נגד טבעונות

קראתי את On the Origin of Species By Means of Natural Selection של צ'ארלס דרווין, והתעוררו אצלי בעקבות מה שקראתי שם כמה מחשבות כפירה בעניין הטבעונות.

הוא מביא שם המון דוגמאות לכך שכל מין ומין בפני עצמו, אם לא יהיו לו אוייבים, או מתחרים, או מגבלה של כמות המזון, יכול להתרבות עד אין קץ. למעשה, שיווי המשקל בטבע בנוי על השמדה המונית.

או של זרעים, כאשר רק זרע אחד מכמה אלפים נקלט (אצל בני האדם – אחד לכמה מליונים), או של בעלי החיים הצעירים שאינם שורדים, או היותר מבוגרים, או שפגעי מזג האוויר בצורה די מחזורית מקטינים את האוכלוסיה בעשרות אחוזים. או שהאוכלוסיה מתרבה בצורה לא מבוקרת עד שהמזון המצוי לא מסוגל להחזיק אותה ואז קורסת ומתחילה את הגידול הספירלי מחדש. יש מנגנונים רבים, ומאד מורכבים.

כבר במאה ה 19 היה לדרווין מספיק תבונה לכתוב שאנו לא באמת מבינים איך הדברים קורים בטבע, שדברים תלויים זה בזה הרבה מעל יכולתנו להבין את כל הקשרים ואת כל התלויות, ומזהיר שכל הדוגמאות שהוא מביא הן מפושטות לצורך ההסבר. הרבה שואות אקולוגיות היו נמנעות אם היו חוזרים ושבים לקרוא את דרווין. האיש היה ממש, אבל ממש, חכם. מספיק חכם לכתוב פשוט על דברים מסובכים.

עוד הוא מזכיר לנו, שההשמדה ההמונית הזו, שחוזרת על עצמה כל הזמן ושומרת על איזון במספר בעלי החיים, לא מאד בתודעתנו, כי בעלי החיים שאנו מודעים אליהם בדרך כלל, הם בעלי החיים שבני האדם מגדלים, למטרות שונות. ואצל אלו, האוכלוסיה יציבה כי בני האדם משאירים אותה יציבה.

מה שהוא לא אומר, הוא שכן יש השמדה המונית של בעלי החיים האלו, אלא שהיא מתרחשת הרחק מן העין, בבית מטבחיים. ומה שמופיע אחרי כן בצלחות האנשים, לא מאד מקושר לבעלי החיים האלו בזכות איזה שהוא מנגנון הדחקה מאד משוכלל, שחסר לטבעונים.

אבל אם מסתכלים על הדברים בזווית הראיה הדרוויניסטית, ומודדים את הצלחת האבולוציה של כל מין ומין על פי מספר הפרטים שחיים ממנו, או מזווית אחרת – על פי כמות המשאבים שהוא צורך על פני כדור הארץ, אז ההצלחה הגדולה ביותר של הפרות היא שהן "שיכנעו" אותנו גם לאכול את בשרן וגם לשתות את חלב עגליהן. תרנגולות הן הצלחה אבולוציונית אדירה בגלל שאנו אוכלים את בשרן ואת ביציהן. חתולים הם הצלחה כי הם שכנעו את בני האדם שהם חמודים, וכלבים כי הם ידידים.

וזה הכל מעשה ידי הטבע, יאמר דרווין. כך פועל הטבע על ודרך בני האדם. גם טיפוח הזנים של בעלי החיים למטרות ספציפיות הרצויות לבני האדם, כמו למשל תרנגולים שכולם בשר חזה ומגיעים לבגרות תוך זמן קצר מאד, גם הם מעשי ידי הטבע באמצעות האדם. כי האדם לא נפרד מהטבע. כך יש יותר תרנגולים בנמצא, והם צורכים יותר מזון על פני כדור הארץ.

כשני שלישים מהשטחים החקלאיים על כדור הארץ, אולי אפילו 80%, משמשים להאכלת בעלי חיים. נכון שבהמשך הם יאכלו על ידי בני האדם, אבל עד אז, בני האדם מאכילים אותם. זו הצלחה אבולוציונית אדירה – לגרום למין אחד להאכיל מין אחר ולהרבות את מספריו – הרבה מעבר למספרים  שהמין הזה (נאמר פרות) היה יכול להגיע אליהם רק על סמך מרעה טבעי. תחשבו על זה: בני האדם מאכילים את עצמם, ועוד מיליארדי בעלי חיים במקום להאכיל רק את עצמם (בתזונה מן הצומח).charles-darwin-quote-001

איכות החיים של בעלי החיים האלה, בחקלאות התעשייתית היא מחורבנת? אז מה. זה לא פקטור במשוואה של מאבק המינים והאבולוציה שלהם. מה שקובע זה גודל האוכלוסיה, וכמות המשאבים שהמין מצליח לצרוך בכדי לתמוך בגודל האוכלוסיה הזה.

את הטיעון שהחיטה תרבתה את בני האדם, וגרמה להם לעבוד הרבה יותר קשה, כבר קראתי ושמעתי קודם. אבל זה שבעלי החיים "המבוייתים" בעצם בייתו את האדם, בכדי שמספריהם יוכלו לגדול, על זה לא חשבתי עד כה. אבל זו מסקנה בלתי נמנעת אם הולכים עם צורת המחשבה של דרווין.

הצמחים ובעלי החיים המתורבתים מצליחים להשתנות ולהתאים את עצמם לתנאים המשתנים (למשל השינוי בהעדפות התזונה של בני האדם, מירך של תרנגול לחזה של תרנגול) וגם למגוון רחב של סביבות אקולוגיות, בעזרת בני האדם. בעלי החיים והצמחים שיש מהם תועלת חקלאית לבני האדם, גדלים על פני כדור הארץ במגוון סוגי אקלים וסביבות שבאופן טבעי הם לא היו שורדים בהם. או בזכות בתי גידול (למשל – כלובי סוללה..) מבוקרי אקלים או בזכות פיתוח שיטתי של זנים ותת זנים לסוגי אקלים וקרקע ספציפיים.

כתוצאה מכך, הפרות והתרנגולים הם המינים המתפתחים ומשתנים מהר יותר מכל מין אחר בטבע (חוץ מחרקים, להם יש מחזור חיים קצר ביותר ומחזורי חיים רבים). הם "מפעילים" את בני האדם, החקלאים והחוקרים במכוני המחקר החקלאי למיניהם בכדי לייצר את השינויים האלה בצורה הרבה יותר יעילה ומהירה מסתם מןטציות אקראיות שעוברות ברירה טבעית על פני הרבה דורות.

כמו שהזנים המתורבתים של החיטה ניצחו בגדול, מבחינה אבולוציונית, את כל מיני הדגנים האחרים, הלא מתורבתים, על פני כדור הארץ, והזנים המהונדסים גנטית, של מונסנטו ואחרים, שהונדסו להיות עמידים בפני קוטלי עשבים ווירוסים שונים, הם הצלחה אבולוציונית (מבחינתם) אפילו יותר גדולה מסתם דגנים מתורבתים. ומצד שני, כישלון של המין האנושי.

על פי קו מחשבה זה, טבעונות בקנה מידה עולמי תהיה אסון אבולוציוני לבעלי החיים. אם לא תהיה תועלת כלכלית בקיום כל כך הרבה מהם, יישארו על פני כדור הארץ הרבה הרבה פחות מהם. אוכלוסייתם תקרוס בסדרי גודל, ויישארו מהם רק דוגמאות בפארקים, בגני חיות. (בטבע? איזה טבע?)

ובהמשך לאותו קו מחשבה, טבעונות תהייה הצלחה אבולוציונית של המין האנושי. כדור הארץ יכול הרי  לקיים הרבה יותר פרטים של בני אדם על בסיס תזונה מן הצומח. מחצית מגזי החממה כיום הם תוצר של חקלאות בעלי החיים ("הנפיחות של הכבשים"…), מה שאומר שאפשר להכפיל את מספר בני האדם ולהישאר עם הרמה הנוכחית של גזי חממה, או להישאר עם מספר בני האדם הנוכחי אבל באופן מקיים, כך שכמות המשאבים הנצרכת אל עולה על זו המתחדשת.

אם ההתחממות הגלובלית כתוצאה מגזי החממה הייתה קיימת בתקופתו של דרווין, אז הוא היה מסביר לנו שגם זה מנגנון של הטבע לבקרת אוכלוסיה, למשל על ידי הצפת שטחים, סופות, מידבור, הפיכת שטחים ללא ניתנים לעיבוד חקלאי ועוד.

עם אותה כמות שטחים חקלאיים שישנה היום, בלי להמשיך ולכרות את שארית יערות העד, אפשר להאכיל פי ארבע אנשים בתזונה מן הצומח, מה שיכול להתרגם או להעלמות הרעב בעולם או לגידול משמעותי של האוכלוסיה או לשניהם.

רק להבהיר – אני לא טוען שיש צורך להגדיל את אוכלוסיית בני האדם על כדור הארץ. אני חושב שאפשר ורצוי אפילו להקטינה. בעיקר כדי להגיע לשווי משקל מקיים שבו לא צורכים יותר ממה שכדור הארץ יכול לספק באופן רציף ומשאירים משהו אחרינו גם לדורות הבאים. כך אפשר למנוע תגובת נגד של הטבע שעלולה להקטין את האוכלוסיה בצורה דרסטית.

מעבר לטבעונות יקטין מאד את התחרות שיש לבני האדם עם מינים אחרים של בעלי חיים על משאבי כדור הארץ, ויאפשר להגיע לשווי משקל הרבה יותר יציב.

כן, יהיו בעולם הרבה פחות פרות ותרנגולים – המתחרים הכי מוצלחים של האדם במאבק המינים.

אגב, למרות שדרווין מופיע בלא מעט רשימות של "טבעונים מפורסמים", הוא לא היה לא טבעוני ולא צמחוני. בדקתי.

מודעות פרסומת

גם הוא Dasein, סוג של

יש לו כמה מאפיינים של Dasein, לטלפון החכם.

Dasein, יצור אנוש על פי המינוח של היידגר, מאופיין בפתיחות שלו לעבר אפשרויות עתידיות. בניגוד לכלי כמו פטיש למשל, האדם הוא פשוט "כלי", משהו שיכול להיות דברים שונים. לא כל דבר, אבל גם לא דבר אחד ידוע מראש. והוא יכול להיות דברים שונים בזמנים שונים, אפילו דברים שונים (אשה, אם, מקצוע כזה או אחר, עיסוקים אחרים כאלה ואחרים, בת לאום כזה או אחר, בת דת כזו אחרת) ממש באותו הזמן.

כמובן שטווח האפשרויות הזה מוגבל, בעיקר על ידי העבר, והאופן שבו העבר ממקם את ה Dasein בהווה ופותח לפניו טווח כזה ולא אחר של אפשרויות עתידיות. נאמר באותו האופן שמספר המעבדים, תדר הפעולה שלהם וכמות הזיכרון העומד לרשותם מגבילים את אופק הישומים שטלפון חכם כזה או אחר יכול "להיות".

וגם העתיד של ה Dasein הזה, כמו של זה האנושי, תחום וסופי, ובין כל האפשרויות יש גם את זו שאין להימלט ממנה, המקנה משמעות לכל שאר האפשרויות. כמונו הוא מתקלקל, ונשבר, ומסיים את חייו. אצלנו, ה Dasein האנושיים, בניגוד אליו, הדור הבא לא תמיד מהווה שיפור משמעותי (ילדי דווקא כן…).

האפשרויות של ה Dasein הזה הן לא "להריץ" יישום של נגינת מוזיקה, אלא "להיות" נגן מוזיקה. "להריץ" זה סוג של אינטראקציה שמתאים יותר למחשבים, שולחניים כניידים. הטלפון החכם "הווה" את תפקודיו השונים. אבחנה דקה אבל משמעותית – כך הוא נחווה על ידי המשתמש, וזה מה שרלוונטי לענייננו.

ובזמן שהוא מנגן מוזיקה, הוא יכול גם לספור את צעדינו, וגם להזכיר לנו שעלינו להתקשר אל מישהו, וגם להראות לנו דברים כאלה ואחרים, וגם לנווט את מהלכנו במורד נחל זה או אולי אחר דווקא. הוא ה jack of all trades האולטימטיבי, ה Dasein של עולם הטכנולוגיה.

נכון שאין לטלפון החכם את יכולת הבחירה שהיא כן מאפיין של ה Dasein ההיידגריאני, אף כי להבנתי לא מאפיין עיקרי שלו. כי אצל היידגר רוב בני האדם לא באמת בוחרים אלא יותר זורמים עם הכלל, עם הרבים, עם מה שמקובל. הוא קורא לזה "נפילה". וזה לא לגנאי – זה באמת מעייף לקבל כל הזמן החלטות מודעות על כל דבר ועניין, עדיף לשמור את האנרגיה הנפשית להחלטות החשובות, ולעשות שם בחירה "אותנטית". אבל על זה כתבתי כבר ברשומה אחרת.

אז נכון שהמשתמש הוא זה שלכאורה מחליט בכל רגע נתון מהו אוסף הדברים שהטלפון החכם "יהיה". אבל הגבול של אותה אוטונומיה שיש לכאורה רק ל Dasein האנושי הולך ומטשטש. יישומים כמו google now שמציצים מעל לכתפך ומתנדבים להציע לך הצעות מעבירים אל המכשיר לא מעט קבלת החלטות.

וכשאתם נוהגים במכונית, משתמשים בתכנת נווט, ומצייתים ציות עיוור לקול הבוקע מהמכשיר, השולט לא רק על נהיגתכם, אלא גם על מה שאתם רואים בעולם (ראו איך waze נישט), אז מיהו בדיוק זה שמקבל את ההחלטות? אתם?

גם כאשר יישומים מעדכנים את עצמם בלי לקבל אישור (טוב, נתת בשלב מסוים אישור מקיף, אם להיות פורמליים, ויכולת לא לתת, בתיאוריה, אבל אז היית ממרר לעצמך את החיים…) ולפתע אותו יישום התעדכן, והטלפון שלך, בכובעו כאותו יישום, הוא כבר אחר. יש לו תכונות אחרות, מאפיינים אחרים והוא רכש כישורים חדשים, שלא היו לו קודם. האפשרויות האלו היו קיימות עבורו כבר קודם, עוד לפני שמישהו כתב את הקוד של העדכון של אותו יישום. בהורדת העדכון, ה Dasein בו אנו דנים, הטלפון החכם, עשה בחירה "נחרצת" במינוח ההיידגריאני, ופתח בפני עצמו אופקים חדשים.

ועוד בעניין האוטונומיה בקבלת ההחלטות: בדקו פעם את רשימת ההרשאות לשימוש במשאבים כאלה ואחרים של המערכת, שכל אחד מעשרות היישומים שיש לכם בטלפון ביקש, ואישרתם לו (רובכם באופן אוטומטי אני מניח, למי יש כוח באמת לבדוק…). האם הייתם אתם מסוגלים להקיש מתכונות היישום את  רשימת משאבי המערכת שהוא דורש? למשל, למה יישום של "פנס", ההופך את הטלפון לפנס על ידי הפעלת ה LED בגב המכשיר – למה בדיוק הוא צריך הרשאה להקליט קול? ובכן, כנראה שיש הרבה שאנחנו לא יודעים על כל מה שהישומים שאנו מתקינים באמת עושים, ויש הרבה דברים שקורים בלי שנידרש לקבל החלטה בכדי שהם יקרו.

מישהו פה לוקח החלטות שקובעות "מי" הוא יהיה, אותו ה Dasein אלקטרוני. וזה לא רק אתם. ועם הזמן, ככל שמורכבות הדברים תלך ותגדל, זה כבר יהיה פחות ופחות אתם. זה כבר לא יוכל להיות אתם, כי זה לא היה מהיר מספיק, ולכם יהיו דברים חשובים יותר לטרוח בהם. ככה זה.

אפילו העיצוב של טלפונים חכמים של היום, חושף יותר ויותר את הבלתי מוגדרות מראש, את האופק הפתוח של המכשירים האלה. נעלמו למעשה כל הכפתורים הקשיחים. נותר רק מסך המגע השחור, שכאשר ידלק, יהיה עליו אפשרות לכל ממשק עתידי שהוא, לאינטראקציה עם כל אחד מהפנים של ה Dasein הזה, העתידים האפשריים שלו. יש עדיין את האוזן, והפה והעין של המכשיר, אלא שהם מוסווים וכמעט ולא נראים, כי המכשיר ה Dasein הוא מעבר לכל אלה. הוא צריך אותם, אבל לא תמיד, והם רלוונטיים רק לחלק מהאפשרויות שלו. הוא רואה אותך (מצלמה קדמית), שומע אותך (מיקרופון) ומשמיע לך (ברמקול או באזניות) וכמובן מראה לך (על המסך), אבל כמו שהאדם הוא הרבה יותר מהחושים שלו, כך גם המכשיר.

וכמו המורה האנושי, גם לו יש עיניים בגב. הוא יכול להסתכל קדימה (אליך) ואחורה, אפילו בו זמנית. יש לו גם חלוקת קשב יותר טובה משלך, והוא מסוגל לטפל ביותר מטלות בו זמנית, חלקן אפילו לא פשוטות (ולא רלוונטי לעניינו שמטלות אלו נעזרות בחלקן בעיבוד ומשאבים של ה"ענן".)

חלק גדול מהדברים מעלה, נכונים גם למחשבים, בעצם לכל מכשיר שאפשר להריץ עליו תכנה במובן הרחב. הם קצת פחות נכונים ככל שהמחשב יותר גדול, יותר מרוחק, פחות נייד ופחות אישי. כי שם, המינוח הוא כאמור  "להריץ".  יש את הדוגמה הנגדית כמובן, של H.A.L, המחשב בעל הבינה המלאכותית באודיסאה בחלל 2001, שעונה על רוב הקריטריונים של להיות Dasein, אבל אנו עוד לא שם, וגם שם, היה לסטנלי קובריק צורך לספק לנו איקון חזותי, אותה כיפה אפורה שמאחוריה הסתתרה מן הסתם העדשה שדרכה המחשב ראה את פנים החללית, כדי לאפשר לנו לראות את המחשב הזה כ Dasein.

הטלפון החכם של היום, אותו לוח חלק, חסר אפיונים כמעט, אנונימי, זה שאנו לוטשים עיניים בפרצופו חלק גדול מהיום, זה שהופך להיות בן לוויה שממנו אנו לא נפרדים, הוא לא ready-to-hand כפי שהיידגר מכנה את כל אותם המכשירים שאנו משתמשים בהם בלי להיות מודעים כמעט לקיומם (למשל ידית הדלת, או המקש שעליו הקשתי את האות ד' עכשיו) והוא גם לא present-at-hand כפי שהיידגר מכנה מכשירים שאנו שמים לב לקיומם כאשר משהו השתבש במהלך הדברים התקין. אנחנו מאד מודעים לקיום המכשיר הזה, ויחסנו אליו מתאפיין במה שהיידגר מכנה  mit-sein, להיות עם, עם אחרים, וספציפית – עם ה"אחר" הזה.

פילוסופים של הטכנולוגיה כבר מכנים את הטכנולוגיה בכלל כ"אַחֵרות", ו Galit Wellner, במאמר שאותו אני קורא כעת, מתארת את מסך הטלפון החכם כ"מעין פנים" ועושה ניתוח על פי Levinas של ה"קריאה" שפנים אלה מפנות אלינו. יתכן שאני טוען טענות קצת יותר רדיקליות מהם, אבל להבהיר – אני לא טוען שלטלפון החכם יש מאפיינים אנושיים. אני רק טוען שלמה שהיידגר תיאר כ Dasein אפשר למפות גם מכשירים (שכמותם הוא לא היה מסוגל לדמיין ), וגם (אבל זה עניין לרשומה אחרת) יצורים חושבים לא אנושיים.

ובניגוד לקטגוריות של מכשירים המתווכים על ידי היד, כמו אלו שהיידגר מתאר, או על ידי ה"פנים" של המכשיר, המסך שלו, הטלפון החכם, על מסך המגע שלו הוא מכשיר המחבר את הפנים עם היד. הוא לא מש מידנו, פנינו כמעט תמיד מופנים אליו, ואצבעותינו מתוות מחוות עליו, מדברות אתו בשפת סימנים מוסכמת.

ועוד לא דיברנו על אלו שהאזניות של הטלפון לא משות מאוזניהם, ובכך ממזגות שלושה מחמשת החושים של שני היישים, משלימות בכך את האיחוד הזה בין ה Dasein האנושי לזה האלקטרוני. ואולי האיחוד הזה הוא בעצם ה Dasein של ימינו. Dasein סייבורגי.

היידגר היה שונא את זה.

הערה לסיום: כתבתי שלטלפון יש רק חלק מהמאפיינים של dasein. חסר לו מאפיין אחד – ה Being  שלו לא מעסיק אותו. מצד שני, היידגר מתחיל את "היות וזמן" בביקורת נוקבת על כל המחשבה המערבית עד אליו על שלא התייחסה לסוגיית ההיות. אז כל האנושות עד היידגר לא היו  dasein? גם אם אני מסתכל סביבי, אני לא רואה המון אנשים שנושא ה"היות" שלהם באמת מעסיק אותם. אלא אם הם קוראים היידגר, וגם אז, זה רק כאשר הם קוראים אותו בפועל. כל הקריטריון הזה נועד לדעתי רק להבדיל בין בני אדם לשאר בעלי החיים, שהם, עד כמה שאנחנו יודעים, לא "עוסקים בהיות שלהם".  ההבדל הזה הוא לקונה של היידגר, לדעתי.

עוד לדעתי: חתולים עסוקים בהיות שלהם רוב שעות הערות שלהם, ואם מישהו יכול להוכיח את ההפך, שיקום.

המבט

אני לא ממש מתלהב ממה שיש לפילוסוף והסופר הצרפתי ז'אן פול סארטר להגיד.  יצא לי קצת בזמן האחרון (וגם קודם לכן) ללמוד ולקרוא דברים שהוא כתב וחשב. קראתי וגם ראיתי גרסה אנגלית של המחזה שלו הנקרא בעברית "בדלתיים סגורות" ובאנגלית in camera. וקראתי חלק מספר שלו הנראה בעברית "המבט". (וגם את "הבחילה")

במחזה "בדלתיים סגורות" סארטר מתאר את הגיהינום, כ"נוכחותו של האחר". אין שם שיפודים לוהטים, אין שם אש הגהינום. יש שם רק חדר, ובו שלוש ספות, גבר אחד ושתי נשים. יחד לנצח. זה הגהינום.

ולמה חושב סארטר שנוכחותו של האחר הוא הגהינום? למה היחסים היחידים האפשריים לדעתו בין בני אדם הם של קונפליקט?

ראשית, כי הוא לא מאמין שאנחנו יכולים לראות מישהו כסובייקט בזמן שאנחנו עצמנו סובייקט. או שהאחר הוא סובייקט ורואה אותי כאובייקט, "מחפצן" אותי או שלהפך, אני הסובייקט ואני רואה אותו אך כאובייקט, "מחפצן" אותו.

למה לא יכול להיות יחס ישיר בין סובייקטים? ככה. סארטר לא באמת מסביר.

אז המאבק הראשוני הוא מי יחפצן ומי יהיה מחופצן. יתכן שפעם ידי תהיה על העליונה ופעם האחר יגבר, אבל בכל רגע נתון, יש מנצח אחד ומפסיד אחד. אני מודה שקשה לי לקבל את זה. ליתר דיוק, לא קשה. אני פשוט דוחה את התאוריה הזו. יותר מאשר לגלות משהו משמעותי על העולם, היא אומרת משהו משמעותי על מי שהגה את התאוריה הזו.

והסיבה השנייה שבגללה נוכחות האחר היא גיהינום? עפ"י סארטר, מבטו של האחר מחריב את עולמי. שולל אותו לחלוטין. מה כוונתו בזה?

נתחיל בזה שהמבט שלי מכונן עולם. אני מסתכל סביבי, ורואה אוסף אטומים שאני מקבץ לעצמים ונותן להם שמות מנקודת המבט שלי ובאופן שהוא לגמרי ייחודי ומיוחד לי. אני שם לב לדברים מסוימים ולא לאחרים, אני מרגיש וחווה דברים לגבי אובייקטים שאותם אני קולט בחושים או זוכר, באופן שונה מכל אחד אחד. כמעט אמרתי מכל אדם אחר, אבל שמתי לב בשנייה האחרונה שכמו סארטר, כמעט שחטאתי בסוגנות.

ואז בא אדם אחר, אומר סארטר, ואני יודע, שמבטו מכונן עולם, מבחינתו, השונה מזה שמבטי כונן. אני כבר לא "בן יחיד" בעולם ופתאום "העולם" הוא לא רק הגרסה שלי. הוא גם שלו. גיהינום, לא?

אז זהו שלא. בניגוד לסארטר, אני די בטוח שהגרסה שלי של העולם יכולה לצאת אך נשכרת מקיומן של גרסאות אחרות של העולם, ומהיותי מודע לתוכנן. יותר קל, לי לפחות, לחשוב בצורה ביקורתית על הדברים אם אני רואה דרכים אחרות שבהן אחרים רואים את אותם הדברים. גם אם אני לא מסכים, נקודות המבט הנוספות הן מבחינתי ברכה, לא קללה.

ובנקודה נוספת אני חולק על סארטר: לא  רק אדם אחר, גם בעלי חיים, יש להם "מבט", הם סובייקט. לא סובייקט אנושי, אבל עדיין סובייקט, בעל תודעה המכוננת עבורו עולם.

אפילו החתולה שלי, (ליתר דיוק – היא זו שרואה אותי כשלה…)  צ'ילי, היא סובייקט. למרות שאפילו בין החתולים היא לא העיפרון המחודד ביותר בקלמר, עדיין, במבט עיניה הצהובות המדהימות היא מחפצנת אותי לגמרי. ואני מודה, שגם אני אותה. מבחינתה, אני מי (או מה) שלפי העניין ימלא את קעריתה במזון (טבעוני כמובן), יפתח לה את הדלת או יגרד את צוורה בדיוק ככה, והיא יודעת לתקשר את הפונקציה שאני צריך למלא עבורה בדיוק, כולל "תעזוב אותי בשקט".  ואני זה, שאם בא לה כמובן, איהנה מחתוליותה, מהזרות המופלאה שלי, מפרוותה הנעימה ומהגרגור שהיא מפיקה או אטעם מנחת שיניה או ציפורניה…

ברור לי לחלוטין שהיא רואה את העולם אחרת לגמרי ממני. לפעמים אני רואה אותה נדרכת וזוקפת אוזניים לצלילים שאני כלל לא שומע. או יושבת ליד החלון הפתוח וממפה את העולם על פי תחום רחב ומגוון של ריחות שלי אין אפילו מושג מהם. היא גם רואה דברים שאני לא רואה, בייחוד בחושך. והיא עוד יחסית לא מודל מפותח במיוחד. לא כמו חתולנו המנוח דידי, שהיה מכונת חישה משוכללת ביותר. וגם תודעה מפותחת הרבה יותר. כן, לבעלי חיים יש תודעה. אחת הסיבות שאני לא מוכן שיהרגו בהם בהמוניהם כדי לייצר עבורי אוכל.

ברוב המקרים אני חווה דווקא שנוכחות של ה"אחר" (לאו דווקא אדם – בעל חי הוא בפירוש "אחר" וחתול הוא הכי "אחר" שיש), יכולה להרחיב משמעותית את עולמי. אני, בניגוד לסארטר, לא גדלתי כילד יחיד ומפונק, ולא נשארתי כזה בבגרותי. אולי לכן אני לא רכושני כמוהו לגבי העולם שתודעתי מכוננת. אני מסכים שיש משהו נכון בכך שנוכחות האחר מערערת את עולמי, במובן האבסטרקטי כמובן. אני רק לא מסכים אתו בערך השלילי שהוא מייחס לזה.

נוכחות האחר "מאיינת" את עולמי? היא "גיהינום"? נו באמת. השימוש במושגים האלה מטופש כמעט כמו הפרסומת ההיא  של מקדונלדס, שבה צעיר מתולתל מגיע לחלל גדול ובו רבות הנערות יפות המראה (שאותן הפרסומת מחפצנת למהדרין). אחת מהן מביאה לו המבורגר בלחמניה על מגש. כשהוא שואל אותה בתימהון "זה הגיהינום?" מופיע לפתע מחסום על פיו המונע ממנו לאכול את אותו הפגר הקצוץ בלחמנייה, ו"המלצרית" אומרת לו בקול עבה "זה גיהינום".

כנראה שאני כבר הרבה שנים בגיהינום. כי גם כבר כמעט ארבעים שנה שאני לא מסוגל לאכול את הדבר הדוחה הזה. לא מאז שהבנתי מה זה.

הממשק הראוי

לא פשוט העניין הזה. היה לי יותר קל כאשר הייתי צמחוני וזהו. לא אכלתי בשר וחוץ מזה לא הטרדתי את מוחי יותר מדי בנושא בעלי החיים. מצד אחד, זה אפשר לי לאכול ביצים ומוצרי חלב בלי לחשוב על המחיר שמשלמים בעלי החיים (15000 אפרוחים ביום, עגלי חלב וכל זה…) ומצד שני לא הייתי צריך לחשוב יותר מדי על ההשפעה שיש לאדם על בעלי החיים בעולם.

כמו שאדם שהפסיק לעשן כבר לא יכול לסבול אפילו ריח של סיגריה בודדת לידו, כך טבעונות הפכה אותי יותר מודע לסבלם של בעלי החיים, סבל הנגרם על ידי בני האדם, בעיקר אבל לא רק, בתעשיית הבשר-חלב-ביצים (שהם בעצם אותה התעשייה, כי מכירת החלב של הפרה בתקופת חייה הקצרה, מאפשר למכור אחרי כן יותר בזול את ההמבורגר שעושים ממנה, כשתנובת החלב שלה יורדת ולו קצת.)

אז מה ה"ממשק הראוי" בין בני האדם לחיות?

בקצה אחד של קשת האפשרויות יש גישה רדיקלית אחת: שפשוט ננתק מגע. לא נתערב בחייהם. לא נאכל אותם, לא נאכל את תוצרתם, לא נעביד חיות משק, לא נחזיק חיות מחמד. לא ננסה עליהם שמפו, לא נעשה עליהם ניסויים. לא נצוד אותם ל"ספורט", לא נדוג אותם, כלום. פשוט ננתק מגע.

נשמע קשה, ויש באופציה הזו בעיות:

1 – אנחנו אלה שתרבתנו והתאמנו לצרכינו מינים רבים של בעלי חיים. חלק גדול מהם כבר לא מסוגלים להסתדר בעצמם בטבע. החתולה שלי, לא מסוגלת לצוד למחייתה, גם אם חייה היו תלויים בכך. היא לא יודעת שאפשר לאכול משהו שונה מכופתיות חומות קטנות.

2 – אם המין האנושי יהפוך טבעוני, אמנם ירד משמעותית הלחץ על השטחים הלא מעובדים. אפשר יהיה אפילו להחזיר לטבע שטחים רבים המעובדים היום כדי להאביס בעלי חיים. אפשר יהיה לצמצם שטחים חקלאיים בעשרות אחוזים, ועדיין – יהיו לא מעט מקומות שתהיה תחרות עם בעלי החיים על טריטוריה. ויש סכנה מוחשית שבהעדר תועלת כלכלית מבעלי החיים, הם יפסידו בכל תחרות שכזו. כמו חזירי הבר בוואדיות חיפה. הם עוד לא הזיקו לאף אחד, אבל מספיק שתושב שומע את נחירותיהם בלילה מתחת לביתו כי שהוא ירגיש מאוים. ובשביל "שלום ילדינו" כל האמצעים כשרים. יש למין האנושי תיאבון ללא גבול, והוא ידחוק את רגלי בעלי החיים. או על ידי כריתת עצים, או על ידי יבוש ביצות, או בכלל, על ידי שינוי שטחים מסיבות שונות ומשונות.

אז מה עושים? כנראה שניתוק מגע דורש גם הפרדה מרחבית. שמורות טבע, גדולות דין, שבהם יוכלו בעלי החיים להסתדר בינם לבין עצמם. ושלתוכם נצטרך לאקלם, על פני כמה דורות, את בעלי החיים שבייתנו. מסובך, דורש השקעה לא קטנה, אבל זה המעט שאנו כמין יכולים לעשות בכדי להחזיר את חובנו לבעלי החיים על עשרות אלפי שנים של ניצול.

אבל למה אנחנו צריכים ללכת כל כך רחוק? מה רע בזה שיהיה לי חתול, או כלב או חיית מחמד אחרת?

נתחיל בזה שדגים באקווריום וציפורים בכלוב הם אסירים, וחייהם לא באמת משהו לכתוב עליו הביתה, לו יכלו הם לכתוב.

חתולים וכלבים הם טורפים מטבעם. רבים מהם כבר שכחו את העבודה, אבל יש לא מעט שצדים פה ושם, ובחסות התגבור במזון ובמחסה מצד בני האדם, נהנים מיתרון תחרותי "לא הוגן" על בעלי חיים אחרים. יש הרבה יותר מהם מאשר האקו-סיסטם יכול להכיל, והם מכחידים בעלי חיים אחרים, כמו מכרסמים וציפורים, מה שבאופן טבעי, ללא התערבות בני האדם במערכת, הם לא היו מסוגלים לעשות. זה אספקט אחד.

והאספקט השני: האם מוצדק להרוג פרות ותרנגולים כדי שיהיה לידי שק פרווה מגרגר ללטף? בחודש האחרון אני מאכיל את החתולה במזון טבעוני, אז אולי זה אפשרי לפתור את הבעיה הזו. אני לא יודע אם אפשר ל"טבען" כלבים. בכל אופן, הפריע לי שבהפגנה על זכויות בעלי חיים השתתפו לא מעט "מאכילי כלבים וחתולים", כאלה המאכילים עשרות ומאות חתולי רחוב. במה הם מאכילים אותם? בחיות אחרות. למה? מה בדיוק הצידוק המוסרי לזה?חתול

אולי יש מקום לחיות מחמד לא טורפות? מה רע בתרנגולת המקרקרת בחצר? והאם מוסרי לאכול את הביצים הלא מופרות שהיא מטילה? או בעז? עזים הם אחלה, בעיני לפחות. אין לי תשובה טובה למה לא להחזיק עז כחיית מחמד, חוץ מזה שהם אוהבות לנגוח לך בברכיים (אני יודע, הייתה לי עז, בצבא). כשהן קטנות ועדיין אין להן קרניים (אבל הגולגולת שלהן קשה, מאד) זה כואב. כשיש להן קרניים, זה מסוכן. ולא נראה לי מוסרית לקטום את קרניהן. אז אולי זו הסיבה למה לא.

מה לגבי מדינות נחשלות, שבהן חורשים את השדה בעזרת סוס כי אין להם טרקטור. אני חושב שזו לא בעיה אמתית בטווח הארוך (ואנחנו מדברים פה בפירוש על טווח ארוך), כי בטווח הארוך זה כבר לא יהיה קיים. אם אתה חורש בסוס, אתה מן הסתם מקבל במקביל סיוע מזון מהאו"ם. בכל אופן, להמשיך לחרוש בעזרת שור או סוס הוא לא פתרון ממשי לטווח הארוך.

מה לגבי חברות של רועים, שאין להן חקלאות? הייתי בחברה שכזו, ואף סיפרתי על זה כאן. להבנתי, גידול האוכלוסיה האנושית כבר לא מותיר מקומות בהן אפשר להתקיים ללא חקלאות. גם בני הבוראנה מבינים את זה ולמרות הקשיים, תוך כמה שנים הם יסתמכו יותר ויותר על חקלאות, פחות על מרעה. זה פשוט כבר לא יכול להאכיל אותם, גם אם לא היה כדור הארץ מתחמם והופך את אזורם למדברי.

האם אני רואה את הדברים מנקודת המבט של העולם הראשון השבע? זה שיש לו עודף אופציות תזונתיות ומנסה להשית את אמות המידה המוסריות שלו על עמים שלא יעמדו בזה. יש מצב. אבל את זה אמרו גם על עבדות, וזכויות נשים.

ועוד לא התחלתי לחשוב על נושא הדת: על מצוות דתיות כמו תרנגול כפרות, תפילין מעור פרה, שטריימל מפרווה והקרבת קורבנות. דת ואבולוציה תרבותית הם לתפיסתי מושגים סותרים, אבל אני מקווה שדתות יוכלו להתאים את עצמן להתפתחות תפיסת המין האנושי את בעלי החיים, אולי אחרי שהן יפסיקו להפלות נשים לרעה ולהבטיח גיהינום הומוסקסואלים.שחיטה כשרה

הנושא לא פשוט, ואני לא רואה מספיק עיסוק בנושא. כי לא רק הדרך חשובה. חשוב גם היעד הסופי. איך יראה עולמנו כשבני האדם התפתחו למקום שבו הם נותנים לחיות לחיות? ואיך גורמים לזה לקרות?

הלא מודע החתולי

בחודשים הראשונים של הבלוג הזה, התנוססה בראשו, מתחת לשם הבלוג, רשימה של נושאים שחשבתי שאני הולך לעסוק בהם. אחד מהנושאים היה "חתולים".אך עם הזמן שמתי לב שאין קשר של ממש בין הרשימה שבראש הבלוג לנושאים בהם מצאתי עצמי מתעסק, לפחות לא אלה שמצאתי לנכון לכתוב עליהם, והורדתי אותה.

שלוש מאות ועשרים רשומות יותר מאוחר, ועדיין לא עסקתי בחתולים, למעט רשומה אחת שעסקה בטוקסופלזמה גונדי, טפיל של חתולים. רשומה זו תנסה לפצות את היצורים האלוהיים האלה על העדרותם מהבלוג שלי עד כה.

יש סיבות רבות לקנא בחתולים: על גמישותם, על סדר העדיפויות הכל כך הגיוני שלהם, המייחס חשיבות עליונה למזעור מאמצים ולמציאת מקום מנוחה אופטימלי, ועל כמה דברים שיש להם וחבל שאין לבני האדם: פרווה, שפם וזנב.

הפרווה, קודם כל כי היא פשוט מאד נעימה למגע. אבל אני גם חושד שהחיבה של בני האדם לבעלי חיים בעלי פרווה בכלל, וגם לפרוות בעלי-חיים-מתים (לצערי) קשורה איכשהו לגעגוע שיש לנו לתקופה בה גם לנו, למין האנושי, הייתה פרווה. איבדנו את זה, לא ברור לי למה, ואנחנו מתגעגעים. בדרך כלל אנחנו נוטים לחבב חיות על מאפיינים כביכול אנושיים שיש להם, ופרווה היא יוצא דופן מובהק פה. באמת כנראה שעדיין טבוע בנו זכר הפרווה שלנו.

IMG_1763

דידי

השפם, כי הוא איבר חישה מדהים, וגם יפה. יש לחתולים 24 שערות שפם, שהם יכולים להזיז רצונית, בארבע קבוצות. השפם הוא חלק מחוש המישוש החתולי, ומאפשר להם גם לחוש בזרמי אוויר ולכוון לפיהם את חוש הריח שלהם. הם יכולים ליצור מפה בתלת ממד של העולם רק בעזרת שערות השפם. לא משהו שאני יכול לעשות עם השפם שלי. אולי בגלל זה, אין לי שפם..

והעיקר: הזנב. חוץ מזה שהוא עוזר לחתולים ליפול על הרגליים כמעט תמיד (לא תמיד – זה מיתוס) הזנב הוא גם החצנה של התת-מודע שלהם. החתולים לא באמת שולטים רצונית בזנבות שלהם, ואפשר מצפיה בזנב של חתול להבין מיד באם הוא רגוע או עצבני, תוקפני או כנוע. הזנב הוא הוא פשוט שידור ישיר של התת מודע החתולי. החתול לא יכול להסתיר את מצבי רוחו, לא יכול "להעמיד פנים", שינוי מרענן ביחס לבני האדם…

איבר של חתולים בו אני לא חושק הוא הניבים. בניגוד לחתולים, בעל חיים טורף במובהק, בני האדם הם אוכלי-כל על פי מבנה שיניהם, ולדעתי הגיעו כבר מזמן לשלב באבולוציה בו הם יכולים לוותר על אכילת בעלי חיים ולחיות מצוין מתזונה טבעונית. ולכן, אין לי חפץ בניבים. גם את חתולתנו צ'ילי אני מנסה בדיוק עכשיו להעביר לתזונה טבעונית עם מזון חתולים של Ami. היא אוכלת אותו ונראית בסדר, אף כי היא אוכלת פחות ממזון החתולים הבשרי (לא יזיק לה, היא ממש שמנה…)

צ'ילי

נכון, צ'ילי היא בתאוריה טורף מטבעה, אבל כשאני מאכיל אותה כופתיות בשר, אני זה שבפועל הוא הטורף, וזה לא מתאים לי. מצד שני המזון הזה יקר פי שלוש ויותר מהמזון הרגיל, לא ברור לי למה, כך שלא בטוח שאמשיך עם זה.

ולסיכום, בדיחה על חתולים מתוך שיעור הערבית האחרון שלי (ותודה לירון) – בגרסה "פמיניסטית": אשתו של ג'וחא קנתה ארבעה קילו בשר והביאה הביתה. בערב, הזמין ג'וחא חברים ויחד הם צלו וחיסלו את כל הבשר. למחרת רצתה אשתו של ג'וחא לבשל את הבשר והתעצבנה לראות שהוא נעלם. שאלה את ג'וחא איפה הבשר, והוא התפתל, לא ידע מה לעשות, ולבסוף אמר שהחתול אכל את הבשר.

"החתול אכל ארבעה קילו בשר"? שאלה אשתו בכעס. תפסה את החתול ושמה אותו על המשקל. אלו הראו בדיוק ארבע קילו. שאלה אז אשתו של ג'וחא: "אם זהו הבשר, אז איפה נמצא החתול? ואם זהו החתול, אז איפה הבשר?"

איפה הבשר? איפה שהוא צריך להיות – בגופם של בעלי החיים, לא בצלחתנו…(והנה כך הצלחתי גם לחבר רשימה על חתולים, וגם להטיף לכם קצת על טבעונות :-).

הטפיל טוקסופלזמה גונדי

כתבה ששווה לקרוא: הטפיל טוקסופלזמה גונדי של החתול שלכם יכול להשתלט לכם על המוח – הארץ.

אבל בלי קשר, אני חושד שיש לחתולים דרכים לשלוט במוחותינו ולגרום לנו לשרת אותם. אולי זהו הטפיל טוקסופלזמה גונדי ואולי זהו מנגנון אחר, אבל אם נודה על האמת, החתול הוא עצמו סוג של טפיל.

לפעמים אני באמת שואל את עצמי – למה בעצם אנחנו משרתים את החתולים? איזה תועלת הם מביאים לנו? האם זה בגלל שהם צדים בעלי חיים המזיקים לנו? יש הטוענים שזה בדיוק להפך – שנזקם של החתולים לסביבת בעלי החיים רב. הם הרי ציידים ששימרו את האינסטינקטים שלהם מסתבר שהם אחראים לדלדול אוכלוסיית הציפורים, הלטאות והיונקים הקטנים בטבע שסביב האזור בו גרים בני האדם. אנחנו בעצם מפירים את האיזון האקולוגי על ידי תחזוקת אוכלוסיה גדולה של טורפים.

אני חושד שקסמו של החתול הוא דווקא בחוסר התועלת המוחלט שהוא מביא. החתול הוא הרי היצור האנוכי המושלם, כזה שיבוא להתחנף אליך ולהתחכך ברגלך כאשר קערת האוכל שלו ריקה. שיבוא אליך כאשר מתחשק לו ליטוף וינגוס בידך כאשר תנסה ללטף אותו ולא מתחשק לו. החתול קשור לנתיניו (בני האדם) רק בקשר רופף, ומרגיש הרבה יותר קשר לסביבתו הגאוגרפית מאשר לנו. הוא לא ממש "מחזיר אהבה", כמו כלב למשל, אבל זה מקובל עלינו.

החתולים כן יודעים לקרוא אותנו ולהבחין לאן אנחנו מסתכלים. לראייה; הם תמיד יתיישבו על העיתון בדיוק בנקודה אותה אנו קוראים ברגע נתון. כמובן, זה בהנחה שהם מעוניינים שתשומת ליבנו הבלתי מחולקת באותו הזמן.

יש תועלת אחת שאולי אפשר להפיק מחתולים: הם מומחים באיתור הנקודה בה השילוב של רוח ושמש הוא המושלם בכל זמן וזמן. הסתכל איפה החתול שוכב ותוכל לדעת איפה המקום הנעים ביותר לרבוץ בו. לפעמים לא כל כך אפשרי לנו לרבוץ במקומות האלה בגלל פחד גבהים או הפרשי הגודל בינינו לבין החתול,

ועוד לקח שאפשר ללמוד להפיק מחתולים: אפשר ללמוד מהם את נפלאות הבטלנות. חתולים כמעט ולא מוציאים אנרגיה על שטויות לא נחוצות. חתולתנו צ'ילי מצטיינת בזה ועסוקה במיוחד בשינה, ובתזוזה ממקום למקום לפי שינויי זווית השמש והרוח. לפעמים היא תופסת ומשחקת עם לטאה, אך רוב הלטאות מצליחות לברוח לה. היא לא מעלה בדעתה להסתכל לכל הכיוונים, ואם הלטאה לא הלכה בכיוון אליו היא הסתכלה, הלטאה פשוט נעלמה מבחינתה.

אין ספק שצ'ילי היא לא העיפרון המחודד ביותר בקלמר, לעומת חתולנו הקודם, דידי זח"ל (זכר חתול לברכה) שהיה חכם במיוחד, ממש גאון. זה שסירסנו אותו היה פשע כלפי הגניוס החתולי. אבל לעומת זאת יש לה פרווה נעימה במיוחד, ובטן פשוט מקסימה שכאשר מלטפים אותה היא נשכבת על הגב וחושפת לעולם. לראות ולא לגעת. אם מלטפים את בטנה היא הופכת לכדור מלא ציפורניים ושיניים. היא לא תפצע את ידך, אבל זה כואב. לך תבין.

שאלה נפרדת היא הקשר הרגשי הלא מוסבר בין טבעונים רבים (עליהם גם אני נמנה) לחתולים. איך זה שאנשים שבחרו להפסיק ולהיות טורפים מרגישים קשר רגשי מיוחד עם יצורים שהם טורפים מושבעים?

ישנה השאלה הפרקטית של האכלת החתול במזון שהכנתו כרוכה בהרג בעלי חיים שגודלו למטרה זו, והשאלה אין מיישבים טבעונות מטעמי מוסר עם גידול בעל חי, שהחזקתו דורשת הרג מתמשך של בעלי חיים אחרים, רק לשם ההנאה שיש לנו מחברתו?

כן יש מזון טבעוני לחתולים. יקר מאד והרבה חתולים לא מסתגלים אליו. אני לא משתמש בו. אני מספר לעצמי שמזון חתולים מיוצר משיירי תעשיית הבשר שאנשים אחרים אוכלים ממילא, וכך לא הורגים בעלי חיים במיוחד, אבל אני לא באמת בטוח בכך..

יש בלי ספק קסם שיצור טורף כמו חתול מהלך על אנשים החושבים שהאדם אינו באמת טורף. שזה לא טבעו. אולי זה מעין חיזוק לתיזה הטבעונית: הנה, יש יצורים שטבעם להיות טורף, וזה בסדר. לראיה – הנה יש לי חתול, ואני אוהב אותו. ויש יצורים שטבעם לא להיות טורפים, שניביהם מנוונים, שקיבתם ומעיהם מותאמים לעיכול איטי של מזונות מן החי, קרי – אנחנו. וגם זה בסדר.

על תוחלת החיים של גברים, ושל אריות

גם מירב ארלוזורוב כותבת על תוחלת החיים של גברים בישראל ב ישראלים: חיים בקשיים, אבל הרבה – חדשות – דה מרקר TheMarker. מסתבר שמצבנו היחסי (של הגברים מבין הגברים) לא רע בכלל – מקום שלישי בעולם! ומהכתבה:

"תוחלת החיים בישראל היא בין הגבוהות בעולם – 81.5 שנים, המקום השישי בעולם. עיקר ההישג הזה נזקף לזכות הגברים הישראלים, שתוחלת החיים שלהם היא 79.6 שנים, מקום שלישי בעולם. רק הגברים בשווייץ (79.9 שנים) ובאיסלנד (79.7 שנים) חיים יותר.

מה, אם כך, מביא לכך שהישראלים – במיוחד הגברים – חיים יותר? תשובות מחקריות על כך, מתברר, אין. תוחלת חיים לאומית מושפעת מהרבה מאוד גורמים, חלקם כנראה איכותיים ולא כמותיים, ולכן היא נושא מורכב מדי למחקר. אבל השערות לפשר תוחלת החיים הגבוהה בישראל בהחלט יש.

כך, ההשערות של מומחי הבריאות נוקבות בשני גורמים שבהם הגברים הישראלים נהנים מעדיפות על פני הגברים בשאר המדינות המתקדמות: צריכת אלכוהול נמוכה יותר והרבה פחות אלימות (פשיעה). אם תרצו, הגורם הראשון יכול להיות אחד ההסברים מדוע הנשים הישראליות אינן בולטות יותר בתוחלת החיים שלהן (מקום 11 בלבד בעולם), וזאת מכיוון שצריכת האלכוהול של נשים בכל העולם נמוכה בהרבה משל הגברים, ולכן אין כאן עדיפות מיוחדת לנשים הישראליות."

עד כאן סבבה. נמשיך להתנזר מאלכוהול…

ומה לגבי האריות? כתבה שקראתי במייל השבועי של אנונימוס, מצאתי מדכדכת משהו. מסתבר שגני החיות בעולם למדו איך לגרום לחיות בכלובים להתרבות, אחרי שנים רבות שחיות לא התרבו בשבי. חלק גדול מזה הוא בעזרת הזרעה מלאכותית.

לגני החיות יש מוטיבציה כספית משמעותית להרבות את בעלי החיים שבחזקתן. גורים "חמודים" מושכים מבקרים ומגדילים את הכנסות גן החיות. גן החיות בברלין שיווק באגרסיביות גור דובים בשם קנוט ועשה עליו עשרות מליונים עד שקנוט התפגר בגיל צעיר יחסית, אולי בגלל לחץ המוני המבקרים. בכל אופן, גן החיות רוצה גורים, אך הוא רוצה אותם רק כל זמן שהם גורים. אין לו מקום לכל החיות כאשר הן מתבגרות – צריך לפנות מקום לגורים חמודים חדשים שימשכו מבקרים חדשים.

מה עושים? מנסים למכור לגני חיות אחרים. אבל גני חיות רוצים חיות טהורות גזע, ורוב הגורים  נולדים מזיווגים בין תת מינים שבטבע לא היו יכולים להיפגש כלל.

בין הטורפים, יש ביקוש יחסי ללביאות אך לא לאריות ממין זכר. אריות חיים בלהקות שבהן זכר בודד ומספר נקבות ושאר הזכרים בטבע חיים בבדידות. אך לגן החיות אין חפץ באריות בודדים. הם צריכים כלובים נפרדים, והם לא מייצרים גורים מושכי קהל. לביאות – כן. וכך שוב מקצרים בני האדם, על פי תועלתם, את המשך היחסי של חיי הזכרים לעומת הנקבות. בטבע עדיין חיות הלביאות יותר מהאריות, אך בהפרש שנים קטן בהרבה.

אז מה קורה עם האריות העודפים? מסתבר שיש שוק טוב ל"אריות משומשים". רובם נמכרים ל"חוות הרג" בארה"ב, בעיקר בטקסס, שם קונים אנשים תמורת כמה אלפי דולר לאריה את האפשרות "לצוד" אותו. "ספורט" הציד עדיין מושך לא מעט אנשים,  מלך ספרד למשל. בגירסה הטקסנית זה "ספורטיבי" במיוחד – האריות, שנולדו בגן חיות ורגילים להיות מואכלים על ידי בני אדם, מפותים על ידי נתח בשר להתקרב אל הגדר, אל הצייד היושב בצידה השני, וזה יורה באריה מטווח אפס, ולוקח את הראש הכרות לפחלוץ ותליה מעל האח.

כבר היה עדיף אם היה אוכל את בשר האריה. זה היה אז שקול מוסרית לאכילת המבורגר, או שניצל. אבל סוג הצייד הזה, כל צייד בעצם, הוא פשוט עיסוק של אנשים חולים. והם עוד קוראים לזה ספורט…

מהנעשה באיראן

סוף סוף, אחרי מאבק ממושך, הצלחתי לגמור לקרוא את "מגילת זכויות הירח" של רון לשם. השיממון של יום כיפור בהחלט עזר.

למרות סקרנותי ללמוד על המתרחק באיראן, היה לי ממש קשה לגמור את הספר. הוא כתוב פשוט רע.
גם הספר הקודם של רון לשם, "אם יש גן עדן" סובל מאותו סגנון "מאולץ-מסוגנן" שפשוט קשה לי לסבול, מין "סיגנון" סינתטי להחריד, אך הספר הקודם היה יותר קרוב לכאן, וכנראה קרוב יותר גם ללב הכותב, ולכן טיפה יותר טבעי וזורם.

ולא שרון לשם לא יודע לכתוב. רק גמרתי את הספר והגעתי ל"אחרית דבר" שבו רון לשם מספר על עצמו, ופתאום, משב רוח מרענן. פתאום כתיבה זורמת, טבעית, לא "מופלצת". גם במאמר שבו יחצן את ספרו בעיתון הארץ, וסיפר איך חקר את נשואי ספרו כתיבתו יחסית בסדר. פשוט, כשהוא מחליט לכתוב כ"סופר", הוא מאבד אותי לחלוטין.

אני גם מאד יכול להעריך את זה שהוא פרש מתפקיד בכיר בקשת כדי לכתוב את הספר. מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה אני יכול קצת להבין את העניין הזה של תאוות כתיבה, לכתוב גם אם לא יקראו אותך יותר משניים-שלושה אנשים. מה שאגב לא נכון לגבי רון לשם. האיש כה מחובר ומקושר, שלא משנה מה יכתוב יודפס בעותקים רבים, ישווק באגרסיביות ויתורגם לשפות רבות.

גם הנושא, איראן של היום, כבר מבטיח עניין בספר. למרות שממש לא אהבתי את הספר הקודם של רון לשם, בכל זאת התפתיתי לקנות גם את זה – בגלל הנושא. כמו רבים אחרים מן הסתם. אבל כבר בשליש הראשון של הספר הבנתי שלא הספר הזה יאיר לי את פני איראן של היום. אז למה המשכתי לקרוא למרות סלידתי מאופן הכתיבה? סתם, כי "התחלתי, ולכן אסיים". טמטום מאותו המשפחה של "לא משאירים אוכל על הצלחת".

ה"חפירות" שרון לשם חפר לגולשים איראניים, השקידה שבה הוא טרח ולמד את שמות הרחובות בטהרן (מ Google maps?), אפילו המפגשים הסודיים שלו עם איראנים גולים, שיעורי הבית שהוא עשה על שמות המאכלים ומנהגי החגים, תוצאותיהם כולם בספר, ולא בטובתו. שפע הפרטים, השמות והאזכורים רק מגבירים את התחושה שזה הכל שטחי, ושלסופר אין באמת מושג ירוק על חיי האנשים באיראן של היום. זה נקרא כמו יומן קריאה של תלמיד חרוץ המנסה לתפור בתפרים גסים את האוסף האקראי של ה"עובדות" שאסף.

ולגבי החתול חאמד שבספר: אני בהחלט מזדהה עם חיבתו של הסופר לחתולים. זה כבר נותן לו בעיני כמה נקודות זכות. גם אני עצמי נתין של חתול, חתולה בעצם, בשם צ'ילי. אבל התיאור ההיסטרי והמופרך של החתול חאמד בספר הוא דוגמה טובה למה שאני לא סובל בכתיבה של רון לשם. מצטער.

אני יודע שרבים וטובים שיבחו את  שני הספרים של רון לשם, שהוא זכה בפרסים ספרותיים רבים, והסרט "בופור" שהופק על פי "אם יש גן עדן" אכן היה סרט טוב, אבל אני דבק בדעתי – הסגנון של רון לשם מאולץ ומנופח, קשה לי להאמין לדמויות שלו, ואת הספר הבא שלו אני די בטוח שאתאפק ולא אקרא, לא משנה מה יגידו המבקרים.

אבל מצד שני, מה לעשות ששום ספר שאני קורא בזמן האחרון לא מוצא חן בעיני? זה מאכזב – יש לי עכשיו מספיק  זמן לקרוא, ואם לא אצליח למצוא חומר קריאה שאיהנה לקרוא זה יהיה מצער. אשמח לקבל המלצות…

מגילת זכויות הירח הוא לא ספר ששווה לקרוא. לא בגלל ערכו הספרותי ולא כדי ללמוד באמת על איראן של היום. אבל אם מישהו בכל זאת מתעקש, הוא מוזמן לקבל ממני את הספר במתנה. לפחות שלא יתפוס לי מקום על המדף….