מסך הבערות

זמן טוב, מבחינה היסטורית, לבקר מחדש את מושג "מסך הבערות", שטבע הפילוסוף  ג'ון רולס. המושג מתאר כריתת אמנה חברתית שבמסגרתה תוקם קהילה פוליטית הפועלת על פי כללי "צדק כהוגנות" (Justice as Fairness), כאשר המתדיינים על האמנה אינם יודעים כלל מהו מעמדם החברתי. (הגדרה מויקיפדיה)

במסך הבערות מדומיין מצב מקורי, דימוי מחשבתי שכזה, שבו אין עדיין אמנה חברתית, חברה אנושית לא מכוננת עדיין, אבל האנשים במצב זה שואפים להקים קהילה שתהיה צודקת והוגנת לכולם. יש הוגים שגרסו שמצב מקורי כזה היה בשחר המין האנושי, יש שרואים זאת רק כדימוי מחשבתי, סוג של "אילו היה…" שמאפשר לחשוב איך, ממצב מקורי כזה מקימים חברה צודקת.

הזדמן לנו, באופן די נדיר בהיסטוריה, להיות ממש בפועל במצב מקורי כזה, אך לפני שנתיים. לפני שמגפת הקורונה פרצה בעיר ווהאן אשר בסין ומשם התפשטה בעולם. מצב מקורי בו לא היו עדיין לא סגרים, לא חיסונים, לא התנגדות לחיסונים, לא מסיכות (במערב…). השיח האנושי היה חף מכל אותם (עשרות!) מושגים שקשורים למגיפה ושמתגלגלים על לשוננו באופן טבעי כיום.

ובתחילת המגיפה, גם היה ידוע מעט מאד על הוירוס הזה. איך הוא מתפשט, מי פגיע אליו ומי פחות, איך אפשר לטפל בחולים, האם הוא יעלם בקיץ? האם יהיה חיסון? מתי? ממש מסך הבערות הרולסיאני.

אבל ככל שהמסך החל מתפוגג אט אט, אפשר היה לראות עד כמה המודל שהציע רולס להקמת חברה צודקת לא יכול להתממש. חיש מהר התברר שאנשים מגבשים את דעתם על הצעדים שצריך לנקוט (או לא לנקוט) לרוב מתוך פוזיציה תועלתנית, אך גם מתוך פוזיציה אידאולוגית.

אין לי ספק שבאותו מצב מקורי מדומיין הייתה הרבה יותר נכונות לצעדים נמרצים אם האנשים שקיבלו את ההחלטות לא ידעו באותו הזמן אם המחלה מסוכנת להם או לא. אם המחלה מסוכנת יותר לזקנים, אזי הם לא ידוע אם כשיורם מסך הבערות יתברר להם אם הם צעירים או מבוגרים, עם מחלות רקע או בלי.

האם האנשים מאחורי המסך היו מחליטים לסגור בבתים לשנים את בני ה 60+ ולתת לשאר לחיות כרגיל אם לא יכלו לדעת בני כמה הם עצמם יהיו כשיצאו מאחורי מסך הבערות (בהנחה שיש הגיון במדיניות כזו)?

באופן דומה, מעניין לתהות אם המחליטים מאחורי מסך הבערות לא היו יודעים אם הסגר יהיה הרסני כלכלית עבורם אישית, או שלא יזיז להם, איך הם היו מחליטים על פיצוי כלכלי לניזוקים. האם היה פיצוי נדיב יותר? פחות?

לגבי החיסונים ותקנות התו הירוק – אם האנשים המסתופפים באותו מצב מקורי, מאחרי מסך הבערות, לא היו יודעים שכאשר יורם המסך הם יאחזו באמונה שגילם הצעיר, או אמונתם בכדורים משלשלים לבעלי חיים, או ברפואה אלטרנטיבית, או בטראמפ, או בתזונה כזו או אחרת יגנו עליהם מתחלואה, האם גם אז הם היו מתנגדים לנסיון לחסן את כל האוכלוסיה, להפריד בין המחוסנים ואלו שלא?

האם מאחורי מסך הבערות אפשר היה למצוא פתרונות חברתיים, כגון לימוד מרחוק בזום, לפני שהאנשים התנסו במצב בפועל? או האם צריך להשליך את האנשים למים בכדי שילמדו שיש מים, וצריך ללמוד לשחות?

האם חברה שנוצרת כתוצאה מהמהלך המחשבתי הזה של מסך הבערות תהיה חברה יותר או פחות סמכותנית? חברה בה תהיה יותר או פחות התערבות של הכלל בעניני הפרט? אם הדוגמה של השנתיים האחרונות מלמדת משהו, זה שהדעות חלוקות לחלוטין אם יש יותר מדי או פחות מדי התערבות של המדינה.

יתכן שמסך הבערות עוד עימנו – ככל שהמין האנושי והמין השני – הוירוס, לומדים זה את זה, ומתאימים את עצמם זה להשתנות של השני במחזורים של תחלואה ותמותה, החברה האנושית נעה ונדה בהתאמה, הלוך וחזור, בין יותר ופחות התערבות, בין סגרים להתרתם, בין הקשחת תקנות וריכוכן.

עוד רשומות סביב נושא הקורונה

multiliteracy

בתורת התקשורת ו/או המדיה יש כמה מונחים, שלפני כמה חודשים חשבתי שכדאי להכיר את משמעותם ה"מדויקת". אלא שמאז עברתי לקרוא בתחומי ידע אחרים, ובינתיים גם קראתי (קצת) במה שכתב ז'אק דרידה, מה שגרם לי להבין את מגבלות האפשרות להגדיר מושגים. ועדיין, הטיוטה שהתחלתי לכתוב בזמנו על הנושא רבצה לה בין 59 הטיוטות של רשומות שיש לי בבלוג והסתכלה עלי במבט מאשים. וכיוון שממילא יבש מעין הכתיבה שלי בחודשים האחרונים, ועל נושאים אקטואליים מגעיל אותי לכתוב, שלפתי את הטיוטה הזו וחזרתי לבדוק ולהסביר, בעיקר לעצמי ואולי גם לאחרים (בעזרת הכתיבה כאן) מושגים כגון:
mediality, multimodality, materiality, multiliteracy ועוד כמה מושגים קרובים מתורת התקשורת. על הדרך הבנתי לא רק מה זה materiality, אלא גם איך זה קשור לדעיכת פורמט הבלוג.

אתחיל אולי מהמונח mode (אולי אופַן בעברית). בהקשר הנוכחי יש לו שתי הגדרות מקבילות: האחת היא "משאב מעוצב חברתית ותרבותית להפקת משמעות", למשל: דימויים, כתיבה, עריכה, דיבור, קולנוע, וידאו. ההגדרה השניה היא מהתחום הסמיוטי (העוסק בסמלים ומערכות הסמלה), כלומר אופַן בהקשר הסמיוטי. כאן, לאופנים הסמיוטיים השונים יש מאפיינים שונים, הנגזרים הן מהיכולות והמאפיינים של המדיום התקשורתי והן מההיסטוריה והערכים של חברות ותרבויות.

"מדיום" בהקשר הנוכחי יכול להיות מוגדר כ"מצע" או "תווך" שעליו מופקת משמעות (meaning) ודרכו משמעות זו הופכת זמינה לאחרים. מדיום יכול להיות וידאו, תמונה, טקסט, אודיו, אך גם מצע מוגדר חברתית כגון עיתונות, טלויזיה, קולנוע, כיתת לימוד ועוד.

Mediality הוא המונח המשמש לתאור אוסף המאפיינים של מדיום ספציפי. Intermediality מתאר את תחום הידע העוסק באופן שבו סוגי מדיה שונים מתייחסים זה אל זה. Transmediality הוא מונח מתחום
ה Intermediality ומתאר את האופן שבו תוכן מסוים לא קשור ספציפית למדיום מסוים ויכול להיות מועבר במגוון מדיומים / תווכים, לעתים במקביל באופן המכונה transmedia storytelling.

התלות שתמיד הייתה שם, אך הולכת ומתגברת בין המדיום לטכנולוגיה המאפשרת אותו, היא בבסיס המונח Materiality. מונח זה מתאר את תנאי האפשרות (preconditions) להופעת יצוגים במדיה במובנם הרחב, תנאים שהם גם אך לא רק פיסייים (materiality is not physicality). קשור למודעות הגוברת לקשר בין המשמעות הניתנת לביטוי והעברה והתכונות של המדיום ("המדיום הוא המסר", מקלוהן).

עם הופעת סוגי מדיה וערוצי תקשורת המשלבים מספר אופנים (modes), כגון דימויים, תנועה, קול, מוסיקה, אינטראקטיביות, רשת חברתית ועוד, נולד גם הצורך להמשגה של מדיה כזו, ומכאן המונח multimodality, (רב אופנוּת?) לתיאור מערכות סימנים, מדיה וערוצי תקשורת המשלבים/ות מספר אופנים. וצץ גם המושג הנדרש לתאר את האוריינות (כבר לא רק חזותית או טקסטואלית) הנדרשת להתמודד עם מדיה עתירת אופנים כזו: multiliteracy, רב-אוריינות.

לסיכום, ואולי כמבוא לרשומה נוספת, נשאלת השאלה מה קושר aesthesis (או esthesis, תחושה, בדרך כלל "עמומה"), עם semiosis (התהליך של יצירת סימנים, כולל בעלי משמעות) ו materiality (ראו שתי פסקאות מעלה). איך למשל טכנולוגיה המאפשרת סוגי מדיומים חדשים, מאפשרת גם תחושות וגם תכני משמעות חדשים, וגם חוסמת ומעלימה קיימים. למשל השכיחות הפוחתת והולכת של רשומות טקסטואליות בבלוגים, כולל זה שכאן, קשורה ללא ספק לקלות בה ניתן לשתף ולהפיץ דימויים, הקשורה לעובדה שיותר ויותר דימויים, באיכות יותר ויותר טובה, מיוצרים באותו המקום ממנו אפשר להפיץ אותם, ובו הם גם נצרכים. השילוב בין היצור, ההפצה והצריכה של צילומים בטלפון היא אולי דוגמה מובהקת ל materiality. האפשרות להגיב (רק באופן חיובי) לדימוי באינסטגרם על ידי הקשה באצבע צרידה (מה זה?) בכל מקום על הצילום ממחישה לי לפחות איפה הן aesthesis והן semiosis נגזרים מ materiality ושלושתם נגזרים מהחלטה של תכנת אלמוני מתישהו, שהחליט על ממשק המשתמש הזה.

Criticism, Critique, Criticality

שלושה מושגים הנשמעים דומים, ומתארים שלבים בהתפתחות היחס לאמנות, בכל אופן על פי מאמר של Irit Rogof בשם Looking Away: Participation in Visual Culture אליו כבר התייחסתי ברשומה קודמת (שווה קריאה עם הרשומה הנוכחית מעניינת לכם). ויש לה גם מאמר מוקדם יותר בשם From Criticism to Critique to Criticality.

כרונולוגית Criticism, שאפשר לתרגם כביקורת, היא היותר ותיקה היסטורית, ומתמקדת באיתור פגמים בעבודת אמנות ספציפית, למשל האופן בו מתוארת דמות כזו או אחרת והאם היא תואמת את קונבנציות תיאור אותה דמות באותה תקופה ובאותו אזור גיאוגרפי.

בערך בשנות השבעים, מאד בערך, התחלף סוג זה של התייחסות לאמנות למה שמכנים פה Critique, שהייתי אולי מתרגם כ"מחשבה ביקורתית". המיקוד זז אל בדיקת הנחות היסוד המאפשרות למשהו (למשל אובייקט אמנותי) להופיע (בחלל ובזמן) כמשהו הגיוני, ראוי, הן מצד היוצר והן מצד הצופה / צרכן. סוג של חשיבה שכולל בדיקה עצמית של פוזיציה, פריבילגיה, חשיבה פוסט-קולוניאלית, הרבה רפלקציה.

ועכשיו, גורס המאמר, המקום בו אנו נמצאים ביחס לאמנות יכול להתכנות Criticality, ואת זה אין לי עדיין מושג איך לתרגם. אולי "קריטיות" אף שזה לא ממש תרגום. להבנתי זהו אופן של התכוונות לאמנות שעומד על קרקע לא יציבה במודע, ואף שהוא מתבסס על המחשבה הביקורתית, הוא אינו מחפש לאתר פגמים, לאבחן השמטות, למקם אשמה, להצביע על יהירות אפיסטמית. אופן התכוונות זה מנסה לאתר מושאים חדשים לחקירה, כאלו שלא אובחנו ככאלה תחת "משטר" המחשבה הביקורתית. במקום חקירה של היחס בין סובייקטים לאובייקטים (ספציפית, עבודות האמנות), אופן התכוונות זה תופס את מושג הידע כ"שיטוט נרחב בין שדות של סובייקטיביות (ברבים) אינטר-טקסטואליות" (knowledge as an extended wander through fields of intertextual subjectivities). יתכן שאופן זה, שאנו עדיין בתוכו ולא ברור לנו לגמרי מה כללי המשחק שלו, יתאפשר על ידי הסטת מבט מכוונת מהאובייקט המוצג, והסטה שכזו יכול לאפשר ניסוח מחודש של היחסים בין יוצר-תוצר-צרכן. הסטת מבט כזו יכולה לאפשר לנו להגיע להכרה שיש דברים נוספים הקורים שם, במקום המפגש בין העבודה לצופה, או בין היוצר לעבודה. (במאמר (PDF כאן) יש דוגמאות, דוגמאות זה טוב…)

‘criticality’ is taking shape through an emphasis on the present, of living out a situation, of understanding culture as a series of effects rather than of causes, of the possibilities of actualising some of its potential rather than revealing its faults.

‘criticality ‘is therefore connected in my mind with risk, with a cultural inhabitation that performatively acknowledges what it is risking without yet fully being able to articulate it.

נשמע אולי טיפה "רוחְני": "לחיות את הסיטואציה", "להדגיש את ההווה" (כאילו שההווה דורש הדגשה, בזמן בו אנו לגמרי חיים בהווה. "הלם ההווה" כינה זאת דאגלס ראשקוף), להבין תרבות כסדרה של אפקטים ולא כשרשרת סיבתית. הדגש כאן הוא בהדגשת הפרפורמטיביות של הפעולה התרבותית, של מעשה האמנות. במקום מעשה "פיענוח" של הצופה, בהווה, של המשמעות שהוטמנה בעבר על ידי היוצר בתוך עבודת האמנות, ראיית המשמעות כארוע אקטיבי, כפרפורמנס שמבוצע גם על ידי הצופה, המתרחש בין הצופה ועבודת האמנות, בהווה, ובין הצופים השונים בין באותו זמן ובין בזמנים שונים. ניסיתי לא מזמן למצוא דוגמה לאיך פרפורמנס כזה יכול להתרחש, דרך ניתוח האופן בו אני "צד" פנים בתוך יצירות אמנות וממחזר אותם, וכתבתי על זה כאן.

אני לא בטוח שעבר מספיק זמן כדי להגדיר בדיוק מה הוא המקום בו אנו נמצאים בימים אלה, זה שרוגוף מכנה criticality. זה אופן בהתהוות. בהחלט יש פה סיכון וגם המחברת מודה בזה. לא רק במובן של "לקחת סיכון" אלא במובן של סיכון בריצה לאבחון של מצב ההווה, בלי פרספקטיבה של זמן, במיוחד בתקופה כל כך "מואצת" כמו הנוכחית.

Obviously influenced by the work of Deleuze, Nancy and Agamben, by their undoing of the dichotomies of ‘insides’ and ‘outsides’ through numerous emergent categories such as rhizomatics, folds, singularities, etc.’ that collapse such binarities and replace them with a complex multi-inhabitation…

את דלז אני מכיר קצת, את אגמבן וננסי פחות, ועדיין אני לא בטוח בסמיכות הרעיונות בינם למה שרוגוף מתארת כאן. המקום בו אני יכול אולי לראות חיבור לאותה משמעות הנוצרת מתוך אינטראקציה בין הצופים לעבודה (שכבר עומדת בפני עצמה) ובין הצופים לעצמם הוא במה שדלז מכנה הסינטזה השלישית של הזמן, בספרו "הבדל וחזרה", שם תוצר פעולתו של ה"סוכן" הסובייקט, האמן היוצר במקרה שכאן, מתנתק מהסובייקט ונכנס למעגל של "חזרה נצחית" בה הוא כבר עומד בפני עצמו ומייצר הבדל בינו לבין סביבתו.

trans,post,ultra,anti,meta} Humanism}

ההומניזם, עושה רושם, דורש שדרוג. שלל קידומות שהתווספו אליו בעשורים האחרונים מסמנות שההומניזם הוא או משהו שצריך לעבור דרכו למקום אחר (trans) או לראות אותו אחרת, להרחיב את הגדרתו (post). חיפשתי וגם מצאתי כמה מאמרים (בעיקר זה) וגם כמה ערכים בויקיפדיה, בעזרתם ניסיתי לברר מה מאחורי שלל ההמשגות האלה המסתיימות במילה הומניזם.

ברשומה הקודמת ניסיתי לבדוק את פשר השימוש הגובר והולך בקידומת "טראנס", ויחסתי אותה להלך רוח המונע מאמונה בקידמה, בטכנולוגיה ובאפשרויות הנפרשות לפנינו בזכותה (למשל לשינוי מגדר, גזע או מין). טראנס-הומניזם (Trans-Humanism) הוא "מאותה התפוצה" – המשך לוגי של "מחשבה מודרנית", של "הנאורות". הוא מתמקד בגוף האנושי וביכולות הטכנולוגיות / מדע בדיוניות לשדרג אותו למשהו יותר טוב. עם תאריך תפוגה ארוך יותר, עם זכרון פחות נדיף, עם סוג של חיי נצח בגוף לא ביולוגי אליו תועבר התודעה מהגוף הביולוגי, המתכלה. יש כמובן גם אינספור ווריאנטים בתנועה הטרנס-הומניסטית. חלקם חושבים שרצוי שטכנולוגיות כאלו יהיו זמינות לקהל הרחב, חלקם חושבים שרק מי שיכול להרשות לעצמו את זה יוכל להיות מוקפא בהמתנה לעתיד מרהיב זה בו נחייה מאות שנים, (וגם נזכור איך קוראים לנו – אחרי שמונים השנים הראשונות.) חזון של עתיד שיש המכנים אותו אולטרה-הומניזם (Ultra-Humanism).

ההתחלה של חזון זה כבר כאן. יש כבר בשלבי ניסוי שתלי מוח המדרבנים את התאים העייפים שלנו לזכור או לשלוף זכרונות ועוד שלל דברים נפלאים, שאני חושד שאפשר יהיה ליישם רק אחרי תאריך הפקיעה שלי. יש כבר טרנס-הומניסטים שהתקינו לעצמם עזרים המאפשרים להם לראות בתחום האור האינפרא-אדום ואולטרא סגול. עד שיהיו כל האמצעים האלה זמינים, אפשר לטעון שהעלאת התודעה לגוף לא ביולוגי ולא מתכלה כבר פה במידת מה, זמינה לקהל הרחב. אפשר לטעון, ואני אכן טוען, שהכתיבה בבלוג הזה הוא בעצם דרך להעלות לגוף הלא ביולוגי שלי באינטרנט הנקרא "דרכי עצים" פוסט אחרי פוסט שבהם אני משמר שביבים מהתודעה שלי. אולי בעתיד כלשהו, אפשר יהיה לשחזר מהם חלק מהתודעה שלי ולייצר עותק לא ביולוגי של ה"אני" שלי (אבל זו לא הסיבה העיקרית שבגללה אני כותב פה). בעותק ההוא לא יהיו כל הזכרונות שלי, אבל הי, גם בעותק הנוכחי, הביולוגי, כבר נעלמו רוב הזכרונות. רוב מה שחוויתי וראיתי, קראתי ולמדתי, כבר ממילא לא איתי. אבל צורת המחשבה, משהו מן האישיות, אולי תוכל איזו אינטליגנציה מלאכותית עתידית לשחזר. (לאיזו תכלית, לא ברור לי).

פוסט-הומניזם (Post-Humanism) הוא מושג קצת יותר מסובך והרבה יותר מעניין. ההתמקדות היא פחות טכנולוגית וגם פחות ממוקדת גוף. זו תנועה פילוסופית והגותית מעיקרה, אותה אני רואה כהמשך של תהליך היסטורי במהלכו הורחב בהדרגה מושג האדם. להגדרת הסובייקט האנושי, זה שיש לו סט מלא של זכויות אנוש התווספו עם השנים גם נשים, גם אנשים בעלי צבע, גם לא-נוצרים, גם לא-אירופאים, גם אנשים בעלי מוגבלויות, גם אנשים בעלי מיניות לא הטרוסקסואליות. מצד שני, במהלך מצער של מאה השנים האחרונות, להיות אזרח, עדיף של מדינה עשירה, הפך להיות יותר משמעותי ויותר חשוב מלהיות "אדם". הפליטים הטובעים בהמוניהם בניסיון לחצות את הים התיכון מדגימים את ההבדל.

פוסט-הומניזם יצא מתוך הפוסט-מודרניזם, קוּדם על ידי ההוגות הפמיניסטיות של שנות התשעים ובשנים האחרונות הושפע מהמחשבה האנטי-סוגנית (הגורסת שההבדל בין האדם לשאר בעלי החיים הוא פחות משמעותי מכפי שאוכלי החיות בינינו היו רוצים לחשוב). זו גישה המנסה לפרק את ההנחות המובלעות בפילוסופיה אנתרופוצנטרית (post-anthropocentrism) הרואה את העולם באופן הנגזר מהדגשת ההבדלים בין האדם לטבע, בין האדם לשאר היצורים.

אפשר לראות את הפוסט-הומניזם כסוג של פוסט-אקסקלוסיביזם (post-exclusivism). צורת חשיבה המציעה לראות "קיום" במשמעות רחבה יותר, להתנער מכל צורה של אקסקלוסיביות המבדלת בין מי שיש לו תכונה כזו או אחרת (בדרך כלל מדומיינת), למי שאין לו.

אפשר לראות את הפוסט-הומניזם כסוג של פוסט-דואליזם (post-dualistic) – הקורא להיפרד מצורת מחשבה "דואליסטית". אני רואה פה השפעה של חשיבה דלזיאנית המעדיפה את הריבוי על היחיד, השניים או השילוש. פוסט-הומניזם מנסה גם להתנער מצורת מחשבה של תזה ואנטי-תזה.

פוסט-הומניזם הוא פוסט-הירארכי (post-hierarchical) – מבטל היררכיות. הוא גם פוסט-מירכוז (post-centralizing) – מבטל הבדלים בין מרכז לפריפריה, בין חדש לישן (חדש בהשוואה למה? בהשוואה למרכז כלשהו, שאותו שוללים) .

הוא גם post-exceptionalism – שולל את זכויות היתר שמדינות או גופים טוענים לעצמם עקב איזו זכות (אבות, אלוהית) – למשל הציונות בארץ ישראל או איפיון ארה"ב כ state of exception, או כמו זכויות היתר  שבני האדם תובעים לעצמם לעומת שאר בעלי החיים (למשל בניצול משאבי כדור הארץ), כמו הזכויות שבני המדינות הקולוניאליות תבעו לעצמם לעומת בני הקולוניות, ועוד ועוד.

פוסט-הומניזם שואף להכיל בתוך הגדרת הקיום שלו לא רק בעלי חיים (שהם לא האדם) אלא גם ישויות תבוניות כמו רובוטים, סייבורגים, חוצנים, בינה מלאכותית.

ממש כמו שהנחות של רציונליות, רצון חפשי וקדמה עומדים בבסיס הטראנס-הומניזם, הביקורת על אותן ההנחות ממש עומדת בבסיס ה Anti-Humanism, תת זרם במחשבה הפוסט-הומניסטית העוסק בדה-קונסטרוקציה (פירוק, חשיבה מחדש) של עצם המושג "אנוש". את הנביעה של זרם מחשבה זה אפשר אולי למצוא ב"המילים והדברים" של מישל פוקו, בה הוא מברר את ההיסטוריה של משמעות המונח "אנושי", מראה שמשמעות זו היא "היסטורית", תלויית תקופה, מיקום, תרבות ומעמד וצופה את "מות האדם", את העתיד בו תהיה משמעות שונה לגמרי למונח "אנושי" או "אדם".

Meta-Humanism: חיפוש באינטרנט למושג זה יעלה בעיקר את השימוש במונח הזה בעולם הקומיקס של DC comics, שם גיבורי העל רוכשים את יכולותיהם (בעיקר היכולת להתעלם מחוקים פיזיקליים) או בזכות מוטציות או בזכות תאונות "מדעיות". מטא-הומניזם זה דומה יותר לטרנס-הומניזם בהתמקדותו בגוף ויכולותיו, אבל המאבקים בין המוטנטים לבני האדם ה"רגילים" משקפים ואולי גם מתווכים לקהל הרחב את השאיפה הפוסט-הומניסטית להרחיב את מנעד הקיום האנושי. (יש גם רשומה פה בבלוג על הקידומת "מטא"). Meta-Humanism הוא זרם במחשבה הפוסט-הומניסטית המושפע מהמחשבה של דלז (וגואטרי), זרם המדגיש את הגוף (רשומה פה על הפנים והראש של הגוף הדלזיאני הזה) ואת המישמוע-מחדש שאפשר להפיק מהצד החמרי של הישים. מדגיש פחות את הצד הקונסטרוקטיבי ושיחני של מושג "האנושי". חוץ מביקורת של האוטונומיה, של הרצון החופשי ושל העליונות (בזכות הרציונליות) של האדם, יש כאן שימוש במונח הדלזיאני של "להיעשות חיה", ומבט אל עתיד בו יהיה מה שהם קוראים amorphogenesis, התפתחות מהאנושיות כפי שהיא כיום הלאה, אל צורות אנושיות אמורפיות יותר, מגוונות יותר, שאולי היום יראו לנו כמפלצות. (בכנסים שלהם מותקן למרצים מאוורר על הראש, דברים כאלה) יש להם עוד כמה מושגי מפתח מעניינים כגון ה Meta-body, הגוף הפוסט-אנטומי (post-anatomical), והאדם המטא-סקסואלי (meta-sexual) שהוא post-queer, ריבוי של micro-sexes.  אבל אלו כבר קצת יותר מדי מושגים לרשומה אחת. (שווה לקרוא את המניפסט המטא-הומניסטי הנמצא כאן).

of color

זהו המפתח. אם אתה מישהו שאפשר להצמיד אליו את הסיומת of color, אזי יש לך זכות להתבטא בשלל נושאים, כולל אפילו, טבעונות. כדי לזכות בתואר דנן, אי אפשר להסתפק בגוון עור כהה, ומצד שני, עור כהה גם לא חובה. אתה צריך להשתייך באופן כלשהו לקבוצה מדוכאת בעבר או בהווה (למעט יהודים…). למשל, אתה יכול לטעון, כמו חברת קונגרס אמריקאית מסויימת שהנשיא טראמפ מכנה בלגלוג פוקהונטס, שאתה 1/32 יליד אמריקאי, מה שפעם מותר היה לכנות אינדיאנים.

בהערת אגב: מדהים איך היהודים עברו תוך כשבעים שנה מלהיות האנשים הכי חומים שיש, כאלה שאפילו ארה"ב מוכנה להחזיר לאחור, למוות בטוח, את ספינות הפליטים שלהם, אנשים שצריך להדביר כמו מקקים (חומים), לאנשים הכי לבנים שיש, חסרי צבע לחלוטין.

אם אתה of no color או בקיצור שקוף, אז מומלץ לך להשאר שקוף, ופשוט לסתום את הפה. בכל נושא. קחו למשל את המאמר ממגזין רשת בשם wear your voice הנושא את הכותרת:
DECOLONIZING VEGANISM TO MAKE IT MORE ACCESSIBLE AND LESS RACIST
מ
שפט המפתח שם הוא, בתרגום חופשי: "אם טבעונים לבנים רוצים לקדם את הטבעונות, שיתנו ללא-לבנים לדבר על זה". יש שלל הנמקות, רובן דביליות, אבל יש גם הנחה שמובלעת במשפט הזה, שללא לבנים יש צרות גדולות משוועת בעלי החיים, ושהם עדיין לא יכולים להתפנות לזה. אז אם הלבנבנים כל כך מודאגים מהצרות של בעלי החיים (כי חסרות להם צרות, הם כולם שוחים בשמנת, צמחית כמובן), שיתכבדו ויגייסו לא לבנים, persons of color שידברו במקומם בנושא.

גם בארץ יש לטבעונות תדמית של סוגיה המטרידה שמאלנים-אשכנזים-תל אביבים משועממים בלבד, למרות שאין בזה ממש. אחוז הטבעונים בקרב האוכלוסיה הפלסטינית, תופתעו לגלות, גדול מזה שבאוכלוסיה היהודית, ובמפגשי טבעונים, יש אחוז לא מבוטל של of color. אבל עצם העובדה שצריך בכלל לציין את זה, מופרך לחלוטין.

מה שמביא אותי למונח intersectionality, בעברית הִצְטָלְבִיוּת.

מויקיפדיה: לפי התאוריה של הצטלבויות, קטגוריות חברתיות ותרבותיות כמו
מגדראתניותמעמדנטייה מיניתדת, מין ביולוגי וצירי זהות נוספים מקיימות ביניהן קשרים רבים, המשפיעים על האופן בו מערכות כוח חברתיות פועלות. בנוסף, הצטלביות בוחנת את האופנים בהם מערכות דיכוי כמו גזענותסקסיזםביפוביהטרנספוביההומופוביה וסוגנות לא מתקיימות בנפרד אלא פועלות יחד, משפיעות זו על זו ויוצרות מערכת דיכוי מורכבת המשקפת את ההצטלבות של סוגי אפליה שונים.

במקור הביטוי בא לתאר קבוצות המדוכאות על ידי יותר מ"פרמטר" אחד. למשל נשים שחורות המופלות פעמיים, גם כנשים וגם כשחורות עור, אך אין להן בסיס חוקי לטעון לאפליה כפולה כזו. או למשל הומואים פלסטיניים המדוכאים גם כפלסטינים וגם כהומואים, כאשר הם נסחטים על ידי השב"כ לשמש מודיעים מחשש שנטייתם תוודע בחברה הפלסטינית, בה הם מדוכאים "רק" כהומואים.

אבל בהמשך נוכס הביטוי לתאר אחוות מדוכאים, ואת הצורך של קבוצות מדוכאות לאחד כוחות ולשתף פעולה במאבקים האחת של השניה. הנגזר מהמודעות לקשר ולתלות בין מערכות דיכוי שונות הוא מחוייבות להתנגד בו זמנית לכל סוגי הדיכוי. אם את אשה מזרחית, עליך להיות מחוייבת גם לפמיניזם, גם למאבק המזרחי וגם לשאר סוגי המאבק. אם אתה טרנס, עליך להאבק לא רק בטרנספוביה, אלא אולי גם בסוגנות, בגזענות ועוד ועוד. מעייף.

אבל יש עוד משהו. יש דחיקה החוצה, וחוסר רצון בשותפות במאבקים השונים נגד דיכוי עם מי שלא מדוכא בעצמו באחד מסוגי הדיכוי הנ"ל. אם גבר יביע את דעתו בנושאים פמיניסטיים, הוא יחשב "מסגביר". אם אדם חסר צבע ישתתף במצעד נגד גזענות, הוא יחשב יפה נפש וכזה שמנסה להשקיט את מצפונו הקולקטיבי, כמי שהוא חלק מהציבור המדכא, בעל כורחו, רק בגלל מוצאו, צבע עורו, הפריבילגיות שיתכן (וסביר) שהוא נהנה מהן.9EYdcDe-001

במצב הגרוע ביותר מבחינה זו הוא גבר לבן מאלו המכונים cishet – קיצור  של cisgendered heterosexual או cisgendered heteronormative. (מי שמינו הביולוגי חופף את המגדר שלו, ונטייתו המינית היא לבני המין השני.) מי שנופל תחת ההגדרה הנ"ל והוא לא לפחות נכה או מוגבל מבחינה כלשהי, עדיף לו שיכבד וישאר בביתו, ולא יביע את דעתו בשום עניין, ועדיף גם שלא יבוא להפגנות.

Cis_Het_White_Male

וזה חבל. כי אנשים שמצפון נטו מביא אותם למאבקים ולא עניין אישי, שבאים לא בגלל שהם עצמם נפגעים, אלא כי יש להם את רוחב הסרט הפנוי להתנגד לקיפוח ומצוקה של אחרים, הם בדרך כלל אנשים שיש להם גם כוח ואמצעים לפעול, גם גישה ויכולת השפעה במקומות שבהם צריך להשפיע וגם יכולות ארגון וגיוס כספים שאין למי שהמערכת מדכאת עקב מינו, צבעו, נטייתו המינית, מוצאו וכו.

לדוגמה, מערכת האינטראקטיבית של מסלולי טיול בירושלים בשם "ירושלים אנחנו כאן" שיצרה  דורית נעמן (יהודיה, לבנה) עבור עמותת זוכרות, ואותה הציגה בכנס "קולנוע 48 מ"מ" בסינמטק חיפה. מערכת שנבנתה במימון קנדי (אותו היא מין הסתם גייסה) המציגה קישורים בין בתים במפת ירושלים עם האנשים שגרו בהם עד 1948 וגורשו. חלקם רק "הועבר זמנית" לשכונת בקעה, ורק למשך הימים בהם נערך מפקד האוכלוסין. לאחריו הם מצאו משפחות יהודיות הגרות בביתם, בעוד הם, אזרחים ישראלים, "נוכחים נפקדים" נאלצים למצוא מקום מגורים אחר, במערב ירושלים. כיום הם רואים איך בתי המידות האלה בטלביה למשל נמכרים בחמישה מליון דולר האחד, אבל איש לא מעלה על דעתו להעביר אליהם את הכסף.

למעשה, הם יכולים לפעמים לבקר בבתיהם משכבר הימים, בחדר בו נולדו, רק בתווך אשה יהודיה לה יש פחות סיכוי שהדיירים הנוכחיים יסרבו. דיירים שחלקם גם הוא "רכש" את הבתים האלה בשנות החמישים כשהמשפחות המזרחיות שקיבלו אותם ב 1948, הועברו לשיכונים. או שהם יכולים רק לראות את פנים ביתם לשעבר בסרט קצר שהכינה עמותת זוכרות.

שרת התת-תרבות ניסתה למנוע את האירוע הזה, ראש העיר חיפה עמד בפרץ ושלח לה מכתב סירוב מנומס ומנומק (אחרי שאני ואחרים שלחנו לו מכתבים בנושא) ושניים וחצי אנשים בערך באו בסופו של דבר לאירוע. אפשר היה להציג את פועלה של דורית נעמן כניכוס המאבק הפלסטיני למירוק המצפון היהודי של מישהי ספציפית, אבל אני שמח שהפלסטינים מקבלים בשמחה את העזרה הזו, (אני חושב) מאדם "חסר צבע". הם עוד לא במקום בו נמצאים המזרחיים.

למרבה המזל, בעלי החיים לא פוצים פה ומתלוננים על לבנוניות עורם של אלו הנאבקים למענם. אולי בגלל זה שומעים במאבק בסוגנות את קולם של חסרי הצבע יותר מאשר במאבקים אחרים. אבל כפי שלמדתי מהמאמר שאליו יש קישור מעלה, גם זה זמני.

אם את/ה לא לכל הפחות  "a queer femme of color" פשוט שב ושתוק. ואם אתה רוצה לצאת לדייט עם מישהי שהיא כן a queer femme of color כמו כותבת המאמר הזה, יש עשר לולאות שעליך לקפוץ דרכן, למשל לולאה מספר שתיים: שאתה לא transmisogynoir כלומר שאתה לא שונא או מדכא ספציפית נשים טרנסיות שחורות. אין שם לולאה של סוגנות למשל, מה שמראה שגם לנשים שחורות יש נקודות שחורות.

ועוד מונח שלמדתי על הדרך: Kyriarchy

is an interlocking set of cultural, economic, and legal rules and systems that work to keep multiple groups oppressed for the benefit of a ruling group or classAxes of oppression all contribute to creating a sociological landscape of hierarchical levels of privilege.

Axes_of_privilege

דה-טריטוריאליזציה

ישבתי לי על המדרון הצופה על עמק הירדן, במקום בשם אום-זוקא, ושתיתי תה מאד מתוק עם שני רועים בדואים וידידתי חנה, ותוך כדי שיחה על הכפר שבו נולד סבו של אחד הרועים, כיום בצד הירדני של הנהר, התגלגלה השיחה לכיוון כללי יותר, ודיברנו על טריטוריה, טריטוריאליזציה, ודה-טריטוריאליזציה.

בזמן שפאוזי ניסה באמת ובתמים להבין מה בדיוק מפריע לחבורת הנערים ש"נאחזו" בגבעה ליד,  זה שהוא רועה את הכבשים והעזים שלו על המדרונות הפונים אל הבקעה, שם עוד נותר מעט שלף למאכל הצאן, ניסיתי למפות את מה שקורה שם, על הגבעות הצחיחות האלה, לעולם ההמשגות של ז'יל דלז.

התמהון של פאוזי לא היה מעושה. השריר של טריטוריאליות פשוט לא היה מפותח מספיק אצלו. "למה לא יכול כל אחד ללכת ולבוא לאן שהוא רוצה, בלי להפריע לאף אחד אחר?" הוא תהה. בעבר, היו הוא ובני משפחתו נעים ונדים על פני כל האיזור, כל הדרך מהאיזור בו נמצא כיום מפגש הגבולות המשולש של ירדן-עיראק-סעודיה  ועד צפון בקעת הירדן, משני עברי הנהר. והם היו פעם פה, ופעם שם. ולא היו להם דרישות טריטוריאליות משום סוג.

ואז באים אנשים, וטוענים שאלוהים נתן להם את הארץ הזאת, לפני כמה אלפי שנים, ואין מקום בארץ הזאת לאנשים שהם לא הם. גם אם הם מסתפקים במועט, וחיים רק מגידול צאן באיזורים צחיחים ושוממים. זה לא אישי – זה פשוט עניין עקרוני. ולכן באים האנשים ההם, מהסניף ה"לא חוקי" של המפעל הציוני, ומיידים אבנים ברועי הצאן בזמן שהם מנסים למצוא קצת אוכל לעיזים והכבשים. או שבאים האנשים ההם, מהסניף הרשמי של המפעל הציוני – חטיבת כפיר, נכנסים למטווח על הגבעה מעל, ומתחילים לירות מעל ראשי הרועים -שטח אש עאלק. או שבאים האנשים ההם, מהסניף החצי רשמי של המפעל הציוני, ומסמנים את השטח כשמורת טבע, בה אסור לרעות צאן, אבל מותר לפזר מבנים יבילים בשפע על כל פסגה. (תחת כל עץ רענן יהיה קשה שם).

הבעיה של הבדואים האלה, היא שהם לא קראו בדלז. אם הם היו קוראים, הם היו מבינים שלא רק שמנסים לסלק אותם מהטריטוריה הפיזית בה הם נודדים, או דה-טריטוריאליזציה, אלא גם מהטריטוריה במובן שאליו התכוון הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז, רוצים להוציא אותם ולהעביר אותם לאחרת.

גם הבדואים, על אף שהם חווים את עצמם כלא כבולים לטריטוריה, לפי סט ההמשגות של דלז, הם מייצרים טריטוריה. סט ההרגלים שלהם, ריבוי הדברים שהם "יודעים", האופנים שבהם הם מתנהלים במרחב, (לא דווקא במרחב גיאוגרפי מסויים), מערכת הסימנים והמחוות שלהם, הדרך שלהם להתמקם במרחב, האופן שבו הם ממקמים אוהלים, הדרך בה הם מתייחסים איש אל רעהו, ובעל אל אשתו, כל הדברים האלה, שאפשר היה לכנותם "הזהות הבדואית", הם ברמת אבסטרקטית סוג של "טריטוריה".

יתכן שהטריטוריה שלהם לא כוללת בין מרכיביה גבולות מדיניים, אבל היא כוללת מרכיבים רבים ומגוונים, שמרכיביהם, מידתם וכמותם משתנים בין בדואי לבדואי, אבל מידת החפיפה שלהם גדולה דייה בשביל להגדיר מהו בדואי. למשל, כנראה שאין (כמעט) בדואים טבעוניים. ממה הם יחיו במדבר אם לא מהצאן?

אבל הבדואים חיים במדינה שבה ה"טריטוריה" של הרוב, זה ששואף ששלטונו יהיה אבסולוטי, כוללת מרכיבים כמו "זהות יהודית", ו"אתה בחרתנו", ו"ארץ ללא אנשים  – לאנשים ללא ארץ", ו"גאולת הארץ". וברור לאנשים ששולטים בה שנוודות היא משהו שהיה בסדר כשאבות אבותינו נדדו הנה מארם נהריים (נניח, אין לזה שום ביסוס ארכאולוגי) אבל אין לו מקום במדינה "מודרנית", בה כל מקום ישוב צריך שיהיה מוסדר (בניכוי "מאחזים").

מה שמנסים לעשות לבדואים בנגב, לרכז אותם ב"ערי מסכנות", (שבה העוני שלהם יהיה יותר חסר תקווה וחסר תוחלת,) ולאלו בשטחי C, לדחוק אותם משיפולי השומרון והרי יהודה אל העיירות והכפרים הפלסטיניים שבשטחי A ו B הוא רה-טריטוריאליזציה גם במובן המרחבי-גיאוגרפי אבל גם, ובעיקר, במובן הדלזיאני. להבנות את הטריטוריה (האבסטרקטית, הדלזיאנית) הבדואית מחדש. כטריטוריה שבה מובן מאליו שבשביל להקים אוהל על אדמתך אתה צריך היתר בניה. טריטוריה בה כל ההרגלים, המחוות, הסימונים, ההמשגות, משתנים. אולי בטריטוריה חדשה זו יהיה היחס לנשים פחות מחפיר.

בעצם, מה שמדינת הלאום היהודי עושה לבדואים, עושה הקפיטליזם לכולנו. בזה שהוא מגדיר מחדש את ה"טריטוריה" שלנו, ההרגלים שלנו. למשל האופן שבו הוא מפורר את הקווים המפרידים בין שעות העבודה לשעות הפנאי, למשל באופן בו הוא מפרק ומרכיב מחדש את ההבנה של מהי עבודה, מהו מקום עבודה, מה שווה לך לעשות עם כספך, מה גורם לך סיפוק. אפילו דברים כמו "מהי משפחה": האם שווה לך לעשות ילדים – על ההוצאה הכרוכה בכך, או לא, שכן אז תוכל לעבוד שעות יותר ארוכות, לעשות יותר כסף, ומתי שהוא, (אולי אחרי האקזיט?), גם "לעשות חיים" עם הכסף הנוסף הזה.

תוכל לא סתם ללכת לים כל יום בשקיעה, אלא להשאר לעבוד עד חצות יום-יום, ופעם בשנה, אולי לטוס לאיים המלדיביים ולשכור לך, לגמרי לבד, לשבוע שלם, אי שלם לעצמך. לא שווה?


הבדואים כבר עזרו לי בעבר להבין גם מושגים של ליוטאר

רצח ידע

שבוע שעבר בדוקומנטה ה 14, בסניף האתונאי שלה, למדתי כמה מילות מפתח בשיח האמנות העכשווי. הראשונה שבהן: Epistemicide, שאותה תרגמתי כ"רצח ידע" כפי ש genocide תורגם כרצח עם. ויש גם epistemic violence.

עוד מונח מאותה סדרה: Linguicide או "רצח שפה"  ו Glottophagy או "אכילת שפה". האופן שבו שפות ילידיות נכחדות ונרמסות על ידי השפות ההגמוניות, ובראשן האנגלית.

רצח ידע, בשיח העכשווי הוא האופן בו הידע של עמים מוכפפים "מושמד". לדוגמה כאשר הרפואה העממית של עם  הופכת ל"אמונה טפלה" כאשר הרפואה המערבית מופיעה בזירה. הידע המסורתי של העם מפסיק להיחשב "ידע" שמובן של "מדע" או "מה שידוע כנכון", הוא כבר לא חלק מהאפיסטמה. (מהי אפיסטמה אני מסביר לעצמי כאן).

בהקבלה "רצח שפה" או השמדת שפה קורה כאשר שפות של עמים, לפעמים ללא ביטוי כתוב,  ולרוב תחת כיבוש קולוניאלי, נכחדות או מפסיקות לשמש את העלית האינטלקטואלית של העם כשפה לביטוי ספרותי. וכאשר השפות המינוריות האלה נכחדות, נכחד אתן גם הידע שהיה אצור בתוכן, העולם התרבותי לו הן נתנו שפה. לפעמים נותרת בשפה המג'ורית עיקבה קלושה, כמו למשל מספר מצומצם של מילים ביידיש שנותרו באנגלית, בעיקר זו האמריקאית.

בדוקומנטה מנסים לעשות "תיקון" לתופעת של אותו "רצח ידע", למשל על ידי העדפה מתקנת של אמנות עמים ילידיים, אמנות שתפקידה החברתי שונה מתפקיד האמנות במערב. למשל העבודות של Beau Dick, אמן מה first nation הקנדי של Kwakwaka'wakw. עבודות שילקחו כעבור חודש מהתערוכה ויושמדו בשריפה בטקס של אותה אומה. המסר בהצגת כל כך הרבה אמנות שתפקידה החברתי כל כך שונה מזה של התרבות הפלסטית במערב הוא שהידע של "הצפוניים" לגבי מה נחשב אמנות לא נעלה או עדיף של הידע של "הדרום".

הצמד הזה, צפון-דרום, עושה רושם שהחליף בשיח הפוסט-קולוניאלי את הציר מזרח-מערב.

משום מה, התחלתי לראות את המושג הזה, רצח-ידע, מהזווית של הציבור המסורתי/דתי/חרדי. הניסיונות של שר החינוך הנוכחי להדתה של מערכת החינוך היא, אני חושד במידה רבה של בטחון, תגובה למה שהציבור הדתי רואה כרצח ידע המתבצע כלפיו החל מסוף המאה ה 18. החילון של רוב החברה המערבית ביצע רצח ידע, לתפיסתם, במה שאדם דתי "יודע". למשל – איך נוצר העולם. למשל מהו המקום הראוי של נשים בחברה. למשל, שחיה חייבת להיות במלוא הכרתה כאשר היא נשחטת.

מכאן הדרישה, שנראית לחילונים כל כך מופרכת, ללמד במערכת החינוך במקביל לתורת האבולוציה גם את תיאורית הבריאה, המסתווה תחת השם הפסבדו מדעי "תכנון תבוני".

אולי כל התמונה היותר רחבה, של התחזקות הדת ועליית הימין ברחבי העולם, כולה בעצם זירת מאבק על "מה שידוע". מאבק אפיסטמי אלים בין הידע המתיימר להיות גלובלי ואוניברסלי, לידע הפרטיקולרי, הלאומי, הדתי, המסורתי. מאבק שאת תוצאותיו קשה לדמיין.

assemblage

אני דופק את הראש בקיר בנסיון להבין על מה דלז וגואטרי מדברים, בספרם "אלף מישורים". שיעור אחד פעם בשבוע באוניברסיטת ת"א אצל אדם אבולעפיה, אחד לכל פרק, עוזר במידה מסויימת, אבל השבוע נשברתי, וחטאתי בהצצה ל"ספרות משנית". אני מודע שזה מנוגד לאתוס של לימוד מדעי הרוח באוניברסיטאות, אתוס שאומר שצריך להתמודד עם החומר המקורי ישירות, בלי ספרות עזר וסיכומים, בלי לקרוא "על". לא משנה עד כמה ארכאי התרגום של הטקסט, או גרוע. והרבה פעמים הוא באמת גרוע.

את "אלף מישורים" אני קורא באנגלית, לא בצרפתית, ואני מתרשם שהתרגום פחות או יותר טוב. גם בו אני פה ושם נתקל במילים שאני לא מכיר, נדיר אצלי, אבל בשביל זה יש מילונים באינטרנט. לא זו הבעיה. הבעיה היא המונחים שהמחברים ממציאים, או בחלק מהמקרים, כמו assemblage למשל, או stratum  פשוט מנכסים. מנכסים מושגים מתחום אחד, נאמר גיאולוגיה או זואולוגיה, לתחום אחר. אם הם היו כותבים בגרמנית, הם היו כנראה משתמשים בעושר הלשוני המתאפשר בגרמנית בעזרת קידומות וסיומות, אבל בצרפתית זה פחות זמין. אז חיפשתי בגוגל deleuzian terms ומצאתי שפע של מילוני מונחים להגות שלהם.

assemblage למשל הוא  מספר "דברים" או חלקי דברים המקובצים בקונטסט מסויים. הדוגמה שאותו מילון מונחים נותן היא הספר "אלף מישורים" עצמו, שלא כתוב כספר קוהרנטי מתחילתו ועד סופו אלא הוא ריכוז של "דברים", סוגי כתיבה שונים, סוגות שונות, דיבורים מסוגים שונים בסוגי שיח שונים, מה שהייתי מתרגם להונגרית כ CSALAMÁDÉ של דברים המחוברים יחד בעצם היותם באותו ספר. לעברית הייתי מתרגם את זה אולי כ"מכלול" או שאולי "ערב רב", כדי להדגיש את האקלקטיות של הדברים שיכולים להיות מקובצים יחד.

ואחרי כל זה חשבתי לי שיש לי דוגמה מצויינת תחת ידי ל assemblage: הבלוג הזה. תחת הכותרת "דרכי עצים" מקובצות פה כ 750 רשומות (עד כה) העוסקות בכל דבר תחת השמש. חלקן בדיוניות, רובן לא. הן מקובצות תחת מעל ל 30 קטגוריות שונות, ואני באמת שלא מתפרע בענין זה. יש פה רשומות העוסקות בבישול, בחקלאות, בחתולים, בפילוסופיה, בהיסטוריה הפרטית שלי ושל משפחתי ובפוליטיקה, בארכיטקטורה ובאקולוגיה, בטכנולוגיה ובשפה הערבית, בנגרות ובצילום, והרבה על טבעונות. אם זה לא הבלוג הכי אקלקטי ברשת, אזי הוא לבטח בעשירון העליון באקלקטיות.

קצת מפריע לי הברדק הזה, ואני משתדל להכניס קישורים מרשומה אחת לאחרת שאני חושב שקשורה אליה מהותית וכך לייצר מעין Rhizome, עוד מושג דלזיאני חשוב, שאול/גנוב מתחום הבוטניקה (שורש רב הסתעפיות וקשרים, בנגוד לגזע מרכזי עם הסתעפויות). אני גם משתמש בכלים המצויינים של פלטפורמת wordpress, למשל במה שהם קוראים short codes בכדי לייצר אסופות, תתי-מכלולים טיפה יותר קוהרנטיים, כמו למשל ביקור בית המרכז את ה"עליות לרגל" שלי אל פניני ארכיטקטורת המאה העשרים, למשל ריכוז של מתכונים, של סיפורים שכתבתי ופרסמתי פה, ריכוז של רשומות על פי הוגים ועל פי ארצות. יש ריכוז של כל הרשומות על המקומות בהם גרתי, ריכוז של היסטוריה משפחתית, וסתם ריכוז כל מיני פרוייקטים שזכו להרבה רשומות, כמו למשל אומן בראש השנה.

אני לא יודע אם מישהו משתמש בעמודי הריכוז האלה חוץ ממני, אבל לי זה לפחות נותן תחושה של טיפה יותר סדר. ואני באמת שלא משקיע בזה הרבה מאמץ. אחרי שמקימים את המנגנון הראשוני, רק צריך לתייג רשומות והשאר קורה לבד. ועם כל זה, הבלוג הזה הוא עדיין דוגמה מצויינת של המונח assemblage.

ואולי גם למה שדלז ושותפו מכנים double articulation. כי יש שני סוגי ארטיקולציה לבלוג כמו זה שכאן. אחד הוא ציר הזמן, שלאורכו מסודרות הרשומות. רוב הרשומות נכתבות בעקבות משהו שקרה סמוך לזמן פרסומן, מיעוטן כחלק מפרוייקט מתמשך אך גם הן קשורות לאירועים בציר הזמן, ליתר דיוק – להעדרם. כי בהעדר אירועים שכאלה אני שולף ממגירת הטיוטות את אחת הרשומות, מסיים אותה ומפרסם. זוהי ארטיקולציה אחת. הארטיקולציה השניה היא אני, והנושאים שמעסיקים אותי. הם רבים ושונים אבל עדיין, החוט המקשר ביניהם הוא אני. אין בבלוג הזה ריבוי כותבים. ולכן הרשומות בבלוג מכוננות באופן מסויים ששונה מזה של ציר הזמן. ישנו ציר הזמן וישנו ציר העניין, ושניהם במידה רבה אורתוגונליים זה לזה. לדעתי, זה מה שעומד מאחורי המונח הזה double articulation, והדוגמה של הבלוג טובה לדעתי מהדוגמה הפסאודו-גיאולוגית של היווצרות סלעי משקע.

נָחִיל

בעבר תהיתי לא פעם על האופן בו רעיונות דומים צצים ועולים  פחות או יותר במקביל, באותו זמן בקירוב, בשדות שיח רבים ומגוונים, גם כאלה שאין ביניהם באמת אינטראקציה של ממש. למשל בפיזיקה ומדעי החברה, מתמטיקה וספרות, פילוסופיה וביולוגיה. לדוגמה: מושג העולם, שעליו כתבתי פעם או פעמיים. יש ממש דמיון משפחתי (במובן הויטגנשטייני) בין ההמשגות המקבילות האלה. בדרך כלל, נוטים לייחס את שינויי הפרדיגמה האלה (אם להשתמש במונח מתחום המדעים) או למנגנונים הקשורים לאופן בו מחקרים ממומנים, או לפעמים למשהו אמורפי כמו "רוח הזמן". יש גם שינויים המיוחסים לנסיבות היסטוריות כמו הטראומה של מלחמת העולם השניה, יש שינויים בתרבות האנושית ובאופני החשיבה המקובלים המיוחסים לשינויים כלכליים-טכנולוגיים, כמו המהפכה התעשיתית, עליית הקפיטליזם הגלובלי החל מסוף שנות החמישים, או המהפכה הדיגיטלית.

אבל קשה לדעתי להפריד בין סיבה לתוצאה במקרים האלה. האם עליית המשטרים הטוטליטריים ברוסיה של סטלין וגרמניה של היטלר הם לא תוצאה של תזוזה באופן בו המין האנושי פועל ומופעל, חוץ מהיותם סיבה לשינויים שבאו בעקבות האסון שהם המיטו על רוב העולם? האם פיתוח טכנולוגיה בכלל הוא משהו בלתי תלוי המהווה רק סיבה לשינויים בחברה האנושית או שהוא בעצמו תוצאה של שינויים כאלה. גם על הסוגיה הזו תהיתי כבר בעבר.

למה אני חוזר ומעלה את זה? כי חמישה עשר מטרים מתחת לפני הים, סמוך למצוק המרהיב היורד אל התהום מתחת פני המים שליד ראס מוחמד, סיני, עלה בראשי הסבר אחר.

אולי זה היה בגלל מחסור בחמצן, ואולי בגלל עודף חמצן (אני נוטה להיות מאד בזבזני באוויר בצלילה), אבל הסתכלתי על האופן בו להקה ענקית של דגיגים, שחציים הקדמי שחור והאחורי לבן, שינתה כולה כוון בבת אחת, כאשר כיוונתי את המצלמה בפתאומיות אל כיוונם וחשבתי פתאום שיתכן שהמין האנושי פשוט מתנהג כנָחיל. שהשינויים המקבילים באופני המחשבה האנושית נגרמים מהתנהגות נחילית. שההסבר לפריצות הדרך של המין האנושי הוא שמשהו שבמחקר תופעת הנחילים נקרא "הפצעה". (emergence).

בשפה העברית יש הרבה פחות שמות לצבירים של בעלי חיים המתנהגים בצורה נחילית. באנגלית ללהקות ציפורים המונח הוא  flocking  בעוד ללהקות של דגים המונח הוא schooling  או  shoaling. להולכים על ארבע המונח הוא herding בעוד צבירים של פלנקטון נקראים blooms. ולחרקים המונח הוא swarm או Hive – כוורת. 

כוורת היא לא נחיל במובנה הקלאסי, אבל כמו נחיל ניתן לראות אותה כאורגניזם מרובה איברים שבו הסכום גדול מסך חלקיו. כזה שבו ניתן לצפות במכלול באינטליגנציה הנעדרת לגמרי מהפרטים. משהו שניתן לחשוב עליו כתודעה משותפת אף שבפועל הוא לא. זו גם דרך אחרת להגדיר הפצעה.

אבל גם בבני אדם נצפתה התנהגות נחילית בהמונים, ומודלים של "נחִילוּת" משמשים למשל בכדי לייצר במחשב המוני בני אדם הנעים באופן משכנע, עבור סרטים כמו שר הטבעות, בלי להעסיק המוני סטטיסטים.

בנחילים אין מנהיג או איבר דומיננטי. המודלים המדגימים התנהגות נחילית מתבססים על קבלת החלטות מבוזרת לגמרי של כל איבר בנחיל, המתבסס רק על הקרובים אליו בנחיל, ללא כל ראיה גלובלית. אבל מתוך סך ההחלטות המקומיות האלה צצה ועולה התנהגות הנידמיית כאינטליגנטית של כלל הנחיל – ה"הפצעה". דוגמאות אפשר למצוא למשל באופן בו מתפקדים קיני נמלים, או האופן בו להקות דגים חומקות מאיומים.
שווה לקרוא את הערך המקיף בויקיפדיה באנגלית על swarm behavior.

התיזה שאני מנסה לנסח פה, היא שגם ההתפתחות הרציפה של החשיבה האנושית וגם המהפכות בה, הקורות בו זמנית בתחומים שונים של המדעים, של התרבות, של האמנויות, הן בעצם שינויי כיוון של נחיל. המין האנושי מפגין התנהגות של נחיל, אני גורס. לא רק כאשר הוא מנסה לצאת ממגרש כדורגל או לחמוק מפרשי המשטרה בהפגנה, אז הוא נע בצורה המזכירה תנועה של נוזל. כאשר פילוסופים מפרסמים ספרים עבי כרס המתעדים את השינוי באופן בו אנו חושבים על עצמנו, כמו למשל "הוויה וזמן" של מרטין היידגר, הם בסך הכל מתעדים במילים את התזוזה של הנחיל תוך כדי או זמן קצר אחרי שהיא קורית. היידגר היה בסך הכל אחד האיברים בנחיל שחש ותיעד את התזוזה של הנחיל במילים, כמו שאחרים תיעדו אותה באמנות, במוזיקה, בספרות. התזוזה שלו ושל בני תקופתו, נחווית כ"הפצעה" של צורת חשיבה חדשה, שבתורה, בתזוזה הבאה של הנחיל, תוחלף באחרת.

ההתנהגות הנחילית הזו, היא של המין האנושי כולו. הנחיל הגדול הזה מחולק כמובן לתת נחילים שמה שמחבר ביניהם הוא מערכת אמונות כגון לאומיות או דת ואמונות אלו גורמות להם לנוע יחד כאיברים בנחיל. האמונות האלה, משמשות גם כסוג של תודעה משותפת לנחילים הספציפיים. אבל כל הנחילים האלה, גם נעים יחד כנחיל-על המכיל את התרבות האנושית כולה. אין בטענתי זו משום יורו-צנטריות או עוורון לעולם השלישי. העולם שלנו כל כך מרושת ומקוון, מחובר ודיגיטלי, שאין כל קושי לכל איבר בנחיל, לא משנה איפה הוא ממוקם, לעקוב אחרי שכניו המידיים והמעט יותר רחוקים בנחיל הכללי ולנוע עמם בתואם מושלם.

אני חושד שאני לא היחידי שחושב כך. אני קורא כעת קריאה מודרכת בפרקים הראשונים ב"אלף מישורים", ספרם של דלז וגואטרי, אבל האופן בו הם מנסים לשחרר את הקוראים מחשיבה דיכוטומית או מהמוסכמה של מקור יחיד או עיקרי, ולמשוך לכיוון של ריבוי, מה שהם קוראים חשיבה ריזומטית, נראה לי כמכוון לכיוון אותו אני מעלה פה. למשל האופן בו הם מבקרים את הניתוח של פרויד לחלום של "איש הזאבים", הפציינט של פרויד שתועד רבות, שחלם על ששה או שבעה זאבים היושבים על ענפי העץ מחוץ לחלונו. פרויד צמצם את ניתוח החלום לזאב בודד ומשם לקח את זה למקומות הרגילים של האב, הסירוס וכו'. דלז ושותפו חושבים שהריבוי, להקת הזאבים, wolf pack היא מה שמשמעותי בחלום ופוסלים לחלוטין את הניתוח של פרויד.

צורת החשיבה הזו על המין האנושי כנחיל, או ככוורת, כבר מובלעת בעצם במושגים כמו "חכמת ההמונים", כבר משמשת בידי חוקרים ה"כורים מידע" המונגש דיגיטלית בקנה מידה ענק ומפיקים ממנו תובנות שלא נתנות לגילוי אצל פרטים בדידים.

יש לא מעט סיפורי מדע בדיוני בהם נתקלים בני האנוש בתרבות אחרת, חייזרית, המתפקדת כ Hive, כזו בה כל הפרטים חולקים תודעה. הפרדיגמה הזו כל כך נפוצה בספרי, סרטי וסדרות מד"ב, ולא במקרה. אין זה מקרה שהאפשרות הזו נדמית יותר ויותר טבעית לאנשים. למשל – כשאנשים פונים אל חברי פיד הפייסבוק שלהם בשאלה כללית, הם לא אחת פונים אל "מוחכוורת". בצחוק, כמובן בצחוק, אבל זה כבר שם.

אבל להיות חלק ממוחכוורת, יכול להיות פתרון לא רע לקושי שלי להיות בכמה מקומות באותו זמן. שנוא עלי לוותר על חלק מהדברים המתרחשים במקביל, כאלו שאני יכול להיות רק באחד מהם. אם הייתי יכול לחלוק תודעה עם מספר אנשים, היינו יכולים להתפצל, ללמוד צרפתית ופילוסופיה במקביל, למשל, ובאותו זמן גם ללכת לגלוש בים. ואז, או שתוך כדי  כולנו חווים במקביל מה שכל פרט חווה כאותם חייזרים מהמין המתפקד כנחיל, או שהיינו מבצעים סוג של פעולת מיזוג תודעות לאחר מכן, כשנתפנה.

הנחילות היא הפתרון לחוסר הזמן הכרוני שלנו, פתרון המיקבול המושלם. עכשיו רק צריך לפתח את הטכנולוגיה…

עדכון: הצעה למנגנון האחראי לתיאום בין חלקי הנחיל, ברשומה מאוחרת יותר.

Pseudonymity, Autonymity, Anonymity

יש בנוכחות שלנו בעולם, הווירטואלי וגם הממשי, הרבה אפשרויות לבחור את השם שבו ניקרא.
בבלוג הזה למשל, מכל מני סיבות, אותן אני מסביר כאן, בחרתי לעצמי פסבדונים (גד השדה) שהוא לא שמי האמתי. חשבתי שזה ייתן בידי חופש להתבטא ביתר חופשיות. השימוש בפסבדונים (פסבדונימיות) משרת אנונימיות במקרה שלי, אבל יש גם דרכים להתבטא אנונימית בלי פסבדונים, ולפסבדונימיות יש גם שימושים אחרים. יש למשל סופרים המשתמשים במספר שמות עט כדי להפריד בין סוגי יצירה שונים שלהם.

מצד שני, אני שוב ושוב לא מבין איך ברשתות חברתיות אנשים –  תחת שמם האמתי(!), מתבטאים בצורה גזענית, הומופובית, מאחלים מוות, אונס, מחלות וייסורים קשים לאנשים שנמצאים במקום אחר מהם על קשת הדעות (תמיד משמאל להם, משום מה..) במדינה בה המשטרה הייתה עושה את עבודתה, הם היו הרי חשופים למעצר ומשפט. לא בישראל.

נכון שהמדיניות של פייסבוק, וגם גוגל+ היא ששם המשתמש יהיה השם האמתי, כפי שהוא מופיע בתעודות רשמיות. מפעם לפעם הם סוגרים חשבונות שלגביהם יש להם חשד שהחשבון הוא לא תחת השם האמתי של המשתמש. אבל עדיין, אין להם באמת דרך לבדוק את רוב החשבונות, ואני חושב שאם מישהו מתעקש לאחל לי מיני מיתות משונות, שלפחות יטרח לעשות זאת תחת שם בדוי, ולא יאפשר לי לדעת עליו דברים כמו איפה הוא גר, מי החברים שלו, מה הוא עושה בחיים, מה מקום העבודה שלו, איך נראה הקעקוע בצד הפנימי של הירך שלו, דברים כאלה…
אם הייתי מכיר עורך דין שמוכן לתבוע מישהו כזה בעבורי, pro bono, הייתי כבר הולך על זה.

מה שמביא אותי למונח Autonym, מונח בו נתקלתי ב"המצב הפוסטמודרני" של ליוטאר, שם הוא משמש *** לתאר שיח (בעיקר מדעי) שהלגיטימציה לו היא הוא עצמו. שהוא פונה אל עצמו בכדי לבסס את הלגיטימיות שלו עצמו. המונח גם משמש שם, אם הבנתי נכון את הדברים, גם כמאפיין של הדיאלקטיקה ההגליאנית, שבה התזה החדשה, תוצאת הסינתזה אחרי ה"שימה לעל" (Aufhebung) כוללת בתוכה משהו מן התזה הקודמת,  "ציטוט". משמע – מתבססת עליה ומתייחסת אליה.

השימוש הזה ב Autonym הוא שימוש מטפורי, המתייחס גם להגדרה המילונית של Autonym אבל בעיקר למשמעות המונח הזה בבלשנות, שם הוא משמש לציון משפט המצוטט בתוך משפט אחר, מסדר שני, המדבר על המשפט הראשון. לדוגמה: בשני המשפטים: "נתניהו יחלק את ירושלים" ו"המשפט 'נתניהו יחלק את ירושלים' מסתבר כנכון", החלק במשפט השני שזהה למשפט הראשון הוא Autonym של המשפט הראשון.

ההגדרה המילונית של Autonym ("שם עצמי"?) היא: השם בו קבוצה אתנית מכנה את עצמה, או את שפתה, או את קהילתה, או מקומות שבהם היא שוכנת. למשל: הפינים קוראים לפינלנד Suomi. Suomi הוא autonym של פינלנד.

מסתבר, שהזכות לקרוא לעצמך כפי שאתה מוצא לנכון, או כפי שהקבוצה האתנית שלך מוצאת לנכון, הפכה להיות חלק מזכויות היסוד של האדם. בהצהרה של האומות המאוחדות מ 1996, כחלק מההצהרה האוניברסלית על זכויות בלשניות (The Universal Declaration on Linguistic Rights) המצוטטת פה למטה*, יש לכל אחד זכות להשתמש בשם שלו, בשפה שלו. ויש לו אפילו זכות להכתיב את התעתיק המדויק ביותר (פונטית) של שמו  בשיטת כתיבה אחרת!

קראתי לאחרונה ב"שובל", בטאון התאחדות הבולאים, שמדינת ישראל לא אישרה לרשות הפלסטינית לכתוב "פלסטין" על הבולים שהדפיסה אחרי שישראל חדלה לספק שרותי דואר בשטחים בעקבות הסכם אוסלו. וגם לא להשתמש במטבע fills בכדי שלא ישתמע חס וחלילה שפלסטין היא המשך של פלסטינה המנדטורית. אז גם זו הפרה של הזכות ל Autonymity על פי הצהרת האו"ם. לא שזו ההפרה החמורה ביותר של זכויות העם הפלסטיני.

זה קשר אפשרי אחד בין Pseudonymity ל Autonymity. אפשר לפרש את ההצהרה מעלה בכך שלאדם יש זכות חוקית להשתמש בפסבדונים, למשל ברשתות חברתיות, אם הפסבדונים הזה תואם את ה"שם העצמי" שלו.

מצאתי גם קשר בין  Autonymity לאנונימיות: Autonymity זה כאשר אתה נוהג במכונית שחלונותיה כל כך מלוכלכים עד שאי אפשר לראות מבחוץ מי נוהג…Autonymity

חוץ מהזכות לאוטונימיות (הזכות להקרא כפי שתואם את תרבותך), יש מסתבר גם זכות לאנונימיות. בית המשפט העליון האמריקאי פסק שהזכות להתבטא באנונימיות נובעת מהתיקון הראשון לחוקה האמריקאית, זה המבטיח את חופש הביטוי. **

אבל זה לא עושה רושם על פייסבוק. הם סגרו למשל את הדף של הסופר סלמאן רושדי, כי שמו בדרכון הוא אחמד סלמאן רושדי. זה שהעולם מכיר אותו כסלמאן רושדי לא עשה עליהם רושם. בסופו של דבר, הם נכנעו, כי הוא מפורסם, וגם לכלך עליהם בטוויטר בארסיות רבה:"האם הם ישנו את החשבון של J. Edgar Hoover ל John Hoover?" שאל.

גם להרבה אנשים בקהילת ה LGBTQ פייסבוק עושים צרות, במיוחד לטרנסים הרואים את עצמם כבני המין השני, לא זה הרשום בתעודות שלהם, ודורשים להיקרא בשם שתואם את הזהות המינית שלהם, כפי שהם רואים אותה. מעניין באם מגילת הזכויות של האו"ם, שהתכוונה בעיקר לדאוג לזכויות האוכלוסיות הילידיות, ולשימור תרבותם ושפתם, מכסה גם את הזכות להיקרא על פי המין שלו אתה מרגיש שייך, לאו דווקא זה הרשום ברשומות.

ומה לגבי אנונימיות? לא בהכרח נדרשת פסבדונימיות בכדי להבטיח אנונימיות. מחקר מעניין הראה לאחרונה שאיכות החומר המוכנס לויקיפדיה על ידי כותבים אנונימיים (שפשוט לא טרחו להירשם), כאלה הכותבים או מתקנים ערכים באופן לא סדיר – סתם כאשר הם רואים משהו לא תקין, לא פחותה ואף עולה על איכות החומר הנכתב על ידי כותבים רשומים ומזוהים. האיכות אגב, נמדדת על פי משך הזמן שנדרש עד שמישהו אחר, או אחד העורכים, תיקן או שינה משהו בחומר. מפתיע, אבל אותם "השומרונים הטובים" האנונימיים, מייצרים לויקיפדיה חומר איכותי לפחות כמו הכותבים המסורים והקבועים.

כנראה שגם בלוגים שנכתבים על ידי כותבים אנונימיים יכולים להיות אמינים, כפי שמעיד של עיסתו הנחתום החותם כאן.

Excerpts on autonymity from United Nations declarations*:

"This Declaration considers the following to be inalienable personal rights which may be exercised in any situation: … the right to the use of one's own name;" (The Universal Declaration on Linguistic Rights, 1996, Preliminary, Article 3, Section 1)

"Everyone has the right to the use of his/her own name in his/her own language in all spheres, as well as the right, only when necessary, to the most accurate possible phonetic transcription of his/her name in another writing system." (The Universal Declaration on Linguistic Rights, 1996, Title 2, Section 3, Article 34)

"Indigenous people have the right to … designate and retain their own names for communities, places and persons." (The United Nations Declaration on the Rights of Indigenous Peoples, 2007, Article 13, Section 1)

** Pseudonymity means using a pseudonym instead of one's "real" name. Examples include pen names of authors such as Mark Twain or Cecil Adams, as well as stage names of performers such as Woody Allen or Ice T. Usernames used online, if not connected to a person's legal identity, are examples of pseudonyms.

Pseudonyms are typically assumed to be the same person (or collective working as one entity) over time. Most websites have login controls so that a registered username must be unique, and that whoever is posting under that username must know the password or have access to the email address controlling the account.

The Supreme Court has ruled repeatedly that the right to anonymous free speech is protected by the First Amendment.

***  knowledge is only worthy of that name to the extent that it reduplicates itself ("lifts itself up,"hebt sich auf; is sublated) by citing its own statements in a second-level discourse (autonymy) that functions to legitimate them.

Gravitas

אתמול נפתחה בבית האמנים בתל אביב תערוכת "דופק מקומי 2", ובה מבחר משובח של עבודות שאפשר שמשקפות את הדופק המקומי שעדיין פועם חלושות בשדה האמנות הפלסטית, עד ששרת התרבות הנוכחית תסיים את העבודה בה התחילה קודמתה ותישאר פה שממה גדולה.DSC00452

יש הרבה עבודות טובות בתערוכה, ו"פורום", עבודת הקיר של זוגתי שתחייה (פרט ממנה בתמונה מעלה) היא בין הטובות שבהן (למרות שאני פסול עדות). אחרי הפתיחה אתמול, חשבתי שיש בה, בעבודה הזו, מאפיין נוסף, אליו שמתי לב השנה במספר עבודות בביאנלה בוונציה. מאפיין עליו תכננתי מזמן לכתוב: Gravitas  (אז הריני כותב).

Gravitas היא תכונה, או מאפיין, שמייחסים בדרך כלל לבני אדם. מילון Cambridge מגדיר זאת כך:  ​seriousness and ​importance of ​manner, ​causing ​feelings of ​respect and ​trust in ​others

מקור המילה Gravitas  הוא לטינית, והיא מאותו שורש כמו Gravity, כוח הכובד. היא הפכה להיות מאפיין של כבוד, רצינות, של אנשים "בעלי משקל", ש"יש להם ביצים" (לא PC, אני יודע), בערך כאשר המדע (עם ניוטון) החל להבין ולהתייחס לכוח הכובד.

בהקשר של עבודות אמנות, הייתי אומר ש Gravitas  הוא מאפיין שיש לעבודות אמנות שיש בהן משקל סגולי לא זניח, שניכרת בהן השקעה, מסירות של האמן מעל ומעבר, שהן תוצר של אמן המחויב לאמנותו והולך אתה עד הסוף. כמו המאפיין אצל בני אדם, גם עבודות שיש בהן Gravitas מעוררות רגשי הערכה אצל הצופים גם אם אינם בהכרח "אוהבים" את העבודה, ומעוררות סוג של אמון, אמון ברצינות כוונות האומן, אמון שהעבודה לא "חונטרשה".

בביאנלה לאמנות היו לא מעט עבודות כאלה, שאמרתי לעצמי עליהן, שיש להן Gravitas. עבודות שניכר שמושקעת בהן מחשבה, תבונה, מסירות טוטלית, ואנרגיות בלתי נתפסות ממש. והן לא חייבות להיות עבודות ענק. הן יכולות להיות עבודות צנועות ממדים.

למשל הביתן הישראלי, שציבי גבע הפך את כולו, פנים וחוץ, לעבודת אמנות אחת, שפע Gravitas.DSC09408

למשל הביתן האסטוני, עבודה כה עדינה שקל לטעות ולחשוב שהביתן ריק, ועם זאת שפע GravitasDSC09436

והביתן הסקנדינבי, בעצמו יצירת מופת אדריכלית, הכיל את העבודה שופעת ה Gravitas הזו.DSC09412והעבודות של Melvin Edwards, שכבר שנים עושה עוד ועוד ווריאציות על אותו הנושא, כולן ראויות. הוא לא ממחזר את עצמו, הוא הולך עם זה עד הסוף.DSC09507

כדי להמחיש עוד מהו Gravitas, קל להבחין שהוא לא מאפיין את הרשומות בבלוג הזה…

Bildung

כנער, קראתי את "הר הקסמים" של תומאס מאן תוך כמה ימים, ויש לי זיכרון עמום שהוא עשה עלי רושם אדיר. ומאז, אני מנסה שוב ושוב לחזור אליו ולקרוא אותו עד סופו, ללא הצלחה עד כה. אני בערך בשליש חלק ב.

עמיהוד גלעד, כיום כבר אמריטוס, לימד סמינר בחוג לפילוסופיה על "ספרות ופילוסופיה" שאת רובו הוא הקדיש ל"הר הקסמים", פרשתי מהסמינר בעיקר כי הוא התעקש שהמשתתפים ישלמו כולם שכר לימוד, (לשומעים חפשיים הוא כלל לא זניח – המדיניות שלי גורסת שאני משלם רק עבור קורסים שיסגרו אם לא יהיו מספיק שומעים רשומים, ולא חסרים כאלה.)

חוץ מזה, לא התלהבתי מהמרצה, על אף העברית המשובחת שלו והיות זו ההזדמנות האחרונה ללמוד אצלו לפני פרישתו. גם לא חשבתי שריאלי לקרוא את כל 750 עמודי הספר במהלך כמה שבועות תוך כדי הסמינר, כפי שהמרצה ציפה ואף הניח – ציפייה שלדעתי לא התמלאה אפילו לא אצל אחד מהמשתתפים, אבל בלי לקרוא את החומר , סמינר כזה הוא ממילא די עקר, והמרצה הניח קריאה של כעשרה ספרים עבי כרס במהלך הסמינר (שהיה שנתי, לפחות).

בגיל 17, אז הייתי מן הסתם גם גומר את הספר ביומיים, וגם זוכר כל מילה.  לא היום.

גם מהעברית של תרגום הספר, אני לא מתלהב בקריאה הנוכחית. הספר ממש זקוק לתרגום מחודש, שיציל אותו עבור הקורא העברי. אבל אני יכול לנחש מה גרם לספר לתפוס חלק כה גדול מהסמינר ההוא – בדיוק הקטע שקשה לי לצלוח כרגע: החלק של הספר בו גיבור הספר, הנס קסטורפ, מאזין בשקיקה לוויכוח הסוער בין ליאו נפטא, היהודי המומר, כומר ישועי חולה שחפת, וסטמבריני, "הומניסטן" איטלקי (חולה שחפת כמובן, זה מה שמביא את כולם לדאבוס), דו שיח שדרכו מנסה הסופר לדברר את דבר הקידמה והנאורות, כשהוא מציב כנגד הדובר שלה סטמבריני, את נפטא, כ"איש קש" עם טיעונים מגוחכים לגמרי הלקוחים ישירות מהחלקים החשוכים ביותר של הנצרות בימי הביניים.

יש בי אי נחת גובר והולך מהתפקיד של הנס קסטורפ, שהקטע הזה בספר אמור לתאר את תהליך ה"בילדונג" שלו, "חניכה" נדמה לי שהוא תרגום אפשרי.

מוויקיפדיה: בילדונג (בגרמנית: Bildung) הוא מושג בשפה ותרבות הגרמנית שמשמעו עיצוב עצמי בעזרת חינוך ותרבות גבוהה. מושג הבילדונג היה מרכזי בקרב הבורגנות והאינטליגנציה הגרמנים במשך שנים רבות. תפיסה זאת רואה בחינוך לא רק שינון ולמידה אלא עיצוב האישיות של האדם בעזרת המטען התרבותי והספרותי שמונחל לו על ידי הדורות הקודמים.

לאורך כל החלק הזה בספר, שבו הנס כביכול עובר "בילדונג", הנס קסטורפ מוצג שוב ושוב באור מגוחך, בכל פעם שהוא מנסה להתערב בוויכוח בין הישועי להומניסטן. בכל פעם שהוא פותח את הפה, (ומדבר באמת שטויות…), שני אלו פחות או יותר מחליפים ביניהם מבט מלגלג, משתיקים אותו או מתעלמים ממנו, וממשיכים הלאה בוויכוח ביניהם. שהוא בעצם וויכוח עקר  – הם מדברים בשתי "שפות" שונות לגמרי.

באחד הימים האחרונים, נפל לי האסימון (דיסקת מתכת עגולה עם חור באמצעה, אמצעי תשלום לטלפונים ציבוריים (היה פעם מוסד כזה) המחוברים לחוט (היו פעם כאלה)).  הבנתי למה החלק הזה בספר טורד את מנוחתי: כי בעצם, אני הנס קסטורפ, ואני לא אוהב את המראה המוצבת לפניי

אני הנס קסטורפ: אינגיינר, דילטנט, מדבר שטויות, פורש מהחיים. אני קורא בספר את תיאורי השיחות מהן הנס קסטורפ מנסה להיות חלק, ומדמיין לעצמי איך אני נשמע, למשל על ידי הקהילה הדוברת את "שיח הפילוסופיה", כשאני פותח את הפה ושואל שאלה או מגיב, בסמינר לפילוסופיה קונטיננטלית (כיום במוזיאון תל אביב). אל תבינו אותי נכון, כולם שם נחמדים, ואת המבטים המלגלגים הם מצניעים לא רע, ועדיין, כשאני שומע משתתף אחר שם, נקרא לו ק., מישהו שאפילו יותר "קסטורפ" ממני, וגם שואל יותר, אני יכול לדמיין איך "הם" שומעים אותי.

לא שזה עוצר אותי מלפתוח את הפה פה ושם. ולראיה, הבלוג הזה, שבו אני כותב על המון דברים שבהם אני נשמע לגמרי "קסטורפ" למי ש"מבפנים" (לדוגמה: הקטע מ"המצב הפוסטמודרני" של ליוטאר, בו אני הולך לעסוק מיד) אבל עם הזמן, שם בסמינר אני יותר ויותר יושב בשקט, יותר מאזין ופחות מדבר. ויותר ויותר שם לב עד כמה אנשי הקהילה, הדוברים הרהוטים של השיח, מעדיפים לתת את רשות הדיבור לאנשי הקהילה האחרים. אני בהחלט מבין אותם.

לא ברור בספר אם הנס קסטורפ נמצא שם על ההר בגלל שהוא באמת חולה (הוא הגיע רק כדי לבקר את בן דודו) או כי סוג החיים הזה מתאים לו: לא לעבוד, לנשום אוויר צח, לאכול טוב, לנוח הרבה, ולרכוש אוסף אקראי ולא מסודר של ידיעות שיקנו לו "בילדונג" – לרכוש ידע שיהפוך אותו למישהו "יותר טוב". היום היו קוראים לזה אולי "רכישת הון סימבולי".

כמוהו כמוני. גם אני לא עובד, לא ברור האם בגלל שאני לא "יכול" לעבוד (אין בהייטק כמעט אנשים בגילי) או בגלל שאני פשוט יכול להרשות זאת לעצמי. בניגוד אליו, הייתי "אינג'ינר" מספיק שנים ונמאס לי. עוד בניגוד אליו, אני גם לא נושם אוויר צח – אני גר בחיפה ולא בדאבוס.  כמוהו, אני אוכל טוב, טבעוני אפילו. כמוהו, אני גם נח, פחות ממנו, אבל שנת צהריים של 40 דקות אני מפרגן לעצמי.

וכמו הנס קסטורפ, אני עסוק ב"בילדונג". כבר חמש שנים אני "מרחיב דעת" ב"מדעי" הרוח (Humanities נשמע לי הרבה יותר טוב), בצורה לגמרי אקראית ולא שיטתית. בעיקר כשומע "חפשי" בהרצאות באוניברסיטאות השונות. הרבה פחות מדי, בקריאה עצמית (צריך לזה הרבה יותר משמעת) שזו צורת לימוד הרבה יותר יעילה, וכתיבה – צורת לימוד עוד יותר יעילה.

אבל בניגוד להנס קסטורפ, אני לא חושב שרכישת הידע חשובה לעיצוב רוחי או אישיותי. גם בגלל שבגילי כבר מאוחר מדי לכך, וגם בגלל שכנראה הפנמתי את "המצב הפוסטמודרני". או כמו שליוטאר אומר את זה (הבטחתי, ולכן אקיים..) כשהוא מדבר על אופי הידע במה שהוא מכנה "חברות ממוחשבות", בפרק הראשון של הספר דנן:ליוטאר-003

אכן, המחשבה שרכישת הידע היא חלק משמעותי ב"עיצוב הרוח" (כפי ש"בילדונג" תורגם כאן), או עיצוב האישיות, המחשבה הזו היא כבר לגמרי "פאסה".

מצד שני, לא השתכנעתי שליוטאר רואה את העתיד נכוחה (מסוף שנות השבעים), שהידע מיוצר ויווצר על מנת להימכר. בתפנית שאיש לא צפה מראש (עד כמה שאני יודע), החברות הרב לאומיות הגדולות ביותר, כמו גוגל או פייסבוק, וגם Apple במידה רבה, עושות את כספן לא מיצור ידע, אלא מהנגשת הידע שמייצרים אחרים ,לרוב לגמרי בלי תמורה.

כמו למשל הבלוג הזה, אם אפשר לקרוא למה שנכתב כאן "ידע".

וגם לא השתכנעתי שהחברות הרב לאומיות, כפי שצופה ליוטאר, ירוקנו ממשמעות את מדינות הלאום. נכון ששלדון האדלסון ויצחק תשובה מנהלים את נתניהו, אבל עדיין, נותר הרבה (יותר מדי לטעמי) "לאום", במדינות הלאום. כן, דופקים אותנו כלכלית מכל צד, גונבים את משאבי הארץ ומרעילים לנו הן את האוויר והן את האווירה, אבל להגיד שהחברות הרב לאומיות נטרלו את הלאומיות/לאומנות? נו.

סינדרום E

חוקר המוח יצחק פריד, בכתבה במוסף של העיתון (אם אתם לא יכולים לקרוא את זה, תעשו לעצמכם טובה, וקנו מנוי. זה שווה את זה. שאר העיתונים הם צהובונים ושווים פחות ממה שהם (לא) עולים) מתאר את "סינדרום E", זה המאפשר לאנשים להתנתק מרגשותיהם ולבצע מעשי רוע מזוויעים בלי להניד עפעף, כמו למשל חברי גדוד 101 במשטרת הסדר הגרמנית, סתם "מילואימניקים" שגויסו ב–1942 ונשלחו לפולין, שם ביצעו רצח המוני של יהודים, או דעא"ש, או האנשים ששרפו את בית משפחת דוואבשה, ונשארו לעמוד מעל גופות האם והאב העולים באש, מונעים מהשכנים להתקרב ולכבות את הלהבות.

מה גורם לקבוצה של אנשים לחסל בקור רוח ותוך ניתוק רגשי בני אדם שלא מאיימים עליהם באופן ישיר? 
בעוד שההנחה המקובלת היא שהמוח ה"פרימיטיבי" משתלט על האנושיות שלנו, חוקר המוח יצחק פריד טוען שההפך הוא הנכון — דווקא קליפת המוח, החלק החדש והמתוחכם של המוח שהתפתח רק באדם, הוא שמסוגל להביא את רובנו לעסוק ברצח המוני בדם קר. זה קורה באמצעות אידיאולוגיה ולחץ חברתי.

שני דברים שמצאתי מעניינים בכתבה הזו. האחד הוא שכאשר אנשים רוצחים, זה לא שהם "הופכים לחיות". להיפך, החלק האנושי של המוח, (זה שגורם לרופא שיניים אמריקאי לשלם לעבריינים $60,000 כדי שיפתו בשבילו את האריה ססיל, העונד קולר ורגיל לחברת בני האדם אל מחוץ לשמורה כדי שיוכל לירות בו ולהרוג אותו להנאתו החולנית), גובר על החלק החייתי במוח, זה שגורם לאריה ללכת לישון, ולא לצוד עוד זברה עד שהוא ממש רעב.

והשני הוא שהוא מאפשר לי להבהיר לעצמי את ההבדל בין מספר מושגים שטבע הסוציולוג פייר בורדייה. את משנתו אף פעם לא למדתי בצורה מסודרת, ולכן כאשר בדקתי בעבר את ההמשגות השונות למה שכיניתי שם "עולם", בחרתי במושג ההביטוס של בורדייה כמונח דומה מתחום הסוציולוגיה, והדמיון בין המושגים שמצאתי שם, (כפי שהעיר לי אחת המגיבים – הנדירים מדי לטעמי), לא מדויק. יש מושגים אחרים של בורדייה שיותר מתאימים.

כמו למשל מושג הדוקסה, שאת ההבדל בינו לבין מושג הדוגמה חקרתי אך לא מזמן. או מושג השדה. אז הנה הזדמנות לתקן את המעוות, בעזרת השימוש אותו הסינדרום E, המתבטא בפעילות המוח. מסתבר שהרוצחים לא רואים את קרבנותיהם כשאנשים אלא כאובייקטים, ומפעילים את חלק המוח המזהה חפצים ולא את חלק המוח המזהה פנים כאשר הם רוצחים (יש הסבר בכתבה איך בודקים דבר כזה). כלומר, לנרצחים אין פנים, והם לא נתפשים כיצורי אנוש.

אולי אותו הבדל בפעילות המוח אפשר לראות אצל הנשים היושבות כל היום וממיינות אפרוחים שזה עתה בקעו מהביצה, ואת אלו שאיתרע מזלם להיוולד זכרים (כמוני), הן משליכות אל פח האשפה להיחנק, או על המגרסה.
אני בטוח שחלק אחר לגמרי במוחן מופעל כאשר הן משחקות עם החתול בבית, אחרי העבודה.

מסתבר, שיש תהליך של חיברות הכרוך בהפיכת בני אדם רגילים לרוצחים שיטתיים. תהליך שגורם לרוצחים להפסיק לראות את אלו שהם הולכים לרצוח כאנשים, שגורם ל 70% מהם לא להמנע מרציחות גם כשנותנים בידם את האופציה. (10% כן מצליחים להימנע ו 20% פשוט סדיסטים).

אז מהו "שדה"? זהו תת חלק של החברה האנושית, שלו יש מבנה משלו, חוקים, דברים "שידועים", דעות לגיטימיות, דברים שאפשר לומר וכאלה שלא, דברים שאפשר לראות וכאלה שלא. למשל "שדה האמנות", שדה שבו למשל "ברור" שאמנים לא מקבלים תשלום עבור תערוכה שהם מציגים אלא להפך – שההוצאות חלות עליהם. שבו ברור שאוצרים לא מקבלים תשלום, כי "זאת עוד שורה בקורות החיים".

בחברה הגרמנית בכלל , חלק מהדוקסה (הדברים "הידועים", המובנים מאליהם) היה עליונות הגזע הגרמני (דומה ל"אתה בחרתנו" היהודי, יש להודות). בשדה הספציפי של החלק בצבא הגרמני שנשלח לטהר את אירופה מאלמנטים לא גרמניים (יהודים תחילה, סלבים אחרי כן), אותה עליונות גרמנית והצורך לספק לו מרחב מחייה (דומה למפות מלכות ישראל הכוללות את עירק וסוריה, שנתפסו אצל ה"עשב השוטה" שהשקו וטפחו המתנחלים) תורגמו לדוקסה שכללה את ראיית היהודים כחפצים שיש לנקות את הארון מהם, כעשבים שיש לנכש, כאותן מליון תרנגולות החשודות כנגועות בווירוס המושמדות אצלנו בימים אלה ב"אוטו-רצח" נייד או מוטבעות בקצף החונק אותן.

אבל בני אדם הם לא אוטומטונים. כדי לגשר על הפער בין האישי לכללי, טבע בורדייה את מושג ה"הביטוס", הכולל את סך ה"נטיות" (סכמות נרכשות ומתמידות של תפישה, חשיבה ופעולה) שיש לאדם. ברור שהנטיות האלו קשורות לחברה בה האדם חי, ויותר ספציפית, לשדה שבתוכו הוא נתון. יש תהליך של "אילוף" שבו התנאים ה"אובייקטיביים" (החברה, השדה) משפיעים על הסובייקט, גורמים לו להבין (בלי בהכרח להרהר בזה באורח מודע) מה נדרש ממנו בכדי להיות חבר בחברה (לירות באנשים), אילו אופני פעולה תואמים את המבנים של החברה ואת דרישותיה (ניקוי אירופה מלא גרמנים, ציות מלא לפקודות). והדברים האלה נעשים ברובד לא מודע, כמעט כמו "זכרון מוטורי" שנרכש אחרי שלמדת לרכב על אופניים, (או לשייף ישר – למי שכמוני הוסלל לחינוך מקצועי, לשמחתו.)

בין הנטיות שכולל ההביטוס, כלולה גם הנטיה המינית, למי את/ה נמשך/ת ולמי לא. ופה אני רוצה לצטט סטטוס פייסבוק של לילך בן דוד, המאיר אופן של הביטוס שלא תמיד אנו חושבים עליו: "כעמדה פוליטית, אני מאמינה שהטרוסקסואליות כמשיכה מינית שואבת את המשמעות שלה מתוך אידיאולוגיה הומופובית. כלומר, אני חושבת שכל גבר שלא נמשך לגברים אחרים בכלל וכן נמשך לנשים, הנטייה המינית שלו מושפעת לפחות חלקית מהאידיאולוגיה החברתית ההומופובית. כנ"ל, אני חושבת שכל אשה שלא נמשכת לנשים אחרות בכלל וכן נמשכת לגברים מושפעת לפחות חלקית מהאידיאולוגיה החברתית הלסבופובית. אני אפילו חושבת שכל גבר הומו שלא נמשך לנשים בכלל אבל כן נמשך לגברים מושפע לפחות חלקית מהאידיאולוגיה החברתית המיזוגנית."

ההביטוס של הרוצחים הוא גם חלק ממה שמרכיב את מה שחנה ארנדט כינתה "הבנליות של הרוע". וגונתה שלא בצדק – כי הרי "ברור" בשדה השיח של היהודי המתקרבן אשר בציון שברוע שהופנה כלפינו לא יכול להיות שום דבר "בנלי".
רק הרוע שלנו המופנה כלפי אחרים יכול להיות כזה… ועליו אסור לשבור שתיקה.

ההבדל ביו דוגמה לדוקסה

אתמול בא גיא (בני) ויחד התחלנו לבנות את מתקן האחסון האולטימטיבי לעבודות האמנות של זוגתי שתחייה. 4 מטרים רוחבו, 3 גובהו ו 1.20 עומקו. מפלצת. רובה מעץ ממוחזר (נמצא ברחוב).

ותוך כדי עבודה, גיא ציין שהקליבר (מד-זחיח, Vernier Caliper) בו אנו משתמשים, מתוצרת Mitutoyo היפנית, נראה איכותי. ונזכרתי איך "ירדתי" על אבא שלי כאשר קנה לי אותו, במקום את הסוג שנכלל ברשימה שקיבלנו מבית הספר (המקצועי, זה שאליו הסללתי את עצמי..) שהסתבר כהרבה פחות טוב. אבא שלי, היה לו קל ונוח לקנות את כל הרשימה ב"טכנומטאל", החנות הסמוכה אל מקום העסק שלו, שם הוא קנה ממילא דברים מסוג זה ולא בחנות שלה היה "סידור" כלשהו עם בית הספר.

אני עד היום בוש ונכלם ממה שהטחתי בו אז, באבי: " שלא אכפת לו, שהוא לא מוכן להשקיע בי את הזמן", ש"למה הוא לא יכול לעשות את הדברים "כמו שצריך" לשם שינוי". להגנתי, הייתי אז בן 14 וסוג המרד הזה היה כנראה חיוני לבריאות הנפשית שלי…

נזכרתי גם באירוע דומה, שנה קודם, בו קיבלתי מאבא שלי מתנה לבר מצווה, (או שאולי לכבוד התקבלותי לפנימיה הצבאית ממנה נבעטתי החוצה חיש מהר לשמחתי) שעון יד מתוצרת דוקסה, חברה שכיום אני יודע שהיא איכותית, אבל אז כולם ענדו שעוני סייקו, או קסיו או משהו דומה, ואני רציתי להיות כמו כולם, ואו, איך כעסתי, ואיך התמרמרתי, ואני יכול רק לדמיין אילו דברים קשים הטחתי באבא שלי, המסכן.
לא היה לו קל או פשוט לגדל אותי..

ועוד נזכרתי שהבטחתי לעצמי לברר בהזדמנות מה בדיוק ההבדל בין דוקסה (doxa) לדוגמה (dogma).

ובאותה הזדמנות, מה מבדיל בין השניים האלה, לסתם דעה, לדוקטרינה ולאקסיומה. אז הנה מה שהספקתי לברר:

גם דוקסה וגם דוגמה הם שניהם "מה שמובן מאליו", "מה שידוע", אמיתות ברורות ומוכחות, עיקרי אמונה. שני המונחים משמשים הרבה פעמים בדת, במיוחד בדת הנוצרית-קתולית, אבל יש להם שימוש גם בתחומי שיח אחרים, ושם מטבע הדברים (כיוון שאין לי ולו עצם דתית אחת בגופי) נמצא העניין שלי. מה שמנוגד לשניהם היא "דעה".

אז הנה ההבדל ביו השניים, בתמצית: בניגוד לדוגמה, שהיא דברים שאין להרהר עליהם כי אין לערער עליהם – כי מקורם באמונה או אמונה בסמכות כלשהי,  דוקסה היא משהו שאפילו לא מתעכבים לחשוב על מקורו, או שלא חושבים שהוא בכלל דוקסה, זה עד כדי כך מובן מאליו, שהידע הזה למעשה אטום לשדה הראיה או השמיעה.

דוקסה, אומר הסוציולוג Pierre Bourdieu, נובעת מחיברות. בכלל, דוקסה היא ספציפית לחברה מסוימת בזמן מסוים. "מה שידוע", ידוע למי ששייך לחברה מסוימת, וזה חלק ממה שהופך אותו שייך לאותה חברה. מה שידוע, הדוקסה, הוא גם תלוי זמן. למשל, מה שידוע על זכויות שחורים, נשים, בעלי חיים. דוקסה, אומר בורדיה, היא האופן שבו הן העולם הטבעי והן העולם החברתי נראים לנו מובנים מאליהם.
(כתבתי על דברים דומים בעבר, פה וגם פה)

The doxa, in hs view, is the experience by which “the natural and social world appears as self-evident". 

וזה כולל גם את מה שניתן לחשוב ומה שניתן להגיד (מרחב השיח האפשרי)

It encompasses what falls within the limits of the thinkable and the sayable (“the universe of possible discourse”)

ואת מה שחבל"ז – מה שחבל לדבר עליו כי חבל לדבר עליו.

that which “goes without saying because it comes without saying”

דוגמה היא אמונה או דוקטרינה או עיקרון המוחזקים על ידי ארגון דתי או אחר. הדוגמה נחשבת כבעלת סמכות שלא ניתן לערער עליה ואינה זקוקה להוכחה לוגית או אחרת. הדוגמה בכלל והדוגמה הדתית בפרט אינה מבוססת, כאמור, על הלוגיקה אלא על אמונה. הציבור המחזיק בדוגמה מסוימת נוהג כך בגלל אמונתו המלאה בקובעי הדוגמה, בסמכותם המלאה לקבעה ובאי יכולתם לטעות בקביעת הדוגמה. הם גם מאמינים שאל להם להרהר בתקפות הדוגמה גם אם היא מנוגדת להגיון.

הן דוקסה והן דוגמה, שתיהן מנוגדות ל"דעה", שגם היא מצד אחד משהו שאדם חושב שנכון, אבל דעה היא בפירוש משהו שניתן להתווכח אתו ולדון בו ("יש לי דעה מוצקה בעניין, אבל אם היא לא מוצאת חן בעיניך, אז הנה אחרת.."). דעות אפשר להחליף באופן מודע ("החלפנו דעות. באתי עם שלי ויצאתי עם שלו") בניגוד לדוקסה שיכולה להשתנות עם הזמן, אך בלי שאיש יהיה מודע לכך או דוגמה, שכביכול לא משתנה, וכאשר היא כן משתנה, עצם השינוי מוכחש.

יש הבדל של ניואנס בין דוגמה לדוקטרינה. דוקטרינה בהקשר של גוף ידע המבוסס על אמונה, עשויה להיחשב "לא מושלמת", משהו לא על-זמני שיכול להשתנות עם הזמן או הנסיבות. עדיין "עיקר האמונה", אבל מדרגה נמוכה יותר מדוגמה, למשל, מצוותו של הרב קוק ליישב את כל ארץ ישראל, ויהי מה לעומת הדוגמה "אלוהים קיים". אבל דוקטרינה קיבלה על הזמן משמעות של "מה שמלמדים" בהקשר לגופי ידע בכלל, לא רק כאלו המבוססים על אמונה,(האטימולוגיה היא מ"דוקטור", בלטינית ללמד). בתחום המשפט, הביסוס של דוקטרינה הוא בדרך כלל נוהג קיים או תקדים, לא אמונה. במדיניות חוץ, אמריקאית בעיקר, זו פשוט הצהרה מדינית.

לדוקטרינה יש לעתים גרסה מקוצרת, מעין סיכום, לרוב בצורה של שאלות ותשובות, המיועדת לסייע ללימוד הדוקטרינה. גרסה זו נקראת קטכיזם, (catechism) ובהקשר הנוצרי, מיועדת לילדים בעיקר.

יש דמיון מושגי מסוים בין דוגמה לאקסיומה, ששווה להבהיר. גם אקסיומה וגם דוגמה הן הנחות שאין לערער עליהן, שאין צורך להוכיח או להפריך, שנכונותן נתונה.  אקסיומה, שהיא נקודת התחלה בניתוח לוגי, למשל בגאומטריה, תהיה תמיד מושג כה יסודי ומובן מאליו שלערער עליו אינו משהו שאפשר בכלל לחשוב עליו ושממנו נבנה מערך לוגי שלם, הנשען אך ורק על סט נתון וקוב של אקסיומות. דוגמה לעומת זאת כוללת בתוכה בדרך כלל, כחבילה אחת, גם סט גדול יותר של מסקנות שיחד מהוות את הדוגמה כולה (כמו למשל "אלוהים ברא את העולם בשבעה ימים").

ההבדל המהותי בין השניים הוא שדוגמה מתבססת  על הוכחה שמחוץ לעצמה – האמונה. אקסיומות הן מערכת סגורה שאינה נשענת על הוכחה חיצונית לה, והנבחנת רק על פי קריטריונים של לכידות לוגית.

ובכדי לסגור את המעגל, יש גם דמיון מושגי בין דוקסה לאקסיומה, כי שתיהן אינו מבוססות על אמונה בכוח עליון או סמכות עליונה, אבל יש הבדל מהותי ביניהן: הנראות של אקסיומה הפוכה לזו של דוקסה.
אקסיומה, או סט של אקסיומות, בהיותו חייב להיות מוגדר מראש ומוצהר, הוא "שקוף", לעומת דוקסה, שהיא ידע "אטום", שקיומו לא  מוצהר מראש, לא נקוב ולא מוגדר. הוא ידע שכל כך ברור שהוא נכון, שאנחנו כלל לא מסווגים אותו כמשהו שאנחנו יודעים.

doxa נמצאת בשורש המילים Paradox, Orthodox, Heterodox וגם בבסיס המונח שטבע Roland Barthes לשפה ניטרלית, נטולת הטיות חברתיות : para-doxa, שפה בניגוד לשפת התרבות הפופולרית, השפה שבה אנו משתמשים, אינה חלק מהדוקסה, מתבססת עליה  ומתחזקת אותה.

para-doxa תהיה אולי השפה הנטולה הטיה מגדרית, גזעית, דתית, נטייה מינית או סוגנית שאליה שואפות, ומנסות ליישם כבר כעת א-נשים כמו מירב מיכאלי או מספר ממכרות הפייסבוק היותר רדיקאליות שלי. שפה אוטופית, שבסופו של דבר, אם הניסיון יצליח, תשנה את הדוקסה ואז השפה כבר לא תהיה פרה-דוקסה יותר.

זהו בינתיים. אם הגעתם עד כאן, ומצאתם טעות או אי דיוק, אנא השתמשו במנגנון התגובות מטה.

Mytheme, Narreme, Mimeme, Morpheme, Lexeme, Phoneme, Sememe, Seme, Grapheme

עכשיו קיץ, וחם, ואני לא לוקח קורסים של סמסטר קיץ, והחלטתי החלטה נחושה לקרוא רק ספרות יפה. לשים בצד את היידגר וקאנט, פאנון ולוינס, ולקרוא משהו קליל לשם שינוי, והתחלתי ב The Peripheral של William Gibson, הסופר היחידי שקראתי עד כה כל מה שהוא כתב, בלי יוצא מן הכלל. ביקשתי מאחותי במתנה את הספר ליום ההולדת מיד כשהוא יצא, היא הזמינה אותו באמזון, ומאז הוא רבץ על השידה ליד מיטתי, ונעץ בי מבטי תוכחה מדי ערב.

הספר כתוב טוב, וכרגיל, הוא מאתגר אפילו את אוצר המילים שלי באנגלית, שלדעתי הוא מן העשירים. ואני קורא ונהנה, ויש לי עוד לפני – ספר עב כרס. ועדיין, אני מרגיש שחסר לי קצת "העשרה". אז בחרתי לסיים את אחת מעשרות הטיוטות של רשימות שהצטברו אצלי, אחת מאלו שמהן אני מרכיב לי אט אט מילון מושגים, אליו אני אוגר את אוצר המושגים החדשים בהם אני נתקל מחוץ לעולם המושגים הצר של מבנה מחשבים שהיה עולמי (עאלק…) עד כה.

למה שייך פה הסיפור הקצר הזה על מה אני עושה או לא עושה, כהקדמה ללקסיקון המקוצר הזה של "יחידות אטומיות" מתחומי ידע שונים? כי ככה אני כותב :-), ולמדתי גם מידידי צביקה, שלהתחיל בסיפור אישי הוא דרך טובה להציג דברים…

אחת מה"שגיאות המועילות" של החשיבה האנושית עליהן מדבר פרידריך ניטשה (כתבתי על זה) היא פירוק כל דבר לגורמים בסיסיים. ניטשה מדבר על האופן שבו בגאומטריה אנו מפרקים את המרחב לנקודות חסרות גודל, קוים חסרי רוחב ומשטחים חסרי עובי – כולם הבניות שאין בינן ל"עולם בחוץ" ולא כלום.

עוד הבניה שימושית / טעות מועילה,  היא המחשבה שכל דבר מורכב מ"אטומים", מיחידות בסיסיות בלתי ניתנות לחלוקה. אמנם בפיזיקה אנו כל הזמן מגלים אמנם שמה שחשבנו שהם יחידות בסיסיות הם לא, למשל קווארקים, ושיש יותר ויותר סוגים של חלקיקים יסודיים כאלה, אבל בתחומים שונים של מדעי הרוח, האסכולה ה"סטרוקטורליסטית", זו המחפשת (ומוצאת) מבנה בסיסי בכל דבר ודבר, בכדי להיחשב יותר "מדעיים", יש למבנים היסודיים האלה (עדיין) רק חלקיק יסודי אחד פר תחום (עד כמה שאני יודע, אבל הידע שלי הוא מאד שטחי…). המקבילה היא כמובן לגנים, המרכיבים את ה DNA שלנו ושם אכן נולד מושג  ה Meme,  אותו טבע ריצרד דוקינס בספרו "הגֶן האנוכי".

Mytheme היא היחידה הבסיסית במיתוסים, אותם סיפורים העוברים מדור לדור שעליהם מושתתות תרבויות. מנתחי מיתוסים מחפשים את הגרעין המשותף למיתוסים שונים מעמים שונים, בהנחה שיש מבנה לחשיבה האנושית שגורם לתרבויות שונות לפתח מיתוסים שונים, אך כאלה המושתתים על תשתית של יחידות בסיסיות, המיתֵמות. יש גישות שונות לגבי מהי הגרנולריות של אותן יחידות, האם המיתוס כולו הוא יחידה אחת בתלבושת שונה, או שאולי יש בכל מיתוס מספר יחידות המרכיבות אותו.

Narreme היא היחידה הבסיסית בנרטיב / סיפור. המונח משמש בנרטולוגיה סטרוקטורלית (נרטולוגיה היא המחקר והלימוד של נרטיבים). הטענה היא שכל סיפור מורכב מיחידות סיפוריות בסיסיות.

Meneme, או בקיצור Meme היא היחידה הבסיסית של רעיונות, סמלים ונוהגים תרבותיים הנושאת אותם "ממוח אחד אל משנהו" דרך כתיבה, דיבור, מחוות וכו'. מקרה פרטי של Meneme הם הMemes  באינטרנט, שילוב של תמונות וכיתוב המעבירות מסר תרבותי לקהלים גדולים ע"י שיתוף וויראלי. למשל זה (של Amir Schiby)friends

Morpheme: (בעברית: צוּרָן) במורפולוגיה* היא היחידה הלשונית הקטנה ביותר הנושאת משמעות בשפה.  היא עשויה להיות מילה או חלק ממילה. למשל – כל אחד מהסימנים של השפה הסינית (קאנג'י) הוא מורפמה.
*מורפולוגיה, (בעברית תורת הצורות) היא ענף בבלשנות החוקר את מבנה המילים הקיימות בשפה מסוימת ורכיביהן בעלי המשמעות, המכונים "מורפמות" או צורנים. המורפולוגיה חוקרת את דרכי הצטרפות הצורנים למילים, את משמעותם ואת חלוקת המילים למילים הראשוניות ולצורנים הנוספים אליהם.

Lexeme: בבלשנות היא היחידה הבסיסית של משמעות לקסיקלית, כזו הקיימת ללא קשר למספר הסיומות האפשריות לה או מספר המילים שהיא כוללת. כל ראשי הערכים במילון הם לקסמות. למשל "רץ", "רצה", "לרוץ", "רצנו", הם כולם צורות של אותה לקסמה, שייוצגו במילון תחת הצורה הקנונית של הלקסמה, הנקראית Lemma, שהיא בדוגמה מעלה המילה "רץ", והיא זו שתהיה מילת הכותרת (headword) של הערך הלשוני.

Phoneme: (בעברית הֶגְיָן)בפונולוגיה* היא יחידה תאורטית בסיסית של הגייה שעשויה להבדיל בין מורפמות  (יחידות משמעות) כלומר, החלפה של פונמה אחת באחרת הופכת מורפמה אחת לאחרת.
יש להבחין בין פונמה, שהיא יחידה לשונית תאורטית; לאלופון, שהוא ביצוע ממשי של פונמה; וגרפמה, שהיא סימן יסודי בכתב.
*פונולוגיה (או תורת ההגה בעברית) היא ענף בבלשנות ותת-תחום בדקדוק העוסקת בחקר היחסים בין ההגאים, תפקודם, וצירופם זה לזה בשפה נתונה.

Sememe: בסמיוטיקה סטרוקטורלית, היא היחידה הבסיסית של משמעות בשפה, למשל הסיומת ההופכת שם עצם יחיד לרבים (ריבוי). אבל בניגוד למה שכתבתי מעלה, בסמנטיקה, יש גם את Seme שהיא יחידה בסיסית יותר, שהיא מאפיין יחיד של Sememe.

Seme: בסמנטיקה, היא היחידה הבסיסית ביותר של משמעות -מאפיין יחיד של Sememe.

Grapheme: בטיפוגרפיה (עיצוב גופנים לדפוס), גרפמה היא יחידת הכתב הקטנה ביותר. יחידה כזאת יכולה להיות אות,לוגוגרמה (סימנים כגון $, %, או סימניות סיניות), ספרות, סימני פיסוק וכיוצא באלה. גופן חייב לכלול גרסה לכל גרפמה הכלולה בשפה, וחייבת להיות התאמה בין הגרפמות כדי לשמור על קו אחד בעיצוב הגופן. גרפמה היא ביטוי גרפי לפונמה.
המושג משמש גם באורתוגרפיה, (מערכת הסימנים והכללים המשמשים לייצוג גרפי של שפה.) שם גרפמה היא קבוצת סימנים גרפיים שיכולים להתחלף זה בזה בלי ליצור כל הבחנה (למשל מ וְ ם, A וְ a). כל אחד מהסימנים בקבוצה מכונה אלוגרף. (אלוגרף לגרפמה הוא כמו קווארק לאלקטרון?)

—- קצת אנגלית, מועתק בעיקר מויקיפדיה (לא לכל המונחים יש ערכים בעברית) —-

Mytheme is the equivalent in myth of the phonemes, morphemes, and sememes into which structural linguistics divides language, the smallest possible units of sound, structure, and meaning within a language system.

Narreme is the basic unit of narrative structure. Narreme is to narratology what the morpheme is to morphology and the phoneme to phonology.

A Meneme (meme) acts as a unit for carrying cultural ideas, symbols, or practices that can be transmitted from one mind to another through writing, speech, gestures, rituals, or other imitable phenomena with a mimicked theme.

A sememe is a semantic language unit of meaning, correlative to a morpheme. The concept is relevant in structural semiotics.A sememe is a proposed unit of transmitted or intended meaning; it is atomic or indivisible.
It can be thought of as the semantic counterpart to any of the following: a meme in a culture, a gene in a genetic make-up, or an atom (or, more specifically, an elementary particle) in a substance.

A phoneme is a basic unit of a language's phonology, which is combined with other phonemes to form meaningful units, morphemes. The phoneme can be described as "The smallest contrastive linguistic unit which may bring about a change of meaning".

In linguistics, a morpheme is the smallest grammatical unit in a language. In other words, it is the smallest meaningful unit of a language. The field of study dedicated to morphemes is called morphology. A morpheme is not identical to a word, and the principal difference between the two is that a morpheme may or may not stand alone, whereas a word, by definition, is freestanding.

A lexeme is a unit of lexical meaning that exists regardless of the number of inflectional endings it may have or the number of words it may contain. It is a basic unit of meaning, and the headwords of a dictionary are all lexemes. Put more technically, a lexeme is an abstract unit of morphological analysis in linguistics, that roughly corresponds to a set of forms taken by a single word. For example, in the English language, run, runs, ran and running are forms of the same lexeme, conventionally written as run

A grapheme is the smallest unit used in describing the writing system of a language,[1] originally coined by analogy with the phoneme of spoken languages. A grapheme may or may not carry meaning by itself, and may or may not correspond to a single phoneme. Graphemes include alphabetic letters, typographic ligatures,Chinese characters, numerical digits, punctuation marks, and other individual symbols of any of the world's writing systems.

========== טעיתי? שגיתי? בלבלתי בין דברים? תקנו אותי דרך התגובות מטה. ========