במרינבד

צפיתי היום (כנראה בפעם הראשונה) ב"אשתקד במרינבד", סרטו של הבמאי אלן רנה, על פי תסריט של התסריטאי והסופר אלן רוב-גרייה. הסרט מ 1961 מספר את סיפורם של הגבר (המכונה בתסריט) X המנסה לפתות את האישה (המכונה בתסריט) A לעזוב את בעלה (המכונה בתסריט) M ולברוח אתו. במהלך כל הסרט הוא מנסה לשכנע אותה שהם נפגשו שנה קודם בעיירת המרחצאות מרינבד והיא ביקשה ממנו לחכות לה שנה. היא אגב מכחישה שזה קרה, אך לא ברור (וכמו כל דבר בסרט) אם תיענה לו או לא.

זהו אחד מ"סרטי החובה" שכל חובב קולנוע חייב לראות, קשה לצפיה ונעדר עלילה "כמו שצריך". צפיתי בו לא בגלל ה"חובה", (למרות שימים האלה הם זמן טוב להשלים פערים בתולדות הקולנוע, קל וחומר כשאולמות הקולנוע סגורים,) אלא במסגרת קורס באוניברסיטת תל אביב על שני הספרים על קולנוע של הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז. עדיין איני יודע מה דלז אומר על הסרט (השיעור מחרתיים) אבל הסרט קשה להבנה כמעט כמו הטקסטים של דלז. יש ברשת אינספור פרשנויות לסרט, אבל זו אליה התחברתי גורסת שהגבר X הוא אלגוריה למושג ה"סופר" והאישה A היא אלגוריה לדמויות שבורא הסופר, ושאתן הוא מתדיין בנפשו פנימה במסגרת מאמציו לתת בדמויותיו נפח, משהו שאני, במעט ניסיונותי בכתיבת פרוזה, נכשלתי בו לחלוטין.

במהלך הסרט, שלא צולם במרינבד (היום Mariánské Lázně אשר בצ'כיה) אלא בסביבות מינכן, במספר אחוזות שונות וחצרותיהן, כולל ארמון נימפנבורג וארמון שלייסהים בבוואריה, המצלמה מתמקדת לא אחת בפרטי מה שהצרפתים מכנים art decoratif, האמנות הקישוטית המכסה כל פיסת קיר, תקרה או ריהוט בארמונות הבארוק האלה, וספציפית ב"פרצופים" המהווים חלק בלתי נפרד מהדקורציה הזו, פרצופים שאני פשוט לא מסוגל להתעלם מהם, ש"קוראים אלי", פרצופים אלו שהאנשים העוברים במסדרונות ובחדרים האלה מתעלמים מקיומם בנחישות. אך לא התסריטאי של הסרט הזה. אלן רוב-גרייה היה חובב ארכיטקטורה והקריינות שכתב לסרט מדברת על ומאזכרת את אותם ראשים ופרצופים בפירוש, וגם תנועת המצלמה, שאני בטוח שהיא חלק מהתסריט, הופכת דמויות אלו, הדבוקות לתקרה או העומדות ברווחים קבועים לאורך המסדרונות האינסופיים, לחלק מהעלילה.

במינכן, במקום בו צולם הסרט, נפגשתי עם אמי באוגוסט 2005 ויחד עם שני בני יצאנו לטיול "שורשים" בן עשרה ימים בצ'כיה, הארץ בה נולדה אמי (כשעוד הייתה צכוסלובקיה). למינכן, הגעתי עם שני בני ישירות ממזרח טורקיה (דרך טרבזון ואיסטנבול), מטרק של שבועיים בהרי הקצ'קר שהיה טיול "בר המצווה" השני של בני השני (טיול בר המצווה הראשון (במקום מסיבה), של שבועיים גם הוא, היה גם כן בטורקיה, לאורך חוף הים התיכון. יש בטורקיה מספיק מקומות לעשרה טיולי בר מצווה, תאמינו לי).

בכל אופן, הגענו במסגרת טיול השורשים דנן גם ל Mariánské Lázně (מרינבד בשמה הגרמני והצרפתי) ושם למדתי שאחרי שאמי והוריה שוחררו ממחנה טרזין, אמי שהייתה חולה מאד, נשלחה להתרפא בעיירת מרחצאות קטנה בפרברי Mariánské Lázně. עיירות המרחצאות האלה הן תופעה מרכז אירופאית מובהקת – יש המון מהן גם בצ'כיה וגם בסלובקיה (שם הייתי בטיול שורשים עם אבי). תמיד נראה לי שעמום מוחץ לבלות במקומות האלה, שבועות ארוכים, חודשים אפילו. אף פעם לא הבנתי למה אמי נוסעת למקום כזה כל שנה, אפילו שזה על חשבון השילומים מגרמניה. אבל לפחות הם יפים ומפוארים, המקומות האלה, שונים מאוד מצד אחד מעיירות האונסן היפניות, ומצד שני מעיירת המרחצאות המכוערת אצלנו – טבריה.

חוץ משהות אמא שלי במרינבד ב 1945,וחיפוש השורשים של ארבעתנו שם ב 2005, ו"אשתקד במרינבד" הסרט, יש גם את משחק מרינבד (הנקרא גם NIM). במשחק זה מסדרים בארבע שורות 1,3,5 ו 7 דברים זהים (למשל גפרורים או קלפים) ובכל תור אחד משני השחקנים יכול להסיר משורה אחת כמה פריטים שהוא רוצה. מפסיד זה שנשאר עם הפריט האחרון. בדקתי, ויש אלגוריתם פשוט לנצח במשחק הזה, אבל רק בתנאי שהשני מתחיל. אז M בסרט מנצח במשחק מרינבד את כולם, כולל את X המחזר של אשתו, כל הזמן, גם כשהוא מתחיל. אבל X מנצח "בחיים" ו"זוכה" ב A (המגולמת בסרט על ידי Delphine Seyrig שאמה, למדתי מויקיפדיה, הייתה אחייניתו של הבלשן Ferdinand de Saussure, זה מ"המבוא לבלשנות כללית").

מצאתי את הביקורת הזו על הסרט באחד העיתונים מאותה תקופה.

השיבה הביתה

סיפר לי מישהו שפליטים אפריקאים משלמים כיום 5000$ למבריחים כדי שיקחו אותם דרומה על פני הים התיכון, בחזרה לאפריקה, בניסיון להימלט מאירופה מוכת הקורונה. לא מצאתי סימוכין לסיפור הזה, אבל כן מצאתי ידיעות לא מעטות על פליטים החוזרים הביתה בנסיון להמלט מהמגיפה, וכמובן שמביאים אתם את המגיפה. 130,000 אפגנים החוזרים מאירן, מטוסים שלמים של ישראלים לשעבר, החוזרים מגולת אירופה וארה"ב הדוויות (חלקם אפילו כבר לא בחיים ונשלחים להיקבר פה בחינם – בארה"ב זה עסק יקר), מטוסים שלמים של תושבי הרפובליקה המרכז אפריקאית החוזרים בחסות האו"ם למולדתם. ארה"ב מעלה בכפיה על מטוסים מהגרים מגואטמלה (וכנראה מעוד מדינות) שחלו בקורונה, ומטיסה אותם חזרה לגואטמלה, שהייתה נקיה מקורונה עד נקודה זו, ושבה אין שום סיכוי שיקבלו טיפול הולם אבל יש ויש את כל הסיכויים שהם ידביקו את שאר האוכלוסיה (את שאר נושאי המטוס הם כבר הדביקו).

ויש גם את תושבי אירופה הנמלטים לאפריקה (לפחות בשלב בו המגיפה עוד לא הגיעה לשם). למשל צרפתים הנמלטים לסנגל ומושבות לשעבר אחרות בהן מדברים צרפתית, זול לחיות כשבאירופה הכל מושבת והיאוש יותר נוח. כמובן שמספר צרפתים כאלה התגלו כנשאים, מה שגרם למדינות אפריקה להאשים את האירופאים בנסיון לעשות coronising של אפריקה.

הייתה לא מזמן כתבה (בעיתון היחידי שעוד נשאר פה) התוהה מה מחויבותה של מדינה לאנשים שבחרו להגר ממנה, גם אם פורמלית לא ויתרו על אזרחותם. כמובן שקשה למתוח את קו הגבול המפריד בין אנשים שרק חיים תקופת זמן מה מחוץ לארצם לאנשים שעברו הלאה "לתמיד". אפילו המבחן של אחזקת דירה בארץ המקור לא רלוונטי לאנשים צעירים.

שאלה טובה, אבל יש שני דברים היחודיים למדינת ישראל שמעלים שאלות יותר גדולות. האחד הוא מחוייבותה הטוטאלית בעת צרה לפליטים ממנה, בתנאי שהם יהודים. השני הוא מחוייבותה לאנשים שמעולם לא גרו בה, וגם לא התכוונו לגור בה, אבל רצה הגורל והם חלו, והטיפול במחלתם במקום בו הם חיים או יקר מדי או לא מספיק טוב, או שאין מקום בבתי החולים.

אותם האנשים, ששמינית של דם יהודי זורמת בעורקיהם, או שיכולים להתארגן על שמינית שכזו, והופכים ציונים נלהבים לפתע, מדינת המקלט של העם היהודי, שקמה לתכלית זו ממש, לא יכולה לסרב לספק להם טיפול נמרץ נשימתי, או טיפול ביולוגי יקר בסרטן, על חשבון הבית.

זה לא סיפור רק של ימי קורונה. ולא סיפור רק של טיפול רפואי. גם פנסיונרים רבים מוותרים על פנסיית רעב בארצות הגוש הסובייטי לשעבר ו"עושים עליה" של לית ברירה למקום בו יוכלו לשרוד קצת יותר בקלות. אפשר אפילו לומר שהם התעשרו פה, לבטח בהשוואה למצבם באחת מערי התעשיה הזנוחות של רוסיה. וגם הטיפול הרפואי שהם יזכו לו, למרות מצבה המדורדר של מערכת הרפואה כאן, הוא זהב לעומת זה שבמקום ממנו באו.

מסתבר שכך הם פני הדברים גם במערכת הבריאות של בירת העולם החופשי (לשעבר), ארצות הברית. מה שמתגלה עכשיו הוא ש"כלכלת השוק החפשי" שם דרסה לגמרי את בריאותו של כל מי שלא מאד עשיר. תוחלת החיים הממוצעת בארה"ב, שאף פעם לא הייתה בין עשרת הגבוהות בעולם, אפילו הולכת ויורדת. כן, אפילו בימי ממשל אובמה. וגם היום, במקום שבו וירוס הקורונה כביכול הוא המשווה הגדול, עשירים חולים יחסית הרבה פחות ושורדים את המחלה יותר טוב מעניים, ולבנים חולים פחות ומתים פחות משחורים והיספנים. אז מה הפלא שיהודים אמריקאים נוהרים במטוסים הנה? קו הטיסה היחיד המופיע על לוח ההמראות והנחיתות בנתב"ג הוא בין תל אביב לניוארק.

יש שיטענו שהפתרון לכל זה הוא ביטול מדינת הלאום ומעבר לממשלה עולמית. שם כל מקום יהיה "הבית". אידאלית, במדינת עולם אוטופית כזו מצב בתי החולים בכל מקום ואתר יהיה זהה, ולאנשים לא יהיה צורך לנדוד, עם הוירוס בציקלונם, למקום בו יטופלו יותר טוב ויותר זול. אבל מה שמפחיד אותי במדינת עולם כזו, הוא שבראשה יבחר לעמוד מן הסתם פופוליסט מפגר כמו דונלד טראמפ שיציע לתושבי העולם לשתות נוזל חיטוי.

עד אז, יהיו פה ושם מדינות שיהיה להן מספיק לב ומספיק משאבים לעזור לאחרים, כמו סין השולחת תועפות ציוד ומסכות לאירופה וארה"ב, כמו גרמניה הקולטת לבתי החולים שלה חולים מאיטליה וצרפת, או כמו ישראל, המיבאת לבתי החולים שלה חרדים מברוקלין ולבתי הקברות שלה מתים (גם מברוקלין?). ברור לי שלכל מדינה יהיו הקריטריונים שלה לעזור למי שתואם את ה sensus communis שלה, והמובן מאליו של מדינת היהודים היא שעוזרים ליהודים. מביש שזה רק ליהודים.

הים שלנו

החלפנו מכונית (את ה"בימבה") ולפתע יש במכונית גם רדיו שקולט (בחיפה) תחנות שאינן גלי צה"ל (כיום – הפודיום של ברדוגו). למשל, רשת ג. וברשת ג יש תכנית בשם "אגן הים התיכון", שבה משמיעים מוזיקה בעיקר ממדינות הנמצאות בצד הלא נכון של הים התיכון – זה שממנו אנשים רק רוצים לברוח אל הצד השני, זה בו דוברים איטלקית, צרפתית וספרדית. בהאזנה מקרית לתוכנית התרשמתי שלא ממש משמיעים בה שירים בשפות אלה, שפות המדינות שקו החוף שלהן הוא חלק לא מבוטל מקו החוף של הים התיכון והן מהוות חלק מכריע בעיצוב התרבות של "אגן הים התיכון".

ונזכרתי תוך כדי נסיעה (אל אותו הים "שלנו") בהופעה הנהדרת של נגן האקורדיון Richard Galliano ולהקתו, בפסטיבל הג'אז תל אביב בה הייתי ערב קודם. לקראת ההופעה הקשבתי שוב לאלבומים שלו, במיוחד לזה האחד הנקרא Mare Nostrum, "הים שלנו" בלטינית. "הים שלנו" כינו הרומאים את הים התיכון, כמה שנים לפני שבישראל החליטו ש"ים תיכוני" הוא בעצם שם קוד מכובס ל"מזרחי". רישר גליאנו, בניגוד לרשת ג כן חושב שהמוזיקה שלו היא חלק מתרבות "אגן הים התיכון". אני זוכר שגם באוניברסיטה הטכנית של קטלוניה (בה היה למעסיק האחרון שלי מרכז מחקר,) קראו בשם זה למחשב העל שהם בנו באחת מהכנסיות הנטושות בברצלונה. גם הם חשבו שהים התיכון הוא שלהם. גם שלהם.

היו לי שש שעות ומחצה להרוג בין סיום יום הלימודים שלי באוניברסיטת תל אביב (בימי חמישי הסמסטר אני לומד בחוג לאמנות) ותחילת ההופעה ההיא, אז נסעתי לקולנוע לב (מבאס שאין להם סניף בחיפה, אף שלא מעט מגיע לקולנוע עממי, המאד עממי, בנווה שאנן) וראיתי ברצף שני סרטים מ"אגן הים התיכון". את ה"אפיפיורים" של פרננדו מיירלס, סרט המתרחש ברומא, בקריית הוותיקן. ים תיכוני אף ששני השחקנים הראשיים בריטים, הבמאי ברזילאי, אחד האפיפיורים גרמני והשני ארגנטינאי. ואת "קצין ומרגל" של רומן פולנסקי על פרשת דרייפוס, הבמאי אולי פולני (ואנס), ואת דרייפוס כולאים באי השדים שבאוקיינוס האטלנטי דווקא אבל הסרט צרפתי, לגמרי "ים תיכוני" גם הוא. שני סרטים ממש טובים וממש מעניינים.

והבוקר ירדתי אל ה"ים שלנו" כאן בחיפה, ונפגשתי בחוף הכרמל עם בני הנחמד ונכדתי המתוקה. כולנו היינו עדיין קצת חולים, אבל הים היה חלק כמו לוח שיש, השמש זרחה, ויחד אספנו חלוקי אבן שהים הפקיד בפינה של שובר הגלים וזרקנו אותן ברוב טקס לים. היה שקט, ורגוע, וכיף גדול. לו רק היו המים פה ב"ים שלנו" צלולים כמו בשאר "אגן הים התיכון", למשל כמו ביוון או טורקיה, היה יכול להיות מושלם.

מות הצופה

נפלתי במקרה על תכנית טלויזיה של דני גוטווין, בה הוא ראיין את דרור אטקס (זה שפעם היה בשלום עכשיו ועקב אחרי הבניה בהתנחלויות). הם עמדו מול אחד מאתרי הבניה הרבים בעיר החרדית מודיעין עלית, הנמצאת "קצת" מעבר לקו הירוק ודיברו על האופן בו "מפעל ההתנחלות" מגייס תומכים בעזרת בניה זולה ומסובסדת בשטחים הכבושים. גם חרדים העוברים מבני ברק הצפופה והיקרה אל ערי החרדים הזולות מעבר לקו הירוק וגם משפרי דיור העוברים אל ישובי ה"חמש דקות מכפר סבא" (ועוד שעה וחצי לתל אביב), אלה וגם אלה הופכים את האינטרס שלהם לאידאולוגיה, מתנחלית / ימנית, וזה לא הפיך. קראתי שעלות מפעל ההתנחלות מאז מלחמת ששת הימים גדולה מעלות הקמת מדינת ישראל כולה עד מלחמת ששת הימים.

כמו המתנחל המצוי, גם אני תמיד שמח להתחבר לאידאולוגיה התואמת את מה שאני עושה או חושב ממילא. האידאולוגיה בה מדובר היא לא ממש אידאולוגיה, יותר רעיון – חשיבה מחדש על הגדרת מהות הצופה, או המאזין, או ה"קהל" של אמנות, יהיה זה תיאטרון, אמנות פלסטית, מחול או מוזיקה, או התלמיד בבית הספר ובאוניברסיטה. "מות הצופה", ביטוי שטבעתי על דעת עצמי (בעקבות הנטיה הפוסט-מודרנית להכריז על מות כמעט כל דבר,  כמו "מות המחבר", מות ההיסטוריה, ועוד) בכדי לציין את המעבר מראיית הצופה כקולט פסיבי אל התובנה שהצופה אקטיבי תמיד, וגם כשהוא יושב ללא נוע בכסאו באולם התיאטרון וצופה בהצגה (למשל), הוא עושה תוך כך אינטגרציה של ההתנסות הזו אל תוך "סיפור חייו" הוא, ומשלב את חויית ההווה עם כל שחווה והתנסה בעבר, והוא עושה את זה אקטיבית, תוך כדי היותו נוכח באולם התיאטרון בזמן ההצגה.

לא ברור לי באיזו נקודה בזמן חל המפנה המחשבתי הזה, אבל הוא מופיע בשני טקסטים שקראתי לאחרונה באופן די דומה. האחד של Jacques Rancière בשם The emancipated spectator והשני של Irit Rogoff (כן, ישראלית לשעבר) בשם Looking Away: Participations in Visual Culture. הטקסט הראשון מתבסס על ראיה מחודשת של חלוקת התפקידים בין מורה (כבר לא יודע כל) לתלמיד (כזה שכבר יודע דבר מה או שניים), מדבר בעיקר על מעמד הצופה בתיאטרון, אבל נכון גם למבקרים במוזיאון או למאזינים בהופעה. השני עוסק בעיקר בקהל הבא "לצרוך" אמנות. אבל שולל את ראיית הצופה / קהל כצרכן פסיבי ומנסה לנסח מחדש את היחס בין האובייקטים המוצגים לקהל הצופה בהם, יחס אותו המאמר מגדיר כ"הסטת מבט".

"It may well be in the act of looking away from the objects of our supposed study, in the shifting modalities of the attention we pay them, that we have a potential for a rearticulation of the relations between makers, objects, and audiences."

"The diverting of attention from that which is meant to compel it, i.e. the actual work on display, can at times free up a recognition that other manifestations are taking place that are often difficult to read, and which may be as significant as the designated objects on display."

הרחבת הפרמטרים של מה שמהווה "מעורבות באמנות" נגזרת מראיה רחבה יותר של טבע ה"השתתפות". אפשר לראות את זה באופן בו קהל "זורם" דרך אולמות התצוגה במוזיאון, כשכל אחד נמשך למה שמעניין לו, באופנים שכבר אינם מקדשים יותר את טבעו של המוזיאון כמקדש חילוני. במעורבות עם אמנות במקומות שאינם חללי תצוגה פורמליים, בהגדרות רחבות יותר של מהי אמנות, איך מעורבים בה, איפה וגם מתי.

המחברת, עירית רוגוף, גורסת שמצד אחד טבעי לנו ומובן מאליו הצורך לתת במה ונוכחות במשטר דמוקרטי לכולם, גם למיעוטים, לנשים, לאוכלוסיות מוחלשות. אבל באמנות, ההשתתפות אינה מובנת מאליה. היא עדיין אליטיסטית, עם יחס בלתי שוויוני בין "היצרן" ל"צרכן".

"In expanding the parameters of what constitutes engagement with art, we might in fact be entertaining an expanded notion of the very nature of participation, of taking part in and of itself."

רק להבהיר: ב"השתתפות" אין מדובר באופן בו היוצר יוזם ומתכנן "השתתפות" של הקהל, כמו למשל שחקן בתיאטרון היורד אל הקהל ונטפל למישהו שיושב בשורות הראשונות, או "הפעלות" במוזיאון כזה או אחר. פה מדובר במעורבות אקטיבית של הצופה, כשאקטיבית יכול להיות גם סתם בהייה ברצפה תוך מחשבה על משהו שאובייקט בתערוכה העיר אצלו. מדובר על תהליך שקורה ממילא, בו כל חוויה מתווספת לנסיון החיים של האדם המשתתף ומשנה אותו באופן כזה או אחרי, גדול או קטן, מיידי או מושהה. בו חווית הנוכחות יחד עם אמנות מפעילה משהו בצופה. בו היחס בין הצופה לעבודת האמנות הוא לא של סובייקט-אובייקט אלא יחס של "הֶיות עם".

פה משתלבת היטב (אני יכול לטעון, ואכן טוען) האובססיה שלי עם פרצופים / פנים / ראשים, צילומם, עיבודם ושיתופם בפלטפורמות דיגיטליות כאלה ואחרות. זו הדרך שלי להיות מעורב באמנות. זה קורה בתערוכות אמנות פר-סה שאליהן אני הולך "לצוד ראשים", אבל גם לראות ו"לשלב בתוך הסיפור של חיי" את היצירות האחרות (אלו שבטעות אין בהן פרצופים :-)). אבל גם באמנות רחוב, גם בשווקי פשפשים וגם בחנות לפרסי ספורט בקריית המלאכה בתל אביב. גם בשירותים של מסעדה, גם בלוחות המודעות, בשלטי רחוב, במשתלה בעוספיה. אין אצלי גבוה ונמוך, אין קטן וגדול. כול הראשים כולם מסיימים באותו הגודל, בפורמט רבוע, מבודדים מסביבתם, משופצרים בלי בושה בתוכנות רבות היכולת הזמינות בטלפון, משותפים באינסטגרם, טוויטר או פייסבוק או גם וגם וגם.

"The proliferation of performative acts by which audiences shift themselves from being viewers to being participants."

זהו אם כן "האקט הפרפורמטיבי" שלי, ההופך אותי מצופה למשתתף.

עוד רשומות באותו עניין:
במרינבד - צפיתי היום (כנראה בפעם הראשונה) ב"אשתקד במרינבד", סרטו של הבמאי אלן רנה, על פי תסריט של התסריטאי והסופר אלן רוב-גרייה. הסרט מ 1961 מספר את סיפורם של הגבר (המכונה בתסריט) X המנסה לפתות את האישה (המכונה בתסריט) A לעזוב את … להמשיך לקרוא
המשוטט - איפה אני משוטט, ולמה להמשיך לקרוא
מות הצופה - חשיבה מחדש על מעמד הצופה באמנות, והאופן בו אני עושה את זה. להמשיך לקרוא
חורים שחורים וקירות לבנים - נסיון להסביר מה עומד מאחורי תאוות אספנות הראשים שלי תוך ניכוס טרמינולוגיה דלזיאנית. להמשיך לקרוא
על הפנים - ציד ראשים כחיסון נגד שיעמום. להמשיך לקרוא
טקטיקות - ציד פרצופים כאמנות רחוב, פרשנות (יצירתית מדי?) ל"המצאת היומ-יום" של מישל דה-סרטו. להמשיך לקרוא
ראשים מדברים - תאוות איסוף הראשים שקפצה עלי, בפריז. להמשיך לקרוא

יום השואה, בכל זאת

לי, יום השואה שימושי. לא כמו ש"חוגגים" אותו כיום, כמַטעֵן מהיר לאשראי הקורבנות היהודית, אבל כמי שנולד לתוך מדינה כבר קיימת, יהודית ופה ושם עדיין קצת דמוקרטית, יום השואה מזכיר לי את מה שלרוב מובן לי מאליו – שליהודים יש סוף סוף מדינה משלהם. שאני חי במקום בו אני לא מיעוט נרדף (או לא).

שאנחנו פה הבוסים.

יום השואה גם מזכיר לי שהבוס הזה, לא משהו. בוס שהמודל שלו למדינה הולך אט אט בעקבות מודל המדינה ההיא, גרמניה, שהייתה מעצמת הי-טק במונחים של אז. בעלת טכנולוגיה עדיפה במטוסים וטנקים, שהשתן עלה לה לראש, שאנשיה טעו לחשוב את יתרונם הטכנולוגי והצבאי ליתרון גנטי מולד. מדינה שחשבה שזכותה לתרגם את כוחה הצבאי העדיף ליצירת מרחב מחיה גדול לבני הלאום הגרמני, בעיקר מזרחה מגבולה.

בהערת לא אגב, אני ממש לא בטוח שאחוז היהודים החושבים כיום שהם עליונים גזעית על העמים הערבים לא גבוה מאחוז הגרמנים שחשבו אז, בימי הרייך השלישי, שהם עליונים גזעית על העמים הסלאביים.

במסגרת ההשוואות שעושים ביום הזה, שווה לזכור שרצח היהודים השיטתי ברייך השלישי לא בא כדי לפנות מרחב מחיה לגרמנים. מרחב המחיה תוכנן לבוא על חשבון העמים הסלאביים. היו לגרמנים מחשבות לגרש או להשמיד את העמים הסלאביים בשטחי מזרח אירופה של היום, כולל אוקראינה ומזרח רוסיה. אבל בשלב א' לפחות התכנית הייתה להשתלט על השטחים, להפוך את תושביהן לאנשים נטולי זכויות אזרח, אולי מובלעות אוטונומיות פה ושם, אבל בגדול, לכבוש את השטחים האלה בעזרת מתנחלים גרמנים. די קרוב למה שמדינת ישראל עושה בפועל בגדה המערבית כבר חמישים שנה, שטחי C תחילה.

במקרה של מדינת ישראל, אפשר היה לחשוב שבאמת קיים צורך בשטחים נוספים, במרחב מחיה ליהודים שכבר פה (ועוד 60 מליון איש נוספים בעולם שוועדה של בנט טענה שיש להם "זיקה" ליהדות). המדינה באמת מאד צפופה, לפחות בין גדרה לחדרה. זה נובע חלקית לפחות, מהלחץ לגייס את הרחם היהודי לשמירת הרוב היהודי בין הים לירדן (בעצם להחזרת הרוב, כי כולל עזה כבר אין רוב יהודי). הילודה פה היא בסדר גודל של מדינות נחשלות באפריקה, לחלוטין לא בר קיימא. משהו פסיכי.

אבל זה גם נובע מזה שפיזור האוכלוסיה נכשל, הנגב רובו ריק, בין מצפה רמון לאילת יש שממה. רכבת מהירה לאילת הייתה יכולה להניע מעבר אוכלוסיה לנגב, אבל זה דורש תכנון ארוך טווח, של"רייך בן אלף השנים" דווקא היה, אבל פה? תכנון ארוך טווח מתבטא ב 30 שנה בין ההחלטה על המסילה הרביעית באיילון לבין תחילת התכנון של מסילה זו. על הרכבת הקלה בתל אביב החלו לדבר בממשלת גולדה מאיר.

האם מדינת היהודים באמת צריכה lebensraum (מרחב מחיה) גדול יותר? היה נחמד אם היה, אבל סיפוח הגדה, על תושביה, לא יקטין את הצפיפות הממוצעת, ותושבי הגדה הלא יהודים לא הולכים להתאדות, וגם לא לעלות בעשן משרפות לשמיים. זה פאן אחד של גרמניה הנאצית שקשה לי להאמין שנחקה.

גם טראנספורטים אני מניח שלא יהיו פה. ולו רק בגלל שחסרה פה התשתית המסילתית. בקושי יש מקום ברכבת לאזרחי המדינה. בפולין (משם חזרנו לפני כמה ימים) השתפרה מאד תשתית הרכבות, גם יחסית לכאן וגם יחסית לאז. בטח בהשוואה לרכבת עליה העמיסו את משפחת אבי בדרך לאושוויץ (וממנה הורדו בנס פסח שלנו, 1942).

אדום אדום

אני מעריך שהפספוס היה בסדר גודל של שבועיים, אולי שלושה. הערכתי שספטמבר הוא זמן טוב לבקר את בני הלומד לו בקנדה. לראות את צבעי השלכת, לבקר בכמה תערוכות טובות, ולחזור.

טוב, זה קצת פחות מינורי מכפי שאני מתאר את זה. הדרך לפגישה עם בננו בניו יורק עברה בליסבון, איי קייפ וורדה (איים באוקיאנוס האטלנטי, מדינה אפריקאית) , בוסטון (בטיסה ישירה מקייפ וורדה), קייפ קוד (בה גרים רבים מיוצאי קייפ וורדה, אגב), המוזיאון הנפלא של אוניברסיטת ייל ושבועיים בניו יורק. ואחרי כן, אמורים היו להיות צבעי השלכת המפורסמים, כאשר נעשה את דרכנו יחד במכונית במעלה נהר ההדסון אל מונטריאול, שם הוא לומד.

מסתבר שעדיף לעשות את זה באוקטובר.

לא זו בלבד שהאדום-אדום של השלכת היה רק עץ פה עץ שם, אלא שגם במוזיאונים רבים וגלריות לא מעטות התערוכות היו בהקמה, אחרי העונה המתה של הקיץ ולקראת עונת האמנות האמיתית, המתחילה באוקטובר. גם בפריז, בה עצרנו לכמה ימים בדרך חזרה ארצה, יפתחו המון תערוכות נהדרות, באוקטובר. חוץ מזה, גלריות פרטיות רבות משכירות את חלליהן במשך שבוע האופנה שחל בסוף ספטמבר ל show room של מעצבים מכל העולם, והכניסה בהזמנה בלבד.

לקח שחשבתי ששווה לחלוק.

engagement

הקשה כפולה מהירה באצבע צרידה על מסך הטלפון, זה כל מה שנדרש כדי "לחבב" תמונה באינטסגרם. הפלטפורמה בה מילת המפתח היא "engagement". (אולי מעורבות, קשר?)

זו אכן הפלטפורמה בה אני מבלה יותר בזמן האחרון, כמעט וזנחתי את פייסבוק, וגם את הבלוג אני מזניח קשות. הטלפון שלי פשוט כבר עולה על גדותיו מצילומי "פרצופים / ראשים" שצילמתי לאחרונה, בעיקר בדרום תל אביב. הקמת התערוכה (שאתם חייבים לראות! באמת) של זוגתי בגלריה אלפרד (סימטת שלוש 5,  ליד מפגש הרחובות אילת ואליפלט) הביאה אותי הרבה לאזור פלורנטין רבתי, שם למצוא ולצלם ראשים משובחים יותר קל מאשר לירות בדגים בחבית (מתורגם מילולית מאנגלית) מה שממילא לא יעלה בדעתי לעשות.

מה שמפתה באינסטגרם הוא שלוקח כדקה וחצי להעלות שם תמונה, כולל עיבודי תמונה לא מבוטלים כלל (אני משתמש הרבה ב structure), הוספת תגיות ומיקום, ושתי שניות אחרי שהעלית את התמונה, יש כבר מספר לא קטן של אנשים שהקישו עליה באצבע פעמיים וציינו בכך שיש בליבם לב אדום קטן לתמונה הזו. סיפוק אינסטנט.

בניגוד לבלוג הזה למשל שבו לוקח שעה לכתוב כאלף מילה, וכל אלף המילים האלה נתקלות בדממה רועמת. (מקובל עלי שהבעיה היא לא רק במדיום והבחירה לכתוב בשפה העברית אלא גם במסר).

אני לא מכיר כמעט אף אחד מהא/נשים העוקבים אחרי החשבון שלי באינטסגרם, או שאולי עוקבים אחרי התגיות בהן אני משתמש. מוזר לי שלמרות שהמדיום הוא כולו של דימויים, ללא טקסט כלל, עדיין רוב המגיבים הם מישראל. אבל יש גם ממקומות אחרים בעולם. חובבי פרצופים אולי, שגיליתי שיש לא מעטים מהם. גם כאלה שרואים פנים בכל צירוף של שני דברים עגולים ומשהו שיכול להזכיר פה או אף מתחתיהם. (קוראים לזה פרדוליה)

הלכתי לבדוק מה הקטע של התיוגים האלה, שאנשים מרבים להשתמש בהם, וקראתי על כך מעט באינטרנט. הבנתי שעניין ה engagement הזה מאד רציני ללא מעט אנשים, ויש מדע שלם מאחורי זה. ברור לי שחשבונות מסחריים צריכים אקטיבית לקדם את המעורבות בחשבון שלהם, ואכן לא מעט חשבונות (מאלה שמגיבים לי) הם של אנשים שמנסים לקדם עסק כלשהו, בעיקר דברים "חזותיים" למשל קוסמטיקאיות, מדריכי כושר, מורות ליוגה או אמנים. יש כמובן גם חשבונות של סלבריטאים – זו כבר אופרה אחרת לגמרי, אבל גם הם מקדמים מותג.

ויש גם כאלה הרואים באינסטגרם צורה של אמנות, מעין גלריה חינמית להציג לקהל את היצירות שלהם, אם זה ציורים, צילומים, או סרטים קצרים. לא כפיתוי לדבר אחר, יותר גדול במקום אחר, אלא כדבר עצמו. זה מודל השימוש שמדבר אלי, למרות שאני לא מוכן לקרוא לעצמי אמן, או יוצר. זה נראה לי ה"משקל" הנכון של הדברים. זה, והדפסה על חולצות.
אני כן מרגיש שהבחירה במה לצלם (טוב, אני מצלם כל פרצוף שאני מוצא, אז לא באמת יש בחירה), מסגור הצילום, ואחרי כן בחירת חלק התמונה שיכנס לפורמט המרובע של אינסטגרם, עיבוד התמונה באופנים כאלה ואחרים בכל זאת עושים את זה יותר "שלי", יש יותר "ממני" בתוצאה. תוצר לוואי: יש לי את כל התמונות שערכתי לאינסטגרם שמורות בגודל אחיד ויחס אורך-רוחב אחיד (מרובע) מה שיקל עלי בהמשך לעשות מזה סרט, מה שאני עדיין זומם. שם תהיה לי עוד הזדמנות לעשות את זה יותר "שלי" בעזרת בחירת הדימויים וסדרם, הזמן בו כל אחד מוצג, התאמת פס-קול ועוד. ועדיין, לא בטוח שאעיז לקרוא לזה "עשייה" אומנותית.

HAFA-300

זו רשומה על מאוורר. ראו הוזהרתם.

בחדר השינה, לא התקנו מאוורר תקרה מעל המיטה. טעות. אולי כי תלויה שם מנורה, ולא ראיתי בימי חלדי מאווררי תקרה הכוללים גם תאורה שאינם מכוערים. אבל מצידו השני של החדר, יש גומחה, ובה לא עומדת טלויזיה, אבל עמד תמיד מאוורר. מהסוג השולחני. שיש לו 3 מהירויות, ויודע גם לצודד ימינה שמאלה. ולעשות רעש.

מאווררי השולחן האלה מאד זולים, ויש גם כאלה שלא מאד מכוערים, אבל עם הזמן, לא הרבה זמן, הם מתחילים להרעיש יותר ויותר. לא מספיק בשביל להעיר אותי משנתי, אבל אני מאמין שגם כאשר המוח מסנן בהצלחה רעש רקע שכזה, זה מעייף.

כשמפלס הרעש הפך בלתי נסבל, הלכתי לחפש מאוורר חדש. מה רציתי בסך הכל? שיהיה שקט, שאפשר לכוון את זרימת האויר גם מעט כלפי מטה (הגומחה גבוהה מהמיטה) ושיהיה לו שלט, כך שאוכל להדליק ולכבות, ולשנות עצמה, בלי לקום מהמיטה. מוגזם?

כנראה שמוגזם, כך לפחות חשבתי אחרי שעברתי חמש חנויות מכשירי חשמל העומדות אחת ליד השני במתחם קניות בנשר ותארתי למוכרים מה שאני מחפש. אין דבר כזה, הייתה חוות הדעת של כל המוכרים שהצלחתי לצוד.

למכור מאווררים לא ממש בראש של המוכרים. מסכי ענק כנראה יותר רווחיים ואכן תופסים את רוב נפח החנות. יש בכל חנות כמה מאווררים מבוישים באחת מפינות החנות, לצאת ידי חובה, אבל אף מוכר לא בסביבה למכור אותם.

מצאתי בחנות אחת מאוורר להתקנה על קיר, עם שלט אבל ממש לא שקט, וגם לא מתאים לגומחתנו. טוב, חשבתי לעצמי, גיליתי עוד דבר אחד שנראה לי מובן מאליו שיהיה קיים בעולם, אבל מסתבר שלא. מספיק חשוב לי שיהיה בעולם? עד כדי שאתחיל קמפיין מימון המונים? שאסע לסין למצוא יצרן שייצר לי ולאחרים כזה? כנראה שלא…

ואז, בחנות חמרי בניין אחת, ראיתי אותו, את ה"מאוורר רצפתי דיגיטלי סוּפַה HYUNDAI מדגם HAFA-300". בדיוק מה שפינטזתי, ויותר. שקט? מאד. יש שלט? כן! אפשר אפילו לכוון את זרימת האוויר מטה! קטן, מוצק, ונראה מאד שונה ממאווררים רגילים. יותר כמו תנור חימום קטן.

נכון שהוא עולה כפול מהמאווררים הפשוטים, יותר מכפול, אבל הוא באמת שקט, נראה שהוא בנוי כך שישאר שקט, ויש לו אפילו טיימר. גם העיצוב לא רע, והצבע לבן. שווה. לי לפחות. כמו שסבתי הייתה אומרת (לא אמרה, אבל נגיד שאמרה, זה לא סוג הדברים שסבתות אומרות?): זול זה לפעמים יקר.

מישהו, מעצב תעשייתי איפה שהוא, כנראה בקוריאה, עשה את עבודתו נאמנה. מישהו אחר, הגדיר את הדרישות כמו שצריך. לייצר, זה כבר קל, היום. אפשר למצוא יצרנים זולים וטובים לכל דבר. בסין כמובן.

מישהו, לא חשוב מה שמו, שאל למה הרשומות שלי כל כך כבדות. אז הנה, אבי, אחת מאווררת. בשבילך.

הפוסט הזה הוא דרכי להודות לאותו מהנדס קוריאני אלמוני שתכנן את המאוורר הזה:  고맙습니다 
אני ישן יותר טוב בזכותו.

הזמן של הטרנס

סרט בשם "בבה", בקולנועהדר, באולם ביתנו לשעבר (כיום מתנ"ס הדר), שהוקרן במסגרת "פסטיבל חיפה הראשון להיסטוריה קווירית" הזכיר לי שוב את עניין הקידומת הזו, "טרנס", שהחל להופיע כקידומת לכל דבר ועניין. משהו ברוח התקופה, בצייטגייסט, גורם לנחיל האנושי לבדוק בכל תחום ותחום מה נמצא שם מעבר, טרנס-ווטאבר.

דרך אחרת להגיד את זה: רוח הזמן היא לדחות דיכוטומיות, נגד בינאריות. הכל הוא "על הרצף", בכל דבר יש גם מזה וגם מזה. אנחנו כולנו אמלגם של תכונות.

הסרט אגב, הוא "מוקומנטרי", מתאר דמות דמיונית של אשה טרנסית בשם בבה, שנולדה בפולין, גדלה בחיפה ומתה מאיידס בניו-יורק. לכל אורך החדר "מרואיינים" אנשים שהכירו אותה, כולל צדי צרפתי בהופעה משעשעת. כמו כן מרואיינות שלוש נשים טרנסיות, כולן חיפאיות אגב (לשעבר, כולם חיפאים לשעבר), שכביכול הכירו אותה. בסרט הן היו אמורות לספר עליה, אבל לנשים שחצו את גבולות המגדר שלהן זה כסף קטן לחצות את גבולות הז'אנר. היה להן קשה לציית לכללי הז'אנר ובעצם הן דיברו על עצמן, מה שהפך את הסרט ל"דוקו-מוקו".

בכל אופן, אין לי ספק שתמיד היו אנשים שהרגישו שהמין הביולוגי שלהם לא מתאים להם, שהרגישו יותר נוח בבגדי המין השני. אבל האפשרות לעבור ניתוחית אל המין השני, כולל התקנת איבר מין מתפקד (למעט פונקציות רבייה) היא התפתחות הנגזרת מטכנולוגיה.

מה שגורם לי לתהות האם השימוש הרווח כל כך בקידומת "טרנס-" בכל תחום ותחום קשור לקידמה טכנולוגית, לביטחון גובר והולך של המין האנושי בכך שאין גבולות אותם אי אפשר לעבור. כולל את גבולות המין האנושי עצמו, אל מה שנקרא טרנס-הומני. (trans-human). הטכנולוגיה מאפשרת לדמיין ישויות אינטליגנטיות לא אנושיות, יצירי המין האנושי, שיעברו את המין האנושי ביכולותיהם.

למשל transracial, טרנס-גזע, מונח ששימש לתאור אימוץ של ילדים מגזע אחר (בדרך כלל יותר כהה, משום מה) אומץ על ידי אנשים שלא מזדהים עם הגזע בו נולדו ושואפים להפוך להיות בני גזע אחר. אנשים שרוצים לחצות את הגבול שנדמה היה שאי אפשר לחצות, הגזע.  (סטודנטים במדינת דלאוור רשאים כיום להחליט כרצונם לרשום מהו הגזע/אתניות שלהם). למשל אנשים שנולדו לבנים והחליטו שהם בעצם שחורים – מתוך העדפה אישית ולא כי גילו משהו בעץ המשפחה שלהם. חלקם אף עוברים טיפולים המיועדים לשנות את צבע עורם וניתוחים שמשנים את תווי פניהם, העיניים, האף, השפתיים, כדי להידמות לבני הגזע שאליו הם רוצים לעבור.

המודעות הגוברת והולכת לאפשרות לחצות את גבולות הגזע, שלך או של אחרים, יתכן שכן נובעת מקידמה טכנולוגית, בעיקר רפואית. מאד נפוצים ניתוחי עיניים שאמורים להקנות למנותחים עיניים לא מלוכסנות, ניתוח אף שאמור להעביר אף יהודי או אפריקאי לאף יותר אירופי. וניתוחי הקטנת שפתיים שאפריקאים עושים כדי להראות יותר לבנים. וכמובן גם את ניתוחי הגדלת החזה של בנות עמים קטני חזה. רוב אלו שעושות/עושים את זה לא מצהירים במפורש על הפיכתם לבני הגזע אליו הם מכוונים ניתוחית, אבל הכוונה הלא מוצהרת שם, ברצון להיראות כמו בני גזע מסויים, היא שאיפה להפוך לבני הגזע האחר, בעיקר הלבן, העשיר יותר.

זה נראה לנו כל כך טבעי לשאוף להפוך יותר לבנים, יותר אירופאים שאנו רואים כקוריוז א/נשים לבנים שטוענים שהם שחורים. זה נתקל גם בהתנגדות מהקהילה השחורה וגם בהתנגדות של קהילת הטרנסג'נדרים הטוענים שאני הטרנס-גזע מנכסים לעצמם את ההישגים שלהם למטרות שוא.

ויש את הנשים שמזריקות חומרים שונים לתוך שפתותיהן, מה שגורם להן להראות כמו קרפיונים. מה שמביא אותי למונח transspecies: אנשים השואפים לחצות את הגבול בין האדם לחיה, (או בין אדם לחייזר) שרואים עצמם או כבעל חי מסויים או כשילוב של אדם ובעל חי מסויים. (זה אף פעם לא שאיפה להיות תרנגולת מטילה בכלוב סוללה למשל, משום מה). גם אלו נתקלים בטינה מצד טרנסג'נדרים אף שבהרבה מקרים אנשי הטרנס-מין (species) הם גם אנשי טרנס-מגדר (אם כבר, אז כבר). רק מעטים מבני הטרנס-מין עוברים התאמות ניתוחיות כדי להראות יותר כמו בעל החיים שהם חושבים שהם בעצם (למשל חתול..) כך שאני לא חושב שאפשרות חציית הגבול הספציפית הזו נגזרת ישירות מקידמה רפואית.

התיאוריה הרבע אפויה שלי היא שהמודעות להיתכנות לחצות את הגבול הזה, של מין, באה מאותו מקום כמו המודעות להתכנות לחצות גבולות גזע ומגדר או גבולות האינטליגנציה האנושית. מתוך הלך הרוח ששם את האדם במקום בו הוא יכול לעשות הכל. שאין גבול שאי אפשר לחצות. שאפשר לחיות לנצח, להקים מושבה על המאדים, לייצר ישויות אלקטרוניות חכמות יותר מאיתנו.

רק את יבשת הפלסטיק באמצע האוקיאנוס השקט אי אפשר לאסוף למיחזור. או לגרום למנדלבליט להחליט על הגשת כתב אישום נגד נתניהו. הוכחה שיש גבולות שאין למין האנושי אפשרות לחצות.

תווך ישיר

בסוף חודש יולי האחרון אבי נפטר. חמישה חדשים אחרי כן כבר מסרתי לקונה את המפתחות של דירתו. בין לבין, לא היה קל.

אבי גר באותה הדירה כמעט חמישים שנה. בששת השנים הראשונות מתוכן, עד שהתגייסתי, גרתי שם גם אני. אין לי הרבה זכרונות טובים מהתקופה בה גרתי בדירה, ויש לי עוד פחות זכרונות טובים משנותיו האחרונות של אבי בדירה, שנים במהלכן כמעט ולא יצא מתחומי הדירה. הדעיכה שלו לוותה בדעיכה מקבילה של הדירה, (אף שהמטפל שלו דאג להשאיר אותה נקיה.) הביקורים אצלו בשנים האחרונות היו מדכאים, מכמירי לב, יותר ויותר מתסכלים ככל שנוכחתי שאני לא באמת יכול לעזור לו.

שמחתי להפרד מהדירה, ושמחתי במיוחד שזה נגמר די מהר. גם המפגשים עם המתווכים השונים החלו כבר לצאת לי מכל החורים. אחד הדברים שגיליתי במהלך המכירה הוא שיש בחיפה הרבה יותר משרדי תווך ממה שיכולתי לדמיין, עשרות. חלקם משרדים של איש אחד או שניים, חלקם משרדים שבהם צוות של עשרות מתווכים, שגם מתחרים אחר עם השני על אותן הדירות.

הופתעתי לגלות שלמודעות שפרסמתי באתר יד 2 ובקבוצות הרלוונטיות בפייסבוק לא הגיב אף לא אדם פרטי אחד. כן הגיבו עשרות מתווכים, שכולם רצו להפגש ולראות את הדירה. אלא שלא לקח לי הרבה זמן להבין שהם לא באים לראות את הסחורה העומדת למכירה. הם באים לשווק לך סחורה אחרת, את עצמם. להסביר לך למה כדאי לך למסור להם את הדירה לתווך, ועדיף באופן בלעדי.

בחלק מהמקרים השווק העצמי היה ממש אגרסיבי, בחלק מהמקרים הוא אפילו היה מושקע. היו מתווכים שבאו כבר מצויידים בתכניות הבניין והדירה, בדקו את אפשרויות ההגדלה ואת זכויות המוכרים והקונים. הראו רצינות. היה להם כל מה שצריך, חוץ מקונים…

בא גם מישהו ממשרד המכנה את עצמו "רשת התווך הישיר". המתווך מה"רשת" הזו, (לה יש משרד אחד בלבד, אבל אולי כוונות להתרחב בעתיד), לא הבין אפילו ששם המשרד שלו הוא אוקסימורון, גם לא כששאלתי אותו אם אין סתירה בין "ישיר" לבין "תווך".

בסופו של דבר, נאלצנו (אני ושלושת שותפי לירושה) לשלם דמי תווך, למתווכת שבאה עם קונים, קונים שהתלהבו ובסופו של דבר גם קנו. אבל אם זה לא היה קורה, כנראה שהייתי מוסר את הדירה למשרד תווך כזה או אחר. אולי בבלעדיות, לאחד מאלו שנראו יותר יסודיים.

מה לעשות, אני חייב להודות שיש להם, למתווכים, ידע ונסיון שלי אין. מי שהדגים לי את זה היה אחד המתווכים, אחרי שסיפרתי לקונה שהגיע עמו עד כמה היו שנותיו האחרונות של אבי בדירה הזו קשות ועצובות , איך הוא נמוג בישיבה בכורסה שלו. "אסור לך להגיד דברים כאלה", הסביר לי. קונים, במיוחד קונות, מושפעים מאד מתחושות, מאינטואיציה. זה לא הכל מטראז' וכווני אוויר.
לקונים הבאים כבר שיקרתי. סיפרתי להם עד כמה נפלא וטוב היה לי לגדול בדירה הזו, עד כמה היו מאושרות השנים בהן אבי גר שם. זה עבד. הדירה נמכרה, ואפילו יחסית מהר. טוב, כרמליה היא שכונה מבוקשת, והדירה, יש בה פוטנציאל.

כמובן שבדיעבד אני מייסר את עצמי שאולי המחיר שביקשנו היה נמוך מדי. הוא אמנם היה מבוסס על הערכת שמאי, אבל הדאיג אותי שרוב המתווכים לא ניסו לדרבן אותנו להוריד את המחיר, להגיד לנו שהמחיר לא ריאלי. כי הרי אפילו המתווך שמייצג אותך, האינטרס האמיתי שלו מנוגד לשלך. אף שהוא מקבל אחוז או שניים ממחיר הדירה, הוא מעוניין בעיקר שהדירה תימכר מהר, ודרכו. להשיג את המחיר הגבוה ביותר עבורך זו עדיפות שלישית בשבילו. ולכן מתווכים תמיד ינסו לשכנע את המוכר, גם אם הם מייצגים אותו, להוריד במחיר.

עוד אמרו לי המתווכים שכדאי להראות לקונים את הדירה כשהיא ריקה מחפצים. די ברור לי שזה נכון במקרה של דירה ישנה ומוזנחת כמו זו של אבי. בארצות הברית המתווכים אף מעצבים מחדש את הבית העומד למכירה בעזרת מעצב. הם מרהטים את הבית  ברהיטים שהם שוכרים לצורך זה (עניין השכרת הרהיטים מפותח מאד בארה"ב, גם אנחנו עשינו את זה כשבאנו לשם לשליחות). מצד השני דמי התווך שם הרבה יותר גבוהים, 5-7 אחוזים ממחיר המכירה.

פינוי הדירה מחפצים לא היה לי קל. כתבתי על זה פוסט שלם, וגם חצי שנה אחרי, עוד לא נרגעתי ממראה תכולת הדירה מושלכת ברחוב. את השלב הממש סופי של הפינוי, מהמחסן של הדירה ומה"בויידם" שלה, כבר העברתי לקונה, תמורת תשלום צנוע לאחד הפועלים שיעבדו שם בשיפוץ. זה הרבה יותר קל כשאין לך שום רגש ביחס לחפצים המושלכים.

לא הייתה קארמה טובה בדירה הזו. אני שמח שהדירה ותכולתה, כולם מאחורי. גם למתווכים לא אתגעגע.

בשידור

כבר שנים שאני לא מוכן לבזבז את זמני היקר על אף אחד מערוצי השידור בטלוויזיה. בין ההפסקות האינסופיות לפרסומות, למריחת הזמן על לא-חדשות במהדורות החדשות ותוכניות הריאליטי הירודות (אפילו אלו בהן שרים כבר נמאסו עלי) אין לי ממש מה לחפש שם.

אם אני כבר מדליק טלויזיה, זה כדי לראות פרק או שניים באיזו סדרה, בדרך כלל ב VOD. להתאים את לוח הזמנים שלי לזמן בו משודרת תכנית מסויימת נראה לי כל כך פאסה, כמעט פאסה כמו להקליט תכניות. אם הזמן בו אני מוכן לבזבז חצי שעה לפני מסך הוא חצי שעה לפני חצות, שעה בה אני כבר עייף מדי לקרוא (אני אף פעם לא עייף מדי לכתוב :-), אז למה שלא אוכל לראות בשעה הזאת מה שבא לי ולא מה שמישהו החליט לשדר באותה שעה?

חשבתי שאני לא היחידי שחושב ש"שידור" הוא צורת תקשורת ארכאית שאבד עליה הכלח (כמעט כמו על הביטוי "אבד עליו הכלח". מה זה בכלל כלח?) אבל כששאלתי בפיסבוק אנשים התברר לי שלא מעט מהם עדיין מקשיבים לרדיו, או לפחות טוענים כך.

לאחרונה, גם מזה נגמלתי. אפילו במכונית, שם עוד הקשבתי לרדיו בזמן הנסיעה. זו הייתה מבחינתי דרך טובה להפיג את השעמום של נסיעה, בעיקר על כביש 2 המשעמם. הרדיו היה מכוון תמיד על גלי צה"ל, כי בחיפה לא ממש קולטים תחנות אחרות באיכות סבירה ותחנת רדיו חיפה לא אופציה בכל מקרה.

אבל אני כבר לא מסוגל להקשיב לגלי צה"ל. לפתוח ולשמוע אנשים כמו אראל סג"ל או עירית לינור מדברים הופך את קרביי. וכיוון שברוב הכבישים אין שוליים שאפשר לעצור בהם בבטחה ולצאת להקיא, נאלצתי לחדול גם מהאזנה לערוץ השידור הזה.

עזר זה שכאשר פיניתי את דירת אבי מצאתי שם עשרות דיסקים שבמשך השנים קניתי לו או שצרבתי לו (עותקים מדיסקים שלי).כיוון שאת כל הדיסקים האלה כבר יש לי בבית, שמתי אותם במכונית ושם אני מקשיב להם במקום לרדיו. אני לא צריך יותר להתעצבן על ההתקרנפות של גלי צה"ל בפרט וערוצי השידור בכלל. אני נוסע ומקשיב (בזמן האחרון) ללאונרד כהן שר everybody knows בקול הזקנה הצרוד שלו ומתמוגג.

גם זה לא ממש "הפתרון הסופי". במכונית הבאה כבר אוכל כנראה לחבר יותר בקלות את הטלפון למערכת השמע ולשמוע מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה. משהו שערוצי שידור לא יכלו אף פעם לעשות. אז עכשיו אפשר לעשות את זה, בקלות אפילו. לכן אני מוכן לנבא את מותו הקרב של קונספט ה"שידור".

אל תלכו ללמוד תקשורת. תאמינו לי. זה סוס מת.

כמה ימים אחרי שפרסמתי את הפוסט הזה הלכתי לכנס "פיקציה" מס 8, על טלויזיה וטכנולוגיה (שווה פוסט בפני עצמו) ולמדתי שם שבקרב קהל בני ה 18 עד 35 רק 10 אחוז צופים בתכניות על פי לוח השידורים. רובם כלל לא עוקבים אחרי שום תכנית ובעיקר צופים באופן אקראי בקטעי תכנית ששיתפו אתם ברשתות חברתיות. העתיד של גופי השידור עבר לאינטרנט, ומי שידע לשחות שם, לא יטבע.

כנסים

הרבה זמן לא הלכתי לכנסים כלשהם, אבל כנס בשם "כנס מותר 27: ״הריק״: תפיסת האין באמנויות" שארגנה הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת ת"א נראה לי מעניין. היה לי זמן פנוי ולמרות מזג האויר הסגרירי נסעתי ברכבת לאוניברסיטה וטיפסתי בגבעה אל בניין מקסיקו (הרבה ראשים יש שם...).

היו דברים מעניינים פה ושם בכנס שעסק ב"הריק", אבל הדבר הבולט ביותר בכנס היה הריק ששרר באולם. מעט מאד אנשים שלא נמנו על הדוברים המחכים לתורם להשמיע ו"כסא המושב" (session chair) התורן. גם "כסא המושב" היה במקרים לא מעטים אחד הדוברים מהמושב הקודם שמינויו לתפקיד זה מנע ממנו להמלט על נפשו, כנראה לדברים חשובים יותר, עם תום המושב בו הוא הציג את עבודתו.

שמתי לב לתופעה הזו כבר מזמן, בכנסים אחרים. גם כאלו שהיו בתחום המקצועי שלי וגם בכנסים שאליהם הלכתי מתוך עניין אישי. היית מצפה שמי שדובר בכנס מסויים יהיה לו עניין גם במה שנאמר על ידי דוברים אחרים בכנס, שמן הסתם עוסק בתחום שבו הדובר מתעניין. אבל לא. ברוב המקרים הדובר בכנס יחכה (אולי מתוך נימוס) עד תום המושב בו הוא משתתף (וגם זה לא תמיד) ואז ילך למקומות אחרים, מעניינים יותר, או אולי סתם לעניינים דחופים יותר.

גם כאשר הכנס במקום מבודד גיאוגרפית, אליו הגיעו ממרחקים כל המשתתפים, זה לא שונה משמעותית. היחידים שנשארים לשבת ומקשיבים לכולם הם קרציות כמוני, או כאלה שמתעסקים בענייניהם במחשב האישי או בטלפון ומקשיבים בחצי אוזן. השאר עוזבים את האולם אחרי שהשמיעו את מה שהשמיעו ועוסקים בדברים החשובים באמת: mingling, התרועעות, יצירת קשרים, דברים שאני תמיד מפספס.

לא פעם ניסיתי להבין את פשר התופעה הזו. ההסבר הפשוט ביותר הוא שאנשים אולי פשוט לא באמת מתעניינים בתחום העיסוק העיקרי שלהם, שזה נורא עצוב. הסבר קצת יותר סלחני יכול להיות שרוב האנשים כל כך ממוקדים בתחום עניין צר שתחומי עניין אפילו קרובים, אפילו משיקים, לא נראים להם שווים את השקעת הזמן או את השקעת תשומת הלב. שנדרש מיקוד כל כך צר כדי להצליח שאין מקום לשום דבר אחר. גם זה די עצוב. יכול גם להיות שאנשים כל כך טרודים ועסוקים שהם כל הזמן אצים-רצים ממקום למקום, אבל הסבר זה נראה לי פחות סביר, לבטח לא בכנס המתקיים בזמן חופשת הסמסטר.

הייתה תקופה בה הרגשתי אידיוט, יושב בשקט ומקשיב לכולם, כאשר מסביבי רוחשת תחנת רכבת של דוברים הבאים והולכים. הייתי אומר לעצמי שאם זה לא מעניין אותם, את האנשים ממש מהתחום, למה זה צריך לעניין אותי? אבל ברבות השנים, עוד לפני התקופה האחרונה שבה זמני מאד בידי, הבנתי שלא אני האידיוט. שהם האידיוטים. שההפסד כולו שלהם. שאני לחלוטין מעדיף את הסקרנות הלא מאוד סלקטיבית שלי על העדר הסבלנות המוחלט שלהם. שזה כלל לא רע למתוח את גבולות המוח שלך לכוונים לא בהכרח "תועלתניים". שזה אפילו כיף להקשיב להרצאה שהיא כלל לא מהתחום אותו אתה מכיר ולהתמודד עם זה, לקחת משהו אתך בכל זאת. להתרחב.

לאט

באחת האמשים נסעתי לי אחרי "רכב אספנות" אחד פה בחיפה, והתעצבנתי. נדמה היה לי שבכל פעם שאי אפשר לעקוף אותו, הוא נסע לאט באופן מופגן, כ 20-30 קמ"ש (זה היה בעיר), אבל אך התחלף הפס הרציף הכפול בפס מקווקו, ונדמה היה (לי) שהוא מתעורר לחיים, מתמלא עזוז ומגביר מהירות, אולי אפילו מעל המהירות המותרת, כך עד תום תחום העקיפה, שם, נדמה היה (לי), חזר ושב לנמנם על הכביש. "רכב האספנות" דנן היה סתם מכונית אופל סטיישן ישנה וחבוטה כל שהיא, של מישהו מעספיה או דליית אל כרמל (לשם היא המשיכה אחרי שהפסקתי לדשדש בעקבותיה), גדושה כלים וציוד.

אחרי כן, חשבתי שזו כנראה גם החוויה של מי שנוסע אחרי. אני לא נוסע ברכב אספנות, רק ב"בימבה" – יונדאי i10 בת ארבע, לגמרי לא חבוטה אבל לרוב, די מאובקת. אני גם מוכן להודות שכבר כמה שנים אני נוהג בצורה שמי שרוצה להיות נחמד אלי יקרא "נינוחה", מי שפחות יגיד "נו זוז כבר". אבל באמת שקשה לעבור את המהירות המותרת בנהיגה בבימבה. זו אמנם הרבה יותר מחצי מכונית בחצי המחיר, אבל החסכון מתבטא בין היתר ברעשים. הם פשוט לא מספיק מבודדים. על כביש החוף, אני מעריך שבכל זאת, אני מגיע למהירות ממוצעת של 90 קמ"ש, ואני משתדל להצמד לימין (הכביש, אני לא אבי גבאי).

אבל בכל פעם שאני עובר למסלול השמאלי, נדמה לי שיש שלט גדול מודבק לישבן המכונית שלי, ועליו כתוב באותיות ניאון גדולות: "עקוף אותי". כמעט עצרתי פעם בצד לבדוק את העניין, אלא שאין לכבישים במקומותינו בשום מקום שוליים לעמוד עליהם. פשוט, מראה מכוניתי במסלול השמאלי מיד מעורר יצרים בלתי ניתנים לכיבוש אצל הנהגים האחרים, שמתבטאים בהבהובים עצבניים, לפעמים צפירות, ולפעמים עקיפה פראית מימין.

אז אני חוזר לימין בצייתנות ונותן לעקוף. והם עוקפים, ולו רק כדי מיד לחזור לימין ולהמשיך לנסוע, לא פעם באותה מהירות בה נהגתי עד כה, אולי אפילו יותר לאט לפעמים. זה עניין של כבוד כזה, נראה לי. לא נראה להם לנסוע אחרי מכונית כה קטנה, לבטח לא קטנה מאלו שלא נראות זריזות.

אני באמת שלא נעלב. בסוג של צדקנות שמאלנית יפת נפש אני דווקא מבסוט מזה שאני נדרש רק לקצת פחות מטונה של פלדה כדי להזיז את ישבני ממקום למקום, כשאני לא מנצל את התחבורה הציבורית. אבל זה קצת מפחיד, האגרסיות האלה שנחשפות בכל פעם שאני נוסע על כביש בין עירוני.

5XL

אבא שלי היה תמיד איש גדול. גדול מאד. בעשור האחרון לחייו החל להתצטמק, עד שנעלם. אחרי שנעלם, מצאתי מקופלות במגירות ארון הבגדים שלו את כל חולצות הפולו במידה 5XL של המותג צ'ירוקי, שהבאתי לו מביקוריי בחנויות הכלבו Target, רוב החולצות עדיין עם הפתק של החנות עליהן.

נורא רצינו, אחותי ואני, שיהיה לו טוב, שיהנה. אבל אבי היה אדם עם צרכים מאד מצומצמים. פרגון עצמי לא היה אחד הצדדים החזקים שלו.  החולצות האלה הן מקרה מובהק בו הפרה רוצה להיניק יותר משהעגל רוצה לינוק.

כמו גם עשרות הדיסקים שהבאתי לו לכל יום הולדת. למשל מארזי הדיסקים מרשת  costco, אוסף כל האופרות המפורסמות ב 19.99$, כל ההקלטות של דיוק אלינגטון, דברים שכאלה. גם אותם מצאתי, עדיין בתוליים באריזת הצלופן המקורית. בעיקרון, אבי אהב מוזיקה. קלאסית וגם ג'אז, אבל לא ממש האזין לה. הוא עבד כל כך קשה כל חייו, עד שלא נותר לו מקום לשום דבר שישמח את ליבו.

כשהאלצהיימר סגר את אבי במעטפת אטומה, ניסיתי לפרוץ את הסגר בעזרת נגן מוזיקה עם המוזיקה שחשבתי שאהובה עליו (ראיתי סרט שבו מוזיקה עשתה פלאים שכאלה). זה לא עבד.

במחשבה כנה לאחור – לי היה סתם פשוט ונוח להביא לו בכל הזדמנות דיסקים כמתנה לימי הולדת. דברים שהוא רצה או היה צריך באמת, היה קשה למצוא.

גם חלק גדול מהבגדים במידות הולכות וקטנות (ככל שרזה וקטן עם השנים) שאחותי ואני קנינו לו בשנותיו האחרונות, גם אותם מצאתי, חדשים לגמרי, במכולת האשפה שלפני ביתו, לשם השליך אותם סוחר בחפצים משומשים, מנוול אחד המכנה את עצמו "אלביס" שפינה את הדירה.

אני מכיר לא מעט אנשים שמאד זקוקים לדברים שאבי השאיר אחריו. לא לכורסאות ולספות שלו, כולן מעור שחור, כולן בלויות ומחוררות מזוקן, אבל בגדים, כלי מיטה, ציוד מטבח, מכשירי חשמל כן. מחר למשל, אוביל מכונית עמוסה לעייפה בדברים מסוג זה, למשפחתה בדואית המתגוררת ליד צומת מחולה, כזו שצבא ההגנה לישראל מנסה לפנות מהשטח בו היא גרה כבר הרבה שנים. הם ממש צריכים את זה.

זה שיש חפץ למישהו בחפצים שלו היה מבחינתי נחמה מסויימת. מכונת הכביסה והמקרר למישהי שעזבה את המקלט לנשים מוכות בחוסר כל. ארון בגדים למישהו אחרת שעדיין במקלט. סירים לבחור צעיר אחד, כלי מיטה לצעירה טרנסגנדרית שמשפחתה מתנכרת לה. טלויזיה "לא שטוחה" למי שאין לו טלויזיה כלל. הרשימה ארוכה. צריך רק להכיר את האנשים הנכונים, שיודעים תמיד מי צריך מה.

ואז מגיעה החלאה הזה, לוקח את מה שהוא חושב שהוא יכול למכור, ואת שאר תכולת הדירה משליך בעירבוביה על המדרכה שלפני הבית, חוסם אותה לחלוטין.

את כל הבגדים של אבי, שהצעתי לו להשאיר כדי שאוכל לתרום, אך הוא הבטיח למסור בעצמו לנזקקים, מצאתי במכולת האשפה. או על צמרות העצים באפיק נחל שיח, מתחת לחלון הדירה. לא ברור לי איך אני מוריד אותן משם, או מחלץ מהואדי את הכסא שנזרק לשם.

סיום הפרק הזה בחיי, פינוי ומכירת דירת אבי, מעבר לזה שהוא קשה לי רגשית (לא מפתיע), הביא אותי במגע עם אוסף של אנשים שהייתי מעדיף שלא היה לי שיג ושיח אתם (גם אם הם מספקים לי חומר לכמה וכמה פוסטים). כמו להקות המתווכים (יש עשרות מהם בחיפה), כמו "מפני הדירות", אוכלי הנבלות האלה.

"המֵפַנה" הראשון בא לראות את תכולת הדירה, הציע לפנות בתמורה לחפצים וקבענו יום לפינוי, שבוע אחרי. ערב לפני, קיבלתי שיחת טלפון ממנו, שלא הפתיעה אותי. במחשבה שניה, לא משתלם לו. הוא מבקש גם תשלום, צנוע, בנוסף לחפצים. כמה? נאמר אלף שקלים.
אז הנה אחד להזהר ממנו, קורא לעצמו "המפנה המהיר".

השני להשמר ממנו, זה שמכנה עצמו "אלביס", עובד בשיטה אחרת. הוא מבקש עוד כסף אחרי, אחרי התבכיינות על עבודתו הקשה. כמעט ושילמתי לו, עד שזומנתי למקום למחרת על ידי פקחי העיריה. הגעתי וראיתי שהוא פינה רק את המעט שחשב שיוכל למכור, ואת השאר זרק לפני הבית. עד שהבנתי שאני צריך לשכור עוד מישהו שלישי, (גם הוא מחבורת "המפנים") להוביל את התכולה מהמדרכה למזבלה. ושאת כל מה שמתגלגל על המדרכה, אני צריך לאסוף.

אני מוכן לקבל שאוסף החפצים שאבי השאיר אחריו לא היו מציאה גדולה. אני חושד שבכלל, אוסף החפצים שכל אחד מאיתנו ישאיר אחריו, יראה למי שבא לפנות את ביתו שווה הרבה פחות ממה שאנחנו רואים בו. בלי שום קשר לכמה הדברים עלו במקור. אבל כשאדם שזה מקצועו בא, (אני מניח שיש לו גם נסיון בעניין,) רואה מה יש, מתחייב לפנות הכל בתמורה למה שיוכל למכור, הנסיון לסחוט עוד כסף, ולא לספק את הסחורה מסתבר שהוא דרך הפעולה הרגיל של האנשים הזה.

הלקח שלי מכל העניין? קחו לכם מוביל שיפנה את הדירה למזבלה (בחיפה אני יכול להמליץ לכם על מישהו), אחרי שתעשו מאמץ למסור דברים לכל מי שיכול להפיק מזה תועלת, לאנשים פרטיים, או לארגונים כגון "חברים לרפואה" שמוצאים אנשים שזקוקים לתרופות ולציוד הרפואי שנשארו (ונשארו, אצל אבי). "מפני הדירות" האלה, משוק הפשפשים, הם כולם חבורת חלאות שאתם לא רוצים להתעסק אתם. סיפור הפינוי כולו קשה גם ככה בלי להתמודד עם שכאלה, וזה אפילו לא יחסוך לכם כסף.

אולי זו הפעם האחרונה

אז אני מטייל פה באיסלנד בחברת זוגתי שתחיה, והכל יפה ונחמד וסבבה. אבל אני לא מצליח לנער ממוחי את המחשבה המטרידה, שכל מה שאני עושה פה, וכל מה שאני עושה בכלל, אני עושה בפעם האחרונה.

למה אני חושב כך? אני הרי רואה את עצמי כאופטימיסט מושבע. כך גם כל מי שמכיר אותי. אבל האופטימיסט הזה למד לא לקחת שום דבר כמובן מאליו.

אז מה יכול לגרום לכך שמשהו יהיה "בפעם האחרונה"? ניקח למשל את איסלנד. סביר שזו הפעם האחרונה שאהיה פה. זו גם הסיבה שהעדפתי לטייל פה שלושה שבועות, "למצות" את העניין.

הכי סביר, שזו הפעם האחרונה שאני פה בגלל שיש עוד כל כך הרבה מקומות בעולם שאני משתוקק לבקר בהם ומה לעשות, אין לפני עוד חמישים שנים של טיולים, יש אולי עשר. חמש עשרה במקרה הטוב. (מצד שני, איסלנד הפכה תחנת ביניים אידאלית בין ישראל לקנדה, עם טיסות ישירות ואף זולות מכאן ולשם, ובקנדה החל אך ללמוד בני הצעיר)

הדבר הבא בסולם הסבירות הוא שמשהו יקרה לבריאותי ולא אוכל להגיע לכאן (או לכל מקום אחר מאתגר פיזית) יותר. כל מיני דברים שקרו ועדיין קורים לי ולחבריי בשנים האחרונות לימדו אותי ענווה בקטע הזה. אבל יכולות להיות גם קטסטרופות מסוג אחרי, כלכליות למשל, שלא יאפשרו לי לשוב לאיסלנד (למשל). בכל זאת, ארץ מאד יקרה לטייל בה. ובל נשכח שאיסלנד כולה היא הר געש אחד גדול שזו רק שאלה איפה ומתי יתפוצץ.

יש לי חשד שאצל רוב האנשים, רוב הדברים בחייהם הם לא כאלה שהם היו רוצים שיקרו בפעם האחרונה. אפילו דברים בנאליים. למשל נהג האוטובוס היה מעדיף שגם מחר הוא יעשה אותו דבר. בכל זאת, זו פרנסתו. מבחינתו רוב הסיכויים שהדברים שיהפכו נסיעה זו לאחרונה בחייו הם לא דברים חיוביים במיוחד. אפשר להניח (או לקוות) שדברים שבני אדם מאד לא רוצים שיקרו להם, הם ינסו לדאוג שאכן הם לא יקרו יותר.

טבעם של דברים הוא שעם השנים הולך וקטן מספר הדברים שאתה עושה בפעם הראשונה וגדל מספר הדברים שאתה עושה בפעם האחרונה. נכון שאפשר לחפש טוב טוב ולמצוא עוד דברים לעשות בפעם הראשונה, אבל רוב הדברים האלה, אם לא עשית אותם עד כה, הייתה לזה כנראה סיבה טובה.

לעומת זאת את הדברים שאתה עושה בפעם האחרונה, אתה כנראה לא יכול לרוב לבחור. למשל, את נשימתך האחרונה. הדבר המשמעותי ביותר בחיינו הוא המוות, ומהו המוות אם לא זה שהופך את הכל "לפעם האחרונה"? זה לא משהו שאפשר להחליק אותו, להגיד לעצמך דברים כמו: "זו לא הפעם האחרונה שאני יכול לראות את עצמי כצעיר, או כלא זקן" השקר הזה שמנוסח לפעמים כ "חמישים (או שישים) זה הארבעים (או חמישים) החדש". או הבטחות שאתה יודע בסתר לבך שהן סרק, כמו: "עוד אשוב לכאן", "אעשה זאת בהזדמנות אחרת". כל אלה לא עובדים כשמדובר במוות.

כנראה שזו (לפחות חלק מ) הסיבה שאני מפחד מהפעם האחרונה של דברים – בגלל שזה מעין סוג של מוות. או לפחות, צעד אחד בכוון.

ובאותו עניין, שיר ששלחה במקרה ידידתי דורון (הידועה גם כ"דורון הבת"):

דָּחוּף מְאוֹד לָתֵת לְעַצְמִי עַכְשָיו הִזְדַּמְּנֻיּוֹת נוֹסָפוֹת / דוד אבידן

לָצֵאת מִתּוֹךְ הַהִזְדַּמְּנֻיּוֹת הַקּוֹדְמוֹת שֶׁכְּבָר מֻמְּשׁוּ,
לְעֵבֶר אֶפְשָׁרֻיּוֹת חֲדָשׁוֹת-חֲדִישׁוֹת, אֶפְשָׁרֻיּוֹת פְּתוּחוֹת.
בְּשָׁלָב מְסֻיָּם חָדַלְתִּי לְסַפֵּק לְעַצְמִי מִצְרָךְ חִיּוּנִי זֶה.
זָכַרְתִּי רַק אֶת הָאַסְפָּקוֹת הַקּוֹדְמוֹת, הַמָּסִיוִיּוֹת, הַשּׁוֹפְעוֹת,
וְחָשַׁבְתִּי לְתֻמִּי שֶׁמְּלַאי הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת לֹא יִתַּם עוֹלָמִית.
לֹא חָשַׁבְתִּי עַל עַצְמִי בְּמֻשָּׂגִים תַּעֲשִׂיָּתִיִּים קוֹנְבֶנְצְיוֹנָלִיִּם,
וְלָכֵן סִפַּקְתִּי בְּבַת-אַחַת אֶת כָּל חֹמֶר-הַגֶּלֶם וְתָכְנִיּוֹת-הַיִּצּוּר.
עַכְשָׁיו הָאַסְפָּקָה מַתְחִילָה, אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלוֹשׁ.
בְּרַכָּבוֹת וּבִמְטוֹסִים וּבָאֳנִיּוֹת-מַשָּׂא וּבְמַשָּׂאִיּוֹת-עֲנָק.
אֲנִי מְסַפֵּק לעַצְמִי אֶפְשָׁרֻיּוֹת נוֹסָפוֹת, שֶׁלֹּא תִּתַּמְנָה כָּל-כָּךְ מַהֵר.
אֲנִי פּוֹתֵחַ לִפְנֵי עַצְמִי דְּלָתוֹת סְמוּיוֹת וְחוֹלֵף דַּרְכָּן.
אֲנִי מְאוֹתֵת לָאוֹפְּצְיוֹת הַחֲדָשׁוֹת לְהַגִּיעַ אֵלַי בִּמְהִירוּת-שִׂיא.
דָּחוּף מְאוֹד לָתֵת לְעַצְמִי עַכְשָיו אֶפְשָׁרֻיּוֹת נוֹסָפוֹת.
הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת הַקּוֹדְמוֹת מֻצּוּ פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר בִּתְקוּפוֹת קוֹדְמוֹת.
יֵשׁ לִי כְּתִיבָה זוֹרֶמֶת, וַאֲנִי מִתְגַּבֵּר כִּמְעַט עַל כָּל אֶתְגָּר,
אֲבָל לֹא זֶה מַה שֶּׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ, לָכֵן אֲנִי מְחַפֵּשׂ אֶפְשָׁרֻיּוֹת חֲדָשׁוֹת.
אֲנִי אֶמְצָא אוֹתָן, אַל דְּאָגָה, אֲנִי אֶמְצָא אוֹתָן.
הֵן כְּבָר מְחַכּוֹת לִי לְיַד פֶּתַח הַבַּיִת, הֵן מְחַכּוֹת לִי.
הֵן יוֹדְעוֹת עָלַי כָּל מַה שֶּׁצָּרִיךְ לָדַעַת – יֵשׁ לָהֶן כָּל הַנְּתוּנִים.
הֵן פּוֹעֲלוֹת לְפִי הַנְּתוּנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן וּלְפִי הַמֵּידָע הַדָּרוּשׁ.
הֵן מְחַפְּשׂוֹת אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ אוֹתָן.
כִּי אֲנִי הָאֶפְשָׁרוּת שֶׁלָּהֶן כְּמוֹ שֶׁהֵן הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת שֶׁלִּי.