הפַּנְגַה

את הפַּנְגַה, הכלי הרב שימושי של חקלאי קניה, היכרתי כשנסעתי לנדב להם את "הידע" שלי, שרכשתי בקורס חקלאות פרמקלטור, ואת הזמן שלי, שהתפנה לפתע אחרי שפרשתי מעבודה בשכר, אז בתחילת 2011. התפעלתי מהאופן שבו הכלי הזה, מעין מצ'טה גדולה, שימשה אותם לפנות סבך, לפלס דרך ביער, לקצור מספוא לבהמות, לנכש עשבים, לחטוב עצים, לגזור ציפורניים, מה לא.

אז קניתי לי גם אני אחת,"פאר תוצרת סין" (כמו כולן), באחת מהחנויות המוכרות-כל באחד הכפרים שבאזור הסמבורו. חנויות כמו ה General store  של המערב הפרוע שהן בדרך כלל בית העסק היחידי באזור די נרחב. ובגלל שחששתי ממה שהפַּנְגַה תעשה לתכולת התרמיל שלי (לא חשבתי שיתנו לי להעלות אותה למטוס…) קניתי אחת "גולמית", כזו שטרם הושחזה. והבאתי אותה ארצה. לא ללא מאבק – בשדה התעופה של קהיר (טסתי עם החברה המצרית, ועצרתי במצריים לסיבוב פרידה..), שם בודקים ידנית את מטען הנוסעים, ניסו לתבוע בקשיש בכדי לאשר את שליחת הפַּנְגַה במטען שבבטן המטוס. זה בלט מאד בנסיעה ההיא – המצרים קצה נפשם בעוני, ועם הדחת מובראק, ציפו לשיפור מיידי (ולא ממש ריאלי) ברמת חייהם.

עברו ארבע שנים מאז, ורק היום מסרתי את הפַּנְגַה להשחזה. חלק מזה בגלל שבמיקס "איכר-פילוסוף" שחשבתי שאהיה, הדגש יצא פחות על הצד של ה"איכר". גם בגלל שקצת מפחיד אותי לעבוד עם כלי שכזה מושחז היטב. גם בגלל שקשה למצוא משחיזי סכינים במקומותינו בימינו. משחיז הסכינים כבר לא עובר ברחובות כשגלגל ההשחזה מותקן על אופניו, מונע על ידי דוושותיהם. לרוב האנשים אין אפילו כבר סכינים שראוי בכלל להשקיע ולהשחיז.

מה דרבן אותי בכל זאת ללכת ולהשחיז את הפַּנְגַה? אולי הייתה זו הגעתו של שוויט לעזור לי לקדם כמה דברים בגינה  – דברים שדרשו כמות אנרגיה שהתקשיתי לגייס. שוויט הוא פליט מאריתראה שלאשתו עזרתי בזמנו לקבל את המגיע לה מהמעביד שלה ומהביטוח הלאומי, ומאז אנו בקשר רופף. הייתי בחתונתם (שאינה מוכרת כברית נישואין במדינת ישראל, למרות שהטכס נערך על ידי כומר, ושני בני הזוג נוצרים), ואני מבקר אותם מפעם לפעם. ושוויט, העובד בשתי משרות, לקח חצי יום חופש מהראשונה, ובא לעבוד אתי.

וזה עשה לו טוב, כך לפחות אמר. עבודה חקלאית זה משהו שהוא עשה במשך שמונה שנים באריתראה, ועושה רושם שהוא ממש נהנה לשוב ולעשות את זה שוב, שהוא נהנה מזה הרבה יותר מאשר הדחת כלים במסעדה (בערב) ועבודה בסופרמרקט בבקרים. אסור לי להעסיק אותו, חוקית, אז לא ניכנס לסוגיית התגמול. ממילא כל הכתוב בבלוג הזה (ראו על הבלוג) הוא בדיון מוחלט. אבל כן נשאלת השאלה, למה לא מאפשרים לאריתראים, שלרבים מהם יש רקע של ממש בעבודה חקלאית, לעבוד בחקלאות, במקום להביא עוד ועוד תאילנדים (אני יודע את התשובה – כי הם לא שילמו לקבלני כוח האדם שלמונים בכדי להגיע לכאן…)

ומסתבר שגם באריתראה הפַּנְגַה היא כלי העבודה המשמש חקלאים לצרכים רבים ומגוונים, אלא ששם היא נקראת אחרת (טוב, מדברים שם טיגרינית ולא סווהילי), ושוויט רצה לעבוד עם זו שלי, אלא שלהבה היה קהה מדי מכדי לאפשר זאת. אז החלטתי סוף סוף ללכת ולהשחיז את הפַּנְגַה.

בדפי זהב, יש רק שני "בתי עסק" בחיפה בקטגוריה של השחזת סכינים. האחד, לדרר שמו, ממוקם ברחוב סירקין 12 בהדר, בגבו של שלד המבנה שפעם הכיל את קולנוע אמפי. ניסיתי במשך כשבועיים להתקשר לשם, ללא הצלחה. היום הבנתי למה.

מר לדרר, שבית המלאכה שלו נמצא שם באותו המקום ממש משנת 1951 (!!) כבר לא צעיר. מעל שמונים. וכשלאחד מנכדיו המרובים יש בר מצווה, הוא סוגר את העסק, שגם כך פתוח רק א-ה, 10-13 בערך. אז היום התקשרתי בשעה המתאימה, ונסעתי אל מר לדרר, והייתה לנו שיחה נחמדה, ואם ירצה השם ומר לדרר, אקבל את הפַּנְגַה מושחזת לקראת סוף השבוע. (הלא מושחזת מונחת על השולחן בתמונה מעלה..)רוב עיסוקו הוא בהשחזת להבי ענק המשמשים את הגיליוטינות החותכות חבילות עבות של נייר בבתי דפוס. קירות בית המלאכה כולם מכוסים בשכבות גיאולוגיות ממש של אבק פלדה מעורב בשמן שניתז מעל אבני ההשחזה. ובין כל הציוד, יושב האדון לדרר, שמצב בריאותו, עושה רושם, טוב. ראייתו ושמיעתו תקינות, חשיבתו צלולה, וכושרו הגופני טוב. אף לא אחד מאלה הם דברים שאני יכול להגיד לצערי על אבי, המבוגר ממנו רק במעט.

האם כל זה משום שהוא ממשיך לעבוד גם בשנות השמונים לחייו? האם טעיתי כשהפסקתי לעבוד באמצע שנות החמישים לחיי? האם אפשר לשמר חיוניות גם בלי מסגרת של מקום עבודה קבוע? אני חושד שלרוב האנשים התשובה היא לא. אלא שלרוב האנשים, אין ממילא כלל את האופציות האלה. לא לפרוש מוקדם מהגיל החוקי ולא לפרוש מאוחר ממנו.

בקניה מצד שני, "פרישה" היא בכלל לא באופק המחשבה, שם בכפרים. אתה עובד, ואז אתה מת. ואנשים עובדים עד גיל מבוגר, כמו למשל האשה עם הפַּנְגַה המושחזת מטה. 

או שהיא לא באמת כל כך מבוגרת…יתכן שהיא רק בת ארבעים, כמו namunyak. אבל כן פגשתי שם אנשים בני שבעים ומעלה, והם עבדו לצידי בשדה. כמו למשל דוד, בתמונה מטה, מפליא לעשב עם הפַּנְגַה.

זהו בינתיים. נראה מה יצא מהפַּנְגַה המושחזת הזו. יש עדיין סבך גדול המחכה לנחת להבה..

—- עדכון: כך נראית הפנגה המושחזת

סופרמן

עמדתי ברמזור בכיכר קרית ספר, והוקסמתי מהנהרה שעל פני מפעיל המחפרון שחצב בחצר הבית הסמוך. על זרועו של מחפרון ה"בובקט", הייתה מורכב חוד פלדה, "פטיש אוויר", אותו הזרוע המכנית הרטיטה מטה אל תוך הסלע המתפורר.

תהיתי למה לכלי הזה, קוראים משום מה במקומותינו "באגר". באנגלית bugger הוא פשוט כינוי גנאי לאנשים או דברים שיש בהם משהו לא נעים או מעצבן, ואולי זה שמישהו "חופר" הוא סלנג למישהו מעצבן. או דרך המשמעות השניה של bugger, שאינה מופיע במילון הסלנג, כנראה מטעמים של תקינות פוליטית, של מישהו המקיים יחסי מין אנאליים, ושם ברורה המטאפורה לצורתו של אותו חוד פלדה. לא יודע.

בכל אופן, על פני אותו מפעיל המחפרון הייתה שפוכה נהרה, שחשבתי ששיקפה את תחושת הכוח שהפעלת כלי כזה, המכפיל את כוחך פי כמה וכמה, נותנת לך מן הסתם. וזה עוד היה מחפרון צעצוע כזה. לא כמו כלי הענק שמשמשים למשל לפרוץ כבישים או להרוס שכונות שלמות (בג'נין או ברצועת עזה, רק למשל..).

נזכרתי בחיבה בדחפור הכתום, האזרחי, הענק מתוצרת פיאט-היטאצי שחפר בזמנו את הבור שאל תוכו בנינו את ביתנו. היה מקסים לראות את האופן שבו הוא חצב לעצמו בור, נכנס לתוכו וגם חצב לעצמו אחרי כן דרך החוצה, כדי להעמיס את 150 המשאיות שלקחו את הסלע שנחצב למקומות אחרים, וכל זה בערך בשבועיים.

שם, אני לא זוכר את הבעת הפנים של מפעיל המחפר. אבל אין לי ספק, שגם הוא, גם אחרי לא מעט שנות עבודה, גם באיזה מקום פנימי נפעם מהכוח שזה נותן בידו, מהיכולת לפורר סלעי ענק ולהזיז אותם ממקום למקום.

בתמונה מעלה  שמצאתי עכשיו ממש, המפעיל נראה די cool, אבל אין לי ספק שהוא מרגיש באיזה מקום כמו סופרמן.

אבל יש לי ספק אם כך מרגישים אותם מפעילי הדחפורים הנשלחים להרוס שוב ושוב את בדי הפח והעץ של הבדואים ב"כפרים הלא מוכרים" שבנגב. כמו למשל זה בתמונה מטה, מהריסת הכפר אל-עראקיב בפעם ה 65 (!)

שם אין למפעיל הדחפור הרבה סיבות להרגיש superman, או אפילו A man. ולא בגלל היחס בין ההתנגדות הזניחה של הפח הגלי הדק לכוחו העודף של הדחפור, שאפילו הוא יותר "כוחות", לעומת יחס הכוחות שבין האוכלוסיה הבדואית הענייה והממסד הישראלי הדורסני.

צ'כיה

רצה המקרה, ובחשכה של שש בבוקר שלאחר ליל הסדר, כאשר אני נזכר לארוז תיק לנסיעה שלי ושל גיא לעקבה, לקחתי באקראי שני ספרים מערמת "הספרים שהתחלתי לקרוא בעבר" על השידה שליד מיטתי, ושני הספרים האלה, אותם אני קורא פה בירדן בין צלילה וצלילה, לא מפסיקים לרגע להזכיר לי את אמא שלי.

שני הספרים, רצה המקרה, עוסקים שניהם בצ'כיה, באדריכלות ובשואה. בשניהם גיבורי העלילה עוזבים את צ'כוסלובקיה עקב יהדותם בשנות השלושים ושארית העלילה נמשכת אל ההווה ומתפרסת על שוויץ, קובה וארה"ב באחד, אנגליה, בלגיה  וצרפת בשני.

הראשון, חדר הזכוכית, של סיימון מאואר, מספר את קורות בית מודרניסטי אחד שתכנן עבור משפחת לנדאואר אחת (טוגנדהט במציאות) הארכיטקט הגרמני וורנר פון אבט (לודוויג מיס וון דה רו ) בעיר מנייסטו (ברנו) אשר בצ'כוסלובקיה. זהו אותו בית טוגנדהט שבו ביקרנו אני, אימי ובניי במהלך "טיול השורשים" שערכנו בצ'כיה ב 2005.

זה היה כבר די בסוף אותם עשרת ימי הטיול, וכבר ראיתי די והותר "כיכרות ערים רומנטיות" וכך, כשהגענו לברנו,  ביקשתי לראות את הבתים שהאדריכל יליד העיר אדולף לוס ("קישוט זה פשע"), ולודוויג מיס ון דה-רו ("פחות הוא יותר") בנו שם. את אלו של לוס לא מצאנו – לא הכנתי שעורי בית ולא בררתי את מיקומם למפרע, לשכת התיירות לא יכלה לעזור, והאינטרנט כנראה לא היה כה זמין אז. אבל בית טוגנדהט, היה מפורסם דיו כדי שידעו לכוון אותנו אליו, והיה גם פתוח למבקרים. כתובתו אגב:

Černopolní 45, 613 00 Brno, Czech Republic

מקריאה בספרים וצפייה בצילומי ותכניות הבית, הכרתי אותו מצוין, עוד לפני שראיתי אותו בפועל. הפתיעו אותי שני דברים: הבית תמיד צולם מהחזית הפונה לגן, ושרטוטי החזיתות תמיד הראו חזית זו ואת החזיתות הצדיות, אך ממפלס הכניסה, מצד הרחוב, כמעט ולא רואים את הבית. רואים את החניה ואת מרפסת הגג. וזה היה מעט מפתיע.

הבית היה אחרי שיפוץ, אבל שיפוץ שנעשה בתקופה הקומוניסטית שהייתה תקופה של מחסור, ולכן חלונות הזכוכית הענקיים כבר לא עלו וירדו אל המרתף בעזרת מנוע חשמלי. בתקופה הקומוניסטית אף לא הייתה אפשרות לייצר חלונות כה גדולים, ורק במזרח גרמניה,  הצליחו לייצר במיוחד כמה יחידות, באיכות גרועה. הטיח היה סדוק בהמון מקומות וקירות רבים היו זקוקים לסיוד דחוף. הזדהיתי עם הבית, כמוני, הוא כבר לא היה יפה כבנעוריו. אבל בניגוד אלי, לא הייתה צריכה להיות בעיה לגרום לו להראות צעיר לנצח. ואכן שמעתי שמאז עבר הבית שיפוץ נוסף והיום הוא יפה יותר.

הבית (1930) ואימי (1931) הם בערך בני אותו הגיל, אבל בניגוד לאמא שלי, הבית עדיין עומד על כנו, אם כי יותר כגוויה מפוחלצת של בית – הוא כבר לא משמש לתכלית למענה תוכנן ונבנה.  אמא שלי, שגרה עד עלייתה ארצה, 18 שנים מאוחר יותר, לא מאד רחוק משם, ב novi Icin,אשר במורביה, לא שמעה אז על הבית. היום הבית הוא אחד מאותם בתים קנוניים של אדריכלות המאה העשרים, והספר של מאואר, שהיה "מועמד סופי לפרס בוקר 2009" מנסה לספר את סיפורו. הספר אגב, ממש לא משובח. הוא  מנסה להעניק נפח לדמויות שאכלסו את הבית בעיקר בעזרת סיפורי משגלים מסוגים שונים, סיפורי אהבה הטרוסקסואליים ולסביים, מפגשים חוזרים ונשנים בין גיבורי הסרט על פני ציר הזמן בצרופי מקרים שממש אינם מתקבלים על הדעת ומעט, פה ושם, תיאורי אופי. די "רומן  רומנטי" לדעתי, אבל מצד שני, איך אפשר למלא בסיפור בנייתו של בית 440 עמודים? אני, לא הייתי ממקם אותו ברשימת המועמדים לפרס בוקר, אלא בשנה מאד חלשה בספרות הבריטית. גם מבקר הספרות של הארץ לא התלהב.

והבית עצמו? הוא פחות מופשט/מושלם גאומטרית מבנינים אחרים של מיס, כמו למשל ביתן ברצלונה ובית Farnsworth (שעל ביקור בו כתבתי כאן). על פי הספר, האדריכל אומר שזהו בית המגורים הפרטי המושלם ביותר שהוא בנה. אין ספק שמעטפת הבית, שאינה צורה גאומטרית מושלמת, לוקחת בחשבון את צרכיה של משפחה אמתית, אם כי עשירה עד מאד. כולל חניה לשתי מכוניות (נדיר מאד אז) ומגורי אומנת, מנהל ומנהלת משק בית. גם עלויות הבית עצמו לא מאפשרות להגדיר אותו כאב טיפוס אידאלי לאדריכלות מודרניסטית. קיר אבן האוניקס, המפריד בין חלקי חדר המגורים (בתמונה מטה), עלה כמו בניין מגורים שלם של אותה התקופה. וכנ"ל חלונות הזכוכית הגדולים, שהוו את חזית קומת המגורים, על מנועי החשמל שהעלו והורידו אותם  אל חללים מיוחדים במרתף. בעלות שלהם לבדם יכולת אז לבנות וילה מפוארת, קונבנציונלית. קצת חוטא לרעיונות המודרנה, בעצם כמו רוב הבתים הפרטיים האיקוניים של האדריכלות המודרניסטית (שברבים מהם ביקרתי, ואפשר לקרוא על זה כאן)

בית טוגנדהט עזר לי להבין ולקבל את הבית שסיימנו לבנות אנו, שנה וקצת לפני שביקרנו בו. גם שלנו הוא לא קובייה שקופה מופשטת, אבל הוא כן פשרה ב"רוח המודרנה" (אולי) בין הפשטה לצרכי החיים של משפחה, ובניגוד לבית טוגנדהט, גם עם אילוצי תקציב של אנשים רגילים ובמגרש שאינו משתרע עד האופק…טוב, אצלנו לא רואים ממול את מצודת שפילאס אלא רק את הבית ממול, על הקוקיות המכוערות שלו, אבל בשביל זה יש עצים..

הספר השני שלקחתי ליד, אוסטרליץ, של וו. ג. זבאלד, עלילתו גם היא קשורה בצ'כוסלובקיה, וכמו הספר הראשון, עלילתו מתחילה בערך ב 1938 ונמשכת עד ההווה. גיבור הספר, נשלח בגיל ארבע באחד ממשלוחי הילדים מפראג, לאנגליה, שם הוא גדל אצל כומר אנגליקני ואשתו המגדלים אותו כבנם, ורק בגיל מבוגר מגלים לו ששמו ז'אק אוסטרליץ, שהוא יהודי, ושהוריו שלחו אותו לאנגליה כדי להציל אותו. בהמשך הספר הוא נוסע לטרזין, שם הייתה אמו זמן מה לפני שנשלחה "הלאה למזרח" ומחפש את עקבותיה. גיבור הספר, הוא היסטוריון חובב של אדריכלות, וחלקים נרחבים של הספר עוסקים בכך, אבל לא אדריכלות מודרניסטית.

איך זה קשור לאמא שלי? אמא שלי ואחותה היו אמורות להיות גם הן באחד מאותם משלוחי ילדים לאנגליה. הן נשלחו לבדן לבית ספר יהודי, אחד הבודדים שעוד נשאר פתוח אחרי גזרות נירנברג, דווקא בלב גרמניה, בעיר בשם Ahlem שליד הנובר, ומשם היו אמורות להמשיך לאנגליה. אלא שהשערים נסגרו בדיוק לפני המשלוח שלהן, והן חזרו הביתה ומשם, אחרי זמן לא רב, לגטו טרזין, אותו גטו אליו נוסע אוסטרליץ להתחקות על מה שקרה לאמו אגתה שנשלחה לשם. בטרזין, הודות לאוסף המדליות של סבי, אבי אימי, ממלחמת העולם הראשונה, הן נשארו ולא נשלחו הלאה למזרח כמו אמו של אוסטרליץ, וכמו כמעט כל מי שעבר במקום. זאת על אף  שאימא שלי הייתה חולה רוב התקופה ולא תרמה למאמץ המלחמתי הגרמני. סבא שלי, כן עבד, למרות שהיה קטוע רגל. זה אף פעם לא הפריע לו לשום דבר. וכל אותה תקופה, אחת לשנה, הגיע מברלין מומחה שמדד את הגדם של רגלו, וכמה שבועות אחרי כן שלח לו פרוטזה חדשה מותאמת אישית. סדר חייב להיות.

איך הספר? סגנון מוזר משהו, כאשר המספר מספר בגוף ראשון מה שאוסטרליץ סיפר לו, ובקטעים רבים של הספר זה הולך כך: "אוסטרליץ אמר ש X אמר:..". קצת מוזר. אבל יש בסגנון, היבשושי במתכוון משהו העוזר לקורא להבין איך עובד הזיכרון האנושי, דרך זיכרונותיו המודחקים של אוסטרליץ הילד העולים וצפים בו כמבוגר, תחילה, לפני שמגלים לו מי הוא באמת, כחלומות לא מוסברים. ואחרי כן, כנחשול המאיים להטביע את שפיותו. (עוד על הספר, בביקורת בעיתון הארץ)

יש בספר גם לא מעט צילומים בשחור לבן המאיירים את הספר, ואני תוהה אם הסופר לא תפר את עלילת הספר סביב תצלומים שהיו ברשותו. יש לא מעט קטעים בספר שנדמה היה לי שהם שם כי היה לסופר תצלום בו הוא רצה להשתמש. קצת כמו הצילומים שאני משלב פה ושם פה ברשומות שבבלוג הזה. אם יש תמונה, זה נראה יותר אמיתי, לא?

שאול לוי – חרט עץ

זוגתי שתחייה אמורה להציב בחודש בספטמבר מיצב, בקומה העליונה של מוזיאון ינקו-דאדא בעין הוד, בין יתר הרכיבים למיצב, היא זקוקה למספר חלקי עץ בעלי סימטריה סיבובית שכדי ליצר אותם נדרשת מחרטה.

את רוב חלקי המיצב אני מייצר, אבל אף שלמדתי  שנה שלמה חרטות בבית הספר (המקצועי לטכנאים על שם א. שוב – כבר לא קיים), אין לי מחרטה. וגם, חרטות עץ שונה מחרטות המתכת שלמדתי (יחד עם מסגרות, פחחות, חשמל ועוד דברים שימושיים…). אז הלכנו אל שאול לוי, שזה מקצועו – חרט עץ.

על בית המלאכה שלו , ברחוב מעלה השחרור מספר 24, בחיפה, שמה זוג"ש עין כבר לפני זמן רב.

שאול לוי עובד כבר שם כ 25 שנה, מתוכם 22 שנה כעצמאי. לפני כן הוא עבד כ 30 שנה בחברת החשמל, כמסגר, ואז החליט לעשות הסבה מקצועית לעץ. האמת, הוא לא נראה לי עד כדי כך מבוגר, אבל יתכן שעבודה כחרט משאירה אותך צעיר למראה.

אני לא בטוח שהרצף התעסוקתי שלו מספיק ארוך בשביל להיכלל בבלוג "המורדים", אבל הוא לא רק חורט אלא גם מייצר סוסי עץ מקסימים שהוא מעצב בעצמו ומתקן רהיטים, כפי שאפשר לראות לפי אוסף הכליבות המרשים שלו. בתוך ים הבלגן קבורה מחרטה שנייה  ומן הסתם עוד אוצרות. יש לו גם קופסאות על גבי קופסאות של חתיכות עץ מסוגים שונים כולל חתיכות יפיפיות מעץ מהגוני.

בית המלאכה שלו ציורי מאד ומבולגן ביותר. שפטו בעצמכם…

מצגת זאת דורשת JavaScript.

מתעסק בקטנות

במאי שנה שעברה, עזבתי את מקום העבודה שלי, והזדכיתי על כמה דברים חשובים: מכונית (עם דלקן חופשי!), מחשב אישי וטלפון סלולרי ואת כל אלה הייתי צריך לרכוש בתקופה קצרה, וגם סיפרתי על זה כבר כאן  וכאן. (בארצם של נטולי הדלקן…).

המסר אז היה שאפשר וצריך להסתפק במועט. גם במחיר וגם בגודל. עברה מאז קצת יותר משנה וחשבתי שיש מקום לבדוק איך זה הלך. וגם – איך החיים כאשר אין מי שדואג לספק לך ולתחזק לך את האובייקטים שבפועל, אתה והם יחדיו הפכו כבר סייבורג לכל דבר ועניין. (סייבורג הפך להיות נושא חם בזמן האחרון, שווה רשומה אני חושב).

בחירת המכונית היא הצלחה. יונדאי i10 קטנה ואדומה, "הבימבה" קוראים לה אצלנו.

באופן מפתיע, זו המכונית שכולם מעדיפים לקחת, אף שתיבת ההילוכים שלה ידנית. החנייה בעיר אתה היא תענוג, וגם בנסיעות לעיר אחרת היא ברירת המחדל. היא באמת מאד מאד חסכונית בדלק, ובעיר אליה אנחנו בעיקר נוסעים – תל אביב, יתרון הגודל במציאת מקום חנייה הוא אפילו יותר משמעותי. היא ממש לא צפופה לשני נוסעים, ואפילו לא לארבעה. אין לה ממש תא מטען, אבל אין בעיה גם עם 6 סלי קניות גדושים. ואני מרגיש טוב יותר עם עצמי שרק קצת פחות מטון של פלדה נדרש כדי להזיז את ישבני ממקום למקום, ולא טון וחצי או שניים…

וכן, המנוע קצת חלש, ונדרשת תשומת לב להילוכים בעליות כאשר המזגן (המצוין) עובד ויותר מנוסע אחד ברכב, צריך למשוך את הטורים מעלה במעבר משני לשלישי, ועל הילוך רביעי בעליות קשות אפשר לשכוח. לא נורא.

המחשב הנייד, Lenovo ThinkPad על מסך ה 11.6" שלו משרת אותי מצוין. כל הרשומות בבלוג הזה, למשל, נכתבו עליו. אלכסון המסך קצת יותר קטן ממסך ה 12.1" שהיה לי בעבודה, אבל המסך יותר רחב ויותר אפקטיבי. הייתי צריך להוסיף 4GB של RAM כדי שהמחשב יהיה מספיק זריז לטעמי (הוא בא רק עם 2GB שזה בפרוש לא מספיק בימינו, בוודאי לא עם חלונות 7).

המסך באיכות מצוינת, ונהניתי ממנו מאד  – עד ששברתי אותו. אז נאלצתי לפגוש את השרות הגרוע ש IBM מספקים למחשבי Lenovo. בעבודה, הייתי מקבל מיד מחשב אחר וממשיך לעבוד. פה לקח למעבדה 10 ימים עד שהם בכלל ניגשו לתת לי הצעת מחיר להחלפת המסך (כ 40% מעלות המחשב כולו), הצעת מחיר אותה בררתי מראש אצלם ואישרתי להם כבר כשמסרתי להם את המחשב במשרד שלהם כאן בחיפה. בקיצור, הייתי מושבת שבועיים, ולאף אחד זה לא הזיז.

מאז, גם הדיסק הקשיח, לא SSD לצערי, הלך. משום מה בדיוק כאשר הוא חזר למעבדת IBM עקב העלמות הדרייברים של ה WiFi. מוזר. אבל כיוון שאני פה דואג לגיבויים בעצמי, ליתר דיוק – לא דואג, נעלמו לי כל הקבצים של 3 חודשים, כולל כל התמונות שצילמתי באותם שלושת החדשים.

חלק מהתמונות, ברזולוציה נמוכה יחסית, נמצאות בגיבוי על הרשת במה שהיה פעם Picasa web albums והפך בלי רשותי והסכמתי ל Google+ albums, כחלק מהמאמץ הכושל של google לייצר רשת חברתית. בתוך המהלך, נעלמה האפשרות להוריד אלבום שלם למחשב, אלא רק תמונה תמונה, וכך, תקועות התמונות שלי אי שם ברשת, נתונות לחסדי מתכנתי google.

Marissa Mayer זו שהייתה אחראית על ה"שימושיות" במוצרי google, הפכה לאחרונה למנכ"לית yahoo, ואולי זו לא אבדה כה גדולה לgoogle. יש לי טענות רבות מספור על השימושיות של מוצריהם.

בכל אופן, המחשב האישי עדיין איתי ועדיין משמש אותי. הטלפון לעומת זאת, כבר לא איתי. קניתי אז טלפון X10 של Sony Ericcson. בעיקר בגלל שהוא בערך טלפון מסך המגע הקטן ביותר שמריץ אנדרואיד.

גודל המסך – "2.55, אתו למדתי להסתדר, בערך. הייתי צריך לרכוש מקלדת וירטואלית חליפית ולהתאמן לצלוף על המקשים שבה. לקרוא מהמסך קבצי PDF היה קשה אך אפשרי. אבל העובדה שהמסך מרובע, ולא מלבני, אומר שאפילו סיבוב המכשיר לא נותן לך מקלדת יותר רחבה.

אבל הבעיה במכשיר ההוא הייתה במקום בו לא חשבתי שתהיה בעיה: מהירות המעבד וכמות הזיכרון הפנוי (RAM). יש למכשיר מעבד של 600 MHz, ו 128 MB של RAM הפנויים לשימוש. פשוט לא מספיק, אפילו לא לשימוש בישום כמו "אנשי הקשר". אם יש לך יותר מכמה מאות בודדות של אנשי קשר, המכשיר פשוט לא מגיב. הלקח שאותו למדתי: היום גם טלפון שאתה רוצה להשתמש בו פחות או יותר כטלפון, צריך מעבד של לפחות  GHz אחד. מוזר. לקח למחשבים אישיים הרבה שנים להזדקק למעבד בתדר כזה.

גם רצוי שיהיה לפחות 512 MB זכרון פנוי לשמוש ישומים. אולי אפילו יותר חשוב ממהירות המעבד, אם כי יש כלים שאפשר להוריד המאפשרים להריץ חלק מהיישומים מכרטיס זיכרון, שם יש תמיד הרבה מקום פנוי.

כיוון שהמעבר (הטראומטי) ל Hot mobile ( על "החוויה" ב Not So Hot) דרש מכשירי דור 3, העברתי את טלפון ה X10 לבני וקניתי לעצמי Sony Experia Ray, לא יקר, טיפה יותר גדול, עם מסך מלבני של "3.3 (במקום "2.55 ב X10), אבל הרבה יותר דק. מעבד מספיק מהיר וגם (אני מקווה) מספיק זיכרון. עד עכשיו מצטייר כיופי של מכשיר. טבלת השוואה בין שני המכשירים, אפשר למצוא כאן.

לקחים:

"Less is more" עבד במקרה של המכונית, והמחשב. במפתיע, דווקא במקרה של הטלפון, איפה שממש לא צפיתי לזה, כושר החישוב לא הספיק.

לגבי התמיכה במכשירים: היה הרבה יותר נוח כאשר תחזקו לי את כל הציוד, ואפשרו לי להתמסר לחלוטין לעבודה. אבל זו בדיוק הייתה הבעיה – המחיר היה התמסרות המוחלטת לעבודה. היום, יש משהו חיובי אפילו (אני מספר לעצמי) ביציאה החוצה לעולם –  גם לדברים כמו ללכת למוסך או למעבדת השרות. לפחות אתה מבחין שהשמש זורחת.

זה תמיד נגמר בבכי

כמו כל שנה כמעט, גם השנה לא התחלתי לעשב מספיק מוקדם, ועכשיו, הגיע החשבון. אמנם כבר לפני חודש הקטנתי משמעותית את נפח העשבים בגינה והגדלתי משמעותי את גובה ערמת הדְּשֹׁנֶת (קומפוסט – אפילו המילון של WP לא מכיר את המילה!) אבל האויב העקשן ביותר שלי, כתלית יהודה,(Parietaria judaica) כבר הספיק לפרוח, וזה ממש לא מוצלח מבחינתי.

לכתלית יש נקודת תורפה אחת וארבעה מנגנוני הגנה. לרעתה עובד זה שכל הצמח יוצא ממקום אחד, וקל מאד באבחת סכין אחת לחתוך את השורש סנטימטר מתחת לפני הקרקע ולהניף בארשת ניצחון צמח שיכול להגיע כמעט לגודל של שיח (אני ממליץ על סכיני מטבח עם שינון, אלה הנמכרים תמורת שקלים בודדים, למשל אלו של Kaimano, מתוצרת איטליה).

לא כדאי לנסות ולתלוש את הכתלית על שורשיה. מנגנון ההגנה הראשון שלה היא שהיא נתלשת בקלות רבה (מידי) ומשאירה בקרקע שורשים המתחדשים ממש ממש מהר. אם קוטמים את הצמח, השורשים והצמח כולו מתים בדרך כלל. לא ברור לי למה, אבל זה עובד.

מנגנון ההגנה  השני של הכתלית הוא שהיא נובטת לרוב בחרכי כתלים (מזה שמה) ומתחת לאבנים, מקומות שגם סכיניי קיימנו המשובחים לא מגיעים אליו. אצלי הבעיה יותר באבנים ופחות ב"כתלים", ואבנים – אפשר להזיז…

מנגנון ההגנה השלישי שלה הוא שהיא מצליחה לנבוט, בהרבה מקרים, בין שורשי צמחים אחרים, כאלה שאתה דווקא חפץ ביקרם. ואז, שימוש בסכין מסכן גם את שורשי הצמח האחר, קשה, איך פה אין ברירה אלא להיכנס עם האצבעות בין השורשים ולהשתדל להוציא רק את הכתלית. ולעשות את זה שוב ושוב, שכן היא מתחדשת מהר כאמור.

ומנגנון ההגנה הרביעי והחזק ביותר של הכתלית, הוא שהיא אלרגנית, ובגדול. כשהיא כבר פורחת, אני מתחיל להתעטש, עיניי דומעות, ואחרי עישוב 4-5 צמחים שכבר פרחו, אני נסוג ובורח הביתה לקנח את האף ולהתאושש. גם על העור מופיעים אצלי כתמים אדומים ומגרדים, אך הגרויי של דרכי הנשימה הוא הגרוע מכל. זה תמיד, אבל תמיד, נגמר בבכי.

מצד שני, מאתר צמח השדה המצוין, אני למד שהצמח שימש לניקוי כלי זכוכית. ברפואה העממית שימש לניקוי מערכת העיכול, דרכי השתן, וכן בפצעים שהזדהמו…

החיפוש אחרי ה man-bag המושלם

זה מעין חוק טבע: לגברים יש כיסים, לנשים יש תיקים. וכמו שאני מנסה למרוד בכל חלוקה דיכוטומית, גם החלוקה הדיכוטומית הזו ממש לא הגיונית בעיני. יש המון מקרים שבהם זוגתי שתחיה הייתה יכולה לצאת מביתה בלי תיק, אבל היא תיקח בכל זאת תיק, גם אם הוא יחזיק לא הרבה יותר מטלפון, מפתח וכרטיס אשראי. והתיק ינטרל אחד משתי ידיה. גם הארנק שלה הוא כזה שמיועד לתיק, לא לכיס.

לכול הגברים יש מקרים שבהם הכיסים לבדם לא מספיקים וצריך משהו יותר גדול. וכאן בא לעולם מה שבאנגלית נקרא  man-bag, או Man-purse  (או ההלחם Murse). אלו בדרך כלל תיקים הדומים למדי לתיקי נשים בגודל ובצורה, ובקולנוע או בטלוויזיה מהווים מטרה ללעג של "הגברים האמתיים" כמו בקטע המופתי הזה מסיינפלד   (!It's not a purse, it's European). שכן אם מישהו מתמקם בחלל שבין הקטבים הבינריים (גבר/כיסים – אשה/תיק) הוא מסכן את הסדר החברתי הקיים וגם זהותו לא ברורה שכן אין הוא מתייצב כאן או שם.

אין לי בעיה תדמיתית ללכת עם "תיגבר" (המצאתי כרגע – הֵלחם של תיק וגבר, בדומה ל Murse), אלא שאני לא סובל להחזיק דברים בידיים לזמן ממושך, ואין שום סיבה לנטרל יד אחת כשיש אופציות אחרות. לכן מבחינתי, תרמיל קטנטן הוא הדרך הטובה ביותר לסחוב כל מה שלא נכנס בכיסים  למשל כמו זה שבתמונה מטה, מתוצרת "המפנה הצפוני". תרמיל בנפח של שמונה ליטרים (בלבד) שלתוכו נכנס "על הקשקש" מחשב נייד בעל מסך "12, טלפון, עט ולא הרבה יותר.

הבעיה שנורא קשה למצוא תרמילים כה קטנים. בארצנו פשוט אין וגם בארצות הברית המעטירה, בימים שמעבידי דאז עוד שלח אותי לשם לעתים מזומנות, נדרש צייד ממש נחוש כדי למצוא תרמיל קטן דיו. זה שלמעלה ניצוד בחנות הדגל של North Face ב Seattle ויש לו שתי חסרונות: אין שום ריפוד להגן על המחשב הנייד ואין ממש כיסים או איבזורים להחזיק בהם שמונצ'ס קטנים. והוא גם לא יפה, לפחות בעיני.

ואז מצאתי את זה שלמטה: מתוצרת Eagle Creek. תוצרת מעולה. גודל טוב ומספיק כיסים ואבזרים. בלי ריפוד הגנה ללפטופ. אבל הוא כבר מתחיל להתפורר, ו  Eagle Creek כבר לא עושים תרמילים בגודל הזה. בדקתי באתר שלהם ואין שם שום תרמיל שנפחו פחות מ 22 ליטר. מעצבן.

או כרגע יש לי את זה, מאותה תוצרת. הלפטופ (11.6") נכנס בקושי, אין ריפוד, בקושי נכנס גם הספק ואין מקום אפילו לסנדביץ אבל מה – התרמיל באמת קטן. תשאלו – מה הבעיה? אז קח תרמיל יותר גדול. נאמר 30 ליטר. יש לא מעט, לא? אז לא, לא מקובל עלי!  יותר גדול מזה יהיה סתם תרמיל מגושם. אז כרגע אני בחיפושים אחרי התיגבר המושלם. ואם מישהו מכיר – ספרו לי.

זה חייב להיות עם רצועות כתפיים. תיק צד לא בא בחשבון – מתחלק מהכתף. תיק המוחזק ביד ותופס יד גם לא בא בחשבון. ריפוד ללפטופ קטן עדיף, תא נפרד לאבזרים ומטענים רצוי.

הנה מה שמצאתי בינתיים, בחנות מזכרות לתיירים בקיבוץ גינוסר: יצירת מופת פרוותית-צה"לית:

אבל אני אמשיך לחפש. הבנאדם צריך לטפח איזה חסר…

המפה והטריטוריה

אני מאד אוהב מפות, אבל אני משתדל למעט בשימוש בהן.

GPS הוא ממש דבר מגניב, וממנו אני ממש משתדל להימנע.

היסמכות  יתירה על עזרי ניווט גורמת לשריר ההתמצאות שלך להתנוון. היא גורמת לך להפסיק לראות את העולם ואת אינספור הדרכים בהם העולם הזה אומר לך בכל רגע נתון איפה אתה נמצא ואיך להגיע לאן שאתה רוצה להגיע.

השמש הרי זורחת ברוב השעות בהן צריך להתמצא, והשעון מראה את השעה, ושלטי הרחוב מספרים לך איפה אתה, ושלטי הכוונה גם מכוונים אותך אל היציאה לעיר הבאה או אל מרכז העיר. ואפשר לראות או לחוש איפה הים ו/או ההרים. ותמיד אפשר לשאול מישהו. וזה גם ממש בסדר לא להגיע בדרך הקצרה ביותר, ולטעות קצת בדרך, ולשוטט פה ושם. ובסוף, אם זה חשוב, תמיד מגיעים. ואם זה פחות חשוב, אז גם שראית וחווית בדרך הפחות קצרה יתכן ויותר משקול למה שכיוונת אליו.

מחוץ לעיר, תמיד אפשר לראות לאן זורמים המים, והצלע של איזה גבעה ירוקה יותר, ועל איזה צד של העץ צומחת החזזית, וברוב המקומות, בארצנו לבטח, אפשר לראות מרחוק איזה מקום ישוב ולהתכוונן לפיו. ואם לוקחים קצת מרווח ביטחון של זמן, אז גם שם לא נורא אם סוטים מן הקו הישר. הרי בטבע הטופוגרפיה מכתיבה ממילא את מסלול הליכתך.

כמובן – כדאי שתהיה לך בראש איזו שהיא תמונת עולם של המקום בו אתה נמצא, ולשם כך מפות כן מאד שימושיות. הן טובות כדי ל"לצלם" אותן לפני, לקבל תמונה כללית איפה כל דבר –  ולסגור אותן. צריך להתבונן בהן כדי לדעת מה ליד מה, איפה שפת הים ואיפה ההרים. נכון – יש לי זכרון צילומי, ואני יכול להסתכל על מפה ו"לקחת" איתי את המפה בראש, ברמת פרוט לא קטנה.  אך לא על זה אני מדבר. אני מדבר על תמונה כללית בלבד, לדעת שנתניה היא מצפון להרצליה, מדרום לחדרה ושהים הוא ממערב לה. סדר גודל כזה של פרטים.

המפות הראשונות שלי היו באטלס של סבא שלי לודוויג. באטלס שלו היו מפות מרכז אירופה מכוסות ים צפוף של שמות, כשכל כפר קטן מסומן. בשאר העולם הייתה רמת הפירוט נמוכה בהרבה, אבל עדיין זה הספיק לסבי ולי לשבת ליד האטלס ולתכנן את הטיול הגדול שנעשה ב"אוטו-בית", כשאגדל. ובטיול הזה ננדוד מארץ לארץ ומיבשת ליבשת, רק אני והוא. סבי אגב, לא עזב את ישראל מהיום שהגיע אליה ב 1949 ועד מותו. התכנונים המפורטים שלנו לא הדביקו אותו בחיידק הנדודים, אבל אותי בהחלט כן.

היום יש לי המון מפות. מגירות שלמות מלאות במפות. בעבר, נהגתי לקנות מפות של כל מקום שחשבתי להיות בו באחד הימים, ובמיוחד אלו של מישלן, שלאסתטיקה שלהן יש ערך משל עצמו. גם מישל וולבק (Michel Houellebecq) כנראה חושב כך, וגיבור ספרו המפה והטריטוריה הוא צלם המצלם מפות מישלן של איזורי הכפר של צרפת. לא את אזורי הכפר – את המפות שלהן. והמפות אכן יש להן יופי משלהן, עם אוצר המסמנים שלהם שאחרי חפירה במספיק מפות כבר מאפשר לך לדמיין את המסומנים שלהם, והצל הירוק המלווה כבישים ששווה לנסוע בהם. מעניין אם גם בסהרה מסמנים כבישים נופיים בירוק, ואין ספק שהבחירה בירוק כמסמן ליפה היא לגמרי יורו-סנטרית.

כמובן שוולבק "מרפרר" את בורחס (Borges), ואת סיפורו על הדקדקנות במדע, המספר על ממלכה שהקרטוגרפים שלה עשו מפה בקנה מידה של 1:1 שכיסתה את כל הממלכה, כך שהממלכה והמפה התרפטו  יחדיו*. ואם כבר מזכירים את וולבק, אי אפשר שלא להזכיר את העטיפה של הספר. הברקה אמיתית, שימוש ביצירת המופת משנות השבעים של מיכאל דרוקס – דרוקסלנד.

היום, בעידן google maps ו google earth, המוטיבציה לקנות מפות מודפסות לא באמת ירדה מבחינתי. שום מסך מחשב לא גדול דיו כדי להציע את אותה החוויה של מפה הפרוסה על שולחן שבה אפשר לראות בו זמנית  שטח גדול וגם פרטים מרובים. מצד שני, יש למפות כמו אלו של מישלן יתרון רציני על מפות  ה 1:1 של הקרטוגרפים אצל בורחס. לא רק שהן טיפה יותר קומפקטיות, המקומות המעניינים למטייל מודגשים בהן בלי שום קשר לגודל המקום או חשיבותו בפרמטרים אחרים. המפות מכילות ים של mertadata, סימנים לדברים שקיימים בעולם רק באורח מושגי. כפרון קטנטן כמו Flam שבנורווגיה, שתיירים נקהלים אליו בהמוניהם (לא תמיד בטובתם), מצטנע עד מאוד ב google maps . אם אתה יודע עליו, תוכל למצוא אותו, אך אם אתה רוצה לסרוק את המפה, ולתכנן מסלול – תשכח מזה. במפת הדרכים של מישלן, יש ריבוע אדום סביבו, והוא בולט בלי קשר לגודלו בעולם.

המפות הכי "טובות" הן מפות הזבל החינמיות שמחלקים בלשכות התיירות או בדלפקי המלון. אלו המפוצצות בפרסומות סביב סביב. הכי אהובות עלי הן אלה שהן שילוב של google maps ו google earth , שבהן איורים קטנטנים של הבניינים על המפה עצמה. סוג טיול שאני ממש אוהב, לפחות מפעם לפעם, הוא לנחות באיזו עיר בלי שום בירור מידע מוקדם (חוץ מידע כללי שלא נרכש במיוחד לביקור זה), לאסוף מפות ועלוני תיירות חינמיים, ולטייל לפיהן יום או יומיים. החוויה של הביקור יוצאת הרבה יותר ספונטנית ומשוחררת כאשר אתה לא יודע מראש על מה אתה צריך להעביר V, ואילו אתרים צריך "לעשות". על המפות האלה לא חייבים להסתכל פעם אחת ולהכניס לתרמיל – מותר ואף רצוי  לסחוב בכיס ולהציץ בהן מדי פעם.  גם את המפות האלה אני  שומר, על הקפלים והקרעים, ועל כתמי הקפה והגשם.

ומה לגבי  GPS? מצוין לניווט ימי, כאשר הכוכבים הם הדבר הקבוע היחידי שאתה רואה. לא רע אם הלכת לאיבוד ביבשה. הנקודה היא, שה GPS הוא הוא זה  שגורם לאנשים ללכת לאיבוד. במקום להסתכל מסביב ולקלוט את הטריטוריה והסימנים הברורים שהיא מספקת, אנשים הולכים אחרי הוראות ה GPS כסומים בארובה. כמו אותו הזוג שירד במצוות הGPS מהכביש הראשי לדרך עפר באריזונה, בלי להרהר פעמיים, ונמצא אחרי שבועיים, על סך המוות, באמצע שום מקום, אחרי שנגמר להם הדלק.

————————————-

* על הדקדקנות במדע
… ובקיסרות ההיא השיגה אמנות הכרטוגרפיה דרגת
שלמות שכזאת, עד שמפת חבל ארץ אחד השתרעה על
פני עיר שלמה, ומפת הקיסרות – על פני חבל ארץ.
ברבות הימים לא סיפקו עוד המפות המוגזמות האלה,
והמכללות לכרטוגרפיה הוציאו מפה של הקיסרות
אשר מידותיה כמידות הקיסרות והיא תואמת אותה
אחת לאחת, בדייקנות. הדורות הבאים, שהיו פחות
מכורים ללימוד הכרטוגרפיה, הבינו כי המפה
המורחבת הזאת אינה יעילה, ולא בלי כפירה הפקירוה
לשבטי החמה והחורפים. במדבריות המערב עדיין
מתקיימים קרעי חורבות המפה, ומשמשים משכן
לחיות או לקבצנים; בכל הארץ כולה לא נותר שריד
אחר למדעי הגיאוגרפיה.
– חורחה לואיס בורחס

התרמיל

אין טיול ראוי לשמו בלי תרמיל.  מצד שני, תרמיל הופך גם נסיעה סתמית ברכבת לתל אביב לטיול.

התרמיל המודרני הוא יצירת מופת הנדסית, שילוב מושלם של רכות וקשיות, האיבר הפרוטטי המושלם, הוא משלים את גופנו בצורה אידאלית. הוא צמוד במידה ומרוחק במידה. נוגע איפה שצריך תמיכה ושומר על מרחק איפה שצריך אוורור. בתיאור הזה אני לא כולל "תרמילי חינם", כמו אלו שבתי הספר מחלקים לבוגריהם המתגייסים או אגודות הסטודנטים לסטודנטים. אלה הם הזנייה של המושג תרמיל, יותר שקי חפצים עם רצועות.

לתרמילים כולם יש פתח סודי המותקן בתוכם, המוביל למימד אחר של מרחב. לשם עוברת חלק מתכולת התרמיל כאשר דוחסים לתוכו עוד ועוד, באופן לא פיזיקלי בעליל, והכל נכנס. תמיד.

לתרמילים הטובים יש אין ספור תאים וכיסים, רוכסנים ואבזמים, רצועות הידוק ולולאות קשירה. לא ממש ברור איך מייצרים תרמיל שכזה, על אין ספור התיפורים והאביזרים המתחברים אליהם. אבל במזרח יודעים.

את התרמיל השני שלנו, קנינו בבית חרושת שכזה, של Lowe, בפרברי סיאול שבדרום קוריאה. לפני כשלושים שנה, קוריאה עדיין הייתה המקום אליו העבירו את מפעלי היצור. אני כבר די בטוח שמאז המפעל נדד הלאה, אולי אפילו יותר מפעם אחת, בעקבות כח העבודה שעלותו אפסית.

באותו הזמן לא הייתי סקרן לראות איך מייצרים את הפלא הטכנולוגי הזה, ולכן רק נכנסנו לחנות המפעל, וקנינו תרמיל כחול, בנפח 60 ליטר, מאריג קורדורה – החידוש המרעיש של אותו הזמן. לתרמיל הזה, שבסטנדרטים של היום יש רק מעט רוכסנים (שלושה) כן יש מערכת גב שניתן לכוון לפי אורך הגב, ויש יריעה עם רוכסן המאפשרת ל"העלים" את מערכת הגב, וכך להפוך את התרמיל למעין מזוודה.

מה שמביא אותי לאחד החסרונות הבודדים של תרמיל כאמצעי לצאת לנסיעות בעולם – המסועים בשדות התעופה. בלא מעט שדות תעופה חוששים שהרצועות יתפסו במסועים, ומבקשים מהנוסעים לקחת את התרמילים למקום המיוחד למטען חריג. בנתב"ג יש מעלית מטען שצריך לעמוד לידה ולכחות שתגיע ולהפקיד לתוכה את המטען. בשדות תעופה מתוקנים יותר יש ארגז פלסטיק בתוכו מניחים את התרמיל על שלל רצועותיו.

אבל זה מתגמד לעומת היתרונות הרבים של תרמיל. לעלות ולרדת מדרגות הרבה יותר קל עם תרמיל על הגב מאשר עם מזוודה על גלגליה. לדחוס ארבעה תרמילים גדולים לתא המטען של מכונית קל הרבה יותר מאשר ארבע מזוודות עם נפח דומה. וגם מקומות אכסון באוטובוס, רכבות, ואוניות מנוצלים הרבה יותר טוב על ידי תרמילים. תרמילים גם עמידים יותר ממזוודות בטיפול הברוטלי שמעניקים למטען סבלי שדות התעופה, ואפשר תמיד לתפור אותם שוב ושוב.

החמצתי את הדור הראשון של התרמילים הגדולים, זה עם מסגרת האלומיניום החיצונית, בגלל שאחרי הצבא לא יצאתי ל"טיול הגדול" כמו כולם.

ארבע שנים אחרי, כאשר יצאנו ל"מזרח", החלו להיות מיוצרים בארץ תרמילים עם שלד פנימי, צלב של פסי אלומיניום התפורים לתוך גב התרמיל, שאפשר לכופף לפי קימור הגב (הלא מבוטל שלי), מתוצרת
Steve's packs, Jerusalem.

אח.. איזה חידוש מרעיש זה היה. עם תא אחד גדול, תא יותר קטן תפור עליו מקדימה, כיס ארוך על צד שמאל ושני כיסים על צד ימין, התרמיל הזה, שנפח כל תאיו יחד היה שישים ליטר, היה בדיוק מה שהיינו צריכים כדי שנצא, זוגתי ואני, באומץ אל הלא נודע, לטיול של שנה. ארזנו שנינו את כל בגדינו בתוכו, ובמחצית השניה של ניפחו, דחסנו גלילים של נייר טואלט מהם הוצאנו את ליבת הקרטון, כי שמענו שזה מצרך שאין להשיג בנפאל והודו (קשקוש כמובן.).

התרמיל הזה אכן היה נפלא. הוא אמנם היה מניילון, לא מקורדורה, ותחתיתו נשחקה ונקרעה, אך בהודו אין בעיה למצוא בכל פינה מי שיתפור ויטליא. והוא היה עם משקל עצמי נמוך, גם אחרי שהתחלנו לתפור עליו את דגלי כל הארצות בהן ביקרנו, שקנינו מראש בקטמנדו. יש לנו אותו עד היום, אך היום הוא כבר פנסיונר. לא בגלל שהוא לא טוב, אלא בגלל שאני מרגיש מגוחך ללכת עם כל הדגלים האלה…

מאז קנינו עוד תרמיל אחד גדול (ה"שלישי"), בתרוץ של טיול בדרום אמריקה, של חברה אירופית בשם Salewa, מהסוג של תרמילי שק עם תא תחתון נפרד. פחות נוח, אך באיכות מעולה. וגם חמישה תרמילים בינוניים, של 30-40 ליטר האחד. לנסיעות של עד שבוע, לא חשוב לאן, אני לוקח תרמיל של 35 ליטר, גודל אידאלי שלא מכביד על הגב ומכיל מספיק נפח. בדרך כלל זהו תרמיל הexplore  של מודן, שלמרות יחוסו הירוד, הוא פשוט מעולה.

ויש תרמילים של מותגים ישראלים כמו Modan ו Outdoor המיוצרים בסין (כמו כולם), אך עם מפרט מצויין, חומרים טובים ומחירים סבירים. והם ממשיכים ומשביחים משנה לשנה.

כפי שלא ניסיתי להסתיר, יש לי פֶטיש לא מסותר לתרמילים. מגע הרצועות על הגב עושה לי טוב, ולארוז תרמיל ביעילות לטיול הוא חוויה שהטיול עצמו בקושי משתווה אליה. (טוב, קצת נסחפתי).

כשאתחיל לטייל עם מזוודה, אדע שזהו, נגמר. אפשר גם כבר לטייל בטיול מאורגן. או לצאת למסע עם הקוצר הקודר.

מקיטה

הייתי ביום שישי האחרון במכון הצרפתי בתל אביב. זו הייתה ההרצאה האחרונה בסדרת ההרצאות שהוקדשה לספרו של עמנואל לוינס "כוליות ואינסוף" והרצתה ליאת פרידמן (המצוינת).

היא דיברה על מושג הבית אצל לוינס, והשוותה אותו למושג הבית אצל היידגר, ספציפית ב: " Bauen Wohnen Denken".

לוינס הוא בהחלט "היידגריאני" בשימוש שהוא עושה במושג ה"כלי" והוא אפילו מזכיר את הפטיש ביד הנגר, דוגמה שהיידגר משתמש בה ב"הוויה וזמן". היידגר גורס שהנגר כל כך רגיל לשימוש בפטיש, עד שהפטיש לא נמצא כלל בתודעה שלו. רק אם יקרה משהו חריג, כמו למשל שתישבר הידית, יציץ הפטיש לתוך תודעת הנגר. (עכשו שאני כותב את זה, אני רואה את הדמיון ל"ממשות" אצל לאקאן המתבטאת כ"סימפטום" – בדוגמה של הפטיש – שבר הידית)

לוינס מוסיף על היידגר ואומר שאנו יכולים להיות מודעים למכשיר, כאשר השימוש בו גורם לנו עונג, בלשונו: "לכן אני יכול לשאוב נחת מאחיזה בכלי כלשהו, מעבודה, מביצועה באמצעות תנועות  שאומנם משתלבות במערכת של תכליות אבל מטרתן מצויה מעבר לעונג או לקושי שמסבות תנועות מבודדות אלה…" (כוליות ואינסוף, ע' 122)

נזכרתי בזה כאשר הרכבתי עבור אשתי תבניות ליציקה מעץ עבור תערוכת הגמר שלה, תוך שימוש במברגת האימפקט והמקדחה הנטענות שלי, מתוצרת Makita.

פשוט תענוג צרוף לעבוד עם הכלים האלה. אחרי שנים שקניתי בזול כלים ב Home Center  או עוד לפני זה, מפאר תוצרת Black and Decker , שאחרי מספר קטן של פעמים הפסיקו להחזיק טעינה והיו כבדים וחלשים, הבנתי את הפרינציפ, וקניתי כלים טובים. המקיטה שקניתי  הם כלים לחובבים, בפירוש. הם קלי משקל, והסוללות לא יחזיקו מעמד יום עבודה שלם. אך הסוללות הן סוללות ליתיום, שאפשר תיאורטית לטעון לנצח, והכלים מספיק חזקים כדי להכניס בורג 10 לעץ ללא שום קושי.

מברגת אימפקט

ה"בעיה" איתם היא שכל כך כיף לעבוד איתם שהם מתעקשים להישאר בתודעה שלי. יתכן שזה יעבור לי עם הזמן, אבל בינתיים – הם גורמים לי לרצות לחזור לאהבתי הישנה  – נגרות.

אני חושב שאתחיל ב Deck, כנראה מעץ איפאה…

נ.ב. – אני בטוח שאצטער בעתיד על כל מה שאכתוב כאן בנושאי פילוסופיה או פסיכולוגיה. הידע שלי כל כך שטחי ומצד שני – הבורות שלי כל כך עמוקה שאם יעלה בידי – כפי שאני מתכנן, לדעת יותר בנושאים אלה – לא אשמח בעתיד לקרוא את הרשומות האלו. על הזין…