הליכות חיפה

לחיפה יש חוף ים מאד ארוך, ולאורך רובו אפשר ללכת. יש לו ששה קטעים מובחנים, בהתאם לאפשרויות ההליכה, השחיה, הגלישה והזלילה.
הדרומי ביותר, בן אין מציל וההליכה בו היא על החול מגיע לכאורה עד עתלית, אבל כשאני הולך שם זה בדרך כלל עד רצועת הסלעים הקוטעת את רצף מסלול ההליכה החולי ליד כפר גלים.
צפונה ממנו, יש את טיילת חוף דדו, טיילת מרוצפת שלאורכה בתי קפה ומסעדות. אף לא אחת מצטיינת אגב, (אבל יש לי תקוות לגבי המקום הדרומי ביותר בטיילת זו.) אני פחות אוהב ללכת שם, גם בגלל שרוב האנשים דווקא כן הולכים שם וגם בגלל ששם אתה תחום בין מסעדות וסככות צל, ופחות קרוב לטבע.
עוד צפונה יש את הקטע שלפני מלון מנדרין, בערך ממרכז הגלישה ועד מסעדת מקסים. שם אתה הולך ממש צמוד לים, קצת יותר פתוח, נחמד.
צפונה משם, הקטע האהוב עלי ביותר, משתרע ממסעדת מקסים עד המכון לחקר ימים ואגמים. אין שם מסעדות, אין חוף רחצה אבל יש את רצועת הסלעים הגובלת/טובלת בים, ויש צמחיית חוף טבעית והעיקר – הטיילת הזו תוכננה על יד אדריכל/ית נוף שידעו מה הם עושים. מקסים לדעתי.

עוד יתרון לקטע זה? כשמתחילים ללכת בו ממסעדת מקסים, מגיעים בסוף הקטע למקום בו עומדת משאית האוכל ההודי הטבעוני (כן כן) סלמטראק, מיד אחרי המכון לחקר ימים ואגמים, שם אפשר לשתות צ'אי הודי מצויין ולאכול משהו קטן לפני שחוזרים חזרה את אותו המסלול (הוא יפה גם בהלוך וגם בחזור..)

הקטע הבא מתחיל במכון (לחקר….) וממשיך בערך עד לתחנה התחתונה של הרכבל, ועובר לפני שכונת עין הים / ואדי אל ג'מאל. אין מסעדות, יש עוד כמה משאיות אוכל, המראה לים פתוח וגם מראה הכרמל מימים, עם מנזר סטלה מאריס למעלה משובב נפש.

הקטע האחרון בשלב זה הוא לאורך טיילת בת גלים. קטע חביב, פתוח לים, אבל תחום בבתי מגורים. חבל שאין שם גלידריה נורמלית, אבל טיילת מאד חביבה. יש עוד קטע לטיילת שטרם נפתח, במקום בו הושג לאחור בסיס חיל הים וקטע זה ישלים את רצף מסלול ההליכה / רכיבה החופי עד לחוף השקט שבגב בית חולים רמב"ם. קטע זה נראה ממש גמור ולא ברור לי למה לא חונכים אותו. אולי לפני הבחירות העירוניות הבאות?

כל זה, רק לאורך הים החובק את העיר משלושה עברים. אבל יש גם את ההר החובק את העיר מצד דרום, וגם שם יש המון מסלולי הליכה, ממש קרוב לעיר. אין שפע כזה של מסלולים בשום עיר אחרת בישראל.

הִצְטָלְבִיוּת עם קורונה

הִצְטָלְבִיוּת, intersectionality באנגלית, מתאר את האופן שבו א.נשים המוחלשים על פי יותר ממאפיין אחד (כגון מגדר, צבע עור, מעמד אזרחי, נטיה מינית) נפגעים מצרוף של יותר ממאפיין אחד (למשל נשים שחורות, נשים לסביות שחורות) יותר מאשר על פי כל אחד מהמאפיינים בפני עצמו. (כתבתי על זה בזמנו כאן)

מגיפת הקורונה חשפה (לי לפחות) את העובדה שיש מאפיינים נוספים שאליהם לא מתייחסים בתאוריה של הִצְטָלְבִיוּת בדרך כלל ושהפכו להיות קטלניים במיוחד במהלך המגיפה העולמית הנוכחית.

אולי המשמעותי ביותר הוא צפיפות הדיור, שהביאה להדבקות במסגרת המשפחתית ולתמותה חריגה בקהילות מוחלשות, שנוטות להיות גם מאוכלסות יותר באנשים "בעלי צבע", יותר בנשים ועוד יותר בנשים בעלות צבע.

מאפיין נוסף הוא אי היכולת לעבוד מרחוק. תחלואה ותמותה חריגה היו למשל בקרב עובדי בתי המטבחיים, שבארה"ב למשל הם רובם מהגרים חסרי אזרחות מארצות מרכז אמריקה (לא בטוח אם "לטינוס" הוא לא מונח פוגעני). תחלואה ותמותה כה חריגה עד שחייהם של מיליוני בעלי חיים, המוחלשים האולטימטיביים אגב, ניצלו (זמנית כמובן). המחסור בבשר כתוצאה מכך היה כה חמור עד שנמדדה עליה של 40% בצריכת הטופו של האמריקאים (לרוב כחיקויי בשר)! יתכן שחלקם אף יבין שטופו זה סבבה.

אי היכולת לעבוד מרחוק מאפיין גם אנשים בעלי עור כהה וגם נשים, שבממוצע נמנע מהם "לשמור מרחק", שנאלצו להמשיך ולעבוד במגע עם אחרים, וכתוצאה מכך חלו ומתו פי כמה יותר מאנשי הלפטופ והזום. אי שמירת מרחק מאפיין גם את "מקום העבודה" של חרדים שזקוקים לחברותא בכדי להמשיך וללמוד תורה – הם לא יכולים, תרבותית, ללמוד לבד או מרחוק.

עוד מאפיין שעלה לאחרונה לתשומת הלב הציבורית הוא ריבוי מחלות הרקע בהקשר של קורונה בקרב אוכלסיות ילידיות ושחורות בצפון אמריקה ובאירופה. השמנה עודפת הקשורה ל"תזונה של עניים", מחלות לא מטופלות בגלל העדר מוחלט של רפואה ציבורית בארה"ב, ריבוי מחלות ריאה הקשורות לעובדה שמפעלים מזהמים וכבישים ראשיים תמיד איכשהו מוצאים את עצמם בקהילות עניות, ברובן שחורות (ילדים שחורים סובלים מאסטמה פי ארבע מילדים לבנים). תוכנית טריליוני הדולרים לתשתיות של ביידן כוללת סעיפים רבים של שיפור תשתיות במיוחד לאוכלוסיה המוחלשת. לא ברור כמה מהתכנית יתבצע, כי אף אחד לא רוצה כבישים ראשיים בשכונה שלו (גם אני לא), אבל לפחות קיימת המודעות לסוג הזה של הִצְטָלְבִיוּת .

מאפיין אחרון: ניכור מאמצעי התקשורת הממוסדים וחשד מובנה בהנחיות השלטון. בישראל זה אפיין את האוכלוסיה הפלסטינית-ישראלית ואת החרדים, שתי אוכלסיות ש"משום מה" גם חיות בצפיפות גבוהה מהממוצע, וגם לא מסוגלות לשמור מרחק. בארצות רבות אוכלסיות מוחלשות סובלות מגישה מוגבלת לאינטרנט, שהפך להיות ערוץ מידע משמעותי במיוחד כאשר יש לעקוב אחרי עדכונים בזמן אמיתי. בארה"ב הגדולה וה"מתקדמת" אני יודע שעלויות החיבור לאינטרנט יקרות מדי למשקי בית רבים, ואזורים עניים שלמים, באזורים כפריים אך גם עירוניים נעדרים עד היום כיסוי סלולרי.

בלי קשר לקורונה: אחד הצירופים הקטלניים ביותר של הִצְטָלְבִיוּת הוא להיות בעל חיים ממין זכר בתעשיית בעלי החיים. אפרוחים זכרים, עגלים וגדיים זכרים, חייהם קצרים בהרבה משל בנות המין (יש לבעלי חיים מגדר?) השני. כתבתי על זה המון בזמנו, וזה אולי אחד הדברים שהעבירו אותי מצמחונות לטבעונות. אבל רק היום אני מבין שאפשר לראות את זה כסוג של הִצְטָלְבִיוּת.

עוז והדר

כמה טוב להיות אלמוני, חשבתי לי כשקראתי עוד פוסט מאד מושקע של מישהי שמאד חשוב לה להביע את דעתה, באריכות מה, על עניין היחסים בין בת הסופר המפורסם ואביה. לי עצמי אין באמת דיעה מגובשת בענין, ואני גם לא רואה סיבה שתהייה לי. אבל אני תוהה מה גורם לכל כך הרבה אנשים לרצות להיות איכשהו "מעורבים" בענין.

נכון שאחיה ואחיותיה של בת הסופר לא נמנעים מהצגת הצד שלהם במרחב הפייסבוקי. אני לא חושב שיש משהו רע או פסול בזה. זו כתבה ספר ואלו כותבים פוסטים. אני חושב שהעניין היה יורד מסדר היום יותר מהר אם הם היו נמנעים מלשתף את קהילת הפייסבוק בעניני משפחתם, אבל אלו שיקולים טקטיים, לא ערכיים.

אבל אלו שאינם נמנים על בני המשפחה או מכריהם הקרובים, מה להם ולזה? הרי אין מקרה זה כמקרה של סלב כזה או כזה שדיבר גסויות עם מישהי כזו או אחרת ושתגובת נגד קיצונית מהמסות הפייסבוקיות תגרום לתופעה הדוחה הזו להפסיק. ובטח שזה לא דומה למקרים של עבריינים סדרתיים של תקיפה מינית שאוורור העניין ברשתות החברתיות עשוי לשכנע נפגעים ונפגעות לצאת אל האור (אך הוא גם טריגר במקרים רבים) וכך לאפשר בירור משפטי של העניין לפני שחלה התיישנות. כל אלו מטרות ראויות לסערות פייסבוקיות שכוללות גם פוסטים של אנשים סתם מהישוב.

במקרה של משפחת עוז, אני לא יכול שלא לחשוד שיש פה לא מעט עניין של אנשים ביצור מעורבות בחיי המפורסמים, ברצון שידבק בהם קצת אבק כוכבים מצד אחד, ורצון לנפץ אלילים שהכזיבו (לכאורה) מצד שני. לא מזיק כמובן שאלילים אלו הם גברים, לבנים, אשכנזים, הגמוניים, שמאלנים, כל מה שמצווה לקעקע (כקבוצה) את מעמדם ההגמוני, ולחשוף אותם כניקלים מוסרית בעצם.

אני באמת תוהה אם זו הייתה בתו של שמחה הרשקוביץ, בעל מכולת מעפולה (דמות בדוייה, כן?) שהייתה מפרסמת ספר על האופן בו אביה התעלל בה כך או אחרת, האם כל אותם הצייצנים וכותבי הפוסטים היו משקיעים מזמנם (הלא יקר, כנראה) להביע את דעתם בעניין, גם אם שאר בני משפחת הרשקוביץ היו כן מביעים את דעתם ברשת החברתית.

אין זה דומה למשל לפרשיות כמו חשיפת יהודה משי-זהב, שיתכן שמועמדותו לפרס ישראל היא שגרמה סוף סוף לאנשים לצאת כנגדו, בעקבות סוג של "השתנה מהמקפצה" מצידו, או יצחק לאור בזמנו עם פרס מפעל הפיס. עמוס עוז כבר לא מועמד לשום פרס, והוא כבר לא איתנו, כך שקיעקוע דמותו ומורשתו הספרותית לא משרתים שום מטרה ציבורית רחבה.

ובניגוד ל me too, אין פה גם מטרה רחבה יותר לשפר את האופן בו הורים מגדלים את ילדיהם. רוב ההורים (שאני מכיר) עושים מעל ומעבר ליכולתם להיות הורים טובים. יש הרבה כשלונות בדרך, אך בסיפור של אהבה וחושך שבין עמוס עוז ובתו גליה אני לא רואה לקח כללי שציבור ההורים יכול לאמץ בכדי להיות הורים יותר טובים.

אז מה הפוסט הזה בעצם אומר? שגם אני בעצם דחפתי את אפי לפרשה הזו?

שווה לכם להתחסן?

מנקר בליבי החשד שרוב אלו שלא הולכים להתחסן, לא הולכים לא מתוך חשש או פחד גדול מהחיסון אלא מחוסר מוטיבציה. סוג של כלכלת פחדים. הם מרגישים שהם אישית לא בסיכון ולכן שום מידה של סיכון, אפסי ככל שיהיה ("מישהו אמר משהו בפייסבוק בקשר לחיסון, לא זוכר בדיוק מה") אין הם מוכנים לקחת. לא כאב של 12 שניות במקום הזריקה, לא לבטל את זמנם בלקבוע תור לחיסון ואף להגיע, כלום.

ולכן אני בהחלט בעד תמריצים, חיוביים ושליליים, למתחסנים. אני די משוכנע שהזכות להצטופף בתור לחנות הבגדים בקניון גם בימים בהם יש תחלואה גבוהה ומאות רבות של מאושפזים בטיפול נמרץ תריץ רבות/ים (ולא טובות/ים) להתחסן, אפילו פעמיים. שפטור מבידוד בחזרה משבוע הוללות בדובאי (כאשר יש טיסות) יריץ רבים ורבות אל מתחמי החיסונים. לא צריך קנסות או סנקציות כבדות. כי רוב הסרבנים הם לא באמת אידאולוגים, הם סתם אנוכיים/אדישים/עצלנים.

לא בטוח שדעתי מעלה נכונה לגבי החרדים ו/או הערבים. אצל שני הציבורים יש חשדנות. למדע אצל החרדים, למדינה אצל הערבים. תמריצים בנוגע למסחר או טיסות לא יעשו שם את העבודה. שמעתי שבבני ברק מציעים חמין למתחסנים, אז אולי זה מה שנדרש?

מזלות המים

אמנם נולדתי באחד ממזלות המים (לא שאני מאמין בשיט הזה), אבל כיוון שהמים החליטו בזמן האחרון להתנכל לי ,אז הכותרת של הפוסט צריכה להיות "חוסר מזלות המים."

בזמן האחרון התחלתי לחשוד שמים רודפים אותי. אוזני כל הזמן כרויות לקולות של זרימה, נזילות, טפטופים, כל הקולות שמים משמיעים כשהם באים למרר את חיי. ועיני בולשות אחרי סימני הצפה, רטיבות…

האיתות הראשון היה לפני כמה חדשים. המים החליטו לצאת לקרב נגדי, וגם לצאת מראש הברז בכיור חדר האמבטיה, במקום להסתפק במסלול הרגיל – דרך הפיה. אז עוד הייתי מלא רוח קרב, וישר נסעתי לעיר הסמוכה – נשר, ורכשתי מה שנקרא "קרטרידג" – המנגנון בתוך הברז, והחלפתי, וחשבתי שזהו זה.

אבל תוך החלפת הברז זעזעתי קצת את החיבור שלו לשיש (ניסיתי לגרום לפיה לחזור להסתובב כמו בימי חלדו של הברז) וכמה שבועות אחרי כן גיליתי שכל המגירות שבארון מתחת לכיור, וגם תכולתן, מכוסים עובש לבן מהמים שירדו מהיקף הברז אל מתחת לשיש. נדרשו רק כמה עשרות שעות עבודה לחטא ולנקות את המגירות ולצבוע אותן מחדש, ולזרוק את רוב תכולתן (שזה משהו דווקא מבורך). ובא שרברב ותיקן את החיבור של הברז לשיש, וחשבתי שזהו זה.

אבל כשהוא תיקן את החיבור לשיש, משהו אחר השתחרר איפה שהוא שם, ומים החלו מפעם לפעם להציף את השיש גם כשהברז סגור. אז קנינו ברז חדש (כבר לא של Grohe אלא תוצרת סין. כי אופנת הברזים המשובחים השתנתה ועכשיו הקטע שלהם זה דווקא פיה קצרה, וגבוהה, מה שלא מתאים לכיור אצלנו), והשרברב שוב שב, והחליף את הברז, וחשבתי שזהו זה.

אבל אז החליטה העיריה להגדיל את לחץ אספקת המים באיזורנו ובעקבות זאת כבה החשמל בסטודיו של זוגתי. מה הקשר? שסתום לחץ יתר של המים בכניסה לדוד פרץ עקב הלחץ המוגבר ושחרר כמויות של מים בתוך החלל שבו הדוד נמצא. זה היה יכול להמשך שבועות אלמלא המים הותזו ישר לתוך שורת שקעים בקיר הסמוך וגרמו למפסק הפחת לקפוץ. אז סגרתי את ברז הכניסה לדוד, והזמנתי את האיש, והוא החליף את השסתום, וחשבתי שזהו זה.

למחרת שוב חזרה הפריצה על עצמה, אלא שהפעם המים לא פגעו בשקעים, והמשיכו לזרום באין מפריע לביוב כיומיים עד שעברתי בסביבה ושמעתי את המים זורמים. אני חרד לחשוב מה גודל חשבון המים שנקבל. ואז שוב שב האיש, והתקין מקטין לחץ בכניסה לדוד, לרסן את התלהבות המים, וגם החליף אם את שסתום לחץ היתר לסוג יותר משובח. וחשבתי שזהו זה.

קדחת. בגשם הראשון, שתמיד מגיע בדהרה, גיליתי שנסתם פתח הניקוז של חלק מהגג (פודסט כזה), והמים מילאו את החלק הזה, שאליו נפתחת הדלת שדרכה עולים לגג, ועלו מעל סף הדלת, חדרו פנימה והחלו לטפטף בחמישה מקומות שונים, אחד מהם אל תוך כלי האוכל של החתולה, וכך גם גיליתי את זה. זה כבר היה ממש מפחיד, במיוחד אחרי שבשנים האחרונות תיקנו הרבה נזילות בגג, ושוב תיקנו, וכנראה ששוב נתקן, כי נפלנו על קבלן ממש גרוע. אבל הפעם הסתבר שמספיק לשבור את הסבכה מעל פתח הניקוז הזה (שלא הותקנה כך שאפשר יהיה להסירה בסיבוב, אלא הודבקה) ולפתוח את הסתימה. במכת הגשם הבאה כבר לא הייתה שם הצפה, וחשבתי שזהו זה.

אבל כן הייתה הצפה בכביש ליד ביתנו. הכביש הזה חוצה את אפיק נחל טירה, וכל שנה הגשמים הראשונים מכסים את קטע הכביש הזה בסחף אבנים ואדמה, סותמים את כל עשרים פתחי הניקוז שיש שם, ואז מפלס המים עולה בהדרגה, עולה ועולה, וממש לפני שהמים מציפים את ביתנו, הם עוברים את סף המדרכה וזורמים בדהרה את תוך הגינה שלנו, סוחפים אתם אדמה וצמחים במורד המדרון. בשנים עברו, כשהגשם היה ביום, הייתי כבר מוכן עם מקל של מטאטא ומכנסיים קצרים לדשדש את תוך האגם ולפתוח את פתחי הניקוז ידנית לפני שיבואו מים עד נפש. השנה זה היה בלילה, אז רק שכבתי במיטה ודימיינתי מה קורה שם. ואכן מה שיגורתי לו, בא, והגינה כוסתה בשכבה חדשה של אדמת סחף. וחשבתי שזהו זה.

אותו נחל טירה, שממש גובל בגינתנו, גם מכרסם בה משנה לשנה, כמו שקורה בטבע, ועל זה אין לי באמת טענות. אין לי גם הרבה מה לעשות. אני רק חושש מהרגע שהקומפוסטר העומד בפאת הגינה יצנח לתוך זרם המים הגועש ויסחף הימה.

מה עוד: יש רטיבות בתקרה ממש מעל הספה שבה אני צופה בטלויזה. זה עוד לא מטפטף, אבל יש שם פס של רטיבות, כנראה מסדק בתקרה. אני ממש לא יודע מה לעשות בעניין זה – כל הניסיונות לתקן את זה עד כה כשלו. והיו כבר לפחות חמישה סבבים כאלה. המים מתעקשים להזכיר לי את נוכחותם. אז אני מתעלם בינתיים, מסתכל קדימה על מסך הטלויזיה במקום כלפי מעלה. פה אני לא חושב ש"זהו זה".

יש גם לא מעט מנורות המותקנות בתוך גרמי המדרגות מחוץ לבית, והמנורות האלה חולקות ביניהן תורנות לגבי איזו היא המנורה שלתוכה יכנסו מי גשם ויקפיצו את מפסק הפחת האחראי על כל תאורת החוץ (שלמזלנו דאגנו להפריד משאר המעגלים). אז אחרי כל גשם, אין תאורה בחוץ, עד שמתייבש. וחוזר חלילה. חשמלאי היה פה כבר עשרים פעם לפחות, וגם אני מורח סיליקון שקוף לפני כל עונת גשמים, ומרסס בסילר, וקדחת. מייאש. המים רודפים אותי אל תוך המנורות. פה כבר התייאשתי מלהגיד "וזהו זה".

גם בשירותים המים מתעקשים להמשיך ולרדת לאסלה, אחרי שההדחה נגמרה כדין, ולא מפסיקים. יש לנו ניאגרה כזו, שצריך לדעת ללחוץ עליה לחיצה קצרה והחלטית או שהיא לא עוצרת בסיום ההדחה. אם אני לא שומע שהמים שם יורדים ללא הפסקה, וטופח נמרצות על כפתור ההפעלה להפסיק את זה, הם ימשיכו לרדת ימים ולילות. יש לי סיוט מזה, מהמים היורדים ויורדים, ומחשבון המים העולה ועולה. גם זה כבר תוקן לפחות פעם אחת, ללא הועיל. אולי זה הלכלוך במי האספקה של עירית חיפה הסותם את המנגנון שם?

ואחרונה לא חביבה: משאבת המים של מדיח הכלים החלה להשמיע קול כשל מנגינת קסטניטות. ואחרי כן המדיח הפסיק לעבוד. משאבת מים כזו עולה משום מה כשני שלישים ממחיר מדיח חדש, ולא הגיוני להשקיע את זה במדיח בן 16 שנה. אז המים הדיחו את המדיח מכהונתו, וכרגע עומד פה במטבח מדיח חדש באריזתו, מחכה לטכנאי שיבוא להתקין אותו.

11:0 לטובת המים, והחורף רק התחיל.

לפחות ההשקיה בגינה לא תעבוד עד האביב, אז אני לא צריך לדאוג מפריצות בצנרת, מחזירי הבר התולשים ממטרות שקועות, משועלים או תנים הנוגסים בצנרת, מציפורים המנקרות בצנרת ומנקבות אותה או סתם מברז חשמלי כזה או אחר שלכלוך במים תוקע במצב פתוח והוא מזרים מים במחשכים, ללא הפסקה, סמוי מהעין. רק חוש השמיעה שלי, שבינתיים הוא עדיין סביר, יכול לפעמים לגלות דברים כאלה. או גידול לא מבוקר של צמחיה..

במרינבד

צפיתי היום (כנראה בפעם הראשונה) ב"אשתקד במרינבד", סרטו של הבמאי אלן רנה, על פי תסריט של התסריטאי והסופר אלן רוב-גרייה. הסרט מ 1961 מספר את סיפורם של הגבר (המכונה בתסריט) X המנסה לפתות את האישה (המכונה בתסריט) A לעזוב את בעלה (המכונה בתסריט) M ולברוח אתו. במהלך כל הסרט הוא מנסה לשכנע אותה שהם נפגשו שנה קודם בעיירת המרחצאות מרינבד והיא ביקשה ממנו לחכות לה שנה. היא אגב מכחישה שזה קרה, אך לא ברור (וכמו כל דבר בסרט) אם תיענה לו או לא.

זהו אחד מ"סרטי החובה" שכל חובב קולנוע חייב לראות, קשה לצפיה ונעדר עלילה "כמו שצריך". צפיתי בו לא בגלל ה"חובה", (למרות שימים האלה הם זמן טוב להשלים פערים בתולדות הקולנוע, קל וחומר כשאולמות הקולנוע סגורים,) אלא במסגרת קורס באוניברסיטת תל אביב על שני הספרים על קולנוע של הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז. עדיין איני יודע מה דלז אומר על הסרט (השיעור מחרתיים) אבל הסרט קשה להבנה כמעט כמו הטקסטים של דלז. יש ברשת אינספור פרשנויות לסרט, אבל זו אליה התחברתי גורסת שהגבר X הוא אלגוריה למושג ה"סופר" והאישה A היא אלגוריה לדמויות שבורא הסופר, ושאתן הוא מתדיין בנפשו פנימה במסגרת מאמציו לתת בדמויותיו נפח, משהו שאני, במעט ניסיונותי בכתיבת פרוזה, נכשלתי בו לחלוטין.

במהלך הסרט, שלא צולם במרינבד (היום Mariánské Lázně אשר בצ'כיה) אלא בסביבות מינכן, במספר אחוזות שונות וחצרותיהן, כולל ארמון נימפנבורג וארמון שלייסהים בבוואריה, המצלמה מתמקדת לא אחת בפרטי מה שהצרפתים מכנים art decoratif, האמנות הקישוטית המכסה כל פיסת קיר, תקרה או ריהוט בארמונות הבארוק האלה, וספציפית ב"פרצופים" המהווים חלק בלתי נפרד מהדקורציה הזו, פרצופים שאני פשוט לא מסוגל להתעלם מהם, ש"קוראים אלי", פרצופים אלו שהאנשים העוברים במסדרונות ובחדרים האלה מתעלמים מקיומם בנחישות. אך לא התסריטאי של הסרט הזה. אלן רוב-גרייה היה חובב ארכיטקטורה והקריינות שכתב לסרט מדברת על ומאזכרת את אותם ראשים ופרצופים בפירוש, וגם תנועת המצלמה, שאני בטוח שהיא חלק מהתסריט, הופכת דמויות אלו, הדבוקות לתקרה או העומדות ברווחים קבועים לאורך המסדרונות האינסופיים, לחלק מהעלילה.

במינכן, במקום בו צולם הסרט, נפגשתי עם אמי באוגוסט 2005 ויחד עם שני בני יצאנו לטיול "שורשים" בן עשרה ימים בצ'כיה, הארץ בה נולדה אמי (כשעוד הייתה צכוסלובקיה). למינכן, הגעתי עם שני בני ישירות ממזרח טורקיה (דרך טרבזון ואיסטנבול), מטרק של שבועיים בהרי הקצ'קר שהיה טיול "בר המצווה" השני של בני השני (טיול בר המצווה הראשון (במקום מסיבה), של שבועיים גם הוא, היה גם כן בטורקיה, לאורך חוף הים התיכון. יש בטורקיה מספיק מקומות לעשרה טיולי בר מצווה, תאמינו לי).

בכל אופן, הגענו במסגרת טיול השורשים דנן גם ל Mariánské Lázně (מרינבד בשמה הגרמני והצרפתי) ושם למדתי שאחרי שאמי והוריה שוחררו ממחנה טרזין, אמי שהייתה חולה מאד, נשלחה להתרפא בעיירת מרחצאות קטנה בפרברי Mariánské Lázně. עיירות המרחצאות האלה הן תופעה מרכז אירופאית מובהקת – יש המון מהן גם בצ'כיה וגם בסלובקיה (שם הייתי בטיול שורשים עם אבי). תמיד נראה לי שעמום מוחץ לבלות במקומות האלה, שבועות ארוכים, חודשים אפילו. אף פעם לא הבנתי למה אמי נוסעת למקום כזה כל שנה, אפילו שזה על חשבון השילומים מגרמניה. אבל לפחות הם יפים ומפוארים, המקומות האלה, שונים מאוד מצד אחד מעיירות האונסן היפניות, ומצד שני מעיירת המרחצאות המכוערת אצלנו – טבריה.

חוץ משהות אמא שלי במרינבד ב 1945,וחיפוש השורשים של ארבעתנו שם ב 2005, ו"אשתקד במרינבד" הסרט, יש גם את משחק מרינבד (הנקרא גם NIM). במשחק זה מסדרים בארבע שורות 1,3,5 ו 7 דברים זהים (למשל גפרורים או קלפים) ובכל תור אחד משני השחקנים יכול להסיר משורה אחת כמה פריטים שהוא רוצה. מפסיד זה שנשאר עם הפריט האחרון. בדקתי, ויש אלגוריתם פשוט לנצח במשחק הזה, אבל רק בתנאי שהשני מתחיל. אז M בסרט מנצח במשחק מרינבד את כולם, כולל את X המחזר של אשתו, כל הזמן, גם כשהוא מתחיל. אבל X מנצח "בחיים" ו"זוכה" ב A (המגולמת בסרט על ידי Delphine Seyrig שאמה, למדתי מויקיפדיה, הייתה אחייניתו של הבלשן Ferdinand de Saussure, זה מ"המבוא לבלשנות כללית").

מצאתי את הביקורת הזו על הסרט באחד העיתונים מאותה תקופה.

השיבה הביתה

סיפר לי מישהו שפליטים אפריקאים משלמים כיום 5000$ למבריחים כדי שיקחו אותם דרומה על פני הים התיכון, בחזרה לאפריקה, בניסיון להימלט מאירופה מוכת הקורונה. לא מצאתי סימוכין לסיפור הזה, אבל כן מצאתי ידיעות לא מעטות על פליטים החוזרים הביתה בנסיון להמלט מהמגיפה, וכמובן שמביאים אתם את המגיפה. 130,000 אפגנים החוזרים מאירן, מטוסים שלמים של ישראלים לשעבר, החוזרים מגולת אירופה וארה"ב הדוויות (חלקם אפילו כבר לא בחיים ונשלחים להיקבר פה בחינם – בארה"ב זה עסק יקר), מטוסים שלמים של תושבי הרפובליקה המרכז אפריקאית החוזרים בחסות האו"ם למולדתם. ארה"ב מעלה בכפיה על מטוסים מהגרים מגואטמלה (וכנראה מעוד מדינות) שחלו בקורונה, ומטיסה אותם חזרה לגואטמלה, שהייתה נקיה מקורונה עד נקודה זו, ושבה אין שום סיכוי שיקבלו טיפול הולם אבל יש ויש את כל הסיכויים שהם ידביקו את שאר האוכלוסיה (את שאר נושאי המטוס הם כבר הדביקו).

ויש גם את תושבי אירופה הנמלטים לאפריקה (לפחות בשלב בו המגיפה עוד לא הגיעה לשם). למשל צרפתים הנמלטים לסנגל ומושבות לשעבר אחרות בהן מדברים צרפתית, זול לחיות כשבאירופה הכל מושבת והיאוש יותר נוח. כמובן שמספר צרפתים כאלה התגלו כנשאים, מה שגרם למדינות אפריקה להאשים את האירופאים בנסיון לעשות coronising של אפריקה.

הייתה לא מזמן כתבה (בעיתון היחידי שעוד נשאר פה) התוהה מה מחויבותה של מדינה לאנשים שבחרו להגר ממנה, גם אם פורמלית לא ויתרו על אזרחותם. כמובן שקשה למתוח את קו הגבול המפריד בין אנשים שרק חיים תקופת זמן מה מחוץ לארצם לאנשים שעברו הלאה "לתמיד". אפילו המבחן של אחזקת דירה בארץ המקור לא רלוונטי לאנשים צעירים.

שאלה טובה, אבל יש שני דברים היחודיים למדינת ישראל שמעלים שאלות יותר גדולות. האחד הוא מחוייבותה הטוטאלית בעת צרה לפליטים ממנה, בתנאי שהם יהודים. השני הוא מחוייבותה לאנשים שמעולם לא גרו בה, וגם לא התכוונו לגור בה, אבל רצה הגורל והם חלו, והטיפול במחלתם במקום בו הם חיים או יקר מדי או לא מספיק טוב, או שאין מקום בבתי החולים.

אותם האנשים, ששמינית של דם יהודי זורמת בעורקיהם, או שיכולים להתארגן על שמינית שכזו, והופכים ציונים נלהבים לפתע, מדינת המקלט של העם היהודי, שקמה לתכלית זו ממש, לא יכולה לסרב לספק להם טיפול נמרץ נשימתי, או טיפול ביולוגי יקר בסרטן, על חשבון הבית.

זה לא סיפור רק של ימי קורונה. ולא סיפור רק של טיפול רפואי. גם פנסיונרים רבים מוותרים על פנסיית רעב בארצות הגוש הסובייטי לשעבר ו"עושים עליה" של לית ברירה למקום בו יוכלו לשרוד קצת יותר בקלות. אפשר אפילו לומר שהם התעשרו פה, לבטח בהשוואה למצבם באחת מערי התעשיה הזנוחות של רוסיה. וגם הטיפול הרפואי שהם יזכו לו, למרות מצבה המדורדר של מערכת הרפואה כאן, הוא זהב לעומת זה שבמקום ממנו באו.

מסתבר שכך הם פני הדברים גם במערכת הבריאות של בירת העולם החופשי (לשעבר), ארצות הברית. מה שמתגלה עכשיו הוא ש"כלכלת השוק החפשי" שם דרסה לגמרי את בריאותו של כל מי שלא מאד עשיר. תוחלת החיים הממוצעת בארה"ב, שאף פעם לא הייתה בין עשרת הגבוהות בעולם, אפילו הולכת ויורדת. כן, אפילו בימי ממשל אובמה. וגם היום, במקום שבו וירוס הקורונה כביכול הוא המשווה הגדול, עשירים חולים יחסית הרבה פחות ושורדים את המחלה יותר טוב מעניים, ולבנים חולים פחות ומתים פחות משחורים והיספנים. אז מה הפלא שיהודים אמריקאים נוהרים במטוסים הנה? קו הטיסה היחיד המופיע על לוח ההמראות והנחיתות בנתב"ג הוא בין תל אביב לניוארק.

יש שיטענו שהפתרון לכל זה הוא ביטול מדינת הלאום ומעבר לממשלה עולמית. שם כל מקום יהיה "הבית". אידאלית, במדינת עולם אוטופית כזו מצב בתי החולים בכל מקום ואתר יהיה זהה, ולאנשים לא יהיה צורך לנדוד, עם הוירוס בציקלונם, למקום בו יטופלו יותר טוב ויותר זול. אבל מה שמפחיד אותי במדינת עולם כזו, הוא שבראשה יבחר לעמוד מן הסתם פופוליסט מפגר כמו דונלד טראמפ שיציע לתושבי העולם לשתות נוזל חיטוי.

עד אז, יהיו פה ושם מדינות שיהיה להן מספיק לב ומספיק משאבים לעזור לאחרים, כמו סין השולחת תועפות ציוד ומסכות לאירופה וארה"ב, כמו גרמניה הקולטת לבתי החולים שלה חולים מאיטליה וצרפת, או כמו ישראל, המיבאת לבתי החולים שלה חרדים מברוקלין ולבתי הקברות שלה מתים (גם מברוקלין?). ברור לי שלכל מדינה יהיו הקריטריונים שלה לעזור למי שתואם את ה sensus communis שלה, והמובן מאליו של מדינת היהודים היא שעוזרים ליהודים. מביש שזה רק ליהודים.

הים שלנו

החלפנו מכונית (את ה"בימבה") ולפתע יש במכונית גם רדיו שקולט (בחיפה) תחנות שאינן גלי צה"ל (כיום – הפודיום של ברדוגו). למשל, רשת ג. וברשת ג יש תכנית בשם "אגן הים התיכון", שבה משמיעים מוזיקה בעיקר ממדינות הנמצאות בצד הלא נכון של הים התיכון – זה שממנו אנשים רק רוצים לברוח אל הצד השני, זה בו דוברים איטלקית, צרפתית וספרדית. בהאזנה מקרית לתוכנית התרשמתי שלא ממש משמיעים בה שירים בשפות אלה, שפות המדינות שקו החוף שלהן הוא חלק לא מבוטל מקו החוף של הים התיכון והן מהוות חלק מכריע בעיצוב התרבות של "אגן הים התיכון".

ונזכרתי תוך כדי נסיעה (אל אותו הים "שלנו") בהופעה הנהדרת של נגן האקורדיון Richard Galliano ולהקתו, בפסטיבל הג'אז תל אביב בה הייתי ערב קודם. לקראת ההופעה הקשבתי שוב לאלבומים שלו, במיוחד לזה האחד הנקרא Mare Nostrum, "הים שלנו" בלטינית. "הים שלנו" כינו הרומאים את הים התיכון, כמה שנים לפני שבישראל החליטו ש"ים תיכוני" הוא בעצם שם קוד מכובס ל"מזרחי". רישר גליאנו, בניגוד לרשת ג כן חושב שהמוזיקה שלו היא חלק מתרבות "אגן הים התיכון". אני זוכר שגם באוניברסיטה הטכנית של קטלוניה (בה היה למעסיק האחרון שלי מרכז מחקר,) קראו בשם זה למחשב העל שהם בנו באחת מהכנסיות הנטושות בברצלונה. גם הם חשבו שהים התיכון הוא שלהם. גם שלהם.

היו לי שש שעות ומחצה להרוג בין סיום יום הלימודים שלי באוניברסיטת תל אביב (בימי חמישי הסמסטר אני לומד בחוג לאמנות) ותחילת ההופעה ההיא, אז נסעתי לקולנוע לב (מבאס שאין להם סניף בחיפה, אף שלא מעט מגיע לקולנוע עממי, המאד עממי, בנווה שאנן) וראיתי ברצף שני סרטים מ"אגן הים התיכון". את ה"אפיפיורים" של פרננדו מיירלס, סרט המתרחש ברומא, בקריית הוותיקן. ים תיכוני אף ששני השחקנים הראשיים בריטים, הבמאי ברזילאי, אחד האפיפיורים גרמני והשני ארגנטינאי. ואת "קצין ומרגל" של רומן פולנסקי על פרשת דרייפוס, הבמאי אולי פולני (ואנס), ואת דרייפוס כולאים באי השדים שבאוקיינוס האטלנטי דווקא אבל הסרט צרפתי, לגמרי "ים תיכוני" גם הוא. שני סרטים ממש טובים וממש מעניינים.

והבוקר ירדתי אל ה"ים שלנו" כאן בחיפה, ונפגשתי בחוף הכרמל עם בני הנחמד ונכדתי המתוקה. כולנו היינו עדיין קצת חולים, אבל הים היה חלק כמו לוח שיש, השמש זרחה, ויחד אספנו חלוקי אבן שהים הפקיד בפינה של שובר הגלים וזרקנו אותן ברוב טקס לים. היה שקט, ורגוע, וכיף גדול. לו רק היו המים פה ב"ים שלנו" צלולים כמו בשאר "אגן הים התיכון", למשל כמו ביוון או טורקיה, היה יכול להיות מושלם.

מות הצופה

נפלתי במקרה על תכנית טלויזיה של דני גוטווין, בה הוא ראיין את דרור אטקס (זה שפעם היה בשלום עכשיו ועקב אחרי הבניה בהתנחלויות). הם עמדו מול אחד מאתרי הבניה הרבים בעיר החרדית מודיעין עלית, הנמצאת "קצת" מעבר לקו הירוק ודיברו על האופן בו "מפעל ההתנחלות" מגייס תומכים בעזרת בניה זולה ומסובסדת בשטחים הכבושים. גם חרדים העוברים מבני ברק הצפופה והיקרה אל ערי החרדים הזולות מעבר לקו הירוק וגם משפרי דיור העוברים אל ישובי ה"חמש דקות מכפר סבא" (ועוד שעה וחצי לתל אביב), אלה וגם אלה הופכים את האינטרס שלהם לאידאולוגיה, מתנחלית / ימנית, וזה לא הפיך. קראתי שעלות מפעל ההתנחלות מאז מלחמת ששת הימים גדולה מעלות הקמת מדינת ישראל כולה עד מלחמת ששת הימים.

כמו המתנחל המצוי, גם אני תמיד שמח להתחבר לאידאולוגיה התואמת את מה שאני עושה או חושב ממילא. האידאולוגיה בה מדובר היא לא ממש אידאולוגיה, יותר רעיון – חשיבה מחדש על הגדרת מהות הצופה, או המאזין, או ה"קהל" של אמנות, יהיה זה תיאטרון, אמנות פלסטית, מחול או מוזיקה, או התלמיד בבית הספר ובאוניברסיטה. "מות הצופה", ביטוי שטבעתי על דעת עצמי (בעקבות הנטיה הפוסט-מודרנית להכריז על מות כמעט כל דבר,  כמו "מות המחבר", מות ההיסטוריה, ועוד) בכדי לציין את המעבר מראיית הצופה כקולט פסיבי אל התובנה שהצופה אקטיבי תמיד, וגם כשהוא יושב ללא נוע בכסאו באולם התיאטרון וצופה בהצגה (למשל), הוא עושה תוך כך אינטגרציה של ההתנסות הזו אל תוך "סיפור חייו" הוא, ומשלב את חויית ההווה עם כל שחווה והתנסה בעבר, והוא עושה את זה אקטיבית, תוך כדי היותו נוכח באולם התיאטרון בזמן ההצגה.

לא ברור לי באיזו נקודה בזמן חל המפנה המחשבתי הזה, אבל הוא מופיע בשני טקסטים שקראתי לאחרונה באופן די דומה. האחד של Jacques Rancière בשם The emancipated spectator והשני של Irit Rogoff (כן, ישראלית לשעבר) בשם Looking Away: Participations in Visual Culture. הטקסט הראשון מתבסס על ראיה מחודשת של חלוקת התפקידים בין מורה (כבר לא יודע כל) לתלמיד (כזה שכבר יודע דבר מה או שניים), מדבר בעיקר על מעמד הצופה בתיאטרון, אבל נכון גם למבקרים במוזיאון או למאזינים בהופעה. השני עוסק בעיקר בקהל הבא "לצרוך" אמנות. אבל שולל את ראיית הצופה / קהל כצרכן פסיבי ומנסה לנסח מחדש את היחס בין האובייקטים המוצגים לקהל הצופה בהם, יחס אותו המאמר מגדיר כ"הסטת מבט".

"It may well be in the act of looking away from the objects of our supposed study, in the shifting modalities of the attention we pay them, that we have a potential for a rearticulation of the relations between makers, objects, and audiences."

"The diverting of attention from that which is meant to compel it, i.e. the actual work on display, can at times free up a recognition that other manifestations are taking place that are often difficult to read, and which may be as significant as the designated objects on display."

הרחבת הפרמטרים של מה שמהווה "מעורבות באמנות" נגזרת מראיה רחבה יותר של טבע ה"השתתפות". אפשר לראות את זה באופן בו קהל "זורם" דרך אולמות התצוגה במוזיאון, כשכל אחד נמשך למה שמעניין לו, באופנים שכבר אינם מקדשים יותר את טבעו של המוזיאון כמקדש חילוני. במעורבות עם אמנות במקומות שאינם חללי תצוגה פורמליים, בהגדרות רחבות יותר של מהי אמנות, איך מעורבים בה, איפה וגם מתי.

המחברת, עירית רוגוף, גורסת שמצד אחד טבעי לנו ומובן מאליו הצורך לתת במה ונוכחות במשטר דמוקרטי לכולם, גם למיעוטים, לנשים, לאוכלוסיות מוחלשות. אבל באמנות, ההשתתפות אינה מובנת מאליה. היא עדיין אליטיסטית, עם יחס בלתי שוויוני בין "היצרן" ל"צרכן".

"In expanding the parameters of what constitutes engagement with art, we might in fact be entertaining an expanded notion of the very nature of participation, of taking part in and of itself."

רק להבהיר: ב"השתתפות" אין מדובר באופן בו היוצר יוזם ומתכנן "השתתפות" של הקהל, כמו למשל שחקן בתיאטרון היורד אל הקהל ונטפל למישהו שיושב בשורות הראשונות, או "הפעלות" במוזיאון כזה או אחר. פה מדובר במעורבות אקטיבית של הצופה, כשאקטיבית יכול להיות גם סתם בהייה ברצפה תוך מחשבה על משהו שאובייקט בתערוכה העיר אצלו. מדובר על תהליך שקורה ממילא, בו כל חוויה מתווספת לנסיון החיים של האדם המשתתף ומשנה אותו באופן כזה או אחרי, גדול או קטן, מיידי או מושהה. בו חווית הנוכחות יחד עם אמנות מפעילה משהו בצופה. בו היחס בין הצופה לעבודת האמנות הוא לא של סובייקט-אובייקט אלא יחס של "הֶיות עם".

פה משתלבת היטב (אני יכול לטעון, ואכן טוען) האובססיה שלי עם פרצופים / פנים / ראשים, צילומם, עיבודם ושיתופם בפלטפורמות דיגיטליות כאלה ואחרות. זו הדרך שלי להיות מעורב באמנות. זה קורה בתערוכות אמנות פר-סה שאליהן אני הולך "לצוד ראשים", אבל גם לראות ו"לשלב בתוך הסיפור של חיי" את היצירות האחרות (אלו שבטעות אין בהן פרצופים :-)). אבל גם באמנות רחוב, גם בשווקי פשפשים וגם בחנות לפרסי ספורט בקריית המלאכה בתל אביב. גם בשירותים של מסעדה, גם בלוחות המודעות, בשלטי רחוב, במשתלה בעוספיה. אין אצלי גבוה ונמוך, אין קטן וגדול. כול הראשים כולם מסיימים באותו הגודל, בפורמט רבוע, מבודדים מסביבתם, משופצרים בלי בושה בתוכנות רבות היכולת הזמינות בטלפון, משותפים באינסטגרם, טוויטר או פייסבוק או גם וגם וגם.

"The proliferation of performative acts by which audiences shift themselves from being viewers to being participants."

זהו אם כן "האקט הפרפורמטיבי" שלי, ההופך אותי מצופה למשתתף.

עוד רשומות באותו עניין:
המסע פנימה - רוב המקומות בהם אפשר "לצוד פרצופים" (לצלם פנים, לא של בני אדם אלא של ציורים/פסלים של בני אדם, פורטרטים של פורטרטים) סגורים בימים אלה, ואל המקומות האחרים (למשל אמנות הרחוב בדרום תל אביב) אין לי סיבות מספיק טובות להגיע. גם … להמשיך לקרוא
במרינבד - צפיתי היום (כנראה בפעם הראשונה) ב"אשתקד במרינבד", סרטו של הבמאי אלן רנה, על פי תסריט של התסריטאי והסופר אלן רוב-גרייה. הסרט מ 1961 מספר את סיפורם של הגבר (המכונה בתסריט) X המנסה לפתות את האישה (המכונה בתסריט) A לעזוב את … להמשיך לקרוא
המשוטט - איפה אני משוטט, ולמה להמשיך לקרוא
מות הצופה - חשיבה מחדש על מעמד הצופה באמנות, והאופן בו אני עושה את זה. להמשיך לקרוא
חורים שחורים וקירות לבנים - נסיון להסביר מה עומד מאחורי תאוות אספנות הראשים שלי תוך ניכוס טרמינולוגיה דלזיאנית. להמשיך לקרוא
על הפנים - ציד ראשים כחיסון נגד שיעמום. להמשיך לקרוא
טקטיקות - ציד פרצופים כאמנות רחוב, פרשנות (יצירתית מדי?) ל"המצאת היומ-יום" של מישל דה-סרטו. להמשיך לקרוא
ראשים מדברים - תאוות איסוף הראשים שקפצה עלי, בפריז. להמשיך לקרוא

יום השואה, בכל זאת

לי, יום השואה שימושי. לא כמו ש"חוגגים" אותו כיום, כמַטעֵן מהיר לאשראי הקורבנות היהודית, אבל כמי שנולד לתוך מדינה כבר קיימת, יהודית ופה ושם עדיין קצת דמוקרטית, יום השואה מזכיר לי את מה שלרוב מובן לי מאליו – שליהודים יש סוף סוף מדינה משלהם. שאני חי במקום בו אני לא מיעוט נרדף (או לא).

שאנחנו פה הבוסים.

יום השואה גם מזכיר לי שהבוס הזה, לא משהו. בוס שהמודל שלו למדינה הולך אט אט בעקבות מודל המדינה ההיא, גרמניה, שהייתה מעצמת הי-טק במונחים של אז. בעלת טכנולוגיה עדיפה במטוסים וטנקים, שהשתן עלה לה לראש, שאנשיה טעו לחשוב את יתרונם הטכנולוגי והצבאי ליתרון גנטי מולד. מדינה שחשבה שזכותה לתרגם את כוחה הצבאי העדיף ליצירת מרחב מחיה גדול לבני הלאום הגרמני, בעיקר מזרחה מגבולה.

בהערת לא אגב, אני ממש לא בטוח שאחוז היהודים החושבים כיום שהם עליונים גזעית על העמים הערבים לא גבוה מאחוז הגרמנים שחשבו אז, בימי הרייך השלישי, שהם עליונים גזעית על העמים הסלאביים.

במסגרת ההשוואות שעושים ביום הזה, שווה לזכור שרצח היהודים השיטתי ברייך השלישי לא בא כדי לפנות מרחב מחיה לגרמנים. מרחב המחיה תוכנן לבוא על חשבון העמים הסלאביים. היו לגרמנים מחשבות לגרש או להשמיד את העמים הסלאביים בשטחי מזרח אירופה של היום, כולל אוקראינה ומזרח רוסיה. אבל בשלב א' לפחות התכנית הייתה להשתלט על השטחים, להפוך את תושביהן לאנשים נטולי זכויות אזרח, אולי מובלעות אוטונומיות פה ושם, אבל בגדול, לכבוש את השטחים האלה בעזרת מתנחלים גרמנים. די קרוב למה שמדינת ישראל עושה בפועל בגדה המערבית כבר חמישים שנה, שטחי C תחילה.

במקרה של מדינת ישראל, אפשר היה לחשוב שבאמת קיים צורך בשטחים נוספים, במרחב מחיה ליהודים שכבר פה (ועוד 60 מליון איש נוספים בעולם שוועדה של בנט טענה שיש להם "זיקה" ליהדות). המדינה באמת מאד צפופה, לפחות בין גדרה לחדרה. זה נובע חלקית לפחות, מהלחץ לגייס את הרחם היהודי לשמירת הרוב היהודי בין הים לירדן (בעצם להחזרת הרוב, כי כולל עזה כבר אין רוב יהודי). הילודה פה היא בסדר גודל של מדינות נחשלות באפריקה, לחלוטין לא בר קיימא. משהו פסיכי.

אבל זה גם נובע מזה שפיזור האוכלוסיה נכשל, הנגב רובו ריק, בין מצפה רמון לאילת יש שממה. רכבת מהירה לאילת הייתה יכולה להניע מעבר אוכלוסיה לנגב, אבל זה דורש תכנון ארוך טווח, של"רייך בן אלף השנים" דווקא היה, אבל פה? תכנון ארוך טווח מתבטא ב 30 שנה בין ההחלטה על המסילה הרביעית באיילון לבין תחילת התכנון של מסילה זו. על הרכבת הקלה בתל אביב החלו לדבר בממשלת גולדה מאיר.

האם מדינת היהודים באמת צריכה lebensraum (מרחב מחיה) גדול יותר? היה נחמד אם היה, אבל סיפוח הגדה, על תושביה, לא יקטין את הצפיפות הממוצעת, ותושבי הגדה הלא יהודים לא הולכים להתאדות, וגם לא לעלות בעשן משרפות לשמיים. זה פאן אחד של גרמניה הנאצית שקשה לי להאמין שנחקה.

גם טראנספורטים אני מניח שלא יהיו פה. ולו רק בגלל שחסרה פה התשתית המסילתית. בקושי יש מקום ברכבת לאזרחי המדינה. בפולין (משם חזרנו לפני כמה ימים) השתפרה מאד תשתית הרכבות, גם יחסית לכאן וגם יחסית לאז. בטח בהשוואה לרכבת עליה העמיסו את משפחת אבי בדרך לאושוויץ (וממנה הורדו בנס פסח שלנו, 1942).

אדום אדום

אני מעריך שהפספוס היה בסדר גודל של שבועיים, אולי שלושה. הערכתי שספטמבר הוא זמן טוב לבקר את בני הלומד לו בקנדה. לראות את צבעי השלכת, לבקר בכמה תערוכות טובות, ולחזור.

טוב, זה קצת פחות מינורי מכפי שאני מתאר את זה. הדרך לפגישה עם בננו בניו יורק עברה בליסבון, איי קייפ וורדה (איים באוקיאנוס האטלנטי, מדינה אפריקאית) , בוסטון (בטיסה ישירה מקייפ וורדה), קייפ קוד (בה גרים רבים מיוצאי קייפ וורדה, אגב), המוזיאון הנפלא של אוניברסיטת ייל ושבועיים בניו יורק. ואחרי כן, אמורים היו להיות צבעי השלכת המפורסמים, כאשר נעשה את דרכנו יחד במכונית במעלה נהר ההדסון אל מונטריאול, שם הוא לומד.

מסתבר שעדיף לעשות את זה באוקטובר.

לא זו בלבד שהאדום-אדום של השלכת היה רק עץ פה עץ שם, אלא שגם במוזיאונים רבים וגלריות לא מעטות התערוכות היו בהקמה, אחרי העונה המתה של הקיץ ולקראת עונת האמנות האמיתית, המתחילה באוקטובר. גם בפריז, בה עצרנו לכמה ימים בדרך חזרה ארצה, יפתחו המון תערוכות נהדרות, באוקטובר. חוץ מזה, גלריות פרטיות רבות משכירות את חלליהן במשך שבוע האופנה שחל בסוף ספטמבר ל show room של מעצבים מכל העולם, והכניסה בהזמנה בלבד.

לקח שחשבתי ששווה לחלוק.

engagement

הקשה כפולה מהירה באצבע צרידה על מסך הטלפון, זה כל מה שנדרש כדי "לחבב" תמונה באינטסגרם. הפלטפורמה בה מילת המפתח היא "engagement". (אולי מעורבות, קשר?)

זו אכן הפלטפורמה בה אני מבלה יותר בזמן האחרון, כמעט וזנחתי את פייסבוק, וגם את הבלוג אני מזניח קשות. הטלפון שלי פשוט כבר עולה על גדותיו מצילומי "פרצופים / ראשים" שצילמתי לאחרונה, בעיקר בדרום תל אביב. הקמת התערוכה (שאתם חייבים לראות! באמת) של זוגתי בגלריה אלפרד (סימטת שלוש 5,  ליד מפגש הרחובות אילת ואליפלט) הביאה אותי הרבה לאזור פלורנטין רבתי, שם למצוא ולצלם ראשים משובחים יותר קל מאשר לירות בדגים בחבית (מתורגם מילולית מאנגלית) מה שממילא לא יעלה בדעתי לעשות.

מה שמפתה באינסטגרם הוא שלוקח כדקה וחצי להעלות שם תמונה, כולל עיבודי תמונה לא מבוטלים כלל (אני משתמש הרבה ב structure), הוספת תגיות ומיקום, ושתי שניות אחרי שהעלית את התמונה, יש כבר מספר לא קטן של אנשים שהקישו עליה באצבע פעמיים וציינו בכך שיש בליבם לב אדום קטן לתמונה הזו. סיפוק אינסטנט.

בניגוד לבלוג הזה למשל שבו לוקח שעה לכתוב כאלף מילה, וכל אלף המילים האלה נתקלות בדממה רועמת. (מקובל עלי שהבעיה היא לא רק במדיום והבחירה לכתוב בשפה העברית אלא גם במסר).

אני לא מכיר כמעט אף אחד מהא/נשים העוקבים אחרי החשבון שלי באינטסגרם, או שאולי עוקבים אחרי התגיות בהן אני משתמש. מוזר לי שלמרות שהמדיום הוא כולו של דימויים, ללא טקסט כלל, עדיין רוב המגיבים הם מישראל. אבל יש גם ממקומות אחרים בעולם. חובבי פרצופים אולי, שגיליתי שיש לא מעטים מהם. גם כאלה שרואים פנים בכל צירוף של שני דברים עגולים ומשהו שיכול להזכיר פה או אף מתחתיהם. (קוראים לזה פרדוליה)

הלכתי לבדוק מה הקטע של התיוגים האלה, שאנשים מרבים להשתמש בהם, וקראתי על כך מעט באינטרנט. הבנתי שעניין ה engagement הזה מאד רציני ללא מעט אנשים, ויש מדע שלם מאחורי זה. ברור לי שחשבונות מסחריים צריכים אקטיבית לקדם את המעורבות בחשבון שלהם, ואכן לא מעט חשבונות (מאלה שמגיבים לי) הם של אנשים שמנסים לקדם עסק כלשהו, בעיקר דברים "חזותיים" למשל קוסמטיקאיות, מדריכי כושר, מורות ליוגה או אמנים. יש כמובן גם חשבונות של סלבריטאים – זו כבר אופרה אחרת לגמרי, אבל גם הם מקדמים מותג.

ויש גם כאלה הרואים באינסטגרם צורה של אמנות, מעין גלריה חינמית להציג לקהל את היצירות שלהם, אם זה ציורים, צילומים, או סרטים קצרים. לא כפיתוי לדבר אחר, יותר גדול במקום אחר, אלא כדבר עצמו. זה מודל השימוש שמדבר אלי, למרות שאני לא מוכן לקרוא לעצמי אמן, או יוצר. זה נראה לי ה"משקל" הנכון של הדברים. זה, והדפסה על חולצות.
אני כן מרגיש שהבחירה במה לצלם (טוב, אני מצלם כל פרצוף שאני מוצא, אז לא באמת יש בחירה), מסגור הצילום, ואחרי כן בחירת חלק התמונה שיכנס לפורמט המרובע של אינסטגרם, עיבוד התמונה באופנים כאלה ואחרים בכל זאת עושים את זה יותר "שלי", יש יותר "ממני" בתוצאה. תוצר לוואי: יש לי את כל התמונות שערכתי לאינסטגרם שמורות בגודל אחיד ויחס אורך-רוחב אחיד (מרובע) מה שיקל עלי בהמשך לעשות מזה סרט, מה שאני עדיין זומם. שם תהיה לי עוד הזדמנות לעשות את זה יותר "שלי" בעזרת בחירת הדימויים וסדרם, הזמן בו כל אחד מוצג, התאמת פס-קול ועוד. ועדיין, לא בטוח שאעיז לקרוא לזה "עשייה" אומנותית.

HAFA-300

זו רשומה על מאוורר. ראו הוזהרתם.

בחדר השינה, לא התקנו מאוורר תקרה מעל המיטה. טעות. אולי כי תלויה שם מנורה, ולא ראיתי בימי חלדי מאווררי תקרה הכוללים גם תאורה שאינם מכוערים. אבל מצידו השני של החדר, יש גומחה, ובה לא עומדת טלויזיה, אבל עמד תמיד מאוורר. מהסוג השולחני. שיש לו 3 מהירויות, ויודע גם לצודד ימינה שמאלה. ולעשות רעש.

מאווררי השולחן האלה מאד זולים, ויש גם כאלה שלא מאד מכוערים, אבל עם הזמן, לא הרבה זמן, הם מתחילים להרעיש יותר ויותר. לא מספיק בשביל להעיר אותי משנתי, אבל אני מאמין שגם כאשר המוח מסנן בהצלחה רעש רקע שכזה, זה מעייף.

כשמפלס הרעש הפך בלתי נסבל, הלכתי לחפש מאוורר חדש. מה רציתי בסך הכל? שיהיה שקט, שאפשר לכוון את זרימת האויר גם מעט כלפי מטה (הגומחה גבוהה מהמיטה) ושיהיה לו שלט, כך שאוכל להדליק ולכבות, ולשנות עצמה, בלי לקום מהמיטה. מוגזם?

כנראה שמוגזם, כך לפחות חשבתי אחרי שעברתי חמש חנויות מכשירי חשמל העומדות אחת ליד השני במתחם קניות בנשר ותארתי למוכרים מה שאני מחפש. אין דבר כזה, הייתה חוות הדעת של כל המוכרים שהצלחתי לצוד.

למכור מאווררים לא ממש בראש של המוכרים. מסכי ענק כנראה יותר רווחיים ואכן תופסים את רוב נפח החנות. יש בכל חנות כמה מאווררים מבוישים באחת מפינות החנות, לצאת ידי חובה, אבל אף מוכר לא בסביבה למכור אותם.

מצאתי בחנות אחת מאוורר להתקנה על קיר, עם שלט אבל ממש לא שקט, וגם לא מתאים לגומחתנו. טוב, חשבתי לעצמי, גיליתי עוד דבר אחד שנראה לי מובן מאליו שיהיה קיים בעולם, אבל מסתבר שלא. מספיק חשוב לי שיהיה בעולם? עד כדי שאתחיל קמפיין מימון המונים? שאסע לסין למצוא יצרן שייצר לי ולאחרים כזה? כנראה שלא…

ואז, בחנות חמרי בניין אחת, ראיתי אותו, את ה"מאוורר רצפתי דיגיטלי סוּפַה HYUNDAI מדגם HAFA-300". בדיוק מה שפינטזתי, ויותר. שקט? מאד. יש שלט? כן! אפשר אפילו לכוון את זרימת האוויר מטה! קטן, מוצק, ונראה מאד שונה ממאווררים רגילים. יותר כמו תנור חימום קטן.

נכון שהוא עולה כפול מהמאווררים הפשוטים, יותר מכפול, אבל הוא באמת שקט, נראה שהוא בנוי כך שישאר שקט, ויש לו אפילו טיימר. גם העיצוב לא רע, והצבע לבן. שווה. לי לפחות. כמו שסבתי הייתה אומרת (לא אמרה, אבל נגיד שאמרה, זה לא סוג הדברים שסבתות אומרות?): זול זה לפעמים יקר.

מישהו, מעצב תעשייתי איפה שהוא, כנראה בקוריאה, עשה את עבודתו נאמנה. מישהו אחר, הגדיר את הדרישות כמו שצריך. לייצר, זה כבר קל, היום. אפשר למצוא יצרנים זולים וטובים לכל דבר. בסין כמובן.

מישהו, לא חשוב מה שמו, שאל למה הרשומות שלי כל כך כבדות. אז הנה, אבי, אחת מאווררת. בשבילך.

הפוסט הזה הוא דרכי להודות לאותו מהנדס קוריאני אלמוני שתכנן את המאוורר הזה:  고맙습니다 
אני ישן יותר טוב בזכותו.

הזמן של הטרנס

סרט בשם "בבה", בקולנועהדר, באולם ביתנו לשעבר (כיום מתנ"ס הדר), שהוקרן במסגרת "פסטיבל חיפה הראשון להיסטוריה קווירית" הזכיר לי שוב את עניין הקידומת הזו, "טרנס", שהחל להופיע כקידומת לכל דבר ועניין. משהו ברוח התקופה, בצייטגייסט, גורם לנחיל האנושי לבדוק בכל תחום ותחום מה נמצא שם מעבר, טרנס-ווטאבר.

דרך אחרת להגיד את זה: רוח הזמן היא לדחות דיכוטומיות, נגד בינאריות. הכל הוא "על הרצף", בכל דבר יש גם מזה וגם מזה. אנחנו כולנו אמלגם של תכונות.

הסרט אגב, הוא "מוקומנטרי", מתאר דמות דמיונית של אשה טרנסית בשם בבה, שנולדה בפולין, גדלה בחיפה ומתה מאיידס בניו-יורק. לכל אורך החדר "מרואיינים" אנשים שהכירו אותה, כולל צדי צרפתי בהופעה משעשעת. כמו כן מרואיינות שלוש נשים טרנסיות, כולן חיפאיות אגב (לשעבר, כולם חיפאים לשעבר), שכביכול הכירו אותה. בסרט הן היו אמורות לספר עליה, אבל לנשים שחצו את גבולות המגדר שלהן זה כסף קטן לחצות את גבולות הז'אנר. היה להן קשה לציית לכללי הז'אנר ובעצם הן דיברו על עצמן, מה שהפך את הסרט ל"דוקו-מוקו".

בכל אופן, אין לי ספק שתמיד היו אנשים שהרגישו שהמין הביולוגי שלהם לא מתאים להם, שהרגישו יותר נוח בבגדי המין השני. אבל האפשרות לעבור ניתוחית אל המין השני, כולל התקנת איבר מין מתפקד (למעט פונקציות רבייה) היא התפתחות הנגזרת מטכנולוגיה.

מה שגורם לי לתהות האם השימוש הרווח כל כך בקידומת "טרנס-" בכל תחום ותחום קשור לקידמה טכנולוגית, לביטחון גובר והולך של המין האנושי בכך שאין גבולות אותם אי אפשר לעבור. כולל את גבולות המין האנושי עצמו, אל מה שנקרא טרנס-הומני. (trans-human). הטכנולוגיה מאפשרת לדמיין ישויות אינטליגנטיות לא אנושיות, יצירי המין האנושי, שיעברו את המין האנושי ביכולותיהם.

למשל transracial, טרנס-גזע, מונח ששימש לתאור אימוץ של ילדים מגזע אחר (בדרך כלל יותר כהה, משום מה) אומץ על ידי אנשים שלא מזדהים עם הגזע בו נולדו ושואפים להפוך להיות בני גזע אחר. אנשים שרוצים לחצות את הגבול שנדמה היה שאי אפשר לחצות, הגזע.  (סטודנטים במדינת דלאוור רשאים כיום להחליט כרצונם לרשום מהו הגזע/אתניות שלהם). למשל אנשים שנולדו לבנים והחליטו שהם בעצם שחורים – מתוך העדפה אישית ולא כי גילו משהו בעץ המשפחה שלהם. חלקם אף עוברים טיפולים המיועדים לשנות את צבע עורם וניתוחים שמשנים את תווי פניהם, העיניים, האף, השפתיים, כדי להידמות לבני הגזע שאליו הם רוצים לעבור.

המודעות הגוברת והולכת לאפשרות לחצות את גבולות הגזע, שלך או של אחרים, יתכן שכן נובעת מקידמה טכנולוגית, בעיקר רפואית. מאד נפוצים ניתוחי עיניים שאמורים להקנות למנותחים עיניים לא מלוכסנות, ניתוח אף שאמור להעביר אף יהודי או אפריקאי לאף יותר אירופי. וניתוחי הקטנת שפתיים שאפריקאים עושים כדי להראות יותר לבנים. וכמובן גם את ניתוחי הגדלת החזה של בנות עמים קטני חזה. רוב אלו שעושות/עושים את זה לא מצהירים במפורש על הפיכתם לבני הגזע אליו הם מכוונים ניתוחית, אבל הכוונה הלא מוצהרת שם, ברצון להיראות כמו בני גזע מסויים, היא שאיפה להפוך לבני הגזע האחר, בעיקר הלבן, העשיר יותר.

זה נראה לנו כל כך טבעי לשאוף להפוך יותר לבנים, יותר אירופאים שאנו רואים כקוריוז א/נשים לבנים שטוענים שהם שחורים. זה נתקל גם בהתנגדות מהקהילה השחורה וגם בהתנגדות של קהילת הטרנסג'נדרים הטוענים שאני הטרנס-גזע מנכסים לעצמם את ההישגים שלהם למטרות שוא.

ויש את הנשים שמזריקות חומרים שונים לתוך שפתותיהן, מה שגורם להן להראות כמו קרפיונים. מה שמביא אותי למונח transspecies: אנשים השואפים לחצות את הגבול בין האדם לחיה, (או בין אדם לחייזר) שרואים עצמם או כבעל חי מסויים או כשילוב של אדם ובעל חי מסויים. (זה אף פעם לא שאיפה להיות תרנגולת מטילה בכלוב סוללה למשל, משום מה). גם אלו נתקלים בטינה מצד טרנסג'נדרים אף שבהרבה מקרים אנשי הטרנס-מין (species) הם גם אנשי טרנס-מגדר (אם כבר, אז כבר). רק מעטים מבני הטרנס-מין עוברים התאמות ניתוחיות כדי להראות יותר כמו בעל החיים שהם חושבים שהם בעצם (למשל חתול..) כך שאני לא חושב שאפשרות חציית הגבול הספציפית הזו נגזרת ישירות מקידמה רפואית.

התיאוריה הרבע אפויה שלי היא שהמודעות להיתכנות לחצות את הגבול הזה, של מין, באה מאותו מקום כמו המודעות להתכנות לחצות גבולות גזע ומגדר או גבולות האינטליגנציה האנושית. מתוך הלך הרוח ששם את האדם במקום בו הוא יכול לעשות הכל. שאין גבול שאי אפשר לחצות. שאפשר לחיות לנצח, להקים מושבה על המאדים, לייצר ישויות אלקטרוניות חכמות יותר מאיתנו.

רק את יבשת הפלסטיק באמצע האוקיאנוס השקט אי אפשר לאסוף למיחזור. או לגרום למנדלבליט להחליט על הגשת כתב אישום נגד נתניהו. הוכחה שיש גבולות שאין למין האנושי אפשרות לחצות.

תווך ישיר

בסוף חודש יולי האחרון אבי נפטר. חמישה חדשים אחרי כן כבר מסרתי לקונה את המפתחות של דירתו. בין לבין, לא היה קל.

אבי גר באותה הדירה כמעט חמישים שנה. בששת השנים הראשונות מתוכן, עד שהתגייסתי, גרתי שם גם אני. אין לי הרבה זכרונות טובים מהתקופה בה גרתי בדירה, ויש לי עוד פחות זכרונות טובים משנותיו האחרונות של אבי בדירה, שנים במהלכן כמעט ולא יצא מתחומי הדירה. הדעיכה שלו לוותה בדעיכה מקבילה של הדירה, (אף שהמטפל שלו דאג להשאיר אותה נקיה.) הביקורים אצלו בשנים האחרונות היו מדכאים, מכמירי לב, יותר ויותר מתסכלים ככל שנוכחתי שאני לא באמת יכול לעזור לו.

שמחתי להפרד מהדירה, ושמחתי במיוחד שזה נגמר די מהר. גם המפגשים עם המתווכים השונים החלו כבר לצאת לי מכל החורים. אחד הדברים שגיליתי במהלך המכירה הוא שיש בחיפה הרבה יותר משרדי תווך ממה שיכולתי לדמיין, עשרות. חלקם משרדים של איש אחד או שניים, חלקם משרדים שבהם צוות של עשרות מתווכים, שגם מתחרים אחר עם השני על אותן הדירות.

הופתעתי לגלות שלמודעות שפרסמתי באתר יד 2 ובקבוצות הרלוונטיות בפייסבוק לא הגיב אף לא אדם פרטי אחד. כן הגיבו עשרות מתווכים, שכולם רצו להפגש ולראות את הדירה. אלא שלא לקח לי הרבה זמן להבין שהם לא באים לראות את הסחורה העומדת למכירה. הם באים לשווק לך סחורה אחרת, את עצמם. להסביר לך למה כדאי לך למסור להם את הדירה לתווך, ועדיף באופן בלעדי.

בחלק מהמקרים השווק העצמי היה ממש אגרסיבי, בחלק מהמקרים הוא אפילו היה מושקע. היו מתווכים שבאו כבר מצויידים בתכניות הבניין והדירה, בדקו את אפשרויות ההגדלה ואת זכויות המוכרים והקונים. הראו רצינות. היה להם כל מה שצריך, חוץ מקונים…

בא גם מישהו ממשרד המכנה את עצמו "רשת התווך הישיר". המתווך מה"רשת" הזו, (לה יש משרד אחד בלבד, אבל אולי כוונות להתרחב בעתיד), לא הבין אפילו ששם המשרד שלו הוא אוקסימורון, גם לא כששאלתי אותו אם אין סתירה בין "ישיר" לבין "תווך".

בסופו של דבר, נאלצנו (אני ושלושת שותפי לירושה) לשלם דמי תווך, למתווכת שבאה עם קונים, קונים שהתלהבו ובסופו של דבר גם קנו. אבל אם זה לא היה קורה, כנראה שהייתי מוסר את הדירה למשרד תווך כזה או אחר. אולי בבלעדיות, לאחד מאלו שנראו יותר יסודיים.

מה לעשות, אני חייב להודות שיש להם, למתווכים, ידע ונסיון שלי אין. מי שהדגים לי את זה היה אחד המתווכים, אחרי שסיפרתי לקונה שהגיע עמו עד כמה היו שנותיו האחרונות של אבי בדירה הזו קשות ועצובות , איך הוא נמוג בישיבה בכורסה שלו. "אסור לך להגיד דברים כאלה", הסביר לי. קונים, במיוחד קונות, מושפעים מאד מתחושות, מאינטואיציה. זה לא הכל מטראז' וכווני אוויר.
לקונים הבאים כבר שיקרתי. סיפרתי להם עד כמה נפלא וטוב היה לי לגדול בדירה הזו, עד כמה היו מאושרות השנים בהן אבי גר שם. זה עבד. הדירה נמכרה, ואפילו יחסית מהר. טוב, כרמליה היא שכונה מבוקשת, והדירה, יש בה פוטנציאל.

כמובן שבדיעבד אני מייסר את עצמי שאולי המחיר שביקשנו היה נמוך מדי. הוא אמנם היה מבוסס על הערכת שמאי, אבל הדאיג אותי שרוב המתווכים לא ניסו לדרבן אותנו להוריד את המחיר, להגיד לנו שהמחיר לא ריאלי. כי הרי אפילו המתווך שמייצג אותך, האינטרס האמיתי שלו מנוגד לשלך. אף שהוא מקבל אחוז או שניים ממחיר הדירה, הוא מעוניין בעיקר שהדירה תימכר מהר, ודרכו. להשיג את המחיר הגבוה ביותר עבורך זו עדיפות שלישית בשבילו. ולכן מתווכים תמיד ינסו לשכנע את המוכר, גם אם הם מייצגים אותו, להוריד במחיר.

עוד אמרו לי המתווכים שכדאי להראות לקונים את הדירה כשהיא ריקה מחפצים. די ברור לי שזה נכון במקרה של דירה ישנה ומוזנחת כמו זו של אבי. בארצות הברית המתווכים אף מעצבים מחדש את הבית העומד למכירה בעזרת מעצב. הם מרהטים את הבית  ברהיטים שהם שוכרים לצורך זה (עניין השכרת הרהיטים מפותח מאד בארה"ב, גם אנחנו עשינו את זה כשבאנו לשם לשליחות). מצד השני דמי התווך שם הרבה יותר גבוהים, 5-7 אחוזים ממחיר המכירה.

פינוי הדירה מחפצים לא היה לי קל. כתבתי על זה פוסט שלם, וגם חצי שנה אחרי, עוד לא נרגעתי ממראה תכולת הדירה מושלכת ברחוב. את השלב הממש סופי של הפינוי, מהמחסן של הדירה ומה"בויידם" שלה, כבר העברתי לקונה, תמורת תשלום צנוע לאחד הפועלים שיעבדו שם בשיפוץ. זה הרבה יותר קל כשאין לך שום רגש ביחס לחפצים המושלכים.

לא הייתה קארמה טובה בדירה הזו. אני שמח שהדירה ותכולתה, כולם מאחורי. גם למתווכים לא אתגעגע.