לדים

לא הבנתי למה הם עושים את זה לעצמם, יצרני הנורות.

הרי הטכנולוגיה של נורות LED, בעלות אורך חיים של עשרות אלפי שעות, היא אסון בשבילם. הם כורתים את הענף שעליו הם יושבים. כאשר כולם יעברו לנורות LED, נורות יוחלפו לעתים כל כך רחוקות עד שרוב היצרנים יצטרכו לחפש משהו אחר לעשות. הרכבת התחתית בפריז, למשל, עושה את ההחלפה הזו במלוא המרץ. אפילו יותר מהחיסכון הניכר באנרגיה (שהוא עדיין קטן בהרבה מצריכת החשמל של הרכבות עצמן), מה שמניע אותם, אני מניח, הוא ההקטנה המשמעותית בתחזוקה של מערך התאורה בעשרות הקווים ומאות התחנות והמנהרות המובילות אליהן.20160330_132641

אז איך זה קורה, שמתפתחת לה טכנולוגיה שכל כך הרסנית למפתחים שלה?

תאורת LED  מבוססת על טכנולוגיה של מוליכים למחצה, שבה, ייצרני הנורות המבוססים, כמו פיליפס ו OSRAM לא ממש שולטים. אין לי ספק שאם זה היה תלוי בהם, הטכנולוגיה לא הייתה זמינה לקהל הרחב. אבל הם נגררו לשם על ידי אינספור יצרנים, רובם סינים, שהבינו שהם יכולים לייצר נורות מבוססות LED שתואמות את בתי הנורה הקיימים, וגילו שגם אנשים שמעדיפים מותגים מוכרים, (ובנורות אנשים מעדיפים מותגים) יהיו מוכנים לקנות נורות עם אורך חיים גדול פי מאה ויעילות פי עשר שאין להן מותג מוכר.

היצרנים המבוססים ניסו לתקופה מסוימת לתמחר את הנורות כך שרוב האנשים לא יהיו מוכנים לקנות אותן. אם אורך החיים הוא פי מאה, לפחות ננסה לתמחר את זה פי עשר מנורת להט רגילה, אמרו לעצמם. ובנו על זה שרוב האנשים לא יהיו באמת בטוחים שנורות LED באמת חיות כל כך הרבה זמן, ולא יקנו אותן בהמוניהם.

אבל זה לא עבד, כי עלות היצור של נורות אלו לא באמת גבוהה משמעותית מנורות רגילות. ככה זה עם טכנולוגיה של מוליכים למחצה – העלות יורדת כל הזמן, בערך לחצי כל שנתיים. והתמחור הגבוה השאיר הרבה מקום ליצרנים לא מוכרים להכנס לשוק, והם אכן נכנסו.

אז מה עושים? שוק התאורה הוא לא רק נורות. אורך החיים המופלג של תאורת LED מאפשר גם בניית גופי תאורה שתאורת ה LED מובנית בתוכם, ללא בתי מנורה ובלי אפשרות החלפה. יש כבר לא מעט כאלו ויהיו עוד ועוד*, ואז – מה יהיה עם ייצרני הנורות? הבעיה תהיה גם של היצרנים הוותיקים וגם של החדשים.  ונורות הן לא כמו בגדים או נעליים, שם אפשר לשנות את האופנה ולגרום לאנשים להמשיך ולקנות.

מסוג כזה של אילוצים, מתפתחות טכנולוגיות. כשהסכין מונחת על הצוואר, המוח עובד יותר מהר, לפחות אצל אלה שישרדו. כך שלא התפלאתי לראות פה במרתף ה BHV, בית הכלבו הקרוב, במחלקת ה"עשה זאת בעצמך" המדליקה שלו, את ה hue personal wireless lighting מתוצרת פיליפס.

20160328_154244

אם ממילא יש מעגל אלקטרוני בתוך הנורה, אמר לעצמו מישהו חכם בפיליפס, אז להוסיף עוד פונקציות על אותו המעגל כמעט ולא עולה כסף. אז למה שלא ננצל את זה בכדי לייצר ערך מוסף לעצמנו? במקום להתחרות במחיר עם יצרנים סיניים, מלחמה חסרת סיכוי, ננסה לייצר מוצרים משוכללים יותר?

זהו כיוון אחד שאליו מתפתחות טכנולוגיות, לפחות לזמן מה, עד שהן נעשות "טובות מדי". כפי שמראה הספר “The Innovator's Dilemma” שהיה האורים והתומים לפני כעשור של המנהלים בחברת אינטל , שם עבדתי אז  (וחבל שלא הפנימו את המסר), בשלב מסוים המוצר נעשה טוב מספיק לרוב הצרכנים, והם כבר לא מוכנים לשלם יותר על תכונות או מאפייני מוצר שנראים להם לא הכרחיים.Disruptivetechnology

אבל בינתיים, אני חושב שלרעיון של פיליפס, יש רגליים. מה שהם עשו, בהתחשב בכך שנורות חייבות להיות תואמות לבית מנורה סטנדרטי מצד אחד (אין אפשרות להוסיף מגעים) ומצד שני הן מחוברות לחשמל, הוא לשלב מעגל בקרה הנשלט אלחוטית בתוך הנורה עצמה . מעגל הבקרה יכול להדליק ולכבות את המנורה, לשנות את עוצמת התאורה, ואפילו את צבע התאורה. ועל מעגל הבקרה הזה, שולט הצרכן אלחוטית מרחוק בעזרת שלט רחוק שפיליפס ימכרו לו (אבל לא על זה הם בונים את מודל הרווח שלהם) או ישירות מטלפון חכם.

מה שיפה במערכת הזו, מבחינת היצרן, הוא שכדי שזה יעבוד, כל הנורות צריכות להיות "חכמות", וכולן צריכות להיות של אותו היצרן. כי הנורות של פיליפס תואמות בתי מנורה קיימים, אבל הממשק האלחוטי יכול להיות מוגן מחקיינים, כך שרק נורות עם מעגלים של פיליפס יהיו נשלטים על ידן.

מה שעוד חכם ברעיון הזה, שוב מבחינת היצרן, הוא שאפשר להכניס את הצרכנים לאותו מעגל של שדרוג שגורם להם להחליף טלפון נייד כל שנתיים בערך. כי כשהנורה חכמה, אפשר לשכנע את הצרכנים שהם "חייבים" להחליף אותה לנורה עוד יותר חכמה, כפי שעושים בהצלחה עם כמעט כל מוצר צריכה אלקטרוני.

* ועדיין אני מחכה למישהו שייצר גופי תאורה מבוססי LED גם לתאורת מספר בית (עם תא פוטואלקטרי מובנה, מוגן מים) וגם לגופי תאורה דו-תכליתיים (גם יפים, לתוך הבית, וגם עם מצבר פנימי שידליק אותם בהפסקת חשמל). לא יאומן שיש צורך והוא לא נענה.

עדיין לא גיליתי פה את החסם. החסם לא טכנולוגי בבירור – אחרי שחיפשתי ויגעתי ולא מצאתי, אלתרתי גופים כאלה מגופים קיימים די בקלות.

מודעות פרסומת

אקספו

הייתי יומיים באקספו 2015 במילנו, יומיים מלאים, וראיתי (מבפנים) אולי חמישית מהביתנים.
התורים האינסופיים פשוט לא אפשרו יותר.

נושא היריד הפסאודו אקולוגי: Feeding the planet, עומד בסתירה עזה להוצאת מיליארדים על כמה מאות ביתנים ראוותניים שמקץ חצי שנה יהרסו ולא ימוחזרו. היריד הזה מגלם את ההפך המוחלט מקיימות. לכן לא הפתיע אותי שבשום מקום בו לא הצלחתי לגלות ולו רמז לכך שהפחתה בצריכת מזון מן החי יכולה להקטין דרמטית את המשאבים הנדרשים להאכיל את תושביו האנושיים של כדור הארץ.

DSC09351

חלק מהסיבה לתורים באקספו הוא שהביקור ברוב  הביתנים היה בקבוצות. במקום להזרים אנשים באופן רציף דרך התצוגה (שאמורה להיות מתוכננת לכך), מכניסים קבוצה אחר קבוצה, ומקרינים להם סרטים כאלה ואחרים, לרוב בעמידה, לפעמים בישיבה (כמו בביתן הישראלי). וכך מעבירים אותם מאולם לאולם, בקבוצה. פשוט טמטום. ואין דרך לברוח החוצה באמצע.20150819_111717יצאתי מבולבל מהאירוע. עדיין לא ברור לי למה אנשים מוכנים לחכות בתור שעה בכדי להכנס למתחם עצמו, ועוד שעתיים עד שלוש וחצי שעות (בחיי!), בשמש הקופחת, בכדי להיכנס לכל אחד מהביתנים של מדינות כגון יפן או איטליה. כל זה בשביל לראות בעמידה צפופה באולם חשוך סרטון שאם מישהו היה שולח להם קישור אליו ביו-טיוב, הם לא היו טורחים אפילו להקליק עליו, או שהיו חותכים אחרי 5 שניות לכל היותר.

DSC09337

מבחינה זו, אקספו הוא פלופ גמור. נכון שיש שם הרבה מאד ביתנים מאד מרשימים ארכיטקטונית (תועפות צילומים כאן) אבל האופן שבו תכולתם מוצגת, גם אם נניח שיש תוכן משמעותי לתצוגה שבביתן, הוא כל כך לא נכון, כל כך לא רלוונטי, כל כך מייגע שנדרשת חשיבה מחודשת על כל עניין הירידים האלה.
DSC09310

וגם של מוזיאונים. כמו אותו מוזיאון מצוין מול הדואומו של מילנו (נשברתי אחרי יומיים באקספו – כנראה טעות ללכת באוגוסט, או בכלל), מוזיאון לאמנות המאה העשרים (seicento  באיטלקית) שליד חלק גדול מהתמונות יש טקסט בן כעמוד, עם הסברים, דווקא טובים, שאינם מופנים רק למי שקרא את דלז וגואטרי במקור. אלא שטקסטים אלו מודבקים אל הקיר, אולי מטעמים אסתטיים, בגובה הברך. אפילו שקדן כמוני מוכן לרדת על ארבע לא יותר מארבע פעמים בתערוכה אחת. יש גבול.DSC09305

אז מה הפתרון? מהנדס (גם לשעבר) מיד הולך לחפש פתרונות, טכנולוגיים כמובן, שיהיו טובים מאלו הקיימים. שווה לכן להתעכב טיפה על מה שכבר קיים.DSC09286

יש את מדריכי האודיו, שאפשר להשכיר בתשלום בכניסה למוזיאון (מה שאני כמעט לא עושה). ליד חלק מהמוצגים יש מדבקה עם ספרה על הקיר, שאם מקישים את מספרה למכשיר, שומעים הקראה של טקסט המסביר משהו על המוצג. בדרך כלל יש הסבר רק ליד מספר מצומצם מאד של מוצגים, אבל את הטקסט אפשר לעתים לקבל במספר שפות, גם חוץ מהשפה המקומית ואנגלית (צרפתית וגרמנית, יפנית וסינית לפעמים).DSC09265

חוץ מהכיסוי החלקי של המוצגים, והעובדה שיש תשלום נוסף על המכשיר, מה שמעצבן הוא שאי אפשר לשלוט בקצב ההקראה (אני קורא הרבה יותר מהר משהם מקריאים בדרך כלל). לפחות לא חייבים לעמוד ולהקשיב, אפשר גם לשבת, אם יש איפה (ובדרך כלל, אין).DSC09256

את עניין הכיסוי החלקי אפשר לפתור (פשוט להקליט יותר קטעים), ואת עניין העלות אפשר גם די בקלות – אפשר לתת חיבור Wi-Fi חינם בכניסה למוזיאון, ולאפשר לאנשים להוריד אפליקציה לטלפון, שיש לכל אחד כמעט בכיס ממילא, שתכיל את המדריך, באודיו בשפה בה הוא דובר, או בטקסט, או שניהם. יש כבר אפליקציות כאלה (לא בחינם) לאתר כמו פומפיי.DSC09349

מה עוד יש? יש פתרונות מפגרים כמו אלו של הביתן הגרמני באקספו, מעין לוח קרטון שעליו מודבקות נקודות מנייר אלומיניום פה ושם. יש 4 גרסאות של הלוח, ל 4 שפות שונות. ואם שמים את הלוח באחת מעמדות התצוגה המסומנות, מצלמת וידאו ליד המקרן תזהה את צירוף הנקודות ותקרין לך סרט בשפתך (אם היא אחת מה 4) של כמה דקות, שאותו תוכל לראות בעמידה, כשכמה עשרות אנשים עומדים מאחרי גבך, מחכים שתפנה את אחד מ 3 המקומות בעמדה בהם אפשר להניח כזה לוח, אחרי שגם היא חיכו שעות להכנס לביתן.DSC09255

וזה כאשר ל 95% מהמבקרים יש כנראה טלפון בכיס, מכשיר שיכול להציג טקסט קצר או להשמיע אודיו, או להראות סרטון. אפשר היה פשוט להשתמש בזה, אלא שאז, נדרש מהתצוגה לא להיות סתם איזה סרטון, או טקסט מודבק על הקיר. צריך שיהיה משהו מעניין שהסרטון או הטקסט רק ילוו אותו. רוב הביתנים באקספו, לא מצאו דרך לייצר תוכן שכזה, שלא לדבר על רוב ביתני המדינות העניות שהיו לא יותר משילוב של דוכן מזכרות ומזנון מזון מהיר "אותנטי" ישר מהמיקרוגל.DSC09251

כל מה שצריך בעצם בשביל פתרון לבעיה הוא דרך קלה לקשר בין מקום להסבר עליו הנמצא במכשיר.
המכשיר / הטלפון כבר מכיל הרי את העדפות המבקר לגבי שפה, ואולי גם לגבי עומק הידע שאותו הוא רוצה לרכוש בנושא (עומק ה"חפירה"). הקישור הזה ביו מקום להסבר יכול להיות מספר ליד התצוגה, כמו במדריכי האודיו, יכול להיות QR קוד או יכול להיות רכיב (NFC (near field communication שיש כיום ברוב הטלפונים ונתפר כאילו במיוחד למטרה זו. נגיעה של הטלפון בנקודה ליד המוצג מייצרת את הקישור, בלי להקיש כלום.DSC09251

היה נחמד אם לא היה צורך להוריד ישומון מיוחד לכל אתר, אם היה פורמט סטנדרטי למדריכים, אולי אפילו מבוסס HTML. ישומון כזה היה יכול לתפקד גם מחוץ לחללי תצוגה כמדריך נסיעות ולהיות מבוסס מיקום GPS למשל.
עדיף גם שהתוכן שהישומון מציג ירד ישירות תוך כדי הביקור, בלי שיהיה צורך להצטייד בו מראש, אבל זה לא ממש הכרחי. אם חלל תצוגה חושש שהתוכן "ילקח", אפשר לסדר שהתוכן לא ישמר עם עזיבת המקום או אפילו עם ההתרחקות מהמוצג הספציפי. כל אלו אפשריים עם רשת Wi-Fi פתוחה, או פתוחה חלקית רק לישומונים שכאלה (אנשים עוד עלולים לבוא למוזיאון רק בשביל להתחבר…).

DSC09249

זה מעלה, אגב, הוא הביתן הנפאלי, במקום טוב ממש בכניסה.

המקלדת

במסגרת התהיות שלי מי מכשכש את מי, הטכנולוגיה את החברה או החברה האנושית את הטכנולוגיה חשבתי ששווה לבדוק את נושא המקלדת.

אני זוכר שהייתה תקופה לא קצרה, אולי שנים אפילו, שחשבתי שוב ושוב שמישהו (אולי אני?) צריך לפתח מקלדת שעל כל אחד מהמקשים שלה יהיה צג קטנטן שיראה מה התפקיד של המקש הזה באותו הרגע, כמו המקלדת על מסך המגע של הטלפון כאשר עוברים מעברית לאנגלית.

למה לא מסך מגע תשאלו? כי חשבתי (ואני עדיין חושב) שלהקליד על מקלדת שמקשיה נעים נוח ונעים הרבה יותר מאשר על מסך מגע.

אני מודה שיש לי נטיה, מוגזמת אולי, לפנטז פתרונות טכנולוגיים לבעיות שנראות לי מאד חשובות בזמן נתון. אני עושה את זה שוב ושוב, וחושב בכל פעם ש"העולם" חייב שיהיה לו את זה, ולכן לא יתכן שמישהו לא יפתח משהו כזה. שוב ושוב אני מתבדה, שוב ושוב עושה רושם שהטכנולוגיה מתפתחת לאן שטבעי לה להתפתח, לאן ש"נוח" לה.

אני חושב שזו הייתה התקופה בה כתבתי את עבודת המאסטר שלי, בכלי שנקרא TeX, שהיה עתיר סימנים מיוחדים שלכולם היה צורך לזכור קיצורי מקלדת. התצוגה של מעבדי תמלילים הייתה כבר אז WYSIWYG (מה שאתה רואה זה גם מה שתקבל) אבל הרבה פחות משוכללת מזו שיש היום, ועדיין, גם היום, לכתיבת משוואות מסובכות צריך לזכור לא מעט דברים.

מקלדת כזו הייתה גם דבר מעולה למשחקי המחשב של אותם ימים. יש מקלדת כיום שהיא שילוב של מסך מגע ומקשים פיזיים. בקושי תחליף ראוי.SamsungSPC-6000

אז יש לי נסיבות מקלות לכך שחשבתי שהעולם חייב מקלדת עם צג על כל מקש. אבל על מקלדת המחשב הנייד שעליו אני כותב יש רק כיתוב אנגלית ועברית, וחסר לי גם ערבית, צרפתית וגרמנית (האותיות עם כל הצ'ופציקים מעליהן ותחתיהן).

עוד סיבה שבגללה חשבתי שצריך צג על כל מקש?
לבושתי, אני לא מקליד הקלדה עיוורת. היום אני מבין שהייתי עיוור לעובדה שאני ממציא צורך שלרוב האנשים המקלידים הקלדה עוורת, אין באמת. הילדים שלי מקלידים עוורת, כי שלחתי אותם ללמוד, כמו שמלמדים בכל בית ספר בארה"ב. אם הייתי מודע לעוורון הזה שלי, אולי לא הייתי חושב שבכלל צריך מקלדת כזו.

עברו כמה עשרות שנים מאז שדמיינתי לעצמי מקלדות שכאלה, והיום אני די בטוח שיותר ממחצית האותיות המוקלדות בעולם כולו, מוקלדות על מסכי מגע, מסכים שהמשוב התחושתי (tactile feedback) שהם מספקים הוא במקרה הטוב תחליף עלוב לדבר האמתי. אז איך זה קרה? איך הסכים המין האנושי שהטכנולוגיה תתפתח לכוון כל כך לא "ארגונומי"?

הטכנולוגיה של מסכי המגע התפתחה מאד, וגם ההקלדה עליהם השתפרה פלאים. ב 1996, כשיצא לשוק ה Palm Pilot הראשון, פריצת הדרך שלו הייתה כתב היד המפושט, ה Grafitty שהוא ידע לזהות, שאפשר להימנע מהקלדה על המסך שלו, שלא היה קטן כלל במונחי אותם ימים. היה ברור ליצרניו שהמוצר יכשל אם יסתמך רק על הקלדה על מסך המגע שלו.

ועד האייפון, רוב הטלפונים החכמים הסתמכו על מקלדת פיזית, לפעמים בלי מסך מגע, לפעמים בנוסף. ופתאום, 99% מהטלפון הם נטולי מקלדת פיזית. האם זו רק טכנולוגיה משופרת של מסכים? (טכנולגיה שדומה לזו של מוליכים למחצה, מעגלים משולבים, ונראה לי שמתקדמת בקצב דומה)

לא רק. בטלפונים העלמת המקלדת הפיזית אפשר להגדיל את המסך בלי להגדיל את נפח או שטח המכשיר, מוטיבציה חזקה ללא ספק מרגע שמכשיר הטלפון הפך מכשיר לצריכת תוכן.

אני חושב ששיפורי תכנה עשו את שאר העבודה. המקלדות החכמות שזוכרות את  הרגלי ההקלדה שלך ומחזיקות מילון, שמתקנות לך שגיאות ומקצרות את זמן ההקלדה שיפרו מאד את ההקלדה על מסכי מגע.  נכון, אפשר היה לעשות זאת גם עם מקלדת רגילה, אבל הרבה יותר נוח שההצעות למילים מופיעות במקום בו אפשר לבחור בהן על ידי נגיעה ולא על ידי הזזת עכבר  על מסך לכוונן.

ומסכי מגע כן מאפשרים להקליד בכל שפה אפשרית, וכשאני לומד צרפתית למשל, או מנסה להתכתב בגרמנית, אעשה זאת בטלפון שלי, אבל את הרשומות בבלוג אני עדיין כותב על המחשב הנייד, שהמקלדת שלו כבר לא איכותית כמו זו של IBM בזמנו, אבל עדיין לא רעה. אם הייתי כותב את הבלוג על גבי הטלפון, היה לכם הרבה פחות מה לקרוא….

ויש שפות שמקלדת על מסך מגע היא יתרון עצום על מקלדת עם אותיות חרוטות. למשל סינית ויפנית. גם לעברית יש צרכים מיוחדים – אני תוהה עם יש מקלדת מסך מגע שתומכת בניקוד, ואולי גם בטעמים. מן הסתם יש ואני לא מכיר.

אז למה אין מקלדות עם צד על כל מקש? אולי הרבה פחות אנשים צריכים להקליד במספר שפות ממה שאני מדמיין. לבטח שהרבה פחות אנשים צריכים להקליד כל מני סימנים מתמטיים ואחרים.

אולי מה שמסובך במקלדת כזו הוא החיבור החוטי של הצג על המקש הנע מעלה-מטה אל הלוח שעליו יושבים המקשים. יש חיבורים גמישים, בין שני חלקי המחשב הנייד למשל, אבל המסך נע מעלה מטה הרבה פחות פעמים מהמקש של האות א' למשל.  דרך אחרת להגיד את זה: אין באמת מניעה טכנולוגית – זה רק פחות "נוח" טכנולוגית.

מצאתי ברשת למשל את ה Optimus Popularis Keyboard שכבר קיים, אם כי עדיין לא כבש את השוק בסערה. הוא מיוצר בכמויות מאד קטנות, ומחירו אסטרונומי (1200 לי"שט) – כי לטכנולוגיה "לא נוח".Art-Lebedev-Optimus-Popularis-Keyboard

יותר "טבעי" לטכנולוגיה להשתפר אבולוציונית, לרדת במחיר, לעלות בצפיפות הרכיבים והפיקסלים, לרדת בצריכת ההספק, דור אחר דור של טכנולוגיית יצור. כך ניצחו המחשבים האישיים את המיני מחשבים, ואלו בתורם ניצחו את המחשבים הגדולים, וכך מנצחים הטלפונים החכמים את המחשבים הניידים שלמעשה הרגו גם הם את המחשבים האישיים הנייחים. עובדה – אנשים מוכנים לשלם יותר על טלפון מאשר על מחשב, ומוכנים להחליף אותו בקצב שייצרני המחשבים יכולים רק לחלום עליו.

חלק מהסיפור ניתן להסביר כ disruptive innovation מונח שטבע Clayton Christensen בספרו
The Innovator's Dilemma . שם הוא מתאר כיצד טכנולוגיה "טובה מספיק" וזולה יותר מנצחת את הטכנולוגיה העדיפה, זו שכבר "טובה מדי", שאנשים כבר לא מוכנים לשלם יותר בעבור הערך המוסף שלה.

מקלדות מסכי מגע הפכו "טובות מספיק" לרוב האנשים רוב הזמן, והשאלה היא האם זה מה שהכריע את הכף לטובתן, או שאולי היתרון של "אפס נפח" במכשירים ניידים הוא זה שהיה המשמעותי? קשה לכמת את זה.

ועל מסך מגע אפשר להקליד גם בחושך. כשכנך בקולנוע עושה את זה, זה לא באמת יתרון…

האם התמיכה בריבוי שפות, ההתאמה הדינמית לתכנות שונות, התמיכה בסינית ויפנית, הם היתרון המשמעותי שהביא ל"ניצחון" מקלדות  מסכי המגע? אני לא בטוח. הטכנולוגיה של  מקלדת-עם-צג-על-כל-מקש קיימת, ולמרות שמאד יקר לייצר את זה כעת, אם היה ביקוש משמעותי למוצר, הטכנולוגיה הייתה מתפתחת לכיוון של ייצור המוני והוזלה. זה לא קרה, מסכי מגע השתפרו וירדו במחיר מהר יותר, וזה כנראה שכבר לא יקרה בעתיד, אפילו  שהפטנט שרשמה Apple  על
“Multi-functional Keyboard Assemblies” גורם לאנשים להמר שיש בעתיד של מחשבי מקינטוש מקלדת עם צג על כל מקש, כמו למשל זו בתמונה מטה. (שמישהו צייר)optimus-maximus

עכשיו שכתבתי את זה, אני לא בטוח שאפשר באמת להקיש מהאבולוציה של המקלדת על קדימות "הנוחות"  הטכנולוגית – (הכיוונים שאליהם "טבעי" לטכנולוגיה ספציפית להתפתח) לצורכי החברה, וגם לא להפך.

כן אפשר להגיד את זה כך: היות כושר ההסתגלות של האדם מופלא כל כך, מאפשר את האבולוציה של טכנולוגיות בכוון ש"מתאים" לאותן טכנולוגיות. ההקלדה הכה נרחבת (וכמה מהירה – אצל צעירים ממני) על מסכי מסך מגע זעירים, היא ההוכחה.

Transformer

כיוון ששמתי לב שאני לא מסכם יותר מדי בשיעורים, המחשב הנייד נהיה לי לפתע קצת כבד לסחוב כל השבוע, מה גם שהתקמצנתי בזמנו ולא קניתי לי אחד מאותם ה ultrabooks הדקיקים. אז הלכתי וקניתי, בלי לבדוק יותר מדי, את ה Asus Transformer Pad TF103. מחשב לוח עם מקלדת המריץ מערכת הפעלה של אנדרואיד בגרסה 4.4.ASUSTF103HERO-1200-80

איזו נפילה. אמנם קראתי כמה ביקורות לפני הקניה, וידעתי שזהו לא מחשב מהיר במיוחד, אבל יחסית למחיר, אמרו שם שסביר. מה שלא גיליתי בקריאה מוקדמת הוא שחיי הסוללה קצרים עד גיחוך יחסית לטאבלט, כ 3 שעות עם רשת, לא יותר מ 4 בלי להפעיל את ה Wi-Fi.  (ב Galaxy Tab עם אותו גודל מסך חיי הסוללה יותר מ 8 שעות, מניסיון אישי). וזה למרות שהסוללה היא בעלת קיבולת לא זניחה, למעלה מחצי אמפר/שעה. גם זמן הטעינה ארוך בצורה לא הגיונית, יותר מ 8 שעות. חוט הטעינה מצד שני, המתבסס על מיקרו-USB, כמו זה של רוב הטלפונים היום, קצר מכדי לאפשר למשתמש לשבת שלא ממש ליד שקע. יתכן שזמן הטעינה כה ארוך כי מיקרו-USB לא מסוגל לספק מספיק זרם?

וחוץ מזה, הוא כבד ועבה יחסית למחשב לוח כמו זה של סמסונג למשל, ועם המקלדת צמודה אליו, הוא כבר ממש שמנמן. אבל עדיין, הרבה יותר קל מהמחשב הנייד שלי, 13", גם הוא של ASUS.

ידעתי מראש שצמד המעבדים הם של אינטל, מסדרת ה Atom וקצת חששתי מזה, כי כל היישומים בגוגל פליי הרי "קומפלו" (הודרו בעברית תקנית, יוצרו בשפה עממית) עבור מעבדים של חברת ARM. אז קצת קראתי ומצאתי שאת החלקים שלא מומרים לשפת המכונה בזמן ריצה, מעבירים במה שנקרא "תרגום בינארי" או באנגלית Binary Translation, טכנולוגיה עליה עבדתי בזמנו בימי בחברת אינטל.

דווקא האמנתי בטכנולוגיה, וחשבתי בזמנו כשעבדתי כארכיטקט של מעבדים שאפילו כדאי לתרגם את הקוד המיוצר עבור הארכיטקטורה של אינטל לקוד יותר "פשוט" שאפשר לבצע בביצועים יותר גבוהים. הייתה חברה בשם Transmeta שעשתה זאת בהצלחה, אלא שלא שרדה מסחרית. אבל הטרנספורמר של אסוס מרמז לי שאולי טעיתי.

כי התכניות נתקעות בזמן ריצה. יש מפעם לפעם גמגום, שקורה להערכתי כאשר ביצוע התכנית נודד לקטעי קוד שעדיין לא תורגמו (כי הם עדיין לא "נתגלו") והמערכת צריכה לעצור ולתרגם את הקוד, גם אם תרגום ראשוני ולא אופטימלי.

חוץ מזה, יש אפשרות שחיי הסוללה הכל כך קצרים, נובעים מהתקורה האנרגטית של התרגום הבינארי, ואולי מזה הקוד המתורגם פחות יעיל מהקוד המקורי. וגם גודל הקוד המתורגם גדול יותר משמעותית. תרגום בינארי צורך הרבה שטח זיכרון, ואני שם לב שכשאני מחליף בין ישומים בטאבלט, חלקם, כמו הדפדפן של כרום, לא נשארים בזיכרון ה RAM אלא מועלים מה"דיסק" – זיכרון הפלאש.

האפשרות הפחות סימפטית היא שמעבדי אינטל פשוט פחות יעילים אנרגטית ממעבדי ARM. אני מקווה שזה לא המקרה. יש לי עדיין סנטימנטים למקום שהיה מקום עבודתי יותר מעשרים שנה. גם ככה, אינטל טועמת עכשיו את מה שאכלו כל מתחריה בשוק המחשבים האישיים כל השנים – את הקושי לחדור לשוק קיים של ישומים, התואמים כולם לארכיטקטורה שהיא לא שלך. ומבחינה מסוימת יהיה לאינטל יותר קשה לפצח את הקיר הזה, כי מדובר במאות אלפי ישומים, שכתבו אותם גופים זעירים שאין להם שום יכולת להתמודד עם תמיכה במספר ארכיטקטורות, ובפלטפורמות מחשוב שעובדות על סוללה ונצילות אנרגטית היא הכל בהן, בסדר גודל יותר מאשר במחשב האישי. יהיה קשה – אני מקווה שאינטל תצליח – אולי היתרון שיש לה בחצי דור בטכנולוגית היצור של המעגלים יוכל לקזז את החסרון של הרצת ישומים שצריך לתרגם.

וחוץ מזה, יש לי טענות גם לגוגל. החיבור של מקלדת ואנדרואיד לא ממש עובד חלק. אנדרואיד עובד טוב עם מסך מגע, אבל כשמחברים את המקלדת, דברים משתבשים. אולי זו אשמת ASUS, אבל אני חושד שלא. מה למשל? מקש ה backspace לפעמים עובד, לפעמים לא.

חוץ מזה, אנדרואיד לא מכיר רבים מקיצורי המקלדת של חלונות. לא בעיה שלהם, אבל בעיה למי שעובד לסירוגין בחלונות ובאנדרואיד עם מקלדת. בסדר גודל יותר קשה להסתגל לזה מאשר למשל לנהיגה במכונית עם תיבת הילוכים ידנית ואוטומטית לסירוגין.

המלצתי? לא לקנות, למקרה שלא הייתי מספיק ברור.

בממוצע

בקלפי 155, בו ישבתי כיושב ראש וועדת קלפי ביום הבחירות, היה דבר אחד שהיה אפילו יותר עצוב מזרם הבוחרים שבאו בזה אחר זה עם פתק ועליו האות ל כבר מוכן בידם.
אלו היו האנשים בלי הפתק הזה.

כל האנשים שבאו להצביע ל"ישראל ביתנו", מפלגת הפיראטים של ליברמן, עם הפתק כבר מוכן בידם, היו עולים ממש טריים מחבר העמים, שכל סיפור ההצבעה היה לגמרי לא נהיר להם. הם רק רצו לתת לנו את הפתק וללכת. ולכולם היו תעודות זהות חדשות, חכמות, ביומטריות כאלה, שקיבלו כשהגיעו ארצה לא מזמן. ובתעודות האלו התצלום היה קטן, ומעודכן למדי.

אותי ציערו דווקא העולים המעט יותר וותיקים, שעדיין מצביעים ליברמן, אבל כבר לא באים עם הפתק תחוב בידם. אלו שלהם תעודות זהות מהסוג הלא ביומטרי, שניתנו להם כשהגיעו ארצה לפני עשור או שניים. כי כשבדקתי את תעודות הזהות שלהם, במסגרת תפקידי, אחרי שסימנתי V ברשימת הבוחרים ולפני שנתתי בידם את המעטפה, והשוואתי את תמונתם בתעודה למראם כיום, ראיתי עד כמה השנים האלו בארץ המובטחת לא עשו עמם חסד.

וראיתי שגם הם יודעים את זה. וכשהסתכלתי בתעודה ואחרי כן בהם, היה על פני כולם את החיוך העצוב הזה, "כן, אני יודע..". יותר אצל הנשים, אבל גם הגברים ידעו שההשוואה מסגירה את השַמות שעשור או שניים עשו למראה שלהם. אז הם חייכו, חלקם משכו בכתפיהם, ואני חייכתי בחזרה וליבי נצבט.

עליהם, ובעצם, גם עלי. כי אני בטוח שעשור או שניים לא שפרו את מראי. אבל אני מזדהה עם רישיון הנהיגה, ושם התצלום מעודכן יותר. וכשאני מסתכל בראי? אז פועלת עלי ההכחשה שאותה תיארתי כשלב המראה השני

ומתי נזכרתי שוב בזה? כאשר מישהו סיפר לי למחרת יום הבחירות עד כמה מטרידה אותו המחשבה, לא שהשלטון בישראל הולך להיות אפילו יותר לאומני ויותר גזעני, אלא זה שהטלפון החכם או המחשב האישי שקנה במיטב כספו, הוא כבר מלכתחילה הדור הקודם של מה שיצא לשוק תוך זמן לא ארוך, שנה לערך. עובר את שלוותו זה שבמה שהוא קונה כבר טמונה הנחיתות ביכולות לעומת מה שיהיה בשוק בעוד שנה.

כן, יש אנשים המוטרדים מזה . אני פחות. מכל מיני סיבות.
ראשית, אני יודע מהתקופה בה עבדתי, ש"דור" של טכנולוגית מוליכים למחצה הוא שנתיים ולא שנה, (היה פעם 7 רבעונים, ולדעתי התארך ל 9 רבעונים) וכיוון שזה מה שבעצם מניע את הטכנולוגיה קדימה, הבדל של שנה ביכולות המוצר הוא לא באמת משמעותי (זה מה שהיינו קוראים במקצוע compaction, בעיקר הורדת עלויות וצריכת חשמל). זו גם הסיבה שבגללה אני קונה תמיד דור אחד אחורה, מיד אחרי יציאת הדור החדש לשוק ואחרי שמחירי הדור הקודם ירדו פלאים, אף שיכולותיו לא נופלות בהרבה מאלו של הדור החדש. משהו כמו 90% מהיכולות ב 60% מהמחיר.
שנית, כי אני מודע לזה שישומים לא באמת יכולים למצות את כל יכולות הדור החדש כי הם צריכים להישאר שמישים גם על מכשירים מהדור הקודם, וזה שלפניו.

ובעיקר, כי אני מוצא דווקא משהו מנחם בזה שלמכשיר הבא שלי, נאמר בעוד שנתיים או שלוש, יהיו קצת יותר יכולות. כי לי יהיו בעוד שנתיים או שלוש קצת פחות יכולות.
יחד, ההיתוך הזה של הטלפון החכם ואני, נשאר בממוצע עם אותה "כמות" של יכולות.

בעוד כמה שנים הזיכרון שלי יהיה קצת פחות טוב, ולא, זה לא יהיה כי הוא יתנוון עקב שימוש בטכנולוגיה – זה משהו ביולוגי שקורה לכולם בקצב כזה או אחר. אז אזכור דברים פחות טוב, אבל אמצא אותם מחדש יותר בקלות. אולי אראה קצת פחות טוב, אבל המסכים ישתפרו. ואלו אך שתי דוגמאות מתוך רבות, שאת חלקן הגדול אפילו קשה לצפות. אולי אפילו תהיה אפליקציה שתשכנע אותי לעשות קצת יותר פעילות גופנית, ותזכיר לי לקום מהספה, להפסיק להגג פה בבלוג או לקרוא פילוסופיה, ולצאת לאוויר הצח. אולי.

אני מניח שהיחס לטכנולוגיה הוא עניין דורי, והפחד ממנה, או מחידושים בה, הוא קשור לגיל. אבל הטלפון החכם כבר לא נראה לאנשים כ"טכנולוגיה", וזה מה שכל כך יפה בו. אפילו אותם עולים מבוגרים שבאו לקלפי עם הפתק של ליברמן אחוז בידם האחת, בלי שמץ מושג איך מצביעים. ידם השניה אחזה בטלפון חכם, והם השתמשו בו, ללא פחד או חשש, וחלקם אפילו צילמו את הנכד מכניס את המעטפה לקופסה, ושיתפו את התמונה, בו במקום, עם הילדים באמריקה.

דוד ינאי ואני

התערוכה הרטרוספקטיבית לאדריכל דוד ינאי במוזיאון תל אביב, שרוב הבניינים בה לא נבנו (וטוב שלא נבנו) החזירה אותי אל כל אותם פרויקטים "אדריכליים" שלי שלא זכו לראות את אור השמש.

יותר נכון, לא זכו לראות את אור הליטוגרפיה. כי הארכיטקטורה בה מדובר במקרה שלי, היא ארכיטקטורה של מעבדים. והפרוייקטים בהם מדובר היו תוספות ושכלולים כאלה ואחרים שהצעתי לדורות כאלה ואחרים של המעבדים של חברת אינטל, שם עבדתי עד שפרשתי בתחילת 2011.

כמו דוד ינאי, הייתי גם אני תמיד בחיפוש אחרי "עקרון מאגד", שבוי בהלך המחשבה, המודרניסטי בעיקרו, של חיפוש אחרי כּוּלִיוּת מסויימת, מין סטרוקטורה מתחת לפני הדברים, שמסבירה הכל, ושממנה יש לגזור את הפתרונות הספציפיים.

אצל דוד ינאי, שתערוכתו נקראת "אדריכלות וגנטיקה", זו הגנטיקה. ותקופה מסוימת בקריירה שלו הוא ניסה לפתח שיטה לתכנון בניינים ושכונות ש"יגדלו" אורגנית מאיזה שהוא גרעין מחולל, באופן שאפשר אולי להגדיר כ"גנטי", אבל בעצם היה יותר "ביולוגי".

אסתר זנדברג סוקרת את תערוכתו בעיתון הארץ (אלא איפה…) וכך היא כותבת: העבודות משקפות את חיפושיו אחר "השיטה" בהא הידיעה לארגון יעיל ואפקטיבי של המבנה האדריכלי וצורתו "על פי מודלים שמתפתחים מתא בודד המשכפל את עצמו גנטית לבניין שלם על מערכותיו ותפקודיו". הן מסווגות על פי עשר קטגוריות כגון טבעת מוביוס, פיאונים משוכללים, מעגל אפולוניוס וספירלה, בהרכבים וצירופים שונים, ונראות כעצמים מעולמות אחרים, גיאומטרים, שהסביבה הארצית והאנושית מתקשה לעכל."

אכן. אבל הסיבה שבגללה רוב בניניו לא נבנו הייתה כי היה בהם מעט מדי מן הפרטיקולרי, המתייחס לצורך הספציפי של הפרויקט הספציפי והיה בהם יותר מדי מאמץ להצדיק ולהוכיח את "השיטה", ולהראות שאפשר ליישם את העיקרון הכללי למקרה הפרטי. הוא פשוט לקח ברצינות רבה מדי את העקרונות שהוא פיתח. זאת, לעומת אדריכלים תאורטיקנים אחרים כמו למשל לה-קורבוזיה, שכשרונם עמד להם מצד אחד למצוא פתרונות מרהיבי עין לפרויקטים ספציפיים, תוך ויתורים במקומות הנדרשים על עקרונות שהם עצמם קידשו.

למשל ההצעה הזו לעיר ימית מול שכונת עין הים.ינאי חיפה

איך אני קשור לעסק? אם אני מסתכל במבט מפוכח על עשרים שנים של מחקר ופיתוח של מיקרו-מעבדים, שבהם היו לי רעיונות רבים וטובים, שרובם לא היתרגמו לטרנזיסטורים של ממש במעבדים של ממש, (ואלו שכן, עשו זאת דווקא בסדרת מוצרים שלא שרדה), אז יתכן שהסיבה לכך שרוב רעיונותיי לא זכו למימוש קשורה בחלקה לא (רק) לשמרנות ולאינרציה של חברה גדולה כמו אינטל כפי שנטיתי לחשוב בזמנו, אלא גם לעובדה שזה היה תמיד איזה רעיון מאגד גלובלי שהדריך אותי, רעיון שגרר אותי להציע הצעות שהיו גדולות על הבעיה שבאו לפתור, כי מידתן נתפרה על פי ה"חזון הגדול".

אני מתכוון לשבת ולכתוב על כמה מהרעיונות האלו, בפרוטרוט. כי כמעט לא נשאר תיעוד שלהם. לא הצגתי את עבודתי בכנסים מדעיים רלוונטיים, כי קיוויתי שהם יזכו למימוש כזה או אחר ולכן לא ראוי לחשוף אותם (אבל עברו מספיק שנים והשתנו מספיק דברים כך שאין בעיה לכתוב עליהם היום). מצד שני, לא על הכל נכתבו פטנטים, כי האנשים הממונים על הקצאת המשאבים בנושא דווקא חשבו שאין הרבה סיכוי שהדברים ימומשו, ועדיף להגן בפטנטים על רעיונות שממומשים בפועל (אלא שכעבור כמה שנים אינטל שילמה כמה מאות מליוני דולרים על פטנטים שהייתה יכולה לרשום בעצמה שנים קודם, למשל מחברת transmeta) אז אתיישב בהזדמנות ואכתוב, אבל זה יהיה באנגלית – קהילת האנשים שיכולים להפיק תועלת משיעור היסטוריה כזה, ברובה לא דוברת שפת עבר.

אבל אני חושב שאני יכול לתת כמה דוגמאות גם לאנשים שלא בתחום, ובעברית.

הייתה הפעם ההיא שניסיתי להבין למה מעבדים כמו אלו של אינטל, המיועדים להריץ מגוון רחב של ישומים, צורכים פי 100-1000 יותר הספק לביצוע מטלות מסוימות לעומת מעבדים המיועדים לתחום יותר צר של ישומים, כמו למשל מעבדי אותות (DSP) או מעבדים גרפיים. אני חושב שהצלחתי למצוא מנגנון שיגשר על פער זה ביעילות אנרגטית – משהו שקראתי לו data ports. רעיון מצוין, שדרש "רק" דרך חדשה לכתוב תוכנה, יחד עם כמות נכבדה של חומרה, אבל היה יכול להניב שיפורי יעילות אדירים – בחלקי התכנית שיכלו להשתמש במנגנון הזה. העיקרון היה בעיקרון פשוט גאוני, רק שבדיעבד, לא היה לו שום סיכוי להיות מיושם, ומסיבות טובות. היום אני מבין את זה. זה היה כמו לשכנע את כל קהילת הקבלנים כאחד לעבור מהיום למחר לבניה בטכנולוגיה אחרת כלשהי, למשל כיפות בטון היצוקות על בלונים מתנפחים. משהו שאגב היה פעם "להיט", אי שם בשנות השישים – יש כמה מבנים כאלה בחוף דור.

או הרעיון לשלב עם המעבד הראשי עוד מעבד משני, בעל תכנון שונה, שיוכל לממש בתוכנה את החלק הדיגיטלי של כל שיטת תקשורת תחת השמש (זה לא היה softare defined radio). הייתה זו תקופה שאינטל חיפשה שווקים חדשים בתחום הרכיבים והמוצרים לתקשורת וקנתה חברות עם טכנולוגיה בתחום על ימין ועל שמאל, (וגם מכרה אותן בהפסד או סגרה אותן תוך זמן לא רב). באמת שחשבתי אז שאפשר למצוא את המכנה המשותף לרוב האלגוריתמים של שיטות התקשורת למיניהן, ולתכנן מעבד שיוכל לממש את כולן ואפילו ביעילות. חשבתי שטכנולוגית היצור המתקדמת של אינטל, והיכולת שלה לתכנן רכיבים בתדר מאד גבוה, יוכלו לאפשר לה לחדור לשוק ולהתחרות בעזרת מוצרים מבוססי תוכנה היכולים לכן להגיע לשוק מהר יותר ולהתאים את עצמם לסטנדרטים משתנים, במוצרים שהיו ברובם מבוססי חומרה יעודית. עוד חזון גדול, שבזמנו חשבתי שנפל בגלל "שמרנות" ובגלל הצורך בשימור האינטרסים של כל אותם צוותי תכנון שידעו לתכנן חומרה אבל לא היה להם מושג בתוכנה.

אז גם היה את זה. נכון. אבל העסק לא קרה בעיקר כי הפתרון שהצעתי (לא לבד…) היה אמנם כללי, והחזיק מים טכנולוגית, אבל עם השנים התברר ששרדו רק מספר מצומצם של שיטות תקשורת, ולאיש כבר לא היה חפץ בפתרון כללי.

יש לי עוד דוגמאות למכביר, אבל לא אלאה אותכם. אחד לאחד, תמיד "השכלתי" למצוא את העיקרון המנחה, את הסינתזה בין הדברים, את "הסטרוקטורה" שמתחת לדברים, כי זה מה שעניין אותי לעשות, כי ככה אני נוטה לחשוב. היום, אני כבר חושב אחרת.  היום אני מבין שדברים שונים יכולים וצריכים להתקיים במקביל, שפתרונות אחידים לכולם, כמו שיכוני הענק של שנות השישים והשבעים, הם פתרון רע. שאם לטכנולוגיה יש ערך, הערך הוא באפשרות לריבוי, למגוון, להתאמה אישית. הפכתי פוסט-מודרניסט, פוסט-סטרוקטורליסט, פוסט-כל-דבר-כמעט, פוסט ציוני אפילו, על פי כמה הגדרות עכשוויות של ציונות.

אני עלה נידף ברוח הזמן, מסתבר..