Hypersignification, חכמת ההמונים ויוני נוי

ידעתם שיש בישראל עמותת חובבי העוגב?  בבוקר יום שישי האחרון הלכתי לקונצרט לעוגב באולם הכט באוניברסיטת חיפה, שם נמצא העוגב הטוב ביותר בחיפה, ושם גיליתי שיש עמותה כזו, המקיימת את הפסטיבל הבינלאומי לעוגב בישראל 2014-2015  – סדרה של שישה קונצרטים לעוגב בחיפה ושמונה בירושלים. תמורת 200 ש"ח לשנה בלבד דמי חברות בעמותה, אפשר ללכת לכל הקונצרטים האלה. טוב, אני לא מוכן להשתייך לארגונים שמוכנים לקבל אותי, ובכלל, אני מעדיף pay as you go.

העוגב באוניברסיטה אולי טוב מזה שבכנסיות של חיפה, אך רחוק מלהיות קרוב אפילו לאלו של כנסיות אירופה, אולי בגלל האקוסטיקה של החלל. אבל הנגן, פבל קוהוט הצ'כי היה וירטואוז, המוזיקה של בוקסטהודה, באך ומלחינים צ'כים לא מוכרים, הייתה יפה, והעובדה שעל מסך גדול הוקרן מראה מלמעלה של העוגב, ואפשר היה לראות לשם שינוי את תפעול העוגב (מסובך….) הפכה את זה ליותר מעניין מהרגיל.

אז נהניתי, וכיוון שיום קודם כבר הכנו שניים משלושת סוגי הלביבות (בטטה טבעוניות עבורי ומעין פנקיקים קטנים לטל) לארוחת חנוכה באותו הערב, התאפשר לי לרדת לבית הגפן להקרנה של "שוברים חומה", סרט של הטלוויזיה החברתית על פרויקט אמנות מחאה על קיר בכפר קרע (ב"שטחים") שהיה חלק מאירועי התערוכה "חכמת ההמונים" שהיא בתורה חלק מאירועי "החג של החגים". התערוכה, על אמצעים אמנותיים אלטרנטיביים של חופש ביטוי, כאלו הפונים אל "ההמונים" שלא פוקדים את המוזיאונים והגלריות, מוצגת ברובה דווקא בתוך גלריה, אך גם לאורך מסלול בוואדי ניסנס. שיח הגלריה שהיה אחרי הסרט, עם שתי האוצרות (האחת יהודיה והשניה ערביה) היה מעניין.

יצאתי משם, אץ רץ להביא את אבא שלי אלינו מוקדם, כדי לאפשר למטפל שלו קצת לצאת ולנשום, ובדרך החוצה ראיתי על הדלפק, לידו יושב בדרך כלל אבו-ג'ורג, את הפרסום הזה:יוני נוי-001

ואללה, אמרתי לעצמי. אז זה אני חייב לראות. לא בגלל הניצול וההתעללות בבעלי חיים הגלומים באירוע כזה, אלא בגלל העניין האנתרופולוגי של צפייה באותם "מטפחי יוני נוי" וה"תרבות" שלהם. גיליתי את זה לראשונה בשוק הציפורים של רבת עמון, ובהמשך בשוק בעלי החיים של כפר קאסם, וזה היה תמיד מעניין. ביזארי מעניין כזה. אבל בסוף לא הלכתי. בגלל ה Hypersignification.

זהו, כאן אני מגיע סוף סוף לעיקר. לא הלכתי לתערוכת היונים כי הייתי צריך להכין "רפרט", מעין הרצאה קצרה על מאמר בשם: The Cultural Logic of  Photo-Based Meme Genres לקורס בשם אתנוגרפיות עכשוויות של תרבות דיגיטלית, באוניברסיטת תל אביב. ממים (memes) הם נושא חביב עלי ותוך כדי שאני מלקט ממים מהממיסטים החביבים עלי ומכין מצגת קצרה, פתאום כבר היה מאוחר מדי ללכת לראות את המשוגעים לציפורים. מילא. לפחות לקחתי מהמאמר הזה מושג חדש: Hypersignification.

אני אוסף מושגים. אחרת איך "יהיה לי מושג"?. המושג הספציפי הזה לקוח ממאמר אחר, על צילומי פרסומת ומשמש לתיאור האופן בו צלמי פרסומות, המודעים לזה שלב קהל הצופים כבר גס בתצלומי הפרסומת המוכרים והשגורים, מצלמים צילומי פרסומת המצולמים כאילו "מאחרי הקלעים", או מראים חלקי גוף בלבד, קטועים כאילו במתכוון, כך שזה יראה יותר אותנטי, עאלק.

אז Hypersignification, בעברית אולי על-מִשְמוּע, מדבר על האופן שבו "הקוד", המנגנון המייצר את הדימוי, הופך להיות המוקד של תשומת הלב. הקוד כבר לא מוסתר, להיפך, הוא הופך לסימן, למסמן של משהו אחר – של מנגנון המשמוע שבדרך כלל חבוי מן העין.
בהקשר של ממים, אפשר לראות את זה במספר ז'אנרים של ממים. bibi-gump-bibi-by-Ido-Kenan

למשל זה שבתמונה מעלה, ז'אנר שהמאמר מכנה Reaction Photoshops. בתמונה בנימין נתניהו (העותק השמאלי שלו) נדחף לתוך התמונה של גלעד שליט המחבק את אבא שלו. יש עשרות תמונות ברשת שבהן גזרו את נתניהו והדביקו אותו בתיעוד של כל מיני אירועים. כבר בתמונה מעלה, מישהו שכפל את נתניהו.

מה גורם לאנשים לטפל דווקא בתמונות מסוימות, בדרך כלל של פוליטיקאים, ולא אחרות? יש בתמונות שהופכות להיות ויראליות בממים (חפשו ברשת תמונות עם הכיתוב bibi gump) איזה סוג של זיוף שאנשים מזהים. ה"קוד" מציץ החוצה, כמו למשל רצונו של נתניהו לשייך את עצמו לאירוע מעלה,והקוד, אחרי הקלעים של האופן בו נתניהו פועל בתקשורת, הופך להיות המושא של הממים המשלבים את נתניהו בכל מקום אפשרי, כמו למשל כאן:294716_10150342215350098_554005097_8408323_1954280333_n

וישנו ז'אנר אחר של ממים, שהמאמר מכנה stock character macros. ממים אלו בדרך כלל מוסיפים טקסט לאחד מתוך מספר קטן של דימויים גנריים –  stock character images (יש אתרים ברשת שאתם יכולים לבחור את הדימוי, להוסיף כיתוב, ויש לכם meme משלכם). המה לדוגמה זה:סויה

איפה פה ה Hypersignification ? המאמר טוען שממים כאלה "מעבירים אל חזית  השיח את  הסטראוטיפ הטמון בתמונות הסטנדרטיות". לא כל כך נכון במקרה של התמונה מעלה. יותר מדויק אולי להגיד שהצילום בבסיס ה meme נמצא שם לא כמסמן של משהו בעולם אלא רק כנקודת התחלה, בסיס אירוני לטקסט או לשינוי שבדרך כלל הופך את משמעותו. למשל התמונה מטה, שפורסמה כאשר פורסם על פרישתה של  לימון חומצת, "כולה מחמצים", מהחיים הפוליטיים.10846504_10152584237029372_3799922662331643583_nאז זהו, מינפתי את הרפרט גם הנה. מה רע?

מודעות פרסומת

דמיון משפחתי

סוף סוף קראתי את "היסטוריה קטנה של הצילום", ספרון כחוש בהוצאת בבל ובו מאמר של וולטר בנימין ומאמר של אריאלה אזולאי על המאמר של וולטר בנימין. ספרון שקניתי מזמן אבל עד כה, ללא הלחץ של פגישת קבוצת הקריאה, "טרם הספיקותי לעיין בו".

אפילו קראתי אותו פעמיים, כי את הכתיבה הסתומה במתכוון של בנימין (ועוד בתרגום ממש גרוע) אי אפשר לצלוח בפעם אחת, וגם לא כדאי. בהשוואה אליו, הטקסט של אזולאי, שגם היא כותבת "קשה" לא פעם, היה שיא הבהירות.חוץ מזה, דורון (הבן) שהנחה הפעם את הפגישה של קבוצת הקריאה שלנו (של טקסטים הקשורים לאמנות, שבה יש גם את "דורון הבת") לקח את העסק מאד ברצינות, אז לבטח שלא יכולתי לחפף.

רציתי לכתוב על שלושת השילושים שאריאלה אזולאי מוצאת אצל בנימין בכתביו השונים, על "הדמיון המשפחתי" ביניהם, ולבדוק האם יש גם דמיון לשילושים אחרים, דווקא לא דתיים, המספר שלוש הוא קצת מוזר לבסס עליו המשגות, אבל העובדה שגם בדת ההינדית וגם בנוצרית יש שילוש מראה שמשהו במספר הזה "משדר איזון". בכל זאת, משולש הוא המצולע הפשוט ביותר שיכול "לתפוס שטח" ולכן יש לו בסיס.

אז מהם השילושים שאזולאי מזכירה: הראשון, בהקשר של "היסטוריה קטנה של.." הוא השילוש בין התצלום, הטקסט שמלווה אותו (שמקרה של צילום עיתונאי יכול להיות כתבה שלמה) ואקט המסירה של  "מה שהיה שם" באותו המקום ובאותו הזמן שבו התרחש אקט "הצילום", שבנימין מפריד מושגית בינו לבין "התצלום". אז זה שילוש אחד: תצלום, טקסט, מסירה.

השילוש השני מקורו ב"יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", מסה אחרת של בנימין שאותה כבר קראנו בעבר בקבוצת הקריאה, ושאולי יש מקום לחזור ולקרוא אותה (בעצם כמעט כמו כל טקסט שכבר קראנו). השילוש שם הוא היצירה ה"חד פעמית", למשל ציור, היצירה הניתנת לשעתוק, כמו למשל הצילום, אבל בעצם גם תחריט, ו"המסורת" כשהמסורת אצל בנימין היא לא מה שהיה אלא מה שנמסר מדור לדור על פני ההיסטוריה. המסורת היא אקט נשנה ונמשך של מסירה. מה שבנימין אומר בין היתר הוא שהצילום הוא כן חלק ממסורת, מסורת של אמנות שכן ניתנת לשעתוק.

והשילוש השלישי מקורו בטקסט של בנימין בשם "משימתו של המתרגם" שבעברית נמצא בספרון בשם "נפתולי בבל", יחד עם הטקסט של דרידה ה"מפרק" את זה של בנימין וטקסט של מיכל בן נפתלי הכותבת על שניהם (מדהים איך ברסלינג יודעים לעשות ספר ממאמר אחד קצר, או שניים.). שם, השילוש הוא הטקסט בשפת המקור, הטקסט המתורגם לשפה אחרת וה"לשון האידאלית", שתרגומים חוזרים ונשנים לשפות שונות יחוללו, אי שם בסוף הימים. זו הלשון האידאלית שבה לא יהיו אי הבנות בין דובר לשומע שדרידה לוקח לימים שלפני הרס מגדל בבל, אבל בנימין לא רואה בעבר, אלא אי שם בעתיד. שפה שאפשר רק להתקרב אליה אסימפטוטית. כמטפורה, הלשון האידאלית היא אותו כד קדמון שנשבר, שטקסט ספציפי ותרגומו הם אך שני שברים קטנטנים שלו, וכל תרגום נוסף חושף עוד שבר עד שפעם בעתיד, אפשר יהיה להדביק בחזרה את הכד. אבל הכד הוא לא קדמוני, הוא לא ישוחזר הכד, על פי בנימין, מיוצר. בלשון העתידית המדומיינת של בנימין כבר לא יהיה לא Différance ולא Le Différend, שני מושגים שלהבדל ביניהם התייחסתי כאן.

בדומה, על פי אותה מטפורה, התצלום והטקסט המלווה אותו, גם הם שני שברים של כד, חלקים של "המסירה", של פעולת ההעברה של מה שהיה שלם בזמן הצילום. אצל אזולאי, החלק השלישי, המסירה, הוא לא "מה שהיה שם" אלא דווקא "מה שלא נמסר", מה שנפל ונשמט ברווח בין המקור, התצלום והטקסט. וברור גם למה היא לוקחת את זה לשם. כי משם אפשר להמשיך לתמה שבה היא עוסקת – בחובתו האתית של הצופה להתאמץ ולהשלים את החלקים החסרים בפעולת המסירה, להבין מה היה שם "באמת" כאשר צולם למשל התצלום מטה.אייזנר

חלק מהקסם בכתיבתו של בנימין הוא האופן המעורפל של כתיבתו, המאפשר להרבה מאד אנשים "לקחת את זה" לאן שהם רוצים, לייחס לבנימין, ענק אינטלקטואלי, את המקור של מה שהם רוצים להגיד. מאפשר לאנשים "לשבת על כתפי ענקים", גם אם ענקים אלה לא היו תורמים את כתפיהם לעניין. אז כך אעשה גם אני. לדעתי התצלום והטקסט, יחד עם כל סוג אחר של meta-data שאנו צוברים על אקט הצילום (גם זמן, מיקום גיאוגרפי, זמן חשיפה, צמצם, ISO, דברים טכניים שכאלה, רלוונטיים) הם אכן שברים שהדבקתם יחד תשאף לשחזר את הרגע ההוא. היש השלישי לדעתי הוא לא לשון החוסר אלא הדבר עצמו, שאליו ניתן לשאוף אך אסימפטוטית (קרי – להיפגש עמו באינסוף).

כתבתי בעבר על מושג "העולם" כפי שהוא מופיע במספר סוגי שיח שונים, בשדות סמוכים ומשיקים כמו פסיכואנליזה, פילוסופיה, סוציולוגיה ועוד. אחד המגיבים שלח אותי לחקור מושגים דומים אצל וויטגנשטיין , וכך יצא שדיברתי עם ידידתי רחל ש"קצת מבינה בוויטגנשטיין" (כמו: סיימה דוקטורט עליו וכתבה ספר) והיא האירה את עיני שב"וויטגנשטיינית", השיחים השונים בדיסציפלינות השונות מתמפים למה שהוא היה קורא "משחקי לשון", ושלדמיון המושגי הניכר בין מונחים מהדיסציפלינות השונות הוא היה משתמש במונח "דמיון משפחתי".

אפשר גם לטעון שבין שלושת סוגי השילוש שאזולאי מתארת אצל בנימין יש דמיון משפחתי, אבל הדמיון בין זה של "השעתוק הטכני" ו"היסטוריה קטנה של הצילום" הוא די מאולץ, ויש בו בעצם רק את הקשר המושגי בין "מסורת", היש השלישי ב "השעתוק הטכני" ו"המסירה" היש השלישי ב"היסטוריה קטנה של הצילום. גם זה שבין הצילום לתרגום, כושל לדעתי בפער שבין שאיפת התרגום אל לשון העתיד ושאיפת הצילום אל לכידת העבר.

ומצד שני כן מצאתי דמיון משפחתי בין השילוש של "היסטוריה קטנה של הצילום" לשלושת המדרגים של ז'אק לאקאן, עוד הוגה שהערפול הוא חלק משמעותי וחשוב ב"כתיבתו" (בעצם בעיקר בכתיבת תלמידיו שרשמו מפיו את דבריו בסמינרים השונים). אפשר לטעון שמה שהיה שם "באמת" במקום ובזמן של פעולת הצילום מתמפה למשלב "הממשי" אצל לאקאן, הטקסט המלווה את התצלום ממוקם במשלב "הסימבולי" בעוד התצלום עצמו שוכן חלקו במשלב "המדומיין" (הדברים החשובים אך החמקמקים שבו) והן במשלב "הסימבולי" ("השפה הצילומית", וגם מוסכמות חזותיות הנובעות חלקן מאילוצים טכניים של תהליך הצילום).

ובהערת אגב (שאולי תתפתח לרשומה משל עצמה), סוגי צילום כמו אותן מצלמות האבטחה המצלמות כל הזמן, וכמעט מכל זווית מקום מסוים, מנסות לשלול מתהליך הצילום את הפן של "הרגע הספציפי" , שמעלים מתהליך "המסירה" את הזמנים האחרים שלא צולמו. (לא שאי אפשר, אם מאד רוצים, להתעלם ממה שמצולם – עובדה שאת רצח שני הנערים בביתוניה "לא הצליחו" לפענח)  ומצלמה כמו זו של Lytro, בטכנולוגיה של light field, מנסה לשלול מתהליך המסירה את בחירת המיקוד הספציפי ומאפשרת לצופה להחליט בעצמו מה חשוב שיהיה בפוקוס בתמונה ומה לא. האם זה משנה מהותית את מה שבנימין אומר? לא באמת, כי לא משנה עד כמה תתקדם הטכנולוגיה, הפער, החֶסֶר, האובייקט הקטן a בלשונו של לאקאן, תמיד יישאר שם. הוא מהותית בלתי ניתן להעלמה.

מה שמחזיר אותי ללשון האידאלית של בנימין במסתו על התרגום. הלשון האידאלית שבה כבר לא יהיו פערי הבנה. בנימין לא באמת רואה עתיד שבו לא יהיו פערי שפה, רק עתיד שבו הם יקטנו אט אט עד שכמעט ייעלמו. אלא שכפי שליוטאר מסביר לנו כל עוד יש פערי כוח, יש פערי הבנה.

יש לדעתי דמיון משפחתי בין השילוש של בנימין של: מקור, תרגום ולשון אידאלית לשילוש ההגליאני של: תזה, אנטי תזה וסינתזה. אמנם בנימין, בניגוד להֶגֶל לא חושב שהלשון האידאלית, הסינתזה של סך הטקסטים המקוריים ואוסף תרגומיהם האינסופי, תגיע בימיו או בזמן ספציפי כלשהו. הֶגֶל בניגוד אליו באמת חשב שבימיו הגיעה ההיסטוריה אל סופה, שהתהליך של תזה, אנטי-תזה המוצבת כנגדה, ותהליך הסינתזה שיוצר משניהם את התזה הבאה, הסתיים בימיו (הו, כמה היבריס, כל אלו המבשרים על קץ זה ומות זה. למה עכשיו דווקא, במטותא?)

אבל, תרגום ראוי על פי בנימין הוא לא כזה המנסה לשכפל את הטקסט המתורגם אלא כזה המנסה "להרוס" אותו, כדי לסלול דרך ההריסות דרכים. לאן יובילו דרכים אלו? אל "הלשון האידאלית". ותרגום חוזר ינסה להרוס את סכום טקסט המקור והתרגומים הקודמים בכדי להביא תרומה חדשה, כדי "לשמר" את יצירת האמנות (אם מדובר בתרגום של פרוזה או שירה) בניסוח של היידגר ב"מקורה של יצירת האמנות", כדי להוסיף עוד שבר חרס לטובת ייצור הכד העתידי, השלם, שלא יהיו חסרות בו חתיכות.

ואם רואים את התרגום כאקט הרסני, אז בהחלט אפשר לראות איך אפשר לחשוב על הטקסט בשפת המקור כ"התזה", הגרסה המוסמכת של היצירה, התרגום בראייה הבנימינית כאנטי-תזה, והסינתזה ביניהם ההופכת את סכום שניהם, עם הזמן, לתזה החדשה שתרגום נוסף, או לאותה השפה, או לשפה אחרת, עם עולם מושגים משלה, ינסה בתורו לקרקר ובכך לשדרג אל התזה הבאה. עד שבקץ הימים תתקרב התזה עד מאד אל הלשון האידאלית, שבה אי הבנה אינה אפשרית. אלא שבלשון ההיא, כבר לא יהיה לי מעניין לכתוב…

nataraj

לשילוש ההגליאני, יש דווקא דמיון מושגי לשילוש ההינדי שבו ווישנו יוצר את העולם, התזה, טקסט המקור, שיווה רוקד (בדימוי מעלה) כדי להרוס אותו, האנטי-תזה, התרגום, בכדי שברהמה יוכל לברוא אותו מחדש, סינתזה, וחוזר חלילה….

ואם מישהו תוהה מה עושה תמונתה של (הדוגמנית והשחקנית) Carrie-Anne Moss בראש הרשומה, חוץ מזה ששם דמותה בטרילוגיית המטריקס הוא טריניטי (שילוש..), אזי (אני לא הראשון ששם לב ש…) גם טרילוגיית המטריקס יש בה דמיון משפחתי מובהק הן לשילוש ההגליאני והן לזה ההינדי. אם בסרט הראשון התזה היא המטריקס וניאו מופיע כאנטי-תזה, בחלק השלישי, בו ניאו מתמזג עם הסוכן סמית, נוצרת סינטזה, וזו הופכת לתזה הבאה, שאותה האחים וכובסקי לא באמת מתארים. במחשבה לאחור, החלק השני של הטרילוגיה נראה די מבוזבז, כמו מחצית של חלק ב שיצא ארוך מדי ופוצל לשניים (ואכן reloaded  ו revolutions יצאו בהפרש של שישה חדשים בלבד) ומה שחסר בסדרה הזו, הוא חלק שלישי "אמיתי" שיבוא אחרי revolutions ויתאר את התזה החדשה שנוצרה אחרי ההיתוך של ניאו והסוכן סמית.

בין Différance ל Le Différend

את הרשומה הזו אני מתכנן לכתוב מינואר, בתקווה שהכתיבה תצליח להחדיר לקדקודי אחת ולתמיד את משמעותם של שני מושגים חשובים בפילוסופיה צרפתית עכשווית, שני מונחים המבוססים שניהם על המילה difference, (ובצרפתית, עם צ'ופצ'יק – différence).

מה שדרבן אותי להוציא את הרשומה הזו מתוך סל הטיוטות של וורדפרס הוא דו-שיח החרשים המתנהל ממש כעת ביו ישראל לחמאס, בין השמאל לימין, וספציפית, ביני לבין כמה מחברי מהימין, דו-שיח של חרשים המתנהל רובו בפייסבוק,המהווה הדגמה נפלאה של מונח מהפילוסופיה של הלשון שיש לו השתמעויות אתיות נרחבות. מונח שטבע JEAN-FRANÇOIS LYOTARD בספרו  The Differend: Phrases in Dispute. מונח לו הוא קרא בצרפתית Le Différend.

אם אנסה לתמצת ולפשט (כנראה פישוט יתר) את משמעות המושג,  Le Différend הוא ההבדל בין טענות צד אחד לבין האופן בו הן נשמעות על ידי צד שני שלא חולק את אותה מערכת חוקים או ערכים של הצד הראשון. ליוטאר משתמש במונח "קורבן" בניגוד ל"תובע" כדי לתאר מישהו שקובלנתו אין לה "ערכאה" בה היא יכולה להידון במונחי הצד הפוגע, ולכן הקובלנה למעשה מושתקת, בניגוד ל"תובע" שזכות שמורה לו להתלונן בבית משפט, כי שני הצדדים, הנפגע/תובע והפוגע/נתבע חיים באותו עולם של מוסכמות/ערכים/חוקים ולכן בית המשפט משמש ערכאה מוסכמת על שניהם שבה יכולים להתברר סכסוכים. ה"קורבן" יכול אולי לדבר, אבל אין לו דרך לבטא את הפגיעה בו בשיח השיפוט של הצד הפוגע, ולכן הוא יהיה בדרך כלל מוכרז לא כשיר נפשית, או סתם משוגע, או חסר זכות עמידה לפני בית המשפט. הוא לא יוכל להגיע לבירור הפגיעה בו כי אין לו דרך לבטא את הפגיעה בשפה/שיח בה משתמש הפוגע.

דוגמה שליוטאר מביא הן טענות לזכויות קדמוניות על קרקע של שבטים ילידיים הנידונות בבתי משפט שבהם הקריטריון היחידי לבעלות הוא רישום בטאבו, שיש כמובן  רק למתיישבים, הלבנים בדרך כלל. לבית המשפט אין אפשרות לדון בטענות על קרקע שמבוססות על מערכת אחרת של חוקים או מנהגים מזו הכתובה בספר החוקים על פיו הוא פועל. לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא סוג כזה של  Différend כאן – זה מה שקורה בין מדינת ישראל וחוקיה לבדואים בנגב כרגע, סביב מה שמכונה "מתווה פרוור". אנחנו פשוט לא מבינים מה הם רוצים, אנחנו הרי רק רוצים את טובתם, לא? (טוב, זהו שלא, זהו מאבק על אדמות ליהודים, אבל נניח שכן). ובכן, גם אם לא היה מניע קולוניאלי מובהק ביחס לאדמות הבדואים, העובדה שמישהו אומר שכבר סבא שלו רעה צאן על האדמות האלו, ואין לו שום פיסת נייר רשמית להוכיח את זה, אומרת שהוא יכול לטעון רק אל הרוח.

כדי להבהיר, המקרים בהם יש Différend הם בדרך כלל חמקמקים ובדרך כלל נסתרים מעין. לא מדובר על שימוש במילים שונות משני צידי קונפליקט מסוים  כדי לסמן את אותו הדבר, כמו למשל השימוש הישראלי במונח "מחבלים" או "מרצחים" כמסמן לחיילי הכוח הסדיר של החמאס, בעוד שברצועה יקראו להם מן הסתם "חיילים",  "לוחמים" או "גיבורים". פה ברור לכולם שבחירת המונחים היא מודעת ומכוונת. לא כך הוא במקרים שבהם יש Différend.

עוד דוגמה, תוך שימוש במטפורה שמהנדסי חשמל מבינים, היא קובלנת פליטי 1948 הפלסטינים, הרוצים לחזור למקומות מגוריהם ומגורי הוריהם בתוך גבולות הקו הירוק. קובלנה כזו נמצאת בבחינה מבנית מחוץ לתחום התדרים שהאוזן הישראלית מסוגלת לשמוע. כי האוזן הישראלית מורכבת על אזרחי מדינה שבה מובן מאליו שלא יתכן שלא יהיה בה רוב יהודי. ולכן, מבנית, אין לפליטי 1948 קובלנה שאנו יכולים בכלל לשמוע.

או אותו מרצה למשפטים בבר אילן, שכתב לסטודנטים שלו שהוא מקווה שההודעה: "מוצאת אתכם במקום בטוח, ושאתם, משפחותיכם והקרובים לכם אינם בין מאות האנשים שנהרגו, האלפים שנפצעו, או עשרות האלפים שבתיהם נהרסו או שנאלצו לעזוב את בתיהם במהלך או כתוצאה ישירה מהעימות האלים ברצועת עזה וסביבתה". הסטודנטים שלו, וחבריו לסגל, נפגעו מעצם האזכור של פגיעה בחיי לא-יהודים. השדר הזה היה בתחום התדרים של השמיעה שלהם, אבל הוא היה רעש צורם, מטריד, שיש להשתיק. ולכן, משתיקים אותו.

גם בסבב העימות הנוכחי בינינו לבין החמאס, חלק גדול מטיעוני "הם התחילו" של שני הצדדים הוא הדגמה של  Différend, כזה הנובע מההבדלים בשיח בין שני הצדדים לגבי מה מהווה פגיעה, מה מהווה עילה לפעולה, מה חשוב ומה משמעותי. אבל כבר כתבתי כבר די והותר רשימות של אקטואליה בזמן האחרון, אז אחזור לפילוסופיה, ולמונח השני והיותר מסובך שאותו רציתי להסביר, (בעיקר לעצמי אבל אם מישהו קורא את זה וגם אפילו מבין, סבבה.) המונח הזה,  Différance הוא של Jacques Derrida (נולד יעקוב דרעי, באלג'יר).

דרידה גורס ש Différance אינו מושג ואינו מילה אלא משהו שהוא קורא לו neographism (עוד נאולוגיזם משל דרידה) ובא לבטא "רעיון ספרותי".  אבל אני אנסה למרות זאת להסביר את זה כ"מושג", כי אין לי מושג איך מסבירים neographism-ים. כדי לחזק תזה אחרת שלו שהדיבור והכתיבה לא חד הם, דרידה יוצר את ה neographism הזה על ידי החלפת ה e ב Différence ב a, כך שאפשר יהיה להבחין בין Différence ל  Différance רק בקריאה. שתי המילים נשמעות אותו הדבר.

דרידה משחק על כפל המשמעות בשורש המילה: différer שיכול להביע גם "לדחות"  או "להשהות"(בזמן, to defer) וגם "לבדל" או "להבחין" (במרחב, to differ). בהקשר של כתיבה (או ארכי-כתיבה, מונח שלו הבא לסמן כל טקסט כתוב, לאו דווקא פעולת הכתיבה על נייר). הוא אומר שמשמעות כל מסמן (כמו למשל המילה "לחם") לא ניתנת להבנה מוחלטת משתי סיבות:

הראשונה, כי כל מסמן מוגדר בתורו על ידי מסמנים אחרים  הנבדלים (differ) ממנו ("שולחן הוא רהיט בעל ארבע רגליים", אבל מה בדיוק זה "רהיט" ומה זה "רגל"?) וכל אחד מהמסמנים האלה גם הוא בתורו מוגדר על ידי מסמנים נוספים, וכך ברגרסיה עד אינסוף  – זה לעולם לא מתכנס. יש הקוראים לזה "נסיגת המשמעות". אז יש פה מרכיב של דחיה של הבנת המסמן בזמן, בעוד אנחנו חוזרים שוב ושוב ל"מילון" כדי לברר את משמעותם של עוד ועוד מסמנים אחרים שכולם נבדלים זה מזה.

גורם נוסף שאינו מאפשר לטקסט להיות בעל משמעות מובחנת וסופית היא פער הזמן בין הכתיבה לקריאה. הנמען של הכתיבה לא נוכח בדרך כלל בזמן פעולת הכתיבה. אנחנו כותבים או כדי שנזכור, ואז כשנקרא כבר לא נהיה בדיוק אותו האדם, הושפענו ומשמעות של מסמנים יכולה בעקבות כך להשתנות, ואכן משתנה, גם אם בדרכים דקות מכדי שנוכל באורח מודע להבחין בו. או שאנו כותבים לאדם אחר, שיקרא את זה מאוחר יותר, ואז יש לא רק פער משמעות הנובע מפער הזמן, אלא גם פער הנובע מההבדלים בין עולם התובנות של הקורא לזה של זה שכתב. שוב, יש כאן שילוב של "דחיה" בזמן ו"בידול" ביו הקורא והכותב.

ויש עוד גורמים שבגללם המסמנים הכתובים אינם בעלי משמעות מובחנת. כי באיזו נקודה בדיוק אפסיק להשתמש במסמן "צהוב" ואתחיל להשתמש ב"כתום"? ב"לרוץ" במקום "ללכת"? אין פה קריטריון אחיד (אני יודע שבספורט, הליכה מוגדרת כהתקדמות כשרגל אחת תמיד נוגעת בקרקע,  אבל בשימוש יום יומי אנחנו לא מדקדקים בשכאלה). כשאני אומר "בית", יש לי תמונה מנטלית בראש השונה מכל אחד אחר בעצם, לבטח ממישהו שנאמר גר באוהל. וכשאני אומר "לחם", יש לי בראש פרוסה דקה של פומפרניקל, ולא נאמר באגט כמו לצרפתי הממוצע.

אין אף פעם רגע שבו המשמעות  של מסמן היא שלמה וכללית. זו הרוח של "הלא מונח" שלו קרא דרידה Différance. שמתם לב עד כמה הלא מונח הזה מדגים את משמעותם החמקמקה של מסמנים? דרידה היה אלוף בהתחמקויות מסוג זה.

העירו לי שיש דמיון מה בין ה Différance של דרידה וה"הבדל האונטולוגי" של היידגר (שרבים רואים בדרידה את ממשיכו "האמיתי"). ההבדל ההיידגריאני מדבר על הבלבול שאנו (אבל לא הוא) נוטים לעשות בין ה"הוויה" (באנגלית Being ובגרמנית Sein) לבין הישים (הדברים שישנם) שבעולם (באנגלית beings ובגרמנית seinen). ההוויה היא משהו שאי אפשר לדבר עליו במשפטי חיווי. אי אפשר להגיד שהוויה היא ככה או כזו. אבל על ישים אפשר ואפשר. ועדיין, סך כל הישים הוא לא ההוויה. כלומר, שכל הצורות השונות שבהם אנשים מסבירים את הסיבות ל Différance, כמו "נסיגת המשמעות", או פער הזמנים, הדחייה, או הקושי של מסמן בדיד המנסה לתאר תופעות רציפות, אנלוגיות (כתבתי על זה ב"דיגיטלי בעולם אנלוגי"), כל אלו הם דרכים לומר שהשפה, היכולה לדבר על ישים, תמיד תיכשל בתיאור "ההוויה", אבל דרידה יאמר גם שהיא נכשלת בתאור סופי ומוחלט של ישים. וגם כאן, אני מוצא "דמיון משפחתי" להבדל בין "המשלב הסמבולי" וה"משלב הממשי" של לאקאן (גם על זה כתבתי בנסיוני לחקור את הדרכים השונות שבהם הוגים שונים מדברים על "העולם")

את שני המושגים, ה Différence של ליוטאר וה Différance של דרידה שווה להשאיר בחלק האחורי של מוחנו בכל רגע, ולזכור את הקושי האובייקטיבי שמגבלות השפה האנושית הכתובה וגם המדוברת מציבות בפני ערוצי התקשורת עם אחרים, וככל שהאחרים יותר אחרים, כך יש יותר סיבות לחשוד שיש אי הבנה, שיש השתקה של הצד החלש יותר, שערוץ התקשורת לא אידאלי.

ומה ההבדל בין המושגים, זה שבו הבטחתי לעסוק? קשה לדבר על "הבדל", שני המונחים פשוט שייכים לשדות שיח אחרים. זה של ליוטאר לשיח האתיקה, זה של דרידה לשיח הספרות, לדקונסטרוקציה. שניהם שימושיים, כל אחד לתחומו.  לידיעת שניהם יש עבור על אחד מאתנו השתמעויות אתיות ומעשיות.

אשמח להערות ותיקונים. גם כי קשה לתמצת (הרשומה גם כך ארוכה, 1253 מילה), וגם כי Différance שימש את דרידה לאורך השנים בטקסטים שונים, לא תמיד בדיוק באותו האופן, כך שיכול להיות שהסברי לא תואמים לחלוטין את מחשבתו של דרידה בחלק מהשנים.

העולם

כיוון שאני מלקט קורסים וידע מפה ומשם, בתחומים שמעניינים אותי, יש מקרים שנדמה לי שבתחומי ידע שונים, בשדות שיח (discourses) שונים, משתמשים בשמות שונים למה שלדעתי הוא כמעט אותו המושג.

אני לא מנסה לטעון שהשמות השונים, המונחים השונים, מתארים בדיוק את אותו המושג. אין לי ספק שיש הבדלי ניואנסים בין המונחים השונים, והבדלי הניואנסים האלה מעניינים, רלוונטיים וחשובים. אבל יש ביניהם מה שוויטגנשטיין כינה דמיון משפחתי (רשומה נפרדת).

הייתי אפילו טוען שהבדלי הניואנסים רלוונטיים גם מחוץ לשדה השיח שביחס אליו קיים אותו הבדל. ושיש חומר עשיר לחקירה לא רק בהגדרות השונות למושג, אלא גם בהבדלי הניואנסים ביניהם.

כדי לעשות את זה פחות אבסטרקטי, אנסה לחקור את ההבדלים והמשותף למספר מונחים, אבסטרקטיים בפני עצמם, שכולם מתייחסים בערך לאותו המושג, שלמען הנוחיות אקרא לו כאן העולם.

אני הולך לפרסם את הרשומה הזו מן הסתם הרבה לפני שאגמור לחקור את הנושא, שהוא גדול ורחב בערך כמו העולם. אני מקווה שתגובות לרשומה יעזרו לחקירת הנושא, אם כי אני לא תולה בזה תקוות גדולות. אבל אני גם דוגר על הרעיון לרשימה הזו כבר לא מעט זמן, ואם לא אפרסם אותה בעודה בוסר, היא לא תתקדם. ככה זה. אז זה הולך להיות שטחי ורדוד. אבל אני מקווה שזה קצת יעזור לי, ואני מקווה שגם לכם, לסדר את המחשבה בנושא.

אז השאלה שאני רוצה לשאול, היא: מה ההבדל בין "תרבות", "אפיסטמה", "הביטוס"  ו"פרדיגמה"? באיזו מידה הם חופפים למושג "העולם" של היידגר, למשלב הסימבולי אצל ז'אק לאקאן, ל"אידאולוגיה" משל אלתוסר, ל"תרבות" אצל אסכולת פרנקפורט, ולעוד לא מעט מושגים.

נתחיל מכמה הגדרות, רובן מויקיפדיה:

עולם, "world" באנגלית, Welt בגרמנית הוא מונח שהיידגר משתמש בו בכמה מובנים. למשל:

"World" signifies the totality of things which can be present-at-hand within the world.

כמובן שאצל היידגר הדברים לא פשוטים, וכל מושג שלו מתבסס בתורו על על נאולוגיזמים, מושגים נוספים שהוא טבע, נוספים, שהבסיסי שבהם הוא ה Dasein:  ה"היות כאן" – האדם הטבול כבר בתוך העולם שעליו אין לו אפשרות להשקיף מבחוץ. והדברים שהם  present-at-hand  הם דווקא אלה שלא נבחין בהם בדרך כלל – אלא כאשר העניינים "מתחרבשים". אבל אני משווה את פרדיגמה, אפיסטמה והמונחים האחרים דווקא להגדרה הזו:

The wherein a factical Dasein as such can be said to 'live'.
"World" has here a pre- ontological existentiell signification.

והנה עוד משפט היידגריאני טיפוסי באותו העניין (מסמינרי צולינגן)

The worldliness of the world is constituted from the contexts of reference
[ Verweisungszusammenhänge] of what shows itself.

להבנתי, הכוונה שהעולם שלנו מורכב רק מהדברים אותם אנו יכולים "לראות", שיש לנו המשגות לגביהם.

אצל היידגר המונח עולם משמש (לפי הקונטקסט)  לעתים לעולם המשותף ( 'public' we-world) ולעתים לעולם הפרטי (one's 'own' closest (domestic) environment) שהחפיפה בינו לעולם המשותף גדולה אך חלקית (יותר על זה בהמשך)

הייתי מסביר בהכללה גסה את המושג הזה של עולם כמעין "מיפתח" (clearing,aperture) אל האמת, שמבעדו מתגלה לפנינו חלק ה"מציאות" המהווה את עולמנו, מיפתח שאנו לא מודעים שהוא בכלל קיים, שהוא תלוי זמן ומקום, שפרטי לנו אך מאד דומה לאחרים החולקים אתנו תרבות, שפה, רקע, מוצא, וכו.

מושג ה"עולם" ההיידגריאני מזכיר לי לא אחת את ה"משלב הסימבולי" של לאקאן, זה המורכב מהסמלים, השפה, ההמשגות של החברה בה אנו חיים וחושף לנו את החלק של "הממשי" שאותו אנו מסוגלים חברתית ותרבותית לקלוט.  אבל כפי שאני מנסה להראות כאן, המשלב הסימבולי שלי/שלנו מכיל לא מעט מסמנים המסמנים אותו עצמו, את העולם, המשלב הסימבולי.

היידגר (משמאל) בביקור בביתו של לאקאן (שלישי משמאל) ב 1955

או שאולי העולם הפרטי מכיל גם את המשלב הלאקאניאני הדמיוני ? אני צריך לברר את זה.

אפיסטמה

מונח שמקורו ביוונית (ἐπιστήμη)  ומשמעותו ידע או מדע.

אז מהי אפיסטמה? מצאתי את ההגדרה הפורמלית הזו:

épistémè:the body of ideas that determine the knowledge that is intellectually certain at any particular time

המונח  נוכס על ידי Michel Foucault, כדי לתאר את "העולם", תחילה כמשהו שאופייני לתקופה, כזה שמשתנה באורח חד בין תקופה לתקופה. וכך הוא מגדיר את זה בספרו "סדר הדברים":

"The historical a priori that grounds knowledge and its discourses and thus represents the condition of their possibility within a particular epoch."

"However, if in any given culture and at any given moment, there is always only one épistémè that defines the conditions of possibility of all knowledge, whether expressed in a theory or silently invested in a practice"

שווה לדבר גם על ההבדל בין אפיסטמה לסטרוקטרה. בעוד ששני המושגים מתארים את האופן בו מעשינו מוכתבים פחות או יותר על ידי ה"עולם" בו אנו שרויים, הסטרוקטורליסטים (שפוקו לא היה אחד מהם) ראו את ה"סטרוקטורה" כמשהו על זמני וקבוע, מעין סט של "חוקי טבע" חברתיים ותרבותיים. אפיסטמה לעומת זאת יכולה להשתנות, ואכן משתנה. מהר או לאט, בקפיצות או באופן רציף – תלוי את מי שואלים, את פוקו המאוחר או פוקו המוקדם. האיש שינה את דעתו הרבה פעמים, ובהצלחה. כמו האפיסטמה שלו.

בשלב מאחור יותר הוא החל גם להכיר באפשרות הקיום של מספר אפיסטמות במקביל, בתוך מערכות כוח-ידע שונות, ואולי (אני לא בטוח) בהכרה שהמעבר ביניהן הוא רציף וכמעט לא מורגש. וכך הוא כותב:

I would define the épistémè retrospectively as the strategic apparatus which permits of separating out from among all the statements which are possible those that will be acceptable within, I won’t say a scientific theory, but a field of scientificity, and which it is possible to say are true or false.

The épistémè is the ‘apparatus’ which makes possible the separation, not of the true from the false, but of what may from what may not be characterised as scientific.

פרדיגמה

ההגדרה המילונית של פרדיגמה Paradigm היא: תבנית מחשבה במסגרת של תחום מדעי או בהקשר אפיסטמולוגי דומה. מקור המילה מיוונית paradeigmia, שפירושה: תבנית / מתכונת, או מהמילה היוונית paradeiknunai, שפירושה: דוגמה / הדגמה.

פילוסוף המדע תומאס קון ( Thomas Kuhn) נתן למונח את משמעותו הנוכחית כאשר השתמש בו כדי להתייחס למערך הכולל של העמדות, התפיסות והשיטות המגדירים את החשיבה המדעית בתקופה נתונה. בספרו "המבנה של מהפכות מדעיות" משנת 1962 טבע קון את המונח 'פרדיגמה' בהתייחסו להשקפה הרווחת אצל קהילת מדענים העוסקת באותו תחום בתקופה מסוימת.

"השימוש המקובל מחוץ לתחום המדע הטהור במילה "פרדיגמה" היא במובן של "ראיית העולם" (Weltanschauung). כך, לדוגמה, במדעי החברה, משתמשים במושג לתאר סידרה של התנסויות, אמונות וערכים, המשפיעים על הדרך בה היחיד תופס את המציאות ומגיב לתפיסה זו."

בקורסים בחוג לתקשורת, למדתי שפרדיגמה היא "אוצר הזכרונות, האמונות וההאמנות המשותף שלנו", זה ממנו נשלפות ה"סינטגמות", השדרים התקשורתיים המהווים את תכולת אמצעי התקשורת, קצת כמו שצרוף ספציפי של חולצה ומכנסיים (סינטגמה) נשלף מארון הבגדים המכיל את אוסף הבגדים שלנו (הפרדיגמה). אוסף הסינטגמות האפשריות מוכתב על ידי הפרדיגמה.

אנלוגיה שמועילה לי בהקשר זה היא האנלוגיה לבלשנות של דה-סוסיר.  דה-סוסיר עשה הבחנה בין מה שהוא מכנה langue ו-parole. ה'לנג' (שפה) מהווה את הצד המבני הסטרוקטורלי של הלשון, בעוד שה'פרול' (דיבור) הוא ההיבט הסטטיסטי שלה. לנג ("פרדיגמה") מבטא את הכללים הבסיסיים של השפה משותפים לכל ועליה נבנה ה-פרול ("סינטגמה"), הביטוי האישי האינדיבידואלי של כללים אלה על ידי דובר של השפה בזמן נתון.

הפרדיגמה המשותפת למשדר ולקולט, לעיתונאי הכותב את הכתבה ולקורא הקורא אותה (נאמר בעיתון לאנשים חושבים…) מאפשרת את השידור והקליטה של אותו המסר, כמו מעין מפתח הצפנה בהצפנה סימטרית המשמש גם לקידוד המסר וגם לפענוחו. השדר התקשורתי הוא כמובן רק תת קבוצה של השדרים שאנו מקבלים מכל מי ומה שאנו בקשר אתו, וגם שם, הפרדיגמה, העולם שלנו, מאפשר הבנה של מסרים מאנשים שהפרדיגמה שלהם חופפת במידה רבה לזו שלנו, ומקשה על הבנת הקשר עם אנשים שהפרדיגמה שלהם חופפת את זו שלנו רק במעט – למשל הודים, בתחילת טיול ארוך בהודו לעומת הודים לקראת הסוף של טיול שכזה.

יש דמיון רב בין האפיסטמה של פוקו והפרדיגמה של קון, ובמיוחד בהרחבה של המונח פרדיגמה לתחום מדעי החברה. שניהם מדברים על אוסף של האמנות של בני קבוצה מסוימת בזמן נתון לקבל או לדחות דברים כ"מתקבלים על הדעת". בניגוד לקון, החושב על פרדיגמות רק בהקשר של ידע מדעי גרידא, ורואה את הפרדיגמה שמשהו שבני הקהילה המדעית מודעים לו, ההגדרה של פוקו הרבה יותר רחבה. הוא מדבר אל אוסף ההאמנות וההנחות לא רק בידע מדעי אלא בתחום רחב של שיחים, ומבחינתו, האוסף הזה, האפיסטמה, הוא הלא מודע האפיסטמולוגי של התקופה, יותר נכון (פוקו המאוחר) של קבוצה מסוימת בתקופה מסוימת. ההנחות וההאמנות שבבסיס האפיסטמה הן כה בסיסיות ו"מובנות מאליהן" עד שבני אותה האפיסטמה לא יכולים לראות אותן. הן שקופות בעבורם. הם יכולים לראות את ההנחות האלה אולי בדיעבד, אחרי שהאפיסטמה כבר השתנתה. כי הם העולם שבתוכו טבולים האנשים שלגביהם האפיסטמה, וגם הפרדיגמה, תקפה.

או שאולי צורה מסוימת של מחשבה ביקורתית עשויה לחשוף מקצת מן ההנחות המובלעות האלה. אלא שיתכן שעצם חשיפת ההנחות הנסתרות, כבר משנה את האפיסטמה שהן בבסיסה. אולי, בהגדרה, הנחות היסוד שמרכיבות אפיסטמה הן אך ורק אלה הנסתרות, הלא מודעות.

ויש את המונח השלישי, הביטוס, "מונח שטבע הסוציולוג פייר בורדייה לציון מערכת מתוחכמת של שעתוק, הפועלת באופן סמוי. הביטוס הוא אוסף ההתנהגויות, ההרגלים, הכישורים, הנטיות וההעדפות שאדם רוכש במהלך חייו – ובהם אופן השימוש שלו בשפה, העדפותיו האסתטיות, ההתנהלות הגופנית שלו ועוד". ההביטוס הוא של אדם, אבל הוא משותף לקבוצה החברתית שאליה משתייך אותו אדם, או בניסוח סוציולוגי משל בורדייה: "מערכת התנהגויות הנרכשות על ידי הפרט עקב תנאי קיום אובייקטיבים בתהליך חיברות"

"באמצעות מושג ההביטוס מעוניין בורדיה לאתר את פעולתו של המבנה החברתי בהעדפותיהם ובפעולותיהם הרצוניות של יחידים. זהו כלי תאורטי המבקש להבהיר כיצד היחסים ההירארכיים בין קבוצות חברתיות מופנמים ונחווים כ"טבעיים" וכיצד המעמד החברתי של היחיד בא לידי ביטוי בהון התרבותי שצבר במהלך חייו."

כלומר שהביטוס לא חופף לפרדיגמה או אפיסטמה אלא הוא יותר המופע שלהם בתוך האדם הספציפי. הגרסה הפרטית של העולם. אלא שמבחינה פרקטית, קשה להפריד בין העולם הפרטי לעולם המשותף. כל אחד מאתנו חי בתוך העולם הפרטי משלו, ויודע שהעולם הזה יש בו הרבה מן המשותף עם העולמות הפרטיים של בני הקבוצה החברתית-תרבותית שלנו, אבל אין לנו דרך לדעת במדויק מהו אותו החיתוך של העולמות הפרטיים שלנו, ה"הביטוס-ים" שלנו.

"הביטוס יכול להירכש גם בשלבים מאוחרים יותר של החיים. בורדייה דן רבות בהביטוס האקדמי: לטענתו, לכל שדה יש הביטוס משלו, וחלק חשוב, אם לא החלק החשוב ביותר, בלימודים האקדמיים הוא רכישת ההביטוס של השדה כדי להשתלב בו בהצלחה."

מה שאני עושה, באופן שאני לומד, הוא ערוב מכוון של הביטוס אקדמי משדות שונים, מה שמקטין את סיכויי להשתלב בהצלחה במי מהשדות האקדמיים האלו. אבל אני ממילא משתדל לא לדבר בז'רגון של שיח כזה או אחר (אם כי לפעמים מתפלק לי איזה "הביטוס" בדיבור…) ואין לי אינטרס להשתלב בשיח אקדמי כלשהו. אולי, אם היתה פה באזור פעילות אקדמית של מה שנקרא "לימודי תרבות" הייתי שוקל.

המונח תרבות גם הוא משמש לא אחת לתאר עולם, מעין תת מודע קולקטיבי, משהו מקביל לפרדיגמה או אפיסטמה, אבל יש עוד לא מעט מונחים מתחרים. המושג הזה הוא כל כך חלק מה"עולם" שלנו שבכל שדה שיח אנשים אצים-רצים להמציא לו מסמן משלהם. הנה למשל מובאה ממאמר של DANIEL WICKBERG, המציע את המונח History of Sensibilities כמונח מדויק יותר למונחים אותם אני משווה כאן.

There are ways in which sensibility is different from—and in some fundamental ways, superior to—competing and overlapping terms such as “ideology,” “worldview,” “habitus,” “structure of feeling”, “épistémè”, “mentalite´” or "paradigm.”

בהמשך – עוד קצת על השימוש במונח "תרבות" כדי לתאר עולם, מתוך ספרות על חקר תרבות פופולרית…וכמובן עוד על מושג האידאולוגיה אצל אלתוסר.

ואיפה מתמפה פה מבנה העל המרקסיסטי? וחרושת התרבות?

ראיפיקציה

ראיפיקציה, Reification באנגלית, הוא מושג שאני נתקל בו שוב ושוב בלימודיי, ובכל פעם נדמה שיש לו משמעות מעט אחרת. בדקתי ואכן המושג הזה, המתורגם לפעמים ב"חיפצון" ולפעמים כ"החפצה" (לגיא – לא "הנפצה"…) משמש במקומות שונים, ליתר דיוק ב"שיחים" (discourse) שונים, למטרות שונות.

יש לביטוי הזה את ה Disambiguation page, הדף המפנה לערכים השונים של המושג, הארוך ביותר שבו נתקלתי בויקיפדיה. בעברית אין אמנם ערכים מרובים, אין "עמימות" (ambiguity) שצריך לפזר אבל באנגלית יש ויש. תשעה ערכים שונים ליתר דיוק.

כדי להמחיש את משמעות המושג, חשבתי לכתוב סיפור קצר שימחיש (will reify) את המושג, אבל בינתיים אין לי רעיון איך לעשות את זה. אולי בהמשך, אז אנסה להמחיש בהסברים.ראיפיקציה

קודם כל, שורש המילה ראיפיקציה הוא הפועל to reify שפירושו להמחיש. אבל בדרך כלל, ראיפיקציה מתייחסת להפיכת משהו למוחשי, לאובייקט, לחפץ או לסחורה.

בתאוריה המרקסיסטית, ב"קפיטל" מרכס  משתמש בביטוי הגרמני  Verdinglichung שתורגמה כ Reification או החפצה בעברית, ביטוי שמשמעותו המילולית היא הפיכת משהו ל"דבר" (thing,ding באנגלית), כדי לתאר מספר דברים.

האחד הוא התהליך שבו הפועל, שעבר תהליך של de-skilling, כך שכישוריו או אופיו לא נחשבים יותר אלא רק שעות העבודה שלו ליד פס היצור הופך לאובייקט, כזה הנמדד רק בשעות או ביחידות העבודה שהוא מפיק. הוא הופך לסחורה, בת המרה בסחורה אחרת, למשל פועל אחר כלשהו.

מצד שני. המוצר היוצא מפס היצור, שהפועל מרגיש מנוכר אליו שכן הוא אחראי רק על חלק קטן מייצורו, מקבל תכונות החורגות מהפונקציה הפשוטה שלו, ממה שמרכס קרא "ערך השימוש" שלו. לחפץ יש מחיר שנקבע על ידי ה"נחשקות" שלו, שאין לה קשר הדוק עם עלות יצורו או שימושיותו. וגם את האופן שבו היחסים החברתיים המוטמעים בשרותים וחפצים שונים, נדמים בטעות כתכונות מהותיות של אותם חפצים. ערך החליפין של חפץ, הערך שאנו כחברה נותנים לו, שאינו קשור כלל ל"ערך השימוש" שלו, נדמה לנו כתכונה "טבעית" של החפץ, כמו למשל הצבע שלו או צורתו. משהו אבסטרקטי כמו ערך חליפין, הפך למשהו מוחשי, לדבר. זו ראיפיקציה. וגם – החפץ מקבל תכונות כמעט אנושיות. (חישבו על האנשים שישכחו את התינוק שלהם להתבשל במכונית, אבל לא את האייפון שלהם.) גם זו ראיפיקציה.

אבל לא רק זה. המושג משמש גם כדי לתאר את ההחפצה של היחסים החברתיים ושל האנשים המעורבים. מה שקורה כאשר היחסים החברתיים מתוארים כיחסים בין חפצים, כשווי יחסי של דברים.

איך החפצה קשורה למושגים מרקסיסטיים אחרים? החפצה היא צורה ספציפית של ניכור.
פטישיזם של סחורות הוא צורה ספציפית של החפצה
.
הפועל על פס היצור, בניגוד לאומן המייצר חפץ מתחילתו ועד סופו, מנוכר לתוצר פרי עמלו. המוצר יוצא מפס היצור איפה שהוא ולפועל אין לזה קשר ישיר. זהו ניכור. הפיכת הפועל לחפץ בעצמו, הנמדד רק לפי שעות עבודה היא החפצה, שלו. הפיכת המוצרים לאובייקט פטישיסטי, פטישיזם של סחורה, גם היא החפצה.

מחוץ לתורה המרקסיסטית, החפצה הפכה מושג שכיח בפמיניזם – האופן שבו גברים מתייחסים לנשים כאובייקט מיני בלבד, היא החפצה, ראיפיקציה. הפיכת האשה לחפץ. מצד אחד זה יכול להיות לגנאי, אך אם מסתכלים על היחסים בין בני זוג בצורה שוויונית, אפשר לראות מהלך נורמלי ורצוי בכך שבני זוג רואים האחד את השני כמושאי תשוקה, כאובייקטים, באספקט הצר הזה. גם זו ראיפיקציה.

בתחום עיבוד השפה הטבעית, בה מחשבים אמורים להבין שפה שבני אדם מדברים באמת, לא שפה סינתטית, ראיפיקציה היא המרת המשפטים בשפה טבעית לפורמט יותר "מוחשי", שבו למשל חלקי המשפט מאובחנים ומתויגים, כך שאפשר לנתח את המשפטים בעזרת מה שנקרא "תחשיב פרדיקטים מסדר ראשון". אפשר למצוא משפטים שהם ביטויים נרדפים זה לזה, או להוכיח דברים על הנאמר בשפה. הבנת שפה טבעית היא החזית הבאה במחקר מה שפעם נהוג היה לכנות אינטליגנציה מלאכותית, והמצב היום השתפר בעיקר בזכות שיטות סטטיסטיות המתבססות על קודקס הטקסט האימתני של האינטרנט ולא בזכות תחשיבי פרידקטים למיניהם. לא ניסיתי את siri  של Apple, אבל אני בספק אם התכנה מבינה שפה טבעית ולא פקודות בדיבור מפושט ומוגבל.

ראיפיקציה, או לחילופין קונקרטיזם היא גם כינוי למכשלה לוגית של טיעון, מהסוג הנשען על התייחסות להפשטה או למושג כאילו היו דבר ממשי, או התייחסות למודל של משהו כאילו הוא היה הדבר עצמו. (דוגמה מויקיפדיה – "בעלות הברית היו צריכות להעניק מעט מהדמוקרטיה שלהן לאיטליה הפשיסטית") בעולם הספרות ראיפיקציה מסוג זה היא לעתים אמצעי ספרותי, כעין מטפורה, אבל כטעון לוגי, זוהי מכשלה. תת קבוצה של ראיפיקציה היא יחוס תכונות אנושיות לחפצים או למושגים מופשטים, והיא נקראת מכשלה אנתרופומורפית. דוגמה בולטת היא ההתייחסות למושג אבסטרקטי כמו "אלוהים" כאל בן אדם שיש לו רצונות, שאפשר לבקש ממנו דברים והוא יענה, שלפעמים כועס ולפעמים מרוצה.

ראיפיקציה בפסיכולוגית הגשטלט  משמשת לתאר מקרה שבו אובייקט נתפס על ידינו ככולל יותר מידע מרחבי ממה שיש שפועל במה שחושינו קולטים, כמו המשולש בתמונה A מטה (גם זה מויקיפדיה)260px-Reification

ויש ראיפיקציה גם במדעי המחשב (מידול רעיון מופשט בתכנית מחשב) ויש ראיפיקציה גם כמונח בייצוגיי ידע (מסובך להסביר…)  ויש ראיפיקציה בסטסטיקה (שימוש במודל אידאלי של תהליך סטטיסטי) ויש גם "קונקרטיזציה" Concretization שגם היא משמשת מונח החופף לעתים לראיפיקציה וגם objectification ו thingification.

אפשר לראות את הדמיון ביון השימושים הנפרדים של ראיפיקציה בשדות שונים, תחומי ידע שונים, "שיחים" שונים (discourse). מעניין אפילו יותר הוא המקרה שבו מושג כמעט זהה זוכה לשמות שונים לגמרי בשיחים שונים. יש לי דוגמה מצוינת לכך וכשאגמור לחקור אותה ולכתוב עליה, יופיע כאן קישור.

זהו, הסברתי לעצמי עד כמה שהייתי צריך מה זה ראיפיקציה. מקווה שעוד מישהו ימצא את זה מועיל…

קישורים רלוונטיים: GonzoTimes

לעלות

צריך ללמוד אוצר מילים חדש בכדי להשיט מפרשית. ליתר דיוק, הגדרות חדשות למילים שחשבת שאתה מכיר. די מבלבל.

התחלתי וגם סיימתי קורס קצר בהשטת מפרשית קטמרן (כזו שיש לה שני "בידונים") שש שעות בסך הכל, ועכשיו אני אמור להיות מסוגל להשיט, יחד עם עוד איש צוות, את המפרשית הזו בלי הדרכה. אני מקווה שיהיה בסדר אחרי עוד קצת תרגול.DSCF0039_resize_resize

השטת מפרשית, כל כלי שיט המתבסס על הרוח בעצם, היא תרגיל מחשבתי במערכת צירים משתנה. כי כל הכיוונים, וכל סוגי הפניות ומצבי המפרשית, מוגדרים על ידי כיוון הרוח. ולכן "לעלות" משמעו לפנות אל הכיוון ממנו נושבת הרוח בעוד "לרדת" משמעו לפנות מהכיוון שממנו נושבת הרוח והלאה, בעצם אל הכיוון שאליו היא נושבת.

אז הרוח נושבת "מלמעלה". זהו ראש מערכת הצירים. זה לא היה קשה לזכור אם הרוח הייתה דואגת לשמור על כיוונה, אבל היא לא. היא משנה כיוון כל כמה דקות, ואיתה מה שחשבת שהוא "למעלה" – הכיוון אליו אתה צריך "לעלות"כדי לבצע "סיבוב" או שממנו צריך "לרדת" כדי לבצע "מהפך". בהחלט דורש גמישות מחשבתית.

יש עוד כמה מונחים: "מלאה" נקרא שייט כאשר הרוח בגבך. כלומר לא ממש בגבך, כי תמיד שטים לא מעלה-מטה אלא בזוית מסוימת לכיוון הזה. ו"קדמית" הוא שייט "למעלה", ליתר דיוק בזוית של 45% לכיוון הרוח. "מפנה ימני" הוא לא פניה ימינה אלא דווקא שייט כאשר הרוח פוגעת ב"בידון" הימני ו"מפנה שמאלי" הוא שייט כאשר הרוח פוגעת ב"בידון" השמאלי. שני סוגי ה"מפנים" יכולים להיות ב"מלאה", "צידית" או "קדמית".

עד כאן על המונחים. מה שעוד מבלבל, בשלב זה, הוא עניין הרוח. אם אתה שט ב"מלאה", לכיוון אליו נושבת הרוח, אתה לא מרגיש את הרוח, פשוט כי אתה נע יחד אתה. אתה מרגיש כאילו המפרשית לא מתקדמת, כי הרוח היא זו המקנה את תחושת המהירות, ביחוד כאשר אתה רחוק מהחוף ואין לך נקודת יחוס.

לעומת זאת, ב"קדמית", כאשר אתה שט (בזוית מה) אל הכיוון ממנו נושבת הרוח, ("למעלה"), אתה מרגיש את הרוח מכה בעוז בפניך, ויש לך תחושה שאתה שט מאד מהר. בפועל, אתה שט הרבה יותר לאט מאשר ב"מלאה".

השלב הזה, בו הדברים עדיין לא מובנים מאליו, בשבילי – זה הזמן לספר. לא כדי "לרוץ ולספר לחברה" אלא כי את המובן מאליו, אנחנו בדרך כלל מסננים. בכל מקרה, זה כיף. ולא באמת קשה ללמוד. מומלץ.

אינטרפלציה

מה זה אינטרפלציה (Interpellation)? זה מונח בו נתקלתי לא מעט בקריאה לאחרונה וחשבתי שהגיע הזמן להרחיב קצת את הבנתי בעניין.  כי זה מושג שימושי למדי. שימושי במיוחד לדיכוי אגו מנופח, למי שיש כזה כמובן.

אין בויקיפדיה ערך בעברית למונח הזה, וגם הערך באנגלית דליל מאד, ולכן כל ההסברים מטה, הכתובים כך שברור שמי שכתב אותם, גם מבין על מה הוא מדבר, הם ציטוטים מתוך "אינטרפלציה כתיאוריית קריאה", חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור בפילוסופיה" של אייל דותן. הדוקטורט, שכרגע אני בערך בשליש הראשון של קריאתו, זמין בבלוג של אייל.

לפני שאני עובר לניסוחים המלוטשים יותר, אגיד שאינטרפלציה, להבנתי, משמעה האופן שבו האידאולוגיה השלטת מעצבת אותך. אתה (המכונה בספרות המקצועית "הסובייקט") מי שאתה, במידה רבה (מאד יש שיאמרו) תוצר של החברה בה אתה חי, ובמיוחד- של האידאולוגיה השלטת בחברה בה אתה נמצא. נשמע רדיקלי, אבל תחשבו טוב אם זה לא באמת ככה.

המושג הזה שייך לתחום של החשיבה הפוסט-מודרנית,בצרפת שאפשר לקרוא לו "פסיכו-מארקסיזם", המושפע הן מהמרכסיזם והן מפסיכואנליזה, ביחוד זו של ז'אק לאקאן. טבע אותו לואי אלתוסר, שאת "אידיאולוגיה ומנגנונים מדינתיים אידיאולוגיים" מאמר מכונן שלו מ 1969, קראתי בעבר. ומצאתי מרתק.

ציטוט מהמאמר:

אידיאולוגיה "פועלת" או "מתפקדת" כ"מגייסת" סובייקטים מבין האינדיבידואלים (היא מגייסת את כולם) או שהיא "הופכת" את האינדיבידואלים לסובייקטים (היא הופכת את כולם) באמצעות הפעולה שכינינו אינטרפלציה, שאנחנו יכולים להציגה כאותו טיפוס של האינטרפלציה המשטרתית הבנלית יותר (או לא) והיומיומית: "היי, אתה שם!". אם הסצנה התאורטית שאני מדמיין כאן הייתה מתרחשת ברחוב, האינדיבידואל הנקרא היה מסתובב. בסיבוב פיסי פשוט זה של 180 מעלות הוא נהיה סובייקט. מדוע? משום שהוא הכיר שהאינטרפלציה הייתה "אכן" מופנית אליו, ושזה "אכן הוא שנקרא" (לא מישהו אחר)

(אינטרפלציה משטרתית פירושה פשוט "תשאול", חקירת חשוד בכדי לגרום לו להודות או למסור מידע). 

כמה ציטוטים (עם קיצורים) מ "אינטרפלציה כתיאוריית קריאה":

מודל האינטרפלציה פותח על-ידי תיאורטיקנים מארקסיסטיים ופסיכואנליטיים בשלושים השנה אחרונות, כדי לענות על אחת השאלות החשובות ביותר בחקר התרבות: 'כיצד אידיאולוגיה מייצרת סובייקטים?'.

דרך ארוכה עשה מושג 'הסובייקט', מתקופת הנאורות שתפסה אותו, לפחות פונטנציאלית, כאדון מוחלט על עצמו, ועד 'מותו' בגרסאות הפוסט-סטרוקטורליסטיות של סוף המאה העשרים.

מודל האינטרפלציה מנסה לחשוב בצורה משוכללת את הזיקה הקיימת בין מבנים נפשיים למנגנונים חברתיים, ללא רדוקציה של האחד למונחי השני, ומאפשר התבוננות, ברזולוציה גבוהה, באופנים הסמויים והגלויים שבהם נתין של סדר קיים מתומרן להאמין שהוא אדון הסדר הקיים.

אלתוסר הציע לתפוס את האידיאולוגיה כמי שתומכת בשכפול הסדר הקיים, באמצעות הפעלה מבוקרת ורחבת-היקף של מנגנון ההזדהות האימז'ינרית. ליתר דיוק טען אלתוסר, כי הסובייקט נפגש במהלך חייו עם אינספור 'קריאות' המופנות לכיוונו, והמציעות לו לקבל על עצמו דימוי/מסמן או עמדת-סובייקט מסוימת.

אינטרפלציה היא מעין חליפין, בדרך כלל סמוי, שבו מוענקת לסובייקט זהות עצמית או חברתית כלשהי על-ידי נציג של האידיאולוגיה, ובתמורה מושגת כפיפותו ונאמנותו לסדר הקיים.

האפקט המרכזי והמשמעותי ביותר של החליפין הזה הוא ייצור נתין המאמין וחושב שהוא אדון, אינדיבידואל סינגולרי מדומיין, שזהותו העצמית מובנת מאליה, בשבילו ובשביל אחרים, המדחיק את התלות הנרחבת שלו באחר.

————– סוף ציטוט ————————-

למרות שאלתוסר טבע את המונח, אפשר לראות את שורש הרעיון, כמו את שורשם של רעיונות רבים, אצל ה dasein של היידגר, ומצד הפסיכואנליזה, ב"שלב המראה" שתיאר ז'אק לאקאן, שלב שבו התינוק מבחין לראשונה שהוא והעולם, לא חד הם. אם הוא רואה את דמותו המשתקפת במראה, אזי הוא שם לב שיש לדמותו קו מתאר, ושהוא עצם הנפרד מן העולם. זה השלב שבו נוצר "האגו", שבשלב זו הוא די פריך, כי בגיל בו קורה שלב המראה, כשישה חדשים, התינוק/ת עדיין לא עומד/ת.

אבל חוץ מהדמות הנשקפת במראה, יש את השיקוף שעושים לך תחילה הוריך, אחרי כן משפחתך ויותר מאוחר החברה. כאשר הם ממענים אותך בשמך, הם אומרים לך מי אתה. אפילו עוד קודם, כבר כאשר נולדת, עם שם משפחה מסוים, כבר הוגדרת באורח שונה – אם זה לבקוביץ (אשכנזי הגמוני) או ביטון (מזרחי מקופח). לאקאן קורא לזה "שם האב" (Nom-du-père בצרפתית)

ובניסוח של אייל דותן:

סטרוקטורת השכפול וההזדהות שעליה מדבר אלתוסר נשענת באופן מסוים על התיאוריה
הלאקאניאנית של שלב המראה, השלב האימז'ינרי (Lacan 1977: 1-8). לפי לאקאן, בין חצי שנה
לשמונה עשר חודשים מפתח התינוק יכולת לראות גשטלטים, כלומר דימויים מובחנים זה מזה –
ובעיקר את הדימוי של גופו. תהליך קוגניטיבי זה מתממש בצורה המובהקת ביותר כאשר התינוק
מביט במראה, רואה את השתקפותו, ומזהה את עצמו בה (זו איננה חייבת להיות מראה של ממש – גם ההורה הוא בבחינת מראה).

ההשתקפות הקוהרנטית והאחדותית הזאת שהוא מזהה כדימויו העצמי עומדת בסתירה לתחושותיו הגופניות חסרות המיקוד והאחדות. זהו דימוי אידיאלי ולכן נחשק, והתינוק מגלה כלפיו שמחה רבה. אבל בהיות הדימוי בעת ובעונה אחת מסולף שכן התינוק מכיר עצמו רק באמצעות דימוי פיקטיבי חיצוני אשר את מאפייניו הוא חש כי הוא לא חולק, הוא גם חווה כלפי הדימוי האידיאלי ניכור וזעם. יחס זה של משיכה ודחייה, של שיקוף וסילוף, ממשיך בעצם לפי לאקאן גם בחיינו הבוגרים. בעיני לאקאן, ואלתוסר, העולם החיצוני הוא עבור הסובייקט עולם של מראות; הוא כל הזמן משדר לו דימויים של עצמו. והצורך של הסובייקט להכיר את עצמו שוב ושוב באמצעות המראות האלו, לאשש את דימוייו האידיאליים, הוא משום שהם אף פעם לא מתאימים ממש, כמו כפפה ליד, עם מה שהוא "באמת" (מה שמכונה אצל לאקאן, בעקבות היידגר, ה-Being שלו). בפשטות אפשר לומר כי האני של הדימוי איננו חופף אף פעם לאני שמביט בדימוי.

מה שאלתוסר הוסיף על העיקרון הזה הוא לזהות את עולם המראות הזה כאידיאולוגיה.

הפתתה

למדתי כמה מילים חדשות השבוע בסיור האקזוטי של העמותה הישראלית לפירות (אקזוטיים). הראשונה, במרכז המבקרים של אתר אשכול של המוביל הארצי, הייתה "הפתתה" (flocculation).

באתר אשכול מנקים את מי המוביל, שעד לשם זורמים בתעלה פתוחה, בשלשה שלבים. בשלב הראשון, מוסיפים למי המוביל,  האגומים בבריכת שיקוע, גופרת האלומיניום שגורמת למוצקים שבמים להתגבש סביבה לפתיתים, מכאן – הפתתה. אלו שוקעים לקרקעית והופכים ל"בוצה" וזו נשאבת מהמים על ידי דוברה, ולא מוטמנת אלא מוערמת בשטח האתר עד שהיא מתייבשת והרוח נושאת את האלומיניום אל ריאות התושבים בישובים ליד. זה חומר שמסוכן לנשום אותו.

בשלב השני של הטיהור, מעבירים את המים לבריכה בה יש דגים ממינים שונים ואלו אוכלים את החומר האורגני. משום מה אין בעיית ציפורים בברכה הזו, כמו בבריכות דגים אחרות. אולי בגלל ציפורי הפלסטיק שהותקנו על ראשי כל המגופים ועמודי התאורה.DSC02687

, ובשלב השלישי, מסוננים המים דרך גבישי פחם אבן. כך נראים המים בכניסה למסננים:DSC02696

מרכז המבקרים של מקורות באתר אשכול הוא מקום מוזר משהו. צריך להירשם מראש ולספק מספר תעודת זיהוי כדי לבקר שם – לא ברור למה. וגם צריך לבוא בנעליים שלמות,  גם לא ברור למה. שם אתה נחשף למופע מים-אור מושקע ביותר אף כי נלעג משהו, המפאר ומרומם את חברת מקורות ופעולותיה. אם יש מסר שאתה אמור לקחת משם, הוא שלא כדאי להפריט את מערכת אספקת המים.  בהמשך הרשומה אפשר לראות למה גם למדינה יש אינטרס בשימור אספקת המים בידי המדינה.

יש שם גם מודל מוקטן של האתר, וסרטוני הסברה המסבירים את פעילותו. שווה שעה מזמנכם, בייחוד עם ילדים.DSC02682

עוד מילה שלמדתי שם: אקווה. תרגום עברי ל-אקוויפר. גם מזכיר בצליל Aqua, מים בלטינית, וגם יש בזה את ה"קווה" מ"היקוות". נחמד. יש שתי אקוות בארץ: אקוות החוף ואקוות ההר, ושתיהן יחד מספקות כרגע מים לשתיה יותר מסך כל המים מהכנרת (350 מליון קוב) וממתקני ההתפלה (300 מליון קוב, אמור להגיע ל 600) גם יחד. כי סך כל הצריכה, ללא מים מושבים, הוא 1.7 מיליארד קוב בשנה.

לגבי אקוות ההר תהיה לנו בעיה במקרה שתקום מדינה פלסטינית, כי אלה יהיו אז המים שלה. לא נוכל להמשיך ולשאוב כאוות נפשנו, לקחת 86% מהמים ולהשאיר להם 14% כמו היום. לתת למתנחלים 300 ליטר לנפש ליום ולתת לפלסטינים 70 ליטר לנפש ליום.

ממסמך של האו"ם:

כל ההתנחלויות המוכרות רשמית על ידי הרשויות הישראליות, כמו גם רובם המכריע של המאחזים הלא מורשים, מחוברים לרשת מים ומקבלים שירות מחברת המים הלאומית הישראלית מקורות, מבארות בגדה המערבית ובישראל.

כ-300,000 פלסטינים ברחבי הגדה המערבית, לעומת זאת, סובלים ממחסור במים. נתון זה כולל כ-14,000 בני אדם החיים בכ-100 קהילות רועים משוללות כל תשתיות מים בשטח C, שלהם יש גישה לפחות מ-30 ליטר לנפש ליום. קהילות אלו מסתמכות על מים מובאים במיכליות, במחירים גבוהים עד פי חמישה ממחיר מים מוזרמים בצינורות.

כאשר הקהילות הללו בונות מבנים לאיסוף ואגירת מים בלי היתרים מהרשויות הישראליות, שכמעט בלתי אפשרי להשיגם, מוצאים נגד המבנים הללו צווי הריסה; ב-2011 לבדה נהרסו 70 מתקני איסוף מים כאלה.
__________________________
את זה האחרון, ראיתי במו עיני. בורות חצובים בסלע לאגירת מי גשם, בדרום הר חברון, אזור על גבול המדבר, נהרסים על ידי דחפורי צה"ל כ"מבנים בלתי חוקיים". בורות אלו, שהיו שם מזה מאות בשנים ושמשו להשקיית הצאן, אפשרו לתושבים שם לשרוד את הקיץ. כנראה שזו בדיוק הסיבה שבעטיה הורסים אותם.  רשע מזוקק.

נחרצות

יש סדרת טלוויזיה  בשם "שוברים שורות" (Breaking Bad) שאחריה אני עוקב באדיקות. היא ו "24" הן היחידות שראיתי את כל פרקיהן, ועכשיו באמצע העונה החמישית אני ממתין לחצי השני של העונה, שאמורה להיות האחרונה, לצערי.

כאשר באמצע השיעור על היידגר באוניברסיטת ת"א, שאל המרצה אלי פרידלנדר (מעולה…) איזו סדרת טלוויזיה ממחישה היטב את סט המושגים שעליהם דיבר עד כה, ובמיוחד "נחרצות", היה לי ברור מיד לאיזו סדרה הוא מתכוון. וחשבתי שלהשתמש בסדרה להדגמת המושגים יכול לעזור לחובבי הסדרה, וגם לחובבים העתידיים של הסדרה (אין עוד אפשרויות אחרות..) להבין  ארבעה מושגים בהגות של היידגר הבונים דרך לראות את העולם שעושה לי שכל:

"היזרקות"  (thrownness, Geworfenheit)– מושג הקשור לעבר. זהו האופן בו העבר שלי ממקם אותי בהווה. אני (ה Dasien של היידגר – זה שכבר מלכתחילה נמצא בתוך העולם)  "נזרק" אל העולם ללא שום בחירה.
במקרה של וולטר וייט, גיבור הסדרה, כימאי שבעברו עסק שהיה מבוסס על המצאה שלו, אותו עזב, ועבר להיות מורה לכימיה בתיכון. כי העסק היה בקשיים, כי נולד לו ילד עם צרכים מיוחדים וכי הוא רצה משרה בטוחה וזמן פנוי. השותף שלו המשיך בעסק, והפך מיליארדר בזכות אותה המצאה
. זה העבר שלו, והוא מגדיר מי הוא היום ואיפה הוא נמצא בעולם. הבחירה שעשה בעבר עדיין מבעבעת בו, אוכלת אותו מבפנים.

"הטלה"  ( projection, Entwurf)– האופן שבו אני מבין את עצמי מתוך מה שמסמן את האופק של האפשרי עבורי. איך אני מבין את עצמי מהעתיד (שהוא תלוי עבר). תלוי כמובן במקום אליו "נזרקתי", בעבר שלי, ב"היה כבר" שלי.

אנחנו לא בהכרח יודעים במודע מה האפשרויות שלנו. אני מרגיש במעומעם בסוג של קשר או דאגה, אי נחת באפשרויות האלה. אולי תקווה. אופנים רגשיים. אנחנו כן מודעים, גם אם במעומעם, לאפשרות האחת שהעתיד צופן לנו, מיום לידתנו, האפשרות הבלתי נמנעת של מותנו.

בתחילת הסדרה, מגלה וולטר שהוא חולה סרטן במצב סופני. ובנוסף, משרתו כמורה לא מאפשרת לו לממן את הטיפולים העשויים להאריך את חייו. השותף שלו לשעבר מוכן לממן לו את הטיפולים, אבל וולטר לא מוכן לקבל כצדקה מה שהוא חושב ששלו כדין. מטבע הדברים, אופקיו נראים לו לפתע אחרת לגמרי.

"נפילה"   (fallen-ness, Verfallenheit) – מתאר את הדרך בה אי הנחת והחרדה הכרוכים בתחושת ההטלה, בהבנת האפשרויות העומדות בפני, כולל המוות, גורמים לרתיעה וזו גורמת לי להיאחז במה ש"הם" אומרים. ב"מה שמקובל". גורם לי ל"חוסר אותנטיות"

"נפילה" היא בדיוק הבחירה שעשה אותו בחור, שבצבא התגייס שנה וקצת אחרי ואותו הדרכתי בקורס הבסיסי, מה שנקרא "היה טירון שלי". כמה שנים אחרי כן, מצאתי את עצמי בשרות מילואים, יושב יחד אתו מחוץ לתיבת קשר על ראש ג'אבל צפי בלבנון, כשמסביב מעידים המואזינים בכל הכפרים שמסביב להר ש: "אַשְׁהַדֻ אַנַּ לַא אִלַאהַ אִלַּא אללַּהַ, וַּאַשְׁהַדֻ אַנַּ מֻחַמַּדַן רַסוּלֻ אללַּה".

שאלתי אותו מה גרם לו להתחרד אחרי שרותו הצבאי. (בשלב זה הוא עדיין שירת במילואים). והוא ענה לי שאחרי הצבא הוא לא ידע מה הוא רוצה לעשות, ובאיזה אפשרויות מאלו שהוא יכול לדמיין לעצמו ("הטלה") לבחור. ואז, בניסוח שלו, הוא החליט "לא להיות שפן הניסיונות של החיים שלי". הוא החליט להתחרד ולהעביר את ההחלטה למסורת, לרב שלו. הם שידכו אותו, אמרו לו איפה לעבוד וכמה (מעט) והסירו את כל הדאגה מלבו. החיים שלו לא "אותנטיים" במובן ההיידגריאני, כי "הם" אומרים לו מה להיות. זו "נפילה".

נפילה, במקרה של וולטר, הייתה לקבל את הדין, לוותר על טיפולים ולחכות למוות, כמו שהחברה האמריקאית מצפה מכל מי שלא התאפשר לו לרכוש ביטוח רפואי אולטרה-יקר בעצמו או במקום עבודתו. או לקבל אותם במתנה משותפו לשעבר. אלא שעברו, האופן שבו הוא "נזרק" אל ההווה לא באמת פותח בפניו את האופק הזה.

"נחרצות" (resoluteness, entschlossekeit):  זו פתיחה אחרת, נחרצת, בבחירה באפשרויות של הקיום. כאן נדרשת אחיזה בחרדה (מן המוות) כדי לעבור לצורת חיים "אותנטית", כזו שבה אתה מכתיב את מהלך חייך, כמובן מתוך האפשרויות העומדות לפניך ("הטלה"), שהן פונקציה של המקום בהווה שבו מיקם אותך עברך (הזרקות).

אדם יכול לבחור ב"נפילה" וללכת בדרך הקלה, לבחור שלא לבחור, לחיות חיים שאינם אותנטיים, או לבחור ב"נחרצות", לקחת את גורלו בידיו ולחיות חיים אותנטיים.

וולטר וייט בוחר בנחרצות. הוא סמל הנחרצות. ממורה בתיכון הוא הופך ל"הייזנברג" – ייצרן meth בקנה מידה גדול, ,תוך שהוא מנצל את הידע שלו בכימיה.  בדרך הוא מחסל או גורם לחיסול של כמה עשרות אנשים (עד אמצע העונה החמישית), כולל ילדים. הבחירה שלו היא לא מוסרית. אבל הוא נחוש להיות מסוגל לממן את הטיפולים שלו בכוחות עצמו, להשאיר את משפחתו "מסודרת" כלכלית (גם אם מנוכרת לו – אשתו מודיעה לו שהיא מחכה בקוצר רוח למותו) ולבנות אימפריה תחת האימפריה שהחמיץ, גם אם זו אימפריה של סמים.

בחירה "נכונה"? אין דבר כזה. היא נכונה עבור וולטר. היא נכונה ל"יש בתוך העולם" שהוא, לאופן שבו עברו "זרק' אותו אל תוך ההווה, לאופן שבו ההווה שלו מכוון אותו לסט של עתידים אפשריים, ובמיוחד אל העתיד האפשרי המוחלט, המוות. שמבחינת וולטר הפך מוחשי מאד.

האם וולטר הולך למות מסרטן בסוף החצי השני של העונה האחרונה, זו שתתחדש באוגוסט? עד כה, חמש עונות אך רק שנה כרונולוגית אחרי תחילת הסדרה הוא ב remission, סימני המחלה לא ניכרים בגופו. אך אני מנחש שהוא מרגיש, כמו שאבא שלי , גם הוא ב remission, סיפר לי אתמול שהוא מרגיש, שהמחלה מכרסמת בו מבפנים, בשקט. הסדרה הזו לא מכבדת שום מוסכמה הוליוודית, וזה מה שאני אוהב בה, חוץ מהדמויות המרתקות והצילום הנפלא. קצת אתאכזב אם בסוף הסדרה יופיע לפתע סוף הוליוודי, שבו וולטר ימות בשלווה במיטתו מוקף בבני משפחתו האוהבים. אבל ל Vince Gilligan, יוצר הסדרה, פתרונים. עד כה, הוא לא אכזב.

הייתי רוצה לחשוב, שעזיבתי את העבודה בגיל 56, גם היא הפגנה של נחרצות. נכון, לא קניתי motor home והפכתי אותו למעבדת סמים, אבל במונחים של רוב האנשים שעבדתי אתם, פשוט להפסיק לעבוד, לא משנה מה אתה עושה עם זמנך במקום זה, הוא כבר מהלך רדיקלי. וכמו וולטר וייט, גם אני שיניתי את מהלך חיי רק כאשר התחלתי להרגיש שהשעון מתקתק, גם בלי שבישרו לי בשורות איוב. הסוף נמצא היה תמיד במודעות שלי, והסוף שלפניו, זה שאחריו אתה רק עסוק בביקור הרופא הבא, אני מודע שקרוב עוד יותר.

נכון, גם אם אחיה מאתיים שנה, לא אספיק את כל מה שהייתי רוצה לעשות. אבל לפחות אני מנסה שאת עשר השנים הבאות, שאני מקווה שיהיו טובות, בעיקר בבריאות טובה, אני לא אבזבז על דברים שאני לא חייב לעשות. שהן יהיו פנויות לדברים שאני כן רוצה לעשות. אני, ולא "הם".

שאחיה חיים אותנטיים.

עוד רשומות העוסקות בהיידגר ומשנתו

לקריאה נוספת: היידגר ומשמעות החיים