אלמלי ואלמלא

מתי בדיוק להשתמש ב: אילו, אילולא, אילולי, לולא, לולי, אלמלא, אלמלי, לו ועוד ועוד

חשוב לכל בלוגר, תאמינו לי. מילים שמוזכרות שם:

אילו
אילו לא
אילולא
אילולי
אלא אם כן
אילולי כך
אילולי כן
אילולי לא
אלמלא
אלמלא לא
אלמלי
אם
אם לא
במידה ש
במקרה ש
בתנאי ש
והיה אם
והיה כי
כי
לו
לולא
לולי

בקרוסלה הסובבת

בתחנת הרכבת חיפה חוף הכרמל נוסף מבנה המשמש לכניסה לתחנה מצד הים, בנפרד מהיציאה מהתחנה לאותו הכוון. לא נוח במיוחד, ויש תמיד פקק כשמגיעה רכבת וכל היורדים ממנה מנסים לצאת יחד מהתחנה, בעוד מחציתם לא מסתדרים מסיבות כאלה ואחרות עם המכונה. בפריז למשל, אין בדיקה ביציאה, ולמרות זאת העסק עובד משום מה.

הרכבת מתל אביב הגיעה, ירדתי ממנה וניסיתי לא לדחוף ולא להדחף אל היציאה, רק לזרום עם הזרם. ונפלטתי כמו פקק אל אחת משני הקרוסלות החד כיווניות דרכן צריך לעבור. אחת "רגילה" ואחת רחבה במיוחד, לאפשר מעבר אנשים עם מזוודות. לא ברור לי למה הקרוסלות האלה שם, אולי מסיבות בטחוניות. אבל בכל אופן שתיהן בנויות לתלפיות, מפלדת אל-חלד עבה וכבדה. גם המיסבים עליהן הן סבות מסוג משובח ודחיפה לא מאד מאומצת גורמת להן להסתחרר במהירות.

דחפתי את היותר קטנה, וכעברתי דרכה ראיתי שהחטאתי במילימטרים את ראשה של פעוטה כבת שנתיים שהסתובבה באין משגיח צמוד לצד היציאה של הקרוסלה. אם זרועות המתכת של הקרוסלה היו פוגעות בראשה, זה היה נגמר במוות בטוח. זיעה קרה מילאה אותי.

הסתכלתי ימינה ושמאלה לראות למי הפעוטה הזו שייכת וראיתי שעל סף האבן ליד היציאה יושבת אישה צעירה, כבת 19-20 עם שלושה ילדים צמודים אליה ונראה לי שגם הילדה שכמעט הרגתי שייכת אליה. אחרי שעמדתי לרגע להירגע, ניגשתי אליה, ובמאמץ גדול שלא להשמע תוקפני, שאלתי האם הילדה שלה, וסיפרתי מה כמעט קרה.

"מי, עדיאל?" שאלה.

"אני באמת לא יודע. אני לא יודע מה שמות ילדיך. זו שרצה פה"

"אה, בסדר". די באדישות. ולא שהיא מיד אספה את עדיאל אליה. ממש לא. בכלל, היא נראתה די המומה.

אולי הייתי צריך להתעכב, אולי לעזור, אולי לברר אם אני יכול לעזור. אבל במקום זה הלכתי לחפש את המכונית ונסעתי הביתה. וכל הדרך הביתה ניסיתי להבין מה היה שם. למה היא שאלה מה ששאלה, ובעצם, למה היא קיבלה כל כך באדישות את העניין.

אני חושד שמי שחשבתי שהיא ילדה הייתה בעצם ילד, שעדיין לא סוּפר מיום לידתו, וזה יכול אולי להסביר את השאלה. האם לא הבינה שאני לא הבנתי שזה בן. ועדיין, שאלה טפשית.

אבל אני גם חושד שהאם הזו ילדה יותר מדי ילדים, יותר מדי מוקדם ממה שהיא מסוגלת להתמודד אתם. אני יודע שאני אחטוף על זה אש, ויאשימו אותי בשנאת דתיים. אבל למרות שגם בחברה החילונית יש לא אחת לחץ מנרמל, לזוגיות "תקנית" ו 2.7 ילדים תקניים, יש לנשים החילוניות הרבה יותר דרגות חופש בהחלטה על מספר הילדים ועיתוי לידתם. אם אשה יולדת אחרי צבא, אחרי לימודים אקדמיים ואולי כבר כשהחלה לעבוד, היא מן הסתם כבר יותר בוגרת וכבר יותר מסוגלת להתמודד עם גידול ילדים.

אני לא טוען שהמאמץ בגידול ילדים לינארי במספר הילדים. אבל רווח יותר גדול בין ילד לילד לבטח מקל על האם. ובחברה החילונית, גם על האב שהוא לרוב גם בתמונה. החברה הדתית, בהכללה גסה, נוטה לחלוקה יותר מסורתית בתפקוד בני הזוג, בה הבית והילדים הם יותר, אם לא רק, האחריות של האשה.

מצד שני, במשפחות הדתיות מרובות הילדים (שוב בהכללה) להבנתי הבנים יוצאים בגיל די צעיר מהבית לכל מיני מסגרות בעוד הבנות הופכות להיות אמהות קטנות, שותפות מלאות בעול מטלות הבית וגידול הילדים הצעירים יותר. אז נכון שילדותן ונעוריהן של הבנות נגזלים מהן, והבנים בסיכון להטרדה מינית מצד מוטי אלונים שכאלה, אבל על האם זה בהחלט זה מקל.

אבל האמא הזו בתחנת הרכבת, עדיין לא הייתה בשלב הזה. היא הייתה כל כך צעירה, ועם כל כך הרבה ילדים צעירים, וכל כך בלי כל עזרה שהיא פשוט לא ידעה להתמודד עם זה. המזל הוא שלילדים יש מלאך ששומר עליהם. גם מקרוסלות.

פיסקה

היחידה הקטנה ביותר שיש לה משמעות "ארגונית" בספר היא הפיסקה. האות הבודדת לא שורדת את התרגום משפה לשפה, וגם לא המילה. תכופות, מילה בשפה אחת תתורגם למספר מילים בשפה אחרת, ולהיפך. משפט גם הוא לא משהו שהוא בהכרח אינווריאנטי לתרגום, ויתכן שמתרגם העושה מלאכתו נאמנה יפצל או יאחד משפטים. פיסקה היא יחידת טקסט שאין שום סיבה שתפוצל או תאוחד, במיוחד שהחלוקה לפיסקאות היא משמעותית לטקסט.

עמוד הוא לא יחידה משמעותית, כי הוא מוכתב על ידי הדפוס, ומבחינה זו ארכאי. מספרי העמודים בעותק האלקטרוני של ספר משתנים על פי גודל הגופן וגודל המסך שעליו מוצג הספר, והם בכלל חסרי משמעות. מצער שבמתן רפרנסים במאמרים, מתייחסים למספרי עמודים בספר, כאילו שלעולם ועד ימשיכו להדפיס את הספר כמו שסודר לדפוס במקור. והאמת, שלא אחת זה קורה, שהספר מודפס שוב וושוב בפורמט שכבר אינו מוצלח, כדי לשמר את המצביעים אליו. במקרה זה, את כל התוספות וההקדמות ממספרים אז באותיות לטיניות, או עם קידומת כזו או אחרת. במקרים בודדים כשהעימוד משתנה, מציינים בצד כל דף לאיזה דף/דפים  בהדפסה המקורית הוא מתייחס. כל זה מטומטם לגמרי. תשכחו ממספרי דפים, בבקשה.

פרקים הם יחידה משמעותית, אבל גדולה מדי. גדולה מדי מכדי לתת אותה כמראה מקום ברפרנס. גדולה מדי מכדי לאפשר הצצה במקור של טקסט מתורגם, שהוא משהו שאליו אני חותר.

כיוון שאפשר לשמר מספור רציף של פסקאות בכל פרק או על פני כל הספר / מאמר, גם על פני תרגום, היה מעולה אם מישהו שם ב"מדעי הרוח הדיגיטליים" היה נוקט יוזמה ובונה כלי לקריאה של ספרים אלקטרוניים שמאפשר בלחיצה קלה על העכבר, להציג ליד פסקה של טקסט את אותה הפסקה בשפת המקור. (או בכל שפה אחרת שיש למשתמש מאותו הספר). חיוני לפעמים להבנה של ממש בטקסטים קשים.

אין כאן הנחה לגבי קיומו של עותק דו-לשוני או רב לשוני של הספר, אלא רק הנחה של זמינות עותקים של הספר ביותר משפה אחת. אין גם הנחה שהספרים כבר יגיעו כשהפסקאות ממוספרות בהן, זה משהו שכלי כזה יכול לעשות תוך כדי קריאה.

אידאלית, הכלי בו מדובר יוכל לזהות ולמספר פסקאות גם בקבצי PDF שבהם הטקסט מצולם, כמו רוב הטקסטים  הזמינים לסטודנטים. זיהוי פסקאות הרבה יותר פשוט טכנית מזיהוי אותיות או מילים.

ככה זה מתחיל

בליטה קטנה שצצה על הפרק הראשון של הזרת בידי השמאלית שלחה אותי אל האורתופד. האורתופד, איש נחמד בדרך כלל, לא התרגש. כן, אמר, אלו שינויים ניווניים, עניין של גיל. "מכיר את איך שנראות הידיים של זקנות?" שאל, והדגים לי יד שאצבאותיה כפופות כטפרים של ציפור, "זו אותה התופעה". יש לה גם שם לטיני  – בלשון המכובסת של מכון מאר: "הודגמה היפרטרופיה ואי-סדירות של המפרק", וגם "שינויים אוסטאואטרוטיים…"

השורה התחתונה היא שאני מתנוון. ועכשיו רואים את זה גם שלא ברנטגן.

זה לא באמת ש"ככה זה מתחיל", זה כבר החל. כבר כמה שנים, אני לומד מכל פענוח של דימות כלשהו המתבצע על גופי מסיבה כלשהי על  דבר קיומם של  "שינויים ניווניים" פה ושם. לא שהם מפריעים לי תפקודית, אבל גם לא משמח לשמוע על קיומם. הם  לא נראים בעין בלתי מזוינת וגם ולא מורגשים, אז אני יכול להדחיק את עובדת קיומם. אבל הזרת השמאלית שלי, מצד שני, מזדקרת תכופות בשדה הראיה שלי. למשל בכל פעם שאני צריך להקיש על מקש האות Q (אני לא מקליד הקלדה עוורת). התחלתי לחשוב שאולי אני מרבה להשתמש באות הזו, וזו הסיבה שנשחק הסחוס בזרת הזו, מה שאילץ את גופי לגדל את בליטת העצם הזו בכדי להגן על המפרק, אך גם להגביל את טווח תנועתו. אבל רוב הזמן אני בכלל מקליד בעברית, ושם הזרת השמאלית לא ממש בשימוש.

מה אני מתרגש מזה בכלל? זה ששיערי כבר לא שחור וגם כבר לא קשה עורף כשהיה לא מאד מזיז לי, כל זמן שהוא עדיין נוכח. אפילו מתחיל להיות לי קצת מצח. (אני ממשפחה של נמוכי מצח). מטריד אותי שהשיזוף של גב ידיי כבר אינו אחיד, והמלטונין נטש פה ושם מקומות בעור הנשארים לכן לבנים גם כששאר היד כבר כהה כפודינג סויה של אלפרו בטעם שוקולד מריר (עולם הדימויים של טבעונים הוא ביזארי…). אני גם צריך לדאוג באורח מודע למשטר הנוזלים בגוף שלי, בלי להכנס לפרטים.

יותר מפריע לי תפקודית בעיות השליפה של שמות מהזיכרון (כן, זו הייתה אן מרגרט בתפקיד קטן בפרק השלישי בעונה השניה של ריי דונובן – הייתי צריך לחכות לכתוביות הסיום. אבל הניתוחים הפלסטיים הרבים שעברה באמת שמקשים על הזיהוי), או זה שאני הולך לפעמים לחדר הסמוך וכשאני מגיע אני כבר לא זוכר למה. או הרעיונות הנפלאים לפוסטים שאם אני לא מתחיל מיד טיוטא עבורם ביישומון של וורדפרס בטלפון, הם נעלמים בתהום הנשייה.

בשורה התחתונה, הייתי מעדיף שגופי ישרוד פחות זמן ממוחי.

Mani time

אחת משלושת ה"אצבעות"  של חצי האי פלופונז, החלק היבשתי הדרומי של יוון, מסתיימת בכף Tenero, המתהדר בתואר המקום הדרומי ביותר באירופה, זה שאינו אי. יש שם  מגדלור, ובמשיכתי הבלתי מוסברת לקצוות של יבשה, כמובן שהלכתי שמה.

העניין העיקרי באזור הזה, הנראה פשוט The Mani, הוא "בתי המגדל". קצת כמו ב San Gimignano אשר באיטליה, כל משפחה מורחבת שם באיזור בנתה לעצמה מגדל מבוצר משלה, שאליו יכלה לסגת במקרה של סכסוך עם אחת המשפחות השכנות.
כנראה שהיו הרבה סכסוכים כאלה. אנשים עצבניים גרו, ועדיין גרים שם.

כל כך עצבניים, שוחרי ריב ומדון, שכל משפחה היה לה כפר קטן משלה, נפרד מהאחרים. במקרים הבודדים בהם יש כפר שבו גרה יותר ממשפחה אחת, עקב סיבה היסטורית כזו או אחרת, אין לכפר כיכר מרכזית או כנסיה משותפת. לכל משפחה יש כנסיה קטנה משלה.

כביש הגישה לכפר לא מגיע אל מרכזו, כי אין כזה. הוא מקיף סביב סביב את הכפר, ויש ממנו כניסה נפרדת למתחם של כל משפחה. לא ברור איפה רווקים יכלו למצוא בני זוג שלא מתוך המשפחה.

לא במקרה החל המרד של היוונים בטורקים, שהוביל לעצמאות יוון, שם. מנהיג המרד היה מאחד הכפרים שם. בניו בתורם רצחו את ראש הממשללה הראשון של יוון העצמאית. משהו לא מצא חן בעיניהם.

יש לחצי האי הזה שני צדדים ורכס הרים גבוה מפריד ביניהם. אין כביש החוצה את הרכס הזה ולכן בכדי לבקר שם כדאי לרדת לאורך הצד המזרחי של חצי האי עד לסופו ואז לחזור לאורך הכביש המערבי צפונה. יש סימונים כחולים על הכביש, חיצים במקום בו מציעים לך לסטות מהכביש בכדי לראות כפרים ו X על הכביש במקום בו לא כדאי שתיסע. אנחנו לנו במקום בשם Porto Cagio, כפרון קטן על החוף ובו 3 טברנות ו 4 בתים, ומפרץ מצויין לעגינת יכטות, אבל יש לא מעט אפשרויות לינה בכפרים גם בקצה וגם בדרך לקצה. 

יש אפשרויות לינה גם בבתי המגדל שחלק מהם הפכו למלונות "בוטיק", יקרים יחסית. אלא שבמגדלים המקוריים כמעט ולא היו חלונות והם ברובם  לא ממוקמים על החוף  אלא על מדרונות מאד תלולים, כאלה שיותר קל להגן עליהם. אז וויתרנו על הכבוד והעדפנו מקום על החוף.

היה להם הרבה יותר חשוב להתגונן מאשר להיות קרובים לחוף הים או לאדמה חקלאית שאפשר לעבד, שגם ממנה אין הרבה שם. למעשה, לא ברור ממה הם חיו. יש מטעי עצי זית פה ושם, והיום יש תיירות, אבל גם זה במידה מאד מצומצמת. האזור מאד "בתולי" מבחינה תיירותית. חלק מהקסם שלו בעיני.

כן רואים פה ושם גם "בתי מגדל" חדשים, או משופצים. גם באלה וגם באלה אנשים שם נוטים לסיים את קומת הגג של המגדל בקו שבור, סינטטי לגמרי, סימולציה של מגדל חרב למחצה. אינדיקציה שלא לעולם חוסן, ושווה להקדים לבקר בחבל הארץ הזה לפני שכולו יהפוך פרק שעשועים מלאכותי. היום זה עדיין לא כך.

בכלל, שווה לבקר בפלופונז. לפחות שבוע, יותר אם מתכננים שם הליכות, ויש שם רשת עניפה של שבילים מסומנים. זה אזור מאד יפה, ביחוד באביב כשהכל פורח. הים כחול, המים צלולים, ירוק מאד – ירוק ים תיכוני כזה שבו שולטים עצי הזית אבל גם פריחת אחירותם החורש. יש עתיקות, יש ערים ציוריות, ויש כמה איים נפלאים ממש קרובים לחוף ולא מתויירים כמעט. כמו למשל קיתרה.

וזה ששווה לבקר ביוון, על זה בכלל חבל על הזמן לדבר.

נפילות

כל אחד נופל המון פעמים בחייו, רוב הפעמים בילדותו. לפעמים הוא שובר משהו, לרוב לא. ברוב הנפילות אנו לא נזכרים בחיי היום יום, פרט לזו הראשונה, זו שאחריה לפתע יש לך הליכה של זקן.

זו הנפילה שאתה חושב שכמוה אסור שיהיו עוד. שמעכשיו, כל נפילה היא אסון. שאולי הפכת פריך מדי וגופך לא יכול יותר להשתקם משברים.

אתה מתחיל להזהר. כל כך להזהר, שכל שפת הגוף שלך משתנה. צעדך הופך מדוד וזהיר. אתה הופך בבת אחת הרבה יותר איטי. אתה שם לב לכל מקום בו אתה מניח את רגל. אתה לא סומך יותר על הרפלקסים שלך שיעזרו לך לצאת ממצב של אי שיווי משקל זמני ומעדיף לא לאבד שווי משקל מלכתחילה. אתה עובר משווי משקל דינמי לשווי משקל סטטי. זו הזקנה.

התחלתי לחשוב על זה בעקבות נפילה שהסתיימה בשבר אצל קרובת משפחה, נפילה שכנראה לא תהיה הנפילה עליה אני כותב כאן – הנפילה האחרונה שלך כאדם לא זקן.

גם הנפילה שהייתה לי לפני כמה שנים, כשרדפתי אחרי חתולנו דידי בנסיון להציל את הציפור שהחזיק בפיו והתחלקתי על הדם מהציפור שניסיתי להציל הסתברה בדיעבד לא כנפילה האחרונה שלי, אף שמהנפילה התקצרתי בכמה סנטימטרים – שתי חוליות בעמוד השדרה של הותכו יחדיו. לקח לי כמה שבועות לחזור לתפקוד סביר, וזה כאב חודשים, אבל זה השבר היחידי שהיה לי עד כה בחיי, טפו טפו, ושיווי המשקל שלי, טפו אפו, עדיין לא רע. אני עדיין לא בוחן בקפידה את המקום בו אני מניח כל רגל, ואני מקווה לדחות את מועד הנפילה ההיא, המוזכרת מעלה.

איך דוחים אותה? אולי טאי-צי? סביר להניח שתרגול יוגה סדיר לא יכול להזיק. ראו למשל את המורה ליוגה בת ה 98 בסרט הזה:

וחשוב מאד לשמור על שרירי הרגליים. אבי, המכלה את ימיו בכורסה, כבר לא מעז לעמוד ללא תמיכה. מה שנשאר משרירי רגליו כבר לא עומד במעמסה. הפחד שלו מנפילה גדול מהפחד שלו ממוות. הוא צודק. בפעם האחרונה שהוא נפל לפני כמה שבועות, זה נגמר רק בגבס על יד אחת, אבל הוא חזר מבית החולים (כרמל, בחיפה, לא משהו…) עם פצעי לחץ מפחידים ממש, אחרי שלושה ימי שכיבה במיון בהם אף אחד לא הזיז אותו. בושה.

הסכנה העיקרית מנפילה לאנשים מבוגרים, היא שבר במפרק הירך. שבר שאפשר לתקן בניתוח בו מחליפים את המפרק. הבעיה העיקרית בניתוח הזה, בהרדמה כללית, היא משהו שהמנתחים לא טורחים לספר מראש למנותחים: שליש מהמנותחים הקשישים יוצאים ממנו דמנטיים, גם אם לא היו קודם. משהו הקשור להשתחררות פלאק סידני במוח. מבחינת המנתח, הניתוח הצליח, המטופל יוכל ללכת. המנותח רק לא ידע לאן הוא הולך, ולא ידע לחזור הביתה, אבל הכירורג לא חושב שזו הבעיה שלו. זה בדיוק מה שקרה לאשתו המנוחה (לא אמי) של אבי. אז גיליתי את הסטטיסטיקה הזו.

אז כן, שווה להתחיל מאד להזהר מנפילות החל משלב מסויים בחייך, השלב בו אתה רשמית הופך זקן.

Karlsruhe

אף פעם לא הייתי שם, בעיר Karlsruhe שבגרמניה. הבן שלי שם, בנסיעת עבודה, עכשיו ששרביט נסיעות העבודה עבר אליו. אני כרגע בשלב בחיי בו אני טורח על זה שמספר נסיעות העבודה שלי יהיה פחות ממחצית מספר הנסיעות שלי לחו"ל בחיי, והדרך לשם עוד ארוכה.

אני לא יודע איך בדיוק זה קורה, אבל אתמול יצא לי לשמוע פעמיים על אותה העיר במקומות בלתי צפויים. הראשונה הייתה בקורס באוניברסיטת תל אביב על "אמנות, מדע וטכנולוגיה" בו המרצה סיפרה בהתלהבות על מקום למדיה חדשה בשם ZKM בעיר בשם Karlsruhe, ומיד במהלך השיעור שיגרתי את פריט המידע הזה ל Karlsruhe, לבני, בתקווה שיצא לו ללכת לשם, במקומי…

ועוד באותו הערב, בפגישת קבוצת הקריאה שלנו על אמנות, בה החלטנו הפעם לשם שינוי שכל אחד יביא כמה עבודות של אמנים שהוא רוצה להגיד משהו משמעותי עליהם, הביא אלדד ידידי עבודות של נירה פרג, ואחת העבודות, בשם 67 קידות, בה להקת פלמינגו מרכינים את ראשם בצוותא, כביכול בגלל יריית רובה (קול שהוסף בסטודיו, הם סתם מסונכרנים, סוג של התנהגות נחילית), צולמה איפה? ב Karlsruhe.

איך זה קורה? האם Karlsruhe עולה בחיי פעמיים ביום כל יום, ורק כשבני נמצא שם מופעל הפילטר שמסב את תשומת ליבי לאזכור שם העיר? זה סתם צירוף מקרים?

כנראה שזה גם וגם. כשחזרנו בזמנו משהות של כמה חדשים בהודו, היה נדמה לנו שכולם מדברים רק על הודו. היינו מאד קשובים לכל אזכור וכל דבר הזכיר לנו את הודו. כנראה שגם עם Karlsruhe זה כך. ועדיין, פעמיים ביום? מה הסיכוי שבימים אחרים זה גם קרה?

ולגבי האמנים שהבאתי אני אתמול בערב, אלו שני אמנים שהקדשתי להם רשומות בבלוג מקביל בשם head hunting. הראשון קנדי-ילידי בשם Beau Dick והשני אפריקאי מבֶּנין בשם Romuald Hazoume. שווה להקליק על הקישורים ולהסתכל. שניהם הם דוגמה למגמה בגלריות ומוזיאונים להעדפה מתקנת של אמנות עמים מוכפפים, המיוצרת בקונטקס חברתי שונה ולתכלית שונה מזו המערבית/צפונית. כתבתי על זה כאן.

רצח ידע

שבוע שעבר בדוקומנטה ה 14, בסניף האתונאי שלה, למדתי כמה מילות מפתח בשיח האמנות העכשווי. הראשונה שבהן: Epistemicide, שאותה תרגמתי כ"רצח ידע" כפי ש genocide תורגם כרצח עם. ויש גם epistemic violence.

עוד מונח מאותה סדרה: Linguicide או "רצח שפה"  ו Glottophagy או "אכילת שפה". האופן שבו שפות ילידיות נכחדות ונרמסות על ידי השפות ההגמוניות, ובראשן האנגלית.

רצח ידע, בשיח העכשווי הוא האופן בו הידע של עמים מוכפפים "מושמד". לדוגמה כאשר הרפואה העממית של עם  הופכת ל"אמונה טפלה" כאשר הרפואה המערבית מופיעה בזירה. הידע המסורתי של העם מפסיק להיחשב "ידע" שמובן של "מדע" או "מה שידוע כנכון", הוא כבר לא חלק מהאפיסטמה. (מהי אפיסטמה אני מסביר לעצמי כאן).

בהקבלה "רצח שפה" או השמדת שפה קורה כאשר שפות של עמים, לפעמים ללא ביטוי כתוב,  ולרוב תחת כיבוש קולוניאלי, נכחדות או מפסיקות לשמש את העלית האינטלקטואלית של העם כשפה לביטוי ספרותי. וכאשר השפות המינוריות האלה נכחדות, נכחד אתן גם הידע שהיה אצור בתוכן, העולם התרבותי לו הן נתנו שפה. לפעמים נותרת בשפה המג'ורית עיקבה קלושה, כמו למשל מספר מצומצם של מילים ביידיש שנותרו באנגלית, בעיקר זו האמריקאית.

בדוקומנטה מנסים לעשות "תיקון" לתופעת של אותו "רצח ידע", למשל על ידי העדפה מתקנת של אמנות עמים ילידיים, אמנות שתפקידה החברתי שונה מתפקיד האמנות במערב. למשל העבודות של Beau Dick, אמן מה first nation הקנדי של Kwakwaka'wakw. עבודות שילקחו כעבור חודש מהתערוכה ויושמדו בשריפה בטקס של אותה אומה. המסר בהצגת כל כך הרבה אמנות שתפקידה החברתי כל כך שונה מזה של התרבות הפלסטית במערב הוא שהידע של "הצפוניים" לגבי מה נחשב אמנות לא נעלה או עדיף של הידע של "הדרום".

הצמד הזה, צפון-דרום, עושה רושם שהחליף בשיח הפוסט-קולוניאלי את הציר מזרח-מערב.

משום מה, התחלתי לראות את המושג הזה, רצח-ידע, מהזווית של הציבור המסורתי/דתי/חרדי. הניסיונות של שר החינוך הנוכחי להדתה של מערכת החינוך היא, אני חושד במידה רבה של בטחון, תגובה למה שהציבור הדתי רואה כרצח ידע המתבצע כלפיו החל מסוף המאה ה 18. החילון של רוב החברה המערבית ביצע רצח ידע, לתפיסתם, במה שאדם דתי "יודע". למשל – איך נוצר העולם. למשל מהו המקום הראוי של נשים בחברה. למשל, שחיה חייבת להיות במלוא הכרתה כאשר היא נשחטת.

מכאן הדרישה, שנראית לחילונים כל כך מופרכת, ללמד במערכת החינוך במקביל לתורת האבולוציה גם את תיאורית הבריאה, המסתווה תחת השם הפסבדו מדעי "תכנון תבוני".

אולי כל התמונה היותר רחבה, של התחזקות הדת ועליית הימין ברחבי העולם, כולה בעצם זירת מאבק על "מה שידוע". מאבק אפיסטמי אלים בין הידע המתיימר להיות גלובלי ואוניברסלי, לידע הפרטיקולרי, הלאומי, הדתי, המסורתי. מאבק שאת תוצאותיו קשה לדמיין.

Beau Dick

heads galore

Beau Dick is a native Canadian, or "first nation" person, of the Kwakwaka'wakw nation' living in the island of Vancouver. He is an "artist" not in the western sense of the word as his masks have ritual functions and are thus not "autonomous" art.

A number of his works are presented at the new Athens museum of contemporary art, as part of the Documenta 14 event. They will be there for a month or so, before fulfilling their original purpose by being sent on May 2017 back to Canada and burned as part of a "potlach" ceremony.

Meanwhile, this exhibit provided me with a magnificent selection of "heads". Enjoy.

    

View original post

פעמיים טונה

במהלך עשרים וארבע שעות רצופות ראיתי פעמיים טונה, וזה לא היה בתוך קופסת פח קטנה.

הפעם הראשונה הייתה בצהרי יום שני, כאשר צפתי מעל אזור שלם זרוע באסלות, אמבטיות וכיורים, כולם מכוסים בצמחיית מים עשירה, במקום בו עלתה הספינה יולנדה על שרטון בראס מוחמד, בקצה הדרומי ביותר של חצי האי סיני. הספינה עצמה התדרדה אל התהום באחת הסערות של השנה שעברה, ומה שנשאר הוא רק מטענה המפוזר על צד הריף הנקרא יולנדה, על שם הספינה.

הסתכלתי למעלה, ומעלי עברו שלושה דגי טונה ענקיים. אני באמת לא מבין איך הם מצליחים שם בבית החרושת לדחוס דגים כה גדולים לקופסאות כה קטנות. בכל אופן, בטבע, לפני הדחיסה, הדגים האלה מאד יפים.

היו פעם הרבה יותר מהם בראס מוחמד. בשנות השבעים, כששרתתי באיזור והלכתי לצלול שם, זכורים לה הרבה יותר דגים גדולים. אבל הצמחיה בראס מוחמד עדיין מאד מאד עשירה, והאלמוגים, לפחות בשלב זה של ההתחממות הגלובלית, לא מתים בהמוניהם כמו אלו בריף האלמוגים הגדול של אוסטרליה. ויש גם טריגון מנומר מפעם לפעם.

ואז הפלגנו עוד שעתיים חזרה ל"מפרץ הכרישים", אתר נופש חדש מצפון למפרץ נעמה. אחד מעשרות רבות של מלונות שנבנו על החוף בשארם, שאני מתרשם שרובם, לפחות בעונה זו, ריקים. ואחרי שהחזרנו את ציוד הצלילה, ועזבנו את הספינה ממנה צללנו ארבעה ימים, התחלנו את המסע הארוך חזרה הביתה.

הגעתי הביתה בנהיגה בשתיים אחרי חצות (אסור לטוס 24 שעות אחרי שצוללים), וכבר בשמונה בבוקר הייתי בכיתה באוניברסיטת תל אביב. בצהריים הייתה הפסקת לימודים לרגל פתיחת הסמסטר, אז יצאתי לדשא מחוץ לבנין, שם הופיע הראפר "טוּנה", בגשם. פעמיים בעשרים וארבע שעות: שוב טונה, שוב במים?

מטונה הדג אני מאד מחזיק, כשהוא שוחה לו בטבע. שם הוא מחזה מרהיב. לאכול אותו? מימי לא אכלתי דגים. מטונה הראפר אני גם כן מחזיק. מאד אפילו. פעם אפילו הקדשתי רשומה לשיר שלו, שאני עדיין חושב שהוא הדגמה מצויינת למהי עבודת אמנות כפי שהיידגר מגדיר אותה. ראפ באופן כללי הוא צורת התבטאות שמרגישה לי מאד נכונה לזמן הזה. אצל הראפר טונה, שה"מוחצנות" של הופעה מול קהל לא באה לו טבעי, אהבתי דווקא את הדרך בה הוא מגייס את עצמו להופיע מול קהל בהתאם לכללי הז'אנר.

יוגה בצוללת

אם לא הייתי יודע שאת שיטת היוגה אותה אני מתרגל המציא ב.ק.ס. איינגאר זצוק"ל, הייתי חושד שנשים המציאו אותה בכדי להפגין את עליונותן הפיזית המוחצת על הגברים, את אורך שריריהן העדיף, את גמישות מפרקי…

מקור: יוגה בצוללת

קינאתי בדוד אטנבורו

באמצע שיעור יוגה, נזכרתי בדוד אטנבורו.

ישבתי, רגלי ישרות לפני, פשוקות ככל שאני מצליח לפשק, וידי מכוונות נואשות אל הכיוון הכללי של קרסולי שבהם הייתי אמור לאחוז, וניסיתי לנחם את עצמי במחשבה, בעקבות דוד אטנבורו, שאולי אני השלב הבא בהתפתחות המין האנושי.

באופן כללי, אני מקנא בדוד אטנבורו, Sir David Attenborough בשבילכם, קנאה עזה. לא רק על זה שהוא היה פחות או יותר בכל מקום על כדור הארץ וחי חיים מאד מעניינים. גם על זה שהוא בן 90, ועדיין מפזז מסין לאנטארקטיקה וחזרה יותר פעמים מאשר אני הולך למכולת. הוא צלול, עירני, אנרגטי, ואנפוף קולו שכל כך מזוהה, לא רק אצלי, עם כל סרטי הטבע המרהיבים ביותר, לא השתנה. אבא שלי, מקור הגנים שלי, צעיר ממנו בשנתיים, וכבר חמש שנים פחות או יותר לא מש מכורסתו. אז כן, אני מקנא.

בסדרה המוקרנת בערוץ הראשון, הוא מתאר את עליית בעלי החוליות, את המסלול הארוך בו הם פיתחו שלד, ריאות, גפיים ועוד כמה איברים חיוניים. כרגיל, עשוי להפליא ומאיר עיניים. והפרק הראשון הזה בסדרה, שבסופו עדיין לא הופיעו היונקים בזירה הוא זה שעליו אני בונה את תיאורית הפח שלי, שאני דוגמית לשלב הבא של המין האנושי. השלב בו אנו מתרחקים עוד ועוד מהקופים וגמישות גופם, ובדרך מאבדים את גמישות הגוף שלהם. במאפיין הזה, אני מצטיין.

כי המין האנושי הופך זקוק בעיקר לאצבעות ידיים זריזות. שאר הגוף האנושי הופך אט אט למשהו שצריך לתחזק אבל לא ממש משמעותי ברוב תפקודי האדם. לרוב עיסוקי האדם, העדר הגמישות של גווי לא מהווה חיסרון משמעותי, ולראיה, בני האדם, גם טובי היוגיסטים, פחות גמישים בסדרי גודל מהקוף הממוצע. מינים של בעלי חיים מאבדים יכולות שלהן הם לא זקוקים להשרדות, ומפתחים במקומן יכולות להם הן כן זקוקים, למשל ריאות. או גפיים. כך אני למד מסרטי הטבע המרהיבים שמקריין דוד אנטבורו.

אני רק מקווה שמי שהגיע עד כאן ברשומה, לא האמין שזה מה שאני  באמת חושב…

שמונת היתרונות של צלילה

חזרתי מ"ספארי" הצלילות הראשון שלי, באיים המלדיבים, באוקינוס ההודי. חמישה ימי צלילה, 3-4 צלילות ביום, ושום דבר בין לבין. היה לי זמן לקרוא, ולחשוב, לשוב ולהרהר על הסיבות שבגללן אני אוהב את הצלילה.

הסיבה הראשונה, והעיקרית מבחינתי: הצלילה מעניקה 50 אחוז יותר דרגות חופש. חוץ מימינה ושמאלה, אחורה וקדימה, יש בצלילה עוד 2 דרגות חופש: אפשר לנוע למעלה ולמטה. לא צריך לא מדרגות ולא מעלית בשביל זה. בנקודה הזו בוותק הצלילה שלי, אני פחות או יותר רק צריך לרצות לעלות או לרדת, וזה קורה. אני לא צריך להפעיל את הריאות בצורה מודעת, גם לא את המאזן (BCD בלעז).

הסיבה השנייה: לצולל זמין לחקירה נפח גדול פי 30 מזה הזמין להולך הרגל. 70.8% מפני כדור הארץ מכוסים במים, ובמים אלה, צולל בעל שני כוכבים יכול להגיע לעומק של 30 מטרים, לעומת הולך רגל, שגם אם יניף את ידיו מעלה, יגיע אולי לגובה של 2.4 מטרים. כוכב הצלילה השלישי יוסיף לכם עוד 30% לנפח, אבל בעומק הזה יש כבר פחות מה לראות, ופחות אור מגיע לשם.

השלישית: צלילה כמעט כמוה כלויטציה (levitation), ריחוף ללא עזרים. לא שבצלילה אין עזרים, יש אפילו הרבה, אבל עם כמות המשקלות הנכונה בחגורת המשקלות, וכמות האויר הנכונה במאזן, אתה צף לך חסר משקל בתווך המימי, כעובר בתוך הרחם. ואתה נע בתווך הזה מעלה מטה ללא מאמץ.
עובד הרבה יותר טוב מההבטחות לריחוף של משווקי המדיטציה הטרנסצנדנטלית בזמנו.

הרביעית: כשיש זרם במים, ואתה נישא בו, ולא נלחם כנגדו, זה הדבר הכי קרוב לחלומות הדאייה שהיו לי רוב חיי. חלומות בהם אני עומד על שפת המצוק, רוכן קדימה ודואה נמוך מעל הקרקע, עוקב אחרי תוואי השטח. בתוך המים, קוראים לזה drift dive וזה תענוג. הריף עובר לפניך בקצב אחיד פחות או יותר, לא מהר מדי. דגים, אלמוגים, שושנות ים זורמים לאט כמו סרט המוקרן על מסך. אתה יכול להיות אופקי או אנכי, או עם הראש למטה אם בא לך. זו הרגשה פשוט נפלאה איך שלא תמקם את עצמך בחלל המים.

החמישית, ואל יקל הדבר בעיניכם, היא שאפשר להשתין מתי שרוצים. אתה לא צריך ללכת ולחפש שירותים או פינה מוצנעת. מתחת למים, כל מקום טוב באותה מידה. ממליצים הרי לשתות הרבה מים לפני הצלילה, אבל המים האלה מחפשים את דרכם החוצה. אז אין טעם להתאפק, כי אם תחזור לסירה ותעשה את זה שם, זה יחזור לים עם רבית דריבית. אז תרגיש חופשי, לך על זה מתי שבא לך, כמה פעמים שבא לך, ביחוד כשקר. כנ"ל עם גזים. עם כמות הבועות שחבורת צוללים מייצרת, אין שום סיכוי שמישהו יבחין בבועות שיוצאות מחלקים אחרים של האנטומיה שלך, ואיש למעט הדגים גם לא יריח. אני לא בטוח שהדגים בכלל מריחים.

השישית: זה עיסוק שבו כולם שותקים. האנשים שותקים כמו דגים, והדגים גם. אין דיבורי סרק, אין בלבולי מוח, שוחים ונהנים, בשקט.

השביעית: ביוגה מלמדים שוב ושוב על היתרונות של תנוחות הפוכות: עמידת ראש, עמידת כתפיים, עמידת ידיים…. בצלילה, זה פשוט חסר מאמץ להיות עם הראש למטה. אין לחץ על הידיים, ולא על שרירי הכתפיים. והקטע ההתחלתי, בו אתה מתחיל את הצלילה כשראשך כלפי מטה ויורד למעמקים הוא החביב עלי מכל. בצלילה אפשר להיות שעה עם הראש למטה. אם זה טוב מעל פני המים, מן הסתם זה טוב גם מתחת.

והסיבה השמינית שבגללה שווה לצלול, ויש רבים הגורסים שהיא העיקרית: הדגים, האלמוגים, הכרישים, המנטות, הצבים, התמנונים, אינספור בעלי החיים והצמחים שבלי צלילה, תראו רק דרך קיר זכוכית באקווריום. אין בכלל מה להשוות. למשל מפגש מרגש שכזה:

meetup

יש אתר, ויש גם ישומון נלווה, המאפשר לאנשים לארגן מפגשים על כל מיני נושאים. יש תשלום צנוע לפתיחת קבוצה, ואולי גם לתחזוקה שוטפת, אבל השימוש באתר כמשתתף גרידא הוא חינם. יש שם קבוצות על מגוון מאד רחב של נושאים, והפגישות אינן וירטואליות. לחלקן יש מקום קבוע, חלקן נודדות אבל בדרך כלל באותה העיר.

התחלתי להשתמש בשירות הזה כאשר חיפשתי נואשות דרך להמשיך וללמוד פילוסופיה במהלך שישה חדשי שהות בפריז. שמחתי למצוא קבוצה בשם "philo cafe in English" דרך השירות הזה, קבוצה של אנשים הנפגשת אחת לחודש בבית קפה, לדבר פילוסופיה. לא סתם בית קפה, אלא זה שז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר נהגו לשבת בו. ופעם בחודש יש גם סעודת ערב בבית המארגן, בתשלום, שגם לפניה, במהלכה ואחריה מדברים פילוסופיה, ופוגשים אנשים.

בהמשך מצאתי גם קבוצה מאד פעילה של טבעונים בפריז, דרך אותו שירות. רוב המפגשים של הטבעונים לא דווקא התנהלו באנגלית, אבל זו הייתה קהילה די רב לאומית כך שתמיד אפשר היה לתקשר עם מישהו. והיו שם אנשים, בעיקר נשים למעשה, שהיה מעניין לדבר אתם. היו פיקניקים מאד נחמדים בפארקים של פריז, בהם כל אחד הביא משהו לאכול, ואנשים חלקו את האוכל אחד של השני. חבל שאין גם בארץ פיקניקים כאלה. והיו מפגשים במסעדות, כולל כאלו ש"טובענו" במיוחד לאותו ערב שהיו גם הם מוצלחים מאד. פגשתי שם אנשים טובים (טוב ברור, טבעונים…) שעם חלקם אני עדיין בקשר פייסבוקי.

גם בארץ יש את השרות הזה, אבל רוב הקבוצות שהשרות מציע לי הן של יזמות, הייטק, טכנולוגיה ועוד נושאים שכבר לא עושים לי את זה כיום. אבל הייתה לפני שבוע פגישה ראשונה של קבוצת "כותבים" חיפאית. יותר נכון אנשים שהיו רוצים לכתוב. בתור פגישה ראשונה היא הייתה סבירה, אבל הרבה כתיבה לא הייתה שם, בעיקר כי אנשים הציגו את עצמם. אני חייב להגיד שהגיעו אנשים "מעניינים". נראה מה יצא מהדבר הזה. מפגישות ה"מנסים לכתוב" הקודמות בהם השתתפתי, כולל אחת שבה היינו חמישה ונפגשנו אחת לשבועיים במשך שנה או יותר, לא יצא הרומן הגדול שלי 🙂 אולי אי אפשר לדחוק החוצה משהו כשהפנים ריק.

ואיך היה הקפה הפילוסופי באנגלית? מאכזב. זו הייתה חבורת אנשים שרובם לא קראו פילוסופיה בחייהם, או אפילו למדו שום דבר קשור. היו שם אנשים מעניינים, בעלי השכלה, רחבי אופקים, ממדינות שונות ומרקעים מגוונים. על פניו, מתכון מנצח לדיון מרתק. אבל פילוסופיה לא הייתה שם, וגם הנושאים שזכו בהצבעה (הקבוצה מציעה נושאים, המארגן בוחר שלושה מתוכם, הקבוצה בוחרת בהצבעה אחד מהשלושה) היו בדרך כלל בנאליים ונדושים. הדיון היה בהתאם. גם מיקום הפגישות,  בקומה העליונה של Café de Flore, מלכודת תיירים בה אספרסו עולה חמישה יורו, לא היו לטעמי. פרשתי מהפגישות האלה אחרי שלושה מפגשים, אבל לפחות נשארו לי משם שני אנשים אתם יש לי עדיין קשר. לפחות ברמה של "מעניין לי לראות מה הם משתפים בפייסבוק". אחד מהם אפילו בארץ כרגע.

שווה לכם לבדוק את השרות הזה, אם אתם מחפשים להרחיב את מעגל האנשים שיהיה לכם מעניין להיפגש אתם. אני עדיין מחפש.