מותר האדם

אולי, רק אולי, הבסיס הפסיכולוגי לצורך של כל כך הרבה הוגים לבסס את ההגות שלהם על איזה הבדל מהותי בין האדם לשאר היצורים האחרים, נובע מפחד המוות?

הכחשת החייתי שבאדם היא בעצם הכחשת הגוף. הדגשת ה"רוח", ה"נשמה" והדחקת הביולוגי, הגופני נטו, החייתי, היא דרך להדחיק את סופיות הגוף, את המוות.

כמובן שהדחקת החייתי באדם יש גם לה חלק באפשרות להפיכת בעלי החיים למוצר צריכה המיוצר בייצור תעשייתי. הדגשת ההבדל בין האדם לכל בעלי החיים האחרים מאפשרת להתאכזר אליהם ללא גבול. משפט המפתח הוא:"הם לא כמונו". המוות שלהם לא קשור כלל למוות שלנו.

לא במקרה נשמטה המילה "אין" מהמשפט:"מותר האדם מן הבהמה אין".

פעם זה היה מיושם על שחורים, יהודים, נשים, בעיקר על ידי הדגשת אי-אנושיותם, את טבעם החייתי בעיקרו. הנשים המחוברות אל הרחם, היהודים כעכברושי הביבים, השחורים שהומשגו כשלב בין בני האדם לקופים. היום העזים הן אלו שלא יודעות צער על הפרדת תינוקיהן מיד אחרי הלידה, הדגים השותקים שאינם חשים כאב (כביכול), התרנגולים שלא מזיז להם לא לזוז כל חייהם הקצרים בכלובי הסוללה.

את סופיות הגוף האנושי מדחיקים על ידי ההתמקדות ב"רוח", שהיא לא רק הדבר "החשוב בעצם", הוא גם לא אחת אמור לשרוד מעבר לגוף, בגרסאות הספציפיות לדתות כאלה ואחרות.

את סופיות הגוף הלא אנושי מדחיקים על ידי התייחסות לגוף זה כנטול "רוח" ולכן חסר ערך (רוחני). כמוצר צריכה, תוך הקפדה יתירה על אי ידיעת שלבי תהליך היצור של מוצר זה. אולי בגלל אוכלי בשר מזדעזעים עד עמקי נשמתם מתולעת בבשר שמוגש להם, הרבה יותר מתולעת בחסה או בתפוח. התולעת בבשר ממחישה את המוות בצורה שיותר קשה להדחיק.

ישנו גם המונח "מיזוטריה", שעליו גם כתבתי בעבר. מיזוטריה היא יותר משנאה לבעלי חיים, היא גם שנאה לטבעו החייתי של האדם וניסיון להתכחש לכל המשותף בינינו לבעלי החיים האחרים. עכשיו אני מבין – זהו פשוט מנגנון להתמודד עם הפחד מהמוות.

מודעות פרסומת

הבטים מגדריים של טבעונות

אני רואה לא מעט טיעונים לטבעונות הפונים אל היצר האמהי של נשים ומזכירים להם את כאבה של העז או הפרה, שפרי בטנה נגזל ממנה מיד אחרי לידתו, כדי שבני אדם יוכלו לצרוך את חלבה במקומו. לפעמים מזכירים לנשים גם את העובדה שהפרות (וכנראה גם העזים) נאנסות, בידו העטופה בניילון של החקלאי שדוחף זרע לאיבר המין שלהן כדי שיילדו בתדירות קבועה, שדיהן יפיקו חלב וחוזר חלילה. עד שתנובת החלב שלהן תרד מתחת לסף מסויים והן יוצאו להורג צעירות יחסית, בערך ברבע מתוחלת חייהן הטבעית.

אני פחות רואה את הטיעונים הפונים לגברים, המזכירים את האפשרות להזדהות עם האפליה השיטתית לרעה של הצאצאים הזכרים בחקלאות בעלי החיים.
גם בתעשיית החלב, גם בתעשיית הביצים ואפילו בתעשיית הבשר.

מה לעשות, אבל יצורים ממין זכר לא מטילים ביצים, ולכן האפרוחים ממין זכר מושמדים ביום בקיעתם (תרנגולות לבשר הן זן אחר, שם אין השמדה של זכרים למיטב ידיעתי). ההשמדה הזו מאד אכזרית, בהרבה מקרים הם פשוט נטחנים חיים או נחנקים בשקי ניילון.

מה לעשות, אבל יצורים ממין זכר לא מייצרים חלב, ולכן העגלים  (החמודים) והגדיים (המקסימים והעליזים) ממין זכר זוכים לחיות רק כמה חדשים, בדרך כלל בכלובי פיטום בהם הם לא יכולים לזוז, כדי שישמינו מהר. וכמובן, רחוק מאמא שלהם. כשהם עוברים איזה משקל שמעבר לו יורדת הכדאיות של האכלתם, הם נשחטים.

מה לעשות, אבל יצורים ממין זכר נוטים להיות פחות כנועים, ולכן גם בתעשיית הבשר משאירים בחיים לתקופת פיטום ממושכת יחסית רק את הנקבות. רק מתי מעט פרים או תיישים שורדים, כדי שישאבו מהם זרע, וגם זה באכזריות לא תתואר.

לא סיבה מספיק טובה לזכרים של המין האנושי להתקומם נגד התעשיה הזו, המפלה בצורה כל כך בוטה את "המגדר" שלהם? לי זה עשה את זה, אחרי שבדרך מקרה הלכתי לבדוק האם גם אצל מינים לא אנושיים הזכרים חיים פחות שנים.
הסתבר לי שלעומת בעלי החיים המבוייתים, מצב הזכרים האנושיים עוד יחסית טוב.

מה שעוד למדתי, ממחקר רחב היקף בקרב הכת הנוצרית של האדבנטיסטים, הוא שטבעונות מגדילה את תוחלת החיים, יותר לגברים מאשר לנשים, ובכך מקטינה את הפער בתוחלת החיים בין שני המינים. המחקר הראה תוספת של 7.28 שנים לגברים ו 4.42 שנים לנשים.
לגברים יש תועלת רבה יותר מאשר לנשים מאימוץ תזונה טבעונית!

(A huge study of Seventh Day Adventists who ate little or no meat showed longevity increases of 7.28 years in men and 4.42 years in women) 

היתרונות הבריאותיים והסביבתיים הם אקסטרא, ואם אתם לא יודעים מה לאכול, אז הנה תשובה חלקית, בבלוג הזה ממש.  אז מה בדבר קצת אחווה זכרית? הא?

מצווה לירות בתוך הנגמ"ש

פסטיבל הסרטים הדוקומנטרי, Cinéma du Réel , שהיה בשבוע שעבר במרכז פומפידו ומספר אולמות סביבו, הקדיש רטרוספקטיבה בת שבע הקרנות ליוצר לבנוני בשם Akram Zaatri.
את אחת ההקרנות, של סרט בשם "היום הזה", הלכתי לראות.

את היום הזה, לא אשכח. זה היה בקלות הסרט הרע ביותר שראיתי בימי חיי, וראיתי הרבה סרטים רעים בחיי. אוסף של קטעים דבוקים יחדיו שגם רצפת חדר העריכה היא מקום טוב מדי בשבילם. זבל מוחלט. נשארתי כדרכי (הטיפשית) באולם עד סוף ההקרנה, גם כי אני בפרינציפ לא יוצא באמצע (בניגוד לרוב הקהל שהיה אתי באולם) וגם כי תהיתי מה עוד הוא ידביק שם אחד לשני. הקהל הצרפתי, זה שנשאר באולם, אפילו לא מחה כפיים, מחזה מאד נדיר פה.

נשארתי גם כי במחצית הגיבוב הזה, הוא התחיל לדבר על ישראל, להקריא מכתבים של פעילת זכויות אדם אירופית מהשטחים הכבושים, להציג את אריק שרון כשטן עליה אדמות, ועוד מכל הבא ליד. בקיצור – כל מה שנדרש כנראה בכדי לקבל יחס אוהד, ורטרוספקטיבה בפסטיבל יוקרתי, אצל הקהל האירופי, שלחלוטין לא מפגין יחס ביקורתי כלפי קולנוע ואמנות של עמים מדוכאים (subaltern הוא המונח המקובל כמדומני).

כשהביקוש עולה בהרבה על ההיצע, זה ממש לא לטובתם של אותם עמים. מקרה לדוגמה: מפגש של שעתיים, באולם מלא וגדוש, על הקולנוע הפלסטיני שבו במאי פלסטיני בשם raed andoni הציג קטע קצר מסרט שהוא עובד עליו כרגע, התראיין וענה לשאלות הקהל. הבמאי עשה רושם של אדם אינטליגנטי ורגיש, ולא נגרר להתלהמות כנגד ישראל שאליה ניסו שאלות מהקהל לקחת אותו. יתכן שהסרט יהיה טוב, אבל כשהבמאי יודע שהקהל האירופי ינהר בהתלהבות לסרטו, לא משנה מה, זה לא ממש מדרבן אותו להשתדל להוציא משהו טוב תחת ידיו.

לא הלכתי למפגש דנן מתוך סוג של אפליה מתקנת, לא מתוך רגשי אשמה (שיש לי, אני מודה) על הכיבוש אלא מתוך רצון לנצל את ההזדמנות של השהות פה בפריז להיחשף לדברים שבישראל לא הייתי נחשף אליהם. כמו המפגש הזה, הסרט הלבנוני ההוא, ושלושה סרטים על עירק שהוקרנו פה באטליה של אמן עירקי אחד.

זה שהקהל האירופי רוצה לצרוך את תוצרי התרבות של אותם עמים בלי להפעיל כלפיהם את אותם קריטריונים של איכות שהוא מפעיל על הקולנוע והאמנות שלו עצמו, האפליה הכביכול מתקנת הזו, אי הרצון כביכול "לירות בתוך הנגמ"ש", היא בעצם אסטרטגיה של דיכוי. כשמציבים רף נמוך באופן עקבי למישהו, ולא ממש מתמרצים אותו להתאמץ יותר מדי, זו הצבעה של חוסר אמון ביכולותיו, וזו נבואה שמגשימה את עצמה.

בדיוק (טוב, בערך…) כמו ביקורת על מסעדות טבעוניות. אדם צריך אומץ לבקר מסעדה טבעונית, קל וחומר אם הוא טבעוני. ראשית, כי יש כל כך מעט, ואתה נורא רוצה שיהיו לך אופציות לאכול בחוץ לפעמים, ושנית, כי יש סגירת שורות אוטומטית, וריאקציה חזקה משורות הטבעונים כאשר מישהו אומר משהו פחות מאקסטטי על מסעדה טבעונית. אז אם אני אומר למשל (ואני אומר) ש"זכאים" בתל אביב היא מסעדה פלצנית וחפיפניקית, והאוכל ב"אנדו" החיפאי פשוט אפור, אני מסתכן שיאשימו אותי שאני "יורה בתוך הנגמ"ש".

אז אני אומר שדווקא מצווה לירות בתוך הנגמ"ש. כי למישהו מבפנים, למישהו שאכפת לו ממשהו, דווקא עליו מוטלת החובה למתוח ביקורת. כי מחוץ לנגמ"ש, פשוט לא אכפת להם. וההתעלמות גרועה פי שבע מביקורת שבאה ממקום אכפתי.

עוד דוגמה: כאשר אורי וולטמן העז למתוח לא מזמן ביקורת פייסבוקית על מוחמד ברכה ולגלות מה מקור התמיכה כביכול בחיזבללה של חד"ש (דרך של ההנהגה הקודמת לנגח ולסבך את ההנהגה הנוכחית) היו ששיבחו אותו על האומץ והיו רבים שנזפו בו על "הירי בתוך הנגמ"ש" הקומוניסטי. בסופו של דבר, הוא הסיר את הפוסט, לאכזבתי. מה שקורה בנגמ"ש צריך להשאר בנגמ"ש?

שזה כבר נושא משיק אך לא זהה. האם ביקורת צריכה להמתח רק בחוגים סגורים? כך שקרניסטים לא יהיו חשופים לביקורת על האוכל האפרפר של מסעדת טבעונית, כדי לא לספק להם תחמושת?

במקרה של שוברים שתיקה, זו הרי הטענה שמטיחים בהם, שהם מפיצים את העדויות גם מחוץ לישראל. אבל ברור לי שבמקרה זה, מה שקורה בנגמ"ש חייב להראות גם מחוץ לנגמ"ש / מדינת ישראל. ראשית, כי היריות הן כבר מזמן לא מטאפוריות בלבד. שנית, כי הם לא מחדשים משהו למישהו בתוך הנגמ"ש. בתוך הנגמ"ש עדויות שוברים שתיקה הן לא ממש "יריות", ובצה"ל לא צריכים את שוברים שתיקה בכדי לדעת מה קורה בשטחים, כי מה שקורה שם, קורה בהנחיה מפורשת (שדוגמה לה ענת קם חשפה וכדי להשתיק אותה הכניסו אותה לכלא), או הנחיה מרומזת, או פסקי הלכה של רבנים או סתם עצימת עין ממעללי חיילים אוהדי ברוך מרזל והרב כהנא (ורוב חיילי הנח"ל החרדי, אני מתרשם, הם כאלה)

שלישית – כי רק הבושה, "מה יגידו בעולם", יכולה אולי לרסן קצת את ההתבהמות והתגזענות של רוב אזרחי מדינת ישראל אחרי 50 שנות כיבוש. בעצם, גם זה חסר סיכוי, כי הביקורת מבחוץ, מסביר לאזרחים ראש ממשלת ישראל, היא לא עניינית, היא נובעת מאנטישמיות.

 

 

נגד טבעונות

קראתי את On the Origin of Species By Means of Natural Selection של צ'ארלס דרווין, והתעוררו אצלי בעקבות מה שקראתי שם כמה מחשבות כפירה בעניין הטבעונות.

הוא מביא שם המון דוגמאות לכך שכל מין ומין בפני עצמו, אם לא יהיו לו אוייבים, או מתחרים, או מגבלה של כמות המזון, יכול להתרבות עד אין קץ. למעשה, שיווי המשקל בטבע בנוי על השמדה המונית.

או של זרעים, כאשר רק זרע אחד מכמה אלפים נקלט (אצל בני האדם – אחד לכמה מליונים), או של בעלי החיים הצעירים שאינם שורדים, או היותר מבוגרים, או שפגעי מזג האוויר בצורה די מחזורית מקטינים את האוכלוסיה בעשרות אחוזים. או שהאוכלוסיה מתרבה בצורה לא מבוקרת עד שהמזון המצוי לא מסוגל להחזיק אותה ואז קורסת ומתחילה את הגידול הספירלי מחדש. יש מנגנונים רבים, ומאד מורכבים.

כבר במאה ה 19 היה לדרווין מספיק תבונה לכתוב שאנו לא באמת מבינים איך הדברים קורים בטבע, שדברים תלויים זה בזה הרבה מעל יכולתנו להבין את כל הקשרים ואת כל התלויות, ומזהיר שכל הדוגמאות שהוא מביא הן מפושטות לצורך ההסבר. הרבה שואות אקולוגיות היו נמנעות אם היו חוזרים ושבים לקרוא את דרווין. האיש היה ממש, אבל ממש, חכם. מספיק חכם לכתוב פשוט על דברים מסובכים.

עוד הוא מזכיר לנו, שההשמדה ההמונית הזו, שחוזרת על עצמה כל הזמן ושומרת על איזון במספר בעלי החיים, לא מאד בתודעתנו, כי בעלי החיים שאנו מודעים אליהם בדרך כלל, הם בעלי החיים שבני האדם מגדלים, למטרות שונות. ואצל אלו, האוכלוסיה יציבה כי בני האדם משאירים אותה יציבה.

מה שהוא לא אומר, הוא שכן יש השמדה המונית של בעלי החיים האלו, אלא שהיא מתרחשת הרחק מן העין, בבית מטבחיים. ומה שמופיע אחרי כן בצלחות האנשים, לא מאד מקושר לבעלי החיים האלו בזכות איזה שהוא מנגנון הדחקה מאד משוכלל, שחסר לטבעונים.

אבל אם מסתכלים על הדברים בזווית הראיה הדרוויניסטית, ומודדים את הצלחת האבולוציה של כל מין ומין על פי מספר הפרטים שחיים ממנו, או מזווית אחרת – על פי כמות המשאבים שהוא צורך על פני כדור הארץ, אז ההצלחה הגדולה ביותר של הפרות היא שהן "שיכנעו" אותנו גם לאכול את בשרן וגם לשתות את חלב עגליהן. תרנגולות הן הצלחה אבולוציונית אדירה בגלל שאנו אוכלים את בשרן ואת ביציהן. חתולים הם הצלחה כי הם שכנעו את בני האדם שהם חמודים, וכלבים כי הם ידידים.

וזה הכל מעשה ידי הטבע, יאמר דרווין. כך פועל הטבע על ודרך בני האדם. גם טיפוח הזנים של בעלי החיים למטרות ספציפיות הרצויות לבני האדם, כמו למשל תרנגולים שכולם בשר חזה ומגיעים לבגרות תוך זמן קצר מאד, גם הם מעשי ידי הטבע באמצעות האדם. כי האדם לא נפרד מהטבע. כך יש יותר תרנגולים בנמצא, והם צורכים יותר מזון על פני כדור הארץ.

כשני שלישים מהשטחים החקלאיים על כדור הארץ, אולי אפילו 80%, משמשים להאכלת בעלי חיים. נכון שבהמשך הם יאכלו על ידי בני האדם, אבל עד אז, בני האדם מאכילים אותם. זו הצלחה אבולוציונית אדירה – לגרום למין אחד להאכיל מין אחר ולהרבות את מספריו – הרבה מעבר למספרים  שהמין הזה (נאמר פרות) היה יכול להגיע אליהם רק על סמך מרעה טבעי. תחשבו על זה: בני האדם מאכילים את עצמם, ועוד מיליארדי בעלי חיים במקום להאכיל רק את עצמם (בתזונה מן הצומח).charles-darwin-quote-001

איכות החיים של בעלי החיים האלה, בחקלאות התעשייתית היא מחורבנת? אז מה. זה לא פקטור במשוואה של מאבק המינים והאבולוציה שלהם. מה שקובע זה גודל האוכלוסיה, וכמות המשאבים שהמין מצליח לצרוך בכדי לתמוך בגודל האוכלוסיה הזה.

את הטיעון שהחיטה תרבתה את בני האדם, וגרמה להם לעבוד הרבה יותר קשה, כבר קראתי ושמעתי קודם. אבל זה שבעלי החיים "המבוייתים" בעצם בייתו את האדם, בכדי שמספריהם יוכלו לגדול, על זה לא חשבתי עד כה. אבל זו מסקנה בלתי נמנעת אם הולכים עם צורת המחשבה של דרווין.

הצמחים ובעלי החיים המתורבתים מצליחים להשתנות ולהתאים את עצמם לתנאים המשתנים (למשל השינוי בהעדפות התזונה של בני האדם, מירך של תרנגול לחזה של תרנגול) וגם למגוון רחב של סביבות אקולוגיות, בעזרת בני האדם. בעלי החיים והצמחים שיש מהם תועלת חקלאית לבני האדם, גדלים על פני כדור הארץ במגוון סוגי אקלים וסביבות שבאופן טבעי הם לא היו שורדים בהם. או בזכות בתי גידול (למשל – כלובי סוללה..) מבוקרי אקלים או בזכות פיתוח שיטתי של זנים ותת זנים לסוגי אקלים וקרקע ספציפיים.

כתוצאה מכך, הפרות והתרנגולים הם המינים המתפתחים ומשתנים מהר יותר מכל מין אחר בטבע (חוץ מחרקים, להם יש מחזור חיים קצר ביותר ומחזורי חיים רבים). הם "מפעילים" את בני האדם, החקלאים והחוקרים במכוני המחקר החקלאי למיניהם בכדי לייצר את השינויים האלה בצורה הרבה יותר יעילה ומהירה מסתם מןטציות אקראיות שעוברות ברירה טבעית על פני הרבה דורות.

כמו שהזנים המתורבתים של החיטה ניצחו בגדול, מבחינה אבולוציונית, את כל מיני הדגנים האחרים, הלא מתורבתים, על פני כדור הארץ, והזנים המהונדסים גנטית, של מונסנטו ואחרים, שהונדסו להיות עמידים בפני קוטלי עשבים ווירוסים שונים, הם הצלחה אבולוציונית (מבחינתם) אפילו יותר גדולה מסתם דגנים מתורבתים. ומצד שני, כישלון של המין האנושי.

על פי קו מחשבה זה, טבעונות בקנה מידה עולמי תהיה אסון אבולוציוני לבעלי החיים. אם לא תהיה תועלת כלכלית בקיום כל כך הרבה מהם, יישארו על פני כדור הארץ הרבה הרבה פחות מהם. אוכלוסייתם תקרוס בסדרי גודל, ויישארו מהם רק דוגמאות בפארקים, בגני חיות. (בטבע? איזה טבע?)

ובהמשך לאותו קו מחשבה, טבעונות תהייה הצלחה אבולוציונית של המין האנושי. כדור הארץ יכול הרי  לקיים הרבה יותר פרטים של בני אדם על בסיס תזונה מן הצומח. מחצית מגזי החממה כיום הם תוצר של חקלאות בעלי החיים ("הנפיחות של הכבשים"…), מה שאומר שאפשר להכפיל את מספר בני האדם ולהישאר עם הרמה הנוכחית של גזי חממה, או להישאר עם מספר בני האדם הנוכחי אבל באופן מקיים, כך שכמות המשאבים הנצרכת אל עולה על זו המתחדשת.

אם ההתחממות הגלובלית כתוצאה מגזי החממה הייתה קיימת בתקופתו של דרווין, אז הוא היה מסביר לנו שגם זה מנגנון של הטבע לבקרת אוכלוסיה, למשל על ידי הצפת שטחים, סופות, מידבור, הפיכת שטחים ללא ניתנים לעיבוד חקלאי ועוד.

עם אותה כמות שטחים חקלאיים שישנה היום, בלי להמשיך ולכרות את שארית יערות העד, אפשר להאכיל פי ארבע אנשים בתזונה מן הצומח, מה שיכול להתרגם או להעלמות הרעב בעולם או לגידול משמעותי של האוכלוסיה או לשניהם.

רק להבהיר – אני לא טוען שיש צורך להגדיל את אוכלוסיית בני האדם על כדור הארץ. אני חושב שאפשר ורצוי אפילו להקטינה. בעיקר כדי להגיע לשווי משקל מקיים שבו לא צורכים יותר ממה שכדור הארץ יכול לספק באופן רציף ומשאירים משהו אחרינו גם לדורות הבאים. כך אפשר למנוע תגובת נגד של הטבע שעלולה להקטין את האוכלוסיה בצורה דרסטית.

מעבר לטבעונות יקטין מאד את התחרות שיש לבני האדם עם מינים אחרים של בעלי חיים על משאבי כדור הארץ, ויאפשר להגיע לשווי משקל הרבה יותר יציב.

כן, יהיו בעולם הרבה פחות פרות ותרנגולים – המתחרים הכי מוצלחים של האדם במאבק המינים.

אגב, למרות שדרווין מופיע בלא מעט רשימות של "טבעונים מפורסמים", הוא לא היה לא טבעוני ולא צמחוני. בדקתי.

שווה לשמר זני פרות?

לא.

ובאריכות: כשעוד הייתי חבר בעמותה לפירות אקזוטיים (יש כזה דבר!), וקראתי בשקיקה בבטאון ה CRFGA (בטאון מגדלי הפירות הנדירים בקליפורניה) על מיני פירות שונים, לאו דווקא אקזוטיים, התפעלתי מאד מסיפורו של אותו אמריקאי המקדיש את חייו להצלת אלפי זני התפוחים שפותחו על ידי חקלאים בכל רחבי ארה"ב ושכבר לא מגודלים מסחרית היום. מסתבר שהיום, עם ה"ייעול" של התעשייה החקלאית, מגודלים רק כ 12 זנים מסחרית בכל רחבי ארה"ב, שרובם טופחו בכדי להאריך חיי מדף, הבשלה מבוקרת, צבע וצורה. טעם הוא לא אחד מהפרמטרים.

כל אותם אלפי זנים, הם לא "מהטבע". הם תוצאה של השבחה מעשה ידי אדם. לא הנדסה גנטית, אלא סתם ריבוי וגגטטיבי המוני של מוטציות טבעיות שנדמו כטובות יותר מהאחרות. כלומר, השאלה היא לא שימור של "הטבע" אלא של מעשי ידי האדם. זה יותר כמו מוזיאון חי לחקלאות האמריקאית מאשר שמורת טבע, נאמר.

ועדיין, המגוון הגנטי האדיר הטמון באלפי זנים אלה הוא פשוט אוצר בלום שחייבים לשמר. וכמובן, חלק מהזנים האלה אולי לא יפים, אולי לא נשמרים שנה בקירור, אבל יש להם טעם נפלא. את חלקם אפילו יצא לי לטעום באחד המפגשים של אותה עמותה קליפורנית. אז כן, כדאי לשמר אותם.

האם אותו הקריטריון תופס לגבי זני בעלי חיים ש"הושבחו" בכדי לייעל את חקלאות בעלי החיים? את השאלה הזו שאלתי את עצמי בביתן של slow food ביריד expo 2015, שהיה אחד הביתנים היותר מוצלחים שם (לא היו תורים ולכן נכנסתי), וחלק מהתצוגה עסק בדיוק בזה. הוצג שם העושר שעדיין קיים במספר זני תפוחי אדמה בפרו ובוליביה, שבו חזיתי במו עיני סביב אגם טיטיקקה. אבל היה גם עיסוק רב בשימור זני פרות, כבשים וחזירים שהאדם ייצר.

מה שלא היה שם, כמו שלא היה בשום מקום באקספו, זה אזכור כלשהו לעומס הסביבתי האדיר של האכלת אוכלוסיית העולם במזון "מן הצורח". ואם אני לא טועה, גם לא דובר שם על שימור זני תרנגולות. אולי בגלל שגם למי שערך את התצוגה שם, שזה לא כזה להיט להיות תרנגול שהושבח להיות כולו בשר חזה, עם "פולקע" מנוון שלא נושא אותו (יש פחות ביקוש לבשר ה"פולקע"), שמגיע לגודל שחיטה תוך פחות מ 30 שבועות. להגיד שצריך לשמר זן שכזה יהיה מוגזם לרוב האנשים.

אבל מה לגבי זני חזירים שטופחו להיות כה שמנים שהחזירות חונקות את צאצאיהן, ולכן שמים אותן בכלוב ברזל והן מניקות דרך הסורגים? שווה לשמר זנים אלה?

למעשה, רוב זני בעלי החיים המשמשים בתעשיית הבשר, הצמר, הפרווה והחלב "הושבחו" במידה כזו שאין להם בעצם יכולת לשרוד מחוץ למתקני התעשייה הזו. אז למה בדיוק "לשמר" אותם? בשביל מה זה טוב להנציח את מעללי "ההשבחה" האלה שכל תכליתם התעללות בבעלי חיים למטרות רווח?

שווה לשמר את זני הפרות שתעשיית החלב הישראלית כה גאה בתפוקתן, עם עטיניהן הנשרכים על שכבת הצואה בה הן מבוססות על חייהן ותכופות שופעים חלב ומוגלה גם יחד? בשביל מה?

אפשר לומר גם אותו הדבר על זני כלבים. חלק גדול מהזנים ה"תרבותיים" של כלבים סובלים מפגמים תורשתיים כה קשים שזה פשוט אכזרי לקנות כלבים מ"טיפוח". למשל כלבי הרועה הגרמני שמתחילים בגיל לא מאוד מבוגר לגרור את רגליהם האחוריות. ווטרינר ששמעתי אומר מפורשות: כלבים "טהורי גזע" הם כולם אוסף של מומים ומחלות, וממליץ רק על "מעורבים".

אז לא, לא שווה לשמר זני בעלי חיים "מושבחים". כי פונקציית המטרה שלשמה הושבחו הייתה שגוייה מלכתחילה. כדאי וכדאי לברר אם עוד נותרו זני בעלי חיים במצבם הטרום חקלאי, ולנסות להציל את אלה, אבל אני בספק אם לגבי פרות למשל, זה עוד אפשרי.

סינדרום E

חוקר המוח יצחק פריד, בכתבה במוסף של העיתון (אם אתם לא יכולים לקרוא את זה, תעשו לעצמכם טובה, וקנו מנוי. זה שווה את זה. שאר העיתונים הם צהובונים ושווים פחות ממה שהם (לא) עולים) מתאר את "סינדרום E", זה המאפשר לאנשים להתנתק מרגשותיהם ולבצע מעשי רוע מזוויעים בלי להניד עפעף, כמו למשל חברי גדוד 101 במשטרת הסדר הגרמנית, סתם "מילואימניקים" שגויסו ב–1942 ונשלחו לפולין, שם ביצעו רצח המוני של יהודים, או דעא"ש, או האנשים ששרפו את בית משפחת דוואבשה, ונשארו לעמוד מעל גופות האם והאב העולים באש, מונעים מהשכנים להתקרב ולכבות את הלהבות.

מה גורם לקבוצה של אנשים לחסל בקור רוח ותוך ניתוק רגשי בני אדם שלא מאיימים עליהם באופן ישיר? 
בעוד שההנחה המקובלת היא שהמוח ה"פרימיטיבי" משתלט על האנושיות שלנו, חוקר המוח יצחק פריד טוען שההפך הוא הנכון — דווקא קליפת המוח, החלק החדש והמתוחכם של המוח שהתפתח רק באדם, הוא שמסוגל להביא את רובנו לעסוק ברצח המוני בדם קר. זה קורה באמצעות אידיאולוגיה ולחץ חברתי.

שני דברים שמצאתי מעניינים בכתבה הזו. האחד הוא שכאשר אנשים רוצחים, זה לא שהם "הופכים לחיות". להיפך, החלק האנושי של המוח, (זה שגורם לרופא שיניים אמריקאי לשלם לעבריינים $60,000 כדי שיפתו בשבילו את האריה ססיל, העונד קולר ורגיל לחברת בני האדם אל מחוץ לשמורה כדי שיוכל לירות בו ולהרוג אותו להנאתו החולנית), גובר על החלק החייתי במוח, זה שגורם לאריה ללכת לישון, ולא לצוד עוד זברה עד שהוא ממש רעב.

והשני הוא שהוא מאפשר לי להבהיר לעצמי את ההבדל בין מספר מושגים שטבע הסוציולוג פייר בורדייה. את משנתו אף פעם לא למדתי בצורה מסודרת, ולכן כאשר בדקתי בעבר את ההמשגות השונות למה שכיניתי שם "עולם", בחרתי במושג ההביטוס של בורדייה כמונח דומה מתחום הסוציולוגיה, והדמיון בין המושגים שמצאתי שם, (כפי שהעיר לי אחת המגיבים – הנדירים מדי לטעמי), לא מדויק. יש מושגים אחרים של בורדייה שיותר מתאימים.

כמו למשל מושג הדוקסה, שאת ההבדל בינו לבין מושג הדוגמה חקרתי אך לא מזמן. או מושג השדה. אז הנה הזדמנות לתקן את המעוות, בעזרת השימוש אותו הסינדרום E, המתבטא בפעילות המוח. מסתבר שהרוצחים לא רואים את קרבנותיהם כשאנשים אלא כאובייקטים, ומפעילים את חלק המוח המזהה חפצים ולא את חלק המוח המזהה פנים כאשר הם רוצחים (יש הסבר בכתבה איך בודקים דבר כזה). כלומר, לנרצחים אין פנים, והם לא נתפשים כיצורי אנוש.

אולי אותו הבדל בפעילות המוח אפשר לראות אצל הנשים היושבות כל היום וממיינות אפרוחים שזה עתה בקעו מהביצה, ואת אלו שאיתרע מזלם להיוולד זכרים (כמוני), הן משליכות אל פח האשפה להיחנק, או על המגרסה.
אני בטוח שחלק אחר לגמרי במוחן מופעל כאשר הן משחקות עם החתול בבית, אחרי העבודה.

מסתבר, שיש תהליך של חיברות הכרוך בהפיכת בני אדם רגילים לרוצחים שיטתיים. תהליך שגורם לרוצחים להפסיק לראות את אלו שהם הולכים לרצוח כאנשים, שגורם ל 70% מהם לא להמנע מרציחות גם כשנותנים בידם את האופציה. (10% כן מצליחים להימנע ו 20% פשוט סדיסטים).

אז מהו "שדה"? זהו תת חלק של החברה האנושית, שלו יש מבנה משלו, חוקים, דברים "שידועים", דעות לגיטימיות, דברים שאפשר לומר וכאלה שלא, דברים שאפשר לראות וכאלה שלא. למשל "שדה האמנות", שדה שבו למשל "ברור" שאמנים לא מקבלים תשלום עבור תערוכה שהם מציגים אלא להפך – שההוצאות חלות עליהם. שבו ברור שאוצרים לא מקבלים תשלום, כי "זאת עוד שורה בקורות החיים".

בחברה הגרמנית בכלל , חלק מהדוקסה (הדברים "הידועים", המובנים מאליהם) היה עליונות הגזע הגרמני (דומה ל"אתה בחרתנו" היהודי, יש להודות). בשדה הספציפי של החלק בצבא הגרמני שנשלח לטהר את אירופה מאלמנטים לא גרמניים (יהודים תחילה, סלבים אחרי כן), אותה עליונות גרמנית והצורך לספק לו מרחב מחייה (דומה למפות מלכות ישראל הכוללות את עירק וסוריה, שנתפסו אצל ה"עשב השוטה" שהשקו וטפחו המתנחלים) תורגמו לדוקסה שכללה את ראיית היהודים כחפצים שיש לנקות את הארון מהם, כעשבים שיש לנכש, כאותן מליון תרנגולות החשודות כנגועות בווירוס המושמדות אצלנו בימים אלה ב"אוטו-רצח" נייד או מוטבעות בקצף החונק אותן.

אבל בני אדם הם לא אוטומטונים. כדי לגשר על הפער בין האישי לכללי, טבע בורדייה את מושג ה"הביטוס", הכולל את סך ה"נטיות" (סכמות נרכשות ומתמידות של תפישה, חשיבה ופעולה) שיש לאדם. ברור שהנטיות האלו קשורות לחברה בה האדם חי, ויותר ספציפית, לשדה שבתוכו הוא נתון. יש תהליך של "אילוף" שבו התנאים ה"אובייקטיביים" (החברה, השדה) משפיעים על הסובייקט, גורמים לו להבין (בלי בהכרח להרהר בזה באורח מודע) מה נדרש ממנו בכדי להיות חבר בחברה (לירות באנשים), אילו אופני פעולה תואמים את המבנים של החברה ואת דרישותיה (ניקוי אירופה מלא גרמנים, ציות מלא לפקודות). והדברים האלה נעשים ברובד לא מודע, כמעט כמו "זכרון מוטורי" שנרכש אחרי שלמדת לרכב על אופניים, (או לשייף ישר – למי שכמוני הוסלל לחינוך מקצועי, לשמחתו.)

בין הנטיות שכולל ההביטוס, כלולה גם הנטיה המינית, למי את/ה נמשך/ת ולמי לא. ופה אני רוצה לצטט סטטוס פייסבוק של לילך בן דוד, המאיר אופן של הביטוס שלא תמיד אנו חושבים עליו: "כעמדה פוליטית, אני מאמינה שהטרוסקסואליות כמשיכה מינית שואבת את המשמעות שלה מתוך אידיאולוגיה הומופובית. כלומר, אני חושבת שכל גבר שלא נמשך לגברים אחרים בכלל וכן נמשך לנשים, הנטייה המינית שלו מושפעת לפחות חלקית מהאידיאולוגיה החברתית ההומופובית. כנ"ל, אני חושבת שכל אשה שלא נמשכת לנשים אחרות בכלל וכן נמשכת לגברים מושפעת לפחות חלקית מהאידיאולוגיה החברתית הלסבופובית. אני אפילו חושבת שכל גבר הומו שלא נמשך לנשים בכלל אבל כן נמשך לגברים מושפע לפחות חלקית מהאידיאולוגיה החברתית המיזוגנית."

ההביטוס של הרוצחים הוא גם חלק ממה שמרכיב את מה שחנה ארנדט כינתה "הבנליות של הרוע". וגונתה שלא בצדק – כי הרי "ברור" בשדה השיח של היהודי המתקרבן אשר בציון שברוע שהופנה כלפינו לא יכול להיות שום דבר "בנלי".
רק הרוע שלנו המופנה כלפי אחרים יכול להיות כזה… ועליו אסור לשבור שתיקה.

למה לא קעקעתי 269 על היד אתמול

כבר שנתיים שאני חושב על זה.

מאז שסשה בוז'ור בחר את עגל מספר 269 מקיבוץ געש כסמל של "שחרור בעלי חיים", חשבתי לקעקע את הספרות 269 על ידי, כסוג של הצהרה. לא לצרוב אותן בברזל מלובן כמו כמה מאנשי 269.
אתמול, במסיבה על גג מכללת תלתן בעיר, לציון שנתיים לתנועת 269 Life ופתיחת "חוות השחרור" בכרם מהר"ל הייתה לי הזדמנות מצוינת, וויתרתי. DSC06887

אז למה חשבתי על זה, ולמה ויתרתי?

למה חשבתי על זה? לא בגלל שצרבו את המספר הזה בברזל מלובן בעורו של העגל. אני אפילו לא בטוח שעשו את זה לעגל הספציפי הזה. יכול להיות שסתם ניקבו חור באזנו והכניסו לשם את המספר, או שהלבינו באיזה חומר את פרוותו השחורה בספרות 269. וכל  זה, בעצם לא יותר ברברי מהאופן שבו סימנו הורי אותי כיהודי, ואני סימנתי את ילדי, ביום השמיני לאחר לידתם.

לא, בגלל שהעגל כמו 269 אחת דינו להישחט בגיל מאד צעיר, כמה חדשים (269 דווקא ניצל). אם הוא נולד בתעשיית החלב, כדי שלאמו יהיה חלב ולכם (הקוראים הלא טבעונים) יהיה מעדן חלב, אז ברגע שנולד, הוא סיים את תפקידו, והוא מורחק מהאם ומפוטם בכלוב זעיר בו הוא לא יכול לזוז, כדי שלכן (הקוראות הלא טבעוניות) יהיה "עגל חלב" בצלחת. עגל חלב לא בגלל שהוא שתה חלב, אלא בגלל שאתם שתיתם חלב. את החלב שאמו הפיקה בגופה עבורו, כולל הורמוני הגדילה שהיא טרחה והפרישה אל החלב הזה, כדי שהעגל שלה יגדל יפה.

היא לא יודעת ולא יכולה להפסיק ולהפריש הורמונים אלה גם אחרי ימי האבל שלה על אבדן בנה. ויש לה ימי אבל כאלה, שבהם היא עומדת ובוכה בכי כה קורע לב, עד שבחלק מהקיבוצים החליטו להרחיק את הרפת מבתי התושבים, שלא יכלו לשאת לשמוע את צער הפרות. והורמוני הגדילה האלה, לא טובים לכם, ובטח לא לילדיכם. הם אחראים לירידת גיל התחלת המחזור אצל בנות, ככל שהן צורכות יותר מוצרי חלב.

ואם העגל נולד בתעשיית הבשר? יש לו סיכוי זעיר לשרוד, כאחד מהפרים שמהם ישאבו בכוח, בעזרת פרה מכנית העשויה לדבר, זרע, כדי להכניס אותו, שוב בכוח הזרוע, לרחמן של פרות. אבל רוב העגלים ממין זכר לא מגודלים לבשר, כי העגלות יותר נוחות לגידול. אין להן טסטוסטרון.

אז חשבתי שמעבר לזה שאני לא אוכל יותר מן החי, טיפה מקטין את מספר בעלי החיים המומתים ואת סבלם של החיים, וטיפה מקטין את טביעת הרגל הפחמנית שלי, וחוץ מזה שאני אחת לכמה זמן חופר פה בבלוג על הנושאים האלה, וכנראה שמשכנע רק את המשוכנעים ממילא, אני צריך לעשות עוד משהו.

אני הולך פה ושם להפגנות, וגם שם אני מרגיש שאני לא ממש משנה משהו למישהו, קעקוע, היה יכול להיות סוג של הצהרה. אנשים היו שואלים אותי מהם הספרות האלה המקועקעות על ידי, ואז הייתה לי הזדמנת לספר להם על חייו הקצרים של עגל 269. כמובן, שכדי שזה יעבוד, כדאי שהקעקוע הזה, בניגוד לקיימים, יהיה במקום גלוי. חשבתי על המקום שבו היו מקועקעות הספרות של ניצולי השואה, אולי בהשפעת האמירה של יצחק בשביס זינגר, שלבעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה.

אז הלכתי אתמול למסיבה, שם על הגג הצופה לנמל ידעתי שתהייה מקעקעת, טבעונית אפילו, שתקעקע במחיר מוזל 269 לכל דורש. והחלטתי בכל זאת שלא.

אז מה בדיוק הוא הקטע של 269? החברה של 269 הם חבורה מיליטנטית שהמסירות שלהם לאג'נדה של בעלי החיים היא מעל ומעבר. ביקרתי השבוע ביקור עבודה קצר, בחוות השחרור שהם הקימו ליד כרם מהר"ל, והתפעלתי מכמות העבודה והאנרגיה שהם משקיעים בהקמת החווה, שבה אמורי להיקלט מספר בעלי חיים שיוצלו מתעשיית בעלי החיים. ותרמתי את תרומתי הצנועה. ניקיתי מחלודה את אחת השקתות שבהן יאכילו את דיאנה ולונה, שתי העגלות שהגיעו לשם באותו יום, והזזתי גדרות ברזל ממקום אחד למקום אחר, עבודות רס"ר כאלה שעשיתי באהבה, אבל שם הבנתי, שזה לא הקטע שלי.חווה 2-001

גם כשהייתי צעיר, לא הייתי עושה מה שהחברה האלה עושים. לעזוב את הכל, רובם את תל אביב, ולעבור לגור בסוג של קומונה בחווה ליד כרם מהר"ל, שבה עשרה חברה יקדישו את עצמם לגדל שתי עגלות, (269 לא ביניהם), אחד תיש, טווס אחד וכמה תרנגולות. זה מה שיש שם כיום.

נכון, יש להם שם המון עבודה להקים את המקום, ולהכין תנאי מגורים נאותים לבעלי החיים שיתכן ויתווספו. בכל זאת, חווה של שלושים דונם, בה הם מתעקשים לעשות את הכל שלא בכוח החשמל (אין להם גנרטור או אספקת חשמל, רק חשמל סולרי). יש גם מקום לשיפור בתנאי המגורים של בני האדם החיים שם, שכרגע כולם ישנים יחד בחלל אחד גדול.

אני גם חש באיזה קטע פטישיסטי שם, ביחס אל בעלי החיים הספציפיים שבחווה, אולי זה סוג של פיצוי יתר. אני עדיין מתלבט עם עצמי מה צריך להיות "הממשק הראוי" בין בני אדם לבעלי חיים, בעולם האוטופי שכולו טבעוני, וגם כתבתי על זה כאן. אבל ההתרפקות הזו היא לא התשובה.

וככל שאני חושב על זה יותר, פחות ופחות אני רואה את ההבדל בין החווה לגן חיות.

גם בגן חיות, בעלי החיים מקבלים יחס טוב, לבטח יחסית לזה שבתעשייה. זה נכון לגני החיים הטובים יחסית, ורוב אלו שבארצות המערב הם כאלה. גם בחווה וגם בגני החיות בעלי החיים מנוצלים למטרות בני האדם, אף שבשני המקרים, הדברים מוצגים כטובת בעלי החיים בסופו של דבר. במקרה של החווה, מדובר על תעמולה לטבעונות. במקרה של גני החיות – שימור גרעיני רביה, מניעת היכחדות, קירוב לבבות בין בני האדם לבעלי החיים. בחווה משמשים מעט בעלי החיים להפגת רגשי האשמה של בני האדם על ההתעללות בהרבה מאד בעלי חיים בתעשייה, ועונים על צורך של בני האדם לקשר "אחר" עם בעלי החיים, כמייצגים של הטבע. בגני החיות, החלק השני הוא הדומיננטי. ועדיין, בשני המקרים בעלי החיים עצמם לא בדיוק שותפים לשימוש הנעשה בהם. אף אחד לא יכול לשאול אותם, ואף אחד לכן לא שואל. ולכן השימוש בהם לא יכול להיות מוסרי, לא משנה מה המטרה.

חוץ מכל אלה, אני גם מאד סקפטי לגבי הסיכויים של החווה לשרוד. להחזיק ולהאכיל את כל בעלי החיים שהחווה יכולה להכיל זה עסק יקר, גם כשכל העבודה מתבססת על מתנדבים. עובדה היא שהממשק הכלכלי היחיד בין בעלי חיים ובני אדם מתבסס על ניצול בעלי החיים, ואני לא רואה בסיס כלכלי אחר באופק. אני יודע שיש לחווה תכנית כלכלית, אני רק לא חושב שהיא מציאותית. אבל אני מקווה שאתבדה, ואולי אני פשוט נעדר חזון.

כאשר הכל יהיה מוכן, אולי יהיה לחווה ערך חינוכי. אין הרי לחווה שום סיכוי ריאלי להיות מקום מקלט בו יוכלו לפרוש ולחיות את תוחלת החיים הטבעית שלהם, כל בעלי החיים שהחקלאים היו אולי מוכנים לוותר עליהם. (מפרות החלב, שתנובת החלב שלהן ירדה אחרי מספר לידות באונס, עושים המבורגרים). חווה שכזו היא טיפה זערערה בים, יחסית למספר בעלי החיים המוחזקים כיום בתעשיית בעלי החיים. ערך חינוכי זה בסדר, השאלה עד כמה זה מועיל.

אז הבנתי, שלצרוב בברזל מלובן, או אפילו לקעקע את הספרות 269 על ידי יהיה בגדר הצהרה שקרית. אני מכבד את המסירות של אנשי 269, ואין לי ספק שעל פי אמות המידה שלהם, ההחזר על ההשקעה יתכן ויהיה חיובי. אני פשוט לא מסור לעניין עד כדי כך, וההחזר על ההשקעה של החברה מתנועת 269 לא נראה לי חיובי, לא על פי אמות המידה שלי. אז לא, לא אקעקע. אולי אתרום כסף ועבודה לחווה (אם הם עדיין ירצו אחרי כתיבת הרשומה הזו – כנראה שלא..), אבוא להפגנות מפעם לפעם, אחפור לכם פה בראש, וכמובן, לא אצרוך מוצרים מן החי.

אבל נראה לי שלא אהפוך את זה למרכז חיי, ל  Raison d'être שלי. לא הקטע שלי.

בתובל

אתמול נסענו לתובל, למפגש הסיכום של סדנת התזונה ואורח החיים הבריא שבה השתתפנו בששה עשר השבועות האחרונים, ועכשיו אנו יכולים להצהיר בזה על הצטרפותנו לאומת משתתפי הסדנאות הגלילית.

אל הסדנה, שאותה מעביר אופיר פוגל, נטורופט המתגורר בגליל בקיבוץ תובל (נו שם, בין כישור לפלך..מעל מג'דל כרום ודיר אל אסד, קצת ממזרח לירקא וג'וליס)  הגענו בהמלצת ידידנו בני, שלפני כמה עשרות שנים הלך גם הוא לצפור במצפים ונטש אותנו מאחור בחיפה. שם הוא רוקד (כמו כמעט כולם) בלהקת משגב ומשתתף בסדנאות, בין שלל עיסוקיו. הסדנה הזו עשתה לו פלאים, הוא מדווח, בין היתר בהורדת לחץ דם וירידה במשקל. הוא גם התרשם עמוקות מרצינות ומקצועיות מנחה הסדנה וחשב שהפורמט של הסדנה עשוי היטב.

הפורמט אכן מוצלח. שישה עשר מפגשים, בני 4 שעות האחד המחולקים בין הרצאה/הדרכה בעיקר בנושאי תזונה, שעה בערך של הליכה נמרצת באוויר הגלילי המשובח אל קיבוץ פלך, הקפה שלו וחזרה, שעה לערך של יוגה מודרכת ולאחריה ארוחה משותפת מאוכל שמביאים המשתתפים, המורכבת מסוגי האוכל שמותר לאכול באותו השבוע, לפי רשימת חלוקה הנשלחת כמה ימים קודם במייל. ולסיום, עוד כחצי שעה של שיחה והדרכה בנושאי תזונה, חשיבות הפעילות הגופנית ושינוי אורח חיים.

עם המלצה כה חמה, לקחנו את עצמנו, ונסענו לפגישה מקדימה לסדנה שבה נפגשנו עם אופיר והתרשמנו גם ממנו וגם מהמקום. החלטנו ללכת על זה למרות המרחק הניכר – בשעות אחרי הצהריים העמוסות לוקח כשעה ורבע עד שעה וחצי להגיע מחיפה לתובל, ולוקח כשעה לחזור בשעות הלילה כשאין עומס.

שנינו, זוגתי שתחייה ואנוכי, סיימנו את הסדנה בהרגשה שהיה שווה. בכל זאת, ההשקעה הייתה בבריאותנו. החמצנו אמנם ארבע מתוך הפגישות, שלוש בגלל נסיעות לחו"ל ואחת בגלל תאונת שרשרת אחת על כביש 22 בה לא היינו מעורבים אבל שתקעה אותנו לשעה על הגשר העילי בצומת הצ'ק פוסט. אבל אחרי כל סדנה נשלח סיכום מפורט וממצה במייל לכל המשתתפים, כולל חומר רקע נוסף כך שאין בעיה להשלים את החסר.

מה שכן, היה קצת קשה לטייל בחו"ל בשבועות הראשונים של הסדנה, שבהם מותר לאכול רק אורז, במעין שלב של ניקוי הגוף, ונראינו קצת פתטיים עם קופסאות הפלסטיק והאורז בתוכן, יושבים על ספסל לפני בניין הבאוהאוס בדסאו, או מורחים רסק עגבניות משפופרת על פריכיית אורז ומכסים בעלה חסה. אבל בשבועות הראשונים של הסדנה אכן ירדנו יפה במשקל.

כי למרות שאין הגבלה על כמויות, כמה אורז כבר אפשר לאכול, גם אם הוא מתובל היטב? אני אמנם חייב להודות שיחסי לאורז השתפר פלאים בעקבות הסדנה, ביחוד לאורז בשמתי מלא, ועדיין, בשבועות האלה שיכולנו לאכול או רק אורז לסוגיו או אורז עם ירקות עלה ירוקים, ירדנו לא מעט. בסוף הסדנה, כדי שלא להסגיר יותר מדי, אציין שירדתי כ 8.5% ממשקל גופי, והייתה גם ירידה נאה באחוז השומן בגופי. כמעט כל המשקל שירד היה משקל של שומן, וזה הודות לזה שהסדנה היא לא סדנת הרזיה. הרזיה לא עובדת. שינוי תזונה עובד, אם הוא על בסיס קבוע. וחייב להיות מלווה בפעילות גופנית סדירה.

טוב, אז אני יודע לדקלם את הדברים הנכונים. המבחן האמתי הולך להיות אחרי סיום הסדנה.

בתחילת הסדנה אכלנו רק אורז ומוצרי אורז, ולאט לאט הוספנו מני מזונות, באופן המאפשר לכל אחד ללמוד מה עושה לו טוב ומה לא. בסיום הסדנה חזרנו לאכול כמעט "הכל" כאשר מבחינתי, "הכל" ממילא לא כולל בעלי חיים ודברים המופקים מהם. אבל גם כמעט בלי סוכר, עם מעט מלח, קפה רק מפעם לפעם, בלי ממתקים בכלל ועם מעט מאד מזונות מעובדים. ובלי "בפלות" וכאלה. לרמה הנדרשת של פעילות גופנים, 3-5 פעמים בשבוע גם לא הגענו, בקושי לפעמיים בשבוע בממוצע, אם אני נותן לעצמי דין וחשבון כנה. ועדיין לא הגעתי למשקל היעד הפנימי שלי. אבל אני מאמין שאם אתמיד באותה תזונה, ואגביר פעילות, אמשיך לרדת. השאלה לכמה זמן.

כי זו הבעיה בסדנאות מעין אלה – הן נגמרות, ואז מה? ואכן, היו חלק ממשתתפי הסדנה שזו לא הפעם הראשונה שהם לקחו אותה. אופיר, "גורו" (סתם…) התזונה הג'ינג'י המעביר את הסדנה מודע לבעיה ומציע סדנת המשך בתדירות נמוכה יותר למעוניינים. מבחינתו, הסדנה הייתה יותר אפקטיבית עם הייתה נמשכת שנה, אבל מעטים היו מוכנים להתחייב למשך זמן כזה. אנחנו לא נמשיך לסדנת ההמשך, בעיקר בגלל המרחק, ונקווה לטוב.

אחרי עשרות שנות צמחונות וטבעונות, שבהם התעניינתי בנושא קצת יותר מהאדם הממוצע, ולו רק כדי להדוף טענות מגוחכות על אי האפשרות לשרוד בלי מוצרים מן החי, רוב מה שנלמד בסדנה על נושאי תזונה, היה חומר שהכרתי או שיכולתי להכיר מקריאה במרשתת. אבל יש לזה משקל קצת יותר גדול כשבא בא ממקור מוסמך בעליל, ומגובה באסמכתאות אמינות. חלק גדול מהמשתתפים, עשרים וששה במספר, דווקא הכירו את מהחומר בקווים כללים, חלקם מסדנאות קודמות. אבל היו שבאו ממרקע תזונתי מאד לא מודע, ששמות כמו טופו או מיסו היו בשבילם משהו שאת שמעו הם אפילו לא שמעו. הם לבטח יצאו נשכרים מהתאוריה המגובשת של תזונה שאופיר יכול להציע להם.

מהי אותה תאוריה של תזונה? היא בעיקרה טבעונית, אבל טבעונית בעיקר מטעמי בריאות, כך שלרוב האנשים היא יותר קלה. קל יותר לרוב האנשים לגייס חמלה כלפי עצמם מאשר לבעלי החיים. גם אופיר לא מצהיר על עצמו כטבעוני, למרות שבפועל הוא כזה (כמו זוגתי בעצם). הוא בהחלט מודע הן לצדדים המוסריים והן לצדדים הסביבתיים של טבעונות, ולא חושב שצריך להשתמש בשמות מכובסים כמו "עוף". זה תרנגול.

זה שהסדנה לא טבעונית במוצהר פחות מרתיע אנשים, ובסופו של יום, פרנסתו של אופיר על הסדנאות האלה. אבל אין רע בהפחתת רע, במיוחד אם היא הפחתה משמעותית למספר משמעותי של אנשים. אם מישהו מרגיש שהוא בוגד במורשת התרבותית שלו כארגנטינאי כשהוא לא אוכל איזה סטיק, אז אם הוא אוכל פעם בחודש, וכך לא מרגיש בוגד במורשתו, שיהיה, על פי אופיר. והוא כנראה צודק.

חוץ מדבר אחד. אם אתה עושה את הסוויץ לטבעונות מטעמי מוסר, עם הזמן אתה (אצלי זה ככה) כבר לא יכול פיזית ממש לאכול בשר, וגם מאכלים שיש בהם מוצרי חלב וביצים כבר הרבה פחות מפתים אותך. טבעונות אידאולוגית מסירה מדרכך הרבה מאד פיתויים קלוקלים תזונתית, ומסייעת לך לא לגלוש חזרה להרגלי תזונה שסותמים את עורקיך.

כי זה בעצם מה שהביא חלק לא קטן מהאנשים לסדנה. התחלה של סכרת ו/או לחץ דם גבוה, מחלות שתזונה גורמת להן ותזונה מרפאת. ואכן, כל המשתתפים למעט אחת, דווחו על שיפור משמעותי במדדים אלו, וחלקם, כמו ידידי בני, אף הפסיק לקחת תרופות לחלוטין. זה מה שאתה אוכל שעושה אותך חולה או מבריא אותך. מזון מן החי, הוא בראש רשימת הדברים שגורמים לתחלואה. אבל אם רק תחלואה מניעה אותך, אומר אופיר, לך על 95-5. תחטא באכילת (מה שבשבילי הוא) פגרים 5% מהזמן. ליתר דיוק – כל מה שאתה לא אמור לאכול ביחד, אמור להיות לא יותר מ 5% מהדברים שאתה מכניס לפה. זה לא 5% לכל אחד מהם. סביר, לא?

אצלי זה הולך להיות שומשום ומוצריו: טחינה וחלבה. התאכזבתי לשמוע אצל אופיר שטחינה עשירה מאד באומגה 6 וענייה מאד באומגה 3, וכיוון שהוא גורס שנדרש יחס של 1:2 בין שניהם, צריך לאכול הרבה מאד "דגים מהים הצפוני"  (לא אופציה עבורי) כדי להכניס לגוף מספיק אומגה 3, או לקבל את זה מהחי ממזונות כמו פשתן או זרעי ציה. אז פשתן נכנס אצלנו כמעט בכל ארוחה, טחון טרי (באותו השבוע) ובזוק מעל אורז או כל דבר כמעט.

לאופיר יש אתר אינטרנט מאד מושקע, והוא הולך לפתוח באוקטובר סדנה בתל אביב, למי שתובל רחוק לו. אם אתם צריכים עזרה מסוג זה, אני ממליץ. הסדנה באמת מאד מתוקתקת, מאורגנת היטב ויעילה.

זהו, ועכשיו אני הולך לעשות קציצות עם ירקות, דוחן ותורמוס, דגן וקטניה שאופיר גורס שהם בין היותר טובים. אם יצא מוצלח, אעלה מתכון.

טבעונות כ handicap

Handicapping הוא מונח שגור בהרבה ענפי ספורט תחרותי כמו באולינג, שח, גו,  גולף, וגם אתלטיקה, מונח המאפשר לשחקנים מרמות שונות לשחק האחד עם השני. בגולף למשל  השחקן הפחות טוב יכול להסיר יותר חבטות מתוצאת משחקו וכך יש לו סיכוי לנצח. handicap נמוך פירושו שהשחקן טוב יותר ולכן מותר לו להוריד פחות חבטות בסיכום המשחק. למעטים בלבד יש handicap אפס.

handicap זה משהו כמו ה"פור" שאכילס נתן לצב בפרדוקס המפורסם של זנון. מצד שני, אם מייק טייסון יציע להתאגרף מולי, גם אם יציע לעשות זאת עם שתי ידיו קשורות מאחורי הגב, לא אסכים. יש למייק טייסון handicap נמוך מאד באגרוף, והוא לקח על עצמו עוד אחד לאחרונה – טבעונות.

כי צמחונות, וטבעונות זה סוג של handicap, מהסוג הספורטיבי. אתה במודע מקשה על עצמך, אבל ממקום של חוזק. של הכרה בכוחך.

להיות אוכל-כל זה הכי קל ונוח בעולמנו. אתה יכול לאכול כל דבר, יש לך הרבה פחות בעיות להסתדר בכל מצב, תמיד תמצא משהו לאכול. ברגע שאתה מתחיל להיות בררן באוכל, מבחירה (לא מסיבות רפואיות) אתה בעצם מצהיר בזה שאתה מספיק חזק לוותר על אפשרויות תזונה כאלה ואחרות, שתסתדר גם ככה. טבעונות היא הצהרה אפילו יותר חזקה, כי היא מורידה את טווח האפשרויות שלך בצורה הרבה יותר דרמטית מצמחונות. יש בכל כך הרבה מיני מזונות ביצים או מוצרי חלב שטווח המזונות לטבעונים הרבה יותר מצומצם מלצמחונים. כטבעוני, אתה מצהיר בעצם שיש לך הכוח להסתדר, בלי להתפשר על עקרונותיך. אני מצהיר שיש לך handicap נמוך.

כצמחוני וותיק וטבעוני פחות וותיק (כשנה וחצי) כבר ברור לי שאין שום בעיה להסתדר כשאתה בבית, קונה בעצמך ומבשל בעצמך. אפשר להסתדר בקלות גם במקומות כמו תל אביב, בעצם בכל מקום בו יש חומוסיה או דוכן פלאפל. וגם יש התקדמות ענקית במבחר שהרבה מסעדות מציעות לטבעונים. בקיצור, ה handicap הולך ונהיה פחות "נמוך" אם לדבוק במטפורה של גולף, לפחות בארצנו.

ועדיין, כשאתה טבעוני, אתה טבעוני כל הזמן, לא רק כשנוח. אני בטוח שלחיילים בשטח, ממש קשה להיות טבעונים. ובכל מני מקומות נידחים, גם קשה. וכשאתה בדרכים, בארצות זרות, עוד יותר קשה, גם אם התקנת את האפליקציה של happy cow. לדבוק בטבעונות גם בתנאים אלו, זהו handicap נמוך של ממש.

כך בכל אופן חשבתי, עד שדיברתי בטיסה לוורונה לפני שבועיים עם מטיילים דתיים, שהיו חלק מטיול מאורגן למטיילים דתיים.
ואני חשבתי שלי קשה…

לדבוק באורח חיים דתי כשאתה מטייל, קשה. הרבה יותר מלהישאר טבעוני. הפתרון של המטיילים האלה הוא פשוט ויתור על הרבה מאד דברים. הם ישנים כל לילה באותו המלון, מלון ששכר ישראלי למטרה זו וכל עובדיו, כולל החדרניות, יהודים כשרים, ומשם הם יוצאים לכל מקום, באוטובוס הנהוג על ידי נהג יהודי. הם לא מבקרים במקומות נוצריים, ולכן מכל וונציה ראו רק את בתי הכנסת. אוכל הם אוכלים רק במלון בוקר וערב או כריכים שהכינו לעצמם במהלך היום. קשה.

בעצם, אם חושבים על זה, אחרי כל הוויתורים האלה: לטייל רק בקבוצה, רק קבוצה דתית, בטיול התפור במיוחד לדתיים, לוותר מראש על כל האתרים של דתות אחרות, לא מראה על handicap נמוך במיוחד. זה לא שהם אומרים: נעשה הכל ועדיין נשמור על כשרות. לא. הם פשוט מוותרים מראש על דברים. כמו שחקן גולף שמראש לא מכוון לתוצאה גבוהה. בספורט קוראים לזה self handicap, מישהו המכשיל את עצמו כדי שלא יתאכזב. כדי שיהיה לו תירוץ למה הוא לא מצליח. כמו מישהו שדוחה עד ללילה האחרון להתכונן למבחן, נאמר.

אולי מישהו שרק מקפיד על אוכל כשר, גם אם לא יהודי הכין אותו, או אוכל מה שסביר שיהיה כשר גם אם אין לו תו כשרות (האמת, אני לא מבין בכשרות). מישהו שמוכן לישון במלון גם אם עובד אלילים יחליף שם את המגבות, מישהו כזה לוקח על עצמו handicap שהוא קצת יותר נמוך אולי מצמחונות, אבל עדיין, גדול משל טבעונות, לפחות בדרכים.
בארצנו, כשרות היא handicap מאד גבוה, ממש לא אתגר. handicap הרבה יותר גבוה מצמחונות, לבטח מטבעונות.

ועוד לא הגענו לדבר על raw-food…

Free Palestine

התקשרה אלי לפני כמה דקות מוינה Eva Morton, שהייתה חברה של אמי, שביום רביעי השבוע ימלאו שש שנים למותה, בטרם עת. היא התקשרה לספר שהיא ביקרה בעיירה Novi Ichin (כיום בצ'כיה) שממנה באה משפחת אמי, ושלוח הזכרון שסבי התקין ליד הבית בו הם גרו ברחוב Dolní brána 667/40  מוסתר, שומו שמיים. היא צילמה את המקום ושאלה אם אני מעוניין שהיא תשלח לי תמונה. בדואר כמובן, כי אווה בת 86 ואין לה מחשב. אמרתי שכמובן, ונתתי לה את המיקוד של ביתנו – היא לא הייתה משוכנעת שכאן בלבנט דואר יגיע ללא מיקוד.

והמשכנו לדבר על דא ועל הא – עם אווה זה תמיד מעניין לדבר. אני מתרשם שהיא הכירה את אמי, לבטח צדדים מסוימים שלה הרבה יותר טוב ממני. למשל, סיפרתי לה שיצחק גרינבוים, שברחוב על שמו אני גר, נאם בשדה התעופה של וינה בטקס העלאת עצמות הרצל ארצה, בטיסה שבה הגיעה ארצה גם אימי, ישובה על ארונו של הרצל (סיפרתי על זה בפרוטרוט כאן..). מסתבר שאווה דנן לא רק הייתה זו שסדרה לאמי מקום באותה הטיסה, אלא הייתה זו שטיפלה בהוצאת עצמות הרצל, אשתו ובנו מקבריהם. היא עבדה בשנים ההן (1949) בחברה קדישא של וינה…

למדתי משיחתי עם אווה עוד דברים רבים ומעניינים, שלא את כולם יש מקום לספר כאן. ובין היתר הגענו (בשיחה של כעשר דקות) לדבר על העיר Breslau, היום בפולין, ששמה היום Wroclaw.  מסתבר שלמדינות אירופה היו השגות על זכאותה של הקיסרית לעתיד  Maria Theresa לרשת את כס בית הבסבורג האוסטרי, ובאחת מהמלחמות שפרצו בשנות הארבעים של המאה השמונה עשרה בעקבות חילוקי דעות אלה (לא רק באירופה, גם בהודו וגם בצפון אמריקה), סופח חבל שלזיה למדינת פרוסיה של אז והעיר ברסלאו הפכה לבירתו. (עוד אחד מהפרקים בהיסטוריה שלא מלמדים בבית ספרנו). והעיר שממנה הגיעה אמי, Novi Ichin, הייתה בימים ההם חלק מחבל שלזיה, שברסלאו כאמור הייתה בירתו.

נו טוב, אז איך זה קשור לכותרת הרשומה? אז ככה – היינו בברסלאו לפני כחודש (ב 18.6.2014  – כדי שאזכור…) והעיר פשוט יפיפייה. יפה אפילו מפראג לדעתי. קפצנו לשם מטיול שהיה בעצם בברלין וסביבתה, גם כי שמענו שהעיר יפה, גם כי ידעתי שהרמן כהן (זה שכתב את "דת התבונה ממקורות היהדות") למד שם באוניברסיטה, והיי, אפילו פרדי דורה בא משם (למי שעוד זוכר אותו). חוץ מזה, עוד לא הייתי בפולין וכך יכולתי להוסיף אותה לרשימה (סתם..). גם ידעתי ששם השתמר עדיין אחד מבתי הכלבו שהאדריכל אריך מנדלסון בנה למשפחת שוקן (אותה משפחת שוקן שבבעלותה עיתון הארץ – השריד היחידי של עיתונות בארץ שלא בושה לקרוא אותה.)

יש לי סנטימנטים לאריך מנדלסון – הוא  חי פה בארצנו כמה שנים ואף תכנן את מבנה בית החולים שבו נולדתי. ולכן אני משתדל לבקר במבנים שהוא תכנן איפה שרק אפשר, אם כי אני חייב להודות שבברלין יש עוד הרבה שלא ראיתי בביקור הנוכחי, ויצטרכו לחכות לביקור הבא. בית הכלבו כבר לא בית כלבו אלא בניין משרדים, אך מבחוץ הוא שמור להפליא (כנראה משוחזר). יש עוד בית כלבו אחד מסוגו ששרד, בעיר Chmeniz שבגרמניה, על הגבול עם פולין. ליד בית הכלבו, משמאל בתמונה מטה, יש גם סניף ענקי של רשת סופר-פארם, שמסתבר שגם לפולין היא התפשטה.SONY DSC

מה עוד ראוי לציון בעיר ברלסאו? יש את כיכר העיר היפיפה שלה, ה RynekSONY DSC

ויש בה שלוש(!) מסעדות טבעוניות, ממש במרכז העיר. בשתיים מהן אך אכלנו. Machina Organika הייתה לא רעה כלל, אכלנו שם בערב הגעתנו. למחר בצהריים, אכלנו במסעדה טבעונית בעלת השם הבלתי אפשרי Najadacze.pl. במסעדה זו המבססת תפריט טבעוני על מאכלים שהם טבעוניים באורח טבעי מכל מני מדינות בעולם, יש מנה של פלאפל וחומוס העשויה ממש טוב (חוץ מזה שהפיתה היא בעצם טורטייה) שהם קוראים לה בפולנית Zestaw wolna Palestyna, שזה בפולנית set Free Palestine  (ארוחת פלסטין חופשית)ברסלאו-001

הרגשתי קצת מוזר להזמין (אפילו "סמולני קיצוני" עובר ישראל כמוני) מנה עם שם כזה, אבל הייתי חשוך חומוס כמעט חודש, ולא עמדתי בפיתוי, וגם, נזכרתי שלפחות מן השפה ולחוץ גם ראש ממשלתנו, הביבי, "מצדד בפתרון שתי המדינות" עאלק, כלומר שגם הוא בעד פלסטין חופשית, גם אם להבנתו זה ברסיסי השטח שיותיר מפעל ההתנחלות. אז הזמנתי. וכך יצא לנו לשמוע את ההוראה מועברת למטבח: "פעמיים פלסטינה ופעם אחת סושי". והפלאפל אכן היה ממש טוב! בכלל, האוכל שם היה ממש מעולה, כמו למשל מנת  ה Inari המאד יצירתית הזו (למה אין להשיג אצלנו את כיסוני הטופו המותססים האלה, הם נוראה טעימים, ובריאים…)SONY DSC

שווה ללכת גם אם מבחוץ המסעדה לא נראית משהו, וממוקמת בקומת העמודים של שיכון מזרח גרמני מוזנח…SONY DSC

מהביקור החטוף הזה, נראה שכדאי לחזור לפולין, גם בלי מחנות ההשמדה. וגם לברסלאו כנראה אשתדל לחזור, לא רק כדי לנסות את המסעדה הטבעונית השלישית ששם. כי חודש מאוחר יותר (ומאוחר מדי) ראיתי בפסטיבל הקולנוע בירושלים, שהשנה "חזר בגדול" והיה ממש טוב, סרט בשם The Airstrip – Decampment of Modernism, Part III שצילם (זה סרט דוקומנטרי אם כי מאד אסוציאטיבי)  Heinz Emigholz.

האיש עושה סרטים מאד מעניינים על ארכיטקטורה, שרק אחד מהם, על אדולף לוס, הצלחתי למצוא להורדה ברשת. ב Airstrip הוא מתחיל בכיפת הפנתיאון ברומא, שכבר ידעתי שהיא הייתה כיפת הבטון הגדולה בעולם במשך יותר מאלפיים שנה, אבל משם הוא עובר לעיר ברסלאו, (אז חלק מגרמניה הקיסרית) שבה מסתבר, נבנתה ב 1911–1913 כיפת הבטון (ללא תמוכות) שהדיחה מהכס את הפנתיאון שברומא ככיפת הבטון הגדולה בעולם.powr-centennial-hall-and-parks-picture-credit-fot.stanis-aw-klimek_d30ab

לא ידעתי ולכן לא הלכנו לראות. היינו כנראה ממש ליד, אבל לא שמנו לב. אולי אפילו נסענו ממש לפני הגן המקיף את המבנה, אבל היינו עסוקים בלהתפקע מצחוק ממאמציה הכושלים של מערכת הנווט שהייתה מותקנת במכונית השכורה שלנו להגות את שמות הרחובות בפולנית – זה נשמע כמו אוסף הברות אקראי. וכך לא ביקרנו בתוך המבנה, ולא ראינו את מערכת הקשתות היפיפייה התומכת בגג. Poland-2012-132_web

המבנה אגב, ברשימת אתרי המורשת העולמית של Unseco. כנראה שכדאי להסתכל ברשימה כשמתכננים ביקור במקום כלשהו – בספר של Lonely Planet על פולין לא היה לכיפה הזו אזכור.

אני תוהה עכשיו, האם מספר הקטגוריות שהרשומה הזו צריכה להיות משויכת להן הוא עדיין חד-ספרתי.. נראה.

למה יש "טרנד" טבעוני…

בשבוע שעבר, שוב לקחתי את עצמי לבניין גילמן שבאוניברסיטת תל אביב. אני עושה את זה בממוצע אחת לשבוע, לפעמים בעבור שעתיים בלבד. לא משנה – אם זה התשלום שאני צריך לשלם על חיים בחיפה, ברווחה שכמוה לא הייתי יכול להרשות לעצמי באזור המרכז, so be it. הפעם זה היה לכנס בשם: "בעלי חיים: היבטים פילוסופיים, פוליטיים ותרבותיים". היה מעניין, למרות שחלק מהדברים כבר הכרתי.animals2_1

עוד לפני שגיליתי את Animal Liberation, ספרו של פיטר סינגר, ודומים לו, חשבתי לעצמי שטבעונות ראוי שיהיה לה בסיס תאורטי מוצק, ובתאורטי אני מתכוון פילוסופי. פילוסופי במובן הרחב, כזה שכולל גם ביקורת חברתית, סוציולוגיה, ביקורת תרבות ופילוסופיה פוליטית. חשבתי בזמנו שאמצא בסיס כזה בסדרת הרצאות של הד"ר אריאל צבל בשם "החברה רב מינית" אבל לא באתי על סיפוקי שם, זה היה אפילו די "עולב", כמו שאומרים היום. אבל הכנס מעלה, היה די ראוי מהבחינה הזו.

הכנס נפתח בהרצאה של פרופ' צחי זמיר מהאוניברסיטה העברית, שמסתבר שכתב ספר בשם:
"Ethics and the Beast: A Speciesist argument for animal liberation", שיצא ב-2007 בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון. ספר שאנסה למצוא, ואפילו לקרוא (החלק הראשון הולך לי יותר בקלות מהשני בדרך כלל :-(.

צחי זמיר העלה בהרצאה השערה, שגם במוחי מנקרת כבר זמן מה, שיש קשר בין המספר הגובר והולך של אנשים שמאמצים אורח חיים טבעוני, לייאוש מסוים מהסיכוי לפתור עוולות אחרות בעולמנו, שבעבורן נדרש פתרון פוליטי, כמו המחאה החברתית שהסתיימה בקול ענות חלושה (בעצם בנפיחה, בדמותו של יאיר לפיד ויש עתיד), כמו הכיבוש בן 47 השנים שגובה כמה עשרות חיי אדם כל שנה ושנה ומחזיק שניים וחצי מליון אנשים ללא זכויות.

כי מה שיפה בטבעונות, הוא שהכוח הוא אצלך. אתה הוא זה שמחליט מה שנכנס לך לפה, אף אחד לא יכול לכפות את זה עליך. אף אחד לא יכול למנוע ממך לנהוג על פי המוסר שלך, בניגוד למשל לכיבוש, שבו כולנו, בדרך זו או אחרת, משתפ"ים, ואין לנו הרבה מה לעשות בעניין, חוץ מלקחת את הרגליים ולהסתלק מכאן. אבל אני יכול להפסיק לגרום להרג, ניצול, ודיכוי  של בעלי חיים, ולהפחית את ההתעללות בהם, במידה שמדובר בצריכת המזון שלי. די פשוט בסך הכל.

אני לא צריך לשכנע אף אחד כדי להרגיש כבר טוב עם עצמי, אם כי אין פסול בלנסות, ורוב הטבעונים אכן מנסים, במידה כזו או אחרת של הצלחה. צחי זמיר אגב, חושב שעליית מספר הטבעונים משפיעה פחות על כמות ההרג מעליית צריכת המוצרים מן החי, ובשר ספציפית, לאדם. ומעליית מספר תושבי העולם בנוסף. ולכן, הוא גורס, נדרש אקטיביזם טבעוני, המקביל לזה של התנועה לביטול העבדות או לשוויון זכויות לנשים, כדי לגרום לשינוי משמעותי. יתכן שהוא צודק.

אבל הצד המסריח של זה הוא ש: "הכיבוש נעשה יותר נוח". אין מה לעשות – ככה זה עובד. אנשים מעטים בלבד מסוגלים להילחם בכל החזיתות, ובבחירה הזו, בחזית בה יש לי סיכוי לעשות משהו, אפילו . . קטן, יש הסטה בלתי נמנעת של מאמץ מחזיתות אחרות.

ומצד שני (תמיד יש לפחות צד אחד נוסף…), יתכן , שאקטיביזם טבעוני כן יכול להביא אנשים לפתח מודעות ליכולתם לפעול כקולקטיב נחוש לשינוי פני החברה כולה. וגם ללא אקטיביזם, בחירה בטבעונות, ולו רק ברמה האישית בלבד, גם היא אמירה פוליטית, וגם היא עדיפה על ניהיליזם ויאוש. (גם השערה זו אני חולק עם צחי זמיר). אז אולי צריך לראות את הדברים, כדרכי בקודש, באורח אופטימי.

Angelus Ovis Aries

יש קטע קצר אחד של טקסט, מתוך התזה התשיעית על "מושג ההיסטוריה" של וולטר בנימין שהפך למושא התייחסות של אינספור כותבים. וזה הקטע:

על מושג ההיסטוריה_1-001וזו התמונה בה מדובר. צייר אותה Paul Klee ב 1920, היא הייתה בבעלותו של וולטר בניימין, שהוריש אותה לגרשום שולם, שהוריש אותה למוזיאון ישראל, שם היא מוצגת כיום. תמונה קטנה, כמו כל ציוריו של קליי, שרובם בערך בגודל דף A4.Coll IMJ,  photo (c) IMJ

השתמשתי גם אני בתמונה בעלילת סיפור בהמשכים שכתבתי, בשם אולריך, אבל זה לא אומר שאני לא יכול להשתמש בתמונה שוב ושוב, כמו מאות אחרים. ולכן, כשישבתי ביום שישי השבוע ב"סמינר השנתי על אמנות, תיאוריה ופילוסופיה בני זמננו" באולם שידלובסקי במוזיאון תל אביב, והקשבתי לוויויאן ליסקה  מדברת על התמונה, הפרשנות של בנימין לתמונה, והפרשנויות של רבים אחרים לפרשנות של בנימין. ומכל הפרשנויות, חשבתי שנעדרה אחת  שמתבקש שאוסיף אותה לערמת המילים הגבוהה שכבר נערמת מעל הפסקה הקצרה הזו מעלה, והציור הקטנטן הזה.

כי לא מלאך אני רואה בציור הזה – כבשה אני רואה שם. עיניה פקוחות בבעתה, תלתלי הצמר שלה מתנופפים ברוח ורגליה האחוריות נגררות על הקרקע כאשר היא נהדפת לאחור. לא אל העתיד. אין לה עתיד. אל בית המטבחיים היא נגררת, שם תישחט שחיטה כשרה  למהדרין, כדי שתוכל לעלות בעשן השמימה על אי תנועה אי שם ברחבי ארץ ישראל השלימה, או שאולי בגן סאקר, ובכך תתרום את גופה לציון יום העצמאות השישים ושישה של מדינת ישראל, בקרוב "מדינת הלאום של העם היהודי". הידד.Scan-001

התמונה מעלה, ממוסף עיתון הארץ, ממדור בואנה בואנה..
ובחזרה לוולטר בינימין:  לא אל העבר מופנות עיני הכבשה, ואת עיניה היא  לא מישירה אלינו, הצופים בתמונה.tumblr_m8bnxbqzp81qevm0qo1_1280-001

הצידה היא מסיטה את עיניה, מנסה לא לראות את השואה הנגזרת  מההעדפות הקולינריות של בני האדם. שואה שאינה אירוע טראומטי חד פעמי, אלא משהו הקורה שעה שעה. "עבור בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה" אמר יצחק בשביס זינגר, אבל הוא טעה בגדול.  אומדן כל הנספים בטרבלינקה נע בין 870,000 ל-880,000 בני אדם. אומדן מספר בעלי החיים המומתים מדי שנה למזון בלבד עומד על כ 150 ביליון בעלי חיים, מה שאומר, (כן, עשיתי את החשבון) שעבור בעלי החיים, כל שלוש דקות הן טרבלינקה.

(3.08352 ליתר דיוק)

הכבשה, בפרפרזה על דברי וולטר בנימין, רואה אך שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי עצמות אלו על אלו ומטילה אותן לרגליה. ….. ובאותה שעה מתגבהת ערימת העצמות לפניה עד השמיים.
מה שאנחנו מכנים "קידמה" – היא הערימה הזו. ובכל יום עצמאות, הגבעה גובהת בקפיצה קטנה.

לא כמו הקפיצה הזו:

יום עצמאות שמח..wooly-sheep-ramona-johnston

 

 

 

דלעת ערמונים במילוי קינואה ועדשים

יש למתכון הרבה שלבים, אמנם פשוטים, אבל התוצאה שווה. והוא טבעוני.

  • חוצים את דלעות הערמונים, מסירים קצת מהקצוות כדי שהחצאים יעמדו. מוציאים את הגרעינים בכפית או בעזרת כלי לכדורי מלון.
  • מורחים בשמן זית את בשר הדלעת החשוף, ויוצקים מעט יין אדום לתוך חצאי הדלעת. אופים ב 180 מעלות עד להתרככות.
  • אופים בתבנית משומנת חצאי עגבניות שרי כמספר הדלעות. מניחים בכל חצי דלעת חצי עבנייה אפויה.

מילוי:

  • מבשלים קינואה לפי הנפח הנדרש למילוי הדלעות.
  • מגררים 2-3 גזרים (או בטטה) במגררת (פומפיה) עדינה ומאדים קלות במחבת.
  • מבשלים עדשים שחורות במים עם שום, גינגר, טיפת סויה. לאחר ההתרככות, מוסיפים מלח.
  • קוצצים דק בצל קטן ומזהיבים בנפרד בשמן זית.
  • מבשלים קלח תירס ומסירים את הגרעינים (או קפוא, או מקופסה, תלוי בעונה)
  • קוצצים שמיר דק דק.

מערבבים יחד את מרכיבי המילוי, מתבלים במלח ופלפל,. ממלאים את הדלעות כולל גבעה קטנה של מילוי. מפזרים מעל שמרי בירה ואופים עוד 10-15 דקות.

תמונהבצילום מעלה יש בחלק מהדלעות קוביות קטנות של גבינת חלומי מעורבבות במילוי, ואין את כיסוי שמרי הבירה.

אדם נשך כלב

היו דיווחים אתמול על זאבה שנשכה עשרה בני אדם באזור טבריה, ונלכדה לבסוף ליד קיבוץ גנוסר.

סוג של חדשות שגורם לך לחשוב מחדש על האמירה ש"כלב נשך אדם" זה לא חדשות ו"אדם נשך כלב" זה כן משהו שראוי לדווח עליו. כי כלב הוא הרי זאב שתורבת.

והנה סיפור הזאבה מדגים בדיוק את ההפך. כי הרי על כל נגיסה שנגסה הזאבה בבן אדם, ממש באותו הזמן, נגסו מיליארדי בני אדם בכמה וכמה מיליארדי בעלי חיים, כולל לא מעט כלבים, מאכל נחשק בלא מעט מדינות. ואף אחד לא חשב שיש פה משהו לדווח עליו.

ובניגוד לזאבה, הנוגסים ברינה לא ישלמו על כל נגיסה בחייהם, רק בבריאותם. מוזר, לא?

והנה אחד מהננגסים, עם אמא שלו.loving-mother-cow-and-calf1