מודה ועוזב

שלוש סיבות שבגללן אני ממעט לכתוב בזמן האחרון.

הראשונה, בעקבות קריאה בספר של Jodi Dean בשם Affective networks. שם היא מדברת על הטינה שאנשים נוטרים לכותבי בלוגים, אלו שגורמים לשאר האנשים לבזבז את זמנם היקר, ולקרוא את השטויות שהם כותבים (במובן הרחב, הכוונה גם לרשתות חברתיות כגון פייסבוק וטוויטר) במקום לעשות דברים מועילים יותר עם זמנם. הם שונאים את עצמם על בזבוז הזמן הזה, הקוראים, אבל גם את אלו שגרמו להם לבזבז זמן יקר זה. וכך היא כותבת:

"Why are blogs portrayed as ‘inflicted’ on the rest of us? Are the ‘rest of us,’ everyone else in the entire world, really victims of what is written on a single blog, in a single post, in a single thread? Or has the world somehow become the victim of bloggers, and not just of some specific blog, blogger, or group of bloggers, but bloggers in the abstract? What sort of world does this anxiety about bloggers presuppose or imagine?"

היא כותבת על מה שהיא מתארת כחרדה מפני הכתיבה בבלוגים, חרדת הקוראים מהפיכתם לקורבנות אותה "תוקפנות" של הכותבים, המתעקשים להפיל על העולם את הגיגיהם התפלים רק בגלל שהטכנולוגיה (אינטרנט, רשתות חברתיות, תכנות בלוגינג חינמיות) מאפשרת להם את זה, כאילו היכולת לגרום נזק היא חלק אינטגרלי של הישומים האלה.

The language of victimization in the face of bloggers inflicting their boring lives, their obsessive lives, their sex lives, their pets’ lives, on the rest of us differs from the criticism of rabid political bloggers or snarky celebrity bloggers all working round the clock to attack their specific targets and generally amplify and intensify the circuits of communicative capitalism. The difference is that the anxiety about victimization construes blogging per se as an activity that victimizes and harms regardless of any particular content. The practice of blogging itself is harmful. Harm is an embedded feature of the application, like a link or tag. Anxiety about blogging relies on an image of the world as a communicative one, a world wherein communication is ubiquitous and fragile, dangerous yet unavoidable. That bloggers are blogging is a fact of this world that one cannot escape.

ןכאן מגיע החלק המעניין (כשז'יז'ק בסביבה זה תמיד מעניין) – הקשר הישיר בין חרדה להתענגות (jouissance). למרות שלחרדה (בניגוד לפחד) אין מושא, אינה ממשהו ספציפי, לאקאן טוען שלחרדה כן יש מושא, אותו ה"אובייקט הקטן a" של לאקאן, מושא האיווי, העודפות התמיד בלתי מושגת, החסר שבדיוק מעבר לתחום השגתנו. החרדה היא חרדה מההתענגות, וההתענגות (וזה ניתוח לאקאניאני נטו) קשורה תמיד למשהו "גנוב", לתענוגות גנובים, כמשהו שקיים רק כשסיפוקו נשלל ממך. בעצם "הייתי רוצה" לקרוא איזה ספר רציני, לעשות אמנות, לגמור איזו עבודת בית חשובה, אולי לסייע לניצולי שואה? להסיע חולים?, אבל הבלוגים המקוללים האלה, "מה עושה את החיים המחורבנים שלהם יותר מעניין מהחיים שלי?" הנה, אני נכנס הנה רק לדקה שתיים, והופ, עברו שעתיים. ימח שמם של הבלוגרים האלה…

Slavoj Žižek describes the way enjoyment constitutes itself as ‘stolen,’ or as present and possible only insofar as one is deprived of it. I would have read a serious novel, cultivated an organic garden, driven senior citizens to the polls if I hadn’t gotten caught up in those stupid blogs. Why are all those people blogging, anyway? What makes their lives and experiences so much more interesting than mine? If bloggers weren’t inflicting their stupid stuff on the rest of us, the rest of us would be enjoying. We would be honing our writing, not reading the half-assed thoughts of idiots. We’d be making art, not looking at stupid cat videos. We’d be spending time with our family, not
chatting with strangers on blogs.

אז למה לי את זה? שאנשים יקללו אותי? יאשימו אותי בזמן שהם מבזבזים?

Blaming our failure to enjoy on bloggers thus compensates us for our failure by promising that were it not for the bloggers we would enjoy. Our failure, our insecurity, is not our fault.

זאת הייתה הסיבה הראשונה.

הסיבה השניה שבגללה אני נמנע מכתיבה היא בגלל ספר אחר של אותה Jodi Dean (הכותבת מצויין אגב) בשם Blog Theory. שם למדתי שאני (ושכמותי) אשמים ב"הרג האחר הגדול", ב"דעיכת היעילות הסימבולית" של הקהל הרחב, בעלייתו של דונאלד טראמפ, כאלה.

אנחנו חיים בתקופה שהכותבת מכנה communicative capitalism. בלוגים הם חלק בלתי נפרד ומייצג ממנה. "הקפיטליזם התקשורתי" בולע ומכיל כל התנגדות לו. זה קורה בגלל התפרקות אמצעי המבע, המדיום הטקסטואלי כפי שהוא בא לידי ביטוי בבלוגים ורשתות חברתיות. קהל הרגיל לצורת ביטוי פרגמנטרית, המורכבת משברירי טקסט ותמונה הנצרכים במקטעי זמן המתקצרים והולכים, כבר לא מסוגל לא לצרוך ולא לייצר טקסטים ארוכים יותר, שבהם יש פוטנציאל לנסח תיאוריה חדשה, כלשהיא. בלי יכולת כזו, אין פתחון פה להתנגדות מושכלת ומבוססת לשיטה הקיימת, לאותו communicative capitalism. אין לנו זמן לפתח תיאוריה, יש לנו רק זמן להתמודד עם זרם בלתי פוסק של "משברים" המגיעים לפתחנו.

Communicative capitalism fragments thought into ever smaller bits, bits that can be distributed and sampled, even ingested and enjoyed, but that in the glut of multiple, circulating contributions tend to resist recombination into longer, more demanding theories.

הזרם הבלתי פוסק של טקסטים (למשל אלו בבלוג שבכאן) ותמונות מותיר לנו רק די זמן לעשות לייק ולפעמים לשתף הלאה. אין לנו זמן לעצור ולחשוב על הדברים. השטף הבלתי פוסק הזה שוחק את יכולתנו לחשוב ביקורתית. גורם לנו לראות את כל הקלטים האלה כאוסף שווה משקל של דעות, לגיטימיות כולן באותה מידה. אנו טובעים בריבוי הזה, ומאבדים בתוכו את היכולת לזהות איזו שיטה. אנו מאבדים את היכולת להתעכב ולחשוב על הדברים.

ומעבר לזה, זרם הטקסטים המיוצרים על ידי כל אחד שבא לו, בלי איזו מסננת של וועדת עורכים או שומרי סף כאלו ואחרים, גורמת למה שז'יז'ק (תמיד מעניין) מכנה "דעיכת היעילות הסמבולית", או "הרג האחר הגדול"בלאקאניאנית. האחר הגדול (החברה / התרבות) הוא שקובע לנו מה משמעותם של סימנים, מה מסומן על ידי מסמן מסויים. אבל כאשר לכל אחד (כולל ארחי-פרחי כמו עבדכם הלא נאמן) יש דעה, וכל דעה נחשבת, אז הולכת ומיטשטשת המשמעות של הדברים. כבר קשה אפילו להבחין מתי מישהו אומר דברים ברצינות ומתי בצחוק. אנשים מאבדים את המיומנות להבין במה מדובר. ואז, גם דבילים כמו הדונלד יכולים להגיד כל מה שבראש שלהם, וזה יתקבל ללא זעזוע – בגלל אותה "דעיכה ביעילות הסימבולית".

An additional Žižekian concept (one he develops from Claude Lévi-Strauss) important for theorizing communicative capitalism is the decline of symbolic efficiency (aka the collapse of the big Other). If the efficiency of a symbol designates its mobility, its ability to transmit significance not simply from one person to another but from one setting to another, the decline of symbolic efficiency points to an immobility or failure of transmission.
Blogs provide a clear example: sometimes it’s difficult to tell when a blog or a post is ironic and when it’s sincere, when it’s funny or when it’s serious. Terms and styles
of expression that make sense to an “in-group” can shock, insult, or enrage folks who just happen upon a blog.

ז'יז'ק (שוב) מסביר את אותה דעיכה ביעילות / מיומנות הסימבולית בהעלמו של "מסמן על" (Master signifier), כזה המייצב את המשמעויות, כזה האורג יחדיו את שרשרות המסמנים, כזה המונע את הנטיה להתבדרות המובן. אבל עניין מסמן העל כבר קצת חורג ממה שפוסט זה יכול להכיל.

Žižek uses Lacan to express the point as a suspension of the function of the Master signifier: there is no longer a Master signifier stabilizing meaning, knitting together the chain of signifiers and hindering its tendencies to float off into indeterminacy.

והסיבה השלישית שבגללה אני ממעט לכתוב, היא אותה הסיבה שבגללה אני מביא את שתי הסיבות הקודמות, כצידוק תיאורטי לזה שאני לא כותב. אם אין לי בעצם מה להגיד, אז למה להגיד את זה בכל כך הרבה מילים? אני צריך שדעיכת היעילות הסימבולית תהיה על מצפוני? להיות אשם בהרג האחר הגדול? ולגרום לאנשים חרדה, על זה שהם מבזבזים את זמנם בקריאת הבלוג שלי במקום לכתוב בעצמם יצירת מופת ספרותית, או לפחות לקרוא אחת כזו? שישנאו אותי על שגרמתי להם לבזבז את זמנם בקריאה כאן במקום שיהיו במקום אחר ויעשו משהו אחר?

סתם… קריאה ב Jodi Dean הבהירה לי שאני כבר לא יכול לסמוך על אנשים שיזהו מתי אני רציני ומתי לא.

צומחות לי שיניים כחולות

קצת מחשבות פילוסופיות על משהו משעמם כמו bluetooth.

העסקה השבוע, בה נמכרה חברת מלאנוקס הישראלית לחברת nvidia האמריקאית החזירה אותי אחורה בזמן קצת יותר מעשרים שנה, לתקופה שבה חברת אינטל, בה עבדתי ברוב השנים בהן עבדתי, החליטה גם היא שלא די לה בשליטתה הכמעט מונופוליסטית בשוק המעבדים למחשבים ושאפה לגדול לשוק התקשורת.

מלאנוקס מייצרת כרטיסי תקשורת מחשבים אולטרא-מהירים המשמשים בעיקר בחוות שרתים. nvidia מייצרת מאיצים גרפיים שכיום משמשים גם לעיבודי בינה מלאכותית בחוות שרתים. הצירוף יכול כנראה להציע ליצרניות של חוות שרתים חבילה אטרקטיבית. באינטל לדעתי לא ראו בזמנו סינרגיה שכזו. פשוט חיפשו עוד שווקים שאפשר לפתח ולייצר עבורם סיליקון. המודל שדמיינו היה כנראה כמו בפעם הראשונה שבה ארזו וי-פי בתוך מחשב נייד ושווקו את החבילה תחת המותג "סנטרינו". זו הייתה הצלחה – אין היום בית קפה בעולם שלא מתהדר בוי-פי חינם, אבל לא היה שם בסנטרינו ההוא שום שילוב ברמת החומרה, אפילו רכיב תקשורת הוי-פי היה של חברה אחרת, לפחות בשנים הראשונות.

אז, העדפתי לראות את זה אחרת. כאחד שרגליו לא לגמרי מחוברות לאדמה, יצאתי למסע חקר לבדוק אם אפשר להוסיף פה ושם כמה פקודות וקצת חומרה למעבד הראשי (זה של אינטל) בכדי לספק את צרכי רוב טכנולוגיות התקשורת השונות, במקום לייצר שלל רכיבים נפרד לכל ערוץ תקשורת (בטלפון שלכם יש חמישה ערוצי תקשורת). אולי הייתי פשוט שבוי בדיכוטומיה המנגידה גוף (חמרה) ונפש (תוכנה), בניגוד למקובל ברכיבי תקשורת בה התוכנה "מוגפנת", מקבלת גוף, ממומשת בחומרה, מה שנראה בעגת המהנדסים ASIC, מעגל משולב לישום ספציפי.

המסע ההוא היה מהנה מאד, (פריבילגיה של להיות בארגון גדול, בו אתה ידוע, אולי לשמצה, כ"בעל טמפרמנט מחקרי") ולמדתי במהלכו הרבה דברים, אבל לא צלח. המהנדסים בכל אותן חברות רכיבי תקשורת שאינטל קנתה במילארדים (וסגרה בהפסד גדול כעבור שנים לא רבות) ממש לא ששו לשתף פעולה עם יוזמה שתייתר אותם. ויתכן שלא באמת אפשר היה לעשות מה שתכננתי, אבל הי, לפחות נהניתי, ויש הרבה פטנטים על שמי בעקבות אותו מסע חקר.

במסגרת אותו מסע פגשתי גם את נציג חברת אינטל לגוף שהגדיר את טכנולוגית ה bluetooth, ה"שן הכחולה" בזמנו, טכנולוגיה שנולדה בחברת אריקסון השבדית, (פעם אחד היצרנים הגדולים של טלפונים סלולריים, שכמו נוקיה כמה שנים מאוחר יותר, נמוגה לתוך הערפל הנורדי, לא ברור לי למה ואיך).

bluetooth היא טכנולוגיה מאד מעניינת, אפשר לחשוב עליה בתור טכנולוגיה לסייבורגים (וכיום, כולנו סייבורגים). אם סייבורג הוא היבריד של גוף אנושי ואבזרים טכנולוגיים, bluetooth תוכננה כדי לקשר בין שני חלקי ההיבריד הזה, ולעשות זאת בהספק מספיק נמוך כך שהקרינה לא תשפיע לרעה על בריאות החלק האורגני של הסייבורג. באילו אביזרים טכנולוגיים מדובר? למשל אוזניות. אבל כאשר הסטנדרט הוגדר, לא חשבו על אותם "תוספים" שבפועל נמצאים בשימוש היום. ככה זה כשעובר עשור ויותר בין הפיתוח והשיווק. זו גם הסיבה שיש לתקנים מסוג זה (עד כה) חמישה דורות ועשרות "פרופילי שימוש" שונים.

אותו נציג (נאמר ג'ים), חכם קטן מאוד וגם די בכיר, שאת שמו המלא אני מעדיף לא לשתף כאן, ניסה לשכנע אותי שאין תועלת במאמצי כי 1 – רכיב ה bluetooth קטן מאד וזול (אז הוא לא היה עדיין ממש זול, והיה בעצם רק יצרן אחד בשם CSR, אבל לפחות זו נבואה שהתגשמה) ו 2 – אין צורך בכל אותן טכנולוגיות התקשורת האחרות שחקרתי (כמו וי-פי וסלולר, תקשורת בכבלים ועל חוטי חשמל, ועוד ועוד…) כי לדעתו bluetooth יענה על כל צרכי התקשורת בעולם. צריך "רק" לרשת את כל העולם ברכיבי bluetooth, במרחק עשרה מטרים אחד מהשני (!) ו"צפיפות המידע" באוויר תהיה טובה יותר מאשר בכל טכנולוגיה אחרת. טוב, נו.

השבוע, תוך כדי קריאה בפרק הראשון מספרה של קתרין היילס "איך הפכנו פוסט-הומניים" (כתוב ממש טוב), נזכרתי שוב בטיפשות ההיא. אולי טיפשות זו היא דוגמה מוצלחת לבעייתיות של מה שהיילס מכנה שלילת הגוף של הפוסט-הומניזם, להצגת כל העולם כמידע, ככזה היכול להתקיים גם בלי מימוש חומרי, בלי "גוף". לכן למשל, מידע יוכל תיאורטית לזרום הלוך וחזור (למשל ב bluetooth) בין הגוף האנושי לתוספים טכנולוגיים – אותו חזון הסייבורג. היילס מזכירה את תורת האינפורמציה של קלוד שאנון (גאון אמיתי אגב) כסוג של הפשטה שהיה לו השפעה על התרבות האנושית והפוסט אנושית, ורומזת שהדברים היו יכולים גם לפנות לכיוונים אחרים, אם למשל היה מודל התקשורת כולל גם את הצד הקולט ולא רק את ערוץ התקשורת נטו ומרכיביו: האות, המסר והרעש. ואכן, סוג ההפשטה הזה, של שאנון, יכול לגרום למישהו כמו אותו ג'ים לחשוב שהעיקר הוא דחיסות המידע באוויר המקיף אותנו, והמימוש החמרי, ה"הגפנה" (או "מגולמות") של הטכנולוגיה (לכסות את העולם בתחנת ממסר כל כמה מטרים) הוא פרט שולי.

מצד שני, ההפשטה על פי שאנון היא נקודת הזינוק ההיסטורית לזה שאני יכול כיום לשבת ברכבת ולשמוע מוזיקה משירות המוזיקה ספוטיפיי (כשיש קליטה סלולרית לאורך המסילה) באזניות ה bluetooth. פרט לכחצי סנטימטר של אוויר בהן המוזיקה עוברת כגלי קול מהאזניה אל עור התוף שבאזני, בכל שאר הדרך המוזיקה היא מידע חשמלי המתחיל איפה שהוא באיחסון על שרת איפה שהוא בעולם ועובר להערכתי בעשרה או יותר סוגים של ערוצי תקשורת עד שהוא מגיע לעמוד עליו מותקנות האנטנות של התא הסלולרי בו הטלפון שלי נמצא ברגע זה, משם לטלפון שלי בפרוטוקול תקשורת סלולרי שיכול להיות אחד מתוך כמה דורות של פרוטוקולים, משם ב bluetooth לאוזניות, ומצדו השני של עור התוף, שוב כאות חשמלי ברשת העצבים אל המוח שלי. וכל הדרך זו בדיוק אותה המוזיקה, מקודדת בדרכים שונות ומשונות, מועברת בתווכים שחלקם באוויר וחלקם בכבל או בסיב אופטי או תווך פיזי כזה או אחר. למוזיקה שאני שומע לא משנה ה"גוף" שנושא אותה.

כל אותן הנחות של אותה קבוצת עבודה על שימושים כאלה ואחרים, גרמו להגדרת תקן ה bluetooth כך שיש כמה דברים הדפוקים מהיסוד בתקן הזה, שרק עכשיו, כשהתקן כבר בדור החמישי שלו, מתחילים להסתדר. רוב השימושים שהם חזו בזמנו לטכנולוגיה, ושעבורם הוגדרו כל מיני תכונות בתקן, כגון השיוך (למה בכלל צריך שיוך (paring) מראש? למה לא משא ומתן בזמן אמיתי לברור היכולות, כמו למשל ב USB?) בעזרת קוד בן 4 ספרות (קשקוש – כיום זה או 0000 או 1234 או כלום) לא קרו. לעומת זאת הטכנולוגיה משמשת להרבה דברים אחרים שכלל לא נצפו / נחזו בזמנו. אולי זה בלתי נמנע, אבל תקן bluetooth הוא ממש גמל, שהוא כידוע סוס שתוכנן על ידי וועדה. יותר מדי טבחים היו במטבח אז, שיתפו יותר מדי חברות עם צרכים שאינם חופפים, וזה נס שמשהו מהתבשיל הזה שרד את מבחן הזמן.

אני קצת מזדהה עם הקשיים שעמדו בפני קבוצת העבודה ההיא. להגדיר תקן לתקשורת למכשירים שאין להם באמת ממשק משתמש זה קצת מאתגר, ואז זה היה פרדיגמה חדשה. הקשיים האלה מדגימים את ההבדל בין technology לבין המונח היווני השימושי techne – היכולת לעשות דברים. היום, כשיש טלפון חכם עם מסך מגע בעסק, זה קצת קל יותר להמציא אופני שימוש נוחים, ואפשר "לעשות דברים". יש גם לא מעט התקני שמע כיום המחוברים דרך bluetooth שפשוט מדברים אליך בקול, באנגלית סינית כזו, ומודיעים לך את מה שצג היה מראה – לו היה להם צג. הדברים נפתרים לאט לאט, הטכנולוגיה מבשילה.

איך אני יודע שהיא מבשילה? כי לפני כחודשיים התפגר לי סופית הטלפון. אחרי שני ניסיונות כושלים (וטיפשיים בדיעבד, "טוב כלֵה מהטְלֵא" הטיף לנו האקסלי ב"עולם חדש נועז") לתקן אותו, קניתי אחד חדש. תוך כדי שימוש בטלפון החדש, בכל פעם שהייתי צריך לחזור ולשייך מכשיר עם חיבור bluetooth שכבר שוייך בעבר למכשיר הקודם (אין כיום אפשרות לגבות את החיבורים האלה) התחלתי לשים לב שהחיבור הפך להיות הרבה יותר קל מבעבר, גם גילוי המכשיר אליו מתחברים וגם השיוך. וגם הבחנתי עד כמה רבים חיבורי הbluetooth בעולמי, כמה שיניים כחולות צמחו לי עם הזמן, כמה התגברה מידת הסייבורגיות שלי. מניתי עד כה שני חיבורי טלפון לדיבוריות במכוניות. שני חיבורי שמע במכוניות (עם מתאמים כאלה לכניסת aux, בדולר, המגיעים מסין, כמכוניות ותיקות מדי מכדי שיהיה להן bluetooth משולב). שני חיבורים, גם למגבר וגם לסטרימר, במערכת השמע הביתית. שני רמקולי bluetooth עצמאיים – אחד קטן לנסיעות ואחד גדול, שתי מצלמות המקבלות מידע GPS מהטלפון דרך חיבור bluetooth, אזניות bluetooth, חיבור למחשב הנייד ואני בטוח ששכחתי עוד כמה.

במחשב הנייד יש לי גם עכבר bluetooth (בעייתי – החיבור עמו הולך לישון לפעמים…) וגם חיבורי שמע לחלק מהמכשירים שגם הטלפון יכול להתחבר אליהם. לפעמים הטלפון "גונב" מהמחשב הנייד את חיבור האודיו למערכת הסטראו, או להיפך. אין דרך טובה לפתור את זה? אם המערכת הייתה תומכת בנגינה בו זמנית ממספר מכשירים זה היה יכול להיות "מעניין". אבל חיבור מקבילי סתם, למה לא?

במכונית זה עובד, אבל מבלבל. למשל בפעם ההיא, כשנסענו לאסוף מתחנת הרכבת את המכונית שהשארתי שם (בין שתיים לארבע לפנות בוקר יש קנסות כבדים למכוניות החונות בחוף הים). חזרנו בשתי מכוניות, אחד אחרי השניה הביתה, ובדרך ניסיתי להתקשר לאשתי במכונית השניה, ולא הבנתי למה אני לא שומע אותה. מסתבר ששנינו היינו מחוברים לדיבורית במכונית שלה. איך פותרים את זה? לא יודע, אולי שומרים על מרחק יותר גדול בין שתי המכוניות? אולי בעזרת (NFC (near field communication. כשתקן אחד מנסה לכסות את כל סוגי החיבורים בעולם הדורשים גם הספק שידור נמוך בקצב נתונים נמוך, זה מאתגר.

Te coop

לפני המון שנים קנינו בהולנד מכונית, נסענו וישנו בה כמה חודשים באירופה ("the grand tour"), ואחרי כן מכרנו אותה וחזרנו הביתה. קנינו אותה ברחוב, בהאג, שם עומדות מכוניות ברחוב עם שלט "te coop" (למכירה) ומכרתי (זוגתי שתחייה כבר חזרה ארצה) אותה בשוק המכוניות באוטרכט, אפילו באותו מחיר בה קנינו אותה, לזוג פורטוגלי שגילה (מאוחר מדי, כמו שגילינו גם אנחנו אחרי שקנינו), שהמכונית רקובה לגמרי מלמטה, שמים חודרים פנימה מלמטה כשיורד גשם, שהרדיאטור סתום ואי אפשר לעבור את ה 60 קמ"ש, ושהמשאיות רוצות להרוג אותך כשאתה משתרך להן במסלול הימני באוטוסטרדה, ממנו אסור להן לצאת. (אבל היה כיף…)

בכל אופן, עם כל הגילדרים (הכסף ההולנדי דאז) שקיבלתי עבור המכונית קניתי בשדה התעופה (סכיפהול) בדרך לארץ מגבר סטראו מתוצרת luxman. דגם פשוט אבל עם צליל ממש טוב ששירת אותנו בנאמנות מאז, מעל שלושים שנה. בשנים האחרונות, מפעם לפעם, הפסיק לפעול פעם ערוץ אחד (קדם המגבר) ופעם הערוץ השני (דרגת ההספק) ושוב ושוב מסרתי אותו לתיקון. מפתיע אותי כל פעם מחדש שיודעים לתקן את הדברים האלה, גם כאשר הם בני כמה עשורים. אלא שעלות התיקונים הצטברה לעלות של מגבר חדש, ואז בקלקול האחרון אמרתי די, אימצתי את סיסמת החברה העתידנית המתוארת בספר "עולם חדש נועז" (אלדוס האקסלי): "טוב כַּלֵה מהטלא" (תרגום ארכאי משהו…), וקניתי מגבר חדש. כזה שאפילו לא צריך לקום וללכת אליו בשביל לשנות את עוצמת המוזיקה (יש שלט!).

בניגוד למנהגי, הפעם לא עשיתי דוקטורט מהעניין וקניתי דגם של מגבר שקנה גם חבר ואמר שהוא מרוצה ממנו. המגבר, מתוצרת ימהה, שונה מאד מזה שפרש לארץ הצלילים הנצחית. השתנו הרבה דברים בעולם בשלושים השנים האחרונות, ומה שהמגבר הזה מספר הוא שהשתנה מאד המקום ממנו מגיעה המוזיקה, זו שאותה מגבר אמור להגביר. בשלושים השנה האלה הפטפון זז הצידה (אצלי הוא כבר מאוחסן, לא ברור לי למה וכבר לא מחובר למגבר) למרות שיש עדיין כניסה יעודית בעבורו, גם במגבר החדש.

אחרי תקופת זוהר לא מאד ארוכה, גם הדיסקים הולכים ומאבדים את הבכורה כמקום שממנו מפציעה המוזיקה, ועל זה בעצם רציתי לכתוב, לפני שנסחפתי להעלות זכרונות מהולנד ומגרוטאת המרצדס המסחרית ההיא. (היי, הרכב הראשון שלי היה מרצדס!). זה נראה כל כך מיושן לקום פעם בשעה ולהחליף דיסק, ולפשפש במגירות בין הדיסקים (שיש לי הרבה מהם) ואף פעם לא למצוא את מה שבא לך לשמוע כרגע. כל כך פאסה לחפש בעולם הפיזי/אנלוגי כשאפשר לחפש בוירטואלי/דיגיטלי, למשל בין קבצי המוזיקה על הדיסק או ביו-יטיוב.

ברכישה הזו גם קצתי בטהרנות, והמגבר הוא בעצם מה שקוראין בלשון עמים זרים receiver , כלומר יש בו גם מקלט רדיו. בעבר היה לי חשוב שמרכיבי המערכת יהיו נפרדים והיה לי מקלט (tuner) נפרד שהזין את המגבר, ושלא קלט בשיט, כמעט כלום. האם המגבר היום קולט רדיו יותר טוב? באמת שווה לבדוק בהזדמנות, עד עכשיו עוד לא בדקתי, אם כי באמת לא ברור לי למה לבדוק. רדיו, ועוד אנלוגי, זה גם כבר כל כך פאסה. אבד על הפורמט הזה הכלח, כמעט כמו מהפטיפון. אין תחנת רדיו אחת שניתן לקלוט מהאוויר בארץ (מה שאני עושה לפעמים בטעות במכונית) שלא מעצבנת אותי. ואיכות הקליטה מהאוויר, ב FM, לעומת האזנה לאותן תחנות ממש "ישירות" דרך האינטרנט, ממש גרועה. אז רדיו, מבחינתי, הוא כבר לא.

תחנות רדיו אינטרנטיות, כן בהחלט. ביחוד תחנות המתמקדות בסוג מוזיקה ספציפי. יש כל כך הרבה מהן שאפשר תמיד למצוא אחת לטעמך, אי שם בעולם, ולכן חיברתי לאחת מכניסות המגבר החדש את המכשיר עליו סיפרתי בעבר, סוג של סטרימר, שמאפשר להאזין לתחנות כאלה. אבל מה שיותר מוצלח, ועם הרבה פחות בירבורים, הם שירותי מוזיקה כגון spotify ו deezer. אינסוף מוזיקה, ואפשר להרכיב רשימות השמעה או סתם לקבל הצעות על פי מה שסימנת שאתה כבר אוהב. ולמגבר החדש יש בין עשרות (באמת!) אופציות הכניסה אליו, גם כחמישה שירותי הזרמת מוזיקה כאלה (בתשלום, אבל די נמוך). ויש לו גם כניסת USB אליה אפשר לחבר כל מיני התקני איחסון עם כל המוזיקה שהורדת או שהעתקת מהדיסקים שקנית כדין.

ויש למגבר גם כניסת bluetooth, שזו בעצם הכניסה היחידה שצריך. כל שאר האופציות יכולות להיות אצלך בטלפון, והטלפון יהיה גם "מקור הצליל" וגם ה"שלט רחוק" של כל העסק (למרות שיש למגבר החדש שלט, מהסוג הישן, בלי מסך מגע…). אם יש לכם כבר מגבר עם כניסת aux, (שקע אוזניות כזה), פשוט הזמינו לכם מעלי אקספרס בדולר אחד (כולל משלוח) מין מוט קטן כזה הקולט bluetooth ומוציא את הצליל אל המגבר. לא באיכות מדהימה, אבל אני חושב שהעיקר ממילא אלו הרמקולים. אם הם טובים, זה ישמע טוב, לבטח יותר טוב מקול המוזיקה ב FM.

אני די בטוח שגם כך אני בפיגור ניכר אחרי המקומות המעודכנים מהם זורמים הצלילים. לא ניסיתי מקומות כמו bandcamp ו SoundCloud שבהם אולי נמצאת המוזיקה העדכנית, המעניינת, פורצת הדרך. או שזה בכלל כבר במקום אחר. המפה משתנה כל כך מהר שקשה להיות באמת מעודכן. עניין של גיל?

ואולי כל העניין הזה של "מגבר", "מערכת סטראו", "רמקולים", כל זה כבר עולם ישן. רוב האנשים לדעתי, אם הם שומעים מוזיקה, שומעים באוזניות, לבד, מהטלפון האישי שלהם. מוזיקה הפכה להיות עניין פרטי, לא שיתופי. לכן יש פחות ופחות טעם משותף במוזיקה – יש פרגמנציה אינסופית בטעם מוזיקלי התואמת את ההיצע האינסופי. רשימת ההשמעה של תחנת רדיו כזו או אחרת כבר לא קובעת שום דבר.

הפוסט-תודעה שלי

במסגרת מלחמת המאסף של המין האנושי, במאמציו למצוא מה עדיין מייחד אותו מבעלי החיים, ולאחרונה גם מבינה מלאכותית, הוצעה לאחרונה על ידי מספר הוגים, ביניהם Katherine Hayles הפרדה של המונח "תודעה", שרבים היו רוצים לראות כיחודי למין האנושי, ל"תודעה" ו"קוגניציה".

"קוגניציה" כוללת את כל הפונקציות התודעתיות שהמין האנושי כבר לא מסוגל יותר להכחיש שיש גם לבעלי חיים מסוימים (למשל "הבנת" המושג "אפס" על ידי דבורים או היכולת לספור עד ארבע שהודגמה אצל תרנגולים) או לתכניות בינה מלאכותית. "תודעה" כוללת את הפונקציות שתכניות בינה מלאכותית עדיין לא מסוגלות בשלב זה לבצע, או שעוד לא הבנו שיש בעלי חיים המממשים את הפונקציות האלה.

וכמובן שבקוגניציה נשים גם את כל היכולות בהן המין האנושי נחות, למשל במהירות הזיהוי של דברים (לעומת מחשבים), או ביכולות תקשורתיות מסוימות בין בעלי חיים הנשגבות מבינתנו (למשל שירת הלוויתנים).

כתבתי בעבר על הנטיה של יותר מדי הוגים, כולל כאלו שאני מאוד מעריך, להציב את הפילוסופיה שלהם על מסד של ייחודיות מסוימת של המין האנושי, גם כשאפשר היה להימנע מזה. הצורך הזה של המין האנושי מגונה בעיני, ומשרת בעיקר את רצון המין האנושי לנכס לעצמו את משאבי כדור הארץ כולם. למזלנו, המין האנושי (ואני לא כולל בזה את הנשיא טראמפ) החל להבין שגם הדורות הבאים שלו עצמו ינזקו מהביזה חסרת המעצורים הזו, ואולי אפילו כבר הדור הנוכחי (שאני לא נמנה עליו, לצערי. אני הדור שעדיין יצא מזה חלק).

שמחתי להתוודע לזרם המחשבה בפילוסופיה הנקרא פוסט-הומניזם, וגם ניסיתי להסביר לעצמי ברשומה זו על ההבדל בינו לבין הומניזם עם קידומות אחרות. פוסט-הומניזם מדבר גם על פוסט-תודעה, תודעה שאינה ארוזה בתוך מוחות אנושיים, ושמוח אנושי הוא אולי מרכיב בה, בפוסט-תודעה מבוזרת שכזו. אחת הסיבות שאני נמנע מאוכל הכרוך בהרג בעלי חיים (יעני טבעונות) היא שאני מסרב למסר העליונות המוחלטת של ההומו ספיינס, לבלעדיות שהוא טוען ל"תודעה", ונגמלתי מהחשיבה שהשמש זורחת לו מהפתח האחורי. ובאשר למחשבים, כמי שהיה שותף בתכנונם, יש לי סימפטיה מסוימת לנושא, וגם חוסר פחד, אולי לא מוצדק, הנובע מההיכרות עם הנושא.

למה סימפטיה? כי כמו כל מי שעבד בתעשיה, ספציפית בתכנון המעבדים שבלב המחשבים שעליהם מתבצעות תכניות הבינה המלאכותית, אותה ה"קוגניציה" חסרת הגוף, אני מרגיש שהתודעה שלי משוכפלת בתוך הפוסט-תודעות האלו (כן, תודעות. אני לא מקבל את ההפרדה מעלה). התודעות שאינן "מוגפנות" (embodied) בתוך גוף אנושי.

איך זה? המעבדים של חברת אינטל, בה עבדתי מעל עשרים שנה, הם רוב המעבדים במחשבים ניידים ונייחים. נכון שמספרם קטן ממספר המעבדים שבטלפונים חכמים, אבל טלפונים לא מריצים בינה מלאכותית, עדיין. ובתוך המעבדים האלו, שיש מהם כמה מיליארדים בעולם, יש חלקים שאני הגדרתי ו/או תכננתי. לא המון, כי רוב הדברים הגרנדיוזיים שחלמתי בכובעי כחוקר לא זכו להתממש בסיליקון, אבל עדיין, יש נאמר כמה מאות-אלפי טרנזיסטורים  בכל מעבד החייבים את קיומם לי, או למוחי. וחלקים אלו, חלק הפונקציות שהוא ארכיטקטוני (שהתוכנה מודעת לקיומו), ישארו בכל הדורות הבאים של המעבדים של חברת אינטל, וגם של המתחרה שלה, מטעמי תאימות לאחור.

במובן זה, חלקים ממוחי משוכפלים (וימשיכו להיות משוכפלים) מיליארדי פעמים במחשבים ברחבי העולם. יש להם, ויהיה להם גם בהמשך, חלק מסוים בביצוע הפקודות שמהן ממומשת בינה מלאכותית. כך, רסיסי מוח שלי ישרדו את כליון הגוף הפיזי שלי. ואז, בעתיד הרחוק, אם המחשבים יהיו מספיק חכמים, בעצם מספיק טיפשים, בשביל לנסות להכחיד את בני האדם, (כמו שבני האדם כיום מספיק טיפשים לנסות להשמיד את הסביבה בה הם חיים,) אפשר יהיה להאשים בזה גם אותי…

זו הפוסט-תודעה שלי, הלא מגופנת.

דלות השיחוח?

V אחד נדלק, אחרי כן גם השני. שניה אחרי כן, שני ה V הפכו כחולים. דקה עוברת, עוד דקה, והוא או היא לא עונים לך בווטסאפ. למה? לְמַה זה סימן? מה זה מסמן? ואז אתה מתחיל לחשוב, אולי הוא בנהיגה (אז איך הוא קרא את ההודעה? תוך כדי נהיגה?) או שאולי היא כועסת עלי? אמרתי משהו שעצבן אותו/ה כשנפגשנו אתמול? כל מסכת היחסים בינך לבין האיש שאתו אתה (מנסה) לנהל שיחה בצ'אט (שיחוח) הופכת לחלק ממערכת הסימנים של השיחה הזו, שאפילו עוד לא התחילה.

בינתיים אתה רואה שהוא כן מגיב בקבוצת ווטסאפ אחרת, המונית, בה שניכם חברים. אז הוא לא נוהג, מסתבר. אבל למה שם הוא כן מגיב ואלי הוא לא מתייחס? או שהוא מתחיל כן להגיב, ואתה רואה בישומון שהוא typing…. . ואחרי שאתה רואה שהוא מקליד במשך זמן מה, לא מופיע כלום על המסך, ואתה שואל את עצמך, מה קורה פה? הוא כותב ומוחק? או שאולי נכנסה לו שיחת טלפון והוא ימשיך להקליד אחרי כן? מה קורה פה?

כל הפסיכולוגיה בגרוש הזו, (שאכחיש כל קשר בינה לביני,) הן מחשבות שהתעוררו אצלי בעקבות הרצאה ששמעתי לאחרונה, שקוננה על דלותן (הפנומנולוגית, מרלו-פונטי אוזכר שם) של שיחות בצ'אט, (למשל בווטסאפ) וגם על הירידה ב"פְנִיוּת" לזולת ולצרכיו (מרטין בובר אוזכר שם) בעולם בו יותר ויותר תקשורת היא דיגיטלית, ולא פנים אל פנים.

יש לזה פנים לכאן ולכאן. המדיום הדיגיטלי הוסיף עושר גדול של ערוצי תקשורת, וגם הוסיף משטר שלם של מסמנים שנוצרים מאפשרויות אלו, וגם יוצרים אותן.

אמנם אמוג'ים הם לא ממש תחליף למה שבשיחה פנים אל פנים מספקים 44 שרירי הפנים של הדוברים – עושר גדול של מסמנים (וגם שפת הגוף משמעותית בשיחה), ובה הניואנסים של הקול מוסיפים על זה עוד שכבה עבה של "פנומנולוגיה" או סתם תופעות חושיות שניתן לפענח. אבל בתקשורת האלקטרונית, ככל שאנחנו נעשים בה יותר מיומנים, יש סוג אחר של תופעות שאפשר וצריך להיות מסוגל לפענח כדי להבין מה יש בה, בשיחה שאדם מנהל, כשמשמעות המילה "שיחה" הורחבה, ויכולה להיות גם פוסט בפייסבוק והתגובות עליו, תמונה באינסטגרם והתגובות עליה, ציוץ בטוויטר והתגובות עליו (או שיתופים) ועוד ועוד.

אז הנה כמה דוגמאות, ממש לא ממצות, לאופן בו תקשורת דיגיטלית יש לה פנומנולגיה ופרגמטיקה משלה, שהיא בעלת עושר תוכני שהוא פשוט אחר.

בניגוד לשיחות פנים אל פנים, שיחות בספירה הדיגיטלית לעתים קרובות חופפות זו את זו. אנשים משתתפים במקביל במספר צ'טים, חלקם אישיים וחלקם קבוצתיים, ובמקביל גם מעורבים בעוד אחת או יותר רשתות חברתיות שגם שם הם מנהלים סוג של שיחה, הכוללת תגובות, לייקים ושיתופים, עם מספר גדול של אנשים במקביל. זה דורש סוג של אוריינות תקשורתית מסוג אחר, וכאמור מבוסס על מערכת עשירה של סימנים ומשמעויותיהם, שכמובן אי אפשר לחלוטין לנתק מהרקע המשותף הקודם של המשוחחים, בעולם הפיזי או הוירטואלי.

יש לצ'אט גם היבט מגדרי: בשיחת פנים אל פנים בין אישה לגבר, קולו של הגבר, שמטבעו רם יותר יגבר על זה של האשה (לא פעם…). קול הגבר בוקע גם ממקום רם יותר, כי הגבר גבוה יותר ובעל יותר מסת גוף. הגודל היחסי של הגופים הדוברים, היחס בין עוצמות הקול, מהווים חלק בלתי נפרד מהפנומנולוגיה של השיחה פנים אל פנים. ה"יתרון" היחסי הזה של הגבר בשיחה פנים אל פנים נעלם בצ'אט ואפשר לטעון שהוא מומר ביתרון יחסי של האשה, שאצבעותיה (הקטנות יותר) זריזות יותר על המקלדת, ביחוד זו של מסך הטלפון.

שיחות דיגיטליות יכולות גם להתמודד עם הפסקות בשיחה, וזה אפילו בסדר, חלק מהעניין. חלק מהשיחות, זה פשוט טיבען. כשקבוצה של אנשים מנסה לקבוע משהו, נאמר פגישה, בקבוצת ווטסאפ, כל אחד מגיב כשיוצא לו, ובסופו של דבר, לרוב, יוצאת מזה גם פגישה. גם כאן לא כולם מבינים את משטר המסמנים הזה באותה צורה, ויש כאלה שאתה תמיד יודע שצריך להעיר אותם להגיב. ואלו לא תמיד אלו שפחות "אוריינים דיגיטלית", לפעמים זה פשוט עניין של אופי, או פנאי, או פניוּת  לנושא.

מה שמביא אותי לבובר. האם טענת המרצה שהזכרתי, שבשיחה דיגיטלית אנחנו פחות פנויים לזולת רגשית ו/או מעשית, נכונה? כי השיחה יותר "שטוחה" אולי? אם למשל מישהו שופך את דם ליבו באיזה פוסט בפייסבוק, או בבלוג, ואנו לא מגיבים, או לכל היותר מלייקקים בקטנה – האם זה אומר שאנו לא קשובים לצרכיו? כן, זה אומר. אבל זה הצד השני של זה שרובנו מחוברים 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה. אז אנחנו יותר זמינים לפניית הזולת ביותר הזדמנויות, אבל אנחנו גם מוצפים, וחלק מהפניות נופל בצד הדרך. ביחוד כאשר הפניות לא מותאמות למדיום.

עוד על הטענה בנוגע לדלות החומר של שיחות צ'אט: זה הרי מזמן לא רק טקסט. כמות התמונות והסרטונים של נכדתי המדהימה והמקסימה בת החדשיים, המועברים באותם האמצעים ממש אלי יום-יום, שקולה בהחלט לתכולת האינפורמציה שהייתי מקבל לו הייתי מדבר עם בני בטלפון ושואל לשלומה, בשיחה קולית ב"רוחב סרט נמוך". גם הניואנסים העדינים של קולו לא משתווים בעושר המידע שבהם לחיוך שלה בסרטון שאני מקבל פעם ביום, או יותר.

ויש גם את המעצבנים האלה שמתעצלים להקליד, ושולחים במקום זה קטע קולי קצר. זה מעצבן מכמה סיבות: קודם כל, יש נסיבות (נאמר כשאתה יושב בפגישה או בהרצאה) שבהן אפשר לקרוא טקסט אבל לא לשמוע הקלטה. (אבל אני מודה שיש נסיבות שבהן דווקא אפשר להקשיב אבל לא לקרוא). אבל מי ששולח לך הקלטה של קולו, בעצם לא מנהל אתך דו-שיח. הוא שולח לך הקלטה, בדרך כלל ארוכה מדי, ולא נותן בידך אפשרות להתפרץ לדבריו (כמו שכולנו אוהבים לעשות) או להגיב במהלך הדברים. (מצד שני, גם לפוסט כמו זה אי אפשר להגיב בתוך "אמירת" הדברים… אולי לכן יש כה מעט תגובות כאן.) הנקודה הרלוונטית לנושא הפוסט היא שהבחירה בין טקסט והקלטת קול גם היא אומרת משהו על היחסים בין המוען לנמען בשיחה, ועל הסיטואציה החברתית בה נמסרים הדברים ולכן גם "צובעת" את הדברים הנמסרים.

ועוד לא הגענו לדבר על האפשרות להקראה אוטומטית (בקול רובוטי, אבל הולך ומשתפר) של טקסט כתוב, או להקלדה בעזרת המרת דיבור לטקסט (ממש עובד טוב, גם בעברית), שני דברים שאני ממעט להשתמש בהם אבל יש רבים אחרים שדווקא כן. הנה עוד רובד של "פנומנולוגיה" בתקשורת דיגיטלית שמעשיר את משטר הסימנים של התקשורת הזו.

שיחות בקבוצות הן סיפור אחר משיחות אחד-על-אחד, עם משטר סימנים שונה. הנה לדוגמה קבוצת הווטסאפ של רכז ההסעות של סניף צפון של "בדרך להחלמה", קבוצה בה הרכז כותב לכל קהל המתנדבים כאשר חסר לו מסיעי חולים מבית החולים חזרה לגבול או להיפך. התגובות לרכז הולכות רק אליו, כך שלא כל עשרות המתנדבים מוצפים בזה, אבל הרכז גם דואג להודות בפני כל הקבוצה למי שהתנדב למלא את החסר, וגם מוסר את בקשותיו בצורה שממש קשה לא להיענות לה. יכולתם למשל לסרב להחזיר הביתה את "מחמוד החמוד בן הארבע"? הנקודה כאן היא שלמרות שזו קבוצה מאד "פונקציונלית", יש בה "נוהל דיבור" שהופך אותה מאוד אפקטיבית, יש בה רגש, יש בה מערכת מוסכמת, ודי עשירה (אם חופרים לעומק) של סימנים ומסומנים, למרות שלא רואים בה את הבעות הפנים של אף אחד, ורוב האנשים בקבוצה לא ראו אחד את השני אי פעם.

גם "שיחות פייסבוק", תגובות על פוסטים שלך או של אחרים, יש בהן משטר מאד מאד עשיר של סימנים, שהופך עוד יותר עשיר בגלל שתכופות  "אנשים זרים" נדחפים (כביכול) לשיחה. אפשר לעשות טקסונומיות מאד עשירות של סוגי פוסט ותגובות עליהם, ותגובות על התגובות, ושיתופים של תגובות ותגובות על שיתופים. (כל זה בעצם נכון לכל הרשתות החברתיות, אלא שאת פייסבוק אני מכיר יותר.) להגיד שכל סוגי השיחה האלה הם "דלים" בתוכן משמעותי הוא סירוב להפנים שאנחנו חיים בעולם בו יש משטרים רבים ומגוונים מאד של סימנים.

מעבר למשטר הסימנים של כל אחד מאמצעי התקשורת הספציפיים יש את מה שאפשר לכנות ה"מטא-משטר", זה שמכתיב את הערוץ ה"מתאים" ביותר לכל סוג של תקשורת. (יש אנשים שאני יכול לשלוח להם הודעות בעשרה אפיקים שונים לפחות, כולל לינקדאין…). יש דברים שהגיוני לשלוח במייל, יש כאלה שבמסנג'ר. יש כאלה שווטסאפ הוא הכלי המושלם ויש כאלה (מטפלים פיליפינים בקשישים) שרק viber עושה להם את זה. לפעמים זה מתדרדר על לצורך לשלוח SMS, לאלו שמתגאים ש"להם" אין טלפון חכם.

יש גם כאלה, שרובם נמנים על אלו שאת משכורתם אנו משלמים ממיסינו, שמעדיפים ערוץ תקשורת חד כיווני – פקס, והמהדרים דורשים גם שיחת טלפון לוודא שהפקס אכן הגיע ואכן היה בו נייר (מה שלא מבטיח התייחסות לתוכן הפקס). שמעתי שעדיין יש כאלה שמדפיסים על דף נייר ודוחפים אותו מכנית לפקס, ולא שולחים ישירות מהמחשב… גם זה משטר של סימנים, שהסימן הבולט בהם הוא אצבע משולשת עליך, זה שנדרש לשלוח את הפקס. קיבלתי לאחרונה מכתב (מנייר! במעטפה!) מהעיריה, שמודיע לי שמשהו לא היה ברור (לא נאמר מה) בפקס שהעברתי אליהם חודשיים קודם, וגם וידאתי טלפונית שהגיע. לא צריך יום לימודים ארוך להבין מה המכתב הזה מסמן.

The fall of the ROM-an empire

פעם, הכל כמעט היה או ROM – read only memory, זיכרון שנכתב פעם אחת, במהלך תהליך היצור ונשמר לנצח, למספר אינסופי של קריאות, או RAM – random access memory, זיכרון שאפשר היה לכתוב ולקרוא מספר בלתי מוגבל של פעמים, אבל שלא נשמר. כשנתקת את המתח, הזכרון התנדף. יחד עם דיסק קשיח, אפשר היה לבנות מחשב משני סוגי הזכרונות האלה.

ה ROM בעצם נעלם ממחשבים עם המצאת טכנולוגיות זיכרון שאפשרו לכתוב מספר רב של פעמים ושבהם הזיכרון נשמר גם ללא אספקת חשמל. חברת אינטל פתחה סניף בישראל ושינתה את חיי רבים, כולל חיי אני, בעקבות המצאת ה EEPROM, אחת הגרסאות הראשונות של זכרונות לא נדיפים, על ידי דב פרוהמן שעבד אז במקום שלימים יקרא עמק הסיליקון. כשדב רצה לחזור ארצה, נתנו לו לפתוח בחיפה סניף כדי להשאיר אותו בחברה, וההמשך ידוע. לא הייתי יושב לי בנחת פה על הספה ומהגג בבלוג הזה, ביום של חול, אם אינטל לא היתה מגיעה לישראל.

ה ROM נעלם ממחשבים, אבל עדיין לא נעלם מחיינו, עד כמה שזה נשמע לא הגיוני. ספר מודפס, תמונה ממוסגרת,  תקליט, CD ו DVD הם כולם ROM. את כולם כותבים פעם אחת, ולתמיד, על מדיום חומרי אותו אפשר לקרוא שוב ושוב, לנצח, או עד שהחומר נפגם. אז נכון שאנו בעידן דלות החומר ושיותר ויותר דברים הופכים להיות חסרי חומר או דלי חומר, אבל ה ROM שורד.

לא עוד הרבה זמן, להערכתי. הפרדיגמה של זכרון שניתן לכתוב שוב ושוב תחלחל מעולם המחשבים גם לעולמות המקבילים של ספרות ומוזיקה, קולנוע ואמנות. ולו רק כמטפורה. ככה זה בדרך כלל, המין האנושי מתנהג באופן נחילי בכל כך הרבה דברים, שגם פה זה יקרה. אימפריית ה ROM תיקרוס, למרות האינטרסים הכלכליים הניכרים של אלו הטורחים לשמר אותה. כי הם חושבים שכך הם יכולים להגן על מרכולתם. זה לא הדרך.

The ROM-an empire has fallen

 

דלות החומר

כמאה דיסקים, חמישה DVD, צרור מפות, חמישה ספרים עבי כרס, כמה מאות דפים מודפסים של מאמרים, מצפן, מצלמה ושתי עדשות, מכשיר GPS, מחברת ועט, בלוק ציור וחבילת צבעים, מחשב נייד מספיק חזק להריץ עליו תוכנות עריכת תמונה ווידאו, מכשיר רדיו נייד, פנקס טלפונים. זו רשימה חלקית שאני יכול לחשוב עליה בהקשר של הטלפון הנייד שאני מחזיק בכיס. הייתי צריך מזוודה לא קטנה, עדיף עם גלגלים, כדי לקחת אתי את תכולת הטלפון שלי בגירסתה ה"חמרית".

הרשימה מעלה כנראה שונה מאדם לאדם, אבל סך כל ה"חומר" שפחות או יותר נעלם מהעולם בעזרת טכנולוגיה דיגיטלית הוא מאד משמעותי. נכון שזה נראה כאילו כמות ה"דברים" בעולמנו רק הולכת ומתרבה אבל אני חושב שאנו חיים בתקופה המתאפיינת דווקא בדלות החומר.

כן, אני יודע שהמונח נטבע על ידי שרה ברייטברג-סמל לתערוכה איקונית שאצרה בזמנו, ואני גם יודע מי האמנים בהם מדובר.. אבל שווה מחשבה אם גם במקרה זה האמנות לא הטרימה את המציאות. אם האמנים לא קלטו בחושיהם היותר מחודדים את הכוון אליו הולכים הדברים.

שאל אותי מישהו לא מזמן, בהקשר לצילומים שאני מצלם (ראשים לא אנושיים בעיקר) איזה מדפסת יש לי, וממש לא הבנתי את הרלוונטיות של השאלה. אני צריך לייצר גירסה חומרית של הצילומים ב\כדי להתסתכל עליהם? הוא גם הציע לי לעשות תערוכה, בה יהיו מן הסתם תצלומים מודפסים על נייר תלויים על קיר. חוץ מזה שאין פה מספיק "משלי" בשביל שזה יחשב בעיני אמנות, זה נראה לי פשוט כל כך לא רלוונטי לעשות את זה. אז מה כן? לשים כל יום ראש אחד במקום תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק, נראה לי מעשה רלוונטי יותר, נכון יותר. רק שאין בזה "חומר". זה נשאר וירטואלי, וטוב שכך.

חלק לא מבוטל מעבודות האמנות כיום נשלחות בדרופבוקס ליעדן ומוצגות שם על צגים, באיכות מעולה. אפילו בתערוכת עדות מקומית, של צילומי עיתונות, יותר ויותר תמונות מוצגות על צגים. אלו גם מאפשרים להציג סדרות של תמונות, פרוייקטים יותר משוכללים מתמונה בודדת. אבל גם תמונה בודדת יכולה להיות מוצגת באיכות מעולה על צג. זה רק עניין של מחיר, וזה הולך לקרות יותר ויותר.

ימשיכו להיות עבודות על נייר וקנווס, בברונזה ובטון, אבל פחות. גרפיטי, כאמנות "חומרית" נראה לי כבר יותר "נכון" בשימוש שהוא עושה במצעים קיימים. או השימוש של עדו בראל בחומרים משומשים שהוא אוסף.

אני גם לא מבין אנשים המדפיסים מאמרים או פרקים מספר על נייר בשביל לקרוא. נראה לי כל כך פאסה. במחשב אפשר להגדיל ולהקטין את הכתב, לסמן סימנים, לחפש חיפושים, לתרגם בלי מאמץ, להשתמש בטקסט כמות שהוא, כמסמֵן, לא ככתמים על נייר. אבל גם זה יפסיק. הנייר מיותר.

מוזיקה: האוסף שלי עבר בזמנו מתקליטים לדיסקים. כמות החומר הפיזי ירדה. אבל אני כבר כמעט ולא קונה דיסקים פיזיים. את הדיסקים  שהעברתי ל mp3 אני שומע הרבה יותר מאשר את שאר הדיסקים  – שומע במערכת הסטראו קבצים מהדיסק הקשיח דרך הרשת הביתית. עם הזמן, הדיסקים יעלמו לאותו המקום אליו נעלמו קלטות ה VHS. היה לי חבר שהיה לו חדר שלם מלא בקלטות וידאו בהן הוא מעולם בפועל לא צפה. הרבה יותר מהר להוריד בטוררנט מאשר לאתר את הקלטת הפיזית הספציפית, גרסת החומר.

ספרים בנייר אני עדיין רוכש, בעיקר בגלל תימחור אווילי של ספרים אלקטרוניים. אבל אני קורא יותר את אלו האלקטרוניים. את הבלוג הזה למשל, לא יעלה בדעתי להדפיס על נייר, למרות שיש אתרים המציעים שירות כזה, להפוך בלוג לספר (אלא שהם לא תומכים בשפות הנכתבות מימין לשמאל). נראה לי אולי מעניין להפוך חלק מהפוסטים הקשורים לנושא ספציפי לספר אלקטרוני, אבל נייר?

זהו השילוב של חיבור קבוע לאינטרנט וצג הזמין בכל עת, בטלפון או במחשב, שמאפשר את היעלמות כל החומר הזה. הופך מיותר לאכסן דברים בצורה חמרית ולבזבז מקום איחסון ומשאבים, כשהם זמינים בכל זמן שם, בענן. מיותר ללכלך ניירות במשהו שהוא בר חלוף (מה הסיכוי שתקראו את אותו הדף בספר פעמיים?) כשיש לכם "נייר" רב פעמי – בצג שבכיסכם. ה"חומר" כל כך לא יעיל שזה פשוט טיפשי.

שווה שקילו של נייר ינחת על סף ביתכם כל בוקר כשאת החלק הזעיר של העיתון תקראו ממילא באינטרנט? לא עדיף שהעץ ממנו הופק הנייר ישאר שם באדמה וימיר לחמצן חלק מהפחמן הדו-חמצני העודף שבני האדם מייצרים?

העניין הסביבתי מסביר חלק לא מבוטל מחיבתי לחומר הדל, וגם את מה שדוחף את המגמה הזו, חלקית. יותר ויותר ברור לי המחיר הסביבתי של כל דבר חומרי שבני האדם מייצרים, שחלק גדול ממנו מיוצר לשימוש קצר מאד. יש כמובן גם מחיר אנרגטי לשימוש במחשבים ולאינטרנט ואני מודע אליו. אבל חוות השרתים של גוגל במדינת אורגון למשל, אחת הגדולות שבהן, מופעלת כולה בחשמל הידרואלקטרי, אנרגיה מתחדשת.

דלות החומר היא כיוון טוב, היא מקטינה את טביעת הרגל של האדם על כדור הארץ. טבעונות גם היא עוד צעד מצויין באותו כיוון (לא יכולתי להתאפק…) אבל על זה כבר כתבתי, וחוץ מזה, העניין המוסרי הוא העיקר בטיבעונות, בעבורי.

איך ההפחתה ההדרגתית הזו בכמות החומר המקיפה אותנו תשפיע על המחשבה האנושית? קשה לי לצפות. חומר למחשבה.

 

טמפרמנט מחקרי

תכניותיו של בני הצעיר להמשיך לתארים מתקדמים (בפיזיקה) ולכוון פניו לאקדמיה, גרמו לי לחשוב מחדש על הבחירה שלי לפני אי אלו שנים ללכת לתעשיה.

תחילה, זה היה אמור להיות זמני. אחרי תואר שני בהנדסת חשמל רציתי להתנסות בעבודה בתחום שאותו למדתי: תדר גבוה, תקשורת, התפשטות גלים, כדי שאוכל להחליט בצורה מושכלת אם אני רוצה להמשיך בתחום הזה לתואר שלישי ואז אולי, לקריירה אקדמית. טוב שכך עשיתי, כי אחרי שנים לא רבות של עיסוק בצד ההנדסי של התחום, הבנתי שאיני מעוניין להמשיך ולעסוק בתחום הזה. הפריע לי בין היתר שהישומים צבאיים כמעט כולם, ושהמודלים התאורטיים רחוקים מרחק כה רב ממה שיוצר על פיהם. יש בתחום הזה כל כך הרבה "מגיה שחורה", של כוונונים במעבדה שרק ניסוי ותעיה הביאו לתוצאות. טכנאי מנוסה היה יותר אפקטיבי בתחום מבעל תואר שלישי.

וויתרתי על התואר השלישי,  החלפתי תחום, ועברתי לעסוק בתכנון מעבדים, בחברת אינטל. זה היה מקום העבודה הטוב ביותר שהיה זמין בחיפה בזמנו. התחלתי כמהנדס תכן ונהניתי מאד מעבודתי. גם עשיתי אותה טוב, לדעתי. אלא שלא עברו שנתיים, וכבר אובחנתי כ"בעל טמפרמנט מחקרי".

זה תואר שהוא לאו דווקא מחמאה, במקומות עבודה בה רוצים לראות את  עבודת המהנדס כעבודה על פס יצור, ממנו יוצאים מוצרים בקצב קבוע וידוע מראש. זה אומר אולי שיש לך רעיונות טובים, רק גדולים מדי. שאי אפשר לסמוך עליך לספק את הסחורה בזמן.

אז נשלפתי מצוות התכנון והוטל עלי, "כבעל טמפרמנט מחקרי", להתחיל "פעילות מחקר". לבדי. המטרה היחידה שהוגדרה לי הייתה "שתהיה פה פעילות מחקר, במרכז התכנון בחיפה". כאחד שרק שנתיים קודם עבר לתחום, הטמפרמנט לבדו לא הספיק. ללא הנחיה כלשהי, שבמסגרת אקדמית הייתה מן הסתם של המנחה שלי לדוקטורט, ישבתי וקראתי מחקרים בתחום וניסיתי לחשוב מה יכול להיות מעניין לחברה בה אני עובד.

באותם השנים, מה שעניין את עולם המעבדים היה לבצע במעבד יחיד כמה שיותר פקודות במקביל, מה שנקרא אז סופר-סקלר. אחרי שנה בערך בה דפקתי פחות או יותר את הראש בקיר, וקראתי פחות או יותר את כל הפרסומים על "גבולות המקביליות" היה לי רעיון והתחלתי לפתח מודל של מעבד בו כמה שיותר מהדברים נעשים פעם אחת ונשמרים, במקום שוב ושוב. משהו שקראתי לו Translated Instruction Cache. אין טעם לפרט פה מה זה היה, אבל זה היה מעניין, וזה היה לא רלוונטי. לגמרי.

לא היה שום סיכוי שחברה שפוייה הייתה משנה כוון לרעיון כזה. אינטל עשתה זאת במידה מאד חלקית במעבד שנשלחתי לשנה וחצי לארה"ב להשתתף בהגדרתו, בשם פנטיום 4, שעליו התבסס קו מעבדים שעם הזמן נזנח, דווקא לא בגלל החלק בו השתמשו ברעיונותי.

מה שכן קרה, הוא שבגלל שעשיתי את המחקר ההוא במסגרת התעשיה, נמנע ממני לפרסם את תוצאות המחקר. מצד שני, כיוון שזה נחשב "מחקר טהור" מדי בעיני האנשים שהיו ממונים על הוועדה שהחליטה אילו רעיונות לרשום כפטנטים, ההצעות לפטנטים שהגשתי, כמה עשרות מהם, לא הפכו לפטנטים. כמה שנים אחרי כן, חברה בשם Transmeta תבעה את אינטל על הפרת פטנטים דומים שלה וזכתה בכמה מאות מליוני דולרים. כסף שאם היו מניחים לי לרשום פטנטים על תוצאות מחקרי הראשון ההוא, היו נחסכים. מילא.

המשכתי להיות "חוקר" במשך רוב שנותי באינטל. לפעמים במסגרת ארגון מחקר, לפעמים כחלק מקבוצת התכנון עצמה. ה"טמפרמנט המחקרי" ההוא הוביל אותי לא פעם לכיוונים מאד מרחיקי לכת שאיכשהו תמיד הצלחתי לשכנע את עצמי שזה משהו שממש כדאי לעשות, כבר בדור הבא של המעבד. כיוונים שבדיעבד ברור לי שהיו מרחיקי לכת הרבה יותר מכפי שחברה גדולה כמו אינטל יכולה להמר עליהם.

בהמשך כבר כן רשמתי פטנטים על לא מעט מהדברים, לפחות הלקח הזה נלמד. לא פרסמתי מאמרים בכנסים של התעשיה או בכתבי עת, למרות שבמחשבה לאחור, יתכן שהייתי יכול לקבל אישור לחלק מהדברים, אם זה היה לי חשוב. אבל זה לא היה, כי הפרסומים לא היו חשובים לקידום שלי או לקבלת קביעות כמו למי שבחר באקדמיה, ועדיין ראיתי את עצמי כטיפוס מוכוון מוצר. בכל זאת, עשיתי מחקר בתעשייה, והייתי חייב לספר לאחרים, ולעצמי, שזה מחקר יישומי.

אבל כל הרעיונות שהיו לי, (שעליהם יש לי כוונה לכתוב, באנגלית, בבלוג מקביל, אחרי שכבר חלה עליהם התיישנות) נגזרו מצרכי התעשיה ממש, מבעיות שאני לפחות חשבתי ששווה לפתור, מגרויים שבאו מהיותי חלק מצוות תכנון של מעבד ממשי. היו לי רעיונות לטכנולוגיות שגם היום אני חושב שהיו פתרונות לדברים חשובים. כמו תמיכה בתכניות מקביליות על ריבוי מעבדים, כמו תמיכה במימוש ריבוי פרוטוקולים של תקשורת – בתכנה. כמו ארכיטורת מעבד שהייתה יכולה להיות מאד חסכונית בהספק.

בסיכומו של דבר, ה"טמפרמנט המחקרי" שלי מצא בסביבה התעשייתית את הגרויים ליצירתיות שסביבה אקדמית אולי לא הייתה מספקת, בשכר שהסביבה האקדמית לבטח שלא הייתה מספקת. אין בי חרטות על הכוון שבחרתי אז. אבל מה שנכון אולי ל"בעל טמפרמנט מחקרי" בתחום כמו הנדסת מחשבים אולי לא נכון לבעל טמפרמנט שכזה בתחום כמו פיזיקה תיאורטית. שם, האקדמיה היא כנראה המקום הנכון לספק את הסביבה שתהפוך יצירתיות לאפקטיבית.

כנועים

זה לא רק אני. אני רואה יותר ויותר איך שאנשים הופכים להיות יותר ויותר סבלניים במקומות ובסיטואציות בהן מבזבזים את זמנם. והמכשיר שעושה את זה, הופך אותנו כנועים, פסיביים, סבלניים, נמצא אצלנו בכיס כל הזמן, מוכן לשליפה. הטלפון הנייד.

אז הרכבת מאחרת? לא נורא, נמשיך לדפדף עוד קצת בפייסבוק, או לשחק עוד קצת (מה שהולך עכשיו, אני לא מעודכן כי אני לא אדם משחק) או משהו. הרופא הזמין לארבע אך ברבע לחמש עוד לא פתח את הדלת? נתמרמר קלות, אך לא מאד. כי יש לנו במה להעביר את הזמן, וכך הזמן שחיכינו שם במרפאה לא נראה לנו זמן מבובז. לכן גם לא נלך להתלונן במשרד המרפאה. לכן גם הרופא ימשיך להיות פוץ ולזלזל במטופלים שלו. יתכן בכלל שהוא שם בתוך החדר, בצאט עם ילדיו בקצה השני של העולם. אז מה, שיחכו להם שם בחוץ. יש להם טלפון ביד, לא? אז שלא יתלוננו.

מצד אחד, מה רע? הטלפון "הופך שעה אבודה לשעת עבודה" כמאמר סיסמת הפרסומת מפעם. בעצם אין כבר שעות אבודות, לא בתחושתנו. כי הזמן שלנו הרי מאד גמיש, ואפשר לעבוד, לשחק, ללמוד בכל מקום ובכל מצב בזכות מכשיר הפלא הזה.

מצד שני, המכשיר הזה הופך אותנו כנועים. הוא אמצעי הכנעה אפקטיבי ממש כמו הכנסת ה soma למי השתיה, כפי שאלדוס האקסלי מתאר ב"עולם חדש, נועז". אנו הופכים סובלניים במידה לא סבירה לסיטואציות שמורידות את האפקטיביות שלנו ושל האנשים האמורים לתת לנו שירות. כך שיום יום , כאשר למשל אנו יושבים באוטובוס והוא מזדחל לו בפקקים, נאמר בכניסה לירושלים, לא נעלה על הבריקדות בכדי שיהיה שם נתיב לתחבורה ציבורית, אלא נשב בשקט ובהכנעה באוטובוס, ונשלח מיילים.

ומצד שלישי, נעלם מחיינו השיעמום, אותו מצב תודעתי שבו אנחנו נחשפים להוויה שלנו (מרטין היידגר) או שלפחות בו באים לנו הרעיונות הכי טובים. זה האסון האמיתי.

החיים בלי

אחרי שבוע בו נאלצתי להפרד גם מהמחשב האישי וגם מהטלפון (כמובן שאישי) שלי, התחלתי להרגיש כאילו נפרדתי משני איברים של גופי.

זה לא שהייתי, חס וחלילה, בלי טלפון או בלי מחשב. אבל אלו שבהם השתמשתי לא היו שלי. ההתאמה לגופי ולאופן השימוש שלי לא הייתה שם. זה היה כמו פרוטזה במקום בו היה קודם איבר, איבר שלא היית צריך בכלל לחשוב עליו.

להיידגר היו בדיוק את המונחים לזה. קודם לכן המחשב והטלפון היו מה שהוא קרא ready-to-hand, זמינים לי בלי שאהיה מודע רוב הזמן לשימוש בהם, ממש כמו שלא צריך לחשוב על כל צעד וצעד בזמן ההליכה. הטבלט ששאלתי מזוגתי שתחייה כתחליף למחשב האישי (שרוב מה שאני עושה עליו זה קורא), והטלפון שרכשתי כתחליף זמני אמנם תיפקדו, לאט ופחות טוב, אבל בעיקר הם לא היו שלי. הם היו מה שהיידגר כינה present-at-hand, כמו ידית דלת שנתקעת כשאתה מנסה להכנס לחדר ופתאום אתה שם לב לקיומה.

הבלוג שלי פשוט שתוק כל זמן שהמחשב האישי שלי לא אתי. אני לא מסוגל להקליד על טאבלט, ואפילו על המחשב הנייד של זוגתי, האותיות פשוט לא זורמות לי דרך המקלדת. המרחק בין המקשים שונה, המיקום של המחשב ביחס אלי שונה, הכל שונה רק קצת, אבל מספיק שונה כך שאני לא מסוגל להכנס לזן של הכתיבה.

גם הטלפון שלי החל להתחמם ולצרוך בקצב מוגבר את הסוללה, כך שמיד רצתי ומסרתי אותו לתיקון – לשם שינוי עדיין בתקופת האחריות. היה לי ברור שזה עניין של שבועות, לא ימים עד שהוא יחזור אלי, וממש לא הייתי מסוגל לדמיין איך אסתדר שבועות בלי טלפון נייד. אפילו לא ימים. כיוון שאני לא מחליף מכשיר לפני שהמכשיר שיש כבר בידי מתפגר לגמרי, לא היה בידי מכשיר חליפי. כיוון שבניגוד למוסך הסדר בו מקבלים רכב חליפי, אין הסדר דומה לגבי טלפונים, קניתי טלפון חכם זול, כתחליף זמני.

לעבור זמנית לטלפון אחר, עוד יותר קשה מלעבור זמנית למחשב אחר. אמנם לא אבד לי שום קובץ -הכל נמצא בענן, אבל פתאום יצאתי מהמכונית ולא הצלחתי להפעיל חניה, כי עוד לא התקנתי פנגו. ולא יכולתי לענות לטלפון במכונית כי עדיין לא הצלחתי לשייך את הדיבורית ברכב אליו. ובשיעור ערבית רציתי למצוא מילה במילון ולא מצאתי – את המילון. וכשהכנתי שיעורי בית בצרפתית, ורציתי לברר את ההטיה לעתיד קרוב של פועל מסויים, שמתי לב שהישומון להטיית פעלים בצרפתית לא שם.

וקיצורי הדרך לטלפונים העיקריים על מסך הטלפון פתאום לא שם, וההקלדה שלי פתאום יוצאת משובשת כי עדיין לא מצאתי איך מבטלים את "תיקון השגיאות" האוטומטי של המקלדת, והמצלמה הרבה פחות טובה פתאום ואני צריך להתחיל לקחת מצלמה "רגילה" אתי, ותיבת המסרונים שלי פתאום מתמלאת במסרוני זבל, כי רשימת מספרי הזבל נשארה בטלפון שהלך לתיקון, ועוד ועוד.

וכל אלו, רק הטרדות שאני זוכר משלוש שעות בבוקר יום רביעי אחד. ועוד לא הגעתי לזה שלמרות שהטלפון הקבוע (LG) והזמני (SAMSUNG) שניהם מריצים שניהם אנדרואיד, הבקרים שלהם נמצאים במקומות אחרים ומתפקדים אחרת. אני לא חושב שאני מקובע בדברים האלה, אבל השימוש הרגיל בטלפון הוא כל כך אינסטינקטיבי שפתאום, בטלפון אחר זה מרגיש כאילו שהרצפה עליה אני הולך לא ישרה ואני צריך לשים לב לכל צעד.

עצם קיום השיבושים האלה לא מטרידים את מנוחתי. אני לגמרי בסדר עם זה ששני המכשירים האישיים האלו, המחשב והטלפון החכם, נוחים לי עד כדי כך וניתנים להתאמה כל כך טובה לצרכי עד שלא פשוט לי להסתגל לתחליף זמני. גם אין לי בעיה עם זה ששניהם משרתים אותי בכל כך הרבה פונקציות במהלך כל יום ויום. בעת צוק ומצוק אסתדר גם בלי שניהם, אבל בנסיבות רגילות, אני חושב שזה נפלא שהמכשירים האלה הפכו להיות כל כך שימושיים ונוחים לשימוש.

עכשיו רק נשאר לי להחזיר למחשב את כל האפליקציות שהיו לי עליו קודם, כי בהזדמנות זו גם החלפתי את הדיסק הקשיח שכבר היה מלא לגמרי באחד גדול כפליים. לא פשוט, כי שתי האפליקציות לניהול צילומים בהן השתמשתי, Picasa  וה Microsoft photo gallery שתיהן כבר לא זמינות יותר להורדה. צריך למצוא תחליף.

עדיין לא קיבלתי חזרה את הטלפון מתיקון. המעבדות שמטפלות במכשירים שבתקופת האחריות לוקחות את הזמן שלהן כאילו הן לא מבינות עד כמה המכשירים הרובצים אצלם שבועות על המדפים לפני שמישהו בכלל מסתכל עליהם הם חלק אינטגרלי מחיי האנשים המשתמשים בהם. עד שהטלפון יחזור, כבר יהיו לי שוב קשיי הסתגלות, אליו. יש לי הרגשה שגם שם אצטרך להתקין מחדש את הכל. אבל לפחות בטלפון, כל האפליקציות נמצאות במקום אחד, יתרון אדיר של הטלפון על המחשב האישי.

<סוף קיטורים>

איפה הייתי ומה עשיתי

חברים שלנו הגשימו חלום. הם רכשו בית חווה מט ליפול באומבריה, איטליה, ליד העיר פרוג'ה, שיפצו אותו ועברו לגור בו. בניין סמוך בחווה שופץ אף הוא ומשמש להם מקור פרנסה, חדרי נופש להשכרה (קישור כאן, אם תרצו לשכור. שווה!). לפני כעשור, קצת לפני תום העבודות, נסעתי עם זוגתי שתחייה ושני זוגות חברים, שיחיו גם הם, שנים רבות אפילו, לשהות של שבוע שם. טיילנו בסביבה, באסיזי ובעוד עיירות מקסימות שם בסביבה שאת שמות רובן שכחתי, למשל: Gubio.

גם את הנסיעה הזו, שהייתה מאד מהנה, מסתבר ששכחתי להכניס לרשימת הנסיעות שאני מתחזק באובססיביות משהו, היסטורית המיקומים הפרטית שלי (כך תכנה זאת גוגל), משענת הזיכרון הרצוץ שלי. כל פעם שאני נזכר בעוד נסיעה ששכחתי, ולא נסיעת עבודה שלא אכפת לי לשכוח, אני מתמלא בחרדה ואץ רץ לנסות ולסתום את החורים בזיכרון שלי.

כבר הפנמתי שמהחברים שלי לא תבוא הישועה בעניין זה. משום מה הם לא חולקים את החרדה הקיומית הזו שלי, וזה ממש לא מזיז להם אם זה היה לפני 12 או 9 שנים ובאילו תאריכים בדיוק זה היה. בטח לא מה עשינו בכל אחד מהימים. אבל שחזרנו יחד שזה היה בערך לפני עשור. וכיוון שלפני עשור כבר עברתי לצילום דיגיטלי, חשבתי שאם אמצא את התמונות מהנסיעה הזו, התאריכים בהן התמונות צולמו, המקודדים בתוך קובץ התמונה עצמו בפורמט EXIF, יהיו מה שאני מחפש.

תמונות מלפני עשור כבר לא נמצאות על הדיסק הקשיח של המחשב שלי. העברתי את כל התמונות שצולמו לפני 2016 לדיסק גיבוי חיצוני כדי לפנות מקום במחשב. הוא כבר היה סתום לגמרי. אבל אני גם מגבה את התמונות מהמחשב ברשת, באמצעות תוכנת goole photos backup שמגבה את התמונות ברזולוציה מופחתת ל google photos. ברזולוציה זו, האחסון הוא חינם ולא מוגבל בגודל. אז לשם הלכתי לחפש. (התכנה הזו, אגב, גרועה במידה שלא תאומן, אבל האחסון חינם והגיבוי רצוי, גם אם התכנה מייצרת ברשת שני עותקים של כל תמונה, לפעמים שלשה).

מצאתי את התמונות, כי ב  google photos, מעכשיו בקיצור photos, אפשר לסרוק את התמונות על פי תאריכים. הלכתי אחורה עשור, סרקתי קדימה ואחורה ומצאתי את התמונות מהנסיעה ההיא לפני תשע שנים. וכשהסתכלתי על המידע הצמוד לתמונה ספציפית, בכדי לשחזר את התאריך המדויק, הופתעתי לראות שגם מיקום היה שם, חלק מה meta-data הצמוד לתמונה. במקרה, בתמונה עליה הסתכלתי, המיקום היה Gubio, שם של מקום שאותו לא זכרתי, אבל על פי המפה בהחלט היה באזור הנכון.

זה היה מפתיע. במצלמה בה צילמתי תמונות אלה, שגם הדגם שלה היה שם, בתוך ה  meta-data הצמוד לתמונה, לא היה GPS מובנה, ולכן התמונות לא תוייגו עם מידע של מיקום. אז מאיפה מידע המיקום הזה? אני לא הכנסתי אותו.

גם לא היו לי מצלמות אחרות שבהן כן היה תיוג גיאוגרפי וגם טלפון חכם, בו התמונות כמעט תמיד מתויגות גיאוגרפית כברירת מחדל, לא היה לי אז. כי אם היו לי כאלה, לא קשה לדעת את מיקומן של תמונות לא מתויגות גיאוגרפית שצולמו בסמיכות זמנים לתמונות אחרות בהן יש תיוג שכזה. בהנחה שאלו תמונות שצולמו על ידי אותו אדם, או על ידי אחרים שהיו יחד אתו, אפשר להשלים בצורה כזו את מידע המיקום בתמונות החסרות אותו.

באיים המלדיבים בהן שהיתי לפני שבוע צילמתי בארבעה מכשירים שונים, ויש עמי תמונות מכ 30 מכשירים שונים. צילמתי בטלפון, במצלמה רגילה עם GPS ובשתי מצלמות לצילום מתחת למים שבאחת מהן יש GPS (אבל יורדת רק עד 18 מטרים) ובשנייה אין. אחרי שמתקנים את שעת הצילום במצלמות אותן שכחתי להעביר לאזור הזמן של המלדיבים, אין בעיה לתייג את כל התמונות החסרות תיוג כזה, עד רמה של אטול אלמוגים ספציפי. כנ"ל גם עם תמונות שקיבלתי מ 15 הצוללים האחרים באותה הפלגה, שלא כולם תייגו גיאוגרפית את צילומיהם (GPS גם לא עובד מתחת למים…).

אלא שזה לא היה המקרה כאן. לא כך נוצר התיוג של אותן תמונות מאומבריה מלפני תשע שנים. ראיתי שמתחת למיקום צוין שהמיקום הוא "משוערך" או באנגלית estimated loaction. בטקסט העזרה המצורף צוין שהמיקום של הצילום משוערך על פי "היסטורית המיקומים שלי" ואמצעים אחרים. זה היה מאד מסקרן, ואפילו קצת מפחיד, עוקבים אחרי המיקום שלי? חקרתי קצת והנה מה שמצאתי. קצת גובל במדע בדיוני.

מסתבר שלכל מי שיש טלפון חכם ובו חשבון גוגל, יש לו גם היסטורית מיקומים. איפה היית בכל תאריך, החל משנת 2009 במקרה שלי. אפשר לראות את זה על מפה, לכל תקופה ותקופה. בזה הם משתמשים בכדי להוסיף מיקום לצילומים שלך, אלו שנמצאים ברשת. תיוג המיקום אגב, מאוחסן חיצונית, לא בתוך הקובץ.

הם לא מפרטים בדיוק איך נבנית היסטורית המיקומים הזו, אבל הטלפון שלך מייצר אותה, וממה שבדקתי, המיקום של הטלפון נרשם גם אם ה GPS לא מופעל או שאין קליטת GPS.

איך זה נעשה? חברות כמו גוגל או אפל יודעות את המיקום הגיאוגרפי של כמעט כל נקודת גישה ל Wi-Fi בעולם. בכל פעם שטלפון עם GPS (שיש לו קליטה מהלוויינים) נמצא בטווח קליטה של נקודת גישה ל Wi-Fi, גם הוא לא מחובר אליה, הוא מצרף יחד את קוד ההזדהות של נקודת הגישה והמיקום שלה, ושולח את זה לגוגל (ואחרים). אם למשל קנית נקודת גישה ל Wi-Fi חדשה והתקנת אותה, תוך שעות מיקומה תתווסף למאגר הנתונים הזה.

כלומר, גם אם בטלפון שלך לא דולק ה GPS וגם ה Wi-Fi לא מחובר לאף אחד, די בכך שיש נקודת גישה ל Wi-Fi בסביבה המשדרת לעולם את קוד הזיהוי הייחודי שלה, או תא סלולרי, בכדי שהטלפון שלך ירשום לעצמו את מיקומו בעולם בהיסטורית המיקומים שלך. ליתר דיוק בעותק מקומי, שיסתנכרן עם העותק ברשת לכשתהיה מחובר.

היסטורית המיקומים יכולה להכיל גם מידע שנשלף מהמיילים שלך. כמו שטיסות מופיעות מעצמן בתאריך והשעה הנכונים ב calendar שלי, על סמך זה שקיבלתי במייל אישור על הזמנת הטיסה, סביר להניח שאותו מידע משמש גם לייצור היסטורית המיקומים שלי. זה עובד אפילו אם הטלפון לא נמצא באותו מיקום כמו האדם עצמו. אבל אני לא בטוח.

בכל אופן, היסטוריה המיקומים שלי מתחילה רק ב 2009, שנה שבה כנראה התחלתי להשתמש מטלפון חכם עם מערכת הפעלה אנדרואיד. או שרק אז גוגל החלו לעקוב אחרי המיקום של המכשיר שלי. כך שהמיקום של התמונות מ 2007 לא שוערך על סמך היסטורית המיקום שלי. אז על סמך מה כן? לדעתי על סמך זיהוי חלק מהמקומות המצולמים בתמונות והרחבת התיוג מהמקומות שזוהו לתמונות שצולמו בסמיכות זמנים.

כדי לבדוק את ההנחה הזו, לקחתי את אחת התמונות שצילמתי באותה עיירה, וניסיתי לחפש תמונות ב google image search על פי תמונה זו (אפשר לחפש על פי תמונה, בגרסת המחשב של חיפוש התמונות. החיפוש לא העלה תמונות זהות (ברור, כי זו תמונה שלי) אבל תוצאת החיפוש העלתה שהמבנה הוא בסבירות גבוהה ארמון הדוכס בעיירה gubio. חיפשתי תמונות אחרות של אותו ארמון, ואכן, זה המיקום הנכון. אז ככה גיליתי שבתאריך זה וזה, היינו באותה עיירה.

זה עובד כמובן רק כאשר יש צילומי מבנים מוכרים פחות או יותר, בכל אופן, מבנים בעלי מבנה יחודי במידה כזו או אחרת. זה עובד רק אם זה מבנה או אתר שהרבה אנשים צילמו והעלו לרשת, וחלקם גם תייגו. אפשר כמובן גם להרחיב את ההיקש הזה. אם למשל ביום אחד הייתי באתר שקל לזהות כי הוא מאד פופולרי ובעל צורה ייחודית, כמו למשל כנסיית פרנציסקוס הקדוש באסיזי, אז גדלה הסבירות שמה שזוהה למחרת או אכן אותו ארמון הדוכס בעיירה הסמוכה. אבל אני לא בטוח שזה משהו שמשתמשים בו.  asisi-panorama

כל תיוג כזה, על סמך תמונה, יכול גם להיכלל להבא בהיסטורית המיקומים ולשמש לתיוגים נוספים, אבל זה כבר הרבה יותר ספקולטיבי, ומועד לכשל בו הנחה שגויה אחת גוררת אחרות.

יש כמובן את ה"בעיה" שהתמונות מהטיול בניו-זילנד שבני שולח לי בווטסאפ למשל ומגובות גם הן ל google photos, יגרמו לגוגל להניח שאני בניו-זילנד כרגע, ולהכניס את זה להיסטורית המיקומים שלי, מה שמאד יבלבל אותי כשבגיל שמונים אנסה נואשות להיזכר מתי לעזאזל הייתי בניו-זילנד.

בעצם, אולי זו לא בעיה, כי כיום רוב האנשים כוללים את עצמם בתמונה, לפני כל מקום ואתר, וזיהוי פנים עובד מצוין. את פרצופי המכוער אני ממש לא רוצה בדרך כלל לראות בתמונה, בטח שלא מעוות על ידי העדשה הקדמית בטלפון אבל אפשר לזהות שם בניו זילנד את פניו היפות של בני, לידיעת היסטורית המיקומים של גוגל…

אם זה סתם נוף, נאמר של כרמי אומבריה, השיטה הזו לא תעבוד. למטרה זו, מה שגוגל מנסה לעשות, זה למידה ממוחשבת. במאמר שהם פרסמו הם מציגים תוצאות לא רעות של זיהוי מיקום בעזרת מה שנקרא deep learning. המערכת הוזנה בסט אימון של תשעה מליון צילומים מתויגי מיקום (שזה סט קטן מאד במונחי גוגל) והצליחה לזהות מיקומים ברמה של אזור בדיוק של כ 30%, ויבשת בכ 70%, שזה הרבה יותר טוב מיכולת הניחוש של בני אדם, גם כאלו שנסעו וטיילו הרבה.

אני מוקסם מהיכולות האלו. אלו דברים שדיברנו עליהם בעבודתי בחברת אינטל לפני יותר מעשור, SVM) Support Vector Machine) היה מילת המפתח לטכנולוגיה הזו, בה האלגוריתמים בונים "ממיין" שאת הקריטריונים שלו למיון (על פי מקום, במקרה זה) הוא מפיק באופן אוטומטי מסט האימון שלו, וקריטריונים אלו הם לא משהו שניתן לניסוח בשפה אנושית, ובני אדם לא בהכרח מסוגלים להבין את הלוגיקה שלהם.

כמויות מאד גדולות של כושר חישוב נדרשות בשרתים (למשל של גוגל) למטרות מעין אלה, ועכשיו שמסתבר שגוגל אכן עושה את זה, כנראה שאינטל מסודרת לעתיד הקרוב. שוק המעבדים לשרתים יכסה לה את ההכנסות שהמעבדים למחשבים הניידים כבר פחות מספקים. אלא אם גוגל משתמשת במאיצים גרפיים, מעבדים של חברת nvidia, לצרכי למידה ממוחשבת של זיהוי תמונות, מאיצים שהארכיטקטורה שלהם מאד מתאימה לצרכים מסוג זה.

האם מפחיד אותי שגוגל יכולה לדעת איפה הייתי וגם מה עשיתי שם? יותר מפחיד אותי שאני לא אזכור איפה הייתי ומה עשיתי. חוץ מזה, אני לא משלה את עצמי שממשלות לא יכולות ממילא לדעת את זה, ולהן יש גם גישה למצלמות מעקב, לא רק לסלפי שלי מחזית איזו כנסיה. מצאתי מגוחך את חרדות אותו האמריקאי על שתמונת אשתו עם הנשק שלה תויגה במיקום של ביתו. מה יהיה כאשר ממשלת הרשע תבוא לאסוף את 300 מליון הנשקים שאזרחיה מחזיקים בבתיהם? פחחחח

כיוון שכך, אני לא רואה שום סיבה שגם אני לא איהנה מתוצרי הטכנולוגיות האלה. גם אני רוצה להיות מסוגל לדעת איפה הייתי ומה עשיתי, גם תשע או עשרים שנים אחרי.

מה "הדברים" צריכים

יתכן שבקרוב יהיו לנו וילונות חשמליים על החלונות המאד גדולים של חדר המגורים, אחרי 12 שנים של וילונות גלילה שמישהי אלתרה לנו, ושאנו לפעמים לא מעלים או מורידים כי אין לנו כוח להאבק במנגנון הזה. יתכן גם, עוד לא ברור, שיתקינו לנו איזה משהו שבעזרתו נוכל אולי לקחת ליד את הטלפון החכם, לפתוח בו ישומון, ובעזרתו להעלות את הווילון הימני ולהוריד את השמאלי לחצי הגובה, למשל.

אז זה "האינטרנט של הדברים" שעליו מדברים? מאז שחברת אינטל, המקום בו עבדתי ברוב שנות עבודתי (בשכר), החליטה להמר על רכיבים שיאפשרו ל"דברים" להתחבר לאינטרנט, ניסיתי להבין מה הוא בדיוק הצורך של "דברים" באינטרנט.

אני מתחיל לחשוד, ש"דברים" לא באמת צריכים אינטרנט. מה שהם באמת צריכים הוא ממשק משתמש. וממשק משתמש מעולה, שיכול להיות גם מאד חכם, הוא מסך המגע של הטלפון החכם. כלומר, מה שה"דברים" בעצם צריכים הוא קישוריות לטלפון החכם שבעזרתה יוכל ישומון בטלפון להכיל את כל התחכום שבעולם ולספק ממשק משוכלל וקל לשימוש לאותם "דברים".

למשל תנור האפיה, שאחרי יותר מעשור אני עדיין לא זוכר איך לקבוע בו את זמן האפיה, ולדעתי הייתי יכול אפילו לקבוע את זמן התחלת פעולתו, אבל הממשק כל כך קלוצי, שאני פשוט לא משתמש בכל התכונות האלה.

או מכונת הכביסה, שעד היום אני לא מצליח לפענח את שלל האיקונים שליד כל אחד מ32 מצבי הבורר של התכניות.

או המקרר, שהייתי בעצם צריך לשנות את עצמת הקרור על פי עונות השנה, אבל אני שוכח. כנ"ל מחשב ההשקיה.

או המצלמות החדשות שיש להן תפריטים רבים ורבי שלבים, שממשק המשתמש הופך את התכונות שמאחרי התפריטים האלה, ללא מאד שימושיות.

הבנתי את זה בעקבות ממיר האודיו שרכשתי לא מזמן ונשלט על ידי ישומון שאפשר להתקין בכל מחשב וטלפון. הממיר המאד חכם הזה בעצם לא עושה הרבה על דעת עצמו, החכמה היא בישומון. כך גם כל מכשיר אחר יכול גם להראות יותר חכם ממה שהוא, וגם להפוך את החכמה שכבר יש לו, לכזו שלא רק טרחנים מושבעים הנהנים לקרוא מדריכי המשתמש ולשנן את תכולתם, יכולים ליהנות ממנה.

לפעמים פשוט כואב לי הלב, כמהנדס, על כל אותם המהנדסים שעמלו על הכנסת כל אותם שכלולים וחידושים לכל אותם "דברים". אם הם לא עושים שקר לנפשם, הם מן הסתם יודעים שעמלם כמעט כולו לשווא, שאחוז לגמרי אפסי מהמשתמשים ישתמש במי מהדברים האלה או בכלל ידע על קיומם. נכון שעם אלקטרוניקה מוכללת ומעבדים זעירים אין עלות אמתית לכל אותם שכלולים, אבל עדיין, זה בלי ספק מבאס. אותי זה ביאס עד כדי כך שהפסקתי עם זה. לא ראיתי טעם להוסיף למעבדים (microprocessors) עוד ועוד תכונות, עוד ועוד פקודות, שבפועל לא זוכות לשימוש, ולעשות את זה לדור אחר דור של מעבדים. זה גם לא באמת נכון שאין לזה מחיר. הימנעות מהפעילות חסרת התוחלת הזו הייתה מאפשרת למעבדים של המחשבים האישיים לקטון ולהיכנס למעטפת הנפח וההספק של טלפונים חכמים, או לאפשר מערכת מרובת מעבדים (יותר משניים) במחשבים אישיים. מזעזע אותי לחשוב על כל אותן אנרגיות מבוזבזות, כל אותה יצירתיות לא מנוצלת.

אבל במקרה של "דברים", תוספת של רכיב תקשורת כן יכולה במטה קסם להפוך את כל אותן תכונות רדומות, וגם אותן תכונות פוטנציאליות (שתכנה בישומון יכולה ליצור) לזמינות, ואפילו מועילות.
אבל האם נדרש חיבור גם לאינטרנט? תמהני. אני לא רואה את זה.

הו, עולם חדש נועז….

קשיי תקשורת

הייתה תקופה בה המעסיק האחרון שלי, חברת אינטל, חשבה שהעתיד הוא בשילוב של מיחשוב ותקשורת, והחלה קונה חברות שיצרו רכיבי תקשורת על ימין ועל שמאל, בערך אחת עבור כל סטנדרט תקשורת שהיה קיים אז. היא השקיעה ברכישות האלה מיליארדים, שירדו כולם לטמיון. רוב החברות האלו נסגרו, מיעוטן נמכרו בסנטים על כל דולר שהושקע ברכישתן. עצוב.

ההצלחה הגדולה של אינטל בתחום התקשורת הייתה דווקא בלי שום קשר לרכיב ממשי כלשהו שהיא יצרה או פיתחה. כאשר היה צורך לבדל את הפלטפורמה הניידת שלה, שפורסמה בזמנו תחת המותג סנטרינו, ולאינטל לא היה רכיב משלה להציע (כי היא הימרה על סטנדרט 802.a שבושש להגיע), היא הצליחה להניע מהלך שבעקבותיו יש כיום חיבור אלחוטי זמין למשתמש המחשב הנייד המזדמן בהרבה מאד מקומות במרחב הציבורי. אני חושב שאינטל היא גם זו שמיתגה את תקן IEEE 802 כ Wi-Fi. אבל זה לא היה עניין טכני, רק מאמץ עתיר הון להביא לעולם מודל שימוש שלא היה קיים שם קודם. ותזכרו כמה יקר או לא קיים היה חיבור נתונים אלחוטי באותם שנים, ראשית ימי תקן ה GSM.

היום כאשר רוב החיבור שלי לאינטרנט הוא דרך הטלפון, לבטח בדרכים, אני כבר לא טורח בכלל לבדוק עם יש  Wi-Fi.בסביבה, אלא אם אני בחו"ל, שם עדיין הגלישה הניידת יקרה. לרוב האנשים יש חבילת תקשורת כזו שלא שווה להם להתחיל ולהתמודד עם קשיי החיבור לרשתות  Wi-Fi במקומות ציבוריים הנובעים מהמגוון האדיר של התנאים בהם החיבור הזה מוצע: למנויים, לשעה תמורת מסירת פרטים אינספור, ללקוחות עם קוד, בלי קוד, בלי קוד אבל עם דף אינטרנט שבו צריך "להסכים" לכל מיני שטויות ושבמקרים רבים לא עולה. פשוט סיוט.

ברשתות הסלולריות, חיבור הנתונים פשוט עובד, כולל בהרבה מאד מקומות שמפליא בכלל למצוא קליטה, למשל באיזורים נידחים ביותר של קניה, בהם אין חיבור חשמל או מים זורמים, אבל האימייל מגיע גם מגיע, לטלפון. למחשבים ניידים, אין כמעט חיבור לרשת סלולרית, מכל מיני סיבות שעיקרן הוא שהחברות שהיו אמורות  להחזיק את הפלטפורמה הזו בחיים, אינטל ומיקרוסופט, פשוט לא עושות את העבודה. אפל, שהייתה יכולה לעשות זאת, עושה הרבה יותר כסף מטלפונים מאשר ממחשבים וזה הצד עליו מרוחה פת הלחם שלה.

נכון שיש צורך בקונפיגורציה של הטלפון הכוללת כחמישה פרמטרים שונים בכדי להתחבר לרשת נתונים סלולרית, וזו שונה לכל מפעיל ומפעיל, אבל זה משהו שנתקלים בו רק כשעוברים חברה, למשל בחו"ל, ורוב החברות הישראליות לפחות, עושות עבודה טובה בעקיפת הבעיה על ידי משלוח הודעת SMS שעושה את העבודה. ברור שזהו אלתור, אבל האלתור עובד.

יש כל כך הרבה בעיות של שימושיות עם תקני התקשורת למיניהם, בעיקר אלו ששרדו את מבחן הזמן, ואלו בעיקר Wi-Fi ו Bluetooth, שאני כבר זמן מה שובר את ראשי בניסיון להבין מהי שורש הבעיות האלו, בהנחה שיש רק סיבה אחת.

אם אתם לא יודעים על אילו בעיות אני מדבר, אז הנה כמה דוגמאות:

  • יש לי Wi-Fi במצלמה של סוני, שאמור לאפשר שליטה במצלמה וגם יבוא של התמונות ממנה. אי אפשר פשוט להתחבר ל Wi-Fi של המצלמה ולקרוא את התמונות. נדרשת אפליקציה שצריך להוריד. אפשר להוריד אותה רק בגרמניה או ארה"ב. נקודה. אם כרטיס האשראי שמסרת ל google play הונפק בכל ארץ אחרת, פשוט תשכח מחומרת ה Wi-Fi של המצלמה.
  • יש לי גם Wi-Fi במצלמה תת מימית של ניקון. גם שם נדרשת אפליקציה יעודית שהצלחתי להוריד, ולהפעיל לכמה דקות. אחרי כן, האפליקציה והמצלמה הפסיקו להכיר אחת את השנייה.
  • יש לי טלפון של LG, ודווקא כששהינו בפריז, הוא החליט לפתע שהוא לא מוכן להעלות את מסכי הכניסה לרשתות Wi-Fi פומביות, אלו שלא צריך סיסמה כדי להתחבר אליהן, אבל צריך ססמה או סתם פרטים בכדי להתחבר דרכן לאינטרנט. משהו בפרוטוקולים שם השתמש, ולא עזר אפילו אתחול רדיקלי. טלפון ה LG של זוגתי, דווקא לא חווה קשיים כאלו באותן הרשתות ממש.
  • גם המחשב הנייד שלי, הפסיק להיות מסוגל להתחבר לרשתות Wi-Fi מהסוג מעלה, ובמיוחד, לרשת במקום בו שהינו, שעליה אפילו שילמנו תשלום חדשי. ואחרי חודשיים מתסכלים מאד כאלו, הקושי נעלם ואיננו. משהו כנראה השתנה בתכנה של השרת אליו התחברנו.
  • אין שום קושי ליצור בטלפון נקודה חמה ניידת בכדי לחלוק חיבור נתונים סלולרי עם מכשירים נוספים, למשל מחשב אישי עם נכות מובנית בתחום הזה. אבל נסו ליצור נקודה חמה ניידת במחשב האישי בכדי לחלוק עם עוד מכשירים חיבור Wi-Fi שמיועד רק למכשיר אחד, כמו זה שהיה לנו בצרפת. ניסיתי, ירקתי דם, השתמשתי בתכנה יעודית, ניסיתי עם מתאם רשת אלחוטית ב USB בנוסף לזה הפנימי, בניתי בעצמי שרת וירטואלי בתוך חלונות 10, מה לא. זה עבר ב 2% בערך, עד שתקלה אצל ספק השירות (שעליה משום מה לא טרחנו לדווח,) הורידה את הצורך בשיתוף הזה – הם הפסיקו לשים לב שיש יותר ממכשיר אחד מחובר עם אותו שם משתמש וססמה.
  • מכשיר האודיו על סיפרתי כאן, של חברת Bluesound, דווקא מצליח להשתמש ביעילות ברשת ה  Wi-Fi הביתית, הן לחיבור לתחנות רדיו אינטרנטיות והן לשליטה על המכשיר מהמחשב הנייד או הטלפון. אבל אפילו שם, שיתוף קבצי מוזיקה המאוחסנים על במחשב הלך קשה עד קשה מאד, ממש. לעומת זאת, לא הייתה שום בעיה עם  שיתוף קבצי מוזיקה המאוחסנים בטלפון, מה שאומר שאו שמערכת ההפעלה חלונות עוינת לרשתות תקשורת, או שגרסת התכנה שמפתחים לטלפון יותר חשובה מהגרסה למחשב. סביר שגם וגם.
  • גם החיבור ב bluetooth מהמחשב למערכת האודיו מעלה למעשה לא עובד ותוקע את המחשב בעוד הוא עובד חלק וללא קושי מהטלפון למערכת האודיו. bluetooth הוא פרוטוקול שהיה אמור לעבוד פשוט וחלק, ללא צורך בשום ממשק, בכדי לחבר ציוד שמע, עכברים ומקלדות, אבל הפרוטוקול שם כל כך מוגדר רע, וכל מודל ה pairing כל כך לא מוצלח שזה פלא שהצליחו להוציא משהו מהתקן הזה, עכשיו כבר בגרסה 4 שלו.
  • אחד האנשים שהיו משמעותיים בהגדרת תקן bluetooth היה מישהו בשם Jim, שעבד באינטל, מישהו שלא מפליא כלל, מהיכרותי אתו, שהתקן יצא מגושם כמו שיצא. תקן שמנסה לחבוק את כל האפשרויות, אבל מבנה לתוך התקן רק את אופני השימוש, "הפרופילים", שהמהנדסים חשבו עליהם מראש. והתוצאה? שאפילו בדיבורית ה bluetooth המשוכללת מאד שהתקנתי במכונית, אני לא מצליח לנבא האם הטלפון יתחבר אוטומטית לדיבורית או שאצטרך לעצור בצד וליצור חיבור בעצמי, והאם יתחבר רק לשיחות טלפון או גם להשמעת מוזיקה. וזה כאשר מדובר על מודלים מובהקים של שימוש. ומה הטעם בקוד חיבור בין מכשירים אם זה תמיד או 0000 או 1234?
  • הייתה גם תקופה שיכולתי להתחבר לכל אתר, אבל לא לאתר בו ממוקם הבלוג הזה, וורדפרס. השד בתוך מכונת האינטרנט החליט אולי שאני מברבר יותר מדי, ותקופת מה, לא יכולתי לכתוב בבלוג, או אפילו לקרוא בבלוג על המחשב שלי. של זוגתי, כן. הבעיה נעלמה כשחזרנו ארצה והתנתקנו מספק השירות הצרפתי, המחורבן מאד. בעיה של פרוטוקולים.

יש לי עוד אינספור דוגמאות. אבל מה שאפשר להגיד על זה הוא שקל יחסית לממש חומרה שתעבוד, וטווח הקליטה והשידור, כמו קצב העברת הנתונים הולכים ומשתפרים בקצב מאד מרשים. אבל החיבור בין חומרה לתכנה צולע ביותר. מהתקופה בה ניסיתי לשכנע את אינטל לשלב מעבד אותות ספרתי עם המעבד הראשי שלה ולממש את רוב פרוטוקולי התקשורת בתכנה, אני מכיר את מודל שבע השכבות של רשתות תקשורת, ה Open Systems Interconnection model שאמור לבודד את הדברים כך שהסיבוכיות תהיה נשלטת.
אבל היא לא נשלטת.

במחשבה לאחור על אותה תקופה מסעירה ומרתקת בה ניסיתי לממש את כל התקשורת בתוכנה, אני חושב שמזל לכולנו שנכשלתי. שיש פחות תוכנה בעסק, לא יותר. חבל לי אמנם על המחשב האישי שנשרך אי שם מאחור אחרי הטלפון הנייד בכל הקשור לתקשורת. חישבו על זה, כל טלפון נייד תומך ב 3-4 דורות של פרוטוקולי תקשורת סלולרית, שחלקם ממש לא הרחבה של הדור הקודם אלא משהו אחר לגמרי, במספר דורות של פרוטוקולים של Wi-Fi, ב bluetooth, בקליטת GPS, ב NFC ואולי יש עוד כאלה התומכים בתקשורת באינפרא-אדום. לטלפון יש יותר חמרה לתקשורת אלחוטית מלמחשב, למרות הנפח הזעיר שלו והסוללה הזעירה.

המחשב לא רק שלא ממנף את יתרונות הגודל, הנפח וההספק שלו, אלא שמערכת ההפעלה השולטת בו, לא מסוגלת להתמודד עם פרדיגמה של מערכת שמחוברת רק לפעמים לרשת ולא בחיבור קבוע לקיר, מערכת שגם לא בנויה מהמסד מעלה לפרדיגמה של שיתוף. אלא אם כן מישהו יתגייס ויכתוב מערכת הפעלה כזו מדף חלק, הישועה לא תגיע מכוון הרך הזעיר (מיקרו-סופט בשבילכם).

אבל האם הבעיה היא רק windows? לא. גם למכשירים ניידים יש קשיים לא מוסברים בכל מודל שימוש שאינו השכיח ביותר, וגם באלו המצב לא מזהיר. משהו באופן בו הפונקציות במערכת כולה מחולקות בין חמרה ותכנה, בחלוקת האחריות בין תכנה מובנית, שכבות תכנה כאלה ואחרות של מערכת ההפעלה, והיישומים עצמם, משהו שם פשוט לא נכון. משהו שאני תוהה אם בכלל אפשר לתקן.

נכון שהיה קשה לצפות מראש לאן יתגלגלו הדברים, שהרשתות האלחוטיות יהיו כל כך נפוצות עד שהן יהיו הבסיס לכל כך הרבה שימושים, פרט לחיבור מחשבים לאינטרנט. אינטל מהמרת על "האינטרנט של הדברים", אבל כאשר אפילו "דברים" מתוחכמים כמו מדפסות, מצלמות ומערכות שמע לא תמיד מצליחות לתפקד בסביבה כזו, הולך להיות מאד קשה לחבר את כל העולם ואשתו לרשת. כל העסק בנוי על יסודות מאד רופפים.

הצליל הכחול של הרדיו

כבר חשבתי שימי הרדיו, מבחינתי לפחות, נגמרו.

מזה שנים שבחיפה עירי אני מצליח לקלוט ללא רעשים רק את התחנה של גלי צה"ל. אלא שבשנים האחרונות אני כבר לא מסוגל להקשיב גם לתחנה הזו. כאן "הרעשים" הם תוכן השידורים, וצוות הדוברים "המאוזן" ששולט שם בכיפה, וכיפה על ראשו (טוב, כמעט על ראש כולם, לחלקן יש שביס, או סתם דעות ראקציונריות להכעיס). אני אמנם שומע רדיו בעיקר בנסיעה במכונית, והנסיעות שלי לא ארוכות בדרך כלל, אבל אפילו כשאני תקוע ברמזור, אני לא מסוגל לשמוע תכניות כמו אלו בהן נוערת הלינור.

אז אני פשוט מכבה את הרדיו ויושב בשקט. דיסקים אני משום מה תמיד שוכח לקחת לנסיעות. אבל במכונית, דווקא יש לי עוד שתי אפשרויות לשמוע מוזיקה, כאלו שעד כה לא היו לי בבית: להכניס דיסק-און-קי עם תועפות מוזיקה לכניסת ה USB של הרדיו במכונית, או להזרים מוזיקה שמאוחסנת אצלי בטלפון דרך דיבורית ה Bluetooth, וממנה על הרמקולים של מערכת השמע (הדי פרולטארית) שמותקנת ברכב. למעשה, לא ניסיתי את זה, הייתי גם יכול באותה דרך להזרים מוזיקה מהאינטרנט דרך הטלפון, הדיבורית ומערכת השמע של המכונית – בהינתן חבילת גלישה מספקת – שמע לא אמור לגמור את חבילת הגלישה כמו צפייה בווידאו למשל.

בבית, למרות מקלט הרדיו המשוכלל שרכשתי בזמנו, אני לא מצליח לקלוט כמעט אף תחנה. אני עוד זוכר את הימים שבהם היו גם שפע תחנות ששידרו ב AM, או בגלים ארוכים וקצרים למיניהם (LW, SW). היום, אם עוברים לתחומי התדר האלה, בהנחה שיש לכם בכלל עדיין מקלט שתומך בהם, שומעים שם רק את קול הדממה. אין שם כמעט שום תחנה. שידורי FM זה בערך כל מה שנשאר. אבל "השידור הציבורי" לא מטריח את עצמו לספק כיסוי נאות לשידוריו בכל חלקי העיר, וגם התחנות הפרטיות לא. אולי השקעתי יותר מדי פלדה בקירות הבית ולכן אין בו קליטה, או שאולי זה האזור שבו אני גר, או הטופוגרפיה התלולה של חיפה שמקשה על הכיסוי.

אם לומר את האמת, גם כשאני מצליח לשמוע לפעמים תחנות כמו "רדיו מורשת" או רדיו חיפה, אני די מתפלץ ממה שאני שומע. אז אני גם לא מרגיש שהיעדר הרדיו מחיי גורם לי להפסיד הרבה.

230017_mediamedium

אבל מאז שמצאתי את מכשיר ה Node 2, חזרתי אל ימי הרדיו. זה היה בפריז, אחרי עברתי כמעט בכל חנויות האודיו היותר טובות הן בישראל והן בפריז בחיפושי אחרי מכשיר כגון זה, ויצאתי בידיים ריקות, באף חנות לא ידעו על מה אני מדבר. עד שכמה שבועות לפני חזרתנו ארצה, הלכנו אל ה A gallery לראות תערוכת צילומים (נפלאה) של Nick Brandt (דוגמה בתמונה מעלה) וליד הגלריה, הייתה חנות אודיו בשם concert home שבה סוף סוף מצאתי אותו, את ה node 2. מכשיר קטן, בערך בגודל של ספר עבה, מתוצרת חברת Bluesound (הצליל הכחול),  כמעט בדיוק המכשיר שאותו אני מחפש כבר שנים. המכשיר שלפחות שתי רשומות הקדשתי בעבר לתהיות על הסיבות להיעדרו מן העולםnode 2

עכשיו שמצאתי אותו, לשמחתי, ואני משתמש בו, אני מבין הרבה יותר טוב איך צריך לשמוע מוזיקה בימינו, ובמקומותינו. אבל לפני שהתחלתי להשתמש בו בפועל, היו לי השגות על עיצוב המכשיר. ציפיתי למכשיר מאותה צורה כמו המכשירים האחרים במערכת, עם פנל קדמי נמוך ורחב ובו כמה בקרים, וכניסת USB שציפיתי למצוא בפנל הקדמי, בה אוכל לנעוץ דיסק-און-קי עם מוזיקה. אבל במקום זה, יש כמה בקרים על גג המכשיר, וכניסת ה USB היא מאחור, יחד עם שאר הכניסות והיציאות.
אבל עכשיו אני מבין עד כמה זה הגיוני.

ההתקנה של המכשיר מאד פשוטה. צריך רק לחבר אותו לחשמל ולחבר את יציאת השמע שלו לאחת מכניסות המגבר. אם אין לכם wi-fi בבית, צריך לחבר אותו גם לרשת חוטית.

מכאן ואילך, זה הכל תכנה. צריך להוריד את האפליקציה לכל טלפון ו/או מחשב שבהם תרצו להשתמש, והכל עובד משם פחות או יותר בלי בעיות. הכל נשלט מהאפליקציה – אין שום צורך מעשי בבקרים שעל המכשיר, ולכן אין בעיה עם המיקום שלהם, שכנראה תוכנן בכדי שהפנל הקדמי יהיה נקי מפרטים.

אפשר לבחור לשמוע כל אחת מאינספור תחנות הרדיו המשדרות דרך האינטרנט, כולל כמעט כל תחנת רדיו ישראלית, מתפריט מאד נוח ביישומון, שמציג לך את כל התחנות לפי סוג מוזיקה, מיקום, או תחום עניין. די מדהים. המכשיר עצמו מתחבר לאינטרנט וממיר, באיכות גבוהה, את האות הסיפרתי לאות אנלוגי (DAC איכותי ביותר) היוצא אל המגבר ומשם לרמקולים.

אבל זהו רק אחד מהמון אופני שימוש של קופסת הפלא הזו:

  • אפשר לנגן את המוזיקה מכל אחד מקבצי המוזיקה המאוחסנים בכל אחד מהמחשבים בבית, אם משתפים את התיקיות של המוזיקה שבהם ברשת הביתית, (מה שעדיין לא הגעתי לעשות.)
  • אפשר לנגן מוזיקה מדיסק-און-קי או דיסק קשיח נייד שאותם אפשר לחבר לשקע ה USB בגב המכשיר, ואת השירים שבו אפשר לבחור מהאפליקציה בכל אחד מהטלפונים או המחשבים שבבית, דרך האפליקציה. על דיסק כזה אפשר לשים כל כך הרבה מוזיקה שאין באמת צורך לתקוע ולהוציא את הדיסק מהמכשיר לעתים תכופות. מיקום השקע מאחור ממש לא מפריע, בניגוד להנחות המוקדמות שלי. הוא אפילו הגיוני.
  • אפשר להתחבר דרך המכשיר לאחד מאתרי הסטרימינג בתשלום, כמו Pandora, Deezer ועוד רבים, שלא כולם מציעים את שרותיהם בישראל. הודגם לי בחנות בה קניתי את המכשיר, בפריז אבל עדיין לא ניסיתי בעצמי, ולא בטוח שאשתמש בזה.
  • אפשר להתחבר ב bluetooth מכל מחשב נייד או טלפון אל המכשיר(אבל רק מקור אחד של מוזיקה בכל פעם – יש מקום לשיפור פה) ולהעביר בצורה כזו מוזיקה אל מערכת הסטראו. המכשיר תומך בגרסה 4 של bluetooth, באיכות גבוהה. יש לי כרגע בעיות להתחבר ב bluetooth מהמחשב האישי, (כנראה באג שלהם, הם עובדים על זה) אבל זה עובד מצוין מהטלפון.
    אפשר כך לנגן למשל מוזיקה מ-YouTube, למרות שלדעתי המכשיר היה אמור להיות מסוגל לנגן YouTube בעצמו. אבל מה שיפה במערכת מסוג זה, שהיא בעצם מחשב קטן המחובר לרשת, הוא שאפשר להוסיף לו תכונות ואפשרויות בכל רגע נתון.
  • אין למכשיר לצערי יציאת bluetooth, שהייתה מאפשרת להתחבר לרמקולים או אזניות bluetooth. לחברה דנן יש דווקא רמקולים שאפשר לפזר בבית ללא חוטים, אבל הם מתבססים על רשת ה Wi-Fi ביתית.

אני לא בטוח שמניתי את כל מכלול אופני השימוש של המכשיר הזה, אבל יש לי כבר כמה לקחים:

משהגיע המכשיר, החלטתי שהגיע הזמן להפנים את השינוי, ופיניתי מחדר המגורים הן את נגן הקלטות הכפול, הן את מקלט הרדיו והן את הפטפון. נכון שויניל עדיין חיי ובועט, אבל את התקליטים שעדיין יש לי לא שמעתי כבר שנים. לא בגלל האיכות – יש לי תקליטים במצב טוב ופטפון מעולה. אני פשוט כבר לא מסור מספיק להקשיב למוזיקה בתקליטים, ולקום כל 30 דקות בכדי להחזיר את הזרוע למקום. ואת כמה עשרות התקליטים שיש לי, כבר שמעתי ממילא עשרות פעמים.

לקח שני הוא שהאינטרנט לגמרי מייתר את גלי הרדיו כמדיום להעברת מוזיקה. אפשר פשוט לסגור את כל שידורי הרדיו, ולהעביר את כל השידורים לפרוטוקול אינטרנטי. חוץ ממקומות כמו תשעים האחוזים של שטח ארה"ב שם אין קליטה סלולרית ואין קליטת רדיו כלל או שיש רק תחנות נוצריות פונדמנטליסטיות ומוזיקת קאונטרי מפגרת. שם  הגיוני שרות הרדיו הלוויני שקיים בארה"ב ומספק מוזיקה סבירה בכמה עשרות ערוצים.

גם תחנות רדיו, אפילו אינטרנטיות, הם בעצם מדיום קצת מיושן, כשאפשר למצוא ברשת כל מה שתרצה לשמוע בכל רגע נתון, אבל לפעמים כן בא לשמוע ולהיחשף לדברים שלא מכירים, או סתם לתת למישהו אחר לבחור מה תשמע. בעצם, גם תחנות טלוויזיה, אפילו בכבלים או בלוויין, סובלות מאותו החיסרון: אתה לא יכול לצפות במה שאתה רוצה, מתי שאתה רוצה. תחשבו למשל על האולימפיאדה: אם כל המצלמות מהאולימפיאדה היו משודרות במקביל דרך האינטרנט, לא הייתם חייבים לצפות בתחרויות ג'ודו משעממות פחד רק בגלל שיש לישראל סיכוי למדליה שם. המכשיר עליו אני מדבר מעלה, בעצם, מאפשר לי להחליט, במונחי אולימפיאדה, שבשש אחרי הצהריים בא לי לצפות בגמר ריצת חמשת אלפים נשים, ולא בבדמינטון.

כמובן שקלטות וקלטות וידאו כבר אין טעם לשמור, ואכן זרקתי את כל קלטות הוידאו שלי, ללא רחמים, אפילו סרטים כמו שלושת חלקי סרט האימה המדב"י Scanners או את Blade runner האלמותי.

גם CD הוא בעצם מדיום כבר פאסה, ולחברת Bluesound יש גם לזה את הפתרון, בדמות המכשיר מדגם Vault, שעושה כל מה שהמכשיר שלי עושה, אבל יש לו גם נגן CD מובנה, וכל CD שמנגנים בו מועתק לדיסק פנימי קשיח וענק, ללא דחיסה כלל, כך שגם אותו אפשר להשמיע בשליטת האפליקציה בכל אחד מהמחשבים והטלפונים בבית. אני אידיוט שהתקמצנתי ולא קניתי אותו. אתו, לא צריך לקום מהכסא ולהחליף דיסקים מפעם לפעם, ולא צריך לחפש פיזית את הדיסק שרצית לשמוע, אבל שתמיד הוא לא במקום בו ציפית למצוא אותו, או שבקופסה שלו נמצא בכלל דיסק אחר שחיפשת שנים.  הרבה יותר פשוט לחפש אותו על הדיסק הקשיח, אם יש לך ממשק נורמלי, מה שלנגני CD אין. אפילו ברוב המחשבים הניידים כבר אין היום נגן CD. זה מדיום שימיו ספורים. הפסקתי לקנות אותם.

אז זהו, צריך ללכת עם הזמן, ולהפנים שגם אופני ההאזנה למוזיקה מונחים טכנולוגיה. איזו טכנולוגיה? בעיקר זה שרוחב הסרט הזמין באינטרנט, הן הביתי והן הסלולרי, יותר ממספיק לשמיעת מוזיקה באיכות מעולה. שיכולת האכסון כה זולה שאפשר לשמור כל דבר בכל מקום.

הנקודה המשמעותית פה לדעתי, היא שממשק המשתמש של מערכת השמע , זכה לצג מגע איכותי בטלפון, וגם במחשב הנייד. וזו קפיצת מדרגה בנוחות השימוש. היכולת לחפש ולמצוא, ולהשמיע, הכל בקלות, כל מה שרוצים.

אז ככה חזר הרדיו לחיי.


יהיו מן הסתם קוראים שיצחקו למקרא הרשומה הזו, שיגידו שמודל ההאזנה למוזיקה מעלה גם הוא כבר פאסה, או שהמודל היותר נכון לזמננו הוא אולי אחר לגמרי, למשל דרך Apple Music. אבל Apple לא הולכים לקבל את הכסף שלי, לא משנה מה הם יציעו.
או שיהיו פיינשמקרים שיגידו שאני מקריב איכות בהתמקדות במוזיקה מהמקורות האלה. בסדר, אבל זו פשרה מוצלחת בעיני. הרמקולים שלי טובים, המגבר טוב, ועכשיו יש ב node2 גם DAC משובח. אז אני מבסוט.

use case

בזמנו, כשעבדתי כארכיטקט של מעבדים, בכדי להגדיר את התכונות הרצויות של דור מעבדים עתידי כשבע שנים לפני שהוא יוצא בפועל לשוק, ניסינו לדמיין את האופן שבו ישתמשו במחשבים שבע עד עשר שנים בעתיד, למצוא מה שנקרא use cases, תיאור של אופני שימוש ספציפיים במחשב לצרכים ספציפים. משימה קשה, שברוב המקרים לא באמת מצליחה. כלומר, חלק מהתכונות שהתווספו למעבד לפעמים כן זכו לשימוש, אבל ממש לא באופן שבו התכוונו המשוררים/ארכיטקטים.

קשה לצפות את העתיד, אבל קל לכאורה לצפות את ההווה. ולמרות זאת, יש אופני שימוש (תרגום שלי ל use case) ברורים ביותר וכביכול מובנים מאליהם, הנעדרים מעולמנו. חשבתי לי לא מזמן שאולי שווה לבדוק למה הם לא קיימים, ומה אפשר ללמוד מזה על העולם בו אנו חיים. ועל עדרך, גם לנסות לנחש איזה אינטרס העדרם משרת. אז הנה כמה מקרים של אופני שימוש וניסיון להבין את פשר העדרם.

1 – אם המחשב שלי לא מחובר לרשת, אני לא יכול לקרוא את המיילים שכבר קיבלתי בעבר. בטלפון שלי, אין את הבעיה הזו. לכאורה, המצב היה צריך להיות הפוך – למחשב האישי יש הרי הרבה יותר יכולת אחסון מאשר לטלפון, והיה לכן יותר קל לספק גישה ללא חיבור למיילים מטווח זמן יותר ארוך. המחשב האישי גם נעדר חיבור סלולרי לרשת בדרך כלל ולכן החיבוריות שלו לרשת הרבה יותר ספורדית, כך שדווקא הוא זקוק יותר ליכולת לקרוא מייל בהעדר חיבור.

נכון של gmail יש גרסת offline, מה שמוכיח שאין מניעה טכנית לממש קריאת מייל ללא חיבור לרשת במחשב אישי תחת windows, אבל הגרסה הזו כל כך גרועה וקשה לשימוש שדי ברור שמישהו שם, בגוגל, מנסה לנתב את המשתמשים מהמחשב האישי, שם הם לא שולטים במערכת ההפעלה, אל הטלפון, שם הם כן שולטים. שם זה ה domain שלהם.  כך נראה לי שאולי זה יכול להסביר את העדר אופן השימוש הזה מעולמנו.

2 – מפות גוגל: לפני נסיעה לחו"ל אפשר וכדאי להוריד מפות ערים לטלפון כך שבהעדר חיבור נתונים סלולרי בזמן נסיעה, תוכלו להתמצא בעיר. עובד טוב. אבל אם תקחו מחשב נייד אתכם, אפילו קל שבקלים, לא תוכלו להוריד אליו מפות מראש. למה? כנראה מאותה הסיבה.

3 – תמונות: יש ישום בשם google photos backup הקיים בגם במחשב וגם בטלפון. בטלפון אפשר לקבוע איזה תיקיות יגובו ואיך. במחשב, למרות שיש לו הרבה יותר תיקיות, אין אפשרות. במחשב האישי הגיבוי מייצר עותק מקומי של כל תמונה ותמונה, ומחסל את כל השטח הפנוי שיש לך על הדיסק הקשיח, בטלפון אפשר להגדיר שהעותק המקומי ימחק. למה? מאותה הסיבה.

היה גם ישום של גוגל למחשב האישי בשם Picasa שבה יכולת לנהל את התמונות שלך מקומית על המחשב. היישום שימש את גוגל כשלב ביניים בדרך לגרום לאנשים להעלות את התמונות שלהם לרשת, שם גוגל יכולה להרוויח כסף מהנגשתו למחפשים ולמפרסמים. הם החליטו להעלים מעולמנו את היישום הזה לאחרונה, ואין יותר אפשרות להוריד אותו, אם אין לכם אותו כבר מותקן. הם גם "שברו" את החיבור שלו למפות גוגל כך שהתכנה נתקעת אם אתם מנסים לסמן מיקום לתמונה. התכבדו ונהלו את התמונות שלכם ברשת, הם אומרים, וגם את זה, אל תעשו יותר במחשב האישי.

אני לא מבין איך אינטל ומיקרוסופט לא מבינות  שגוגל באופן שיטתי ובמכוון מחסלת להן את העסק, כדי שכאשר יופיע המחשב הנייד של גוגל עם מערכת ההפעלה שלהם ועם מעבד שאינו של אינטל (כדי שיוכל להריץ את כל מאות אלפי היישומים של אנדרואיד), ובו יהיו כל אופני השימוש שקיימים בטלפון כיום ונעדרים מהמחשב האישי, אנשים יעברו אליו חיש קל. לא ברור לי למה הם לא עושים כלום בעניין (חוץ מלפטר את כל האנשים שעבדו אתי בערך?).

4 – מוזיקה: כשאני נכנס למכונית הממש לא מפוארת שלי בארץ (יונדאי i10 בת כמה שנים), אני יכול להשמיע את כל המוזיקה האצורה בטלפון שלי דרך bluetooth למערכת הסטראו במכונית. אני גם יכול לתקוע בשקע ה USB  של הרדיו disk on key ובו ים של מוזיקה ולשמוע כל הדרך. אופן שימוש די ברור ומובן כאשר יותר ויותר מוזיקה מגיעה ממקורות דיגיטליים. ופה בפריז, יש לנו רמקול נעים שמע למדי, שאפשר להתחבר אליו ב bluetooth ולשמוע מוזיקה מהטלפון או המשב (אפילו בו זמנית).  ועדיין, למרות חיפושי הנמרצים ברשת וגם בעולם האמתי, בחנויות הסטראו המובחרות של פריז, לא מצאתי בשום מקום יחידת קלט דיגיטלית שאוכל לחבר למגבר של המערכת בבית, שלתוכה אוכל לתקוע  disk on key או שאליה אוכל להתחבר ב bluetooth מהטלפון או המחשב הביתי.

לי זה נראה אופן שימוש מובן מאליו, אבל או שהוא פחות מובן מאליו מכפי שנדמה לי, או שכמו המחשב האישי, גם "מערכת הסטראו" היא טכנולוגיה שכבר בעצם מתה, אבל היא רק לא מבינה את זה. כמו שאנשים מעבירים יותר ויותר שימושים מהמחשב האישי לטלפון, כך גם שמיעת המוזיקה הופכת להיות משהו שמשויך לטלפון, שנעשה יותר אישי, דרך אזניות או לבד במכונית, לא במשותף בחלל הבית. ולכן רק טיפוסים מיושנים כמוני מנסים עדיין להנות מרמקולי הענק שרכשו בעבר. והעדר הממשק הדיגיטלי אצל כל בחברות המייצרות ציוד אודיו, הסירוב שלהם להתאים את עצמם, גוזר עליהם ניוון. לא מוות, רק צמצום שווקים ניכר.

5 – תאורת לד: על זה כבר כתבתי בעבר. יש לתאורת לד כל כך הרבה יתרונות באנרגיה ואורך חיים, ועדיין איש לא חשב כנראה שיש אופן שימוש שמצדיק ייצור גוף תאורה מבוסס לד, מוגן מים עם חיישן שיפעיל אותו רק בחושך (תאורת מספר, תאורת שביל). או אופן שימוש שמצדיק ייצור גוף תאורה מבוסס לד "דו שימושי", שיכול לשמש גם לתאורה רגילה בתוך הבית וגם לתאורת חירום (עם מצבר נטען פנימי). אלו אופני שימוש קיימים ואפילו נפוצים – יש כאלה גופים לא מבוססי לד. ברור שאופן השימוש ברור, וגם ברור שעם תאורת לד, הרבה יותר קל לספק תאורת חרום לזמן יותר ארוך. ובכל זאת, את שני סוגי גופי התאורה האלה נאלצתי לאלתר בעצמי. למה? אני עדיין מנסה להבין מה החסם פה.

6 – השתקת רעשים: כשהייתי בזמנו נוסע מתמיד במטוסים, היו לי אזניות שביטלו רעשים באופן אקטיבי, לא רק על ידי אטימת האוזניים. היה בהן מיקרופון שהאזין לרעש הרקע ומעגל חשמלי שייצר עותק של רעש הרקע בהסטת מופע כך שרעש זה ביטל את רעש הרקע. זה דבר פשוט נפלא ומאד מרגיע. אז למה אין יישומון לטלפון החכם שעושה את זה? יש אוזניות, יש מיקרופון, יש מעבד די חזק שיכול לייצר את ההעתק המוזז של רעש הרקע. אבל אין יישומון כזה. למה? ואם צריך חומרה לצורך זה, למה אין אותה בטלפון? לא ברור לי.

יש עוד המון אופני שימוש כאלה שלא ברור לי מה פשר העדרם, ולא את כולם אפשר לייחס לשאיפות של גוגל. יש גם הסברים שצריך לחפש בתחום הסוציולוגי, והתרבותי, אבל עברתי את 1000 המילים, ואיש ממילא לא יגיע עד הלום, אז אפסיק…