Te coop

לפני המון שנים קנינו בהולנד מכונית, נסענו וישנו בה כמה חודשים באירופה ("the grand tour"), ואחרי כן מכרנו אותה וחזרנו הביתה. קנינו אותה ברחוב, בהאג, שם עומדות מכוניות ברחוב עם שלט "te coop" (למכירה) ומכרתי (זוגתי שתחייה כבר חזרה ארצה) אותה בשוק המכוניות באוטרכט, אפילו באותו מחיר בה קנינו אותה, לזוג פורטוגלי שגילה (מאוחר מדי, כמו שגילינו גם אנחנו אחרי שקנינו), שהמכונית רקובה לגמרי מלמטה, שמים חודרים פנימה מלמטה כשיורד גשם, שהרדיאטור סתום ואי אפשר לעבור את ה 60 קמ"ש, ושהמשאיות רוצות להרוג אותך כשאתה משתרך להן במסלול הימני באוטוסטרדה, ממנו אסור להן לצאת. (אבל היה כיף…)

בכל אופן, עם כל הגילדרים (הכסף ההולנדי דאז) שקיבלתי עבור המכונית קניתי בשדה התעופה (סכיפהול) בדרך לארץ מגבר סטראו מתוצרת luxman. דגם פשוט אבל עם צליל ממש טוב ששירת אותנו בנאמנות מאז, מעל שלושים שנה. בשנים האחרונות, מפעם לפעם, הפסיק לפעול פעם ערוץ אחד (קדם המגבר) ופעם הערוץ השני (דרגת ההספק) ושוב ושוב מסרתי אותו לתיקון. מפתיע אותי כל פעם מחדש שיודעים לתקן את הדברים האלה, גם כאשר הם בני כמה עשורים. אלא שעלות התיקונים הצטברה לעלות של מגבר חדש, ואז בקלקול האחרון אמרתי די, אימצתי את סיסמת החברה העתידנית המתוארת בספר "עולם חדש נועז" (אלדוס האקסלי): "טוב כַּלֵה מהטלא" (תרגום ארכאי משהו…), וקניתי מגבר חדש. כזה שאפילו לא צריך לקום וללכת אליו בשביל לשנות את עוצמת המוזיקה (יש שלט!).

בניגוד למנהגי, הפעם לא עשיתי דוקטורט מהעניין וקניתי דגם של מגבר שקנה גם חבר ואמר שהוא מרוצה ממנו. המגבר, מתוצרת ימהה, שונה מאד מזה שפרש לארץ הצלילים הנצחית. השתנו הרבה דברים בעולם בשלושים השנים האחרונות, ומה שהמגבר הזה מספר הוא שהשתנה מאד המקום ממנו מגיעה המוזיקה, זו שאותה מגבר אמור להגביר. בשלושים השנה האלה הפטפון זז הצידה (אצלי הוא כבר מאוחסן, לא ברור לי למה וכבר לא מחובר למגבר) למרות שיש עדיין כניסה יעודית בעבורו, גם במגבר החדש.

אחרי תקופת זוהר לא מאד ארוכה, גם הדיסקים הולכים ומאבדים את הבכורה כמקום שממנו מפציעה המוזיקה, ועל זה בעצם רציתי לכתוב, לפני שנסחפתי להעלות זכרונות מהולנד ומגרוטאת המרצדס המסחרית ההיא. (היי, הרכב הראשון שלי היה מרצדס!). זה נראה כל כך מיושן לקום פעם בשעה ולהחליף דיסק, ולפשפש במגירות בין הדיסקים (שיש לי הרבה מהם) ואף פעם לא למצוא את מה שבא לך לשמוע כרגע. כל כך פאסה לחפש בעולם הפיזי/אנלוגי כשאפשר לחפש בוירטואלי/דיגיטלי, למשל בין קבצי המוזיקה על הדיסק או ביו-יטיוב.

ברכישה הזו גם קצתי בטהרנות, והמגבר הוא בעצם מה שקוראין בלשון עמים זרים receiver , כלומר יש בו גם מקלט רדיו. בעבר היה לי חשוב שמרכיבי המערכת יהיו נפרדים והיה לי מקלט (tuner) נפרד שהזין את המגבר, ושלא קלט בשיט, כמעט כלום. האם המגבר היום קולט רדיו יותר טוב? באמת שווה לבדוק בהזדמנות, עד עכשיו עוד לא בדקתי, אם כי באמת לא ברור לי למה לבדוק. רדיו, ועוד אנלוגי, זה גם כבר כל כך פאסה. אבד על הפורמט הזה הכלח, כמעט כמו מהפטיפון. אין תחנת רדיו אחת שניתן לקלוט מהאוויר בארץ (מה שאני עושה לפעמים בטעות במכונית) שלא מעצבנת אותי. ואיכות הקליטה מהאוויר, ב FM, לעומת האזנה לאותן תחנות ממש "ישירות" דרך האינטרנט, ממש גרועה. אז רדיו, מבחינתי, הוא כבר לא.

תחנות רדיו אינטרנטיות, כן בהחלט. ביחוד תחנות המתמקדות בסוג מוזיקה ספציפי. יש כל כך הרבה מהן שאפשר תמיד למצוא אחת לטעמך, אי שם בעולם, ולכן חיברתי לאחת מכניסות המגבר החדש את המכשיר עליו סיפרתי בעבר, סוג של סטרימר, שמאפשר להאזין לתחנות כאלה. אבל מה שיותר מוצלח, ועם הרבה פחות בירבורים, הם שירותי מוזיקה כגון spotify ו deezer. אינסוף מוזיקה, ואפשר להרכיב רשימות השמעה או סתם לקבל הצעות על פי מה שסימנת שאתה כבר אוהב. ולמגבר החדש יש בין עשרות (באמת!) אופציות הכניסה אליו, גם כחמישה שירותי הזרמת מוזיקה כאלה (בתשלום, אבל די נמוך). ויש לו גם כניסת USB אליה אפשר לחבר כל מיני התקני איחסון עם כל המוזיקה שהורדת או שהעתקת מהדיסקים שקנית כדין.

ויש למגבר גם כניסת bluetooth, שזו בעצם הכניסה היחידה שצריך. כל שאר האופציות יכולות להיות אצלך בטלפון, והטלפון יהיה גם "מקור הצליל" וגם ה"שלט רחוק" של כל העסק (למרות שיש למגבר החדש שלט, מהסוג הישן, בלי מסך מגע…). אם יש לכם כבר מגבר עם כניסת aux, (שקע אוזניות כזה), פשוט הזמינו לכם מעלי אקספרס בדולר אחד (כולל משלוח) מין מוט קטן כזה הקולט bluetooth ומוציא את הצליל אל המגבר. לא באיכות מדהימה, אבל אני חושב שהעיקר ממילא אלו הרמקולים. אם הם טובים, זה ישמע טוב, לבטח יותר טוב מקול המוזיקה ב FM.

אני די בטוח שגם כך אני בפיגור ניכר אחרי המקומות המעודכנים מהם זורמים הצלילים. לא ניסיתי מקומות כמו bandcamp ו SoundCloud שבהם אולי נמצאת המוזיקה העדכנית, המעניינת, פורצת הדרך. או שזה בכלל כבר במקום אחר. המפה משתנה כל כך מהר שקשה להיות באמת מעודכן. עניין של גיל?

ואולי כל העניין הזה של "מגבר", "מערכת סטראו", "רמקולים", כל זה כבר עולם ישן. רוב האנשים לדעתי, אם הם שומעים מוזיקה, שומעים באוזניות, לבד, מהטלפון האישי שלהם. מוזיקה הפכה להיות עניין פרטי, לא שיתופי. לכן יש פחות ופחות טעם משותף במוזיקה – יש פרגמנציה אינסופית בטעם מוזיקלי התואמת את ההיצע האינסופי. רשימת ההשמעה של תחנת רדיו כזו או אחרת כבר לא קובעת שום דבר.

יש כיסוי

עשרות שנים לפני שגידי גוב הפך להיות הקוּטֵר הנודניק הנשרך אחרי אהרוני במסע הבליסה הרדוד שלהם על פני הגלובוס, הוא היה זמר. זמר מצוין אפילו. לא ברור לי למה הוא נטש את העולם הזה, אבל  לזכותו הוא השאיר אחריו כמה אלבומים מצויינים. מתוכם אני מת על שני אוספים של שירים מתוך "לילה גוב", תכנית הטלויזיה שהנחה בימים הרחוקים בהם הוא היה עדיין קוּל, שירים שהם כולם גרסאות כיסוי של שירים אותם ביצע בדואט עם מבצע אחר, אחר כל פעם, שהתארח בתכנית שלו.

גרסאות הכיסוי של השירים בלילה גוב חייבות הרבה למעבד, עדי רנרט, וחוץ מזה, גם לכימיה שגידי גוב השכיל ליצור עם האורחים בתכניתו, בשירים שהביצוע המקורי שלהם היה לא שלו ולא שלהם. אבל אני חייב להודות שאני פשוט אוהב גרסאות כיסוי, לא אחת יותר מהביצוע המקורי. אולי כי בניגוד לביצוע המקורי בגירסת הכיסוי אני כבר מכיר את מנגינת המקור ואת הביצוע המקורי ואני יכול ליהנות בו זמנית גם מזכרון המקור וגם מההבדל, מהתרומה של הביצוע המחודש. יש לי פלייליסט בספוטיפיי עם עשרות ביצועים של Nature boy, והגרסה המקורית, זו של נאט קינג קול, היא דווקא אחת הפחות טובות בעיני.  זו גם אחת הסיבות שבגללן נהגתי בעבר לצפות בתכניות כמו "כוכב נולד" ודומותיהן, עד שתכניות אלו הפכו לקיטש סוחט דמעות, ולפני שגרסאות הכיסוי הפכו ברובן לכיסוי של השיר המקורי בשכבה עבה ודביקה של סלסולים פסאודו-מזרחיים, בלי שום תרומה נוספת או פרשנות מעניינת וחדשה לשיר.

למרות הרמת האף של רבים מעניין גרסאות הכיסוי, ולמרות מה שקורה בתכניות ריאליטי הזמרה לאחרונה, אני חושב שהעניין לא רק לגיטימי לגמרי, אלא אפילו כמעט הכרחי – בכדי להחזיר את היצירה המוזיקלית לחיים. כמו שאחת לכמה שנים נדרש תרגום מחודש של ספרים לשפה העברית העדכנית, כך נדרש תרגום מחודש של שירים לאוזן המוזיקלית המעודכנת (אלא אם כן העדכון דורש סלסולים…).

גם לא ברור לי למה בשירים יש עיקום אף כאשר בג'אז עניין ה"סטנדרטים" הוא כה משמעותי ומושרש כה עמוק, וכל מוזיקאי שמכבד את עצמו, מתכבד בגרסה משלו לאלו. אגב, תמיד מצחיק אותי בהופעות של ג'אז, בהן מנוגן סטנדרט כלשהו, מוסווה היטב באילתורים, הקהל מתחיל למחוא כפיים בקטע בו המבצעים "זורקים להם עצם" ומאפשרים גם לאלו בקהל שאינם בקיאים, לזהות את המנגינה המקורית. שם, ההנאה היא כפולה, גם מההבדל וגם מזיהוי המקור.

במוזיקה קלאסית כל הביצועים הם הרי גרסאות כיסוי בעצם, לביצוע אחד כלשהו, הראשון, שקרה אי שם לפני מאה ויותר שנים, ביצוע שאין ברוב המקרים תיעוד מוקלט שלו. גם לו היה, אני בכלל לא בטוח שהקהל הצורך מוזיקה הקלאסית דהיום, על אף שמרנותו, היה מתלהב ממנו, ולו רק בגלל שכלי הנגינה שעליהם מנגנת התזמורת כיום, משופרים מאד לעומת אלו של אז (לא היה לכולם אז כינורות של סטרדיווריוס או גוארנרי).

גם אם הביצוע המקורי של שיר מסוים היה לא פחות ממופתי, כמו למשל הביצוע של ריקי גל ל"היי שקטה" (מילים: רחל שפירא, לחן:יהודה פוליקר) מעלה, גם אז יכול לבוא מוזיקאי/ת אחר/ת ולהציע פרשנות אחרת, אולי אפילו רדיקאלית אחרת, לא דווקא ממרחק רב של זמן, שגם היא לא פחות ממופתית, כמו הביצוע לאותו השיר של מאיה בלזיצמן, מטה. אשרי השירים הזוכים לשלל פרשנויות אחרות, גם אם חלקן גרועות ממש (למשל של עברי לידר ועדן אלנה), חלקן בומבסטיות (עדי כהן) וחלקן סתמיות (עומר דץ). מה שמביא אותי לעניין ההבדל והחזרה.

כיוון שהאוצרת שרית שפירא כבר לא אתנו, נדרש שמישהו יקום ויתגייס לספק פרשנות לאמנות עכשווית שמתבססת על משנתם של הפילוסופים הצרפתים דלז וגואטרי. אז עד שיקום מישהו, הנה הצעתי לעניין גרסאות הכיסוי דרך "חזרה והבדל" (הספר). גרסאות הכיסוי של שיר מסויים, הן מקרה של חזרה "טהורה", חזרה שאינה מבוססת על כלל או נוסחה, חזרה המחוללת על ידי ההבדל, בין הגרסאות השונות של השיר, ההבדל שבלעדיו אין ממש טעם בביצוע המחודש, שהיה יכול כבר להיות פשוט פלייבק. ההבדל הוא שמחולל את החזרה, הוא סיבתה.

דלז נותן דוגמה לחזרה מסוג זה בחריזה שירית. לדוגמה הפזמון החוזר של "היי שקטה"
היי שקטה כאילו אין בך דופי 
כאילו האוויר נותן לך הגנה 
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי 
כאילו מעפר פורחת שושנה. 
השיר פועל גם בזכות הדמיון במצלול בין "דופי" ל"יופי", בין "הגנה" ו"שושנה", אבל גם, בעיקר בעצם יגיד דלז, בגלל ההבדל בין המילים דומות המצלול.

חוץ מזה, יטען דלז, לחזרה "הנקיה" אין מקור הניתן לזיהוי. גם הביצוע ה"מקורי" של השיר הוא בתורו חזרה על גרסאות אולפן מרובות, וההבדל מגרסאות אלו הוא שחולל אותה, שהפך אותה ל"מקור". וגרסאות אולפן אלו בתורן גם הן רק חזרה על המנגינה כפי שהחלה להתגבש בנקודה לא מוגדרת במוחו של המלחין ועל המילים כפי שהחלו להתגבש במוחה של המשוררת, לא כולן בבת אחת. בעצם אי אפשר לאתר במדויק את האיבר הראשון בסדרה שחולל את הסדרה כולה. בעצם, מה שמחולל את הסדרה זה ההבדל. וההבדל אינו קבוע. אין "דלתה" קבועה בין הגרסאות השונות. למעשה, גרסאות הכיסוי ה"שוות" הן אלו שההבדל, מהמקור, הוא המשמעותי בהן, שטוען אותן בערך. 

ניסיתי לחשוב על דוגמאות לחזרה באמנות פלסטית, והדוגמאות שאני יכול להציע הן הציורים של רותקו או של פולוק, שיש בהן חזרה מאד מובהקת. האם גם שם ההבדל הוא המחולל את החזרה? לא יודע. יתכן שאצל כל אמן, כל יצירה שלו היא בעצם חזרה עם הבדל לכל העבודות הקודמות שלו, כל עבודה היא גרסת כיסוי לכל אחת מהקודמות.

כבר לא עושה לי את זה

כנראה שזה סוג של מקובעות, המחשבה הזו שלשמוע מוזיקה מנוגנת ב"חי" ולא מוקלטת זה משהו יותר אותנטי. המחשבה שיש סוג מסויים של ויברציות / אנרגיה המועברות בהאזנה להופעה חיה שמתפספסות בהאזנה לצורה מוקלטת כלשהיא של אותה מוזיקה. לכן, כאשר היינו לאחרונה יומיים בליסבון בירת פורטוגל, "התבקש" שנלך לשמוע שם מוזיקת פאדו. יש לי כמה דיסקים בבית של מוזיקה זו (שאני אוהב), ואודה על האמת, אני לא מקשיב להם לעיתים מאד תכופות, אם בכלל. אבל אם כבר מגיעים למולדת הפאדו, אז צריך לשמוע את זה שם, במקור, לא? ואותו הדבר בעיר מינדלו אשר במדינת קייפ-וורדה, משם באה הזמרת סזריה אבורה. קייפ-וורדה בכלל ומינדלו בפרט מפורסמות במוזיקת ה mourna (שאני אוהב), וכמובן שמיד חיפשנו גם שם מקום לשמוע מוזיקה זו. ובהמשך אותה נסיעה, בניו-יורק, התבקש לשמוע ג'אז (שאני אוהב), ועדיף באחד מהמועדונים המיתולוגיים, כמו למשל ה blue note או ה jazz standard. כך חשבתי. מאז, יש לי מחשבות כפירה בעניין ההופעות החיות. נתחיל עם הפאדו: המקום המדורג ראשון באתרים שונים במרשתת הוא ה Club do Fado ולכן הזמנתי שם מקום לשעה שבה המוזיקה אמורה להתחיל, תשע בערב (אומרים להגיע שעה קודם, מה שנקרא "פתיחת דלתות"). מסתבר שהמקום הוא בעצם מסעדה (כנראה כמו שאר המקומות בהם אפשר לשמוע פאדו) שבה יושבים ואוכלים, ומקרקשים במזלגות ובסכינים, ואחת לשעה בערך (הפעם הראשונה היא שעה אחרי שהמוזיקה אמורה הייתה להתחיל) מתייצבים בין השולחנות שני נגנים וזמרת או זמר, ושרים (שרים יפה, מאד אפילו) כמה שירים. ארבעה או חמישה. ואחרי כן הם נעלמים לשעה. בין לבין, אוכלים ושותים. בחוץ מחכים עוד אנשים רבים – ליציאת האנשים שסיימו לאכול ונמאס להם לחכות לארבעת השירים הבאים. מבחינתי, סוג כזה של הופעה, עם מוזיקת הרקע של אנשים אוכלים, שותים ומפטפטים, לא מעצים את ההנאה מהמוזיקה. אם יש שם ויברציות נוספות, הן היו שליליות מבחינתי. אם המוזיקה לא עומדת במקום זה בפני עצמה אלא רק באה לבדר אנשים בזמן האוכל, אז עדיף כבר לשמוע בבית, דיסק או מהאינטרנט, באיכות שמע לא פחותה, ובלי ליווי של רעשי לעיסה וגריסת עצמות. במינדלו, שמענו מוזיקת mourna פעם בסוג של מתנ"ס מקומי ופעם בבר-מסעדה על החוף. בשניהם החוויה הייתה נחמדה, ניתן כבוד למוזיקה (אם כי במקום השני אכלו ושתו תוך כדי), הויברציות לא היו שליליות, אבל גם קשה להגיד שהיו בכלל. אני עדיין מתמוגג יותר משמיעת סזריה אבורה בדיסק, או דיסק אחר שקנינו שם. בניו-יורק, הלכנו למועדון ה blue note (ה"אגדי"). תוך כדי ההופעה אפשר היה פה ושם להבחין במתרחש על הבמה בין המלצריות המסתובבות באולם, מגישות אוכל ומקבלות הזמנות, ולשמוע את ההופעה דרך מסך הרעש של אנשים אוכלים וסובאים. ובמסגרת תאוות הבצע הלא מרוסנת, יש שם שתי הופעות, מאד קצרות, בכל ערב. שעה מקסימום, בלי הדרנים, ואז מעיזים אותך החוצה (לא לפני ששילמת) כדי שתפנה מקום לסיבוב הבא. חפוז ולא מספק. ניסינו בערב אחר, במקום אחר בניו-יורק, ללכת להופעה השניה בערב, בתקווה ששם לא יהיה לחץ לסיים את ההופעה מהר. לא עזר. גם שם אכלו ושתו, גם שם היו צפוף (אם כי פחות), גם שם הייתה ההופעה של כשעה וזהו, גם שם לשמוע את המוזיקה מנוגנת חי לא "עשה" לי את זה. בעלות של ערב כזה, אפשר לקנות המון דיסקים, וליהנות מהם בשקט, בבית, בדרכים, בכל מקום ובכל זמן, עם אוכל ובלי אוכל. הצרפתים לעומת האמריקאים, נותנים כבוד לג'אז. אין שתי הופעות בערב, אין אוכלים בזמן ההופעה. עצרנו בפריז בדרך חזרה לכמה ימים (איך אפשר שלא, כאשר פיצול הטיסה חזרה, ועצירה בפריז מוזילה משמעותית את מחיר הטיסה, ופריז…) ובמועדון ה new morning היו שתי הופעות באותו הערב, שתי הופעות שונות (!), באותו הכרטיס (!). יחי ההבדל. לא הרכבים מפורסמים, נכון, והלהקה השניה, מגוואדלופ (הצרפתים נהנים מאד, תרבותית, מעברם הקולוניאלי…) גם עשתה שמח, גם הביאה רקדנים, וגם עשתה רעש לא קטן במהלך ההופעה הראשונה. ככה זה בקריביים… אבל היו וויברציות, פה ושם. ייתכן שהדברים שונים בהופעות בהן אתה חלק מהמון גדול ורב העומד מול הבמה. שם (אולי) התלהבות ההמון היא  מדבקת ומעצימה את החוויה. מצד שני, עלות כרטיס לרוב ההופעות האלו היא מבחינתי גורם מדכא ויברציות, ואני גם לא אוהב שדורכים לי על הרגליים. (או שאולי אם כבר שילמתי, לא אתלהב?) מסימני הגיל? אולי.