רצח ידע

שבוע שעבר בדוקומנטה ה 14, בסניף האתונאי שלה, למדתי כמה מילות מפתח בשיח האמנות העכשווי. הראשונה שבהן: Epistemicide, שאותה תרגמתי כ"רצח ידע" כפי ש genocide תורגם כרצח עם. ויש גם epistemic violence.

עוד מונח מאותה סדרה: Linguicide או "רצח שפה"  ו Glottophagy או "אכילת שפה". האופן שבו שפות ילידיות נכחדות ונרמסות על ידי השפות ההגמוניות, ובראשן האנגלית.

רצח ידע, בשיח העכשווי הוא האופן בו הידע של עמים מוכפפים "מושמד". לדוגמה כאשר הרפואה העממית של עם  הופכת ל"אמונה טפלה" כאשר הרפואה המערבית מופיעה בזירה. הידע המסורתי של העם מפסיק להיחשב "ידע" שמובן של "מדע" או "מה שידוע כנכון", הוא כבר לא חלק מהאפיסטמה. (מהי אפיסטמה אני מסביר לעצמי כאן).

בהקבלה "רצח שפה" או השמדת שפה קורה כאשר שפות של עמים, לפעמים ללא ביטוי כתוב,  ולרוב תחת כיבוש קולוניאלי, נכחדות או מפסיקות לשמש את העלית האינטלקטואלית של העם כשפה לביטוי ספרותי. וכאשר השפות המינוריות האלה נכחדות, נכחד אתן גם הידע שהיה אצור בתוכן, העולם התרבותי לו הן נתנו שפה. לפעמים נותרת בשפה המג'ורית עיקבה קלושה, כמו למשל מספר מצומצם של מילים ביידיש שנותרו באנגלית, בעיקר זו האמריקאית.

בדוקומנטה מנסים לעשות "תיקון" לתופעת של אותו "רצח ידע", למשל על ידי העדפה מתקנת של אמנות עמים ילידיים, אמנות שתפקידה החברתי שונה מתפקיד האמנות במערב. למשל העבודות של Beau Dick, אמן מה first nation הקנדי של Kwakwaka'wakw. עבודות שילקחו כעבור חודש מהתערוכה ויושמדו בשריפה בטקס של אותה אומה. המסר בהצגת כל כך הרבה אמנות שתפקידה החברתי כל כך שונה מזה של התרבות הפלסטית במערב הוא שהידע של "הצפוניים" לגבי מה נחשב אמנות לא נעלה או עדיף של הידע של "הדרום".

הצמד הזה, צפון-דרום, עושה רושם שהחליף בשיח הפוסט-קולוניאלי את הציר מזרח-מערב.

משום מה, התחלתי לראות את המושג הזה, רצח-ידע, מהזווית של הציבור המסורתי/דתי/חרדי. הניסיונות של שר החינוך הנוכחי להדתה של מערכת החינוך היא, אני חושד במידה רבה של בטחון, תגובה למה שהציבור הדתי רואה כרצח ידע המתבצע כלפיו החל מסוף המאה ה 18. החילון של רוב החברה המערבית ביצע רצח ידע, לתפיסתם, במה שאדם דתי "יודע". למשל – איך נוצר העולם. למשל מהו המקום הראוי של נשים בחברה. למשל, שחיה חייבת להיות במלוא הכרתה כאשר היא נשחטת.

מכאן הדרישה, שנראית לחילונים כל כך מופרכת, ללמד במערכת החינוך במקביל לתורת האבולוציה גם את תיאורית הבריאה, המסתווה תחת השם הפסבדו מדעי "תכנון תבוני".

אולי כל התמונה היותר רחבה, של התחזקות הדת ועליית הימין ברחבי העולם, כולה בעצם זירת מאבק על "מה שידוע". מאבק אפיסטמי אלים בין הידע המתיימר להיות גלובלי ואוניברסלי, לידע הפרטיקולרי, הלאומי, הדתי, המסורתי. מאבק שאת תוצאותיו קשה לדמיין.

assemblage

אני דופק את הראש בקיר בנסיון להבין על מה דלז וגואטרי מדברים, בספרם "אלף מישורים". שיעור אחד פעם בשבוע באוניברסיטת ת"א אצל אדם אבולעפיה, אחד לכל פרק, עוזר במידה מסויימת, אבל השבוע נשברתי, וחטאתי בהצצה ל"ספרות משנית". אני מודע שזה מנוגד לאתוס של לימוד מדעי הרוח באוניברסיטאות, אתוס שאומר שצריך להתמודד עם החומר המקורי ישירות, בלי ספרות עזר וסיכומים, בלי לקרוא "על". לא משנה עד כמה ארכאי התרגום של הטקסט, או גרוע. והרבה פעמים הוא באמת גרוע.

את "אלף מישורים" אני קורא באנגלית, לא בצרפתית, ואני מתרשם שהתרגום פחות או יותר טוב. גם בו אני פה ושם נתקל במילים שאני לא מכיר, נדיר אצלי, אבל בשביל זה יש מילונים באינטרנט. לא זו הבעיה. הבעיה היא המונחים שהמחברים ממציאים, או בחלק מהמקרים, כמו assemblage למשל, או stratum  פשוט מנכסים. מנכסים מושגים מתחום אחד, נאמר גיאולוגיה או זואולוגיה, לתחום אחר. אם הם היו כותבים בגרמנית, הם היו כנראה משתמשים בעושר הלשוני המתאפשר בגרמנית בעזרת קידומות וסיומות, אבל בצרפתית זה פחות זמין. אז חיפשתי בגוגל deleuzian terms ומצאתי שפע של מילוני מונחים להגות שלהם.

assemblage למשל הוא  מספר "דברים" או חלקי דברים המקובצים בקונטסט מסויים. הדוגמה שאותו מילון מונחים נותן היא הספר "אלף מישורים" עצמו, שלא כתוב כספר קוהרנטי מתחילתו ועד סופו אלא הוא ריכוז של "דברים", סוגי כתיבה שונים, סוגות שונות, דיבורים מסוגים שונים בסוגי שיח שונים, מה שהייתי מתרגם להונגרית כ CSALAMÁDÉ של דברים המחוברים יחד בעצם היותם באותו ספר. לעברית הייתי מתרגם את זה אולי כ"מכלול" או שאולי "ערב רב", כדי להדגיש את האקלקטיות של הדברים שיכולים להיות מקובצים יחד.

ואחרי כל זה חשבתי לי שיש לי דוגמה מצויינת תחת ידי ל assemblage: הבלוג הזה. תחת הכותרת "דרכי עצים" מקובצות פה כ 750 רשומות (עד כה) העוסקות בכל דבר תחת השמש. חלקן בדיוניות, רובן לא. הן מקובצות תחת מעל ל 30 קטגוריות שונות, ואני באמת שלא מתפרע בענין זה. יש פה רשומות העוסקות בבישול, בחקלאות, בחתולים, בפילוסופיה, בהיסטוריה הפרטית שלי ושל משפחתי ובפוליטיקה, בארכיטקטורה ובאקולוגיה, בטכנולוגיה ובשפה הערבית, בנגרות ובצילום, והרבה על טבעונות. אם זה לא הבלוג הכי אקלקטי ברשת, אזי הוא לבטח בעשירון העליון באקלקטיות.

קצת מפריע לי הברדק הזה, ואני משתדל להכניס קישורים מרשומה אחת לאחרת שאני חושב שקשורה אליה מהותית וכך לייצר מעין Rhizome, עוד מושג דלזיאני חשוב, שאול/גנוב מתחום הבוטניקה (שורש רב הסתעפיות וקשרים, בנגוד לגזע מרכזי עם הסתעפויות). אני גם משתמש בכלים המצויינים של פלטפורמת wordpress, למשל במה שהם קוראים short codes בכדי לייצר אסופות, תתי-מכלולים טיפה יותר קוהרנטיים, כמו למשל ביקור בית המרכז את ה"עליות לרגל" שלי אל פניני ארכיטקטורת המאה העשרים, למשל ריכוז של מתכונים, של סיפורים שכתבתי ופרסמתי פה, ריכוז של רשומות על פי הוגים ועל פי ארצות. יש ריכוז של כל הרשומות על המקומות בהם גרתי, ריכוז של היסטוריה משפחתית, וסתם ריכוז כל מיני פרוייקטים שזכו להרבה רשומות, כמו למשל אומן בראש השנה.

אני לא יודע אם מישהו משתמש בעמודי הריכוז האלה חוץ ממני, אבל לי זה לפחות נותן תחושה של טיפה יותר סדר. ואני באמת שלא משקיע בזה הרבה מאמץ. אחרי שמקימים את המנגנון הראשוני, רק צריך לתייג רשומות והשאר קורה לבד. ועם כל זה, הבלוג הזה הוא עדיין דוגמה מצויינת של המונח assemblage.

ואולי גם למה שדלז ושותפו מכנים double articulation. כי יש שני סוגי ארטיקולציה לבלוג כמו זה שכאן. אחד הוא ציר הזמן, שלאורכו מסודרות הרשומות. רוב הרשומות נכתבות בעקבות משהו שקרה סמוך לזמן פרסומן, מיעוטן כחלק מפרוייקט מתמשך אך גם הן קשורות לאירועים בציר הזמן, ליתר דיוק – להעדרם. כי בהעדר אירועים שכאלה אני שולף ממגירת הטיוטות את אחת הרשומות, מסיים אותה ומפרסם. זוהי ארטיקולציה אחת. הארטיקולציה השניה היא אני, והנושאים שמעסיקים אותי. הם רבים ושונים אבל עדיין, החוט המקשר ביניהם הוא אני. אין בבלוג הזה ריבוי כותבים. ולכן הרשומות בבלוג מכוננות באופן מסויים ששונה מזה של ציר הזמן. ישנו ציר הזמן וישנו ציר העניין, ושניהם במידה רבה אורתוגונליים זה לזה. לדעתי, זה מה שעומד מאחורי המונח הזה double articulation, והדוגמה של הבלוג טובה לדעתי מהדוגמה הפסאודו-גיאולוגית של היווצרות סלעי משקע.

נָחִיל

בעבר תהיתי לא פעם על האופן בו רעיונות דומים צצים ועולים  פחות או יותר במקביל, באותו זמן בקירוב, בשדות שיח רבים ומגוונים, גם כאלה שאין ביניהם באמת אינטראקציה של ממש. למשל בפיזיקה ומדעי החברה, מתמטיקה וספרות, פילוסופיה וביולוגיה. לדוגמה: מושג העולם, שעליו כתבתי פעם או פעמיים. יש ממש דמיון משפחתי (במובן הויטגנשטייני) בין ההמשגות המקבילות האלה. בדרך כלל, נוטים לייחס את שינויי הפרדיגמה האלה (אם להשתמש במונח מתחום המדעים) או למנגנונים הקשורים לאופן בו מחקרים ממומנים, או לפעמים למשהו אמורפי כמו "רוח הזמן". יש גם שינויים המיוחסים לנסיבות היסטוריות כמו הטראומה של מלחמת העולם השניה, יש שינויים בתרבות האנושית ובאופני החשיבה המקובלים המיוחסים לשינויים כלכליים-טכנולוגיים, כמו המהפכה התעשיתית, עליית הקפיטליזם הגלובלי החל מסוף שנות החמישים, או המהפכה הדיגיטלית.

אבל קשה לדעתי להפריד בין סיבה לתוצאה במקרים האלה. האם עליית המשטרים הטוטליטריים ברוסיה של סטלין וגרמניה של היטלר הם לא תוצאה של תזוזה באופן בו המין האנושי פועל ומופעל, חוץ מהיותם סיבה לשינויים שבאו בעקבות האסון שהם המיטו על רוב העולם? האם פיתוח טכנולוגיה בכלל הוא משהו בלתי תלוי המהווה רק סיבה לשינויים בחברה האנושית או שהוא בעצמו תוצאה של שינויים כאלה. גם על הסוגיה הזו תהיתי כבר בעבר.

למה אני חוזר ומעלה את זה? כי חמישה עשר מטרים מתחת לפני הים, סמוך למצוק המרהיב היורד אל התהום מתחת פני המים שליד ראס מוחמד, סיני, עלה בראשי הסבר אחר.

אולי זה היה בגלל מחסור בחמצן, ואולי בגלל עודף חמצן (אני נוטה להיות מאד בזבזני באוויר בצלילה), אבל הסתכלתי על האופן בו להקה ענקית של דגיגים, שחציים הקדמי שחור והאחורי לבן, שינתה כולה כוון בבת אחת, כאשר כיוונתי את המצלמה בפתאומיות אל כיוונם וחשבתי פתאום שיתכן שהמין האנושי פשוט מתנהג כנָחיל. שהשינויים המקבילים באופני המחשבה האנושית נגרמים מהתנהגות נחילית. שההסבר לפריצות הדרך של המין האנושי הוא שמשהו שבמחקר תופעת הנחילים נקרא "הפצעה". (emergence).

בשפה העברית יש הרבה פחות שמות לצבירים של בעלי חיים המתנהגים בצורה נחילית. באנגלית ללהקות ציפורים המונח הוא  flocking  בעוד ללהקות של דגים המונח הוא schooling  או  shoaling. להולכים על ארבע המונח הוא herding בעוד צבירים של פלנקטון נקראים blooms. ולחרקים המונח הוא swarm או Hive – כוורת. 

כוורת היא לא נחיל במובנה הקלאסי, אבל כמו נחיל ניתן לראות אותה כאורגניזם מרובה איברים שבו הסכום גדול מסך חלקיו. כזה שבו ניתן לצפות במכלול באינטליגנציה הנעדרת לגמרי מהפרטים. משהו שניתן לחשוב עליו כתודעה משותפת אף שבפועל הוא לא. זו גם דרך אחרת להגדיר הפצעה.

אבל גם בבני אדם נצפתה התנהגות נחילית בהמונים, ומודלים של "נחִילוּת" משמשים למשל בכדי לייצר במחשב המוני בני אדם הנעים באופן משכנע, עבור סרטים כמו שר הטבעות, בלי להעסיק המוני סטטיסטים.

בנחילים אין מנהיג או איבר דומיננטי. המודלים המדגימים התנהגות נחילית מתבססים על קבלת החלטות מבוזרת לגמרי של כל איבר בנחיל, המתבסס רק על הקרובים אליו בנחיל, ללא כל ראיה גלובלית. אבל מתוך סך ההחלטות המקומיות האלה צצה ועולה התנהגות הנידמיית כאינטליגנטית של כלל הנחיל – ה"הפצעה". דוגמאות אפשר למצוא למשל באופן בו מתפקדים קיני נמלים, או האופן בו להקות דגים חומקות מאיומים.
שווה לקרוא את הערך המקיף בויקיפדיה באנגלית על swarm behavior.

התיזה שאני מנסה לנסח פה, היא שגם ההתפתחות הרציפה של החשיבה האנושית וגם המהפכות בה, הקורות בו זמנית בתחומים שונים של המדעים, של התרבות, של האמנויות, הן בעצם שינויי כיוון של נחיל. המין האנושי מפגין התנהגות של נחיל, אני גורס. לא רק כאשר הוא מנסה לצאת ממגרש כדורגל או לחמוק מפרשי המשטרה בהפגנה, אז הוא נע בצורה המזכירה תנועה של נוזל. כאשר פילוסופים מפרסמים ספרים עבי כרס המתעדים את השינוי באופן בו אנו חושבים על עצמנו, כמו למשל "הוויה וזמן" של מרטין היידגר, הם בסך הכל מתעדים במילים את התזוזה של הנחיל תוך כדי או זמן קצר אחרי שהיא קורית. היידגר היה בסך הכל אחד האיברים בנחיל שחש ותיעד את התזוזה של הנחיל במילים, כמו שאחרים תיעדו אותה באמנות, במוזיקה, בספרות. התזוזה שלו ושל בני תקופתו, נחווית כ"הפצעה" של צורת חשיבה חדשה, שבתורה, בתזוזה הבאה של הנחיל, תוחלף באחרת.

ההתנהגות הנחילית הזו, היא של המין האנושי כולו. הנחיל הגדול הזה מחולק כמובן לתת נחילים שמה שמחבר ביניהם הוא מערכת אמונות כגון לאומיות או דת ואמונות אלו גורמות להם לנוע יחד כאיברים בנחיל. האמונות האלה, משמשות גם כסוג של תודעה משותפת לנחילים הספציפיים. אבל כל הנחילים האלה, גם נעים יחד כנחיל-על המכיל את התרבות האנושית כולה. אין בטענתי זו משום יורו-צנטריות או עוורון לעולם השלישי. העולם שלנו כל כך מרושת ומקוון, מחובר ודיגיטלי, שאין כל קושי לכל איבר בנחיל, לא משנה איפה הוא ממוקם, לעקוב אחרי שכניו המידיים והמעט יותר רחוקים בנחיל הכללי ולנוע עמם בתואם מושלם.

אני חושד שאני לא היחידי שחושב כך. אני קורא כעת קריאה מודרכת בפרקים הראשונים ב"אלף מישורים", ספרם של דלז וגואטרי, אבל האופן בו הם מנסים לשחרר את הקוראים מחשיבה דיכוטומית או מהמוסכמה של מקור יחיד או עיקרי, ולמשוך לכיוון של ריבוי, מה שהם קוראים חשיבה ריזומטית, נראה לי כמכוון לכיוון אותו אני מעלה פה. למשל האופן בו הם מבקרים את הניתוח של פרויד לחלום של "איש הזאבים", הפציינט של פרויד שתועד רבות, שחלם על ששה או שבעה זאבים היושבים על ענפי העץ מחוץ לחלונו. פרויד צמצם את ניתוח החלום לזאב בודד ומשם לקח את זה למקומות הרגילים של האב, הסירוס וכו'. דלז ושותפו חושבים שהריבוי, להקת הזאבים, wolf pack היא מה שמשמעותי בחלום ופוסלים לחלוטין את הניתוח של פרויד.

צורת החשיבה הזו על המין האנושי כנחיל, או ככוורת, כבר מובלעת בעצם במושגים כמו "חכמת ההמונים", כבר משמשת בידי חוקרים ה"כורים מידע" המונגש דיגיטלית בקנה מידה ענק ומפיקים ממנו תובנות שלא נתנות לגילוי אצל פרטים בדידים.

יש לא מעט סיפורי מדע בדיוני בהם נתקלים בני האנוש בתרבות אחרת, חייזרית, המתפקדת כ Hive, כזו בה כל הפרטים חולקים תודעה. הפרדיגמה הזו כל כך נפוצה בספרי, סרטי וסדרות מד"ב, ולא במקרה. אין זה מקרה שהאפשרות הזו נדמית יותר ויותר טבעית לאנשים. למשל – כשאנשים פונים אל חברי פיד הפייסבוק שלהם בשאלה כללית, הם לא אחת פונים אל "מוחכוורת". בצחוק, כמובן בצחוק, אבל זה כבר שם.

אבל להיות חלק ממוחכוורת, יכול להיות פתרון לא רע לקושי שלי להיות בכמה מקומות באותו זמן. שנוא עלי לוותר על חלק מהדברים המתרחשים במקביל, כאלו שאני יכול להיות רק באחד מהם. אם הייתי יכול לחלוק תודעה עם מספר אנשים, היינו יכולים להתפצל, ללמוד צרפתית ופילוסופיה במקביל, למשל, ובאותו זמן גם ללכת לגלוש בים. ואז, או שתוך כדי  כולנו חווים במקביל מה שכל פרט חווה כאותם חייזרים מהמין המתפקד כנחיל, או שהיינו מבצעים סוג של פעולת מיזוג תודעות לאחר מכן, כשנתפנה.

הנחילות היא הפתרון לחוסר הזמן הכרוני שלנו, פתרון המיקבול המושלם. עכשיו רק צריך לפתח את הטכנולוגיה…

עדכון: הצעה למנגנון האחראי לתיאום בין חלקי הנחיל, ברשומה מאוחרת יותר.

Pseudonymity, Autonymity, Anonymity

יש בנוכחות שלנו בעולם, הווירטואלי וגם הממשי, הרבה אפשרויות לבחור את השם שבו ניקרא.
בבלוג הזה למשל, מכל מני סיבות, אותן אני מסביר כאן, בחרתי לעצמי פסבדונים (גד השדה) שהוא לא שמי האמתי. חשבתי שזה ייתן בידי חופש להתבטא ביתר חופשיות. השימוש בפסבדונים (פסבדונימיות) משרת אנונימיות במקרה שלי, אבל יש גם דרכים להתבטא אנונימית בלי פסבדונים, ולפסבדונימיות יש גם שימושים אחרים. יש למשל סופרים המשתמשים במספר שמות עט כדי להפריד בין סוגי יצירה שונים שלהם.

מצד שני, אני שוב ושוב לא מבין איך ברשתות חברתיות אנשים –  תחת שמם האמתי(!), מתבטאים בצורה גזענית, הומופובית, מאחלים מוות, אונס, מחלות וייסורים קשים לאנשים שנמצאים במקום אחר מהם על קשת הדעות (תמיד משמאל להם, משום מה..) במדינה בה המשטרה הייתה עושה את עבודתה, הם היו הרי חשופים למעצר ומשפט. לא בישראל.

נכון שהמדיניות של פייסבוק, וגם גוגל+ היא ששם המשתמש יהיה השם האמתי, כפי שהוא מופיע בתעודות רשמיות. מפעם לפעם הם סוגרים חשבונות שלגביהם יש להם חשד שהחשבון הוא לא תחת השם האמתי של המשתמש. אבל עדיין, אין להם באמת דרך לבדוק את רוב החשבונות, ואני חושב שאם מישהו מתעקש לאחל לי מיני מיתות משונות, שלפחות יטרח לעשות זאת תחת שם בדוי, ולא יאפשר לי לדעת עליו דברים כמו איפה הוא גר, מי החברים שלו, מה הוא עושה בחיים, מה מקום העבודה שלו, איך נראה הקעקוע בצד הפנימי של הירך שלו, דברים כאלה…
אם הייתי מכיר עורך דין שמוכן לתבוע מישהו כזה בעבורי, pro bono, הייתי כבר הולך על זה.

מה שמביא אותי למונח Autonym, מונח בו נתקלתי ב"המצב הפוסטמודרני" של ליוטאר, שם הוא משמש *** לתאר שיח (בעיקר מדעי) שהלגיטימציה לו היא הוא עצמו. שהוא פונה אל עצמו בכדי לבסס את הלגיטימיות שלו עצמו. המונח גם משמש שם, אם הבנתי נכון את הדברים, גם כמאפיין של הדיאלקטיקה ההגליאנית, שבה התזה החדשה, תוצאת הסינתזה אחרי ה"שימה לעל" (Aufhebung) כוללת בתוכה משהו מן התזה הקודמת,  "ציטוט". משמע – מתבססת עליה ומתייחסת אליה.

השימוש הזה ב Autonym הוא שימוש מטפורי, המתייחס גם להגדרה המילונית של Autonym אבל בעיקר למשמעות המונח הזה בבלשנות, שם הוא משמש לציון משפט המצוטט בתוך משפט אחר, מסדר שני, המדבר על המשפט הראשון. לדוגמה: בשני המשפטים: "נתניהו יחלק את ירושלים" ו"המשפט 'נתניהו יחלק את ירושלים' מסתבר כנכון", החלק במשפט השני שזהה למשפט הראשון הוא Autonym של המשפט הראשון.

ההגדרה המילונית של Autonym ("שם עצמי"?) היא: השם בו קבוצה אתנית מכנה את עצמה, או את שפתה, או את קהילתה, או מקומות שבהם היא שוכנת. למשל: הפינים קוראים לפינלנד Suomi. Suomi הוא autonym של פינלנד.

מסתבר, שהזכות לקרוא לעצמך כפי שאתה מוצא לנכון, או כפי שהקבוצה האתנית שלך מוצאת לנכון, הפכה להיות חלק מזכויות היסוד של האדם. בהצהרה של האומות המאוחדות מ 1996, כחלק מההצהרה האוניברסלית על זכויות בלשניות (The Universal Declaration on Linguistic Rights) המצוטטת פה למטה*, יש לכל אחד זכות להשתמש בשם שלו, בשפה שלו. ויש לו אפילו זכות להכתיב את התעתיק המדויק ביותר (פונטית) של שמו  בשיטת כתיבה אחרת!

קראתי לאחרונה ב"שובל", בטאון התאחדות הבולאים, שמדינת ישראל לא אישרה לרשות הפלסטינית לכתוב "פלסטין" על הבולים שהדפיסה אחרי שישראל חדלה לספק שרותי דואר בשטחים בעקבות הסכם אוסלו. וגם לא להשתמש במטבע fills בכדי שלא ישתמע חס וחלילה שפלסטין היא המשך של פלסטינה המנדטורית. אז גם זו הפרה של הזכות ל Autonymity על פי הצהרת האו"ם. לא שזו ההפרה החמורה ביותר של זכויות העם הפלסטיני.

זה קשר אפשרי אחד בין Pseudonymity ל Autonymity. אפשר לפרש את ההצהרה מעלה בכך שלאדם יש זכות חוקית להשתמש בפסבדונים, למשל ברשתות חברתיות, אם הפסבדונים הזה תואם את ה"שם העצמי" שלו.

מצאתי גם קשר בין  Autonymity לאנונימיות: Autonymity זה כאשר אתה נוהג במכונית שחלונותיה כל כך מלוכלכים עד שאי אפשר לראות מבחוץ מי נוהג…Autonymity

חוץ מהזכות לאוטונימיות (הזכות להקרא כפי שתואם את תרבותך), יש מסתבר גם זכות לאנונימיות. בית המשפט העליון האמריקאי פסק שהזכות להתבטא באנונימיות נובעת מהתיקון הראשון לחוקה האמריקאית, זה המבטיח את חופש הביטוי. **

אבל זה לא עושה רושם על פייסבוק. הם סגרו למשל את הדף של הסופר סלמאן רושדי, כי שמו בדרכון הוא אחמד סלמאן רושדי. זה שהעולם מכיר אותו כסלמאן רושדי לא עשה עליהם רושם. בסופו של דבר, הם נכנעו, כי הוא מפורסם, וגם לכלך עליהם בטוויטר בארסיות רבה:"האם הם ישנו את החשבון של J. Edgar Hoover ל John Hoover?" שאל.

גם להרבה אנשים בקהילת ה LGBTQ פייסבוק עושים צרות, במיוחד לטרנסים הרואים את עצמם כבני המין השני, לא זה הרשום בתעודות שלהם, ודורשים להיקרא בשם שתואם את הזהות המינית שלהם, כפי שהם רואים אותה. מעניין באם מגילת הזכויות של האו"ם, שהתכוונה בעיקר לדאוג לזכויות האוכלוסיות הילידיות, ולשימור תרבותם ושפתם, מכסה גם את הזכות להיקרא על פי המין שלו אתה מרגיש שייך, לאו דווקא זה הרשום ברשומות.

ומה לגבי אנונימיות? לא בהכרח נדרשת פסבדונימיות בכדי להבטיח אנונימיות. מחקר מעניין הראה לאחרונה שאיכות החומר המוכנס לויקיפדיה על ידי כותבים אנונימיים (שפשוט לא טרחו להירשם), כאלה הכותבים או מתקנים ערכים באופן לא סדיר – סתם כאשר הם רואים משהו לא תקין, לא פחותה ואף עולה על איכות החומר הנכתב על ידי כותבים רשומים ומזוהים. האיכות אגב, נמדדת על פי משך הזמן שנדרש עד שמישהו אחר, או אחד העורכים, תיקן או שינה משהו בחומר. מפתיע, אבל אותם "השומרונים הטובים" האנונימיים, מייצרים לויקיפדיה חומר איכותי לפחות כמו הכותבים המסורים והקבועים.

כנראה שגם בלוגים שנכתבים על ידי כותבים אנונימיים יכולים להיות אמינים, כפי שמעיד של עיסתו הנחתום החותם כאן.

Excerpts on autonymity from United Nations declarations*:

"This Declaration considers the following to be inalienable personal rights which may be exercised in any situation: … the right to the use of one's own name;" (The Universal Declaration on Linguistic Rights, 1996, Preliminary, Article 3, Section 1)

"Everyone has the right to the use of his/her own name in his/her own language in all spheres, as well as the right, only when necessary, to the most accurate possible phonetic transcription of his/her name in another writing system." (The Universal Declaration on Linguistic Rights, 1996, Title 2, Section 3, Article 34)

"Indigenous people have the right to … designate and retain their own names for communities, places and persons." (The United Nations Declaration on the Rights of Indigenous Peoples, 2007, Article 13, Section 1)

** Pseudonymity means using a pseudonym instead of one's "real" name. Examples include pen names of authors such as Mark Twain or Cecil Adams, as well as stage names of performers such as Woody Allen or Ice T. Usernames used online, if not connected to a person's legal identity, are examples of pseudonyms.

Pseudonyms are typically assumed to be the same person (or collective working as one entity) over time. Most websites have login controls so that a registered username must be unique, and that whoever is posting under that username must know the password or have access to the email address controlling the account.

The Supreme Court has ruled repeatedly that the right to anonymous free speech is protected by the First Amendment.

***  knowledge is only worthy of that name to the extent that it reduplicates itself ("lifts itself up,"hebt sich auf; is sublated) by citing its own statements in a second-level discourse (autonymy) that functions to legitimate them.

Gravitas

אתמול נפתחה בבית האמנים בתל אביב תערוכת "דופק מקומי 2", ובה מבחר משובח של עבודות שאפשר שמשקפות את הדופק המקומי שעדיין פועם חלושות בשדה האמנות הפלסטית, עד ששרת התרבות הנוכחית תסיים את העבודה בה התחילה קודמתה ותישאר פה שממה גדולה.DSC00452

יש הרבה עבודות טובות בתערוכה, ו"פורום", עבודת הקיר של זוגתי שתחייה (פרט ממנה בתמונה מעלה) היא בין הטובות שבהן (למרות שאני פסול עדות). אחרי הפתיחה אתמול, חשבתי שיש בה, בעבודה הזו, מאפיין נוסף, אליו שמתי לב השנה במספר עבודות בביאנלה בוונציה. מאפיין עליו תכננתי מזמן לכתוב: Gravitas  (אז הריני כותב).

Gravitas היא תכונה, או מאפיין, שמייחסים בדרך כלל לבני אדם. מילון Cambridge מגדיר זאת כך:  ​seriousness and ​importance of ​manner, ​causing ​feelings of ​respect and ​trust in ​others

מקור המילה Gravitas  הוא לטינית, והיא מאותו שורש כמו Gravity, כוח הכובד. היא הפכה להיות מאפיין של כבוד, רצינות, של אנשים "בעלי משקל", ש"יש להם ביצים" (לא PC, אני יודע), בערך כאשר המדע (עם ניוטון) החל להבין ולהתייחס לכוח הכובד.

בהקשר של עבודות אמנות, הייתי אומר ש Gravitas  הוא מאפיין שיש לעבודות אמנות שיש בהן משקל סגולי לא זניח, שניכרת בהן השקעה, מסירות של האמן מעל ומעבר, שהן תוצר של אמן המחויב לאמנותו והולך אתה עד הסוף. כמו המאפיין אצל בני אדם, גם עבודות שיש בהן Gravitas מעוררות רגשי הערכה אצל הצופים גם אם אינם בהכרח "אוהבים" את העבודה, ומעוררות סוג של אמון, אמון ברצינות כוונות האומן, אמון שהעבודה לא "חונטרשה".

בביאנלה לאמנות היו לא מעט עבודות כאלה, שאמרתי לעצמי עליהן, שיש להן Gravitas. עבודות שניכר שמושקעת בהן מחשבה, תבונה, מסירות טוטלית, ואנרגיות בלתי נתפסות ממש. והן לא חייבות להיות עבודות ענק. הן יכולות להיות עבודות צנועות ממדים.

למשל הביתן הישראלי, שציבי גבע הפך את כולו, פנים וחוץ, לעבודת אמנות אחת, שפע Gravitas.DSC09408

למשל הביתן האסטוני, עבודה כה עדינה שקל לטעות ולחשוב שהביתן ריק, ועם זאת שפע GravitasDSC09436

והביתן הסקנדינבי, בעצמו יצירת מופת אדריכלית, הכיל את העבודה שופעת ה Gravitas הזו.DSC09412והעבודות של Melvin Edwards, שכבר שנים עושה עוד ועוד ווריאציות על אותו הנושא, כולן ראויות. הוא לא ממחזר את עצמו, הוא הולך עם זה עד הסוף.DSC09507

כדי להמחיש עוד מהו Gravitas, קל להבחין שהוא לא מאפיין את הרשומות בבלוג הזה…

Bildung

כנער, קראתי את "הר הקסמים" של תומאס מאן תוך כמה ימים, ויש לי זיכרון עמום שהוא עשה עלי רושם אדיר. ומאז, אני מנסה שוב ושוב לחזור אליו ולקרוא אותו עד סופו, ללא הצלחה עד כה. אני בערך בשליש חלק ב.

עמיהוד גלעד, כיום כבר אמריטוס, לימד סמינר בחוג לפילוסופיה על "ספרות ופילוסופיה" שאת רובו הוא הקדיש ל"הר הקסמים", פרשתי מהסמינר בעיקר כי הוא התעקש שהמשתתפים ישלמו כולם שכר לימוד, (לשומעים חפשיים הוא כלל לא זניח – המדיניות שלי גורסת שאני משלם רק עבור קורסים שיסגרו אם לא יהיו מספיק שומעים רשומים, ולא חסרים כאלה.)

חוץ מזה, לא התלהבתי מהמרצה, על אף העברית המשובחת שלו והיות זו ההזדמנות האחרונה ללמוד אצלו לפני פרישתו. גם לא חשבתי שריאלי לקרוא את כל 750 עמודי הספר במהלך כמה שבועות תוך כדי הסמינר, כפי שהמרצה ציפה ואף הניח – ציפייה שלדעתי לא התמלאה אפילו לא אצל אחד מהמשתתפים, אבל בלי לקרוא את החומר , סמינר כזה הוא ממילא די עקר, והמרצה הניח קריאה של כעשרה ספרים עבי כרס במהלך הסמינר (שהיה שנתי, לפחות).

בגיל 17, אז הייתי מן הסתם גם גומר את הספר ביומיים, וגם זוכר כל מילה.  לא היום.

גם מהעברית של תרגום הספר, אני לא מתלהב בקריאה הנוכחית. הספר ממש זקוק לתרגום מחודש, שיציל אותו עבור הקורא העברי. אבל אני יכול לנחש מה גרם לספר לתפוס חלק כה גדול מהסמינר ההוא – בדיוק הקטע שקשה לי לצלוח כרגע: החלק של הספר בו גיבור הספר, הנס קסטורפ, מאזין בשקיקה לוויכוח הסוער בין ליאו נפטא, היהודי המומר, כומר ישועי חולה שחפת, וסטמבריני, "הומניסטן" איטלקי (חולה שחפת כמובן, זה מה שמביא את כולם לדאבוס), דו שיח שדרכו מנסה הסופר לדברר את דבר הקידמה והנאורות, כשהוא מציב כנגד הדובר שלה סטמבריני, את נפטא, כ"איש קש" עם טיעונים מגוחכים לגמרי הלקוחים ישירות מהחלקים החשוכים ביותר של הנצרות בימי הביניים.

יש בי אי נחת גובר והולך מהתפקיד של הנס קסטורפ, שהקטע הזה בספר אמור לתאר את תהליך ה"בילדונג" שלו, "חניכה" נדמה לי שהוא תרגום אפשרי.

מוויקיפדיה: בילדונג (בגרמנית: Bildung) הוא מושג בשפה ותרבות הגרמנית שמשמעו עיצוב עצמי בעזרת חינוך ותרבות גבוהה. מושג הבילדונג היה מרכזי בקרב הבורגנות והאינטליגנציה הגרמנים במשך שנים רבות. תפיסה זאת רואה בחינוך לא רק שינון ולמידה אלא עיצוב האישיות של האדם בעזרת המטען התרבותי והספרותי שמונחל לו על ידי הדורות הקודמים.

לאורך כל החלק הזה בספר, שבו הנס כביכול עובר "בילדונג", הנס קסטורפ מוצג שוב ושוב באור מגוחך, בכל פעם שהוא מנסה להתערב בוויכוח בין הישועי להומניסטן. בכל פעם שהוא פותח את הפה, (ומדבר באמת שטויות…), שני אלו פחות או יותר מחליפים ביניהם מבט מלגלג, משתיקים אותו או מתעלמים ממנו, וממשיכים הלאה בוויכוח ביניהם. שהוא בעצם וויכוח עקר  – הם מדברים בשתי "שפות" שונות לגמרי.

באחד הימים האחרונים, נפל לי האסימון (דיסקת מתכת עגולה עם חור באמצעה, אמצעי תשלום לטלפונים ציבוריים (היה פעם מוסד כזה) המחוברים לחוט (היו פעם כאלה)).  הבנתי למה החלק הזה בספר טורד את מנוחתי: כי בעצם, אני הנס קסטורפ, ואני לא אוהב את המראה המוצבת לפניי

אני הנס קסטורפ: אינגיינר, דילטנט, מדבר שטויות, פורש מהחיים. אני קורא בספר את תיאורי השיחות מהן הנס קסטורפ מנסה להיות חלק, ומדמיין לעצמי איך אני נשמע, למשל על ידי הקהילה הדוברת את "שיח הפילוסופיה", כשאני פותח את הפה ושואל שאלה או מגיב, בסמינר לפילוסופיה קונטיננטלית (כיום במוזיאון תל אביב). אל תבינו אותי נכון, כולם שם נחמדים, ואת המבטים המלגלגים הם מצניעים לא רע, ועדיין, כשאני שומע משתתף אחר שם, נקרא לו ק., מישהו שאפילו יותר "קסטורפ" ממני, וגם שואל יותר, אני יכול לדמיין איך "הם" שומעים אותי.

לא שזה עוצר אותי מלפתוח את הפה פה ושם. ולראיה, הבלוג הזה, שבו אני כותב על המון דברים שבהם אני נשמע לגמרי "קסטורפ" למי ש"מבפנים" (לדוגמה: הקטע מ"המצב הפוסטמודרני" של ליוטאר, בו אני הולך לעסוק מיד) אבל עם הזמן, שם בסמינר אני יותר ויותר יושב בשקט, יותר מאזין ופחות מדבר. ויותר ויותר שם לב עד כמה אנשי הקהילה, הדוברים הרהוטים של השיח, מעדיפים לתת את רשות הדיבור לאנשי הקהילה האחרים. אני בהחלט מבין אותם.

לא ברור בספר אם הנס קסטורפ נמצא שם על ההר בגלל שהוא באמת חולה (הוא הגיע רק כדי לבקר את בן דודו) או כי סוג החיים הזה מתאים לו: לא לעבוד, לנשום אוויר צח, לאכול טוב, לנוח הרבה, ולרכוש אוסף אקראי ולא מסודר של ידיעות שיקנו לו "בילדונג" – לרכוש ידע שיהפוך אותו למישהו "יותר טוב". היום היו קוראים לזה אולי "רכישת הון סימבולי".

כמוהו כמוני. גם אני לא עובד, לא ברור האם בגלל שאני לא "יכול" לעבוד (אין בהייטק כמעט אנשים בגילי) או בגלל שאני פשוט יכול להרשות זאת לעצמי. בניגוד אליו, הייתי "אינג'ינר" מספיק שנים ונמאס לי. עוד בניגוד אליו, אני גם לא נושם אוויר צח – אני גר בחיפה ולא בדאבוס.  כמוהו, אני אוכל טוב, טבעוני אפילו. כמוהו, אני גם נח, פחות ממנו, אבל שנת צהריים של 40 דקות אני מפרגן לעצמי.

וכמו הנס קסטורפ, אני עסוק ב"בילדונג". כבר חמש שנים אני "מרחיב דעת" ב"מדעי" הרוח (Humanities נשמע לי הרבה יותר טוב), בצורה לגמרי אקראית ולא שיטתית. בעיקר כשומע "חפשי" בהרצאות באוניברסיטאות השונות. הרבה פחות מדי, בקריאה עצמית (צריך לזה הרבה יותר משמעת) שזו צורת לימוד הרבה יותר יעילה, וכתיבה – צורת לימוד עוד יותר יעילה.

אבל בניגוד להנס קסטורפ, אני לא חושב שרכישת הידע חשובה לעיצוב רוחי או אישיותי. גם בגלל שבגילי כבר מאוחר מדי לכך, וגם בגלל שכנראה הפנמתי את "המצב הפוסטמודרני". או כמו שליוטאר אומר את זה (הבטחתי, ולכן אקיים..) כשהוא מדבר על אופי הידע במה שהוא מכנה "חברות ממוחשבות", בפרק הראשון של הספר דנן:ליוטאר-003

אכן, המחשבה שרכישת הידע היא חלק משמעותי ב"עיצוב הרוח" (כפי ש"בילדונג" תורגם כאן), או עיצוב האישיות, המחשבה הזו היא כבר לגמרי "פאסה".

מצד שני, לא השתכנעתי שליוטאר רואה את העתיד נכוחה (מסוף שנות השבעים), שהידע מיוצר ויווצר על מנת להימכר. בתפנית שאיש לא צפה מראש (עד כמה שאני יודע), החברות הרב לאומיות הגדולות ביותר, כמו גוגל או פייסבוק, וגם Apple במידה רבה, עושות את כספן לא מיצור ידע, אלא מהנגשת הידע שמייצרים אחרים ,לרוב לגמרי בלי תמורה.

כמו למשל הבלוג הזה, אם אפשר לקרוא למה שנכתב כאן "ידע".

וגם לא השתכנעתי שהחברות הרב לאומיות, כפי שצופה ליוטאר, ירוקנו ממשמעות את מדינות הלאום. נכון ששלדון האדלסון ויצחק תשובה מנהלים את נתניהו, אבל עדיין, נותר הרבה (יותר מדי לטעמי) "לאום", במדינות הלאום. כן, דופקים אותנו כלכלית מכל צד, גונבים את משאבי הארץ ומרעילים לנו הן את האוויר והן את האווירה, אבל להגיד שהחברות הרב לאומיות נטרלו את הלאומיות/לאומנות? נו.

סינדרום E

חוקר המוח יצחק פריד, בכתבה במוסף של העיתון (אם אתם לא יכולים לקרוא את זה, תעשו לעצמכם טובה, וקנו מנוי. זה שווה את זה. שאר העיתונים הם צהובונים ושווים פחות ממה שהם (לא) עולים) מתאר את "סינדרום E", זה המאפשר לאנשים להתנתק מרגשותיהם ולבצע מעשי רוע מזוויעים בלי להניד עפעף, כמו למשל חברי גדוד 101 במשטרת הסדר הגרמנית, סתם "מילואימניקים" שגויסו ב–1942 ונשלחו לפולין, שם ביצעו רצח המוני של יהודים, או דעא"ש, או האנשים ששרפו את בית משפחת דוואבשה, ונשארו לעמוד מעל גופות האם והאב העולים באש, מונעים מהשכנים להתקרב ולכבות את הלהבות.

מה גורם לקבוצה של אנשים לחסל בקור רוח ותוך ניתוק רגשי בני אדם שלא מאיימים עליהם באופן ישיר? 
בעוד שההנחה המקובלת היא שהמוח ה"פרימיטיבי" משתלט על האנושיות שלנו, חוקר המוח יצחק פריד טוען שההפך הוא הנכון — דווקא קליפת המוח, החלק החדש והמתוחכם של המוח שהתפתח רק באדם, הוא שמסוגל להביא את רובנו לעסוק ברצח המוני בדם קר. זה קורה באמצעות אידיאולוגיה ולחץ חברתי.

שני דברים שמצאתי מעניינים בכתבה הזו. האחד הוא שכאשר אנשים רוצחים, זה לא שהם "הופכים לחיות". להיפך, החלק האנושי של המוח, (זה שגורם לרופא שיניים אמריקאי לשלם לעבריינים $60,000 כדי שיפתו בשבילו את האריה ססיל, העונד קולר ורגיל לחברת בני האדם אל מחוץ לשמורה כדי שיוכל לירות בו ולהרוג אותו להנאתו החולנית), גובר על החלק החייתי במוח, זה שגורם לאריה ללכת לישון, ולא לצוד עוד זברה עד שהוא ממש רעב.

והשני הוא שהוא מאפשר לי להבהיר לעצמי את ההבדל בין מספר מושגים שטבע הסוציולוג פייר בורדייה. את משנתו אף פעם לא למדתי בצורה מסודרת, ולכן כאשר בדקתי בעבר את ההמשגות השונות למה שכיניתי שם "עולם", בחרתי במושג ההביטוס של בורדייה כמונח דומה מתחום הסוציולוגיה, והדמיון בין המושגים שמצאתי שם, (כפי שהעיר לי אחת המגיבים – הנדירים מדי לטעמי), לא מדויק. יש מושגים אחרים של בורדייה שיותר מתאימים.

כמו למשל מושג הדוקסה, שאת ההבדל בינו לבין מושג הדוגמה חקרתי אך לא מזמן. או מושג השדה. אז הנה הזדמנות לתקן את המעוות, בעזרת השימוש אותו הסינדרום E, המתבטא בפעילות המוח. מסתבר שהרוצחים לא רואים את קרבנותיהם כשאנשים אלא כאובייקטים, ומפעילים את חלק המוח המזהה חפצים ולא את חלק המוח המזהה פנים כאשר הם רוצחים (יש הסבר בכתבה איך בודקים דבר כזה). כלומר, לנרצחים אין פנים, והם לא נתפשים כיצורי אנוש.

אולי אותו הבדל בפעילות המוח אפשר לראות אצל הנשים היושבות כל היום וממיינות אפרוחים שזה עתה בקעו מהביצה, ואת אלו שאיתרע מזלם להיוולד זכרים (כמוני), הן משליכות אל פח האשפה להיחנק, או על המגרסה.
אני בטוח שחלק אחר לגמרי במוחן מופעל כאשר הן משחקות עם החתול בבית, אחרי העבודה.

מסתבר, שיש תהליך של חיברות הכרוך בהפיכת בני אדם רגילים לרוצחים שיטתיים. תהליך שגורם לרוצחים להפסיק לראות את אלו שהם הולכים לרצוח כאנשים, שגורם ל 70% מהם לא להמנע מרציחות גם כשנותנים בידם את האופציה. (10% כן מצליחים להימנע ו 20% פשוט סדיסטים).

אז מהו "שדה"? זהו תת חלק של החברה האנושית, שלו יש מבנה משלו, חוקים, דברים "שידועים", דעות לגיטימיות, דברים שאפשר לומר וכאלה שלא, דברים שאפשר לראות וכאלה שלא. למשל "שדה האמנות", שדה שבו למשל "ברור" שאמנים לא מקבלים תשלום עבור תערוכה שהם מציגים אלא להפך – שההוצאות חלות עליהם. שבו ברור שאוצרים לא מקבלים תשלום, כי "זאת עוד שורה בקורות החיים".

בחברה הגרמנית בכלל , חלק מהדוקסה (הדברים "הידועים", המובנים מאליהם) היה עליונות הגזע הגרמני (דומה ל"אתה בחרתנו" היהודי, יש להודות). בשדה הספציפי של החלק בצבא הגרמני שנשלח לטהר את אירופה מאלמנטים לא גרמניים (יהודים תחילה, סלבים אחרי כן), אותה עליונות גרמנית והצורך לספק לו מרחב מחייה (דומה למפות מלכות ישראל הכוללות את עירק וסוריה, שנתפסו אצל ה"עשב השוטה" שהשקו וטפחו המתנחלים) תורגמו לדוקסה שכללה את ראיית היהודים כחפצים שיש לנקות את הארון מהם, כעשבים שיש לנכש, כאותן מליון תרנגולות החשודות כנגועות בווירוס המושמדות אצלנו בימים אלה ב"אוטו-רצח" נייד או מוטבעות בקצף החונק אותן.

אבל בני אדם הם לא אוטומטונים. כדי לגשר על הפער בין האישי לכללי, טבע בורדייה את מושג ה"הביטוס", הכולל את סך ה"נטיות" (סכמות נרכשות ומתמידות של תפישה, חשיבה ופעולה) שיש לאדם. ברור שהנטיות האלו קשורות לחברה בה האדם חי, ויותר ספציפית, לשדה שבתוכו הוא נתון. יש תהליך של "אילוף" שבו התנאים ה"אובייקטיביים" (החברה, השדה) משפיעים על הסובייקט, גורמים לו להבין (בלי בהכרח להרהר בזה באורח מודע) מה נדרש ממנו בכדי להיות חבר בחברה (לירות באנשים), אילו אופני פעולה תואמים את המבנים של החברה ואת דרישותיה (ניקוי אירופה מלא גרמנים, ציות מלא לפקודות). והדברים האלה נעשים ברובד לא מודע, כמעט כמו "זכרון מוטורי" שנרכש אחרי שלמדת לרכב על אופניים, (או לשייף ישר – למי שכמוני הוסלל לחינוך מקצועי, לשמחתו.)

בין הנטיות שכולל ההביטוס, כלולה גם הנטיה המינית, למי את/ה נמשך/ת ולמי לא. ופה אני רוצה לצטט סטטוס פייסבוק של לילך בן דוד, המאיר אופן של הביטוס שלא תמיד אנו חושבים עליו: "כעמדה פוליטית, אני מאמינה שהטרוסקסואליות כמשיכה מינית שואבת את המשמעות שלה מתוך אידיאולוגיה הומופובית. כלומר, אני חושבת שכל גבר שלא נמשך לגברים אחרים בכלל וכן נמשך לנשים, הנטייה המינית שלו מושפעת לפחות חלקית מהאידיאולוגיה החברתית ההומופובית. כנ"ל, אני חושבת שכל אשה שלא נמשכת לנשים אחרות בכלל וכן נמשכת לגברים מושפעת לפחות חלקית מהאידיאולוגיה החברתית הלסבופובית. אני אפילו חושבת שכל גבר הומו שלא נמשך לנשים בכלל אבל כן נמשך לגברים מושפע לפחות חלקית מהאידיאולוגיה החברתית המיזוגנית."

ההביטוס של הרוצחים הוא גם חלק ממה שמרכיב את מה שחנה ארנדט כינתה "הבנליות של הרוע". וגונתה שלא בצדק – כי הרי "ברור" בשדה השיח של היהודי המתקרבן אשר בציון שברוע שהופנה כלפינו לא יכול להיות שום דבר "בנלי".
רק הרוע שלנו המופנה כלפי אחרים יכול להיות כזה… ועליו אסור לשבור שתיקה.

ההבדל ביו דוגמה לדוקסה

אתמול בא גיא (בני) ויחד התחלנו לבנות את מתקן האחסון האולטימטיבי לעבודות האמנות של זוגתי שתחייה. 4 מטרים רוחבו, 3 גובהו ו 1.20 עומקו. מפלצת. רובה מעץ ממוחזר (נמצא ברחוב).

ותוך כדי עבודה, גיא ציין שהקליבר (מד-זחיח, Vernier Caliper) בו אנו משתמשים, מתוצרת Mitutoyo היפנית, נראה איכותי. ונזכרתי איך "ירדתי" על אבא שלי כאשר קנה לי אותו, במקום את הסוג שנכלל ברשימה שקיבלנו מבית הספר (המקצועי, זה שאליו הסללתי את עצמי..) שהסתבר כהרבה פחות טוב. אבא שלי, היה לו קל ונוח לקנות את כל הרשימה ב"טכנומטאל", החנות הסמוכה אל מקום העסק שלו, שם הוא קנה ממילא דברים מסוג זה ולא בחנות שלה היה "סידור" כלשהו עם בית הספר.

אני עד היום בוש ונכלם ממה שהטחתי בו אז, באבי: " שלא אכפת לו, שהוא לא מוכן להשקיע בי את הזמן", ש"למה הוא לא יכול לעשות את הדברים "כמו שצריך" לשם שינוי". להגנתי, הייתי אז בן 14 וסוג המרד הזה היה כנראה חיוני לבריאות הנפשית שלי…

נזכרתי גם באירוע דומה, שנה קודם, בו קיבלתי מאבא שלי מתנה לבר מצווה, (או שאולי לכבוד התקבלותי לפנימיה הצבאית ממנה נבעטתי החוצה חיש מהר לשמחתי) שעון יד מתוצרת דוקסה, חברה שכיום אני יודע שהיא איכותית, אבל אז כולם ענדו שעוני סייקו, או קסיו או משהו דומה, ואני רציתי להיות כמו כולם, ואו, איך כעסתי, ואיך התמרמרתי, ואני יכול רק לדמיין אילו דברים קשים הטחתי באבא שלי, המסכן.
לא היה לו קל או פשוט לגדל אותי..

ועוד נזכרתי שהבטחתי לעצמי לברר בהזדמנות מה בדיוק ההבדל בין דוקסה (doxa) לדוגמה (dogma).

ובאותה הזדמנות, מה מבדיל בין השניים האלה, לסתם דעה, לדוקטרינה ולאקסיומה. אז הנה מה שהספקתי לברר:

גם דוקסה וגם דוגמה הם שניהם "מה שמובן מאליו", "מה שידוע", אמיתות ברורות ומוכחות, עיקרי אמונה. שני המונחים משמשים הרבה פעמים בדת, במיוחד בדת הנוצרית-קתולית, אבל יש להם שימוש גם בתחומי שיח אחרים, ושם מטבע הדברים (כיוון שאין לי ולו עצם דתית אחת בגופי) נמצא העניין שלי. מה שמנוגד לשניהם היא "דעה".

אז הנה ההבדל ביו השניים, בתמצית: בניגוד לדוגמה, שהיא דברים שאין להרהר עליהם כי אין לערער עליהם – כי מקורם באמונה או אמונה בסמכות כלשהי,  דוקסה היא משהו שאפילו לא מתעכבים לחשוב על מקורו, או שלא חושבים שהוא בכלל דוקסה, זה עד כדי כך מובן מאליו, שהידע הזה למעשה אטום לשדה הראיה או השמיעה.

דוקסה, אומר הסוציולוג Pierre Bourdieu, נובעת מחיברות. בכלל, דוקסה היא ספציפית לחברה מסוימת בזמן מסוים. "מה שידוע", ידוע למי ששייך לחברה מסוימת, וזה חלק ממה שהופך אותו שייך לאותה חברה. מה שידוע, הדוקסה, הוא גם תלוי זמן. למשל, מה שידוע על זכויות שחורים, נשים, בעלי חיים. דוקסה, אומר בורדיה, היא האופן שבו הן העולם הטבעי והן העולם החברתי נראים לנו מובנים מאליהם.
(כתבתי על דברים דומים בעבר, פה וגם פה)

The doxa, in hs view, is the experience by which “the natural and social world appears as self-evident". 

וזה כולל גם את מה שניתן לחשוב ומה שניתן להגיד (מרחב השיח האפשרי)

It encompasses what falls within the limits of the thinkable and the sayable (“the universe of possible discourse”)

ואת מה שחבל"ז – מה שחבל לדבר עליו כי חבל לדבר עליו.

that which “goes without saying because it comes without saying”

דוגמה היא אמונה או דוקטרינה או עיקרון המוחזקים על ידי ארגון דתי או אחר. הדוגמה נחשבת כבעלת סמכות שלא ניתן לערער עליה ואינה זקוקה להוכחה לוגית או אחרת. הדוגמה בכלל והדוגמה הדתית בפרט אינה מבוססת, כאמור, על הלוגיקה אלא על אמונה. הציבור המחזיק בדוגמה מסוימת נוהג כך בגלל אמונתו המלאה בקובעי הדוגמה, בסמכותם המלאה לקבעה ובאי יכולתם לטעות בקביעת הדוגמה. הם גם מאמינים שאל להם להרהר בתקפות הדוגמה גם אם היא מנוגדת להגיון.

הן דוקסה והן דוגמה, שתיהן מנוגדות ל"דעה", שגם היא מצד אחד משהו שאדם חושב שנכון, אבל דעה היא בפירוש משהו שניתן להתווכח אתו ולדון בו ("יש לי דעה מוצקה בעניין, אבל אם היא לא מוצאת חן בעיניך, אז הנה אחרת.."). דעות אפשר להחליף באופן מודע ("החלפנו דעות. באתי עם שלי ויצאתי עם שלו") בניגוד לדוקסה שיכולה להשתנות עם הזמן, אך בלי שאיש יהיה מודע לכך או דוגמה, שכביכול לא משתנה, וכאשר היא כן משתנה, עצם השינוי מוכחש.

יש הבדל של ניואנס בין דוגמה לדוקטרינה. דוקטרינה בהקשר של גוף ידע המבוסס על אמונה, עשויה להיחשב "לא מושלמת", משהו לא על-זמני שיכול להשתנות עם הזמן או הנסיבות. עדיין "עיקר האמונה", אבל מדרגה נמוכה יותר מדוגמה, למשל, מצוותו של הרב קוק ליישב את כל ארץ ישראל, ויהי מה לעומת הדוגמה "אלוהים קיים". אבל דוקטרינה קיבלה על הזמן משמעות של "מה שמלמדים" בהקשר לגופי ידע בכלל, לא רק כאלו המבוססים על אמונה,(האטימולוגיה היא מ"דוקטור", בלטינית ללמד). בתחום המשפט, הביסוס של דוקטרינה הוא בדרך כלל נוהג קיים או תקדים, לא אמונה. במדיניות חוץ, אמריקאית בעיקר, זו פשוט הצהרה מדינית.

לדוקטרינה יש לעתים גרסה מקוצרת, מעין סיכום, לרוב בצורה של שאלות ותשובות, המיועדת לסייע ללימוד הדוקטרינה. גרסה זו נקראת קטכיזם, (catechism) ובהקשר הנוצרי, מיועדת לילדים בעיקר.

יש דמיון מושגי מסוים בין דוגמה לאקסיומה, ששווה להבהיר. גם אקסיומה וגם דוגמה הן הנחות שאין לערער עליהן, שאין צורך להוכיח או להפריך, שנכונותן נתונה.  אקסיומה, שהיא נקודת התחלה בניתוח לוגי, למשל בגאומטריה, תהיה תמיד מושג כה יסודי ומובן מאליו שלערער עליו אינו משהו שאפשר בכלל לחשוב עליו ושממנו נבנה מערך לוגי שלם, הנשען אך ורק על סט נתון וקוב של אקסיומות. דוגמה לעומת זאת כוללת בתוכה בדרך כלל, כחבילה אחת, גם סט גדול יותר של מסקנות שיחד מהוות את הדוגמה כולה (כמו למשל "אלוהים ברא את העולם בשבעה ימים").

ההבדל המהותי בין השניים הוא שדוגמה מתבססת  על הוכחה שמחוץ לעצמה – האמונה. אקסיומות הן מערכת סגורה שאינה נשענת על הוכחה חיצונית לה, והנבחנת רק על פי קריטריונים של לכידות לוגית.

ובכדי לסגור את המעגל, יש גם דמיון מושגי בין דוקסה לאקסיומה, כי שתיהן אינו מבוססות על אמונה בכוח עליון או סמכות עליונה, אבל יש הבדל מהותי ביניהן: הנראות של אקסיומה הפוכה לזו של דוקסה.
אקסיומה, או סט של אקסיומות, בהיותו חייב להיות מוגדר מראש ומוצהר, הוא "שקוף", לעומת דוקסה, שהיא ידע "אטום", שקיומו לא  מוצהר מראש, לא נקוב ולא מוגדר. הוא ידע שכל כך ברור שהוא נכון, שאנחנו כלל לא מסווגים אותו כמשהו שאנחנו יודעים.

doxa נמצאת בשורש המילים Paradox, Orthodox, Heterodox וגם בבסיס המונח שטבע Roland Barthes לשפה ניטרלית, נטולת הטיות חברתיות : para-doxa, שפה בניגוד לשפת התרבות הפופולרית, השפה שבה אנו משתמשים, אינה חלק מהדוקסה, מתבססת עליה  ומתחזקת אותה.

para-doxa תהיה אולי השפה הנטולה הטיה מגדרית, גזעית, דתית, נטייה מינית או סוגנית שאליה שואפות, ומנסות ליישם כבר כעת א-נשים כמו מירב מיכאלי או מספר ממכרות הפייסבוק היותר רדיקאליות שלי. שפה אוטופית, שבסופו של דבר, אם הניסיון יצליח, תשנה את הדוקסה ואז השפה כבר לא תהיה פרה-דוקסה יותר.

זהו בינתיים. אם הגעתם עד כאן, ומצאתם טעות או אי דיוק, אנא השתמשו במנגנון התגובות מטה.

Mytheme, Narreme, Mimeme, Morpheme, Lexeme, Phoneme, Sememe, Seme, Grapheme

עכשיו קיץ, וחם, ואני לא לוקח קורסים של סמסטר קיץ, והחלטתי החלטה נחושה לקרוא רק ספרות יפה. לשים בצד את היידגר וקאנט, פאנון ולוינס, ולקרוא משהו קליל לשם שינוי, והתחלתי ב The Peripheral של William Gibson, הסופר היחידי שקראתי עד כה כל מה שהוא כתב, בלי יוצא מן הכלל. ביקשתי מאחותי במתנה את הספר ליום ההולדת מיד כשהוא יצא, היא הזמינה אותו באמזון, ומאז הוא רבץ על השידה ליד מיטתי, ונעץ בי מבטי תוכחה מדי ערב.

הספר כתוב טוב, וכרגיל, הוא מאתגר אפילו את אוצר המילים שלי באנגלית, שלדעתי הוא מן העשירים. ואני קורא ונהנה, ויש לי עוד לפני – ספר עב כרס. ועדיין, אני מרגיש שחסר לי קצת "העשרה". אז בחרתי לסיים את אחת מעשרות הטיוטות של רשימות שהצטברו אצלי, אחת מאלו שמהן אני מרכיב לי אט אט מילון מושגים, אליו אני אוגר את אוצר המושגים החדשים בהם אני נתקל מחוץ לעולם המושגים הצר של מבנה מחשבים שהיה עולמי (עאלק…) עד כה.

למה שייך פה הסיפור הקצר הזה על מה אני עושה או לא עושה, כהקדמה ללקסיקון המקוצר הזה של "יחידות אטומיות" מתחומי ידע שונים? כי ככה אני כותב :-), ולמדתי גם מידידי צביקה, שלהתחיל בסיפור אישי הוא דרך טובה להציג דברים…

אחת מה"שגיאות המועילות" של החשיבה האנושית עליהן מדבר פרידריך ניטשה (כתבתי על זה) היא פירוק כל דבר לגורמים בסיסיים. ניטשה מדבר על האופן שבו בגאומטריה אנו מפרקים את המרחב לנקודות חסרות גודל, קוים חסרי רוחב ומשטחים חסרי עובי – כולם הבניות שאין בינן ל"עולם בחוץ" ולא כלום.

עוד הבניה שימושית / טעות מועילה,  היא המחשבה שכל דבר מורכב מ"אטומים", מיחידות בסיסיות בלתי ניתנות לחלוקה. אמנם בפיזיקה אנו כל הזמן מגלים אמנם שמה שחשבנו שהם יחידות בסיסיות הם לא, למשל קווארקים, ושיש יותר ויותר סוגים של חלקיקים יסודיים כאלה, אבל בתחומים שונים של מדעי הרוח, האסכולה ה"סטרוקטורליסטית", זו המחפשת (ומוצאת) מבנה בסיסי בכל דבר ודבר, בכדי להיחשב יותר "מדעיים", יש למבנים היסודיים האלה (עדיין) רק חלקיק יסודי אחד פר תחום (עד כמה שאני יודע, אבל הידע שלי הוא מאד שטחי…). המקבילה היא כמובן לגנים, המרכיבים את ה DNA שלנו ושם אכן נולד מושג  ה Meme,  אותו טבע ריצרד דוקינס בספרו "הגֶן האנוכי".

Mytheme היא היחידה הבסיסית במיתוסים, אותם סיפורים העוברים מדור לדור שעליהם מושתתות תרבויות. מנתחי מיתוסים מחפשים את הגרעין המשותף למיתוסים שונים מעמים שונים, בהנחה שיש מבנה לחשיבה האנושית שגורם לתרבויות שונות לפתח מיתוסים שונים, אך כאלה המושתתים על תשתית של יחידות בסיסיות, המיתֵמות. יש גישות שונות לגבי מהי הגרנולריות של אותן יחידות, האם המיתוס כולו הוא יחידה אחת בתלבושת שונה, או שאולי יש בכל מיתוס מספר יחידות המרכיבות אותו.

Narreme היא היחידה הבסיסית בנרטיב / סיפור. המונח משמש בנרטולוגיה סטרוקטורלית (נרטולוגיה היא המחקר והלימוד של נרטיבים). הטענה היא שכל סיפור מורכב מיחידות סיפוריות בסיסיות.

Meneme, או בקיצור Meme היא היחידה הבסיסית של רעיונות, סמלים ונוהגים תרבותיים הנושאת אותם "ממוח אחד אל משנהו" דרך כתיבה, דיבור, מחוות וכו'. מקרה פרטי של Meneme הם הMemes  באינטרנט, שילוב של תמונות וכיתוב המעבירות מסר תרבותי לקהלים גדולים ע"י שיתוף וויראלי. למשל זה (של Amir Schiby)friends

Morpheme: (בעברית: צוּרָן) במורפולוגיה* היא היחידה הלשונית הקטנה ביותר הנושאת משמעות בשפה.  היא עשויה להיות מילה או חלק ממילה. למשל – כל אחד מהסימנים של השפה הסינית (קאנג'י) הוא מורפמה.
*מורפולוגיה, (בעברית תורת הצורות) היא ענף בבלשנות החוקר את מבנה המילים הקיימות בשפה מסוימת ורכיביהן בעלי המשמעות, המכונים "מורפמות" או צורנים. המורפולוגיה חוקרת את דרכי הצטרפות הצורנים למילים, את משמעותם ואת חלוקת המילים למילים הראשוניות ולצורנים הנוספים אליהם.

Lexeme: בבלשנות היא היחידה הבסיסית של משמעות לקסיקלית, כזו הקיימת ללא קשר למספר הסיומות האפשריות לה או מספר המילים שהיא כוללת. כל ראשי הערכים במילון הם לקסמות. למשל "רץ", "רצה", "לרוץ", "רצנו", הם כולם צורות של אותה לקסמה, שייוצגו במילון תחת הצורה הקנונית של הלקסמה, הנקראית Lemma, שהיא בדוגמה מעלה המילה "רץ", והיא זו שתהיה מילת הכותרת (headword) של הערך הלשוני.

Phoneme: (בעברית הֶגְיָן)בפונולוגיה* היא יחידה תאורטית בסיסית של הגייה שעשויה להבדיל בין מורפמות  (יחידות משמעות) כלומר, החלפה של פונמה אחת באחרת הופכת מורפמה אחת לאחרת.
יש להבחין בין פונמה, שהיא יחידה לשונית תאורטית; לאלופון, שהוא ביצוע ממשי של פונמה; וגרפמה, שהיא סימן יסודי בכתב.
*פונולוגיה (או תורת ההגה בעברית) היא ענף בבלשנות ותת-תחום בדקדוק העוסקת בחקר היחסים בין ההגאים, תפקודם, וצירופם זה לזה בשפה נתונה.

Sememe: בסמיוטיקה סטרוקטורלית, היא היחידה הבסיסית של משמעות בשפה, למשל הסיומת ההופכת שם עצם יחיד לרבים (ריבוי). אבל בניגוד למה שכתבתי מעלה, בסמנטיקה, יש גם את Seme שהיא יחידה בסיסית יותר, שהיא מאפיין יחיד של Sememe.

Seme: בסמנטיקה, היא היחידה הבסיסית ביותר של משמעות -מאפיין יחיד של Sememe.

Grapheme: בטיפוגרפיה (עיצוב גופנים לדפוס), גרפמה היא יחידת הכתב הקטנה ביותר. יחידה כזאת יכולה להיות אות,לוגוגרמה (סימנים כגון $, %, או סימניות סיניות), ספרות, סימני פיסוק וכיוצא באלה. גופן חייב לכלול גרסה לכל גרפמה הכלולה בשפה, וחייבת להיות התאמה בין הגרפמות כדי לשמור על קו אחד בעיצוב הגופן. גרפמה היא ביטוי גרפי לפונמה.
המושג משמש גם באורתוגרפיה, (מערכת הסימנים והכללים המשמשים לייצוג גרפי של שפה.) שם גרפמה היא קבוצת סימנים גרפיים שיכולים להתחלף זה בזה בלי ליצור כל הבחנה (למשל מ וְ ם, A וְ a). כל אחד מהסימנים בקבוצה מכונה אלוגרף. (אלוגרף לגרפמה הוא כמו קווארק לאלקטרון?)

—- קצת אנגלית, מועתק בעיקר מויקיפדיה (לא לכל המונחים יש ערכים בעברית) —-

Mytheme is the equivalent in myth of the phonemes, morphemes, and sememes into which structural linguistics divides language, the smallest possible units of sound, structure, and meaning within a language system.

Narreme is the basic unit of narrative structure. Narreme is to narratology what the morpheme is to morphology and the phoneme to phonology.

A Meneme (meme) acts as a unit for carrying cultural ideas, symbols, or practices that can be transmitted from one mind to another through writing, speech, gestures, rituals, or other imitable phenomena with a mimicked theme.

A sememe is a semantic language unit of meaning, correlative to a morpheme. The concept is relevant in structural semiotics.A sememe is a proposed unit of transmitted or intended meaning; it is atomic or indivisible.
It can be thought of as the semantic counterpart to any of the following: a meme in a culture, a gene in a genetic make-up, or an atom (or, more specifically, an elementary particle) in a substance.

A phoneme is a basic unit of a language's phonology, which is combined with other phonemes to form meaningful units, morphemes. The phoneme can be described as "The smallest contrastive linguistic unit which may bring about a change of meaning".

In linguistics, a morpheme is the smallest grammatical unit in a language. In other words, it is the smallest meaningful unit of a language. The field of study dedicated to morphemes is called morphology. A morpheme is not identical to a word, and the principal difference between the two is that a morpheme may or may not stand alone, whereas a word, by definition, is freestanding.

A lexeme is a unit of lexical meaning that exists regardless of the number of inflectional endings it may have or the number of words it may contain. It is a basic unit of meaning, and the headwords of a dictionary are all lexemes. Put more technically, a lexeme is an abstract unit of morphological analysis in linguistics, that roughly corresponds to a set of forms taken by a single word. For example, in the English language, run, runs, ran and running are forms of the same lexeme, conventionally written as run

A grapheme is the smallest unit used in describing the writing system of a language,[1] originally coined by analogy with the phoneme of spoken languages. A grapheme may or may not carry meaning by itself, and may or may not correspond to a single phoneme. Graphemes include alphabetic letters, typographic ligatures,Chinese characters, numerical digits, punctuation marks, and other individual symbols of any of the world's writing systems.

========== טעיתי? שגיתי? בלבלתי בין דברים? תקנו אותי דרך התגובות מטה. ========

על מרפסות אתונה

לפני 11,895 ימים, בביקור הראשון שלנו באתונה, רק עברנו שם בדרך לנפאל. הגענו בטיסה לאתונה רק כדי לאסוף במשרד נסיעות ליד כיכר סינטגמה את "כרטיסי המלחים החוזרים לספינתם" לבומביי, דרך קהיר, בחברת התעופה המצרית. ה"קומבינה" הזו שארגנו באיסתא בזמנו –  $230 לכל החבילה: טיסות דרך אתונה, קהיר, בומביי ודלהי  אל קטמנדו, היא שגרמה לנו לנסוע מזרחה, במקום לחכות עוד כמה חדשים ולנסוע ל"טיול הגדול" לאירופה. אז, ב 1981, הודו עוד לא הייתה באופק של המטיילים הישראלים, ואפילו אי אפשר היה לקבל אשרת כניסה, לא באופן חוקי.

לקחנו את הכרטיסים, ונשארו לנו כשש שעות לטייל באתונה. מה שאני זוכר מאז היה שהתרשמנו מאתונה, ראינו פחות או יותר את כל אתרי העתיקות המרכזיים, ואמרנו לעצמנו שצריכים לחזור. מה שאני עוד זוכר, הוא שלא הערכנו (אז) עד כמה צעירים (ויפים…) היינו.

מאז, היינו עוד כמה פעמים ביוון, (לא מספיק) ובחלק מהפעמים גם באתונה. גם הפעם, אחרי השיט בין האיים, הוספתי עוד שלושה ימים באתונה, הפעם בלי זוגתי שתחייה. הפעם, לקחנו ("סשנקה" אתו הפלגתי ואני) דירה בשכונת מגורים בשם Pangrati, כשני קילומטרים מהמרכז. לא היה מאד נוח, אבל ראינו את אתונה כפי שרואים אותה תושביה, ויש מה ללמוד מהם.

זהו לא הלקח שהאדריכלית עינת קליש-רותם רוצה שנלמד משכונת הפלאקה באתונה. זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בשרלטנות אצל זו השואפת לנהל את עירנו. אני לא יודע מתי היא הייתה שם לאחרונה, אבל הפלאקה הפכה להיות מלכודת תיירים מגעילה, שכולה חנויות של מזכרות נחותות (העתק של הפרתנון משיש פלסטי…) ומסעדות תיירים יקרות וגרועות להחריד. (לכו לאכול ברחוב nikis אם אתם בסביבה הזו).

בדירה אותה שכרנו, דירה עם חדר שינה אחד, בקומה החמישית, היו שלוש מרפסות, ואף אחת מהם לא הייתה סגורה. למעשה, לא ראיתי אפילו מרפסת אחת סגורה בכל שיטוטינו באתונה. אבל ראינו המון צמחיה על כל המרפסות, וסוככים כנגד השמש, וכסאות נוח, ושולחנות.

העיר צפופה, ולא באמת יפה. רובעי המגורים כולם בנינים בני 5-6 קומות, וברובם קומת הקרקע היא מסחרית: חנויות מזון, מספרות, מסעדות, בגדים, נעליים, הרבה פדיקור…. שילוב מוצלח ונכון של מגורים ובתי עסק המספקים את צרכי הדרים בבתים האלה, בלי שיצטרכו לנסוע ברכב אל מרכז קניות בפרברים או מחוץ לעיר.

הבתים קרובים זה לזה, אין רווח בין בית לבית סמוך לאורך הרחוב, וחלק מהמרפסות הן לא יותר מאשר חיץ בין הדירה לחלל אוורור בין המרפסת לקיר הבית הסמוך. אבל המרפסת העיקרית פונה אל הרחוב, ומעקה המרפסת, בניגוד למעקות הזכוכית השקופים שפושים פה, דווקא בנויים, ומספקים פרטיות ליושבים בהם. ואת הפרטיות משלימים העצים והשיחים השתולים בעציצי הענק, שהמרפסות מן הסתם תוכננו לשאת. בדירה בה גרנו, מחשב השקיה ויסת את ההשקיה לעציצים, והם נראו טוב. המרפסת כולה הייתה מקום מאד מזמין ונחמד לשבת בו, גם אם לא ראו ממנה הרבה יותר מאשר הבתים מעבר לכביש.

גם בניה חדשה באתונה מרבה מרפסות, כמו הבית בתמונה מטה. היה משתלב היטב במראה "העיר הלבנה" המדומיין של תל אביב..20150622_110441

אז למי שמעצב את תכנית בניין עיר אצלנו הייתי מציע לנסוע לאתונה, וללמוד. יש מה ללמוד – גם איך לחיות (ולצבור חובות…) וגם למשל ש"סינטגמה" (אוסף המשפטים החוקי על פי כללי שפה נתונה, בניגוד ל"פרדיגמה" שהוא משמעותם המשתנה היסטורית של אותם המשפטים [כך מלמדים בחוג לתקשורת..]) מבטאים במילעיל (הטעמה על סינטגמה). כך למדתי מהכרוז ברכבת התחתית של אתונה, שהיא עוד משהו שכדאי שנחקה מיוון. ברכבת התחתית של תל אביב אני בספק אם עוד אזכה לנסוע.

שטחה של יוון הרבה יותר גדול משטח ישראל, אבל מספר תושביה, 14 מליון, לא הרבה יותר גדול מזה של תושבי השטח עליו בפועל שולטת ישראל – כ 11 מליון, והתוצר המקומי הגלמי לנפש בישראל הוא פי 1.5 מזה של יוון (נכון, לא סופרים את כל ה 11 מליון).
אז למה יש להם כמה קוי מטרו באתונה, ובגוש דן יש קדחת?

ולמה היה מתתיהו, הקנאי היהודי החשוך הזה, צריך למרוד ביוון של אפלטון וסוקרטס, אריסטו והומרוס, הרקליטוס ופרמנידס, אאוקלידס ואריסטופנס? מה היה רע אם היינו כיום חלק מיוון גדולה אחת? התיוונות עכשיו!

מצד שני, יוון של היום היא לא יוון של פעם. הנשים כבר נחשבות יצורי אנוש ולא רכוש הבעל, אבל מצד שני, יש סתימת פיות של מחזאים. והנה ההוכחה:DSC08880

מיזוטריה

אין אפס. בכל אירוע במרכז אשה לאשה אני זוכה ללמוד מושג חדש, ובאופן כללי, להתעדכן בז'רגון הראדיקלי. משובב נפש לראות שיש אנשים שהמרחק הפוליטי ביני ובינם הוא בערך כמו זה שביני לנפתלי בנט, רק מהצד השני.

לפני שבועיים זו הייתה פגישה עם Karma R. Chávez, פרופסורית לרטוריקה מאוניברסיטת ויסקונסין אשר במדיסון, שפרסמה ספר בשם  Queer Migration Politics.wpid-20150511_202316.jpg

הפגישה לא הייתה באוניברסיטה בגלל ה BDS, אבל מרכז אשה לאשה רדיקלי מספיק (זהו שבח, רק שיהיה ברור) ולכן אפשר היה לקיים את הפגישה שם. שמחתי לשמוע ממנה שקהילת הלהט"ב בארה"ב מרגישה מחוזקת מספיק לתמוך במאבקי אחרים, כמו למשל אלו של  ה un-documented, כך למדתי שנקראים המהגרים הלא מוכרים, בעיקר מדרום ומרכז אמריקה. וגם במאבק הצעירים השחורים לא להירצח על ידי כל שוטר לבן, או סתם לבן מזדמן.

אם אתם חושבים שיש בסגל האקדמי בארץ עודף רדיקליות (ואני לא מדבר על מה שחושבים "אם תרצו") אז אנשים כמו  Karma Chávez יכולים לתת לכם כיול מחודש לסקלה. זהותה מורכבת בין היתר מהיותה queer, chicana וכמובן אשה. ועדיין יש לה את הכוח להגיד שהגבריות המוחצנת במפגיע של הצעירים השחורים, ה hyper-masculanity שלהם, הוא דימוי גוף לגיטימי בדיוק כמו דימוי הגוף והחצנת הזהות הטראנסית. וזכותם להתנהל בעולם כך בלי שהמשטרה תכה אותם למוות.

היא אמנם ילידת ארה"ב, נבראסקה אם אני לא טועה, אבל הוריה הם היספניים, וזה, זהות ה chicana שלה (כינוי גנאי לנערה ממוצא היספני שכמו nigger, נוכס על ידי אלו שכונו כך) הוא חלק ממנה. ולכן יותר ברור למה הקשיים של ה undocumened gays, מה שאצלנו היו קוראים השבח"ים ההומואים, מעוררים את הזדהותה במיוחד.

וזה בסדר. יש אינסוף מאבקים שאפשר וצריך לנהל, ואין לאף אחד את הכוחות לפעול בכל החזיתות (אולי חוץ מדוב חנין…) ולכן צריך אדם לברור לו את קרבותיו על פי מידת הכעס שעוול מסויים מעורר בו. העיקר לעשות משהו.

ובפגישה הההיא הכרתי את המונח Ablelist –  מישהו הסובל מנכופוביה,  Ableism באנגלית ( או Ablism) כלומר מדעות קדומות כנגד נכים או בעלי מוגבלויות. מהקונטקסט שבו הוזכר המונח הבנתי דווקא ש Ablelist הוא ל Disabled כמו שסיסג'נדר הוא לטרנסג'נדר, כלומר דרך להימנע מהשימוש במונחים נורמטיביים כמו "רגיל" או "נורמלי", כי כשאתה מגדיר משהו כנורמלי, אתה גם מגדיר דברים אחרים כלא נורמליים, ולכן, מי שמרגיש שמגדרו מתאים למינו יהיה לכן סיסג'נדר, ומי שלא סובל ממוגבלות כלשהי הוא Ablelist (בעצם "כשיר"). אז לא, Ablelist הוא מונח שלילי טוענת הויקיפדיה, של מישהו שיש לו משהו נגד בעלי מוגבלויות, ושם גם למדתי ש Mentalist הוא לא מישהו בעל יכולות מנטליות חריגות (כמו פטריק גיין המפברק כאלה בסדרת הטלוויזיה "המנטליסט" – שהגיעה לצערי לסופה השמאלצי אחרי שבע עונות) אלא מישהו בעל דעות קדומות כנגד אנשים בעלי הפרעות נפשיות כאלה ואחרות.wpid-20150520_192017.jpg

והשבוע, חזרתי שוב ל"אשה לאשה" למופע דראג פמיניסטי למען זכויות בעלי חיים. הצירוף לא מוזר כפי שזה נשמע. פמיניזם וזכויות בעלי חיים הם צרוף די הגיוני אם חושבים על זה שלייצור חלב נדרשים מחזורים חוזרים ונשנים שבהם אונסים את הפרות כדי שיכנסו להריון וחוטפים את תינוקותיהן מיד לאחר הלידה. איזו אם אנושית שלא מדחיקה היטב את העניין הזה יכולה לשאת את המחשבה? בכל אופן, צמד המבצעים, האחד המחופש לתרנגולת והשני לפרה היו מצויינים, ולמרות איכות שמע ירודה ותאורה לא ממש מתאימה, המופע היה מעולה לדעתי. משעשע ועצוב בו זמנית, וחכם.wpid-wp-1432294511853.jpeg

וחזרתי מהערב הזה עם עוד מונח חדש באמתחתי: מיזוטריה. אל תחפשו את המונח בגוגל, כי לא תעלו בחכתכם אף תוצאה (חוץ מהרשומה הזו אחרי שתפורסם). מצאתי את מקור המילה באנגלית – misothery כאן. זהו מונח שטבע פעיל שחרור בעלי חיים בשם Jim Mason ואין לו (אפילו!) ערך בויקיפדיה, אבל מסתבר שא/נשים כבר מכירים ומשתמשים בו, לפחות במרכז אשה לאשה. אוונגארד או לא?

איך נסביר את זה? היחס בין misothery (שנאת בעלי חיים, מיזוטריה) ל speciesism (אפליית בעלי חיים – סוגנות בעברית) הוא כמו היחס בין misogyny (שנאת נשים) ל sexism (אפליית נשים)

יש טענות די מבוססות, ששנאת ואפליית נשים ושנאת ואפליית בעלי חיים הופיעו יחד בהיסטוריה האנושית בערך באותו הזמן, בערך כשלושת אלפים שנה לפני הספירה, עם תחילת השמוש בבעלי חיים בחקלאות, ושמקורן דומה. ואני מזכיר שגם ביוון העתיקה, זו של סוקרטס, אפלטון ואריסטו, מעמד הנשים ובעלי החיים היה פחות או יותר דומה. הם היו מכשירים בידי הגבר החופשי (רוב הגברים היו עבדים) לשימוש במשק הבית. כך תפקיד הנשים היה ייצור ילדים כפי שתפקיד הפרות הוא יצור עגלים.

אבל מיזוטריה היא יותר משנאה לבעלי חיים, היא גם שנאה לטבעו החייתי של האדם וניסיון להתכחש לכל המשותף בינינו לבעלי החיים האחרים. עכשיו שאני לומד פילוסופיה, אני רואה את זה שוב ושוב, באופו בו לא מעט פילוסופים גדולים מנסים לבסס תאוריות ראשוניות על הבדל מהותי כזה או אחר בין בן האדם לבעלי החיים. בדרך כלל זהו החלק היותר חלש בתיאוריה שלהם, אבל למרבה המזל הבסיס הרעוע הזה לא באמת היה נחוץ לקיום המבנה שקם מעליו. הוא נבע יותר ממיזוטריה, המובנית בנו יותר מכפי שאנו מוכנים להודות.

הנה ההסבר באנגלית

The word misothery (miz OTH uh ree) is coined from two Greek words, misos, "hatred", and ther, "wild beast" or "animal". Thus it means, literally, "hatred of animals". More broadly, it means hatred/contempt/despising of animals/animality/nature. It is very similar in construction, meaning and use to the more familiar word misogyny, which comes from the Greek root words misos and gune, "woman".

I coined misothery because I could find no word in the English language to express the similar sort of strong, negative feeling about animals, animality and nature. The word "speciesism" is too mild, as it means merely discrimination or inequality of regard. Similarly to "sexism" and "misogyny", sexism is discrimination, un-equal treatment; misogyny is strong hatred and contempt for women. "Speciesism" connotes unequal regard for animals; "misothery" connotes vicious, strong, deep hatred and contempt for animals. For example, just look at "animal" in any dictionary: One meaning is "an inhuman person; brutish or beastlike person", someone who is horribly cruel and violent. Other examples of misothery are our traditional attitude toward wolves, rats, snakes, cats, bats and other species who challenge us or threaten us in some way or so we believe. (I say traditional because these attitudes are slowly changing in some places.)

Misothery arose in the first place as early agriculturalists learned to demystify and control the forces of nature–by clearing forests, damming rivers, irrigating crops, selecting seeds, and–above all–enslaving animals and controlling their lives. In that early stage, they still had the leftovers of the Paleolithic-era regard for animals as ensouled beings who represented the spirits and powers of a greater, more mysterious natural world. Animals were more or less sacred. As agriculturalists took over nature, they had to bring animals down off their pedestal, so to speak. They were needed not as gods, but as property and commodities. The old beliefs in the animal powers had to go in order to make way for animal slavery. As with any form of slavery, the slavers had to reduce the status and strip away the dignity of the enslaved. Thus misothery begins to be seen in the art, legends, myths and laws–the culture–of early agrarian societies. By the time history begins c. 3,000 BC, misothery (and misogyny) are overtaking and displacing the earlier views of animals (and women).

לימינליים

גם אני סוג של יודו-הודי. אחרת ממש לא ברור למה, ביום שישי האחרון, בעקבות הפרסומים של "פסטיבל האוכל של חבל יהודה", נסענו כמעט עד ירושלים, אל מושב מחסיה, לאכול מה שפורסם כ"אוכל קוצ'יני" ב"מטבח של טובה".

טמטום, כי בני הזוג המגישים אוכל "אשכנזי" לגמרי במחיר מופקע לגמרי בחצר הקדמית של ביתם, כנראה מכירים את הודו בכלל ואוכל הודי בפרט הרבה פחות טוב ממני. עברו יותר משישים שנה מאז שהם עלו, כילדים כנראה, מאזור קוצ'ין אשר בדרום הודו. אבל הם עדיין מוגדרים כ"קוצ'ינים", ובימי שישי בין 11-15 הם פותחים את ביתם לטמבלים כמוני שהגעגועים לאוכל הודי "אמיתי" מעבירים אותם על דעתם.

באמת, מזמן לא אכלתי Masala Dosa טובה. בעצם מאז שהמעביד האחרון שלי הפסיק לשלוח אותי תכופות אל עמק הסיליקון (כנראה קשור לזה שאני כבר לא עובד אצלו..), שם האוכל ההודי הטוב ביותר בעולם. יש שם קהל הודי גדול ובעל אמצעים, ואיפה שיש ביקוש, יש היצע. אבל טובה ממושב מחסיה לא באמת יודעת מהי Dosa, למרות שזה מה שהיא מפרסמת, ומה שהיא מגישה היא מין בלינצס חיוור חסר מילוי, כמו זה שסבתי הייתה מגישה. אבל אצל סבתי הוא היה ממולא בגבינה לבנה וצימוקים, עם גרידת לימון.

אז יצאתי משם ורק מעט מתאוותי בידי. היה די ביזיון למען האמת – שילמנו פי אחד וחצי ממה שארוחה כזו הייתה עולה במסעדה כמו 24 רופי למשל בתל אביב, לאוכל לא ממש הודי. וזה במקום שלא משלם מסים ולא משלם שכירות. בלי קשר למחיר, לשם לא אשוב, בטח לא בחיפושים אחרי אוכל דרום הודי.

ועדיין, יוצאי קוצ'ין הם רק אחד ממגוון גדול של ציבורי אנשים שלהם אני קורא "יודו-הודים", ציבורים ששילוב כלשהוא של הודו וישראל מהווה חלק משמעותי ממי שהם.

כמו למשל:

  • המורה (המצויינת) שלנו ליוגה שתמונת ב.ק.ס. אאינגר, גורו היוגה הקשיש תלוי על הלוח מאחוריה.
  • בעלה של המורה הקודמת שלי ליוגה, מוזיקאי המנגן מוזיקה הודית בכלים הודים, וחוזר שוב ושוב להודו להמשך לימודים
  • כל אותם החוזרים ושבים להודו בחיפוש אחרי הארה, אם באשרם של האושו בפונה או בכל אחד מהאשרמים האחרים.
  • גם אני, שאחרי כמעט שנה במצטבר (על פני עשרות שנים) של "זמן הודו" כבר לא שש לחזור לשם, אבל הודו היא לא סתם ארץ עבורי, ולראיה, אני מוכן לנסוע אפילו למקום כמו מחסיה בשביל הסיכוי לאכול איזו Dosa (וגם לחתונת בנם המתחרד של ידידיי…)
  • יש את ארבעת הקבוצות של עולי הודו: הקוצ'ינים ממדינת קֵרלה, "בני ישראל" מאזור מַהַרַשְטרה (שהיה וויכוח בזמנו בקשר ליהדותם), היהודים ההודים ממוצא עיראקי ומה שמכונה "בני המנשה", בני שבט הררי מצפון מזרח הודו שיהדותם היא פיקציה גמורה, אבל כל זמן שהם מוכנים לבוא ולאכלס את קריית ארבע, יש מי שיביא אותם ויגייר אותם.
  • יש את כל אותם הילדים  שאומצו בהודו, או שנולדו לאם פונדקאית הודית להורים שהעדפותיהם המיניות לא מאפשרות להם להוליד ילדים בדרך ה"רגילה", כמו למשל מיכאל ודניאל השניים שנולדו לסופר פעיל בקהילה הגאה, אלו שהוא לא ממש חס על פרטיותם, לא בפייסבוק.
  • ויש את עשרות אלפי ההודים העובדים בישראל, בעיקר בסיעוד, המסתובבים בסנדלי שורש, מדברים עברית רהוטה ומתכנסים פעם בשנה לתחרות קריקט ופסטיבל דתי לאל גאנש בו ביקרתי ועליו גם סיפרתי.
  • וישנם כל עובדי ההי-טק ההודים העובדים עבור חברות ישראליות, כאן, בקפריסין, וגם בהודו.
  • וישנו א. שאם היה יכול, היה קם ומחר חוזר להודו לצמיתות, חי שם מקרחאנה אחת לשנייה, וגם מצלם – יש בהחלט מה לצלם בהודו.
  • ויש את מ. הודי מדרום הודו, לא יהודי אבל מה זה חשוב, כבר 25 שנה פה, מגדיר עצמו מוזיקאי, מנגן מוזיקה הודית בכל כלי אפשרי ומופיע יחד עם ביתו בת השמונה באירועים (הבת עושה "טכנו") כשיוצא לו, ממלצר כדי להתפרנס, ומבשל בראנץ טבעוני בשבת בדוכן פלאפל ברחוב מסדה. לא ברור אם הוא יותר הודי או יותר ישראלי.
  • ויש את כל הישראלים ששורצים חדשים ושנים במקומות כמו מנאלי בצפון ואוטי בדרום, דופקים את הראש עם סמים וחיים לא ברור ממה, אבל לא באמת נמצאים בהודו.
  • ויש את כל חובבי המדיטציה והויפאסנה, תורות הודיות שהן חלק משמעותי מחייהם. חלקם אף מאמצים שמות הודיים, למשל אותו תמיר קימחי שהפך "רפיק" וחי ב"אשראם במדבר".

אני לא יודע אם אכן ישראל קשורה להודו ביותר נימים מארצות אחרות. באנגליה למשל יש הרבה יותר נוכחות הודית (שרובה בעצם פקיסטנית) ושם, בניגוד לכאן, המהגרים מהודו גם הביאו אתם אוכל הודי משובח, והקימו מסעדות הודיות מעולות, בניגוד לעולי הודו שכאן, שבמסעדות הספורות שהקימו, ברמלה, במחסיה ובנבטים, החובבנות שולטת. גם הנהיה אחרי תורות הודיות כנראה לא קטנה מזו שכאן. החיפושיות הרי נסעו כבר בשנות השישים לרישיקש בחיפוש אחרי הארה אצל המהרישי, וחבורות של חסידי הארי קרישנה יש שם באנגליה. ואין כאן.

כנראה שהודו היא כה גדולה, כה שופעת תרבות וכה עולה על גדותיה באנשים שרוצים לשפר את חייהם במקום אחר שיש כנראה גם שפע של אנגלו-הודים, גרמנו-הודים, צרפתו-הודים, אוסטרלו-הודים, …ויש מיעוטים הודים דומיננטיים ומשגשגים כלכלית במקומות כמו קניה ודרום אפריקה (שם נולד מהאטמה גנדי).

מה שמביא אותי לעוד הודי אחד, Homi K. Bahba, חוקר ספרות, תרבות בעצם, שטבע את המונח Liminality, מונח המדבר על זהויות "לימינליות", גבוליות, זהויות שהופכות להיות יותר ויותר נפוצות, כאלו המגשרות בין הבדלים של תרבות, לאום, מין, מגדר, גזע ומעמד כלכלי.
אני עדיין חייב לעצמי לקרוא את ספרו The Location of Culture.

Hypersignification, חכמת ההמונים ויוני נוי

ידעתם שיש בישראל עמותת חובבי העוגב?  בבוקר יום שישי האחרון הלכתי לקונצרט לעוגב באולם הכט באוניברסיטת חיפה, שם נמצא העוגב הטוב ביותר בחיפה, ושם גיליתי שיש עמותה כזו, המקיימת את הפסטיבל הבינלאומי לעוגב בישראל 2014-2015  – סדרה של שישה קונצרטים לעוגב בחיפה ושמונה בירושלים. תמורת 200 ש"ח לשנה בלבד דמי חברות בעמותה, אפשר ללכת לכל הקונצרטים האלה. טוב, אני לא מוכן להשתייך לארגונים שמוכנים לקבל אותי, ובכלל, אני מעדיף pay as you go.

העוגב באוניברסיטה אולי טוב מזה שבכנסיות של חיפה, אך רחוק מלהיות קרוב אפילו לאלו של כנסיות אירופה, אולי בגלל האקוסטיקה של החלל. אבל הנגן, פבל קוהוט הצ'כי היה וירטואוז, המוזיקה של בוקסטהודה, באך ומלחינים צ'כים לא מוכרים, הייתה יפה, והעובדה שעל מסך גדול הוקרן מראה מלמעלה של העוגב, ואפשר היה לראות לשם שינוי את תפעול העוגב (מסובך….) הפכה את זה ליותר מעניין מהרגיל.

אז נהניתי, וכיוון שיום קודם כבר הכנו שניים משלושת סוגי הלביבות (בטטה טבעוניות עבורי ומעין פנקיקים קטנים לטל) לארוחת חנוכה באותו הערב, התאפשר לי לרדת לבית הגפן להקרנה של "שוברים חומה", סרט של הטלוויזיה החברתית על פרויקט אמנות מחאה על קיר בכפר קרע (ב"שטחים") שהיה חלק מאירועי התערוכה "חכמת ההמונים" שהיא בתורה חלק מאירועי "החג של החגים". התערוכה, על אמצעים אמנותיים אלטרנטיביים של חופש ביטוי, כאלו הפונים אל "ההמונים" שלא פוקדים את המוזיאונים והגלריות, מוצגת ברובה דווקא בתוך גלריה, אך גם לאורך מסלול בוואדי ניסנס. שיח הגלריה שהיה אחרי הסרט, עם שתי האוצרות (האחת יהודיה והשניה ערביה) היה מעניין.

יצאתי משם, אץ רץ להביא את אבא שלי אלינו מוקדם, כדי לאפשר למטפל שלו קצת לצאת ולנשום, ובדרך החוצה ראיתי על הדלפק, לידו יושב בדרך כלל אבו-ג'ורג, את הפרסום הזה:יוני נוי-001

ואללה, אמרתי לעצמי. אז זה אני חייב לראות. לא בגלל הניצול וההתעללות בבעלי חיים הגלומים באירוע כזה, אלא בגלל העניין האנתרופולוגי של צפייה באותם "מטפחי יוני נוי" וה"תרבות" שלהם. גיליתי את זה לראשונה בשוק הציפורים של רבת עמון, ובהמשך בשוק בעלי החיים של כפר קאסם, וזה היה תמיד מעניין. ביזארי מעניין כזה. אבל בסוף לא הלכתי. בגלל ה Hypersignification.

זהו, כאן אני מגיע סוף סוף לעיקר. לא הלכתי לתערוכת היונים כי הייתי צריך להכין "רפרט", מעין הרצאה קצרה על מאמר בשם: The Cultural Logic of  Photo-Based Meme Genres לקורס בשם אתנוגרפיות עכשוויות של תרבות דיגיטלית, באוניברסיטת תל אביב. ממים (memes) הם נושא חביב עלי ותוך כדי שאני מלקט ממים מהממיסטים החביבים עלי ומכין מצגת קצרה, פתאום כבר היה מאוחר מדי ללכת לראות את המשוגעים לציפורים. מילא. לפחות לקחתי מהמאמר הזה מושג חדש: Hypersignification.

אני אוסף מושגים. אחרת איך "יהיה לי מושג"?. המושג הספציפי הזה לקוח ממאמר אחר, על צילומי פרסומת ומשמש לתיאור האופן בו צלמי פרסומות, המודעים לזה שלב קהל הצופים כבר גס בתצלומי הפרסומת המוכרים והשגורים, מצלמים צילומי פרסומת המצולמים כאילו "מאחרי הקלעים", או מראים חלקי גוף בלבד, קטועים כאילו במתכוון, כך שזה יראה יותר אותנטי, עאלק.

אז Hypersignification, בעברית אולי על-מִשְמוּע, מדבר על האופן שבו "הקוד", המנגנון המייצר את הדימוי, הופך להיות המוקד של תשומת הלב. הקוד כבר לא מוסתר, להיפך, הוא הופך לסימן, למסמן של משהו אחר – של מנגנון המשמוע שבדרך כלל חבוי מן העין.
בהקשר של ממים, אפשר לראות את זה במספר ז'אנרים של ממים. bibi-gump-bibi-by-Ido-Kenan

למשל זה שבתמונה מעלה, ז'אנר שהמאמר מכנה Reaction Photoshops. בתמונה בנימין נתניהו (העותק השמאלי שלו) נדחף לתוך התמונה של גלעד שליט המחבק את אבא שלו. יש עשרות תמונות ברשת שבהן גזרו את נתניהו והדביקו אותו בתיעוד של כל מיני אירועים. כבר בתמונה מעלה, מישהו שכפל את נתניהו.

מה גורם לאנשים לטפל דווקא בתמונות מסוימות, בדרך כלל של פוליטיקאים, ולא אחרות? יש בתמונות שהופכות להיות ויראליות בממים (חפשו ברשת תמונות עם הכיתוב bibi gump) איזה סוג של זיוף שאנשים מזהים. ה"קוד" מציץ החוצה, כמו למשל רצונו של נתניהו לשייך את עצמו לאירוע מעלה,והקוד, אחרי הקלעים של האופן בו נתניהו פועל בתקשורת, הופך להיות המושא של הממים המשלבים את נתניהו בכל מקום אפשרי, כמו למשל כאן:294716_10150342215350098_554005097_8408323_1954280333_n

וישנו ז'אנר אחר של ממים, שהמאמר מכנה stock character macros. ממים אלו בדרך כלל מוסיפים טקסט לאחד מתוך מספר קטן של דימויים גנריים –  stock character images (יש אתרים ברשת שאתם יכולים לבחור את הדימוי, להוסיף כיתוב, ויש לכם meme משלכם). המה לדוגמה זה:סויה

איפה פה ה Hypersignification ? המאמר טוען שממים כאלה "מעבירים אל חזית  השיח את  הסטראוטיפ הטמון בתמונות הסטנדרטיות". לא כל כך נכון במקרה של התמונה מעלה. יותר מדויק אולי להגיד שהצילום בבסיס ה meme נמצא שם לא כמסמן של משהו בעולם אלא רק כנקודת התחלה, בסיס אירוני לטקסט או לשינוי שבדרך כלל הופך את משמעותו. למשל התמונה מטה, שפורסמה כאשר פורסם על פרישתה של  לימון חומצת, "כולה מחמצים", מהחיים הפוליטיים.10846504_10152584237029372_3799922662331643583_nאז זהו, מינפתי את הרפרט גם הנה. מה רע?

דמיון משפחתי

סוף סוף קראתי את "היסטוריה קטנה של הצילום", ספרון כחוש בהוצאת בבל ובו מאמר של וולטר בנימין ומאמר של אריאלה אזולאי על המאמר של וולטר בנימין. ספרון שקניתי מזמן אבל עד כה, ללא הלחץ של פגישת קבוצת הקריאה, "טרם הספיקותי לעיין בו".

אפילו קראתי אותו פעמיים, כי את הכתיבה הסתומה במתכוון של בנימין (ועוד בתרגום ממש גרוע) אי אפשר לצלוח בפעם אחת, וגם לא כדאי. בהשוואה אליו, הטקסט של אזולאי, שגם היא כותבת "קשה" לא פעם, היה שיא הבהירות.חוץ מזה, דורון (הבן) שהנחה הפעם את הפגישה של קבוצת הקריאה שלנו (של טקסטים הקשורים לאמנות, שבה יש גם את "דורון הבת") לקח את העסק מאד ברצינות, אז לבטח שלא יכולתי לחפף.

רציתי לכתוב על שלושת השילושים שאריאלה אזולאי מוצאת אצל בנימין בכתביו השונים, על "הדמיון המשפחתי" ביניהם, ולבדוק האם יש גם דמיון לשילושים אחרים, דווקא לא דתיים, המספר שלוש הוא קצת מוזר לבסס עליו המשגות, אבל העובדה שגם בדת ההינדית וגם בנוצרית יש שילוש מראה שמשהו במספר הזה "משדר איזון". בכל זאת, משולש הוא המצולע הפשוט ביותר שיכול "לתפוס שטח" ולכן יש לו בסיס.

אז מהם השילושים שאזולאי מזכירה: הראשון, בהקשר של "היסטוריה קטנה של.." הוא השילוש בין התצלום, הטקסט שמלווה אותו (שמקרה של צילום עיתונאי יכול להיות כתבה שלמה) ואקט המסירה של  "מה שהיה שם" באותו המקום ובאותו הזמן שבו התרחש אקט "הצילום", שבנימין מפריד מושגית בינו לבין "התצלום". אז זה שילוש אחד: תצלום, טקסט, מסירה.

השילוש השני מקורו ב"יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", מסה אחרת של בנימין שאותה כבר קראנו בעבר בקבוצת הקריאה, ושאולי יש מקום לחזור ולקרוא אותה (בעצם כמעט כמו כל טקסט שכבר קראנו). השילוש שם הוא היצירה ה"חד פעמית", למשל ציור, היצירה הניתנת לשעתוק, כמו למשל הצילום, אבל בעצם גם תחריט, ו"המסורת" כשהמסורת אצל בנימין היא לא מה שהיה אלא מה שנמסר מדור לדור על פני ההיסטוריה. המסורת היא אקט נשנה ונמשך של מסירה. מה שבנימין אומר בין היתר הוא שהצילום הוא כן חלק ממסורת, מסורת של אמנות שכן ניתנת לשעתוק.

והשילוש השלישי מקורו בטקסט של בנימין בשם "משימתו של המתרגם" שבעברית נמצא בספרון בשם "נפתולי בבל", יחד עם הטקסט של דרידה ה"מפרק" את זה של בנימין וטקסט של מיכל בן נפתלי הכותבת על שניהם (מדהים איך ברסלינג יודעים לעשות ספר ממאמר אחד קצר, או שניים.). שם, השילוש הוא הטקסט בשפת המקור, הטקסט המתורגם לשפה אחרת וה"לשון האידאלית", שתרגומים חוזרים ונשנים לשפות שונות יחוללו, אי שם בסוף הימים. זו הלשון האידאלית שבה לא יהיו אי הבנות בין דובר לשומע שדרידה לוקח לימים שלפני הרס מגדל בבל, אבל בנימין לא רואה בעבר, אלא אי שם בעתיד. שפה שאפשר רק להתקרב אליה אסימפטוטית. כמטפורה, הלשון האידאלית היא אותו כד קדמון שנשבר, שטקסט ספציפי ותרגומו הם אך שני שברים קטנטנים שלו, וכל תרגום נוסף חושף עוד שבר עד שפעם בעתיד, אפשר יהיה להדביק בחזרה את הכד. אבל הכד הוא לא קדמוני, הוא לא ישוחזר הכד, על פי בנימין, מיוצר. בלשון העתידית המדומיינת של בנימין כבר לא יהיה לא Différance ולא Le Différend, שני מושגים שלהבדל ביניהם התייחסתי כאן.

בדומה, על פי אותה מטפורה, התצלום והטקסט המלווה אותו, גם הם שני שברים של כד, חלקים של "המסירה", של פעולת ההעברה של מה שהיה שלם בזמן הצילום. אצל אזולאי, החלק השלישי, המסירה, הוא לא "מה שהיה שם" אלא דווקא "מה שלא נמסר", מה שנפל ונשמט ברווח בין המקור, התצלום והטקסט. וברור גם למה היא לוקחת את זה לשם. כי משם אפשר להמשיך לתמה שבה היא עוסקת – בחובתו האתית של הצופה להתאמץ ולהשלים את החלקים החסרים בפעולת המסירה, להבין מה היה שם "באמת" כאשר צולם למשל התצלום מטה.אייזנר

חלק מהקסם בכתיבתו של בנימין הוא האופן המעורפל של כתיבתו, המאפשר להרבה מאד אנשים "לקחת את זה" לאן שהם רוצים, לייחס לבנימין, ענק אינטלקטואלי, את המקור של מה שהם רוצים להגיד. מאפשר לאנשים "לשבת על כתפי ענקים", גם אם ענקים אלה לא היו תורמים את כתפיהם לעניין. אז כך אעשה גם אני. לדעתי התצלום והטקסט, יחד עם כל סוג אחר של meta-data שאנו צוברים על אקט הצילום (גם זמן, מיקום גיאוגרפי, זמן חשיפה, צמצם, ISO, דברים טכניים שכאלה, רלוונטיים) הם אכן שברים שהדבקתם יחד תשאף לשחזר את הרגע ההוא. היש השלישי לדעתי הוא לא לשון החוסר אלא הדבר עצמו, שאליו ניתן לשאוף אך אסימפטוטית (קרי – להיפגש עמו באינסוף).

כתבתי בעבר על מושג "העולם" כפי שהוא מופיע במספר סוגי שיח שונים, בשדות סמוכים ומשיקים כמו פסיכואנליזה, פילוסופיה, סוציולוגיה ועוד. אחד המגיבים שלח אותי לחקור מושגים דומים אצל וויטגנשטיין , וכך יצא שדיברתי עם ידידתי רחל ש"קצת מבינה בוויטגנשטיין" (כמו: סיימה דוקטורט עליו וכתבה ספר) והיא האירה את עיני שב"וויטגנשטיינית", השיחים השונים בדיסציפלינות השונות מתמפים למה שהוא היה קורא "משחקי לשון", ושלדמיון המושגי הניכר בין מונחים מהדיסציפלינות השונות הוא היה משתמש במונח "דמיון משפחתי".

אפשר גם לטעון שבין שלושת סוגי השילוש שאזולאי מתארת אצל בנימין יש דמיון משפחתי, אבל הדמיון בין זה של "השעתוק הטכני" ו"היסטוריה קטנה של הצילום" הוא די מאולץ, ויש בו בעצם רק את הקשר המושגי בין "מסורת", היש השלישי ב "השעתוק הטכני" ו"המסירה" היש השלישי ב"היסטוריה קטנה של הצילום. גם זה שבין הצילום לתרגום, כושל לדעתי בפער שבין שאיפת התרגום אל לשון העתיד ושאיפת הצילום אל לכידת העבר.

ומצד שני כן מצאתי דמיון משפחתי בין השילוש של "היסטוריה קטנה של הצילום" לשלושת המדרגים של ז'אק לאקאן, עוד הוגה שהערפול הוא חלק משמעותי וחשוב ב"כתיבתו" (בעצם בעיקר בכתיבת תלמידיו שרשמו מפיו את דבריו בסמינרים השונים). אפשר לטעון שמה שהיה שם "באמת" במקום ובזמן של פעולת הצילום מתמפה למשלב "הממשי" אצל לאקאן, הטקסט המלווה את התצלום ממוקם במשלב "הסימבולי" בעוד התצלום עצמו שוכן חלקו במשלב "המדומיין" (הדברים החשובים אך החמקמקים שבו) והן במשלב "הסימבולי" ("השפה הצילומית", וגם מוסכמות חזותיות הנובעות חלקן מאילוצים טכניים של תהליך הצילום).

ובהערת אגב (שאולי תתפתח לרשומה משל עצמה), סוגי צילום כמו אותן מצלמות האבטחה המצלמות כל הזמן, וכמעט מכל זווית מקום מסוים, מנסות לשלול מתהליך הצילום את הפן של "הרגע הספציפי" , שמעלים מתהליך "המסירה" את הזמנים האחרים שלא צולמו. (לא שאי אפשר, אם מאד רוצים, להתעלם ממה שמצולם – עובדה שאת רצח שני הנערים בביתוניה "לא הצליחו" לפענח)  ומצלמה כמו זו של Lytro, בטכנולוגיה של light field, מנסה לשלול מתהליך המסירה את בחירת המיקוד הספציפי ומאפשרת לצופה להחליט בעצמו מה חשוב שיהיה בפוקוס בתמונה ומה לא. האם זה משנה מהותית את מה שבנימין אומר? לא באמת, כי לא משנה עד כמה תתקדם הטכנולוגיה, הפער, החֶסֶר, האובייקט הקטן a בלשונו של לאקאן, תמיד יישאר שם. הוא מהותית בלתי ניתן להעלמה.

מה שמחזיר אותי ללשון האידאלית של בנימין במסתו על התרגום. הלשון האידאלית שבה כבר לא יהיו פערי הבנה. בנימין לא באמת רואה עתיד שבו לא יהיו פערי שפה, רק עתיד שבו הם יקטנו אט אט עד שכמעט ייעלמו. אלא שכפי שליוטאר מסביר לנו כל עוד יש פערי כוח, יש פערי הבנה.

יש לדעתי דמיון משפחתי בין השילוש של בנימין של: מקור, תרגום ולשון אידאלית לשילוש ההגליאני של: תזה, אנטי תזה וסינתזה. אמנם בנימין, בניגוד להֶגֶל לא חושב שהלשון האידאלית, הסינתזה של סך הטקסטים המקוריים ואוסף תרגומיהם האינסופי, תגיע בימיו או בזמן ספציפי כלשהו. הֶגֶל בניגוד אליו באמת חשב שבימיו הגיעה ההיסטוריה אל סופה, שהתהליך של תזה, אנטי-תזה המוצבת כנגדה, ותהליך הסינתזה שיוצר משניהם את התזה הבאה, הסתיים בימיו (הו, כמה היבריס, כל אלו המבשרים על קץ זה ומות זה. למה עכשיו דווקא, במטותא?)

אבל, תרגום ראוי על פי בנימין הוא לא כזה המנסה לשכפל את הטקסט המתורגם אלא כזה המנסה "להרוס" אותו, כדי לסלול דרך ההריסות דרכים. לאן יובילו דרכים אלו? אל "הלשון האידאלית". ותרגום חוזר ינסה להרוס את סכום טקסט המקור והתרגומים הקודמים בכדי להביא תרומה חדשה, כדי "לשמר" את יצירת האמנות (אם מדובר בתרגום של פרוזה או שירה) בניסוח של היידגר ב"מקורה של יצירת האמנות", כדי להוסיף עוד שבר חרס לטובת ייצור הכד העתידי, השלם, שלא יהיו חסרות בו חתיכות.

ואם רואים את התרגום כאקט הרסני, אז בהחלט אפשר לראות איך אפשר לחשוב על הטקסט בשפת המקור כ"התזה", הגרסה המוסמכת של היצירה, התרגום בראייה הבנימינית כאנטי-תזה, והסינתזה ביניהם ההופכת את סכום שניהם, עם הזמן, לתזה החדשה שתרגום נוסף, או לאותה השפה, או לשפה אחרת, עם עולם מושגים משלה, ינסה בתורו לקרקר ובכך לשדרג אל התזה הבאה. עד שבקץ הימים תתקרב התזה עד מאד אל הלשון האידאלית, שבה אי הבנה אינה אפשרית. אלא שבלשון ההיא, כבר לא יהיה לי מעניין לכתוב…

nataraj

לשילוש ההגליאני, יש דווקא דמיון מושגי לשילוש ההינדי שבו ווישנו יוצר את העולם, התזה, טקסט המקור, שיווה רוקד (בדימוי מעלה) כדי להרוס אותו, האנטי-תזה, התרגום, בכדי שברהמה יוכל לברוא אותו מחדש, סינתזה, וחוזר חלילה….

ואם מישהו תוהה מה עושה תמונתה של (הדוגמנית והשחקנית) Carrie-Anne Moss בראש הרשומה, חוץ מזה ששם דמותה בטרילוגיית המטריקס הוא טריניטי (שילוש..), אזי (אני לא הראשון ששם לב ש…) גם טרילוגיית המטריקס יש בה דמיון משפחתי מובהק הן לשילוש ההגליאני והן לזה ההינדי. אם בסרט הראשון התזה היא המטריקס וניאו מופיע כאנטי-תזה, בחלק השלישי, בו ניאו מתמזג עם הסוכן סמית, נוצרת סינטזה, וזו הופכת לתזה הבאה, שאותה האחים וכובסקי לא באמת מתארים. במחשבה לאחור, החלק השני של הטרילוגיה נראה די מבוזבז, כמו מחצית של חלק ב שיצא ארוך מדי ופוצל לשניים (ואכן reloaded  ו revolutions יצאו בהפרש של שישה חדשים בלבד) ומה שחסר בסדרה הזו, הוא חלק שלישי "אמיתי" שיבוא אחרי revolutions ויתאר את התזה החדשה שנוצרה אחרי ההיתוך של ניאו והסוכן סמית.

בין Différance ל Le Différend

את הרשומה הזו אני מתכנן לכתוב מינואר, בתקווה שהכתיבה תצליח להחדיר לקדקודי אחת ולתמיד את משמעותם של שני מושגים חשובים בפילוסופיה צרפתית עכשווית, שני מונחים המבוססים שניהם על המילה difference, (ובצרפתית, עם צ'ופצ'יק – différence).

מה שדרבן אותי להוציא את הרשומה הזו מתוך סל הטיוטות של וורדפרס הוא דו-שיח החרשים המתנהל ממש כעת ביו ישראל לחמאס, בין השמאל לימין, וספציפית, ביני לבין כמה מחברי מהימין, דו-שיח של חרשים המתנהל רובו בפייסבוק,המהווה הדגמה נפלאה של מונח מהפילוסופיה של הלשון שיש לו השתמעויות אתיות נרחבות. מונח שטבע JEAN-FRANÇOIS LYOTARD בספרו  The Differend: Phrases in Dispute. מונח לו הוא קרא בצרפתית Le Différend.

אם אנסה לתמצת ולפשט (כנראה פישוט יתר) את משמעות המושג,  Le Différend הוא ההבדל בין טענות צד אחד לבין האופן בו הן נשמעות על ידי צד שני שלא חולק את אותה מערכת חוקים או ערכים של הצד הראשון. ליוטאר משתמש במונח "קורבן" בניגוד ל"תובע" כדי לתאר מישהו שקובלנתו אין לה "ערכאה" בה היא יכולה להידון במונחי הצד הפוגע, ולכן הקובלנה למעשה מושתקת, בניגוד ל"תובע" שזכות שמורה לו להתלונן בבית משפט, כי שני הצדדים, הנפגע/תובע והפוגע/נתבע חיים באותו עולם של מוסכמות/ערכים/חוקים ולכן בית המשפט משמש ערכאה מוסכמת על שניהם שבה יכולים להתברר סכסוכים. ה"קורבן" יכול אולי לדבר, אבל אין לו דרך לבטא את הפגיעה בו בשיח השיפוט של הצד הפוגע, ולכן הוא יהיה בדרך כלל מוכרז לא כשיר נפשית, או סתם משוגע, או חסר זכות עמידה לפני בית המשפט. הוא לא יוכל להגיע לבירור הפגיעה בו כי אין לו דרך לבטא את הפגיעה בשפה/שיח בה משתמש הפוגע.

דוגמה שליוטאר מביא הן טענות לזכויות קדמוניות על קרקע של שבטים ילידיים הנידונות בבתי משפט שבהם הקריטריון היחידי לבעלות הוא רישום בטאבו, שיש כמובן  רק למתיישבים, הלבנים בדרך כלל. לבית המשפט אין אפשרות לדון בטענות על קרקע שמבוססות על מערכת אחרת של חוקים או מנהגים מזו הכתובה בספר החוקים על פיו הוא פועל. לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא סוג כזה של  Différend כאן – זה מה שקורה בין מדינת ישראל וחוקיה לבדואים בנגב כרגע, סביב מה שמכונה "מתווה פרוור". אנחנו פשוט לא מבינים מה הם רוצים, אנחנו הרי רק רוצים את טובתם, לא? (טוב, זהו שלא, זהו מאבק על אדמות ליהודים, אבל נניח שכן). ובכן, גם אם לא היה מניע קולוניאלי מובהק ביחס לאדמות הבדואים, העובדה שמישהו אומר שכבר סבא שלו רעה צאן על האדמות האלו, ואין לו שום פיסת נייר רשמית להוכיח את זה, אומרת שהוא יכול לטעון רק אל הרוח.

כדי להבהיר, המקרים בהם יש Différend הם בדרך כלל חמקמקים ובדרך כלל נסתרים מעין. לא מדובר על שימוש במילים שונות משני צידי קונפליקט מסוים  כדי לסמן את אותו הדבר, כמו למשל השימוש הישראלי במונח "מחבלים" או "מרצחים" כמסמן לחיילי הכוח הסדיר של החמאס, בעוד שברצועה יקראו להם מן הסתם "חיילים",  "לוחמים" או "גיבורים". פה ברור לכולם שבחירת המונחים היא מודעת ומכוונת. לא כך הוא במקרים שבהם יש Différend.

עוד דוגמה, תוך שימוש במטפורה שמהנדסי חשמל מבינים, היא קובלנת פליטי 1948 הפלסטינים, הרוצים לחזור למקומות מגוריהם ומגורי הוריהם בתוך גבולות הקו הירוק. קובלנה כזו נמצאת בבחינה מבנית מחוץ לתחום התדרים שהאוזן הישראלית מסוגלת לשמוע. כי האוזן הישראלית מורכבת על אזרחי מדינה שבה מובן מאליו שלא יתכן שלא יהיה בה רוב יהודי. ולכן, מבנית, אין לפליטי 1948 קובלנה שאנו יכולים בכלל לשמוע.

או אותו מרצה למשפטים בבר אילן, שכתב לסטודנטים שלו שהוא מקווה שההודעה: "מוצאת אתכם במקום בטוח, ושאתם, משפחותיכם והקרובים לכם אינם בין מאות האנשים שנהרגו, האלפים שנפצעו, או עשרות האלפים שבתיהם נהרסו או שנאלצו לעזוב את בתיהם במהלך או כתוצאה ישירה מהעימות האלים ברצועת עזה וסביבתה". הסטודנטים שלו, וחבריו לסגל, נפגעו מעצם האזכור של פגיעה בחיי לא-יהודים. השדר הזה היה בתחום התדרים של השמיעה שלהם, אבל הוא היה רעש צורם, מטריד, שיש להשתיק. ולכן, משתיקים אותו.

גם בסבב העימות הנוכחי בינינו לבין החמאס, חלק גדול מטיעוני "הם התחילו" של שני הצדדים הוא הדגמה של  Différend, כזה הנובע מההבדלים בשיח בין שני הצדדים לגבי מה מהווה פגיעה, מה מהווה עילה לפעולה, מה חשוב ומה משמעותי. אבל כבר כתבתי כבר די והותר רשימות של אקטואליה בזמן האחרון, אז אחזור לפילוסופיה, ולמונח השני והיותר מסובך שאותו רציתי להסביר, (בעיקר לעצמי אבל אם מישהו קורא את זה וגם אפילו מבין, סבבה.) המונח הזה,  Différance הוא של Jacques Derrida (נולד יעקוב דרעי, באלג'יר).

דרידה גורס ש Différance אינו מושג ואינו מילה אלא משהו שהוא קורא לו neographism (עוד נאולוגיזם משל דרידה) ובא לבטא "רעיון ספרותי".  אבל אני אנסה למרות זאת להסביר את זה כ"מושג", כי אין לי מושג איך מסבירים neographism-ים. כדי לחזק תזה אחרת שלו שהדיבור והכתיבה לא חד הם, דרידה יוצר את ה neographism הזה על ידי החלפת ה e ב Différence ב a, כך שאפשר יהיה להבחין בין Différence ל  Différance רק בקריאה. שתי המילים נשמעות אותו הדבר.

דרידה משחק על כפל המשמעות בשורש המילה: différer שיכול להביע גם "לדחות"  או "להשהות"(בזמן, to defer) וגם "לבדל" או "להבחין" (במרחב, to differ). בהקשר של כתיבה (או ארכי-כתיבה, מונח שלו הבא לסמן כל טקסט כתוב, לאו דווקא פעולת הכתיבה על נייר). הוא אומר שמשמעות כל מסמן (כמו למשל המילה "לחם") לא ניתנת להבנה מוחלטת משתי סיבות:

הראשונה, כי כל מסמן מוגדר בתורו על ידי מסמנים אחרים  הנבדלים (differ) ממנו ("שולחן הוא רהיט בעל ארבע רגליים", אבל מה בדיוק זה "רהיט" ומה זה "רגל"?) וכל אחד מהמסמנים האלה גם הוא בתורו מוגדר על ידי מסמנים נוספים, וכך ברגרסיה עד אינסוף  – זה לעולם לא מתכנס. יש הקוראים לזה "נסיגת המשמעות". אז יש פה מרכיב של דחיה של הבנת המסמן בזמן, בעוד אנחנו חוזרים שוב ושוב ל"מילון" כדי לברר את משמעותם של עוד ועוד מסמנים אחרים שכולם נבדלים זה מזה.

גורם נוסף שאינו מאפשר לטקסט להיות בעל משמעות מובחנת וסופית היא פער הזמן בין הכתיבה לקריאה. הנמען של הכתיבה לא נוכח בדרך כלל בזמן פעולת הכתיבה. אנחנו כותבים או כדי שנזכור, ואז כשנקרא כבר לא נהיה בדיוק אותו האדם, הושפענו ומשמעות של מסמנים יכולה בעקבות כך להשתנות, ואכן משתנה, גם אם בדרכים דקות מכדי שנוכל באורח מודע להבחין בו. או שאנו כותבים לאדם אחר, שיקרא את זה מאוחר יותר, ואז יש לא רק פער משמעות הנובע מפער הזמן, אלא גם פער הנובע מההבדלים בין עולם התובנות של הקורא לזה של זה שכתב. שוב, יש כאן שילוב של "דחיה" בזמן ו"בידול" ביו הקורא והכותב.

ויש עוד גורמים שבגללם המסמנים הכתובים אינם בעלי משמעות מובחנת. כי באיזו נקודה בדיוק אפסיק להשתמש במסמן "צהוב" ואתחיל להשתמש ב"כתום"? ב"לרוץ" במקום "ללכת"? אין פה קריטריון אחיד (אני יודע שבספורט, הליכה מוגדרת כהתקדמות כשרגל אחת תמיד נוגעת בקרקע,  אבל בשימוש יום יומי אנחנו לא מדקדקים בשכאלה). כשאני אומר "בית", יש לי תמונה מנטלית בראש השונה מכל אחד אחר בעצם, לבטח ממישהו שנאמר גר באוהל. וכשאני אומר "לחם", יש לי בראש פרוסה דקה של פומפרניקל, ולא נאמר באגט כמו לצרפתי הממוצע.

אין אף פעם רגע שבו המשמעות  של מסמן היא שלמה וכללית. זו הרוח של "הלא מונח" שלו קרא דרידה Différance. שמתם לב עד כמה הלא מונח הזה מדגים את משמעותם החמקמקה של מסמנים? דרידה היה אלוף בהתחמקויות מסוג זה.

העירו לי שיש דמיון מה בין ה Différance של דרידה וה"הבדל האונטולוגי" של היידגר (שרבים רואים בדרידה את ממשיכו "האמיתי"). ההבדל ההיידגריאני מדבר על הבלבול שאנו (אבל לא הוא) נוטים לעשות בין ה"הוויה" (באנגלית Being ובגרמנית Sein) לבין הישים (הדברים שישנם) שבעולם (באנגלית beings ובגרמנית seinen). ההוויה היא משהו שאי אפשר לדבר עליו במשפטי חיווי. אי אפשר להגיד שהוויה היא ככה או כזו. אבל על ישים אפשר ואפשר. ועדיין, סך כל הישים הוא לא ההוויה. כלומר, שכל הצורות השונות שבהם אנשים מסבירים את הסיבות ל Différance, כמו "נסיגת המשמעות", או פער הזמנים, הדחייה, או הקושי של מסמן בדיד המנסה לתאר תופעות רציפות, אנלוגיות (כתבתי על זה ב"דיגיטלי בעולם אנלוגי"), כל אלו הם דרכים לומר שהשפה, היכולה לדבר על ישים, תמיד תיכשל בתיאור "ההוויה", אבל דרידה יאמר גם שהיא נכשלת בתאור סופי ומוחלט של ישים. וגם כאן, אני מוצא "דמיון משפחתי" להבדל בין "המשלב הסמבולי" וה"משלב הממשי" של לאקאן (גם על זה כתבתי בנסיוני לחקור את הדרכים השונות שבהם הוגים שונים מדברים על "העולם")

את שני המושגים, ה Différence של ליוטאר וה Différance של דרידה שווה להשאיר בחלק האחורי של מוחנו בכל רגע, ולזכור את הקושי האובייקטיבי שמגבלות השפה האנושית הכתובה וגם המדוברת מציבות בפני ערוצי התקשורת עם אחרים, וככל שהאחרים יותר אחרים, כך יש יותר סיבות לחשוד שיש אי הבנה, שיש השתקה של הצד החלש יותר, שערוץ התקשורת לא אידאלי.

ומה ההבדל בין המושגים, זה שבו הבטחתי לעסוק? קשה לדבר על "הבדל", שני המונחים פשוט שייכים לשדות שיח אחרים. זה של ליוטאר לשיח האתיקה, זה של דרידה לשיח הספרות, לדקונסטרוקציה. שניהם שימושיים, כל אחד לתחומו.  לידיעת שניהם יש עבור על אחד מאתנו השתמעויות אתיות ומעשיות.

אשמח להערות ותיקונים. גם כי קשה לתמצת (הרשומה גם כך ארוכה, 1253 מילה), וגם כי Différance שימש את דרידה לאורך השנים בטקסטים שונים, לא תמיד בדיוק באותו האופן, כך שיכול להיות שהסברי לא תואמים לחלוטין את מחשבתו של דרידה בחלק מהשנים.