לא רפובליקת בננות

למה ישראל היא לא רפובליקת בננות? כי ברפובליקת בננות, לפחות הבננות על הכיפק. פה, צר לי להגיד, הבננות לא משהו. ואני אומר את זה למרות שיש לי לא מעט ידידים שהם "בננציקים", כלומר אחראים על ענף הבננות בקיבוץ כזה או אחר. כל זה, מהתקופה בה הייתי חבר ב"עמודה לפירות אקזוטיים".

בתקופה ההיא, הייתי כמה פעמים בימי עיון של ענף הבננות, ושם שמעתי לא מעט טפיחות שכם עצמיות על התחכום והמומחיות של מגדלי הבננות. אבל מה לעשות, ובכל פעם שאני עוזב את גבולות המדינה, לא משנה כמעט לאן, מדד הבננות עולה פלאים. וזה מבאס. כי אני מת על בננות. למעשה, הייתי חושב שהייתי יכול לחיות אך ורק על בננות וגזרים, בלי בישול כלל.

גם עם גזרים המצב פה לא משהו. גזרים הגדלים בחול אין להשיג פה כלל, גזרים בשלל צבעים ראיתי רק בשוק האיכרים המפונפן של מיכל אנסקי בנמל תל אביב, במחירים פסיכיים. וגם הגזרים שאני קונה, גם אלו האורגניים מ"משק הר פרחים" במושב עופר, נוטים להיות עציים משהו.

בכלל, עניין היות מדינת ישראל פלא של חקלאות כבר לא ממש מחזיק מים. בעצם, אולי מים זה הדבר היחיד שהחקלאות כאן מחזיקה. אני יכול לקבל שהחקלאות פה מאוד יעילה בצריכת מים. אבל כל מי שיוצא מהארץ ומתאכסן למשל ב airBnB, שם הוא יכול לבשל לעצמו, יגלה מהר מאד שבאירופה למשל, או בצפון אמריקה, הירקות והפירות לא רק יותר זולים מאשר במקומותינו, אלא גם לרוב יותר איכותיים ויש מהם מבחר גדול בהרבה.אין לי מושג למה זה ככה ומה עושים כדי לשנות את המצב (העגום, לדעתי). אני בכלל באתי רק כדי לקטר. יש הטוענים שהסחורה הטובה הולכת ליצוא, אבל כפי שאני רואה את רמת המחירים באירופה, לא ברור למה שחקלאי לא יעדיף לשווק את התוצרת כאן. כאן המחירים יותר גבוהים. אז אולי פער התיווך פה יותר גדול? יתכן. באירופה יש המון שווקי איכרים, אמיתיים כאלה. המגדלים באים עם המשאיות ואתה קונה מהם ישירות. יש להם מקום לעמוד בו עם המשאיות, בכיכר המרכזית. אצלנו, אין את המקום לזה. הלוואי והיה.

ג'נין

המאבטח בבקתה הממוגנת במחסום ביקש לראות תעודה מזהה. הוצאתי את רשיון הנהיגה, והחזקתי אותו בין אצבע לבוהן. כמו שאני עושה בכניסה לאוניברסיטת תל אביב, במטרה לגרום למאבטחים העצלנים שם להניח שזו תעודת סטודנט או תעודת עובד ולתת לי לעבור בלי שאצטרך להתעכב ולפתוח, באופן סימלי לגמרי, את אחד מארבעת הרוכסנים של התרמיל בו אני נושא את המחשב הנייד.

המאבטח במחסום גילבוע, ג'למה בפי העם (הפלסטיני בעיקר) כבר עמד לנפנף אותי הלאה, אל שטח A בואכה ג'נין, כאשר הוא שם לב לבסמה, שישבה במושב האחורי. "ומה אתה?" שאל.

הסתובבתי וביקשתי מבסמה את ה"הוייה". תעודת זהות בערבית. מילה שאני מכיר משיעורי הערבית שאני לוקח כבר כמה שנים, לא משירות במחסומים. לא שירתתי בשטחים ולכן גם לא יצא לי לקלגס. בסמה הושיטה לי את תעודת הזהות שלה, הירוקה. זה כבר הקפיץ את המאבטח. מה קורה פה, הוא רצה לדעת.

אז הסברתי לו. אמרתי לו שבסמה ובנה שריף חוזרים מאשפוז של שבועיים בבי"ח רמב"ם במהלכם שריף בן השנתיים עבר השתלת מח עצם (מתורם יהודי, אגב) וכיוון שהמערכת החיסונית שלו מדוכאת, הוא בסכנה. כמו כן, יש איתם כמויות אדירות של חפצים, שמילאו כל פינה פנויה במכונית (בעיקר צעצועים שנתרמו להם, אני חושב) ואין כל מצב שהיא תצליח להתנייד בעצמה את כמה מאות המטרים המפרידים בין המקום בו אני בדרך כלל מוריד את החולים והמקום בצד השני בו בעלה מחכה לה.

"אהה, אתה יהודי?" שאל המאבטח. "אז אתה לא יכול להכנס."

"אני רק רוצה לקחת אותה לצד השני, להוריד אותה ומיד לחזור", אמרתי.

"אין מצב", אמר. ידעתי שישראלים עוברים בהמוניהם מדי סוף שבוע לג'נין, בימי שבת וגם בימי ראשון יש תור ארוך של מכוניות ישראליות במחסום, תור המשתרע עד החיבור של כביש 60 עם כביש התענכים. חשבתי לעצמי שמן הסתם רק ערבים ישראלים רוצים לעבור, שרק דוברי ערבית ירגישו נוח להסתובב בעיר ג'נין, אבל למדתי משהו חדש. שיש הפרדה על פי דת, לא על פי אזרחות. אזרחי ישראל רשאים להכנס לשטחי A אם הם מוסלמים, נוצרים, בודהיסטים או עובדי אלילים. יהודים לא יכולים להכנס. אבל גם ההגדרה של "מיהו יהודי" די אמורפית, על זה בהמשך.

איך בדיוק מחוקקים חוק כזה? הרי "לא יתכן" שבמדינה דמוקרטית יחוקקו חוקים המפלים דת כזו או אחרת, לטובה או לרעה. אבל אז נזכרתי שמדינת ישראל היא "יהודית ודמוקרטית" שזה לא אותו הדבר כמו דמוקרטית. כמו כן נזכרתי שבשטחים לא חל החוק הישראלי וחוקים שמחוקקים בכנסת ישראל לא אמורים לחול בשטחים הכבושים אבל אז נזכרתי שהם כן חלים בשטחים, אבל לא על השטחים אלא רק על אזרחי ישראל החיים בהם. בכל אופן, זה לא חוק אלא "צו אלוף" האוסר על יהודים מעבר במחסום ג'למה, אבל כן מתיר מעבר במחסום ריחן – כי אחרי המחסום ההוא נותרו עדיין שתי התנחלויות. לא באמת פינינו את צפון השומרון.

אז המאבטח התקשר למנהל, וכיוון שבינתיים הצטבר מאחורי תור ארוך של מכוניות, ביקש שאתקדם כמה מטרים ואעצור בצד. אחרי כמה דקות הגיע "המנהל" וגם הוא הסביר לי שאני לא יכול להתקדם את מאת המטרים האחרונים עד לפילבוקס (של צה"ל) בקצה השטח "שלנו". "ומה אם תחטוף כדור?" שאל. ו"אתה רוצה שיפטרו אותי?".

ובינתיים עוברות עוד ועוד מכוניות משטח ישראל לצד הפלסטיני, כולן אחרי בדיקה מאד מאד שטחית. ידעתי את זה – שהכלכלה של אזור ג'נין נסמכת מאד על הכספים שתושבי ישראל הלא יהודיים מוציאים שם. למשל טיפולי שיניים בחמישית המחיר, או תיקוני רכב זולים מאד. וגם קניות. וסתם בילויים. אבל הקשרים בין ישראל לג'נין וסביבתה הרבה יותר מסועפים ומשוכללים.

על טיפ-טיפה מזה למדתי משני הגברים שבסופו של דבר עצרו לידי המושטת, והסכימו להעביר את בסמה, ילדה ושלל חפציהם את המטרים האחרונים אל הצד "ההוא". "מאיפה אתה?" שאלו. "מחיפה" עניתי. וללה, גם אנחנו מחיפה. "מאיפה בחיפה?" שאלו. עניתי, ואחד מהם סיפר שהוא בשכונה כל יום שבת. הוא עובד בעירית חיפה, במחלקת הנקיון. השני, סיפר שהוא גר בעיר התחתית (לא שאלתי..) ושהוא בא כל סוף שבוע לבקר את אשתו וילדיו, בג'נין.

ידעתי שיש חוק ישראלי (או שאולי תקנת שעה המוארכת כבר כמה שנים טובות) המונע באופן מפורש איחוד משפחות לא יהודיות. אזרח ישראל המתחתן עם פלסטינית מהשטחים הכבושים, לא יוכל לגור אתה יחד. במקרה של הבחור הנחמד שעצר ועזר, אשתו בא לבקר בחיפה אחת לשלושה חדשים. שאלתי אותו אם זה לא מפריע לו והוא אמר שזה דווקא מתאים לו.

למה? כי "פה בג'נין הבחורות לא הולכות בטייטס", ו"אין פה ים" ובמשתמע, גם אין בחורות בבגדי ים. האופן בו בסמה, הנוסעת שלי (דרך ארגון "הדרך להחלמה") הייתה לבושה, כשפניה גלויות אבל אף שערה לא מציצה, ורואים רק את קצות אצבעותיה, נראה לו בהחלט האופן בו אשתו צריכה להיות לבושה. וכך גם אמר.

לא שאלתי האם בחיפה הוא נמנע מהליכה על הטיילת ליד הים, כדי שלא לראות נשים במלבוש צמוד או חושפני. יש לי הרגשה שאני יודע את התשובה לזה.

גם לא שאלתי אותו האם יש לו במקרה אשה נוספת בחיפה. סביר להניח שכן. כמו שיש לאותם שני הרצפים שריצפו את ביתי בזמנו. בניגוד לבחור אתו דיברתי, הם לא היו מ"ערביי 48" אלא מכפר יאמון שליד ג'נין. לשניהם היו נשים גם בחיפה וגם בגדה. בחיפה אלו היו עולות חדשות מברה"מ שגרו בשכונת חליסה, שהנישואים אתן הקנו לשני הרצפים האלה תושבות בישראל. אני מניח שגם לעולות החדשות האלה יצא משהו מהנישואין האלה, שדי ברור לי וגם כנראה להן, שהיו פיקטיביים, כי שני הרצפים שלי היו כל סוף שבוע וכל חג אצל משפחתם "האמיתית" שם בכפר יאמון.

אני מניח שלשתי הנשים החיפאיות האלה, האחת מוסלמית מקזחסטן, והשניה נוצריה מאוקראינה ששתיהן עלו ארצה אחרי שיצאו לפנסיה בארצות מוצאן, בשנות השישים לחייהן, וקיבלו אזרחות מיידית על פי חוק השבות, לא היו נותנים כיום לעבור במעבר הגבול, למשל לבקר את שאר "משפחתן" המורחבת. על פי שיטת הסיווג המופרעת הנקוטה במקומותינו, לצורך המעבר בגבול, הן יחשבו "יהודיות". הן בצד היהודי של המאבק הדמוגרפי.

התפתח כאן סוג של כלכלה, בו הגברים עובדים בצד אחד של הגדר, הנשים והילדים גרים (בזול) בצד השני. חלק מהכסף מכאן עובר לצד העני יותר, הנזקק יותר. המוהר כנראה גם הוא יותר זול לאשה מהגדה.

בסידור הכלכלי הזה, הגברים הולכים לים, הנשים לא (אלא כאשר הן מלוות חולה לבית החולים רמב"ם, הנמצא על שפת הים). הגברים יכולים לחיות חיים חופשיים יותר, מתירניים יותר, אבל לשמור את נשותיהן "טהורות".

זו כלכלת נישואין הפוכה מזו של הבדואים. גם הם נישאים עם נשים מהשטחים, בדרך כלל אשה שניה, שלישית, רביעית וגם חמישית ושישית לפעמים. לבדואים כן מאפשרים להעביר את הנשים לצד הישראלי, וזה חלק מכלכלת הנישואין מהסוג ההוא. הנשים המיובאות הן "אמצעי היצור" בז'רגון המרכסיסטי. יבוא הנשים האלה, חוץ מזה שהוא משמר את בת הזוג התורנית ה"רשמית" של הבדואי באופן קבוע בשנות העשרים לחייה, מאפשר למשפחה המורחבת גם לקבל קצבת ילדים ואבטחת הכנסה לכל שאר הנשים וילדיהם, שעל הנייר לפחות הן הגרושות של אותו הגבר.

יתכן שהמצב בשטחים מתחיל להיות דומה למצב בסין (אחרי הרבה שנים של הגבלת הילודה שם לילד אחד ש"במקרה" כמעט תמיד יצא בן). הרבה מאד רווקים על מעט מאד נשים פנויות. לא מצב טוב, אבל לא מצב שבו אפשר להאשים את הכיבוש – זו הכלכלה.

פרט לקשר האפשרי בין המצב הכלכלי הירוד לכיבוש. יש לי חשד שמדינה פלסטינית עצמאית, שגבול הרמטי בינה לבין ישראל, ללא קשרים כלכליים, תהיה מקום די עני. מבחינה כלכלית גרידא, מדינה דו-לאומית היא פתרון יותר מוצלח כלכלית לפלסטינים, ואני חושב שגם ליהודים. המצב היום, בו אנו כמעט לא נהנים ממשאב כוח האדם הפלסטיני ונאלצים להעשיר את כיסם של קבלני הבאת עובדים זרים מכל העולם, לא מוצלח.

אבל לאוכלוסיה הפלסטינית, לפחות באזור ג'נין רבתי, הקשר לכלכלה הישראלית הוא כנראה ההבדל בין רעב לרמת חיים סבירה. והשקט באזור ג'נין נשמר במידה רבה כי אף אחד לא רוצה לסכן את המעבר החופשי של ישראלים לא יהודים והכסף שבא אתם. יש אפילו מאמצי שווק לתיירות משותפים למועצה אזורית גלבוע ולג'נין תחת הססמה:"לינה בגילבוע, שופינג בג'נין".

אני אישית, יכול לחיות עם זה שמפלים פה במחסום לרעה יהודים. יש לנו מספיק פריבילגיות. הבעיה היא שליהודים לא יוצא יותר לראות שלאלו הגרים מעבר לגדר אין קרניים, ושרובם ככולם רוצים רק שקט.

 

bla bla

יש כמה ערים די קרובות לפריז שנראו לי מתאימות ל day trip. למשל Reims, Chartres, Dreux, Amien,   ועוד ועוד. אפשר היה כמובן לשכור רכב ולצאת לסובב פריז של כמה ימים, אבל כרגע אין לי לזה פרטנר/ית – לזוגתי שתחייה יש שתי ביאנלות בקנה, להכין בעבורן עבודות.

משום מה, להגיע לערים אלה באמצעי התחבורה ההגיוני ביותר, הרכבת, בעייתי. תעריפי הנסיעה יקרים רצח, אלא אם כן אתה רוכש את הכרטיסים חודשים מראש, מה שלא ממש סביר שיקרה לנסיעה קצרה שכזו. כמה יקר? בערך פי 10 מנסיעת רכבת בקו חיפה-תל אביב, לאותו המרחק בערך.

למה זה כל כך יקר? אולי מאותה סיבה שהרכבת הצרפתית סובלת משביתות בלתי פוסקות. לעובדים המאוגדים של חברת הרכבות הממשלתית יש תנאי עבודה מופלגים בטיבם, שאותם הם נאבקים בכל אמצעי לשמר. השבוע, אמצעי זה היה שביתה שביטלה את חלק גדול מהרכבות. אז רכבת לא הייתה אופציה. גם רשת האוטובוסים פה מופעלת על ידי חברת הרכבות, אז גם על זה לא היה בטוח להסתמך. נשאר בלה בלה..

ליתר דיוק, blabacar, אתר שיתוף הנסיעות שאותו עדיין לא ניסיתי עד כה, השלב המתבקש הבא בניסיונו של  המין האנושי להתייעל ולניצול יותר טוב של משאבים. מישהו מהמייסדים שם כנראה שאל את משנהו: "איך נקרא לאתר שלנו?" וההוא ענה לו: "אני יודע? משהו בלה בלה קאר".  מישהו הבין את הדברים באופן מילולי ורשם את הדומיין הזה. השאר היסטוריה.

קחו למשל האיש שאתו נסעתי בסופו של דבר ל Reims – סוכן של מוצרי קוסמטיקה הנוסע פעמיים בשבוע מפריז ל Reims הלוך וחזור. ברוב הפעמים מצליח למלא את מכוניתו הן בהלוך והן בחזור ב 3-4 נוסעים המשלמים לו 10 יורו האחד. הוא לבטח מכסה כך את הוצאות הדלק, ועדיין נשאר לו משהו. חוץ מזה, יש לו בכל פעם מישהו לדבר אתו בזמן הנסיעה הדי משעממת (הוא איש די משעמם, למען האמת).

כשבדקתי באתר, גיליתי שלמרחק כה קרוב, יש לי עשרות אפשרויות בבוקר של כל יום, ואני רק צריך לבחור על פי המחיר, מקום האיסוף, שעת היציאה ודירוג הנהג ורכבו. התפעול מאד פשוט – בהזמנה מחייבים אותך במחיר שהנהג המסיע מציע בה את הנסיעה, בתוספת עמלה. בתמורה אתה מקבל את מספר הטלפון של הנהג המסיע, וקוד בן 6 אותיות שאותו אתה מוסר לנהג המסיע רק כאשר הוא מוריד אותך ביעד. את הקוד דנן הנהג מקיש ביישומון ומיד מקבל את הכסף ששילמת.
יש כמובן מנגנון של דירוג נהגים ונוסעים, כמו שמקובל במקומותינו הוירטואליים.

חסרונות? הרכבת מהירה יותר, בעיקר ביציאה והכניסה לפריז. אבל בסידור של בלה בלה יש יותר גמישות. יש מצב שהנהג המסיע יחכה לך אם תתקשר אליו להודיע שאתה מאחר. יש מצב שאם זו לא סטיה גדולה מהדרך, הוא יוריד אותך במקום שנוח לך. בדרכנו חזרה, כבישי הגישה לפריז היו פקוקים, והנהג הביא אותי לתחנת מטרו ממנה יכולתי לחזור ללא פקקים, בעוד הוא עצמו המשיך להיאבק מן הסתם בתנועה.

זה העתיד: שיתוף משאבים, בתווך של שירות אינטרנטי, עם כוונת רווח. אלו יהיו חברות הענק של העתיד, כמו אפל ואמזון כיום, חברות כמו AirBnB, Uber, ו blablacar יהיו הדבר הגדול הבא. יש עוד שירותים מסוג זה פה, למשל של השכרת רכב מאדם פרטי אחד לאחר, הגיוני אם חושבים כמה מעט מהיממה מכוניות נמצאות בשימוש בפועל, ביחוד אצל אנשים שגרים בערים גדולות ועתירות תחבורה ציבורית יעילה כמו פריז.

ואיך Reims? שתי כנסיות מאד מרשימות, ושמפניה משובחת. שווה לעשות סיור (עשיתי) באזור הכרמים שרק לענבים המיוצרים ממנו מותר להיקרא שמפניה. יפה שם וגם השמפניה, אותה אני שותה תוך כדי כתיבת רשומה זו, טעימה.

קניה ונורווגיה 2

רצה המקרה ובשנת 2011 שהיתי בהפרש של כמה חדשים בקניה ואחרי כן בנורווגיה, וכתבתי על הדמיון וההבדל בין שתי מדינות אלה. השנה שוב רצה המקרה (עקשן, המקרה הזה..), ולפני שבוע ביקרתי בביתן הנורדי (המקסים) בגני הביאנלה בוונציה, שהשנה שיתף פעולה עם שלוש מדינות אפריקאיות: קניה, טנזניה וזמביה בביאנלה לאדריכלות. נושא התערוכה היה הסיוע ששלושת מדינות סקנדינביה הגישו לשלושת מדינות אפריקה. סיוע שמתבטא לא מעט בשליחת אדריכלים לאפריקה, בעיקר לבניית בתי ספר וארמונות לנשיאים (כנראה תנאי הכרחי להמשך מתן הסיוע). כותרת התערוכה הייתה:
“FORMS OF FREEDOM: African Independence and Nordic Models”

מעבר לאירוח של קניה, טנזניה וזמביה בביתן הנורדי, למדינות אפריקה הייתה נוכחות מצומצמת מאד בביאנלה. למוזמביק הייתה פינה ב"ארסנלה", נדמה לי שגם לדרום אפריקה, ולחוף השנהב היה אמור להיות (על פי מפת הפסטיבל) ביתן אי שם בעיר, אלא שניסיונותיי הנחושים למצוא אותו עלו בתוהו. לדעתי הוא פשוט לא הוקם.

אחד ממפעלי הסיוע שהביתן האפרו-נורדי תיאר, היה הניסיון של NORAD, ארגון סיוע החוץ הנורווגי, לסייע לחבל טורקנה, חבל שבו הייתי אז ב 2011 במסגרת ניסיון להקים מפעל השקיה לשני כפרים שמנסים לעבור ממרעה לחקלאות, הפעם במימון ממשלת ארה"ב ("אובמה" – הם משוכנעים שם שהם קיבלו את הסיוע בגלל שאובמה בעצם קנייתי).

הנורווגים ניסו להסב את תושבי החבל מרועי צאן לדייגים. יש בחבל את אגם טורקאנה הענקי, ובאגם יש דגים, ענקיים גם הם. וכפי שאומר הפתגם – תן לאדם דג והוא יהיה שבע לארוחה אחת. תן לו חכה, אז הוא יהיה שבע לתמיד.  תושבי טורקנה עצמם אמנם לא אוהבים לאכול דגים, אבל מוכנים לדוג אותם אם יש מי שיקנה אותם.

אז הארגון הנורבגי הלך בגדול. הוא נתן לתושבים סירות, ורשתות דייג. חוץ מזה, הוא סלל כביש באורך 250 ק"מ אל מחוץ לחבל כדי שיוכלו להוציא את הדגים למכירה לשאר תושבי קניה. גולת הכותרת של מפעל הסיוע היה מפעל להקפאת דגים ב kalokol (בתמונת הכותרת של הרשומה), לו הם קראו "סיביר", כדי שאפשר יהיה להסיע את הדגים הקפואים אל השווקים.

היו כמה בעיות בתכנון המפעל הזה. בסרט וידאו שהיה שם בתערוכה, רואיינו תושבי טורקאנה שניסו לעבור לדייג. אלו התלוננו מרה על שהרשתות נקרעו, והם לא ידעו לתקן אותן. וחורים נבעו בסירות, והן לא ידעו לסתום אותן. זה פשוט לא בתרבות שלהם.

את חורבות הכביש  30 שנה מאוחר יותר קיללתי יום יום כשנסענו שם אל הכפר קפוטיר שעל גדות נהר המלמלטה, במסגרת סקר התכנות לעוד מפעל סיוע מגלומני. הרצועה הצרה של אספלט שנותרה במרכז הדרך משבשת את הנסיעה קשות. במקום לסלול כביש, היה צריך כנראה לסלול דרך כורכר טובה עם מעבירי מים. קצת הכרה של תנאי השטח הייתה מבהירה שאין סיכוי שמישהו אי פעם יתחזק את הכביש הזה.

וקצת תחקיר בשטח היה מבהיר לנורווגים שלצורך הפעלת מפעל הקפאת הדגים יש צורך ביותר מים מתוקים מכל כמות המים המתוקים העומדת לרשות כל תושבי טורקאנה גם יחד. זהו אזור מאד צחיח. וכמובן שאין שום סיכוי שהתושבים יוכלו להרשות לעצמם את כמויות הדלק הנדרשות להפעלת בית הקירור. את מעט הדלק שהם צורכים הם מביאים ממרחקים ומשלמים עליו מחיר מאד מופקע.

כל הדברים האלה התגלו רק אחרי שהמפעל, שהיה אמור לעלות כמה מאות אלפים מהמטבע הנורווגי, כבר הושלם בהשקעה של כמה עשרות מליונים. המפעל (בתמונה מעלה) קיים ועומד שם עד היום, אבל לא הופעל אפילו פעם אחת. חֶלֶם זו כנראה עיר בנורווגיה. (תיאור הפיאסקו הזה, בנורווגית). הסתבר גם שהדגים מהאגם נשמרים מספיק טוב על קרח, בדרך לשווקים. או סתם כשהם תלויים על מראה הצד של הרכב, כמו שעשינו אנחנו.

זו כנראה התוצאה של יותר מדי כסף (מנפט וגז) לפחות מדי אנשים (ב1970 היו  3.7 מליון נורווגים) המלאים עד להתפקע  בכוונות טובות. האם אפשר היה לעשות במיליונים האלה של כספי סיוע שימוש יותר טוב? אני לא בטוח. דורות של אפריקאים גדלו בהרגשה שגורלם תלוי בשקי המזון שיגיעו מהמערב, ולא במשהו שהם יעשו או לא יעשו. יש כבר מספר מנהיגים אפריקאים המאשימים בסיוע החוץ את החידלון והעדר היזמה של מדינות אפריקה. ויש הגורסים שמפעלי הסיוע הם סוג חדש של קולוניאליזם שמטרתו לשעבד את אפריקה.

קשה לא לתת, המצב ברוב אפריקה באמת קשה. וקשה גם לתת, כי ברוב המקרים הנתינה גורמת בטווח הארוך יותר נזק מתועלת.

אז מה לעשות? אולי לפזר את תושבי אפריקה בשאר העולם? עושה רושם שרובם רוצים לעזוב את אפריקה. אפשר אולי "לגלות" סימני יהדות אצל כמה שבטים שם ולהביא אותם במבצע הנה, לסייע בידנו במאבק הדמוגרפי, בשמירה על אופייה "היהודי" של ישראל. יש כמה שבטים שבפרוש אפשר לגלות אצלם סממנים כאלה.

יהיה פה שלום

בסופו של דבר, יהיה פה שלום. אתמול הבנתי למה.
יהיו פה בקרוב שתי מדינות – אלא שמצב האנשים הגרים בהן, לא בהכרח הולך להשתפר.

איך הגעתי למסקנה מרחיקת הלכת הזו? היא לא נראית כלל מובנת מאליה, לבטח לא לאור כל
ה Posturing של אנשי הליכוד, הבית היהודי ושאר מפלגות הימין הקיצוני בזמן האחרון.

זה התחיל בכלל בהזמנה לדיון על לקחים מהמצב בדרום אפריקה, עם מלאת 20 שנה לסיום האפרטהייד ובעקבות תשומת הלב שהמדינה הזו משכה לאחרונה עם מותו של נלסון מנדלה. ארגנו את הדיון אנשי המאבק הסוציאליסטי, גוף שלקיומו לא הייתי מודע עד לדיון הזה, ושאחד מחבריו לומד איתי ערבית בשנה האחרונה. השתתף בדיון גם אורי וולטמן,  שייצג את  מק"י  – אתו אני לומד פילוסופיה באוניברסיטת חיפה. לבחור יש כושר דיבור…

היה לי מעניין להיות נוכח שם. קודם כל מרתק אנתרופולוגית לראות את ה"סצנה" השמאלית ואת ה"מאבקים הסוציאליסטיים" על פירורי הפירורים של הצד השמאלי של המפה הפוליטית. המצב בדרום אפריקה, בו קואליציה של ה ANC ושל המפלגה הקומוניסטית מובילה מדיניות ניאו-ליברלית שמאז סיום האפרטהייד רק הגבירה את אי השוויון הכלכלי בין שחורים והלבנים, היווה הזדמנות פז לאנשי המאבק הסוציאליסטי לנגח את "מפלגת האחות" הקומוניסטית הישראלית.

מסתבר שגם לאנשי המאבק הסוציאליסטי יש מפלגה אחות בדרום אפריקה, בהקמה כעת לקראת הבחירות הקרובות, מפלגה של ארגוני עובדים בשם WASP ("מפלגה עם עוקץ") שהם מעורבים הן בהקמתה והן באיסוף תרומות עבורה (תרמתי גם אני..) והם, שלא כמו אנשי איגודי העובדים הקודמים, אמורים לא להפוך מושחתים וגנבים בשנייה בה הם מגיעים לשלטון.

כי זה בדיוק מה שקרה לאנשי ה ANC, הקונגרס הלאומי האפריקאי, מפלגתו של נלסון מנדלה. כי בפועל, העסקה שנרקמה בתחילת שנות התשעים בין מנדלה כמייצג השחורים בכלל וה ANC בפרט, ובין וילם דה-קלרק כמייצג המיעוט הלבן הייתה בפועל כזו:

• השחורים יקבלו זכות הצבעה ולכן את השלטון הפוליטי במדינה.
• הלבנים יישארו בעלי ההון, המכרות, משאבי הטבע והשליטה המוחלטת בכלכלה.
• מספר מצומצם של שחורים, אלו שבשלטון, יקבלו גם הם נתח מהעושר של המדינה הזו, העשירה ביותר באפריקה. כמו למשל: מזכיר ארגון עובדי המכרות שתוך זמן קצר הפך לאיש עשיר. הונו מוערך כיום ב 700 מליון דולר, לא רע לחבר וועד. לאלון חסן מנמל אשדוד יש עוד מה ללמוד…

OK, מנדלה עצמו אולי לא היה מושחת. אולי הוא חשב, אז, שהוא לא יכול להמשיך ולהניף את שני הדגלים: המעמדי והגזעי. ולכן בחר לקנות זכויות פוליטיות לגזע השחור במחיר ויתור על הפן המעמדי של המאבק. אלא שהשחורים הם גם "במקרה" המעמד הדפוק כלכלית בדרום אפריקה. גם כיום, עשרים שנה אחרי, הם מנועים כלכלית מליהנות מחלק ניכר של זכויותיהם. אולי זה היה פספוס של הזדמנות היסטורית, אולי להמשיך בהנפת שני הדגלים היה מהווה החמצה של הזדמנות היסטורית. לעולם לא נדע.

השאלה המעניינת מבחינתי היא מה אפשר להקיש ממקרה דרום אפריקה על מצב באזורנו. השוואה מעמיקה של המצב כאן עכשיו למצב שם אז, אפשר למצוא כאן: יש קווי דמיון רבים, הן בהעדר הזכויות האזרחיות של האוכלסיה הפלסטינית הכבושה והן באי השוויון הכלכלי/מעמדי בין יהודים לפלסטינים, ובעיקר ביחס לפלסטינים בשטחים הכבושים. המצב הכלכלי שם קשה.

האם צריך השמאל הישראלי לעשות כמעשה מנדלה, ולבחור להניף רק דגל אחד? שלי יחימוביץ בחרה את הבחירה הזו, ואת דגל "השלום", שפן אחד שלו הוא הענקת זכויות אזרח לאוכלסויה הכבושה,במדינתנו או במדינתם, היא הסתירה עמוק במגירה אחורית. היא העדיפה להניף את הדגל המעמדי/כלכלי , בלבד. לא ביחס לאוכלוסיה הפלסטינית בשטחים כמובן. עליהם ועל מצב אי השוויון הכלכלי שם היא לא שמעה והיא לא ראתה אותו כעסקו של המצביע הישראלי. זה, אמור לדאוג רק לאזרחים, הם לא, וכאמור, זה לא עסקנו, אליבא דשלי.

האם אפשר להניף שני דגלים? זאת השאלה, וזו שאלה שאני מתחיל לחשוד שהתשובה עליה היא שלילית. אם ניקח את דרום אפריקה כדוגמה, שווה לזכור  שהחרם הבינלאומי עליה הוסר ברגע שהושג שוויון זכויות פוליטי. מאותו הרגע, העולם היה יכול לחזור ולעשות עסקים עם דרום אפריקה במצפון שקט, להמשיך וליהנות ממשאבי הטבע הלא מבוטלים שלה. הקפיטליזם העולמי השיג את שלו – שקט פוליטי והמשך המדיניות הניאו-ליברלית של המשטר שם. אפשר לעשות אינטגרציה של דרום אפריקה למשק העולמי ולהמשיך לעשות שם עסקים. וזה היה מה שחשוב. זה שמצב השחורים רק הורע, זה הבעיה שלהם.

כשאני אומר "הקפיטליזם העולמי", חשוב שאסביר  למה אני לא מתכוון. אני לא מתכוון לרמוז שיש איזו מועצת זקנים של קפיטליסטים המתכנסת ומחליטה למשל ששווה להחליף את השלטון במדינה כזו או אחרת, כמו למשל כעת באוקראינה.  "הקפיטליזם העולמי" הוא גם לא אוסף מנהיגי המדינות המתועשות או ארגון מדינות ה OECD, לא גופים כמו הבנק העולמי או השוק האירופי.  "הקפיטליזם העולמי" הוא גם לא אוסף מתואם של חברות רב לאומיות. אף לא אחד מאלה.

"הקפיטליזם העולמי" הוא להבנתי מעין "היד הנעלמה" של "רוח הקפיטליזם". סוג של צייטגייסט / רוח הזמן שמתבטא למשל שרצונם של אזרחי הולנד שחברה הולנדית לא תבנה פרויקט של רכבת לירושלים שהתוואי שלה עובר מחוץ לגבולות המוכרים של מדינת ישראל. בעצם, גם לא לעשות עסקים עם ישראל בכלל.
למה לא? כי נמאס להם מהבלגן של המזרח התיכון, נמאס להם לקרוא בחדשות על מעללי הכיבוש הישראלי, לא משנה איך מדווחים עליהם. הם רוצים שקט, ושגשוג, וכלכלה פורחת. ולשם כך צריך שוק עולמי מפותח, עם שווקים משוכללים. ההולנדים רוצים (רק כמשל כמובן) שיקנו את פקעות הצבעונים שלהם. וכרגע, אנחנו מונעים מהפלסטינים את האפשרות להיות לקוחות טובים של פקעות צבעונים. פשוט כי אין להם כסף. המשק הפלסטיני סגור בתוך מובלעות שטחי A ו B, בשטחי C אנחנו נוהגים כשלנו בפועל ולא מאפשרים שום בניה ציבורית או מסחרית.
אתנו, ההולנדים היו כן יכולים לעשות עסקים, אבל לכסף שלנו יש ריח לא טוב. אנחנו לא נראים הרבה יותר טוב מדרום אפריקה שלפני 1994. וזו בעיה שההולנדים, רק כמרכיב לא מודע של  "הקפיטליזם העולמי", מעוניינים לפתור. ומכאן – החרם עלינו.

וזה לא רק החרם. באלף דרכים עקלקלות אותו ה"הקפיטליזם העולמי" עושה כדי שבפינת העולם הזו נפסיק להתקוטט עם שכנינו ונאפשר לכל האזור להיות שותף לפיתוח ושגשוג כלכלי, משק קפיטליסטי חסר חסמים לפיתוח. זה גם מתבטא למשל במודעות שאנשי עסקים ישראלים מפרסמים ובהם הם ממריצים את נתניהו להגיע להסכם. כי הסכם יהיה טוב לעסקיהם. זה מתבטא במגעים בין הקהילה העסקית המקומית לזו העולמית, בין הקהילה הכלכלית כאן לפוליטיקאים כאן, ובין הקהילה הכלכלית שם לפוליטיקאים שם. והלחישות האלה, יגברו אפילו על הלהט המשיחי של אנשי הבית היהודי ושאר נציגי המתנחלים בממשלה.

יש לא מעט מדינות בעולם שבהן יש סכסוכים, ו"הקפיטליזם העולמי" לא מתעסק בהם. בחלק מהמקרים כי לא נראה רווח  כלכלי מפתרון הסכסוך, או שפוטנציאל ההפרעה של הסכסוך לאזורים הסמוכים קטן, או ששתי המדינות המסוכסכות הן שווקים לנשק שסיום הסכסוך עלול לקלקל.

אצלנו זה שונה. קודם כל, הסכסוך שלנו הוא הארוך והממושך ביותר מאלה שעדיין קיימים, ולכל העולם באמת שנמאס כבר ממנו. עבר גם מספיק זמן מסיום מלחמת העולם השנייה, וכבר די מיצינו את יתרת החוב המוסרי שנזקפה לזכותנו כתוצאה מהשואה.
חוץ מזה, הפלסטינים הם לא באמת שוק לנשק. בעצם גם אנחנו לא. על הנשק מארה"ב אנחנו לא משלמים – הוא חלק מהסיוע הביטחוני. חמור מזה, תעשיית הנשק שלנו מעזה להתחרות בתעשיית הנשק האמריקאית בלא מעט שווקים בעולם, למשל בשווקי המזרח הרחוק והודו. הם לא אוהבים את זה. אם יהיה פה הסדר, ישראל לא תמשיך כנראה להשקיע כל כך הרבה בפיתוח אמצעי לחימה, וזה טוב לחברות האמריקאיות. ומה שטוב לחברות האמריקאיות, טוב לפוליטיקאים האמריקאים. מילת המפתח שם היא
job creation. מילת גנאי חמורה היא להגיד על מישהו שהוא לא Pro Business.

נכון שאין לנו אוצרות טבע שהעולם צריך (הגז לא באמת משמעותי), אבל שכנענו לפחות חלק מהעולם שאנחנו start-up nation, שהמשאב האנושי שלנו הוא משהו שהעולם צריך. וה"הקפיטליזם העולמי" האמורפי הזה היה מעדיף שנפתח אפליקציות לאנדרואיד או חומות אש לשרתים ולא נבלבל את המוח עם התנחלויות, חזונות משיחיים על בית המקדש השלישי, והשוואות לשואה בהקשר של איראן. נמאס להם מזה. הם רוצים שהיה פה שקט, ובשביל שקט, צריך שיהיה פה הסדר. ובשביל שיהיה פה הסדר, צריך שיהיו פה שתי מדינות.

ולכן זה יקרה.

Telepresence

הפילוסופיה המטריאליסטית שפיתח קרל מארקס העניקה קדימות לסביבה החומרית, זו המחוללת על ידי הטכנולוגיה. לדעתו זו היא, ההוויה החומרית (אמצעי הייצור) והיחסים החברתיים הנגזרים ממנה (יחסי היצור) שמעצבים את התודעה שלנו. לא התודעה שלנו היא שמעצבת את הסביבה החומרית והחברתית שלנו.

להבנתי, קרל מרקס, שבמשנתו אני מעיין בימים אלה במסגרת קבוצת הקריאה שלנו (עוד רשומות עליו כאן וכאן), ראה את הטכנולוגיה, מה שהוא קרא "אמצעי היצור" כמתפתחת באופן בלתי תלוי בחברה. מעין כוח טבע שמתקדם באורח אוטונומי, ומעצב את פני החברה כך שתתאים לו.

ניראה לי קצת מפוקפק, לא סביר אפילו שהתודעה האנושית, התרבות, לא מכוונת אף היא בתורה את ההתפתחות של "אמצעי היצור", ליתר דיוק את הטכנולוגיה שמגדירה את אמצעי היצור, במין ספירלה עולה שבה ההוויה משפיעה על התודעה וזו בתורה משפיעה בחזרה על ההוויה. אבל מארקס מדבר שוב ושוב רק על כיוון השפעה אחד: "בני אדם, מפתחים את הייצור החומרי שלהם ואת יחסיהם החומריים, משנים בד בבד את קיומם הממשי, את מחשבתם ואת התוצרים של מחשבתם. החיים אינם נקבעים על ידי התודעה, התודעה נקבעת על ידי החיים (החומריים)" (האידאולוגיה הגרמנית)

איך התודעה עשויה הייתה להשפיע? על ידי הכוונת הכיוון שאליו מתפתחת הטכנולוגיה שמאחורי אמצעי הייצור. כך חשבתי לי עד שהתחלתי לנסות ולבחון בעיניים ביקורתיות את הטכנולוגיה שיותר מעשרים שנה עמלתי על פיתוחה ושכלולה – מחשבים.

אין בכלל ויכוח שהמחשבים, וטכנולוגיות הנגזרות מהם, כמו התקשורת הדיגיטלית בכלל והאינטרנט בפרט, שינוי את פני החברה האנושית באופן עמוק ביותר. אפשר גם להבחין בהתחלה של שינויים לא רק בתודעה האנושית אלא אפילו באופי האנושי, למשל באורך הזמן שאנשים מסוגלים להקדיש זמן רצוף למשהו (נראה אותכם מגיעים לסוף הרשומה הזו…).

אבל לא זה הצד של הדברים שרציתי לבחון, אלא לבחון האם הייתה השפעה משמעותית בכיוון ההפוך. באיזו מידה הטכנולוגיה שפותחה בתחום שבו עסקתי – מחשבים, הושפעה מתודעת החברה האנושית, מרצונותיה ושאיפותיה.

הטכנולוגיה של מעבדים התקדמה בקצב מדהים. כבר כשלושים שנה שמספר הרכיבים במעבד מוכפל כל שנה. "אמצעי היצור" של הסיליקון, מה שבתעשייה נקרא FAB, משפרים עצמם בקצב כמעט קבוע, הרכיבים קטנים בקצב קבוע, וחוץ מבעיות פה ושם, למשל שצפיפות האנרגיה הופכת כה גדולה שאין כבר אפשרות לסלק את החום החוצה, נראה כאילו זו טכנולוגיה שצועדת קדימה באופן די אוטונומי. מתודלקת כמובן בכספים אדירים, שכל דור של טכנולוגיה מייצר כדי שאפשר יהיה לפתח את הדור הבא של הטכנולוגיה, שנתיים אחרי. פה, אני ממש לא רואה איך התודעה האנושית, של החברה  ושל פרטים, באים פה לידי ביטוי.

ומה לגבי שכבת הטכנולוגיה שמעל? האם בבחירה מה לעשות באותן מספר גדל והולך של טרנזיסטורים, המכפיל עצמו מדי שנתיים, בא לידי ביטוי התודעה של החברה? ובכן – יש 2 דרכים שבהן אפשר לשפר את הטכנולוגיה: להריץ יותר מהר יישומים קיימים, ולהריץ יותר מהר יישומים עתידיים.

ב "יישומים קיימים" הכוונה לסט של אמות מידה (benchmark) שאמורים לייצג את היישומים שבהם הלקוחות, המייצגים את החלק הרלוונטי של החברה האנושית, משתמשים. כך שבמובן מסוים זה, השימוש שהחברה עושה בטכנולוגיה בפועל, שהוא לרוב לאו דווקא זה שמפתחי הטכנולוגיה חזו מראש, כן מניע את פיתוח הדור הבא של הטכנולוגיה.

אבל אם בוחנים את אמות המידה האלה לעומק, אזי רואים שרוב היישומים בהן הם או כאלה שכבר מזמן לא מייצגים שום דבר בעולם האמתי אך אי אפשר שלא להראות שמשתפרים בהם מדור לדור, או מייצגים יישומים שאין באמת צורך או משמעות לשיפורי מהירות בהם. כאלה שאיש לא יבחין בשיפור של ממש אם הדור הבא של המעבדים יבצע אותם 20% או אפילו 100% יותר מהר. כך ששיפורי טכנולוגיה ביישומים קיימים לא באמת נדחפים על ידי "משיכה" מצד החברה האנושית ותודעתה המתפתחת, אלא על ידי "דחיפה" מצד הטכנולוגיה, על ידי אותה הכמות הכפולה של טרנזיסטורים המחפשים תכלית לקיומם.

יתכן בהחלט שאותם השיפורים שנגזרו ממדידת יישומים הקיימים יתבטאו עם הזמן ביישומים חדשים ומסעירים, אבל זה מתברר רק לאחר מעשה, אחרי שהטכנולוגיה כבר בידי המשתמשים. לא התודעה של ציבור המשתמשים במחשבים היא זו שממנה הם נגזרו.

ומה לגבי יישומים חדשים, "עתידיים"? כאלה שדור המחשבים הנוכחי איטי מכדי לבצע, ורק קפיצה משמעותית בביצועים תגרום להם "לקרות" בעולם? לא פעם ניסינו לנבא את השימושים העתידיים במחשבים. היה לנו אפילו פעם "כוח משימה" לעניין, ונתנו לזה את השם DFU.

כמו שיש DFT, design for testing כך מכרנו למנהלינו את בשורת ה Design For User experience. ואף גייסנו לצורך העניין את צוות האנתרופולוגים המנתח את האופן בו המחשב משתלב בחברות שונות, בדרך כלל כאלה השונות מאד משלנו.

ובעזרת סט של טכניקות העשויות לדבר, ניתחנו את צרכי האנשים, שחלקם לא משתמש כלל במחשבים, וניסינו לראות איזה טכנולוגיה אנו יכולים להמציא כדי לעזור להם ולתרום לשיפור חייהם. שיפור שיהיה גדול דיו עד שהם ירוצו ויקנו את המחשב העתידי, שבקרביו יהיה מותקן המעבד העתידי, שבו נשלב את ה"טכנולוגיה" שנפתח, שבדרך כלל הייתה בסך הכל תוספת של כמה פקודות מכונה, וכמובן חומרה שתבצע אותן.

ברור שה"תודעה" שלנו, המהנדסים, שיחקה תפקיד לא קטן כאן, אולי יותר מהתודעה המדומיינת של אותם לקוחות פוטנציאליים: מוסטפה השרברב המרוקני, אניטה, הנערה מאיפנימה (טוב, סתם מברזיל…) ועוד כמה טיפוסים, שהאנתרופולוגים תיארו לנו יום טיפוסי בחייהם.

אז הנה אחד הדברים ש"מצאנו": כולנו שם בחדר, עובדים בחברה רב לאומית, היינו מנוסים כולנו בשיחות וועידה אל תוך הלילה, ומוקדם בבוקר, עם אזורי זמן שונים משלנו. ספרתי בעבר בישיבה אחת אנשים משבעה אזורי זמן שונים. רוב השיחות האלה היו בטלפון, ומיעוטן, בשיחות וועידה בווידאו. והיה ברור לכולנו שיש מרחק רב בטיב האינטראקציה בין פגישות שכאלה ופגישות פנים אל פנים, גם כאשר המשתתפים כבר מיומנים בניהול פגישות כאלה. שיפור התפקוד של שיחות וועידה היה ללא ספק יכול לתרום לנו, למהנדסים שהשתתפו בסיעור המוחות הזה.

אבל גם לאנשים אינספור ברחבי העולם. כמו למשל מרווין, המטפל של אבא שלי, שהותיר את ילדיו מאחור בכפר קטן בפיליפינים. הוא מדבר איתם בסקייפ, אבל זו חוויה שלא קרובה אפילו למפגש פנים אל פנים, גם כשיש חיבור טוב בשני צידי השיחה.

קראנו לזה Telepresence, נוכחות מרחוק. יש כמה חברות שמספקות כבר היום מערכות כאלה, הדורשות חיבור נתונים ישיר בקצב גבוה, חדר מיוחד בכל צד של השיחה ומערכת יקרה של מצלמות ומסכים, בעיקר לחברות גדולות הפרוסות על פני העולם, השוכרות אנשים בכל מקום בו "יחסי הייצור" עובדים לטובתן. רצינו לפתח טכנולוגיה שתאפשר לכל אחד עם מחשב נייד  לקיים מפגש איכותי, קרוב ככל האפשר למפגש פנים אל פנים, עם כל אדם אחר בעולם. אבל כמובן שצריך שיהיה זה מחשב נייד שבו יהיה מותקן המעבד שאותו תכננו. היו לנו כל מיני בעיות במצב הקיים שאיתרנו ושרצינו לפתור, שחלקן כן קשורות לתודעה האנושית.

למשל: מפריע לאנשים אם אתה מדבר אתם, אבל לא מסתכל להם בעיניים. והטכנולוגיה הנוכחית של שיחות וועידה סובלת מהבעיה הזו. כי המצלמה מותקנת בראש המסך, אבל המשתתף בשיחה, מסתכל על המסך, לא על המצלמה. המצלמה מצלמת את ראשו כאילו מלמעלה. התוצאה – בן השיח שלך נראה כאילו הוא בוחן את מבושיך. לא בדיוק מבנה אמון בין אנשים. לא פעם מתחשק לך להגיד:"'סתכל לי בעיניים, ראבק!"

איך פתרנו את הבעיה? אלו פרטים שאני לא יכול למסור בלי להסגיר סודות מסחריים של מעסיקי דאז, מה שאני לא מעוניין לעשות. אבל אני חושב שזה היה ניסיון מעניין בכל מקרה, לפתח טכנולוגיה הנדחפת על ידי צרכי החברה. לבטל את "קדימות הטכנולוגיה", ההוויה החומרית, על התודעה.

אבל אם נודה על האמת, רוב השינויים מדור אחד של מעבד לדור הבא הם עדיין מהסוג המובן מאליו, זה המוגדר כמעט לחלוטין על ידי הטכנולוגיה, כמו:

• מספר גדל והולך של ליבות בכל מעבד
• מספר גדל והולך של פריטי מידע המעובדים אל ידי כל פקודה (פקודות ווקטוריות ההולכות ומתרחבות באופן, לדעתי, בלתי נשלט כמעט)
• מספר גדל והולך של פקודות המבוצעות יחד בכל מחזור שעון
• מספר גדל והולך של מחזורי שעון בשניה (תדר המעבד)
• הגדלה מתמדת של פונקציות במעבד, כמו למשל זיכרון מטמון.

המצעד הזה של הטכנולוגיה ייעצר בסופו של דבר, כי הוא כבר לא באמת מביא ערך לחברה. לאנשים חשובים יותר דברים אחרים, כגון ניידות וצריכת הפסק מאד נמוכה, ולכן הם קונים טלפונים חכמים, וטאבלטים, והשיפורים במחשבים ניידים כבר לא מאד מזיזים להם. השיפורים במחשבים הנייחים, שם ב"ענן", לא נראים בעין לרוב החברה, ואף כי יש שם עדיין שוק גדול למעבדים, זה כבר לא זה. יש האטה, וההאטה תהפוך לזחילה. בדיוק כמו ששיפורים בבניית חומות הפסיקו להיות משמעותיים עם המצאת אבק השריפה. כמו שאף אחד גם לא רושם יותר פטנטים על שיפורים במנועי קיטור. ולא בגלל שאין מה לשפר ולשכלל שם.

אני חושב שמרקס טעה רק קצת. כי 95% מהטכנולוגיות אכן מתפתחות עצמאית, במין תהליך של אבולוציה המתגלגל מעצמו (בעזרת כמה אלפי מהנדסים ומיליארדי דולרים) ולא כתוצר של התודעה האנושית. 5%, הייתי רוצה לקוות, אולי כן.

או שאולי צריך לראות את זה הפוך: התודעה האנושית לא מניעה פיתוח טכנולוגיות. זה קורה לבד, משיקולים כלכליים ועל גבי האגו של מהנדסים. אבל התודעה האנושית היא כן זו שבולמת ולבסוף עוצרת את ההתקדמות האוטומטית הזו. היא זו שמבחינה שההתקדמות לא תורמת יותר, מאבדת עניין, אומרת "זה מספיק טוב כבר עכשיו" ושומטת את הקרקע, ואת הבסיס הכלכלי, מהמשך ההתקדמות בכיוון הנוכחי.

אני, מרקסיסט

על פי קארל מרקס, הסוציאליזם תלוי בראש ובראשונה בקיצור יום העבודה. רק כך יהיה "השגשוג השופע של המימוש העצמי זמין לכל". בלשונו: "קיצור יום העבודה הוא התנאי המוקדם היסודי למימושה (של החירות)" (מתוך "הקפיטל").

את האספקט הזה של תורת מרקס, אימצתי בתחילת 2011, אז קיצרתי את יום העבודה שלי. לכמה שעות קיצרתי? לאפס. אך אם ממצעים 25 שנות עבודה של יום עבודה בן 10-12 שעות עם 11 שנות אי-עבודה (עד גיל הפרישה הרשמי) של אפס שעות ליום, מגיעים לקצת פחות משמונה שעות עבודה בממוצע ליום, יותר מיום עבודה של שבע שעות כפי שחזה הרצל למדינת היהודים, אך בסך הכל די סביר. הבעיה שגם את שכר השעה צריך להתאים באותו אופן. אבל עדיין, אין לי סיבה להתלונן.

האם "השגשוג השופע של המימוש העצמי" זמין לי? אפשר להגיד שכן. אז אני מרקסיסט?

מצחיק שדווקא עבודה בחברה רב-לאומית, מונופוליסטית, כמעט התגלמות הקפיטליזם, היא זו שאפשרה לי לממש בגופי ובחיי את עקרונות המרקסיזם. לא משהו שמרקס כנראה צפה.

בחברה האוטופית על פי מארקס, הקומוניסטית כפי שהוא דמיין אותה, "אין לכל אחד תחום פעילות בלעדי וכל אחד יכול להתמחות בכל ענף שיחשוק בו", באנלוגיה של מארקס, אתה יכול לצוד בבוקר, לדוג אחר הצהריים ולרעות בקר בערב בלי להפוך לצייד, דייג או בוקר.

אמנם קצת מוזר לי שכל העיסוקים שהוא מזכיר עוסקים בהרג או ניצול של בעלי חיים, משהו שאני רואה כפסול מוסרית, אבל טוב, המין האנושי מתפתח לאט. בזמנו של מארקס היו עדיין עבדים ונשים לא יכלו להצביע, אז פלא שזכויות בעלי חיים לא היו אפילו באופק התודעתי שלו?

אבל עיקרון הגיוון בהחלט מדבר אלי. אני יכול לעבוד לסירוגין בגננות, בנגרות, לבשל, ללמוד פילוסופיה וכל דבר אחר בלי להיות גנן, נגר, טבח או פילוסוף או כל דבר אחר. אני לא חייב להיות מוגדר על פי משלח ידי.

נכון שבעצם אי אפשר בפועל להתפרס על כל כך הרבה תחומים ולהצטיין בכל אחד מהם, אבל אפשר לחשוב שההתמקדות בתחום יחיד, כמו אצל רובנו, תמיד מביאה להצטיינות באותו התחום. בחברה שמארקס מדמיין, יתכן שזו בעיה – כי למרות שלא כולם צריכים להצטיין, עדיין רצוי שלפחות כמה כן. אבל גם בחברה שלו, יש לאנשים תמיד את האופציה לא להתפרס על הרבה תחומים וכן למצות את כל כישרונם וזמנם בתחום צר כרצונם. לכל איש על פי נטיותיו וכישרונותיו. כל אחד על פי מה שעובד בשבילו.

מארקס רואה ב"חלוקת העבודה", קרי ההתמחות במקצוע או עיסוק מסוים, גורם מרכזי בניכור האדם. אם אתה חלק ממערכת יצור גדולה, ואתה אחראי רק לחלק קטן מהמוצר הסופי, בניגוד למשל לנגר-אומן היוצר רהיט שלם במו ידיו, אזי אתה חש ניכור כי אין לך יותר תחושה של יצירה. המוצר הסופי לא יותר מתחת ידיך במובן הפשוט והישיר. ולכו, אתה חש ניכור.

אומר מארקס: "העבודה המנוכרת מנכרת את האדם מהטבע ומנכרת את האדם מעצמו, מתפקודו, מפעילותו החיונית". אבל רוב העובדים הפנימו את חלוקת העבודה, ושמחים להיות ממוקדים בתחום מוגדר של חייהם. האם זו "תודעה כוזבת"? לא, אני חושב שאנשים פשוט מפיקים הנאה מלהיות טובים במשהו, והתמחות היא דרך יעילה להפוך טוב יותר במשהו.

האמת, שגם מארקס חושב שניכור שכזה הוא בעצם חלק ממהותו של האדם. הניכור כרוך ביכולתו של האדם להפוך ל"אובייקט" את טבעו שלו, להתנתק ולהתבונן בו מהצד, לעשות "הזרה". ויכולת זו היא שורשה של חירותנו, גורס מארקס.

ואיפה אני בכל זה? כאשר הייתי מהנדס חומרה, ארכיטקט של מעבדים, מיקרו-פרוססורים בלע"ז, היו עוד כמה מאות עד אלפי אנשים שותפים איתי בתכנון ויצור המעבד. היה גם בדרך כלל פרק זמן של 5-7 שנים בין עבודתי ועד הופעת המעבד בשוק, מה שהרחיק אותו ממני עוד יותר ומטבע הדברים הגביר את הניכור. הוסיפו לזה שלא כל מה שחלמתי ותכננתי הגיע אל קו הסיום, ואת מה שכן הגיע לקו הסיום היה צריך מיקרוסקופ כדי לראות – אוסף של טרנזיסטורים שממדיהם נמדדים בננומטרים, שזורים בתוך ביליוני טרנזיסטורים אחרים, בתוך רכיב הטמון עמוק בקרבי מחשבים, שגם הם רובם רחוקים מן העין – בחוות שרתים ענקיות במקומות נידחים. זה היה כל מה שהיווה עדות חומרית לעמלי. ואני עוד עסקתי בחומרה. מי שפרי עמלו הוא שורות קוד בתוך תכנת ענק כלשהי מרגיש מן הסתם אף יותר מנוכר.

הייתי בשליחות מעסיקי שנה וחצי בארה"ב. בימים עבדתי על מנגנון משוכלל לניבוי הכיוון שאליו יפנו תכניות הרצות על המעבד שעליו עבדתי, הפנטיום 4. ובלילות למדתי נגרות רהיטים ב Oregon college of Art and Craft . מעבד הפנטיום 4 כבר מזמן לא קיים, ואפילו כבר אין לו גרסאות המשך. על השולחן מעץ המייפל שבניתי באותם השיעורים, אני עדיין אוכל כל יום. אליו, אני ממש לא מנוכר.

היום אני כבר לא חלק מ"חלוקת העבודה", פשוט – כי אני לא עובד. מטבע הדברים, אני מנוכר לניכור. העבודה שאני עושה בעבור עבודות האמנות של זוגתי, היא אמנם הצד המשני של תהליך היצירה, אבל עדיין אני יכול להצביע ולהראות את מה שעשיתי. ויש מספר חד ספרתי של אנשים שהיו מעורבים. העצים והצמחים בהם אני מטפל עומדים פה מולי, ומחזירים לי מטובם, בפרי, בצל, בפריחה. שום ניכור ביני לבין האשכולית כשאני קם בבוקר, קוטף אותה מהעץ ואוכל אותה. כשאני מבשל, או כותב, או אופה, או מנגר, התוצרים הם שלי ישירות. ואין שום ניכור ביני לבין העוגייה שאפיתי, על פי המתכון שכאן. בייחוד כאשר אני אוכל אותה לתיאבון…

השילוב של קיצור יום העבודה, זמינות "השגשוג השופע של המימוש העצמי", מגוון העיסוקים והעדר הניכור מתוצרי עמלי, אומרים לי שאני מיישם כנראה בחיי את משנתו של מארקס.

מסתמן שאני מרקסיסט…לבטח כזה…

העולם לא שטוח

הכותרת מתייחסת  (כמובן) לספרו של  Thomas Friedman, "העולם הוא שטוח", שיצא ב 2005, והגדיר עצמו "היסטוריה קצרה של המאה ה 21". הספר מדבר על גלובליזציה, והתזה המרכזית בו היא שהטכנולוגיה מאפשרת לאנשים בעולם השלישי להתחרות כשווים באנשים בעולם הראשון על משרות, ולא רק על משרות בשכר רעב, אלא גם על המשרות בהן משתכרים יותר, כמו למשל מהנדסים, רואי חשבון, עורכי דין ועוד.

הוא מדבר בעיקר על משרות הממוקמות פיזית בעולם השלישי, לא על בריחת מוחות מהעולם השלישי אל זה הראשון. זה כבר סיפור ישן. אבל די ברור שמאגר האנשים לאייש משרות יותר נחשקות, כאלה הדורשות השכלה טובה, כולל גם את המהגרים וגם את הנשארים. כיום, למהגרים יש בדרך כלל תנאי תעסוקה משופרים בהרבה מאלו הנשארים, אף אם הם עושים את אותה העבודה.

כמו אותו ציטוט שסופר לי, משפט של מנהל אמריקאי בחברה בה עבדתי: "למה אני צריך לשלם פה לאיזה סרגיי X דולרים כאשר אני יכול לקבל אותו הדבר שם בעשירית המחיר?".  "הסרגיי" שסיפר לי את הסיפור, שנכח באותה הפגישה בה נאמרו הדברים, הגיע מרוסיה לארה"ב אחרי תואר שני, סיים דוקטורט באוניברסיטה מאד נחשבת בארה"ב, גר בארה"ב יותר מעשר שנים והוא אזרח אמריקאי לכל דבר. אבל הוא עדיין "איזה סרגיי". (שמו אגב, אינו סרגיי)

תומס פרידמן גורס שהדברים ישתנו, שאנשים בעולם השלישי יוכלו להתחרות באנשים בעולם הראשון לא רק בעלות שכר נמוכה, אלא ש"מגרש המשחקים יהיה שטוח", ואנשים ישתכרו שכר שווה על עבודה שווה. או כמעט שווה, לא משנה היכן הם ממוקמים.

והתזה היותר מרכזית שלו, היא נבואת זעם למערב, במיוחד לארה"ב, שלדעתו הולכת לאבד את כל המשרות הטובות שלה, למדינות כמו הודו וסין, שבהן יש היצע אדיר של אנשים מוכשרים. שומעים את זה גם כאן בישראל, בתעשיית ההייטק. כדי לרסן את דרישות השכר של מהנדסים פה, מספרים להם על מאות אלפי המהנדסים המוכשרים המסיימים מדי שנה את לימודיהם בהודו ובסין, ומזה מתבקשים העובדים להסיק שאם יהיה המהנדס פה יקר מדי, תעבור המשרה שלו לשם. מפחיד, לא?

הספר נכתב בעקבות ביקור של הסופר בחברת תוכנה הודית בעיר בנגלור, ביקור שעשה עליו רושם אדיר. הוא ראה שם חלק מתעשיית "מיקור החוץ" בתחום התכנה, ראה שם מתכנתים הודים המבצעים עבודות עבור חברות במערב באיכות שאיננה נופלת מזו של מתכנתים במערב. והכל נכון. גם לחברה בה עבדתי היה סניף באותו מקום, והאנשים שם היו לא פחות טובים מאלו שפה, ועשו עבודה מצוינת.

ועדיין אני חושב, שהאקסטרפולציה שפרידמן עשה ממה שהוא ראה, אל ה"היסטוריה של המאה ה 21" היא מוגזמת. חשבתי על זה הרבה במהלך ביקור של שבועיים בהודו וחודש בדרום מזרח אסיה, ואני לא חושב שזה הולך לקרות, לא במידה בה פרידמן גורס.

למען הזהירות, הודו היא לא סין. אני לא באמת יכול להביע דעה לגבי סין. אבל הודו היא לא בנגלור, ובנגלור לא משקפת את הודו. בהודו, משרת החלומות היא עדיין להיות פקיד באיזה משרד ממשלתי, ואנשים בעלי תארים אוניברסיטאים מתקדמים לא מוצאים עבודה שבה נדרשים כישוריהם. הכלכלה במצב כה גרוע, הבוץ כה סמיך, שהוא מושך את כולם, כמעט כולם, כלפי מטה.

לא כולם בהודו שוקעים בבוץ . אבל בהודו, לאלו ש"עשו את זה" אין שום מוטיבציה למשוך אל תוך הסירה את אלו שעדיין מפרפרים שם בביצה. שיטת הקסטות כל כך מושרשת בתודעה של ההודים, שקשה להם לאמץ את החשיבה המערבית, שהרמת המעמדות התחתונים מעלה תעלה את כולם מעלה, ואת היותר עשיר, אף יותר למעלה. הם מעדיפים, וזה ציטוט מפורש, שיהיה להם צוות עובדים בבית, כולל נהג צמוד, על זה שיהיו להם כבישים מתוקנים בהם הם יוכלו לנהוג בעצמם. הם מעדיפים שילדיהם יוסעו לבית הספר ב school bus מונע שוורים, ולא להסיע אותם בעצמם.

לשון אחרת – הם מעדיפים שיהיה להם טוב באופן יחסי מאשר טוב באופן אבסולוטי. יתכן וזו נוסחה מוצלחת יותר לאושר אישי. יתכן שאנו באמת מודדים את מצבנו על פי מצבנו היחסי לעומת הסובבים אותנו ולא יחסית לאיזה אמת מידה מופשטת. אולי הם צודקים ואני הוא הטועה. יתכן שההבניות התרבותיות שלי גורמות לי לחשוב שעדיפה אספקת חשמל רציפה, מערכת ביוב, כבישים, ביטחון אישי, דברים כאלה, על פני היכולת לשכור צוות משרתים גדול, שיחמם לי מים לרחצה על עצים, במחצית היממה בה נפסק החשמל.

יתכן, אבל הגישה הזו של ההודים, היא מה שלדעתי מפיל את התזה של פרידמן, לפחות לגבי הודו. לא התשתיות הרעועות המקשות על תפעול מקומות העובדה, לא המרחק הגאוגרפי, לא היכולות של המהנדסים עצמם. ההודים עצמם , אלו שהצליחו, לא מעוניינים בתחרות. הם לא מעוניינים לקדם את המדינה שלהם כולה, כך שעוד רבים יצטרפו אליהם על רכבת ההצלחה. הם מעדיפים להיות "ברהמינים" של הייטק, להיות קסטה עילית קטנה ומצומצמת, מוקפת בהמון שישרת אותם.

הם מעדיפים לנסוע במחלקה הראשונה של רכבת הודית "מהירה" הנוסעת במהירות מסחררת של 40 קמ"ש, מאשר לנסוע עם כול שאר ההודים באותה המחלקה, ברכבת הנוסעת 300 קמ"ש. גם אלו שהיו במערב, וראו שיש דבר כזה.

רוב הודו לא לומדת במכונים הטכנולוגיים של הודו. רוב ההודים לא נמצאים אפילו ליד המקום שממנו הם יכולים להשתלב בכלכלה העולמית. רוב ההודים, עוסקים במלאכות שאין מהן תוצרת משמעותית או תכלית.

הם מקיימים כלכלה נחשלת, שלא זזה קדימה מספיק מהר, אפילו לא מספיק מהר בכדי לתמוך באוכלוסיה הגדלה והולכת שלהם. הם מייצרים מוצרים נחותים שאין שום מצב שהם יוכלו לייצא לאן שהוא, וכך מתרחקים יותר ויותר מתחרותיות בשוקי העולם. הם בפועל משק ענק, סגור ליבוא, המדשדש במקום כבר שנים רבות.

מבחינת הרוב המוחץ של ההודים, העולם ממש לא שטוח. הוא מדרון בוצי, חלקלק, בו הם גולשים לאט לאט, לאחור.

Monkey business

נחתתי בדלהי, ובלי להיכנס העירה, נסעתי משדה התעופה לתחנת הרכבת של ניו-דלהי. לא נסעתי ברכבת העילית משדה התעופה אל העיר, (הרכבת שתוכננה לנסוע במהירות מסחררת בקנה מידה הודי של 135 קמ"ש אך נוסעת רק 50 קמ"ש, וגם זה אחרי הפסקת פעילות לתיקונים  במסילה של כמעט שנה, חודשים ספורים בלבד אחרי שנחנכה. אופייני להנדסה הודית.) כי היא לא עובדת בשעות הלילה. אז נסעתי לי במונית אל תחנת הרכבת בעיר, ואח"כ ברכבת מדלהי ל Mathura  (זו הייתה מהסוג הנקרא בהודו Super Fast, שגמאה את 140 הקילומטרים תוך 4 שעות בלבד) ואח"כ באוטו-ריקשה (מעין תלת אופנוע) אל המלון מטה.

אסור להגיע מאד עייף לארץ חדשה, לבטח לא להודו, כי אז עושים טעויות, כמו לשלם פי ארבע על אוטו רקשה. אבל זה מה שעשיתי, וכשהגעתי למלון שבחרתי מה Lonely planet, וראיתי איך שהוא נראה, כבר לא היה לי כוח לחפש משהו אחר, ונשארתי. שוב טעות.

המלון היה לפחות על שפת הנהר, ממש מעל ghat, מדרגות היורדות את המים שבהן טובלים אנשים. וסביבתו הייתה אופיינית לכל העיר לפחות בפרמטר אחד: היו ברחוב יותר בעלי חיים מבני אדם, בעיקר פרות, קופים וכלבים. אבל גם עזים, כבשים, חמורים ושוורים. מעט מאד חתולים. וכל בעלי החיים האלו הם חלק ממשי ומשמעותי ממרקם החיים, העירוני והצפוף (מאד) של Mathura.

Mathura חריגה מבחינה זו, אפילו בהודו. את הריבוי היחסי של הפרות אני יכול להבין. בכל זאת,  על פי האמונה העממית, האל קרישנה נולד ב Mathura, והאל קרישנה היה הרי רועה צאן. ולכן יש שם יותר פרות מבכל מקום אחר.

את ריבוי הכלבים, קשה לי להסביר. יתכן שזה קשור לריבוי הפרות, כי את הכלבים האלה, שאינן שייכים לאיש ונראים רזים למדי ומדוכאים, איש אינו מאכיל. הדבר היחידי שראיתי אותם אוכלים, זה מה שהפרות פלטו מחלקן האחורי, לפחות החלק שלא נאסף על ידי בני האדם ועוצב לתבנית עוגה שתשמש מאוחר יותר להסקה.לגבי הקופים, לא ברורה לי הסיבה שבגללה חלק מהערים מלאות בקופים, וחלק לא. הקופים הם מפגע לא קטן, ובמקומות בהם יש קופים, כל החלונות, המרפסות והפתחים מסורגים היטב. הקופים אולי נסבלים כיוון שהם בני דמותו של האל-הקוף Hanuman

בכל אופן Mathura מלאה וגדושה בקופים, אלא שאוכלוסיית הקופים בה מתאפיינת בהתנהגות שונה לחלוטין מזו של אוכלוסיית הקופים בעיר הסמוכה, Vrindavan, כ 20 ק"מ משם, העיר שבה על פי המסורת האל קרישנה "התהולל עם רועות הצאן" ושבה המרכז העולמי של כת Hare Krishna. אמנם הקופים ב Mathura מלאי תעלולים אך הם בסך הכל שקטים ולא תוקפניים.

אבל ב Vrindavan, הקופים נראים מאותו הזן, אך מתנהגים אחרת לגמרי. הסיבה לכך היא בעצם נושא הרשומה הזו, נושא, שכמו ברשומות רבות אחרות בבלוג הזה, מגיעים אליו בדרך נפתלת משהו.

Vrindavan, אליה הגעתי למחרת, היא מקום די מבוזר, ובתוך ה"מרקם העירוני" שזורים מקדשים רבים, שהמרחק ביניהם לא ממש מאפשר לכסות את כולם בהליכה, ולכן סיכמתי עם נהג ריקשת אופניים על תשלום, ויצאנו לסיבוב מקדשים.

נהג הרקשה לא ידע מילה באנגלית, אבל מההתחלה החל להסביר לי בפנטומימה שאת המשקפיים אני צריך לשמור בכיס. הבנתי את המסר, אבל כיוון שאני לא רואה כלום בלי המשקפיים, התעלמתי.

במקדש הראשון כבר ידעו כולם להגיד לי שאת המשקפיים אסור להשאיר על הפנים כי הקופים חוטפים אותם, ונזכרתי באזהרה דומה בספר לגבי אחד המקדשים. אז כבר לא התעלמתי, אבל הסתכלתי שמאלה וימינה ללא הפסקה, ואם היה קוף בסביבה או שהורדתי את המשקפיים, או שהצמדתי אותם לראש ביד אחת. מייגע. אבל עדיין לא לקחתי את העניין מאד ברצינות. הנחתי שקרו מקרים של חטיפה בעבר, אבל שהם מן הסתן מגזימים, שזוהי יותר מעין אגדה אורבנית. ההודים נוטים להגזים בדברים מעין אלה.

וכך עברתי מקדש אחר מקדש, מתרגל את הראיה ההיקפית שלי ונשמר מקופים, שהיו שם באמת בהמוניהם בכל מקום. ועברתי בשלום אף את המקדש האחרון, זה שעל גדת הנהר, וישבתי לי בנחת בריקשה בדרך למרכז העולמי של כת Hare Krishna, שם יש מסעדה צמחונית טובה בשם Govinda.

ואז פתאום, היטשטש לי העולם. לקח לי כמה שניות להבין מה קרה ולהסתובב. אבל עד אז, הקוף שזינק על גב הריקשה מאחורי, והסיר לי את המשקפיים בזריזות קופית של ממש, היה כבר על גג הבית הסמוך ושללו בידו.

מצב די מדכא. גם עצם החטיפה, החדירה הזו לספירה המצומצמת שלך, והסרת המשקפיים, איבר פרוטטי לכל דבר, הייתה כבר חוויה מטלטלת ודי טראומטית. גם איבוד הפונקציונליות הפתאומי היה קשה, אני באמת כמעט ולא רואה כלום בלי המשקפיים, ומשקפיים חליפיות אמנם היו לי, אך בתוך התרמיל שהיה בשמירת חפצים בתחנת הרכבת, בעיר הסמוכה, כמה עשרות קילומטרים משם. וגם, משקפיים עם עדשות רב מוקדיות, בל זאת עניין של כ 5000 שקלים…אבל זו הייתה הקטנה שבדאגותיי באותו רגע. קודם כל רציתי לנסות ולקבל את המשקפיים בחזרה, והתחלתי לחשוב איך עושים את זה.

לא באמת הייתי צריך לחשוב הרבה. תוך שניות הייתי מוקף בכעשרה צעירים הודים ששאלו אותי אם שווה לי לשלם 100 רופיות (כ 2 דולרים) כדי להחזיר את המשקפיים. אם היה להם מושג כמה עולות המשקפיים, היו מבקשים סכום גבוה יותר, אך לשמחתי לא היה להם מושג. וכמובן שהסכמתי. אלא מה? ותכף ומיד הם שלפו שקיות עם פירות, ש"לגמרי במקרה" היו ברשותם, כיתרו את הבית והחלו לפתות את הקוף בפירות. חלקם אף עלו על גג הבית.

לא הצלחתי לעקוב אחרי כל שלבי התהליך כי המשקפיים שלי היו על הגג כאמור, אך בשלב מסוים ראיתי את אחד מהמחלצים עומד על הגג עם המשקפיים שלי בידו, ולפני שהספקתי לעצור אותו, הוא זרק אותם למטה אל מישהו שעמד על הקרקע, מוסתר משדה  הראיה שלי, וזה הביא אותם אלי, כשעדשה אחת מתוך השתיים, שבורה. ואת שארית היום העברתי כאשר רק חציו הימני של העולם מטושטש לי.

לעולם לא אדע איך בדיוק נשברו המשקפיים, אם ביד הקוף או בידי המחלצים. אבל יש לי מושג די טוב איך התגלגלו הדברים כך שבעיר ספציפית אחת, במקדשים המרוחקים זה מזה מספר קילומטרים, חוזרת על עצמה אותה ההתנהגות של הקופים. אני די בטוח שאם היו משקפי נחטפים בידי קוף באחד מהמקדשים האחרים, גם שם היו צצים מיד מספר צעירים ובידיהם שקית של פירות, ומציעים את שרותיהם הטובים (גרועים במבחן התוצאה).

אני לא חושד שמישהו בפועל אילף את הקופים לחטוף משקפיים של תיירים. הקופים האלה פראיים מכדי שיהיו מאולפים. אבל נוצרה פה עם הזמן כלכלה המתגמלת חטיפת משקפיים. הקופים תוגמלו בפרות, החל מן החטיפה הראשונה, המקרית, באופן שחיזק התנהגות ספציפית זו. הקופים נהנים, ה"מחלצים" נהנים ורק התיירים לא ממש נהנים מההרפתקה. אולי, אם המשקפיים היו חוזרים אלי שלמים, הייתה לי "חוויה" פחות טראומטית, אני לא יודע. אבל בשורה התחתונה, זהו Monkey business באופן ליטרלי ביותר.

כמה שבועות מאוחר יותר, בהמשך אותו טיול, ב Hoi An שבווייטנאם  הפכו כל התמונות שצילמתי בצפון וייטנאם עד אותו רגע, כ 600 במספר, לקבצים של וירוס כאשר ניסיתי להעלות חלק מהן לרשת. הן הפכו מקבצי jpg. של כ 5M לקבצי exe. המכילים וירוס בשם Packed.AutoIt של כ 300K, אך באורח תמוה, המצלמה ממשיכה להציג את התמונות מכרטיס הזיכרון כאילו כלום לא קרה. ועכשיו אני אצטרך, במקרה הטוב, לשלם ל"מחלצים" מסוג אחר כדי שיחזירו לי את התמונות, כנראה ברזולוציה נמוכה בהרבה מזו שבה צולמו.

כמו בעסקי ה"בננות תמורת משקפיים" בהודו, גם כאן, אני גם לא חושד שחברות כמו Norton, McAfee, AVG  בפועל משלמות לנבלות הכותבים ומפיצים וירוסיי מחשב. אבל הן בהחלט עושות כסף גדול מהגנה מפני אותם וירוסים, ויש לי הרגשה שגם פה נוצרה מין כלכלה שבאופן כלשהו מתמרצת אנשים להפיץ וירוסים חדשים כל הזמן, כדי שלאנשים אחרים תהייה סיבה לעדכן את תכנות האנטי-וירוס שלהם שוב ושוב. אני לא מבין את הכלכלה הזו מספיק טוב, היא כנראה יותר מסובכת מעסקי הקופים ב Vrindavan, אבל אני כן יודע שהחברות האלה שוכרות האקרים כדי להתמודד עם האקרים אחרים, מעין סוג של פרוטקשן, המתגמל התנהגות עבריינית.

וגם כאן, ממש כמו בעסקי הקופים, למישהו משתלם, איכשהו, לטשטש את הדרכים והאמצעים בעזרתם אני רואה את העולם..

תהיתי אגב, למה הקופים לא חוטפים משקפיים מההודים. יש להודים משקפיים, לא? מסתבר שלא ממש. תצפיות מהימים שאחרי האירוע הזה גרמו לי להבחין בכמה דברים: יש מעט מאד הודים עם משקפיים, ואלו  שעם משקפיים, לא מסתובבים במקומות שבהם חוטפים אותם. מסקנתי הבלתי בדוקה: או שלאנשים אין כסף למשקפיים, או שהם לא קראו מספיק בשביל לקלקל את עיניהם מצד אחד ולאפשר לעצמם להרוויח יותר ולקנות משקפיים מצד שני – כמו רובנו אני חושד. ומסקנתי השנייה: אנשים עם משקפיים נוטים פחות לבקר במקדשים. הקריאה אולי משחיתה את עיניך, אך גם פוקחת אותן. (אם אתה לא מאלה ש"נהרגים באוהלה של").

ועוד אגב אחד – פעם גם חשבתי גם ששערם של ההודים לא מקליש ומלבין עם הגיל כמו שלנו. אבל בנסיעה זו הבנתי שאמנם אחוז המקריחים בקרבם,  כמו אחוז הממושקפים,  נמוך בהרבה מזה שאצלנו, אבל שערם כן מלבין – הם פשוט כולם צובעים אותו, גברים כנשים.

קשה בהודו, אבל את זה כבר אמרתי במקום אחר.