כשרון

הלכתי עם חברים ל"סרט הבנים" השבועי שלנו, שבזמן האחרון הוא יותר הסרט החדשי שלנו. הפעם זה היה "אוטובוס 657", מותחן פעולה די אפקטיבי. לא יצירת מופת, אבל בכל זאת, במהלך הסרט, כמו שקורה לי לא פעם גם כשאני צופה בסדרת טלוויזיה נוסחתית כלשהי, התמלאתי קנאה ביכולת היצירה של הכותבים.

תגידו מה שתגידו על סדרות טלוויזיה כמו "המנטליסט" או "מחשבות פליליות", אבל בכל פרק הכותבים מנפקים עלילה, מפותלת להחריד בדרך כלל, עם דמויות מתחלפות, לא לגמרי שטוחות, ועם דמויות קבועות שזוכות לחיזוק וגיוון של אפיוניהן כמעט בכל פרק. אותי זה מרשים.

זה מרשים אותי במיוחד בגלל שאני כשלון מוחלט בתחום הזה. ולא שאני לא מנסה. הייתי כבר בשתיים וחצי סדנאות כתיבה, הששתתפתי במשך חדשים רבים בקבוצת כותבים שנפגשה אחת לשבועיים וניסתה לעזור האחד לשני לכתוב. וגם כתבתי כמה סיפורים הנמצאים פה בבלוג איפהשהו. אבל העלילות פשוט מסרבות להגיע אלי, מהמקום המסתורי הזה בו הן נמצאות.

אני מוברג לקרקע כל כך חזק כנראה, שהדמיון שלי לא מצליח להמריא. אני לא מצליח לברוא דמויות שהן לא אני, לדמיין אירועים שלא קרו לי, לברוא עלילה שהיא לא עלילת חיי. וזה מאד מתסכל אותי.

זה לא מתסכל אותי בגלל שאני חושב שחסרים סיפורים בעולם. זה לא שרק הספר שאני אכתוב חסר שם על המדפים העמוסים בחנויות הספרים. שהספר שאכתוב חייב להיות אחד מאותם ההארבעה שימכרו יחד ב 99 שקלים במבצע ב"צומת ספרים".

זה גם לא מתסכל אותי בכגלל שאני חושב שיש לי איזה מסר מאד חשוב להעביר לעולם דרך ספר.
לא. זה מתסכל אותי כי אני פשוט אוהב לכתוב, ולכתוב רק על מה שקורה לי זה די מגביל.
לא קורה לי מספיק בשביל שיהיה לי מספיק על מה לכתוב….

הלכתי אצל אפלטון, וקראתי יחד עם ידידתי רחל את הדיאלוג "איאון" העוסק ממש בנושאים אלה. הפתרון של סוקרטס לתהיה הזו הוא שליפת קלף הג'וקר שתמיד שימש, ועדיין משמש, לבני אדם רבים להסביר כל מה שהם לא מסוגלים להסביר: אלוהים. הכישרון הפואטי, שבו עוסק סוקרטס, בניגוד לפיסול ולציור אותן הוא רואה כאוּמנויות גרידא, הוא מתת אלוה. המטפורה שבה הוא משתמש היא מגנטיות. כמו אבן מגנטית הנמצאת בטבע בגלל שאלוהים הכניס בה את היכולת למשוך אליה חלקי מתכת, כן אלוהים מעביר ליוצר, הומרוס בדוגמה של הדיאלוג הזה, את היכולת למגנט, והמגנטיות הזו עוברת הלאה למבצעים, "הרפסודים", שאיאון האיש נמנה עליהם, הנמשכים מגנטית ליצירה כזו ולא אחרת. אלו בתורם, בסוג של השראה מגנטית, מעבירים את מתת האלוה הזו הלאה אל הקהל.

מילא. הייתי יכול אולי לקבל שההשראה לחיבור מוזיקה, או לכתיבת שירה, באה ממקום לא מוגדר כלשהו, נשגב אפילו. מי שרוצה, יכול לקרוא לזה אלוהים, מי שרוצה יקרא לזה "המוזה", או מה שלא יהיה. יתכן שזה פשוט משהו שחומק ממילים, שאין אפשרות אמיתית להמשיג אותו. בסדר.

אבל מה בדבר סתם לבדות עלילות? להמציא דמויות? לכתוב איזה סיפור קצר? גם בשביל זה נדרש חיבור ישיר אל השכינה? מה, גם אותם תסריטאי סדרות הטלוויזיה האמריקאיות מחוברים לכוח מסתורי שם למעלה (או מאחור..), כזה שמעביר אליהם את יכולת היצירה בסוג של השראה מגנטית?
באמת זה לא משהו טכני, שאפשר פשוט ללמוד?

Mein Kampf

ידידתנו ג'ודי עברה פה בפריז, והביאה לי ספר במתנה, של סופר קנדי בשם Ian Brown. הספר, ששמו Sixty מתאר את ניסיונו של הסופר להיאחז בזמן החולף לו על ידי תיאור כל מה שקורה לו, ועובר לו בראש, בשנה המתחילה ביום הולדתו השישים.

ספר שפספסתי את ההזדמנות לכתוב. תיאור השנה השישים ושניים לחיי, שאת תחילתה אני עומד לציין בעוד כמה חדשים, נשמע פחות משמעותי מתיאור השנה השישים ואחת. ואני גם לא חושב שכל שמץ הגיג או מעשה שלי צריך לעניין מישהו, אפילו לא אותי עצמי, נאמר חודש אחרי. אבל המודל של הסופר שאת ספרו אני קורא, הוא סופר נורווגי בשם Knausgaard, ששלושה כרכים מתוך ספרו "המאבק שלי", ("Mein Kampf" בנורווגית), הוא קורא במהלך השנה השישים ואחת שלו (וגם משחית את זמנו במשחק Candy Crush).

בניגוד אלי, שהחלטתי להפסיק לכתוב פרוזה פשוט כי אני לא מוכשר לזה, כי העלילות מסרבות לבוא אלי מרצונן, אותו סופר נורווגי, שאליו כנראה כן באו העלילות מרצונן, החליט להפסיק לכתוב פרוזה כי זה משהו שלפתע נראה לו חסר ממשות. כמוני, הוא החליט לכתוב רק על מה שקורה בחיים שלו. שלא כמוני, הוא כתב בערך 40 עמודים (!) בכל יום, על אותו יום, והתמיד כך במשך שישה כרכים ארוכים, כל אחד מהם של כשש מאות עמודים.

לו הייתי אני צריך לכתוב ארבעים עמודים בכל יום, כל מה שהיה כתוב בהם זה שאני כותב את אותם ארבעים העמודים – זה היה לוקח לי יום שלם. אבל יש לי חשד שגם לאותו סופר נורווגי, בלי ספק יותר מיומן בכתיבה ממני, חלק מאותם ארבעים עמודים יומיים כלל גם את זיכרונותיו, דברים שהוא נזכר בהם במהלך הכתיבה, ולכן במובן זה "קרו" באותו היום.

אבל גם דברים שקרו ממש באותו היום, כמו תיאור אותו הרגע שבו הוא עומד לחצות את הכביש, במעבר חציה מרומזר. הרמזור לכלי הרכב מתחלף לאדום, משאית ענק, צמיגיה עטופים בשרשראות (זו נורווגיה, אחרי הכל) עוצרת בחריקת בלמים ומעיפה עליו שלג, והוא חוצה את הכביש בהרגשת אשמה שבגללו כל אותם כלי רכב צריכים לעצור.

הסופר הקנדי קורא את תיאור האירוע היומיומי הזה שכתב הסופר הנורווגי, והוא חי דרך זה את האירוע מחדש, הזמן שלו מתלכד עם הזמן של האירוע ההוא, ולוקח לו בערך אותו הזמן לקרוא את זה כמו שלקח לחצות את הכביש, שם בנורווגיה. ואחרי כן, לוקח לו עוד זמן, ארוך יותר, בשנת חייו השישים ואחת, לכתוב את סיפור המעשה מחדש בספרו שלו, הקנדי, כולל מחשבותיו על מחשבות הסופר ההוא.

ואז אני, קורא את התיאור, משומש מיד שניה, של אותה חציית כביש מושלג, ועם תוספת המידע של הסופר הקנדי, לוקח לי יותר זמן, בשנת חיי השישים ושתיים, לקרוא את זה משלקח לסופר הנורווגי ההוא לחצות את הכביש. ולוקח לי עוד יותר זמן לכתוב על זה, אבל אני חושב שזה מעניין.

ואני חושב שזה מעניין שמי שקורא את הרשומה הזו, הוא כבר "יד רביעית" בסיפור הזה, של חציית הכביש ההיא, זו שבה לא קרה בעצם שום דבר יוצא דופן. בעצם, זה שנכתב עליה הפך את האירוע למשמעותי, לפחות בגלל שהוא הפך ארוך בהרבה, אם סוכמים את הזמן שלקח לכל אחד מהקוראים של המעשה לקרוא אותו, ועל חלקם לכתוב עליו, על גלגוליו השונים.

אם מישהו יכתוב משהו על זה, בעקבות הרשומה הזו, זה כבר יהיה כמעט מכתב שרשרת, ואני מתעב מכתבי שרשרת.

מהעזבון

מבחינה אחת לפחות, גורלו של אמן טוב בהרבה מזה של סופר – מחשבות אחרי שלושה ימים מתישים אך מספקים ביריד האמנות הגדול בעולם, Art-Basel.

כוונתי  לגורלו של אמן שהתפרסם. כלומר אמן ששמו ידוע לאספן, או כזה שבעל גלריה מצליח לשכנע את האספן שיהיה ידוע. בניגוד לסופר, כל מה שאפשר להוציא מפח האשפה של אמן שכזה, לפני או אחרי מותו, אפשר למכור. כל סקיצה, כל שרבוט מקרי וחסר ערך אמנותי, אפילו על נייר מכתבים של מלון – אבל כזה שאפשר להוכיח ששורבט על ידי האמן, כל דבר שכזה אפשר למכור.
למשל השרבוט הזה של מלביץ':20160619_161023_HDR

זה הטרנד, כך אני למד מעיתון המכוון לציבור סוחרי האמנות והאספנים שמצאתי שם ביריד, בחמשת השנים האחרונות. הגלריות לא מנצלות את השטח המאד יקר שהן שוכרות בירידים הגדולים בכדי לבנות את הערך המסחרי  של אמנים חדשים ומבטיחים – "הדבר הגדול הבא", אלא כדי למקסם את הסכומים שהן יכולות להשיג על ידי מימוש העזבון של אמנים שנפטרו. היורשים פונים במקביל לכמה גלריות ואלו מנסות למכור לאספנים כל מה שאפשר לכנות עבודת אמנות, שהאמן הותיר אחריו. ואם האמן שנפטר לא מאד ידוע, אז ינסו לקדם את שמו ואת ערך עזבונו על ידי ארגון תערוכה במוזיאון ציבורי או פרטי כזה או אחר, או על ידי הקדשת כל החלל שהגלריה שכרה רק להצגת האמן הספציפי עם הרבה יחסי ציבור מסביב. למכור אמנות זו תורה.

מצד שני, אי אפשר למכור עבודות אמנות, אפילו נהדרות של אמנים שלא התפרסמו, או שגלריה מ"החשובות" אינה עומדת מאחריהם ומקדמת אותם. יש מעין קו מפריד סמוי שקשה לחצות אותו, אבל אם חצית אותו, אל תזרוק שום דבר, יורשיך יוכלו לחיות מזה טוב.

בניגוד לסופר, שאין-סוף הטיוטות שלו נעדרות כל ערך מסחרי, גם אם הצליח לפרסם את ספריו ולמכור אותם היטב. השלבים שבדרך, הרשימות והטיוטות שהן המקבילות הספרותיות לסקיצות של ציירים, עשויות לעניין אולי חוקרי ספרות ספורים – אם הסופר הפך ממש קנוני. ולפעמים טיוטה של ספר שלא הושלם תזכה להתפרסם, כמו ספרים של קפקא או מוסיל. אבל אין אספנים שאני מכיר שישקיעו כסף בשני דפים עם טיוטא לאחד הפרקים ברומן. אלא אם זה כתב יד של שקספיר או מישהו דומה.

ממילא גם הולכים ופוחתים הסופרים הכותבים על נייר, ולכן הטיוטות ממילא דינן להימוג בחלל הריק, בעצם כמו הטיוטות של אמנים פלסטיים היוצרים במרחב הדיגיטלי. אנשים הרוכשים אמנות רוצים לשלם בעבור משהו קונקרטי, לא בעבור הזכות הערטילאית להציג עבודת וידאו מתי שבא להם. כך עבודות מדיה חדשה או וידאו נמכרות כולל החמרה להצגתן, ולא מעט פעמים בתוך משהו פיזי, לא דיגיטלי, כמו למשל העבודה הנפלאה הזו, של Tony Oursler20160618_160345_HDR

מה שהאספנים לא מודעים אליו, הוא שהביטים של עבודת האמנות הדיגיטלית שהם קונים יחיו לנצח, אבל החומרה להצגתם ממש לא. תחשבו על אמן שקנה עבודת וידאו בקלטת Betamax או על דיסקט של 8". הוא צריך להעביר אותה ממדיום למדיום שוב ושוב, אחת לכמה שנים, והוא צריך שתהיה לו הזכות, מבחינת זכויות יוצרים, לעשות את זה. אבל זה כבר סיפור אחר.

החדש והרע

עכשיו יש דרך קלה יותר ליצור ב-WordPress.com! נסו את עורך הפוסטים החדש שלנו!

זו הכותרת שהחלה לפני כמה חדשים להתנוסס בראש כל דף שבו אני עורך רשומה, משדלת אותי לעבור לגרסה החדשה של העורך, זו ש wordpress מנסים להעביר את כל ציבור המשתמשים אליה. אלא שמספר הבאגים בגרסה הזו עולה אפילו על מספר התכונות שנשרו ממנה לעומת הגרסה הנוכחית.

ברגע שהתפתית ללחוץ על הקישור, ועברת לעורך החדש, אין לך יותר קישור חזרה לעורך הישן. היה קישור כזה, ונעלם. מישהו שם החליט שהעורך החדש בשל דיו, ואין להסתכל אחורה.

יש גם מראה חדש לדף הסטטיסטיקות של הבלוג, וגם לכל דפי ניהול המערכת. מראה חדש שאפשר להתווכח אם הוא נראה יותר טוב מהישן, אבל אי אפשר להתווכח על זה שתכונותיו חסרות. אין טעם לפרט כאן מה חסר, כי אט אט wordpress משלימים את החסר ומתקנים את הטעון תיקון. ועדיין מרגיז שגוררים אותך בצווארונך אל החדש לפני שנגמרה העבודה. שהופכים אותך לעכבר הניסיונות שלהם.

נכון לעכשיו מבטיחים שהמראה הישן והעורך הישן ישמרו במקביל, ותהיה דרך להגיע אליהם. בדקתי וניסיתי, וקראתי בפורומים של התמיכה, והנה מה שמצאתי:

לכל הדפים בפורמט הישן והטוב אפשר להגיע מדף הניהול הישן, שאליו אפשר להגיע על ידי הוספת wp-admin/ לכתובת הבלוג.

ליצירת רשומה חדשה, הוסיפו לכתובת הבלוג את הסיומת wp-admin/post-new.php/ 
אפשר גם ליצור סימניה או קיצור דרך לכתובת.

לדוגמה: http://INSERT_NAME_OF_YOUR_BLOG_HERE/wp-admin/post-new.php

לעריכת פוסט קיים הוסיפו את הסיומת  wp-admin/edit.php/ ותגיעו לרשימת כל הרשומות. אם תבחרו עריכה מתחת לרשומה  קיימת, תגיעו לעורך הישן והטוב ולא לחדש והרע.

כל הטיוטות נמצאות בסיומת הזו: wp-admin/edit.php?post_status=draft&post_type=post/

בכדי לראות את דפי הסטטיסטיקות בפורמט הישן, למרות שהחדש די בסדר לדעתי, ויש עדיין בשלב זה קישור בתחתית העמוד החדש אל הדף בפורמט הישן, הוסיפו את הסיומת
 wp-admin/index.php?page=stats/

והערה אחרונה:  יש ישומון של wordpress לאנדרואיד,  ואם אתם מצלמים בנייד תמונה בכדי לכלול אותה ברשומה עתידית, שיתוף התמונה ל wordpress מכניס אותה ישר לספריית המדיה של הבלוג, זה עובד טוב. אבל כדאי להימנע (בשלב זה) מיצירת רשומות בישומון. ניסיתי את זה – כשיש לי רעיון לרשומה, להתחיל אותה בטלפון ולגמור אותה במחשב. אבל אם מתחילים רשומה שם ומסיימים אותה במחשב, מרכיב התאריך בכתובת יוצא זה שבו שמרתם את הטיוטה ביישומון, לא משנה מתי תפרסמו אותה. תקלה. ולכן גם סדר הרשומות בבלוג יוצא שגוי. אפשר לתקן את הכתובת ידנית כשעושים "עריכה מהירה" לרשומה, אבל אז הכתובת שקיבלו המנויים במייל כבר לא תהיה תקפה.

הנה בלוג מעולה עם טיפים ל wordpress.com באנגלית.

ואם תרצו לספק בפורומי התמיכה משוב על ה"מראה החדש", ביקורת בונה בלבד בבקשה, אנא תייגו את תגובתכם בתגים של הרשומה הזו.

למה ההקדמה ממוספרת בספרות רומיות

אני קורא את ההקדמה שכתב אדוארד סעיד ל"מימסיס", ספרו של אריק אאורבך, ופתאום הבנתי למה ההקדמה לספר, בהוצאה מחודשת עם מלאת חמישים שנים לספר המופתי הזה, ממוספרת בספרות רומיות.

ואיך זה מאיר את הבעיה עם ספרים מודפסים בכלל.

הבנתי עד כמה הטכנולוגיה של פעם, של דפוס שבו דף שלם מסודר מאותיות ומודפס, עדיין שולטת בפרדיגמה של "מהו ספר". אפילו כשמדפיסים מחדש ספר אחרי 50 שנה, עדיין כל דף בספר המקורי יהיה זהה לדף בספר החדש. אנשים שמציינים את הספר כמקור שלהם, נוקבים במספר הדף בו, ולכן מספר הדף אסור לו שישתנה. ואם מוסיפים למהדורה החדשה הקדמה שלא הייתה במקור, מספרי העמודים בהקדמה לא יהיו חלק מרצף העמודים של הספר, כדי שלא לקלקל את ההפניות אל הספר. (באחרית דבר של המתרגם הבא אחרי הטקסט, אפשר אולי להמשיך את מספור העמודים המקורי, אבל לא בהקדמה או מבוא הבאים לפני)

מה זה אומר? זה אומר שספר הוא לא הרעיונות שבו, לא המילים בהם רעיונות אלו מבוטאים, אלא מראה הדפים כפי שסודרו בהדפסה הראשונה שלו. וכך זה ישאר, לא משנה כמה פעמים ידפיסו אותו ובאיזה פורמט.

יתכן שבכריכה רכה, גודל הדפים יהיה קטן יותר ולכן הדף כולו יוקטן "צילומית", אבל תכולת כל דף תישאר ללא שינוי, הגופנים לא ישתנו, צורת העימוד לא תשתנה, מספרי העמודים לא ישתנו, מיקום הערות השוליים לא ישתנה, כלום. מכבש הדפוס עדיין שולט. ולכן אני מוציא את העיניים בקריאת "הר הקסמים" בכריכה רכה. ולכן אני מעדיף לקרוא ספרים על צג המחשב. אני יכול להגדיל את האותיות על פי צרכי.

אלא שספרים בפורמט PDF, גם הם שבויים בפרדיגמה של דפוס. גם בהם, יחידת המידע היא דף ערוך ומעומד, קשיח. נכון, גיליתי לאחרונה שיש אפשרות לייצר קבצי PDF עם אופציה של text reflow כך שאורך השורה יתאים את עצמו לממדי המסך, מתוך מודעות לכך שגדלי המסכים הם כבר לא מה שהיה פעם, אבל עדיין לא נתקלתי בקובץ שיוצר כך. מצד שני, אני גם חייב להודות שרוב הספרים שאני קורא, נסרקו סקירה בסיסית ביותר לתוך PDF, ולכן אין הם בעצם יותר מקבצי תמונה.

טוב, אבל יש גם פורמטים אחרים של ספרים אלקטרוניים. רכשתי לאחרונה ספר אלקטרוני בהוצאת אינדיבוק ואני קורא אותו בטלפון באמצעות הישומון שלהם. הרומן "מארדי והמסע לשם" מאת הרמן מלוויל תורגם על ידי יהונתן דיין שגייס מימון לתרגום דרך אתר headstart וכיוון שהייתי אחד הממנים (כיף שאתה יכול היום להיות מַצֵנט, פטרון האומנויות, תמורת 50 שקל…) קיבלתי עותק אלקטרוני של הספר כאשר נשלם התרגום.

אז בספר הזה אין יותר משהו כה מיושן כמו מספרי דפים. הוא מדווח לך שקראת כבר 22.5% מהספר למשל. והישומון גם זוכר עד לאיזו נקודה הגעת בספר. אם תסובב את המסך ב 90 מעלות, הישומון ישאיר אותך באותה נקודה בספר, אבל אם המסך אופקי, הטקסט יופיע כעת בשתי עמודות במקום אחת (לא ברור לי למה לא שורות יותר ארוכות.). נחמד, כמו גם שהערות השוליים מופיעות בחלון קטן על גבי המסך כשנוגעים בהן (לפעמים זה עובד…).

ועדיין לוקה תפקודית. מאד קשה לדפדף בספר. אין לו תוכן עניינים, ולמרות שהוא מחולק לכמה עשרות פרקים קצרים, ולפרקים יש שמות, אין דרך לגשת לפרק כזה או אחר ישירות. וכיוון שאין מספרי עמודים, אתה לא יכול לדלג עם כמה עשרות עמודים בבת אחת בכדי להגיע אל דף מסוים, או אל "אחוז" מסוים של הספר.

האם זו רק בוסריות מסוימת של הישומון, או שעולם ההוצאה לאור עוד לא לגמרי הפנים את האפשרות של קריאה אלקטרונית? הלכתי ל Kindle cloud reader  של אמזון לבדוק איך זה שם. הם אחרי ככלות הכל מובילים בהפצה אלקטרונית של ספרים.

כל החסרונות בישומון של אינדיבוק (יכול לשמש הדגמה לתואר שפעם תיאר היטב תכנות עבריות:  "עולבה") לא קיימים בישום של אמזון. הם כן חשבו על הדברים. אצלם מספרי העמודים ו/או האחוזים הוחלפו במשהו לו הם קוראים location.

בספר שבו אני קורא שם: Zoographies The Question of the Animal from Heidegger to Derrida יש 2205 "מיקומים" שכאלה. אלו לא תואמים למספרי דפים. כשמדפדפים בספר המספרים עולים בקפיצות מדף לדף. אולי "מיקום" הוא מספר הדף הקטן ביותר האפשרי, בשילוב כלשהו של גודל גופן וגודל מסך. או שאולי הוא מספר הפסקה בספר שזה  יותר הגיוני.

כי פסקאות הן אלמנט תכני מובהק. הכותב מפרק את הטקסט הרציף לפסקאות על פי הגיון מסוים, לא מכאני אלא כזה הקשור למשמעות ולאופן שבו הוא רוצה להגיד את הדברים. תכולת פסקה נשמרת אפילו בדרך כלל בתרגום, וכמעט תמיד יהיה תאום בין מקור ותרגום בתוך גבולות של פסקה. בבלוג הזה למשל, כאשר הוא נקרא על מסך נייד, הפסקאות נשמרות. (חבל רק ש wordpress לא מאפשרים להגדיר את רוחב השוליים – הם תמיד רחבים מדי לטעמי.)

אז אפשר לחשוב על מספר דרכים לציין מיקום בתוך הטקסט, כך שאפשר יהיה לאחר מכן לגשת ישירות אל המיקום הזה, לציין את המיקום הזה במראה מקום, אם באותו הספר או בספר אחר, לייצר אינדקס ותוכן עניינים באופן אוטומטי ועוד ועוד, בלי להיות כבולים לפרדיגמה הגוטנברגית.

זה יכול להיות מספר המילה, מספר המשפט או מספר הפסקה בספר.  זה לא ממש משנה, כי המספר הזה לא צריך להיות מוצג משולב בתוך הטקסט כמו בספר המודפס. המספר הזה הוא מטא-דטה ויכול להיות מוצג רק כאשר צריך אותו, ואיפה שצריך אותו. למעשה, הוא יהיה בדרך כלל מוסתר בתוך קישור היפר-טקסט. אם האינדקס הוא מספר המילה, זה רק מאפשר גישה יותר ממוקדת לתוך הטקסט, ואין לזה באמת חסרון שאני רואה, למעט שבניגוד למספור פסקאות, האינדקס הזה לא נשמר על פני תרגום.

בעולם החדש והנועז שאני הייתי רוצה לראות, הייתה אפשרות לייצר קישור היפר-טקסט מתוך ספר אחד אל תוך מקום ספציפי בספר אחר.  Tim Berners-Lee כבר חשב על זה כשהמציא את ההיפר-טקסט שעליו מבוסס האינטרנט, אלא שכנרה אלו סוגיות כלכליות ושל זכויות יוצרים המעכבות את התגשמות החזון הזה.

וגם זה שהאנשים העובדים בהוצאות הספרים עשויים כנראה מחמרים אחרים מחובבי טכנולוגיה (כמוני) שדברים כמו הרשימה מעלה עושים להם את זה,. וכנראה שהם לא מעדיפים שהתאית תישאר על העץ, ולא תהפוך  לנייר שעליו יודפס עוד ספר אחד שאי אפשר יהיה לחפש בתוכו מילה או משפט מסוימים. ספר שאו שישכב אצלם במחסנים או שיהיה חסר במלאי במשך שנים והם יצטרכו לחשוב מתי וכמה להדפיס מחדש.

מה אנחנו, בימי הביניים? עברו כבר 576 שנים מאז שהומצא הדפוס.

כתבתי על דברים דומים בעבר – כנראה שחשוב לי להציל את האות המתה.

ציפר-פלקס

אותו כתבן טורים בעתון הארץ, בני ציפר, פיתח לעצמו סוגה ספרותית חדשה משלו, לה אני חושב שמתאים השם ציפר-פְלֵקס. כל השבוע הוא יושב וחושב, יושב וכותב, איך להתייחס למשהו שקרה בשבוע שהיה בצורה שתהייה מצד אחד מקורית ומצד שני, תעצבן כמה שיותר קוראים. שתהייה כמה שיותר איפכה מסתברה.

היו זמנים שחשבתי ששווה את השקעת זמני לקרוא את הטור שלו, בגב החלק הראשי של העיתון. גם בגלל שאני עצמי יש בי נטייה שקשה לי להכחיש את קיומה לאיפכה מסתברה וגם בגלל שאני חולק עם בני ציפר את חיבתו לשתי ערים גדולות וקרובות אלינו – איסטנבול וקהיר, למרות שבניגוד אליו, אין לי שורשים טורקיים שאני יודע עליהם. למעט כמובן מאברהם אבינו, יליד העיר אורפה שבטורקיה של היום, אז אור-כשדים. חוץ מזה, הוא עושה עבודה טובה כעורך מוסף הספרים של העיתון.

אבל כבר תקופה לא קצרה שאני כבר פוסח על הטור שלו, אולי כי הבנתי את ה"שטיק" שלו, את הרפלקס האוטומטי שבו הוא מוצא את הדרך המרגיזה ביותר, הדווקאית ביותר, להתייחס לעניין כלשהו.

לדוגמה. הטור שלו השבוע, בו הוא מדבר על מה שהוא לוקח אתו מהסרט הטורקי "שנת חורף". סרט שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן ולביקורות אקסטטיות ( להן איני שותף, בעיקר בגלל שהסרט, למרות מעלותיו, לא באמת נושא שלוש ורבע שעות של צפייה רצופה.) אז מה לוקח אתו ציפר מהסרט? מה הציפר-פלקס שלו? את חוסר התוחלת, אולי חוסר המוסריות אפילו, של הניסיון "לעשות טוב", לשנות את העולם לטובה.

יש בסרט סצנה, שבה אשת הגיבור, המנסה למלא את חייה תוכן בפעילות פילנטרופית, לוקחת מעטפה גדושת שטרות כסף שבעלה התעקש לתרום לפעילות שלה, וכדי שהפעילות תישאר שלה בלבד, היא לוקחת את הכסף, שבעזרתו אפשר היה לבנות יותר מבית ספר אחד בכפרים הנידחים של קפדוקיה, והולכת לתת אותה לדייר אחד הבתים שבעלה הוא בעל הבית שלהם, דייר שמפגר חדשים בתשלום שכר הדירה.

והדייר, ליתר דיוק אחיו העבריין, האלים, המאצ'ו שהורס את חיו וחיי משפחתו בהתפרצויות הזעם הבלתי נשלטות שלו, לוקח את המעטפה וזורק אותה לאש. רגע מצמרר, באמת.

אז מה יש לנו? יש לנו אשה, יפה להפליא וצעירה בהרבה מבעלה, שמוכנה לפגוע ב"מפעל חייה" מתוך איזה סוג של טריטוריאליות קטנונית. ויש לנו מאצ'ו עבריין שמוותר על ההזדמנות לספק קורת גג קבועה למשפחתו ולסדר אותם כלכלית, אחרי ששנים היה בכלא ולא דאג להם, כי הוא "לא רוצה טובות" ועוד מאשה.Turchia-105-Pigeon-Valley-Cappadocia

ומה ציפר מסיק מכל זה? שעדיף לא לעשות טוב. שעדיף לשבת בבית, לכתוב טורים שיעצבנו כמה שיותר אנשים, עם טענות אפכה מסתברה הזויות. קצת כמו גיבור הסרט, היושב במשרד שלו, החצוב באחד מהקונוסים מעשה ידי הטבע בחבל קפדוקיה שבאנטוליה (מקום מדהים, אני חייב לחזור לשם), וכותב טורים למקומון נידח.4425908_3_7880_l-interieur-de-l-hotel-othello-dans-le-film_7a03ddd9fd310b9e83d6737c02741f4b

ואותו הגיבור, באחת מהסצנות היותר נוגעות ללב בסרט, מבקש משוב על אחד הטורים שהוא כותב, מאחותו, הגרה אתם שם במלון אותו הוא מנהל בקפדוקיה. וזו, ברשעות ובנבזות, מכניסה לו. דרך ה"משוב" שהיא כביכול נותנת לו על הטורים שלו, היא שופכת עליו את כל מררתה על חייה הבודדים, על השיממון הקיומי שבו היא כלאה את עצמה, שם בלב אנטוליה. יכולתי כל כך להזדהות אתו…אפילו ככותב אנונימי של בלוג אנונימי, ש"איש לא יודע מי הוא", עאלק.

למזלי, בסדנת הכתיבה אליה התחלתי ללכת לפני שבוע, של "סדנאות הבית", נותני המשוב הם עצמם כותבים, ולכן הם מדברים על "החוזקות" לפני שהם מספקים נקודות לשיפור, וגם את זה הם עושים ברגישות ובעדינות. ועדיין, אפשר ללמוד המון מהמשוב הזה. בינתיים אני מבסוט.

לא נראה לי שהמשוב שאני מספק לבני ציפר על הטורים שלו, מצטיין באותה המידה של עדינות ורגישות. אבל כיוון שציפר עמל כל כך לעצבן אותי, אני בסדר עם זה שהמשוב שלי עשוי אולי לעצבן אותו, למקרה הלא סביר שיצא לו לקרוא את הרשומה הזו.

וכל משוב עדיין טוב משום משוב.

300

זו הרשומה ה 300 ב"דרכי עצים", וכמו הרשומה הראשונה בבלוג, אני מרשה לעצמי לכתוב רשומה קצת ארס-פואטית ולהתעסק בבלוג עצמו. להסתכל קצת אל תוך הפופיק שלי עצמי, ואולי להוציא משם קצת מוך..

זו הזדמנות קצת לסכם, קצת להרהר על חווית כתיבת הבלוג הזה, על טבעו של מדיום הבלוגים בכלל, והבלוג הזה בפרט.

קודם כל, גיליתי שאני ממש נהנה לכתוב, אבל ממש. כשאני מתיישב עם הלפטופ על הברכיים, ונכנס ל"זן" של הכתיבה, העולם יכול להתהפך מצידי. עוד גיליתי, שיש לי אפילו מה לכתוב. עד כדי כך שאני לא עומד בקצב כתיבת הרשומות, אפילו לא אלו שיש לי ראשי פרקים שלהן. וזה דבר טוב.

מסתבר שהשילוב של: דברים שקורים לי עכשיו ושיש לי מה לכתוב עליהם, שישה עשורים (כמעט) של חיי שלא מעט בהם שווה שיהיה מסופר, וההיסטוריה של משפחתי מתחילת המאה העשרים והלאה, מספקים לי ים של חומר לכתוב עליו. יש שם הרבה חומר טוב, כמו שאני מניח, יש לכל אחד בעצם.

ויש אפילו קוראים! היו עד כה 39,649 צפיות בבלוג, כ 132 צפיות בכל רשומה בממוצע,  הממוצע האמתי הוא מעט יותר נמוך, כי יש כמה רשומות שמנועי חיפוש הביאו אליהן יחסית הרבה קוראים – מהסיבות הלא נכונות: או כאלו שאינם קוראים עברית או להבדיל – פדופילים. אבל לאט לאט אני מתחיל להבין מה לעשות כדי למנוע תופעות כאלה. הכלים ש wordpress מספק מאד יעילים לניתוח הסיבות לזה שאנשים קוראים רשומה מסוימת,

בכלל, אני שמח שבחרתי בפלטפורמת הבלוגים של wordpress. הגרסה החינמית ממש מעולה, עשירה בתכונות ומשתפרת כל הזמן. יש כמה דברים שעבורם נדרש תשלום, כמו למשל שטח אכסון גדול יותר (שאזדקק לו באיזה שלב) או אפשרות לשנות גופנים שאני מצטער שאין לי. אבל מבחר ה themes, ערכות עיצוב בעברית, הוא גדול ויש ערכות עיצוב מאד יפות, שכוללות בחירה מושכלת של גופנים, כך שאולי אפשרות לשחק עם העיצוב ועם הגופנים, לא הייתה בהכרח משפרת את מראה הבלוג, שכרגע אני מאד מרוצה ממנו. ויש סטטיסטיקות בשפע:לכידה

עד כה, לא היו הרבה תגובות, כ 1350 עד כה. כמעט מחציתן הן שלי, תגובות לתגובות. די מאכזב,גם  כי קיוויתי ליותר אינטראקציה עם הקוראים ולא פחות, כי התגובות מעשירות את תכולת הרשומה ומשפרות אותה. זהו לדעתי מאפיין חשוב ומשמעותי בבלוגוספירה שנעדר עד כה אצלי, וחבל. חוץ מזה, חשוב לי לדעת שבאמת קוראים את הבלוג ולא רק מציצים בו, ומי שמגיב, מן הסתם גם קרא. הסטיטסטיקות ש wordpress מספק אומרות רק כמה אנשים "צפו" בכל רשומה, אבל אין לדעת אם הם אכן קראו אותה במלואה. בכל אופן, אין לי כוונה להתחיל לכתוב באופן מכעיס ומקומם למרות שזו דרך די בטוחה לקושש יותר תגובות.

אסופת הנושאים עליהם כתבתי השתנתה עם הזמן. תחילה, שמתי בראש הבלוג רשימה של נושאים שבהם חשבתי שהבלוג עתיד לעסוק (בין היתר – חתולים), אבל ראיתי עם הזמן שאין קשר בין הרשימה ההיא והנושאים עליהם בסופו של דבר מצאתי את עצמי כותב, והורדתי את הרשימה. גם במבט קדימה, אין לי מושג מה תהיה רשימת הנושאים עליהם אכתוב. אמנם יש לי כ 30 טיוטות של רשומות בשלבים שונים של כתיבה, אבל אפילו בקבוצה זו קשה לזקק נושא מרכזי או קבוצת נושאים.עוקבים

זה שאין נושא מרכזי לבלוג הזה, מקשה מן הסתם על רכישת קהל של קוראים קבועים. אני חושד שאנשים חוזרים ושבים לבלוג מסוים כדי למצוא בו תוכן התואם את תחומי העניין שלהם. אם צילום מעניין אותך, סביר שתחזור שוב ושוב לבלוג הכותב על צילום, ופחות לכזה שבו יש רק מפעם לפעם כתיבה על צילום ובשאר הזמן, התעסקות בכובעים, חתולים ומגהצים. הייתי יכול לפתוח בלוג נפרד לכל אחת מהקטגוריות שבהן עוסק הבלוג הזה, אבל כרגע יש פשוט יותר מדי קטגוריות שכאלה (33) . וזה קצת מנוגד למקום בו אני נמצא כרגע בחיים. כרגע, אני בפאזה של "מתפזר" לא "מתכנס".קטגוריות

אפילו בתוך גבולות הרשומה הבודדת, אני לא מצליח להישאר תחום בתוך קטגוריה ספציפית (למעשה אני אפילו משתדל שלא). כאשר אני מסיים את הרשומה, ותוהה לאיזה קטגוריה לשייך אותה, בדרך כלל זו לא קטגוריה בודדת אלא 2-3 קטגוריות מבין אלו שקיימות כרגע, ולא מעט פעמים, אני צריך  להוסיף קטגוריה חדשה. במבט לאחור, יש לי לא מעט רשומות המתפתלות כמו נחש בין נושאים שונים שהקשר ביניהם הוא אסוציאטיבי בלבד. יש באיזה איזה חן מסוים לדעתי, אבל אני לא בטוח שכולם מסכימים אתי. זוגתי שתחיה אומרת שחלק מהרשומות גורם לה סחרחורת. לדעתי זה סוג כתיבה שמשקף את האופן בו הזמן שלנו גם הוא מפוצל בין המון דברים שאנחנו עושים לסירוגין, כל אחד מהם לפרק זמן קצר.

אני משתדל לא להגיב ל"נושאי היום" יותר מדי, אלא במקרים שבהם אני ממש לא יכול להתאפק או שאני חושב שיש לי אפשרות להגיד משהו שונה, עדיף אישי, בנושא. יש בלוגרים לא מעטים שאני קורא המהווים תחליף ראוי,  יותר מראוי אפילו, לטורי הדעה ומאמרי המערכת בעיתונות הממוסדת. אבל יש כבר כל כך הרבה כותבים מוכשרים בתחום הזה, שאין לי בעיה לא להיות שם.

אני כן כותב הרבה כתוצאה מדברים שחוויתי בטווח הקצר. ולסירוגין גם מעלה זיכרונות ללא הקשר מידי בהווה. יש לי כמה מעין פרויקטים כאלה: היסטוריה משפחתית, חללים בהם חייתי, בניינים איקוניים בהם ביקרתי, מתכונים שאני רוצה לשמר  ועוד. לפרויקטים האלה אני  תמיד יכול לחזור כאשר אין לי דברים דוחקים לכתוב עליהם.

באפשר לאופי מדיום הבלוג: מוצא חן בעיני שאני יכול לתפור יחד רשומות שנכתבו בזמנים שונים ובנסיבות שונות לסיפור אחד,ל"פרויקט", אם בעזרת קישורי היפר-טקסט בין הרשומות, אם על ידי שיוכן לקטגוריה אחת, מה שמאפשר לראות את כולן בעזרת הצגת הקטגוריה, ואם על ידי יצירת דף אחד המרכז הפניות לכל חלקי הפרויקט, כמו למשל ביקור בית.

מוצא חן בעיני גם שאני יכול לחזור לרשומות ולשנות אותן,  או כי גיליתי בהן טעויות, או שהכתיבה נראית לי לא מוצלחת מפרספקטיבה של זמן (כתיבה זה משהו שמשתפר עם אימון). לפעמים אני מוסיף עדכונים בתוך גוף הרשימה, לפעמים כתגובה לרשומה. זה שהטקסט לא מודפס מאפשר את זה, וכיוון שיותר ממחצית הקוראים לא קוראים את הרשימה מיד עם פרסומה, כפי שאפשר לראות בגרף מטה, אלא מגיעים דרך מנועי חיפוש או קישורים, הרשומה המעודכנת היא לא אות מתה. גם לה יהיו קוראים. וגם זה חלק ממה שאני אוהב במדיום הזה.לכידה

וכמובן זה שאני לא צריך לעבור לקטורים ועורכים, או לשכנע הוצאת ספרים להוציא לאור את מה שאני כותב, (על חשבוני בדרך כלל) אלא אני יכול לכתוב מה שבא לי, מתי שבא לי, ללא עלות, ללא השקעת אנרגיה, בלי שעצים יכרתו כדי להדפיס את הדברים, זה כבר נפלא. וזה שהביטוי שלי לא משתיק את הביטוי של אחרים, זה שהבלוג הוא צורת ביטוי חסר אלימות, מאד מדבר אלי.

אני מנסה לא לתקן עולם בעזרת הבלוג. למרות שניתן לפעמים לקבל את הרושם שאני כן קצת מטיף בשער בנושאים כמו זכויות אדם ובעלי חיים אחרים. הכיבוש אכן מקומם אותי ואכילת בעלי חיים אכן נראית לי יותר ויותר מפלצתית, ואני לא רוצה או יכול להימנע להתייחס לנושאים האלה. אבל אני משתדל לעשות את זה רק בהקשר קונקרטי כלשהו, בדרך כלל גם ביחד עם עיסוק במשהו אחר. רשומות מטיפניות הן משעממות בדרך כלל, ואני לא מאמין שאפשר לשכנע מישהו במשהו (אלא אם כן קוראים לך גארי יורופסקי, או ישו..)

כיוון שכנראה חשוב לי שיקראו אותי, שמתי לב שאני גם משקיע יותר ויותר בתשתית. החלפתי עיצוב (theme) לאחד שנראה לי יותר אסתטי (אם כי גם בו הייתי משפר דברים, למשל – שורות הטקסט קצרות מדי לטעמי). רוחב הטקסט

למה שורות טקסט קצרות הן בעיה? כי יש את "מחסום הדף הראשון" הידוע, חוסר הנכונות של קוראים לעבור אל מעבר לטקסט הנראה מיד, אל הדף השני והלאה. בדיוק כמו בעיתון – מעל הקפל ומתחת לקפל הם שני עולמות שונים לגמרי של תוכן. שורות יותר ארוכות היו מאפשרות לי להגיד יותר בחלק הנראה מיד של הרשומה, כי למרות שאני כותב באופן טבעי "רזה", ומשתדל לא להכביר מילים, בכל זאת רוב הרשומות הן מעבר ל 500 מילה, והרבה מהן קרובות יותר ל 1000 מילה. וזה הרבה יחסית למדיום הזה של בלוג, ול"טווח הקשב" (attention span) של קוראים בני זמננו. רשומה זו למשל, מכילה 1419 מילים.

אבל wordpress מודעים לכך שהרבה אנשים קוראים בלוגים במכשירים ניידים כמו טלפונים חכמים וטאבלטים ולכן הם שומרים על פורמט הכולל שורות קצרות, כך שיהיה להם יותר קל להציג את הבלוג גם על מסכים קטנים. והם עושים את זה די בהצלחה, במיוחד בערכות עיצוב כמו זו בה אני משתמש, שהם מגדירים כ responsive.

אני טורח ומוסיף ללא מעט רשומות תמונת כותרת ייחודית להן, בנוסף לתמונות בתוך הטקסט. אני מקפיד (לפחות משתדל להקפיד) על שיוך כל רשומה לקטגוריות הרלוונטיות כדי שמי שמחפש (שזה בדרך כלל אני…) ימצא בקלות את הדברים. והתחלתי גם לציין תגים לרשומות כדי שמנועי חיפוש ימצאו את הרשומות ביתר קלות. ואני מפרסם כל רשומה חדשה בפייסבוק.

אבל כאן עובר הגבול. אומרים שהדרך לקדם קריאה בבלוג שלך היא לשוטט בבלוגים אחרים ולהגיב שם. זה כמעט תמיד מביא אליך קוראים, במיוחד אם אתה מגיב בבלוגים עתירי תפוצה. אבל קשה לי להביא את עצמי להגיב תגובות של סתם, רק כדי שישימו לב לקיום הבלוג שלי. אני אמשיך לכתוב, אשתדל לכתוב יותר ויותר טוב, יותר מעניין. ואם יהיה גם קהל קוראים, מה טוב. אם תהיה אינטראקציה אתו, יהיה אפילו עוד יותר טוב.

ואולי אצליח לכתוב פה גם פרוזה מפעם לפעם. עד כה, זה לא ממש הצליח לי.

נתנאל

לפגישה השנייה של סדנת הכתיבה התבקשנו להביא כמה תמונות ילדות וחפץ "טעון זיכרון", ובפגישה עצמה, נתבקשנו לכתוב, איש איש במחברתו, מה עולה במוחנו מהתבוננות בתמונות וחפצים אלה.  המחברת אגב, חייבת להיות בעלת שורות, דפים צהובים בגודל legal מתוצרת אוקספורד, או שאולי קמברידג' ועל הכתיבה בה להיעשות בעט פילוט כחול. קיבלנו הנחיות מדויקות, בכתב.

את מה שכתבנו במחברת, איש לעולם לא יקרא. סדנת הכתיבה הזו, המשווקת על ידי אסכולות (הזרוע העממית של האוניברסיטה הפתוחה), מכילה 24 תלמידים, ואורך כל מפגש הוא שלש שעות ברוטו, ולכן מה שנכתב במסגרת הסדנה, לא יקרא בכיתה. יש פשוט יותר מדי תלמידים ופחות מדי זמן.

השיטה המתועשת שפיתח מנחה הסדנה, גורסת שהתלמידים יעלו את כתיבתם לפורום העשוי לדבר באתר האינטרנט שלו, ושם הם יגיבו זה לזה על כתיבתם, מנחה הסדנה יקרא גם הוא מפעם לפעם, בלי נדר, ויגיב בקצרה. למטלות השיעור הראשון לדוגמה, הגיב המנחה לשלושה מהכותבים, ועל פי הזמנים שבהם עלו התגובות, הוא השקיע כ 3 דקות בממוצע בקריאת סיפור וכתיבת תגובה עליו, בין חצות ושתי דקות לחצות ושמונה דקות.

התגובות אגב, כולן מפרגנות, ובהחלט יתכן שזה כל מה שאנשים צריכים כדי להתחיל, וגם להמשיך לכתוב – מילה טובה. יתכן שגם תגובות מפרגנות משאר משתתפי הסדנה יכולות לעשות את העבודה, גם בלי להטריח את המנחה. אבל אני לא הולך להפיק הרבה תועלת מהערות משתתפי הסדנה, וגם הם לא הולכים להפיק תועלת רבה מההערות שלי. בראש ובראשונה משום שאני לא מתכון להמשיך בסדנה. אבל גם משום שאני לא ממש יודע להגיד להם איך ומה לשפר. הרי את זה בדיוק באתי ללמוד, לא? גם אם הייתי יודע, לא לי משלמים על מנת להשקיע זמן בסיפורים שלהם, בדיוק כמו שגם להם לא משלמים לקרוא את הסיפורים הבוסריים שלי (ושלי משעממים אפילו אותי…).

חלק מהמשתתפים בסדנה עוברים מסדנת כתיבה אחת לשנייה כי אחרת הם פשוט לא כותבים, אבל מי שעוקב אחרי הבלוג הזה שם לב בוודאי שאני לא ממש צריך סדנת כתיבה כדי שתדרבן אותי לכתוב,  להפך, יש כאלה המבקשים ממני להרגיע ולהוריד את קצב הפרסומים. אבל אני כן צריך עזרה בכתיבת בדיון שישמע טוב, ושתהיה לו עלילה מעניינת. אבל הסדנה של אסכולות, כמו אסכולות בכלל, היא סדנת בוקר שדי תפורה לפנסיונרים (כמוני…) ואלו מסתבר רוצים בעיקר לכתוב את זיכרונותיהם, ומכאן, ההתמקדות של המנחה בתרגילים שנועדו לאחזר זיכרונות שכוחים או מודחקים. לזכור זו לא הבעיה שלי, אבל לא כל מה שאני זוכר באמת מעניין מישהו חוץ ממני. אבל מה שאולי כן אני יכול לקחת מהסדנה, שלבדות על בסיס התנסויות של ממש יכול להיות נקודת התחלה לא רעה. אבל רק התחלה.

החפץ טעון הזיכרון שהבאתי לפגישה, עליו כתבתי בפגישה רק כמה נקודות קצרות לתזכורת, היה ספר מהוה ומרוט של פנימור קופר, זה שכתב את המוהיקני האחרון. ממש לא זכרתי שום חפץ שיש לי מילדותי עד שזוגתי הזכירה לי את הספרים אותם אני שומר בקנאות מילדותי. הספר הזה, מהדורה מקוצרת, מנוקדת ומאויירת של סיפורי המערב של פנימור קופר, נעדר כריכות ולכן קשה לדעת מתי יצא לאור. אני חושב שהוא הגיע אלי בארגז יחד עם כל ספרי קרל מאי שהיו של אורי פינק, בנו של השכן לקומה בדירה בה גרתי מגיל אפס עד שלוש.

אהבתי את הספר הזה עד כדי כך, שכאשר נולד בני הבכור, מאד רציתי לקרוא לו צִינגצ'גוק, או להתפשר על נתנאל – על שם גיבור הספר נתנאל בומפו, המכונה "פוזמק העור" ו "קוטל הצבאים" בספר הזה ו "הרובה הארוך" בסיפור אחר של קופר. ואולי גם קצת על שם נתניאל הותורן, זה שכתב את "אות השני". אבל זוגתי, למרבה המזל, הטילה ווטו על השם – נתנאל זה ממש שם של מתנחל, אולי אפילו אחד מנוער הגבעות. ולקרוא לבן שלי על שם צייד ומניח מלכודות לא ממש מסתדר אידאולוגית עם הצמחונות שלי אז, כאשר בני נולד, לבטח לא עם הטבעונות שלי היום.

ולגבי תוצרי הכתיבה ה"ספרותית" שלי? אולי אעלה לבלוג הזה, או שאולי אעלה לבלוג אחר, נפרד. נראה. כדאי שקודם יהיה מה להעלות.

שוב בחירות

בחירות בארה"ב ובחירות כאן, וכולם מנסים לשכנע. אבל לא את כולם – קהל המטרה העיקרי של השכנוע הם אלו שבאמצע. ברי הדעה, אלו שבימין ואלו שבשמאל – את אלו אין לאיש מוטיבציה לנסות ולשכנע. שם המשחק הוא גושים: גוש הימין, גושיש השמאל (יותר מעין פוליפ) ויש את שלולית החורף של האמצע. שם נמצא שדה הדיג העיקרי. כל אותם אנשים שפעם אחר פעם מצביעים למפלגות כלום הבאות ונעלמות כמו ד"ש, שינוי, הגמלאים, קדימה ובסיבוב הנוכחי "יש עתיד" ומפלגת העבודה (בגלגולה הנוכחי), בעצם לא שוכנעו בשום דבר ולא מאמינים בכלום. הם נותנים את קולותיהם לאוסף אופורטוניסטים שישתמשו במנדט שניתן להם אך ורק כדי לקדם את עצמם. ולכן, יתכן וחשוב שאנשים אלו ישוכנעו להצביע עבור מפלגה שיש לה דעה ודרך, שיש לה אמונה בצדקת דרך מסוימת, לא משנה באיזה צד של המפה הפוליטית. אם מישהו מתלבט באמצע, אך נוטה מעט לימין, ראוי שיצביע לימין, ואם הוא נוטה לשמאל, ולו קצת, כדאי שייתן את קולו למפלגת שמאל של ממש (כל עוד נשארו כאלה…) אבל את אלו שבמובהק בימין, כנראה שדי חסר סיכוי לנסות ולשכנע להצביע לשמאל, ולהפך.

בפועל, כל מאמצי השכנוע האלה, כל אותה תזזית תקשורתית, כל אותם הפוליטיקאים המחזרים על הפתחים, המופיעים בתשדירי תעמולת הבחירות, הלוחצים ידיים, המשתתפים בחגיגות הבר מצווה של בוחרי הפריימריס, כל אלה -אם אתה מקשיב למה שהם אומרים, אתה מבחין די מהר שאתה כמעט לא שומע אותם מדברים על הדברים שבאמת עומדים לבחירה כאן. או שהם חושבים שזה כבד מדי עבור ההמון הנבער, או שהם לא ממש יכולים לדבר על מה שבאמת עומד על הפרק, או שהם לא רוצים. בכל מקרה, הם מעדיפים להסיח את דעת הקהל עם ססמאות ריקות, sound bytes, one liners, העלבת והשמצת מתחריהם. הכל חוץ משיח של אמונות.

כי כנראה, שאי שם בעורף התודעה שלנו, גם אנחנו וגם אלו המציעים עצמם לייצג אותנו, מבינים שאי אפשר באמת לשנות את אמונתו של אדם, לבטח לא תוך זמן קצר. לא תוך ימים, לא תוך שבועות ולא תוך חודשים. אולי אפשר לשכנע אדם נעדר דעות ואמונות להצביע הנה ושמה משיקולים לא רלוונטיים כאלה ואחרים, כמו למשל הג'ל המשוח בשערו המאפיר של מועמד נאה אחד. אבל כמעט לא אפשרי, באמצעות שכנוע, לגרום לאדם להצביע מסיבות אידאולוגיות, מתוך אמונה בדרך מסוימת, אם לא הייתה לו דעה בתחילת מערכת הבחירות או שהייתה לו דעה נגדית.

אז מה כן?

אולי פעילות פרלמנטרית ראויה בין מערכת בחירות אחת לשניה? לא הצעות חוק פופוליסטיות שנועדו לייצר באזז תקשורתי, אלא כאלו שמקדמות חקיקה שראוי שתעשה. אתה רוצה להיות חבר כנסת? אז בוא לעבודה, גם בין מערכות בחירות. הראה את עצמך בהיכל, במליאה, בוועדות. תעשה משהו מועיל. ואם אתה לא מצליח, השיטה לא מתאימה למזגך או כישוריך, היכבד ולך לביתך.

אולי דוגמה אישית? אם אתה משלם שכר דירה חודשי במגדל יוקרה השווה למשכורתם ברוטו של עשרה פועלים, אולי עלול להיות לך קשה לשכנע שאתה מתאים להנהיג מפלגת פועלים? אם אתה מסתופף עם בעלי ההון במסעדות יוקרה בעוד אתה מתיימר להיאבק בהם, זה לא קצת מקשה לקחת את תעמולת הבחירות שלך ברצינות? ואם אין חשש לחוסר אמינות שלך באשר אתה מתיימר לייצג את המקופחים בעוד אתה יושב עמוק בתוך כיסם של הוועדים הגדולים של הנמלים וחברת החשמל, השולטים על אמצעי הייצור בדיוק כמו בעלי ההון, אך בלי שטרחו ורכשו אותם בכספם אלא עשו זאת בכוח הזרוע?

אם הצבעותיך עומדות שוב ושוב בניגוד מוחלט לאמונותיך המוצהרות, בניגוד לאינטרסים של הבוחרים שאת קולותיהם ביקשת וקיבלת,אין זו הדרך לשכנע את הבוחרים להצביע עבורך. אבל ההפך, בהחלט כן. אם קהל הבוחרים רואה שהאינטרסים שלו, והאג'נדה שלו, מיוצגים היטב, לא צריך באמת לשכנע אותם להצביע שוב עבור אותו מועמד/ת. כמובן שחשוב לנבחרים להביא לידיעת הקהל את מעשיהם – לא כולם מרותקים יומם וליל לערוץ הכנסת. אך זו אינה תעמולה, זה אינו ניסיון שכנוע. זהו קשר עם הציבור. זוהי שקיפות שלטונית. כך אמורים להיות הדברים, לא תרדמת חורף בין מערכות הבחירות, קצת רעש בזמן פציעות בתום כהונת הכנסת ומילים ריקות במערכת הבחירות.

ואם אתה בא אל המערכת הפוליטית מבחוץ, ואתה מבקש את קולות האנשים, אז כדי שאנשים ישתכנעו לתת את קולם לך, כדאי שתהיה לך היסטוריה של עשיה, של חיים התואמים את האמונות המוצהרות שלך, של הבעת אותן הדעות איתן אתה הולך לפוליטיקה  גם בתקופה שלפני ההליכה לפוליטיקה, ובמשך זמן משמעותי (הטור של יאיר לפיד בעיתון הוא דוגמה נגדית דווקא). שיהיה לך עבר שיש בו עומק, ועובי, ודחיסות, ואיכות. תן למשקל הסגולי שלך לעשות את העבודה. זה (אמור) לעבוד יותר טוב מהפלאברה הרגילה.

———————-

רשומה זו אמורה להיות כתובה כמאמר מערכת (Op-Ed) על פי הקווים המנחים של ה New York Times, במסגרת סדנת "כתיבה משפיעה" המתקיימת במרכז אשה לאשה בחיפה.

מניפסט הבלתי משכנעים

"אני מדבר כל הזמן על עצמי, שהלוא אינני רוצה לשכנע, אין לי כל זכות לסחוף אחרים בזרם שלי, אינני מכריח איש ללכת בעקבותיי." טריסטאן צארה, מניפסט הדאדא, 1918

מוסכם ומקובל על הרבים, שאם חזקה אמונתך, חזקה עליך שתשאף להפוך אותה לאמונת הרבים.

ולא רק זאת. רווחת הדעה שאם אמונתך חזקה ושלמה חובה עליך להפכה לחלק משמעותי מזהותך, למה שמגדיר אותך. ללבוש את אמונתך על דש בגדך ולשאת את דגלה ברבים.

כך, אם אתה חושב שאין זה מוסרי לאכול בעלי חיים, שבחירתך האישית בתזונה טבעונית תציל אלפי בעלי חיים מחיים של סבל ומוות מוקדם במהלך חייך אתה, כלום לא חלה עליך חובה מוסרית להיות אקטיביסט טבעוני ולא רק סתם טבעוני? הרי על ידי כל אדם נוסף שתמיר לטבעונות תציל חיים של עוד אלפי בעלי חיים נוספים.

אז זהו, שלא.

ואם אתה קתולי אדוק, האם לא ברור שהדבר המוסרי לעשות הוא להפוך מיסיונר ישועי, לצאת אל הג'ונגל ולהציל את שבטי האינדיאנים מנצח של גיהינום בעולם הבא?

אז זהו, שלא.

ואם אתה חושב שבנימין נתניהו הוא המנהיג הראוי ביותר לעם ישראל, ודרכו נראית לך הדרך היחידה שתציל את מדינת היהודים מחורבן, וגם יש לך המון כסף, האם לא כדאי שתקים עיתון, שיחולק חינם וישכנע את ההמונים בצדקת דרכו של נתניהו?

אז זהו, שלא.

"Propaganda Fide"  קראו לגוף רב העצמה של הכנסייה הקתולית שהיה אחראי על "הפצת האמונה".  זה הגוף שהיה אחראי לרציחתם של מיליונים, עינויים של עשרות מליונים נוספים, ומחיקת תרבויות רבות מני ספור, במיוחד ביבשות אמריקה ואפריקה.

אפשר לטעון שכוונתם הייתה בעיקר לטובה. שמעבר לתאוות השליטה והרצון להגדיל את הכנסות הכנסיה וכוחה, רגש המוסר שלהם חייב אותם להציל את עובדי האלילים מנצח של גיהינום. שהם ראו חובה לעצמם להראות את האור לכל למי שאמונתו הייתה שונה משלהם. לא היה להם שמץ פקפוק, הייתה להם אמונה מליאה בצדקת דרכם, והתוצאה? בראיה לאחור, התוצאה הייתה הרת אסון.

אז למה לא לשכנע? מכמה סיבות:

  • זהו היבריס צרוף לחשוב שגילית את האמת המוחלטת, שאמונתך היא הדבר האמתי ואין בלתו. ששמש התבונה זורחת מישבנך. קצת צניעות, הרבה ביקורת עצמית ואי קבלת המובן מאליו, גם זה שמובן מאליו לך, לא הזיקו לאף אחד, ואולי גם הועילו. זכור שאתה רואה את העולם דרך מפתח מסוים שהוא תלוי תרבות ותלוי רקע אישי.
  • זכור שמה שנראה לך נכון היום, אולי לא נראה לך נכון בעבר, וסביר שתשנה את דעתך לגביו בעתיד.
  • רוב מאמצי השכנוע נוטים להיעשות, לפחות בשיח הגברי, בדרך של התנצחות ולא של בניית קונצנזוס. התוצאה – רוב ניסיונות השכנוע מסתיימים כאשר כל צד מתבצר יותר בעמדתו. המביא את העמדה היותר מנומקת, היותר מוחצת, אמור ל"נצח" בוויכוח ולשכנע. הבעיה שבוויכוח אין מנצחים, יש רק מפסידים. הדרך לנצח בוויכוח היא להימנע ממנו.
  • מה שטוב לך, לא בהכרח טוב לאחרים. אחרי 20 שנות שיח רב תרבותיות התובנה הזו אמורה כבר להיות מוטמעת היטב אצל כל בר דעת. אותם שבטי אינדיאנים בבוליביה לא הפכו מאושרים יותר מרגע שהבינו שכמעט כל מה שהם עושים נגוע בחטא, על פי הדוגמה הקתולית שנכפתה עליהם.
  • יפה שאתה מאמין במשהו, אם זה טבעונות, פמיניזם, בודהיזם, אקטיביזם מזרחי או אהבה חד מינית כדרך חיים. אבל הפיכת אמונתך לזהותך, הופכת אותך לאדם שטוח וחד ממדי. אם כל מה שאת עושה זה להיות לסבית, את לא פרסונה מעניינת. את פלקט.
  • קשה להגדיר מראש עד כמה שכנוע נעשה באמצעים סבירים. איפה לשים את הגבול בין לטרחן לאנשים בזמן הארוחה לגבי מה שהם אוכלים ובין להעלות אותם על המוקד אם הם לא מקבלים את דעתך? למשל – האם הגבול עובר לפני או אחרי החרבת העיתונות הישראלית? אחרי מעריב ולפני הארץ?
  • הטפה היא לא תמיד הדרך הטובה ביותר לשכנע ממילא. לבטח לא כשמדובר בחינוך ילדים.
  • זכור את הפוזיציה ממנה אתה בא. לדוגמה: עד כמה יש לאמריקאי זכות להציע לסיני שרמת החיים שלו עולה בהדרגה, והוא יכול להתחיל להוסיף לתפריט שלו בשר, להקטין את צריכת הבשר שלו ממניעים אקולוגיים, כאשר הוא עצמו אחראי לפליטות פחמן גדולות פי מאה?
  • אם מה שנדרש מאדם הוא לא רק לאמץ אמונה, אלא להפוך לאקטיביסט בשרות אותה האמונה, כחלק מעסקת חבילה מוסרית, אזי קשה הרבה יותר לאמץ אמונה שכזו. במונחים פיזיקליים, נדרשת אנרגיית שפעול גדולה בהרבה כדי לעבור את מחסום הפוטנציאל ולעבור למצב אנרגטי חלופי.

אז מה כן?

כן בהחלט, דבוק באמונתך, תהיה אשר תהיה. אם אתה מאמין בצדקת הדרך, צעד בה. יתכן שאחרים יבחרו לצעוד באותה הדרך, ויתכן שיעשו זאת כיוון שהם ראו אותך צועד בדרך הזו, אבל עשה זאת עבור עצמך. כל אמונה היא לגיטימית, כבחירה אישית.

תן דוגמה אישית. חיה את חייך בכל דרך שנראית לך נכונה, תחת כל מערכת של אמונות והאמנות, אבל הימנע  מ:

  • הטפה בלתי פוסקת. זה רק מציק לסובבים אותך.
  • הפיכת עצמך לפוסטר, למי שזהותו מוגדרת לחלוטין על ידי אמונתו.
  • הפיכת אמונתך לקרדום לחפור לו, לתחליף חיים או לדת.
  • גם סחטנות רגשית אינה דוגמה אישית. שביתות הרעב של מהטמה גנדי לא היו דוגמה אישית. הן היו סחטנות.

זה לא כל כך פשוט כפי שזה נראה. הפיתוי לשכנע מובנה בנו, אבל חשוב שנזכור שבהרבה מקרים הפיתוי הוא בעיקר יצר כוחני, ונתאפק. בואו נתחיל דווקא עם "נאה מקיים", ואת "נאה דורש" נממש בדרך הדוגמה האישית.

————————

הרשומה מעלה היא חד ממדית במכוון, כפי שנדרש ממניפסט. כך אני למד בכל אופן ב"סדנה בכתיבה משפיעה" שרשומה זו נכתבה כמטלה בה.

וכמובן שאני מודע לסתירה הפנימית המובנית במניפסט המנסה לשכנע אנשים לא לשכנע, ועוד במסגרת סדנה לכתיבה משפיעה. אבל חשבתי שיש מידה של נכונות בטיעון שלמעלה, ושמורכבות, רבדים וסייגים לטיעון החד ממדי מעלה ניתן יהיה להוסיף בפורמטי המאמר והמסה שאכתוב בהמשך הסדנה.

המניפסט כתוב בלשון זכר אך תקף לכל רצף המינים.