זה טבעוני זה?

הבוקר, אחרי שקמתי משנת לילה בה הייתי מכוסה עד הסנטר בכסת מלאת נוצות (!), ניגשתי למטבח ופתחתי קופסת שימורים של בשר (!) והפרשתי ממנה מנת אוכל לחתולתנו הקשישה צ'ילי. אחרי כן יצאתי לחצר נעול בנעלי עור (!) כדי להשליך לקומפוסטר בין היתר את הכנאפה הלא טבעונית שבמאפיית אבולעפיה אשר ביפו דחפו לי כ"צ'ופר" לתוך השקית (בה היו רק מוצרי מאפה טבעוניים שרכשתי), אחרי שנגסתי ממנה ביס (!), ולבסוף התישבתי על הספה לכתוב את הרשומה הזו, כשאני נשען על כריות ממולאות בנוצות (!) גם הן.

אז הנה התירוצים להגנתי, לפני שחבר המושבעים יגזור את דיני לגירוש מחוגי הטבעונים.

כסת הנוצות: מכילה נוצות שנמרטו מאווזים אי שם בשלהי האימפריה האוסטרו-הונגרית, לפני כמאה שנים. הן היו מתנת החתונה של סבתי. מאז הם עברו כמה פעמים ניקוי והחלפת מעטפת, אך קורבנם של האווזים הסלובקיים האלה זוכה להערכה הראויה עד היום, לארבעה דורות במשפחתנו לא היה קר בלילה בזכותם. השלכת השמיכות האלה או הפסקת השימוש בהן לא יצילו ולו אווז אחד. זה יהיה בגדר מה שנקרא "virtue signaling", דרך להפגין עד כמה הטבעונות שלי "טהורה", אולי "אדוקה", וגם אקט צרכני שאינו מחוייב המציאות.

הבשר בו אני מאכיל את חתולתנו: ניסיתי כמה פעמים סוגים שונים של מזון יבש טבעוני לחתולים, והיא לא אכלה אותו אף שהיה יקר פי שלוש מהמזון המשובח ביותר שאינו טבעוני. היא גם זקנה מדי מכדי לאכול מזון יבש, אותו היא נהגה להקיא כל פעם על שטיח אחר. אז נכנעתי. זו תהיה כנראה החתולה האחרונה שלנו – אני לא רואה איך אחזקת חיית מחמד שאינה יכולה לחיות בלי בשר תואם טבעונות.

נעלי העור: אודה על האמת, נעלי העור האחרונות שלי ששרדו מהתקופה הטרום טבעונית כבר התפרקו מזמן והושלכו לפח, אבל כן, המשכתי לנעול אותן עד שנגמרו, גם אחרי שעברתי מצמחונות לטבעונות. נראה לי שמבחינת בעלי החיים, לא הוספתי בזאת על סיבלם, להיפך – נתתי כבוד לקורבנם. וגם צרכתי פחות.

כריות הספה: כן, גם היא מהתקופה הטרום-טבעונית, והנוצות כבר נמרטו. אם אחליף אותן בחומר סינטטי, לא אגרע מסבלו של אף בעל חי אך אגרום לצריכה נוספת ומיותרת של משאבים בעולם. אני חי עם זה בשלום.

הכנאפה מאבולעפיה: אם הברירה היא בין לזרוק או לאכול משהו לא טבעוני, אז בניגוד לדעת רוב הטבעונים שהגיבו לשאלה ששאלתי בנידון בקבוצת הפייסבוק "טבעונות ישראל", התשובה שלי אינה החלטית לזרוק – כמו של רוב האנשים שהגיבו שם. (אבל יתכן שמגיבים בעיקר אנשים שיש להם דיעות נחרצות בענין ויש הטיה מסויימת ב"משאל" שכזה). בשר הייתי זורק (או נותן לחתולים כפי שרבים הציעו) כי אחרי 47 שנים שבהן בשר לא בא אל פי, לא הייתי מסוגל נפשית לאכול בשר. אבל דבר מאפה שיש בו (אולי) ביצה או משהו חלבי, יתכן שהייתי כן אוכל ולא זורק. (אבל אני מודה שאני מעגל פינות לפעמים כשזה נוגע לדברי מאפה, בעיקר אם הם משובחים ואינם "גבינתיים" במופגן).

בכל אופן, הכנאפה מאבולעפיה מכילה גבינה, והגבינה מחלב שכבר נגזל מפי עגל תמים כלשהו, ולאותו העגל כבר לא משנה ממש אם אוכל או אזרוק את פיסת הכנאפה הזו, ששום דבר שעשיתי לא גרם לה להופיע בעולם (וגם בשקית המצרכים שקניתי). גם השיקול הבריאותי לא ממש משמעותי – גם המאמינים האדוקים ביותר ביתרונות התזונה הטבעונית (שגם אני נמנה עליהם) לא יחששו שתוחלת החייים שלהם תתקצר בעקבות ביס בכנאפה. גם הנזק הסביבתי מיצור הגבינה ההיא הוא כבר עובדה מוגמרת. ואם אין ברשותכם קומפוסטר, עדיף מבחינה סביבתית כבר לאכול את הכנאפה הזו מאשר לזרוק אותה לפח אשפה רגיל. אז אולי הקריטריון פה צריך להיות לא זה הטבעוני, אלא הטעם מצד אחד והמחיר הקלורי של המאכל המאד משמין הזה. והטעם במקרה הספציפי הזה ממש לא הצדיק את המחיר הקלורי.

ואם אתם מזדמנים לחיפה, אני ממליץ בחום על הכנאפה הטבעונית בשוק תלפיות, וגם על זו הטבעונית בכנאפה שפירא, במרכז הכרמל.

עוד רשימות בנושא טבעונות

הכוהן

הרשומה הזו אינה על טפשותו ורשעותו של ראש עירית רמת גן, כרמל שאמה, שהוסיף לשמו את הסיומת "הכוהן" כדי שלא יחשדו בו חס וחלילה שהוא דרוזי (האמת, הוא נראה דרוזי), וגם הוריד מתערוכת הפתיחה המחודשת של מוזיאון רמת גן (מבנה יפיפה אגב) ציור של דוד ריב שלא בא לו טוב בעין (באופן מטאפורי – כי הוא כנראה עשה את זה על סמך תלונות של אנשים, ולא בגלל שחס וחלילה הוא בא לראות את תערוכת הפתיחה אישית). לא, הרשומה הזו היא לא על "הכוהן" הספציפי הזה, אלא על מושג הכוהן.

לפרידריך ניטשה יש הרבה מה להגיד על "כוהנים", וכמעט כל מה שיש לו להגיד (ב"מעבר לטוב ולרוע – הגניאולוגיה של המוסר") הוא רע. הוא מוכן לתת קרדיט לכוהנים (כוונתו בעיקר לאנשי הדת הנוצריים) על שיש בהם עוצמה, דבר טוב בפני עצמו. ניטשה מאד בעד אנשים בעלי עוצמה, בעד העל-אדם. אלא שכוהני הדת משתמשים בעוצמתם בכדי לשלוט באנשים ה"חלשים", אלו שחווית החיים שלהם לא טובה, כואבת, רעה, בשכנעתם שיהיה בסדר בעולם הבא, שכולם חוטאים ממילא (ביהדות – כי אי אפשר לקיים את כל המצוות ממילא). והכוהנים הללו גם חוטאים לדעת ניטשה בחטא הפרישות – באי-אחיזה בחיים במלאותם, במלוא התשוקה, במה שהוא מכנה (בתרגום ישראל אלדד) "חיים אסקטים" (אולי "סגפניים" היה תרגום יותר טוב).

טוב, אבל לניטשה יש גם מה לומר בגנות הצמחונות. בסעיף 17 של המאמר השני באותו הספר, הוא אומר כך: "... מזמן לזמן משתלטת כמעט בהכרח בקרב המונים נרחבים במקומות מסויימים על פני הארץ תחושת מעצורים פיסיולוגיים, אשר מחוסר ידע פיסיולוגי אינה מודעת מצד שרשה זה, ועל כן מתייגעים וגם מוצאים את "סיבתה" ואף מנסחים את ארוכתה בתחום הפסיכולוגי-מוסרי…. תחושת מעצורים זאת עלולה לנבוע ממקורות שונים ביותר: כגון מפרי מיזוגם של גזעים רחוקים זה מזה יתר על המידה, … או בעטיה של תזונה רעה (האלכוהוליות של ימי הביניים, השטות שבצמחונות,…)".
לא הייתי רוצה לחשוב מה היה לו להגיד על טבעונות…

מה שמביא אותי סוף לסוף לסיבה שבגללה התחלתי לכתוב את הרשומה הזו: על הנזק שבכוהנים, וספציפית, בנזק לטבעונות משתי "כוהנות" הטבעונות בישראל. האחת, מפורסתמת (הלחם של מפורסמת וסתם) מבית האח הגדול ובעלת קהל מעריצות/ים גדול, רתמה את כרכרתה לישבנו של ראש הממשלה לשעבר נתניהו והפכה "היועצת לעניני בעלי חיים" שלו. תחילה חשבתי שיש פה משהו ראוי לשבח, שממקום קרוב לשררה אפשר יהיה לקדם את נושא הטבעונות וזכויות בעלי החיים, אלא שקרה בדיוק להיפך, כוהנת הטבעונות דנן פועלת מאז בעיקר בכדי לקדם את דת הביביזם בקרב קהל הטבעונים, במקום לקדם את "דת" הטבעונות בקרב קהל הביביסטים. אני לא יודע עד כמה זה מצליח לה, אבל אני חושד שהיא כן גורמת לניכור בקרב לא מעט טבעונים שלא רואים בעין יפה את הצימוד שזו עושה בין הערצת המנהיג הדגול לנצח ובין אי התאכזרות לבעלי חיים, ויתכן שעקב כך מתרחקים מאורח חיים טבעוני, שכבר נראה להם פחות מוסרי, פחות "ראוי" כשהוא מוצמד בכוח לאידאלוגיה פוליטית כזו או אחרת, מימין או משמאל. לבעלי החיים לא ממש מזיז אם מי ש(לא) אוכל אותם בעד התנחליות או נגד הכיבוש, עבורם זה עניין של פיקוח נפש (כן, יש להם נפש).

הכוהנת השניה, בעלת בלוג פופולרי, שהוציאה שני ספרי בישול, הופכת יותר ויותר לנוהה אחרי תאוריות אזוטריות כאלה ואחרות, מה שאני קורא "רוחניקיות", בעצם סוג של דת / מערכת אמונות ניו-אייגית, אולי בעקבות אכזבה מסוימת שחוותה ממערכת הרפואה הקונבציונלית בטיפול במחלת הסרטן שלה. היא עדיין מפיצה לקהל עוקביה את אמונותיה אלו בזהירות יחסית, לבטח לעומת כוהנת הטבעונות הראשונה, הביביסטית, ועדיין – הגדיים הנשלחים לשחיטה בשל אי יכולתם לספק חלב בעתיד, או האפרוחים הזכרים הנגרסים חיים ביום לידתם בשל כשלונם העתידי להטיל ביצים, לא ממש ישפר גורלם אם הטבעונות תיכרך בדעת הרבים עם אמונות הבל חסרות כל ביסוס מדעי, משהו של מוזרים ותמהונים ולא של אנשים מן הישוב.

וגם לא ממש אכפת יהיה לעגלים אם האנשים שלא אוכלים אותם אלא אוכלים מן הצומח בלבד, יאכלו את מזונם מבושל או נא (raw). אני ממש בעד זה שאנשים יבחרו בטבעונות מכל סיבה – יהיה זה משיקולים בריאותניים או סביבתיים, אף שמבחינתי השיקול המוסרי הוא המכריע והאחרים הם רק בונוס. אבל אני חושד שכדי שטבעונות תהפוך להיות מיינסטרימית, עליה להיות לא משוייכת למחנה פוליטי כזה או אחר, וגם לא מוגבלת לנחלתם של מחבקי עצים / כרכוריסטים בואכה פרדס חנה / מתנגדי רפואה מערבית בלבד.

הדרך להפיכת רוב האנושות לטבעונית עדיין ארוכה, קשה ותלולה. לעשות את הדרך הזו עם מטען עודף של האמנות שאינן ממין העניין, שלבעלי החיים לא ממש משנה מהן, לא מקל על המטרה המאד ראויה הזו. ההאמנות האלה משנות אולי למאמינים בהן, אבל היה עדיף לזכור מי הם אלו שמתים במיליארדים כל יום.

כדי שטבעונות תהפוך ברירת המחדל, ה"מובן מאליו", עליה להיות לא מבוססת על כוהנים וקהל מעריציהם, כבר לא משהו שחושבים עליו כ"אידאולוגיה", אלא משהו שכל אחד יכול לחיות אתו, דעת הרוב. כוהנות הטבעונות השתיים, הצובעות את הטבעונות על פי עיניינן הפרטי, זו בכחול-לבן פוליטי, וזו בצבע כורכום רוחניקי, מזיקות למטרה זו.

אגירה: זעם האל

למי שמצוי בהיסטוריה של הקולנוע, ומצפה למצוא פה רשומה על סרטו של וורנר הרצוג, בכיכובו של קלאוס קינסקי, צריך לי לאכזב. האל בו מדובר פה הוא נגיף הקורונה, הישות הבלתי נראית החורצת גורלות אנוש והאגירה בה מדובר היא לא שם משפחתו של הספרדי האכזר כובש פרו לופה דה אגירה אלא פעולת האגירה של מוצרים שונים שאנשים עושים בימים קשים אלה. למשל, נייר טואלט. או קופסאות שימורים. או פסטה, למקרה ששרשרת האספקה תיעצר, מה שעד כה לא קרה, אבל מי יודע? שום דבר כמעט מכל מה שקרה עד כה במשבר הנוכחי לא קרה בימי חיי.

את עניין נייר הטואלט אני ממש לא מבין. את קופסאות השימורים אפשר אולי להבין אם חוששים שגם אספקת החשמל ו/או הגז תפסק. אבל מה שלא ברור לי הוא למה אנשים לא מצטיידים בחומרים יבשים, קטניות ודגנים, שנשמרים לזמן רב ומאפשר להכין ארוחות ממש טובות?

גם בימים כתיקונם יש לנו מקרר שני (זה הקודם) מלא וגדוש במיני דגנים וקטניות (חמישה סוגי שעועית למשל), קמחים ואטריות, כל מיני מוצרים אזוטריים שקניתי לטובת איזה מתכון, כמו למשל קילו קמח טף שקניתי לטובת מתכון קטסטרופלי לקניידלך (וקמח עדשים, וטפיוקה, ואורז, ואפונה צהובה ועוד ועוד…) או למשל אמרנט שקניתי לטובת אני כבר לא זוכר מה אבל לא התלהבתי מהמרקם הרירי שיצא. אחרי זמן מה כל החומרים האלה נודדים אל תוך הלביבות הטבעוניות שאני עושה משילובים מקריים של קטניות, דגנים וירקות (מתכון כללי לגמרי כאן) אבל עד אז, יש במקרר הזה חומרים לחודשים של ארוחות.

אני קונה את רוב החומרים האלה ב"שוק האיכרים והבר" בנשר, שם ממלאים לבד את השקיות מתוך השקים הפתוחים. אולי בגלל שהכף בעזרתה ממלאים גדולה, אולי בגלל שאני אגרן, ואולי בגלל שזה כל כך זול, אני יוצא משם עם קילו-קילו וחצי מכל דבר, כולל כל מיני קטניות מוזרות בהן משתמשים יוצאי תפוצה כזו או אחרת שאני אומר לעצמי שבהזדמנות אנסה לעשות איתן משהו. בדרך כלל הן מאבדות את טעמן המובהק, אם יש כזה, בתוך הבלילה רבת המרכיבים של אותן לביבות. עוד יתרון של קניית חומרים יבשים במקום כזה היא שאין על האריזה תאריך תפוגה, ולכן לא יכולים בני המשפחה להציק לי בעניין זה, שאני חושב שהוא מזימה זדונית של היצרנים לגרום לך לצרוך או לזרוק. אני קונה שם גם דגני בוקר במשקל, הרבה יותר זול.

גם במקפיא של המקרר דנן יש לדעתי מספיק קלוריות לשבועות רבים. יש שם תמיד קופסאות של פולי חומוס מבושלים שהשריתי ובישלתי בכמות גדולה, קופסה כזו אני מוציא בערב ועושה חומוס בבוקר (צריך גם שיהיה בבית תמיד סטוק של טחינה, ולימונים יש בשפע על העץ בחצר בעונה, או קוביות מיץ קפואות שלא בעונה). יש גם גם תמיד קופסאות עם אותן לביבות, מהן אני עושה 50-60 בכל פעם ומקפיא. ויש לחם, שאצלנו תמיד יוצא מהמקפיא, כי טרי הוא מהווה פיתוי גדול מדי (בגלל זה אני גם לא אופה בבית לחם).

האם זה לא פתרון לעיתות חירום גם לאנשים שאינם טבעונים? אני לא רואה למה לא. לטבעונים יש עוד כמה דברים שהם יכולים לעשות (ולשמור) באמתחתם: להחזיק במזווה קופסאות של טופו משי (יש בשני מרקמים, רך וקשה) שלא צריך לשמור בקירור (התעלמו כמוני מתאריך התפוגה לפחות לשנה אחרי סופו), וגם קרטונים של חלב סויה. והקלף הכי מנצח? "פתיתי שפע" מסויה ושלל מוצרי סויה יבשים מסוגם שנשמרים כמעט לנצח ועם השריה במשרה ובישול עם ירקות הופכים לדברים נפלאים.

ואחרון אחרון חביב: רוב הקרניסטים לא יודעים על הדברים האלה (חוץ מאלה שקוראים כאן…) ולכן אין הסתערות על המדפים הספציפיים האלה. וניצת הדובדבן התחילו לעשות משלוחים (עדיין לא התקשרו אלי לקחת כרטיס אשראי להזמנה שעשיתי לפני יומיים, אז אולי בעצם לא), אז יתכן שלא תצטרכו לצאת מהבית בשביל לקנות קמח דוחן (למשל).

חזרה, טבעונות, אירוניה והומור

בימי רביעי בערב אני נוסע ליפו, כדי ששם יסבירו לי מה שקראתי במהלך השבוע שלפני בספרו של  ז'יל דלז "חזרה והבדל". בחלק מהמקרים, אני חושב שאני אכן מבין, אבל חוץ מההסברים שאני מקבל, עוזר לי לפעמים להסביר את הדברים לעצמי בעזרת דוגמה.

הדוגמה פה קשורה לטבעונות, ליתר דיוק לעקיצות שטבעונים מקבלים מקרניסטים. יש שתי סוגי עקיצות / התנגחויות כאלה, והן מתמפות לשתי הדרכים שהטקסט מטה מתאר לדרכים לשיבוש חוקים מוסריים (בשבילי הטבעונות היא עניין מוסרי, עניין הבריאות ועניין האקולוגיה הם רק בונוס). האחת שהטקסט מכנה אירוניה והשניה שהטקסט מכנה הומור. (משהו ש"ידוע" שחסר לטבעונים, אפילו יותר מחומצות אמינו מסוימות, או ויטמין B12)

There are two known ways to overturn moral law. One is by ascending towards the principles: challenging the law as secondary, derived, borrowed or 'general'; denouncing it as involving a second-hand principle which diverts an original force or usurps an original power.

בדוגמה של טבעונות, זה יהיה סוג הטיעון (המפגר) שאני עדיין שומע לפעמים. "אה, אז אתה חס על בעלי חיים, אבל מה עם הצמחים? יש מחקרים שמראים שגם הם חוווים כאב…". כאילו שאם אתה אוכל צמחים, אז טבעונות היא רק תת-מקרה חסר של חוק מוסרי עליון יותר שאחריו אתה בעצם לא ממלא. אם אין דרך מעשית למנוע כל סבל, קטן ככל שיהיה, אין טעם למנוע שום סבל – זה בעצם מה שהטיעון הזה אומר. את זה  דלז מקטלג את זה תחת אירוניה. אני הייתי מקטלג את זה תחת או רשעות או טמטום.

We can see this in demonstration by absurdity and working to rule… The first way of overturning the law is ironic, where irony appears as an art of principles, of ascent towards the principles and of overturning principles.

הטיעון השני כנגד טבעונות מביא את הדברים עד אבסורד בכיוון ההפוך. לא אירוניה המצביעה על אידאלים יותר נעלים, ירידה כלפי "מטה" למקרים פרטיים, במקום עליה מדומה לעקרונות עילאיים. זה מה שדלז מקטלג כ"הומור".

The other way, by contrast, is to overturn the law by descending towards the consequences, to which one submits with a too-perfect attention to detail. By adopting the law, a falsely submissive soul manages to evade it and to taste pleasures it was supposed to forbid.….  The second (way) is humour, which is an art of consequences and descents, of suspensions and falls.

ההומור שבו מדובר הוא סוג ההומור שבו מצטיינים הצ'כים, משהו שמזכיר את ההתנגדות הפסיבית של החייל האמיץ שוויק. לדוגמה מישהו הטוען שטבעונות כלל עולמית תגרום לשואה עולמית של בעלי החיים  – כי כיום יש מיליארדים רבים של חיות בחקלאות בעלי החיים. ללא תועלת כלכלית, הולך הטיעון, בעלי חיים אלו מספרם ירד מאד, ואולי הם יכחדו בכלל. ולכן, רק מתוך "דאגה כנה", יאמר מי שבוחר בדרך ה"הומוריסטית" הזו לחתור תחת יסודות הציווי המוסרי של רווחת בעלי החיים או הטבעונות, רק זו הסיבה שהוא ממשיך לאכול בשר.

יתכן שגם הדוגמה הקודמת שנתתי, על סבלם של הצמחים, או על הנברנים המושמדים בכדי להגן על יבולי הסויה (שכיום 85% מהם בכלל הולכים להאבסת בעלי חיים למאכל) בעצם מתאימה יותר למקרה הזה. אולי אם מישהו שואל אותך: "ובשר צבי שנדרס (בטעות) כשחצה את הכביש, אותו לא תאכל?" זו יכולה להיות דוגמה לערעור על החוק המוסרי בעזרת דוגמה ייחודית, שבעזרתה אפשר אולי לטעון שכל מקרה הוא יחודי. יש גם אנשים שמספרים לך (ולעצמם) שכיון שהם אוכלים רק "ביצי חופש" או רק "בשר אורגני" או רק גבינות עזים, זה לא כרוך באכזריות כלפי בעלי חיים, ולכן הם יכולים להמשיך ולאכול. זו בהחלט "כניעה" מזוייפת, אבל אני לא חושב שהיא באמת תואמת את כוונת המשורר כאן. אני גם לא רואה את ההומור שבזה, אבל אולי זה בגלל שאני טבעוני…

ובחזרה לנושא הספר: החזרה

Repetition belongs to humour and irony; it is by nature transgression or exception, always revealing a singularity (היחודי) opposed to the particulars subsumed under laws, a universal opposed to the generalities which give rise to laws.

פה כבר חוזרים לאחד משני הנושאים של הספר, עניין ה"חזרה", המוגדרת כמשהו שהוא בעליל לא "כלליות". חוק מוסרי, או חוק טבע הוא כללי, כי אותו הכלל חל על פרטים שונים אך דומים באיזו שהוא אופן. "חזרה" מוגדרת כאן על משהו יחודי, שאין שני לו, שה"חזרה" שלו היא "האוניברסלי", האידיאלי. האירוניה מערערת על הכלל (לא לאכול מוצרים מן החי) בהצביעה עליו כתת מקרה פגום של האוניברסלי – לא לגרום סבל כלשהו. ההומור מערער על הכלל בעזרת הצגת מקרה יחודי שבו, בדוגמה שהבאתי, זה אתה או התרנגולת.

מתערוכת "שברים שלמים" בבית טרזין. שנה למות רות בונדי.

אם יש שם בחוץ דלזיאני הקורא את זה, אשמח להערות, הארות, השגות ותיקונים.

טבעונות זה קלללל

אני שומע את הטענה שבישול טבעוני הוא הרבה יותר טרחה מלא מעט אנשים. לכן, חלקם טוענים, הם לא מאמצים תזונה כזו – החיים שלהם עמוסים מדי. או שכן מאמצים, אבל קונים מיני מזונות טבעוניים מוכנים, שיש הרבה יותר מהם כיום ואז נשמעת הטענה שטבעונות זה יקר מדי.

אז איך לעשות את זה זריז, זול, ועם מינימום מאמץ?  עושים אוכל לא מתוחכם, אבל טעים וחף מאכזריות. הנה כמה עקרונות:

ראשית, אפיה לוקחת הרבה פחות זמן מבישול או טיגון, וגם יותר בריאה. כל הערכים התזונתיים נשארים בתבנית. נייר אפיה גם חוסך לשטוף את התבנית (כמעט לגמרי). ולא צריך לעמוד ליד התנור ולהשגיח. שמים והולכים. אז צריך תנור, אבל גם טוסטר-אובן יספיק במטבח קטן.

שנית, לא לקלף את (רוב) הירקות! צריך מברשת קשה (יש כאלה שמיוחדות לדבר, אבל לא חייבים) ולהבריש תחת מים זורמים: בטטות, תפוחי אדמה, גזר, שורש פטרוזיליה, קישואים. כרובית מספיק לשטוף, עדיף אחרי הפירוק לפרחים.

שלישית, כדאי קערה גדולה בה תערבבו בעזרת שתי כפות את הירקות שחתכתם לקוביות או סירות עם שמן זית, מלח, ותבלינים שבא לכם. מהקערה לתבנית עם נייר האפייה, ולתנור.

מדדתי זמנים על כמה דברים שאני מכין, והנה המסקנות:

3 בטטות גדולות, שטיפה, חיתוך, שימון ותיבול ולתבנית: 4 דקות. כולל שטיפת כלים ונקיון: 5 דקות.

כרובית: פירוק, שטיפה, שימון, תיבול (מלח ואגוז מוסקט מגורר…) ולתבנית: 3 דקות גג.

מגש מלא תפוחי אדמה קטנים (מגיעים בשקית רשת עם מעט מאד אדמה): שטיפה, בלי חיתוך, שימון, מלח פפריקה ולתנור: 3-4 דקות, תלוי בכמות.

2 חבילות טופו: לחתוך לקוביות, לשים בתבנית, ליצוק רוטב סויה וקצת שמן סומסום. לתת לשרות שעה ולתנור: 3-4 דקות נטו.

קילו גזר: להבריש, לא לקלף, להוריד קצוות ולחצות לאורך, לערבב עם שמן, בלי תיבול ולתנור: 5 דקות.

דלורית גדולה: לקלף, להוציא גרעינים, לחתוך לפרוסות או קוביות, לערבב עם שמן ומלח ולתנור: 6-7 דקות. מעדן.

בתנור עם טורבו אפשר לעשות במקביל 2-3 תבניות, חוסך עוד יותר זמן. להכניס את מה שדורש יותר זמן (תפוחי אדמה וגזר) קודם. לא קריטי להוציא בדיוק על הדקה, רק לא מוקדם מדי.

לגבי דברים יותר מורכבים, למי שמרגיש צורך ל"מנה עיקרית", יש את הלביבות שאני מכין. כ 50 לביבות יקחו כשעת עבודה (נדרש מעבד מזון….),  לארוחה מספיקות שתיים לאדם, מה שאומר שזה בערך 2 דקות עבודה לכל ארוחה. אני מקפיא את השאר. כדאי שיהיה לכם מרסס שמן, חוסך המון שמן.

חומוס גם הוא מזון מהיר הכנה. אם מבשלים קילו פולים ומקפיאים במנות, זה עניין של כחמש דקות בכל פעם להכין חומוס לשלושה-ארבעה אנשים. צריך מעבד מזון, ומסחטת מיץ פשוטה. מתכון פשוט כאן.

טחינה דורשת רק קערה ומזלג, ומשדרגת כל ירק אפוי. אפילו הזלפה של טחינה גולמית.

מה עוד חוסך זמן? כשלא צריך להסתכל במתכון. מרגע שיש לכם רפרטואר של דברים שאתם מכינים או מהזיכרון או שהבנתם את הפרינציפ ואתם מאלתרים מחומרים שיש (ככה אני אוהב מתכונים, כאלגוריתם…) זה הרבה יותר מהיר. העבודה הרבה יותר יעילה, אפשר לעשות דברים במקביל. בלי להציץ במתכון מקצר בחצי את זמן ההכנה של רוב הדברים. מניסיון. אז אם חשוב לכם גורם הזמן והטרחה, וחיי בעלי החיים כמובן, עשו את זה פשוט והתמקדו במספר לא גדול של מנות שאתם יודעים להכין בשליפה.

זהו. בהצלחה.

האחר האחר

קראתי לא מזמן את ההקדמה לספר העומד לצאת, העוסק בביקורת של התיאולוגיה על האנתרופולגיה. מעורר מחשבות, לא כולן בכוון אליו מכוון כותב הספר.

אנתרופולוגים, במיוחד כאלה היותר מבוגרים, הכותבים על הקריירה שלהם בשלב מאוחר בה, או אחרי שפרשו, מספרים שהם הבינו עם הזמן שבעצם, כאשר הם חוקרים את ההבדל ביניהם (או התרבות שממנה הם באים) לתרבויות אחרות, הם עושים את זה כדי ללמוד על עצמם, להבין מי הם. ההפרש הוא שמגדיר להם מהו זה שיש ממנו הפרש. לדוגמה עניין של הרגלי אוכל, שמבהיר, לדוגמה לאישה מסויימת מ ש כ י ל ה (צרחות) שהיא "אירופאית עדינה".

הטיעון של הספר (לפחות אחד מהם, קראתי רק את ההקדמה, וגם לא בגרסתה הסופית) הוא שהאנתרופולוגיה, מדע חילוני לחלוטין, מתמקד בחקירת האחר האנושי, אבל יש לו נקודה עיוורת בכל מה שקשור להבדל מהאחר הבאמת אחר, האחר הגדול, אלוהים. כך, במקביל, התיאולוגיה היא האחר של האנתרופולוגיה, המדע שיש לחקור את ההבדל ממנו כדי להבין באמת אנתרופולוגיה כמדע, מהי.

כמישהו שאין בגופו ולו עצם דתית אחת, חשבתי לעצמי שהאחר הגדול הוא לא באמת אחר. הוא יציר הרוח האנושית וככזה, הוא עצמו אנושי. האמונה בקיומו של אלוהים היא דווקא גורם שלא באמת מבדיל עד כדי כך בין תרבויות, הוא יותר מכנה משותף של תרבויות, הצורך הזה להמציא חבר דמיוני בשמיים.

אבל מצד שני, יש אחר באמת אחר, ממש פה בסביבה. אחר אחד כזה רובץ לי על הברכיים כרגע, בזמן שאני מנסה להקליד פה. בעלי החיים הם אחר מוחלט, אחר באמת אחר, וההבדל בינינו לבינם, גם אם מנופח לפעמים (יש להם קוגניציה, שפה, תקשורת, רגשות…יותר ממה שרובנו מוכנים להודות) הוא שיכול להגדיר לנו מי אנחנו, מה עושה אותנו אנושיים. חקירת ההבדלים האלה, באופן המשוחרר מהדיעה הקדומה של האדם כנזר הבריאה, יכולה לחשוף את האלמנטים החייתיים של האדם, אלו שהאמונה באחר הגדול התאמצה כל כך לדכא ולהדחיק.

לפעמים אני חושב שיש קשר מהותי בין אמונה באלוהים והבריחה מקיומנו החייתי. אלוהימים, ילדיהם, וקדושים אחרים גורמים לאנשים להרגיש נחותים בהשוואה. הם אחרי הכל חוטאים מלידה, סופיים, תמיד חסרים משהו. ומה עושה מי שמרגיש נחות? מנסה למצוא או לייצר מישהו שיהיה מתחתיו, כדי שיוכל לדרוך על ראשו בדרך למעלה. כך הלבנים העניים וחסרי ההשכלה בארה"ב ושחורי העור שם. כך יוצאי צפון אפריקה בישראל ויוצאי מזרח אפריקה מסודן ואריתראה (הפליטים, מבקשי המקלט, המסתננים, הסרטן בגב האומה).

יתכן שיש פוטנציאל אתי כביר בחקירת בעלי החיים כאחר האנושי. יתכן שההבנה יותר טובה של בעלי החיים (לא כנתחים אצל הקצב) תדגים לקבוצות בני האדם המסוכסכות זו עם זו שהמפריד ביניהן, לבטח בהשוואה לאחר החייתי, הוא רובו מדומיין. צבע העור, מוצא, דת זוטות יחסית להבדל המנטאלי ביני לבין החתולה שלי, או עז.

עד אז, נישאר עם התירוץ הקבוע להתעלמות ממצוקות האחר: ההגמוניה (האשכנזית במקרה של ישראל, הלבנה בארה"ב). היא היא המונעת מפעילות פמיניסיטיות מזרחיות להתייחס למצוקת הפלסטינים, (כך קראתי לאחרונה  אצל הפרופסורית למזרחיות מדוכאת סמדר לביא, הכותבת מגולת ברקלי, קליפורניה) והיא גם המונעת מה"מזרחיים" להפנות חמלה אל הפליטים מאפריקה, כפי שאני קורא בימים אלה בפוסט מעצבן (כרגיל) של ה"פעילה" המזרחית אב"ד. היא המונעת מקהילות מוחלשות לרחם על בעלי חיים ולהמנע מאכילתם.

אפשר לנסח את זה כך: "עניי עירך קודמים". ואפשר לנסח את זה כך: "עד שלא יעלמו כל מצוקותינו, הן הפיסיות והן הפסיכולוגיות עד האחרונה שבהן, עד שלא נהפוך הגמוניה בעצמנו,  אל תבלבלו לי את הראש עם מצוקות של מישהו אחר, גם אם מצבו גרוע משלי פי אלף".

אנתרופולוגיה מסוג כזה, של חקירת האחר החייתי כדי ללמוד על עצמנו, יכולה, אולי, הייתי רוצה לקוות, לשנות משהו בהלך המחשבה הזה על ידי הבנה יותר טובה של פשר ההבדל בין האדם, כל אדם, לתרנגול, לפרה, לדולפין.

of color

זהו המפתח. אם אתה מישהו שאפשר להצמיד אליו את הסיומת of color, אזי יש לך זכות להתבטא בשלל נושאים, כולל אפילו, טבעונות. כדי לזכות בתואר דנן, אי אפשר להסתפק בגוון עור כהה, ומצד שני, עור כהה גם לא חובה. אתה צריך להשתייך באופן כלשהו לקבוצה מדוכאת בעבר או בהווה (למעט יהודים…). למשל, אתה יכול לטעון, כמו חברת קונגרס אמריקאית מסויימת שהנשיא טראמפ מכנה בלגלוג פוקהונטס, שאתה 1/32 יליד אמריקאי, מה שפעם מותר היה לכנות אינדיאנים.

בהערת אגב: מדהים איך היהודים עברו תוך כשבעים שנה מלהיות האנשים הכי חומים שיש, כאלה שאפילו ארה"ב מוכנה להחזיר לאחור, למוות בטוח, את ספינות הפליטים שלהם, אנשים שצריך להדביר כמו מקקים (חומים), לאנשים הכי לבנים שיש, חסרי צבע לחלוטין.

אם אתה of no color או בקיצור שקוף, אז מומלץ לך להשאר שקוף, ופשוט לסתום את הפה. בכל נושא. קחו למשל את המאמר ממגזין רשת בשם wear your voice הנושא את הכותרת:
DECOLONIZING VEGANISM TO MAKE IT MORE ACCESSIBLE AND LESS RACIST
משפט המפתח שם הוא, בתרגום חופשי: "אם טבעונים לבנים רוצים לקדם את הטבעונות, שיתנו ללא-לבנים לדבר על זה". יש שלל הנמקות, רובן דביליות, אבל יש גם הנחה שמובלעת במשפט הזה, שללא לבנים יש צרות גדולות משוועת בעלי החיים, ושהם עדיין לא יכולים להתפנות לזה. אז אם הלבנבנים כל כך מודאגים מהצרות של בעלי החיים (כי חסרות להם צרות, הם כולם שוחים בשמנת, צמחית כמובן), שיתכבדו ויגייסו לא לבנים, persons of color שידברו במקומם בנושא.

גם בארץ יש לטבעונות תדמית של סוגיה המטרידה שמאלנים-אשכנזים-תל אביבים משועממים בלבד, למרות שאין בזה ממש. אחוז הטבעונים בקרב האוכלוסיה הפלסטינית, תופתעו לגלות, גדול מזה שבאוכלוסיה היהודית, ובמפגשי טבעונים, יש אחוז לא מבוטל של of color. אבל עצם העובדה שצריך בכלל לציין את זה, מופרך לחלוטין.

מה שמביא אותי למונח intersectionality, בעברית הִצְטָלְבִיוּת.

מויקיפדיה: לפי התאוריה של הצטלבויות, קטגוריות חברתיות ותרבותיות כמו
מגדר, אתניות, מעמד, נטייה מינית, דת, מין ביולוגי וצירי זהות נוספים מקיימות ביניהן קשרים רבים, המשפיעים על האופן בו מערכות כוח חברתיות פועלות. בנוסף, הצטלביות בוחנת את האופנים בהם מערכות דיכוי כמו גזענות, סקסיזם, ביפוביה, טרנספוביה, הומופוביה וסוגנות לא מתקיימות בנפרד אלא פועלות יחד, משפיעות זו על זו ויוצרות מערכת דיכוי מורכבת המשקפת את ההצטלבות של סוגי אפליה שונים.

במקור הביטוי בא לתאר קבוצות המדוכאות על ידי יותר מ"פרמטר" אחד. למשל נשים שחורות המופלות פעמיים, גם כנשים וגם כשחורות עור, אך אין להן בסיס חוקי לטעון לאפליה כפולה כזו. או למשל הומואים פלסטיניים המדוכאים גם כפלסטינים וגם כהומואים, כאשר הם נסחטים על ידי השב"כ לשמש מודיעים מחשש שנטייתם תוודע בחברה הפלסטינית, בה הם מדוכאים "רק" כהומואים.

אבל בהמשך נוכס הביטוי לתאר אחוות מדוכאים, ואת הצורך של קבוצות מדוכאות לאחד כוחות ולשתף פעולה במאבקים האחת של השניה. הנגזר מהמודעות לקשר ולתלות בין מערכות דיכוי שונות הוא מחוייבות להתנגד בו זמנית לכל סוגי הדיכוי. אם את אשה מזרחית, עליך להיות מחוייבת גם לפמיניזם, גם למאבק המזרחי וגם לשאר סוגי המאבק. אם אתה טרנס, עליך להאבק לא רק בטרנספוביה, אלא אולי גם בסוגנות, בגזענות ועוד ועוד. מעייף.

אבל יש עוד משהו. יש דחיקה החוצה, וחוסר רצון בשותפות במאבקים השונים נגד דיכוי עם מי שלא מדוכא בעצמו באחד מסוגי הדיכוי הנ"ל. אם גבר יביע את דעתו בנושאים פמיניסטיים, הוא יחשב "מסגביר". אם אדם חסר צבע ישתתף במצעד נגד גזענות, הוא יחשב יפה נפש וכזה שמנסה להשקיט את מצפונו הקולקטיבי, כמי שהוא חלק מהציבור המדכא, בעל כורחו, רק בגלל מוצאו, צבע עורו, הפריבילגיות שיתכן (וסביר) שהוא נהנה מהן.

במצב הגרוע ביותר מבחינה זו הוא גבר לבן מאלו המכונים cishet – קיצור  של cisgendered heterosexual או cisgendered heteronormative. (מי שמינו הביולוגי חופף את המגדר שלו, ונטייתו המינית היא לבני המין השני.) מי שנופל תחת ההגדרה הנ"ל והוא לא לפחות נכה או מוגבל מבחינה כלשהי, עדיף לו שיכבד וישאר בביתו, ולא יביע את דעתו בשום עניין, ועדיף גם שלא יבוא להפגנות.

וזה חבל. כי אנשים שמצפון נטו מביא אותם למאבקים ולא עניין אישי, שבאים לא בגלל שהם עצמם נפגעים, אלא כי יש להם את רוחב הסרט הפנוי להתנגד לקיפוח ומצוקה של אחרים, הם בדרך כלל אנשים שיש להם גם כוח ואמצעים לפעול, גם גישה ויכולת השפעה במקומות שבהם צריך להשפיע וגם יכולות ארגון וגיוס כספים שאין למי שהמערכת מדכאת עקב מינו, צבעו, נטייתו המינית, מוצאו וכו.

לדוגמה, מערכת האינטראקטיבית של מסלולי טיול בירושלים בשם "ירושלים אנחנו כאן" שיצרה  דורית נעמן (יהודיה, לבנה) עבור עמותת זוכרות, ואותה הציגה בכנס "קולנוע 48 מ"מ" בסינמטק חיפה. מערכת שנבנתה במימון קנדי (אותו היא מין הסתם גייסה) המציגה קישורים בין בתים במפת ירושלים עם האנשים שגרו בהם עד 1948 וגורשו. חלקם רק "הועבר זמנית" לשכונת בקעה, ורק למשך הימים בהם נערך מפקד האוכלוסין. לאחריו הם מצאו משפחות יהודיות הגרות בביתם, בעוד הם, אזרחים ישראלים, "נוכחים נפקדים" נאלצים למצוא מקום מגורים אחר, במערב ירושלים. כיום הם רואים איך בתי המידות האלה בטלביה למשל נמכרים בחמישה מליון דולר האחד, אבל איש לא מעלה על דעתו להעביר אליהם את הכסף.

למעשה, הם יכולים לפעמים לבקר בבתיהם משכבר הימים, בחדר בו נולדו, רק בתווך אשה יהודיה לה יש פחות סיכוי שהדיירים הנוכחיים יסרבו. דיירים שחלקם גם הוא "רכש" את הבתים האלה בשנות החמישים כשהמשפחות המזרחיות שקיבלו אותם ב 1948, הועברו לשיכונים. או שהם יכולים רק לראות את פנים ביתם לשעבר בסרט קצר שהכינה עמותת זוכרות.

שרת התת-תרבות ניסתה למנוע את האירוע הזה, ראש העיר חיפה עמד בפרץ ושלח לה מכתב סירוב מנומס ומנומק (אחרי שאני ואחרים שלחנו לו מכתבים בנושא) ושניים וחצי אנשים בערך באו בסופו של דבר לאירוע. אפשר היה להציג את פועלה של דורית נעמן כניכוס המאבק הפלסטיני למירוק המצפון היהודי של מישהי ספציפית, אבל אני שמח שהפלסטינים מקבלים בשמחה את העזרה הזו, (אני חושב) מאדם "חסר צבע". הם עוד לא במקום בו נמצאים המזרחיים.

למרבה המזל, בעלי החיים לא פוצים פה ומתלוננים על לבנוניות עורם של אלו הנאבקים למענם. אולי בגלל זה שומעים במאבק בסוגנות את קולם של חסרי הצבע יותר מאשר במאבקים אחרים. אבל כפי שלמדתי מהמאמר שאליו יש קישור מעלה, גם זה זמני.

אם את/ה לא לכל הפחות  "a queer femme of color" פשוט שב ושתוק. ואם אתה רוצה לצאת לדייט עם מישהי שהיא כן a queer femme of color כמו כותבת המאמר הזה, יש עשר לולאות שעליך לקפוץ דרכן, למשל לולאה מספר שתיים: שאתה לא transmisogynoir כלומר שאתה לא שונא או מדכא ספציפית נשים טרנסיות שחורות. אין שם לולאה של סוגנות למשל, מה שמראה שגם לנשים שחורות יש נקודות שחורות.

ועוד מונח שלמדתי על הדרך: Kyriarchy

is an interlocking set of cultural, economic, and legal rules and systems that work to keep multiple groups oppressed for the benefit of a ruling group or class. Axes of oppression all contribute to creating a sociological landscape of hierarchical levels of privilege.

מותר האדם

אולי, רק אולי, הבסיס הפסיכולוגי לצורך של כל כך הרבה הוגים לבסס את ההגות שלהם על איזה הבדל מהותי בין האדם לשאר היצורים האחרים, נובע מפחד המוות?

הכחשת החייתי שבאדם היא בעצם הכחשת הגוף. הדגשת ה"רוח", ה"נשמה" והדחקת הביולוגי, הגופני נטו, החייתי, היא דרך להדחיק את סופיות הגוף, את המוות.

כמובן שהדחקת החייתי באדם יש גם לה חלק באפשרות להפיכת בעלי החיים למוצר צריכה המיוצר בייצור תעשייתי. הדגשת ההבדל בין האדם לכל בעלי החיים האחרים מאפשרת להתאכזר אליהם ללא גבול. משפט המפתח הוא:"הם לא כמונו". המוות שלהם לא קשור כלל למוות שלנו.

לא במקרה נשמטה המילה "אין" מהמשפט:"מותר האדם מן הבהמה אין".

פעם זה היה מיושם על שחורים, יהודים, נשים, בעיקר על ידי הדגשת אי-אנושיותם, את טבעם החייתי בעיקרו. הנשים המחוברות אל הרחם, היהודים כעכברושי הביבים, השחורים שהומשגו כשלב בין בני האדם לקופים. היום העזים הן אלו שלא יודעות צער על הפרדת תינוקיהן מיד אחרי הלידה, הדגים השותקים שאינם חשים כאב (כביכול), התרנגולים שלא מזיז להם לא לזוז כל חייהם הקצרים בכלובי הסוללה.

את סופיות הגוף האנושי מדחיקים על ידי ההתמקדות ב"רוח", שהיא לא רק הדבר "החשוב בעצם", הוא גם לא אחת אמור לשרוד מעבר לגוף, בגרסאות הספציפיות לדתות כאלה ואחרות.

את סופיות הגוף הלא אנושי מדחיקים על ידי התייחסות לגוף זה כנטול "רוח" ולכן חסר ערך (רוחני). כמוצר צריכה, תוך הקפדה יתירה על אי ידיעת שלבי תהליך היצור של מוצר זה. אולי בגלל אוכלי בשר מזדעזעים עד עמקי נשמתם מתולעת בבשר שמוגש להם, הרבה יותר מתולעת בחסה או בתפוח. התולעת בבשר ממחישה את המוות בצורה שיותר קשה להדחיק.

ישנו גם המונח "מיזוטריה", שעליו גם כתבתי בעבר. מיזוטריה היא יותר משנאה לבעלי חיים, היא גם שנאה לטבעו החייתי של האדם וניסיון להתכחש לכל המשותף בינינו לבעלי החיים האחרים. עכשיו אני מבין – זהו פשוט מנגנון להתמודד עם הפחד מהמוות.

הבטים מגדריים של טבעונות

אני רואה לא מעט טיעונים לטבעונות הפונים אל היצר האמהי של נשים ומזכירים להם את כאבה של העז או הפרה, שפרי בטנה נגזל ממנה מיד אחרי לידתו, כדי שבני אדם יוכלו לצרוך את חלבה במקומו. לפעמים מזכירים לנשים גם את העובדה שהפרות (וכנראה גם העזים) נאנסות, בידו העטופה בניילון של החקלאי שדוחף זרע לאיבר המין שלהן כדי שיילדו בתדירות קבועה, שדיהן יפיקו חלב וחוזר חלילה. עד שתנובת החלב שלהן תרד מתחת לסף מסויים והן יוצאו להורג צעירות יחסית, בערך ברבע מתוחלת חייהן הטבעית.

אני פחות רואה את הטיעונים הפונים לגברים, המזכירים את האפשרות להזדהות עם האפליה השיטתית לרעה של הצאצאים הזכרים בחקלאות בעלי החיים.
גם בתעשיית החלב, גם בתעשיית הביצים ואפילו בתעשיית הבשר.

מה לעשות, אבל יצורים ממין זכר לא מטילים ביצים, ולכן האפרוחים ממין זכר מושמדים ביום בקיעתם (תרנגולות לבשר הן זן אחר, שם אין השמדה של זכרים למיטב ידיעתי). ההשמדה הזו מאד אכזרית, בהרבה מקרים הם פשוט נטחנים חיים או נחנקים בשקי ניילון.

מה לעשות, אבל יצורים ממין זכר לא מייצרים חלב, ולכן העגלים  (החמודים) והגדיים (המקסימים והעליזים) ממין זכר זוכים לחיות רק כמה חדשים, בדרך כלל בכלובי פיטום בהם הם לא יכולים לזוז, כדי שישמינו מהר. וכמובן, רחוק מאמא שלהם. כשהם עוברים איזה משקל שמעבר לו יורדת הכדאיות של האכלתם, הם נשחטים.

מה לעשות, אבל יצורים ממין זכר נוטים להיות פחות כנועים, ולכן גם בתעשיית הבשר משאירים בחיים לתקופת פיטום ממושכת יחסית רק את הנקבות. רק מתי מעט פרים או תיישים שורדים, כדי שישאבו מהם זרע, וגם זה באכזריות לא תתואר.

לא סיבה מספיק טובה לזכרים של המין האנושי להתקומם נגד התעשיה הזו, המפלה בצורה כל כך בוטה את "המגדר" שלהם? לי זה עשה את זה, אחרי שבדרך מקרה הלכתי לבדוק האם גם אצל מינים לא אנושיים הזכרים חיים פחות שנים.
הסתבר לי שלעומת בעלי החיים המבוייתים, מצב הזכרים האנושיים עוד יחסית טוב.

מה שעוד למדתי, ממחקר רחב היקף בקרב הכת הנוצרית של האדבנטיסטים, הוא שטבעונות מגדילה את תוחלת החיים, יותר לגברים מאשר לנשים, ובכך מקטינה את הפער בתוחלת החיים בין שני המינים. המחקר הראה תוספת של 7.28 שנים לגברים ו 4.42 שנים לנשים.
לגברים יש תועלת רבה יותר מאשר לנשים מאימוץ תזונה טבעונית!

(A huge study of Seventh Day Adventists who ate little or no meat showed longevity increases of 7.28 years in men and 4.42 years in women) 

היתרונות הבריאותיים והסביבתיים הם אקסטרא, ואם אתם לא יודעים מה לאכול, אז הנה תשובה חלקית, בבלוג הזה ממש.  אז מה בדבר קצת אחווה זכרית? הא?

מצווה לירות בתוך הנגמ"ש

פסטיבל הסרטים הדוקומנטרי, Cinéma du Réel , שהיה בשבוע שעבר במרכז פומפידו ומספר אולמות סביבו, הקדיש רטרוספקטיבה בת שבע הקרנות ליוצר לבנוני בשם Akram Zaatri.
את אחת ההקרנות, של סרט בשם "היום הזה", הלכתי לראות.

את היום הזה, לא אשכח. זה היה בקלות הסרט הרע ביותר שראיתי בימי חיי, וראיתי הרבה סרטים רעים בחיי. אוסף של קטעים דבוקים יחדיו שגם רצפת חדר העריכה היא מקום טוב מדי בשבילם. זבל מוחלט. נשארתי כדרכי (הטיפשית) באולם עד סוף ההקרנה, גם כי אני בפרינציפ לא יוצא באמצע (בניגוד לרוב הקהל שהיה אתי באולם) וגם כי תהיתי מה עוד הוא ידביק שם אחד לשני. הקהל הצרפתי, זה שנשאר באולם, אפילו לא מחה כפיים, מחזה מאד נדיר פה.

נשארתי גם כי במחצית הגיבוב הזה, הוא התחיל לדבר על ישראל, להקריא מכתבים של פעילת זכויות אדם אירופית מהשטחים הכבושים, להציג את אריק שרון כשטן עליה אדמות, ועוד מכל הבא ליד. בקיצור – כל מה שנדרש כנראה בכדי לקבל יחס אוהד, ורטרוספקטיבה בפסטיבל יוקרתי, אצל הקהל האירופי, שלחלוטין לא מפגין יחס ביקורתי כלפי קולנוע ואמנות של עמים מדוכאים (subaltern הוא המונח המקובל כמדומני).

כשהביקוש עולה בהרבה על ההיצע, זה ממש לא לטובתם של אותם עמים. מקרה לדוגמה: מפגש של שעתיים, באולם מלא וגדוש, על הקולנוע הפלסטיני שבו במאי פלסטיני בשם raed andoni הציג קטע קצר מסרט שהוא עובד עליו כרגע, התראיין וענה לשאלות הקהל. הבמאי עשה רושם של אדם אינטליגנטי ורגיש, ולא נגרר להתלהמות כנגד ישראל שאליה ניסו שאלות מהקהל לקחת אותו. יתכן שהסרט יהיה טוב, אבל כשהבמאי יודע שהקהל האירופי ינהר בהתלהבות לסרטו, לא משנה מה, זה לא ממש מדרבן אותו להשתדל להוציא משהו טוב תחת ידיו.

לא הלכתי למפגש דנן מתוך סוג של אפליה מתקנת, לא מתוך רגשי אשמה (שיש לי, אני מודה) על הכיבוש אלא מתוך רצון לנצל את ההזדמנות של השהות פה בפריז להיחשף לדברים שבישראל לא הייתי נחשף אליהם. כמו המפגש הזה, הסרט הלבנוני ההוא, ושלושה סרטים על עירק שהוקרנו פה באטליה של אמן עירקי אחד.

זה שהקהל האירופי רוצה לצרוך את תוצרי התרבות של אותם עמים בלי להפעיל כלפיהם את אותם קריטריונים של איכות שהוא מפעיל על הקולנוע והאמנות שלו עצמו, האפליה הכביכול מתקנת הזו, אי הרצון כביכול "לירות בתוך הנגמ"ש", היא בעצם אסטרטגיה של דיכוי. כשמציבים רף נמוך באופן עקבי למישהו, ולא ממש מתמרצים אותו להתאמץ יותר מדי, זו הצבעה של חוסר אמון ביכולותיו, וזו נבואה שמגשימה את עצמה.

בדיוק (טוב, בערך…) כמו ביקורת על מסעדות טבעוניות. אדם צריך אומץ לבקר מסעדה טבעונית, קל וחומר אם הוא טבעוני. ראשית, כי יש כל כך מעט, ואתה נורא רוצה שיהיו לך אופציות לאכול בחוץ לפעמים, ושנית, כי יש סגירת שורות אוטומטית, וריאקציה חזקה משורות הטבעונים כאשר מישהו אומר משהו פחות מאקסטטי על מסעדה טבעונית. אז אם אני אומר למשל (ואני אומר) ש"זכאים" בתל אביב היא מסעדה פלצנית וחפיפניקית, והאוכל ב"אנדו" החיפאי פשוט אפור, אני מסתכן שיאשימו אותי שאני "יורה בתוך הנגמ"ש".

אז אני אומר שדווקא מצווה לירות בתוך הנגמ"ש. כי למישהו מבפנים, למישהו שאכפת לו ממשהו, דווקא עליו מוטלת החובה למתוח ביקורת. כי מחוץ לנגמ"ש, פשוט לא אכפת להם. וההתעלמות גרועה פי שבע מביקורת שבאה ממקום אכפתי.

עוד דוגמה: כאשר אורי וולטמן העז למתוח לא מזמן ביקורת פייסבוקית על מוחמד ברכה ולגלות מה מקור התמיכה כביכול בחיזבללה של חד"ש (דרך של ההנהגה הקודמת לנגח ולסבך את ההנהגה הנוכחית) היו ששיבחו אותו על האומץ והיו רבים שנזפו בו על "הירי בתוך הנגמ"ש" הקומוניסטי. בסופו של דבר, הוא הסיר את הפוסט, לאכזבתי. מה שקורה בנגמ"ש צריך להשאר בנגמ"ש?

שזה כבר נושא משיק אך לא זהה. האם ביקורת צריכה להמתח רק בחוגים סגורים? כך שקרניסטים לא יהיו חשופים לביקורת על האוכל האפרפר של מסעדת טבעונית, כדי לא לספק להם תחמושת?

במקרה של שוברים שתיקה, זו הרי הטענה שמטיחים בהם, שהם מפיצים את העדויות גם מחוץ לישראל. אבל ברור לי שבמקרה זה, מה שקורה בנגמ"ש חייב להראות גם מחוץ לנגמ"ש / מדינת ישראל. ראשית, כי היריות הן כבר מזמן לא מטאפוריות בלבד. שנית, כי הם לא מחדשים משהו למישהו בתוך הנגמ"ש. בתוך הנגמ"ש עדויות שוברים שתיקה הן לא ממש "יריות", ובצה"ל לא צריכים את שוברים שתיקה בכדי לדעת מה קורה בשטחים, כי מה שקורה שם, קורה בהנחיה מפורשת (שדוגמה לה ענת קם חשפה וכדי להשתיק אותה הכניסו אותה לכלא), או הנחיה מרומזת, או פסקי הלכה של רבנים או סתם עצימת עין ממעללי חיילים אוהדי ברוך מרזל והרב כהנא (ורוב חיילי הנח"ל החרדי, אני מתרשם, הם כאלה)

שלישית – כי רק הבושה, "מה יגידו בעולם", יכולה אולי לרסן קצת את ההתבהמות והתגזענות של רוב אזרחי מדינת ישראל אחרי 50 שנות כיבוש. בעצם, גם זה חסר סיכוי, כי הביקורת מבחוץ, מסביר לאזרחים ראש ממשלת ישראל, היא לא עניינית, היא נובעת מאנטישמיות.

 

 

נגד טבעונות

קראתי את On the Origin of Species By Means of Natural Selection של צ'ארלס דרווין, והתעוררו אצלי בעקבות מה שקראתי שם כמה מחשבות כפירה בעניין הטבעונות.

הוא מביא שם המון דוגמאות לכך שכל מין ומין בפני עצמו, אם לא יהיו לו אוייבים, או מתחרים, או מגבלה של כמות המזון, יכול להתרבות עד אין קץ. למעשה, שיווי המשקל בטבע בנוי על השמדה המונית.

או של זרעים, כאשר רק זרע אחד מכמה אלפים נקלט (אצל בני האדם – אחד לכמה מליונים), או של בעלי החיים הצעירים שאינם שורדים, או היותר מבוגרים, או שפגעי מזג האוויר בצורה די מחזורית מקטינים את האוכלוסיה בעשרות אחוזים. או שהאוכלוסיה מתרבה בצורה לא מבוקרת עד שהמזון המצוי לא מסוגל להחזיק אותה ואז קורסת ומתחילה את הגידול הספירלי מחדש. יש מנגנונים רבים, ומאד מורכבים.

כבר במאה ה 19 היה לדרווין מספיק תבונה לכתוב שאנו לא באמת מבינים איך הדברים קורים בטבע, שדברים תלויים זה בזה הרבה מעל יכולתנו להבין את כל הקשרים ואת כל התלויות, ומזהיר שכל הדוגמאות שהוא מביא הן מפושטות לצורך ההסבר. הרבה שואות אקולוגיות היו נמנעות אם היו חוזרים ושבים לקרוא את דרווין. האיש היה ממש, אבל ממש, חכם. מספיק חכם לכתוב פשוט על דברים מסובכים.

עוד הוא מזכיר לנו, שההשמדה ההמונית הזו, שחוזרת על עצמה כל הזמן ושומרת על איזון במספר בעלי החיים, לא מאד בתודעתנו, כי בעלי החיים שאנו מודעים אליהם בדרך כלל, הם בעלי החיים שבני האדם מגדלים, למטרות שונות. ואצל אלו, האוכלוסיה יציבה כי בני האדם משאירים אותה יציבה.

מה שהוא לא אומר, הוא שכן יש השמדה המונית של בעלי החיים האלו, אלא שהיא מתרחשת הרחק מן העין, בבית מטבחיים. ומה שמופיע אחרי כן בצלחות האנשים, לא מאד מקושר לבעלי החיים האלו בזכות איזה שהוא מנגנון הדחקה מאד משוכלל, שחסר לטבעונים.

אבל אם מסתכלים על הדברים בזווית הראיה הדרוויניסטית, ומודדים את הצלחת האבולוציה של כל מין ומין על פי מספר הפרטים שחיים ממנו, או מזווית אחרת – על פי כמות המשאבים שהוא צורך על פני כדור הארץ, אז ההצלחה הגדולה ביותר של הפרות היא שהן "שיכנעו" אותנו גם לאכול את בשרן וגם לשתות את חלב עגליהן. תרנגולות הן הצלחה אבולוציונית אדירה בגלל שאנו אוכלים את בשרן ואת ביציהן. חתולים הם הצלחה כי הם שכנעו את בני האדם שהם חמודים, וכלבים כי הם ידידים.

וזה הכל מעשה ידי הטבע, יאמר דרווין. כך פועל הטבע על ודרך בני האדם. גם טיפוח הזנים של בעלי החיים למטרות ספציפיות הרצויות לבני האדם, כמו למשל תרנגולים שכולם בשר חזה ומגיעים לבגרות תוך זמן קצר מאד, גם הם מעשי ידי הטבע באמצעות האדם. כי האדם לא נפרד מהטבע. כך יש יותר תרנגולים בנמצא, והם צורכים יותר מזון על פני כדור הארץ.

כשני שלישים מהשטחים החקלאיים על כדור הארץ, אולי אפילו 80%, משמשים להאכלת בעלי חיים. נכון שבהמשך הם יאכלו על ידי בני האדם, אבל עד אז, בני האדם מאכילים אותם. זו הצלחה אבולוציונית אדירה – לגרום למין אחד להאכיל מין אחר ולהרבות את מספריו – הרבה מעבר למספרים  שהמין הזה (נאמר פרות) היה יכול להגיע אליהם רק על סמך מרעה טבעי. תחשבו על זה: בני האדם מאכילים את עצמם, ועוד מיליארדי בעלי חיים במקום להאכיל רק את עצמם (בתזונה מן הצומח).

איכות החיים של בעלי החיים האלה, בחקלאות התעשייתית היא מחורבנת? אז מה. זה לא פקטור במשוואה של מאבק המינים והאבולוציה שלהם. מה שקובע זה גודל האוכלוסיה, וכמות המשאבים שהמין מצליח לצרוך בכדי לתמוך בגודל האוכלוסיה הזה.

את הטיעון שהחיטה תרבתה את בני האדם, וגרמה להם לעבוד הרבה יותר קשה, כבר קראתי ושמעתי קודם. אבל זה שבעלי החיים "המבוייתים" בעצם בייתו את האדם, בכדי שמספריהם יוכלו לגדול, על זה לא חשבתי עד כה. אבל זו מסקנה בלתי נמנעת אם הולכים עם צורת המחשבה של דרווין.

הצמחים ובעלי החיים המתורבתים מצליחים להשתנות ולהתאים את עצמם לתנאים המשתנים (למשל השינוי בהעדפות התזונה של בני האדם, מירך של תרנגול לחזה של תרנגול) וגם למגוון רחב של סביבות אקולוגיות, בעזרת בני האדם. בעלי החיים והצמחים שיש מהם תועלת חקלאית לבני האדם, גדלים על פני כדור הארץ במגוון סוגי אקלים וסביבות שבאופן טבעי הם לא היו שורדים בהם. או בזכות בתי גידול (למשל – כלובי סוללה..) מבוקרי אקלים או בזכות פיתוח שיטתי של זנים ותת זנים לסוגי אקלים וקרקע ספציפיים.

כתוצאה מכך, הפרות והתרנגולים הם המינים המתפתחים ומשתנים מהר יותר מכל מין אחר בטבע (חוץ מחרקים, להם יש מחזור חיים קצר ביותר ומחזורי חיים רבים). הם "מפעילים" את בני האדם, החקלאים והחוקרים במכוני המחקר החקלאי למיניהם בכדי לייצר את השינויים האלה בצורה הרבה יותר יעילה ומהירה מסתם מןטציות אקראיות שעוברות ברירה טבעית על פני הרבה דורות.

כמו שהזנים המתורבתים של החיטה ניצחו בגדול, מבחינה אבולוציונית, את כל מיני הדגנים האחרים, הלא מתורבתים, על פני כדור הארץ, והזנים המהונדסים גנטית, של מונסנטו ואחרים, שהונדסו להיות עמידים בפני קוטלי עשבים ווירוסים שונים, הם הצלחה אבולוציונית (מבחינתם) אפילו יותר גדולה מסתם דגנים מתורבתים. ומצד שני, כישלון של המין האנושי.

על פי קו מחשבה זה, טבעונות בקנה מידה עולמי תהיה אסון אבולוציוני לבעלי החיים. אם לא תהיה תועלת כלכלית בקיום כל כך הרבה מהם, יישארו על פני כדור הארץ הרבה הרבה פחות מהם. אוכלוסייתם תקרוס בסדרי גודל, ויישארו מהם רק דוגמאות בפארקים, בגני חיות. (בטבע? איזה טבע?)

ובהמשך לאותו קו מחשבה, טבעונות תהייה הצלחה אבולוציונית של המין האנושי. כדור הארץ יכול הרי  לקיים הרבה יותר פרטים של בני אדם על בסיס תזונה מן הצומח. מחצית מגזי החממה כיום הם תוצר של חקלאות בעלי החיים ("הנפיחות של הכבשים"…), מה שאומר שאפשר להכפיל את מספר בני האדם ולהישאר עם הרמה הנוכחית של גזי חממה, או להישאר עם מספר בני האדם הנוכחי אבל באופן מקיים, כך שכמות המשאבים הנצרכת אל עולה על זו המתחדשת.

אם ההתחממות הגלובלית כתוצאה מגזי החממה הייתה קיימת בתקופתו של דרווין, אז הוא היה מסביר לנו שגם זה מנגנון של הטבע לבקרת אוכלוסיה, למשל על ידי הצפת שטחים, סופות, מידבור, הפיכת שטחים ללא ניתנים לעיבוד חקלאי ועוד.

עם אותה כמות שטחים חקלאיים שישנה היום, בלי להמשיך ולכרות את שארית יערות העד, אפשר להאכיל פי ארבע אנשים בתזונה מן הצומח, מה שיכול להתרגם או להעלמות הרעב בעולם או לגידול משמעותי של האוכלוסיה או לשניהם.

רק להבהיר – אני לא טוען שיש צורך להגדיל את אוכלוסיית בני האדם על כדור הארץ. אני חושב שאפשר ורצוי אפילו להקטינה. בעיקר כדי להגיע לשווי משקל מקיים שבו לא צורכים יותר ממה שכדור הארץ יכול לספק באופן רציף ומשאירים משהו אחרינו גם לדורות הבאים. כך אפשר למנוע תגובת נגד של הטבע שעלולה להקטין את האוכלוסיה בצורה דרסטית.

מעבר לטבעונות יקטין מאד את התחרות שיש לבני האדם עם מינים אחרים של בעלי חיים על משאבי כדור הארץ, ויאפשר להגיע לשווי משקל הרבה יותר יציב.

כן, יהיו בעולם הרבה פחות פרות ותרנגולים – המתחרים הכי מוצלחים של האדם במאבק המינים.

אגב, למרות שדרווין מופיע בלא מעט רשימות של "טבעונים מפורסמים", הוא לא היה לא טבעוני ולא צמחוני. בדקתי.

שווה לשמר זני פרות?

לא.

ובאריכות: כשעוד הייתי חבר בעמותה לפירות אקזוטיים (יש כזה דבר!), וקראתי בשקיקה בבטאון ה CRFGA (בטאון מגדלי הפירות הנדירים בקליפורניה) על מיני פירות שונים, לאו דווקא אקזוטיים, התפעלתי מאד מסיפורו של אותו אמריקאי המקדיש את חייו להצלת אלפי זני התפוחים שפותחו על ידי חקלאים בכל רחבי ארה"ב ושכבר לא מגודלים מסחרית היום. מסתבר שהיום, עם ה"ייעול" של התעשייה החקלאית, מגודלים רק כ 12 זנים מסחרית בכל רחבי ארה"ב, שרובם טופחו בכדי להאריך חיי מדף, הבשלה מבוקרת, צבע וצורה. טעם הוא לא אחד מהפרמטרים.

כל אותם אלפי זנים, הם לא "מהטבע". הם תוצאה של השבחה מעשה ידי אדם. לא הנדסה גנטית, אלא סתם ריבוי וגגטטיבי המוני של מוטציות טבעיות שנדמו כטובות יותר מהאחרות. כלומר, השאלה היא לא שימור של "הטבע" אלא של מעשי ידי האדם. זה יותר כמו מוזיאון חי לחקלאות האמריקאית מאשר שמורת טבע, נאמר.

ועדיין, המגוון הגנטי האדיר הטמון באלפי זנים אלה הוא פשוט אוצר בלום שחייבים לשמר. וכמובן, חלק מהזנים האלה אולי לא יפים, אולי לא נשמרים שנה בקירור, אבל יש להם טעם נפלא. את חלקם אפילו יצא לי לטעום באחד המפגשים של אותה עמותה קליפורנית. אז כן, כדאי לשמר אותם.

האם אותו הקריטריון תופס לגבי זני בעלי חיים ש"הושבחו" בכדי לייעל את חקלאות בעלי החיים? את השאלה הזו שאלתי את עצמי בביתן של slow food ביריד expo 2015, שהיה אחד הביתנים היותר מוצלחים שם (לא היו תורים ולכן נכנסתי), וחלק מהתצוגה עסק בדיוק בזה. הוצג שם העושר שעדיין קיים במספר זני תפוחי אדמה בפרו ובוליביה, שבו חזיתי במו עיני סביב אגם טיטיקקה. אבל היה גם עיסוק רב בשימור זני פרות, כבשים וחזירים שהאדם ייצר.

מה שלא היה שם, כמו שלא היה בשום מקום באקספו, זה אזכור כלשהו לעומס הסביבתי האדיר של האכלת אוכלוסיית העולם במזון "מן הצורח". ואם אני לא טועה, גם לא דובר שם על שימור זני תרנגולות. אולי בגלל שגם למי שערך את התצוגה שם, שזה לא כזה להיט להיות תרנגול שהושבח להיות כולו בשר חזה, עם "פולקע" מנוון שלא נושא אותו (יש פחות ביקוש לבשר ה"פולקע"), שמגיע לגודל שחיטה תוך פחות מ 30 שבועות. להגיד שצריך לשמר זן שכזה יהיה מוגזם לרוב האנשים.

אבל מה לגבי זני חזירים שטופחו להיות כה שמנים שהחזירות חונקות את צאצאיהן, ולכן שמים אותן בכלוב ברזל והן מניקות דרך הסורגים? שווה לשמר זנים אלה?

למעשה, רוב זני בעלי החיים המשמשים בתעשיית הבשר, הצמר, הפרווה והחלב "הושבחו" במידה כזו שאין להם בעצם יכולת לשרוד מחוץ למתקני התעשייה הזו. אז למה בדיוק "לשמר" אותם? בשביל מה זה טוב להנציח את מעללי "ההשבחה" האלה שכל תכליתם התעללות בבעלי חיים למטרות רווח?

שווה לשמר את זני הפרות שתעשיית החלב הישראלית כה גאה בתפוקתן, עם עטיניהן הנשרכים על שכבת הצואה בה הן מבוססות על חייהן ותכופות שופעים חלב ומוגלה גם יחד? בשביל מה?

אפשר לומר גם אותו הדבר על זני כלבים. חלק גדול מהזנים ה"תרבותיים" של כלבים סובלים מפגמים תורשתיים כה קשים שזה פשוט אכזרי לקנות כלבים מ"טיפוח". למשל כלבי הרועה הגרמני שמתחילים בגיל לא מאוד מבוגר לגרור את רגליהם האחוריות. ווטרינר ששמעתי אומר מפורשות: כלבים "טהורי גזע" הם כולם אוסף של מומים ומחלות, וממליץ רק על "מעורבים".

אז לא, לא שווה לשמר זני בעלי חיים "מושבחים". כי פונקציית המטרה שלשמה הושבחו הייתה שגוייה מלכתחילה. כדאי וכדאי לברר אם עוד נותרו זני בעלי חיים במצבם הטרום חקלאי, ולנסות להציל את אלה, אבל אני בספק אם לגבי פרות למשל, זה עוד אפשרי.

סינדרום E

חוקר המוח יצחק פריד, בכתבה במוסף של העיתון (אם אתם לא יכולים לקרוא את זה, תעשו לעצמכם טובה, וקנו מנוי. זה שווה את זה. שאר העיתונים הם צהובונים ושווים פחות ממה שהם (לא) עולים) מתאר את "סינדרום E", זה המאפשר לאנשים להתנתק מרגשותיהם ולבצע מעשי רוע מזוויעים בלי להניד עפעף, כמו למשל חברי גדוד 101 במשטרת הסדר הגרמנית, סתם "מילואימניקים" שגויסו ב–1942 ונשלחו לפולין, שם ביצעו רצח המוני של יהודים, או דעא"ש, או האנשים ששרפו את בית משפחת דוואבשה, ונשארו לעמוד מעל גופות האם והאב העולים באש, מונעים מהשכנים להתקרב ולכבות את הלהבות.

מה גורם לקבוצה של אנשים לחסל בקור רוח ותוך ניתוק רגשי בני אדם שלא מאיימים עליהם באופן ישיר? 
בעוד שההנחה המקובלת היא שהמוח ה"פרימיטיבי" משתלט על האנושיות שלנו, חוקר המוח יצחק פריד טוען שההפך הוא הנכון — דווקא קליפת המוח, החלק החדש והמתוחכם של המוח שהתפתח רק באדם, הוא שמסוגל להביא את רובנו לעסוק ברצח המוני בדם קר. זה קורה באמצעות אידיאולוגיה ולחץ חברתי.

שני דברים שמצאתי מעניינים בכתבה הזו. האחד הוא שכאשר אנשים רוצחים, זה לא שהם "הופכים לחיות". להיפך, החלק האנושי של המוח, (זה שגורם לרופא שיניים אמריקאי לשלם לעבריינים $60,000 כדי שיפתו בשבילו את האריה ססיל, העונד קולר ורגיל לחברת בני האדם אל מחוץ לשמורה כדי שיוכל לירות בו ולהרוג אותו להנאתו החולנית), גובר על החלק החייתי במוח, זה שגורם לאריה ללכת לישון, ולא לצוד עוד זברה עד שהוא ממש רעב.

והשני הוא שהוא מאפשר לי להבהיר לעצמי את ההבדל בין מספר מושגים שטבע הסוציולוג פייר בורדייה. את משנתו אף פעם לא למדתי בצורה מסודרת, ולכן כאשר בדקתי בעבר את ההמשגות השונות למה שכיניתי שם "עולם", בחרתי במושג ההביטוס של בורדייה כמונח דומה מתחום הסוציולוגיה, והדמיון בין המושגים שמצאתי שם, (כפי שהעיר לי אחת המגיבים – הנדירים מדי לטעמי), לא מדויק. יש מושגים אחרים של בורדייה שיותר מתאימים.

כמו למשל מושג הדוקסה, שאת ההבדל בינו לבין מושג הדוגמה חקרתי אך לא מזמן. או מושג השדה. אז הנה הזדמנות לתקן את המעוות, בעזרת השימוש אותו הסינדרום E, המתבטא בפעילות המוח. מסתבר שהרוצחים לא רואים את קרבנותיהם כשאנשים אלא כאובייקטים, ומפעילים את חלק המוח המזהה חפצים ולא את חלק המוח המזהה פנים כאשר הם רוצחים (יש הסבר בכתבה איך בודקים דבר כזה). כלומר, לנרצחים אין פנים, והם לא נתפשים כיצורי אנוש.

אולי אותו הבדל בפעילות המוח אפשר לראות אצל הנשים היושבות כל היום וממיינות אפרוחים שזה עתה בקעו מהביצה, ואת אלו שאיתרע מזלם להיוולד זכרים (כמוני), הן משליכות אל פח האשפה להיחנק, או על המגרסה.
אני בטוח שחלק אחר לגמרי במוחן מופעל כאשר הן משחקות עם החתול בבית, אחרי העבודה.

מסתבר, שיש תהליך של חיברות הכרוך בהפיכת בני אדם רגילים לרוצחים שיטתיים. תהליך שגורם לרוצחים להפסיק לראות את אלו שהם הולכים לרצוח כאנשים, שגורם ל 70% מהם לא להמנע מרציחות גם כשנותנים בידם את האופציה. (10% כן מצליחים להימנע ו 20% פשוט סדיסטים).

אז מהו "שדה"? זהו תת חלק של החברה האנושית, שלו יש מבנה משלו, חוקים, דברים "שידועים", דעות לגיטימיות, דברים שאפשר לומר וכאלה שלא, דברים שאפשר לראות וכאלה שלא. למשל "שדה האמנות", שדה שבו למשל "ברור" שאמנים לא מקבלים תשלום עבור תערוכה שהם מציגים אלא להפך – שההוצאות חלות עליהם. שבו ברור שאוצרים לא מקבלים תשלום, כי "זאת עוד שורה בקורות החיים".

בחברה הגרמנית בכלל , חלק מהדוקסה (הדברים "הידועים", המובנים מאליהם) היה עליונות הגזע הגרמני (דומה ל"אתה בחרתנו" היהודי, יש להודות). בשדה הספציפי של החלק בצבא הגרמני שנשלח לטהר את אירופה מאלמנטים לא גרמניים (יהודים תחילה, סלבים אחרי כן), אותה עליונות גרמנית והצורך לספק לו מרחב מחייה (דומה למפות מלכות ישראל הכוללות את עירק וסוריה, שנתפסו אצל ה"עשב השוטה" שהשקו וטפחו המתנחלים) תורגמו לדוקסה שכללה את ראיית היהודים כחפצים שיש לנקות את הארון מהם, כעשבים שיש לנכש, כאותן מליון תרנגולות החשודות כנגועות בווירוס המושמדות אצלנו בימים אלה ב"אוטו-רצח" נייד או מוטבעות בקצף החונק אותן.

אבל בני אדם הם לא אוטומטונים. כדי לגשר על הפער בין האישי לכללי, טבע בורדייה את מושג ה"הביטוס", הכולל את סך ה"נטיות" (סכמות נרכשות ומתמידות של תפישה, חשיבה ופעולה) שיש לאדם. ברור שהנטיות האלו קשורות לחברה בה האדם חי, ויותר ספציפית, לשדה שבתוכו הוא נתון. יש תהליך של "אילוף" שבו התנאים ה"אובייקטיביים" (החברה, השדה) משפיעים על הסובייקט, גורמים לו להבין (בלי בהכרח להרהר בזה באורח מודע) מה נדרש ממנו בכדי להיות חבר בחברה (לירות באנשים), אילו אופני פעולה תואמים את המבנים של החברה ואת דרישותיה (ניקוי אירופה מלא גרמנים, ציות מלא לפקודות). והדברים האלה נעשים ברובד לא מודע, כמעט כמו "זכרון מוטורי" שנרכש אחרי שלמדת לרכב על אופניים, (או לשייף ישר – למי שכמוני הוסלל לחינוך מקצועי, לשמחתו.)

בין הנטיות שכולל ההביטוס, כלולה גם הנטיה המינית, למי את/ה נמשך/ת ולמי לא. ופה אני רוצה לצטט סטטוס פייסבוק של לילך בן דוד, המאיר אופן של הביטוס שלא תמיד אנו חושבים עליו: "כעמדה פוליטית, אני מאמינה שהטרוסקסואליות כמשיכה מינית שואבת את המשמעות שלה מתוך אידיאולוגיה הומופובית. כלומר, אני חושבת שכל גבר שלא נמשך לגברים אחרים בכלל וכן נמשך לנשים, הנטייה המינית שלו מושפעת לפחות חלקית מהאידיאולוגיה החברתית ההומופובית. כנ"ל, אני חושבת שכל אשה שלא נמשכת לנשים אחרות בכלל וכן נמשכת לגברים מושפעת לפחות חלקית מהאידיאולוגיה החברתית הלסבופובית. אני אפילו חושבת שכל גבר הומו שלא נמשך לנשים בכלל אבל כן נמשך לגברים מושפע לפחות חלקית מהאידיאולוגיה החברתית המיזוגנית."

ההביטוס של הרוצחים הוא גם חלק ממה שמרכיב את מה שחנה ארנדט כינתה "הבנליות של הרוע". וגונתה שלא בצדק – כי הרי "ברור" בשדה השיח של היהודי המתקרבן אשר בציון שברוע שהופנה כלפינו לא יכול להיות שום דבר "בנלי".
רק הרוע שלנו המופנה כלפי אחרים יכול להיות כזה… ועליו אסור לשבור שתיקה.

למה לא קעקעתי 269 על היד אתמול

כבר שנתיים שאני חושב על זה.

מאז שסשה בוז'ור בחר את עגל מספר 269 מקיבוץ געש כסמל של "שחרור בעלי חיים", חשבתי לקעקע את הספרות 269 על ידי, כסוג של הצהרה. לא לצרוב אותן בברזל מלובן כמו כמה מאנשי 269.
אתמול, במסיבה על גג מכללת תלתן בעיר, לציון שנתיים לתנועת 269 Life ופתיחת "חוות השחרור" בכרם מהר"ל הייתה לי הזדמנות מצוינת, וויתרתי. 

אז למה חשבתי על זה, ולמה ויתרתי?

למה חשבתי על זה? לא בגלל שצרבו את המספר הזה בברזל מלובן בעורו של העגל. אני אפילו לא בטוח שעשו את זה לעגל הספציפי הזה. יכול להיות שסתם ניקבו חור באזנו והכניסו לשם את המספר, או שהלבינו באיזה חומר את פרוותו השחורה בספרות 269. וכל  זה, בעצם לא יותר ברברי מהאופן שבו סימנו הורי אותי כיהודי, ואני סימנתי את ילדי, ביום השמיני לאחר לידתם.

לא, בגלל שהעגל כמו 269 אחת דינו להישחט בגיל מאד צעיר, כמה חדשים (269 דווקא ניצל). אם הוא נולד בתעשיית החלב, כדי שלאמו יהיה חלב ולכם (הקוראים הלא טבעונים) יהיה מעדן חלב, אז ברגע שנולד, הוא סיים את תפקידו, והוא מורחק מהאם ומפוטם בכלוב זעיר בו הוא לא יכול לזוז, כדי שלכן (הקוראות הלא טבעוניות) יהיה "עגל חלב" בצלחת. עגל חלב לא בגלל שהוא שתה חלב, אלא בגלל שאתם שתיתם חלב. את החלב שאמו הפיקה בגופה עבורו, כולל הורמוני הגדילה שהיא טרחה והפרישה אל החלב הזה, כדי שהעגל שלה יגדל יפה.

היא לא יודעת ולא יכולה להפסיק ולהפריש הורמונים אלה גם אחרי ימי האבל שלה על אבדן בנה. ויש לה ימי אבל כאלה, שבהם היא עומדת ובוכה בכי כה קורע לב, עד שבחלק מהקיבוצים החליטו להרחיק את הרפת מבתי התושבים, שלא יכלו לשאת לשמוע את צער הפרות. והורמוני הגדילה האלה, לא טובים לכם, ובטח לא לילדיכם. הם אחראים לירידת גיל התחלת המחזור אצל בנות, ככל שהן צורכות יותר מוצרי חלב.

ואם העגל נולד בתעשיית הבשר? יש לו סיכוי זעיר לשרוד, כאחד מהפרים שמהם ישאבו בכוח, בעזרת פרה מכנית העשויה לדבר, זרע, כדי להכניס אותו, שוב בכוח הזרוע, לרחמן של פרות. אבל רוב העגלים ממין זכר לא מגודלים לבשר, כי העגלות יותר נוחות לגידול. אין להן טסטוסטרון.

אז חשבתי שמעבר לזה שאני לא אוכל יותר מן החי, טיפה מקטין את מספר בעלי החיים המומתים ואת סבלם של החיים, וטיפה מקטין את טביעת הרגל הפחמנית שלי, וחוץ מזה שאני אחת לכמה זמן חופר פה בבלוג על הנושאים האלה, וכנראה שמשכנע רק את המשוכנעים ממילא, אני צריך לעשות עוד משהו.

אני הולך פה ושם להפגנות, וגם שם אני מרגיש שאני לא ממש משנה משהו למישהו, קעקוע, היה יכול להיות סוג של הצהרה. אנשים היו שואלים אותי מהם הספרות האלה המקועקעות על ידי, ואז הייתה לי הזדמנת לספר להם על חייו הקצרים של עגל 269. כמובן, שכדי שזה יעבוד, כדאי שהקעקוע הזה, בניגוד לקיימים, יהיה במקום גלוי. חשבתי על המקום שבו היו מקועקעות הספרות של ניצולי השואה, אולי בהשפעת האמירה של יצחק בשביס זינגר, שלבעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה.

אז הלכתי אתמול למסיבה, שם על הגג הצופה לנמל ידעתי שתהייה מקעקעת, טבעונית אפילו, שתקעקע במחיר מוזל 269 לכל דורש. והחלטתי בכל זאת שלא.

אז מה בדיוק הוא הקטע של 269? החברה של 269 הם חבורה מיליטנטית שהמסירות שלהם לאג'נדה של בעלי החיים היא מעל ומעבר. ביקרתי השבוע ביקור עבודה קצר, בחוות השחרור שהם הקימו ליד כרם מהר"ל, והתפעלתי מכמות העבודה והאנרגיה שהם משקיעים בהקמת החווה, שבה אמורי להיקלט מספר בעלי חיים שיוצלו מתעשיית בעלי החיים. ותרמתי את תרומתי הצנועה. ניקיתי מחלודה את אחת השקתות שבהן יאכילו את דיאנה ולונה, שתי העגלות שהגיעו לשם באותו יום, והזזתי גדרות ברזל ממקום אחד למקום אחר, עבודות רס"ר כאלה שעשיתי באהבה, אבל שם הבנתי, שזה לא הקטע שלי.

גם כשהייתי צעיר, לא הייתי עושה מה שהחברה האלה עושים. לעזוב את הכל, רובם את תל אביב, ולעבור לגור בסוג של קומונה בחווה ליד כרם מהר"ל, שבה עשרה חברה יקדישו את עצמם לגדל שתי עגלות, (269 לא ביניהם), אחד תיש, טווס אחד וכמה תרנגולות. זה מה שיש שם כיום.

נכון, יש להם שם המון עבודה להקים את המקום, ולהכין תנאי מגורים נאותים לבעלי החיים שיתכן ויתווספו. בכל זאת, חווה של שלושים דונם, בה הם מתעקשים לעשות את הכל שלא בכוח החשמל (אין להם גנרטור או אספקת חשמל, רק חשמל סולרי). יש גם מקום לשיפור בתנאי המגורים של בני האדם החיים שם, שכרגע כולם ישנים יחד בחלל אחד גדול.

אני גם חש באיזה קטע פטישיסטי שם, ביחס אל בעלי החיים הספציפיים שבחווה, אולי זה סוג של פיצוי יתר. אני עדיין מתלבט עם עצמי מה צריך להיות "הממשק הראוי" בין בני אדם לבעלי חיים, בעולם האוטופי שכולו טבעוני, וגם כתבתי על זה כאן. אבל ההתרפקות הזו היא לא התשובה.

וככל שאני חושב על זה יותר, פחות ופחות אני רואה את ההבדל בין החווה לגן חיות.

גם בגן חיות, בעלי החיים מקבלים יחס טוב, לבטח יחסית לזה שבתעשייה. זה נכון לגני החיים הטובים יחסית, ורוב אלו שבארצות המערב הם כאלה. גם בחווה וגם בגני החיות בעלי החיים מנוצלים למטרות בני האדם, אף שבשני המקרים, הדברים מוצגים כטובת בעלי החיים בסופו של דבר. במקרה של החווה, מדובר על תעמולה לטבעונות. במקרה של גני החיות – שימור גרעיני רביה, מניעת היכחדות, קירוב לבבות בין בני האדם לבעלי החיים. בחווה משמשים מעט בעלי החיים להפגת רגשי האשמה של בני האדם על ההתעללות בהרבה מאד בעלי חיים בתעשייה, ועונים על צורך של בני האדם לקשר "אחר" עם בעלי החיים, כמייצגים של הטבע. בגני החיות, החלק השני הוא הדומיננטי. ועדיין, בשני המקרים בעלי החיים עצמם לא בדיוק שותפים לשימוש הנעשה בהם. אף אחד לא יכול לשאול אותם, ואף אחד לכן לא שואל. ולכן השימוש בהם לא יכול להיות מוסרי, לא משנה מה המטרה.

חוץ מכל אלה, אני גם מאד סקפטי לגבי הסיכויים של החווה לשרוד. להחזיק ולהאכיל את כל בעלי החיים שהחווה יכולה להכיל זה עסק יקר, גם כשכל העבודה מתבססת על מתנדבים. עובדה היא שהממשק הכלכלי היחיד בין בעלי חיים ובני אדם מתבסס על ניצול בעלי החיים, ואני לא רואה בסיס כלכלי אחר באופק. אני יודע שיש לחווה תכנית כלכלית, אני רק לא חושב שהיא מציאותית. אבל אני מקווה שאתבדה, ואולי אני פשוט נעדר חזון.

כאשר הכל יהיה מוכן, אולי יהיה לחווה ערך חינוכי. אין הרי לחווה שום סיכוי ריאלי להיות מקום מקלט בו יוכלו לפרוש ולחיות את תוחלת החיים הטבעית שלהם, כל בעלי החיים שהחקלאים היו אולי מוכנים לוותר עליהם. (מפרות החלב, שתנובת החלב שלהן ירדה אחרי מספר לידות באונס, עושים המבורגרים). חווה שכזו היא טיפה זערערה בים, יחסית למספר בעלי החיים המוחזקים כיום בתעשיית בעלי החיים. ערך חינוכי זה בסדר, השאלה עד כמה זה מועיל.

אז הבנתי, שלצרוב בברזל מלובן, או אפילו לקעקע את הספרות 269 על ידי יהיה בגדר הצהרה שקרית. אני מכבד את המסירות של אנשי 269, ואין לי ספק שעל פי אמות המידה שלהם, ההחזר על ההשקעה יתכן ויהיה חיובי. אני פשוט לא מסור לעניין עד כדי כך, וההחזר על ההשקעה של החברה מתנועת 269 לא נראה לי חיובי, לא על פי אמות המידה שלי. אז לא, לא אקעקע. אולי אתרום כסף ועבודה לחווה (אם הם עדיין ירצו אחרי כתיבת הרשומה הזו – כנראה שלא..), אבוא להפגנות מפעם לפעם, אחפור לכם פה בראש, וכמובן, לא אצרוך מוצרים מן החי.

אבל נראה לי שלא אהפוך את זה למרכז חיי, ל  Raison d'être שלי. לא הקטע שלי.

בתובל

אתמול נסענו לתובל, למפגש הסיכום של סדנת התזונה ואורח החיים הבריא שבה השתתפנו בששה עשר השבועות האחרונים, ועכשיו אנו יכולים להצהיר בזה על הצטרפותנו לאומת משתתפי הסדנאות הגלילית.

אל הסדנה, שאותה מעביר אופיר פוגל, נטורופט המתגורר בגליל בקיבוץ תובל (נו שם, בין כישור לפלך..מעל מג'דל כרום ודיר אל אסד, קצת ממזרח לירקא וג'וליס)  הגענו בהמלצת ידידנו בני, שלפני כמה עשרות שנים הלך גם הוא לצפור במצפים ונטש אותנו מאחור בחיפה. שם הוא רוקד (כמו כמעט כולם) בלהקת משגב ומשתתף בסדנאות, בין שלל עיסוקיו. הסדנה הזו עשתה לו פלאים, הוא מדווח, בין היתר בהורדת לחץ דם וירידה במשקל. הוא גם התרשם עמוקות מרצינות ומקצועיות מנחה הסדנה וחשב שהפורמט של הסדנה עשוי היטב.

הפורמט אכן מוצלח. שישה עשר מפגשים, בני 4 שעות האחד המחולקים בין הרצאה/הדרכה בעיקר בנושאי תזונה, שעה בערך של הליכה נמרצת באוויר הגלילי המשובח אל קיבוץ פלך, הקפה שלו וחזרה, שעה לערך של יוגה מודרכת ולאחריה ארוחה משותפת מאוכל שמביאים המשתתפים, המורכבת מסוגי האוכל שמותר לאכול באותו השבוע, לפי רשימת חלוקה הנשלחת כמה ימים קודם במייל. ולסיום, עוד כחצי שעה של שיחה והדרכה בנושאי תזונה, חשיבות הפעילות הגופנית ושינוי אורח חיים.

עם המלצה כה חמה, לקחנו את עצמנו, ונסענו לפגישה מקדימה לסדנה שבה נפגשנו עם אופיר והתרשמנו גם ממנו וגם מהמקום. החלטנו ללכת על זה למרות המרחק הניכר – בשעות אחרי הצהריים העמוסות לוקח כשעה ורבע עד שעה וחצי להגיע מחיפה לתובל, ולוקח כשעה לחזור בשעות הלילה כשאין עומס.

שנינו, זוגתי שתחייה ואנוכי, סיימנו את הסדנה בהרגשה שהיה שווה. בכל זאת, ההשקעה הייתה בבריאותנו. החמצנו אמנם ארבע מתוך הפגישות, שלוש בגלל נסיעות לחו"ל ואחת בגלל תאונת שרשרת אחת על כביש 22 בה לא היינו מעורבים אבל שתקעה אותנו לשעה על הגשר העילי בצומת הצ'ק פוסט. אבל אחרי כל סדנה נשלח סיכום מפורט וממצה במייל לכל המשתתפים, כולל חומר רקע נוסף כך שאין בעיה להשלים את החסר.

מה שכן, היה קצת קשה לטייל בחו"ל בשבועות הראשונים של הסדנה, שבהם מותר לאכול רק אורז, במעין שלב של ניקוי הגוף, ונראינו קצת פתטיים עם קופסאות הפלסטיק והאורז בתוכן, יושבים על ספסל לפני בניין הבאוהאוס בדסאו, או מורחים רסק עגבניות משפופרת על פריכיית אורז ומכסים בעלה חסה. אבל בשבועות הראשונים של הסדנה אכן ירדנו יפה במשקל.

כי למרות שאין הגבלה על כמויות, כמה אורז כבר אפשר לאכול, גם אם הוא מתובל היטב? אני אמנם חייב להודות שיחסי לאורז השתפר פלאים בעקבות הסדנה, ביחוד לאורז בשמתי מלא, ועדיין, בשבועות האלה שיכולנו לאכול או רק אורז לסוגיו או אורז עם ירקות עלה ירוקים, ירדנו לא מעט. בסוף הסדנה, כדי שלא להסגיר יותר מדי, אציין שירדתי כ 8.5% ממשקל גופי, והייתה גם ירידה נאה באחוז השומן בגופי. כמעט כל המשקל שירד היה משקל של שומן, וזה הודות לזה שהסדנה היא לא סדנת הרזיה. הרזיה לא עובדת. שינוי תזונה עובד, אם הוא על בסיס קבוע. וחייב להיות מלווה בפעילות גופנית סדירה.

טוב, אז אני יודע לדקלם את הדברים הנכונים. המבחן האמתי הולך להיות אחרי סיום הסדנה.

בתחילת הסדנה אכלנו רק אורז ומוצרי אורז, ולאט לאט הוספנו מני מזונות, באופן המאפשר לכל אחד ללמוד מה עושה לו טוב ומה לא. בסיום הסדנה חזרנו לאכול כמעט "הכל" כאשר מבחינתי, "הכל" ממילא לא כולל בעלי חיים ודברים המופקים מהם. אבל גם כמעט בלי סוכר, עם מעט מלח, קפה רק מפעם לפעם, בלי ממתקים בכלל ועם מעט מאד מזונות מעובדים. ובלי "בפלות" וכאלה. לרמה הנדרשת של פעילות גופנים, 3-5 פעמים בשבוע גם לא הגענו, בקושי לפעמיים בשבוע בממוצע, אם אני נותן לעצמי דין וחשבון כנה. ועדיין לא הגעתי למשקל היעד הפנימי שלי. אבל אני מאמין שאם אתמיד באותה תזונה, ואגביר פעילות, אמשיך לרדת. השאלה לכמה זמן.

כי זו הבעיה בסדנאות מעין אלה – הן נגמרות, ואז מה? ואכן, היו חלק ממשתתפי הסדנה שזו לא הפעם הראשונה שהם לקחו אותה. אופיר, "גורו" (סתם…) התזונה הג'ינג'י המעביר את הסדנה מודע לבעיה ומציע סדנת המשך בתדירות נמוכה יותר למעוניינים. מבחינתו, הסדנה הייתה יותר אפקטיבית עם הייתה נמשכת שנה, אבל מעטים היו מוכנים להתחייב למשך זמן כזה. אנחנו לא נמשיך לסדנת ההמשך, בעיקר בגלל המרחק, ונקווה לטוב.

אחרי עשרות שנות צמחונות וטבעונות, שבהם התעניינתי בנושא קצת יותר מהאדם הממוצע, ולו רק כדי להדוף טענות מגוחכות על אי האפשרות לשרוד בלי מוצרים מן החי, רוב מה שנלמד בסדנה על נושאי תזונה, היה חומר שהכרתי או שיכולתי להכיר מקריאה במרשתת. אבל יש לזה משקל קצת יותר גדול כשבא בא ממקור מוסמך בעליל, ומגובה באסמכתאות אמינות. חלק גדול מהמשתתפים, עשרים וששה במספר, דווקא הכירו את מהחומר בקווים כללים, חלקם מסדנאות קודמות. אבל היו שבאו ממרקע תזונתי מאד לא מודע, ששמות כמו טופו או מיסו היו בשבילם משהו שאת שמעו הם אפילו לא שמעו. הם לבטח יצאו נשכרים מהתאוריה המגובשת של תזונה שאופיר יכול להציע להם.

מהי אותה תאוריה של תזונה? היא בעיקרה טבעונית, אבל טבעונית בעיקר מטעמי בריאות, כך שלרוב האנשים היא יותר קלה. קל יותר לרוב האנשים לגייס חמלה כלפי עצמם מאשר לבעלי החיים. גם אופיר לא מצהיר על עצמו כטבעוני, למרות שבפועל הוא כזה (כמו זוגתי בעצם). הוא בהחלט מודע הן לצדדים המוסריים והן לצדדים הסביבתיים של טבעונות, ולא חושב שצריך להשתמש בשמות מכובסים כמו "עוף". זה תרנגול.

זה שהסדנה לא טבעונית במוצהר פחות מרתיע אנשים, ובסופו של יום, פרנסתו של אופיר על הסדנאות האלה. אבל אין רע בהפחתת רע, במיוחד אם היא הפחתה משמעותית למספר משמעותי של אנשים. אם מישהו מרגיש שהוא בוגד במורשת התרבותית שלו כארגנטינאי כשהוא לא אוכל איזה סטיק, אז אם הוא אוכל פעם בחודש, וכך לא מרגיש בוגד במורשתו, שיהיה, על פי אופיר. והוא כנראה צודק.

חוץ מדבר אחד. אם אתה עושה את הסוויץ לטבעונות מטעמי מוסר, עם הזמן אתה (אצלי זה ככה) כבר לא יכול פיזית ממש לאכול בשר, וגם מאכלים שיש בהם מוצרי חלב וביצים כבר הרבה פחות מפתים אותך. טבעונות אידאולוגית מסירה מדרכך הרבה מאד פיתויים קלוקלים תזונתית, ומסייעת לך לא לגלוש חזרה להרגלי תזונה שסותמים את עורקיך.

כי זה בעצם מה שהביא חלק לא קטן מהאנשים לסדנה. התחלה של סכרת ו/או לחץ דם גבוה, מחלות שתזונה גורמת להן ותזונה מרפאת. ואכן, כל המשתתפים למעט אחת, דווחו על שיפור משמעותי במדדים אלו, וחלקם, כמו ידידי בני, אף הפסיק לקחת תרופות לחלוטין. זה מה שאתה אוכל שעושה אותך חולה או מבריא אותך. מזון מן החי, הוא בראש רשימת הדברים שגורמים לתחלואה. אבל אם רק תחלואה מניעה אותך, אומר אופיר, לך על 95-5. תחטא באכילת (מה שבשבילי הוא) פגרים 5% מהזמן. ליתר דיוק – כל מה שאתה לא אמור לאכול ביחד, אמור להיות לא יותר מ 5% מהדברים שאתה מכניס לפה. זה לא 5% לכל אחד מהם. סביר, לא?

אצלי זה הולך להיות שומשום ומוצריו: טחינה וחלבה. התאכזבתי לשמוע אצל אופיר שטחינה עשירה מאד באומגה 6 וענייה מאד באומגה 3, וכיוון שהוא גורס שנדרש יחס של 1:2 בין שניהם, צריך לאכול הרבה מאד "דגים מהים הצפוני"  (לא אופציה עבורי) כדי להכניס לגוף מספיק אומגה 3, או לקבל את זה מהחי ממזונות כמו פשתן או זרעי ציה. אז פשתן נכנס אצלנו כמעט בכל ארוחה, טחון טרי (באותו השבוע) ובזוק מעל אורז או כל דבר כמעט.

לאופיר יש אתר אינטרנט מאד מושקע, והוא הולך לפתוח באוקטובר סדנה בתל אביב, למי שתובל רחוק לו. אם אתם צריכים עזרה מסוג זה, אני ממליץ. הסדנה באמת מאד מתוקתקת, מאורגנת היטב ויעילה.

זהו, ועכשיו אני הולך לעשות קציצות עם ירקות, דוחן ותורמוס, דגן וקטניה שאופיר גורס שהם בין היותר טובים. אם יצא מוצלח, אעלה מתכון.