סתכל לי בעיניים

לפני כחמש עשרה שנים, כעוד עבדתי בחברת אינטל בחיפה, הייתי חלק מצוות שחיפש ישומים חדשים ועתידניים שיצדיקו צורך במעבדים יותר ויותר חזקים וכך יגרמו לאנשים לשדרג את המחשבים שלהם, והכי חשוב – יספקו תעסוקה לארכיטקטים של המעבדים האלה (כבר כתבתי על זה..), בחיפוש דרכים להאיץ את הישומים האלה.

כל העסק היה די מופרך. גם כי די קשה לצפות את העתיד וגם כי כדי לגרום לישומים כאלה לקרות נדרש מאמץ תוכנה לא קטן, בכתיבת לפחות גרסת הדגמה של יכולות חדשות אלו, והכנת ספריות של תוכנה לתמוך במפתחים שירצו להמר על ישומים חדשים אלה, שבדרך כלל קשורים למודלים חדשים של שימוש. לא משהו שחברת אינטל, לפחות אז, הצטיינה בו. ידעתי שלא באמת יצא מזה משהו, אבל באותו זמן לא באמת היה לי משהו יותר מעניין לעשות שם ועוד לא בשלה אצלי ההחלטה שקיבלתי כמה שנים לא רבות אחרי, למצוא לעצמי עיסוקים יותר מאתגרים.

אז אחד הישומים שפינטזתי עליהם במסגרת אותה משימה היה לתקן את העניין הזה שבו כשאתה בשיחת וידאו אתה נראה כאילו אתה לא מסתכל לבן שיחך בעיניים, בגלל שהמצלמה לא ממוקמת באמצע המסך, שהוא דווקא המקום שאליו אתה מסתכל. משתמשים בשרותי שיחות וידאו דיווחו שזה גורם להם להרגיש כאילו בן שיחם לא "מסתכל להם בעיניים" ולכן יש להם פחות אמון במה שהוא אומר.

אלו הימים שלפני הקורונה ולפני הזום. לא רבים השתמשו אז בשיחות וידאו, אבל חשבנו שזה תחום שיתפתח (לא דימיינו אפילו עד כמה, עד שהגיעה המגיפה) וששווה להשקיע בו. חשבנו על פתרון שכלל הדמיה בתלת מימד של ראש הדובר על סמך סריקה מוקדמת של כל צדדי ראשו. נסעתי גם לבקר חוקרים באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה שחקרו דברים שיכולים להיות רלוונטיים לנושא. אפשר היה לעשות יופי של פתרון לבעיה הזו, אבל כלום לא קרה. לא הצלחתי לגייס את המשאבים לקדם את הנושא, כמו שקרה עם עוד לא מעט נושאים אחרים שבהם עסקתי. על זה, דווקא היה לי פחות חבל, לעומת נושאים אחרים שהיו החמצה גדולה של אינטל. לדעתי כמובן.

אבל מי שכן הרים את הכפפה, ובגדול, זו חברת Nvidia, שהכריזה על ערכת פיתוח (SDK) מבוססת בינה מלאכותית שמשתמשת במאיץ גרפי (GPU) לתמיכה בתקשורת וידאו ואודיו בזמן אמיתי בשם Maxine, כולל הזזת מבט הדובר כך שיראה "טבעי", כזה שמסתכל לך ישר בעיניים (סרטון). די מדהים איך בזכות השקעה בתוכנה ובכלי פיתוח החברה הזו הצליחה להחדיר את הארכיטקטורה והמודל התכנותי שלהם לכל מקום כמעט, החל מבינה מלאכותית, כריית ביטקוין ועוד ועוד. ועכשיו גם שיחות ועידה בוידאו.

אבל אולי דווקא עכשיו, אחרי שכולם כבר דיברו בוידאו בזום בשנתיים האחרונות, הבעיה של כיוון המבט כבר פחות אקוטית? אולי אנשים פשוט התרגלו לסוג הספציפי הזה של עיוות התמונה. וזה לא נראה להם כבר כעיוות?
אם להביא מקבילה מתחום אחר, כאשר אמנים הולנדים כמו וורמיר החלו לקראת סוף המאה השבע עשרה לצייר בעזרת קמרה אובסקורה, גם אז היה אולי מוזר לאנשים לראות פתאום ציורים (כמו למשל "הנערה עם הכובע האדום" בתמונה מטה) שבהם הרקע מטושטש בגלל עומק חדות, שמסגור התמונה הוא "אקראי" בשל המסגרת של המצלמה, שהפרפקטיבה מעוותת ועוד עיוותים שאנו, שרוב הדימויים שאנו רואים הם צילומים, כבר בכלל לא חווים אותם כעיוותים. הנערה, כמו רבים מהציורים של ורמיר, מסתכלת לשמאלו של הצופה.

על עניין זה, למדתי בקורס שנגמר לצערי אתמול, בחוג לתולדות האמנות אוניברסיטת חיפה שמלמד שם בכיף יוחאי רוזן. נהניתי מהקורס וגם נהניתי להצהיר "באתי ללמוד על תור הזהב של הציור ההולנדי במאה השבע עשרה" לשומרים בכניסה לאוניברסיטה בכל פעם שהם עצרו אותי ושאלו מה באתי לחפש שם, מה שכמובן לא היו מעלים בדעתם לשאול אם הייתי בן 25. לפעמים גם נאלצתי לדווח להם באיזה חדר זה ובאיזה בניין, כשלא השתכנעו שאדם בגילי ירצה ללמוד משהו חדש.

לחיוב אפשר לומר שהשומרים לא חוטאים ב"כשל הסתברות קודמת". הסתברותית סטודנטים הם אכן בממוצע לא בקבוצת הגיל שלי, ולכן סביר שמישהו בגילי לא סטודנט. אבל רבים כן כושלים בזה, Base rate fallacy באנגלית.
הנה למשל דוגמה מוחשית מאד מתקופת הקורונה בה היו כה רבים שאמרו: ראו, יותר מחוסנים חולים מלא מחוסנים, ולכן – רע להתחסן, בלי לקחת בחשבון את אחוז האוכלוסיה המחוסן לעומת זה שבחר בטפשותו, לא. קרדיט לציור כאן

בגיל, אך לא ברינה

גילנות, אפליה על רקע גיל, היא עניין חמקמק. בגילי היום, 68, אני הופך להיות יותר קשוב לעניין זה. דוגמאות לא חסרות לי, ביחוד מאז תקופת הקורונה, בה חיי לא היו שווים להו-כל-כך רבים אפילו לא את הטרחה של שמירת מרחק או עטיית מסיכה, שלא לדבר על להתחסן. אבל יתכן שאני מגזים בחלק מהמקרים, אולי אני מדמיין אפליה.

למשל, כשאני יושב כשומע חפשי, בסמינר כזה או אחר באוניברסיטה כזו או אחרת (חיפה ותל אביב בסמסטר זה), בכיתה בה גילי משולש מגילאי שאר הסטודנטיות (בעיקר) והסטודנטים. נדמה לי כל הזמן שחובה עלי להוכיח למרצה ולכיתה, בכל פעם שאני פותח את פי, שואל שאלה או מביע דעה, שדברי ראויים, שאין זה טרחן זקן שבא לבלבל את המוח. גילי מטיל עלי צל שעלי לדאוג לפזר, יותר ממי שנמצא שם בגיל "המתאים".

חשד זה יש לו על מה להתבסס, יכול להתבסס למשל על פגישה עם דיקן הסטודנטים באוניברסיטה אחת שעל הר אחד, שבה הפצרתי בו לפתוח יותר קורסים לשומעים חפשיים (שרובם מטבע הדברים מבוגרים) והוא הגיב שלדעתו צריך להתאים לשכמותנו קורסים מיוחדים, שונים, כנראה מאלו שלא דורשים מאמץ מנטלי או קריאת חמרים בבית, כמו אלו שבמתנסים השונים, בה כל שבוע מרצה אחר מספר על משהו אחר, קליל כזה, כמו שזקנים אוהבים…

או פגישה אקראית של אמן בשנות השישים לחייו (שאינו אני) עם בחור צעיר שהתמנה לנהל מוסד אמנותי מסויים בעירנו, וזה דאג להבטיח לאותו אמן שהתערוכות שהוא יארגן שם, חלקן יהיו אפילו רב-גילאיות! מה תגידו על זה?

להגיד שאני נקי מגילנות בעצמי? אם אני שומע על מישהו שמת צעיר ממני, אני מזדעזע, אם מבוגר ממני, פחות. כשמישהו מבוגר ממני שוחה לידי יותר מהר ממני, זה ממריץ אותי להגביר קצב יותר מאשר היה זה בחור צעיר.

כשאני בוחר קופה בסופרמרקט, שמתי לב שאני מוסיף למספר המצרכים של הלקוח שעומד באותה קופה גם שליש מגילו המשוער של אותו לקוח, ובוחר את הקופה עם הערך הנמוך יותר. כי אנשים בגילי (שאינם אני) נוטים להיות פחות זריזים, לשלם במזומן, לארוז לאט, ולשוחח עם הקופאית. בהכללה כמובן, אבל כל סוג של אפליה מבוסס על הכללות מעין אלו. לפחות, מושאי הגילנות במקרים אלו לא מודעים להיותם כאלה.

אולי הסוג הכי נסתר אך הכי נפוץ של גילנות הוא ההעדפה הלא תמיד מודעת של אנשים בכל קבוצת גיל (נאמר מעל 40) לחברת אנשים הצעירים מהם.

שלום לנשק

כבר כמה שנים שאני מתלבט באם לחדש את רשיון הנשק שלי. יש לי אקדח זעיר מתוצרת צ'כיה שקניתי בזמן שרותי בצבא הקבע לפני כמה עשרות שנים (וגם סיפרתי את עלילותיו כאן) שלא ברור לי למה אני עדיין אוחז בו. קל וחומר היות שעם הזמן התענוג הולך ונהיה יקר יותר.

לפני חודשיים קיבלתי מסרון מהמשרד לבטחון פנים שעלי לחדש את רשיון הנשק עד סוף השנה. וכדי שזה יקרה, כל מה שעלי לעשות הוא לשלם את האגרה בסך 186 ש"ח, למלא הצהרת בריאות ולהחתים עליה את רופא המשפחה שגבה ממני תמורת חתימתו 117 ש"ח, וללכת למטווח ל"רענון" במהלכו אצפה בקלטת וידאו עתיקה תמורת 200 ש"ח ואצטרך לרכוש ואף לירות 50 כדורים – עוד 145 ש"ח (וזה כי התחמושת הזו זולה). 644 ש"ח בסך הכל, אחת לשנה.

בי נשבעתי שהשנה אני עושה זאת בפעם האחרונה. אבל משום מה נמלכתי ועשיתי כל זאת. רק כדי לגלות, בזמן שניסיתי לירות אל המטרה את הכדורים שרכשתי, שהאקדח לא מתפקד. לא הצלחתי לדרוך אותו. כנראה כאשר ניקיתי את האקדח אחרי הריענון של שנה שעברה, איבדתי את הקפיץ של הנוקר. וקשה עד בלתי אפשרי להשיג קפיץ שכזה לאקדח בן חמישים. כך על פי הנַשַק שבמקום. אני לא משוכנע שזו אכן הסיבה, אבל פאק איט, משמיים משדרים לי מסר חד וברור שדי, הגיע הזמן להפרד.

אז "מכרתי" את האקדח תמורת 0 שקלים למטווחי הצפון, עמדתי בגבורה בהפצרותיהם לרכוש לי אקדח חדש חדיש, ויצאתי בלי אקדח ועם 644 ש"ח פחות בכיסי.

מבחינה אחת אני יכול להיות רגוע – גם השר החדש לבטחון המולדת והלאום (היהודי, כן?), וגם אשתו, נושאים שניהם אקדחים. אז כנראה שאני פטור.

על התמכרות

מאמר שקראתי השבוע על התמכרות טוען שאין עלינו לראות התמכרות כמחלה של המערכת הנוירופסיכולוגית וגם לא כסתם סטיה מוסרית של אנשים שוחרי הנאות. התמכרות מוגדרת במאמר כצריכה של סמים (כולל טבק ואלכוהול) כאשר הנזק מההרגל עולה על התועלת.

אבל, גורסת הכותבת, יש פן של התועלת מסם שקשה למי שאינו מכור לראות. תועלת שהיא מעבר להנאה האמיתית שאנשים עם בעיות נפשיות מפיקים מסימום עצמי, או אנשים עם כאב כרוני מאופיאטים. התועלת שהיא מדברת עליה היא זהותנית והיא (הכותבת) מסתמכת על סטטיסטיקה המראה שרוב המכורים נגמלים מעצמם בשנות העשרים המאוחרות שלהם, אך המיעוט שלא נגמל מגיע בדרך כלל מסביבות של עוני ופשע, מרגע סוציואקונומי נמוך. אנשים שהעולם לא מציע להם דברים ואופק שהם מפסידים בגלל היותם מכורים לסם.

כדי להגמל מכורים צריכים להיות מסוגלים לדמיין את עצמם כ"לא מכורים", כבעלי מיקום ותפקיד בחברה ששמורה לאנשים מתפקדים. למי שבא מרקע של עוני, פשע ובערות, קשה לדמיין את עצמו שם, מחוץ לעולם הסמים. זה לא שהוא היה שם בעולם בזהות מוגדרת ונורמטיבית שאבדה לו עם ההתמכרות ושהוא יכול לדמיין לעצמו חזרה אליה. המכורים ההם שבאו מחיי עוני ודלות, אין להם את זה.

מה המסקנה מכל זה? שהחברה נוח לה לתייג מכורים תחילה כא-מוסריים ובהמשך, כחולים, במקום לטפל בשורש הבעיה. בזה שיש הרבה אנשים שבאים מרקע וסביבה בהם הסמים הם למעשה המקום היחידי בו יכול להיות להם טוב. שבו יש להם קהילה (של מכורים), מקום בו יש להם זהות, בו הם יודעים מי הם. ובלי לתת למכורים חסרי בית או סתם זרוקים אופק של תמיכה, תעסוקה ומגורים, של חברה של לא מכורים, אין להם סיכוי רב לצאת מזה.

מה שמביא אותי לחשוב על התמכרות מסוג אחר, לעבודה. לא מעט אנשים שאני מכיר הם בחרדה אמיתית מפרישה מעבודה. הם ימשיכו לעבוד גם כאשר כבר אין להם צורך כלכלי בזה, גם כאשר נמאס להם לגמרי והעבודה משעממת אותם, גם כאשר הם יודעים שהם מיותרים ורק מתוך אינרציה משאירים אותם שם, גם כשעמוק בפנים הם מודעים שתרומתם לא משהו, לבטח לא תואמת את שכרם. כי העבודה היא מה שמגדיר מי הם. נכון, הם גם אבא וסבא, בעל / אשה, ועוד זהויות המגדירות אותם. אבל העבודה, והאנשים שעובדים אתם הם הקהילה המשמעותית ביותר שלהם, והקהילה הנותנת להם ערך והכרה.

וכמו מכורים לסמים, לפורשים מעבודה יהיה יותר קל לעבור לשלב הבא אם הם היו יכולים לדמיין את עצמם שם בצורה פוזיטיבית. זה הרבה יותר קל אם הם יכולים לבסס את הזהות החדשה שלהם על סמך דברים שהיו קיימים בחייהם כבר קודם, לפני הפרישה, למשל פעילויות שהיו בחייהם לפני הפרישה ותמיד רצו שיהיה להם יותר זמן עבורן.

זה יכול להיות יותר קל אם הגמילה מעבודה לא צריכה להיות מה שנקרא אצל המסוממים cold turkey ואפשר היה לרדת בהדרגה באחוזי המשרה ולאט לאט לטפח אדנים אחרים שעליהם עומדת הזהות של האדם הפורש מעבודה, אולי עם תמיכה מערכתית ויעוץ של מקום העבודה.

גם הון חברתי חשוב. אם יש לפורשים מספיק אנשים שישארו בקשר אתם בלי קשר עם העבודה, זה יכול להיות מסד מסויים לגיבוש זהות חדשה, זהות שלא נסמכת על עבודה מסודרת בשכר. אני רואה למשל את חבורות הגברים היושבים ומשחקים שש-בש או שח מט על טיילת דדו בשמונה בבוקר, כשאני בדרך לרכבת, לרכוש לי "הון סימבולי" באוניברסיטת תל אביב, ולא רואה את עצמי שם, אבל אין לי ספק שיותר קל להם להגדיר את עצמם כלא-עובדים ממי שאין לו חבורה שכזו.

לאן?

בכל פעם שאני שומע חדשות (בפייסבוק, בטוויטר, באפליקציה של "הארץ", חס וחלילה לא בטלויזיה) בא לי לקחת את הרגליים ולעוף מפה. אבל העובדה היא שאני לא עושה את זה. למרות הכל, נוח לי כאן, לפעמים אני אפילו מצליח לשבת ברכבת לתל אביב, ויש לי דרכים קצת למרק את מצפוני, בפעולות התנדבותיות סמליות כאלה ואחרות.

אבל מצד שני, אני חושב לעצמי, אם לעקור מכאן, צריך לעשות זאת כשיש לך עדיין את האנרגיות לעשות את זה. למכור את הבית, לסגור את כל העניינים כאן והכי קשה – למצוא מקום לגור בו שם, מעבר לים. ואני מתכוון למקום בו ארצה לגור, לא לבקר. למצוא מקומות לבקר בהם, זה קל.

אני יודע די בוודאות, שהמקום הזה הוא לא בארצות הברית (קפיטליזם דורסני מדי לטעמי), וגם לא בקנדה (קר מדי). כנראה באירופה. מקום לא קר מדי, אבל מצד שני איכות החיים טובה יותר לפי כל מדד אפשרי דווקא בארצות היותר צפוניות, בעיקר סקנדינביה. מקום שבו יהיה לי נוח מבחינת השפה בה אני שולט הכי טוב (למעט עברית) – אנגלית, אבל אנגליה הבדלנית של הברקזיט לא ממש מעוררת תיאבון ואני גם לא ממש מכיר את אנגליה שמחוץ ללונדון. מצד שני, יש לי דימוי, אולי שגוי, של האנגלים כפחות גזענים מעמים אירופאים אחרים. אולי אירלנד היא התשובה?

אני גם דובר גרמנית, ובגרמניה זה עדיין לא מנומס להביא דעות גזעניות, (אבל זה עובר להם לאט אבל בטוח). ארץ די מתוקנת אבל בכל זאת, אני לא יכול לדמיין את עצמי חי בגרמניה או אוסטריה. זוגתי שתחייה גם לא דוברת את השפה וגם לא אוהבת את הצליל. אז לא.

מה לגבי דרום אירופה? יוון? איטליה? ספרד? פורטוגל? דרום צרפת? מזג האוויר יותר טוב, יש ים, אנשים יותר חביבים. אני לא דובר את השפה אבל אולי יש פה ושם קהילות של זרים הדוברות אנגלית בינן לבין עצמן. בכל זאת, צריך קהילה, לא? אולי זה יהיה המחסום העיקרי שישאיר אותי פה – הבדידות.

ומה לגבי המקום הספציפי המדומיין שם בדרום אירופה? כפר או עיר? די בטוח שאם כבר, אז עיר. ועדיף עיר שקורים בה דברים. האם מחסום השפה בעייתי? לא לאמנות פלסטית, לא למחול ולא לתיאטרון (שאליו אני גם פה לא הולך). כן בקולנוע, אבל יש נטפליקס. לא אוכל ללכת לשמוע הרצאות כשומע חופשי באוניברסיטה איטלקית או ספרדית אבל אוכל להמשיך ללמוד לבד מקריאה או באינטרנט. מה עם לדבר עם אנשים? יהיה לי בכלל עם מי לדבר שם? באנגלית? השפה היא כן בעיה.

אבל אולי הקושי הגדול ביותר ביציאה לגלות בגיל מבוגר הוא איכות הטיפול הרפואי ותוחלת החיים הנגזרת ממנה. יהיה זה עסק יקר מאד להבטיח לעצמך מחוץ לישראל טיפול רפואי המשתווה לזה שפה בישראל מספק לך הביטוח הממלכתי, אולי עם חיזוק קל של ביטוח פרטי. גם רמת הרפואה חשובה וגם זמינותה. בגיל מבוגר רצוי לגור במרחק לא גדול מדי מחדר מיון טוב, מה שפוסל את רוב האזורים הכפריים. גם מדינות מזרח אירופה לשעבר מפגרות עדיין ברמת הרפואה אחרי ישראל, ואין לי ספק שגם יוון ופורטוגל. בעיה.

ללא משוא פנים

עוד נסיון להבין מה עומד מאחורי תאוות אספנות הפרצופים שלי. הפרצופים שאני מצלם ואוגר, וגם תוהה מה אני הולך לעשות אתם. אבהיר רק שבפרצופים האלה לא כלולים צילומי פרצופים של בני אדם אלא רק צילומי דימויים של פרצופי בני אדם, בעיקר חלק הפרצוף בפסלים או בציורים.

בעבר אספתי גם צילומים של חפצים או מראות נוף שמזכירים פרצוף אנושי, (בשל תכונה אנושית הנקראת פרדוליה, המזהה פרצופים כמעט בכל מקום בו יש משהו שנראה כמו עיניים, אף או פה.) אבל גם אלה, הבנתי עם הזמן, פחות מדברים אלי.

Bell pepper duo laughing

אין גבוה ונמוך באוסף הפרצופים הזה – אין משוא פנים. גם פרצופו של דוד (הפסל של מיכלאנגלו) וגם שרבוט בגיר שעשה איזה ילד על רצפת גן המשחקים, שניהם אורחים רצויים ושווי כוח.

מה עוד מאפיין את אוסף הפרצופים האלה? שהם לא חייבים להיות דימוי של מישהו ספציפי. אולי אפילו להיפך. דימויי פרצופים מאמנות "דקורטיבית", כמו למשל הפרצופים על ריהוט בארמונות לואי ה14, הפרצופים מעל דלתות הכניסה לבתים ומעל משקופי החלונות, פרצופים שהם כולם "סימון" ונעדר מהם לגמרי סובייקט ספציפי, יפים בעיני. (אני משתמש פה בהמשגה שאני שואל מהפילוסופים דלז וגואטרי, שאת הפרק שכתבו על "פרצופיות" מתוך הספר "אלף מיישרים" תרגמתי מצרפתית ושמתי כאן בבלוג).

אז מה כן מושך אותי בפרצופים האלה? ולמה אני אוסף דווקא אותם (חוץ מיצר האספנות שלי)? מתוך מה שכן ומה שלא מדבר אלי בתחום הזה, אני יכול אולי להסיק שמה שאני מוצא מעניין הוא השילוב שקיים בפרצופים אלה של האדם (לא בהכרח אמן) שחולל את דימוי הפרצוף אותו אותו אני מצלם, והחברה בתוכה נוצר הדימוי הזה, החברה שגרמה לדימוי הזה לקרות.

ניסיתי גם להבין את עניין הפרצופים מתוך המקום והזמן בו זה התחיל. זה התחיל ב 2016, בשהות של ששה חודשים בפריז, כשזוגתי שתחייה הייתה שם בשהות אמן. שמתי לב שאני מרגיש סוג של חמלה לפרצופי הפסלים העומדים להם בגנים, כשרק היונים המחרבנות על ראשם נותנות להם תשומת לב כלשהי. איש אינו מתייחס אליהם, גם אם האנשים המתוארים בהן נחשבו לגדולי הדור. גם לפסלים שמעל משקופי החלונות ועל הגשרים, חלק מהמבנה, גם אותם איש לא רואה ולא סופר. אלו פסלים שלא מתארים אף אחד ספציפי, שעשו אותם בעלי מלאכה, לא אמנים, אבל הם לגמרי מעוצבים על ידי החברה שבה הם יוצרו והותקנו, החברה שהייתה זקוקה לזה שהם יהיו שם.

והיו גם הפרצופים של המסיכות האפריקאיות שפריז, אולי בזכות עברה הקולוניאלי, משופעת בהן. במוזיאון קה-בראנלי לתרבויות לא אירופאיות הבנתי סופית את סוד המשיכה שהאחֵרות בפרצופים אלה הפעילה על אמנים כמו פיקסו ואחרים. גם מי שעשה בעבודת יד את הפרצופים האלה לא היה אמן, ולא ניסה לתאר מישהו ספציפי, אולי משהו ספציפי. אבל התרבות והחברה בתוכה חי, לגמרי נמצאת שם. (דלז וגואטרי מבחינים בין מסיכות לפנים, אבל אני מבחין בין פרצופים (דימויי פנים) לפנים (פנים אנושיות)).

לא שיש לי עניין להשתמש בפרצופים האלה כדי לחקור "מדעית" חברה כזו או אחרת. אני מסתפק באופן הבלתי ישיר שהחברה הזו "נמצאת" בדימויי הפרצופים האלה ומשפיעה עלי, בדיוק כפי שאין ממש טעם לחקור למה ציור של צייר מסויים תוהד עם הנפש שלי.

אין בכל ההסברים מעלה שום דבר שקשור בתכלית. אני לא אוסף את הפרצופים האלה מתוך איזו תכלית שאני מודע אליה. אני משתדל להשתמש בהם ככל שאני יכול. שיתפתי אלפי פרצופים באינסטגרם, אני מחליף את תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק בפרצוף אחר מ"האוסף" כל יום, ויש לי מחולל מסכים המחליף פרצופים באופן רנדומלי בתוך מסגרת של 3X4 פרצופים. אבל זו לא באמת הסיבה שבגללה אני נמשך אליהם ומצלם אותם. אולי זה עוד יגיע. אבל אם לא, אני גם בסדר עם זה.

אני מתנחם בזה שהאוסף הזה הוא לא אוסף של חפצים. הוא תופס רק נפח אכסון בענן, לא נפח מאד גדול. הוא לא צורך אנרגיה, לא מבזבז יותר מדי את משאבי העולם, רק את משאבי הזמן והתשוקה שלי.

פריש-מיש

הגעתי אחר הצהריים למלון שלי בדבלין, יומיים לפני בלומסדיי, רעב מת. יצאתי מהמלון, חציתי את הכביש ונכנסתי למסעדה המגדירה את עצמה מסעדת סושי. אבל בתפריט מצאתי ירקות מוקפצים, והזמנתי. כמה דקות אחרי, נחתה על שולחני מנה פשוט מופלאה, של ירקות טריים שהוקפצו קלות, בלי לאבד מפריכותם. מנה שמי שהכין אותה ידע בדיוק מה הוא עושה. זה לא היה האוכל הסיני עם הרוטב החמוץ מתוק שמישהו סינטז לישראלים. זה היה הדבר האמיתי, הפשוט.

וזה היה גם הנסיון שלי עם מסעדה דרום-הודית, למחרת. אוכל פשוט, טעים, שהכין מישהו שזה האוכל שלו מהבית. לא מישהו שעבר בהודו והחליט שזה מספיק בשביל לפתוח מסעדה.

וגם שמתי לב שברחובות דבלין אני שומע כל הזמן בליל של שפות. בנוסף לאנגלית, בעיקר ספרדית ופורטוגזית, אך גם הרבה צרפתית ואיטלקית. ואלו לא היו תיירים. אלו היו אנשים שפשוט באו לחיות באירלנד, כמו ההודים, הסינים והיפנים, במסעדות ולא רק.

והבנתי, שבניגוד למדינת היהודים, האירים לא חרדים לטוהר הגזע שלהם, והחשש הדמוגרפי לא מדריך את התנהלותם. הם עם קטן, כחמישה מליון, בארץ לא מאד קטנה בשטחה, והם בחרו להיות חלק מהקהילה האירופית, בניגוד לשכניהם מצפון וממזרח, האנגלים, שבחרו להתבדל.

האירים כבר נהנים, והולכים ליהנות אף יותר מאותו ערב רב של תרבויות המגיע אליהם, וזה בניגוד לישראל, המממררת אפילו את חיי הקשישים והנכים הסיעודיים הצריכים להיאבק ברשות האוכלוסין וההגירה על הישארות המטפלים שאליהם הם כבר הסתגלו. האירים או שהבינו או שעוד יבינו את היתרונות האדירים של חברה הטרוגנית, חברת מהגרים מגוונת תרבותית. ההשלכות של חברה כזו הן הרבה מעבר ליכולת למצוא מנת ירקות מוקפצים כהלכה.

חברה כזו תהיה בהכרח יותר פורה תרבותית, יותר סובלנית ורחבת דעת, יותר פתוחה למגוון דיעות וכפועל יוצא מכל אלה, גם יותר מצליחה כלכלית.

גם ישראל הייתה כזו, כשקלטה עליה, יהודית אמנם (על פי הגדרת חוק השבות) ממדינות רבות (למעט מזרח אסיה) וההצלחה של המדינה הייתה לא מעט בזכות ההטרוגניות ממנה נהנתה החברה הישראלית. אבל מאז עברה החברה היהודית-ישראלית תהליך הומוגניזציה, שבעטיו הפכה יותר לאומנית ויותר חרדה לטוהר הגזע שלה. היתרונות של העליה ההמונית נמסו בכור ההיתוך הציוני, והתרבויות שאיתן באו העולים הושלכו לאחור והוחלפו באתוס ציוני לאומני כוחני שה"היי טק" הוא האלוהים החדש שלו.

וכך, חרדה אוחזת את המדינה מהסיכוי שכמה אלפי פליטות אוקראיניות לא יהודיות על ילדיהן יקלטו כאן, אפילו זמנית. שילדים להורים מאריתראה או סודן שנולדו כאן וחשים ישראלים לכל דבר ישארו כאן ולא יושלכו חזרה לגהינום ממנו נמלטו הוריהם. שאשתו מזה ארבעים שנה של אזרח ישראלי פלסטיני תקבל חס וחלילה דרכון ישראלי ותוכל לנסוע לחו"ל.

כל התופעות המגעילות האלה של שנאת זרים וחרדה דמוגרפית לא לוקחות בחשבון את היתרונות האדירים של חברה הטרוגנית, רב-תרבותית, שאינה מחוייבת לאתוס יחיד. כפי שיודע כל מנהל מוצלח, בסיעור מוחות יש לדאוג לגיוון רב ככל האפשר של המשתתפים. משם יוצאות פריצות הדרך, הפרדיגמות החדשות.

חברה החושבת כאיש אחד היא חברה שסופה כבר נראה באופק.

אז נכון שמדינת ישראל היא מקום צפוף. אבל היא מקום צפוף מיצור מקומי, לא מיבוא. המספר הדו-ספרתי של ילדים במשפחות חרדיות מצופף אותה יותר מאשר כמה עשרות אלפי פליטים ו/או מטפלים סיעודיים. ואשתו של אזרח ישראלי שמסורבת אזרחות על פי החוק המתועב הזה, כבר חיה פה ממילא, כמו אשתו השניה, השלישית והרביעית של אותו בדואי. זה שאין לה אזרחות לא אומר שהיא לא חיה פה, ושילדיה לא מקבלים קצבה מהמדינה.

גם אי אפשר להתעלם שבין הים לירדן, בשליטה כזו או אחרת של ישראל, יש כ 14 מליון אנשים, שיותר ממחציתם לא יהודים. אם היה מתווסף אליהם עוד ציבור לא קטן שלא מחוייב לא לנרטיב הציוני ולא לנרטיב הלאומי-פלסטיני, אלא רק לרווחת חייו ולמנהל תקין, אז אפשר אולי היה להגיע פה לפתרון.

הפתרון לצפיפות הוא לא סגירה הרמטית של הגבולות והכנסת רק "אנשים כמונו". אנשים שלא כמונו, אותם אנו צריכים. כמונו, יש פה כבר די והותר.

2.2.22

מפוסטים בפייסבוק למדתי השבוע שבתאריך מיוחד זה – 2.2.22 מלאו בדיוק מאה שנים לצאתו לאור של "יוליסס", ספרו של הסופר האירי ג'יימס ג'ויס. הספר שהכי הרבה אנשים התחילו לקרוא אך לא סיימו.

רציתי גם אני לכתוב פוסט בפייסבוק, להראות (להתהדר?) שגם אני נמנה על קהל הקוראים של הספר הבלתי אפשרי הזה, אבל הייתי עם זוגתי שתחייה בירושלים, בלי המחשב הנייד, ומהטלפון אני מעדיף לכתוב רק פוסטים בני שורה אחת או שתיים. אז התאפקתי עד עכשיו. אבל עכשיו הנה…

קודם כל – לא גמרתי לקרוא את הספר. אני כעת באמצע חלק א של הספר (בתרגום העברי המעולה של יעל רנן), אבל הפעם, אני נחוש לגמור את הספר, ולהקדיש לזה את הזמן (שיש לי). אפילו רכשתי (משומש) את חלק ב בעברית. חוץ מזה, יש לי את הספר גם באנגלית בקובץ PDF, גם כספר שמע (במבטא אירי מקסים) ואני גם קורא אותו באינטרנט באתר http://www.joyceproject.com שם הספר מופיע כאשר כמעט רבע מהמשפטים בו מודגשים בצבעים שונים ויש מאחוריהם קישור לביאור והרחבה על משפטים אלו. אני מסתפק באלה ובחרתי לא להוסיף את ספר הפירושים שכתב עופר שלח.

אבל אם אודה על האמת, אני לא באמת קהל היעד של הספר, ואני מניח שזה נכון גם לרוב קוראיו אשר מחוץ לאירלנד, גם אלו שהתמידו וסיימו אותו. אני מתרשם כיאות ממגוון סגנונות הכתיבה, השונים מפרק לפרק, ומ"זרם התודעה" ממוחם של שני גיבורי הספר: לאופולד בלום וסטיבן דדלוס.

אבל – וזה אבל גדול, האסואציות העולות במוחם של שני גיבורים אלה בשפע אדיר, זרות לי. הן לא חלק מהמטען התרבותי שלי. אני עוקב באדיקות אחרי הערות השולים והקישורים באתר מעלה, אבל זה הופך את הקריאה לאתגר שכלתני, לא לחוויה בלתי אמצעית בה אני תוהד עם עולמם של גיבורי הספר. לדוגמה – עשרות המשפטים באותו זרם מחשבות, שהם בעצם משפטים מתוך מחזות של שקספיר, או משירים של משורר אירי מהמאה השלוש עשרה שאת שמעו לא שמעתי, או מגרסה משובשת של תפילה נוצרית כלשהי, לא פועלים עלי באופן בו הם יתכן ופועלים על מישהו שלפחות חלק מזה מוכר לו.

גם פסקאות ארוכות שבהן מוזכרים אנשים שבמאות שונות התחזו לבני מלכים כאלה ואחרים בנסיון להתקבל כיורשי העצר של שליט חשוך ילדים כזה או אחר, משעשעות אותי. משעשע אותי ללמוד על פרשיות היסטוריות עלומות אלו, אבל ללימוד זה נדרש אותו מטא-דאטה שמספקים הפרשנים והמתרגמים – הספר לא מספק את הסחורה כמו שהוא.

אז אולי לא צריך עוד להתייחס אל "יוליסס" במובן הצר כטקסט שכתב ג'ויס, אלא להתייחס לכל מה שהצטבר במאה השנים מאז הוצאתו לאור (באלף עותקים בלבד) סביב ועל הספר, בנוסף לספר עצמו, כ"יוליסס".

גם לדברים כגון ההון הסימבולי שנרכש על ידי קריאת הספר אפשר לקרוא "יוליסס". במיוחד – יידוע המיליה המתאים שאתה נמנה על קומץ הנבחרים שהשקיעו את מאות השעות בקריאת הספר (או את 42 השעות בהאזנה לו), מה שמסמן אולי שיש בידך את הפנאי הנדרש לזה ואת היכולת האינטלקטואלית להתמודד עם טקסט סבוך זה, ולהתמיד בכך. גם זה הפך להיות "יוליסס". (יש עוד כמה ספרים כאלה, למשל "בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט).

האם כל זה מהווה צידוק מספיק להמשיך בקריאה? מבחינתי התשובה בשלב זה היא כן.

הטלאי הירוק

יש נימוק סביר אחד ויחיד למתווה התו הירוק: אנשים לא מחוסנים, בסבירות גבוהה יותר, מועדים להדביק אחרים בקורונה. האם זה נכון?לא מעטים ממתנגדי התו הירוק טוענים שגם מחוסנים מדביקים. ואני לא חושב שיש מי שחולק על זה. מחוסנים גם נדבקים, גם חולים, גם מתים, וגם מדביקים אחרים. אם יש לך וירוס בגוף בכמות מסויימת, אתה יכול להדביק אחרים. השאלה שצריכה להשאל כאן: עד כמה הם מדביקים?

האם להצטופף בחלל סגור עם מאה לא מחוסנים מסוכן יותר מאשר עם מאה מחוסנים (נאמר בשלישית)? וגם את כן, האם הסיכון הנוסף הוא משמעותי ומצדיק הדרת לא מחוסנים / חסרי תו. או שהוא זניח וסתם רוצים לדרבן אנשים להתחסן כדי שפייזר תעשה עוד מיליארדים?

הייתי מצפה לראות מהמומחים של משרד הבריאות ו/או קופות החולים נתונים של ממש המראים מה היחס בין הסיכון להדבק ממחוסן לבין הסיכון להדבק מלא מחוסן. ומשום מה אני לא מוצא נתונים כאלה בארץ. חיפשתי גם במקומות אחרים, ומצאתי כמעט רק טיעונים לא מגובים במספרים, מהסוג של "סביר שמחוסנים מדביקים פחות כי העומס הנגיפי שלהם נמוך יותר ולזמן קצר יותר". אבל נתונים אמפירייים? היה קשה למצוא.

האם יש בעיה לבדוק את זה בגלל שכל הסיפור של מעקב אפידמיולוגי אחרי מי הדביק את מי. קרס ונפל כשמספר המאומתים היומי עבר את המאה? כשיש אלפי מאומתים ביום, אין סיכוי לברר האם אדם נדבק ממחוסן או מלא מחוסן. אפשר אולי בקווים גסים להשוות הדבקה בקהילה בין קהילות עם אחוז התחסנות גבוה לקהילות עם אחוז נמוך, אבל זו תהיה אינדיקציה עקיפה, לא ישירה, ולא בטוח שתשכנע את מי שלא רוצה להשתכנע.

אולי הדרך הנכונה לחשוב על זה היא דרך ההסתברות להיות במגע עם חולים א-סימפטומטיים. אני מניח שלא נדבקים בדרך כלל מחולה שיש לו כבר סימפטומים. אם, כפי שהגרף מעלה מראה, החיסונים מקטינים משמעותית את הסיכון למחלה בכל קבוצות הגיל, אז כנראה שהם מקטינים גם את התחלואה בשלב הא-סימפטומטי שלה (אולי במידה פחותה, כי החיסון מגן יותר בשלב התחלואה הקשה והמוות). כלומר, אם ניקח לדוגמה את קבוצת הגיל של 30-39, ונניח שהתחלואה הא-סימפומטית היא באותו יחס כמו מספרי המאומתים, אז בקהל של 100 לא מחוסנים יהיה מספר החולים הא-סימפומטיים כמו בקהל של 1600 מחוסנים. לשון אחר – עבור מספר אנשים זהה, הסיכון להדבקה מלא מחוסנים הוא פי 16.

לאחר מאמצים כן מצאתי פרסום מאנגליה, שגם הוא טרם עבר ביקורת עמיתים, אך מומן על ידי משרד הבריאות שם ונראה רציני, שכן מראה את היחס הזה, והיחס לא זניח כלל, לא לזן האלפה ולא לזו הדלתא. אפשר לקרוא במחקר הזה כאן.

מה שלמדתי מהמחקר הזה, שהיחס בין העומס הנגיפי הקטן יותר בגרונם של מחוסנים לעומת זה בגרונם של הלא מחוסנים, לא מסביר את כל התמונה. מחוסנים מדביקים הרבה פחות ממה שהעומס הנגיפי היחסי שלהם (בזמן שהם חולים) היה אמור להראות. הסיבות לזה לא מוסברות במאמר, אולי במאמר המשך? כל תמונת המגיפה משתנה מחודש לחודש, אז אולי גם זה יתבהר.
כן מראים שם שהיכולת המצומצמת יותר של מחוסנים להדביק אחרים דועכת עם הזמן אחרי המנה השניה, ונמוכה יותר לזן הדלתא. אין במחקר התייחסות לבוסטר, אבל אפשר ללמוד ממנו שלבוסטר יהיה ערך גם בשחזור הכושר המופחת להדביק אחרים.

אם מישהו קורא את הרשומה הזו, ויש בידיו נתונים אמפיריים היכולים לאשש או להפריך את הטענה שמחוסנים מדביקים משמעותית הרבה פחות, ובמיוחד נתונים המראים עד כמה הפחתה כזו משמעותית, אשמח לקישור בתגובות.

בינתיים קיבלתי גם הפניה לרשומה המצויינת הזו, המפרטת היטב את כל הגורמים המעורבים.

עניין התו הירוק לא פשוט, ואם אין לו הצדקה אפידמיולוגית של ממש, אז חבל לעלות על הבריקדות עם סרבני החיסונים. אולי התחלואה הקשה הגוברת בקירבם תשכנע אותם להתחסן, או שלא.
ורק אקווה שלא אזדקק למכונת לב-ריאה (ECMO) בעתיד הנראה לעין.

הליכות חיפה

לחיפה יש חוף ים מאד ארוך, ולאורך רובו אפשר ללכת. יש לו ששה קטעים מובחנים, בהתאם לאפשרויות ההליכה, השחיה, הגלישה והזלילה.
הדרומי ביותר, בן אין מציל וההליכה בו היא על החול מגיע לכאורה עד עתלית, אבל כשאני הולך שם זה בדרך כלל עד רצועת הסלעים הקוטעת את רצף מסלול ההליכה החולי ליד כפר גלים.
צפונה ממנו, יש את טיילת חוף דדו, טיילת מרוצפת שלאורכה בתי קפה ומסעדות. אף לא אחת מצטיינת אגב, (אבל יש לי תקוות לגבי המקום הדרומי ביותר בטיילת זו.) אני פחות אוהב ללכת שם, גם בגלל שרוב האנשים דווקא כן הולכים שם וגם בגלל ששם אתה תחום בין מסעדות וסככות צל, ופחות קרוב לטבע.
עוד צפונה יש את הקטע שלפני מלון מנדרין, בערך ממרכז הגלישה ועד מסעדת מקסים. שם אתה הולך ממש צמוד לים, קצת יותר פתוח, נחמד.
צפונה משם, הקטע האהוב עלי ביותר, משתרע ממסעדת מקסים עד המכון לחקר ימים ואגמים. אין שם מסעדות, אין חוף רחצה אבל יש את רצועת הסלעים הגובלת/טובלת בים, ויש צמחיית חוף טבעית והעיקר – הטיילת הזו תוכננה על יד אדריכל/ית נוף שידעו מה הם עושים. מקסים לדעתי.

עוד יתרון לקטע זה? כשמתחילים ללכת בו ממסעדת מקסים, מגיעים בסוף הקטע למקום בו עומדת משאית האוכל ההודי הטבעוני (כן כן) סלמטראק, מיד אחרי המכון לחקר ימים ואגמים, שם אפשר לשתות צ'אי הודי מצויין ולאכול משהו קטן לפני שחוזרים חזרה את אותו המסלול (הוא יפה גם בהלוך וגם בחזור..)

הקטע הבא מתחיל במכון (לחקר….) וממשיך בערך עד לתחנה התחתונה של הרכבל, ועובר לפני שכונת עין הים / ואדי אל ג'מאל. אין מסעדות, יש עוד כמה משאיות אוכל, המראה לים פתוח וגם מראה הכרמל מימים, עם מנזר סטלה מאריס למעלה משובב נפש.

הקטע האחרון בשלב זה הוא לאורך טיילת בת גלים. קטע חביב, פתוח לים, אבל תחום בבתי מגורים. חבל שאין שם גלידריה נורמלית, אבל טיילת מאד חביבה. יש עוד קטע לטיילת שטרם נפתח, במקום בו הושג לאחור בסיס חיל הים וקטע זה ישלים את רצף מסלול ההליכה / רכיבה החופי עד לחוף השקט שבגב בית חולים רמב"ם. קטע זה נראה ממש גמור ולא ברור לי למה לא חונכים אותו. אולי לפני הבחירות העירוניות הבאות?

כל זה, רק לאורך הים החובק את העיר משלושה עברים. אבל יש גם את ההר החובק את העיר מצד דרום, וגם שם יש המון מסלולי הליכה, ממש קרוב לעיר. אין שפע כזה של מסלולים בשום עיר אחרת בישראל.

הִצְטָלְבִיוּת עם קורונה

הִצְטָלְבִיוּת, intersectionality באנגלית, מתאר את האופן שבו א.נשים המוחלשים על פי יותר ממאפיין אחד (כגון מגדר, צבע עור, מעמד אזרחי, נטיה מינית) נפגעים מצרוף של יותר ממאפיין אחד (למשל נשים שחורות, נשים לסביות שחורות) יותר מאשר על פי כל אחד מהמאפיינים בפני עצמו. (כתבתי על זה בזמנו כאן)

מגיפת הקורונה חשפה (לי לפחות) את העובדה שיש מאפיינים נוספים שאליהם לא מתייחסים בתאוריה של הִצְטָלְבִיוּת בדרך כלל ושהפכו להיות קטלניים במיוחד במהלך המגיפה העולמית הנוכחית.

אולי המשמעותי ביותר הוא צפיפות הדיור, שהביאה להדבקות במסגרת המשפחתית ולתמותה חריגה בקהילות מוחלשות, שנוטות להיות גם מאוכלסות יותר באנשים "בעלי צבע", יותר בנשים ועוד יותר בנשים בעלות צבע.

מאפיין נוסף הוא אי היכולת לעבוד מרחוק. תחלואה ותמותה חריגה היו למשל בקרב עובדי בתי המטבחיים, שבארה"ב למשל הם רובם מהגרים חסרי אזרחות מארצות מרכז אמריקה (לא בטוח אם "לטינוס" הוא לא מונח פוגעני). תחלואה ותמותה כה חריגה עד שחייהם של מיליוני בעלי חיים, המוחלשים האולטימטיביים אגב, ניצלו (זמנית כמובן). המחסור בבשר כתוצאה מכך היה כה חמור עד שנמדדה עליה של 40% בצריכת הטופו של האמריקאים (לרוב כחיקויי בשר)! יתכן שחלקם אף יבין שטופו זה סבבה.

אי היכולת לעבוד מרחוק מאפיין גם אנשים בעלי עור כהה וגם נשים, שבממוצע נמנע מהם "לשמור מרחק", שנאלצו להמשיך ולעבוד במגע עם אחרים, וכתוצאה מכך חלו ומתו פי כמה יותר מאנשי הלפטופ והזום. אי שמירת מרחק מאפיין גם את "מקום העבודה" של חרדים שזקוקים לחברותא בכדי להמשיך וללמוד תורה – הם לא יכולים, תרבותית, ללמוד לבד או מרחוק.

עוד מאפיין שעלה לאחרונה לתשומת הלב הציבורית הוא ריבוי מחלות הרקע בהקשר של קורונה בקרב אוכלסיות ילידיות ושחורות בצפון אמריקה ובאירופה. השמנה עודפת הקשורה ל"תזונה של עניים", מחלות לא מטופלות בגלל העדר מוחלט של רפואה ציבורית בארה"ב, ריבוי מחלות ריאה הקשורות לעובדה שמפעלים מזהמים וכבישים ראשיים תמיד איכשהו מוצאים את עצמם בקהילות עניות, ברובן שחורות (ילדים שחורים סובלים מאסטמה פי ארבע מילדים לבנים). תוכנית טריליוני הדולרים לתשתיות של ביידן כוללת סעיפים רבים של שיפור תשתיות במיוחד לאוכלוסיה המוחלשת. לא ברור כמה מהתכנית יתבצע, כי אף אחד לא רוצה כבישים ראשיים בשכונה שלו (גם אני לא), אבל לפחות קיימת המודעות לסוג הזה של הִצְטָלְבִיוּת .

מאפיין אחרון: ניכור מאמצעי התקשורת הממוסדים וחשד מובנה בהנחיות השלטון. בישראל זה אפיין את האוכלוסיה הפלסטינית-ישראלית ואת החרדים, שתי אוכלסיות ש"משום מה" גם חיות בצפיפות גבוהה מהממוצע, וגם לא מסוגלות לשמור מרחק. בארצות רבות אוכלסיות מוחלשות סובלות מגישה מוגבלת לאינטרנט, שהפך להיות ערוץ מידע משמעותי במיוחד כאשר יש לעקוב אחרי עדכונים בזמן אמיתי. בארה"ב הגדולה וה"מתקדמת" אני יודע שעלויות החיבור לאינטרנט יקרות מדי למשקי בית רבים, ואזורים עניים שלמים, באזורים כפריים אך גם עירוניים נעדרים עד היום כיסוי סלולרי.

בלי קשר לקורונה: אחד הצירופים הקטלניים ביותר של הִצְטָלְבִיוּת הוא להיות בעל חיים ממין זכר בתעשיית בעלי החיים. אפרוחים זכרים, עגלים וגדיים זכרים, חייהם קצרים בהרבה משל בנות המין (יש לבעלי חיים מגדר?) השני. כתבתי על זה המון בזמנו, וזה אולי אחד הדברים שהעבירו אותי מצמחונות לטבעונות. אבל רק היום אני מבין שאפשר לראות את זה כסוג של הִצְטָלְבִיוּת.

עוז והדר

כמה טוב להיות אלמוני, חשבתי לי כשקראתי עוד פוסט מאד מושקע של מישהי שמאד חשוב לה להביע את דעתה, באריכות מה, על עניין היחסים בין בת הסופר המפורסם ואביה. לי עצמי אין באמת דיעה מגובשת בענין, ואני גם לא רואה סיבה שתהייה לי. אבל אני תוהה מה גורם לכל כך הרבה אנשים לרצות להיות איכשהו "מעורבים" בענין.

נכון שאחיה ואחיותיה של בת הסופר לא נמנעים מהצגת הצד שלהם במרחב הפייסבוקי. אני לא חושב שיש משהו רע או פסול בזה. זו כתבה ספר ואלו כותבים פוסטים. אני חושב שהעניין היה יורד מסדר היום יותר מהר אם הם היו נמנעים מלשתף את קהילת הפייסבוק בעניני משפחתם, אבל אלו שיקולים טקטיים, לא ערכיים.

אבל אלו שאינם נמנים על בני המשפחה או מכריהם הקרובים, מה להם ולזה? הרי אין מקרה זה כמקרה של סלב כזה או כזה שדיבר גסויות עם מישהי כזו או אחרת ושתגובת נגד קיצונית מהמסות הפייסבוקיות תגרום לתופעה הדוחה הזו להפסיק. ובטח שזה לא דומה למקרים של עבריינים סדרתיים של תקיפה מינית שאוורור העניין ברשתות החברתיות עשוי לשכנע נפגעים ונפגעות לצאת אל האור (אך הוא גם טריגר במקרים רבים) וכך לאפשר בירור משפטי של העניין לפני שחלה התיישנות. כל אלו מטרות ראויות לסערות פייסבוקיות שכוללות גם פוסטים של אנשים סתם מהישוב.

במקרה של משפחת עוז, אני לא יכול שלא לחשוד שיש פה לא מעט עניין של אנשים ביצור מעורבות בחיי המפורסמים, ברצון שידבק בהם קצת אבק כוכבים מצד אחד, ורצון לנפץ אלילים שהכזיבו (לכאורה) מצד שני. לא מזיק כמובן שאלילים אלו הם גברים, לבנים, אשכנזים, הגמוניים, שמאלנים, כל מה שמצווה לקעקע (כקבוצה) את מעמדם ההגמוני, ולחשוף אותם כניקלים מוסרית בעצם.

אני באמת תוהה אם זו הייתה בתו של שמחה הרשקוביץ, בעל מכולת מעפולה (דמות בדוייה, כן?) שהייתה מפרסמת ספר על האופן בו אביה התעלל בה כך או אחרת, האם כל אותם הצייצנים וכותבי הפוסטים היו משקיעים מזמנם (הלא יקר, כנראה) להביע את דעתם בעניין, גם אם שאר בני משפחת הרשקוביץ היו כן מביעים את דעתם ברשת החברתית.

אין זה דומה למשל לפרשיות כמו חשיפת יהודה משי-זהב, שיתכן שמועמדותו לפרס ישראל היא שגרמה סוף סוף לאנשים לצאת כנגדו, בעקבות סוג של "השתנה מהמקפצה" מצידו, או יצחק לאור בזמנו עם פרס מפעל הפיס. עמוס עוז כבר לא מועמד לשום פרס, והוא כבר לא איתנו, כך שקיעקוע דמותו ומורשתו הספרותית לא משרתים שום מטרה ציבורית רחבה.

ובניגוד ל me too, אין פה גם מטרה רחבה יותר לשפר את האופן בו הורים מגדלים את ילדיהם. רוב ההורים (שאני מכיר) עושים מעל ומעבר ליכולתם להיות הורים טובים. יש הרבה כשלונות בדרך, אך בסיפור של אהבה וחושך שבין עמוס עוז ובתו גליה אני לא רואה לקח כללי שציבור ההורים יכול לאמץ בכדי להיות הורים יותר טובים.

אז מה הפוסט הזה בעצם אומר? שגם אני בעצם דחפתי את אפי לפרשה הזו?

שווה לכם להתחסן?

מנקר בליבי החשד שרוב אלו שלא הולכים להתחסן, לא הולכים לא מתוך חשש או פחד גדול מהחיסון אלא מחוסר מוטיבציה. סוג של כלכלת פחדים. הם מרגישים שהם אישית לא בסיכון ולכן שום מידה של סיכון, אפסי ככל שיהיה ("מישהו אמר משהו בפייסבוק בקשר לחיסון, לא זוכר בדיוק מה") אין הם מוכנים לקחת. לא כאב של 12 שניות במקום הזריקה, לא לבטל את זמנם בלקבוע תור לחיסון ואף להגיע, כלום.

ולכן אני בהחלט בעד תמריצים, חיוביים ושליליים, למתחסנים. אני די משוכנע שהזכות להצטופף בתור לחנות הבגדים בקניון גם בימים בהם יש תחלואה גבוהה ומאות רבות של מאושפזים בטיפול נמרץ תריץ רבות/ים (ולא טובות/ים) להתחסן, אפילו פעמיים. שפטור מבידוד בחזרה משבוע הוללות בדובאי (כאשר יש טיסות) יריץ רבים ורבות אל מתחמי החיסונים. לא צריך קנסות או סנקציות כבדות. כי רוב הסרבנים הם לא באמת אידאולוגים, הם סתם אנוכיים/אדישים/עצלנים.

לא בטוח שדעתי מעלה נכונה לגבי החרדים ו/או הערבים. אצל שני הציבורים יש חשדנות. למדע אצל החרדים, למדינה אצל הערבים. תמריצים בנוגע למסחר או טיסות לא יעשו שם את העבודה. שמעתי שבבני ברק מציעים חמין למתחסנים, אז אולי זה מה שנדרש?

מזלות המים

אמנם נולדתי באחד ממזלות המים (לא שאני מאמין בשיט הזה), אבל כיוון שהמים החליטו בזמן האחרון להתנכל לי ,אז הכותרת של הפוסט צריכה להיות "חוסר מזלות המים."

בזמן האחרון התחלתי לחשוד שמים רודפים אותי. אוזני כל הזמן כרויות לקולות של זרימה, נזילות, טפטופים, כל הקולות שמים משמיעים כשהם באים למרר את חיי. ועיני בולשות אחרי סימני הצפה, רטיבות…

האיתות הראשון היה לפני כמה חדשים. המים החליטו לצאת לקרב נגדי, וגם לצאת מראש הברז בכיור חדר האמבטיה, במקום להסתפק במסלול הרגיל – דרך הפיה. אז עוד הייתי מלא רוח קרב, וישר נסעתי לעיר הסמוכה – נשר, ורכשתי מה שנקרא "קרטרידג" – המנגנון בתוך הברז, והחלפתי, וחשבתי שזהו זה.

אבל תוך החלפת הברז זעזעתי קצת את החיבור שלו לשיש (ניסיתי לגרום לפיה לחזור להסתובב כמו בימי חלדו של הברז) וכמה שבועות אחרי כן גיליתי שכל המגירות שבארון מתחת לכיור, וגם תכולתן, מכוסים עובש לבן מהמים שירדו מהיקף הברז אל מתחת לשיש. נדרשו רק כמה עשרות שעות עבודה לחטא ולנקות את המגירות ולצבוע אותן מחדש, ולזרוק את רוב תכולתן (שזה משהו דווקא מבורך). ובא שרברב ותיקן את החיבור של הברז לשיש, וחשבתי שזהו זה.

אבל כשהוא תיקן את החיבור לשיש, משהו אחר השתחרר איפה שהוא שם, ומים החלו מפעם לפעם להציף את השיש גם כשהברז סגור. אז קנינו ברז חדש (כבר לא של Grohe אלא תוצרת סין. כי אופנת הברזים המשובחים השתנתה ועכשיו הקטע שלהם זה דווקא פיה קצרה, וגבוהה, מה שלא מתאים לכיור אצלנו), והשרברב שוב שב, והחליף את הברז, וחשבתי שזהו זה.

אבל אז החליטה העיריה להגדיל את לחץ אספקת המים באיזורנו ובעקבות זאת כבה החשמל בסטודיו של זוגתי. מה הקשר? שסתום לחץ יתר של המים בכניסה לדוד פרץ עקב הלחץ המוגבר ושחרר כמויות של מים בתוך החלל שבו הדוד נמצא. זה היה יכול להמשך שבועות אלמלא המים הותזו ישר לתוך שורת שקעים בקיר הסמוך וגרמו למפסק הפחת לקפוץ. אז סגרתי את ברז הכניסה לדוד, והזמנתי את האיש, והוא החליף את השסתום, וחשבתי שזהו זה.

למחרת שוב חזרה הפריצה על עצמה, אלא שהפעם המים לא פגעו בשקעים, והמשיכו לזרום באין מפריע לביוב כיומיים עד שעברתי בסביבה ושמעתי את המים זורמים. אני חרד לחשוב מה גודל חשבון המים שנקבל. ואז שוב שב האיש, והתקין מקטין לחץ בכניסה לדוד, לרסן את התלהבות המים, וגם החליף אם את שסתום לחץ היתר לסוג יותר משובח. וחשבתי שזהו זה.

קדחת. בגשם הראשון, שתמיד מגיע בדהרה, גיליתי שנסתם פתח הניקוז של חלק מהגג (פודסט כזה), והמים מילאו את החלק הזה, שאליו נפתחת הדלת שדרכה עולים לגג, ועלו מעל סף הדלת, חדרו פנימה והחלו לטפטף בחמישה מקומות שונים, אחד מהם אל תוך כלי האוכל של החתולה, וכך גם גיליתי את זה. זה כבר היה ממש מפחיד, במיוחד אחרי שבשנים האחרונות תיקנו הרבה נזילות בגג, ושוב תיקנו, וכנראה ששוב נתקן, כי נפלנו על קבלן ממש גרוע. אבל הפעם הסתבר שמספיק לשבור את הסבכה מעל פתח הניקוז הזה (שלא הותקנה כך שאפשר יהיה להסירה בסיבוב, אלא הודבקה) ולפתוח את הסתימה. במכת הגשם הבאה כבר לא הייתה שם הצפה, וחשבתי שזהו זה.

אבל כן הייתה הצפה בכביש ליד ביתנו. הכביש הזה חוצה את אפיק נחל טירה, וכל שנה הגשמים הראשונים מכסים את קטע הכביש הזה בסחף אבנים ואדמה, סותמים את כל עשרים פתחי הניקוז שיש שם, ואז מפלס המים עולה בהדרגה, עולה ועולה, וממש לפני שהמים מציפים את ביתנו, הם עוברים את סף המדרכה וזורמים בדהרה את תוך הגינה שלנו, סוחפים אתם אדמה וצמחים במורד המדרון. בשנים עברו, כשהגשם היה ביום, הייתי כבר מוכן עם מקל של מטאטא ומכנסיים קצרים לדשדש את תוך האגם ולפתוח את פתחי הניקוז ידנית לפני שיבואו מים עד נפש. השנה זה היה בלילה, אז רק שכבתי במיטה ודימיינתי מה קורה שם. ואכן מה שיגורתי לו, בא, והגינה כוסתה בשכבה חדשה של אדמת סחף. וחשבתי שזהו זה.

אותו נחל טירה, שממש גובל בגינתנו, גם מכרסם בה משנה לשנה, כמו שקורה בטבע, ועל זה אין לי באמת טענות. אין לי גם הרבה מה לעשות. אני רק חושש מהרגע שהקומפוסטר העומד בפאת הגינה יצנח לתוך זרם המים הגועש ויסחף הימה.

מה עוד: יש רטיבות בתקרה ממש מעל הספה שבה אני צופה בטלויזה. זה עוד לא מטפטף, אבל יש שם פס של רטיבות, כנראה מסדק בתקרה. אני ממש לא יודע מה לעשות בעניין זה – כל הניסיונות לתקן את זה עד כה כשלו. והיו כבר לפחות חמישה סבבים כאלה. המים מתעקשים להזכיר לי את נוכחותם. אז אני מתעלם בינתיים, מסתכל קדימה על מסך הטלויזיה במקום כלפי מעלה. פה אני לא חושב ש"זהו זה".

יש גם לא מעט מנורות המותקנות בתוך גרמי המדרגות מחוץ לבית, והמנורות האלה חולקות ביניהן תורנות לגבי איזו היא המנורה שלתוכה יכנסו מי גשם ויקפיצו את מפסק הפחת האחראי על כל תאורת החוץ (שלמזלנו דאגנו להפריד משאר המעגלים). אז אחרי כל גשם, אין תאורה בחוץ, עד שמתייבש. וחוזר חלילה. חשמלאי היה פה כבר עשרים פעם לפחות, וגם אני מורח סיליקון שקוף לפני כל עונת גשמים, ומרסס בסילר, וקדחת. מייאש. המים רודפים אותי אל תוך המנורות. פה כבר התייאשתי מלהגיד "וזהו זה".

גם בשירותים המים מתעקשים להמשיך ולרדת לאסלה, אחרי שההדחה נגמרה כדין, ולא מפסיקים. יש לנו ניאגרה כזו, שצריך לדעת ללחוץ עליה לחיצה קצרה והחלטית או שהיא לא עוצרת בסיום ההדחה. אם אני לא שומע שהמים שם יורדים ללא הפסקה, וטופח נמרצות על כפתור ההפעלה להפסיק את זה, הם ימשיכו לרדת ימים ולילות. יש לי סיוט מזה, מהמים היורדים ויורדים, ומחשבון המים העולה ועולה. גם זה כבר תוקן לפחות פעם אחת, ללא הועיל. אולי זה הלכלוך במי האספקה של עירית חיפה הסותם את המנגנון שם?

ואחרונה לא חביבה: משאבת המים של מדיח הכלים החלה להשמיע קול כשל מנגינת קסטניטות. ואחרי כן המדיח הפסיק לעבוד. משאבת מים כזו עולה משום מה כשני שלישים ממחיר מדיח חדש, ולא הגיוני להשקיע את זה במדיח בן 16 שנה. אז המים הדיחו את המדיח מכהונתו, וכרגע עומד פה במטבח מדיח חדש באריזתו, מחכה לטכנאי שיבוא להתקין אותו.

11:0 לטובת המים, והחורף רק התחיל.

לפחות ההשקיה בגינה לא תעבוד עד האביב, אז אני לא צריך לדאוג מפריצות בצנרת, מחזירי הבר התולשים ממטרות שקועות, משועלים או תנים הנוגסים בצנרת, מציפורים המנקרות בצנרת ומנקבות אותה או סתם מברז חשמלי כזה או אחר שלכלוך במים תוקע במצב פתוח והוא מזרים מים במחשכים, ללא הפסקה, סמוי מהעין. רק חוש השמיעה שלי, שבינתיים הוא עדיין סביר, יכול לפעמים לגלות דברים כאלה. או גידול לא מבוקר של צמחיה..

במרינבד

צפיתי היום (כנראה בפעם הראשונה) ב"אשתקד במרינבד", סרטו של הבמאי אלן רנה, על פי תסריט של התסריטאי והסופר אלן רוב-גרייה. הסרט מ 1961 מספר את סיפורם של הגבר (המכונה בתסריט) X המנסה לפתות את האישה (המכונה בתסריט) A לעזוב את בעלה (המכונה בתסריט) M ולברוח אתו. במהלך כל הסרט הוא מנסה לשכנע אותה שהם נפגשו שנה קודם בעיירת המרחצאות מרינבד והיא ביקשה ממנו לחכות לה שנה. היא אגב מכחישה שזה קרה, אך לא ברור (וכמו כל דבר בסרט) אם תיענה לו או לא.

זהו אחד מ"סרטי החובה" שכל חובב קולנוע חייב לראות, קשה לצפיה ונעדר עלילה "כמו שצריך". צפיתי בו לא בגלל ה"חובה", (למרות שימים האלה הם זמן טוב להשלים פערים בתולדות הקולנוע, קל וחומר כשאולמות הקולנוע סגורים,) אלא במסגרת קורס באוניברסיטת תל אביב על שני הספרים על קולנוע של הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז. עדיין איני יודע מה דלז אומר על הסרט (השיעור מחרתיים) אבל הסרט קשה להבנה כמעט כמו הטקסטים של דלז. יש ברשת אינספור פרשנויות לסרט, אבל זו אליה התחברתי גורסת שהגבר X הוא אלגוריה למושג ה"סופר" והאישה A היא אלגוריה לדמויות שבורא הסופר, ושאתן הוא מתדיין בנפשו פנימה במסגרת מאמציו לתת בדמויותיו נפח, משהו שאני, במעט ניסיונותי בכתיבת פרוזה, נכשלתי בו לחלוטין.

במהלך הסרט, שלא צולם במרינבד (היום Mariánské Lázně אשר בצ'כיה) אלא בסביבות מינכן, במספר אחוזות שונות וחצרותיהן, כולל ארמון נימפנבורג וארמון שלייסהים בבוואריה, המצלמה מתמקדת לא אחת בפרטי מה שהצרפתים מכנים art decoratif, האמנות הקישוטית המכסה כל פיסת קיר, תקרה או ריהוט בארמונות הבארוק האלה, וספציפית ב"פרצופים" המהווים חלק בלתי נפרד מהדקורציה הזו, פרצופים שאני פשוט לא מסוגל להתעלם מהם, ש"קוראים אלי", פרצופים אלו שהאנשים העוברים במסדרונות ובחדרים האלה מתעלמים מקיומם בנחישות. אך לא התסריטאי של הסרט הזה. אלן רוב-גרייה היה חובב ארכיטקטורה והקריינות שכתב לסרט מדברת על ומאזכרת את אותם ראשים ופרצופים בפירוש, וגם תנועת המצלמה, שאני בטוח שהיא חלק מהתסריט, הופכת דמויות אלו, הדבוקות לתקרה או העומדות ברווחים קבועים לאורך המסדרונות האינסופיים, לחלק מהעלילה.

במינכן, במקום בו צולם הסרט, נפגשתי עם אמי באוגוסט 2005 ויחד עם שני בני יצאנו לטיול "שורשים" בן עשרה ימים בצ'כיה, הארץ בה נולדה אמי (כשעוד הייתה צכוסלובקיה). למינכן, הגעתי עם שני בני ישירות ממזרח טורקיה (דרך טרבזון ואיסטנבול), מטרק של שבועיים בהרי הקצ'קר שהיה טיול "בר המצווה" השני של בני השני (טיול בר המצווה הראשון (במקום מסיבה), של שבועיים גם הוא, היה גם כן בטורקיה, לאורך חוף הים התיכון. יש בטורקיה מספיק מקומות לעשרה טיולי בר מצווה, תאמינו לי).

בכל אופן, הגענו במסגרת טיול השורשים דנן גם ל Mariánské Lázně (מרינבד בשמה הגרמני והצרפתי) ושם למדתי שאחרי שאמי והוריה שוחררו ממחנה טרזין, אמי שהייתה חולה מאד, נשלחה להתרפא בעיירת מרחצאות קטנה בפרברי Mariánské Lázně. עיירות המרחצאות האלה הן תופעה מרכז אירופאית מובהקת – יש המון מהן גם בצ'כיה וגם בסלובקיה (שם הייתי בטיול שורשים עם אבי). תמיד נראה לי שעמום מוחץ לבלות במקומות האלה, שבועות ארוכים, חודשים אפילו. אף פעם לא הבנתי למה אמי נוסעת למקום כזה כל שנה, אפילו שזה על חשבון השילומים מגרמניה. אבל לפחות הם יפים ומפוארים, המקומות האלה, שונים מאוד מצד אחד מעיירות האונסן היפניות, ומצד שני מעיירת המרחצאות המכוערת אצלנו – טבריה.

חוץ משהות אמא שלי במרינבד ב 1945,וחיפוש השורשים של ארבעתנו שם ב 2005, ו"אשתקד במרינבד" הסרט, יש גם את משחק מרינבד (הנקרא גם NIM). במשחק זה מסדרים בארבע שורות 1,3,5 ו 7 דברים זהים (למשל גפרורים או קלפים) ובכל תור אחד משני השחקנים יכול להסיר משורה אחת כמה פריטים שהוא רוצה. מפסיד זה שנשאר עם הפריט האחרון. בדקתי, ויש אלגוריתם פשוט לנצח במשחק הזה, אבל רק בתנאי שהשני מתחיל. אז M בסרט מנצח במשחק מרינבד את כולם, כולל את X המחזר של אשתו, כל הזמן, גם כשהוא מתחיל. אבל X מנצח "בחיים" ו"זוכה" ב A (המגולמת בסרט על ידי Delphine Seyrig שאמה, למדתי מויקיפדיה, הייתה אחייניתו של הבלשן Ferdinand de Saussure, זה מ"המבוא לבלשנות כללית").

מצאתי את הביקורת הזו על הסרט באחד העיתונים מאותה תקופה.