Barrel distortion

A regular stop in the tours that the settlers take you through the occupied territories (Judea and Samaria to them) is "Sharon's balcony". From this vantage point on the western side of the Samaria hills range, one can see "all of Israel", the whole coastal plain where most of the population lives, all (both) of Israel's power generating stations and Israel's single international airport. The message is self-explanatory; it illustrates the strategic "control" that the Palestinians will have if Israel stops controlling these territories. This "control" is meaningful  however, only if a line-of-sight is actually required in order to launch a missile or fire an artillery shell, and that is something that may have last been  true in the times of the bow and arrow, less so today.

Sharon, Israel's former (now comatose) prime minister, had quite a few of these "balconies" to which he took foreign visitors and journalists. The one I was taken to, on two tours, was in Peduel, a settlement of nice private houses, whose inhabitants commute to work across the "green line" to the Tel-Aviv area, 30 minutes away.

There,  I noticed for the first time the collection of rusting  metal barrels strewn in the open area around the settlement. As I passed near some of these on the foot trail to the vantage point, I peeked in to see what's inside. In most of them, there wasn't anything to see. In some, one could discern the remnants of a dead seedling. None had any irrigation, drip or otherwise. No seedling was tied to a pole, and as far as I could see, most were either standing on rocks or on a pile of stones with precious little soil underneath. Not a setting that would allow for high survival  rates for the seedlings planted in those barrels.

At that time I thought that this was a remnant or a Tu-B'shvat tree planting ceremony. In these ceremonies, trees are planted to celebrate the Jewish day of trees but occasionally some of  the trees die later for lack of care. I also assumed that the barrels are there to prevent goats and sheep from eating the fresh seedlings, and the barrel as a whole may serve as a rudimentary drip irrigation scheme where the barrel gets filled with water, and the water drain slowly through holes in the bottom, but then I noticed that the bottom was completely missing in most barrels, so that option was unlikely.

Later in the tour I noticed similar clusters of barrels in many locations in the occupied territories, but I got around to ask about those only on a later tour, of the southern Hebron mountain, with "breaking the silence" – an organization of reserve soldiers committed to tell the rest of us what they were forced to do as part of the occupying army.  There I finally understood what "barrel farming" is all about, and it works like this:

Israel never applied the Israeli law in the occupied territories. The Israeli law is applied only to the Israeli citizens living in the occupied territories, the "settlers". A post (in Hebrew) about the anomalies this creates, is here.

The Arab population in the occupied territories is governed by a combination of military laws, enacted on a need-to basis, and the laws that were in effect in those territories prior to the Israeli occupation: the Jordanian law, the British Mandate law and before that, the law set by the Ottoman sultan. All these law systems are concurrently in force in the occupied territories, and Israel has the option to choose, in each case and for each situation separately, which law in that set of laws suits it best, or more accurately, suits the Palestinians less. And it does exactly that. A must-see documentary on exactly this topic is "the law in these parts".

The law for land ownership was pulled from the Ottoman law. An old Ottoman bylaw, designed to maximize taxes paid to the sultan, returns ownership of agricultural land back to the Sultan if it was not cultivated for more than 3 years, and on the other hand, gives land ownership to any farmer that has cultivated a plot of land more than 10 consecutive years. This applied to "Mawal" land, defined as  plots of land far enough from the village to that the call of a cock at the edge of the village cannot be heard in them. Gives you inkling as to when these laws were written…

This Ottoman law is interpreted very loosely when applied to Jews in the territories, and a lot more narrowly when applied to Palestinians living there.

If a Palestinian does not cultivate his land for three years, due for example to the IDF preventing him from doing so, on a pretext that the plot is too close to a settlement and cultivating it poses a security risk, he loses ownership.

On the other hand, if a Jewish settler places some barrels in a plot of land (as in the picture below) and perhaps even plants a seedling in each, if he keeps the barrels on the same plot for ten consecutive years, the land becomes his. Even if no plant survives. Even if he has not spent a single minute watering, providing fertilizer or taking care of the plants in any way or form. Even if he "planted" the trees not on a 3 by 3 meter grid as typically done in orchards, or even on a 10 by 10 meter grid. As few as 4 barrels per Dunam (1000 square meters) will typically do in order to fake cultivation of the land.  

The interpretation of this ottoman law is extremely liberal for Jews, but consider that Jews in the occupied territories are supposed to be solely under Israeli law, which does not support any form of Ottoman style land grab anyway.

So, why can't the Palestinians do the same, toss some barrels across a hilltop in order to gain ownership? Well, they can't. Definitely not in the 60% of the area under direct Israeli administrative and military control (area C). Their barrels will not survive a day. The settlers will remove them at gun point or paint them over and claim them to be theirs, again by force. The settlers are armed and have the backing of the army, the Palestinians can try to throw stones, but that's about it. Even if the barrels survive, and they manage to cultivate the trees, the settlers will likely cut the trees down on the first occasion they get, as they have done in olive orchards all over the territories.

The Palestinians will also not be able to water the trees. Water from wells is supplied only to Jewish farmers and if the Palestinians dig cisterns to collect rain water, these cisterns are considered "building without permit" and the IDF will send a bulldozer to plug them. Building permits are issued as a matter of course only to Jewish construction as the Israeli governor cannot spare the time, for almost 50 years now, to draw a plan for the Palestinians that would enable issuing building permits.

That's how it works.

The name of this post, "barrel distortion", is a term in optics. Camera lenses have it, and in modern digital cameras, post processing of the images can effectively correct such distortion. But no amount of post processing will be able to eliminate the "barrel distortion" in the images one sees daily in the occupied territories.

This post is an English version of an earlier Hebrew post. I thought it worthwhile to translate this one so that people who cannot read Hebrew can read this – I was that bothered by this cynical  and abominable form of "farming".

חקלאות החביות

תחנה קבועה בסיורים של המתנחלים בשטחים היא ה"מרפסת של שרון", נקודת תצפית על קו הגבעות המערבי של רכס השומרון, שממנו רואים את כל מישור החוף פרוש מתחתיך, כולל כמובן נמל התעופה הבינלאומי היחיד של ישראל, וכל תחנות הכוח שלה. המסר כמובן ברור – ממחיש את ה"שליטה" האסטרטגית שתהיה לפלסטינים באם נפסיק לשלוט בשטחים האלה. כמובן שה"שליטה" הזו משמעותית רק אם נדרש קו ראיה כדי לשגר טיל או לירות פגז, מה שבימים אלה אני כבר לא בטוח שנכון, וכנראה לא היה נכון מאז תום ימי החץ וקשת.

היו לשרון לא מעט מרפסות. זו שאליה לקחו אותי הייתה בפדואל. ישוב של בתים נאים שתושביו עובדים במרכז הארץ, במרחק כמחצית השעה נסיעה משם. ושם שמתי לב בפעם הראשונה לחביות הברזל הזרועות בשטח הפתוח סביב הישוב. עברתי ליד כמה מהן בדרך לנקודת התצפית והצצתי פנימה לראות מה יש בהן. ברובן, לא היה כלום. בחלקן, היה שתיל מת של עץ, לאף אחת מהן לא הייתה השקיה, באך אחת מהן השתיל לא היה קשור למוט, ועד כמה שראיתי, רובן עמדו על סלעים או ערמות אבנים ען מעט מאד אדמה תחתיהן, מה שלא מבטיח סיכויי הישרדות גבוהים לשתילים שם.

באותו הרגע חשבתי שזה שריד של נטיעות ט"ו בשבט שלא תוחזקו. הנחתי שתפקיד החביות למנוע את כרסום השתילים הרכים על ידי עזים וכבשים, ושאולי החבית כולה משמשת כעין טפטפת, אם ממלאים אותה מים והמים מתרוקנים לאט לאט.

בהמשך הסיור, ראיתי חביות כאלה במקומות רבים בשטחים אבל לשאול מה קורה פה בעצם יצא לי רק בסיור בדרום הר חברון של "שוברים שתיקה". ושם הבנתי איך פועלת חקלאות החביות. זה עובד ככה:

ישראל לא החילה את החוק  הישראלי בשטחים, שכן הוא לא סופח. החוק הישראלי חל רק על היהודים הגרים שם. ישראל מחוקקת חוקים צבאיים על פי צורך.

בשאר המקרים היא משתמשת בחוק שהיה בשטחים קודם על פי צורך. כיוון השטחים היו קודם בשליטת ירדן, לפני זה בריטניה ולפני זה האימפריה העותמנית.

כל מערכות החוקים האלה גם הן כביכול בתוקף בשטח, ולישראל יש אופציה לבחור בכל מקרה ובכל מצב חוק ספציפי מאחת ממערכות החוקים האלה  שיותר מתאים לה. ליתר דיוק, שפחות יתאים לפלסטינים.

לגבי הבעלות על קרקעות, נבחר חוק עותמני קדום שמחזיר את הבעלות על הקרקע לידי הסולטן אם לא מעבדים אותה שלוש שנים (אדמות "מוואל"), ולעומת זאת, מעביר אותה לבעלות החקלאי אם עיבד אותה ללא הפסקה עשר שנים ברציפות.

לחוק הזה יש פרשנות מרחיבה משהו לגבי היהודים, ומצמצמת משהו לגבי הפלסטינים.

אם פלסטיני לא מעבד את אדמתו שלוש שנים, כי צה"ל מנע ממנו לעבד אותה מסיבה כלשהי (למשל – כי היא סמוכה להתנחלות), הוא מאבד את הבעלות על אדמתו.

אם מתנחל מפזר בשטח מסוים חביות, (כמו בתמונה מטה) ואולי אפילו שם בתוך כל אחד מהן שתיל בשלב הראשון, אם הוא מצליח למנוע בכוח נשקו את פינוי החביות האלה במשך עשר שנים, הקרקע תהפוך שלו. גם אם שום צמח לא שורד, גם אם הוא לא השקיע דקה בהשקיה, דישון או טיפוח העצים האלה בכל צורה שהיא, גם אם מרווחי השתילה שלו הם לא של 3 על 3 מטרים או אפילו 10 על 10 מטרים, אלא 4 חביות לדונם. גם אז תהפוך האדמה שלו.

האם הפלסטינים יכולים לעשות אותו דבר? לא. ראשית, יעיפו להם את החביות כהרף עין. שנית, גם אם החביות ישרדו,והם כן ישקיעו וכן יטפחו שם מטע, העצים לא ישרדו כי המתנחלים יכרתו להם אותם. הם גם לא יוכלו להשקות את העצים שכן הקצבת מים מקידוחים מקבלים רק מתנחלים, ואם הם ינסו לאגור מי גשם להשקיה, בורות אגירת מי הגשם יחשבו להם מבנים לא חוקיים וצה"ל ישלח דחפור לסתום אותם.

ככה זה עובד.

אנחנו זורעים חביות, ונקצור סופה.

זה תמיד נגמר בבכי

כמו כל שנה כמעט, גם השנה לא התחלתי לעשב מספיק מוקדם, ועכשיו, הגיע החשבון. אמנם כבר לפני חודש הקטנתי משמעותית את נפח העשבים בגינה והגדלתי משמעותי את גובה ערמת הדְּשֹׁנֶת (קומפוסט – אפילו המילון של WP לא מכיר את המילה!) אבל האויב העקשן ביותר שלי, כתלית יהודה,(Parietaria judaica) כבר הספיק לפרוח, וזה ממש לא מוצלח מבחינתי.

לכתלית יש נקודת תורפה אחת וארבעה מנגנוני הגנה. לרעתה עובד זה שכל הצמח יוצא ממקום אחד, וקל מאד באבחת סכין אחת לחתוך את השורש סנטימטר מתחת לפני הקרקע ולהניף בארשת ניצחון צמח שיכול להגיע כמעט לגודל של שיח (אני ממליץ על סכיני מטבח עם שינון, אלה הנמכרים תמורת שקלים בודדים, למשל אלו של Kaimano, מתוצרת איטליה).

לא כדאי לנסות ולתלוש את הכתלית על שורשיה. מנגנון ההגנה הראשון שלה היא שהיא נתלשת בקלות רבה (מידי) ומשאירה בקרקע שורשים המתחדשים ממש ממש מהר. אם קוטמים את הצמח, השורשים והצמח כולו מתים בדרך כלל. לא ברור לי למה, אבל זה עובד.

מנגנון ההגנה  השני של הכתלית הוא שהיא נובטת לרוב בחרכי כתלים (מזה שמה) ומתחת לאבנים, מקומות שגם סכיניי קיימנו המשובחים לא מגיעים אליו. אצלי הבעיה יותר באבנים ופחות ב"כתלים", ואבנים – אפשר להזיז…

מנגנון ההגנה השלישי שלה הוא שהיא מצליחה לנבוט, בהרבה מקרים, בין שורשי צמחים אחרים, כאלה שאתה דווקא חפץ ביקרם. ואז, שימוש בסכין מסכן גם את שורשי הצמח האחר, קשה, איך פה אין ברירה אלא להיכנס עם האצבעות בין השורשים ולהשתדל להוציא רק את הכתלית. ולעשות את זה שוב ושוב, שכן היא מתחדשת מהר כאמור.

ומנגנון ההגנה הרביעי והחזק ביותר של הכתלית, הוא שהיא אלרגנית, ובגדול. כשהיא כבר פורחת, אני מתחיל להתעטש, עיניי דומעות, ואחרי עישוב 4-5 צמחים שכבר פרחו, אני נסוג ובורח הביתה לקנח את האף ולהתאושש. גם על העור מופיעים אצלי כתמים אדומים ומגרדים, אך הגרויי של דרכי הנשימה הוא הגרוע מכל. זה תמיד, אבל תמיד, נגמר בבכי.

מצד שני, מאתר צמח השדה המצוין, אני למד שהצמח שימש לניקוי כלי זכוכית. ברפואה העממית שימש לניקוי מערכת העיכול, דרכי השתן, וכן בפצעים שהזדהמו…

זו ארצנו

יצאתי לעוד סיור עם "שוברים שתיקה", הפעם לדרום הר חברון.

במוקד הביקור הפעם: הפלסטינים שוכני המערות בסוסיה, ומאמצי מדינת ישראל, באמצעות צה"ל, לנפנף אותם משם. עד כדי כך שמביאים דחפור שיהרוס את תקרת המערות בהן המסכנים האלה מתגוררים בעוני מחפיר.

אותם האנשים, המתגוררים שם מדורי דורות, מצאו את עצמם לפני כמה עשרות שנים בלב שטח שטח שהוכרז כשטח אימונים של צה"ל. כמה שנים אחרי ההכרזה, החליט מי שהחליט שצריך לפנות את השטח, בסמיכות לא מקרית להקמת ההתנחלות סוסיה לידם. אספו את המשפחות הגרות שם, העמיסו אותם על משאיות, וזרקו אותם כעשרים קילומטרים צפונה משם, בצומת זיף שליד הכפר/עיר יטא. לשם מה? כדי שישארו ביטא ויפנו את השטח להתנחלויות יהודיות. מה יכלו אלה לעשות? חזרו ברגל לבתיהם, ושוב נזרקו משם וחוזר חלילה, עד שבג"ץ התערב ופסק שהאדמה שם אכן שייכת לאוכלוסיה. שהם לא אוכלוסיה נוודית כפי שניסו הממשל הצבאי לטעון.

ומה עשתה מאז המדינה שלנו? בשורה של צעדים ביורוקטיים שלא היו מביישים את קפקא, פסקה שאמנם הקרקע שלהם, אך על פי איזו מפה עלומה של הבריטים מ 1920, תוכנית הנקראת בשם RJ5, הקרקע היא חקלאית, ולכן אסור לבנות בה מבנים. ולצורך כך, גם מערות טבעיות המנוצלות למגורים, מזה מאות בשנים, הן "מבנים", וצריך להרוס אותן. וכך עשו.

וגם בורות אגירה למים החצובים בסלע, והמשמשים להשקיית בעלי החיים והשטחים החקלאיים, גם הם "מבנים". וחציבת בור מים דורשת היתר בניה. אבל היתר בניה, דורש תכנית מתאר. ובשטחים, יש תכניות מתאר רק ליהודים. הממשל הצבאי, זרוע הכיבוש ה"נאור" שלנו, לא הולך להפיק תכנית מתאר שכאלה, שכן אז לא יוכל להוציא צווי הריסה לכל מבנה פלסטיני באזור. ולכן, כל בור מים שנחפר, בא צבא ההגנה לישראל, ובאקט הגנתי לגמרי, סותם.

וכאשר, בסיוע של ארגוני סיוע, מגישים התושבים בקשה להיתרי בניה, דבר שבאורח רגיל הוא הרבה מעבר ליכולותיהם, פוסלים את הבקשות בטענות שהאחת יותר מופרכת מרעותה. כמו למשל, ששטח דיר העזים המוצע קטן מדי, ולכן מהווה סיכון תברואתי. או שהוא קרוב מדי למבני מגורים אחרים (ואלה אנשים שכבר מאות בשנים גרים יחד עם העזים באותה המערה…).

וישנו גם ה"שב"ם". ראשי תיבות של "שטח צבאי מיוחד". אלו שטחים הסמוכים להתנחלות, שמוכרזים אסורים בכניסה לפלסטינים. לא ברור מה גודלם, אך הם בדרך כלל גדולים מאד. הם לא מסומנים רשמית, וגבולם נקבע בפועל על ידי רכז הביטחון של ההתנחלות, מתנחל בעצמו, המורה לחיילים לאיזה שטחים הוא לא רוצה שפלסטינים יכנסו, כולל הפלסטינים שהקרקע שייכת להם, והמעבדים אותה למחייתם. זה הולך משהו כמו: "מאיפה שאני עומד עד איפה שאני רואה…".

ומה יעשו חקלאי סוסיה הפלסטינית כאשר בורות המים שלהם, ומטעי הזיתים שלהם, נמצאים לפתע בתוך שב"ם? אם לא יעבדו אותם במשך שלוש שנים, אזי, לפי סעיף דרקוני קטן מימיי הסולטאן הטורקי, אדמתם תהפוך רכוש הסולטן, או ממלא מקומו עלי אדמות, הממשל הצבאי. זו הרי השיטה הנקוטה בידי ממשלתנו להרחבה שיטתית של שטח ההתנחלויות. כל שלוש שנים, עוד טבעת היקפית של מאות ואלפי דונמים סביב כל התנחלות, אובדת לבעליה החוקיים הפלסטינים. שכן אלו, המנועים על ידי הצבא מלהיכנס לעבד אותה, ולכן לא מעבדים אותה, מאבדים את זכותם עליה, "כחוק" והיא הופכת "אדמות מדינה", מושג מופרך בפני עצמו, שכן חוקית זו לא מדינתנו שם, אבל בהקשר הזה, ברור מאליו ש"אדמות מדינה" מיועדות ליהודים בלבד.

שוב בעזרת ארגוני סיוע ועתירה לבג"ץ, השיב הממשל הצבאי ש"אין בעיה". על החקלאים רק לתאם כניסה אל בורות המים שלהם, וחייל יבוא ללוות אותם ולשמור עליהם מאלימות המתנחלים. אלא שהממשל מבקש לתאם את זה שבועיים מראש, וכאשר מגיע היום, משום מה אף פעם אין לממשל חיילים פנויים לבצע את המשימה. מה לעשות? יש אילוצים מבצעיים…כך שבג"ץ יכול לפסוק מה שהוא רוצה, בשטח, כפי שכבר ראינו באין ספור מקרים, קורה מה שקובעים המתנחלים.

ואחרון, ולא חביב במסכת ההתעללויות (אחרון לרשומה זו, לא לחקלאי סוסיה), הוא עניין כריתת עצי הזית. חקלאי סוסיה נאלצים לעמוד על הגבעה ממול ולראות בעיניים כלות איך מתנחלי סוסיה היהודים יורדים מההתנחלות היהודית שבראש הגבעה, אל מטעי הזיתים שלהם, שאותם טיפחו במשך שלושים שנה, ומתחילים לכרות אותם, לאור היום. לפלסטינים אסור להיכנס ל"שטח הצבאי המיוחד" ללא ליווי צבאי, והתיאום בין הצבא והמתנחלים עובד היטב – הממשל דואג שהחיילים לא יגיעו לפני שהמתנחלים גמרו לכרות את העצים.

במקרה של מטע הזיתים הספציפי הזה, בתמונה מעלה, הבחינו המתנחלים שקבוצה של תיירים גרמנים מסריטה בווידאו את מעלליהם מהכביש הסמוך, ולכן הפסיקו את העבודה אחרי שכרתו רק את השורות התחתונות של המטע. מאז, גם התושבים הצטיידו שמצלמות אותן קיבלו מארגון בצלם, וזה מציל את המטע, בינתיים.

על מה אני מתרעם? בעצם – על זה שמדינתי שולחת את צבאה לבצע מדיניות שלא נקבעה באורח דמוקרטי. לא זכור לי שהתקבלה החלטה לספח את יהודה ושומרון. אך בפועל, זו המדיניות שצה"ל והממשל הצבאי מיישמים, בפקודת ממשלת המתנחלים. הצבא שלי, בו שרתתי ובו משרתים בניי, הפך לצבא המתעלל באזרחים חפים מפשע בשרות מדינה אחרת, משיחית-יהודית שאני לא אזרח בעל זכות הצבעה בה. ואני לא רואה מה אני יכול לעשות בעניין אם אני נשאר כאן ובתוך כללי המשטר הדמוקרטי.


המודל של איכר-פילוסוף לא חדש, אם כי אני לא בטוח במקורו. נתקלתי בו אצל הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר, ש"במאמציו לחשוף יחס יסודי יותר, קדם-רפלקסיבי, להוויה, דמיין את קיומו של יחס כזה אצל בעלי המלאכה  המסורתיים. הוא חשב שמצא אותו בסוג ההבנה העמוקה והלא תאורטית שיש לנגר ביחס לעץ שהוא עובד עמו, או בחייהם של האיכרים". (אני מצטט את טימותי קלרק מסביר את היידגר).

יש לי חשד מה שאת התאוריה הזו פיתח היידגר מתוך איזו השקפה רומנטית ונאיבית על חייהם של איכרים ונגרים. אני בספק כמה מהם הוא בפועל הכיר, ועד כמה הוא היה מודע לאורח חייהם בעולם האמתי. אבל נגרות, חקלאות ופילוסופיה שלושתם מאד חביבים עלי (בין היתר…). לא סתם נקרא הבלוג שלי "דרכי עצים". כך שכאשר פרשתי מעבודה בשכר, החלטתי לנסות ולהיות מין נגר-איכר-פילוסוף שכזה… בתקווה שאולי כך אצליח לפתח "מודעות עמוקה יותר לסופיותם של החיים האנושיים", אוכל להפנים ש"החשיבה האנושית אינה יכולה לחרוג מן ההיסטוריות שלה עצמה"  שהיא "אינה יכולה להשיג, אלא כפנטזיה, את אותו סוג של "אמת" מובטחת ומופשטת-מן-העולם העוברת אידאליזציה בתרבויות המערב".

מתוך כך, התחלתי להרכיב לעצמי קטלוג של קורסים אותם אני לומד, מהחוג לפילוסופיה אך גם מחוגים אחרים, שיחדיו מנסים להכיל את אותו נושא בין-תחומי של לימודי ביקורת התרבות. כדי שאוכל לרכוש לי את הכלים התאורטיים שיאפשרו לי להבין ולנתח את מהות אותו ה"מיפתח" דרכו אני רואה את העולם.

אבל גם אם היידגר צודק, ולאיכרים יש איזה סוג של מודעות קדמונית, מחוברת אל האדמה, קדם-טכנולוגית, קשה לי להאמין שמודעות שכזו נרכשת מטיפוח מספר עצי פרי, נדירים ככל שיהיו, בחצרו האחורית של אדם עירוני, כתחביב לשעות הפנאי. גם החקלאים המתוחכמים של ימינו, שמחשבים מווסתים את הלחות והטמפרטורה בבתי הגידול של הפלפלים שלהם, הם כבר לא בדיוק אותם האיכרים הקדמונים שהיידגר אולי ראה בעיני רוחו, הפועלים על פי מזג האוויר ומגדלים יבולים בעונתם.

גם את אותה ההבנה הלא-תאורטית שיש לנגר ביחס לעץ, קשה לרכוש מבניית אלמנטים פיסוליים מסיבית או אפילו סנדוויץ, אפילו אם אדם גם בנה שולחן מעץ מייפל נקי פעם בחייו. (השולחן יפיפה אגב, ואני גאה בו מאד, אבל מודעות שונה להוויה רכשתי בזכותו רק מעט).

כך שאני שם את יהבי יותר על לימוד ורכישת השכלה מאשר על מלאכת הכפיים. את מלאכת הכפיים אמשיך לעשות בגלל ההנאה הצרופה שאני מפיק ממנה, אבל שאפיק ממנה שינויי תודעה משמעותיים? אני סקפטי.

ובעניין דומה: קלוד לנצמן מספר באוטוביוגרפיה שלו "הארנב מפטגוניה" (שעל הקריאה בה כתבתי כאן) על פגישה בפריז עם פראנץ פאנון, הפסיכיאטר-פילוסוף יליד מרטיניק (שאת ספרו "ארורים עלי אדמות" אני קורא כרגע). פאנון מספר לו בהתלהבות על האיכרים-לוחמים-פילוסופים שפגש באלג'יריה, הנלחמים מלחמת שחרור בכובש הצרפתי תוך כדי עיבוד אדמתם ולימוד פילוסופיה. מאוחר יותר לנצמן (שבאותה תקופה עדיין לא ממש התעניין בישראל) מבקר באלג'יריה ומנסה להיפגש עם אותם איכרים-לוחמים-פילוסופים. כאשר הוא כן מוצא קבוצה של איכרים שהם גם לוחמי גרילה, הוא שואל אותם לגבי הפן הפילוסופי של חייהם, והם אומרים לו בערך כך: "כן, היה פה איזה אחד פאנון, וחפר לנו בשכל באחד הערבים. לא ממש הבנו מה הוא רוצה מהחיים שלנו…". אלה היו אותם האיכרים-הפילוסופים שאותם שיווק בהצלחה פאנון לשמאל הצרפתי, לנצמן ביניהם, שכמובן שאף לסיום הקולוניאליזם הצרפתי בן מאות השנים באלג'יריה. שנטה לעשות אידאליזציה לא ממש מבוססת לאלג'יראים  –  גם כאשר דיכאו את נשותיהם ביד חזקה וקראו להשמדת מדינת ישראל. לנצמן התפכח בסופו של דבר מהאלג'יראים, אבל רבים אחרים, כמו למשל סארטר, שאף כתב הקדמה מתלהמת לספרו של פאנון, לא ממש.

אני עדיין מחפש דוגמה מוצלחת של איכר-פילוסוף…


כל פעם שאני נוסע בכביש שש, אני תוהה לגבי כל הערים החדשות האלה שקמו לאורכו: מודיעין, אלעד, שוהם…אף פעם לא הייתי באף אחת מהן. לא הייתה לי סיבה.

במודיעין יש חווה אקולוגית בשם "חווה ואדם" שכל עמיתי לקורס הפרמקולטור כבר היו בה לא פעם, ויש בה גם מפגשים עונתיים של החלפת זרעים, שאליהם אני תמיד מתכוון להגיע, אבל לא החווה גרמה לי להגיע למודיעין בסופו של דבר, אלא עץ התפוזים הנטוע אצלי בחצר האחורית. העץ דווקא מניב לא מעט תפוזים, אבל טעמם, איך נאמר, על הפנים. ליתר דיוק, פשוט אין להם טעם. הם לא חמוצים ולא מתוקים. פשוט כלום. הם גם די קטנים אך  עסיסיים. השד יודע מה זה הזן הזה (בתמונה מטה)

אז מה עושים במקרה זה? מחליפים זן. מרכיבים על העץ הקיים זן אחר, משהו הידוע כטוב. ולמי הולכים כדי להשיג רכב (החלק אותו מרכיבים על הכנה) מוצלח? כמובן שלמיכאל, ידידי מהעמותה לפירות אקזוטיים, שבגינת ביתו שמושב צלפון מגדל יותר מחמישים זני הדרים. שאלתי את מיכאל על מה הוא ממליץ, והוא המליץ על זן שמקורו בדרום אפריקה, בשם גילנברג, שפירותיו מתקלפים בקלות ומאד טעימים. ביקשתי ממנו גם כמה ענפים של תפוז ברגמוט (זה שהאֶתר של קליפתו נותן את הטעם לתה ארל גריי) כדי שאוכל להרכיב גם אותם על אותו עץ. המהדרים שבין חובבי הפרות מגיעים לעצים עם 5-6 זנים שונים על כנה בודדת. דרך טובה לגדל יותר זנים בשטח אדמה מצומצם כמו זה שבגינה הביתית, וגם דרך טובה להאריך את העונה שבה יש לך פרי, שכן כל זן מבשיל בזמן אחר. וכך נראה העץ מיד אחרי ההרכבה (הרכבת צד, למי שתוהה):

אלא שביום בו התכוונתי להגיע אל מיכאל בצלפון, בדרך להופעה של הרכב אפרו-קובני בפסטיבל ג'ז תל-אביב, היה מיכאל צריך לעשות בייבי סיטינג לנכדיו הגרים במודיעין, וכך מצאתי את עצמי שם, אוסף את הענפים ודי מופתע ממה שאני רואה.

לא עשיתי סיור מקיף במודיעין, אך דבר אחד היה ברור מיד: הקונספט של הולילנד, מין אקוודוקט ענקי המכיל דירות מגורים על ראש כל גבעה (למה דווקא בראשה?), מוקף במדורגים על כל צידי הגבעה, שוכפל במודיעין על כל גבעה וגבעה. אלא שבירושלים הפצע/פשע האדריכלי הזה קרה רק פעם אחת ובמודיעין כל העיר היא כזו. בירושלים רם כרמי הוא האחראי, ובמודיעין? שם כל שכונה תוכננה על ידי אדריכל אחר, אך משה ספדיה אחראי על תכנית האב של העיר/פרוור השינה הזה.

אבל אני שומע שהתושבים מרוצים, אז מה יש לי להתלונן?

הם חושבים אחרת

ביום שלישי השבוע הייתה עצרת של הליכוד ו"הליכוד העולמי" בהתנחלות מיגרון, ישוב שבג"ץ קבע שהוא על קרקע פלסטינית פרטית, ולאחר עיכובים רבים הורה למדינה להרוס אותו במלואו עד מרץ 2012. שלשה בתים כבר נהרסו לפני כשבועיים. מטבע הדברים, תושבי מיגרון לא מתלהבים מהאפשרות שיישובם ייהרס, ומנסים למנוע את רוע הגזירה. אני יכול להבין אותם. גם אם היו באים להרוס את ביתי לא הייתי מתלהב, במיוחד אם היה ממוקם על גבעה נישאה הצופה על כל ירושלים (ורמאללה).

מטה חיפה של "נאמני ארץ ישראל", ארגן סיור ל"חבל בנימין" לאותו יום, שתוזמן להגיע בסופו למיגרון, ולאפשר למשתתפי הסיור להשתתף בעצרת המחאה שם. על הסיור נודע לי דרך מ., המהנדס הישראלי הפועל באפריקה, ושבפרויקטים שלו נסעתי להתנדב. מ. נמצא בערך בקוטב הנגדי משלי מבחינה אידאולוגית, וכמובן שהוא מכיר היטב את קהילת ה"נאמנים" ואף ממשתתף בפעולותיהם כאשר הוא בארץ.

חשבתי שלהצטרף לסיור יאפשר לי הצצה איך נראים הדברים מ"הצד השני", באופן ישיר ובלתי אמצעי, לא מתווך על ידי אמצעי התקשורת. כשנרשמתי לסיור אמרתי שמ. הפנה אותי, וזה הספיק – לא שאלו אותי יותר שאלות מי אני ומה אני. החלטתי מראש לשמור על פרופיל נמוך, לא להביא את דעותיי ליד ביטוי, לא להתווכח, לשאול שאלות ניטרליות ולשמור על ראש פתוח. וכך עשיתי – ישבתי בסוף האוטובוס, הקשבתי לשיחות, להסברי המדריך והסברי אלו מהמשתתפים שראו עצמם כמדריכים מטעם עצמם, ופה ושם שאלתי שאלות. בעדינות.

האוטובוס אסף אותנו ממרכז חורב, אוטובוס צהוב ממוגן של הרשות לפיתוח השומרון, המסופק על ידי ארגון משקפת, שהוקם כדי להביא חצי מליון ישראלים לביקורים ביהודה ושומרון, במחיר מסובסד. כבר בתחנה היה אפשר לזהות בקלות מי הממתינים לסיור. מפתיע עד כמה אפשר לזהות את צבעך הפוליטי לפי מראך החיצוני, גם לפני ששמים לב לסיכה, צמיד או הסרט הכתומים. קהל מבוגר ברובו, כ 20% חובשי כיפות, המכירים זה את זה מפעילויות משותפות. אלי הם שלחו מישהו לרחרח, אחד שהוא "נכד לטבוחי חברון", ששאל אותי לשמי, ברר האם אני קרוב של זה או אחר, בקיצור – מי אני. לא נידבתי פרטים, אך אין ספק שהם הריחו פה "כלב זר". באחד העצירות שמעתי מישהו אומר, כביכול בהלצה, למדריך:"הזהר במה שאתה אומר, הוא נראה לי דומה ליריב אופנהיימר" (מזכ"ל שלום עכשיו, הצעיר ממני ב 24 שנים). רוצה לומר – נראה לי כמו "סמולן". אבל אני לא חושב שהם נשארו על המשמר כל היום. ואולי אני טועה, והם היו הרבה יותר בוטים אלמלא הייתי שם.

היה מעניין. למדתי הרבה דברים. למשל – גיליתי שגם בימין יש חוש הומור. למשל: "מה ההגדרה לערבי בן 50? טעות של חייל". "ערבי בן 80? טעות של האצ"ל". נכון, יש גם בדיחות על בלונדיניות, אפילו טובות, אבל עם חלק מהבדיחות היה לי ממש קשה להמשיך ולהתאפק. מצד שני – מה הטעם להעיר למישהו שחושב ככה? הוא מבחינתי מקרה אבוד.

למדתי עוד שנתניהו גמר את הקריירה אצל החברה האלה. מבחינתם הוא בוגד ושמאלן. מי ראוי להנהיג את הליכוד? אין בכלל ספקות – הבוגי כמובן. ומה לגבי אריק שרון, אביר ההתנחלויות לשעבר, זה שכבר לא מתלוצץ עם רופאיו? הוא עכשיו "זה שאין להזכיר את שמו". בכל פעם שהמדריך הסביר על עוד מאחז על עוד גבעה שהועלו לשטח בחסות אריק שרון בתפקידיו השונים במשך השנים, הוא היה עוצר ואומר: מאחז זה אושר על ידי "אתם יודעים מי.." וגם כך שריקות הבוז לא אחרו להגיע. נראה לי שאנשים כמו שרון, מרידור ונתניהו שנואים עליהם יותר משופטי בג"ץ, ואלו בתורם שנואים עליהם יותר מאנשי שלום עכשיו. בין הפוליטיקאים של השמאל, היחיד הזוכה להתייחסות הוא יוסי שריד – עדיין. יותר משזה אומר משהו עליהם, זה אומר יותר על התאיינותו של השמאל הפוליטי הממוסד.

הרשות הפלסטינאצית הוא המינוח השגור בפיהם לרשות, ופלסטינאצים הם כמובן הפלסטינים. באופן מפתיע הם נתלים בהתבטאויות של ברל כצנלסון לגבי ביטוי זה. לא מצאתי את המקור, אך כצנלסון  כן דיבר כנגד שיתוף הפעולה בין המופתי הפלסטיני והנאצים ב 1936 ואז הקישור היה אולי רלוונטי. מה שעוד יותר מעניין שהמשתמשים בביטוי זה חושבים ברובם שזה ממש ממש בסדר שערבים תחת שלטון ישראל לא יהיו שווי זכויות. לא כמצב ביניים אלא כמצב קבוע.  שזה בסדר לגרש את כל הערבים בכח משטחי ארץ ישראל. שאפשר ורצוי לקחת את אדמותיהם.

אפשר לחשוב כך לדעתי רק אם  יש לך "תורת גזע". אם אתה לא מאמין שכל בני האדם שווים. אם אתה מאמין ש"עמישראל": נעלה על עמים אחרים. בקיצור – אם אתה גזען. וזה לא ממש משנה לדעתי באם אתה גזען מסיבות דתיות או לאומיות.

מה שעוד מצאתי מפתיע, הוא תחושת הקרבן שלהם. לראייתם, כל ממשלות ישראל לדורותיהן רודפות את המתנחלים ומתנגדות למפעל ההתנחלות. הממשלה היחידה שהייתה "בסדר" היא ממשלת שמיר  – במשך שנתיים. כשאתה רואה את ההשקעה הענקית שהממשלה השקיעה בישוב יהודים בשטחים שכבשנו ב 1967, ארבעת הערים שבנינו שם, עם 40-60 אלף התושבים בכל אחת, השכונות המרוחקות של ירושלים כמו גילה, הר חומה, פסגת זאב ועוד, כל אחת עם עשרות אלפי אנשים, ממש ערים, קשה להבין מאיפה תחושת הקרבן הזו.

לאנשים שהשתתפו בסיור יש אידאולוגיה מוצקה. הם עומדים מאחוריה ופועלים לפיה. הם יתייצבו בכל עצרת, יתרמו כסף, יפגינו ויעזרו בכל דרך. מבחינתם הטריטוריה היא הדבר המקודש, יותר מערכים אחרים שאחרים מקדשים, כמו זכויות אזרח או צדק לכל. יש מהם המוכנים אף להפוך בצורה מודעת למיעוט בארצם אם אי אפשר לקבל את הכלה / השטח בלי הנדוניה / התושבים הפלסטינים. הם גם קהילה מגובשת, שהעניין של ההתנחלות והשליטה בארץ ישראל מלכד אותה, נותן לה תחושת תכלית ומטרה ומהווה חלק משמעותי בחייה. אפשר להתקנא בנחישות של הקבוצה הזו, בניגוד לקיטורים סביב שולחן הקפה של חוג ידידי. זה בהחלט לקח שלקחתי מהסיור – אל תדבר, תעשה. עכשיו רק נותר למצוא מסגרת מתאימה.

ומה ראינו בסיור? התחלנו באחת ה"מרפסות של שרון" בפדואל, אחד המקומות בקו הראשון של הגבעות הצופים על כל שפלת החוף. לא היתה ראות מאד טובה, אך אפשר ביום טוב לראות מארובות חדרה ועד אשדוד, את המטוסים המתקרבים לנחיתה בנתב"ג ועוד. אכן שליטה אסטרטגית על מישור החוף, אך מה לעשות? אנחנו חיים בארץ מאד קטנה. נכון, יהיה לא נעים אם ירו משם עלינו, אך אין מה לעשות.

עברנו דרך אריאל ועוד  מספר ישובים כמו עלי ואחרים, ולמדנו כמה בתי מדרש ומכינות יש בכל אחת מהם. נראה לי שזה מקור פרנסה חשוב בישובים אלו – הוראה. עצרנו בשילה לצהריים וביקרנו באתר המשכן. ארון הברית שכן בשילה 369 שנים במבנה שהיו לו קירות אבן וגג בד.

לא נשאר שום שריד למשכן זה, אך יש שם שרידים מתקופות מאוחרות יותר, כולל בזיליקה ביזנטית יפה שלא מעניינת אף אחד מהמבקרים שם.

עברנו לתצפית בהר קידה, ליד התנחלות קידה, מקום הנמצא מעל סרטבא, ממנו רואים את רבי הקומות של רבת עמון, ונמצא ממש מול הר נבו. היה ממש בולט חוסר העניין של המדריך, והקהל, במה שנמצא בגדה הנגדית של הירדן, למרות ש"זו שלנו זו גם כן".

ולסיום, עברנו בפאתי רמאללה, בבית אל, וסיימנו במיגרון, בעצרת ובבתים ההרוסים

סך הכל, לא טיול עוצר נשימה מבחינת נופים, מתכנני הישובים היהודים בשומרון לא הולכים לזכות בפרס פריצקר לאדריכלות, והצד החזותי של הישובים חשוב לתושבים הרבה פחות מהצד האמוני אידאולוגי. גבעות השומרון נמוכות וחשופות ברובן, עם מעט מאד שטחים מעובדים הן יהודיים והן ערביים. בכל יהודה ושומרון יש לפי המדריך כ 8000 דונם מעובדים על ידי יהודים. וזה מעט מאד יחסית לאופי הכפרי של רבים מהישובים ומספר התושבים. אני מתרשם שהיבול העיקרי של רבים מהישובים הוא ילדים. יש שם המון ילדים, וליד כל בית קטנטן חונות המון עגלות ילדים.

המתנחלים מודעים מאד לעניין הדמוגרפי. יש כ 2.5 מליון ערבים ביהודה ושומרון, וכ 300000 יהודים. יש עוד כ 200000 יהודים בירושלים בשטחים שעד 1967 היו לא בידינו. עם זה הם מתמודדים בשתי דרכים. הראשונה, בכפירה במספרים של האוכלוסייה הערבית שמפורסמים על ידי הרשות. הם טוענים שהמספר קרוב יותר ל 1.5 מליון מכל מיני סיבות. אך גופים כמו האיחוד האירופי וממשלת ארה"ב נוקבים מספרים דומים לזה של הרשות. ב"ספר העובדות" של ה CIA נוקבים במספר 2,568,555 נכון ליולי 2010.

והדרך השנייה להתמודדות ב"שד הדמוגרפי" היא בילודה. ממוצע הילדים למשפחה אצל המתנחלים גבוה משמעותית מזה של הפלסטינים ביהודה ושומרון, שירד ועומד היום על 3.05 ילדים למשפחה. סרטון המציג את עמדת המתנחלים בסוגיה אפשר לראות כאן.

נשאר רק לשכנע את כל הילדים שלי, ושל שאר עם ישראל, להוליד 6-7 ילדים כל אחד. יהיה פה מאד צפוף, אבל כאשר הרוב הימני ההולך ותחזק פה בארץ (בזכות הדמוגרפיה גם כן) יחליט להפסיק עם ההצגות של "שיחות עם הפלסטינים" ויספח את יהודה ושומרון, לפחות לא נהיה  מיעוט בארצנו אנו.

אצל שמעון בסוכה

הייתי אמור לאייש היום את הדוכן של העמותה לפרות אקזוטיים בסוכת הנשיא, אשר בבית הנשיא, בירושלים. נשיאנו שמעון פרס הוא חובב ידוע של פרות אקזוטיים. הוא גם היה אורח הכבוד באירוע לציון עשרים שנה לעמותה לפרות אקזוטיים לפני כשנה, שאל שאלות, התעניין בכל פרט ופרט וטעם מכל אחד מעשרות מיני הפרות שהיו בתצוגה על השולחן.

חברי העמותה, כ 250 במספר, מגדלים או רוצים לגדל פרות נדירים. חלקם באופן מקצועי וחלקם, כמוני, כחובבים. פרי "נדיר" זה כמובן כל מה שלא גדל פה באורח טבעי, כמו שאבוקדו, מנגו ואפרסמון היו פרות נדירים לפני שאוקלמו בארץ והפכו להצלחה מסחרית. חלק מהפרות הגיעו בצינורות המקובלים, על ידי מדעני מכון וולקני והפקולטות לחקלאות. חלק הגיעו בצינורות פחות מקובלים שהשתיקה יפה להם. הקנס על הבאת צמחים ללא היתר הוא אחיד, קלה כחמורה: 5000 שקל.

ובחזרה לנשיא: הנשיא התרשם עמוקות מאירוע העמותה, והקדיש את נאומו בפתיחת מושב החורף של הכנסת הקודמת לעמותה ולבוסתן הכרמל – שם התרחש האירוע. מקום מדהים בפני עצמו, פרי עמלו של משוגע לדבר, אברהם חסידים ממעגן מיכאל. המקום ממש שווה ביקור. (בתאום מראש).

ובנאומו, הוא סיפר בהתלהבות על 130 מיני הפרות שהוא טעם באירוע (פה הוא קצת נסחף – לא היו כל כך הרבה מינים) וסיפר עוד יותר בהתלהבות איך כל הפרות האלה "פיתוח של מדענים ישראלים". פה הוא כבר ממש נסחף. מדענים ישראלים אכן בררו מספר זנים של חלק מהפרות כדי למצוא את המתאימים ביותר לגידול מסחרי (צורה יפה, חיי מדף ארוכים, הטעם פחות חשוב). אך זה לא בדיוק "פיתוח ישראלי".

וכך, מדי שנה מזמין הנשיא את העמותה להקים דוכן בסוכת הנשיא, ובדוכן אנחנו מציגים פירות נדירים ממינים שונים ומסבירים עליהם, מספרים על העמותה ומנסים לצרף חברים, והנשיא בא וטועם.

לא השנה. השנה לא התאים לו. היו לו כמה מאות כתבי חנינה לחתום עליהם, כדי לתת את הכיסוי החוקי לעסקת שליט. כיוון שאנו מתייחסים לאסירים הפלסטינים לא כשבויי מלחמה, שאז אפשר להגדיר את העסקה כעסקת חילופי שבויים, אלא כפושעים, מה שמחייב לחון אותם. הבעיה שאם חוננים אותם, אי אפשר לנסות ולתפוס אותם שוב אחרי כן ולבוא עימם חשבון. שמעתי ברדיו את Alan Dershowitz, עורך דין בעל שם עולמי, וגם הוא, מסכים עם העסקה, אך חושב שחנינה היא טעות.

אבל שמעון פרס צריך לחתום על החנינות. וכדי שלא יגידו עליו שהוא חותמת גומי, הוא "עובר על התיקים". אני די בספק אם הוא הולך לסרב ולחון מישהו מכל 1027 התיקים, אבל, כיוון שהוא "עובר על התיקים", אין לו זמן לנשנש איזה לונגן, לחטוף איזה ג'בוטיקבה, או לטעום מהאמברלה הננסית. לבי לבי עליו.

וכך  חזרתי מירושלים בלי להתארח בסוכת הנשיא. לפחות השתתפתי בסיור של עיר-עמים שהיה מרתק, מרחיב דעת ושווה רשומה נפרדת.

לשנה הבאה בירושלים הבנויה, בסוכת הנשיא…

על נהר המלמלטה

כקילומטר מגדת נהר המלמלטה, בחבל טורקנה אשר בקניה, שוכן הכפר קפוטיר.

תושבי הכפר הם משבט הטורקנה. רוב בני השבט הם "פסטורליסטים", רועי צאן היושבים בכפרי קבע. אך תת קבוצה אחת ספציפית של השבט החלה לעסוק בחקלאות כבר לפני כמה עשרות שנים, ועוד לפני כן הם טיפחו כוורות והיה להם אורח חיים חקלאי למחצה.

תושבי הכפר קפוטיר לאו דווקא נמנים על תת הקבוצה ההיא, רובם עדיין רועי צאן.

אך בערך בשנת 2005 התאגדו כמה מהם, חפרו כמה תעלות הטיה מהנהר הצידה  והחלו לעבד חלקות אדמה במישור הסחף הפורה שבין כפרם והנהר.

הקבוצה הראשונה כללה כ 50 משפחות, ואט אט הם גדלו במספרם והגיעו ל 250 משפחות, המעבדות חלקות של בערך 7 דונם למשפחה. הם מגדלים בעיקר תירס, דלועים ומעט ירקות. רוב התוצרת היא לצריכה עצמית. מיעוטה נמכר בעיירות בסביבה, אך יש להם בעיה אמתית להביא את התוצרת לשווקים בגלל מצב הכביש ומיעוט כלי הרכב העוברים שם.

החלקות מעובדות בשיטות מסורתיות. התעלות נחסמות ונפתחות כדי להביא מים אל חלקות אחרות בכל פעם. ומתוך התעלות מושקות החלקות בעזרת דליים. מי נהר המלמלטה עשירים מאד בסחף, והסחף המגיע עם מי ההשקיה מספק להם דישון וקרקע פוריה. יש להם יבולים יפים, ולראיה – אין הם מקבלים שום סיוע במזון משום ארגון. תופעה לא נפוצה בקניה.

עם הזמן ראו שאר בני הכפר כי טוב, ושלש שנים אחרי הקבוצה הראשונה, התגבשה עוד קבוצה, והחלה לעבד גם היא חלקות על גדת הנהר צפונה מחלקות הקבוצה הראשונה, באותן השיטות. קבוצה זו מונהגת על ידי הכומר המקומי, כומר של כנסיית African Inland Church, זה עם הכובע בתמונה מעלה.

שתי הקבוצות לא מאד משתפות פעולה בידע, שיווק ורכישה משותפת. אך הם כן שיתפו פעולה בגיוס תרומה מממשלת ארה"ב כדי "לעבור לשלב הבא" שהוא  – מערכת השקיה מודרנית. לשם כך הקימו CBO  או Community Based Organization שפנה לממשלת ארה"ב והשיג סיוע של כ 10 מיליון דולר. לא ברור לי למה נועד הסכום בדיוק, כנראה שלא כולו למערכת ההשקיה, אבל כסף יש. והרבה – בקנה מידה מקומי.

חלק מהכסף הולך למימון התכנון של מערכת ההשקיה. לשם כך שכר ה CBO את שרותי חברת ADCL שמנהל מ. מהנדס מים ישראלי הפועל באפריקה כבר כ 26 שנה. לחקלאות הישראלית יצא שם באפריקה ולחברה של מ. המוניטין הזה לא מזיק. ה CBO בפירוש רוצה "טכנולוגיה ישראלית". ומבחינתם, זה אומר השקיה בטיפטוף.

וזה מה שחשבנו שאכן נעשה כאשר נסענו לשם לבצע סקר לפני תכנון מערכת ההשקיה. אך די מהר, כשאך ראינו את צבע המים הזורמים בנהר, היה ברור שלא יהיה פשוט לעשות מערכת השקיה בטפטוף.  הטפטפות לא יכולות לתפקד במים כה עכורים, והסחף יסתום אותן תוך דקות. יש אמנם שיטות לנקות את המים מסחף אך לכך נדרשת תשתית הרבה יותר יקרה ומסובכת לתפעול.

אבל פה המקום לשאול – למה בעצם רוצים תושבי הכפר לשנות את השיטות בהם הם עושים חקלאות?  השיטות הקיימות יותר ממספקות את צרכי האוכל שלהם עצמם. אם המטרה היא לגדל למכירה, כדי שיוכלו לקנות דברים אחרים בכסף ממכירת התוצרת, אז אולי לא מערכת השקיה היא מה שהם צריכים, אלא כביש. או לפחות משאית או שתיים היכולות להתמודד עם מצב דרכי העפר ולהוביל את התוצרת 6-7 שעות לעיר הסמוכה הגדולה שם יוכלו לקבל מחירים סבירים לתוצרת שלהם.

כך לפחות קיבלתי את הרושם מסדרת ראיונות שניהלנו עם מנהיגי שתי הקבוצות, והאיכרים עצמם. נכון ששמענו מספר גרסאות לא לגמרי זהות לגבי מידת המיומנות שלהם בניהול עסק חקלאי, בשימוש בחמרי הדברה ודישון ובשיווק, אך בשורה התחתונה – מאד קשה להם לעשות רווח סביר ממכירת עודפי תוצרת חקלאית. הם מקבלים מחירים נמוכים, וחלק מהתוצרת מתקלקל בדרך או לא מצליח להימכר בשווקים המקומיים שבאזור הקרוב.

הועלו כל מיני רעיונות, כמו גידול צמחי תבלין והטסתם לניירובי ממשטח נחיתה ליד הכפר, ומשם לאירופה. איכשהו, לראות איפה הם נמצאים כיום, ולדמיין את התרחיש הזה נראה לי קפיצת מדרגה לא ממש ראלית. הנהר העובר לידם רדוד מכדי להוביל עליו משהו. אולי מכירה למחנות הפליטים הסודנים בצפון חבל טורקנה יכולה להיות אופציה. אולי מישהו שיחשוב מחוץ לקופסה יכול למצוא פתרון.

אז אם התשתיות סביב לא מאפשרות לתושבי הכפר למכור את עודפי תוצרתם כדי לקנות את מה שהיום לא חסר להם, למה להם בעצם מערכת השקיה מודרנית?

התכנון הוא למערכת השקיה על ידי ממטרות שתופעל על ידי משאבות. המשאבות יופעלו על סולר, אותו הם יצטרכו לרכוש ולהוביל ממרחק גדול. יש אמנם סכר הידרואלקטרי כ 30 ק"מ משם, ואפשר היה לסלול משם קו מתח אל הכפר, אך זה לא נראה לי שהולך לקרות.

אבל יש עוד קושי – התכנון הוא להשקות בממטרות רק עשירית מהשטח המושקה היום בתעלות. כדי להוציא את אותה התוצרת מעשירית השטח, יש צורך בעיבוד אינטנסיבי בהרבה מזה הנהוג בידם היום. וזה אומר לא רק השקיה, אלא גם משטר דישון והדברה אינטנסיבי, מחזורי עיבוד יותר מרובים הדורשים "זרעי פלא" שאותם יש לקנות מחברות זרעים וכמובן רכישת סולר ותשלום למישהו שיפעיל ויתחזק את המשאבות.

זה אומר שחוץ מידע די משמעותי שכרגע אין להם, אבל נניח שהם יוכלו לרכוש, הם צריכים גם להרוויח כסף. כסף לסולר, דשנים, חומרי הדברה, זרעים ועוד – הרבה יותר מאשר כיום. כסף שכדי שיהיה להם הם יהיו חייבים למכור ברווח תוצרת חקלאית בשווקים רחוקים. וזו בעיה לוגיסטית קשה מאד.

הם יצטרכו להוציא מעשירית השטח המושקה לא רק את מה שהם מוציאים היום, לתצרוכת עצמית, אלא גם עודפים ניכרים למכירה. כלומר – יותר מפי עשר מהתפוקה ליחידת שטח שיש להם היום.

אני מודאג בשבילם. לא בטוח שהכסף הרב שקיבלו כתרומה אכן ישפר את חייהם. שהם  לא יכנסו לסחרור של הוצאות, יעבדו הרבה יותר קשה כדי לממן את ההוצאות המתחייבות מחקלאות "מודרנית", אך לא יישאר להם ביד יותר בסופו של היום. אולי פחות.

יתכן שמצב חלק מהם כן ישתפר. עסקני ה CBO שהם לא תושבי הכפר אלא מורים ואנשים קצת יותר משכילים יצאו כנראה נשכרים. כמו שהדברים קורים בקניה, וכנראה באפריקה בכלל, חלק נכבד מכספי הסיוע ידבק לדופן הצינורות המוליכים אותם אל הנזקקים. והארגונים התורמים יוכלו גם הם להרגיש טוב עם עצמם.

מצד שני, אם הם לא יכנסו לחובות גדולים מדי, תמיד יש להם אופציה לחזור לשיטות הנקוטות בידם היום. אני שומע שבחלקים של הודו, בעיקר בפונג'ב זה כבר קורה. אנשים מואסים בשעבוד לחברות כמו מונסנטו, וחוזרים לגידול פחות אינטנסיבי, אפילו אורגני. ולפי מה שאני שומע, מצבם החומרי השתפר, לא הורע.

ויש גם את הלקחים שאפשר ללמוד ממצרים. לאחר שהוקם הסכר הגבוה באסואן, הפסיקו מי הנילוס לשאת את הסחף המפרה והמיטיב שהנהר אסף כל הדרך מאוגנדה, אתיופיה וסודן. היום הוא שוקע וממלא את אגם נאצר.  היבולים בחלקות לאורך הנהר שהושקו בעזרת תעלות והצפות עונתיות, צנחו לרצפה. חקלאי מצרים נאלצו להתחיל לדשן דישון כימי, ומצבם הכלכלי התדרדר פלאים. מצרים הפכה מיצואנית של מזון ליבואנית של מזון. וכנזק משני, חופי ישראל הולכים ומאבדים אט אט את החול הלבן שמקורו בסחף הנילוס וכבר לא מתחדש.

אני ממש מקווה  שה"קידמה" לא תסיג את תושבי קפוטיר לאחור. הם אנשים חרוצים ובעלי יוזמה שאני מאד מעריך ומוקיר. אני מקווה שיהיה להם שיקול הדעת לברור ממה שמציעים להם רק מה שאכן מתאים לנסיבות חייהם ולמקום בו הם חיים, ולא לאמץ בצורה עיוורת כל מה שהמערב מוכר להם.

הכפר נמצא כאן:

המקום בו מכים גמלים

לפני יותר מעשרים שנה ביקרתי בכנסיה קופטית בשכונה של קהיר בשם אימבבה امبابه, וראיתי שם מגרש גדול ועליו הרבה גמלים. לא התעניינתי אז מה בדיוק קורה שם, וכך פיספסתי את שוק הגמלים הידוע של אימבבה.

מאז עבר שוק הגמלים אל מחוץ לקהיר, למקום בשם בירקש (מבוטא ביר-עייש), כ 35 ק"מ מצפון לקהיר. הפעם הזו במצריים, לפני כחודש, החלטתי שלא לפספס את המקום.

השוק אמנם עבר, כי הנדל"ן בקהיר יקר מדי, אך כל הקונים והמוכרים עדיין מתייצבים מוקדם בבוקר במיקום הקודם של השוק, ומשם יוצאים ב"מיקרו-בוס" אל המקום החדש. תחנת היציאה היא במיקום מפוקפק למדי, ומוניות לא מסכימות להגיע לשם בשום מחיר. נדרש שילוב של מונית, חציית פסי רכבת ו"ריקשה" (תלת אופנוע) כדי להגיע אל מקום יציאת המיקרובוס.

המיקרובוס עצמו, מלא בטיפוסים אותנטיים של ממש. רובם לא סוחרים, אלא אנשים העובדים בשוק עצמו, ואפשר לתקשר איתם רק בחיוכים.

יצאנו לדרך, אחרי שהם העבירו אותי ממקום ליד הדלת אל מקום יותר פנימי ברכב. בפניה הראשונה ימינה, הבנתי למה. הדלת נפתחה לרווחה החוצה, ורק מקל הרועים של זה שישב ליד בדלת, והיה מוכן לכך, הציל אותו מלטוס החוצה אל מחוץ לרכב.

ולאחר כל אלה, עדיין הגעתי לשוק לפני שבע בבוקר. עשיתי טעות של מתחילים בהגעה, וירדתי בכניסה לשוק במקום בעומק החצר, מה שאפשר ל"בוס" של המקום למכור לי כרטיס כניסה לתיירים בסך 35 לירות מצריות (כ 20 שקל) השוק מסתבר הוא עסק פרטי, והבעלים גובה תשלום גם מהמוכרים וגם מהקונים. (וגם מהתיירים, אבל באותו היום הייתי התייר היחיד שם).

שוק הגמלים הוא גם חברה שלמה בעלת חוקים נוקשים ומעמדות מוגדרים. יש בה תפקידים מאד מוגדרים, ומנגנונים מוסכמים וידועים של התנהלות. וזהו גם מקום בו מתייחסים לגמלים באופן מחפיר ממש.

בשבע בבוקר עדיין לא התחיל המקח והממכר. הגמלים למכירה עדיין מרוכזים במכלאות אותן שוכרים המוכרים, ושאליהן הביאו את הגמלים יום קודם. חלק מהגמלים הגיעו ברגל, כל הדרך מסודן ומסומליה. חלק הגיעו באוניה מסעודיה אל חוף ים סוף של מצריים ומשם דרך המדבר המזרחי ברגל.

ראשונים מתחילים לעבוד נהגי הגמלים. למותניהם צרור של רצועות בד ארוגות

הם מתחילים בקשירת אחת מרגליו הקדמיות של הגמל סביב הברך, ברצועה בד ארוגה העשויה לדבר. מטרת הקשירה – לאפשר לגמל ללכת רק על שלוש רגליים וכך להאט אותו.

הגמלים לא מתלהבים מהעניין, ומביעים את חוסר התלהבותם בצניפות, נחירות ויריקות. רוב העובדים מכים את הגמלים במקלות עץ כדי להכניע אותם. אם אתה עוצם את עיניך, כל מה שאתה שומע הוא את מקלות העץ מכים בכוח (רב) בצלעות הגמלים.

חלק, היותר מנוסים אני חושב, פשוט יודע איך לגשת לגמל ולקשור לו את הרגל בלי לעצבן אותו. ואם יש גמל שמתמרד, עוזבים אותו וחוזרים אליו אחרי כן, אחרי שהוא רואה שכל הגמלים האחרים כבר קשורים, ואז הוא מקבל את גורלו בהכנעה. כך נוהג למשל הבחור הזה

בשלב זה אפשר לראות את הקונים עוברים בין הגמלים ומנסים לזהות את מה כדאי לקנות. הם מאד מקפידים לא להראות מתעניינים בגמל ספציפי, מסתכלים הרבה מזוית העין, ושומרים על פרצוף פוקר. אך לא קשה למתבונן מהצד לראות לאן הם מכוונים.

לקראת השעה תשע בבוקר, מתחיל המסחר באמת. יש שני סוגי מסחר:

הגמלים השווים יותר מובאים אל הרחבה שמחוץ למכלאה, ומוערכים על ידי מעריך מומחה. זה קובע להם מחיר התחלתי אחרי מבט חטוף ביותר בגמל. המוכר יכול להסכים עם מחיר זה או לדרוש להעלותו.

ברוב המקרים המוכר מסכים עם המחיר ההתחלתי – יתכן שמחיר זה סוכם מראש. למעריך יש מחברת שבה רשומים פרטי הגמל והמחיר הסופי, ואולי גם מחיר ההתחלה. בשלב זה מתחיל משא ומתן של כחמש דקות עד למכירת או אי מכירת הגמל. מה שנרשם במחברת הוא סופי ולא יתן לערעור.

בתמונה מעלה, אחד מנהגי הגמלים לוחש משהו על אוזנו של  אחמד, המעריך.  ליד המעריך, בזקן עבות וגלביה צחורה במיוחד, ידו מורמת מעלה, עומד המוכר בעל הגמלים, סודני רגוע בשם עבדאללה, שהגיע עם הגמלים ברגל כל הדרך מדרום סודן.

גמלים "שווים" נמכרים במחירים של בין 9000 ל 15000 לירות מצריות. (לירה היא כ 60 אגורות). רוב המוכרים הם סודנים או סעודים. רוב הקונים – מצרים.

גמלים שווים פחות, בעיקר כאלו שסבלו בדרך אני מניח ורבים מהם נראו ממש רע, (כמו למשל זה) נמכרים במכירה פומבית מאד קצרה. כעשרים שניות לגמל. יש כרוז המכריז את הצעות הקונים עד שמפסיקות להגיע הצעות גבוהות יותר. טווח המחירים נע בין 4000 ל 6000 לירות מצריות. וגמלים אלו ישחטו לבשר, רובם עוד באותו יום.

בקשת התפקידים של השוק, יש תפקיד של "מסמן". לכל קונה יש "מסמן" משלו, שבידו קופסת צבע או ספוג טבול בצבע, ותפקידו לסמן את הגמל שהמוכר קנה בסימנים המיוחדים למוכר. על גמלים לא מעטים אפשר לראות שהם החליפו לא מעט ידיים בתקופה לא ארוכה ויש עליהם היסטוריה שלמה של סמלים שונים.

ויש את אלו שתפקידם לפנות את צואת הגמלים. משאיות שלמות ממנו הנמכרות למשתלות באיזור, שלפי כמותן, יש הרבה יותר גינות נוי בקהיר מכפי שאפשר להתרשם מביקור חטוף.

ויש את אלו שמקיימים שרשרת הספקה של עשב ירוק לגמלים. לפחות בשוק, גם גמלים שיסיימו את חייהם באותו השוק, זוכים לארוחה ראויה, ארוחתו האחרונה של הנידון למוות…

לאחר סיום שלב המכירה, מגיע שלב העמסת הגמלים. רוב הקונים באים בטנדרים, עליהם הם מעמיסים שניים עד שלשה גמלים. האחרים מגיעים במשאיות. יש דרכים רבות להעמיס גמל על משאית, וכולן ברוטליות. יש הגוררים את הגמל הקשור אל המשאית מהרצפה. יש המעלים אותו על רמפה מבטון, ואז ממעידים את הגמל הצידה בדחיפה, כך שהוא נופל על צידו מרמפת הבטון אל המשאית. רוב הגמלים מועמסים בלי נסיון למנוע מהם נזק, כנראה בגלל שהם ישחטו באותו היום ממילא. או שפשוט יש לגמלים עצמות חזקות…

איך להעמיס גמל על טנדר בשישה שלבים "קלים", אפשר לראות כאן.

יש משהו אצילי בגמל. בגובהו ופרופורציות שלו. אני אישית אוהב גמלים כמעט כמו עזים. ויש כמובן את כל המיתוסים של "ספינת המדבר", ואת הידיעה עד כמה האדם במדבר תלוי ומייחס חשיבות לגמלים. אבל האנשים בשוק הגמלים לא שמעו על זה. מבחינתם הגמלים הם מטרד מעצבן שצריך להכניע ולשנע במהירות הרבה ביותר ועם מינימום טרחה. אין חמלה ואין שום כבוד לחיה המאוד מרשימה הזו.

תהיתי, לגבי אותם אנשים הקונים את הגמלים היותר יקרים, אלו שלא לשחיטה. לשם מה הם קונים אותם? ולמה זה לא גורם להם להתייחס לבעל החיים אותו הם רוכשים? היתכן שהם מוכרים אותם הלאה, במקומות בהם אנשים כן משתמשים בגמלים? ושם הגמלים כן יקבלו יחס ראוי?

אני מקווה.

עוד תמונות מהשוק

לקרוא "הביתה" ב Kula Mawe

קראתי את ספרו המצוין של אסף ענברי, בזמן שישבתי במלון וחיכיתי ליום בו יופיעו עמיתי לפרוייקט לעבודה. הספר כתוב במין תערובת (חדשנית לדעתי) של פרוזה ותיעוד, מתובלת בהרבה הומור, ומספר את תולדות מאה השנים הראשונות (והאחרונות?) של קיבוץ אפיקים, מייסוד התנועה בברית המועצות ועד ההפרטה.

חשבתי שהספר מציג באור ראוי להערצה את אנשי הקיבוץ הזה בפרט ואת מוסד הקיבוץ בכלל, אך צורי, הבננצ'יק של אפיקים שפגשתי בכנס האננס והבננות של העמותה לפירות אקזוטייים, סיפר לי שיש בקיבוץ תרעומת רבה על המחבר, וישנם אי דיוקים בספר, שחלקם לא מחמיאים לאנשים. כשחושבים על זה, אין באמת דרך להימנע מתרעומות כאלו, כאשר כותבים ספר שכזה על אנשים חיים המוזכרים בשמם האמיתי, או שקרוביהם עדיין חיים. האח של הבננצ'יק מוזכר בספר, שחיין מצטיין שנהרג במלחמה.

נקודת דמיון אחת בין אנשי אפיקים ואנשי Kula Mawe היא שבשני המקרים מדובר בקבוצות אנשים שצריכים  להפוך לחקלאים,  ללא כל נסיון קודם או הכשרה בחקלאות.

אבל כאן מסתיים הדמיון בין שתי הקבוצות. במקרה של Kula Mawe  השינוי נובע מכורח שהם עדיין לא הפנימו לגמרי. מרעה חופשי פשוט כבר לא מספיק לצרכיהם. במקרה של אנשי אפיקים, המוטיבציה היא אידאולוגית. הרצון לבנות ארץ חדשה, ולנפץ את התדמית של היהודי המנותק מהאדמה.

אותה המוטיבציה שבגללה אבא שלי ויתר על השלמת תעודת בגרות אחרי המלחמה, ואוניברסיטה, שאינם נחוצים לחקלאי בארץ ישראל. כך בכל אופן שכנע אותו השליח מארץ ישראל שהגיע לסלובקיה בשליחות, ושמיד אחרי כן נסע לוינה לעשות דוקטורט בספרות.

ההבדל הגדול ביותר בין שתי הקבוצות הוא בתחושת הקהילתיות.  Kula Mawe נעדרת כל תחוש של קהילתיות. האנשים שם כמעט עוינים זה את זה. הם לא עוזבים את בקתותיהם בלי לנעול אותן, אפילו לא לחמש דקות. הם יעקרו זה את העץ של שכנו, והם יתפקדו יחד רק כאשר הדבר נכפה עליהם, כמו למשל  בקואופרטיב המפעיל את הבאר.

הקיבוץ, וספציפית קיבוץ אפיקים, הוא מקרה של קהילתיות אולטימטיבית. קהילה שבה אפילו הילדים שייכים לכלל, שבה אין רכוש פרטי כלל ולכן אין גם מה לגנוב. שבה, בימים הראשונים. לא היו לאנשים אפילו תחתונים פרטיים. ושבה עד היום לא נועלים את הבית.

ויש כמובן את העניין של קבלת ההחלטה. מייסדי אפיקים השליכו מאחוריהם את עולם הגלות, ולא הסתכלו אחורה. נכון, הייתה נשירה, ואנשים אפילו חזרו לארצות מוצאם, אבל הקיבוץ נוסד על בסיס נתק מוחלט מהעולם הישן, וקפיצה נחשונית אל הלא נודע. הם המציאו את המוסד הזה תוך תנועה, ללא תקדימים של ממש. הם לימדו את עצמם חקלאות בעבודה כשכירים בפרדסים, בנו כבישים בהתנדבות, והפכו חקלאים מומחים בקנה מידה עולמי.

אנשי Kula Mawe לעומת זאת לא ממש קיבלו את ההחלטה לשים את יהבם על החקלאות. הם לא ויתרו על גידול בעלי חיים, ומספר בעלי החיים שיש לך עדיין קובע ויקבע את מעמדך, גם אם משאבי הסביבה לא יכולים באמת לתמוך במספרים  כאלה. אם הגשמים יתחדשו, ויהיה מספיק מרעה, לא בטוח שהחלקות שהם בנו יעובדו. מבחינה תרבותית, הם עדיין "פסטורליסטים" – זה מה שמגדיר אותם. אם מישהו מוכן לשלם להם באוכל כדי שיכשירו לעצמם חלקות אדמה, אז הם יעבדו בחקלאות. אך הם ממש לא מגדירים את עצמם, לעצמם, כחקלאים.

האם אפשר לבסס קואופרציה חקלאית בקהילות של פסטורליסטים כמו Kula Mawe?  מ. שאצלו נסעתי לעבוד, סבור שיש סיכוי.

האם אפשר להפוך את הקהילות של "פסטורליסטים" בארץ לחקלאים? על בסיס שיתופי? אצל הבדואים זה לא קרה. אבל אני לא יודע באם מישהו ניסה. אם זה היה מצליח עוד היינו צריכים לתת להם מכסות מיים ויצור, מה שלא מתאים לאגנדה של  של מדינת ישראל. שאלתי את מ. לדעתו, והוא חושב שבארץ זה לא ילך. שיש לבדואים דרכים אחרות להתפרנס שדורשות פחות מאמץ מלעשות את המעבר לחקלאות.

בכל אופן, ממש הצטערתי כשהביתה נגמר, ונשארתי תקוע רק עם מגילת זכויות הירח של רון לשם, ממנו ממש לא נהניתי. אחרי שקראתי את אם יש גן עדן, אני גם לא מבין מה גרם לי לקנות גם את הספר הזה.

לקרוא Heidegger ב Kula Mawe

טוב נו, לא ממש לקרוא היידגר. קטונתי. למען הדיוק – לקרוא מבוא להיידגר, ספר של טימותי קלארק (בהוצאת רסלינג). ספר טוב לקורא הכללי למרות שהוא מכוון ספציפית לחוקרי ספרות.

כשאהיה גדול וחכם, אקרא את היידגר ממש, ואולי אפילו בגרמנית.

בכל אופן, ישבתי לי ב Kula Mawe (פירוש השם אגב הוא: "תאכלו אבנים", אך על זה בפוסט אחר), ולא היה לי עם מי לעבוד. האנשים אתם באתי לעבוד היו רעבים. יתכן משום שהבקר שלהם מת בבצורת, או אולי בגלל שלא ירד גשם כבר שנתיים וכל מה שהם זרעו נבל. וכיוון שהיו רעבים, העדיפו ללכת לעבוד אצל ה"מתחרים" , שם שילמו להם באוכל על עבודתם, ולא בפרויקט אליו באתי, שם האוכל אמור להגיע רק אחרי שהם יגמרו את החלקות, יזרעו, ירד גשם, המקנה של משפחות יריבות לא יאכל להם את היבול והם יצליחו לקצור את היבול, בסביבות מרץ בשנה הבאה.

אז היה לי זמן בשפע, ואחרי שגמרתי לחפור בשכל של בערך כל אחד בישוב, ולתחקר אותו על חייו, ולצלם כל בקתה מטה ליפול מכל זוית אפשרית, וגם לקרוא ספר קריאה אחד או שניים, היה לי המון זמן ופנאי נפשי להתעמק במשנתו של מורי ורבי, (למרות ה"התחלקות" הנאצית הקצרה) , מרטין היידגר, שאתו אני לא מסכים בכל דבר ועניין, אך הוא בהחלט פקח את עיני.

נכון, זו חוויה סוראליסטית משהו לשבת בכפר בו עיקר מעייני התושבים הוא איך להיות בחיים עוד שבוע, ולהתעמק בפירוק והרכבה מחדש של מושג ה"היות" במטפיזיקה המערבית. הניגוד הזה, בין ההפשטה המוחלטת של החשיבה הפילוסופית המערבית וההפשטה המוחלטת של לחיות או למות היה כל הזמן בירכתי מוחי.

ומצד שני, להיידגר היה מין רעיון שכזה, שאצל איכרים ובעלי מלאכה מסורתיים השתמרו אופני מחשבה קדם רפלקסיביים בעלי יחס בלתי מנכס אל ההוויה. רעיון שנראה לי קצת חלק מהרומנטיסיזם הגרמני בו היה היידגר טבול כולו ודרכו חווה את העולם.

בכל אופן חשבתי על זה, והגעתי למסקנה שלפחות לגבי חברת רועים כמו זו שבקרבה ישבתי, אי אפשר להגיד שאין להם יחס לא מנכס אל העולם. הם הרי מגדלים בעלי חיים כדי להשתמש בהם למאכל. אי אפשר להגיד שאתה "טבול בעולם" באופן לא מנכס ולא רואה כל דבר כמכשיר לשימושך, אם תמצית חייך היא שעבוד בעלי חיים, בעלי נשמה, ההוים בעולם בדיוק כמוך, ושאותם אתה שוחט ואוכל כשאתה רעב.

שלא לדבר על היחס לילדות, אותן מוכרים תמורת 80 פרות בגיל 13, להיות אשתו הראשונה או השישית של מישהו אותו לא פגשה קודם ושמבוגר ממנה בשנים רבות. אם זה לא יחס מנכס, מה כן?

אז נכון שהאנשים ב Kula Mawe השאירו את הטבע שסביבם די קרוב למצבו הטבעי, ולא שינו אותו לצורכיהם כמו שהיה עושה האדם המערבי. אך זה לא מתוך איזה כבוד לטבע ויחס "לא מנכס" אליו. זה מתוך אוזלת יד.

כנראה שאת האבחנה הזו קשה להבחין בהם ממרומי הקתדרה בפרייבורג.

עוד רשומות העוסקות בהיידגר ומשנתו

בית הספר היסודי Dabasity

בעיירה Kula Mawe יש שני בתי ספר יסודיים, ואין בית ספר תיכון. בית הספר הוותיק יותר נקרא Kula Mawe והחדש יותר נקרא Dabasity.

Tosa, עליה סיפרתי כאן, למדה ב Dabasity. בהשתדלות המורה שלה ביסודי ( שדיברה על לב אביה) אף המשיכה לתיכון. התיכון, בעיר רחוקה, היה בתנאי פנימייה כמו הרבה בתי ספר תיכוניים, ואף רוב בתי הספר היסודיים.

בתי הספר היסודיים ב Kula Mawe חריגים במידת מה לעומת בתי הספר האחרים, בזה שאין בהם לינה. העיירה מספיק גדולה והישוב בה קבוע דיו בכדי לאפשר לילדים לחזור הביתה אחרי הלימודים. למעשה, הגדולים שביניהם חוזרים הביתה בצהריים ושבים לבית הספר ב 4 אחה"צ וממשיכים עד הערב. כך לפחות זה היה בעבר. כיום, לאחר שמישהו מהכפר גנב את הפנלים הסולריים שסיפקו חשמל לביה"ס (ושננעלו מדי לילה בחדר המנהל!), הלימודים הם עד השקיעה.

בקניה, כאשר בית ספר מציין שהוא Mixed, אין הכוונה שהוא מערב בנים ובנות, או בני שבטים שונים. הכוונה היא שיש בו ילדים הישנים בבית הספר, ויש כאלו ההולכים הביתה. באזורים כפריים, בית הספר ממוקם בלב אוכלוסייה דלילה, והילדים הנמצאים ברדיוס של פחות מ 10-15 ק"מ, הולכים לבית הספר ברגל. אלו שגרים רחוק יותר, ישנים בו.

התרשמתי שבית הספר Dabasity מנוהל היטב. התרשמתי מצוות המורים, קצת פחות מהמנהל. הם אפילו עושים אנליזת SWOT! כפי שאפשר לראות כאן.

לגבי חומר הלימוד – קשה לי לשפוט, אך הנה לדוגמה פוסטר מאחד מחדרי הלימוד.

בבתי הספר בקניה הילדים מקבלים ארוחת צהריים, וכך גם ב dabasity. ארוחת הצהריים הזו, המסופקת על ידי הממשלה, היא הארוחה היחידה שרוב הילדים יאכלו במשך היום, והיא גם הסיבה העיקרית לזה שהם מגיעים לבית הספר (ולא משגיחים על הצאן למשל). ארוחת הצהריים זו היא תערובת של מיני דגנים המבושלים יחדיו לדייסה דלילה המוגשת בסביבות השעה 12. ב Dabasity הממשלה גם מספקת דלק לחימום הסיר בו מבשלים את הדייסה. במקומות אחרים, התלמידים יוצאים בהפסקת עשר לקושש עצי הסקה בכדי לבשל בעזרתם את ארוחת הצהריים.

מים לבישול הדייסה, על הילדים להביא מהבית. הוועד המנהל את הבאר הסמוכה, חושב שלהפעיל את המשאבה כדי להשקות את הגמלים והעזים זו מטרה ראויה. להפעיל את המשאבה ולבזבז סולר כדי למלא את מכלי בית הספר – מטרה לא ראויה.

ולכן, לכל ילד יש מיכל פלסטיק צהוב של 3 ליטרים שהוא ממלא בבית במים ומביא לבית הספר. מכלים אלו הם מכלים של שומן צמחי מארה"ב המסופק כחלק מהסיוע, ורואים אותם בכל מקום בקניה.

בחלק מהמים הילד משקה את "העץ שלו" שניטע בסמוך לבית הספר, ואת השאר הוא מעמיד ליד מטבח בית הספר, עבור הדייסה. ולשתייה? לדעתי התלמידים לא שותים מים במשך כל היום. וחם שם…

העצים אגב ,הם הסיבה שבעטיה הגעתי לבית הספר הספציפי הזה. החברה של מ. ביצעה פרויקט נטיעת עצים במספר בתי ספר, כולל זה, בשיטה של Micro-catchments.

בשיטה זו בוחרים שטח משופע יחסית קרוב לבית הספר ומחלקים אותו לריבועים של כ 5X5 מטרים, כך שאחת הפינות של הריבוע תהיה בצדו הנמוך יותר של המדרון. בפינה זו חופרים בור מרובע, של כ 60X60 ס"מ, ובתוכו נוטעים שתיל של העץ. הנגר העילי היורד בתוך שטח הריבוע, אמור להספיק להשקיית העץ.

זה לא ממש קורה ב dabasity, אולי בגלל שכמעט לא ירד שם גשם כבר שנתיים. אם שמעתם בחדשות על האסון ההומניטרי בקרן אפריקה, הבצורת הגרועה ביותר מזה 60 שנה, אז זה לא רק בסומליה, אלא גם באתיופיה ובקניה – כולל האזור של Kula Mawe. אבל הבארות בכפר עדיין לא יבשו, ולכן העצים מושקים על ידי הילדים, כל ילד והעץ שלו.

כל ילד אחראי על עץ, וצריך להשקות אותו ולהגן עליו מפני בעלי החיים. בית הספר dabasity לא מוקף גדר,  כמו בתי ספר במקומות אחרים, ובעלי החיים מסתובבים בחצר באין מפריע. הדרך להגן על השתילים הרכים היא לבנות סביבם ומעליהם כלוב של ענפי שיחים קוצניים, כמו זה:

ובנוסף, הביאו אנשיו של מ. כמות גדולה של עלי צבר מאזור אחר של קניה, ונטעו אותם יחד עם הילדים בחלק מההיקף של בית הספר, כדי שיתפתחו לגדר חיה. אך אני לא אופטימי ביחס להצלחת הגדר הזו. עלי הצבר לא מקבלים שום מים, ורובם לא ישרדו. וגם אם ישרדו, בעלי החיים לא מודעים לכך שהם אמורים להגיע לבית הספר דווקא מצד זה, ועלולים להיכנס לבית הספר דווקא מ ה 90% הלא מוגנים של היקף בית הספר…

בכל אופן, נשתלו בבית הספר הזה נשתלו כ 180 עצים, אך כ 60 מהם כבר אינם. או שלא הושקו, או שלא מוגנו כיאות ונלעסו על ידי בעלי החיים, או שנגנבו לחצר אחד הבתים. העצים אגב מושקים על ידי Drip" Irrigation" שבגרסה הקנייתית שלו זה בקבוק שתיה קטן שבסיסו הוסר וצווארו נעוץ בקרקע. לתוכו מערים התלמידים מים מהמכל שהביאו מהבית.

באתי לראות מה מצב העצים, וללמד את הילדים לטפל בהם. חשבתי להדריך אותם בחיפויי קרקע ומלכודות טל, אך על מלכודות הטל ויתרתי. אין שם טל. המקום גם יבש מידי מכדי שיצמח שם עשב, ולכן עשב קצור לא היווה אופציה לחיפוי קרקע.

בימים הראשונים שבהם הסתובבתי בישוב הסתכלתי סביב לראות איזה חומר יכול לשמש כחיפוי טוב, ומצאתי את התשובה בחצר המלון בו שהיתי. במקום בו מאוכסנים העצים להסקה, שוברים את העצים בעזרת גרזן ופנגה (גרסה קנייתית למצ'אטה). הקרקע מכוסה ברסק עץ, ממש Mulch  אידאלי. אספתי 2 ארגזים מרסק זה, והבאתי לבית הספר.

בשעה 4 אחרי הצהריים התכנסו כל התלמידים לפני חדר המורים, והסבירו להם שהגיע "מומחה" ממדינה ישראל הרחוקה, המדינה של אברהם, משה וישו. מדינה הידועה בחקלאות המפותחת שלה בתנאי מדבר (מה שנכון), ושהמומחה (אני…) יסביר להם על חיפויי קרקע.

להסביר לא ממש יכולתי עקב קשיי שפה, אך הדגמתי להם על מספר עצים חיפויי קרקע, גם על ידי רסק עץ וגם על ידי קרטונים, מאלו המתעופפים שם ברוח והמשופדים על קוצי השיחים והעצים. (עצים לא קוצניים אין שם – כנראה לא שרדו את בעלי החיים). לא פשוט לבצע חיפויים דרך כדור קוצים אימתני…ובעזרת המורים ביקשתי מהם לאסוף קרטונים בישוב ולהביא רסק עץ מהבית. מקווה שזה אכן יקרה.

קרטונים אגב – יש שם בשפע, מהמזון אותו הם מקבלים מגופי הסיוע. וגם שקי יוטה גדולים. הראיתי להם איך אפשר לערבב אדמה בזבל בעלי חיים, למלא שק כזה ולקשור את פיו. לאחר מכן, משכיבים את השק על צדו, חותכים בו מספר חריצים בסכין ונוטעים בכל חריץ שתיל ירקות. משק של 60 ליטר אפשר להוציא לא מעט עגבניות, עם מעט השקיה. ויש בכפר ביקוש (מועט) לירקות, ועגבניות מגיעות במשאיות החולפות בכפר ונמכרות בחנויות כמו אלה:

וגם העברתי שיעור גיאוגרפיה לתלמידי כיתה ח', האמורים לדעת קצת אנגלית. קיוויתי לעשות את זה אינטראקטיבי, אך לא הצלחתי לגרום להם לשאול שאלות, פרט ל:"מה שם הנשיא". אך מה שעשה עליהם הכי הרבה רושם זה שאכן יש בפועל ארץ שבה קרו כל אותם סיפורים שעליהם הם לומדים בשיעורי התנ"ך.

התשתית החומרית של בית הספר השתפרה בשנים האחרונות, מכיתות שנראו ככה (ועדיין בשימוש) לכיתות שנראות ככה. וגם Dell  ו Intel תרמו את חלקן לאיטום בית הספר…


זו Namunyak Lesiamito. היא בת 40, ויש לה שבעה ילדים. הצעיר ביניהם בן 5 והמבוגר בן 16.  Namunyak  לא יודעת קרוא וכתוב שכן כשהייתה ילדה לא היה בית ספר בסביבה. את שמה כתב לי במחברת David Talian Lemuna, (בתמונה מטה ליד Namunyak) שכן הלך לבית ספר בתנאי פנימיה, בזמן השלטון הבריטי. דוד הוא בן 69, ודובר אנגלית (בריטית) מצוינת.

Namunyak  נמוכת קומה ורזה, אך היא פצצת אנרגיה של ממש, וממלאת מריצות הרבה יותר מהר ממני. וכשהחברה צמאים, היא לוקחת מיכל של 20 ליטר, והולכת 4 ק"מ לסכר האדמה הקרוב להביא מים. גם David (בן 69!) עובד מצוין. היה ממש תענוג לעבוד עם שני אלו (לעומת אחרים…)

Namunyak  לובשת חולצה עם שמו של הנשיא אובמה, אך אני בספק באם היא מודעת לזה. יש הרבה בכפר עם חולצות כאלה, אל לא הצלחתי להבין אין החולצות הגיעו לשם. האם אלו עודפים ממסע הבחירות בארה"ב או שיוצרו בקניה, שם אובמה מאוד פופולרי. אביו הרי היה קניאתי אחרי הכל, וסבתו עדיין גרה שם.

Namunyak גרה בכפר Logorate, שהוא כפר שנוצר בעצם "בצוק העתים". בנסיבות רגילות יגורו בני הסמבורו בבתים המרוחקים זה מזה, כל משפחה בבית משלה, מרוחקת מאות מטרים או מספר קילומטרים מהבית הסמוך. זה מאפשר לכל משפחה לרעות את צאנה לא רחוק מהבית, בלי לדלדל את המרעה הטבעי, ומאפשר לכל משפחה גם Chamba או חלקה חקלאית ליד הבית, בדרך כלל תירס לצריכה עצמית.

אבל בגלל פשיטות של השבט השכן, בני ה pokot הידועים לשמצה, הם נטשו את בתיהם ובנו בתים חדשים במקבץ צפוף, ליד בסיס צבאי קטן וקרוב לבית הספר היסודי. הכפר אמור להתפרק כאשר המצב הביטחוני יירגע, ועל משפחה תוכל לחזור אל ביתה שבלב שטחי המרעה שלה. לפי ההתפתחויות האחרונות שם, זה לא הולך לקרות בזמן הקרוב.

הבתים בכפר נראים כך, ולוקח יומיים-שלושה לבנות בית כזה. בכל בית כזה, ששטחו כ 4 מטרים רבועים מתגוררות כ 8–10 נפשות – ההורים ו 6-8 ילדים. ליד הבית יש מבני עזר נוספים, החשוב שביניהם משמש לאכסון קלחי התירס, אותם הם לא אוכלים טריים אלא מייבשים, מסירים את הגלעינים וטוחנים, כדי להכין Ugali, שיחד עם בשר עז מהווה את סל המזון שלהם.

במשך הלילה, מרוכזים בעלי החיים במכלאות מוקפות גדר קוצים סמוך לבתי התושבים. זה מקשה על פשיטות השבטים הסמוכים, אך מקשה גם על התושבים. ראשית – עליהם להרחיק לכת הרבה יותר מידי יום כדי למצוא מרעה לבעלי החיים, שכן כל העשב הקרוב לכפר כבר נאכל מזמן. בנוסף, הקרבה של כל כך הרבה בעלי חיים לבתים גורמת לריבוי של זבובים בכפר.

הזבובים בתורם מחדירים חיידק לעיני התושבים, במיוחד לעיני הילדים והתינוקות, הגורם למחלת הטרכומה. למחלה זו חמישה שלבים, שהאחרון שבהם הוא עיוורון מוחלט ובלתי ניתן לריפוי. בשלבים הראשונים של המחלה, לובן העיניים הופך עכור ונעשה חום, ואכן, זה בולט אצל תושבים רבים בכפר. יש חיסון לטרכומה, אך מי שכבר נדבק, יכול להיות מטופל רק בשלבים הראשונים, וגם אז – רק בניתוח שאינו זמין לתושבים שם.

תוצאת לוואי נוספת של ריכוז בעלי החיים הוא תוצאת הלוואי של בעלי החיים עצמם: הצואה. מדי יום מפנים את המכלאות מצואת בעלי החיים ועורמים אותה ליד הבית. ערימה גבוהה יותר היא סמל של סטטוס, המראה על עושר בבעלי חיים, ויכולת להאכיל אותם. המקומות הגבוהים ביותר בכפר הם ערמות צואה של בעלי חיים. כדי לנהל שיחות טלפון יש לטפס לראש ערימה שכזו, שכן רק שם אות מספיק חזק. את המראה הכללי הזה של הכפר צילמתי מראש אחת הערימות.

את ערמות הצואה האלו, התושבים אינם מעלים בדעתם לפזר בשדות. ראשית – גובה הערימה הוא כאמור סמל סטטוס. שנית – הם עושים את צעדיהם הראשונים בחקלאות, והאדמה, שמעולם לא עובדה קודם, עדיין פורייה דיה כדי להניב יבולים. ובנוסף, כאשר דרבנו אותם להשתמש בצואה לדישון החלקות הטרפזיות (שבהן עבדתי), הם השתמשו בצואה מראש הערימה, שלא עברה קומפוסטציה. התוצאה המצערת: פיצוץ של עשביה בשדות מהזרעים של הצמחים שנאכלו על ידי בעלי החיים ועברו בלי להינזק דרך מערכת העיכול שלהם.

לסיכום – ל Namunyak אין חיים קלים על פי אמות המידה שלנו, אך עושה רושם שהיא טיפוס "לא עציב" כמאמר הגששים, והיא די מרוצה מחייה. הייתי שמח להיות מסוגל לעקוב אחרי חייה ולראות מה יקרה איתה, אך זה יהיה מסובך. בחודש הבא יש מישהו שיבקר בכפר, ושלחתי אתו תמונות שצילמתי שם. מקווה שזה ישמח אותה.


זוהי Tosa Halake. היא בת 18, משבט הבוראנה. היא גרה ב Kula Mawe אשר במחוז Isiolo.  בני הבוראנה הם מוסלמים ופרנסתם בעיקר על רעיית צאן במרעה חופשי, בעיקר גמלים, כבשים ועזים.

אבא של טוסה נקרא מחמוד, והוא אחד האנשים היותר מבוססים בעיירה. יש לו למעלה מ 500 בעלי חיים, שזה מעט יחסית לעבר, אז היו לו למעלה מ 1000. אך הבצורת המתמשכת אילצה אותו למכור את העזים היותר זקנות לממשלה, תמורת כ 2000 שילינג קנייתים האחת ( כ 80 ש"ח). הממשלה בתורה מחלקת לתושבים את הבשר בחזרה, בחינם. היא עושה זאת כדי להקטין את מספר בעלי החיים ולהקטין סכסוכי דמים בין שבטים שכנים על שטחי מרעה. בתמונה מטה' מחמוד בדרכו להעמיס עוד גדי על הרכב שיעביר אותם לשטח מרעה במרחק כ 100 ק"מ מהישוב, שם יש עדיין עשב.

מחמוד בן 62, יש לו שתי נשים ותשעה ילדים. שבעה מאשתו הראשונה – אמה של טוסה, ועוד שניים מאשה שנייה, צעירה יותר. יש לו גם שני בתים, אחד לכל אישה, ובית מלון – בו התאכסנתי. למחמוד יש גם כלי נשק רבים: G3 גרמני, AK-47 סיני ו MAC4 בריטי. הוא צריך אותם כדי להגן על רכושו: המקנה והאגו.

מחמוד בכושר גופני ממש טוב, והולך לעיתים ברגל 35 ק"מ דרך המדבר לעיירה הסמוכה Kina כדי לבחון בעלי חיים הנמכרים בשוק שם. לדעתו היתרון הגדול של שני בתים ושתי נשים הוא שהוא יכול להגיד לכל אישה שהוא אצל השניה, וכך להתפנות לענייניו. ויש לו רבים כאלו. הוא "מעאכר" רציני.

היותו של מחמוד "גביר", אפשר לו לא לחתן את טוסה בגיל 13, כמנהג המקום, אלא לשלוח אותה לעיר הרחוקה Marsabit, לבית ספר תיכון בתנאי פנימיה לבנות. והיא סיימה את התיכון בממוצע B+, כפי שאפשר לראות מהתעודה מטה:

B+ זהו ממוצע "לא רע יחסית לבנות" כפי שאומר עימנואל, הקנייתי שהיה עמי שם. שאלתי את טוסה, והיא אמרה שהיא הייתה התלמידה ה 15 בכיתתה, וששתי בנות סיימו בממוצע A-. בכל אופן, עם תעודה זו היא הצליחה להתקבל לאוניברסיטת קניאטה, שמצפון לניירובי. קיבלו אותה שם למגמת "עיצוב ואופנה" אך טוסה הלכה לדבר עם הדיקן, והצליחה להעביר את עצמה למסלול של הנדסת מים. בלי ספק הרבה יותר רלוונטי לבני עמה.

את שכר הלימוד כנראה שאביה יוכל לממן, אך מ., המהנדס הישראלי העובד בקניה, ארגן לה גם מלגת לימודים מארגון צדקה נורווגי. טוסה הייתה כמובן שמחה ללמוד בישראל, ואנסה לברר על האפשרויות כאן. היא אפילו התקבלה לאוניברסיטה בארה"ב, עם ציון SAT של 1530 (מתוך 2400), אך ללא מלגה. אבא שלה לא עד כדי כך גביר…

ועד שתתחיל שנת הלימודים, טוסה מפעילה את המלון המשפחתי. במלון Maendeleo, "פיתוח" בקיסווהילי, יש 8 חדרים, לא "self contained"  בניסוח הקנייטי. במרכז החצר יש בור מים מרובע מבטון, אליו מוזרמים אחת לכמה ימים מים מהבאר של הישוב. ומבור זה האורחים לוקחים לעצמם מים לרחצה, בדלי, למבנה פח קטן בקצה החצר. רוב האורחים במלון מגיעים אליו מאוחר בלילה ועוזבים מוקדם מאד בבוקר, שכן המלון הוא למעשה פונדק דרכים על הדרך מ Isiolo ל Garbatula, ועוברים שם אנשים בדרך לאתיופיה וסומליה.

כנראה שרוב הזמן זו אמה של טוסה המפעילה את המלון. אך כרגע היא מנצלת את נוכחותה של טוסה כדי לשבת ולקרוא בקוראן כמעט כל היום. טוסה אכן מאד חרוצה. ב 5 בבוקר היא כבר ערה, כותשת את תערובת התבלינים להכנת ה צ'אי במכתש העשוי מזנב פצצת מרגמה ועלי מגל ארכובה של מכונית. ארוחת הבוקר הקנייתית הטיפוסית היא צ'אי וצפאטי, והם אפילו לא מודעים שזה אוכל הודי – אפילו ה-הל (Cardamon) נקרא אצלם אליקי (אלייצי בשפות הודיות).

בשאר היום טוסה מנקה את המלון, מבשלת את ארוחות האורחים ומוכרת בחנות המכולת שבחזית המלון. ארוחות האורחים הם די סטנדרטיות: Ugali (מין ממליגה מקומית מקמח תירס) ונזיד מבשר עז, הנשחטת בחצר המלון.

ארוחת הערב שלי הייתה אחידה, וכללה תפוחי אדמה וגזר מאודים במים, שטוסה הכינה עבורי מדי יום, בתוספת נדירה של עגבנייה טרייה שהגיע באחת המשאיות שעברו בעיירה. ולפעמים צ'אפטי – אם הצלחתי ליירט אותו לפני שמרחו אותו בשומן צמחי.

מ 5 בבוקר עד 11 בלילה, בלי הפסקה, ועם חיוך על השפתיים. עם כל כך הרבה אנרגיה ואמביציה, אין לי ספק שטוסה תצליח בלימודיה. אבל יש לי ספק באם היא תחזור ל Kula Mawe אחרי תום לימודיה.

וזהו מחמוד, אבא שלה: