The fall of the ROM-an empire

פעם, הכל כמעט היה או ROM – read only memory, זיכרון שנכתב פעם אחת, במהלך תהליך היצור ונשמר לנצח, למספר אינסופי של קריאות, או RAM – random access memory, זיכרון שאפשר היה לכתוב ולקרוא מספר בלתי מוגבל של פעמים, אבל שלא נשמר. כשנתקת את המתח, הזכרון התנדף. יחד עם דיסק קשיח, אפשר היה לבנות מחשב משני סוגי הזכרונות האלה.

ה ROM בעצם נעלם ממחשבים עם המצאת טכנולוגיות זיכרון שאפשרו לכתוב מספר רב של פעמים ושבהם הזיכרון נשמר גם ללא אספקת חשמל. חברת אינטל פתחה סניף בישראל ושינתה את חיי רבים, כולל חיי אני, בעקבות המצאת ה EEPROM, אחת הגרסאות הראשונות של זכרונות לא נדיפים, על ידי דב פרוהמן שעבד אז במקום שלימים יקרא עמק הסיליקון. כשדב רצה לחזור ארצה, נתנו לו לפתוח בחיפה סניף כדי להשאיר אותו בחברה, וההמשך ידוע. לא הייתי יושב לי בנחת פה על הספה ומהגג בבלוג הזה, ביום של חול, אם אינטל לא היתה מגיעה לישראל.

ה ROM נעלם ממחשבים, אבל עדיין לא נעלם מחיינו, עד כמה שזה נשמע לא הגיוני. ספר מודפס, תמונה ממוסגרת,  תקליט, CD ו DVD הם כולם ROM. את כולם כותבים פעם אחת, ולתמיד, על מדיום חומרי אותו אפשר לקרוא שוב ושוב, לנצח, או עד שהחומר נפגם. אז נכון שאנו בעידן דלות החומר ושיותר ויותר דברים הופכים להיות חסרי חומר או דלי חומר, אבל ה ROM שורד.

לא עוד הרבה זמן, להערכתי. הפרדיגמה של זכרון שניתן לכתוב שוב ושוב תחלחל מעולם המחשבים גם לעולמות המקבילים של ספרות ומוזיקה, קולנוע ואמנות. ולו רק כמטפורה. ככה זה בדרך כלל, המין האנושי מתנהג באופן נחילי בכל כך הרבה דברים, שגם פה זה יקרה. אימפריית ה ROM תיקרוס, למרות האינטרסים הכלכליים הניכרים של אלו הטורחים לשמר אותה. כי הם חושבים שכך הם יכולים להגן על מרכולתם. זה לא הדרך.

The ROM-an empire has fallen

 

דלות החומר

כמאה דיסקים, חמישה DVD, צרור מפות, חמישה ספרים עבי כרס, כמה מאות דפים מודפסים של מאמרים, מצפן, מצלמה ושתי עדשות, מכשיר GPS, מחברת ועט, בלוק ציור וחבילת צבעים, מחשב נייד מספיק חזק להריץ עליו תוכנות עריכת תמונה ווידאו, מכשיר רדיו נייד, פנקס טלפונים. זו רשימה חלקית שאני יכול לחשוב עליה בהקשר של הטלפון הנייד שאני מחזיק בכיס. הייתי צריך מזוודה לא קטנה, עדיף עם גלגלים, בכדי לקחת אתי את תכולת הטלפון שלי בגירסתה ה"חמרית".

הרשימה מעלה כנראה שונה מאדם לאדם, אבל סך כל ה"חומר" שפחות או יותר נעלם מהעולם בעזרת טכנולוגיה דיגיטלית הוא מאד משמעותי. נכון שזה נראה כאילו כמות ה"דברים" בעולמנו רק הולכת ומתרבה אבל אני חושב שאנו חיים בתקופה המתאפיינת דווקא בדלות החומר.

כן, אני יודע שהמונח נטבע על ידי שרה ברייטברג-סמל לתערוכה איקונית שאצרה בזמנו, ואני גם יודע מי האמנים בהם מדובר.. אבל שווה מחשבה אם גם במקרה זה האמנות לא הטרימה את המציאות. אם האמנים לא קלטו בחושיהם היותר מחודדים את הכוון אליו הולכים הדברים.

שאל אותי מישהו לא מזמן, בהקשר לצילומים שאני מצלם (ראשים לא אנושיים בעיקר) איזה מדפסת יש לי, וממש לא הבנתי את הרלוונטיות של השאלה. אני צריך לייצר גירסה חומרית של הצילומים בכדי להתסתכל עליהם? הוא גם הציע לי לעשות תערוכה, בה יהיו מן הסתם תצלומים מודפסים על נייר תלויים על קיר. חוץ מזה שאין פה מספיק "משלי" בשביל שזה יחשב בעיני אמנות, זה נראה לי פשוט כל כך לא רלוונטי לעשות את זה. אז מה כן? לשים כל יום ראש אחד במקום תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק, נראה לי מעשה רלוונטי יותר, נכון יותר. רק שאין בזה "חומר". זה נשאר וירטואלי, וטוב שכך.

חלק לא מבוטל מעבודות האמנות כיום נשלחות בדרופבוקס ליעדן ומוצגות שם על צגים, באיכות מעולה. אפילו בתערוכת עדות מקומית, של צילומי עיתונות, יותר ויותר תמונות מוצגות על צגים. אלו גם מאפשרים להציג סדרות של תמונות, פרוייקטים יותר משוכללים מתמונה בודדת. אבל גם תמונה בודדת יכולה להיות מוצגת באיכות מעולה על צג. זה רק עניין של מחיר, וזה הולך לקרות יותר ויותר.

ימשיכו להיות עבודות על נייר וקנווס, בברונזה ובטון, אבל פחות. גרפיטי, כאמנות "חומרית" נראה לי כבר יותר "נכון" בשימוש שהוא עושה במצעים קיימים. או השימוש של עדו בראל בחומרים משומשים שהוא אוסף.

אני גם לא מבין אנשים המדפיסים מאמרים או פרקים מספר על נייר בשביל לקרוא. נראה לי כל כך פאסה. במחשב אפשר להגדיל ולהקטין את הכתב, לסמן סימנים, לחפש חיפושים, לתרגם בלי מאמץ, להשתמש בטקסט כמות שהוא, כמסמֵן, לא ככתמים על נייר. אבל גם זה יפסיק. הנייר מיותר.

מוזיקה: האוסף שלי עבר בזמנו מתקליטים לדיסקים. כמות החומר הפיזי ירדה. אבל אני כבר כמעט ולא קונה דיסקים פיזיים. את הדיסקים  שהעברתי ל mp3 אני שומע הרבה יותר מאשר את שאר הדיסקים  – שומע במערכת הסטראו קבצים מהדיסק הקשיח דרך הרשת הביתית. עם הזמן, הדיסקים יעלמו לאותו המקום אליו נעלמו קלטות ה VHS. היה לי חבר שהיה לו חדר שלם מלא בקלטות וידאו בהן הוא מעולם בפועל לא צפה. הרבה יותר מהר להוריד בטוררנט מאשר לאתר את הקלטת הפיזית הספציפית, גרסת החומר.

ספרים בנייר אני עדיין רוכש, בעיקר בגלל תימחור אווילי של ספרים אלקטרוניים. אבל אני קורא יותר את אלו האלקטרוניים. את הבלוג הזה למשל, לא יעלה בדעתי להדפיס על נייר, למרות שיש אתרים המציעים שירות כזה, להפוך בלוג לספר (אלא שהם לא תומכים בשפות הנכתבות מימין לשמאל). נראה לי אולי מעניין להפוך חלק מהפוסטים הקשורים לנושא ספציפי לספר אלקטרוני, אבל נייר?

זהו השילוב של חיבור קבוע לאינטרנט וצג הזמין בכל עת, בטלפון או במחשב, שמאפשר את היעלמות כל החומר הזה. הופך מיותר לאכסן דברים בצורה חמרית ולבזבז מקום איחסון ומשאבים, כשהם זמינים בכל זמן שם, בענן. מיותר ללכלך ניירות במשהו שהוא בר חלוף (מה הסיכוי שתקראו את אותו הדף בספר פעמיים?) כשיש לכם "נייר" רב פעמי – בצג שבכיסכם. ה"חומר" כל כך לא יעיל שזה פשוט טיפשי.

שווה שקילו של נייר ינחת על סף ביתכם כל בוקר כשאת החלק הזעיר של העיתון תקראו ממילא באינטרנט? לא עדיף שהעץ ממנו הופק הנייר ישאר שם באדמה וימיר לחמצן חלק מהפחמן הדו-חמצני העודף שבני האדם מייצרים?

העניין הסביבתי מסביר חלק לא מבוטל מחיבתי לחומר הדל, וגם את מה שדוחף את המגמה הזו, חלקית. יותר ויותר ברור לי המחיר הסביבתי של כל דבר חומרי שבני האדם מייצרים, שחלק גדול ממנו מיוצר לשימוש קצר מאד. יש כמובן גם מחיר אנרגטי לשימוש במחשבים ולאינטרנט ואני מודע אליו. אבל חוות השרתים של גוגל במדינת אורגון למשל, אחת הגדולות שבהן, מופעלת כולה בחשמל הידרואלקטרי, אנרגיה מתחדשת.

דלות החומר היא כיוון טוב, היא מקטינה את טביעת הרגל של האדם על כדור הארץ. טבעונות גם היא עוד צעד מצויין באותו כיוון (לא יכולתי להתאפק…) אבל על זה כבר כתבתי, וחוץ מזה, העניין המוסרי הוא העיקר בטיבעונות, בעבורי.

איך ההפחתה ההדרגתית הזו בכמות החומר המקיפה אותנו תשפיע על המחשבה האנושית? קשה לי לצפות. חומר למחשבה.

 

טמפרמנט מחקרי

תכניותיו של בני הצעיר להמשיך לתארים מתקדמים (בפיזיקה) ולכוון פניו לאקדמיה, גרמו לי לחשוב מחדש על הבחירה שלי לפני אי אלו שנים ללכת לתעשיה.

תחילה, זה היה אמור להיות זמני. אחרי תואר שני בהנדסת חשמל רציתי להתנסות בעבודה בתחום שאותו למדתי: תדר גבוה, תקשורת, התפשטות גלים, כדי שאוכל להחליט בצורה מושכלת אם אני רוצה להמשיך בתחום הזה לתואר שלישי ואז אולי, לקריירה אקדמית. טוב שכך עשיתי, כי אחרי שנים לא רבות של עיסוק בצד ההנדסי של התחום, הבנתי שאיני מעוניין להמשיך ולעסוק בתחום הזה. הפריע לי בין היתר שהישומים צבאיים כמעט כולם, ושהמודלים התאורטיים רחוקים מרחק כה רב ממה שיוצר על פיהם. יש בתחום הזה כל כך הרבה "מגיה שחורה", של כוונונים במעבדה שרק ניסוי ותעיה הביאו לתוצאות. טכנאי מנוסה היה יותר אפקטיבי בתחום מבעל תואר שלישי.

וויתרתי על התואר השלישי,  החלפתי תחום, ועברתי לעסוק בתכנון מעבדים, בחברת אינטל. זה היה מקום העבודה הטוב ביותר שהיה זמין בחיפה בזמנו. התחלתי כמהנדס תכן ונהניתי מאד מעבודתי. גם עשיתי אותה טוב, לדעתי. אלא שלא עברו שנתיים, וכבר אובחנתי כ"בעל טמפרמנט מחקרי".

זה תואר שהוא לאו דווקא מחמאה, במקומות עבודה בה רוצים לראות את  עבודת המהנדס כעבודה על פס יצור, ממנו יוצאים מוצרים בקצב קבוע וידוע מראש. זה אומר אולי שיש לך רעיונות טובים, רק גדולים מדי. שאי אפשר לסמוך עליך לספק את הסחורה בזמן.

אז נשלפתי מצוות התכנון והוטל עלי, "כבעל טמפרמנט מחקרי", להתחיל "פעילות מחקר". לבדי. המטרה היחידה שהוגדרה לי הייתה "שתהיה פה פעילות מחקר, במרכז התכנון בחיפה". כאחד שרק שנתיים קודם עבר לתחום, הטמפרמנט לבדו לא הספיק. ללא הנחיה כלשהי, שבמסגרת אקדמית הייתה מן הסתם של המנחה שלי לדוקטורט, ישבתי וקראתי מחקרים בתחום וניסיתי לחשוב מה יכול להיות מעניין לחברה בה אני עובד.

באותם השנים, מה שעניין את עולם המעבדים היה לבצע במעבד יחיד כמה שיותר פקודות במקביל, מה שנקרא אז סופר-סקלר. אחרי שנה בערך בה דפקתי פחות או יותר את הראש בקיר, וקראתי פחות או יותר את כל הפרסומים על "גבולות המקביליות" היה לי רעיון והתחלתי לפתח מודל של מעבד בו כמה שיותר מהדברים נעשים פעם אחת ונשמרים, במקום שוב ושוב. משהו שקראתי לו Translated Instruction Cache. אין טעם לפרט פה מה זה היה, אבל זה היה מעניין, וזה היה לא רלוונטי. לגמרי.

לא היה שום סיכוי שחברה שפוייה הייתה משנה כוון לרעיון כזה. אינטל עשתה זאת במידה מאד חלקית במעבד שנשלחתי לשנה וחצי לארה"ב להשתתף בהגדרתו, בשם פנטיום 4, שעליו התבסס קו מעבדים שעם הזמן נזנח, דווקא לא בגלל החלק בו השתמשו ברעיונותי.

מה שכן קרה, הוא שבגלל שעשיתי את המחקר ההוא במסגרת התעשיה, נמנע ממני לפרסם את תוצאות המחקר. מצד שני, כיוון שזה נחשב "מחקר טהור" מדי בעיני האנשים שהיו ממונים על הוועדה שהחליטה אילו רעיונות לרשום כפטנטים, ההצעות לפטנטים שהגשתי, כמה עשרות מהם, לא הפכו לפטנטים. כמה שנים אחרי כן, חברה בשם Transmeta תבעה את אינטל על הפרת פטנטים דומים שלה וזכתה בכמה מאות מליוני דולרים. כסף שאם היו מניחים לי לרשום פטנטים על תוצאות מחקרי הראשון ההוא, היו נחסכים. מילא.

המשכתי להיות "חוקר" במשך רוב שנותי באינטל. לפעמים במסגרת ארגון מחקר, לפעמים כחלק מקבוצת התכנון עצמה. ה"טמפרמנט המחקרי" ההוא הוביל אותי לא פעם לכיוונים מאד מרחיקי לכת שאיכשהו תמיד הצלחתי לשכנע את עצמי שזה משהו שממש כדאי לעשות, כבר בדור הבא של המעבד. כיוונים שבדיעבד ברור לי שהיו מרחיקי לכת הרבה יותר מכפי שחברה גדולה כמו אינטל יכולה להמר עליהם.

בהמשך כבר כן רשמתי פטנטים על לא מעט מהדברים, לפחות הלקח הזה נלמד. לא פרסמתי מאמרים בכנסים של התעשיה או בכתבי עת, למרות שבמחשבה לאחור, יתכן שהייתי יכול לקבל אישור לחלק מהדברים, אם זה היה לי חשוב. אבל זה לא היה, כי הפרסומים לא היו חשובים לקידום שלי או לקבלת קביעות כמו למי שבחר באקדמיה, ועדיין ראיתי את עצמי כטיפוס מוכוון מוצר. בכל זאת, עשיתי מחקר בתעשייה, והייתי חייב לספר לאחרים, ולעצמי, שזה מחקר יישומי.

אבל כל הרעיונות שהיו לי, (שעליהם יש לי כוונה לכתוב, באנגלית, בבלוג מקביל, אחרי שכבר חלה עליהם התיישנות) נגזרו מצרכי התעשיה ממש, מבעיות שאני לפחות חשבתי ששווה לפתור, מגרויים שבאו מהיותי חלק מצוות תכנון של מעבד ממשי. היו לי רעיונות לטכנולוגיות שגם היום אני חושב שהיו פתרונות לדברים חשובים. כמו תמיכה בתכניות מקביליות על ריבוי מעבדים, כמו תמיכה במימוש ריבוי פרוטוקולים של תקשורת – בתכנה. כמו ארכיטורת מעבד שהייתה יכולה להיות מאד חסכונית בהספק.

בסיכומו של דבר, ה"טמפרמנט המחקרי" שלי מצא בסביבה התעשייתית את הגרויים ליצירתיות שסביבה אקדמית אולי לא הייתה מספקת, בשכר שהסביבה האקדמית לבטח שלא הייתה מספקת. אין בי חרטות על הכוון שבחרתי אז. אבל מה שנכון אולי ל"בעל טמפרמנט מחקרי" בתחום כמו הנדסת מחשבים אולי לא נכון לבעל טמפרמנט שכזה בתחום כמו פיזיקה תיאורטית. שם, האקדמיה היא כנראה המקום הנכון לספק את הסביבה שתהפוך יצירתיות לאפקטיבית.

כנועים

זה לא רק אני. אני רואה יותר ויותר איך שאנשים הופכים להיות יותר ויותר סבלניים במקומות ובסיטואציות בהן מבזבזים את זמנם. והמכשיר שעושה את זה, הופך אותנו כנועים, פסיביים, סבלניים, נמצא אצלנו בכיס כל הזמן, מוכן לשליפה. הטלפון הנייד.

אז הרכבת מאחרת? לא נורא, נמשיך לדפדף עוד קצת בפייסבוק, או לשחק עוד קצת (מה שהולך עכשיו, אני לא מעודכן כי אני לא אדם משחק) או משהו. הרופא הזמין לארבע אך ברבע לחמש עוד לא פתח את הדלת? נתמרמר קלות, אך לא מאד. כי יש לנו במה להעביר את הזמן, וכך הזמן שחיכינו שם במרפאה לא נראה לנו זמן מבובז. לכן גם לא נלך להתלונן במשרד המרפאה. לכן גם הרופא ימשיך להיות פוץ ולזלזל במטופלים שלו. יתכן בכלל שהוא שם בתוך החדר, בצאט עם ילדיו בקצה השני של העולם. אז מה, שיחכו להם שם בחוץ. יש להם טלפון ביד, לא? אז שלא יתלוננו.

מצד אחד, מה רע? הטלפון "הופך שעה אבודה לשעת עבודה" כמאמר סיסמת הפרסומת מפעם. בעצם אין כבר שעות אבודות, לא בתחושתנו. כי הזמן שלנו הרי מאד גמיש, ואפשר לעבוד, לשחק, ללמוד בכל מקום ובכל מצב בזכות מכשיר הפלא הזה.

מצד שני, המכשיר הזה הופך אותנו כנועים. הוא אמצעי הכנעה אפקטיבי ממש כמו הכנסת ה soma למי השתיה, כפי שאלדוס האקסלי מתאר ב"עולם חדש, נועז". אנו הופכים סובלניים במידה לא סבירה לסיטואציות שמורידות את האפקטיביות שלנו ושל האנשים האמורים לתת לנו שירות. כך שיום יום , כאשר למשל אנו יושבים באוטובוס והוא מזדחל לו בפקקים, נאמר בכניסה לירושלים, לא נעלה על הבריקדות בכדי שיהיה שם נתיב לתחבורה ציבורית, אלא נשב בשקט ובהכנעה באוטובוס, ונשלח מיילים.

ומצד שלישי, נעלם מחיינו השיעמום, אותו מצב תודעתי שבו אנחנו נחשפים להוויה שלנו (מרטין היידגר) או שלפחות בו באים לנו הרעיונות הכי טובים. זה האסון האמיתי.

החיים בלי

אחרי שבוע בו נאלצתי להפרד גם מהמחשב האישי וגם מהטלפון (כמובן שאישי) שלי, התחלתי להרגיש כאילו נפרדתי משני איברים של גופי.

זה לא שהייתי, חס וחלילה, בלי טלפון או בלי מחשב. אבל אלו שבהם השתמשתי לא היו שלי. ההתאמה לגופי ולאופן השימוש שלי לא הייתה שם. זה היה כמו פרוטזה במקום בו היה קודם איבר, איבר שלא היית צריך בכלל לחשוב עליו.

להיידגר היו בדיוק את המונחים לזה. קודם לכן המחשב והטלפון היו מה שהוא קרא ready-to-hand, זמינים לי בלי שאהיה מודע רוב הזמן לשימוש בהם, ממש כמו שלא צריך לחשוב על כל צעד וצעד בזמן ההליכה. הטבלט ששאלתי מזוגתי שתחייה כתחליף למחשב האישי (שרוב מה שאני עושה עליו זה קורא), והטלפון שרכשתי כתחליף זמני אמנם תיפקדו, לאט ופחות טוב, אבל בעיקר הם לא היו שלי. הם היו מה שהיידגר כינה present-at-hand, כמו ידית דלת שנתקעת כשאתה מנסה להכנס לחדר ופתאום אתה שם לב לקיומה.

הבלוג שלי פשוט שתוק כל זמן שהמחשב האישי שלי לא אתי. אני לא מסוגל להקליד על טאבלט, ואפילו על המחשב הנייד של זוגתי, האותיות פשוט לא זורמות לי דרך המקלדת. המרחק בין המקשים שונה, המיקום של המחשב ביחס אלי שונה, הכל שונה רק קצת, אבל מספיק שונה כך שאני לא מסוגל להכנס לזן של הכתיבה.

גם הטלפון שלי החל להתחמם ולצרוך בקצב מוגבר את הסוללה, כך שמיד רצתי ומסרתי אותו לתיקון – לשם שינוי עדיין בתקופת האחריות. היה לי ברור שזה עניין של שבועות, לא ימים עד שהוא יחזור אלי, וממש לא הייתי מסוגל לדמיין איך אסתדר שבועות בלי טלפון נייד. אפילו לא ימים. כיוון שאני לא מחליף מכשיר לפני שהמכשיר שיש כבר בידי מתפגר לגמרי, לא היה בידי מכשיר חליפי. כיוון שבניגוד למוסך הסדר בו מקבלים רכב חליפי, אין הסדר דומה לגבי טלפונים, קניתי טלפון חכם זול, כתחליף זמני.

לעבור זמנית לטלפון אחר, עוד יותר קשה מלעבור זמנית למחשב אחר. אמנם לא אבד לי שום קובץ -הכל נמצא בענן, אבל פתאום יצאתי מהמכונית ולא הצלחתי להפעיל חניה, כי עוד לא התקנתי פנגו. ולא יכולתי לענות לטלפון במכונית כי עדיין לא הצלחתי לשייך את הדיבורית ברכב אליו. ובשיעור ערבית רציתי למצוא מילה במילון ולא מצאתי – את המילון. וכשהכנתי שיעורי בית בצרפתית, ורציתי לברר את ההטיה לעתיד קרוב של פועל מסויים, שמתי לב שהישומון להטיית פעלים בצרפתית לא שם.

וקיצורי הדרך לטלפונים העיקריים על מסך הטלפון פתאום לא שם, וההקלדה שלי פתאום יוצאת משובשת כי עדיין לא מצאתי איך מבטלים את "תיקון השגיאות" האוטומטי של המקלדת, והמצלמה הרבה פחות טובה פתאום ואני צריך להתחיל לקחת מצלמה "רגילה" אתי, ותיבת המסרונים שלי פתאום מתמלאת במסרוני זבל, כי רשימת מספרי הזבל נשארה בטלפון שהלך לתיקון, ועוד ועוד.

וכל אלו, רק הטרדות שאני זוכר משלוש שעות בבוקר יום רביעי אחד. ועוד לא הגעתי לזה שלמרות שהטלפון הקבוע (LG) והזמני (SAMSUNG) שניהם מריצים שניהם אנדרואיד, הבקרים שלהם נמצאים במקומות אחרים ומתפקדים אחרת. אני לא חושב שאני מקובע בדברים האלה, אבל השימוש הרגיל בטלפון הוא כל כך אינסטינקטיבי שפתאום, בטלפון אחר זה מרגיש כאילו שהרצפה עליה אני הולך לא ישרה ואני צריך לשים לב לכל צעד.

עצם קיום השיבושים האלה לא מטרידים את מנוחתי. אני לגמרי בסדר עם זה ששני המכשירים האישיים האלו, המחשב והטלפון החכם, נוחים לי עד כדי כך וניתנים להתאמה כל כך טובה לצרכי עד שלא פשוט לי להסתגל לתחליף זמני. גם אין לי בעיה עם זה ששניהם משרתים אותי בכל כך הרבה פונקציות במהלך כל יום ויום. בעת צוק ומצוק אסתדר גם בלי שניהם, אבל בנסיבות רגילות, אני חושב שזה נפלא שהמכשירים האלה הפכו להיות כל כך שימושיים ונוחים לשימוש.

עכשיו רק נשאר לי להחזיר למחשב את כל האפליקציות שהיו לי עליו קודם, כי בהזדמנות זו גם החלפתי את הדיסק הקשיח שכבר היה מלא לגמרי באחד גדול כפליים. לא פשוט, כי שתי האפליקציות לניהול צילומים בהן השתמשתי, Picasa  וה Microsoft photo gallery שתיהן כבר לא זמינות יותר להורדה. צריך למצוא תחליף.

עדיין לא קיבלתי חזרה את הטלפון מתיקון. המעבדות שמטפלות במכשירים שבתקופת האחריות לוקחות את הזמן שלהן כאילו הן לא מבינות עד כמה המכשירים הרובצים אצלם שבועות על המדפים לפני שמישהו בכלל מסתכל עליהם הם חלק אינטגרלי מחיי האנשים המשתמשים בהם. עד שהטלפון יחזור, כבר יהיו לי שוב קשיי הסתגלות, אליו. יש לי הרגשה שגם שם אצטרך להתקין מחדש את הכל. אבל לפחות בטלפון, כל האפליקציות נמצאות במקום אחד, יתרון אדיר של הטלפון על המחשב האישי.

<סוף קיטורים>

איפה הייתי ומה עשיתי

חברים שלנו הגשימו חלום. הם רכשו בית חווה מט ליפול באומבריה, איטליה, ליד העיר פרוג'ה, שיפצו אותו ועברו לגור בו. בניין סמוך בחווה שופץ אף הוא ומשמש להם מקור פרנסה, חדרי נופש להשכרה (קישור כאן, אם תרצו לשכור. שווה!). לפני כעשור, קצת לפני תום העבודות, נסעתי עם זוגתי שתחייה ושני זוגות חברים, שיחיו גם הם, שנים רבות אפילו, לשהות של שבוע שם. טיילנו בסביבה, באסיזי ובעוד עיירות מקסימות שם בסביבה שאת שמות רובן שכחתי, למשל: Gubio.

גם את הנסיעה הזו, שהייתה מאד מהנה, מסתבר ששכחתי להכניס לרשימת הנסיעות שאני מתחזק באובססיביות משהו, היסטורית המיקומים הפרטית שלי (כך תכנה זאת גוגל), משענת הזיכרון הרצוץ שלי. כל פעם שאני נזכר בעוד נסיעה ששכחתי, ולא נסיעת עבודה שלא אכפת לי לשכוח, אני מתמלא בחרדה ואץ רץ לנסות ולסתום את החורים בזיכרון שלי.

כבר הפנמתי שמהחברים שלי לא תבוא הישועה בעניין זה. משום מה הם לא חולקים את החרדה הקיומית הזו שלי, וזה ממש לא מזיז להם אם זה היה לפני 12 או 9 שנים ובאילו תאריכים בדיוק זה היה. בטח לא מה עשינו בכל אחד מהימים. אבל שחזרנו יחד שזה היה בערך לפני עשור. וכיוון שלפני עשור כבר עברתי לצילום דיגיטלי, חשבתי שאם אמצא את התמונות מהנסיעה הזו, התאריכים בהן התמונות צולמו, המקודדים בתוך קובץ התמונה עצמו בפורמט EXIF, יהיו מה שאני מחפש.

תמונות מלפני עשור כבר לא נמצאות על הדיסק הקשיח של המחשב שלי. העברתי את כל התמונות שצולמו לפני 2016 לדיסק גיבוי חיצוני כדי לפנות מקום במחשב. הוא כבר היה סתום לגמרי. אבל אני גם מגבה את התמונות מהמחשב ברשת, באמצעות תוכנת goole photos backup שמגבה את התמונות ברזולוציה מופחתת ל google photos. ברזולוציה זו, האחסון הוא חינם ולא מוגבל בגודל. אז לשם הלכתי לחפש. (התכנה הזו, אגב, גרועה במידה שלא תאומן, אבל האחסון חינם והגיבוי רצוי, גם אם התכנה מייצרת ברשת שני עותקים של כל תמונה, לפעמים שלשה).

מצאתי את התמונות, כי ב  google photos, מעכשיו בקיצור photos, אפשר לסרוק את התמונות על פי תאריכים. הלכתי אחורה עשור, סרקתי קדימה ואחורה ומצאתי את התמונות מהנסיעה ההיא לפני תשע שנים. וכשהסתכלתי על המידע הצמוד לתמונה ספציפית, בכדי לשחזר את התאריך המדויק, הופתעתי לראות שגם מיקום היה שם, חלק מה meta-data הצמוד לתמונה. במקרה, בתמונה עליה הסתכלתי, המיקום היה Gubio, שם של מקום שאותו לא זכרתי, אבל על פי המפה בהחלט היה באזור הנכון.

זה היה מפתיע. במצלמה בה צילמתי תמונות אלה, שגם הדגם שלה היה שם, בתוך ה  meta-data הצמוד לתמונה, לא היה GPS מובנה, ולכן התמונות לא תוייגו עם מידע של מיקום. אז מאיפה מידע המיקום הזה? אני לא הכנסתי אותו.

גם לא היו לי מצלמות אחרות שבהן כן היה תיוג גיאוגרפי וגם טלפון חכם, בו התמונות כמעט תמיד מתויגות גיאוגרפית כברירת מחדל, לא היה לי אז. כי אם היו לי כאלה, לא קשה לדעת את מיקומן של תמונות לא מתויגות גיאוגרפית שצולמו בסמיכות זמנים לתמונות אחרות בהן יש תיוג שכזה. בהנחה שאלו תמונות שצולמו על ידי אותו אדם, או על ידי אחרים שהיו יחד אתו, אפשר להשלים בצורה כזו את מידע המיקום בתמונות החסרות אותו.

באיים המלדיבים בהן שהיתי לפני שבוע צילמתי בארבעה מכשירים שונים, ויש עמי תמונות מכ 30 מכשירים שונים. צילמתי בטלפון, במצלמה רגילה עם GPS ובשתי מצלמות לצילום מתחת למים שבאחת מהן יש GPS (אבל יורדת רק עד 18 מטרים) ובשנייה אין. אחרי שמתקנים את שעת הצילום במצלמות אותן שכחתי להעביר לאזור הזמן של המלדיבים, אין בעיה לתייג את כל התמונות החסרות תיוג כזה, עד רמה של אטול אלמוגים ספציפי. כנ"ל גם עם תמונות שקיבלתי מ 15 הצוללים האחרים באותה הפלגה, שלא כולם תייגו גיאוגרפית את צילומיהם (GPS גם לא עובד מתחת למים…).

אלא שזה לא היה המקרה כאן. לא כך נוצר התיוג של אותן תמונות מאומבריה מלפני תשע שנים. ראיתי שמתחת למיקום צוין שהמיקום הוא "משוערך" או באנגלית estimated loaction. בטקסט העזרה המצורף צוין שהמיקום של הצילום משוערך על פי "היסטורית המיקומים שלי" ואמצעים אחרים. זה היה מאד מסקרן, ואפילו קצת מפחיד, עוקבים אחרי המיקום שלי? חקרתי קצת והנה מה שמצאתי. קצת גובל במדע בדיוני.

מסתבר שלכל מי שיש טלפון חכם ובו חשבון גוגל, יש לו גם היסטורית מיקומים. איפה היית בכל תאריך, החל משנת 2009 במקרה שלי. אפשר לראות את זה על מפה, לכל תקופה ותקופה. בזה הם משתמשים בכדי להוסיף מיקום לצילומים שלך, אלו שנמצאים ברשת. תיוג המיקום אגב, מאוחסן חיצונית, לא בתוך הקובץ.

הם לא מפרטים בדיוק איך נבנית היסטורית המיקומים הזו, אבל הטלפון שלך מייצר אותה, וממה שבדקתי, המיקום של הטלפון נרשם גם אם ה GPS לא מופעל או שאין קליטת GPS.

איך זה נעשה? חברות כמו גוגל או אפל יודעות את המיקום הגיאוגרפי של כמעט כל נקודת גישה ל Wi-Fi בעולם. בכל פעם שטלפון עם GPS (שיש לו קליטה מהלוויינים) נמצא בטווח קליטה של נקודת גישה ל Wi-Fi, גם הוא לא מחובר אליה, הוא מצרף יחד את קוד ההזדהות של נקודת הגישה והמיקום שלה, ושולח את זה לגוגל (ואחרים). אם למשל קנית נקודת גישה ל Wi-Fi חדשה והתקנת אותה, תוך שעות מיקומה תתווסף למאגר הנתונים הזה.

כלומר, גם אם בטלפון שלך לא דולק ה GPS וגם ה Wi-Fi לא מחובר לאף אחד, די בכך שיש נקודת גישה ל Wi-Fi בסביבה המשדרת לעולם את קוד הזיהוי הייחודי שלה, או תא סלולרי, בכדי שהטלפון שלך ירשום לעצמו את מיקומו בעולם בהיסטורית המיקומים שלך. ליתר דיוק בעותק מקומי, שיסתנכרן עם העותק ברשת לכשתהיה מחובר.

היסטורית המיקומים יכולה להכיל גם מידע שנשלף מהמיילים שלך. כמו שטיסות מופיעות מעצמן בתאריך והשעה הנכונים ב calendar שלי, על סמך זה שקיבלתי במייל אישור על הזמנת הטיסה, סביר להניח שאותו מידע משמש גם לייצור היסטורית המיקומים שלי. זה עובד אפילו אם הטלפון לא נמצא באותו מיקום כמו האדם עצמו. אבל אני לא בטוח.

בכל אופן, היסטוריה המיקומים שלי מתחילה רק ב 2009, שנה שבה כנראה התחלתי להשתמש מטלפון חכם עם מערכת הפעלה אנדרואיד. או שרק אז גוגל החלו לעקוב אחרי המיקום של המכשיר שלי. כך שהמיקום של התמונות מ 2007 לא שוערך על סמך היסטורית המיקום שלי. אז על סמך מה כן? לדעתי על סמך זיהוי חלק מהמקומות המצולמים בתמונות והרחבת התיוג מהמקומות שזוהו לתמונות שצולמו בסמיכות זמנים.

כדי לבדוק את ההנחה הזו, לקחתי את אחת התמונות שצילמתי באותה עיירה, וניסיתי לחפש תמונות ב google image search על פי תמונה זו (אפשר לחפש על פי תמונה, בגרסת המחשב של חיפוש התמונות. החיפוש לא העלה תמונות זהות (ברור, כי זו תמונה שלי) אבל תוצאת החיפוש העלתה שהמבנה הוא בסבירות גבוהה ארמון הדוכס בעיירה gubio. חיפשתי תמונות אחרות של אותו ארמון, ואכן, זה המיקום הנכון. אז ככה גיליתי שבתאריך זה וזה, היינו באותה עיירה.

זה עובד כמובן רק כאשר יש צילומי מבנים מוכרים פחות או יותר, בכל אופן, מבנים בעלי מבנה יחודי במידה כזו או אחרת. זה עובד רק אם זה מבנה או אתר שהרבה אנשים צילמו והעלו לרשת, וחלקם גם תייגו. אפשר כמובן גם להרחיב את ההיקש הזה. אם למשל ביום אחד הייתי באתר שקל לזהות כי הוא מאד פופולרי ובעל צורה ייחודית, כמו למשל כנסיית פרנציסקוס הקדוש באסיזי, אז גדלה הסבירות שמה שזוהה למחרת או אכן אותו ארמון הדוכס בעיירה הסמוכה. אבל אני לא בטוח שזה משהו שמשתמשים בו.  asisi-panorama

כל תיוג כזה, על סמך תמונה, יכול גם להיכלל להבא בהיסטורית המיקומים ולשמש לתיוגים נוספים, אבל זה כבר הרבה יותר ספקולטיבי, ומועד לכשל בו הנחה שגויה אחת גוררת אחרות.

יש כמובן את ה"בעיה" שהתמונות מהטיול בניו-זילנד שבני שולח לי בווטסאפ למשל ומגובות גם הן ל google photos, יגרמו לגוגל להניח שאני בניו-זילנד כרגע, ולהכניס את זה להיסטורית המיקומים שלי, מה שמאד יבלבל אותי כשבגיל שמונים אנסה נואשות להיזכר מתי לעזאזל הייתי בניו-זילנד.

בעצם, אולי זו לא בעיה, כי כיום רוב האנשים כוללים את עצמם בתמונה, לפני כל מקום ואתר, וזיהוי פנים עובד מצוין. את פרצופי המכוער אני ממש לא רוצה בדרך כלל לראות בתמונה, בטח שלא מעוות על ידי העדשה הקדמית בטלפון אבל אפשר לזהות שם בניו זילנד את פניו היפות של בני, לידיעת היסטורית המיקומים של גוגל…

אם זה סתם נוף, נאמר של כרמי אומבריה, השיטה הזו לא תעבוד. למטרה זו, מה שגוגל מנסה לעשות, זה למידה ממוחשבת. במאמר שהם פרסמו הם מציגים תוצאות לא רעות של זיהוי מיקום בעזרת מה שנקרא deep learning. המערכת הוזנה בסט אימון של תשעה מליון צילומים מתויגי מיקום (שזה סט קטן מאד במונחי גוגל) והצליחה לזהות מיקומים ברמה של אזור בדיוק של כ 30%, ויבשת בכ 70%, שזה הרבה יותר טוב מיכולת הניחוש של בני אדם, גם כאלו שנסעו וטיילו הרבה.

אני מוקסם מהיכולות האלו. אלו דברים שדיברנו עליהם בעבודתי בחברת אינטל לפני יותר מעשור, SVM) Support Vector Machine) היה מילת המפתח לטכנולוגיה הזו, בה האלגוריתמים בונים "ממיין" שאת הקריטריונים שלו למיון (על פי מקום, במקרה זה) הוא מפיק באופן אוטומטי מסט האימון שלו, וקריטריונים אלו הם לא משהו שניתן לניסוח בשפה אנושית, ובני אדם לא בהכרח מסוגלים להבין את הלוגיקה שלהם.

כמויות מאד גדולות של כושר חישוב נדרשות בשרתים (למשל של גוגל) למטרות מעין אלה, ועכשיו שמסתבר שגוגל אכן עושה את זה, כנראה שאינטל מסודרת לעתיד הקרוב. שוק המעבדים לשרתים יכסה לה את ההכנסות שהמעבדים למחשבים הניידים כבר פחות מספקים. אלא אם גוגל משתמשת במאיצים גרפיים, מעבדים של חברת nvidia, לצרכי למידה ממוחשבת של זיהוי תמונות, מאיצים שהארכיטקטורה שלהם מאד מתאימה לצרכים מסוג זה.

האם מפחיד אותי שגוגל יכולה לדעת איפה הייתי וגם מה עשיתי שם? יותר מפחיד אותי שאני לא אזכור איפה הייתי ומה עשיתי. חוץ מזה, אני לא משלה את עצמי שממשלות לא יכולות ממילא לדעת את זה, ולהן יש גם גישה למצלמות מעקב, לא רק לסלפי שלי מחזית איזו כנסיה. מצאתי מגוחך את חרדות אותו האמריקאי על שתמונת אשתו עם הנשק שלה תויגה במיקום של ביתו. מה יהיה כאשר ממשלת הרשע תבוא לאסוף את 300 מליון הנשקים שאזרחיה מחזיקים בבתיהם? פחחחח

כיוון שכך, אני לא רואה שום סיבה שגם אני לא איהנה מתוצרי הטכנולוגיות האלה. גם אני רוצה להיות מסוגל לדעת איפה הייתי ומה עשיתי, גם תשע או עשרים שנים אחרי.

מה "הדברים" צריכים

יתכן שבקרוב יהיו לנו וילונות חשמליים על החלונות המאד גדולים של חדר המגורים, אחרי 12 שנים של וילונות גלילה שמישהי אלתרה לנו, ושאנו לפעמים לא מעלים או מורידים כי אין לנו כוח להאבק במנגנון הזה. יתכן גם, עוד לא ברור, שיתקינו לנו איזה משהו שבעזרתו נוכל אולי לקחת ליד את הטלפון החכם, לפתוח בו ישומון, ובעזרתו להעלות את הווילון הימני ולהוריד את השמאלי לחצי הגובה, למשל.

אז זה "האינטרנט של הדברים" שעליו מדברים? מאז שחברת אינטל, המקום בו עבדתי ברוב שנות עבודתי (בשכר), החליטה להמר על רכיבים שיאפשרו ל"דברים" להתחבר לאינטרנט, ניסיתי להבין מה הוא בדיוק הצורך של "דברים" באינטרנט.

אני מתחיל לחשוד, ש"דברים" לא באמת צריכים אינטרנט. מה שהם באמת צריכים הוא ממשק משתמש. וממשק משתמש מעולה, שיכול להיות גם מאד חכם, הוא מסך המגע של הטלפון החכם. כלומר, מה שה"דברים" בעצם צריכים הוא קישוריות לטלפון החכם שבעזרתה יוכל ישומון בטלפון להכיל את כל התחכום שבעולם ולספק ממשק משוכלל וקל לשימוש לאותם "דברים".

למשל תנור האפיה, שאחרי יותר מעשור אני עדיין לא זוכר איך לקבוע בו את זמן האפיה, ולדעתי הייתי יכול אפילו לקבוע את זמן התחלת פעולתו, אבל הממשק כל כך קלוצי, שאני פשוט לא משתמש בכל התכונות האלה.

או מכונת הכביסה, שעד היום אני לא מצליח לפענח את שלל האיקונים שליד כל אחד מ32 מצבי הבורר של התכניות.

או המקרר, שהייתי בעצם צריך לשנות את עצמת הקרור על פי עונות השנה, אבל אני שוכח. כנ"ל מחשב ההשקיה.

או המצלמות החדשות שיש להן תפריטים רבים ורבי שלבים, שממשק המשתמש הופך את התכונות שמאחרי התפריטים האלה, ללא מאד שימושיות.

הבנתי את זה בעקבות ממיר האודיו שרכשתי לא מזמן ונשלט על ידי ישומון שאפשר להתקין בכל מחשב וטלפון. הממיר המאד חכם הזה בעצם לא עושה הרבה על דעת עצמו, החכמה היא בישומון. כך גם כל מכשיר אחר יכול גם להראות יותר חכם ממה שהוא, וגם להפוך את החכמה שכבר יש לו, לכזו שלא רק טרחנים מושבעים הנהנים לקרוא מדריכי המשתמש ולשנן את תכולתם, יכולים ליהנות ממנה.

לפעמים פשוט כואב לי הלב, כמהנדס, על כל אותם המהנדסים שעמלו על הכנסת כל אותם שכלולים וחידושים לכל אותם "דברים". אם הם לא עושים שקר לנפשם, הם מן הסתם יודעים שעמלם כמעט כולו לשווא, שאחוז לגמרי אפסי מהמשתמשים ישתמש במי מהדברים האלה או בכלל ידע על קיומם. נכון שעם אלקטרוניקה מוכללת ומעבדים זעירים אין עלות אמתית לכל אותם שכלולים, אבל עדיין, זה בלי ספק מבאס. אותי זה ביאס עד כדי כך שהפסקתי עם זה. לא ראיתי טעם להוסיף למעבדים (microprocessors) עוד ועוד תכונות, עוד ועוד פקודות, שבפועל לא זוכות לשימוש, ולעשות את זה לדור אחר דור של מעבדים. זה גם לא באמת נכון שאין לזה מחיר. הימנעות מהפעילות חסרת התוחלת הזו הייתה מאפשרת למעבדים של המחשבים האישיים לקטון ולהיכנס למעטפת הנפח וההספק של טלפונים חכמים, או לאפשר מערכת מרובת מעבדים (יותר משניים) במחשבים אישיים. מזעזע אותי לחשוב על כל אותן אנרגיות מבוזבזות, כל אותה יצירתיות לא מנוצלת.

אבל במקרה של "דברים", תוספת של רכיב תקשורת כן יכולה במטה קסם להפוך את כל אותן תכונות רדומות, וגם אותן תכונות פוטנציאליות (שתכנה בישומון יכולה ליצור) לזמינות, ואפילו מועילות.
אבל האם נדרש חיבור גם לאינטרנט? תמהני. אני לא רואה את זה.

הו, עולם חדש נועז….

קשיי תקשורת

הייתה תקופה בה המעסיק האחרון שלי, חברת אינטל, חשבה שהעתיד הוא בשילוב של מיחשוב ותקשורת, והחלה קונה חברות שיצרו רכיבי תקשורת על ימין ועל שמאל, בערך אחת עבור כל סטנדרט תקשורת שהיה קיים אז. היא השקיעה ברכישות האלה מיליארדים, שירדו כולם לטמיון. רוב החברות האלו נסגרו, מיעוטן נמכרו בסנטים על כל דולר שהושקע ברכישתן. עצוב.

ההצלחה הגדולה של אינטל בתחום התקשורת הייתה דווקא בלי שום קשר לרכיב ממשי כלשהו שהיא יצרה או פיתחה. כאשר היה צורך לבדל את הפלטפורמה הניידת שלה, שפורסמה בזמנו תחת המותג סנטרינו, ולאינטל לא היה רכיב משלה להציע (כי היא הימרה על סטנדרט 802.a שבושש להגיע), היא הצליחה להניע מהלך שבעקבותיו יש כיום חיבור אלחוטי זמין למשתמש המחשב הנייד המזדמן בהרבה מאד מקומות במרחב הציבורי. אני חושב שאינטל היא גם זו שמיתגה את תקן IEEE 802 כ Wi-Fi. אבל זה לא היה עניין טכני, רק מאמץ עתיר הון להביא לעולם מודל שימוש שלא היה קיים שם קודם. ותזכרו כמה יקר או לא קיים היה חיבור נתונים אלחוטי באותם שנים, ראשית ימי תקן ה GSM.

היום כאשר רוב החיבור שלי לאינטרנט הוא דרך הטלפון, לבטח בדרכים, אני כבר לא טורח בכלל לבדוק עם יש  Wi-Fi.בסביבה, אלא אם אני בחו"ל, שם עדיין הגלישה הניידת יקרה. לרוב האנשים יש חבילת תקשורת כזו שלא שווה להם להתחיל ולהתמודד עם קשיי החיבור לרשתות  Wi-Fi במקומות ציבוריים הנובעים מהמגוון האדיר של התנאים בהם החיבור הזה מוצע: למנויים, לשעה תמורת מסירת פרטים אינספור, ללקוחות עם קוד, בלי קוד, בלי קוד אבל עם דף אינטרנט שבו צריך "להסכים" לכל מיני שטויות ושבמקרים רבים לא עולה. פשוט סיוט.

ברשתות הסלולריות, חיבור הנתונים פשוט עובד, כולל בהרבה מאד מקומות שמפליא בכלל למצוא קליטה, למשל באיזורים נידחים ביותר של קניה, בהם אין חיבור חשמל או מים זורמים, אבל האימייל מגיע גם מגיע, לטלפון. למחשבים ניידים, אין כמעט חיבור לרשת סלולרית, מכל מיני סיבות שעיקרן הוא שהחברות שהיו אמורות  להחזיק את הפלטפורמה הזו בחיים, אינטל ומיקרוסופט, פשוט לא עושות את העבודה. אפל, שהייתה יכולה לעשות זאת, עושה הרבה יותר כסף מטלפונים מאשר ממחשבים וזה הצד עליו מרוחה פת הלחם שלה.

נכון שיש צורך בקונפיגורציה של הטלפון הכוללת כחמישה פרמטרים שונים בכדי להתחבר לרשת נתונים סלולרית, וזו שונה לכל מפעיל ומפעיל, אבל זה משהו שנתקלים בו רק כשעוברים חברה, למשל בחו"ל, ורוב החברות הישראליות לפחות, עושות עבודה טובה בעקיפת הבעיה על ידי משלוח הודעת SMS שעושה את העבודה. ברור שזהו אלתור, אבל האלתור עובד.

יש כל כך הרבה בעיות של שימושיות עם תקני התקשורת למיניהם, בעיקר אלו ששרדו את מבחן הזמן, ואלו בעיקר Wi-Fi ו Bluetooth, שאני כבר זמן מה שובר את ראשי בניסיון להבין מהי שורש הבעיות האלו, בהנחה שיש רק סיבה אחת.

אם אתם לא יודעים על אילו בעיות אני מדבר, אז הנה כמה דוגמאות:

  • יש לי Wi-Fi במצלמה של סוני, שאמור לאפשר שליטה במצלמה וגם יבוא של התמונות ממנה. אי אפשר פשוט להתחבר ל Wi-Fi של המצלמה ולקרוא את התמונות. נדרשת אפליקציה שצריך להוריד. אפשר להוריד אותה רק בגרמניה או ארה"ב. נקודה. אם כרטיס האשראי שמסרת ל google play הונפק בכל ארץ אחרת, פשוט תשכח מחומרת ה Wi-Fi של המצלמה.
  • יש לי גם Wi-Fi במצלמה תת מימית של ניקון. גם שם נדרשת אפליקציה יעודית שהצלחתי להוריד, ולהפעיל לכמה דקות. אחרי כן, האפליקציה והמצלמה הפסיקו להכיר אחת את השנייה.
  • יש לי טלפון של LG, ודווקא כששהינו בפריז, הוא החליט לפתע שהוא לא מוכן להעלות את מסכי הכניסה לרשתות Wi-Fi פומביות, אלו שלא צריך סיסמה כדי להתחבר אליהן, אבל צריך ססמה או סתם פרטים בכדי להתחבר דרכן לאינטרנט. משהו בפרוטוקולים שם השתמש, ולא עזר אפילו אתחול רדיקלי. טלפון ה LG של זוגתי, דווקא לא חווה קשיים כאלו באותן הרשתות ממש.
  • גם המחשב הנייד שלי, הפסיק להיות מסוגל להתחבר לרשתות Wi-Fi מהסוג מעלה, ובמיוחד, לרשת במקום בו שהינו, שעליה אפילו שילמנו תשלום חדשי. ואחרי חודשיים מתסכלים מאד כאלו, הקושי נעלם ואיננו. משהו כנראה השתנה בתכנה של השרת אליו התחברנו.
  • אין שום קושי ליצור בטלפון נקודה חמה ניידת בכדי לחלוק חיבור נתונים סלולרי עם מכשירים נוספים, למשל מחשב אישי עם נכות מובנית בתחום הזה. אבל נסו ליצור נקודה חמה ניידת במחשב האישי בכדי לחלוק עם עוד מכשירים חיבור Wi-Fi שמיועד רק למכשיר אחד, כמו זה שהיה לנו בצרפת. ניסיתי, ירקתי דם, השתמשתי בתכנה יעודית, ניסיתי עם מתאם רשת אלחוטית ב USB בנוסף לזה הפנימי, בניתי בעצמי שרת וירטואלי בתוך חלונות 10, מה לא. זה עבר ב 2% בערך, עד שתקלה אצל ספק השירות (שעליה משום מה לא טרחנו לדווח,) הורידה את הצורך בשיתוף הזה – הם הפסיקו לשים לב שיש יותר ממכשיר אחד מחובר עם אותו שם משתמש וססמה.
  • מכשיר האודיו על סיפרתי כאן, של חברת Bluesound, דווקא מצליח להשתמש ביעילות ברשת ה  Wi-Fi הביתית, הן לחיבור לתחנות רדיו אינטרנטיות והן לשליטה על המכשיר מהמחשב הנייד או הטלפון. אבל אפילו שם, שיתוף קבצי מוזיקה המאוחסנים על במחשב הלך קשה עד קשה מאד, ממש. לעומת זאת, לא הייתה שום בעיה עם  שיתוף קבצי מוזיקה המאוחסנים בטלפון, מה שאומר שאו שמערכת ההפעלה חלונות עוינת לרשתות תקשורת, או שגרסת התכנה שמפתחים לטלפון יותר חשובה מהגרסה למחשב. סביר שגם וגם.
  • גם החיבור ב bluetooth מהמחשב למערכת האודיו מעלה למעשה לא עובד ותוקע את המחשב בעוד הוא עובד חלק וללא קושי מהטלפון למערכת האודיו. bluetooth הוא פרוטוקול שהיה אמור לעבוד פשוט וחלק, ללא צורך בשום ממשק, בכדי לחבר ציוד שמע, עכברים ומקלדות, אבל הפרוטוקול שם כל כך מוגדר רע, וכל מודל ה pairing כל כך לא מוצלח שזה פלא שהצליחו להוציא משהו מהתקן הזה, עכשיו כבר בגרסה 4 שלו.
  • אחד האנשים שהיו משמעותיים בהגדרת תקן bluetooth היה מישהו בשם Jim, שעבד באינטל, מישהו שלא מפליא כלל, מהיכרותי אתו, שהתקן יצא מגושם כמו שיצא. תקן שמנסה לחבוק את כל האפשרויות, אבל מבנה לתוך התקן רק את אופני השימוש, "הפרופילים", שהמהנדסים חשבו עליהם מראש. והתוצאה? שאפילו בדיבורית ה bluetooth המשוכללת מאד שהתקנתי במכונית, אני לא מצליח לנבא האם הטלפון יתחבר אוטומטית לדיבורית או שאצטרך לעצור בצד וליצור חיבור בעצמי, והאם יתחבר רק לשיחות טלפון או גם להשמעת מוזיקה. וזה כאשר מדובר על מודלים מובהקים של שימוש. ומה הטעם בקוד חיבור בין מכשירים אם זה תמיד או 0000 או 1234?
  • הייתה גם תקופה שיכולתי להתחבר לכל אתר, אבל לא לאתר בו ממוקם הבלוג הזה, וורדפרס. השד בתוך מכונת האינטרנט החליט אולי שאני מברבר יותר מדי, ותקופת מה, לא יכולתי לכתוב בבלוג, או אפילו לקרוא בבלוג על המחשב שלי. של זוגתי, כן. הבעיה נעלמה כשחזרנו ארצה והתנתקנו מספק השירות הצרפתי, המחורבן מאד. בעיה של פרוטוקולים.

יש לי עוד אינספור דוגמאות. אבל מה שאפשר להגיד על זה הוא שקל יחסית לממש חומרה שתעבוד, וטווח הקליטה והשידור, כמו קצב העברת הנתונים הולכים ומשתפרים בקצב מאד מרשים. אבל החיבור בין חומרה לתכנה צולע ביותר. מהתקופה בה ניסיתי לשכנע את אינטל לשלב מעבד אותות ספרתי עם המעבד הראשי שלה ולממש את רוב פרוטוקולי התקשורת בתכנה, אני מכיר את מודל שבע השכבות של רשתות תקשורת, ה Open Systems Interconnection model שאמור לבודד את הדברים כך שהסיבוכיות תהיה נשלטת.
אבל היא לא נשלטת.

במחשבה לאחור על אותה תקופה מסעירה ומרתקת בה ניסיתי לממש את כל התקשורת בתוכנה, אני חושב שמזל לכולנו שנכשלתי. שיש פחות תוכנה בעסק, לא יותר. חבל לי אמנם על המחשב האישי שנשרך אי שם מאחור אחרי הטלפון הנייד בכל הקשור לתקשורת. חישבו על זה, כל טלפון נייד תומך ב 3-4 דורות של פרוטוקולי תקשורת סלולרית, שחלקם ממש לא הרחבה של הדור הקודם אלא משהו אחר לגמרי, במספר דורות של פרוטוקולים של Wi-Fi, ב bluetooth, בקליטת GPS, ב NFC ואולי יש עוד כאלה התומכים בתקשורת באינפרא-אדום. לטלפון יש יותר חמרה לתקשורת אלחוטית מלמחשב, למרות הנפח הזעיר שלו והסוללה הזעירה.

המחשב לא רק שלא ממנף את יתרונות הגודל, הנפח וההספק שלו, אלא שמערכת ההפעלה השולטת בו, לא מסוגלת להתמודד עם פרדיגמה של מערכת שמחוברת רק לפעמים לרשת ולא בחיבור קבוע לקיר, מערכת שגם לא בנויה מהמסד מעלה לפרדיגמה של שיתוף. אלא אם כן מישהו יתגייס ויכתוב מערכת הפעלה כזו מדף חלק, הישועה לא תגיע מכוון הרך הזעיר (מיקרו-סופט בשבילכם).

אבל האם הבעיה היא רק windows? לא. גם למכשירים ניידים יש קשיים לא מוסברים בכל מודל שימוש שאינו השכיח ביותר, וגם באלו המצב לא מזהיר. משהו באופן בו הפונקציות במערכת כולה מחולקות בין חמרה ותכנה, בחלוקת האחריות בין תכנה מובנית, שכבות תכנה כאלה ואחרות של מערכת ההפעלה, והיישומים עצמם, משהו שם פשוט לא נכון. משהו שאני תוהה אם בכלל אפשר לתקן.

נכון שהיה קשה לצפות מראש לאן יתגלגלו הדברים, שהרשתות האלחוטיות יהיו כל כך נפוצות עד שהן יהיו הבסיס לכל כך הרבה שימושים, פרט לחיבור מחשבים לאינטרנט. אינטל מהמרת על "האינטרנט של הדברים", אבל כאשר אפילו "דברים" מתוחכמים כמו מדפסות, מצלמות ומערכות שמע לא תמיד מצליחות לתפקד בסביבה כזו, הולך להיות מאד קשה לחבר את כל העולם ואשתו לרשת. כל העסק בנוי על יסודות מאד רופפים.

הצליל הכחול של הרדיו

כבר חשבתי שימי הרדיו, מבחינתי לפחות, נגמרו.

מזה שנים שבחיפה עירי אני מצליח לקלוט ללא רעשים רק את התחנה של גלי צה"ל. אלא שבשנים האחרונות אני כבר לא מסוגל להקשיב גם לתחנה הזו. כאן "הרעשים" הם תוכן השידורים, וצוות הדוברים "המאוזן" ששולט שם בכיפה, וכיפה על ראשו (טוב, כמעט על ראש כולם, לחלקן יש שביס, או סתם דעות ראקציונריות להכעיס). אני אמנם שומע רדיו בעיקר בנסיעה במכונית, והנסיעות שלי לא ארוכות בדרך כלל, אבל אפילו כשאני תקוע ברמזור, אני לא מסוגל לשמוע תכניות כמו אלו בהן נוערת הלינור.

אז אני פשוט מכבה את הרדיו ויושב בשקט. דיסקים אני משום מה תמיד שוכח לקחת לנסיעות. אבל במכונית, דווקא יש לי עוד שתי אפשרויות לשמוע מוזיקה, כאלו שעד כה לא היו לי בבית: להכניס דיסק-און-קי עם תועפות מוזיקה לכניסת ה USB של הרדיו במכונית, או להזרים מוזיקה שמאוחסנת אצלי בטלפון דרך דיבורית ה Bluetooth, וממנה על הרמקולים של מערכת השמע (הדי פרולטארית) שמותקנת ברכב. למעשה, לא ניסיתי את זה, הייתי גם יכול באותה דרך להזרים מוזיקה מהאינטרנט דרך הטלפון, הדיבורית ומערכת השמע של המכונית – בהינתן חבילת גלישה מספקת – שמע לא אמור לגמור את חבילת הגלישה כמו צפייה בווידאו למשל.

בבית, למרות מקלט הרדיו המשוכלל שרכשתי בזמנו, אני לא מצליח לקלוט כמעט אף תחנה. אני עוד זוכר את הימים שבהם היו גם שפע תחנות ששידרו ב AM, או בגלים ארוכים וקצרים למיניהם (LW, SW). היום, אם עוברים לתחומי התדר האלה, בהנחה שיש לכם בכלל עדיין מקלט שתומך בהם, שומעים שם רק את קול הדממה. אין שם כמעט שום תחנה. שידורי FM זה בערך כל מה שנשאר. אבל "השידור הציבורי" לא מטריח את עצמו לספק כיסוי נאות לשידוריו בכל חלקי העיר, וגם התחנות הפרטיות לא. אולי השקעתי יותר מדי פלדה בקירות הבית ולכן אין בו קליטה, או שאולי זה האזור שבו אני גר, או הטופוגרפיה התלולה של חיפה שמקשה על הכיסוי.

אם לומר את האמת, גם כשאני מצליח לשמוע לפעמים תחנות כמו "רדיו מורשת" או רדיו חיפה, אני די מתפלץ ממה שאני שומע. אז אני גם לא מרגיש שהיעדר הרדיו מחיי גורם לי להפסיד הרבה.

230017_mediamedium

אבל מאז שמצאתי את מכשיר ה Node 2, חזרתי אל ימי הרדיו. זה היה בפריז, אחרי עברתי כמעט בכל חנויות האודיו היותר טובות הן בישראל והן בפריז בחיפושי אחרי מכשיר כגון זה, ויצאתי בידיים ריקות, באף חנות לא ידעו על מה אני מדבר. עד שכמה שבועות לפני חזרתנו ארצה, הלכנו אל ה A gallery לראות תערוכת צילומים (נפלאה) של Nick Brandt (דוגמה בתמונה מעלה) וליד הגלריה, הייתה חנות אודיו בשם concert home שבה סוף סוף מצאתי אותו, את ה node 2. מכשיר קטן, בערך בגודל של ספר עבה, מתוצרת חברת Bluesound (הצליל הכחול),  כמעט בדיוק המכשיר שאותו אני מחפש כבר שנים. המכשיר שלפחות שתי רשומות הקדשתי בעבר לתהיות על הסיבות להיעדרו מן העולםnode 2

עכשיו שמצאתי אותו, לשמחתי, ואני משתמש בו, אני מבין הרבה יותר טוב איך צריך לשמוע מוזיקה בימינו, ובמקומותינו. אבל לפני שהתחלתי להשתמש בו בפועל, היו לי השגות על עיצוב המכשיר. ציפיתי למכשיר מאותה צורה כמו המכשירים האחרים במערכת, עם פנל קדמי נמוך ורחב ובו כמה בקרים, וכניסת USB שציפיתי למצוא בפנל הקדמי, בה אוכל לנעוץ דיסק-און-קי עם מוזיקה. אבל במקום זה, יש כמה בקרים על גג המכשיר, וכניסת ה USB היא מאחור, יחד עם שאר הכניסות והיציאות.
אבל עכשיו אני מבין עד כמה זה הגיוני.

ההתקנה של המכשיר מאד פשוטה. צריך רק לחבר אותו לחשמל ולחבר את יציאת השמע שלו לאחת מכניסות המגבר. אם אין לכם wi-fi בבית, צריך לחבר אותו גם לרשת חוטית.

מכאן ואילך, זה הכל תכנה. צריך להוריד את האפליקציה לכל טלפון ו/או מחשב שבהם תרצו להשתמש, והכל עובד משם פחות או יותר בלי בעיות. הכל נשלט מהאפליקציה – אין שום צורך מעשי בבקרים שעל המכשיר, ולכן אין בעיה עם המיקום שלהם, שכנראה תוכנן בכדי שהפנל הקדמי יהיה נקי מפרטים.

אפשר לבחור לשמוע כל אחת מאינספור תחנות הרדיו המשדרות דרך האינטרנט, כולל כמעט כל תחנת רדיו ישראלית, מתפריט מאד נוח ביישומון, שמציג לך את כל התחנות לפי סוג מוזיקה, מיקום, או תחום עניין. די מדהים. המכשיר עצמו מתחבר לאינטרנט וממיר, באיכות גבוהה, את האות הסיפרתי לאות אנלוגי (DAC איכותי ביותר) היוצא אל המגבר ומשם לרמקולים.

אבל זהו רק אחד מהמון אופני שימוש של קופסת הפלא הזו:

  • אפשר לנגן את המוזיקה מכל אחד מקבצי המוזיקה המאוחסנים בכל אחד מהמחשבים בבית, אם משתפים את התיקיות של המוזיקה שבהם ברשת הביתית, (מה שעדיין לא הגעתי לעשות.)
  • אפשר לנגן מוזיקה מדיסק-און-קי או דיסק קשיח נייד שאותם אפשר לחבר לשקע ה USB בגב המכשיר, ואת השירים שבו אפשר לבחור מהאפליקציה בכל אחד מהטלפונים או המחשבים שבבית, דרך האפליקציה. על דיסק כזה אפשר לשים כל כך הרבה מוזיקה שאין באמת צורך לתקוע ולהוציא את הדיסק מהמכשיר לעתים תכופות. מיקום השקע מאחור ממש לא מפריע, בניגוד להנחות המוקדמות שלי. הוא אפילו הגיוני.
  • אפשר להתחבר דרך המכשיר לאחד מאתרי הסטרימינג בתשלום, כמו Pandora, Deezer ועוד רבים, שלא כולם מציעים את שרותיהם בישראל. הודגם לי בחנות בה קניתי את המכשיר, בפריז אבל עדיין לא ניסיתי בעצמי, ולא בטוח שאשתמש בזה.
  • אפשר להתחבר ב bluetooth מכל מחשב נייד או טלפון אל המכשיר(אבל רק מקור אחד של מוזיקה בכל פעם – יש מקום לשיפור פה) ולהעביר בצורה כזו מוזיקה אל מערכת הסטראו. המכשיר תומך בגרסה 4 של bluetooth, באיכות גבוהה. יש לי כרגע בעיות להתחבר ב bluetooth מהמחשב האישי, (כנראה באג שלהם, הם עובדים על זה) אבל זה עובד מצוין מהטלפון.
    אפשר כך לנגן למשל מוזיקה מ-YouTube, למרות שלדעתי המכשיר היה אמור להיות מסוגל לנגן YouTube בעצמו. אבל מה שיפה במערכת מסוג זה, שהיא בעצם מחשב קטן המחובר לרשת, הוא שאפשר להוסיף לו תכונות ואפשרויות בכל רגע נתון.
  • אין למכשיר לצערי יציאת bluetooth, שהייתה מאפשרת להתחבר לרמקולים או אזניות bluetooth. לחברה דנן יש דווקא רמקולים שאפשר לפזר בבית ללא חוטים, אבל הם מתבססים על רשת ה Wi-Fi ביתית.

אני לא בטוח שמניתי את כל מכלול אופני השימוש של המכשיר הזה, אבל יש לי כבר כמה לקחים:

משהגיע המכשיר, החלטתי שהגיע הזמן להפנים את השינוי, ופיניתי מחדר המגורים הן את נגן הקלטות הכפול, הן את מקלט הרדיו והן את הפטפון. נכון שויניל עדיין חיי ובועט, אבל את התקליטים שעדיין יש לי לא שמעתי כבר שנים. לא בגלל האיכות – יש לי תקליטים במצב טוב ופטפון מעולה. אני פשוט כבר לא מסור מספיק להקשיב למוזיקה בתקליטים, ולקום כל 30 דקות בכדי להחזיר את הזרוע למקום. ואת כמה עשרות התקליטים שיש לי, כבר שמעתי ממילא עשרות פעמים.

לקח שני הוא שהאינטרנט לגמרי מייתר את גלי הרדיו כמדיום להעברת מוזיקה. אפשר פשוט לסגור את כל שידורי הרדיו, ולהעביר את כל השידורים לפרוטוקול אינטרנטי. חוץ ממקומות כמו תשעים האחוזים של שטח ארה"ב שם אין קליטה סלולרית ואין קליטת רדיו כלל או שיש רק תחנות נוצריות פונדמנטליסטיות ומוזיקת קאונטרי מפגרת. שם  הגיוני שרות הרדיו הלוויני שקיים בארה"ב ומספק מוזיקה סבירה בכמה עשרות ערוצים.

גם תחנות רדיו, אפילו אינטרנטיות, הם בעצם מדיום קצת מיושן, כשאפשר למצוא ברשת כל מה שתרצה לשמוע בכל רגע נתון, אבל לפעמים כן בא לשמוע ולהיחשף לדברים שלא מכירים, או סתם לתת למישהו אחר לבחור מה תשמע. בעצם, גם תחנות טלוויזיה, אפילו בכבלים או בלוויין, סובלות מאותו החיסרון: אתה לא יכול לצפות במה שאתה רוצה, מתי שאתה רוצה. תחשבו למשל על האולימפיאדה: אם כל המצלמות מהאולימפיאדה היו משודרות במקביל דרך האינטרנט, לא הייתם חייבים לצפות בתחרויות ג'ודו משעממות פחד רק בגלל שיש לישראל סיכוי למדליה שם. המכשיר עליו אני מדבר מעלה, בעצם, מאפשר לי להחליט, במונחי אולימפיאדה, שבשש אחרי הצהריים בא לי לצפות בגמר ריצת חמשת אלפים נשים, ולא בבדמינטון.

כמובן שקלטות וקלטות וידאו כבר אין טעם לשמור, ואכן זרקתי את כל קלטות הוידאו שלי, ללא רחמים, אפילו סרטים כמו שלושת חלקי סרט האימה המדב"י Scanners או את Blade runner האלמותי.

גם CD הוא בעצם מדיום כבר פאסה, ולחברת Bluesound יש גם לזה את הפתרון, בדמות המכשיר מדגם Vault, שעושה כל מה שהמכשיר שלי עושה, אבל יש לו גם נגן CD מובנה, וכל CD שמנגנים בו מועתק לדיסק פנימי קשיח וענק, ללא דחיסה כלל, כך שגם אותו אפשר להשמיע בשליטת האפליקציה בכל אחד מהמחשבים והטלפונים בבית. אני אידיוט שהתקמצנתי ולא קניתי אותו. אתו, לא צריך לקום מהכסא ולהחליף דיסקים מפעם לפעם, ולא צריך לחפש פיזית את הדיסק שרצית לשמוע, אבל שתמיד הוא לא במקום בו ציפית למצוא אותו, או שבקופסה שלו נמצא בכלל דיסק אחר שחיפשת שנים.  הרבה יותר פשוט לחפש אותו על הדיסק הקשיח, אם יש לך ממשק נורמלי, מה שלנגני CD אין. אפילו ברוב המחשבים הניידים כבר אין היום נגן CD. זה מדיום שימיו ספורים. הפסקתי לקנות אותם.

אז זהו, צריך ללכת עם הזמן, ולהפנים שגם אופני ההאזנה למוזיקה מונחים טכנולוגיה. איזו טכנולוגיה? בעיקר זה שרוחב הסרט הזמין באינטרנט, הן הביתי והן הסלולרי, יותר ממספיק לשמיעת מוזיקה באיכות מעולה. שיכולת האכסון כה זולה שאפשר לשמור כל דבר בכל מקום.

הנקודה המשמעותית פה לדעתי, היא שממשק המשתמש של מערכת השמע , זכה לצג מגע איכותי בטלפון, וגם במחשב הנייד. וזו קפיצת מדרגה בנוחות השימוש. היכולת לחפש ולמצוא, ולהשמיע, הכל בקלות, כל מה שרוצים.

אז ככה חזר הרדיו לחיי.


יהיו מן הסתם קוראים שיצחקו למקרא הרשומה הזו, שיגידו שמודל ההאזנה למוזיקה מעלה גם הוא כבר פאסה, או שהמודל היותר נכון לזמננו הוא אולי אחר לגמרי, למשל דרך Apple Music. אבל Apple לא הולכים לקבל את הכסף שלי, לא משנה מה הם יציעו.
או שיהיו פיינשמקרים שיגידו שאני מקריב איכות בהתמקדות במוזיקה מהמקורות האלה. בסדר, אבל זו פשרה מוצלחת בעיני. הרמקולים שלי טובים, המגבר טוב, ועכשיו יש ב node2 גם DAC משובח. אז אני מבסוט.

use case

בזמנו, כשעבדתי כארכיטקט של מעבדים, בכדי להגדיר את התכונות הרצויות של דור מעבדים עתידי כשבע שנים לפני שהוא יוצא בפועל לשוק, ניסינו לדמיין את האופן שבו ישתמשו במחשבים שבע עד עשר שנים בעתיד, למצוא מה שנקרא use cases, תיאור של אופני שימוש ספציפיים במחשב לצרכים ספציפים. משימה קשה, שברוב המקרים לא באמת מצליחה. כלומר, חלק מהתכונות שהתווספו למעבד לפעמים כן זכו לשימוש, אבל ממש לא באופן שבו התכוונו המשוררים/ארכיטקטים.

קשה לצפות את העתיד, אבל קל לכאורה לצפות את ההווה. ולמרות זאת, יש אופני שימוש (תרגום שלי ל use case) ברורים ביותר וכביכול מובנים מאליהם, הנעדרים מעולמנו. חשבתי לי לא מזמן שאולי שווה לבדוק למה הם לא קיימים, ומה אפשר ללמוד מזה על העולם בו אנו חיים. ועל עדרך, גם לנסות לנחש איזה אינטרס העדרם משרת. אז הנה כמה מקרים של אופני שימוש וניסיון להבין את פשר העדרם.

1 – אם המחשב שלי לא מחובר לרשת, אני לא יכול לקרוא את המיילים שכבר קיבלתי בעבר. בטלפון שלי, אין את הבעיה הזו. לכאורה, המצב היה צריך להיות הפוך – למחשב האישי יש הרי הרבה יותר יכולת אחסון מאשר לטלפון, והיה לכן יותר קל לספק גישה ללא חיבור למיילים מטווח זמן יותר ארוך. המחשב האישי גם נעדר חיבור סלולרי לרשת בדרך כלל ולכן החיבוריות שלו לרשת הרבה יותר ספורדית, כך שדווקא הוא זקוק יותר ליכולת לקרוא מייל בהעדר חיבור.

נכון של gmail יש גרסת offline, מה שמוכיח שאין מניעה טכנית לממש קריאת מייל ללא חיבור לרשת במחשב אישי תחת windows, אבל הגרסה הזו כל כך גרועה וקשה לשימוש שדי ברור שמישהו שם, בגוגל, מנסה לנתב את המשתמשים מהמחשב האישי, שם הם לא שולטים במערכת ההפעלה, אל הטלפון, שם הם כן שולטים. שם זה ה domain שלהם.  כך נראה לי שאולי זה יכול להסביר את העדר אופן השימוש הזה מעולמנו.

2 – מפות גוגל: לפני נסיעה לחו"ל אפשר וכדאי להוריד מפות ערים לטלפון כך שבהעדר חיבור נתונים סלולרי בזמן נסיעה, תוכלו להתמצא בעיר. עובד טוב. אבל אם תקחו מחשב נייד אתכם, אפילו קל שבקלים, לא תוכלו להוריד אליו מפות מראש. למה? כנראה מאותה הסיבה.

3 – תמונות: יש ישום בשם google photos backup הקיים בגם במחשב וגם בטלפון. בטלפון אפשר לקבוע איזה תיקיות יגובו ואיך. במחשב, למרות שיש לו הרבה יותר תיקיות, אין אפשרות. במחשב האישי הגיבוי מייצר עותק מקומי של כל תמונה ותמונה, ומחסל את כל השטח הפנוי שיש לך על הדיסק הקשיח, בטלפון אפשר להגדיר שהעותק המקומי ימחק. למה? מאותה הסיבה.

היה גם ישום של גוגל למחשב האישי בשם Picasa שבה יכולת לנהל את התמונות שלך מקומית על המחשב. היישום שימש את גוגל כשלב ביניים בדרך לגרום לאנשים להעלות את התמונות שלהם לרשת, שם גוגל יכולה להרוויח כסף מהנגשתו למחפשים ולמפרסמים. הם החליטו להעלים מעולמנו את היישום הזה לאחרונה, ואין יותר אפשרות להוריד אותו, אם אין לכם אותו כבר מותקן. הם גם "שברו" את החיבור שלו למפות גוגל כך שהתכנה נתקעת אם אתם מנסים לסמן מיקום לתמונה. התכבדו ונהלו את התמונות שלכם ברשת, הם אומרים, וגם את זה, אל תעשו יותר במחשב האישי.

אני לא מבין איך אינטל ומיקרוסופט לא מבינות  שגוגל באופן שיטתי ובמכוון מחסלת להן את העסק, כדי שכאשר יופיע המחשב הנייד של גוגל עם מערכת ההפעלה שלהם ועם מעבד שאינו של אינטל (כדי שיוכל להריץ את כל מאות אלפי היישומים של אנדרואיד), ובו יהיו כל אופני השימוש שקיימים בטלפון כיום ונעדרים מהמחשב האישי, אנשים יעברו אליו חיש קל. לא ברור לי למה הם לא עושים כלום בעניין (חוץ מלפטר את כל האנשים שעבדו אתי בערך?).

4 – מוזיקה: כשאני נכנס למכונית הממש לא מפוארת שלי בארץ (יונדאי i10 בת כמה שנים), אני יכול להשמיע את כל המוזיקה האצורה בטלפון שלי דרך bluetooth למערכת הסטראו במכונית. אני גם יכול לתקוע בשקע ה USB  של הרדיו disk on key ובו ים של מוזיקה ולשמוע כל הדרך. אופן שימוש די ברור ומובן כאשר יותר ויותר מוזיקה מגיעה ממקורות דיגיטליים. ופה בפריז, יש לנו רמקול נעים שמע למדי, שאפשר להתחבר אליו ב bluetooth ולשמוע מוזיקה מהטלפון או המשב (אפילו בו זמנית).  ועדיין, למרות חיפושי הנמרצים ברשת וגם בעולם האמתי, בחנויות הסטראו המובחרות של פריז, לא מצאתי בשום מקום יחידת קלט דיגיטלית שאוכל לחבר למגבר של המערכת בבית, שלתוכה אוכל לתקוע  disk on key או שאליה אוכל להתחבר ב bluetooth מהטלפון או המחשב הביתי.

לי זה נראה אופן שימוש מובן מאליו, אבל או שהוא פחות מובן מאליו מכפי שנדמה לי, או שכמו המחשב האישי, גם "מערכת הסטראו" היא טכנולוגיה שכבר בעצם מתה, אבל היא רק לא מבינה את זה. כמו שאנשים מעבירים יותר ויותר שימושים מהמחשב האישי לטלפון, כך גם שמיעת המוזיקה הופכת להיות משהו שמשויך לטלפון, שנעשה יותר אישי, דרך אזניות או לבד במכונית, לא במשותף בחלל הבית. ולכן רק טיפוסים מיושנים כמוני מנסים עדיין להנות מרמקולי הענק שרכשו בעבר. והעדר הממשק הדיגיטלי אצל כל בחברות המייצרות ציוד אודיו, הסירוב שלהם להתאים את עצמם, גוזר עליהם ניוון. לא מוות, רק צמצום שווקים ניכר.

5 – תאורת לד: על זה כבר כתבתי בעבר. יש לתאורת לד כל כך הרבה יתרונות באנרגיה ואורך חיים, ועדיין איש לא חשב כנראה שיש אופן שימוש שמצדיק ייצור גוף תאורה מבוסס לד, מוגן מים עם חיישן שיפעיל אותו רק בחושך (תאורת מספר, תאורת שביל). או אופן שימוש שמצדיק ייצור גוף תאורה מבוסס לד "דו שימושי", שיכול לשמש גם לתאורה רגילה בתוך הבית וגם לתאורת חירום (עם מצבר נטען פנימי). אלו אופני שימוש קיימים ואפילו נפוצים – יש כאלה גופים לא מבוססי לד. ברור שאופן השימוש ברור, וגם ברור שעם תאורת לד, הרבה יותר קל לספק תאורת חרום לזמן יותר ארוך. ובכל זאת, את שני סוגי גופי התאורה האלה נאלצתי לאלתר בעצמי. למה? אני עדיין מנסה להבין מה החסם פה.

6 – השתקת רעשים: כשהייתי בזמנו נוסע מתמיד במטוסים, היו לי אזניות שביטלו רעשים באופן אקטיבי, לא רק על ידי אטימת האוזניים. היה בהן מיקרופון שהאזין לרעש הרקע ומעגל חשמלי שייצר עותק של רעש הרקע בהסטת מופע כך שרעש זה ביטל את רעש הרקע. זה דבר פשוט נפלא ומאד מרגיע. אז למה אין יישומון לטלפון החכם שעושה את זה? יש אוזניות, יש מיקרופון, יש מעבד די חזק שיכול לייצר את ההעתק המוזז של רעש הרקע. אבל אין יישומון כזה. למה? ואם צריך חומרה לצורך זה, למה אין אותה בטלפון? לא ברור לי.

יש עוד המון אופני שימוש כאלה שלא ברור לי מה פשר העדרם, ולא את כולם אפשר לייחס לשאיפות של גוגל. יש גם הסברים שצריך לחפש בתחום הסוציולוגי, והתרבותי, אבל עברתי את 1000 המילים, ואיש ממילא לא יגיע עד הלום, אז אפסיק…

לדים

לא הבנתי למה הם עושים את זה לעצמם, יצרני הנורות.

הרי הטכנולוגיה של נורות LED, בעלות אורך חיים של עשרות אלפי שעות, היא אסון בשבילם. הם כורתים את הענף שעליו הם יושבים. כאשר כולם יעברו לנורות LED, נורות יוחלפו לעתים כל כך רחוקות עד שרוב היצרנים יצטרכו לחפש משהו אחר לעשות. הרכבת התחתית בפריז, למשל, עושה את ההחלפה הזו במלוא המרץ. אפילו יותר מהחיסכון הניכר באנרגיה (שהוא עדיין קטן בהרבה מצריכת החשמל של הרכבות עצמן), מה שמניע אותם, אני מניח, הוא ההקטנה המשמעותית בתחזוקה של מערך התאורה בעשרות הקווים ומאות התחנות והמנהרות המובילות אליהן.20160330_132641

אז איך זה קורה, שמתפתחת לה טכנולוגיה שכל כך הרסנית למפתחים שלה?

תאורת LED  מבוססת על טכנולוגיה של מוליכים למחצה, שבה, ייצרני הנורות המבוססים, כמו פיליפס ו OSRAM לא ממש שולטים. אין לי ספק שאם זה היה תלוי בהם, הטכנולוגיה לא הייתה זמינה לקהל הרחב. אבל הם נגררו לשם על ידי אינספור יצרנים, רובם סינים, שהבינו שהם יכולים לייצר נורות מבוססות LED שתואמות את בתי הנורה הקיימים, וגילו שגם אנשים שמעדיפים מותגים מוכרים, (ובנורות אנשים מעדיפים מותגים) יהיו מוכנים לקנות נורות עם אורך חיים גדול פי מאה ויעילות פי עשר שאין להן מותג מוכר.

היצרנים המבוססים ניסו לתקופה מסוימת לתמחר את הנורות כך שרוב האנשים לא יהיו מוכנים לקנות אותן. אם אורך החיים הוא פי מאה, לפחות ננסה לתמחר את זה פי עשר מנורת להט רגילה, אמרו לעצמם. ובנו על זה שרוב האנשים לא יהיו באמת בטוחים שנורות LED באמת חיות כל כך הרבה זמן, ולא יקנו אותן בהמוניהם.

אבל זה לא עבד, כי עלות היצור של נורות אלו לא באמת גבוהה משמעותית מנורות רגילות. ככה זה עם טכנולוגיה של מוליכים למחצה – העלות יורדת כל הזמן, בערך לחצי כל שנתיים. והתמחור הגבוה השאיר הרבה מקום ליצרנים לא מוכרים להכנס לשוק, והם אכן נכנסו.

אז מה עושים? שוק התאורה הוא לא רק נורות. אורך החיים המופלג של תאורת LED מאפשר גם בניית גופי תאורה שתאורת ה LED מובנית בתוכם, ללא בתי מנורה ובלי אפשרות החלפה. יש כבר לא מעט כאלו ויהיו עוד ועוד*, ואז – מה יהיה עם ייצרני הנורות? הבעיה תהיה גם של היצרנים הוותיקים וגם של החדשים.  ונורות הן לא כמו בגדים או נעליים, שם אפשר לשנות את האופנה ולגרום לאנשים להמשיך ולקנות.

מסוג כזה של אילוצים, מתפתחות טכנולוגיות. כשהסכין מונחת על הצוואר, המוח עובד יותר מהר, לפחות אצל אלה שישרדו. כך שלא התפלאתי לראות פה במרתף ה BHV, בית הכלבו הקרוב, במחלקת ה"עשה זאת בעצמך" המדליקה שלו, את ה hue personal wireless lighting מתוצרת פיליפס.

20160328_154244

אם ממילא יש מעגל אלקטרוני בתוך הנורה, אמר לעצמו מישהו חכם בפיליפס, אז להוסיף עוד פונקציות על אותו המעגל כמעט ולא עולה כסף. אז למה שלא ננצל את זה בכדי לייצר ערך מוסף לעצמנו? במקום להתחרות במחיר עם יצרנים סיניים, מלחמה חסרת סיכוי, ננסה לייצר מוצרים משוכללים יותר?

זהו כיוון אחד שאליו מתפתחות טכנולוגיות, לפחות לזמן מה, עד שהן נעשות "טובות מדי". כפי שמראה הספר “The Innovator's Dilemma” שהיה האורים והתומים לפני כעשור של המנהלים בחברת אינטל , שם עבדתי אז  (וחבל שלא הפנימו את המסר), בשלב מסוים המוצר נעשה טוב מספיק לרוב הצרכנים, והם כבר לא מוכנים לשלם יותר על תכונות או מאפייני מוצר שנראים להם לא הכרחיים.Disruptivetechnology

אבל בינתיים, אני חושב שלרעיון של פיליפס, יש רגליים. מה שהם עשו, בהתחשב בכך שנורות חייבות להיות תואמות לבית מנורה סטנדרטי מצד אחד (אין אפשרות להוסיף מגעים) ומצד שני הן מחוברות לחשמל, הוא לשלב מעגל בקרה הנשלט אלחוטית בתוך הנורה עצמה . מעגל הבקרה יכול להדליק ולכבות את המנורה, לשנות את עוצמת התאורה, ואפילו את צבע התאורה. ועל מעגל הבקרה הזה, שולט הצרכן אלחוטית מרחוק בעזרת שלט רחוק שפיליפס ימכרו לו (אבל לא על זה הם בונים את מודל הרווח שלהם) או ישירות מטלפון חכם.

מה שיפה במערכת הזו, מבחינת היצרן, הוא שכדי שזה יעבוד, כל הנורות צריכות להיות "חכמות", וכולן צריכות להיות של אותו היצרן. כי הנורות של פיליפס תואמות בתי מנורה קיימים, אבל הממשק האלחוטי יכול להיות מוגן מחקיינים, כך שרק נורות עם מעגלים של פיליפס יהיו נשלטים על ידן.

מה שעוד חכם ברעיון הזה, שוב מבחינת היצרן, הוא שאפשר להכניס את הצרכנים לאותו מעגל של שדרוג שגורם להם להחליף טלפון נייד כל שנתיים בערך. כי כשהנורה חכמה, אפשר לשכנע את הצרכנים שהם "חייבים" להחליף אותה לנורה עוד יותר חכמה, כפי שעושים בהצלחה עם כמעט כל מוצר צריכה אלקטרוני.

* ועדיין אני מחכה למישהו שייצר גופי תאורה מבוססי LED גם לתאורת מספר בית (עם תא פוטואלקטרי מובנה, מוגן מים) וגם לגופי תאורה דו-תכליתיים (גם יפים, לתוך הבית, וגם עם מצבר פנימי שידליק אותם בהפסקת חשמל). לא יאומן שיש צורך והוא לא נענה.

עדיין לא גיליתי פה את החסם. החסם לא טכנולוגי בבירור – אחרי שחיפשתי ויגעתי ולא מצאתי, אלתרתי גופים כאלה מגופים קיימים די בקלות.

אקספו

הייתי יומיים באקספו 2015 במילנו, יומיים מלאים, וראיתי (מבפנים) אולי חמישית מהביתנים.
התורים האינסופיים פשוט לא אפשרו יותר.

נושא היריד הפסאודו אקולוגי: Feeding the planet, עומד בסתירה עזה להוצאת מיליארדים על כמה מאות ביתנים ראוותניים שמקץ חצי שנה יהרסו ולא ימוחזרו. היריד הזה מגלם את ההפך המוחלט מקיימות. לכן לא הפתיע אותי שבשום מקום בו לא הצלחתי לגלות ולו רמז לכך שהפחתה בצריכת מזון מן החי יכולה להקטין דרמטית את המשאבים הנדרשים להאכיל את תושביו האנושיים של כדור הארץ.

DSC09351

חלק מהסיבה לתורים באקספו הוא שהביקור ברוב  הביתנים היה בקבוצות. במקום להזרים אנשים באופן רציף דרך התצוגה (שאמורה להיות מתוכננת לכך), מכניסים קבוצה אחר קבוצה, ומקרינים להם סרטים כאלה ואחרים, לרוב בעמידה, לפעמים בישיבה (כמו בביתן הישראלי). וכך מעבירים אותם מאולם לאולם, בקבוצה. פשוט טמטום. ואין דרך לברוח החוצה באמצע.20150819_111717יצאתי מבולבל מהאירוע. עדיין לא ברור לי למה אנשים מוכנים לחכות בתור שעה בכדי להכנס למתחם עצמו, ועוד שעתיים עד שלוש וחצי שעות (בחיי!), בשמש הקופחת, בכדי להיכנס לכל אחד מהביתנים של מדינות כגון יפן או איטליה. כל זה בשביל לראות בעמידה צפופה באולם חשוך סרטון שאם מישהו היה שולח להם קישור אליו ביו-טיוב, הם לא היו טורחים אפילו להקליק עליו, או שהיו חותכים אחרי 5 שניות לכל היותר.

DSC09337

מבחינה זו, אקספו הוא פלופ גמור. נכון שיש שם הרבה מאד ביתנים מאד מרשימים ארכיטקטונית (תועפות צילומים כאן) אבל האופן שבו תכולתם מוצגת, גם אם נניח שיש תוכן משמעותי לתצוגה שבביתן, הוא כל כך לא נכון, כל כך לא רלוונטי, כל כך מייגע שנדרשת חשיבה מחודשת על כל עניין הירידים האלה.
DSC09310

וגם של מוזיאונים. כמו אותו מוזיאון מצוין מול הדואומו של מילנו (נשברתי אחרי יומיים באקספו – כנראה טעות ללכת באוגוסט, או בכלל), מוזיאון לאמנות המאה העשרים (seicento  באיטלקית) שליד חלק גדול מהתמונות יש טקסט בן כעמוד, עם הסברים, דווקא טובים, שאינם מופנים רק למי שקרא את דלז וגואטרי במקור. אלא שטקסטים אלו מודבקים אל הקיר, אולי מטעמים אסתטיים, בגובה הברך. אפילו שקדן כמוני מוכן לרדת על ארבע לא יותר מארבע פעמים בתערוכה אחת. יש גבול.DSC09305

אז מה הפתרון? מהנדס (גם לשעבר) מיד הולך לחפש פתרונות, טכנולוגיים כמובן, שיהיו טובים מאלו הקיימים. שווה לכן להתעכב טיפה על מה שכבר קיים.DSC09286

יש את מדריכי האודיו, שאפשר להשכיר בתשלום בכניסה למוזיאון (מה שאני כמעט לא עושה). ליד חלק מהמוצגים יש מדבקה עם ספרה על הקיר, שאם מקישים את מספרה למכשיר, שומעים הקראה של טקסט המסביר משהו על המוצג. בדרך כלל יש הסבר רק ליד מספר מצומצם מאד של מוצגים, אבל את הטקסט אפשר לעתים לקבל במספר שפות, גם חוץ מהשפה המקומית ואנגלית (צרפתית וגרמנית, יפנית וסינית לפעמים).DSC09265

חוץ מהכיסוי החלקי של המוצגים, והעובדה שיש תשלום נוסף על המכשיר, מה שמעצבן הוא שאי אפשר לשלוט בקצב ההקראה (אני קורא הרבה יותר מהר משהם מקריאים בדרך כלל). לפחות לא חייבים לעמוד ולהקשיב, אפשר גם לשבת, אם יש איפה (ובדרך כלל, אין).DSC09256

את עניין הכיסוי החלקי אפשר לפתור (פשוט להקליט יותר קטעים), ואת עניין העלות אפשר גם די בקלות – אפשר לתת חיבור Wi-Fi חינם בכניסה למוזיאון, ולאפשר לאנשים להוריד אפליקציה לטלפון, שיש לכל אחד כמעט בכיס ממילא, שתכיל את המדריך, באודיו בשפה בה הוא דובר, או בטקסט, או שניהם. יש כבר אפליקציות כאלה (לא בחינם) לאתר כמו פומפיי.DSC09349

מה עוד יש? יש פתרונות מפגרים כמו אלו של הביתן הגרמני באקספו, מעין לוח קרטון שעליו מודבקות נקודות מנייר אלומיניום פה ושם. יש 4 גרסאות של הלוח, ל 4 שפות שונות. ואם שמים את הלוח באחת מעמדות התצוגה המסומנות, מצלמת וידאו ליד המקרן תזהה את צירוף הנקודות ותקרין לך סרט בשפתך (אם היא אחת מה 4) של כמה דקות, שאותו תוכל לראות בעמידה, כשכמה עשרות אנשים עומדים מאחרי גבך, מחכים שתפנה את אחד מ 3 המקומות בעמדה בהם אפשר להניח כזה לוח, אחרי שגם היא חיכו שעות להכנס לביתן.DSC09255

וזה כאשר ל 95% מהמבקרים יש כנראה טלפון בכיס, מכשיר שיכול להציג טקסט קצר או להשמיע אודיו, או להראות סרטון. אפשר היה פשוט להשתמש בזה, אלא שאז, נדרש מהתצוגה לא להיות סתם איזה סרטון, או טקסט מודבק על הקיר. צריך שיהיה משהו מעניין שהסרטון או הטקסט רק ילוו אותו. רוב הביתנים באקספו, לא מצאו דרך לייצר תוכן שכזה, שלא לדבר על רוב ביתני המדינות העניות שהיו לא יותר משילוב של דוכן מזכרות ומזנון מזון מהיר "אותנטי" ישר מהמיקרוגל.DSC09251

כל מה שצריך בעצם בשביל פתרון לבעיה הוא דרך קלה לקשר בין מקום להסבר עליו הנמצא במכשיר.
המכשיר / הטלפון כבר מכיל הרי את העדפות המבקר לגבי שפה, ואולי גם לגבי עומק הידע שאותו הוא רוצה לרכוש בנושא (עומק ה"חפירה"). הקישור הזה ביו מקום להסבר יכול להיות מספר ליד התצוגה, כמו במדריכי האודיו, יכול להיות QR קוד או יכול להיות רכיב (NFC (near field communication שיש כיום ברוב הטלפונים ונתפר כאילו במיוחד למטרה זו. נגיעה של הטלפון בנקודה ליד המוצג מייצרת את הקישור, בלי להקיש כלום.DSC09251

היה נחמד אם לא היה צורך להוריד ישומון מיוחד לכל אתר, אם היה פורמט סטנדרטי למדריכים, אולי אפילו מבוסס HTML. ישומון כזה היה יכול לתפקד גם מחוץ לחללי תצוגה כמדריך נסיעות ולהיות מבוסס מיקום GPS למשל.
עדיף גם שהתוכן שהישומון מציג ירד ישירות תוך כדי הביקור, בלי שיהיה צורך להצטייד בו מראש, אבל זה לא ממש הכרחי. אם חלל תצוגה חושש שהתוכן "ילקח", אפשר לסדר שהתוכן לא ישמר עם עזיבת המקום או אפילו עם ההתרחקות מהמוצג הספציפי. כל אלו אפשריים עם רשת Wi-Fi פתוחה, או פתוחה חלקית רק לישומונים שכאלה (אנשים עוד עלולים לבוא למוזיאון רק בשביל להתחבר…).

DSC09249

זה מעלה, אגב, הוא הביתן הנפאלי, במקום טוב ממש בכניסה.

המקלדת

במסגרת התהיות שלי מי מכשכש את מי, הטכנולוגיה את החברה או החברה האנושית את הטכנולוגיה חשבתי ששווה לבדוק את נושא המקלדת.

אני זוכר שהייתה תקופה לא קצרה, אולי שנים אפילו, שחשבתי שוב ושוב שמישהו (אולי אני?) צריך לפתח מקלדת שעל כל אחד מהמקשים שלה יהיה צג קטנטן שיראה מה התפקיד של המקש הזה באותו הרגע, כמו המקלדת על מסך המגע של הטלפון כאשר עוברים מעברית לאנגלית.

למה לא מסך מגע תשאלו? כי חשבתי (ואני עדיין חושב) שלהקליד על מקלדת שמקשיה נעים נוח ונעים הרבה יותר מאשר על מסך מגע.

אני מודה שיש לי נטיה, מוגזמת אולי, לפנטז פתרונות טכנולוגיים לבעיות שנראות לי מאד חשובות בזמן נתון. אני עושה את זה שוב ושוב, וחושב בכל פעם ש"העולם" חייב שיהיה לו את זה, ולכן לא יתכן שמישהו לא יפתח משהו כזה. שוב ושוב אני מתבדה, שוב ושוב עושה רושם שהטכנולוגיה מתפתחת לאן שטבעי לה להתפתח, לאן ש"נוח" לה.

אני חושב שזו הייתה התקופה בה כתבתי את עבודת המאסטר שלי, בכלי שנקרא TeX, שהיה עתיר סימנים מיוחדים שלכולם היה צורך לזכור קיצורי מקלדת. התצוגה של מעבדי תמלילים הייתה כבר אז WYSIWYG (מה שאתה רואה זה גם מה שתקבל) אבל הרבה פחות משוכללת מזו שיש היום, ועדיין, גם היום, לכתיבת משוואות מסובכות צריך לזכור לא מעט דברים.

מקלדת כזו הייתה גם דבר מעולה למשחקי המחשב של אותם ימים. יש מקלדת כיום שהיא שילוב של מסך מגע ומקשים פיזיים. בקושי תחליף ראוי.SamsungSPC-6000

אז יש לי נסיבות מקלות לכך שחשבתי שהעולם חייב מקלדת עם צג על כל מקש. אבל על מקלדת המחשב הנייד שעליו אני כותב יש רק כיתוב אנגלית ועברית, וחסר לי גם ערבית, צרפתית וגרמנית (האותיות עם כל הצ'ופציקים מעליהן ותחתיהן).

עוד סיבה שבגללה חשבתי שצריך צג על כל מקש?
לבושתי, אני לא מקליד הקלדה עיוורת. היום אני מבין שהייתי עיוור לעובדה שאני ממציא צורך שלרוב האנשים המקלידים הקלדה עוורת, אין באמת. הילדים שלי מקלידים עוורת, כי שלחתי אותם ללמוד, כמו שמלמדים בכל בית ספר בארה"ב. אם הייתי מודע לעוורון הזה שלי, אולי לא הייתי חושב שבכלל צריך מקלדת כזו.

עברו כמה עשרות שנים מאז שדמיינתי לעצמי מקלדות שכאלה, והיום אני די בטוח שיותר ממחצית האותיות המוקלדות בעולם כולו, מוקלדות על מסכי מגע, מסכים שהמשוב התחושתי (tactile feedback) שהם מספקים הוא במקרה הטוב תחליף עלוב לדבר האמתי. אז איך זה קרה? איך הסכים המין האנושי שהטכנולוגיה תתפתח לכוון כל כך לא "ארגונומי"?

הטכנולוגיה של מסכי המגע התפתחה מאד, וגם ההקלדה עליהם השתפרה פלאים. ב 1996, כשיצא לשוק ה Palm Pilot הראשון, פריצת הדרך שלו הייתה כתב היד המפושט, ה Grafitty שהוא ידע לזהות, שאפשר להימנע מהקלדה על המסך שלו, שלא היה קטן כלל במונחי אותם ימים. היה ברור ליצרניו שהמוצר יכשל אם יסתמך רק על הקלדה על מסך המגע שלו.

ועד האייפון, רוב הטלפונים החכמים הסתמכו על מקלדת פיזית, לפעמים בלי מסך מגע, לפעמים בנוסף. ופתאום, 99% מהטלפון הם נטולי מקלדת פיזית. האם זו רק טכנולוגיה משופרת של מסכים? (טכנולגיה שדומה לזו של מוליכים למחצה, מעגלים משולבים, ונראה לי שמתקדמת בקצב דומה)

לא רק. בטלפונים העלמת המקלדת הפיזית אפשר להגדיל את המסך בלי להגדיל את נפח או שטח המכשיר, מוטיבציה חזקה ללא ספק מרגע שמכשיר הטלפון הפך מכשיר לצריכת תוכן.

אני חושב ששיפורי תכנה עשו את שאר העבודה. המקלדות החכמות שזוכרות את  הרגלי ההקלדה שלך ומחזיקות מילון, שמתקנות לך שגיאות ומקצרות את זמן ההקלדה שיפרו מאד את ההקלדה על מסכי מגע.  נכון, אפשר היה לעשות זאת גם עם מקלדת רגילה, אבל הרבה יותר נוח שההצעות למילים מופיעות במקום בו אפשר לבחור בהן על ידי נגיעה ולא על ידי הזזת עכבר  על מסך לכוונן.

ומסכי מגע כן מאפשרים להקליד בכל שפה אפשרית, וכשאני לומד צרפתית למשל, או מנסה להתכתב בגרמנית, אעשה זאת בטלפון שלי, אבל את הרשומות בבלוג אני עדיין כותב על המחשב הנייד, שהמקלדת שלו כבר לא איכותית כמו זו של IBM בזמנו, אבל עדיין לא רעה. אם הייתי כותב את הבלוג על גבי הטלפון, היה לכם הרבה פחות מה לקרוא….

ויש שפות שמקלדת על מסך מגע היא יתרון עצום על מקלדת עם אותיות חרוטות. למשל סינית ויפנית. גם לעברית יש צרכים מיוחדים – אני תוהה עם יש מקלדת מסך מגע שתומכת בניקוד, ואולי גם בטעמים. מן הסתם יש ואני לא מכיר.

אז למה אין מקלדות עם צד על כל מקש? אולי הרבה פחות אנשים צריכים להקליד במספר שפות ממה שאני מדמיין. לבטח שהרבה פחות אנשים צריכים להקליד כל מני סימנים מתמטיים ואחרים.

אולי מה שמסובך במקלדת כזו הוא החיבור החוטי של הצג על המקש הנע מעלה-מטה אל הלוח שעליו יושבים המקשים. יש חיבורים גמישים, בין שני חלקי המחשב הנייד למשל, אבל המסך נע מעלה מטה הרבה פחות פעמים מהמקש של האות א' למשל.  דרך אחרת להגיד את זה: אין באמת מניעה טכנולוגית – זה רק פחות "נוח" טכנולוגית.

מצאתי ברשת למשל את ה Optimus Popularis Keyboard שכבר קיים, אם כי עדיין לא כבש את השוק בסערה. הוא מיוצר בכמויות מאד קטנות, ומחירו אסטרונומי (1200 לי"שט) – כי לטכנולוגיה "לא נוח".Art-Lebedev-Optimus-Popularis-Keyboard

יותר "טבעי" לטכנולוגיה להשתפר אבולוציונית, לרדת במחיר, לעלות בצפיפות הרכיבים והפיקסלים, לרדת בצריכת ההספק, דור אחר דור של טכנולוגיית יצור. כך ניצחו המחשבים האישיים את המיני מחשבים, ואלו בתורם ניצחו את המחשבים הגדולים, וכך מנצחים הטלפונים החכמים את המחשבים הניידים שלמעשה הרגו גם הם את המחשבים האישיים הנייחים. עובדה – אנשים מוכנים לשלם יותר על טלפון מאשר על מחשב, ומוכנים להחליף אותו בקצב שייצרני המחשבים יכולים רק לחלום עליו.

חלק מהסיפור ניתן להסביר כ disruptive innovation מונח שטבע Clayton Christensen בספרו
The Innovator's Dilemma . שם הוא מתאר כיצד טכנולוגיה "טובה מספיק" וזולה יותר מנצחת את הטכנולוגיה העדיפה, זו שכבר "טובה מדי", שאנשים כבר לא מוכנים לשלם יותר בעבור הערך המוסף שלה.

מקלדות מסכי מגע הפכו "טובות מספיק" לרוב האנשים רוב הזמן, והשאלה היא האם זה מה שהכריע את הכף לטובתן, או שאולי היתרון של "אפס נפח" במכשירים ניידים הוא זה שהיה המשמעותי? קשה לכמת את זה.

ועל מסך מגע אפשר להקליד גם בחושך. כשכנך בקולנוע עושה את זה, זה לא באמת יתרון…

האם התמיכה בריבוי שפות, ההתאמה הדינמית לתכנות שונות, התמיכה בסינית ויפנית, הם היתרון המשמעותי שהביא ל"ניצחון" מקלדות  מסכי המגע? אני לא בטוח. הטכנולוגיה של  מקלדת-עם-צג-על-כל-מקש קיימת, ולמרות שמאד יקר לייצר את זה כעת, אם היה ביקוש משמעותי למוצר, הטכנולוגיה הייתה מתפתחת לכיוון של ייצור המוני והוזלה. זה לא קרה, מסכי מגע השתפרו וירדו במחיר מהר יותר, וזה כנראה שכבר לא יקרה בעתיד, אפילו  שהפטנט שרשמה Apple  על
“Multi-functional Keyboard Assemblies” גורם לאנשים להמר שיש בעתיד של מחשבי מקינטוש מקלדת עם צג על כל מקש, כמו למשל זו בתמונה מטה. (שמישהו צייר)optimus-maximus

עכשיו שכתבתי את זה, אני לא בטוח שאפשר באמת להקיש מהאבולוציה של המקלדת על קדימות "הנוחות"  הטכנולוגית – (הכיוונים שאליהם "טבעי" לטכנולוגיה ספציפית להתפתח) לצורכי החברה, וגם לא להפך.

כן אפשר להגיד את זה כך: היות כושר ההסתגלות של האדם מופלא כל כך, מאפשר את האבולוציה של טכנולוגיות בכוון ש"מתאים" לאותן טכנולוגיות. ההקלדה הכה נרחבת (וכמה מהירה – אצל צעירים ממני) על מסכי מסך מגע זעירים, היא ההוכחה.

Transformer

כיוון ששמתי לב שאני לא מסכם יותר מדי בשיעורים, המחשב הנייד נהיה לי לפתע קצת כבד לסחוב כל השבוע, מה גם שהתקמצנתי בזמנו ולא קניתי לי אחד מאותם ה ultrabooks הדקיקים. אז הלכתי וקניתי, בלי לבדוק יותר מדי, את ה Asus Transformer Pad TF103. מחשב לוח עם מקלדת המריץ מערכת הפעלה של אנדרואיד בגרסה 4.4.ASUSTF103HERO-1200-80

איזו נפילה. אמנם קראתי כמה ביקורות לפני הקניה, וידעתי שזהו לא מחשב מהיר במיוחד, אבל יחסית למחיר, אמרו שם שסביר. מה שלא גיליתי בקריאה מוקדמת הוא שחיי הסוללה קצרים עד גיחוך יחסית לטאבלט, כ 3 שעות עם רשת, לא יותר מ 4 בלי להפעיל את ה Wi-Fi.  (ב Galaxy Tab עם אותו גודל מסך חיי הסוללה יותר מ 8 שעות, מניסיון אישי). וזה למרות שהסוללה היא בעלת קיבולת לא זניחה, למעלה מחצי אמפר/שעה. גם זמן הטעינה ארוך בצורה לא הגיונית, יותר מ 8 שעות. חוט הטעינה מצד שני, המתבסס על מיקרו-USB, כמו זה של רוב הטלפונים היום, קצר מכדי לאפשר למשתמש לשבת שלא ממש ליד שקע. יתכן שזמן הטעינה כה ארוך כי מיקרו-USB לא מסוגל לספק מספיק זרם?

וחוץ מזה, הוא כבד ועבה יחסית למחשב לוח כמו זה של סמסונג למשל, ועם המקלדת צמודה אליו, הוא כבר ממש שמנמן. אבל עדיין, הרבה יותר קל מהמחשב הנייד שלי, 13", גם הוא של ASUS.

ידעתי מראש שצמד המעבדים הם של אינטל, מסדרת ה Atom וקצת חששתי מזה, כי כל היישומים בגוגל פליי הרי "קומפלו" (הודרו בעברית תקנית, יוצרו בשפה עממית) עבור מעבדים של חברת ARM. אז קצת קראתי ומצאתי שאת החלקים שלא מומרים לשפת המכונה בזמן ריצה, מעבירים במה שנקרא "תרגום בינארי" או באנגלית Binary Translation, טכנולוגיה עליה עבדתי בזמנו בימי בחברת אינטל.

דווקא האמנתי בטכנולוגיה, וחשבתי בזמנו כשעבדתי כארכיטקט של מעבדים שאפילו כדאי לתרגם את הקוד המיוצר עבור הארכיטקטורה של אינטל לקוד יותר "פשוט" שאפשר לבצע בביצועים יותר גבוהים. הייתה חברה בשם Transmeta שעשתה זאת בהצלחה, אלא שלא שרדה מסחרית. אבל הטרנספורמר של אסוס מרמז לי שאולי טעיתי.

כי התכניות נתקעות בזמן ריצה. יש מפעם לפעם גמגום, שקורה להערכתי כאשר ביצוע התכנית נודד לקטעי קוד שעדיין לא תורגמו (כי הם עדיין לא "נתגלו") והמערכת צריכה לעצור ולתרגם את הקוד, גם אם תרגום ראשוני ולא אופטימלי.

חוץ מזה, יש אפשרות שחיי הסוללה הכל כך קצרים, נובעים מהתקורה האנרגטית של התרגום הבינארי, ואולי מזה הקוד המתורגם פחות יעיל מהקוד המקורי. וגם גודל הקוד המתורגם גדול יותר משמעותית. תרגום בינארי צורך הרבה שטח זיכרון, ואני שם לב שכשאני מחליף בין ישומים בטאבלט, חלקם, כמו הדפדפן של כרום, לא נשארים בזיכרון ה RAM אלא מועלים מה"דיסק" – זיכרון הפלאש.

האפשרות הפחות סימפטית היא שמעבדי אינטל פשוט פחות יעילים אנרגטית ממעבדי ARM. אני מקווה שזה לא המקרה. יש לי עדיין סנטימנטים למקום שהיה מקום עבודתי יותר מעשרים שנה. גם ככה, אינטל טועמת עכשיו את מה שאכלו כל מתחריה בשוק המחשבים האישיים כל השנים – את הקושי לחדור לשוק קיים של ישומים, התואמים כולם לארכיטקטורה שהיא לא שלך. ומבחינה מסוימת יהיה לאינטל יותר קשה לפצח את הקיר הזה, כי מדובר במאות אלפי ישומים, שכתבו אותם גופים זעירים שאין להם שום יכולת להתמודד עם תמיכה במספר ארכיטקטורות, ובפלטפורמות מחשוב שעובדות על סוללה ונצילות אנרגטית היא הכל בהן, בסדר גודל יותר מאשר במחשב האישי. יהיה קשה – אני מקווה שאינטל תצליח – אולי היתרון שיש לה בחצי דור בטכנולוגית היצור של המעגלים יוכל לקזז את החסרון של הרצת ישומים שצריך לתרגם.

וחוץ מזה, יש לי טענות גם לגוגל. החיבור של מקלדת ואנדרואיד לא ממש עובד חלק. אנדרואיד עובד טוב עם מסך מגע, אבל כשמחברים את המקלדת, דברים משתבשים. אולי זו אשמת ASUS, אבל אני חושד שלא. מה למשל? מקש ה backspace לפעמים עובד, לפעמים לא.

חוץ מזה, אנדרואיד לא מכיר רבים מקיצורי המקלדת של חלונות. לא בעיה שלהם, אבל בעיה למי שעובד לסירוגין בחלונות ובאנדרואיד עם מקלדת. בסדר גודל יותר קשה להסתגל לזה מאשר למשל לנהיגה במכונית עם תיבת הילוכים ידנית ואוטומטית לסירוגין.

המלצתי? לא לקנות, למקרה שלא הייתי מספיק ברור.

בממוצע

בקלפי 155, בו ישבתי כיושב ראש וועדת קלפי ביום הבחירות, היה דבר אחד שהיה אפילו יותר עצוב מזרם הבוחרים שבאו בזה אחר זה עם פתק ועליו האות ל כבר מוכן בידם.
אלו היו האנשים בלי הפתק הזה.

כל האנשים שבאו להצביע ל"ישראל ביתנו", מפלגת הפיראטים של ליברמן, עם הפתק כבר מוכן בידם, היו עולים ממש טריים מחבר העמים, שכל סיפור ההצבעה היה לגמרי לא נהיר להם. הם רק רצו לתת לנו את הפתק וללכת. ולכולם היו תעודות זהות חדשות, חכמות, ביומטריות כאלה, שקיבלו כשהגיעו ארצה לא מזמן. ובתעודות האלו התצלום היה קטן, ומעודכן למדי.

אותי ציערו דווקא העולים המעט יותר וותיקים, שעדיין מצביעים ליברמן, אבל כבר לא באים עם הפתק תחוב בידם. אלו שלהם תעודות זהות מהסוג הלא ביומטרי, שניתנו להם כשהגיעו ארצה לפני עשור או שניים. כי כשבדקתי את תעודות הזהות שלהם, במסגרת תפקידי, אחרי שסימנתי V ברשימת הבוחרים ולפני שנתתי בידם את המעטפה, והשוואתי את תמונתם בתעודה למראם כיום, ראיתי עד כמה השנים האלו בארץ המובטחת לא עשו עמם חסד.

וראיתי שגם הם יודעים את זה. וכשהסתכלתי בתעודה ואחרי כן בהם, היה על פני כולם את החיוך העצוב הזה, "כן, אני יודע..". יותר אצל הנשים, אבל גם הגברים ידעו שההשוואה מסגירה את השַמות שעשור או שניים עשו למראה שלהם. אז הם חייכו, חלקם משכו בכתפיהם, ואני חייכתי בחזרה וליבי נצבט.

עליהם, ובעצם, גם עלי. כי אני בטוח שעשור או שניים לא שפרו את מראי. אבל אני מזדהה עם רישיון הנהיגה, ושם התצלום מעודכן יותר. וכשאני מסתכל בראי? אז פועלת עלי ההכחשה שאותה תיארתי כשלב המראה השני

ומתי נזכרתי שוב בזה? כאשר מישהו סיפר לי למחרת יום הבחירות עד כמה מטרידה אותו המחשבה, לא שהשלטון בישראל הולך להיות אפילו יותר לאומני ויותר גזעני, אלא זה שהטלפון החכם או המחשב האישי שקנה במיטב כספו, הוא כבר מלכתחילה הדור הקודם של מה שיצא לשוק תוך זמן לא ארוך, שנה לערך. עובר את שלוותו זה שבמה שהוא קונה כבר טמונה הנחיתות ביכולות לעומת מה שיהיה בשוק בעוד שנה.

כן, יש אנשים המוטרדים מזה . אני פחות. מכל מיני סיבות.
ראשית, אני יודע מהתקופה בה עבדתי, ש"דור" של טכנולוגית מוליכים למחצה הוא שנתיים ולא שנה, (היה פעם 7 רבעונים, ולדעתי התארך ל 9 רבעונים) וכיוון שזה מה שבעצם מניע את הטכנולוגיה קדימה, הבדל של שנה ביכולות המוצר הוא לא באמת משמעותי (זה מה שהיינו קוראים במקצוע compaction, בעיקר הורדת עלויות וצריכת חשמל). זו גם הסיבה שבגללה אני קונה תמיד דור אחד אחורה, מיד אחרי יציאת הדור החדש לשוק ואחרי שמחירי הדור הקודם ירדו פלאים, אף שיכולותיו לא נופלות בהרבה מאלו של הדור החדש. משהו כמו 90% מהיכולות ב 60% מהמחיר.
שנית, כי אני מודע לזה שישומים לא באמת יכולים למצות את כל יכולות הדור החדש כי הם צריכים להישאר שמישים גם על מכשירים מהדור הקודם, וזה שלפניו.

ובעיקר, כי אני מוצא דווקא משהו מנחם בזה שלמכשיר הבא שלי, נאמר בעוד שנתיים או שלוש, יהיו קצת יותר יכולות. כי לי יהיו בעוד שנתיים או שלוש קצת פחות יכולות.
יחד, ההיתוך הזה של הטלפון החכם ואני, נשאר בממוצע עם אותה "כמות" של יכולות.

בעוד כמה שנים הזיכרון שלי יהיה קצת פחות טוב, ולא, זה לא יהיה כי הוא יתנוון עקב שימוש בטכנולוגיה – זה משהו ביולוגי שקורה לכולם בקצב כזה או אחר. אז אזכור דברים פחות טוב, אבל אמצא אותם מחדש יותר בקלות. אולי אראה קצת פחות טוב, אבל המסכים ישתפרו. ואלו אך שתי דוגמאות מתוך רבות, שאת חלקן הגדול אפילו קשה לצפות. אולי אפילו תהיה אפליקציה שתשכנע אותי לעשות קצת יותר פעילות גופנית, ותזכיר לי לקום מהספה, להפסיק להגג פה בבלוג או לקרוא פילוסופיה, ולצאת לאוויר הצח. אולי.

אני מניח שהיחס לטכנולוגיה הוא עניין דורי, והפחד ממנה, או מחידושים בה, הוא קשור לגיל. אבל הטלפון החכם כבר לא נראה לאנשים כ"טכנולוגיה", וזה מה שכל כך יפה בו. אפילו אותם עולים מבוגרים שבאו לקלפי עם הפתק של ליברמן אחוז בידם האחת, בלי שמץ מושג איך מצביעים. ידם השניה אחזה בטלפון חכם, והם השתמשו בו, ללא פחד או חשש, וחלקם אפילו צילמו את הנכד מכניס את המעטפה לקופסה, ושיתפו את התמונה, בו במקום, עם הילדים באמריקה.