engagement

הקשה כפולה מהירה באצבע צרידה על מסך הטלפון, זה כל מה שנדרש כדי "לחבב" תמונה באינטסגרם. הפלטפורמה בה מילת המפתח היא "engagement". (אולי מעורבות, קשר?)

זו אכן הפלטפורמה בה אני מבלה יותר בזמן האחרון, כמעט וזנחתי את פייסבוק, וגם את הבלוג אני מזניח קשות. הטלפון שלי פשוט כבר עולה על גדותיו מצילומי "פרצופים / ראשים" שצילמתי לאחרונה, בעיקר בדרום תל אביב. הקמת התערוכה (שאתם חייבים לראות! באמת) של זוגתי בגלריה אלפרד (סימטת שלוש 5,  ליד מפגש הרחובות אילת ואליפלט) הביאה אותי הרבה לאזור פלורנטין רבתי, שם למצוא ולצלם ראשים משובחים יותר קל מאשר לירות בדגים בחבית (מתורגם מילולית מאנגלית) מה שממילא לא יעלה בדעתי לעשות.

מה שמפתה באינסטגרם הוא שלוקח כדקה וחצי להעלות שם תמונה, כולל עיבודי תמונה לא מבוטלים כלל (אני משתמש הרבה ב structure), הוספת תגיות ומיקום, ושתי שניות אחרי שהעלית את התמונה, יש כבר מספר לא קטן של אנשים שהקישו עליה באצבע פעמיים וציינו בכך שיש בליבם לב אדום קטן לתמונה הזו. סיפוק אינסטנט.

בניגוד לבלוג הזה למשל שבו לוקח שעה לכתוב כאלף מילה, וכל אלף המילים האלה נתקלות בדממה רועמת. (מקובל עלי שהבעיה היא לא רק במדיום והבחירה לכתוב בשפה העברית אלא גם במסר).

אני לא מכיר כמעט אף אחד מהא/נשים העוקבים אחרי החשבון שלי באינטסגרם, או שאולי עוקבים אחרי התגיות בהן אני משתמש. מוזר לי שלמרות שהמדיום הוא כולו של דימויים, ללא טקסט כלל, עדיין רוב המגיבים הם מישראל. אבל יש גם ממקומות אחרים בעולם. חובבי פרצופים אולי, שגיליתי שיש לא מעטים מהם. גם כאלה שרואים פנים בכל צירוף של שני דברים עגולים ומשהו שיכול להזכיר פה או אף מתחתיהם. (קוראים לזה פרדוליה)

הלכתי לבדוק מה הקטע של התיוגים האלה, שאנשים מרבים להשתמש בהם, וקראתי על כך מעט באינטרנט. הבנתי שעניין ה engagement הזה מאד רציני ללא מעט אנשים, ויש מדע שלם מאחורי זה. ברור לי שחשבונות מסחריים צריכים אקטיבית לקדם את המעורבות בחשבון שלהם, ואכן לא מעט חשבונות (מאלה שמגיבים לי) הם של אנשים שמנסים לקדם עסק כלשהו, בעיקר דברים "חזותיים" למשל קוסמטיקאיות, מדריכי כושר, מורות ליוגה או אמנים. יש כמובן גם חשבונות של סלבריטאים – זו כבר אופרה אחרת לגמרי, אבל גם הם מקדמים מותג.

ויש גם כאלה הרואים באינסטגרם צורה של אמנות, מעין גלריה חינמית להציג לקהל את היצירות שלהם, אם זה ציורים, צילומים, או סרטים קצרים. לא כפיתוי לדבר אחר, יותר גדול במקום אחר, אלא כדבר עצמו. זה מודל השימוש שמדבר אלי, למרות שאני לא מוכן לקרוא לעצמי אמן, או יוצר. זה נראה לי ה"משקל" הנכון של הדברים. זה, והדפסה על חולצות.
אני כן מרגיש שהבחירה במה לצלם (טוב, אני מצלם כל פרצוף שאני מוצא, אז לא באמת יש בחירה), מסגור הצילום, ואחרי כן בחירת חלק התמונה שיכנס לפורמט המרובע של אינסטגרם, עיבוד התמונה באופנים כאלה ואחרים בכל זאת עושים את זה יותר "שלי", יש יותר "ממני" בתוצאה. תוצר לוואי: יש לי את כל התמונות שערכתי לאינסטגרם שמורות בגודל אחיד ויחס אורך-רוחב אחיד (מרובע) מה שיקל עלי בהמשך לעשות מזה סרט, מה שאני עדיין זומם. שם תהיה לי עוד הזדמנות לעשות את זה יותר "שלי" בעזרת בחירת הדימויים וסדרם, הזמן בו כל אחד מוצג, התאמת פס-קול ועוד. ועדיין, לא בטוח שאעיז לקרוא לזה "עשייה" אומנותית.

מודעות פרסומת

HAFA-300

זו רשומה על מאוורר. ראו הוזהרתם.

בחדר השינה, לא התקנו מאוורר תקרה מעל המיטה. טעות. אולי כי תלויה שם מנורה, ולא ראיתי בימי חלדי מאווררי תקרה הכוללים גם תאורה שאינם מכוערים. אבל מצידו השני של החדר, יש גומחה, ובה לא עומדת טלויזיה, אבל עמד תמיד מאוורר. מהסוג השולחני. שיש לו 3 מהירויות, ויודע גם לצודד ימינה שמאלה. ולעשות רעש.

מאווררי השולחן האלה מאד זולים, ויש גם כאלה שלא מאד מכוערים, אבל עם הזמן, לא הרבה זמן, הם מתחילים להרעיש יותר ויותר. לא מספיק בשביל להעיר אותי משנתי, אבל אני מאמין שגם כאשר המוח מסנן בהצלחה רעש רקע שכזה, זה מעייף.

כשמפלס הרעש הפך בלתי נסבל, הלכתי לחפש מאוורר חדש. מה רציתי בסך הכל? שיהיה שקט, שאפשר לכוון את זרימת האויר גם מעט כלפי מטה (הגומחה גבוהה מהמיטה) ושיהיה לו שלט, כך שאוכל להדליק ולכבות, ולשנות עצמה, בלי לקום מהמיטה. מוגזם?

כנראה שמוגזם, כך לפחות חשבתי אחרי שעברתי חמש חנויות מכשירי חשמל העומדות אחת ליד השני במתחם קניות בנשר ותארתי למוכרים מה שאני מחפש. אין דבר כזה, הייתה חוות הדעת של כל המוכרים שהצלחתי לצוד.

למכור מאווררים לא ממש בראש של המוכרים. מסכי ענק כנראה יותר רווחיים ואכן תופסים את רוב נפח החנות. יש בכל חנות כמה מאווררים מבוישים באחת מפינות החנות, לצאת ידי חובה, אבל אף מוכר לא בסביבה למכור אותם.

מצאתי בחנות אחת מאוורר להתקנה על קיר, עם שלט אבל ממש לא שקט, וגם לא מתאים לגומחתנו. טוב, חשבתי לעצמי, גיליתי עוד דבר אחד שנראה לי מובן מאליו שיהיה קיים בעולם, אבל מסתבר שלא. מספיק חשוב לי שיהיה בעולם? עד כדי שאתחיל קמפיין מימון המונים? שאסע לסין למצוא יצרן שייצר לי ולאחרים כזה? כנראה שלא…

ואז, בחנות חמרי בניין אחת, ראיתי אותו, את ה"מאוורר רצפתי דיגיטלי סוּפַה HYUNDAI מדגם HAFA-300". בדיוק מה שפינטזתי, ויותר. שקט? מאד. יש שלט? כן! אפשר אפילו לכוון את זרימת האוויר מטה! קטן, מוצק, ונראה מאד שונה ממאווררים רגילים. יותר כמו תנור חימום קטן.

נכון שהוא עולה כפול מהמאווררים הפשוטים, יותר מכפול, אבל הוא באמת שקט, נראה שהוא בנוי כך שישאר שקט, ויש לו אפילו טיימר. גם העיצוב לא רע, והצבע לבן. שווה. לי לפחות. כמו שסבתי הייתה אומרת (לא אמרה, אבל נגיד שאמרה, זה לא סוג הדברים שסבתות אומרות?): זול זה לפעמים יקר.

מישהו, מעצב תעשייתי איפה שהוא, כנראה בקוריאה, עשה את עבודתו נאמנה. מישהו אחר, הגדיר את הדרישות כמו שצריך. לייצר, זה כבר קל, היום. אפשר למצוא יצרנים זולים וטובים לכל דבר. בסין כמובן.

מישהו, לא חשוב מה שמו, שאל למה הרשומות שלי כל כך כבדות. אז הנה, אבי, אחת מאווררת. בשבילך.

הפוסט הזה הוא דרכי להודות לאותו מהנדס קוריאני אלמוני שתכנן את המאוורר הזה:  고맙습니다 
אני ישן יותר טוב בזכותו.

הזמן של הטרנס

סרט בשם "בבה", בקולנועהדר, באולם ביתנו לשעבר (כיום מתנ"ס הדר), שהוקרן במסגרת "פסטיבל חיפה הראשון להיסטוריה קווירית" הזכיר לי שוב את עניין הקידומת הזו, "טרנס", שהחל להופיע כקידומת לכל דבר ועניין. משהו ברוח התקופה, בצייטגייסט, גורם לנחיל האנושי לבדוק בכל תחום ותחום מה נמצא שם מעבר, טרנס-ווטאבר.

דרך אחרת להגיד את זה: רוח הזמן היא לדחות דיכוטומיות, נגד בינאריות. הכל הוא "על הרצף", בכל דבר יש גם מזה וגם מזה. אנחנו כולנו אמלגם של תכונות.

הסרט אגב, הוא "מוקומנטרי", מתאר דמות דמיונית של אשה טרנסית בשם בבה, שנולדה בפולין, גדלה בחיפה ומתה מאיידס בניו-יורק. לכל אורך החדר "מרואיינים" אנשים שהכירו אותה, כולל צדי צרפתי בהופעה משעשעת. כמו כן מרואיינות שלוש נשים טרנסיות, כולן חיפאיות אגב (לשעבר, כולם חיפאים לשעבר), שכביכול הכירו אותה. בסרט הן היו אמורות לספר עליה, אבל לנשים שחצו את גבולות המגדר שלהן זה כסף קטן לחצות את גבולות הז'אנר. היה להן קשה לציית לכללי הז'אנר ובעצם הן דיברו על עצמן, מה שהפך את הסרט ל"דוקו-מוקו".

בכל אופן, אין לי ספק שתמיד היו אנשים שהרגישו שהמין הביולוגי שלהם לא מתאים להם, שהרגישו יותר נוח בבגדי המין השני. אבל האפשרות לעבור ניתוחית אל המין השני, כולל התקנת איבר מין מתפקד (למעט פונקציות רבייה) היא התפתחות הנגזרת מטכנולוגיה.

מה שגורם לי לתהות האם השימוש הרווח כל כך בקידומת "טרנס-" בכל תחום ותחום קשור לקידמה טכנולוגית, לביטחון גובר והולך של המין האנושי בכך שאין גבולות אותם אי אפשר לעבור. כולל את גבולות המין האנושי עצמו, אל מה שנקרא טרנס-הומני. (trans-human). הטכנולוגיה מאפשרת לדמיין ישויות אינטליגנטיות לא אנושיות, יצירי המין האנושי, שיעברו את המין האנושי ביכולותיהם.

למשל transracial, טרנס-גזע, מונח ששימש לתאור אימוץ של ילדים מגזע אחר (בדרך כלל יותר כהה, משום מה) אומץ על ידי אנשים שלא מזדהים עם הגזע בו נולדו ושואפים להפוך להיות בני גזע אחר. אנשים שרוצים לחצות את הגבול שנדמה היה שאי אפשר לחצות, הגזע.  (סטודנטים במדינת דלאוור רשאים כיום להחליט כרצונם לרשום מהו הגזע/אתניות שלהם). למשל אנשים שנולדו לבנים והחליטו שהם בעצם שחורים – מתוך העדפה אישית ולא כי גילו משהו בעץ המשפחה שלהם. חלקם אף עוברים טיפולים המיועדים לשנות את צבע עורם וניתוחים שמשנים את תווי פניהם, העיניים, האף, השפתיים, כדי להידמות לבני הגזע שאליו הם רוצים לעבור.

המודעות הגוברת והולכת לאפשרות לחצות את גבולות הגזע, שלך או של אחרים, יתכן שכן נובעת מקידמה טכנולוגית, בעיקר רפואית. מאד נפוצים ניתוחי עיניים שאמורים להקנות למנותחים עיניים לא מלוכסנות, ניתוח אף שאמור להעביר אף יהודי או אפריקאי לאף יותר אירופי. וניתוחי הקטנת שפתיים שאפריקאים עושים כדי להראות יותר לבנים. וכמובן גם את ניתוחי הגדלת החזה של בנות עמים קטני חזה. רוב אלו שעושות/עושים את זה לא מצהירים במפורש על הפיכתם לבני הגזע אליו הם מכוונים ניתוחית, אבל הכוונה הלא מוצהרת שם, ברצון להיראות כמו בני גזע מסויים, היא שאיפה להפוך לבני הגזע האחר, בעיקר הלבן, העשיר יותר.

זה נראה לנו כל כך טבעי לשאוף להפוך יותר לבנים, יותר אירופאים שאנו רואים כקוריוז א/נשים לבנים שטוענים שהם שחורים. זה נתקל גם בהתנגדות מהקהילה השחורה וגם בהתנגדות של קהילת הטרנסג'נדרים הטוענים שאני הטרנס-גזע מנכסים לעצמם את ההישגים שלהם למטרות שוא.

ויש את הנשים שמזריקות חומרים שונים לתוך שפתותיהן, מה שגורם להן להראות כמו קרפיונים. מה שמביא אותי למונח transspecies: אנשים השואפים לחצות את הגבול בין האדם לחיה, (או בין אדם לחייזר) שרואים עצמם או כבעל חי מסויים או כשילוב של אדם ובעל חי מסויים. (זה אף פעם לא שאיפה להיות תרנגולת מטילה בכלוב סוללה למשל, משום מה). גם אלו נתקלים בטינה מצד טרנסג'נדרים אף שבהרבה מקרים אנשי הטרנס-מין (species) הם גם אנשי טרנס-מגדר (אם כבר, אז כבר). רק מעטים מבני הטרנס-מין עוברים התאמות ניתוחיות כדי להראות יותר כמו בעל החיים שהם חושבים שהם בעצם (למשל חתול..) כך שאני לא חושב שאפשרות חציית הגבול הספציפית הזו נגזרת ישירות מקידמה רפואית.

התיאוריה הרבע אפויה שלי היא שהמודעות להיתכנות לחצות את הגבול הזה, של מין, באה מאותו מקום כמו המודעות להתכנות לחצות גבולות גזע ומגדר או גבולות האינטליגנציה האנושית. מתוך הלך הרוח ששם את האדם במקום בו הוא יכול לעשות הכל. שאין גבול שאי אפשר לחצות. שאפשר לחיות לנצח, להקים מושבה על המאדים, לייצר ישויות אלקטרוניות חכמות יותר מאיתנו.

רק את יבשת הפלסטיק באמצע האוקיאנוס השקט אי אפשר לאסוף למיחזור. או לגרום למנדלבליט להחליט על הגשת כתב אישום נגד נתניהו. הוכחה שיש גבולות שאין למין האנושי אפשרות לחצות.

תווך ישיר

בסוף חודש יולי האחרון אבי נפטר. חמישה חדשים אחרי כן כבר מסרתי לקונה את המפתחות של דירתו. בין לבין, לא היה קל.

אבי גר באותה הדירה כמעט חמישים שנה. בששת השנים הראשונות מתוכן, עד שהתגייסתי, גרתי שם גם אני. אין לי הרבה זכרונות טובים מהתקופה בה גרתי בדירה, ויש לי עוד פחות זכרונות טובים משנותיו האחרונות של אבי בדירה, שנים במהלכן כמעט ולא יצא מתחומי הדירה. הדעיכה שלו לוותה בדעיכה מקבילה של הדירה, (אף שהמטפל שלו דאג להשאיר אותה נקיה.) הביקורים אצלו בשנים האחרונות היו מדכאים, מכמירי לב, יותר ויותר מתסכלים ככל שנוכחתי שאני לא באמת יכול לעזור לו.

שמחתי להפרד מהדירה, ושמחתי במיוחד שזה נגמר די מהר. גם המפגשים עם המתווכים השונים החלו כבר לצאת לי מכל החורים. אחד הדברים שגיליתי במהלך המכירה הוא שיש בחיפה הרבה יותר משרדי תווך ממה שיכולתי לדמיין, עשרות. חלקם משרדים של איש אחד או שניים, חלקם משרדים שבהם צוות של עשרות מתווכים, שגם מתחרים אחר עם השני על אותן הדירות.

הופתעתי לגלות שלמודעות שפרסמתי באתר יד 2 ובקבוצות הרלוונטיות בפייסבוק לא הגיב אף לא אדם פרטי אחד. כן הגיבו עשרות מתווכים, שכולם רצו להפגש ולראות את הדירה. אלא שלא לקח לי הרבה זמן להבין שהם לא באים לראות את הסחורה העומדת למכירה. הם באים לשווק לך סחורה אחרת, את עצמם. להסביר לך למה כדאי לך למסור להם את הדירה לתווך, ועדיף באופן בלעדי.

בחלק מהמקרים השווק העצמי היה ממש אגרסיבי, בחלק מהמקרים הוא אפילו היה מושקע. היו מתווכים שבאו כבר מצויידים בתכניות הבניין והדירה, בדקו את אפשרויות ההגדלה ואת זכויות המוכרים והקונים. הראו רצינות. היה להם כל מה שצריך, חוץ מקונים…

בא גם מישהו ממשרד המכנה את עצמו "רשת התווך הישיר". המתווך מה"רשת" הזו, (לה יש משרד אחד בלבד, אבל אולי כוונות להתרחב בעתיד), לא הבין אפילו ששם המשרד שלו הוא אוקסימורון, גם לא כששאלתי אותו אם אין סתירה בין "ישיר" לבין "תווך".

בסופו של דבר, נאלצנו (אני ושלושת שותפי לירושה) לשלם דמי תווך, למתווכת שבאה עם קונים, קונים שהתלהבו ובסופו של דבר גם קנו. אבל אם זה לא היה קורה, כנראה שהייתי מוסר את הדירה למשרד תווך כזה או אחר. אולי בבלעדיות, לאחד מאלו שנראו יותר יסודיים.

מה לעשות, אני חייב להודות שיש להם, למתווכים, ידע ונסיון שלי אין. מי שהדגים לי את זה היה אחד המתווכים, אחרי שסיפרתי לקונה שהגיע עמו עד כמה היו שנותיו האחרונות של אבי בדירה הזו קשות ועצובות , איך הוא נמוג בישיבה בכורסה שלו. "אסור לך להגיד דברים כאלה", הסביר לי. קונים, במיוחד קונות, מושפעים מאד מתחושות, מאינטואיציה. זה לא הכל מטראז' וכווני אוויר.
לקונים הבאים כבר שיקרתי. סיפרתי להם עד כמה נפלא וטוב היה לי לגדול בדירה הזו, עד כמה היו מאושרות השנים בהן אבי גר שם. זה עבד. הדירה נמכרה, ואפילו יחסית מהר. טוב, כרמליה היא שכונה מבוקשת, והדירה, יש בה פוטנציאל.

כמובן שבדיעבד אני מייסר את עצמי שאולי המחיר שביקשנו היה נמוך מדי. הוא אמנם היה מבוסס על הערכת שמאי, אבל הדאיג אותי שרוב המתווכים לא ניסו לדרבן אותנו להוריד את המחיר, להגיד לנו שהמחיר לא ריאלי. כי הרי אפילו המתווך שמייצג אותך, האינטרס האמיתי שלו מנוגד לשלך. אף שהוא מקבל אחוז או שניים ממחיר הדירה, הוא מעוניין בעיקר שהדירה תימכר מהר, ודרכו. להשיג את המחיר הגבוה ביותר עבורך זו עדיפות שלישית בשבילו. ולכן מתווכים תמיד ינסו לשכנע את המוכר, גם אם הם מייצגים אותו, להוריד במחיר.

עוד אמרו לי המתווכים שכדאי להראות לקונים את הדירה כשהיא ריקה מחפצים. די ברור לי שזה נכון במקרה של דירה ישנה ומוזנחת כמו זו של אבי. בארצות הברית המתווכים אף מעצבים מחדש את הבית העומד למכירה בעזרת מעצב. הם מרהטים את הבית  ברהיטים שהם שוכרים לצורך זה (עניין השכרת הרהיטים מפותח מאד בארה"ב, גם אנחנו עשינו את זה כשבאנו לשם לשליחות). מצד השני דמי התווך שם הרבה יותר גבוהים, 5-7 אחוזים ממחיר המכירה.

פינוי הדירה מחפצים לא היה לי קל. כתבתי על זה פוסט שלם, וגם חצי שנה אחרי, עוד לא נרגעתי ממראה תכולת הדירה מושלכת ברחוב. את השלב הממש סופי של הפינוי, מהמחסן של הדירה ומה"בויידם" שלה, כבר העברתי לקונה, תמורת תשלום צנוע לאחד הפועלים שיעבדו שם בשיפוץ. זה הרבה יותר קל כשאין לך שום רגש ביחס לחפצים המושלכים.

לא הייתה קארמה טובה בדירה הזו. אני שמח שהדירה ותכולתה, כולם מאחורי. גם למתווכים לא אתגעגע.

בשידור

כבר שנים שאני לא מוכן לבזבז את זמני היקר על אף אחד מערוצי השידור בטלוויזיה. בין ההפסקות האינסופיות לפרסומות, למריחת הזמן על לא-חדשות במהדורות החדשות ותוכניות הריאליטי הירודות (אפילו אלו בהן שרים כבר נמאסו עלי) אין לי ממש מה לחפש שם.

אם אני כבר מדליק טלויזיה, זה כדי לראות פרק או שניים באיזו סדרה, בדרך כלל ב VOD. להתאים את לוח הזמנים שלי לזמן בו משודרת תכנית מסויימת נראה לי כל כך פאסה, כמעט פאסה כמו להקליט תכניות. אם הזמן בו אני מוכן לבזבז חצי שעה לפני מסך הוא חצי שעה לפני חצות, שעה בה אני כבר עייף מדי לקרוא (אני אף פעם לא עייף מדי לכתוב :-), אז למה שלא אוכל לראות בשעה הזאת מה שבא לי ולא מה שמישהו החליט לשדר באותה שעה?

חשבתי שאני לא היחידי שחושב ש"שידור" הוא צורת תקשורת ארכאית שאבד עליה הכלח (כמעט כמו על הביטוי "אבד עליו הכלח". מה זה בכלל כלח?) אבל כששאלתי בפיסבוק אנשים התברר לי שלא מעט מהם עדיין מקשיבים לרדיו, או לפחות טוענים כך.

לאחרונה, גם מזה נגמלתי. אפילו במכונית, שם עוד הקשבתי לרדיו בזמן הנסיעה. זו הייתה מבחינתי דרך טובה להפיג את השעמום של נסיעה, בעיקר על כביש 2 המשעמם. הרדיו היה מכוון תמיד על גלי צה"ל, כי בחיפה לא ממש קולטים תחנות אחרות באיכות סבירה ותחנת רדיו חיפה לא אופציה בכל מקרה.

אבל אני כבר לא מסוגל להקשיב לגלי צה"ל. לפתוח ולשמוע אנשים כמו אראל סג"ל או עירית לינור מדברים הופך את קרביי. וכיוון שברוב הכבישים אין שוליים שאפשר לעצור בהם בבטחה ולצאת להקיא, נאלצתי לחדול גם מהאזנה לערוץ השידור הזה.

עזר זה שכאשר פיניתי את דירת אבי מצאתי שם עשרות דיסקים שבמשך השנים קניתי לו או שצרבתי לו (עותקים מדיסקים שלי).כיוון שאת כל הדיסקים האלה כבר יש לי בבית, שמתי אותם במכונית ושם אני מקשיב להם במקום לרדיו. אני לא צריך יותר להתעצבן על ההתקרנפות של גלי צה"ל בפרט וערוצי השידור בכלל. אני נוסע ומקשיב (בזמן האחרון) ללאונרד כהן שר everybody knows בקול הזקנה הצרוד שלו ומתמוגג.

גם זה לא ממש "הפתרון הסופי". במכונית הבאה כבר אוכל כנראה לחבר יותר בקלות את הטלפון למערכת השמע ולשמוע מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה. משהו שערוצי שידור לא יכלו אף פעם לעשות. אז עכשיו אפשר לעשות את זה, בקלות אפילו. לכן אני מוכן לנבא את מותו הקרב של קונספט ה"שידור".

אל תלכו ללמוד תקשורת. תאמינו לי. זה סוס מת.

כמה ימים אחרי שפרסמתי את הפוסט הזה הלכתי לכנס "פיקציה" מס 8, על טלויזיה וטכנולוגיה (שווה פוסט בפני עצמו) ולמדתי שם שבקרב קהל בני ה 18 עד 35 רק 10 אחוז צופים בתכניות על פי לוח השידורים. רובם כלל לא עוקבים אחרי שום תכנית ובעיקר צופים באופן אקראי בקטעי תכנית ששיתפו אתם ברשתות חברתיות. העתיד של גופי השידור עבר לאינטרנט, ומי שידע לשחות שם, לא יטבע.

כנסים

הרבה זמן לא הלכתי לכנסים כלשהם, אבל כנס בשם "כנס מותר 27: ״הריק״: תפיסת האין באמנויות" שארגנה הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת ת"א נראה לי מעניין. היה לי זמן פנוי ולמרות מזג האויר הסגרירי נסעתי ברכבת לאוניברסיטה וטיפסתי בגבעה אל בניין מקסיקו (הרבה ראשים יש שם...).

היו דברים מעניינים פה ושם בכנס שעסק ב"הריק", אבל הדבר הבולט ביותר בכנס היה הריק ששרר באולם. מעט מאד אנשים שלא נמנו על הדוברים המחכים לתורם להשמיע ו"כסא המושב" (session chair) התורן. גם "כסא המושב" היה במקרים לא מעטים אחד הדוברים מהמושב הקודם שמינויו לתפקיד זה מנע ממנו להמלט על נפשו, כנראה לדברים חשובים יותר, עם תום המושב בו הוא הציג את עבודתו.

שמתי לב לתופעה הזו כבר מזמן, בכנסים אחרים. גם כאלו שהיו בתחום המקצועי שלי וגם בכנסים שאליהם הלכתי מתוך עניין אישי. היית מצפה שמי שדובר בכנס מסויים יהיה לו עניין גם במה שנאמר על ידי דוברים אחרים בכנס, שמן הסתם עוסק בתחום שבו הדובר מתעניין. אבל לא. ברוב המקרים הדובר בכנס יחכה (אולי מתוך נימוס) עד תום המושב בו הוא משתתף (וגם זה לא תמיד) ואז ילך למקומות אחרים, מעניינים יותר, או אולי סתם לעניינים דחופים יותר.

גם כאשר הכנס במקום מבודד גיאוגרפית, אליו הגיעו ממרחקים כל המשתתפים, זה לא שונה משמעותית. היחידים שנשארים לשבת ומקשיבים לכולם הם קרציות כמוני, או כאלה שמתעסקים בענייניהם במחשב האישי או בטלפון ומקשיבים בחצי אוזן. השאר עוזבים את האולם אחרי שהשמיעו את מה שהשמיעו ועוסקים בדברים החשובים באמת: mingling, התרועעות, יצירת קשרים, דברים שאני תמיד מפספס.

לא פעם ניסיתי להבין את פשר התופעה הזו. ההסבר הפשוט ביותר הוא שאנשים אולי פשוט לא באמת מתעניינים בתחום העיסוק העיקרי שלהם, שזה נורא עצוב. הסבר קצת יותר סלחני יכול להיות שרוב האנשים כל כך ממוקדים בתחום עניין צר שתחומי עניין אפילו קרובים, אפילו משיקים, לא נראים להם שווים את השקעת הזמן או את השקעת תשומת הלב. שנדרש מיקוד כל כך צר כדי להצליח שאין מקום לשום דבר אחר. גם זה די עצוב. יכול גם להיות שאנשים כל כך טרודים ועסוקים שהם כל הזמן אצים-רצים ממקום למקום, אבל הסבר זה נראה לי פחות סביר, לבטח לא בכנס המתקיים בזמן חופשת הסמסטר.

הייתה תקופה בה הרגשתי אידיוט, יושב בשקט ומקשיב לכולם, כאשר מסביבי רוחשת תחנת רכבת של דוברים הבאים והולכים. הייתי אומר לעצמי שאם זה לא מעניין אותם, את האנשים ממש מהתחום, למה זה צריך לעניין אותי? אבל ברבות השנים, עוד לפני התקופה האחרונה שבה זמני מאד בידי, הבנתי שלא אני האידיוט. שהם האידיוטים. שההפסד כולו שלהם. שאני לחלוטין מעדיף את הסקרנות הלא מאוד סלקטיבית שלי על העדר הסבלנות המוחלט שלהם. שזה כלל לא רע למתוח את גבולות המוח שלך לכוונים לא בהכרח "תועלתניים". שזה אפילו כיף להקשיב להרצאה שהיא כלל לא מהתחום אותו אתה מכיר ולהתמודד עם זה, לקחת משהו אתך בכל זאת. להתרחב.

לאט

באחת האמשים נסעתי לי אחרי "רכב אספנות" אחד פה בחיפה, והתעצבנתי. נדמה היה לי שבכל פעם שאי אפשר לעקוף אותו, הוא נסע לאט באופן מופגן, כ 20-30 קמ"ש (זה היה בעיר), אבל אך התחלף הפס הרציף הכפול בפס מקווקו, ונדמה היה (לי) שהוא מתעורר לחיים, מתמלא עזוז ומגביר מהירות, אולי אפילו מעל המהירות המותרת, כך עד תום תחום העקיפה, שם, נדמה היה (לי), חזר ושב לנמנם על הכביש. "רכב האספנות" דנן היה סתם מכונית אופל סטיישן ישנה וחבוטה כל שהיא, של מישהו מעספיה או דליית אל כרמל (לשם היא המשיכה אחרי שהפסקתי לדשדש בעקבותיה), גדושה כלים וציוד.

אחרי כן, חשבתי שזו כנראה גם החוויה של מי שנוסע אחרי. אני לא נוסע ברכב אספנות, רק ב"בימבה" – יונדאי i10 בת ארבע, לגמרי לא חבוטה אבל לרוב, די מאובקת. אני גם מוכן להודות שכבר כמה שנים אני נוהג בצורה שמי שרוצה להיות נחמד אלי יקרא "נינוחה", מי שפחות יגיד "נו זוז כבר". אבל באמת שקשה לעבור את המהירות המותרת בנהיגה בבימבה. זו אמנם הרבה יותר מחצי מכונית בחצי המחיר, אבל החסכון מתבטא בין היתר ברעשים. הם פשוט לא מספיק מבודדים. על כביש החוף, אני מעריך שבכל זאת, אני מגיע למהירות ממוצעת של 90 קמ"ש, ואני משתדל להצמד לימין (הכביש, אני לא אבי גבאי).

אבל בכל פעם שאני עובר למסלול השמאלי, נדמה לי שיש שלט גדול מודבק לישבן המכונית שלי, ועליו כתוב באותיות ניאון גדולות: "עקוף אותי". כמעט עצרתי פעם בצד לבדוק את העניין, אלא שאין לכבישים במקומותינו בשום מקום שוליים לעמוד עליהם. פשוט, מראה מכוניתי במסלול השמאלי מיד מעורר יצרים בלתי ניתנים לכיבוש אצל הנהגים האחרים, שמתבטאים בהבהובים עצבניים, לפעמים צפירות, ולפעמים עקיפה פראית מימין.

אז אני חוזר לימין בצייתנות ונותן לעקוף. והם עוקפים, ולו רק כדי מיד לחזור לימין ולהמשיך לנסוע, לא פעם באותה מהירות בה נהגתי עד כה, אולי אפילו יותר לאט לפעמים. זה עניין של כבוד כזה, נראה לי. לא נראה להם לנסוע אחרי מכונית כה קטנה, לבטח לא קטנה מאלו שלא נראות זריזות.

אני באמת שלא נעלב. בסוג של צדקנות שמאלנית יפת נפש אני דווקא מבסוט מזה שאני נדרש רק לקצת פחות מטונה של פלדה כדי להזיז את ישבני ממקום למקום, כשאני לא מנצל את התחבורה הציבורית. אבל זה קצת מפחיד, האגרסיות האלה שנחשפות בכל פעם שאני נוסע על כביש בין עירוני.

5XL

אבא שלי היה תמיד איש גדול. גדול מאד. בעשור האחרון לחייו החל להתצטמק, עד שנעלם. אחרי שנעלם, מצאתי מקופלות במגירות ארון הבגדים שלו את כל חולצות הפולו במידה 5XL של המותג צ'ירוקי, שהבאתי לו מביקוריי בחנויות הכלבו Target, רוב החולצות עדיין עם הפתק של החנות עליהן.

נורא רצינו, אחותי ואני, שיהיה לו טוב, שיהנה. אבל אבי היה אדם עם צרכים מאד מצומצמים. פרגון עצמי לא היה אחד הצדדים החזקים שלו.  החולצות האלה הן מקרה מובהק בו הפרה רוצה להיניק יותר משהעגל רוצה לינוק.

כמו גם עשרות הדיסקים שהבאתי לו לכל יום הולדת. למשל מארזי הדיסקים מרשת  costco, אוסף כל האופרות המפורסמות ב 19.99$, כל ההקלטות של דיוק אלינגטון, דברים שכאלה. גם אותם מצאתי, עדיין בתוליים באריזת הצלופן המקורית. בעיקרון, אבי אהב מוזיקה. קלאסית וגם ג'אז, אבל לא ממש האזין לה. הוא עבד כל כך קשה כל חייו, עד שלא נותר לו מקום לשום דבר שישמח את ליבו.

כשהאלצהיימר סגר את אבי במעטפת אטומה, ניסיתי לפרוץ את הסגר בעזרת נגן מוזיקה עם המוזיקה שחשבתי שאהובה עליו (ראיתי סרט שבו מוזיקה עשתה פלאים שכאלה). זה לא עבד.

במחשבה כנה לאחור – לי היה סתם פשוט ונוח להביא לו בכל הזדמנות דיסקים כמתנה לימי הולדת. דברים שהוא רצה או היה צריך באמת, היה קשה למצוא.

גם חלק גדול מהבגדים במידות הולכות וקטנות (ככל שרזה וקטן עם השנים) שאחותי ואני קנינו לו בשנותיו האחרונות, גם אותם מצאתי, חדשים לגמרי, במכולת האשפה שלפני ביתו, לשם השליך אותם סוחר בחפצים משומשים, מנוול אחד המכנה את עצמו "אלביס" שפינה את הדירה.

אני מכיר לא מעט אנשים שמאד זקוקים לדברים שאבי השאיר אחריו. לא לכורסאות ולספות שלו, כולן מעור שחור, כולן בלויות ומחוררות מזוקן, אבל בגדים, כלי מיטה, ציוד מטבח, מכשירי חשמל כן. מחר למשל, אוביל מכונית עמוסה לעייפה בדברים מסוג זה, למשפחתה בדואית המתגוררת ליד צומת מחולה, כזו שצבא ההגנה לישראל מנסה לפנות מהשטח בו היא גרה כבר הרבה שנים. הם ממש צריכים את זה.

זה שיש חפץ למישהו בחפצים שלו היה מבחינתי נחמה מסויימת. מכונת הכביסה והמקרר למישהי שעזבה את המקלט לנשים מוכות בחוסר כל. ארון בגדים למישהו אחרת שעדיין במקלט. סירים לבחור צעיר אחד, כלי מיטה לצעירה טרנסגנדרית שמשפחתה מתנכרת לה. טלויזיה "לא שטוחה" למי שאין לו טלויזיה כלל. הרשימה ארוכה. צריך רק להכיר את האנשים הנכונים, שיודעים תמיד מי צריך מה.

ואז מגיעה החלאה הזה, לוקח את מה שהוא חושב שהוא יכול למכור, ואת שאר תכולת הדירה משליך בעירבוביה על המדרכה שלפני הבית, חוסם אותה לחלוטין.

את כל הבגדים של אבי, שהצעתי לו להשאיר כדי שאוכל לתרום, אך הוא הבטיח למסור בעצמו לנזקקים, מצאתי במכולת האשפה. או על צמרות העצים באפיק נחל שיח, מתחת לחלון הדירה. לא ברור לי איך אני מוריד אותן משם, או מחלץ מהואדי את הכסא שנזרק לשם.

סיום הפרק הזה בחיי, פינוי ומכירת דירת אבי, מעבר לזה שהוא קשה לי רגשית (לא מפתיע), הביא אותי במגע עם אוסף של אנשים שהייתי מעדיף שלא היה לי שיג ושיח אתם (גם אם הם מספקים לי חומר לכמה וכמה פוסטים). כמו להקות המתווכים (יש עשרות מהם בחיפה), כמו "מפני הדירות", אוכלי הנבלות האלה.

"המֵפַנה" הראשון בא לראות את תכולת הדירה, הציע לפנות בתמורה לחפצים וקבענו יום לפינוי, שבוע אחרי. ערב לפני, קיבלתי שיחת טלפון ממנו, שלא הפתיעה אותי. במחשבה שניה, לא משתלם לו. הוא מבקש גם תשלום, צנוע, בנוסף לחפצים. כמה? נאמר אלף שקלים.
אז הנה אחד להזהר ממנו, קורא לעצמו "המפנה המהיר".

השני להשמר ממנו, זה שמכנה עצמו "אלביס", עובד בשיטה אחרת. הוא מבקש עוד כסף אחרי, אחרי התבכיינות על עבודתו הקשה. כמעט ושילמתי לו, עד שזומנתי למקום למחרת על ידי פקחי העיריה. הגעתי וראיתי שהוא פינה רק את המעט שחשב שיוכל למכור, ואת השאר זרק לפני הבית. עד שהבנתי שאני צריך לשכור עוד מישהו שלישי, (גם הוא מחבורת "המפנים") להוביל את התכולה מהמדרכה למזבלה. ושאת כל מה שמתגלגל על המדרכה, אני צריך לאסוף.

אני מוכן לקבל שאוסף החפצים שאבי השאיר אחריו לא היו מציאה גדולה. אני חושד שבכלל, אוסף החפצים שכל אחד מאיתנו ישאיר אחריו, יראה למי שבא לפנות את ביתו שווה הרבה פחות ממה שאנחנו רואים בו. בלי שום קשר לכמה הדברים עלו במקור. אבל כשאדם שזה מקצועו בא, (אני מניח שיש לו גם נסיון בעניין,) רואה מה יש, מתחייב לפנות הכל בתמורה למה שיוכל למכור, הנסיון לסחוט עוד כסף, ולא לספק את הסחורה מסתבר שהוא דרך הפעולה הרגיל של האנשים הזה.

הלקח שלי מכל העניין? קחו לכם מוביל שיפנה את הדירה למזבלה (בחיפה אני יכול להמליץ לכם על מישהו), אחרי שתעשו מאמץ למסור דברים לכל מי שיכול להפיק מזה תועלת, לאנשים פרטיים, או לארגונים כגון "חברים לרפואה" שמוצאים אנשים שזקוקים לתרופות ולציוד הרפואי שנשארו (ונשארו, אצל אבי). "מפני הדירות" האלה, משוק הפשפשים, הם כולם חבורת חלאות שאתם לא רוצים להתעסק אתם. סיפור הפינוי כולו קשה גם ככה בלי להתמודד עם שכאלה, וזה אפילו לא יחסוך לכם כסף.

אולי זו הפעם האחרונה

אז אני מטייל פה באיסלנד בחברת זוגתי שתחיה, והכל יפה ונחמד וסבבה. אבל אני לא מצליח לנער ממוחי את המחשבה המטרידה, שכל מה שאני עושה פה, וכל מה שאני עושה בכלל, אני עושה בפעם האחרונה.

למה אני חושב כך? אני הרי רואה את עצמי כאופטימיסט מושבע. כך גם כל מי שמכיר אותי. אבל האופטימיסט הזה למד לא לקחת שום דבר כמובן מאליו.

אז מה יכול לגרום לכך שמשהו יהיה "בפעם האחרונה"? ניקח למשל את איסלנד. סביר שזו הפעם האחרונה שאהיה פה. זו גם הסיבה שהעדפתי לטייל פה שלושה שבועות, "למצות" את העניין.

הכי סביר, שזו הפעם האחרונה שאני פה בגלל שיש עוד כל כך הרבה מקומות בעולם שאני משתוקק לבקר בהם ומה לעשות, אין לפני עוד חמישים שנים של טיולים, יש אולי עשר. חמש עשרה במקרה הטוב. (מצד שני, איסלנד הפכה תחנת ביניים אידאלית בין ישראל לקנדה, עם טיסות ישירות ואף זולות מכאן ולשם, ובקנדה החל אך ללמוד בני הצעיר)

הדבר הבא בסולם הסבירות הוא שמשהו יקרה לבריאותי ולא אוכל להגיע לכאן (או לכל מקום אחר מאתגר פיזית) יותר. כל מיני דברים שקרו ועדיין קורים לי ולחבריי בשנים האחרונות לימדו אותי ענווה בקטע הזה. אבל יכולות להיות גם קטסטרופות מסוג אחרי, כלכליות למשל, שלא יאפשרו לי לשוב לאיסלנד (למשל). בכל זאת, ארץ מאד יקרה לטייל בה. ובל נשכח שאיסלנד כולה היא הר געש אחד גדול שזו רק שאלה איפה ומתי יתפוצץ.

יש לי חשד שאצל רוב האנשים, רוב הדברים בחייהם הם לא כאלה שהם היו רוצים שיקרו בפעם האחרונה. אפילו דברים בנאליים. למשל נהג האוטובוס היה מעדיף שגם מחר הוא יעשה אותו דבר. בכל זאת, זו פרנסתו. מבחינתו רוב הסיכויים שהדברים שיהפכו נסיעה זו לאחרונה בחייו הם לא דברים חיוביים במיוחד. אפשר להניח (או לקוות) שדברים שבני אדם מאד לא רוצים שיקרו להם, הם ינסו לדאוג שאכן הם לא יקרו יותר.

טבעם של דברים הוא שעם השנים הולך וקטן מספר הדברים שאתה עושה בפעם הראשונה וגדל מספר הדברים שאתה עושה בפעם האחרונה. נכון שאפשר לחפש טוב טוב ולמצוא עוד דברים לעשות בפעם הראשונה, אבל רוב הדברים האלה, אם לא עשית אותם עד כה, הייתה לזה כנראה סיבה טובה.

לעומת זאת את הדברים שאתה עושה בפעם האחרונה, אתה כנראה לא יכול לרוב לבחור. למשל, את נשימתך האחרונה. הדבר המשמעותי ביותר בחיינו הוא המוות, ומהו המוות אם לא זה שהופך את הכל "לפעם האחרונה"? זה לא משהו שאפשר להחליק אותו, להגיד לעצמך דברים כמו: "זו לא הפעם האחרונה שאני יכול לראות את עצמי כצעיר, או כלא זקן" השקר הזה שמנוסח לפעמים כ "חמישים (או שישים) זה הארבעים (או חמישים) החדש". או הבטחות שאתה יודע בסתר לבך שהן סרק, כמו: "עוד אשוב לכאן", "אעשה זאת בהזדמנות אחרת". כל אלה לא עובדים כשמדובר במוות.

כנראה שזו (לפחות חלק מ) הסיבה שאני מפחד מהפעם האחרונה של דברים – בגלל שזה מעין סוג של מוות. או לפחות, צעד אחד בכוון.

ובאותו עניין, שיר ששלחה במקרה ידידתי דורון (הידועה גם כ"דורון הבת"):

דָּחוּף מְאוֹד לָתֵת לְעַצְמִי עַכְשָיו הִזְדַּמְּנֻיּוֹת נוֹסָפוֹת / דוד אבידן

לָצֵאת מִתּוֹךְ הַהִזְדַּמְּנֻיּוֹת הַקּוֹדְמוֹת שֶׁכְּבָר מֻמְּשׁוּ,
לְעֵבֶר אֶפְשָׁרֻיּוֹת חֲדָשׁוֹת-חֲדִישׁוֹת, אֶפְשָׁרֻיּוֹת פְּתוּחוֹת.
בְּשָׁלָב מְסֻיָּם חָדַלְתִּי לְסַפֵּק לְעַצְמִי מִצְרָךְ חִיּוּנִי זֶה.
זָכַרְתִּי רַק אֶת הָאַסְפָּקוֹת הַקּוֹדְמוֹת, הַמָּסִיוִיּוֹת, הַשּׁוֹפְעוֹת,
וְחָשַׁבְתִּי לְתֻמִּי שֶׁמְּלַאי הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת לֹא יִתַּם עוֹלָמִית.
לֹא חָשַׁבְתִּי עַל עַצְמִי בְּמֻשָּׂגִים תַּעֲשִׂיָּתִיִּים קוֹנְבֶנְצְיוֹנָלִיִּם,
וְלָכֵן סִפַּקְתִּי בְּבַת-אַחַת אֶת כָּל חֹמֶר-הַגֶּלֶם וְתָכְנִיּוֹת-הַיִּצּוּר.
עַכְשָׁיו הָאַסְפָּקָה מַתְחִילָה, אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלוֹשׁ.
בְּרַכָּבוֹת וּבִמְטוֹסִים וּבָאֳנִיּוֹת-מַשָּׂא וּבְמַשָּׂאִיּוֹת-עֲנָק.
אֲנִי מְסַפֵּק לעַצְמִי אֶפְשָׁרֻיּוֹת נוֹסָפוֹת, שֶׁלֹּא תִּתַּמְנָה כָּל-כָּךְ מַהֵר.
אֲנִי פּוֹתֵחַ לִפְנֵי עַצְמִי דְּלָתוֹת סְמוּיוֹת וְחוֹלֵף דַּרְכָּן.
אֲנִי מְאוֹתֵת לָאוֹפְּצְיוֹת הַחֲדָשׁוֹת לְהַגִּיעַ אֵלַי בִּמְהִירוּת-שִׂיא.
דָּחוּף מְאוֹד לָתֵת לְעַצְמִי עַכְשָיו אֶפְשָׁרֻיּוֹת נוֹסָפוֹת.
הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת הַקּוֹדְמוֹת מֻצּוּ פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר בִּתְקוּפוֹת קוֹדְמוֹת.
יֵשׁ לִי כְּתִיבָה זוֹרֶמֶת, וַאֲנִי מִתְגַּבֵּר כִּמְעַט עַל כָּל אֶתְגָּר,
אֲבָל לֹא זֶה מַה שֶּׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ, לָכֵן אֲנִי מְחַפֵּשׂ אֶפְשָׁרֻיּוֹת חֲדָשׁוֹת.
אֲנִי אֶמְצָא אוֹתָן, אַל דְּאָגָה, אֲנִי אֶמְצָא אוֹתָן.
הֵן כְּבָר מְחַכּוֹת לִי לְיַד פֶּתַח הַבַּיִת, הֵן מְחַכּוֹת לִי.
הֵן יוֹדְעוֹת עָלַי כָּל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לָדַעַת – יֵשׁ לָהֶן כָּל הַנְּתוּנִים.
הֵן פּוֹעֲלוֹת לְפִי הַנְּתוּנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן וּלְפִי הַמֵּידָע הַדָּרוּשׁ.
הֵן מְחַפְּשׂוֹת אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ אוֹתָן.
כִּי אֲנִי הָאֶפְשָׁרוּת שֶׁלָּהֶן כְּמוֹ שֶׁהֵן הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת שֶׁלִּי.

הנצנוץ

ניסיתי ליייחס את הנצנוץ שהופיע בזוית עיני הימנית, כעין מנורת פלואורסנט אנכית הנדלקת ונכבית, לתגובה כימית לעקיצת הדבורה כמה דקות קודם, כשתעדתי את פעולת (עמיתותי לשעבר לקורס הפרמלקולטור בגינה הקהילתית של בת גלים, כיום) חברות "מגן דבורים אדום", בסילוק הנחיל הענקי שהתנחל ב"בויידם" (אינטרסול?) של דירת אבי.

מיד כשנעקצתי, באצבע שעל המצלמה, שלפתי את הארנק, הוצאתי ביד אחת את הכרטיס הנטען של רשת ארומה (כן אני מאלה. אני אוהב את הקפה שם) ובעזרת קצהו העפתי את שק הארס והעוקץ הצמוד אליו שהיו תלויים מאצבעי, כך לימדה אותי רותם. ואכן, תוך דקות נעלמה כליל האדמומית וגם הכאב. הדבורה שעקצה אותי, פרפרה גוססת על הרצפה, יחד עם עוד המון דבורים, מתוך כ 40,000 הדבורים שהיו שם (להערכת המומחיות). לא כולן שרדו את המעבר.

בעצם, ידעתי שההיבהובים האלה בשדה הראיה שלי הם צרה רצינית, שכנראה קשורה לרשתית, אבל כדרכי בקודש הדחקתי, הלכתי הביתה וישנתי שנת ישרים.

למחרת, נעלמו ההבהובים, ובמקומם הופיעו זבובים, (או שאולי היו אלה דבורים?) שריחפו בשדה הראיה של העין הימנית שלי. לפעמים זה נראה כאילו שערה סוררת משערות הגבה האחת שלי יורדת מטה אל שדה הראיה. זוגתי שתחיה המריצה אותי לרוץ למיון (מה שכל אדם שפוי היה עושה, ומה שאם זה קורה לכם אתם גם צריכים לעשות) אבל "היו לי סידורים". למרבה המזל אחד הסידורים היה ביקור אצל האופטומטריסט וזה גם הוא חשב שמקומי במיון. אז הלכתי להתמיין.

בדרך עוד ניסיתי לתפוס את רופא המשפחה שלי, ללא הצלחה, וגם את קו היעוץ של אחיות קופ"ח חולים מכבי. אלא שאצלם, כרגיל, זמן ההמתנה היה ארוך מהרגיל והם הבטיחו לחזור אלי כשיגיע תורי. שניהם חזרו אלי כשכבר הייתי במיון, ושניהם ניחשו מיד מה הבעיה שלי.

לא נסעתי לבית חולים כרמל. יש לי טינה עמוקה למיון בבית חולים זה בעקבות היחס לו זכה שם אבי. ירדתי לבני ציון, ושם, אחרי השהיה מיותרת עד שיגיע תורי לבדיקת דופק, לחץ דם וטמפרטורה, כולם מיותרים לחלוטין, הואילו לשגר אותי למיון מחלקת עיניים. שם איבחן הרופא המתמחה (זה היה כבר אחרי הצהריים של יום שישי. עד שגמרו למזמז את הזמן במיון הכללי, כל המומחים כבר הלכו הביתה).

חיש קל הוא קבע שיש לי קרע ברשתית, "בינוני" באורכו והסביר לי, מה שכבר ידעתי מחיפושים באינטרנט, שיש "לתפור" מסביבו בלייזר, כדי למנוע את הפיכת הקרע להפרדות רשתית, שזה ממש חמור. לשם פעולת התפירה הוא קרא ל"כונן" שלו, רופאה מומחית, שתבוא ותתפור את הקרע.

אלא שהמומחית לא הייתה מומחית לרשתית, ואחרי שעינתה את עיני הימנית במשך כמה שעות בנסיונות לצלוף אל הקרע, (פאדיחה רצינית, אם תשאלו אותי) הרימה ידיים והלכה הביתה. למחרת, הבטיחה, יגיע אחד משני המומחים לרשתית ויסדר עניין. סיימתי את יום שישי עם עין כואבת ועם חשש כבד לגורל העין הזו בכלל. אם זה לא לייזר, זה ניתוח.

למחרת בבוקר הופיע המומחה, כמובטח, בקפקפים ומכנסיים קצרים, העיף מבט אל תוך עיני, ואמר: "לא בעיה". עשרים דקות אחרי כן הוא כבר חזר הביתה, ואני הייתי אחרי. הללויה, אלמלא הכאבים.

הבוקר חזרתי לביקורת. שוב הרחבת אישונים, שוב הצמדת עדשה אל הקרנית, שוב האור המסנוור. אבל נראה שהתפירה הצליחה בשלב זה. נדרשת ביקורת נוספת שבוע אחרי לראות אם לא צריך לצרוב עוד כמה מקומות.

הפוסט הזה נכתב כולו בעצימת עין ימין. אבל יהיה בסדר.

לא מדובשו

אחרי שש שנים כשומע חפשי, בעיקר באוניברסיטת חיפה, הופתעתי לשמוע שיש הנחיה לאפשר לשומעים חפשיים נוכחות רק בקורסים פרונטליים, קורסי מבוא בעיקר, בהם מספר התלמידים גדול ונוכחות הקשישונים לא תהיה מורגשת.

זה היה במקרה. התקשרתי למזכירות החוג לתולדות האמנות לברר באיזה חדר ניתן קורס שבקטלוג הקורסים לא צויין בו החדר (קטלוג הקורסים של אוניברסיטת חיפה, כמו כל אתרי האינטרנט שלה, הוא עולב טכנולוגי ותכני).

השבוע למדתי מפי דיקן ההוראה של האוניברסיטה שזו כלל לא הנחייה ממנו, אלה מ"מישהו באדמיניסטרציה" ושבכלל זה אמור להיות לשיקול דעת המרצה.

גם זה לא אידאלי. יש לא מעט מרצים שמסך הפנים הצעירות המופנה אליהם, כחמניות העוקבות אחרי השמש, שותה בצמא את דבריהם ומסכם בנחישות וברגישות כל מילה שיוצאת מפיהם מהווה עבורם פיצוי מסויים לתנאי העסקתם, שעבור לא מעטים מהם אפשר להגדיר אותם כתנאי העסקה פוגעניים של ממש. בכל אופן, הדבר האחרון שרבים מהם רוצים זה מישהו יותר מבוגר בקהל, שכבר ראה פה ושם דברים, וגם שמע, שיאתגר אותם. שישאל שאלות, שיביא דיעה, שיאיט את קצב זרימת החומר שצריך להספיק את תוך קבצי הוורד במחשבים הניידים המתקתקים במרץ.

ניחא. אבל הבשורה על האיסור הגורף דנן דירבנה אותי לעשות מעשה, שהגיע השבוע אל סופו (המר) בפגישתי עם דיקן ההוראה. פניתי אל מולי אדן, לשעבר "בכיר באינטל" (שם עבדתי עד שהתחלתי עם כל עניין מדעי הרוח האלה לפני שש שנים) שהתמנה לאחרונה ליושב ראש הוועד המנהל של אוניברסיטת חיפה. פניתי אליו במייל, וגם טילפנתי (אחרי שהבנתי שבכירים לא קוראים מייל). ואחרי כן נפגשנו בביתו והנה מה שהצעתי:

שאוניברסיטת חיפה תפנה לקהל הפורשים והפנסיונרים ותציע להם לחנוך סטודנטים ולסייע להם בכל קושי שיש להם. בעברית, באנגלית, במתמטיקה, במה שהם צריכים. זה יכול להיות באחד על אחד, או בקבוצות קטנות. בתמורה, תתאפשר לחונכים דנן גישה חפשית לקורסים ושימוש במשאבי הספריה. נראה לי דיל טוב לכל הצדדים, וגם דרך טובה לאוניברסיטת חיפה להיות יותר מעורבת בקהילת העיר שלידה היא שוכנת.

זה מה שהצעתי למולי. וזה מה שהוא שמע: שיבואו פורשי הי טק וישמשו כמתרגלים בפקולטה למדעי המחשב, שאותה הוא מנסה לקדם. את החלק על הגישה לקורסים הוא כנראה פחות שמע, כמו גם את עניין החונכות בתחומים היותר בסיסיים, שבגללם סטודנטים רבים נכשלים ואף נושרים אחרי השנה הראשונה. אני מניח שבעיקר סטודנטים/יות ערבים/יות בגלל קשיים בעברית. (40% נשירה אחרי השנה הראשונה מפי מולי, הרבה פחות טוען דיקן ההוראה).

וזה מה ששמע דיקן ההוראה (לדבריו מהמיילים ששלחתי למולי ובהם פירטתי את התכנית המוצעת, ומי שקורא פה כבר יודע שאין לי קשיים להסביר למה אני מתכוון): שיש מאחורי חבורה של פורשי הייטק (היסתובבבתי אחורה לראות את הקהל שעוקב אחרי ולא ראיתי) שרוצים לבוא לאוניברסיטה ולספר להם על התעשייה בה עבדו. נו.

ניסיתי, בסוף השיחה שלי אתו, אחרי שכבר בעצם הרמתי ידיים, להציע שנקרא ביחד במייל, לראות מה נתן לו את הרושם הזה, אבל הוא מיהר להכניס את המיילים (המודפסים!) לתיק, וטען שיש שם גם מיילים פנימיים שאני לא אמור לראות. מסתבר אם כן ש"בכירים" לא קוראים מיילים גם כשמדפיסים להם אותם, אלא אם זה ממישהו בכיר מהם.

אין לי שום מחלוקת עם הדיקן על כך שמתרגלים צריכים להיות מקהל המסטרנטים והדוקטורנטים, וצריך לשלם להם על זה. בהחלט, ואני מבין שגם כך האוניברסיטה בסכסוך מתמשך עם ארגון הסגל הזוטר (מעניין למה…). זה גם מה שיבנה את סגל העתיד של הפקולטה, כולל זו של מדעי המחשב. זו השקעה בעתיד.

אבל גם חונכות אחד על אחד בסטודנטים שמתקשים, כזו שיכולה למנוע את נשירתם, היא השקעה ראויה. גם הרחבת האופקים של הקהל הרחב יכולה להיות דרך להזרים דם (חדש וגם ישן) למדעי הרוח המצטמקים. אבל שני אלו נדחו על הסף. ראשית, כי הדיקן לא חפץ להקים מנגנון שיבחן ויסנן את החונכים הפוטנציאלים (ולא ברור לי למה הדבר נחוץ) ושנית, כי הדיקן, גם אם יהיה מוכן לאפשר חונכות, לא מוכן בשום פנים ואופן להציע שום דבר בתמורה. כלום. נאדה.

הוא חושב שאולי באמת כדאי להציע "מגוון של קורסים פופולריים המכוונים לקהל המבוגר, בתשלום כמובן". אמירה שאני מוצא פשוט מעליבה (הצירוף בין "פופולריים" ו"מבוגר"). האוניברסיטאות כולן לוקות בגילנות קשה, וחיפה אפילו מצטיינת בזה. אבל בביצה הרדודה שבה מתחרים קורסי הבוקר של בית אבא חושי ומסגרות כמו קתדרא ואסכולות כבר די צפוף והרמה רדודה דיה.

חוץ מעניין הגילנות, המשפט מעלה  משקף את הלך הרוח הקפיטליסטי של האוניברסיטאות. אותו הלך רוח קפיטליסטי הגורם לסטודנטים ללמוד מקצועות שבהם אפשר להשתכר יפה (רמז – אלו לא מדעי הרוח) גורם לאוניברסיטאות לחשוב שעליהן למקסם את ההכנסה מאותם מדעי הרוח, כל זמן שהם עוד שורדים. אלו חלומות באספמיה.

גם לנסות להוציא כמה שיותר כסף (פר שעה אקדמית – כפול משכר לימוד רגיל למי שמתחת לגיל 67) מקהל הפנסיונרים, שהמצב הכלכלי של רבים מהם לא מזהיר, הוא בפני עצמו עוול לדור שלם,(שגם אני חלק ממנו). זה שבצעירותו שרת שירות צבאי מלא (ומעלה) כשמקבילו בארצות אחרות (שלא חיות לנצח על חרבן) יכול היה להרחיב דעת (למשל במדעי הרוח) בקולג, לפני שיפנה לרכישת מקצוע. זה שלא הרשה לעצמו ללמוד מה שמעניין אותו אלא מה שיביא פרנסה (ויקדם את כלכלת המדינה). זה שהפער הגדל והולך בין תוחלת החיים (הצלולים?) לבין הגיל בו מפתים אותך ללכת הביתה (לפחות בתעשיית ההיי-טק) מאפשר לו להשלים את מה שנסיבות חייו גרמו לו להחמיץ בשלב מוקדם יותר של חייו.

וזה לא שכמה מבוגרים היושבים בקהל, באולמות הריקים כמעט בהם מתקיימים רוב הקורסים, גורמים איזו הוצאה לאוניברסיטה. המרצה לא צריך לבדוק את המבחנים שלהם או את שיעורי הבית. הוא צריך לכל היותר לרסן לפעמים את התלהבות היתר של שומע חפשי כזה או אחר, ולהסביר כללי יסוד בתחילת הסמסטר (ושהדי שבמרומים שחלקים ניכרים מאד של הרבה שיעורים, בתחילת וסוף הסמסטר מבוזבזים על שאלות מינהליות ששואלים הסטודנטים, אלו שלתואר). כמו להבהיר שאל להם לקשישונים להאפיל על הסטודנטים לתואר, ולגזול מהם זמן אויר, אפילו אם אלו לא מראים עניין רב.

לי אין עניין בהרצאות ה"פופולריות למבוגרים" האלה. אולי כשאהיה בן שמונים ובקושי אזכור איך קוראים לי. בשלב זה בחיי, בו מיציתי את קורסי המבוא שאוניברסיטת חיפה מציעה בתחומים שמעניינים אותי (הקורסים בחיפה, בניגוד לתל אביב, ממעטים מאד להתחדש), אני צריך קורסים לתארים מתקדמים שיאתגרו אותי, בדרך כלל אלו סמינרים בהם רב חומר הקריאה וגם קשה.

לא נורא, הרכבת לתל אביב תחנת האוניברסיטה אמנם תמיד צפופה (כמו כל המדינה חרדת הדמוגרפיה הזו), אבל זמן הנסיעה הוא רק כ 40 דקות מתחנת חיפה חוף הכרמל, והעליה במדרגות מתחנת הרכבת לבניין גילמן היא תרגול בוקר סביר.

נשאלת כמובן השאלה למה אני לא פשוט נרשם לתואר, ויש לי הרבה מה להגיד על זה אבל כיוון שהרשומה הזו כבר מעל 700 מילה, אכתוב על זה בהזדמנות אחרת ואשאל פה בקיצור: למה לי?

המקפצה

הסעתי אתמול לישוב מסויים בגליל את אלן, המטפל של אבי, להתראיין למקום עבודה אפשרי. עכשיו שאבי נפטר, למרות הטיפול המסור כל כך שלו, אני מרגיש צורך למצוא לו מקום עבודה חליפי.

בדרך דיברנו.

היה לי ברור שאבי אולי מת (כמה שנות סבל) מאוחר מדי, אבל לפחות שלוש שנים מוקדם מדי (כספית) מבחינת אלן. תוך כדי שיחה במהלך הנסיעה נפלה עלי התובנה עד כמה אלן ואבא שלי בעצם דומים.

משניהם נגזלה האפשרות ללמוד. אצל אבי זו הייתה מלחמת העולם השניה שפרצה כשהיה בן 11. אצל אלן זה היה רצח אביו על ידי שודדים כשהוא בן 11 (לכן הוא מעריץ את דוטרטה, נשיא הפיליפינים, סוג של בריון המתיר לאזרחים להוציא להורג מי שנראה להם סוחר סמים או עבריין סתם, בלי משפט, ועם פרס כספי). אז נאלץ לעזוב את הלימודים וללכת לעבוד בשדות האורז, לעזור לפרנס את משפחתו.

שניהם רואים/ראו את תכליתם בחיים לאפשר לילדיהם חיים טובים יותר, קלים יותר, משהיו להם. לשם כך הם מוכנים להקריב את עצמם בעבודה קשה, לוותר על פנאי, הנאות, כל דבר שאינו עבודה, הכל. כדי לאפשר לילדיהם ללמוד ובכך להבטיח להם חיים קלים יותר.

שניהם ויתרו על נוכחותם הם בחברת ילדיהם. אצל אלן זה יותר קיצוני – הוא לא ראה את ארבעת ילדיו, (אחד מהם בן חודש כשעזב ב 2009) שבע שנים תמימות. אבי פשוט עבד מחמש בבוקר עד שבע בערב, ואז חזר עייף ונרדם מוקדם.

שניהם ראו את תכלית חייהם, אני חושד, בלהיות מקפצה לילדיהם.

אבי כבר השיג את מטרתו. למדתי, עבדתי במקצוע שרכשתי, ואני במצב כלכלי הרבה יותר טוב משיכול היה לדמיין, הרבה מאד בזכותו. לא הייתי צריך להתאמץ בכדי ללמוד בזמנו בטכניון, לא היו לי דאגות כלכליות. אלן לעומת זאת, בנקודה זו בזמן, עדיין רחוק משם. לבתו נשארה שנה אחת של "לימודי תיירות", (מה שזה לא יהיה) שבסופם אולי תשיג עבודה כדיילת בחברת התעופה הפיליפינית ותוכל לתרום לפרנסת המשפחתה. בנו השני מתחיל ללמוד בקולג, שאני מבין שלפיליפיני הממוצע זו הוצאה כבדה.

שאלתי אותו מה האופציות שלו לעבודה שם בפיליפינים. הרי לא יתכן שהכלכלה שם כל כך קלוקלת עד שאי אפשר למצוא שם עבודה המפרנסת את העוסק בה בכבוד. כשכיר, אומר אלן, לא ירצו אותו, הוא כבר "זקן" (בן ארבעים ואחד?). כעצמאי, הוא צריך כסף להשקעה ראשונית, שאין לו. במה למשל? בעסק למסחר באורז (תווך בעצם, בין החקלאים והחברות האורזות) נדרש הון ראשוני של כ 5K$, הוא חושב והוא חושב שאפשר להתפרנס מזה

אבל הטוב ביותר מבחינת אלן זה להשאר פה עוד כמה שנים. גם אם זה אומר לעבוד ללא ויזת עבודה. לפחות בישוב מרוחק בגליל לא יצודו אותו פקחי רשות ההגירה. ויש שמועות שיש אנשים היודעים לסדר ויזת עבודה גם למי שהיה (כמו אלן) כבר פעם אחת בוועדת חריגים וכבר קיבל אישור חריג (כמו שקיבלנו אנו) להתחיל לעבוד אצל מטופל חדש – גם אם היה בישראל מעל ארבע שנים ושלושה חדשים כאשר המעסיק שלו הפסיק להעסיק אותו מסיבה כלשהי. (בדרך כלל זה מוות, לפעמים מעבר למוסד סיעודי)

עד לפני כמה שנים, הדרך הפשוטה למצוא עבודה הייתה לברר בקהילת המטפלים האחרים, הפיליפינים ברובם, כאשר הם נפגשים בסופי שבוע. אבל זה השתנה מאז שרשות ההגירה הבטיחה לתת אשרה לכל מי שילשין על מטפל השוהה ללא אשרה בתוקף או המקיים יחסים רומנטיים (עבירה שדינה גירוש..). על כל שלושה אנשים שיעצרו ויגורשו, המלשן יקבל אשרת עבודה. עושה פלאים לתחושת הקהילה של הפיליפינים.

אני מקווה, מאד, שזה יסתדר לאלן. שיהיה עוד קשיש חולה בישראל שיוכל לצאת נשכר משירותיו. יש לו אנרגיות נפלאות.

מצד שני, אני חושב על ההבדל בין אלן (ומטפלים אחרים) לאבא שלי (ובני דורו). הדור של אבא שלי, לא רק שימשו מקפצה לדור שאחריהם, המדינה כולה עלתה כפורחת (כלכלית) הודות לעבודתם הקשה. הפיליפינים, כמדינה, אמנם מרוויחה מכל הכסף ששולחים חזרה הביתה שלושים האחוזים של העם הפיליפיני המפוזר בעולם ומנותק מבני משפחתו. אבל העסק לא מתרומם, אולי כי יש תוצרים נוספים לעבודת האדם, פרט לחלק המשכורת שהוא יכול לשלוח הביתה (אם הוא יצליח להתחמק משוטרי משטרת ההגירה האורבים ליד המקום בו העובדים הזרים שולחים כסף הביתה).

הייתי בסדנת כתיבה (בהנחיית דורית פלג, מצויין) בת שלושה ימים בשבוע שעבר. ישבנו בסלון ביתו (החמש מפלסי) של המארח, הצופה לנוף הכרמל, ברווחה גדולה, והוא סיפר איך בילדותו (ברחוב העצמאות, ליד תחנת אגד היותר ישנה)ליגלגו הילדים בבית הספר על הסוודר הקרוע במרפקים שלבש. סיפור של rags to riches שחזר אצל עוד כמה מהמשתתפים, ובעצם די דומה לסיפור חיי שלי. בלי הסוודר הקרוע, אבל סיפור שהחל בדירת חדר בהדר, המשיך בשיכון בקריית אליעזר (שיכון שהיום אני רואה כמה דל הוא היה – אני לא יכול לעלות זקוף בחדר המדרגות שלו) וממשיך (לעת עתה, טפו טפו) בתנאי דיור משופרים בהרבה.

(השימוש המוגבר בסוגריים, שחזרתי אליו בעוונותי, החל אחרי שקראנו בסדנה מעלה טקסטים של יואל הופמן, שמרבה להשתמש בסוגריים. בצורה מופלאה, בניגוד אלי…)

זה לא הסיפור של כל מי שגר במדינת ישראל, אבל זה הסיפור של המדינה כולה, שהתפתחה כלכלית במידה מדהימה, משנות הצנע של תחילתה ועד היום. שיפור שאנשים כמו אבא שלי, ובני דורו, חוללו בעבודה קשה והקרבה עצמית. שינוי שקשה יותר לחולל כאשר האנרגיה היצרנית של בני העם (למשל הפיליפיני) מושקעת רובה במקומות אחרים ורק התמורה העודפת נשלחת חזרה. רק מכספי התרומות של יהדות העולם (שעזרו מאד) לא הייתה מדינת ישראל מתפתחת כלכלית לאן שהיא היום.
זה היה אבא שלי, ובני דורו, שעשו את זה. יהיה זכרו (וזכרם) ברוך.

אלמלי ואלמלא

מתי בדיוק להשתמש ב: אילו, אילולא, אילולי, לולא, לולי, אלמלא, אלמלי, לו ועוד ועוד

חשוב לכל בלוגר, תאמינו לי. מילים שמוזכרות שם:

אילו
אילו לא
אילולא
אילולי
אלא אם כן
אילולי כך
אילולי כן
אילולי לא
אלמלא
אלמלא לא
אלמלי
אם
אם לא
במידה ש
במקרה ש
בתנאי ש
והיה אם
והיה כי
כי
לו
לולא
לולי

בקרוסלה הסובבת

בתחנת הרכבת חיפה חוף הכרמל נוסף מבנה המשמש לכניסה לתחנה מצד הים, בנפרד מהיציאה מהתחנה לאותו הכוון. לא נוח במיוחד, ויש תמיד פקק כשמגיעה רכבת וכל היורדים ממנה מנסים לצאת יחד מהתחנה, בעוד מחציתם לא מסתדרים מסיבות כאלה ואחרות עם המכונה. בפריז למשל, אין בדיקה ביציאה, ולמרות זאת העסק עובד משום מה.

הרכבת מתל אביב הגיעה, ירדתי ממנה וניסיתי לא לדחוף ולא להדחף אל היציאה, רק לזרום עם הזרם. ונפלטתי כמו פקק אל אחת משני הקרוסלות החד כיווניות דרכן צריך לעבור. אחת "רגילה" ואחת רחבה במיוחד, לאפשר מעבר אנשים עם מזוודות. לא ברור לי למה הקרוסלות האלה שם, אולי מסיבות בטחוניות. אבל בכל אופן שתיהן בנויות לתלפיות, מפלדת אל-חלד עבה וכבדה. גם המיסבים עליהן הן סבות מסוג משובח ודחיפה לא מאד מאומצת גורמת להן להסתחרר במהירות.

דחפתי את היותר קטנה, וכעברתי דרכה ראיתי שהחטאתי במילימטרים את ראשה של פעוטה כבת שנתיים שהסתובבה באין משגיח צמוד לצד היציאה של הקרוסלה. אם זרועות המתכת של הקרוסלה היו פוגעות בראשה, זה היה נגמר במוות בטוח. זיעה קרה מילאה אותי.

הסתכלתי ימינה ושמאלה לראות למי הפעוטה הזו שייכת וראיתי שעל סף האבן ליד היציאה יושבת אישה צעירה, כבת 19-20 עם שלושה ילדים צמודים אליה ונראה לי שגם הילדה שכמעט הרגתי שייכת אליה. אחרי שעמדתי לרגע להירגע, ניגשתי אליה, ובמאמץ גדול שלא להשמע תוקפני, שאלתי האם הילדה שלה, וסיפרתי מה כמעט קרה.

"מי, עדיאל?" שאלה.

"אני באמת לא יודע. אני לא יודע מה שמות ילדיך. זו שרצה פה"

"אה, בסדר". די באדישות. ולא שהיא מיד אספה את עדיאל אליה. ממש לא. בכלל, היא נראתה די המומה.

אולי הייתי צריך להתעכב, אולי לעזור, אולי לברר אם אני יכול לעזור. אבל במקום זה הלכתי לחפש את המכונית ונסעתי הביתה. וכל הדרך הביתה ניסיתי להבין מה היה שם. למה היא שאלה מה ששאלה, ובעצם, למה היא קיבלה כל כך באדישות את העניין.

אני חושד שמי שחשבתי שהיא ילדה הייתה בעצם ילד, שעדיין לא סוּפר מיום לידתו, וזה יכול אולי להסביר את השאלה. האם לא הבינה שאני לא הבנתי שזה בן. ועדיין, שאלה טפשית.

אבל אני גם חושד שהאם הזו ילדה יותר מדי ילדים, יותר מדי מוקדם ממה שהיא מסוגלת להתמודד אתם. אני יודע שאני אחטוף על זה אש, ויאשימו אותי בשנאת דתיים. אבל למרות שגם בחברה החילונית יש לא אחת לחץ מנרמל, לזוגיות "תקנית" ו 2.7 ילדים תקניים, יש לנשים החילוניות הרבה יותר דרגות חופש בהחלטה על מספר הילדים ועיתוי לידתם. אם אשה יולדת אחרי צבא, אחרי לימודים אקדמיים ואולי כבר כשהחלה לעבוד, היא מן הסתם כבר יותר בוגרת וכבר יותר מסוגלת להתמודד עם גידול ילדים.

אני לא טוען שהמאמץ בגידול ילדים לינארי במספר הילדים. אבל רווח יותר גדול בין ילד לילד לבטח מקל על האם. ובחברה החילונית, גם על האב שהוא לרוב גם בתמונה. החברה הדתית, בהכללה גסה, נוטה לחלוקה יותר מסורתית בתפקוד בני הזוג, בה הבית והילדים הם יותר, אם לא רק, האחריות של האשה.

מצד שני, במשפחות הדתיות מרובות הילדים (שוב בהכללה) להבנתי הבנים יוצאים בגיל די צעיר מהבית לכל מיני מסגרות בעוד הבנות הופכות להיות אמהות קטנות, שותפות מלאות בעול מטלות הבית וגידול הילדים הצעירים יותר. אז נכון שילדותן ונעוריהן של הבנות נגזלים מהן, והבנים בסיכון להטרדה מינית מצד מוטי אלונים שכאלה, אבל על האם זה בהחלט זה מקל.

אבל האמא הזו בתחנת הרכבת, עדיין לא הייתה בשלב הזה. היא הייתה כל כך צעירה, ועם כל כך הרבה ילדים צעירים, וכל כך בלי כל עזרה שהיא פשוט לא ידעה להתמודד עם זה. המזל הוא שלילדים יש מלאך ששומר עליהם. גם מקרוסלות.

פיסקה

היחידה הקטנה ביותר שיש לה משמעות "ארגונית" בספר היא הפיסקה. האות הבודדת לא שורדת את התרגום משפה לשפה, וגם לא המילה. תכופות, מילה בשפה אחת תתורגם למספר מילים בשפה אחרת, ולהיפך. משפט גם הוא לא משהו שהוא בהכרח אינווריאנטי לתרגום, ויתכן שמתרגם העושה מלאכתו נאמנה יפצל או יאחד משפטים. פיסקה היא יחידת טקסט שאין שום סיבה שתפוצל או תאוחד, במיוחד שהחלוקה לפיסקאות היא משמעותית לטקסט.

עמוד הוא לא יחידה משמעותית, כי הוא מוכתב על ידי הדפוס, ומבחינה זו ארכאי. מספרי העמודים בעותק האלקטרוני של ספר משתנים על פי גודל הגופן וגודל המסך שעליו מוצג הספר, והם בכלל חסרי משמעות. מצער שבמתן רפרנסים במאמרים, מתייחסים למספרי עמודים בספר, כאילו שלעולם ועד ימשיכו להדפיס את הספר כמו שסודר לדפוס במקור. והאמת, שלא אחת זה קורה, שהספר מודפס שוב וושוב בפורמט שכבר אינו מוצלח, כדי לשמר את המצביעים אליו. במקרה זה, את כל התוספות וההקדמות ממספרים אז באותיות לטיניות, או עם קידומת כזו או אחרת. במקרים בודדים כשהעימוד משתנה, מציינים בצד כל דף לאיזה דף/דפים  בהדפסה המקורית הוא מתייחס. כל זה מטומטם לגמרי. תשכחו ממספרי דפים, בבקשה.

פרקים הם יחידה משמעותית, אבל גדולה מדי. גדולה מדי מכדי לתת אותה כמראה מקום ברפרנס. גדולה מדי מכדי לאפשר הצצה במקור של טקסט מתורגם, שהוא משהו שאליו אני חותר.

כיוון שאפשר לשמר מספור רציף של פסקאות בכל פרק או על פני כל הספר / מאמר, גם על פני תרגום, היה מעולה אם מישהו שם ב"מדעי הרוח הדיגיטליים" היה נוקט יוזמה ובונה כלי לקריאה של ספרים אלקטרוניים שמאפשר בלחיצה קלה על העכבר, להציג ליד פסקה של טקסט את אותה הפסקה בשפת המקור. (או בכל שפה אחרת שיש למשתמש מאותו הספר). חיוני לפעמים להבנה של ממש בטקסטים קשים.

אין כאן הנחה לגבי קיומו של עותק דו-לשוני או רב לשוני של הספר, אלא רק הנחה של זמינות עותקים של הספר ביותר משפה אחת. אין גם הנחה שהספרים כבר יגיעו כשהפסקאות ממוספרות בהן, זה משהו שכלי כזה יכול לעשות תוך כדי קריאה.

אידאלית, הכלי בו מדובר יוכל לזהות ולמספר פסקאות גם בקבצי PDF שבהם הטקסט מצולם, כמו רוב הטקסטים  הזמינים לסטודנטים. זיהוי פסקאות הרבה יותר פשוט טכנית מזיהוי אותיות או מילים.