכז לנשים, ש "ישחקו הנשים לפנינו", זה ממילא לא משנה.

כדי שיהיה ברור לחלוטין, אני לא חושב שנשים לא יכולות לנהל את ענייניי המדינה. הן יכולות לעשות זאת בדיוק כמו גברים. אבל אני לא חושב שהגמוניה הפטריארכלית תתן להן לעשות כן בעתיד הנראה לעין. היותן של שלוש מפלגות מונהגות על ידי נשים הוא לפיכך סימולקרה של שוויון.

אבל אני כן חושב שמשלושת הנשים המנהיגות מפלגות (אני לא כולל את דע"ם כי אין לה סיכוי לעבור את אחוז החסימה לצערי), שתיים באמת לא ראויות להנהיג את המדינה.

לגבי זהבה גלאון, אין לי דעה בנידון כי מרץ, לצערי הרב, כל כך רחוקה מלהיות אופציה לשלטון שהעיסוק בזה לא מקדם שום דבר. (לפחות אין לה שם חיבה אידיוטי – יש לי חשד אינסטינקטיבי בפוליטיקאים הנקראים בשמות חיבה דביליים, כמו שלי, ציפי וביבי) אבל אני חושב שהיא אחלה, פרלמנטרית שחבל על הזמן, ויש חפיפה די גדולה של דעותינו. הייתי מעדיף אם הייתה חותמת על הסכם עודפים עם חד"ש, אבל לא הכל מושלם…

לגבי הגברת יחימוביץ, ברור לי שהיא לא באמת מכוונת עצמה להנהיג את המדינה, אלא לכל היותר להיות שרת התמ"ת בממשלת הליכוד-ביתנו. אחרת העובדה שהיא מדברת רק "צדק סוציאלי" ותו לא, לא הגיונית בעליל. על מי היא חושבת שהיא עובדת בעיניים? מה, אנחנו גרים בבלגיה? אין אנו מחזיקים עם שלם תחת כיבוש? יש לנו בכלל גבולות ברורים? אין קשר הדוק בין ביטחון וכלכלה?  את מי היא חושבת שהיא יכולה למרוח עם דיבורים על זכויות החלשים כשהיא יושבת בכיס החולצה של חבורת הפשע המאורגן שהשתלטה על מתקני יצור החשמל, הנמלים ותשתיות הרכבת בארץ?

מצטער, אבל לדעתי מי שאין לו משנה מדינית, לא ראוי להנהיג אפילו מפלגה בינונית, קל וחומר מדינה. נכון, די כבר עם מסע ההפחדות הביטחוניסטי שבו שוטפים את מוחנו כבר שנים מחרחרי מלחמות וששים אלי קרב, ובאמת הגיע הזמן גם לדבר כלכלה. אבל גם כלכלה, לא רק כלכלה. האם זה נובע מזה שיחימוביץ חושבת בצורה צינית לגמרי שזה פשוט יביא יותר קולות? יכול להיות, אפילו סביר, אבל לא רק. אני גם חושד שיחימוביץ, כן, כאשה, בורחת ממקום בו היא לא מרגישה נוח להתבטא. זו דרכה לברוח מהתמודדות עם הגנרלים במקום בו הם יכולים לנצח אותה בוויכוח. היא פשוט לא באה לוויכוח. היא מסתפקת ב"לחזק" את ידי הצבא ומשרד הביטחון במבצע "עמוד ענן". יופי שלי!

ולגבי הגברת ליבני? מישהו מאמין שהיא הולכת לעשות עכשיו, עם אוסף זנבות השועלים שליקטה, התנועה המגונה שלה, יותר ממה ש(לא) עשתה עם 30 חברי כנסת בכנסת הקודמת? אני שמח שיש לה את האומץ לדבר על משא ומתן, נושא שיחימוביץ נמלטת ממנו כמו ממגפה, אבל אשה שהוכיחה אי יכולת לבצע שום דבר, שישנה שנת חורף במשך ארבע שנים כראש אופוזיציה, שנזכרת להפציע יומיים לפני סגירת הרשימות עם רשימה של נטושי קדימה ועזובי מפלגת העבודה, בדרך לשדה התעופה ממנו היא ממריאה להסתופף עם חשובים בפורום סבן? לליבני אין הרבה דרייב לעשות משהו, מספיק לה להראות עם שועי עולם, ולהראות צחה כשלג. טוב, על הצחות היא ויתרה כשניצלה את "חוק מופז".  ולגבי ההסתופפות עם שועי עולם? יש לי דברים יותר חשובים להשקיע את הקול שלי בהם. מצטער, ציפי. תצטרכי לעשות משהו מועיל כדי שזה יקרה, לשם שינוי.

————–

ואם צריך הוכחות מי נמצא בעמדת הכוח ומה עמדתו, הרי שזו התפלקה לאביגדור ליברמן החוצה כשכינה את שלושת הנשים מעלה "וייבערס", ועוד בפרהסיה. יותר על זה בבלוג של נעמה כרמי.