הנצנוץ

ניסיתי ליייחס את הנצנוץ שהופיע בזוית עיני הימנית, כעין מנורת פלואורסנט אנכית הנדלקת ונכבית, לתגובה כימית לעקיצת הדבורה כמה דקות קודם, כשתעדתי את פעולת (עמיתותי לשעבר לקורס הפרמלקולטור בגינה הקהילתית של בת גלים, כיום) חברות "מגן דבורים אדום", בסילוק הנחיל הענקי שהתנחל ב"בויידם" (אינטרסול?) של דירת אבי.

מיד כשנעקצתי, באצבע שעל המצלמה, שלפתי את הארנק, הוצאתי ביד אחת את הכרטיס הנטען של רשת ארומה (כן אני מאלה. אני אוהב את הקפה שם) ובעזרת קצהו העפתי את שק הארס והעוקץ הצמוד אליו שהיו תלויים מאצבעי, כך לימדה אותי רותם. ואכן, תוך דקות נעלמה כליל האדמומית וגם הכאב. הדבורה שעקצה אותי, פרפרה גוססת על הרצפה, יחד עם עוד המון דבורים, מתוך כ 40,000 הדבורים שהיו שם (להערכת המומחיות). לא כולן שרדו את המעבר.

בעצם, ידעתי שההיבהובים האלה בשדה הראיה שלי הם צרה רצינית, שכנראה קשורה לרשתית, אבל כדרכי בקודש הדחקתי, הלכתי הביתה וישנתי שנת ישרים.

למחרת, נעלמו ההבהובים, ובמקומם הופיעו זבובים, (או שאולי היו אלה דבורים?) שריחפו בשדה הראיה של העין הימנית שלי. לפעמים זה נראה כאילו שערה סוררת משערות הגבה האחת שלי יורדת מטה אל שדה הראיה. זוגתי שתחיה המריצה אותי לרוץ למיון (מה שכל אדם שפוי היה עושה, ומה שאם זה קורה לכם אתם גם צריכים לעשות) אבל "היו לי סידורים". למרבה המזל אחד הסידורים היה ביקור אצל האופטומטריסט וזה גם הוא חשב שמקומי במיון. אז הלכתי להתמיין.

בדרך עוד ניסיתי לתפוס את רופא המשפחה שלי, ללא הצלחה, וגם את קו היעוץ של אחיות קופ"ח חולים מכבי. אלא שאצלם, כרגיל, זמן ההמתנה היה ארוך מהרגיל והם הבטיחו לחזור אלי כשיגיע תורי. שניהם חזרו אלי כשכבר הייתי במיון, ושניהם ניחשו מיד מה הבעיה שלי.

לא נסעתי לבית חולים כרמל. יש לי טינה עמוקה למיון בבית חולים זה בעקבות היחס לו זכה שם אבי. ירדתי לבני ציון, ושם, אחרי השהיה מיותרת עד שיגיע תורי לבדיקת דופק, לחץ דם וטמפרטורה, כולם מיותרים לחלוטין, הואילו לשגר אותי למיון מחלקת עיניים. שם איבחן הרופא המתמחה (זה היה כבר אחרי הצהריים של יום שישי. עד שגמרו למזמז את הזמן במיון הכללי, כל המומחים כבר הלכו הביתה).

חיש קל הוא קבע שיש לי קרע ברשתית, "בינוני" באורכו והסביר לי, מה שכבר ידעתי מחיפושים באינטרנט, שיש "לתפור" מסביבו בלייזר, בכדי למנוע את הפיכת הקרע להפרדות רשתית, שזה ממש חמור. לשם פעולת התפירה הוא קרא ל"כונן" שלו, רופאה מומחית, שתבוא ותתפור את הקרע.

אלא שהמומחית לא הייתה מומחית לרשתית, ואחרי שעינתה את עיני הימנית במשך כמה שעות בנסיונות לצלוף אל הקרע, (פאדיחה רצינית, אם תשאלו אותי) הרימה ידיים והלכה הביתה. למחרת, הבטיחה, יגיע אחד משני המומחים לרשתית ויסדר עניין. סיימתי את יום שישי עם עין כואבת ועם חשש כבד לגורל העין הזו בכלל. אם זה לא לייזר, זה ניתוח.

למחרת בבוקר הופיע המומחה, כמובטח, בקפקפים ומכנסיים קצרים, העיף מבט אל תוך עיני, ואמר: "לא בעיה". עשרים דקות אחרי כן הוא כבר חזר הביתה, ואני הייתי אחרי. הללויה, אלמלא הכאבים.

הבוקר חזרתי לביקורת. שוב הרחבת אישונים, שוב הצמדת עדשה אל הקרנית, שוב האור המסנוור. אבל נראה שהתפירה הצליחה בשלב זה. נדרשת ביקורת נוספת שבוע אחרי לראות אם לא צריך לצרוב עוד כמה מקומות.

הפוסט הזה נכתב כולו בעצימת עין ימין. אבל יהיה בסדר.

מודעות פרסומת

לא מדובשו

אחרי שש שנים כשומע חפשי, בעיקר באוניברסיטת חיפה, הופתעתי לשמוע שיש הנחיה לאפשר לשומעים חפשיים נוכחות רק בקורסים פרונטליים, קורסי מבוא בעיקר, בהם מספר התלמידים גדול ונוכחות הקשישונים לא תהיה מורגשת.

זה היה במקרה. התקשרתי למזכירות החוג לתולדות האמנות לברר באיזה חדר ניתן קורס שבקטלוג הקורסים לא צויין בו החדר (קטלוג הקורסים של אוניברסיטת חיפה, כמו כל אתרי האינטרנט שלה, הוא עולב טכנולוגי ותכני).

השבוע למדתי מפי דיקן ההוראה של האוניברסיטה שזו כלל לא הנחייה ממנו, אלה מ"מישהו באדמיניסטרציה" ושבכלל זה אמור להיות לשיקול דעת המרצה.

גם זה לא אידאלי. יש לא מעט מרצים שמסך הפנים הצעירות המופנה אליהם, כחמניות העוקבות אחרי השמש, שותה בצמא את דבריהם ומסכם בנחישות וברגישות כל מילה שיוצאת מפיהם מהווה עבורם פיצוי מסויים לתנאי העסקתם, שעבור לא מעטים מהם אפשר להגדיר אותם כתנאי העסקה פוגעניים של ממש. בכל אופן, הדבר האחרון שרבים מהם רוצים זה מישהו יותר מבוגר בקהל, שכבר ראה פה ושם דברים, וגם שמע, שיאתגר אותם. שישאל שאלות, שיביא דיעה, שיאיט את קצב זרימת החומר שצריך להספיק את תוך קבצי הוורד במחשבים הניידים המתקתקים במרץ.

ניחא. אבל הבשורה על האיסור הגורף דנן דירבנה אותי לעשות מעשה, שהגיע השבוע אל סופו (המר) בפגישתי עם דיקן ההוראה. פניתי אל מולי אדן, לשעבר "בכיר באינטל" (שם עבדתי עד שהתחלתי עם כל עניין מדעי הרוח האלה לפני שש שנים) שהתמנה לאחרונה ליושב ראש הוועד המנהל של אוניברסיטת חיפה. פניתי אליו במייל, וגם טילפנתי (אחרי שהבנתי שבכירים לא קוראים מייל). ואחרי כן נפגשנו בביתו והנה מה שהצעתי:

שאוניברסיטת חיפה תפנה לקהל הפורשים והפנסיונרים ותציע להם לחנוך סטודנטים ולסייע להם בכל קושי שיש להם. בעברית, באנגלית, במתמטיקה, במה שהם צריכים. זה יכול להיות באחד על אחד, או בקבוצות קטנות. בתמורה, תתאפשר לחונכים דנן גישה חפשית לקורסים ושימוש במשאבי הספריה. נראה לי דיל טוב לכל הצדדים, וגם דרך טובה לאוניברסיטת חיפה להיות יותר מעורבת בקהילת העיר שלידה היא שוכנת.

זה מה שהצעתי למולי. וזה מה שהוא שמע: שיבואו פורשי הי טק וישמשו כמתרגלים בפקולטה למדעי המחשב, שאותה הוא מנסה לקדם. את החלק על הגישה לקורסים הוא כנראה פחות שמע, כמו גם את עניין החונכות בתחומים היותר בסיסיים, שבגללם סטודנטים רבים נכשלים ואף נושרים אחרי השנה הראשונה. אני מניח שבעיקר סטודנטים/יות ערבים/יות בגלל קשיים בעברית. (40% נשירה אחרי השנה הראשונה מפי מולי, הרבה פחות טוען דיקן ההוראה).

וזה מה ששמע דיקן ההוראה (לדבריו מהמיילים ששלחתי למולי ובהם פירטתי את התכנית המוצעת, ומי שקורא פה כבר יודע שאין לי קשיים להסביר למה אני מתכוון): שיש מאחורי חבורה של פורשי הייטק (היסתובבבתי אחורה לראות את הקהל שעוקב אחרי ולא ראיתי) שרוצים לבוא לאוניברסיטה ולספר להם על התעשייה בה עבדו. נו.

ניסיתי, בסוף השיחה שלי אתו, אחרי שכבר בעצם הרמתי ידיים, להציע שנקרא ביחד במייל, לראות מה נתן לו את הרושם הזה, אבל הוא מיהר להכניס את המיילים (המודפסים!) לתיק, וטען שיש שם גם מיילים פנימיים שאני לא אמור לראות. מסתבר אם כן ש"בכירים" לא קוראים מיילים גם כשמדפיסים להם אותם, אלא אם זה ממישהו בכיר מהם.

אין לי שום מחלוקת עם הדיקן על כך שמתרגלים צריכים להיות מקהל המסטרנטים והדוקטורנטים, וצריך לשלם להם על זה. בהחלט, ואני מבין שגם כך האוניברסיטה בסכסוך מתמשך עם ארגון הסגל הזוטר (מעניין למה…). זה גם מה שיבנה את סגל העתיד של הפקולטה, כולל זו של מדעי המחשב. זו השקעה בעתיד.

אבל גם חונכות אחד על אחד בסטודנטים שמתקשים, כזו שיכולה למנוע את נשירתם, היא השקעה ראויה. גם הרחבת האופקים של הקהל הרחב יכולה להיות דרך להזרים דם (חדש וגם ישן) למדעי הרוח המצטמקים. אבל שני אלו נדחו על הסף. ראשית, כי הדיקן לא חפץ להקים מנגנון שיבחן ויסנן את החונכים הפוטנציאלים (ולא ברור לי למה הדבר נחוץ) ושנית, כי הדיקן, גם אם יהיה מוכן לאפשר חונכות, לא מוכן בשום פנים ואופן להציע שום דבר בתמורה. כלום. נאדה.

הוא חושב שאולי באמת כדאי להציע "מגוון של קורסים פופולריים המכוונים לקהל המבוגר, בתשלום כמובן". אמירה שאני מוצא פשוט מעליבה (הצירוף בין "פופולריים" ו"מבוגר"). האוניברסיטאות כולן לוקות בגילנות קשה, וחיפה אפילו מצטיינת בזה. אבל בביצה הרדודה שבה מתחרים קורסי הבוקר של בית אבא חושי ומסגרות כמו קתדרא ואסכולות כבר די צפוף והרמה רדודה דיה.

חוץ מעניין הגילנות, המשפט מעלה  משקף את הלך הרוח הקפיטליסטי של האוניברסיטאות. אותו הלך רוח קפיטליסטי הגורם לסטודנטים ללמוד מקצועות שבהם אפשר להשתכר יפה (רמז – אלו לא מדעי הרוח) גורם לאוניברסיטאות לחשוב שעליהן למקסם את ההכנסה מאותם מדעי הרוח, כל זמן שהם עוד שורדים. אלו חלומות באספמיה.

גם לנסות להוציא כמה שיותר כסף (פר שעה אקדמית – כפול משכר לימוד רגיל למי שמתחת לגיל 67) מקהל הפנסיונרים, שהמצב הכלכלי של רבים מהם לא מזהיר, הוא בפני עצמו עוול לדור שלם,(שגם אני חלק ממנו). זה שבצעירותו שרת שירות צבאי מלא (ומעלה) כשמקבילו בארצות אחרות (שלא חיות לנצח על חרבן) יכול היה להרחיב דעת (למשל במדעי הרוח) בקולג, לפני שיפנה לרכישת מקצוע. זה שלא הרשה לעצמו ללמוד מה שמעניין אותו אלא מה שיביא פרנסה (ויקדם את כלכלת המדינה). זה שהפער הגדל והולך בין תוחלת החיים (הצלולים?) לבין הגיל בו מפתים אותך ללכת הביתה (לפחות בתעשיית ההיי-טק) מאפשר לו להשלים את מה שנסיבות חייו גרמו לו להחמיץ בשלב מוקדם יותר של חייו.

וזה לא שכמה מבוגרים היושבים בקהל, באולמות הריקים כמעט בהם מתקיימים רוב הקורסים, גורמים איזו הוצאה לאוניברסיטה. המרצה לא צריך לבדוק את המבחנים שלהם או את שיעורי הבית. הוא צריך לכל היותר לרסן לפעמים את התלהבות היתר של שומע חפשי כזה או אחר, ולהסביר כללי יסוד בתחילת הסמסטר (ושהדי שבמרומים שחלקים ניכרים מאד של הרבה שיעורים, בתחילת וסוף הסמסטר מבוזבזים על שאלות מינהליות ששואלים הסטודנטים, אלו שלתואר). כמו להבהיר שאל להם לקשישונים להאפיל על הסטודנטים לתואר, ולגזול מהם זמן אויר, אפילו אם אלו לא מראים עניין רב.

לי אין עניין בהרצאות ה"פופולריות למבוגרים" האלה. אולי כשאהיה בן שמונים ובקושי אזכור איך קוראים לי. בשלב זה בחיי, בו מיציתי את קורסי המבוא שאוניברסיטת חיפה מציעה בתחומים שמעניינים אותי (הקורסים בחיפה, בניגוד לתל אביב, ממעטים מאד להתחדש), אני צריך קורסים לתארים מתקדמים שיאתגרו אותי, בדרך כלל אלו סמינרים בהם רב חומר הקריאה וגם קשה.

לא נורא, הרכבת לתל אביב תחנת האוניברסיטה אמנם תמיד צפופה (כמו כל המדינה חרדת הדמוגרפיה הזו), אבל זמן הנסיעה הוא רק כ 40 דקות מתחנת חיפה חוף הכרמל, והעליה במדרגות מתחנת הרכבת לבניין גילמן היא תרגול בוקר סביר.

נשאלת כמובן השאלה למה אני לא פשוט נרשם לתואר, ויש לי הרבה מה להגיד על זה אבל כיוון שהרשומה הזו כבר מעל 700 מילה, אכתוב על זה בהזדמנות אחרת ואשאל פה בקיצור: למה לי?

המקפצה

הסעתי אתמול לישוב מסויים בגליל את אלן, המטפל של אבי, להתראיין למקום עבודה אפשרי. עכשיו שאבי נפטר, למרות הטיפול המסור כל כך שלו, אני מרגיש צורך למצוא לו מקום עבודה חליפי.

בדרך דיברנו.

היה לי ברור שאבי אולי מת (כמה שנות סבל) מאוחר מדי, אבל לפחות שלוש שנים מוקדם מדי (כספית) מבחינת אלן. תוך כדי שיחה במהלך הנסיעה נפלה עלי התובנה עד כמה אלן ואבא שלי בעצם דומים.

משניהם נגזלה האפשרות ללמוד. אצל אבי זו הייתה מלחמת העולם השניה שפרצה כשהיה בן 11. אצל אלן זה היה רצח אביו על ידי שודדים כשהוא בן 11 (לכן הוא מעריץ את דוטרטה, נשיא הפיליפינים, סוג של בריון המתיר לאזרחים להוציא להורג מי שנראה להם סוחר סמים או עבריין סתם, בלי משפט, ועם פרס כספי). אז נאלץ לעזוב את הלימודים וללכת לעבוד בשדות האורז, לעזור לפרנס את משפחתו.

שניהם רואים/ראו את תכליתם בחיים לאפשר לילדיהם חיים טובים יותר, קלים יותר, משהיו להם. לשם כך הם מוכנים להקריב את עצמם בעבודה קשה, לוותר על פנאי, הנאות, כל דבר שאינו עבודה, הכל. כדי לאפשר לילדיהם ללמוד ובכך להבטיח להם חיים קלים יותר.

שניהם ויתרו על נוכחותם הם בחברת ילדיהם. אצל אלן זה יותר קיצוני – הוא לא ראה את ארבעת ילדיו, (אחד מהם בן חודש כשעזב ב 2009) שבע שנים תמימות. אבי פשוט עבד מחמש בבוקר עד שבע בערב, ואז חזר עייף ונרדם מוקדם.

שניהם ראו את תכלית חייהם, אני חושד, בלהיות מקפצה לילדיהם.

אבי כבר השיג את מטרתו. למדתי, עבדתי במקצוע שרכשתי, ואני במצב כלכלי הרבה יותר טוב משיכול היה לדמיין, הרבה מאד בזכותו. לא הייתי צריך להתאמץ בכדי ללמוד בזמנו בטכניון, לא היו לי דאגות כלכליות. אלן לעומת זאת, בנקודה זו בזמן, עדיין רחוק משם. לבתו נשארה שנה אחת של "לימודי תיירות", (מה שזה לא יהיה) שבסופם אולי תשיג עבודה כדיילת בחברת התעופה הפיליפינית ותוכל לתרום לפרנסת המשפחתה. בנו השני מתחיל ללמוד בקולג, שאני מבין שלפיליפיני הממוצע זו הוצאה כבדה.

שאלתי אותו מה האופציות שלו לעבודה שם בפיליפינים. הרי לא יתכן שהכלכלה שם כל כך קלוקלת עד שאי אפשר למצוא שם עבודה המפרנסת את העוסק בה בכבוד. כשכיר, אומר אלן, לא ירצו אותו, הוא כבר "זקן" (בן ארבעים ואחד?). כעצמאי, הוא צריך כסף להשקעה ראשונית, שאין לו. במה למשל? בעסק למסחר באורז (תווך בעצם, בין החקלאים והחברות האורזות) נדרש הון ראשוני של כ 5K$, הוא חושב והוא חושב שאפשר להתפרנס מזה

אבל הטוב ביותר מבחינת אלן זה להשאר פה עוד כמה שנים. גם אם זה אומר לעבוד ללא ויזת עבודה. לפחות בישוב מרוחק בגליל לא יצודו אותו פקחי רשות ההגירה. ויש שמועות שיש אנשים היודעים לסדר ויזת עבודה גם למי שהיה (כמו אלן) כבר פעם אחת בוועדת חריגים וכבר קיבל אישור חריג (כמו שקיבלנו אנו) להתחיל לעבוד אצל מטופל חדש – גם אם היה בישראל מעל ארבע שנים ושלושה חדשים כאשר המעסיק שלו הפסיק להעסיק אותו מסיבה כלשהי. (בדרך כלל זה מוות, לפעמים מעבר למוסד סיעודי)

עד לפני כמה שנים, הדרך הפשוטה למצוא עבודה הייתה לברר בקהילת המטפלים האחרים, הפיליפינים ברובם, כאשר הם נפגשים בסופי שבוע. אבל זה השתנה מאז שרשות ההגירה הבטיחה לתת אשרה לכל מי שילשין על מטפל השוהה ללא אשרה בתוקף או המקיים יחסים רומנטיים (עבירה שדינה גירוש..). על כל שלושה אנשים שיעצרו ויגורשו, המלשן יקבל אשרת עבודה. עושה פלאים לתחושת הקהילה של הפיליפינים.

אני מקווה, מאד, שזה יסתדר לאלן. שיהיה עוד קשיש חולה בישראל שיוכל לצאת נשכר משירותיו. יש לו אנרגיות נפלאות.

מצד שני, אני חושב על ההבדל בין אלן (ומטפלים אחרים) לאבא שלי (ובני דורו). הדור של אבא שלי, לא רק שימשו מקפצה לדור שאחריהם, המדינה כולה עלתה כפורחת (כלכלית) הודות לעבודתם הקשה. הפיליפינים, כמדינה, אמנם מרוויחה מכל הכסף ששולחים חזרה הביתה שלושים האחוזים של העם הפיליפיני המפוזר בעולם ומנותק מבני משפחתו. אבל העסק לא מתרומם, אולי כי יש תוצרים נוספים לעבודת האדם, פרט לחלק המשכורת שהוא יכול לשלוח הביתה (אם הוא יצליח להתחמק משוטרי משטרת ההגירה האורבים ליד המקום בו העובדים הזרים שולחים כסף הביתה).

הייתי בסדנת כתיבה (בהנחיית דורית פלג, מצויין) בת שלושה ימים בשבוע שעבר. ישבנו בסלון ביתו (החמש מפלסי) של המארח, הצופה לנוף הכרמל, ברווחה גדולה, והוא סיפר איך בילדותו (ברחוב העצמאות, ליד תחנת אגד היותר ישנה)ליגלגו הילדים בבית הספר על הסוודר הקרוע במרפקים שלבש. סיפור של rags to riches שחזר אצל עוד כמה מהמשתתפים, ובעצם די דומה לסיפור חיי שלי. בלי הסוודר הקרוע, אבל סיפור שהחל בדירת חדר בהדר, המשיך בשיכון בקריית אליעזר (שיכון שהיום אני רואה כמה דל הוא היה – אני לא יכול לעלות זקוף בחדר המדרגות שלו) וממשיך (לעת עתה, טפו טפו) בתנאי דיור משופרים בהרבה.

(השימוש המוגבר בסוגריים, שחזרתי אליו בעוונותי, החל אחרי שקראנו בסדנה מעלה טקסטים של יואל הופמן, שמרבה להשתמש בסוגריים. בצורה מופלאה, בניגוד אלי…)

זה לא הסיפור של כל מי שגר במדינת ישראל, אבל זה הסיפור של המדינה כולה, שהתפתחה כלכלית במידה מדהימה, משנות הצנע של תחילתה ועד היום. שיפור שאנשים כמו אבא שלי, ובני דורו, חוללו בעבודה קשה והקרבה עצמית. שינוי שקשה יותר לחולל כאשר האנרגיה היצרנית של בני העם (למשל הפיליפיני) מושקעת רובה במקומות אחרים ורק התמורה העודפת נשלחת חזרה. רק מכספי התרומות של יהדות העולם (שעזרו מאד) לא הייתה מדינת ישראל מתפתחת כלכלית לאן שהיא היום.
זה היה אבא שלי, ובני דורו, שעשו את זה. יהיה זכרו (וזכרם) ברוך.

אלמלי ואלמלא

מתי בדיוק להשתמש ב: אילו, אילולא, אילולי, לולא, לולי, אלמלא, אלמלי, לו ועוד ועוד

חשוב לכל בלוגר, תאמינו לי. מילים שמוזכרות שם:

אילו
אילו לא
אילולא
אילולי
אלא אם כן
אילולי כך
אילולי כן
אילולי לא
אלמלא
אלמלא לא
אלמלי
אם
אם לא
במידה ש
במקרה ש
בתנאי ש
והיה אם
והיה כי
כי
לו
לולא
לולי

בקרוסלה הסובבת

בתחנת הרכבת חיפה חוף הכרמל נוסף מבנה המשמש לכניסה לתחנה מצד הים, בנפרד מהיציאה מהתחנה לאותו הכוון. לא נוח במיוחד, ויש תמיד פקק כשמגיעה רכבת וכל היורדים ממנה מנסים לצאת יחד מהתחנה, בעוד מחציתם לא מסתדרים מסיבות כאלה ואחרות עם המכונה. בפריז למשל, אין בדיקה ביציאה, ולמרות זאת העסק עובד משום מה.

הרכבת מתל אביב הגיעה, ירדתי ממנה וניסיתי לא לדחוף ולא להדחף אל היציאה, רק לזרום עם הזרם. ונפלטתי כמו פקק אל אחת משני הקרוסלות החד כיווניות דרכן צריך לעבור. אחת "רגילה" ואחת רחבה במיוחד, לאפשר מעבר אנשים עם מזוודות. לא ברור לי למה הקרוסלות האלה שם, אולי מסיבות בטחוניות. אבל בכל אופן שתיהן בנויות לתלפיות, מפלדת אל-חלד עבה וכבדה. גם המיסבים עליהן הן סבות מסוג משובח ודחיפה לא מאד מאומצת גורמת להן להסתחרר במהירות.

דחפתי את היותר קטנה, וכעברתי דרכה ראיתי שהחטאתי במילימטרים את ראשה של פעוטה כבת שנתיים שהסתובבה באין משגיח צמוד לצד היציאה של הקרוסלה. אם זרועות המתכת של הקרוסלה היו פוגעות בראשה, זה היה נגמר במוות בטוח. זיעה קרה מילאה אותי.

הסתכלתי ימינה ושמאלה לראות למי הפעוטה הזו שייכת וראיתי שעל סף האבן ליד היציאה יושבת אישה צעירה, כבת 19-20 עם שלושה ילדים צמודים אליה ונראה לי שגם הילדה שכמעט הרגתי שייכת אליה. אחרי שעמדתי לרגע להירגע, ניגשתי אליה, ובמאמץ גדול שלא להשמע תוקפני, שאלתי האם הילדה שלה, וסיפרתי מה כמעט קרה.

"מי, עדיאל?" שאלה.

"אני באמת לא יודע. אני לא יודע מה שמות ילדיך. זו שרצה פה"

"אה, בסדר". די באדישות. ולא שהיא מיד אספה את עדיאל אליה. ממש לא. בכלל, היא נראתה די המומה.

אולי הייתי צריך להתעכב, אולי לעזור, אולי לברר אם אני יכול לעזור. אבל במקום זה הלכתי לחפש את המכונית ונסעתי הביתה. וכל הדרך הביתה ניסיתי להבין מה היה שם. למה היא שאלה מה ששאלה, ובעצם, למה היא קיבלה כל כך באדישות את העניין.

אני חושד שמי שחשבתי שהיא ילדה הייתה בעצם ילד, שעדיין לא סוּפר מיום לידתו, וזה יכול אולי להסביר את השאלה. האם לא הבינה שאני לא הבנתי שזה בן. ועדיין, שאלה טפשית.

אבל אני גם חושד שהאם הזו ילדה יותר מדי ילדים, יותר מדי מוקדם ממה שהיא מסוגלת להתמודד אתם. אני יודע שאני אחטוף על זה אש, ויאשימו אותי בשנאת דתיים. אבל למרות שגם בחברה החילונית יש לא אחת לחץ מנרמל, לזוגיות "תקנית" ו 2.7 ילדים תקניים, יש לנשים החילוניות הרבה יותר דרגות חופש בהחלטה על מספר הילדים ועיתוי לידתם. אם אשה יולדת אחרי צבא, אחרי לימודים אקדמיים ואולי כבר כשהחלה לעבוד, היא מן הסתם כבר יותר בוגרת וכבר יותר מסוגלת להתמודד עם גידול ילדים.

אני לא טוען שהמאמץ בגידול ילדים לינארי במספר הילדים. אבל רווח יותר גדול בין ילד לילד לבטח מקל על האם. ובחברה החילונית, גם על האב שהוא לרוב גם בתמונה. החברה הדתית, בהכללה גסה, נוטה לחלוקה יותר מסורתית בתפקוד בני הזוג, בה הבית והילדים הם יותר, אם לא רק, האחריות של האשה.

מצד שני, במשפחות הדתיות מרובות הילדים (שוב בהכללה) להבנתי הבנים יוצאים בגיל די צעיר מהבית לכל מיני מסגרות בעוד הבנות הופכות להיות אמהות קטנות, שותפות מלאות בעול מטלות הבית וגידול הילדים הצעירים יותר. אז נכון שילדותן ונעוריהן של הבנות נגזלים מהן, והבנים בסיכון להטרדה מינית מצד מוטי אלונים שכאלה, אבל על האם זה בהחלט זה מקל.

אבל האמא הזו בתחנת הרכבת, עדיין לא הייתה בשלב הזה. היא הייתה כל כך צעירה, ועם כל כך הרבה ילדים צעירים, וכל כך בלי כל עזרה שהיא פשוט לא ידעה להתמודד עם זה. המזל הוא שלילדים יש מלאך ששומר עליהם. גם מקרוסלות.

פיסקה

היחידה הקטנה ביותר שיש לה משמעות "ארגונית" בספר היא הפיסקה. האות הבודדת לא שורדת את התרגום משפה לשפה, וגם לא המילה. תכופות, מילה בשפה אחת תתורגם למספר מילים בשפה אחרת, ולהיפך. משפט גם הוא לא משהו שהוא בהכרח אינווריאנטי לתרגום, ויתכן שמתרגם העושה מלאכתו נאמנה יפצל או יאחד משפטים. פיסקה היא יחידת טקסט שאין שום סיבה שתפוצל או תאוחד, במיוחד שהחלוקה לפיסקאות היא משמעותית לטקסט.

עמוד הוא לא יחידה משמעותית, כי הוא מוכתב על ידי הדפוס, ומבחינה זו ארכאי. מספרי העמודים בעותק האלקטרוני של ספר משתנים על פי גודל הגופן וגודל המסך שעליו מוצג הספר, והם בכלל חסרי משמעות. מצער שבמתן רפרנסים במאמרים, מתייחסים למספרי עמודים בספר, כאילו שלעולם ועד ימשיכו להדפיס את הספר כמו שסודר לדפוס במקור. והאמת, שלא אחת זה קורה, שהספר מודפס שוב וושוב בפורמט שכבר אינו מוצלח, כדי לשמר את המצביעים אליו. במקרה זה, את כל התוספות וההקדמות ממספרים אז באותיות לטיניות, או עם קידומת כזו או אחרת. במקרים בודדים כשהעימוד משתנה, מציינים בצד כל דף לאיזה דף/דפים  בהדפסה המקורית הוא מתייחס. כל זה מטומטם לגמרי. תשכחו ממספרי דפים, בבקשה.

פרקים הם יחידה משמעותית, אבל גדולה מדי. גדולה מדי מכדי לתת אותה כמראה מקום ברפרנס. גדולה מדי מכדי לאפשר הצצה במקור של טקסט מתורגם, שהוא משהו שאליו אני חותר.

כיוון שאפשר לשמר מספור רציף של פסקאות בכל פרק או על פני כל הספר / מאמר, גם על פני תרגום, היה מעולה אם מישהו שם ב"מדעי הרוח הדיגיטליים" היה נוקט יוזמה ובונה כלי לקריאה של ספרים אלקטרוניים שמאפשר בלחיצה קלה על העכבר, להציג ליד פסקה של טקסט את אותה הפסקה בשפת המקור. (או בכל שפה אחרת שיש למשתמש מאותו הספר). חיוני לפעמים להבנה של ממש בטקסטים קשים.

אין כאן הנחה לגבי קיומו של עותק דו-לשוני או רב לשוני של הספר, אלא רק הנחה של זמינות עותקים של הספר ביותר משפה אחת. אין גם הנחה שהספרים כבר יגיעו כשהפסקאות ממוספרות בהן, זה משהו שכלי כזה יכול לעשות תוך כדי קריאה.

אידאלית, הכלי בו מדובר יוכל לזהות ולמספר פסקאות גם בקבצי PDF שבהם הטקסט מצולם, כמו רוב הטקסטים  הזמינים לסטודנטים. זיהוי פסקאות הרבה יותר פשוט טכנית מזיהוי אותיות או מילים.

ככה זה מתחיל

בליטה קטנה שצצה על הפרק הראשון של הזרת בידי השמאלית שלחה אותי אל האורתופד. האורתופד, איש נחמד בדרך כלל, לא התרגש. כן, אמר, אלו שינויים ניווניים, עניין של גיל. "מכיר את איך שנראות הידיים של זקנות?" שאל, והדגים לי יד שאצבאותיה כפופות כטפרים של ציפור, "זו אותה התופעה". יש לה גם שם לטיני  – בלשון המכובסת של מכון מאר: "הודגמה היפרטרופיה ואי-סדירות של המפרק", וגם "שינויים אוסטאואטרוטיים…"

השורה התחתונה היא שאני מתנוון. ועכשיו רואים את זה גם שלא ברנטגן.

זה לא באמת ש"ככה זה מתחיל", זה כבר החל. כבר כמה שנים, אני לומד מכל פענוח של דימות כלשהו המתבצע על גופי מסיבה כלשהי על  דבר קיומם של  "שינויים ניווניים" פה ושם. לא שהם מפריעים לי תפקודית, אבל גם לא משמח לשמוע על קיומם. הם  לא נראים בעין בלתי מזוינת וגם ולא מורגשים, אז אני יכול להדחיק את עובדת קיומם. אבל הזרת השמאלית שלי, מצד שני, מזדקרת תכופות בשדה הראיה שלי. למשל בכל פעם שאני צריך להקיש על מקש האות Q (אני לא מקליד הקלדה עוורת). התחלתי לחשוב שאולי אני מרבה להשתמש באות הזו, וזו הסיבה שנשחק הסחוס בזרת הזו, מה שאילץ את גופי לגדל את בליטת העצם הזו בכדי להגן על המפרק, אך גם להגביל את טווח תנועתו. אבל רוב הזמן אני בכלל מקליד בעברית, ושם הזרת השמאלית לא ממש בשימוש.

מה אני מתרגש מזה בכלל? זה ששיערי כבר לא שחור וגם כבר לא קשה עורף כשהיה לא מאד מזיז לי, כל זמן שהוא עדיין נוכח. אפילו מתחיל להיות לי קצת מצח. (אני ממשפחה של נמוכי מצח). מטריד אותי שהשיזוף של גב ידיי כבר אינו אחיד, והמלטונין נטש פה ושם מקומות בעור הנשארים לכן לבנים גם כששאר היד כבר כהה כפודינג סויה של אלפרו בטעם שוקולד מריר (עולם הדימויים של טבעונים הוא ביזארי…). אני גם צריך לדאוג באורח מודע למשטר הנוזלים בגוף שלי, בלי להכנס לפרטים.

יותר מפריע לי תפקודית בעיות השליפה של שמות מהזיכרון (כן, זו הייתה אן מרגרט בתפקיד קטן בפרק השלישי בעונה השניה של ריי דונובן – הייתי צריך לחכות לכתוביות הסיום. אבל הניתוחים הפלסטיים הרבים שעברה באמת שמקשים על הזיהוי), או זה שאני הולך לפעמים לחדר הסמוך וכשאני מגיע אני כבר לא זוכר למה. או הרעיונות הנפלאים לפוסטים שאם אני לא מתחיל מיד טיוטא עבורם ביישומון של וורדפרס בטלפון, הם נעלמים בתהום הנשייה.

בשורה התחתונה, הייתי מעדיף שגופי ישרוד פחות זמן ממוחי.

Mani time

אחת משלושת ה"אצבעות"  של חצי האי פלופונז, החלק היבשתי הדרומי של יוון, מסתיימת בכף Tenero, המתהדר בתואר המקום הדרומי ביותר באירופה, זה שאינו אי. יש שם  מגדלור, ובמשיכתי הבלתי מוסברת לקצוות של יבשה, כמובן שהלכתי שמה.

העניין העיקרי באזור הזה, הנראה פשוט The Mani, הוא "בתי המגדל". קצת כמו ב San Gimignano אשר באיטליה, כל משפחה מורחבת שם באיזור בנתה לעצמה מגדל מבוצר משלה, שאליו יכלה לסגת במקרה של סכסוך עם אחת המשפחות השכנות.
כנראה שהיו הרבה סכסוכים כאלה. אנשים עצבניים גרו, ועדיין גרים שם.

כל כך עצבניים, שוחרי ריב ומדון, שכל משפחה היה לה כפר קטן משלה, נפרד מהאחרים. במקרים הבודדים בהם יש כפר שבו גרה יותר ממשפחה אחת, עקב סיבה היסטורית כזו או אחרת, אין לכפר כיכר מרכזית או כנסיה משותפת. לכל משפחה יש כנסיה קטנה משלה.

כביש הגישה לכפר לא מגיע אל מרכזו, כי אין כזה. הוא מקיף סביב סביב את הכפר, ויש ממנו כניסה נפרדת למתחם של כל משפחה. לא ברור איפה רווקים יכלו למצוא בני זוג שלא מתוך המשפחה.

לא במקרה החל המרד של היוונים בטורקים, שהוביל לעצמאות יוון, שם. מנהיג המרד היה מאחד הכפרים שם. בניו בתורם רצחו את ראש הממשללה הראשון של יוון העצמאית. משהו לא מצא חן בעיניהם.

יש לחצי האי הזה שני צדדים ורכס הרים גבוה מפריד ביניהם. אין כביש החוצה את הרכס הזה ולכן בכדי לבקר שם כדאי לרדת לאורך הצד המזרחי של חצי האי עד לסופו ואז לחזור לאורך הכביש המערבי צפונה. יש סימונים כחולים על הכביש, חיצים במקום בו מציעים לך לסטות מהכביש בכדי לראות כפרים ו X על הכביש במקום בו לא כדאי שתיסע. אנחנו לנו במקום בשם Porto Cagio, כפרון קטן על החוף ובו 3 טברנות ו 4 בתים, ומפרץ מצויין לעגינת יכטות, אבל יש לא מעט אפשרויות לינה בכפרים גם בקצה וגם בדרך לקצה. 

יש אפשרויות לינה גם בבתי המגדל שחלק מהם הפכו למלונות "בוטיק", יקרים יחסית. אלא שבמגדלים המקוריים כמעט ולא היו חלונות והם ברובם  לא ממוקמים על החוף  אלא על מדרונות מאד תלולים, כאלה שיותר קל להגן עליהם. אז וויתרנו על הכבוד והעדפנו מקום על החוף.

היה להם הרבה יותר חשוב להתגונן מאשר להיות קרובים לחוף הים או לאדמה חקלאית שאפשר לעבד, שגם ממנה אין הרבה שם. למעשה, לא ברור ממה הם חיו. יש מטעי עצי זית פה ושם, והיום יש תיירות, אבל גם זה במידה מאד מצומצמת. האזור מאד "בתולי" מבחינה תיירותית. חלק מהקסם שלו בעיני.

כן רואים פה ושם גם "בתי מגדל" חדשים, או משופצים. גם באלה וגם באלה אנשים שם נוטים לסיים את קומת הגג של המגדל בקו שבור, סינטטי לגמרי, סימולציה של מגדל חרב למחצה. אינדיקציה שלא לעולם חוסן, ושווה להקדים לבקר בחבל הארץ הזה לפני שכולו יהפוך פרק שעשועים מלאכותי. היום זה עדיין לא כך.

בכלל, שווה לבקר בפלופונז. לפחות שבוע, יותר אם מתכננים שם הליכות, ויש שם רשת עניפה של שבילים מסומנים. זה אזור מאד יפה, ביחוד באביב כשהכל פורח. הים כחול, המים צלולים, ירוק מאד – ירוק ים תיכוני כזה שבו שולטים עצי הזית אבל גם פריחת אחירותם החורש. יש עתיקות, יש ערים ציוריות, ויש כמה איים נפלאים ממש קרובים לחוף ולא מתויירים כמעט. כמו למשל קיתרה.

וזה ששווה לבקר ביוון, על זה בכלל חבל על הזמן לדבר.

נפילות

כל אחד נופל המון פעמים בחייו, רוב הפעמים בילדותו. לפעמים הוא שובר משהו, לרוב לא. ברוב הנפילות אנו לא נזכרים בחיי היום יום, פרט לזו הראשונה, זו שאחריה לפתע יש לך הליכה של זקן.

זו הנפילה שאתה חושב שכמוה אסור שיהיו עוד. שמעכשיו, כל נפילה היא אסון. שאולי הפכת פריך מדי וגופך לא יכול יותר להשתקם משברים.

אתה מתחיל להזהר. כל כך להזהר, שכל שפת הגוף שלך משתנה. צעדך הופך מדוד וזהיר. אתה הופך בבת אחת הרבה יותר איטי. אתה שם לב לכל מקום בו אתה מניח את רגל. אתה לא סומך יותר על הרפלקסים שלך שיעזרו לך לצאת ממצב של אי שיווי משקל זמני ומעדיף לא לאבד שווי משקל מלכתחילה. אתה עובר משווי משקל דינמי לשווי משקל סטטי. זו הזקנה.

התחלתי לחשוב על זה בעקבות נפילה שהסתיימה בשבר אצל קרובת משפחה, נפילה שכנראה לא תהיה הנפילה עליה אני כותב כאן – הנפילה האחרונה שלך כאדם לא זקן.

גם הנפילה שהייתה לי לפני כמה שנים, כשרדפתי אחרי חתולנו דידי בנסיון להציל את הציפור שהחזיק בפיו והתחלקתי על הדם מהציפור שניסיתי להציל הסתברה בדיעבד לא כנפילה האחרונה שלי, אף שמהנפילה התקצרתי בכמה סנטימטרים – שתי חוליות בעמוד השדרה של הותכו יחדיו. לקח לי כמה שבועות לחזור לתפקוד סביר, וזה כאב חודשים, אבל זה השבר היחידי שהיה לי עד כה בחיי, טפו טפו, ושיווי המשקל שלי, טפו אפו, עדיין לא רע. אני עדיין לא בוחן בקפידה את המקום בו אני מניח כל רגל, ואני מקווה לדחות את מועד הנפילה ההיא, המוזכרת מעלה.

איך דוחים אותה? אולי טאי-צי? סביר להניח שתרגול יוגה סדיר לא יכול להזיק. ראו למשל את המורה ליוגה בת ה 98 בסרט הזה:

וחשוב מאד לשמור על שרירי הרגליים. אבי, המכלה את ימיו בכורסה, כבר לא מעז לעמוד ללא תמיכה. מה שנשאר משרירי רגליו כבר לא עומד במעמסה. הפחד שלו מנפילה גדול מהפחד שלו ממוות. הוא צודק. בפעם האחרונה שהוא נפל לפני כמה שבועות, זה נגמר רק בגבס על יד אחת, אבל הוא חזר מבית החולים (כרמל, בחיפה, לא משהו…) עם פצעי לחץ מפחידים ממש, אחרי שלושה ימי שכיבה במיון בהם אף אחד לא הזיז אותו. בושה.

הסכנה העיקרית מנפילה לאנשים מבוגרים, היא שבר במפרק הירך. שבר שאפשר לתקן בניתוח בו מחליפים את המפרק. הבעיה העיקרית בניתוח הזה, בהרדמה כללית, היא משהו שהמנתחים לא טורחים לספר מראש למנותחים: שליש מהמנותחים הקשישים יוצאים ממנו דמנטיים, גם אם לא היו קודם. משהו הקשור להשתחררות פלאק סידני במוח. מבחינת המנתח, הניתוח הצליח, המטופל יוכל ללכת. המנותח רק לא ידע לאן הוא הולך, ולא ידע לחזור הביתה, אבל הכירורג לא חושב שזו הבעיה שלו. זה בדיוק מה שקרה לאשתו המנוחה (לא אמי) של אבי. אז גיליתי את הסטטיסטיקה הזו.

אז כן, שווה להתחיל מאד להזהר מנפילות החל משלב מסויים בחייך, השלב בו אתה רשמית הופך זקן.

Karlsruhe

אף פעם לא הייתי שם, בעיר Karlsruhe שבגרמניה. הבן שלי שם, בנסיעת עבודה, עכשיו ששרביט נסיעות העבודה עבר אליו. אני כרגע בשלב בחיי בו אני טורח על זה שמספר נסיעות העבודה שלי יהיה פחות ממחצית מספר הנסיעות שלי לחו"ל בחיי, והדרך לשם עוד ארוכה.

אני לא יודע איך בדיוק זה קורה, אבל אתמול יצא לי לשמוע פעמיים על אותה העיר במקומות בלתי צפויים. הראשונה הייתה בקורס באוניברסיטת תל אביב על "אמנות, מדע וטכנולוגיה" בו המרצה סיפרה בהתלהבות על מקום למדיה חדשה בשם ZKM בעיר בשם Karlsruhe, ומיד במהלך השיעור שיגרתי את פריט המידע הזה ל Karlsruhe, לבני, בתקווה שיצא לו ללכת לשם, במקומי…

ועוד באותו הערב, בפגישת קבוצת הקריאה שלנו על אמנות, בה החלטנו הפעם לשם שינוי שכל אחד יביא כמה עבודות של אמנים שהוא רוצה להגיד משהו משמעותי עליהם, הביא אלדד ידידי עבודות של נירה פרג, ואחת העבודות, בשם 67 קידות, בה להקת פלמינגו מרכינים את ראשם בצוותא, כביכול בגלל יריית רובה (קול שהוסף בסטודיו, הם סתם מסונכרנים, סוג של התנהגות נחילית), צולמה איפה? ב Karlsruhe.

איך זה קורה? האם Karlsruhe עולה בחיי פעמיים ביום כל יום, ורק כשבני נמצא שם מופעל הפילטר שמסב את תשומת ליבי לאזכור שם העיר? זה סתם צירוף מקרים?

כנראה שזה גם וגם. כשחזרנו בזמנו משהות של כמה חדשים בהודו, היה נדמה לנו שכולם מדברים רק על הודו. היינו מאד קשובים לכל אזכור וכל דבר הזכיר לנו את הודו. כנראה שגם עם Karlsruhe זה כך. ועדיין, פעמיים ביום? מה הסיכוי שבימים אחרים זה גם קרה?

ולגבי האמנים שהבאתי אני אתמול בערב, אלו שני אמנים שהקדשתי להם רשומות בבלוג מקביל בשם head hunting. הראשון קנדי-ילידי בשם Beau Dick והשני אפריקאי מבֶּנין בשם Romuald Hazoume. שווה להקליק על הקישורים ולהסתכל. שניהם הם דוגמה למגמה בגלריות ומוזיאונים להעדפה מתקנת של אמנות עמים מוכפפים, המיוצרת בקונטקס חברתי שונה ולתכלית שונה מזו המערבית/צפונית. כתבתי על זה כאן.

רצח ידע

שבוע שעבר בדוקומנטה ה 14, בסניף האתונאי שלה, למדתי כמה מילות מפתח בשיח האמנות העכשווי. הראשונה שבהן: Epistemicide, שאותה תרגמתי כ"רצח ידע" כפי ש genocide תורגם כרצח עם. ויש גם epistemic violence.

עוד מונח מאותה סדרה: Linguicide או "רצח שפה"  ו Glottophagy או "אכילת שפה". האופן שבו שפות ילידיות נכחדות ונרמסות על ידי השפות ההגמוניות, ובראשן האנגלית.

רצח ידע, בשיח העכשווי הוא האופן בו הידע של עמים מוכפפים "מושמד". לדוגמה כאשר הרפואה העממית של עם  הופכת ל"אמונה טפלה" כאשר הרפואה המערבית מופיעה בזירה. הידע המסורתי של העם מפסיק להיחשב "ידע" שמובן של "מדע" או "מה שידוע כנכון", הוא כבר לא חלק מהאפיסטמה. (מהי אפיסטמה אני מסביר לעצמי כאן).

בהקבלה "רצח שפה" או השמדת שפה קורה כאשר שפות של עמים, לפעמים ללא ביטוי כתוב,  ולרוב תחת כיבוש קולוניאלי, נכחדות או מפסיקות לשמש את העלית האינטלקטואלית של העם כשפה לביטוי ספרותי. וכאשר השפות המינוריות האלה נכחדות, נכחד אתן גם הידע שהיה אצור בתוכן, העולם התרבותי לו הן נתנו שפה. לפעמים נותרת בשפה המג'ורית עיקבה קלושה, כמו למשל מספר מצומצם של מילים ביידיש שנותרו באנגלית, בעיקר זו האמריקאית.

בדוקומנטה מנסים לעשות "תיקון" לתופעת של אותו "רצח ידע", למשל על ידי העדפה מתקנת של אמנות עמים ילידיים, אמנות שתפקידה החברתי שונה מתפקיד האמנות במערב. למשל העבודות של Beau Dick, אמן מה first nation הקנדי של Kwakwaka'wakw. עבודות שילקחו כעבור חודש מהתערוכה ויושמדו בשריפה בטקס של אותה אומה. המסר בהצגת כל כך הרבה אמנות שתפקידה החברתי כל כך שונה מזה של התרבות הפלסטית במערב הוא שהידע של "הצפוניים" לגבי מה נחשב אמנות לא נעלה או עדיף של הידע של "הדרום".

הצמד הזה, צפון-דרום, עושה רושם שהחליף בשיח הפוסט-קולוניאלי את הציר מזרח-מערב.

משום מה, התחלתי לראות את המושג הזה, רצח-ידע, מהזווית של הציבור המסורתי/דתי/חרדי. הניסיונות של שר החינוך הנוכחי להדתה של מערכת החינוך היא, אני חושד במידה רבה של בטחון, תגובה למה שהציבור הדתי רואה כרצח ידע המתבצע כלפיו החל מסוף המאה ה 18. החילון של רוב החברה המערבית ביצע רצח ידע, לתפיסתם, במה שאדם דתי "יודע". למשל – איך נוצר העולם. למשל מהו המקום הראוי של נשים בחברה. למשל, שחיה חייבת להיות במלוא הכרתה כאשר היא נשחטת.

מכאן הדרישה, שנראית לחילונים כל כך מופרכת, ללמד במערכת החינוך במקביל לתורת האבולוציה גם את תיאורית הבריאה, המסתווה תחת השם הפסבדו מדעי "תכנון תבוני".

אולי כל התמונה היותר רחבה, של התחזקות הדת ועליית הימין ברחבי העולם, כולה בעצם זירת מאבק על "מה שידוע". מאבק אפיסטמי אלים בין הידע המתיימר להיות גלובלי ואוניברסלי, לידע הפרטיקולרי, הלאומי, הדתי, המסורתי. מאבק שאת תוצאותיו קשה לדמיין.

Beau Dick

heads galore

Beau Dick is a native Canadian, or "first nation" person, of the Kwakwaka'wakw nation' living in the island of Vancouver. He is an "artist" not in the western sense of the word as his masks have ritual functions and are thus not "autonomous" art.

A number of his works are presented at the new Athens museum of contemporary art, as part of the Documenta 14 event. They will be there for a month or so, before fulfilling their original purpose by being sent on May 2017 back to Canada and burned as part of a "potlach" ceremony.

Meanwhile, this exhibit provided me with a magnificent selection of "heads". Enjoy.

    

View original post

פעמיים טונה

במהלך עשרים וארבע שעות רצופות ראיתי פעמיים טונה, וזה לא היה בתוך קופסת פח קטנה.

הפעם הראשונה הייתה בצהרי יום שני, כאשר צפתי מעל אזור שלם זרוע באסלות, אמבטיות וכיורים, כולם מכוסים בצמחיית מים עשירה, במקום בו עלתה הספינה יולנדה על שרטון בראס מוחמד, בקצה הדרומי ביותר של חצי האי סיני. הספינה עצמה התדרדה אל התהום באחת הסערות של השנה שעברה, ומה שנשאר הוא רק מטענה המפוזר על צד הריף הנקרא יולנדה, על שם הספינה.

הסתכלתי למעלה, ומעלי עברו שלושה דגי טונה ענקיים. אני באמת לא מבין איך הם מצליחים שם בבית החרושת לדחוס דגים כה גדולים לקופסאות כה קטנות. בכל אופן, בטבע, לפני הדחיסה, הדגים האלה מאד יפים.

היו פעם הרבה יותר מהם בראס מוחמד. בשנות השבעים, כששרתתי באיזור והלכתי לצלול שם, זכורים לה הרבה יותר דגים גדולים. אבל הצמחיה בראס מוחמד עדיין מאד מאד עשירה, והאלמוגים, לפחות בשלב זה של ההתחממות הגלובלית, לא מתים בהמוניהם כמו אלו בריף האלמוגים הגדול של אוסטרליה. ויש גם טריגון מנומר מפעם לפעם.

ואז הפלגנו עוד שעתיים חזרה ל"מפרץ הכרישים", אתר נופש חדש מצפון למפרץ נעמה. אחד מעשרות רבות של מלונות שנבנו על החוף בשארם, שאני מתרשם שרובם, לפחות בעונה זו, ריקים. ואחרי שהחזרנו את ציוד הצלילה, ועזבנו את הספינה ממנה צללנו ארבעה ימים, התחלנו את המסע הארוך חזרה הביתה.

הגעתי הביתה בנהיגה בשתיים אחרי חצות (אסור לטוס 24 שעות אחרי שצוללים), וכבר בשמונה בבוקר הייתי בכיתה באוניברסיטת תל אביב. בצהריים הייתה הפסקת לימודים לרגל פתיחת הסמסטר, אז יצאתי לדשא מחוץ לבנין, שם הופיע הראפר "טוּנה", בגשם. פעמיים בעשרים וארבע שעות: שוב טונה, שוב במים?

מטונה הדג אני מאד מחזיק, כשהוא שוחה לו בטבע. שם הוא מחזה מרהיב. לאכול אותו? מימי לא אכלתי דגים. מטונה הראפר אני גם כן מחזיק. מאד אפילו. פעם אפילו הקדשתי רשומה לשיר שלו, שאני עדיין חושב שהוא הדגמה מצויינת למהי עבודת אמנות כפי שהיידגר מגדיר אותה. ראפ באופן כללי הוא צורת התבטאות שמרגישה לי מאד נכונה לזמן הזה. אצל הראפר טונה, שה"מוחצנות" של הופעה מול קהל לא באה לו טבעי, אהבתי דווקא את הדרך בה הוא מגייס את עצמו להופיע מול קהל בהתאם לכללי הז'אנר.

יוגה בצוללת

אם לא הייתי יודע שאת שיטת היוגה אותה אני מתרגל המציא ב.ק.ס. איינגאר זצוק"ל, הייתי חושד שנשים המציאו אותה בכדי להפגין את עליונותן הפיזית המוחצת על הגברים, את אורך שריריהן העדיף, את גמישות מפרקי…

מקור: יוגה בצוללת