Beau Dick

עוד ראשים

head hunting

Beau Dick is a native Canadian, or "first nation" person, of the Kwakwaka'wakw nation' living in the island of Vancouver. He is an "artist" not in the western sense of the word as his masks have ritual functions and are thus not "autonomous" art.

A number of his works are presented at the new Athens museum of contemporary art, as part of the Documenta 14 event. They will be there for a month or so, before fulfilling their original purpose by being sent on May 2017 back to Canada and burned as part of a "potlach" ceremony.

Meanwhile, this exhibit provided me with a magnificent selection of "heads". Enjoy.

    

View original post

פעמיים טונה

במהלך עשרים וארבע שעות רצופות ראיתי פעמיים טונה, וזה לא היה בתוך קופסת פח קטנה.

הפעם הראשונה הייתה בצהרי יום שני, כאשר צפתי מעל אזור שלם זרוע באסלות, אמבטיות וכיורים, כולם מכוסים בצמחיית מים עשירה, במקום בו עלתה הספינה יולנדה על שרטון בראס מוחמד, בקצה הדרומי ביותר של חצי האי סיני. הספינה עצמה התדרדה אל התהום באחת הסערות של השנה שעברה, ומה שנשאר הוא רק מטענה המפוזר על צד הריף הנקרא יולנדה, על שם הספינה.

הסתכלתי למעלה, ומעלי עברו שלושה דגי טונה ענקיים. אני באמת לא מבין איך הם מצליחים שם בבית החרושת לדחוס דגים כה גדולים לקופסאות כה קטנות. בכל אופן, בטבע, לפני הדחיסה, הדגים האלה מאד יפים.

היו פעם הרבה יותר מהם בראס מוחמד. בשנות השבעים, כששרתתי באיזור והלכתי לצלול שם, זכורים לה הרבה יותר דגים גדולים. אבל הצמחיה בראס מוחמד עדיין מאד מאד עשירה, והאלמוגים, לפחות בשלב זה של ההתחממות הגלובלית, לא מתים בהמוניהם כמו אלו בריף האלמוגים הגדול של אוסטרליה. ויש גם טריגון מנומר מפעם לפעם.

ואז הפלגנו עוד שעתיים חזרה ל"מפרץ הכרישים", אתר נופש חדש מצפון למפרץ נעמה. אחד מעשרות רבות של מלונות שנבנו על החוף בשארם, שאני מתרשם שרובם, לפחות בעונה זו, ריקים. ואחרי שהחזרנו את ציוד הצלילה, ועזבנו את הספינה ממנה צללנו ארבעה ימים, התחלנו את המסע הארוך חזרה הביתה.

הגעתי הביתה בנהיגה בשתיים אחרי חצות (אסור לטוס 24 שעות אחרי שצוללים), וכבר בשמונה בבוקר הייתי בכיתה באוניברסיטת תל אביב. בצהריים הייתה הפסקת לימודים לרגל פתיחת הסמסטר, אז יצאתי לדשא מחוץ לבנין, שם הופיע הראפר "טוּנה", בגשם. פעמיים בעשרים וארבע שעות: שוב טונה, שוב במים?

מטונה הדג אני מאד מחזיק, כשהוא שוחה לו בטבע. שם הוא מחזה מרהיב. לאכול אותו? מימי לא אכלתי דגים. מטונה הראפר אני גם כן מחזיק. מאד אפילו. פעם אפילו הקדשתי רשומה לשיר שלו, שאני עדיין חושב שהוא הדגמה מצויינת למהי עבודת אמנות כפי שהיידגר מגדיר אותה. ראפ באופן כללי הוא צורת התבטאות שמרגישה לי מאד נכונה לזמן הזה. אצל הראפר טונה, שה"מוחצנות" של הופעה מול קהל לא באה לו טבעי, אהבתי דווקא את הדרך בה הוא מגייס את עצמו להופיע מול קהל בהתאם לכללי הז'אנר.

יוגה בצוללת

אם לא הייתי יודע שאת שיטת היוגה אותה אני מתרגל המציא ב.ק.ס. איינגאר זצוק"ל, הייתי חושד שנשים המציאו אותה בכדי להפגין את עליונותן הפיזית המוחצת על הגברים, את אורך שריריהן העדיף, את גמישות מפרקי…

מקור: יוגה בצוללת

קינאתי בדוד אטנבורו

באמצע שיעור יוגה, נזכרתי בדוד אטנבורו.

ישבתי, רגלי ישרות לפני, פשוקות ככל שאני מצליח לפשק, וידי מכוונות נואשות אל הכיוון הכללי של קרסולי שבהם הייתי אמור לאחוז, וניסיתי לנחם את עצמי במחשבה, בעקבות דוד אטנבורו, שאולי אני השלב הבא בהתפתחות המין האנושי.

באופן כללי, אני מקנא בדוד אטנבורו, Sir David Attenborough בשבילכם, קנאה עזה. לא רק על זה שהוא היה פחות או יותר בכל מקום על כדור הארץ וחי חיים מאד מעניינים. גם על זה שהוא בן 90, ועדיין מפזז מסין לאנטארקטיקה וחזרה יותר פעמים מאשר אני הולך למכולת. הוא צלול, עירני, אנרגטי, ואנפוף קולו שכל כך מזוהה, לא רק אצלי, עם כל סרטי הטבע המרהיבים ביותר, לא השתנה. אבא שלי, מקור הגנים שלי, צעיר ממנו בשנתיים, וכבר חמש שנים פחות או יותר לא מש מכורסתו. אז כן, אני מקנא.

בסדרה המוקרנת בערוץ הראשון, הוא מתאר את עליית בעלי החוליות, את המסלול הארוך בו הם פיתחו שלד, ריאות, גפיים ועוד כמה איברים חיוניים. כרגיל, עשוי להפליא ומאיר עיניים. והפרק הראשון הזה בסדרה, שבסופו עדיין לא הופיעו היונקים בזירה הוא זה שעליו אני בונה את תיאורית הפח שלי, שאני דוגמית לשלב הבא של המין האנושי. השלב בו אנו מתרחקים עוד ועוד מהקופים וגמישות גופם, ובדרך מאבדים את גמישות הגוף שלהם. במאפיין הזה, אני מצטיין.

כי המין האנושי הופך זקוק בעיקר לאצבעות ידיים זריזות. שאר הגוף האנושי הופך אט אט למשהו שצריך לתחזק אבל לא ממש משמעותי ברוב תפקודי האדם. לרוב עיסוקי האדם, העדר הגמישות של גווי לא מהווה חיסרון משמעותי, ולראיה, בני האדם, גם טובי היוגיסטים, פחות גמישים בסדרי גודל מהקוף הממוצע. מינים של בעלי חיים מאבדים יכולות שלהן הם לא זקוקים להשרדות, ומפתחים במקומן יכולות להם הן כן זקוקים, למשל ריאות. או גפיים. כך אני למד מסרטי הטבע המרהיבים שמקריין דוד אנטבורו.

אני רק מקווה שמי שהגיע עד כאן ברשומה, לא האמין שזה מה שאני  באמת חושב…

שמונת היתרונות של צלילה

חזרתי מ"ספארי" הצלילות הראשון שלי, באיים המלדיבים, באוקינוס ההודי. חמישה ימי צלילה, 3-4 צלילות ביום, ושום דבר בין לבין. היה לי זמן לקרוא, ולחשוב, לשוב ולהרהר על הסיבות שבגללן אני אוהב את הצלילה.

הסיבה הראשונה, והעיקרית מבחינתי: הצלילה מעניקה 50 אחוז יותר דרגות חופש. חוץ מימינה ושמאלה, אחורה וקדימה, יש בצלילה עוד 2 דרגות חופש: אפשר לנוע למעלה ולמטה. לא צריך לא מדרגות ולא מעלית בשביל זה. בנקודה הזו בוותק הצלילה שלי, אני פחות או יותר רק צריך לרצות לעלות או לרדת, וזה קורה. אני לא צריך להפעיל את הריאות בצורה מודעת, גם לא את המאזן (BCD בלעז).

הסיבה השנייה: לצולל זמין לחקירה נפח גדול פי 30 מזה הזמין להולך הרגל. 70.8% מפני כדור הארץ מכוסים במים, ובמים אלה, צולל בעל שני כוכבים יכול להגיע לעומק של 30 מטרים, לעומת הולך רגל, שגם אם יניף את ידיו מעלה, יגיע אולי לגובה של 2.4 מטרים. כוכב הצלילה השלישי יוסיף לכם עוד 30% לנפח, אבל בעומק הזה יש כבר פחות מה לראות, ופחות אור מגיע לשם.

השלישית: צלילה כמעט כמוה כלויטציה (levitation), ריחוף ללא עזרים. לא שבצלילה אין עזרים, יש אפילו הרבה, אבל עם כמות המשקלות הנכונה בחגורת המשקלות, וכמות האויר הנכונה במאזן, אתה צף לך חסר משקל בתווך המימי, כעובר בתוך הרחם. ואתה נע בתווך הזה מעלה מטה ללא מאמץ.
עובד הרבה יותר טוב מההבטחות לריחוף של משווקי המדיטציה הטרנסצנדנטלית בזמנו.

הרביעית: כשיש זרם במים, ואתה נישא בו, ולא נלחם כנגדו, זה הדבר הכי קרוב לחלומות הדאייה שהיו לי רוב חיי. חלומות בהם אני עומד על שפת המצוק, רוכן קדימה ודואה נמוך מעל הקרקע, עוקב אחרי תוואי השטח. בתוך המים, קוראים לזה drift dive וזה תענוג. הריף עובר לפניך בקצב אחיד פחות או יותר, לא מהר מדי. דגים, אלמוגים, שושנות ים זורמים לאט כמו סרט המוקרן על מסך. אתה יכול להיות אופקי או אנכי, או עם הראש למטה אם בא לך. זו הרגשה פשוט נפלאה איך שלא תמקם את עצמך בחלל המים.

החמישית, ואל יקל הדבר בעיניכם, היא שאפשר להשתין מתי שרוצים. אתה לא צריך ללכת ולחפש שירותים או פינה מוצנעת. מתחת למים, כל מקום טוב באותה מידה. ממליצים הרי לשתות הרבה מים לפני הצלילה, אבל המים האלה מחפשים את דרכם החוצה. אז אין טעם להתאפק, כי אם תחזור לסירה ותעשה את זה שם, זה יחזור לים עם רבית דריבית. אז תרגיש חופשי, לך על זה מתי שבא לך, כמה פעמים שבא לך, ביחוד כשקר. כנ"ל עם גזים. עם כמות הבועות שחבורת צוללים מייצרת, אין שום סיכוי שמישהו יבחין בבועות שיוצאות מחלקים אחרים של האנטומיה שלך, ואיש למעט הדגים גם לא יריח. אני לא בטוח שהדגים בכלל מריחים.

השישית: זה עיסוק שבו כולם שותקים. האנשים שותקים כמו דגים, והדגים גם. אין דיבורי סרק, אין בלבולי מוח, שוחים ונהנים, בשקט.

השביעית: ביוגה מלמדים שוב ושוב על היתרונות של תנוחות הפוכות: עמידת ראש, עמידת כתפיים, עמידת ידיים…. בצלילה, זה פשוט חסר מאמץ להיות עם הראש למטה. אין לחץ על הידיים, ולא על שרירי הכתפיים. והקטע ההתחלתי, בו אתה מתחיל את הצלילה כשראשך כלפי מטה ויורד למעמקים הוא החביב עלי מכל. בצלילה אפשר להיות שעה עם הראש למטה. אם זה טוב מעל פני המים, מן הסתם זה טוב גם מתחת.

והסיבה השמינית שבגללה שווה לצלול, ויש רבים הגורסים שהיא העיקרית: הדגים, האלמוגים, הכרישים, המנטות, הצבים, התמנונים, אינספור בעלי החיים והצמחים שבלי צלילה, תראו רק דרך קיר זכוכית באקווריום. אין בכלל מה להשוות. למשל מפגש מרגש שכזה:

meetup

יש אתר, ויש גם ישומון נלווה, המאפשר לאנשים לארגן מפגשים על כל מיני נושאים. יש תשלום צנוע לפתיחת קבוצה, ואולי גם לתחזוקה שוטפת, אבל השימוש באתר כמשתתף גרידא הוא חינם. יש שם קבוצות על מגוון מאד רחב של נושאים, והפגישות אינן וירטואליות. לחלקן יש מקום קבוע, חלקן נודדות אבל בדרך כלל באותה העיר.

התחלתי להשתמש בשירות הזה כאשר חיפשתי נואשות דרך להמשיך וללמוד פילוסופיה במהלך שישה חדשי שהות בפריז. שמחתי למצוא קבוצה בשם "philo cafe in English" דרך השירות הזה, קבוצה של אנשים הנפגשת אחת לחודש בבית קפה, לדבר פילוסופיה. לא סתם בית קפה, אלא זה שז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר נהגו לשבת בו. ופעם בחודש יש גם סעודת ערב בבית המארגן, בתשלום, שגם לפניה, במהלכה ואחריה מדברים פילוסופיה, ופוגשים אנשים.

בהמשך מצאתי גם קבוצה מאד פעילה של טבעונים בפריז, דרך אותו שירות. רוב המפגשים של הטבעונים לא דווקא התנהלו באנגלית, אבל זו הייתה קהילה די רב לאומית כך שתמיד אפשר היה לתקשר עם מישהו. והיו שם אנשים, בעיקר נשים למעשה, שהיה מעניין לדבר אתם. היו פיקניקים מאד נחמדים בפארקים של פריז, בהם כל אחד הביא משהו לאכול, ואנשים חלקו את האוכל אחד של השני. חבל שאין גם בארץ פיקניקים כאלה. והיו מפגשים במסעדות, כולל כאלו ש"טובענו" במיוחד לאותו ערב שהיו גם הם מוצלחים מאד. פגשתי שם אנשים טובים (טוב ברור, טבעונים…) שעם חלקם אני עדיין בקשר פייסבוקי.

גם בארץ יש את השרות הזה, אבל רוב הקבוצות שהשרות מציע לי הן של יזמות, הייטק, טכנולוגיה ועוד נושאים שכבר לא עושים לי את זה כיום. אבל הייתה לפני שבוע פגישה ראשונה של קבוצת "כותבים" חיפאית. יותר נכון אנשים שהיו רוצים לכתוב. בתור פגישה ראשונה היא הייתה סבירה, אבל הרבה כתיבה לא הייתה שם, בעיקר כי אנשים הציגו את עצמם. אני חייב להגיד שהגיעו אנשים "מעניינים". נראה מה יצא מהדבר הזה. מפגישות ה"מנסים לכתוב" הקודמות בהם השתתפתי, כולל אחת שבה היינו חמישה ונפגשנו אחת לשבועיים במשך שנה או יותר, לא יצא הרומן הגדול שלי 🙂 אולי אי אפשר לדחוק החוצה משהו כשהפנים ריק.

ואיך היה הקפה הפילוסופי באנגלית? מאכזב. זו הייתה חבורת אנשים שרובם לא קראו פילוסופיה בחייהם, או אפילו למדו שום דבר קשור. היו שם אנשים מעניינים, בעלי השכלה, רחבי אופקים, ממדינות שונות ומרקעים מגוונים. על פניו, מתכון מנצח לדיון מרתק. אבל פילוסופיה לא הייתה שם, וגם הנושאים שזכו בהצבעה (הקבוצה מציעה נושאים, המארגן בוחר שלושה מתוכם, הקבוצה בוחרת בהצבעה אחד מהשלושה) היו בדרך כלל בנאליים ונדושים. הדיון היה בהתאם. גם מיקום הפגישות,  בקומה העליונה של Café de Flore, מלכודת תיירים בה אספרסו עולה חמישה יורו, לא היו לטעמי. פרשתי מהפגישות האלה אחרי שלושה מפגשים, אבל לפחות נשארו לי משם שני אנשים אתם יש לי עדיין קשר. לפחות ברמה של "מעניין לי לראות מה הם משתפים בפייסבוק". אחד מהם אפילו בארץ כרגע.

שווה לכם לבדוק את השרות הזה, אם אתם מחפשים להרחיב את מעגל האנשים שיהיה לכם מעניין להיפגש אתם. אני עדיין מחפש.

סיכום ביניים

לפני כמה שנים הייתי בשוויץ, באתר סקי בשם Valbella. באתר הזה למדתי בפעם הראשונה לעשות סקי, וזה גם האתר אליו לקחתי את בני, (או שאולי את שני בני – אני לא מצליח לזכור) ללמוד לגלוש כמה שנים יותר מאוחר.
כמה שנים יותר מאוחר? אני לא זוכר. מתי הייתה הפעם הראשונה בה הייתי שם? גם את זה אני לא מצליח לזכור. השטות הזו עוכרת את רוחי כבר כמה שבועות. זה לא שאני נוסע לסקי כדבר של שגרה, אלו אירועים נדירים ויקרים, אז איך זה שאני לא מצליח לזכור מה, עם מי ומתי?

איך זה קרה שנזכרתי דווקא בנסיעה הזו?

זה התחיל עם נסיעת בני הצעיר להודו לא מזמן. את טיולו שם הוא התחיל במדינת רג'סטן, במקום בשם Pushkar. שם, בדיוק כשהוא הגיע, החל שוק הגמלים הגדול ולכן הוא נסע מדלהי ישר לשם. סתם, סקרן אותי לדעת מתי היינו אנחנו שם, ולכן פתחתי את הגיליון האלקטרוני בו (חשבתי ש)אני רושם כל אחת ואחת מנסיעותי לחו"ל. איפה הייתי ולפעמים גם מה עשיתי, בכל יום בו לא שהיתי על אדמת ארץ הקודש.

למה אני עושה את זה? כי בשלב מסוים נדרשתי על ידי ממשלת ארה"ב לתעד את כל תאריכי הכניסה והיציאה שלי מארה"ב, לצורך קבלת ויזה מסוג מסוים. גם ממשלת הודו, לצורך לא ברור, ביקשה בשלב מסוים מידע כזה. אז התחלתי לתעד, וחשבתי שאני עושה את זה בקפידה.

גיליתי להפתעתי שלא רק שלא הקפדתי לתעד איפה הייתי בכל יום, אלא שגם מספר לא קטן של נסיעות כלל לא מופיעות שם. לא נסיעות עבודה סתמיות אלא אפילו טיולים משמעותיים. במקרה של Pushkar, לפחות היה לי את יומן המסע (המשעמם להחריד) של "הטיול הגדול למזרח" השני שלנו, זה שאחרי התואר השני. (הראשון היה אחרי הראשון), וממנו  יכולתי לגלות כמה שנים עברו בין ביקורנו ב Pushkar וביקורו של בני. 31 שנים.

לאחר מכן, בכל "זמן מת" שהיה לי. בין שיעורים באוניברסיטה, או סתם מאוחר בערב כשאין לי כוח לעשות משהו יותר מאתגר, או ברכבת, התחלתי להמיר את האופן בו מתועדים התאריכים בגליון האלקטרוני הנ"ל, לפורמט בו תאריכים אמורים להיות, כך שאפשר יהיה לבצע עליהם חישובים. כמו למשל להחסיר תאריך עזיבה מתאריך הגעה למקום, ולדעת כמה ימים עברו. את זה עשיתי כדי שאוכל לעשות כמה סיכומי ביניים בגיליון האלקטרוני הזה.

סיכומי ביניים, כי אני מקווה שעוד יצא לי לנסוע פה ושם. אולי אפילו הרבה. אבל דבר אחד אני יודע בוודאות. אני לא הולך לנסוע יותר נסיעות עבודה. הייתי סקרן לברר כמה מנסיעותי לחו"ל היו נסיעות עבודה וכמה נסיעות הנאה. כמה ימי שהיה בחו"ל היו לצרכי עבודה וכמה להנאה. מפה לשם, נסחפתי לעוד כמה סיכומים.

אלו סיכומים חלקיים, כי תוך כדי מלאכת הסיכום, אני נזכר שוב ושוב בעוד נסיעות ששכחתי לתעד. כמו למשל אותה חופשת סקי שהזכרתי מעלה, שבסופה עשינו טיולון של יום, ועברנו בנסיכות ליכטנשטיין. נזכרתי בחופשה הזו רק כשפילחתי את מספר הארצות בהן הייתי בכל יבשת (מתחיל להיות אובססיבי, לא?) שמתי לב שנשמטו מהרשימה באירופה 3 מדינות: סן מרינו, אנדורה וליכטנשטיין. ונשמטו מהרשימה גם הנסיעות שבמהלכן עברתי במדינות הזערערות האלה, למשל חופשת הסקי הנ"ל, וגם קודמתה באותו האתר, זו שבה כאמור, למדתי לגלוש. התחלתי לחשוב, והצלחתי לשחזר תשע נסיעות אל השלג, ששה ימי גלישה בכל פעם. פעמיים באיטליה, פעמיים באוסטריה, פעמיים בשוויץ ושלש פעמים בצרפת. וגם את חלק מתאריכי הנסיעות האלה.

לא פשוט לשחזר את תאריכי הנסיעות האלה, מהשנים הפרה-דיגיטליות שלי. אלו שנים שבהן צילמתי על פילם, ואין לי לכן תאריך מובנה בתוך הצילומים עצמם, וגם כמובן לא קואורדינטות מקום (geo-tagging), כמו רוב התמונות הדיגיטליות שאני מצלם היום, במצלמות בעלות GPS. אלו גם שנים בהם לא היו עדיין כרטיסי טיסה אלקטרוניים, שנים בהן את הזמנות הטיסות עשיתי באמצעות המייל הארגוני, שאליו כבר אין לי גישה. בשורה התחתונה, אין לי מסלול  "אלקטרוני" אל הנסיעות האלה, משהו שהתרגלתי להניח כמובן מאליו.  מצד שני, אלו גם שנים שביקורת הגבולות, לפחות זו באירופה, כבר כמעט ופסקה מלהחתים דרכונים, כך שגם קשה להתחקות דרך החותמות בדרכונים, למרות שיש עמי את כל דרכוניי מאז.

כל כך התרגלתי למחשבה שאני יכול לשחזר כל פרט ופרט בעזרת השובל האלקטרוני שאני משאיר, שממש מלחיץ אותי כשאני לא יכול לעשות את זה בחלקים גדולים של חיי. מסתבר שגם על הזיכרון שלי אני לא ממש יכול לסמוך, בטח שלא לגבי (לפחות, כאלה שרשמתי) 125 נסיעות לחו"ל. הגליון האלקטרוני הזה הוא דרך לתמוך "סיפרתית" בזיכרון שלי ולשמר בפורמט דיגיטלי לפחות קצה חוט לנסיעות, שמבחינתי לפחות, הן בדרך כלל אירועים די משמעותיים. אני אוהב לנסוע.

אני זוכר כשחזרנו ארצה מהפעם ההיא בה למדתי סוף סוף לגלוש, היה בדיוק שלג בחיפה. אולי היה זה השלג הגדול של פברואר 1992,. פעם ראשונה שאני טס לשבוע אל השלג, בגיל 38 (אם זו אכן השנה) ויכולתי באותו הזמן לגלוש ממש פה ברחובות חיפה, בחצר ביתי אפילו. בשדה התעופה, כשחזרנו, התבשרנו שהכבישים לגליל חסומים וידידי בני, אתו נסעתי, לא יכול היה לחזור הביתה באותו הלילה. הזיכרון הזה עוזר לי למקם את הנסיעה ההיא בזמן, אבל מצד שני, אני לא מוצא בדרכון שלי מאז שום חותמות כניסה או יציאה, לא מישראל ולא משוויץ, בחודשים האלה. לפחות נזכרתי בעצם קיומה של הנסיעה, בזכות ההיעדרות של נסיכות ליכטנשטיין מרשימת הארצות בסיכומים שלי. אני בטוח שהנסיעה הזו הייתה. יש לי צילומים משם, ובצילומים אני נראה כל כך צעיר, שזה יכול בהחלט להיות לפני 24 שנים.

.אז הנה מה שלמדתי מכמה סיכומים שעשיתי בגיליון האלקטרוני הזה:

שהיתי בחו"ל 2689 ימים (לפחות), שהם 7.4 שנים לערך, כ 12% מחיי. 125 יציאות לחו"ל שרשומות לי, מתוכן 69, יותר ממחצית(!), היו נסיעות עבודה. נחמה מסוימת אני מוצא בזה שמתוך 69 אלה, 24 היו "משולבות" : או יום-יומיים "גנובים" בדרך הלוך או חזור, או  יותר, אך הנסיעה הייתה לצורך עבודה ומומנה על ידי מקום עבודתי. בששת השנים האחרונות הם משום מה כבר לא מממנים את נסיעותיי, יתכן שזה קשור לזה שאני כבר לא עובד שם.

אני לא מתלונן, אבל יהיה עלי לנסוע עוד 14 פעמים לחו"ל על חשבוני לפני שאגיע לנקודה בה רוב הנסיעות שלי הן כבר לא נסיעות עבודה. אבל כבר היום, רוב הימים שבהם לא הייתי פה, לא הייתי פה שלא בענייני עבודה. לפחות זה.

אם כבר אז כבר. בדקתי גם את התפלגות מספר הנסיעות ומספר ימי הנסיעה על פני השנים, החל משנת 1978, בה יצאתי לראשונה לחו"ל, (בגיל 24, אחרי שרות צבאי, במהלכו שרתתי כשנה במה שהיום הוא חו"ל – מצריים). והנה התוצאות:

תשע היה השיא במספר הנסיעות בשנה, ורובן היו (לצערי) נסיעות עבודה, בעיקר בעשור הראשון של שנות האלפיים.

1-fullscreen-capture-13122016-110724 אפשר להבחין בגרף מטה, המתאר את התפלגות השהיה בחו"ל בימים לשנה, ב"טיול גדול" מספר אחד ומספר שתיים בשנות השמונים, בשליחות לארה"ב בסוף שנות התשעים, ובשהות אמן של זוגתי בפריז השנה. 1-fullscreen-capture-13122016-110947 היבשת בה ביקרתי הכי הרבה, 55 פעמים, וגם שהיתי בה הכי הרבה ימים, היא צפון אמריקה. בעיקר בגלל 16 חדשים שבהם הייתי בשליחות מקום העבודה בארה"ב. לא הייתה אף נסיעה אחת "משלי" לארה"ב, לא לפני עבודתי בחברת אינטל, ולא אחריה. לא בסדר העדיפויות שלי, וגם שבעתי. ראיתי די והותר מארה"ב. לבטח כעת, כשהיא בחרה לה מישהו אפילו יותר אפלולי מזה שלנו לעמוד בראשה, אני לא משתוקק לבקר שם. מכסיקו? כן. קנדה, אולי.1-fullscreen-capture-13122016-111123

אירופה עברה למקום השני במניין ימי החו"ל שלי בזכות ששת החדשים ששהינו השנה בפריז. היא היבשת בה הייתי בהכי הרבה ארצות, כמעט חצי מתוך 59 הארצות בהן ביקרתי עד כה. זה למרות שאירופה היא היבשת שתמיד גרסתי שטיולים בה צריך לדחות ל"פנסיה". העדיפות שלי, היא עדיין במקומות פחות מפותחים, טכנולוגית כוונתי, לא תרבותית.

אוסטרליה, זו שם למטה, לא נוכחת אבל לא חסר לי. באנטראטיקה כמעט הייתי, עד כדי ערפל שמנע את הנחיתה שם ביום בו הייתי אמור לטוס לשם מדרום צ'ילה עם משלחת מדענים סינית – לשעתיים תמימות. לא נורא.

יבשת ימים ארצות
צפון אמריקה 1022 3
אירופה 761 27
אסיה 674 21
אפריקה 1 4
דרום אמריקה 48 4
סה"כ  2689 59

התחלתי לכתוב את הרשומה הזו לקראת נסיעתי הקרובה לצלילה באיים המלדיביים, זו שחשבתי שתהיה נסיעתי ה 120. אלא שבינתיים נזכרתי בעוד 6 נסיעות, ואפילו שחזרתי את תאריכיהן. אבל אני כן יכול לומר, במידה מסוימת של ביטחון, שזו תהיה המדינה ה 60 בה אבקר. אבל מי סופר? (אני..)

העֵז

בגלגול קודם, הייתי עז. או שאולי בגלגול הבא. בכל אופן, הייתי רוצה להיות עז. לא תיש. להיות כל כך קשוח, כל כך מסתפק במועט, וכמו עז, עם עיניים שלא מסגירות כלום. לעזים יש את העיניים החייזריות האלה, יש להן גוף כחוש ושרירי, ויש להם את ה"אטיטיוד", את הנכונות להתנגח עם מי שלא יהיה, בלי לעשות חשבון.256g1ax

הייתה לי פעם, כשהייתי חייל, עז. גדייה בעצם, שרועה בדואי הפקיד בידי, שם על שפת מכתש רמון, בתחנת ממסר של חיל הקשר. הוא השאיל לי אותה כי בין גדרות המתקן העזים של הבדואים לא יכלו להיכנס, ולכן זה היה שטח שנשאר מעט יותר ירוק. אולי גם בגלל שהשקינו בנדיבות את חלקת הנענע שגידלנו שם, או שאולי בגלל שהביוב זרם לו שם חופשי ומאושר. השטח שבין גדרות המתקן היה לא רק ירוק, אלא גם זרוע במאות  גביעי פלסטיק ריקים של גבינות שצה"ל סיפק לנו בנדיבות, אחרי שהחתולים גמרו לאכול את תכולתם. באופן מפתיע, מה שהעז ההיא, ששם לא נתתי לה, העדיפה לאכול, היה את גביעי הפלסטיק הריקים, ושקיות הלחם הריקות, מה שהקל מאד את ההכנות לקראת ביקורי רס"ר הבסיס בפעמים הרחוקות בהן הוא הטריח עצמו להגיע מצריפין. עזים באמת אוכלות הכל.

הייתה לה עוד אהבה גדולה אחת, לעז ההיא – לנגוח. קרניים עוד טרם בקעו לה, ועל ראשה היו רק שתי בליטות עצם קשות, אבל היא לא נתנה לזה להפריע לה. הדבר העיקרי שהיה מצוי בגובה ראשה היו ברכיים ולשם היא כוונה. כך ישבתי לי יום אחד על מיטת הברזל, ויכולתי לראות מזווית העין את העז מתקרבת ומכוונת אל הברך הימנית שלי. הזזתי אותה בדיוק בזמן, והרגשתי את כל מסגרת מיטת הברזל ממשיכה לרטוט עוד כמה שניות. על העז, זה לא עשה רושם. ראש בטון. תכונה טובה לדעתי.

יש לי כבוד עצום לעזים. יש לי פחות כבוד לאנשים שלא צורכים גבינות בקר אבל גבינות וחלב עזים נראה להם "בסדר" משום מה. למיטב ידיעתי עזים סובלות לא פחות מפרות בחקלאות בעלי החיים, אולי יותר. כי הן צריכות יותר חופש, ולדלג על הצוקים, וללכת ראש בראש עם מה שלא יהיה. לחופש נולדו.

מיהו שמאלני?

פוסט אורח, מועתק ברשות מעמוד הפייסבוק של רחל אליאור,

  • שמאלני זה מי שטועה לחשוב שכל בני אדם שווים כי כולם כאחד נבראו בצלם אלוהים ולא רק סמוטריץ',
  • שמאלני הוא מי שמאמין שהרוב המכריע של בני האדם יהנו במידה שווה מדעת, אמת וצדק, שוויון, שלום וחירות והוא מתנגד להנחה שיש אנשים הזכאים לזכויות יתר מתוקף היותם עם נבחר או זרע קודש.
  • שמאלני הוא מי שמאמין שלכל אדם מוקנית הזכות למידה שווה של חירות הזהה לזו המוענקת לזולתו ומתנגד להחלת חוקים המושתתים על הבחנה המעניקה זכויות יתר בגין גזע, דת לאום או מגדר.
  • שמאלני הוא מי שמאמין בחיוניות השלום ובקדושת חייו של כל אדם ומי שמתנגד לאמיתות מוחלטות המושתתות על כתבי קודש.
  • שמאלני הוא מי שמאמין שדמוקרטיה ליברלית שבה כל האזרחים שווים לפני החוק ובה קיימים חוקים מעשי ידי אדם ולא מעשי ידי אלוהים, לצד מנגנוני איזון וביקורת בין הרשות המחוקקת, הרשות השופטת והרשות המבצעת, ובה קיים חופש ביטוי, חופש עיתונות, חופש אמנות וחופש ביקורת – היא המשטר המיטבי לשם שמירת כבוד האדם ומימוש זכויות האדם.
  • שמאלני הוא מי שרואה במגילת העצמאות הצהרה מחייבת את כל אזרחי המדינה ללא קשר ללאומיותם ואמונתם, בכל הקשור בשלום חירות ושוויון, וחלק מהתשתית החוקית של מדינת ישראל המגינה בשווה על כל אזרחיה, ורואה את המדינה כמחויבת לכתוב בה בעניין חופש, שוויון, משפט אחיד והושטת יד לשלום.
  • שמאלני הוא מי שמאמין שמצב שבו עם אחד מדכא עם אחר ושולט בו, גוזל את אדמותיו ומנשל אותו ממימיו ומשדותיו, הוא מצב פסול מבחינה חוקית ומשפטית, בלתי מתקבל על הדעת מבחינה מוסרית ופסול מבחינה ערכית, שכן הוא מוביל לאפרטהיד, להשחתה מוסרית ולהוצאת מדינת ישראל ממשפחת העמים. ועל כן יש לחתור להיפרדות מהפלשתינאים שאינם חפצים לחיות תחת ריבונות ישראלית ויש לחתור להקמת שתי מדינות לשני עמים.
  • שמאלני הוא מי שמאמין שתמיד עדיפים שלום, פשרה, פיוס, פיצוי, חמלה, משא ומתן וחיים משותפים של כל תושבי הארץ מתוך כבוד, צדק, שוויון וחירות, וגבולות פתוחים על פני מלחמה, כיבוש, נישול, סיגור ותיחום במחסומים גדרות תיל משטר צבאי ומעצר מנהלי, טרור, גזענות שתלטנות והתנשאות בשם טיעונים דתיים ולאומניים חסרי שחר (לנצח תאכל חרב; הזיות משיחיות, בנין המקדש, חידוש הכהונה ועבודת הקרבנות, מדינת הלכה, ארץ הבחירה, עם סגולה, זרע קודש, עמלק, הטוב שבגויים הרוג) המגובים בגדרות, מחסומים מכלאות בטונאדות כתרים וממשל צבאי בן חמישים שנה..
  • שמאלני הוא מי שמאמין שהציונות החילונית שהקימה את מדינת ישראל הריבונית כחלק ממשפחת העמים הכפופה לחוק הבינלאומי וחתומה על כל אמנות כבוד האדם והמשפט הבינלאומי, עדיפה לאין ערוך על פני מדינת הלכה מתבדלת, סנהדרין של חכמי הלכה, כפייה דתית וטיפוח תקוות משיחיות ומקדשיות.
  • שמאלני הוא מי שמאמין שהשפה העברית, התרבות היהודית, הספרייה היהודית והזהות היהודית הרבגונית עולים בקנה אחד עם כבוד האדם ועם הערכים ההומניסטיים הדמוקרטיים והליברליים, ומי שמניח לכל אדם החי בארץ לבחור את אורח חייו במסגרת החוק, ומכבד במידה שווה בחירה במחויבות אישית לדת ובחירה בחופש מדת. השמאלני מתנגד לכול צורה של כפייה דתית בכול נושא ומתנגד לכל ניסיון להפרת חוקי המדינה בשם חוקי ההלכה.
  • שמאלני הוא מי שמאמין שחייבים לעגן את ערכיה האוניברסאליים של מדינת ישראל בדבר שוויון, חירות, צדק, אחידות המשפט, חירות מדת וחירות דתית וכבוד האדם, בחוקה מיוחסת, המתייחסת בשוויון מוחלט לכול האזרחים ללא הבדל דת, לאום, גזע ומין.
  • שמאלני הוא מי שמאמין שיש לטפח את התרבות העברית, התרבות היהודית התרבות הערבית, והתרבות הישראלית, ללא התערבות ממשלתית וללא כפיית זהות יהודית דתית, תוך שמירת חירות ביטוי וחופש אמנותי, ותוך חתירה לשיתוף פעולה תרבותי יצירתי מדעי ומחקרי עם כל ארצות תבל.
  • שמאלני הוא מי שמאמין שהגנת הטבע ושמירת הסביבה, קידום זכויות בעלי חיים, קידום צדק חברתי וצדק חלוקתי ולקיחת אחריות על שיפור תנאיה רווחתה וקיומה של כל החברה כולה ללא הבדל דת, לאום, גזע ומין, עם הדגשה מיוחדת על סיוע כלכלי חברתי ומציאת פתרונות מכבדים לקשישים, חולים, נכים, יתומים ושכולים, נפגעי הנאצים ונפגעי פעולות האיבה ותאונות דרכים -הם משימה ראשונה במעלה שהמדינה חייבת לאזרחיה.
    שמאלני הוא מי שמאמין שהאדם במרכז ולא האדמה, האדם, ולא הרכוש והאומה. שמשאבי המדינה חייבים להיות מושקעים בחינוך, בריאות, סעד, תחבורה ורווחה, מדע, מחקר, טכנולוגיה, מחשוב ותקשוב, חקלאות, קידום קליטת עלייה, הרחבת שוויון הזדמנויות וסיוע לנזקקים לו בכל תחום ובכל גיל, בכל חלקי הארץ עם העדפה מתקנת לקבוצות אוכלוסייה ולאזורים הזקוקים לסיוע ולטיפוח. שמאלני הוא מי שמאמין שאין להתיר בעלות פרטית על משאבי-אומה ציבוריים. ובוודאי לא על אוצרות מדינה כמשאבי טבע, ומי שחושב שהפרטות מותרות רק היכן שיש לסקטור הפרטי ייתרון ייחסי המצדיק חריגה לתועלת הציבור, בנלווה לביקורת ציבורית ושקיפות.
    שמאלני הוא מי שחושב שאושרה ועושרה של אומה היא כאושר ועושר אזרחיה, ורק צדק, שוויון וחירות הם הערובה לגודלם.
  • השמאלני מאמין ששיתוף פעולה עם ארגוני החברה האזרחית, הארצית והבינלאומית, עם כל מוסדות האו"ם וכל המדינות הדמוקרטיות בעולם לשם קידום השלום, הבריאות, הנאורות, הקיימות, החירות, הדעת, האמת, השוויון והצדק, הם אינטרס ראשון במעלה של מדינת ישראל, השוחרת שלום ומכבדת את זכויות האדם.
  • שמאלני הוא מי שמאמין שיש לעדכן את ספר החוקים של מדינת ישראל ולהוציא ממנו כול חוק המפלה בין גברים ונשים בכל דבר ועניין, ולבחון בשיטתיות אם קיימים חוקים מפלים לרעה כל אזרח בכול תחום.
  • שמאלני הוא מי שמאמין ב'את השנוא עליך אל תעשה לחברך', 'את האמת והשלום אהבו' וב'צדק צדק תרדוף' ונותן אמון באדם באשר הוא אדם ומניח שהרוב המכריע של בני האדם בני כול הדתות והלאומים, יעדיפו חיי שלום, חירות צדק ושוויון, על פני חיי רעב, מלחמה, כיבוש, אפליה וטרור. שמאלני הוא זה המאמין בזכות המלאה לחיות בשלום, בשלווה, בחירות ובביטחון, המוקנית באופן שווה לכל תושבי הארץ ומתנגד לתיוג שלילי גורף של כל אדם על יסוד דתו לאומיותו גזעו או מינו ומתנגד לכול הסתה וסטריאוטיפיזציה של הזולת כדי לפגוע בו (הערבים נוהרים בהמוניהם לקלפיות; 'השמאל שכח מה זה להיות יהודים'; 'הם מפחדים', 'כל הערבים מציתים, 'כל השמאלנים בוגדים ועוכרי ישראל' ושאר פניני שנאה, דיבה, עלילות שוא והסתה מבית היוצר של הימין הקיצוני המבקש להצדיק את ההתנחלויות הלא חוקיות בשטחים כבושים באמצעות הכפשת הלוחמים על כבוד האדם על השוויון הצדק והחירות..).
  • שמאלנים הם אנשים שבוחרים בחירה ערכית מושכלת-הם מאמינים באדם כי הם רואים עצמם שותפים באנושיות לאחיהם ואחיותיהם בני האדם, הם לא רואים באחיהם בני האדם אויב, הם רואים אותם כשווים להם כשווי זכויות וראויים לכבוד שוויון וחירות. השמאלן ביחוד מאמין בכלל הפשוט 'את מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך', ומה שטוב בעיניך שתף אתו והתחלק בו ככל האפשר. אל תשלול מזולתך שום דבר שחיוני לך כשם שהוא חיוני לה ולו. אל תראה באחר אויב אלא שותף, חבר ידיד ורע. אדם כמוך בדיוק, לא פחות ולא יותר. בכל קבוצה, קהילה, עם ועדה יש שוליים עברייניים, מאז ימי קין והבל, ומאז ימי בני יעקב ואביהם, בהם ורק בהם נטפל באופן ענייני באמצעות רשויות החוק, החקירה הענישה והאכיפה, אבל לא באמצעות הסתה או סטריאוטיפיזציה שלילית גורפת.
  • השמאלני הוא אדם שמעז לחשוב באופן לא מקובל, שאם מישהו מתנכל לך, עליך גם לשאול את עצמך, ראשית חכמה, אחרי שהגנת על עצמך ומנעת את המשך הפגיעה, מה עשית אתה כדי לעורר עליך את שנאת זולתך? האם עשית דבר מה שגרם להתנכלות? האם אכן אתה יכול תמיד לרחוץ בניקיון כפיך? אולי כבשת/דיכאת/נישלת/גזלת/הסתת/שיקרת? אולי התנשאת, דרשת זכויות יתר? עשקת? הונית? חמדת? גזלת? דיברת דופי? ואז אמרת בזעם ובודאות נחרצת: "בכול אשמים השמאלנים שאומרים שהכיבוש משחית", ואילו אני, אני הצדיק שרק כבשתי, גזלתי, כיתרתי, הפצצתי, עצרתי, אסרתי והרגתי כשהגנתי על האינטרסים הלגיטימיים שלי ועל הקושאן האלוהי שלי – לא אשם בכלל, הכול כידוע זה רק בגלל שוברים שתיקה????? הכל בגלל 'בצלם', 'רופאים למען זכויות האדם', יש דין, שלום עכשיו, או מחסום ווטש?
  • השמאלני נאמן לארצו, אוהב את עמו ומולדתו, מזדהה עם שגשוגה וטובתה של ארצו בגבולותיה החוקיים המוכרים במשפט הבינלאומי, משרת בצבאה כנדרש בחוק ולוחם למען השלום, החירות והצדק. השמאלני מאמין שכל פעולה שתכליתה קידום השלום והפסקת דיכוי עם אחד בידי עם אחר, היא פעולה ראויה על פי מיטב מורשת נביאי ישראל שהאמינו ב'וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות'.
    שמאלן הוא מי שמאמין בשלום ואחווה בין עמים, פועל לקידומם ומתנגד לשימוש בכוח לפתרון סכסוכים, אך בד בבד אם יקרא לדגל בעת חירום להגן על מדינת ישראל, שנשלטת בידי ממשלה חוקית, הפועלת לקידום משא ומתן לשלום באזורנו ומגינה על ביטחון הארץ ואזרחיה, יענה לקריאה באופן מיידי כפי שתמיד עשה.
  • היהודים הציונים חזרו לארצם אחרי אלפיים שנות גלות ורדיפות, כדי להיות עם חופשי בארצו, כדי לא לחיות כמיעוט נרדף, והקימו את מדינת ישראל לשם חיי שלום ושלוה לכל בני העם היהודי ובנותיו, כארץ מקלט לעם היהודי הנרדף ולא לשם מלחמה, גזל, נישול, דיכוי וכיבוש. השמאלני מאמין שחיי שלום, חירות ושוויון על פי משפט אחיד לכול תושבי הארץ, יטיבו לשרת מטרה זו הרבה יותר מאשר כל מלחמה..

יוגה בצוללת

אם לא הייתי יודע שאת שיטת היוגה אותה אני מתרגל המציא ב.ק.ס. איינגאר זצוק"ל, הייתי חושד שנשים המציאו אותה בכדי להפגין את עליונותן הפיזית המוחצת על הגברים, את אורך שריריהן העדיף, את גמישות מפרקיהן ואת יכולת הפיתול של גוון.

לא שאין גברים שגמישותם מעוררת התפעלות, הפלגתי עם שלשה כאלה ביוון אך לא מזמן. אבל אני לא נמנה על אלה. באמת שאני לא יודע למה אני עושה את זה לעצמי – אני כל כך צפוד וקצר שרירים שכל שיעור יוגה מהווה בשבילי חוויה מעוררת ענווה, humbling  (אני לא מוצא תרגום מדויק). אבל אני חושד שזה לא רק אני, שלגבר הממוצע לוקח להגיע לרמה סבירה מספר שנים ולאשה הממוצעת זה לוקח מספר חדשים. המספר הוא אותו מספר…

נכון שמצד שני לגברים יש כישורים אחרים, למשל לשבת בתוך טנק ולחטוף טילי נ"ט, משהו שנשים לא אמורות להיות מסוגלות לעשות, טוענים כל מיני אקס-דגנרלים. מי שמנסה להכניס נשים לתוך טנקים, עושה זאת אך ורק בכדי שהערבים יוכלו לזרוק אותנו לים. בחיי שכך שמעתי. וגם שמעתי מאותו דגנרל, שהגיע לדרגת אלוף בצה"ל בזמנו (כמה עגום שזה נשמע) שגם אם נצליח לשחות עד קפריסין, גם שם לא יקבלו אותנו בחיבה.

אני מתחיל לראות את הקשר בין הדברים: נשים בטנקים, מיד זורקים אותנו לים, נתניהו צריך צוללות.

אז נשים קרביות זו מזימה שמאלנית, מסתבר, שנועדה לתקוף את מדינת ישראל בשתי חזיתות: גם נפסיד בקרב, וגם נפסיד במאבק הדמוגרפי. כי בזמן השרות הצבאי, אותן נשים היו יכולות ללדת לפחות שניים אם לא שלושה יהודים נוספים, מה שיהיה ממש קריטי כשנספח את כל שטחי ארץ ישראל.

מצד שני, אולי הגמישות העודפת של הנשים יכולה להיות שימושית במקומות צפופים, בלוחמת מנהרות, או בצוללות. יש משהו "רַחְמי" בשתי זירות הקרב האלה, שנשים יכולות אולי להתחבר אליו. מנהרות וצוללות הן שתיהן גם "שווקים מתפתחים" בעוד שריון הוא כל כך פאסה, לבטח שריון מאוייש. מה, אי אפשר להפעיל טנק בשלט רחוק? ונגד מי בדיוק נצא לקרב שריון?

אז אולי נשים בצוללות זה הפתרון. הן גם יותר גמישות בחללים הצפופים, גם צורכות פחות חמצן בממוצע, וגם, חשוב – בצוללת הן מוגנות מפני סכנת השְמד – הרי ידוע שערבים לא יודעים לשחות, לבטח לא לצלול. להפך, בצפיפות של הצוללת המעורבת מגדרית יש פוטנציאל זיווג מוגבר, לתפארת העם היהודי.

ובחזרה ליוגה: אני סתם מתלונן. אם אני באמת רוצה להגיע לרצפה עם ידי, ברגליים ישרות, עוד בשנה הקרובה, או לשבת אפילו בתשעים מעלות בין הגב לרגלים, אז כדאי שאתחיל לתרגל גם בבית, בעצמי. זה לא מסובך, ואני לא יכול אפילו להתלונן שאין לי זמן. מצד שני, אני לא חושב שמישהו יכול להתלונן שאין לו חצי שעה פעם ביומיים למשהו כזה, אם זה חשוב לו.

זה אמור להיות חשוב לי. ביחוד בגילי. שמתי לב שרואים את השנים על אנשים כבר מרחוק, דרך ההליכה שלהם ההולכת ומצטפדת עם השנים, התנועות המאבדות מגמישותן, החשש המלווה את צעדיהם. יוגה היא דרך נפלאה לדחות את הקץ מבחינה זו, דרך שאפילו לא מזיעים בה.

עסוקים

בזמן האחרון יוצא לי להיתקל באנשים שעבדו אתי בחברת אינטל, ושהופרדו "באופן וולונטרי" ממקום עבודתם בשנה האחרונה, כחלק ממאמצי אינטל להצטמצם. רובם בגילאי 50+, אנשים שהרבה שנים עבדו קשה, ותרמו הרבה, אבל הפכו להיות יקרים מדי לחברה. חלקם מפציע בפייסבוק, לפתע. חלקם בעולם האמתי, בחלק שלו שמחוץ למרכז לתעשיות מדע בפרברי חיפה.

דבר אחד בלט לי מאד בכל מפגשינו אלה: הצורך הממש נואש של כולם, ללא יוצא מן הכלל, להדגיש עד כמה הם עסוקים, עד כמה הם עובדים קשה, גם אם לא בשכר, או לא בשכר אליו הורגלו. זה בערך הדבר הראשון שהם מספרים על עצמם. אולי זה בעצם לא כל כך מוזר.

במקום עבודה כמו אינטל, או היי־טק בכלל, אסור לך באיסור חמור להיראות לא מאד עסוק. סתם לשבת במשרד ולהרהר, לחשוב על דברים, נראה סימן לבטלה. אתה אמור להיות תמיד באמצע משהו, עדיף משהו מאד חשוב, משהו שאסור להפריע לך בו. או בישיבה. בישיבה, זה בסדר לשבת ולהרהר, בתנאי שאתה מעמיד פנים שאתה מתעניין בנושא הישיבה, או עונה למיילים מאד חשובים. משפט המפתח הוא: אני עסוק.

ואז אתה מפסיק לעבוד, ולכאורה אתה כבר לא צריך להיראות מאד עסוק. אבל מצד שני, זה נורא מפחיד, הוואקום הזה. לפתע, כל היום משתרע לו לפניך, כמעט לגמרי פנוי מאילוצים. אין לך אף ישיבה בלוח השנה, תיבת הדואר שלך התרוקנה באחת ממאות מיילים דוחקים שאתה צריך לקרוא ואולי אפילו להגיב להם. פייסבוק הוא רק תשובה חלקית, כי נדרש זמן עד שאדם מתחיל להשלות את עצמו שפייסבוק, או בלוג, הוא תחליף, משהו ששווה להשקיע בו זמן.

בהתחלה, לכמה שבועות או חדשים, אתה יכול להיות (באמת) עסוק בסידור ותיקון כל הדברים בבית שהזנחת. אולי לסרוק את הנגטיבים והשקופיות, אולי לתקן את המנורה שנשרפה כבר לפני חצי שנה, יש לכל אחד בלי ספק אין ספור דברים למלא בהם את הוואקום הראשוני. אבל זה זמני, ואחרי זמן מה, אתה גם מבין שאי אפשר למלא את החיים רק בתחזוקה. גם לא (רק) תחזוקת הגוף.

לימודים הם תשובה לא רעה, לפחות לזמן מה, עד שאתה ממצה. הרצאות באוניברסיטה הן בשעות קבועות ומקום קבוע, ובזכות זאת הן מספקות נקודות עגינה בלוח השנה שהתרוקן. אם אתה גם ממלא את חובות הקריאה והמטלות, אזי זה מספק גם מטרה ותכלית לשעות שמחוץ להרצאות.

חוק פרקינסון גם הוא בא לעזרתך, זה החוק שגורס שמטלות מתאימות את עצמן למשך הזמן שהוקצב להן. אבל זו משענת מסוכנת, שלא רצוי להישען עליה יותר מדי. מתנוונים ככה.

אז מה כן? כן להיות "לא עסוק". זה בסדר לא להיות עסוק. שננו את זה.

לכן, כשא.נשים שואלים אותי: "אז מה אתה עושה?", אני בדרך כלל עונה: "כלום". מאותו המקום בו שכשואלים אותי (כטבעוני…): "אז מה אתה אוכל?", אני בדרך כלל עונה: "חומוס".

אגב, "כלום" בעברית תקנית זה דווקא משהו. "לא כלום" הוא מה שאנשים חושבים ש"כלום" אומר.
אני עונה כך כי כמו שאיני מוצא טעם לפרט את כל עושר המאכלים שאני כטבעוני אוכל, כך גם איני מוצא טעם לפרט את כל עושר הפעילויות שאני כאדם לא עסוק, עוסק בהן. גם פה אין בכוונתי לעשות זאת, אני חושב שרשומות אחרות בבלוג מכסות את זה היטב, אולי אזכיר, בלי להתבייש, רק 40 דקות של שנת צהריים בימים לא מעטים, גם באמצע השבוע. מה יש? אני לא עסוק, ולא מתבייש בזה.

מתמהמהים

הבן שלי העיר לי השבוע שאני נוהג נורא לאט, והתחלתי לבדוק את עצמי: האם זה בגלל שאני מאיט באופן כללי, האם השעון הפנימי שלי מוריד תדר, אחד הפרדוקסים של הזדקנות? כי זה נכון, כמו שבהליכה על המדרכה עוקפים אותי, כך גם על הכביש.

אני לא חושב שאי פעם הייתי נהג "מהיר", וממש לא מפריע לי שהמכונית שלי לא מרגישה נוח לנסוע במהירות של מעל 100 קמ"ש – היא מתחילה להרעיש. בניגוד להרבה יותר מדי נהגים, אני גם מעדיף לנהוג לאורך הכביש ולא לרוחבו. אני פשוט לא מבין את הנהגים האלה שמזגזגים בעצבנות ממסלול למסלול, רק בשביל להתקדם עוד מכונית אחת, בכביש פקוק ומלא רמזורים. כמעט תמיד אנחנו נפגשים ממילא ברמזור הבא. והדרך שהם עשו עד לשם, הייתה ארוכה בהרבה משלי.

אלא שברמזור, דווקא שם, אותם "נהגי רוחב" זגזגנים , מתמהמהים. משום מה, בכל פעם שאני עומד ראשון ברמזור והרמזור מתחלף לירוק, אני יוצא לדרך די בניחותא (לתחושתי), ועדיין, כשאני כבר מצידו השני של הצומת, כבר בהילוך שלישי, ואני מסתכל במראה האחורית, אני רואה ששאר המכוניות, כולל אלו של המזגזגים, עדיין שם, בקושי מתחילות לנסוע.

ההסבר לא טמון בסוג המכונית בה אני נוהג, (יונדאי I10 בת ארבע), לה מנוע שנפחו תלת ספרתי. אפילו כשאני ברמזור ביציאה מהשכונה בה אני גר, בה  נפח המנוע הממוצע של המכוניות הוא כנראה פי 3 משלי (לכל הפחות פי e), עדיין, אותו הדבר קורה גם שם. אני כבר מעבר לצומת, והם עדיין לא יצאו לדרך.

נכון שלתיבת הילוכים ידנית, כמו במכוניתי, יש יתרון זעיר בתאוצה על תיבות הילוכים אוטומטיות, אבל אני לא עומד בהילוך עם הרגל על המצמד. בהתחלף האור ברמזור אני צריך לשלב להילוך, לעשות בהרבה מקרים זינוק בעליה עם בלם היד (בכל זאת, חיפה), ובמהלך חציית הצומת, להחליף ידנית פעמיים הילוך, ועדיין…

נכון שאני נוטה "לעבור מצב" די מהר. זה מתבטא בכל מיני מקומות ; בבוקר, אני קם מהמיטה בבת אחת, בסוף הסרט אני קם מהר ומנסה לעקוף את טור המדשדשים בכוון החוצה כמה שיותר מהר, אפילו בסוף שיעור יוגה, אחרי ההרפיה, אני צריך לכפות על עצמי להקשיב למורה ולא לעבור בזינוק לישיבה.  אבל ההפרש במהירות התגובה לא יכול להסביר את מה שקורה ברמזור.

מה שקורה ברמזור, לדעתי, הוא שאנשים מנצלים גם את כמה עשרות השניות של עמידה ברמזור בכדי לבדוק האם הם לא הפסידו איזו התרחשות "חשובה" בעולם הווירטואלי. האם הפינג ששמעו במהלך הנסיעה היה ווטסאפ, או מייל, או מסרון או שסתם מישהו תייג אותם בפייסבוק? ואז הם רק מציצים, ואולי רק מגיבים בקצרה, והרמזור מתחלף והם לא מתפנים לזוז.

ממש כמו בקולנוע, גם כשהסרט עצמו מתחיל, לוקח דקות עד שמסכי הטלפונים כבים אט אט. רובם מושתקים, את זה אנשים (מתחת לגיל 70) כבר למדו, אבל המסך עדיין מאיר. בלאו הכי התקשורת בדיבור הפכה להיות חלק כל כך זניח מסך כל התקשורת שלנו, שלרובה לא צריך רמקול, צריך תאורת רקע למסך.

אני מניח שכבר יש טלפונים שיכולים להקריא לנהג את הטקסט שהגיע, ואולי גם יכולים להקליד מדיבור, גם בסביבה רועשת כמו המכונית (ושלי רועשת, אחד החסרונות של מכוניות זולות), אבל אני יודע שעדיין רבים קוראים הודעות תוך כדי נהיגה. ואם לא בנהיגה, אז ברמזור, שם לפחות זה לא מסוכן.

רק שכך פחות מכוניות עוברות כיום ברמזור בכל מחזור של אור ירוק. זו בכל אופן התאוריה שלי, מהסתכלות ימינה ושמאלה על נהגים העומדים ברמזור. הסתכלו גם אתם, וראו האם אני לא צודק.

מדשדשים

ברחוב, רוב הא.נשים דווקא עוקפים אותי. אני באמת שלא הולך מהר. משתרך הוא אולי שם התואר ההולם. אני מסתכל לשם ולשם, מצלם ראשים ופרצופים בכל מקום, בקיצור, פקק תנועה מהלך.

מצד שני, בקולנוע אני בדרך כלל משתדל לבחור כיסאות או ליד המעבר או באמצע השורה, רחוק ככל האפשר מהמעבר. למה? כי הדשדוש מטריף אותי.

הדשדוש של אחרי סוף הסרט, כשכל האנשים קמים לאט לאט ומשרכים את דרכם אל היציאה. ואי אפשר לעקוף אותם. ואז הם יוצאים אל המדרכה ומתחילים לצעוד במרץ לאן שלא יהיה, כדי שמישהו לא יחשוב חס וחלילה שיש להם זמן, שהם לא עסוקים עד מעבר לראש, שהם לא חשובים.

אבל עד אז, לא ברור לי למה בדיוק, הם מדשדשים. פעם חשבתי שזה אולי בגלל שחלק מהצופים היותר מבוגרים (הכוונה, מבוגרים ממני…) מכתיבים את קצב השיירה. אבל אני צופה בדשדוש הזה גם בסרטים בהם אני היחידי באולם שהוא מעל גיל 20 (או 30, או 40, או 50 או אפילו 60), אז זה לא זה.

אני חושד שזה בגלל שאנשים פשוט מחליפים הילוכים לאט. מישיבה של שעה וחצי או שעתיים להליכה, עובר כנראה דרך דשדוש. הדשדוש הוא הכרחי. לא לי, אבל לרוב האנשים.

ואולי זה עניין של פיזיקה – צריך להפעיל כוח בכדי ליצר תאוצה עבור מסה מסוימת, ואנשים, שלרובם יש פחות מסה משלי (לצערי) מפעילים פחות כוח ממני (לשמחתי) ולכן מייצרים ערכי תאוצה נמוכים.

זה לא רק בקולנוע, ולא רק בארץ. ברכבת התחתית של פריז, גם כשכבר הבנתי שאין מה למהר, כי אם איחרת רכבת, אחרת תגיע תוך 2 דקות לכל היותר, עדיין היה קשה לי להסתגל לדשדוש, ביחוד בכניסה לתחנה והיציאה ממנה. מצד שני, אני לא מאלה שעוקפים אנשים על המדרגות הנעות או על הפס הנע. שם אני דווקא עומד בניחותא.

זהו, שיש לי זמן, ואני לא מתבייש בזה. אני לא צריך להעמיד פנים שאני נורא עסוק ולכן כל כך ממהר. ועדיין, הדשדוש הזה – משגע אותי. ולכן אני משתדל לשבת בקולנוע ליד המעבר, כך שאוכל לקום ולצאת לפני ההמון המדשדש. או באמצע השורה, כדי שאוכל לשבת בשקט ולא לעכב אף אחד עד תום הדשדוש, והכותרות, ואז לצאת בקצב הליכה רגיל.

הרבה סרטים – על פסטיבל הסרטים של חיפה

יש לי רק מילים טובות להגיד על הפסטיבל הזה, השנה בשנתו ה 32 (!). היום ראיתי את שלושת הסרטים האחרונים מתוך התשעה עשר שראיתי השנה, ואני חושב שכבר אפשר לסכם: היה מאד מוצלח.

לאו דווקא הסרטים עצמם. סרטים בפסטיבל הם תמיד הימור, גם אם בוחרים סרטים שזכו בפרסים כאלה ואחרים בפסטיבלים, או של יוצרים מוכרים. כי מה שהופך סרט ל"סרט פסטיבלים" מוצלח לא בהכרח הופך אותו לאטרקטיבי לצפייה שכשבא לך קצת אסקייפיזם. אבל השנה אני חושב שהיה לי אחוז פגיעה לא רע.

הפסטיבל עצמו, ממש מוצלח. נתחיל באתר הפסטיבל, שעשוי ממש בסדר, ומתפקד ממש טוב. תהליך ההזמנה קל ופשוט, בלי באגים, האתר עולה טוב גם במחשב וגם בנייד, ובתום ההזמנה מקבלים במייל כרטיסים אלקטרוניים לכל הסרטים, שאפשר פשוט להציג על מסך הטלפון בכניסה לאולם, לא צריך להדפיס. אבל אפשר גם לקבל את כרטיסי הנייר בקופות, והיו מספיק קופות כך שלא היו כמעט אף פעם תורים בלתי נסבלים.

סביבת הפסטיבל, בעיקר סביב שלושת האולמות המרכזיים של האודיטוריום, הסינמטק ואולם רפפורט גם היא מאד סימפטית, יש דוכני אוכל במידה, מאיכות סבירה ומחירים סבירים. בגן מניה שוחט הסמוך יש מדי ערב הופעות חינם, רובן ממש מוצלחות. כל העסק נחמד מצד אחד, ונינוח מצד שני, מין נינוחות חיפאית כזו, שעושה טוב למבקרי הפסטיבל, שרובם דווקא באו מחוץ לחיפה.

אפשר אולי היה לטעון שמחיר כרטיס בודד, 45 שקלים הוא אולי יקר, ונדמה לי שלפני שנה זה היה רק 42, אבל אם קונים חבילה של עשרה כרטיסים (שבהם יכולים להתחלק כמה אנשים) מחיר הכרטיס יורד ל 36 שקלים, פחות ממחיר כרטיס קולנוע רגיל. ובל נשכח שלכל הסרטים (כמעט) יש תרגום לעברית, שנעשה לפעמים רק לטובת שתי הקרנות בפסטיבל. יש גם תקורות נוספות, למשל ההסעה חינם בין אתרי הפסטיבל. באמת שאזרחי חיפה לא צריכים לממן מכספי הארנונה שלהם סרטים לשאר תושבי הארץ, ולכן כן, המחיר נראה לי ממש סביר, גם למי שלא מתארגן על חבילת כרטיסים אחת או יותר.

גם לקנות כרטיסים, לא מיד ביום תחילת המכירה, לא היה היסטרי. לא הצלחתי לקנות במקום סביר רק לסרט אחד, וגם לו הוספו הקרנות. היו איזון טוב בין מספר הצופים למספר המושבים, וברוב ההקרנות האולם היה די מלא.

עוד אהבתי, שאפשר היה בקלות להחליף כרטיסים לאחר הקניה. בכורח הנסיבות נאלצתי לשנות כרטיסים שש פעמים בפסטיבל הנוכחי, ובכל אחת מהפעמים, החליפו לי כרטיסים בלי בעיה, פעם אפילו אחרי שהסרט כבר הוקרן. זו כנראה הנחיה מההנהלה, בזכותה הצלחתי לראות סרטים כמספר הכרטיסים שרכשתי (19).

מה עוד אהבתי? שחניה לא עלתה כסף בכל המקומות המסומנים בכחול-לבן כל תקופת החג, כולל חול המועד, וראש העיר כנראה הנחה את פקחי החנייה המאד פעלתנים של חיפה לשמור מרחק מאזור הפסטיבל, בו באמת אין מספיק חניה. ואנשים אכן חנו בצורות מאד מאד יצירתיות סביב מתחמי הפסטיבל, ואף אחד לא קיבל דו"ח.  כלומר, האנשים שלא מכירים את חיפה מספיק. כי בכל אחת מהפעמים שבהם הגעתי ברכב, מצאתי תמיד חניה תקנית. גם כי לא אכפת לי ללכת כמה מאות מטרים, וגם כי אני מכיר את הסביבה היטב.

אהבתי את ההופעות, חינם גם כן, בגן האם. דיקלה בערב אחד, הדג נחש באחר נתנו הופעות מצויינות לקהל רב גילאי. גם הופעתו של תאמר נפאר, שלא בוטלה למרות לחצי קומיסרית התת-תרבות, הייתה טובה, ואי ביטולה גם הוא נקודת זכות לעיר חיפה ולפסטיבל. הקהל היה בעד, והטביע במחיאות כפיים ניסיונות של הצל וצלליו להפריע.

איכות ההקרנה הייתה מצוינת בכל האולמות, ובכל האולמות הוקרן התרגום לעברית מחוץ לשטח התמונה, במקום עליה, חידוש מאד מבורך. גם האולמות כולם במצב טוב, והישיבה בהם נוחה. ממש אין על מה להתלונן.

בעצם, אולי אפשר להתלונן על הקהל. אנשים פשוט לא מסוגלים להפרד מהטלפונים שלהם. כשהסרט מתחיל נדרש מסע של לחישות נזיפה בכדי לגרום לאנשים לכבות את מסך הטלפון שלהם – גם בקהל ממש לא צעיר. המסכים האלה מאירים באור יקרות, במיוחד אחרי כיבוי אורות. מעצבן, כמעט כמו זה שאנשים קמים באמצע כותרות הסיום. בצרפת למשל, גם לא בפסטיבלים, אנשים נשארים לשבת עד סוף הכותרות. בפסטיבל חיפה לא מדליקים אורות עד סיום הכותרות, אבל על הקהל זה לא עושה רושם.

זהו, ולכו לראות את "זרים מושלמים", אם יגיע לבתי הקולנוע. סרט איטלקי שלשם שינוי, לא חסכו בו בסעיף התסריט. מצוין.