ללא משוא פנים

עוד נסיון להבין מה עומד מאחורי תאוות אספנות הפרצופים שלי. הפרצופים שאני מצלם ואוגר, וגם תוהה מה אני הולך לעשות אתם. אבהיר רק שבפרצופים האלה לא כלולים צילומי פרצופים של בני אדם אלא רק צילומי דימויים של פרצופי בני אדם, בעיקר חלק הפרצוף בפסלים או בציורים.

בעבר אספתי גם צילומים של חפצים או מראות נוף שמזכירים פרצוף אנושי, (בשל תכונה אנושית הנקראת פרדוליה, המזהה פרצופים כמעט בכל מקום בו יש משהו שנראה כמו עיניים, אף או פה.) אבל גם אלה, הבנתי עם הזמן, פחות מדברים אלי.

Bell pepper duo laughing

אין גבוה ונמוך באוסף הפרצופים הזה – אין משוא פנים. גם פרצופו של דוד (הפסל של מיכלאנגלו) וגם שרבוט בגיר שעשה איזה ילד על רצפת גן המשחקים, שניהם אורחים רצויים ושווי כוח.

מה עוד מאפיין את אוסף הפרצופים האלה? שהם לא חייבים להיות דימוי של מישהו ספציפי. אולי אפילו להיפך. דימויי פרצופים מאמנות "דקורטיבית", כמו למשל הפרצופים על ריהוט בארמונות לואי ה14, הפרצופים מעל דלתות הכניסה לבתים ומעל משקופי החלונות, פרצופים שהם כולם "סימון" ונעדר מהם לגמרי סובייקט ספציפי, יפים בעיני. (אני משתמש פה בהמשגה שאני שואל מהפילוסופים דלז וגואטרי, שאת הפרק שכתבו על "פרצופיות" מתוך הספר "אלף מיישרים" תרגמתי מצרפתית ושמתי כאן בבלוג).

אז מה כן מושך אותי בפרצופים האלה? ולמה אני אוסף דווקא אותם (חוץ מיצר האספנות שלי)? מתוך מה שכן ומה שלא מדבר אלי בתחום הזה, אני יכול אולי להסיק שמה שאני מוצא מעניין הוא השילוב שקיים בפרצופים אלה של האדם (לא בהכרח אמן) שחולל את דימוי הפרצוף אותו אותו אני מצלם, והחברה בתוכה נוצר הדימוי הזה, החברה שגרמה לדימוי הזה לקרות.

ניסיתי גם להבין את עניין הפרצופים מתוך המקום והזמן בו זה התחיל. זה התחיל ב 2016, בשהות של ששה חודשים בפריז, כשזוגתי שתחייה הייתה שם בשהות אמן. שמתי לב שאני מרגיש סוג של חמלה לפרצופי הפסלים העומדים להם בגנים, כשרק היונים המחרבנות על ראשם נותנות להם תשומת לב כלשהי. איש אינו מתייחס אליהם, גם אם האנשים המתוארים בהן נחשבו לגדולי הדור. גם לפסלים שמעל משקופי החלונות ועל הגשרים, חלק מהמבנה, גם אותם איש לא רואה ולא סופר. אלו פסלים שלא מתארים אף אחד ספציפי, שעשו אותם בעלי מלאכה, לא אמנים, אבל הם לגמרי מעוצבים על ידי החברה שבה הם יוצרו והותקנו, החברה שהייתה זקוקה לזה שהם יהיו שם.

והיו גם הפרצופים של המסיכות האפריקאיות שפריז, אולי בזכות עברה הקולוניאלי, משופעת בהן. במוזיאון קה-בראנלי לתרבויות לא אירופאיות הבנתי סופית את סוד המשיכה שהאחֵרות בפרצופים אלה הפעילה על אמנים כמו פיקסו ואחרים. גם מי שעשה בעבודת יד את הפרצופים האלה לא היה אמן, ולא ניסה לתאר מישהו ספציפי, אולי משהו ספציפי. אבל התרבות והחברה בתוכה חי, לגמרי נמצאת שם. (דלז וגואטרי מבחינים בין מסיכות לפנים, אבל אני מבחין בין פרצופים (דימויי פנים) לפנים (פנים אנושיות)).

לא שיש לי עניין להשתמש בפרצופים האלה כדי לחקור "מדעית" חברה כזו או אחרת. אני מסתפק באופן הבלתי ישיר שהחברה הזו "נמצאת" בדימויי הפרצופים האלה ומשפיעה עלי, בדיוק כפי שאין ממש טעם לחקור למה ציור של צייר מסויים תוהד עם הנפש שלי.

אין בכל ההסברים מעלה שום דבר שקשור בתכלית. אני לא אוסף את הפרצופים האלה מתוך איזו תכלית שאני מודע אליה. אני משתדל להשתמש בהם ככל שאני יכול. שיתפתי אלפי פרצופים באינסטגרם, אני מחליף את תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק בפרצוף אחר מ"האוסף" כל יום, ויש לי מחולל מסכים המחליף פרצופים באופן רנדומלי בתוך מסגרת של 3X4 פרצופים. אבל זו לא באמת הסיבה שבגללה אני נמשך אליהם ומצלם אותם. אולי זה עוד יגיע. אבל אם לא, אני גם בסדר עם זה.

אני מתנחם בזה שהאוסף הזה הוא לא אוסף של חפצים. הוא תופס רק נפח אכסון בענן, לא נפח מאד גדול. הוא לא צורך אנרגיה, לא מבזבז יותר מדי את משאבי העולם, רק את משאבי הזמן והתשוקה שלי.

פריש-מיש

הגעתי אחר הצהריים למלון שלי בדבלין, יומיים לפני בלומסדיי, רעב מת. יצאתי מהמלון, חציתי את הכביש ונכנסתי למסעדה המגדירה את עצמה מסעדת סושי. אבל בתפריט מצאתי ירקות מוקפצים, והזמנתי. כמה דקות אחרי, נחתה על שולחני מנה פשוט מופלאה, של ירקות טריים שהוקפצו קלות, בלי לאבד מפריכותם. מנה שמי שהכין אותה ידע בדיוק מה הוא עושה. זה לא היה האוכל הסיני עם הרוטב החמוץ מתוק שמישהו סינטז לישראלים. זה היה הדבר האמיתי, הפשוט.

וזה היה גם הנסיון שלי עם מסעדה דרום-הודית, למחרת. אוכל פשוט, טעים, שהכין מישהו שזה האוכל שלו מהבית. לא מישהו שעבר בהודו והחליט שזה מספיק בשביל לפתוח מסעדה.

וגם שמתי לב שברחובות דבלין אני שומע כל הזמן בליל של שפות. בנוסף לאנגלית, בעיקר ספרדית ופורטוגזית, אך גם הרבה צרפתית ואיטלקית. ואלו לא היו תיירים. אלו היו אנשים שפשוט באו לחיות באירלנד, כמו ההודים, הסינים והיפנים, במסעדות ולא רק.

והבנתי, שבניגוד למדינת היהודים, האירים לא חרדים לטוהר הגזע שלהם, והחשש הדמוגרפי לא מדריך את התנהלותם. הם עם קטן, כחמישה מליון, בארץ לא מאד קטנה בשטחה, והם בחרו להיות חלק מהקהילה האירופית, בניגוד לשכניהם מצפון וממזרח, האנגלים, שבחרו להתבדל.

האירים כבר נהנים, והולכים ליהנות אף יותר מאותו ערב רב של תרבויות המגיע אליהם, וזה בניגוד לישראל, המממררת אפילו את חיי הקשישים והנכים הסיעודיים הצריכים להיאבק ברשות האוכלוסין וההגירה על הישארות המטפלים שאליהם הם כבר הסתגלו. האירים או שהבינו או שעוד יבינו את היתרונות האדירים של חברה הטרוגנית, חברת מהגרים מגוונת תרבותית. ההשלכות של חברה כזו הן הרבה מעבר ליכולת למצוא מנת ירקות מוקפצים כהלכה.

חברה כזו תהיה בהכרח יותר פורה תרבותית, יותר סובלנית ורחבת דעת, יותר פתוחה למגוון דיעות וכפועל יוצא מכל אלה, גם יותר מצליחה כלכלית.

גם ישראל הייתה כזו, כשקלטה עליה, יהודית אמנם (על פי הגדרת חוק השבות) ממדינות רבות (למעט מזרח אסיה) וההצלחה של המדינה הייתה לא מעט בזכות ההטרוגניות ממנה נהנתה החברה הישראלית. אבל מאז עברה החברה היהודית-ישראלית תהליך הומוגניזציה, שבעטיו הפכה יותר לאומנית ויותר חרדה לטוהר הגזע שלה. היתרונות של העליה ההמונית נמסו בכור ההיתוך הציוני, והתרבויות שאיתן באו העולים הושלכו לאחור והוחלפו באתוס ציוני לאומני כוחני שה"היי טק" הוא האלוהים החדש שלו.

וכך, חרדה אוחזת את המדינה מהסיכוי שכמה אלפי פליטות אוקראיניות לא יהודיות על ילדיהן יקלטו כאן, אפילו זמנית. שילדים להורים מאריתראה או סודן שנולדו כאן וחשים ישראלים לכל דבר ישארו כאן ולא יושלכו חזרה לגהינום ממנו נמלטו הוריהם. שאשתו מזה ארבעים שנה של אזרח ישראלי פלסטיני תקבל חס וחלילה דרכון ישראלי ותוכל לנסוע לחו"ל.

כל התופעות המגעילות האלה של שנאת זרים וחרדה דמוגרפית לא לוקחות בחשבון את היתרונות האדירים של חברה הטרוגנית, רב-תרבותית, שאינה מחוייבת לאתוס יחיד. כפי שיודע כל מנהל מוצלח, בסיעור מוחות יש לדאוג לגיוון רב ככל האפשר של המשתתפים. משם יוצאות פריצות הדרך, הפרדיגמות החדשות.

חברה החושבת כאיש אחד היא חברה שסופה כבר נראה באופק.

אז נכון שמדינת ישראל היא מקום צפוף. אבל היא מקום צפוף מיצור מקומי, לא מיבוא. המספר הדו-ספרתי של ילדים במשפחות חרדיות מצופף אותה יותר מאשר כמה עשרות אלפי פליטים ו/או מטפלים סיעודיים. ואשתו של אזרח ישראלי שמסורבת אזרחות על פי החוק המתועב הזה, כבר חיה פה ממילא, כמו אשתו השניה, השלישית והרביעית של אותו בדואי. זה שאין לה אזרחות לא אומר שהיא לא חיה פה, ושילדיה לא מקבלים קצבה מהמדינה.

גם אי אפשר להתעלם שבין הים לירדן, בשליטה כזו או אחרת של ישראל, יש כ 14 מליון אנשים, שיותר ממחציתם לא יהודים. אם היה מתווסף אליהם עוד ציבור לא קטן שלא מחוייב לא לנרטיב הציוני ולא לנרטיב הלאומי-פלסטיני, אלא רק לרווחת חייו ולמנהל תקין, אז אפשר אולי היה להגיע פה לפתרון.

הפתרון לצפיפות הוא לא סגירה הרמטית של הגבולות והכנסת רק "אנשים כמונו". אנשים שלא כמונו, אותם אנו צריכים. כמונו, יש פה כבר די והותר.

2.2.22

מפוסטים בפייסבוק למדתי השבוע שבתאריך מיוחד זה – 2.2.22 מלאו בדיוק מאה שנים לצאתו לאור של "יוליסס", ספרו של הסופר האירי ג'יימס ג'ויס. הספר שהכי הרבה אנשים התחילו לקרוא אך לא סיימו.

רציתי גם אני לכתוב פוסט בפייסבוק, להראות (להתהדר?) שגם אני נמנה על קהל הקוראים של הספר הבלתי אפשרי הזה, אבל הייתי עם זוגתי שתחייה בירושלים, בלי המחשב הנייד, ומהטלפון אני מעדיף לכתוב רק פוסטים בני שורה אחת או שתיים. אז התאפקתי עד עכשיו. אבל עכשיו הנה…

קודם כל – לא גמרתי לקרוא את הספר. אני כעת באמצע חלק א של הספר (בתרגום העברי המעולה של יעל רנן), אבל הפעם, אני נחוש לגמור את הספר, ולהקדיש לזה את הזמן (שיש לי). אפילו רכשתי (משומש) את חלק ב בעברית. חוץ מזה, יש לי את הספר גם באנגלית בקובץ PDF, גם כספר שמע (במבטא אירי מקסים) ואני גם קורא אותו באינטרנט באתר http://www.joyceproject.com שם הספר מופיע כאשר כמעט רבע מהמשפטים בו מודגשים בצבעים שונים ויש מאחוריהם קישור לביאור והרחבה על משפטים אלו. אני מסתפק באלה ובחרתי לא להוסיף את ספר הפירושים שכתב עופר שלח.

אבל אם אודה על האמת, אני לא באמת קהל היעד של הספר, ואני מניח שזה נכון גם לרוב קוראיו אשר מחוץ לאירלנד, גם אלו שהתמידו וסיימו אותו. אני מתרשם כיאות ממגוון סגנונות הכתיבה, השונים מפרק לפרק, ומ"זרם התודעה" ממוחם של שני גיבורי הספר: לאופולד בלום וסטיבן דדלוס.

אבל – וזה אבל גדול, האסואציות העולות במוחם של שני גיבורים אלה בשפע אדיר, זרות לי. הן לא חלק מהמטען התרבותי שלי. אני עוקב באדיקות אחרי הערות השולים והקישורים באתר מעלה, אבל זה הופך את הקריאה לאתגר שכלתני, לא לחוויה בלתי אמצעית בה אני תוהד עם עולמם של גיבורי הספר. לדוגמה – עשרות המשפטים באותו זרם מחשבות, שהם בעצם משפטים מתוך מחזות של שקספיר, או משירים של משורר אירי מהמאה השלוש עשרה שאת שמעו לא שמעתי, או מגרסה משובשת של תפילה נוצרית כלשהי, לא פועלים עלי באופן בו הם יתכן ופועלים על מישהו שלפחות חלק מזה מוכר לו.

גם פסקאות ארוכות שבהן מוזכרים אנשים שבמאות שונות התחזו לבני מלכים כאלה ואחרים בנסיון להתקבל כיורשי העצר של שליט חשוך ילדים כזה או אחר, משעשעות אותי. משעשע אותי ללמוד על פרשיות היסטוריות עלומות אלו, אבל ללימוד זה נדרש אותו מטא-דאטה שמספקים הפרשנים והמתרגמים – הספר לא מספק את הסחורה כמו שהוא.

אז אולי לא צריך עוד להתייחס אל "יוליסס" במובן הצר כטקסט שכתב ג'ויס, אלא להתייחס לכל מה שהצטבר במאה השנים מאז הוצאתו לאור (באלף עותקים בלבד) סביב ועל הספר, בנוסף לספר עצמו, כ"יוליסס".

גם לדברים כגון ההון הסימבולי שנרכש על ידי קריאת הספר אפשר לקרוא "יוליסס". במיוחד – יידוע המיליה המתאים שאתה נמנה על קומץ הנבחרים שהשקיעו את מאות השעות בקריאת הספר (או את 42 השעות בהאזנה לו), מה שמסמן אולי שיש בידך את הפנאי הנדרש לזה ואת היכולת האינטלקטואלית להתמודד עם טקסט סבוך זה, ולהתמיד בכך. גם זה הפך להיות "יוליסס". (יש עוד כמה ספרים כאלה, למשל "בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט).

האם כל זה מהווה צידוק מספיק להמשיך בקריאה? מבחינתי התשובה בשלב זה היא כן.

הטלאי הירוק

יש נימוק סביר אחד ויחיד למתווה התו הירוק: אנשים לא מחוסנים, בסבירות גבוהה יותר, מועדים להדביק אחרים בקורונה. האם זה נכון?לא מעטים ממתנגדי התו הירוק טוענים שגם מחוסנים מדביקים. ואני לא חושב שיש מי שחולק על זה. מחוסנים גם נדבקים, גם חולים, גם מתים, וגם מדביקים אחרים. אם יש לך וירוס בגוף בכמות מסויימת, אתה יכול להדביק אחרים. השאלה שצריכה להשאל כאן: עד כמה הם מדביקים?

האם להצטופף בחלל סגור עם מאה לא מחוסנים מסוכן יותר מאשר עם מאה מחוסנים (נאמר בשלישית)? וגם את כן, האם הסיכון הנוסף הוא משמעותי ומצדיק הדרת לא מחוסנים / חסרי תו. או שהוא זניח וסתם רוצים לדרבן אנשים להתחסן כדי שפייזר תעשה עוד מיליארדים?

הייתי מצפה לראות מהמומחים של משרד הבריאות ו/או קופות החולים נתונים של ממש המראים מה היחס בין הסיכון להדבק ממחוסן לבין הסיכון להדבק מלא מחוסן. ומשום מה אני לא מוצא נתונים כאלה בארץ. חיפשתי גם במקומות אחרים, ומצאתי כמעט רק טיעונים לא מגובים במספרים, מהסוג של "סביר שמחוסנים מדביקים פחות כי העומס הנגיפי שלהם נמוך יותר ולזמן קצר יותר". אבל נתונים אמפירייים? היה קשה למצוא.

האם יש בעיה לבדוק את זה בגלל שכל הסיפור של מעקב אפידמיולוגי אחרי מי הדביק את מי. קרס ונפל כשמספר המאומתים היומי עבר את המאה? כשיש אלפי מאומתים ביום, אין סיכוי לברר האם אדם נדבק ממחוסן או מלא מחוסן. אפשר אולי בקווים גסים להשוות הדבקה בקהילה בין קהילות עם אחוז התחסנות גבוה לקהילות עם אחוז נמוך, אבל זו תהיה אינדיקציה עקיפה, לא ישירה, ולא בטוח שתשכנע את מי שלא רוצה להשתכנע.

אולי הדרך הנכונה לחשוב על זה היא דרך ההסתברות להיות במגע עם חולים א-סימפטומטיים. אני מניח שלא נדבקים בדרך כלל מחולה שיש לו כבר סימפטומים. אם, כפי שהגרף מעלה מראה, החיסונים מקטינים משמעותית את הסיכון למחלה בכל קבוצות הגיל, אז כנראה שהם מקטינים גם את התחלואה בשלב הא-סימפטומטי שלה (אולי במידה פחותה, כי החיסון מגן יותר בשלב התחלואה הקשה והמוות). כלומר, אם ניקח לדוגמה את קבוצת הגיל של 30-39, ונניח שהתחלואה הא-סימפומטית היא באותו יחס כמו מספרי המאומתים, אז בקהל של 100 לא מחוסנים יהיה מספר החולים הא-סימפומטיים כמו בקהל של 1600 מחוסנים. לשון אחר – עבור מספר אנשים זהה, הסיכון להדבקה מלא מחוסנים הוא פי 16.

לאחר מאמצים כן מצאתי פרסום מאנגליה, שגם הוא טרם עבר ביקורת עמיתים, אך מומן על ידי משרד הבריאות שם ונראה רציני, שכן מראה את היחס הזה, והיחס לא זניח כלל, לא לזן האלפה ולא לזו הדלתא. אפשר לקרוא במחקר הזה כאן.

מה שלמדתי מהמחקר הזה, שהיחס בין העומס הנגיפי הקטן יותר בגרונם של מחוסנים לעומת זה בגרונם של הלא מחוסנים, לא מסביר את כל התמונה. מחוסנים מדביקים הרבה פחות ממה שהעומס הנגיפי היחסי שלהם (בזמן שהם חולים) היה אמור להראות. הסיבות לזה לא מוסברות במאמר, אולי במאמר המשך? כל תמונת המגיפה משתנה מחודש לחודש, אז אולי גם זה יתבהר.
כן מראים שם שהיכולת המצומצמת יותר של מחוסנים להדביק אחרים דועכת עם הזמן אחרי המנה השניה, ונמוכה יותר לזן הדלתא. אין במחקר התייחסות לבוסטר, אבל אפשר ללמוד ממנו שלבוסטר יהיה ערך גם בשחזור הכושר המופחת להדביק אחרים.

אם מישהו קורא את הרשומה הזו, ויש בידיו נתונים אמפיריים היכולים לאשש או להפריך את הטענה שמחוסנים מדביקים משמעותית הרבה פחות, ובמיוחד נתונים המראים עד כמה הפחתה כזו משמעותית, אשמח לקישור בתגובות.

בינתיים קיבלתי גם הפניה לרשומה המצויינת הזו, המפרטת היטב את כל הגורמים המעורבים.

עניין התו הירוק לא פשוט, ואם אין לו הצדקה אפידמיולוגית של ממש, אז חבל לעלות על הבריקדות עם סרבני החיסונים. אולי התחלואה הקשה הגוברת בקירבם תשכנע אותם להתחסן, או שלא.
ורק אקווה שלא אזדקק למכונת לב-ריאה (ECMO) בעתיד הנראה לעין.

הליכות חיפה

לחיפה יש חוף ים מאד ארוך, ולאורך רובו אפשר ללכת. יש לו ששה קטעים מובחנים, בהתאם לאפשרויות ההליכה, השחיה, הגלישה והזלילה.
הדרומי ביותר, בן אין מציל וההליכה בו היא על החול מגיע לכאורה עד עתלית, אבל כשאני הולך שם זה בדרך כלל עד רצועת הסלעים הקוטעת את רצף מסלול ההליכה החולי ליד כפר גלים.
צפונה ממנו, יש את טיילת חוף דדו, טיילת מרוצפת שלאורכה בתי קפה ומסעדות. אף לא אחת מצטיינת אגב, (אבל יש לי תקוות לגבי המקום הדרומי ביותר בטיילת זו.) אני פחות אוהב ללכת שם, גם בגלל שרוב האנשים דווקא כן הולכים שם וגם בגלל ששם אתה תחום בין מסעדות וסככות צל, ופחות קרוב לטבע.
עוד צפונה יש את הקטע שלפני מלון מנדרין, בערך ממרכז הגלישה ועד מסעדת מקסים. שם אתה הולך ממש צמוד לים, קצת יותר פתוח, נחמד.
צפונה משם, הקטע האהוב עלי ביותר, משתרע ממסעדת מקסים עד המכון לחקר ימים ואגמים. אין שם מסעדות, אין חוף רחצה אבל יש את רצועת הסלעים הגובלת/טובלת בים, ויש צמחיית חוף טבעית והעיקר – הטיילת הזו תוכננה על יד אדריכל/ית נוף שידעו מה הם עושים. מקסים לדעתי.

עוד יתרון לקטע זה? כשמתחילים ללכת בו ממסעדת מקסים, מגיעים בסוף הקטע למקום בו עומדת משאית האוכל ההודי הטבעוני (כן כן) סלמטראק, מיד אחרי המכון לחקר ימים ואגמים, שם אפשר לשתות צ'אי הודי מצויין ולאכול משהו קטן לפני שחוזרים חזרה את אותו המסלול (הוא יפה גם בהלוך וגם בחזור..)

הקטע הבא מתחיל במכון (לחקר….) וממשיך בערך עד לתחנה התחתונה של הרכבל, ועובר לפני שכונת עין הים / ואדי אל ג'מאל. אין מסעדות, יש עוד כמה משאיות אוכל, המראה לים פתוח וגם מראה הכרמל מימים, עם מנזר סטלה מאריס למעלה משובב נפש.

הקטע האחרון בשלב זה הוא לאורך טיילת בת גלים. קטע חביב, פתוח לים, אבל תחום בבתי מגורים. חבל שאין שם גלידריה נורמלית, אבל טיילת מאד חביבה. יש עוד קטע לטיילת שטרם נפתח, במקום בו הושג לאחור בסיס חיל הים וקטע זה ישלים את רצף מסלול ההליכה / רכיבה החופי עד לחוף השקט שבגב בית חולים רמב"ם. קטע זה נראה ממש גמור ולא ברור לי למה לא חונכים אותו. אולי לפני הבחירות העירוניות הבאות?

כל זה, רק לאורך הים החובק את העיר משלושה עברים. אבל יש גם את ההר החובק את העיר מצד דרום, וגם שם יש המון מסלולי הליכה, ממש קרוב לעיר. אין שפע כזה של מסלולים בשום עיר אחרת בישראל.

הִצְטָלְבִיוּת עם קורונה

הִצְטָלְבִיוּת, intersectionality באנגלית, מתאר את האופן שבו א.נשים המוחלשים על פי יותר ממאפיין אחד (כגון מגדר, צבע עור, מעמד אזרחי, נטיה מינית) נפגעים מצרוף של יותר ממאפיין אחד (למשל נשים שחורות, נשים לסביות שחורות) יותר מאשר על פי כל אחד מהמאפיינים בפני עצמו. (כתבתי על זה בזמנו כאן)

מגיפת הקורונה חשפה (לי לפחות) את העובדה שיש מאפיינים נוספים שאליהם לא מתייחסים בתאוריה של הִצְטָלְבִיוּת בדרך כלל ושהפכו להיות קטלניים במיוחד במהלך המגיפה העולמית הנוכחית.

אולי המשמעותי ביותר הוא צפיפות הדיור, שהביאה להדבקות במסגרת המשפחתית ולתמותה חריגה בקהילות מוחלשות, שנוטות להיות גם מאוכלסות יותר באנשים "בעלי צבע", יותר בנשים ועוד יותר בנשים בעלות צבע.

מאפיין נוסף הוא אי היכולת לעבוד מרחוק. תחלואה ותמותה חריגה היו למשל בקרב עובדי בתי המטבחיים, שבארה"ב למשל הם רובם מהגרים חסרי אזרחות מארצות מרכז אמריקה (לא בטוח אם "לטינוס" הוא לא מונח פוגעני). תחלואה ותמותה כה חריגה עד שחייהם של מיליוני בעלי חיים, המוחלשים האולטימטיביים אגב, ניצלו (זמנית כמובן). המחסור בבשר כתוצאה מכך היה כה חמור עד שנמדדה עליה של 40% בצריכת הטופו של האמריקאים (לרוב כחיקויי בשר)! יתכן שחלקם אף יבין שטופו זה סבבה.

אי היכולת לעבוד מרחוק מאפיין גם אנשים בעלי עור כהה וגם נשים, שבממוצע נמנע מהם "לשמור מרחק", שנאלצו להמשיך ולעבוד במגע עם אחרים, וכתוצאה מכך חלו ומתו פי כמה יותר מאנשי הלפטופ והזום. אי שמירת מרחק מאפיין גם את "מקום העבודה" של חרדים שזקוקים לחברותא בכדי להמשיך וללמוד תורה – הם לא יכולים, תרבותית, ללמוד לבד או מרחוק.

עוד מאפיין שעלה לאחרונה לתשומת הלב הציבורית הוא ריבוי מחלות הרקע בהקשר של קורונה בקרב אוכלסיות ילידיות ושחורות בצפון אמריקה ובאירופה. השמנה עודפת הקשורה ל"תזונה של עניים", מחלות לא מטופלות בגלל העדר מוחלט של רפואה ציבורית בארה"ב, ריבוי מחלות ריאה הקשורות לעובדה שמפעלים מזהמים וכבישים ראשיים תמיד איכשהו מוצאים את עצמם בקהילות עניות, ברובן שחורות (ילדים שחורים סובלים מאסטמה פי ארבע מילדים לבנים). תוכנית טריליוני הדולרים לתשתיות של ביידן כוללת סעיפים רבים של שיפור תשתיות במיוחד לאוכלוסיה המוחלשת. לא ברור כמה מהתכנית יתבצע, כי אף אחד לא רוצה כבישים ראשיים בשכונה שלו (גם אני לא), אבל לפחות קיימת המודעות לסוג הזה של הִצְטָלְבִיוּת .

מאפיין אחרון: ניכור מאמצעי התקשורת הממוסדים וחשד מובנה בהנחיות השלטון. בישראל זה אפיין את האוכלוסיה הפלסטינית-ישראלית ואת החרדים, שתי אוכלסיות ש"משום מה" גם חיות בצפיפות גבוהה מהממוצע, וגם לא מסוגלות לשמור מרחק. בארצות רבות אוכלסיות מוחלשות סובלות מגישה מוגבלת לאינטרנט, שהפך להיות ערוץ מידע משמעותי במיוחד כאשר יש לעקוב אחרי עדכונים בזמן אמיתי. בארה"ב הגדולה וה"מתקדמת" אני יודע שעלויות החיבור לאינטרנט יקרות מדי למשקי בית רבים, ואזורים עניים שלמים, באזורים כפריים אך גם עירוניים נעדרים עד היום כיסוי סלולרי.

בלי קשר לקורונה: אחד הצירופים הקטלניים ביותר של הִצְטָלְבִיוּת הוא להיות בעל חיים ממין זכר בתעשיית בעלי החיים. אפרוחים זכרים, עגלים וגדיים זכרים, חייהם קצרים בהרבה משל בנות המין (יש לבעלי חיים מגדר?) השני. כתבתי על זה המון בזמנו, וזה אולי אחד הדברים שהעבירו אותי מצמחונות לטבעונות. אבל רק היום אני מבין שאפשר לראות את זה כסוג של הִצְטָלְבִיוּת.

עוז והדר

כמה טוב להיות אלמוני, חשבתי לי כשקראתי עוד פוסט מאד מושקע של מישהי שמאד חשוב לה להביע את דעתה, באריכות מה, על עניין היחסים בין בת הסופר המפורסם ואביה. לי עצמי אין באמת דיעה מגובשת בענין, ואני גם לא רואה סיבה שתהייה לי. אבל אני תוהה מה גורם לכל כך הרבה אנשים לרצות להיות איכשהו "מעורבים" בענין.

נכון שאחיה ואחיותיה של בת הסופר לא נמנעים מהצגת הצד שלהם במרחב הפייסבוקי. אני לא חושב שיש משהו רע או פסול בזה. זו כתבה ספר ואלו כותבים פוסטים. אני חושב שהעניין היה יורד מסדר היום יותר מהר אם הם היו נמנעים מלשתף את קהילת הפייסבוק בעניני משפחתם, אבל אלו שיקולים טקטיים, לא ערכיים.

אבל אלו שאינם נמנים על בני המשפחה או מכריהם הקרובים, מה להם ולזה? הרי אין מקרה זה כמקרה של סלב כזה או כזה שדיבר גסויות עם מישהי כזו או אחרת ושתגובת נגד קיצונית מהמסות הפייסבוקיות תגרום לתופעה הדוחה הזו להפסיק. ובטח שזה לא דומה למקרים של עבריינים סדרתיים של תקיפה מינית שאוורור העניין ברשתות החברתיות עשוי לשכנע נפגעים ונפגעות לצאת אל האור (אך הוא גם טריגר במקרים רבים) וכך לאפשר בירור משפטי של העניין לפני שחלה התיישנות. כל אלו מטרות ראויות לסערות פייסבוקיות שכוללות גם פוסטים של אנשים סתם מהישוב.

במקרה של משפחת עוז, אני לא יכול שלא לחשוד שיש פה לא מעט עניין של אנשים ביצור מעורבות בחיי המפורסמים, ברצון שידבק בהם קצת אבק כוכבים מצד אחד, ורצון לנפץ אלילים שהכזיבו (לכאורה) מצד שני. לא מזיק כמובן שאלילים אלו הם גברים, לבנים, אשכנזים, הגמוניים, שמאלנים, כל מה שמצווה לקעקע (כקבוצה) את מעמדם ההגמוני, ולחשוף אותם כניקלים מוסרית בעצם.

אני באמת תוהה אם זו הייתה בתו של שמחה הרשקוביץ, בעל מכולת מעפולה (דמות בדוייה, כן?) שהייתה מפרסמת ספר על האופן בו אביה התעלל בה כך או אחרת, האם כל אותם הצייצנים וכותבי הפוסטים היו משקיעים מזמנם (הלא יקר, כנראה) להביע את דעתם בעניין, גם אם שאר בני משפחת הרשקוביץ היו כן מביעים את דעתם ברשת החברתית.

אין זה דומה למשל לפרשיות כמו חשיפת יהודה משי-זהב, שיתכן שמועמדותו לפרס ישראל היא שגרמה סוף סוף לאנשים לצאת כנגדו, בעקבות סוג של "השתנה מהמקפצה" מצידו, או יצחק לאור בזמנו עם פרס מפעל הפיס. עמוס עוז כבר לא מועמד לשום פרס, והוא כבר לא איתנו, כך שקיעקוע דמותו ומורשתו הספרותית לא משרתים שום מטרה ציבורית רחבה.

ובניגוד ל me too, אין פה גם מטרה רחבה יותר לשפר את האופן בו הורים מגדלים את ילדיהם. רוב ההורים (שאני מכיר) עושים מעל ומעבר ליכולתם להיות הורים טובים. יש הרבה כשלונות בדרך, אך בסיפור של אהבה וחושך שבין עמוס עוז ובתו גליה אני לא רואה לקח כללי שציבור ההורים יכול לאמץ בכדי להיות הורים יותר טובים.

אז מה הפוסט הזה בעצם אומר? שגם אני בעצם דחפתי את אפי לפרשה הזו?

שווה לכם להתחסן?

מנקר בליבי החשד שרוב אלו שלא הולכים להתחסן, לא הולכים לא מתוך חשש או פחד גדול מהחיסון אלא מחוסר מוטיבציה. סוג של כלכלת פחדים. הם מרגישים שהם אישית לא בסיכון ולכן שום מידה של סיכון, אפסי ככל שיהיה ("מישהו אמר משהו בפייסבוק בקשר לחיסון, לא זוכר בדיוק מה") אין הם מוכנים לקחת. לא כאב של 12 שניות במקום הזריקה, לא לבטל את זמנם בלקבוע תור לחיסון ואף להגיע, כלום.

ולכן אני בהחלט בעד תמריצים, חיוביים ושליליים, למתחסנים. אני די משוכנע שהזכות להצטופף בתור לחנות הבגדים בקניון גם בימים בהם יש תחלואה גבוהה ומאות רבות של מאושפזים בטיפול נמרץ תריץ רבות/ים (ולא טובות/ים) להתחסן, אפילו פעמיים. שפטור מבידוד בחזרה משבוע הוללות בדובאי (כאשר יש טיסות) יריץ רבים ורבות אל מתחמי החיסונים. לא צריך קנסות או סנקציות כבדות. כי רוב הסרבנים הם לא באמת אידאולוגים, הם סתם אנוכיים/אדישים/עצלנים.

לא בטוח שדעתי מעלה נכונה לגבי החרדים ו/או הערבים. אצל שני הציבורים יש חשדנות. למדע אצל החרדים, למדינה אצל הערבים. תמריצים בנוגע למסחר או טיסות לא יעשו שם את העבודה. שמעתי שבבני ברק מציעים חמין למתחסנים, אז אולי זה מה שנדרש?

מזלות המים

אמנם נולדתי באחד ממזלות המים (לא שאני מאמין בשיט הזה), אבל כיוון שהמים החליטו בזמן האחרון להתנכל לי ,אז הכותרת של הפוסט צריכה להיות "חוסר מזלות המים."

בזמן האחרון התחלתי לחשוד שמים רודפים אותי. אוזני כל הזמן כרויות לקולות של זרימה, נזילות, טפטופים, כל הקולות שמים משמיעים כשהם באים למרר את חיי. ועיני בולשות אחרי סימני הצפה, רטיבות…

האיתות הראשון היה לפני כמה חדשים. המים החליטו לצאת לקרב נגדי, וגם לצאת מראש הברז בכיור חדר האמבטיה, במקום להסתפק במסלול הרגיל – דרך הפיה. אז עוד הייתי מלא רוח קרב, וישר נסעתי לעיר הסמוכה – נשר, ורכשתי מה שנקרא "קרטרידג" – המנגנון בתוך הברז, והחלפתי, וחשבתי שזהו זה.

אבל תוך החלפת הברז זעזעתי קצת את החיבור שלו לשיש (ניסיתי לגרום לפיה לחזור להסתובב כמו בימי חלדו של הברז) וכמה שבועות אחרי כן גיליתי שכל המגירות שבארון מתחת לכיור, וגם תכולתן, מכוסים עובש לבן מהמים שירדו מהיקף הברז אל מתחת לשיש. נדרשו רק כמה עשרות שעות עבודה לחטא ולנקות את המגירות ולצבוע אותן מחדש, ולזרוק את רוב תכולתן (שזה משהו דווקא מבורך). ובא שרברב ותיקן את החיבור של הברז לשיש, וחשבתי שזהו זה.

אבל כשהוא תיקן את החיבור לשיש, משהו אחר השתחרר איפה שהוא שם, ומים החלו מפעם לפעם להציף את השיש גם כשהברז סגור. אז קנינו ברז חדש (כבר לא של Grohe אלא תוצרת סין. כי אופנת הברזים המשובחים השתנתה ועכשיו הקטע שלהם זה דווקא פיה קצרה, וגבוהה, מה שלא מתאים לכיור אצלנו), והשרברב שוב שב, והחליף את הברז, וחשבתי שזהו זה.

אבל אז החליטה העיריה להגדיל את לחץ אספקת המים באיזורנו ובעקבות זאת כבה החשמל בסטודיו של זוגתי. מה הקשר? שסתום לחץ יתר של המים בכניסה לדוד פרץ עקב הלחץ המוגבר ושחרר כמויות של מים בתוך החלל שבו הדוד נמצא. זה היה יכול להמשך שבועות אלמלא המים הותזו ישר לתוך שורת שקעים בקיר הסמוך וגרמו למפסק הפחת לקפוץ. אז סגרתי את ברז הכניסה לדוד, והזמנתי את האיש, והוא החליף את השסתום, וחשבתי שזהו זה.

למחרת שוב חזרה הפריצה על עצמה, אלא שהפעם המים לא פגעו בשקעים, והמשיכו לזרום באין מפריע לביוב כיומיים עד שעברתי בסביבה ושמעתי את המים זורמים. אני חרד לחשוב מה גודל חשבון המים שנקבל. ואז שוב שב האיש, והתקין מקטין לחץ בכניסה לדוד, לרסן את התלהבות המים, וגם החליף אם את שסתום לחץ היתר לסוג יותר משובח. וחשבתי שזהו זה.

קדחת. בגשם הראשון, שתמיד מגיע בדהרה, גיליתי שנסתם פתח הניקוז של חלק מהגג (פודסט כזה), והמים מילאו את החלק הזה, שאליו נפתחת הדלת שדרכה עולים לגג, ועלו מעל סף הדלת, חדרו פנימה והחלו לטפטף בחמישה מקומות שונים, אחד מהם אל תוך כלי האוכל של החתולה, וכך גם גיליתי את זה. זה כבר היה ממש מפחיד, במיוחד אחרי שבשנים האחרונות תיקנו הרבה נזילות בגג, ושוב תיקנו, וכנראה ששוב נתקן, כי נפלנו על קבלן ממש גרוע. אבל הפעם הסתבר שמספיק לשבור את הסבכה מעל פתח הניקוז הזה (שלא הותקנה כך שאפשר יהיה להסירה בסיבוב, אלא הודבקה) ולפתוח את הסתימה. במכת הגשם הבאה כבר לא הייתה שם הצפה, וחשבתי שזהו זה.

אבל כן הייתה הצפה בכביש ליד ביתנו. הכביש הזה חוצה את אפיק נחל טירה, וכל שנה הגשמים הראשונים מכסים את קטע הכביש הזה בסחף אבנים ואדמה, סותמים את כל עשרים פתחי הניקוז שיש שם, ואז מפלס המים עולה בהדרגה, עולה ועולה, וממש לפני שהמים מציפים את ביתנו, הם עוברים את סף המדרכה וזורמים בדהרה את תוך הגינה שלנו, סוחפים אתם אדמה וצמחים במורד המדרון. בשנים עברו, כשהגשם היה ביום, הייתי כבר מוכן עם מקל של מטאטא ומכנסיים קצרים לדשדש את תוך האגם ולפתוח את פתחי הניקוז ידנית לפני שיבואו מים עד נפש. השנה זה היה בלילה, אז רק שכבתי במיטה ודימיינתי מה קורה שם. ואכן מה שיגורתי לו, בא, והגינה כוסתה בשכבה חדשה של אדמת סחף. וחשבתי שזהו זה.

אותו נחל טירה, שממש גובל בגינתנו, גם מכרסם בה משנה לשנה, כמו שקורה בטבע, ועל זה אין לי באמת טענות. אין לי גם הרבה מה לעשות. אני רק חושש מהרגע שהקומפוסטר העומד בפאת הגינה יצנח לתוך זרם המים הגועש ויסחף הימה.

מה עוד: יש רטיבות בתקרה ממש מעל הספה שבה אני צופה בטלויזה. זה עוד לא מטפטף, אבל יש שם פס של רטיבות, כנראה מסדק בתקרה. אני ממש לא יודע מה לעשות בעניין זה – כל הניסיונות לתקן את זה עד כה כשלו. והיו כבר לפחות חמישה סבבים כאלה. המים מתעקשים להזכיר לי את נוכחותם. אז אני מתעלם בינתיים, מסתכל קדימה על מסך הטלויזיה במקום כלפי מעלה. פה אני לא חושב ש"זהו זה".

יש גם לא מעט מנורות המותקנות בתוך גרמי המדרגות מחוץ לבית, והמנורות האלה חולקות ביניהן תורנות לגבי איזו היא המנורה שלתוכה יכנסו מי גשם ויקפיצו את מפסק הפחת האחראי על כל תאורת החוץ (שלמזלנו דאגנו להפריד משאר המעגלים). אז אחרי כל גשם, אין תאורה בחוץ, עד שמתייבש. וחוזר חלילה. חשמלאי היה פה כבר עשרים פעם לפחות, וגם אני מורח סיליקון שקוף לפני כל עונת גשמים, ומרסס בסילר, וקדחת. מייאש. המים רודפים אותי אל תוך המנורות. פה כבר התייאשתי מלהגיד "וזהו זה".

גם בשירותים המים מתעקשים להמשיך ולרדת לאסלה, אחרי שההדחה נגמרה כדין, ולא מפסיקים. יש לנו ניאגרה כזו, שצריך לדעת ללחוץ עליה לחיצה קצרה והחלטית או שהיא לא עוצרת בסיום ההדחה. אם אני לא שומע שהמים שם יורדים ללא הפסקה, וטופח נמרצות על כפתור ההפעלה להפסיק את זה, הם ימשיכו לרדת ימים ולילות. יש לי סיוט מזה, מהמים היורדים ויורדים, ומחשבון המים העולה ועולה. גם זה כבר תוקן לפחות פעם אחת, ללא הועיל. אולי זה הלכלוך במי האספקה של עירית חיפה הסותם את המנגנון שם?

ואחרונה לא חביבה: משאבת המים של מדיח הכלים החלה להשמיע קול כשל מנגינת קסטניטות. ואחרי כן המדיח הפסיק לעבוד. משאבת מים כזו עולה משום מה כשני שלישים ממחיר מדיח חדש, ולא הגיוני להשקיע את זה במדיח בן 16 שנה. אז המים הדיחו את המדיח מכהונתו, וכרגע עומד פה במטבח מדיח חדש באריזתו, מחכה לטכנאי שיבוא להתקין אותו.

11:0 לטובת המים, והחורף רק התחיל.

לפחות ההשקיה בגינה לא תעבוד עד האביב, אז אני לא צריך לדאוג מפריצות בצנרת, מחזירי הבר התולשים ממטרות שקועות, משועלים או תנים הנוגסים בצנרת, מציפורים המנקרות בצנרת ומנקבות אותה או סתם מברז חשמלי כזה או אחר שלכלוך במים תוקע במצב פתוח והוא מזרים מים במחשכים, ללא הפסקה, סמוי מהעין. רק חוש השמיעה שלי, שבינתיים הוא עדיין סביר, יכול לפעמים לגלות דברים כאלה. או גידול לא מבוקר של צמחיה..

במרינבד

צפיתי היום (כנראה בפעם הראשונה) ב"אשתקד במרינבד", סרטו של הבמאי אלן רנה, על פי תסריט של התסריטאי והסופר אלן רוב-גרייה. הסרט מ 1961 מספר את סיפורם של הגבר (המכונה בתסריט) X המנסה לפתות את האישה (המכונה בתסריט) A לעזוב את בעלה (המכונה בתסריט) M ולברוח אתו. במהלך כל הסרט הוא מנסה לשכנע אותה שהם נפגשו שנה קודם בעיירת המרחצאות מרינבד והיא ביקשה ממנו לחכות לה שנה. היא אגב מכחישה שזה קרה, אך לא ברור (וכמו כל דבר בסרט) אם תיענה לו או לא.

זהו אחד מ"סרטי החובה" שכל חובב קולנוע חייב לראות, קשה לצפיה ונעדר עלילה "כמו שצריך". צפיתי בו לא בגלל ה"חובה", (למרות שימים האלה הם זמן טוב להשלים פערים בתולדות הקולנוע, קל וחומר כשאולמות הקולנוע סגורים,) אלא במסגרת קורס באוניברסיטת תל אביב על שני הספרים על קולנוע של הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז. עדיין איני יודע מה דלז אומר על הסרט (השיעור מחרתיים) אבל הסרט קשה להבנה כמעט כמו הטקסטים של דלז. יש ברשת אינספור פרשנויות לסרט, אבל זו אליה התחברתי גורסת שהגבר X הוא אלגוריה למושג ה"סופר" והאישה A היא אלגוריה לדמויות שבורא הסופר, ושאתן הוא מתדיין בנפשו פנימה במסגרת מאמציו לתת בדמויותיו נפח, משהו שאני, במעט ניסיונותי בכתיבת פרוזה, נכשלתי בו לחלוטין.

במהלך הסרט, שלא צולם במרינבד (היום Mariánské Lázně אשר בצ'כיה) אלא בסביבות מינכן, במספר אחוזות שונות וחצרותיהן, כולל ארמון נימפנבורג וארמון שלייסהים בבוואריה, המצלמה מתמקדת לא אחת בפרטי מה שהצרפתים מכנים art decoratif, האמנות הקישוטית המכסה כל פיסת קיר, תקרה או ריהוט בארמונות הבארוק האלה, וספציפית ב"פרצופים" המהווים חלק בלתי נפרד מהדקורציה הזו, פרצופים שאני פשוט לא מסוגל להתעלם מהם, ש"קוראים אלי", פרצופים אלו שהאנשים העוברים במסדרונות ובחדרים האלה מתעלמים מקיומם בנחישות. אך לא התסריטאי של הסרט הזה. אלן רוב-גרייה היה חובב ארכיטקטורה והקריינות שכתב לסרט מדברת על ומאזכרת את אותם ראשים ופרצופים בפירוש, וגם תנועת המצלמה, שאני בטוח שהיא חלק מהתסריט, הופכת דמויות אלו, הדבוקות לתקרה או העומדות ברווחים קבועים לאורך המסדרונות האינסופיים, לחלק מהעלילה.

במינכן, במקום בו צולם הסרט, נפגשתי עם אמי באוגוסט 2005 ויחד עם שני בני יצאנו לטיול "שורשים" בן עשרה ימים בצ'כיה, הארץ בה נולדה אמי (כשעוד הייתה צכוסלובקיה). למינכן, הגעתי עם שני בני ישירות ממזרח טורקיה (דרך טרבזון ואיסטנבול), מטרק של שבועיים בהרי הקצ'קר שהיה טיול "בר המצווה" השני של בני השני (טיול בר המצווה הראשון (במקום מסיבה), של שבועיים גם הוא, היה גם כן בטורקיה, לאורך חוף הים התיכון. יש בטורקיה מספיק מקומות לעשרה טיולי בר מצווה, תאמינו לי).

בכל אופן, הגענו במסגרת טיול השורשים דנן גם ל Mariánské Lázně (מרינבד בשמה הגרמני והצרפתי) ושם למדתי שאחרי שאמי והוריה שוחררו ממחנה טרזין, אמי שהייתה חולה מאד, נשלחה להתרפא בעיירת מרחצאות קטנה בפרברי Mariánské Lázně. עיירות המרחצאות האלה הן תופעה מרכז אירופאית מובהקת – יש המון מהן גם בצ'כיה וגם בסלובקיה (שם הייתי בטיול שורשים עם אבי). תמיד נראה לי שעמום מוחץ לבלות במקומות האלה, שבועות ארוכים, חודשים אפילו. אף פעם לא הבנתי למה אמי נוסעת למקום כזה כל שנה, אפילו שזה על חשבון השילומים מגרמניה. אבל לפחות הם יפים ומפוארים, המקומות האלה, שונים מאוד מצד אחד מעיירות האונסן היפניות, ומצד שני מעיירת המרחצאות המכוערת אצלנו – טבריה.

חוץ משהות אמא שלי במרינבד ב 1945,וחיפוש השורשים של ארבעתנו שם ב 2005, ו"אשתקד במרינבד" הסרט, יש גם את משחק מרינבד (הנקרא גם NIM). במשחק זה מסדרים בארבע שורות 1,3,5 ו 7 דברים זהים (למשל גפרורים או קלפים) ובכל תור אחד משני השחקנים יכול להסיר משורה אחת כמה פריטים שהוא רוצה. מפסיד זה שנשאר עם הפריט האחרון. בדקתי, ויש אלגוריתם פשוט לנצח במשחק הזה, אבל רק בתנאי שהשני מתחיל. אז M בסרט מנצח במשחק מרינבד את כולם, כולל את X המחזר של אשתו, כל הזמן, גם כשהוא מתחיל. אבל X מנצח "בחיים" ו"זוכה" ב A (המגולמת בסרט על ידי Delphine Seyrig שאמה, למדתי מויקיפדיה, הייתה אחייניתו של הבלשן Ferdinand de Saussure, זה מ"המבוא לבלשנות כללית").

מצאתי את הביקורת הזו על הסרט באחד העיתונים מאותה תקופה.

השיבה הביתה

סיפר לי מישהו שפליטים אפריקאים משלמים כיום 5000$ למבריחים כדי שיקחו אותם דרומה על פני הים התיכון, בחזרה לאפריקה, בניסיון להימלט מאירופה מוכת הקורונה. לא מצאתי סימוכין לסיפור הזה, אבל כן מצאתי ידיעות לא מעטות על פליטים החוזרים הביתה בנסיון להמלט מהמגיפה, וכמובן שמביאים אתם את המגיפה. 130,000 אפגנים החוזרים מאירן, מטוסים שלמים של ישראלים לשעבר, החוזרים מגולת אירופה וארה"ב הדוויות (חלקם אפילו כבר לא בחיים ונשלחים להיקבר פה בחינם – בארה"ב זה עסק יקר), מטוסים שלמים של תושבי הרפובליקה המרכז אפריקאית החוזרים בחסות האו"ם למולדתם. ארה"ב מעלה בכפיה על מטוסים מהגרים מגואטמלה (וכנראה מעוד מדינות) שחלו בקורונה, ומטיסה אותם חזרה לגואטמלה, שהייתה נקיה מקורונה עד נקודה זו, ושבה אין שום סיכוי שיקבלו טיפול הולם אבל יש ויש את כל הסיכויים שהם ידביקו את שאר האוכלוסיה (את שאר נושאי המטוס הם כבר הדביקו).

ויש גם את תושבי אירופה הנמלטים לאפריקה (לפחות בשלב בו המגיפה עוד לא הגיעה לשם). למשל צרפתים הנמלטים לסנגל ומושבות לשעבר אחרות בהן מדברים צרפתית, זול לחיות כשבאירופה הכל מושבת והיאוש יותר נוח. כמובן שמספר צרפתים כאלה התגלו כנשאים, מה שגרם למדינות אפריקה להאשים את האירופאים בנסיון לעשות coronising של אפריקה.

הייתה לא מזמן כתבה (בעיתון היחידי שעוד נשאר פה) התוהה מה מחויבותה של מדינה לאנשים שבחרו להגר ממנה, גם אם פורמלית לא ויתרו על אזרחותם. כמובן שקשה למתוח את קו הגבול המפריד בין אנשים שרק חיים תקופת זמן מה מחוץ לארצם לאנשים שעברו הלאה "לתמיד". אפילו המבחן של אחזקת דירה בארץ המקור לא רלוונטי לאנשים צעירים.

שאלה טובה, אבל יש שני דברים היחודיים למדינת ישראל שמעלים שאלות יותר גדולות. האחד הוא מחוייבותה הטוטאלית בעת צרה לפליטים ממנה, בתנאי שהם יהודים. השני הוא מחוייבותה לאנשים שמעולם לא גרו בה, וגם לא התכוונו לגור בה, אבל רצה הגורל והם חלו, והטיפול במחלתם במקום בו הם חיים או יקר מדי או לא מספיק טוב, או שאין מקום בבתי החולים.

אותם האנשים, ששמינית של דם יהודי זורמת בעורקיהם, או שיכולים להתארגן על שמינית שכזו, והופכים ציונים נלהבים לפתע, מדינת המקלט של העם היהודי, שקמה לתכלית זו ממש, לא יכולה לסרב לספק להם טיפול נמרץ נשימתי, או טיפול ביולוגי יקר בסרטן, על חשבון הבית.

זה לא סיפור רק של ימי קורונה. ולא סיפור רק של טיפול רפואי. גם פנסיונרים רבים מוותרים על פנסיית רעב בארצות הגוש הסובייטי לשעבר ו"עושים עליה" של לית ברירה למקום בו יוכלו לשרוד קצת יותר בקלות. אפשר אפילו לומר שהם התעשרו פה, לבטח בהשוואה למצבם באחת מערי התעשיה הזנוחות של רוסיה. וגם הטיפול הרפואי שהם יזכו לו, למרות מצבה המדורדר של מערכת הרפואה כאן, הוא זהב לעומת זה שבמקום ממנו באו.

מסתבר שכך הם פני הדברים גם במערכת הבריאות של בירת העולם החופשי (לשעבר), ארצות הברית. מה שמתגלה עכשיו הוא ש"כלכלת השוק החפשי" שם דרסה לגמרי את בריאותו של כל מי שלא מאד עשיר. תוחלת החיים הממוצעת בארה"ב, שאף פעם לא הייתה בין עשרת הגבוהות בעולם, אפילו הולכת ויורדת. כן, אפילו בימי ממשל אובמה. וגם היום, במקום שבו וירוס הקורונה כביכול הוא המשווה הגדול, עשירים חולים יחסית הרבה פחות ושורדים את המחלה יותר טוב מעניים, ולבנים חולים פחות ומתים פחות משחורים והיספנים. אז מה הפלא שיהודים אמריקאים נוהרים במטוסים הנה? קו הטיסה היחיד המופיע על לוח ההמראות והנחיתות בנתב"ג הוא בין תל אביב לניוארק.

יש שיטענו שהפתרון לכל זה הוא ביטול מדינת הלאום ומעבר לממשלה עולמית. שם כל מקום יהיה "הבית". אידאלית, במדינת עולם אוטופית כזו מצב בתי החולים בכל מקום ואתר יהיה זהה, ולאנשים לא יהיה צורך לנדוד, עם הוירוס בציקלונם, למקום בו יטופלו יותר טוב ויותר זול. אבל מה שמפחיד אותי במדינת עולם כזו, הוא שבראשה יבחר לעמוד מן הסתם פופוליסט מפגר כמו דונלד טראמפ שיציע לתושבי העולם לשתות נוזל חיטוי.

עד אז, יהיו פה ושם מדינות שיהיה להן מספיק לב ומספיק משאבים לעזור לאחרים, כמו סין השולחת תועפות ציוד ומסכות לאירופה וארה"ב, כמו גרמניה הקולטת לבתי החולים שלה חולים מאיטליה וצרפת, או כמו ישראל, המיבאת לבתי החולים שלה חרדים מברוקלין ולבתי הקברות שלה מתים (גם מברוקלין?). ברור לי שלכל מדינה יהיו הקריטריונים שלה לעזור למי שתואם את ה sensus communis שלה, והמובן מאליו של מדינת היהודים היא שעוזרים ליהודים. מביש שזה רק ליהודים.

הים שלנו

החלפנו מכונית (את ה"בימבה") ולפתע יש במכונית גם רדיו שקולט (בחיפה) תחנות שאינן גלי צה"ל (כיום – הפודיום של ברדוגו). למשל, רשת ג. וברשת ג יש תכנית בשם "אגן הים התיכון", שבה משמיעים מוזיקה בעיקר ממדינות הנמצאות בצד הלא נכון של הים התיכון – זה שממנו אנשים רק רוצים לברוח אל הצד השני, זה בו דוברים איטלקית, צרפתית וספרדית. בהאזנה מקרית לתוכנית התרשמתי שלא ממש משמיעים בה שירים בשפות אלה, שפות המדינות שקו החוף שלהן הוא חלק לא מבוטל מקו החוף של הים התיכון והן מהוות חלק מכריע בעיצוב התרבות של "אגן הים התיכון".

ונזכרתי תוך כדי נסיעה (אל אותו הים "שלנו") בהופעה הנהדרת של נגן האקורדיון Richard Galliano ולהקתו, בפסטיבל הג'אז תל אביב בה הייתי ערב קודם. לקראת ההופעה הקשבתי שוב לאלבומים שלו, במיוחד לזה האחד הנקרא Mare Nostrum, "הים שלנו" בלטינית. "הים שלנו" כינו הרומאים את הים התיכון, כמה שנים לפני שבישראל החליטו ש"ים תיכוני" הוא בעצם שם קוד מכובס ל"מזרחי". רישר גליאנו, בניגוד לרשת ג כן חושב שהמוזיקה שלו היא חלק מתרבות "אגן הים התיכון". אני זוכר שגם באוניברסיטה הטכנית של קטלוניה (בה היה למעסיק האחרון שלי מרכז מחקר,) קראו בשם זה למחשב העל שהם בנו באחת מהכנסיות הנטושות בברצלונה. גם הם חשבו שהים התיכון הוא שלהם. גם שלהם.

היו לי שש שעות ומחצה להרוג בין סיום יום הלימודים שלי באוניברסיטת תל אביב (בימי חמישי הסמסטר אני לומד בחוג לאמנות) ותחילת ההופעה ההיא, אז נסעתי לקולנוע לב (מבאס שאין להם סניף בחיפה, אף שלא מעט מגיע לקולנוע עממי, המאד עממי, בנווה שאנן) וראיתי ברצף שני סרטים מ"אגן הים התיכון". את ה"אפיפיורים" של פרננדו מיירלס, סרט המתרחש ברומא, בקריית הוותיקן. ים תיכוני אף ששני השחקנים הראשיים בריטים, הבמאי ברזילאי, אחד האפיפיורים גרמני והשני ארגנטינאי. ואת "קצין ומרגל" של רומן פולנסקי על פרשת דרייפוס, הבמאי אולי פולני (ואנס), ואת דרייפוס כולאים באי השדים שבאוקיינוס האטלנטי דווקא אבל הסרט צרפתי, לגמרי "ים תיכוני" גם הוא. שני סרטים ממש טובים וממש מעניינים.

והבוקר ירדתי אל ה"ים שלנו" כאן בחיפה, ונפגשתי בחוף הכרמל עם בני הנחמד ונכדתי המתוקה. כולנו היינו עדיין קצת חולים, אבל הים היה חלק כמו לוח שיש, השמש זרחה, ויחד אספנו חלוקי אבן שהים הפקיד בפינה של שובר הגלים וזרקנו אותן ברוב טקס לים. היה שקט, ורגוע, וכיף גדול. לו רק היו המים פה ב"ים שלנו" צלולים כמו בשאר "אגן הים התיכון", למשל כמו ביוון או טורקיה, היה יכול להיות מושלם.

מות הצופה

נפלתי במקרה על תכנית טלויזיה של דני גוטווין, בה הוא ראיין את דרור אטקס (זה שפעם היה בשלום עכשיו ועקב אחרי הבניה בהתנחלויות). הם עמדו מול אחד מאתרי הבניה הרבים בעיר החרדית מודיעין עלית, הנמצאת "קצת" מעבר לקו הירוק ודיברו על האופן בו "מפעל ההתנחלות" מגייס תומכים בעזרת בניה זולה ומסובסדת בשטחים הכבושים. גם חרדים העוברים מבני ברק הצפופה והיקרה אל ערי החרדים הזולות מעבר לקו הירוק וגם משפרי דיור העוברים אל ישובי ה"חמש דקות מכפר סבא" (ועוד שעה וחצי לתל אביב), אלה וגם אלה הופכים את האינטרס שלהם לאידאולוגיה, מתנחלית / ימנית, וזה לא הפיך. קראתי שעלות מפעל ההתנחלות מאז מלחמת ששת הימים גדולה מעלות הקמת מדינת ישראל כולה עד מלחמת ששת הימים.

כמו המתנחל המצוי, גם אני תמיד שמח להתחבר לאידאולוגיה התואמת את מה שאני עושה או חושב ממילא. האידאולוגיה בה מדובר היא לא ממש אידאולוגיה, יותר רעיון – חשיבה מחדש על הגדרת מהות הצופה, או המאזין, או ה"קהל" של אמנות, יהיה זה תיאטרון, אמנות פלסטית, מחול או מוזיקה, או התלמיד בבית הספר ובאוניברסיטה. "מות הצופה", ביטוי שטבעתי על דעת עצמי (בעקבות הנטיה הפוסט-מודרנית להכריז על מות כמעט כל דבר,  כמו "מות המחבר", מות ההיסטוריה, ועוד) בכדי לציין את המעבר מראיית הצופה כקולט פסיבי אל התובנה שהצופה אקטיבי תמיד, וגם כשהוא יושב ללא נוע בכסאו באולם התיאטרון וצופה בהצגה (למשל), הוא עושה תוך כך אינטגרציה של ההתנסות הזו אל תוך "סיפור חייו" הוא, ומשלב את חויית ההווה עם כל שחווה והתנסה בעבר, והוא עושה את זה אקטיבית, תוך כדי היותו נוכח באולם התיאטרון בזמן ההצגה.

לא ברור לי באיזו נקודה בזמן חל המפנה המחשבתי הזה, אבל הוא מופיע בשני טקסטים שקראתי לאחרונה באופן די דומה. האחד של Jacques Rancière בשם The emancipated spectator והשני של Irit Rogoff (כן, ישראלית לשעבר) בשם Looking Away: Participations in Visual Culture. הטקסט הראשון מתבסס על ראיה מחודשת של חלוקת התפקידים בין מורה (כבר לא יודע כל) לתלמיד (כזה שכבר יודע דבר מה או שניים), מדבר בעיקר על מעמד הצופה בתיאטרון, אבל נכון גם למבקרים במוזיאון או למאזינים בהופעה. השני עוסק בעיקר בקהל הבא "לצרוך" אמנות. אבל שולל את ראיית הצופה / קהל כצרכן פסיבי ומנסה לנסח מחדש את היחס בין האובייקטים המוצגים לקהל הצופה בהם, יחס אותו המאמר מגדיר כ"הסטת מבט".

"It may well be in the act of looking away from the objects of our supposed study, in the shifting modalities of the attention we pay them, that we have a potential for a rearticulation of the relations between makers, objects, and audiences."

"The diverting of attention from that which is meant to compel it, i.e. the actual work on display, can at times free up a recognition that other manifestations are taking place that are often difficult to read, and which may be as significant as the designated objects on display."

הרחבת הפרמטרים של מה שמהווה "מעורבות באמנות" נגזרת מראיה רחבה יותר של טבע ה"השתתפות". אפשר לראות את זה באופן בו קהל "זורם" דרך אולמות התצוגה במוזיאון, כשכל אחד נמשך למה שמעניין לו, באופנים שכבר אינם מקדשים יותר את טבעו של המוזיאון כמקדש חילוני. במעורבות עם אמנות במקומות שאינם חללי תצוגה פורמליים, בהגדרות רחבות יותר של מהי אמנות, איך מעורבים בה, איפה וגם מתי.

המחברת, עירית רוגוף, גורסת שמצד אחד טבעי לנו ומובן מאליו הצורך לתת במה ונוכחות במשטר דמוקרטי לכולם, גם למיעוטים, לנשים, לאוכלוסיות מוחלשות. אבל באמנות, ההשתתפות אינה מובנת מאליה. היא עדיין אליטיסטית, עם יחס בלתי שוויוני בין "היצרן" ל"צרכן".

"In expanding the parameters of what constitutes engagement with art, we might in fact be entertaining an expanded notion of the very nature of participation, of taking part in and of itself."

רק להבהיר: ב"השתתפות" אין מדובר באופן בו היוצר יוזם ומתכנן "השתתפות" של הקהל, כמו למשל שחקן בתיאטרון היורד אל הקהל ונטפל למישהו שיושב בשורות הראשונות, או "הפעלות" במוזיאון כזה או אחר. פה מדובר במעורבות אקטיבית של הצופה, כשאקטיבית יכול להיות גם סתם בהייה ברצפה תוך מחשבה על משהו שאובייקט בתערוכה העיר אצלו. מדובר על תהליך שקורה ממילא, בו כל חוויה מתווספת לנסיון החיים של האדם המשתתף ומשנה אותו באופן כזה או אחרי, גדול או קטן, מיידי או מושהה. בו חווית הנוכחות יחד עם אמנות מפעילה משהו בצופה. בו היחס בין הצופה לעבודת האמנות הוא לא של סובייקט-אובייקט אלא יחס של "הֶיות עם".

פה משתלבת היטב (אני יכול לטעון, ואכן טוען) האובססיה שלי עם פרצופים / פנים / ראשים, צילומם, עיבודם ושיתופם בפלטפורמות דיגיטליות כאלה ואחרות. זו הדרך שלי להיות מעורב באמנות. זה קורה בתערוכות אמנות פר-סה שאליהן אני הולך "לצוד ראשים", אבל גם לראות ו"לשלב בתוך הסיפור של חיי" את היצירות האחרות (אלו שבטעות אין בהן פרצופים :-)). אבל גם באמנות רחוב, גם בשווקי פשפשים וגם בחנות לפרסי ספורט בקריית המלאכה בתל אביב. גם בשירותים של מסעדה, גם בלוחות המודעות, בשלטי רחוב, במשתלה בעוספיה. אין אצלי גבוה ונמוך, אין קטן וגדול. כול הראשים כולם מסיימים באותו הגודל, בפורמט רבוע, מבודדים מסביבתם, משופצרים בלי בושה בתוכנות רבות היכולת הזמינות בטלפון, משותפים באינסטגרם, טוויטר או פייסבוק או גם וגם וגם.

"The proliferation of performative acts by which audiences shift themselves from being viewers to being participants."

זהו אם כן "האקט הפרפורמטיבי" שלי, ההופך אותי מצופה למשתתף.

עוד רשומות באותו עניין:
ללא משוא פנים - עוד נסיון להבין מה עומד מאחורי תאוות אספנות הפרצופים שלי. הפרצופים שאני מצלם ואוגר, וגם תוהה מה אני הולך לעשות אתם. אבהיר רק שבפרצופים האלה לא כלולים צילומי פרצופים של בני אדם אלא רק צילומי דימויים של פרצופי בני אדם, … להמשיך לקרוא
המסע פנימה - רוב המקומות בהם אפשר "לצוד פרצופים" (לצלם פנים, לא של בני אדם אלא של ציורים/פסלים של בני אדם, פורטרטים של פורטרטים) סגורים בימים אלה, ואל המקומות האחרים (למשל אמנות הרחוב בדרום תל אביב) אין לי סיבות מספיק טובות להגיע. גם … להמשיך לקרוא
במרינבד - צפיתי היום (כנראה בפעם הראשונה) ב"אשתקד במרינבד", סרטו של הבמאי אלן רנה, על פי תסריט של התסריטאי והסופר אלן רוב-גרייה. הסרט מ 1961 מספר את סיפורם של הגבר (המכונה בתסריט) X המנסה לפתות את האישה (המכונה בתסריט) A לעזוב את … להמשיך לקרוא
המשוטט - איפה אני משוטט, ולמה להמשיך לקרוא
מות הצופה - חשיבה מחדש על מעמד הצופה באמנות, והאופן בו אני עושה את זה. להמשיך לקרוא
חורים שחורים וקירות לבנים - נסיון להסביר מה עומד מאחורי תאוות אספנות הראשים שלי תוך ניכוס טרמינולוגיה דלזיאנית. להמשיך לקרוא
על הפנים - ציד ראשים כחיסון נגד שיעמום. להמשיך לקרוא
טקטיקות - ציד פרצופים כאמנות רחוב, פרשנות (יצירתית מדי?) ל"המצאת היומ-יום" של מישל דה-סרטו. להמשיך לקרוא
ראשים מדברים - תאוות איסוף הראשים שקפצה עלי, בפריז. להמשיך לקרוא

יום השואה, בכל זאת

לי, יום השואה שימושי. לא כמו ש"חוגגים" אותו כיום, כמַטעֵן מהיר לאשראי הקורבנות היהודית, אבל כמי שנולד לתוך מדינה כבר קיימת, יהודית ופה ושם עדיין קצת דמוקרטית, יום השואה מזכיר לי את מה שלרוב מובן לי מאליו – שליהודים יש סוף סוף מדינה משלהם. שאני חי במקום בו אני לא מיעוט נרדף (או לא).

שאנחנו פה הבוסים.

יום השואה גם מזכיר לי שהבוס הזה, לא משהו. בוס שהמודל שלו למדינה הולך אט אט בעקבות מודל המדינה ההיא, גרמניה, שהייתה מעצמת הי-טק במונחים של אז. בעלת טכנולוגיה עדיפה במטוסים וטנקים, שהשתן עלה לה לראש, שאנשיה טעו לחשוב את יתרונם הטכנולוגי והצבאי ליתרון גנטי מולד. מדינה שחשבה שזכותה לתרגם את כוחה הצבאי העדיף ליצירת מרחב מחיה גדול לבני הלאום הגרמני, בעיקר מזרחה מגבולה.

בהערת לא אגב, אני ממש לא בטוח שאחוז היהודים החושבים כיום שהם עליונים גזעית על העמים הערבים לא גבוה מאחוז הגרמנים שחשבו אז, בימי הרייך השלישי, שהם עליונים גזעית על העמים הסלאביים.

במסגרת ההשוואות שעושים ביום הזה, שווה לזכור שרצח היהודים השיטתי ברייך השלישי לא בא כדי לפנות מרחב מחיה לגרמנים. מרחב המחיה תוכנן לבוא על חשבון העמים הסלאביים. היו לגרמנים מחשבות לגרש או להשמיד את העמים הסלאביים בשטחי מזרח אירופה של היום, כולל אוקראינה ומזרח רוסיה. אבל בשלב א' לפחות התכנית הייתה להשתלט על השטחים, להפוך את תושביהן לאנשים נטולי זכויות אזרח, אולי מובלעות אוטונומיות פה ושם, אבל בגדול, לכבוש את השטחים האלה בעזרת מתנחלים גרמנים. די קרוב למה שמדינת ישראל עושה בפועל בגדה המערבית כבר חמישים שנה, שטחי C תחילה.

במקרה של מדינת ישראל, אפשר היה לחשוב שבאמת קיים צורך בשטחים נוספים, במרחב מחיה ליהודים שכבר פה (ועוד 60 מליון איש נוספים בעולם שוועדה של בנט טענה שיש להם "זיקה" ליהדות). המדינה באמת מאד צפופה, לפחות בין גדרה לחדרה. זה נובע חלקית לפחות, מהלחץ לגייס את הרחם היהודי לשמירת הרוב היהודי בין הים לירדן (בעצם להחזרת הרוב, כי כולל עזה כבר אין רוב יהודי). הילודה פה היא בסדר גודל של מדינות נחשלות באפריקה, לחלוטין לא בר קיימא. משהו פסיכי.

אבל זה גם נובע מזה שפיזור האוכלוסיה נכשל, הנגב רובו ריק, בין מצפה רמון לאילת יש שממה. רכבת מהירה לאילת הייתה יכולה להניע מעבר אוכלוסיה לנגב, אבל זה דורש תכנון ארוך טווח, של"רייך בן אלף השנים" דווקא היה, אבל פה? תכנון ארוך טווח מתבטא ב 30 שנה בין ההחלטה על המסילה הרביעית באיילון לבין תחילת התכנון של מסילה זו. על הרכבת הקלה בתל אביב החלו לדבר בממשלת גולדה מאיר.

האם מדינת היהודים באמת צריכה lebensraum (מרחב מחיה) גדול יותר? היה נחמד אם היה, אבל סיפוח הגדה, על תושביה, לא יקטין את הצפיפות הממוצעת, ותושבי הגדה הלא יהודים לא הולכים להתאדות, וגם לא לעלות בעשן משרפות לשמיים. זה פאן אחד של גרמניה הנאצית שקשה לי להאמין שנחקה.

גם טראנספורטים אני מניח שלא יהיו פה. ולו רק בגלל שחסרה פה התשתית המסילתית. בקושי יש מקום ברכבת לאזרחי המדינה. בפולין (משם חזרנו לפני כמה ימים) השתפרה מאד תשתית הרכבות, גם יחסית לכאן וגם יחסית לאז. בטח בהשוואה לרכבת עליה העמיסו את משפחת אבי בדרך לאושוויץ (וממנה הורדו בנס פסח שלנו, 1942).

אדום אדום

אני מעריך שהפספוס היה בסדר גודל של שבועיים, אולי שלושה. הערכתי שספטמבר הוא זמן טוב לבקר את בני הלומד לו בקנדה. לראות את צבעי השלכת, לבקר בכמה תערוכות טובות, ולחזור.

טוב, זה קצת פחות מינורי מכפי שאני מתאר את זה. הדרך לפגישה עם בננו בניו יורק עברה בליסבון, איי קייפ וורדה (איים באוקיאנוס האטלנטי, מדינה אפריקאית) , בוסטון (בטיסה ישירה מקייפ וורדה), קייפ קוד (בה גרים רבים מיוצאי קייפ וורדה, אגב), המוזיאון הנפלא של אוניברסיטת ייל ושבועיים בניו יורק. ואחרי כן, אמורים היו להיות צבעי השלכת המפורסמים, כאשר נעשה את דרכנו יחד במכונית במעלה נהר ההדסון אל מונטריאול, שם הוא לומד.

מסתבר שעדיף לעשות את זה באוקטובר.

לא זו בלבד שהאדום-אדום של השלכת היה רק עץ פה עץ שם, אלא שגם במוזיאונים רבים וגלריות לא מעטות התערוכות היו בהקמה, אחרי העונה המתה של הקיץ ולקראת עונת האמנות האמיתית, המתחילה באוקטובר. גם בפריז, בה עצרנו לכמה ימים בדרך חזרה ארצה, יפתחו המון תערוכות נהדרות, באוקטובר. חוץ מזה, גלריות פרטיות רבות משכירות את חלליהן במשך שבוע האופנה שחל בסוף ספטמבר ל show room של מעצבים מכל העולם, והכניסה בהזמנה בלבד.

לקח שחשבתי ששווה לחלוק.