בקורס פרמקולטור למדתי שלא טוב לתחח את האדמה. זה פוגע בשכבת הבקטריות והמיקרו-אורגניזמים שנוצרת בשכבת הקרקע העליונה והופכת אותה כל כך פוריה. זוהי אגב הסיבה שבגללה, אם אתם מזמינים כמות של אדמה לגינה, חשוב לוודא שזו לא "אדמת עומק", אדמה שנחפרה מעומק האדמה החסרה את הערכים האלה והיא לכן צחיחה.
שמחתי לראות שבקטע הכביש בין צומת התשבי לצומת העמקים, ערימות העפר שנערמות שם במסגרת העבודות להארכת כביש שש צפונה, מסומנות בבירור כ"אדמת עומק" ו"אדמת כיסוי". מבטיח שכאשר יבוצע שיקום נופי, מה שבכביש שש עשו עד כה ממש טוב, אדמת העומק תחזור לעומק ואדמת פני השטח תחזור לפני השטח. לא לפני שהיא תסונן, הזרעים והפקעות יסוננו מתוכה, ויוחזרו בסוף התהליך לזריעה ושתילה מחודשים. כמו שצריך.
שכבת האדמה העליונה משביחה ככל שהיא יותר מכוסה בחומר צמחי, מה שקורה באופן טבעי בטבע, שם לא עוברים גננים דרוזיים עם מפוח, מעיפים את כל העלים שנשרו ואחרי כן עורמים אותם לצד הכביש כדי שהעיריה תבוא לאסוף את כל אוצר החומר האורגני הזה ותשליך אותו למטמנה יחד עם כל הפסולת הביתית. אצלי בגינה, חומר אורגני לא ישוחרר. כתבתי פה בעבר על עניין ריסוק הגזם, משהו בו אני משקיע לא מעט עבודה, ומפזר על פני כל חלקה טובה. כמובן שכל חומר אורגני מעודפי המטבח הופך גם הוא לקומפוסט ולא נוטש את חלקת הגן.
את הקומפוסט, גם הקנוי וגם זה שמיוצר על ידי, כמו גם את הגזם, אני מפזר על פני השטח ולא מצניע תחתיו, כמצוות תורת הפרמקולטור. שם גם לימדו אותי שאפילו תפוחי אדמה לא צריך לשתול בתוך האדמה אלא רק להניח על ולכסות בתועפות חומר אורגני.
ואחרי כל זה, באים חזירי הבר ובאופן טבעי לגמרי (זה בטבע שלהם) הופכים לי את כל הגינה ובאפם חורשים ברינה כל פיסת אדמה חשופה. הם עושים את זה לא רק אצלי. בכל רחבי חיפה אני רואה את עקבות החריש שלהם, לא רק ביערות הכרמל או בשטח הירוק סביב אוניברסיטת חיפה שפעם, לפני כמה שריפות היה גם הוא מיוער. כמעט בכל שכונה היושבת על אחת משלוחות הכרמל אפשר לראות את תוצרי החפירה של חזירי הבר.
לא ברור לי מה בדיוק הם מחפשים שם, אבל כבר הרמתי ידיים מלנסות ולשתול ירקות או עשבי תיבול בגינה עצמה. ירקות הפסקתי לגדל בכלל ותבלינים העברתי לעציצים. גם בתוך העציצים אני מכסה באבנים כל פיסת אדמה חשופה בנסיון למנוע מהחזירים לדחוף לשם את אפם. לפעמים זה עוזר.
אי אפשר לטעון שזה לא "טבעי", החריש הזה של חזירי הבר. אני מניח שזה מעודד צמיחה של צמחים מסויימים ומדכא צמיחה של אחרים. אבל זה חלק ממחזור החיים של הסביבה האקולוגית בכרמל, יחד עם הנמיות, התנים, הדורבנים ושפני הסלע שכולם יחד מעצבים את סביבת הצמחיה בוודיות הכרמל. להתמרמר על החריש שהחזירים מספקים לא נראה לי לעניין. הם פשוט לא למדו את עקרונות הפרמקולטור.
במשך שעה בערך העברתי בעזרת טוריה וסל גומי כמה עשרות קילוגרמים של אדמה יבשה, מרחק של שני מטרים לערך, בכדי לחשוף את רצפת הבטון שעליה עמד עד לפני מספר ימים פחון של משפחה בדואית בעמק הירדן, קרוב מאד לצומת מחולה על כביש 90.
לא הייתי לבד. כמה עשרות יהודים ישראלים באו לראות במו עיניהם את מה שסדרת כתבות בעיתון הארץ תיארה בפרוטרוט – את מאמצי מדינת ישראל לטהר את השטחים שבין בקעת הירדן לגב ההר מתושבים לא יהודים, כך שאם וכאשר יסופחו שטחי C, מעל שישים אחוז משטח הגדה, יהיה על ישראל להקנות אזרחות רק למספר קטן ככל האפשר של לא יהודים.
רוב המבקרים נטלו חלק בעבודה, שבעיקרון הייתה סימלית, בכדי שיוכלו אולי להרגיש טיפה יותר טוב עם עצמם, בתוקף היותם חלק מההגמוניה של אותה מדינה שהרסה. מסתבר שאם המשפחה תקים מחדש את הפחון, אחרי שתצליח אולי ליישר את הפחים שקומטו בדי זדון על ידי הטרקטורים שהרסו אותו, על מקומו הקודם, תוכל ישראל להרוס אותו מיד, בלי לבקש צו הריסה, בתוקף צו ההריסה הקודם. אם לעומת זאת יבנה מחדש הפחון לפחות 25 מטרים ממיקומו הקודם, תצטרך ישראל לבקש צו הריסה חדש.
אגב הפחים המקומטים. גם אופני הילדים, אלו אתם הם היו נוסעים כמה קילומטרים טובים לבית הספר, גם הם קומטו על ידי אותם דחפורים של צה"ל. לא "בכוונה", רק כי לא מאפשרים לתושבים להוציא את חפציהם הדלים מהמבנים לפני הריסתם.
אני משתמש בכוונה בביטוי "לא יהודים" כי לדעתי הבדואים הגרים שם די אדישים למי ישלוט עליהם. הרשות הפלסטינית לא באמת שמה עליהם, והם נחשבים שם אזרחים סוג ד. אני חושד שאפשר היה לייצר את אותו סוג יחסים בינם לבין מדינת ישראל שיש עם הבדואים בנגב. הם יספקו גששים ומדינת ישראל תתייחס אליהם כמו שהיא מתייחסת לבדואים בנגב – רע.
יש "בעיה" עם הבדואים. עולם המושגים שלהם כל כך זר לעולם המושגים של מדינה "מסודרת" שהם דוגמה מעולה למה שליוטאר כינה différance. הם למשל ממש לא מבינים למה הם צריכים לבקש אישור להקים אוהל על אדמה פרטית, הרשומה על שמם בטאבו. מדינת ישראל לא מבינה למה הם לא פשוט באים ומבקשים אישור בניה, כדי שאפשר יהיה לסרב לתת להם אותו ואז הכל יהיה "כדת וכדין".
הם גם לא מבינים למה הם צריכים לקבל מהצבא הוראה בשש בערב, לפנות את השטח מלמחרת מוקדם בבוקר לארבעה ימים כדי שהצבא יוכל להתאמן שם, על אדמתם הפרטית בעוד איש לא דורש את אותו הדבר מתושבי ההתנחלות על הגבעה הסמוכה. ולמה איש לא מטריח את מוחו בסוגיה איפה בדיוק הם ישהו בארבעת הימים האלה, עם צאנם וילדיהם, ואיך הם יגיעו לשם וחזרה.
הם גם לא מבינים איך זה שהממטרות מסתובבות על הדשאים של היהודים כמה מאות מטרים מהם, וברכת השחיה המלאה במים טובים מנצנצת בשמש, בעוד שהם לא יכולים לקבל מים, גם כשהצינור עובר ממש מתחת לאוהל שלהם. אז הם נשארים צמאים. הם לא מבינים למה הם צריכים להשקות בצמצום את הכבשים והפרות במים שהם קונים בעשרה שקלים הקוב, לפעמים יותר, ומסיעים במכלית מהעיירה הסמוכה.
הם כן מבינים שכל המעיינות במדרון המזרתי של השומרון שעל פי הסכמי אוסלו היו אמורים להיות לצריכת הפלסטינים. התייבשו כי מקורות שואבת שאיבת יתר מהאקוויפר הזה. כמו למשל חמאם אל מאליח, בתמונה מטה.
הבדואים האלה, חיים מחקלאות בעלי חיים: כבשים, עזים ופרות. כטבעוני יש לי בעיה עם זה, והייתי יכול לטעון שבניגוד לאסקימוסים, הם כן היו יכולים לחיות שם מחקלאות מקיימת של צמחים. כמו (במיעוט) ההתנחלויות שבהן יש חקלאות (או תעסוקה יצרנית כלשהי). מצד שני, בעלי החיים האלה אולי צמאים, אבל לפחות הם לא חיים בתנאים איומים כמו בחקלאות בעלי החיים המתועשת של היהודים.
מצד שלישי, בניגוד למתנחלים, הבדואים לא יכולים לקבל מים לחקלאות, גם כי הם לא יהודים, והכיבוש הוא כולו גזעני, וגם כי הם במין מצב ביניים שבין נוודים למתיישבי קבע, הם כבר לא נודדים, אבל הם מפוזרים בדלילות ודי באקראי בשטח. כמו בנגב, יש פה התנגשות של עולם מושגים, של שיחים (דיסקורסים) שעוברים זה מול זה בחשיכה, בלי בכלל להבחין בקיומו של השיח המקביל. ותמיד במקרים באלה, ברור השיח של מי ימחק.
שמענו שם אגב על תושב פלסטיני, לא בדואי, שהשקיע את כל כספו בבניית חווה חקלאית לתפארת, כולל מטעים וחממות והתקין משאבות להשקיית החווה שלו ממי הנחל הסמוך. החרימו את המשאבות שלו, והרסו את מתקני ההשקיה שלו. שוב מקרה של différance. האיש הזה לא מבין מה הבעיה לשאוב מים, והמדינה לא מבינה איך הוא יכול לחשוב שהמים האלו הם לא משאב ציבורי. חוץ מזה, זה משאב שבמקרה גם שמור ליהודים בלבד, אבל זה כבר différance אחר.
בכל אופן, אין לי שום פקפוקים בצורך לעזור לאנשים האלה, גם אם הם מנצלים בעלי חיים בדרכים שמהן אני לא מתלהב, וגם אם הנשים שם מדוכאות באופנים אחרים לגמרי (וכנראה גם יותר) מהנשים בחברה היהודית-ישראלית. אז צרו קשר אם יש לכם אופני ילדים, מזרונים, שמיכות, בגדים, נעליים, ג'ריקנים, ועוד באמצעות הטופס הנמצא כאן, או השאירו פרטים בתגובות ואדאג שיגיעו אליהם.
יש לי כבר כמה שנים מרסקת גזם חשמלית. והיא עובדת לא רע, אלא שהיא מסוגלת לרסק רק ענפים לא עבים מדי, ונחנקת על חומר יותר רך, כמו עלים או ענפים דקים. היא עובדת כמו מטחנת בשר (איחס..) ויש לה חילזון שמושך את החומר למטה, ותוך כדי כך, מרסק אותו.
עם הזמן, הצטברו כמה מטרים מעוקבים של חומר צמחי שמרסקת הגזם שלי לא מסוגלת לרסק. קיוויתי שהחומר הזה ירקב ויהפוך לקומפוסט, אבל הוא מסרב. כבר אין לי איפה לערום אותו, ומצד שני, אין לי לב לזרוק אותו. בכל זאת, חומר אורגני לא ישוחרר.
ביררתי, וגיליתי שאפשר לשכור מרסקת גזם יותר רצינית, כזו עם תוף ובו להבים מסתובבים, מופעלת על ידי מנוע בנזין. מכשיר רציני כזה עולה צפונה מ 7000 ש"ח, אבל לשכור אותו עולה 400 ש"ח ליום, ואם משתמשים בזה פעם בשנה או שנתיים, לא מוצדק לקנות.
אבל אם אני כבר שוכר, אז לפחות ש"ננצל" את היום הזה עד הסוף, לא? אז יצאתי בהזדמנות זו למלחמת חרמה בקיסוסית הקוצנית המשתלטת ומכסה את העצים שאני שותל. הצמח הזה הוא פשוט איום ונורא, עם קוצים איומים, וממש אי אפשר לחסל אותו. הוא מתמקם בין שורשי עצים אחרים, ביחוד אלת המסטיק, או תחת סלעים, כך שמאד קשה לעקור אותו. הוא בתורו, מגן על הצמח שעליו הוא מטפס, כי קוציו מונעים גישה אל ענפי הצמח הנושא. בעיה.
ניסיתי לתקוף אותו בעזרת הפנגה, החרב החקלאית המשמשת את חקלאי קניה לכל דבר ועניין, כולל ביעור סבך, אחרי שהשחזתי אותה היטב. הצחקתי את הקיסוסית. זו ממש לא התרשמה מתנופת החרב שלי. ניסיתי שילוב של מסור, מכוש וגוזם גדר חשמלי, ויכולתי לה. חזרתי חבול ושרוט, אך עם עוד כמה מטרים מעוקבים של חומר צמחי לריסוק.
בסופו של דבר, הכלי השימושי ביותר היה, כמו בהרבה עבודות גינון (בעיקר עישוב) זה בתמונה מטה, זה ששיניו היו התשובה ההולמת לקוצים האכזריים של הקיסוסית. סכין מטבח זול, כאלה שקונים שישה בעשרה שקלים.
חוץ מזה שחזרתי שרוט ומדמם, חזרתי מעבודות הגינון האלה תשוש כמו שמעולם לא יצאתי מחדר כושר או מברכת השחייה. הגעתי לדופק יותר גבוה, יותר מהר מכל אימון בחדר כושר. אולי כמו ריצה בעליה תלולה, (אבל אני שונא לרוץ), אבל זה מאמץ שמפעיל את כל הגוף, שילוב כמעט מושלם של אימון אירובי ואימון כוח.
אני לא חובב גדול של חדר הכושר. תמיד נראה לי בזבוז נוראי של אנרגיה על פעילות חסרת תוחלת. ללכת או לרוץ בחדר כושר תמיד מזכיר לי עכברים הרצים בכלוב שלהם בתוך גלגל, או חמורים ההולכים במעגל כל היום סביב הבאר. ואלה עוד לפחות שואבים מים… גם לשחות בברכה זה די חסר תפוקה. זה לא כאילו אתה שוחה לאן שהוא. וללכת הליכה של ערב, גם בעליה, לא מהנה כמו לחצות את פריז מצד לצד ברגל, או "לעשות" (אני שונא את הביטוי הזה) את שביל ישראל.
אבל להוציא אנרגיה, ולעשות כושר תוך כדי עשיית משהו מועיל? אותי לפחות, זה מדרבן למאמץ הרבה יותר מרוכז, במשך הרבה יותר זמן. יש מטרה, יש תוצאה, יש "שכר" לעמלך, גם אם לא כספי. לי, זה נותן מוטיבציה. ואני חושב שהייתי מגייס את עצמי במידה לא הרבה יותר פחותה אם זו לא הייתה החצר האחורית שלי, אלא של מישהו אחר.
או כל מטלה אחרת שדורשת מאמץ גופני ויש בה תועלת, למישהו או לתועלת הציבור. ניסיתי לא מזמן להתנדב לצלילה במבצע לניקוי קרקעית הים ליד החופים, אך היו מספיק קופצים שהקדימו אותי, וזה יותר עניין של כיף מכושר (למרות שצלילה מעייפת מאד, כדאי לנסות את תערובת ה nitrox בהזדמנות).
אז אני מנסה לחשוב איך אפשר לסדר שיהיה לאנשים שרוצים לשמור על כושר באופן סדיר, בנק של מטלות מועילות המאמצות את השרירים, כמובן בצורה לא מזיקה, ומאוזנת ככל האפשר, שהם יוכלו לקחת על עצמם בשעות שאפשריות להם. כך, הקלוריות שהם שורפים, לא ישרפו לריק, הם יצאו בהרגשה יותר טובה, וההרגשה הזו תאפשר למאמץ שלהם להיות יותר מרוכז.
הייתי יכול למשל להציע לאחרים עבודות בגינה שלי (אבל אז לי לא היה מה לעשות), והייתי שמח להציע את עזרתי לגינות של אחרים , אבל זה משהו ספורדי מדי, לא משהו שאפשר לעשות שעה-שעתיים שלוש פעמים בשבוע, ואפשר רק לאור היום. גם מבצעי ניקיון של הטבע, הם רק "מבצעים", לא משהו סדיר. כמשהו סדיר הם רק יעודדו את החלאות שמשאירים אחריהם פסולת, להשאיר יותר.
את הפַּנְגַה, הכלי הרב שימושי של חקלאי קניה, היכרתי כשנסעתי לנדב להם את "הידע" שלי, שרכשתי בקורס חקלאות פרמקלטור, ואת הזמן שלי, שהתפנה לפתע אחרי שפרשתי מעבודה בשכר, אז בתחילת 2011. התפעלתי מהאופן שבו הכלי הזה, מעין מצ'טה גדולה, שימשה אותם לפנות סבך, לפלס דרך ביער, לקצור מספוא לבהמות, לנכש עשבים, לחטוב עצים, לגזור ציפורניים, מה לא.
אז קניתי לי גם אני אחת,"פאר תוצרת סין" (כמו כולן), באחת מהחנויות המוכרות-כל באחד הכפרים שבאזור הסמבורו. חנויות כמו ה General store של המערב הפרוע שהן בדרך כלל בית העסק היחידי באזור די נרחב. ובגלל שחששתי ממה שהפַּנְגַה תעשה לתכולת התרמיל שלי (לא חשבתי שיתנו לי להעלות אותה למטוס…) קניתי אחת "גולמית", כזו שטרם הושחזה. והבאתי אותה ארצה. לא ללא מאבק – בשדה התעופה של קהיר (טסתי עם החברה המצרית, ועצרתי במצריים לסיבוב פרידה..), שם בודקים ידנית את מטען הנוסעים, ניסו לתבוע בקשיש בכדי לאשר את שליחת הפַּנְגַה במטען שבבטן המטוס. זה בלט מאד בנסיעה ההיא – המצרים קצה נפשם בעוני, ועם הדחת מובראק, ציפו לשיפור מיידי (ולא ממש ריאלי) ברמת חייהם.
עברו ארבע שנים מאז, ורק היום מסרתי את הפַּנְגַה להשחזה. חלק מזה בגלל שבמיקס "איכר-פילוסוף" שחשבתי שאהיה, הדגש יצא פחות על הצד של ה"איכר". גם בגלל שקצת מפחיד אותי לעבוד עם כלי שכזה מושחז היטב. גם בגלל שקשה למצוא משחיזי סכינים במקומותינו בימינו. משחיז הסכינים כבר לא עובר ברחובות כשגלגל ההשחזה מותקן על אופניו, מונע על ידי דוושותיהם. לרוב האנשים אין אפילו כבר סכינים שראוי בכלל להשקיע ולהשחיז.
מה דרבן אותי בכל זאת ללכת ולהשחיז את הפַּנְגַה? אולי הייתה זו הגעתו של שוויט לעזור לי לקדם כמה דברים בגינה – דברים שדרשו כמות אנרגיה שהתקשיתי לגייס. שוויט הוא פליט מאריתראה שלאשתו עזרתי בזמנו לקבל את המגיע לה מהמעביד שלה ומהביטוח הלאומי, ומאז אנו בקשר רופף. הייתי בחתונתם (שאינה מוכרת כברית נישואין במדינת ישראל, למרות שהטכס נערך על ידי כומר, ושני בני הזוג נוצרים), ואני מבקר אותם מפעם לפעם. ושוויט, העובד בשתי משרות, לקח חצי יום חופש מהראשונה, ובא לעבוד אתי.
וזה עשה לו טוב, כך לפחות אמר. עבודה חקלאית זה משהו שהוא עשה במשך שמונה שנים באריתראה, ועושה רושם שהוא ממש נהנה לשוב ולעשות את זה שוב, שהוא נהנה מזה הרבה יותר מאשר הדחת כלים במסעדה (בערב) ועבודה בסופרמרקט בבקרים. אסור לי להעסיק אותו, חוקית, אז לא ניכנס לסוגיית התגמול. ממילא כל הכתוב בבלוג הזה (ראו על הבלוג) הוא בדיון מוחלט. אבל כן נשאלת השאלה, למה לא מאפשרים לאריתראים, שלרבים מהם יש רקע של ממש בעבודה חקלאית, לעבוד בחקלאות, במקום להביא עוד ועוד תאילנדים (אני יודע את התשובה – כי הם לא שילמו לקבלני כוח האדם שלמונים בכדי להגיע לכאן…)
ומסתבר שגם באריתראה הפַּנְגַה היא כלי העבודה המשמש חקלאים לצרכים רבים ומגוונים, אלא ששם היא נקראת אחרת (טוב, מדברים שם טיגרינית ולא סווהילי), ושוויט רצה לעבוד עם זו שלי, אלא שלהבה היה קהה מדי מכדי לאפשר זאת. אז החלטתי סוף סוף ללכת ולהשחיז את הפַּנְגַה.
בדפי זהב, יש רק שני "בתי עסק" בחיפה בקטגוריה של השחזת סכינים. האחד, לדרר שמו, ממוקם ברחוב סירקין 12 בהדר, בגבו של שלד המבנה שפעם הכיל את קולנוע אמפי. ניסיתי במשך כשבועיים להתקשר לשם, ללא הצלחה. היום הבנתי למה.
מר לדרר, שבית המלאכה שלו נמצא שם באותו המקום ממש משנת 1951 (!!) כבר לא צעיר. מעל שמונים. וכשלאחד מנכדיו המרובים יש בר מצווה, הוא סוגר את העסק, שגם כך פתוח רק א-ה, 10-13 בערך. אז היום התקשרתי בשעה המתאימה, ונסעתי אל מר לדרר, והייתה לנו שיחה נחמדה, ואם ירצה השם ומר לדרר, אקבל את הפַּנְגַה מושחזת לקראת סוף השבוע. (הלא מושחזת מונחת על השולחן בתמונה מעלה..)רוב עיסוקו הוא בהשחזת להבי ענק המשמשים את הגיליוטינות החותכות חבילות עבות של נייר בבתי דפוס. קירות בית המלאכה כולם מכוסים בשכבות גיאולוגיות ממש של אבק פלדה מעורב בשמן שניתז מעל אבני ההשחזה. ובין כל הציוד, יושב האדון לדרר, שמצב בריאותו, עושה רושם, טוב. ראייתו ושמיעתו תקינות, חשיבתו צלולה, וכושרו הגופני טוב. אף לא אחד מאלה הם דברים שאני יכול להגיד לצערי על אבי, המבוגר ממנו רק במעט.
האם כל זה משום שהוא ממשיך לעבוד גם בשנות השמונים לחייו? האם טעיתי כשהפסקתי לעבוד באמצע שנות החמישים לחיי? האם אפשר לשמר חיוניות גם בלי מסגרת של מקום עבודה קבוע? אני חושד שלרוב האנשים התשובה היא לא. אלא שלרוב האנשים, אין ממילא כלל את האופציות האלה. לא לפרוש מוקדם מהגיל החוקי ולא לפרוש מאוחר ממנו.
בקניה מצד שני, "פרישה" היא בכלל לא באופק המחשבה, שם בכפרים. אתה עובד, ואז אתה מת. ואנשים עובדים עד גיל מבוגר, כמו למשל האשה עם הפַּנְגַה המושחזת מטה.
או שהיא לא באמת כל כך מבוגרת…יתכן שהיא רק בת ארבעים, כמו namunyak. אבל כן פגשתי שם אנשים בני שבעים ומעלה, והם עבדו לצידי בשדה. כמו למשל דוד, בתמונה מטה, מפליא לעשב עם הפַּנְגַה.
זהו בינתיים. נראה מה יצא מהפַּנְגַה המושחזת הזו. יש עדיין סבך גדול המחכה לנחת להבה..
יום שישי זה הציב בפני טרי-למה (לא תמיד זה דִי-למה, התלבטות בין שתי לֶמות). בתים מבפנים בירושלים והזדמנות לראות את האגף החדש של מכון ון-ליר, פסטיבל אוטופיה לסרטי מד"ב בתל אביב וסדנת אגרוטכנולוגיה בגינה הקהילתית בבת גלים בחיפה. בסוף נשארתי בחיפה.
כי לפסטיבל אוטופיה כבר הקדשתי את שני חצאי הימים האחרונים, וראיתי ששה סרטים, חלקם ממש טובים (כמו למשל "תאורמת האפס" של טרי גיליאם), כך שבשלב זה באתי על סיפוקי. היה פסטיבל שווה גם אם דל משתתפים. אפילו וויתרתי על ליל המדענים שהיה אתמול. ממילא לא יכולתי להחליט בין אוניברסיטת תל אביב, הטכניון ואוניברסיטת חיפה. הא, לו היו לי אווטרים שיכולתי לשגר לכמה מקומות במקביל…
גם בחיפה לא היה קל להחליט. הסדנה בבית גלים הייתה בין 1-3 וב 12 בצהריים היו שתי פתיחות בהן רציתי להיות, שתיהן משום מה בקומת המרתף, ממש משני צידי מפגש רחוב ביכורים עם שדרות הנשיא במרכז הכרמל. בגלריה פאולה שרף, בקומת המרתף של קניון האודיטוריום, גלריה הקיימת כבר שנה וחצי, אבל על קיומה אפילו לא ידעתי עד לפני שבוע נפתחה תערוכה בשם "חיפה – עיר חלומה" ומעבר לרחוב, מתחת לפלאפל הנשיא, בחלל שהיה פעם משרד האדריכל מוניו וינרויב, שהוא היום "מוזיאון חיפה לאדריכלות" נפתחה באותו זמן תערוכה המוקדשת לברוטליזם חיפאי. (סגנון אדריכלי שמאופיין באקספרסיביות ושימוש בבטון חשוף).
בדיעבד, לא הייתה סיבה לדאגה. לא נדרשו יותר מ 20 דקות לכל אחת משתי התערוכות האלה, ושתיהן כאחת הדגימו לי עד כמה פרובינציאלית הסצנה בחיפה. וכרגיל אצלי, אפילו הקדמתי לסדנה בגינה בבת גלים. הקדימה אותי רק יבגניה, אותה לא ראיתי מ 2010, אז עשינו יחד קורס פרמקולטור, שם בגינה.
מה יש לי להגיד על שתי התערוכות האלה? בגלריה פאולה שרף היו עבודות של מספר אמנים חיפאים מצויינים, (אבל זוגתי משום מה לא נכללה ביניהם). אהבתי עבודות של מחמוד קייס (למעלה באמצע), יעל בלבן (למטה בתמונה מעלה) ושל ניר דבוראי, פחות אהבתי שלא היה שום שילוט על שום תמונה, שהעבודות היו מפוזרות על כל הקיר בלי שום "אוצרות" רק רצון למקסם את כמות העבודות התלויות, ושרשימת המחירים הייתה חסויה – כנראה שהיא עוברת התאמה אישית למתעניינים ולאמצעיהם המשוערים. מיקום הגלריה, בקומה 1- של קניון האודיטוריום גם הוא לא ממש אידאלי.
תערוכת האדריכלות שנקראה בזכות האיפוק: הבזקים של ברוטליזם חיפאי הייתה קטנת היקף, התרכזה בעיקר בבניני קריית הטכניון וקופת החולים לין, והתעלמה מדוגמאות מובהקות של ברוטליזם בחיפה כמו למשל התחנה המרכזית שבכניסה לבת גלים ובית הספר ליאו בק, שתי דוגמאות, ויש עוד רבות. טוב, המוזיאון כולו הוא תחביב של עמוס גיתאי ותפקידו בעיקר להנציח את זכר אביו, האדריכל מוניו גיתאי-וינרויב. גיתאי כנראה מממן את כל העסק מכיסו ולכן קשה לבוא אליו בטענות על האוצרות החובבנית והכמות המזערית של מחקר שהשקיעו שתי האוצרות. גם אצלי אדריכלות היא תחביב, וכמו גיתאי, גם אני חובבן, אבל אצלי זה רק בלוג. במוזיאון מתבקשת קצת יותר רצינות..
ואז ירדתי לבת גלים, שם ממשיך עומר להחזיק על כתפיו כמעט לבדו את הגינה הקהילתית של בת גלים, שהתפתחה מאד מאז הייתי שם לאחרונה. ושם הוא ארגן סדנת "אגרוטכנולוגיה" בהדרכת בוריס קרמר, בת מספר מפגשים. המפגש היום לימד "איך להקים מנבטה לירקות מא'-ת'. החל מהכנת תערובת לזריעה, קומפוסט צמחי, זריעה, השקייה וטכניקה לבניית המנבטה. המנבטה תאפשר לייצר 1500 שתילים לחורף הקרוב עבור הגינות הקהילתיות בחיפה."
בוריס קרמר המדריך היה מצוין, מקצוען ממש. הנה כמה דברים שרשמתי לעצמי במהלך הסדנה. פה אני אמצא את זה גם בעתיד, ואני מקווה שגם אחרים יוכלו להשתמש בזה.
תערובת השתילה: 5 חלקים כבול מפורר, 2 חלקים פרלייט מספר 4 (הפתיתים הלבנים בתמונה מטה) , 0.75 חלקים הומוס. מערבבים יחד היטב. את שני המרכיבים הראשונים אפשר לקנות למשל ב"הגרעין" בשקים. מספר הפריט – מטה.
את ההומוס בכל משתלה. בעיקר יש את זה של דוברת. (הומוס זה הקקי של תולעים אדומות). ככה נראית תערובת ההנבטה.
ממלאים את תבנית ההנבטה בתערובת. יש שני סוגים שימושיים, מקלקר. באחד יש שקעים של 1" ובשני של 0.5" (אינץ). קלקר יותר טוב מפלסטיק כי כשמוציאי את השתילים, שורשיהם נקרעים קלות ואחרי השתילה באדמה מתפצלים לרוחב במקום להתארך.
שקעים של 0.5" מתאימים למצליבים כגון כרוב, כרובית, ברוקולי, קייל, וגם לחרדל, תרד ועגבניות.
ירקות כמו גזר, סלק עלים, צנוניות זורעים ישר באדמה.
שמים זרעים על צלחת, ובעזרת פינצטה ממקמים זרע אחד בכל שקע (אחד בלבד). טומנים אותו עם הפינצטה בעומק הכפול לקוטר הזרע (2-3 מילימטרים).
מכסים ב"שמיכה טרמית" של וורמיקולייט (סלע וולקני מדרום אפריקה שקיבוץ הבונים מייבא ומייצר ממנו את הפתיתים במפעל אגריקל, גם זה אפשר לקנות ב"הגרעין") בעובי של 2-3 מ"מ.
משקים במשפך עם פיית המטרה שניה אחת, רק כדי שהשכבה העליונה תלכוד את המים. מחכים דקה, ונותנים עוד קצת מים, וכן הלאה, עד להרטבה מלאה. (זה רק בהשקיה הראשונה)
איפה ממקמים את המנבטה: על הקרקע שוטחים יריעת ניילון נגד עשבים, עליה שמים מספר קרשים בכדי ליצור שכבת אוויר מתחת למגש ההנבטה, ועליה את מגשי ההנבטה. חשוב שהמשטח יהיה מפולס כדי שהמים לא ילכו לצד אחד ותהייה השקיה אחידה.
משקים אחת ליום, לפני ההשקיה בודקים בנגיעת אצבע. אם האצבע רטובה, השקינו מספיק. אם נדבר כבול לאצבע, השקינו יותר מדי, אם לא רטוב, פחות מדי.
להגנה על המנבטה: תקענו באדמה משני צידי המשטח מוטות ברזל באורך 40 ס"מ לערך, ועליהם הלבשנו "קשתות" העשויות מצינור השקיה של 25 מ"מ. מעל הנחנו רשת ניילון וקיבענו אותה לאדמה מכל צד בעזרת אבנים. זו הגנה נגד ציפורים בעיקר.
נגד חשופיות, בוריס ממליץ על פיזור פרורי מתזון מסביב ואפילו על המגשים. נראה לי קצת מפחיד. אולי אפשר להגביה את שולחן ההנבטה ולשים את רגליו בקערות מים כדי לחסום את דרך החשופיות. או קעריות בירה – הן נמשכות לבירה וטובעות. אם שמים בירה מכבי, ואז אפילו לא חבל על הבירה…
נגד חילדון וחרכון, דברים שכאלה, בוריס ממליץ על ריסוס בתמיסת נחושת של 0.8%. קונים אבקת נחושת ירוקה כזו, מערבבים עם מים ומרססים עד שנוטף מהעלים, אחת לשבוע, אבל רק אם יש צורך.
זהו בשלב זה. עכשיו זה ממש הזמן להתחיל להכין את השתילים של ירקות החורף. הם יהיו מוכנים להעברה לאדמה בעוד כחודש וחצי. כאשר הם יוצאים מהשקע ככל התערובת אחוזה בשורשיהם. חשוב לעשות את ההנבטה של בזמן, הן של ירקות החורף והן של ירקות ופירות הקיץ.
באמצע שנות השבעים, כשעצרתי לכמה שעות באי סוקוטרה, בנסיבות שהשתיקה כנראה עדיין יפה להן, לא היה לי מושג ש"המין השני" (לא זה שסימון דה בובואר מתכוונת אליו, המין השני של רימונים) נמצא רק שם. ולכן לא ניסיתי להשיג שם שתיל של רימון סוקוטרה. עם השנים פגשתי עוד אנשים שגם הם ביקרו שם, רובם, בניגוד אלי, אנשי חיל הים, ואז השתכנעתי שלא המצאתי את זה. כי האי סוקוטרה נמצא אחרי הכל רחוק באוקיינוס ההודי, מול קרן אפריקה ושייך פורמלית לתימן. אך לתימן הייתה, כך שמעתי, לפחות בזמנו, נוכחות סמלית עד אפסית באי. יתכן שזו הסיבה שספינות חיל הים עצרו שם (אולי) מפעם לפעם בדרכן מאילת לכל מיני מקומות ובחזרה.
באותו הזמן לא קראתי עדיין את ספרו של גרגורי לוין "דרכי רימונים", אולי בגלל שהספר עדיין לא נכתב אז. (הספר לא תורגם עד היום לעברית. אפשר להשיג אותו באמזון באנגלית: Pomegranate Roads: A Soviet Botanist's Exile from Eden). לכן לא ידעתי שכל אלפי הסוגים של רימונים בעולם מתחלקים לשני מינים: רימון הבר של סוקוטרה (Punica protopunica) – זן אחד ויחיד, והרימון התרבותי (Punica granatum), שמקורו כנראה בהרי Kopet Dag שבין פרס לטורקמניסטן, שלו יש אלפי זנים שטופחו על ידי האדם במשך אלפי שנים.
אני לא יודע אם יש למישהו בארץ רימון סוקוטרה (אני לא אמור לדעת, אז בואו נגיד שאני לא יודע) אבל בגנים בוטניים ברחבי העולם יש עצים כאלה. זה לא סיפור כזה גדול להשיג שתיל. סיפור יותר גדול הוא לגרום לו להניב פרי, שזה כנראה קשה מאד. שמעתי שבהוואי הצליחו.
נזכרתי ברימון הזה כאשר הייתי השבוע בחוות נווה יער, שם יש למשרד החקלאות חוות מחקר, שבתחום הפירות מתמקדת במשמשים, שקדים ורימונים. החווה הגובלת באזור "התעשיה" של רמת ישי (עם יותר מסעדות לדונם מכל מקום אחר בארץ) משתרעת של שטח ענק, של כ 2000 דונם, והחלקות הניסיוניות של עצי הפרי תופסות רק שטח קטן מזה. שאר השטח נראה די שומם.
העמותה לפירות אקזוטיים מנסה כבר הרבה שנים לארגן לחבריה יום עיון וביקור בחווה ללא הצלחה. אבל השנה זה הסתייע, ולכן חזרתי מן הכפור והצטרפתי לסיור הזה של העמותה. הייתי מאד פעיל בזמנו בעמותה, אפילו חבר הנהלה. אבל בשנה האחרונה אפילו לא הייתי חבר. לא נורא, אפשר לבוא גם כלא חבר ולשלם משהו סמלי. הייתי סקרן לגבי נווה יער וסדר היום נשמע מעניין.
היום התחיל בהרצאה של פרופסור מיכאל אבירם על יתרונות הבריאות של מיץ הרימון, במיוחד לטרשת העורקים. מסתבר שאם שותים יום יום כוס מיץ רימונים, שנסחט עם הקליפה, אחרי שנה יש ירידה בכמות הפלאק (הכולל משקעים שומניים וכדוריות דם לבנות) שהצטבר על דפנות העורקים. מסתבר שיש לרימון כמויות רציניות של נוגדי חמצון, המנטרלים את ה OX-LDL, ה LDL המחומצן, שתרומתו לטרשת העורקים רבה. יתרונו של הרימון מצוי ב'פיטוסטרולים', חומרים דמויי כולסטרול מעולם הצומח. כתבה על מחקרי פרופסור אבירם תוכלו למצוא באתר עיתון הארץ (אני מנוי, מקווה שאתם יכולים לקרוא דרך הקישור. אם לא, עשו לעצמכם טובה, ועשו מנוי. שווה לתמוך בעיתון היחידי שנותר בארץ שלא מעליב את האינטליגנציה של קוראיו).
הופתעתי גם לראות את פירמידת המזון שפרופסור אבירם הציג שם בכנס. לא טבעונית, אבל כמעט. בשר לפי פירמידה זו הוא משהו שאפשר, לא חייבים, לאכול בכמות קטנה, פעם-פעמיים בחודש. מפתיע שהבשורה הגיעה אפילו לבית הספר לרפואה של הטכניון.
על טיפוח הזנים בחוות נווה יער לא שמענו הרצאה, כנראה מאותה הסיבה שבעטיה לא הצלחנו לבקר שם עד כה. לחוקר הראשי שם יש גם פחד קהל וגם חוש סודיות מפותח במיוחד. אז יצאנו לסיור בחלקות האוסף (המכילות ומשמרות זנים מוכרים) וחלקות הניסוי שם מנסים לפתח זנים חדשים. ושם שמענו הסברים. בין היתר, על נסיונות לפיתוח רימונים שבהם יש את הפיטוסטרולים לא רק בקליפה, על רימונים היכולים להניב מאוחר גם במקומות בהם יש להם מנות קור נמוכות, והכי חשוב (מבחינתי) זני משמשים שיאריכו את עונת המשמשים המאד מאד קצרה לטעמי.
בחלקות האוסף אין את הזנים שגרגורי לוין, זה מהספר "דרכי רימונים" הביא עמו מ"גריגלה", חוות הרימונים שבה עבד בהרי טורקמניסטן. על פי הספר, הוא הביע במזוודות 1170 זני רימונים. על פי החוקר בנווה יער, הוא הביא רק 50, ודרש פרופסורה מלאה תמורתם, ותשלום נדיב. בנווה יער לא יכלו לתת לו תקן, משרד החקלאות מאד מקצץ בתקציבי המחקר החקלאי, ובכלל, לא נראה להם לתת תקן ל"איזה רוסי" בן 80+ שלא מדבר לא עברית ולא אנגלית. אז הוא הלך לאוניברסיטת באר שבע, הגיע אתם להסכמה כלשהי, רב אתם, והרגיש מרומה.
עותק שני של מזוודותיו והרימונים הגיע לאוניברסיטת davis בקליפורניה, שם הוא כנראה קיבל יותר כסף, וגם יותר כבוד. כנראה שאנחנו מחמיצים לא מעט דברים ביחסנו לעולים מבוגרים מברית המועצות, הבאים עם סוגי ידע וכישורים שלא בדיוק מתלבשים לנו בנוחיות על מה שאנחנו מכירים.
יש שם בחווה גם טיפוח של מיני רימונים ננסיים, שאפשר לגדל לנוי בעציץ. נורא יפה. אני ממליץ בחום על הרימון השחור, מזן kara nar שקליפתו שחורה-סגולה, שאני מגדל בחצר. (באמצע התמונה מטה) הוא גם יפה למראה, כקישוט, אבל גם טוב למאכל, אם כי הרימונים קצת קטנים. בדיוק היום טעמתי מגרגריו לראשונה, בסלט עם חסה ותלתלי גזר, והיה ממש טעים.
בסוף היום (בעצם ב 12 בצהריים) התכבדנו בתצוגה של כעשרים זני רימונים, מסודרים על פי סדר ההבשלה, ואחרי שכולם גמרו לצלם אותם בטלפונים הניידים (הייתי היחיד עם מצלמה של ממש….) גם אכלנו מהם.
אלו זני הרימונים היותר מבכירים, לפי הסדר מימין לשמאל
ב 17.1.1779 נחתה משלחת בריטית ברשות הקפטן ג'ימס קוק במפרץ Kealakekua שבהוואי.
ב 11.2.1779, כשחזרו הבריטים לאי, אחרי שתורן אחת הספינות נשבר, נרצח הקפטן ג'ימס קוק על ידי אציל הוואי. עד כאן תיאור המקרה, כמעט בלי פרשנות.
ב 24.1.2010 "נחתתי" גם אני במפרץ Kealakekua שבהוואי. לא הגעתי בספינת מפרש מצד הים, אלא בטנדר ניסן, נהוג בידי ידידי Ken Love המתגורר מעל המפרץ, אבל מונע על ידי אותו הדחף שהניע את קפטן קוק – לגלות עולם, וגם פירות אקזוטיים.
כשביקרתי באותו מפרץ, לא הייתי מודע לכך שפרשת רציחתו של הקפטן קוק שם, והאופן ה"נכון" לתאר אותה, הם נושא לוהט בקהילת האנתרופולוגים, ויכוח שיש לו השלכות על תחומים רבים במדעי החברה והרוח. קראתי לאחרונה מאמר של אלעזר וינריב המסכם את הוויכוח ומסביר (היטב) את הרקע ואת ההשלכות של הנושאים שעל הפרק, המאמר התפרסם בכתב העת זמנים וזמין גם כפרק בספר של האוניברסיטה הפתוחה, הזמין לקריאה בחינם (לאחר הרשמה) אך לא להורדה, ברשת.
וכך הוא אומר: " פחות חשוב להביך מה באמת קרה לקוק. חשובות יותר השאלות העקרוניות שמעלה הדיון בשאלה,….העניין במחלוקת נובע מכך שהיא משקפת בצורה יוצאת מן הכלל את המתרחש במחקר האתנוגרפי וההיסטורי דהיום", וגם "ספרות המחלוקת בשאלת גורלו של קוק מעוררת שאלות מרחיקות לכת, אף יותר, היינו, תהיות על מעמדם של מדעי הרוח והחברה דהיום, על רקע הרוחות המנשבות בתרבות ובחברה."
מעבר לסוגיות מתודולוגיות בהיסטוריה ואנתרופולוגיה, ותהייה על "מעמדם" של תחומי ידע אלה, הייתי מרחיב ואומר, שדרך הדיון עולות שאלות הרבה יותר כלליות, על טיבן של יכולת ההבנה של העבר, הן הכללי והן זה הפרטי שלנו. על המידה האפשרית של הבנת ה"אחרים" – גם תרבויות אחרות, וגם את זה האחר שלידנו, על הבניית זיכרון פרטי וקולקטיבי, שאלות שרלוונטיות לא רק לאתנולוגיה והיסטוריה, אלא גם לפסיכולוגיה ופילוסופיה.
מהות הוויכוח, בקיצור נמרץ: אנתרופולוג אמריקאי, מומחה לאוקיאניה בכלל והוואי בפרט, פרופסור באוניברסיטה של שיקגו בשם Marshall Sahlins תיאר בספר את השתלשלות הענייניים שהובילה לרצח, והציע את הסברה שהביקור הראשון הגיע בדיוק בזמן בו ציפו תושבי האי לביקורו של האל לונו במפרץ הספציפי הזה, ולכן סברו שקפטו קוק היה התגלמות של אותו האל והתייחסו אליו בהתאם, לעומת זאת, כאשר חזר קוק לאי כעבור כמה שבועות עם תורן שבור, כבר לא ראו אותו כאל, ותוך כדי סכסוך על סירה שנגנבה מהאנייה שלו, דקרו אותו בפגיון שאותו רכשו מהבריטים בביקור הראשון.
על התאור הזה הגיב פרופסור מפרינסטון בשם Gananath Obeyesekere שמעולם לא התמחה באנתרופולוגיה של אוקיאניה עד ששמע הרצאה של Sahlins על האלהתו ומותו של קוק. [1] הוא טען שהתיאור של Sahlins הוא לגמרי יורו-צנטרי, מתאר את תושבי הוואי כפראים שטופי אמונות תפלות בעוד שהם לא פחות רציונליים מהאירופאים, לדעתו, קוק נקלע שלא בטובתו לסכסוך בין האצולה לכוהנים של האי ונדקר במהומה שנוצרה בעקבות סכסוך מסחרי במהותו.
אין זה משנה בעצם מהן התיאוריות המתחרות פה, אבל אותו Obeyesekere טען גם, לכאורה כדרך אגב, שמוצאו מסרי-לנקה ועורו הכהה מקנים לו זכות לדבר בשם "אוכלוסיות מוכפפות" ויכולת טובה יותר להבין אותם ואת מניעיהם, יותר מפרופסור "לבנבן", יהודי אמריקאי כמו Sahlins, (טענה שממנה הוא נסוג מעט בהמשך), אלא שנשאלת השאלה, אם כולם רציונליים באותה מידה, מהי אותה תכונה חמקמקה שמקנה לבן לעם "מוכפף" את היכולת היותר טובה להבין את נפש עם מוכפף אחר, בצידו השני של הגלובוס.
"אוכלוסיות מוכפפות" הוא שם קוד פחות או יותר לכל מי שאינו בן המערב, בעיקר לבן אחת התרבויות שנרמסו וכמעט נמחקו במפגש עם תרבות המערב. עוד מונח מעניין ורלוונטי לעניין הוא Halfies, אנשים שהם בני בית הן בתרבות ה"ילידית" והן בתרבות המערבית, ובו בזמן אף לא באחת מהן, כפי שבעצם הוא אותו Obeyesekere.
הסוגיה הזו, של "מי יכול לדבר בשם מי", ו"מי יכול להבין את מי יותר טוב" היא סוגיה רלוונטית בעידן של מוּדעות פוסט קולוניאלית, ובמיוחד באנתרופולוגיה. מקצוע שהפך להיות יותר ויותר רפלקטיבי. כבר לא מעט שנים שאנתרופולוגים מערביים (ורובם מערביים) תוהים עד כמה התיאורים שהם מתארים תרבויות אחרות אכן משקפים נאמנה את הדברים כפי שבני התרבות הנחקרת רואים אותם הם. עד כמה הם בכלל מסוגלים לתרגם לעולם ההמשגות שלהם המשגות של תרבות אחרת.
זה, חוץ מהתהיות עד כמה השהות שלהם בקרב אותה תרבות משפיעה על התרבות הנצפית, ועל הדברים הנצפים, עד כמה מה שמספרים להם הוא למשל סוג של "הכנסת אורחים" שבו מנסים לקלוע לטעמו של האורח, ומתארים לו את הדברים כפי שהם חושבים שהוא רוצה לשמוע אותם, אולי קצת יותר "פראיים", יותר "אקזוטיים" אולי.
כל זה, כאשר בעצם אין כיום כבר יותר שום הזדמנות לפגוש תרבות שלא נחשפה, והושפעה כבר, על ידי תרבות המערב. אין יותר מפגשים עם תרבויות "טהורות" – כל תרבות "ילידית", או "מוכפפת" היא כבר כל כך "מזוהמת" בהשפעות מהחוץ, שכל ניסיון לשחזר אותה כפי שהייתה לפני המפגש עם תרבות המערב כבר כרוך בסוג של מחקר היסטורי. פה, המודעות שאנתרופולוגים פיתחו להשפעה ההדדית בין עושי המחקר ומושאי המחקר, של הפערים המושגיים ביניהם, היא משהו שההיסטוריונים רק מתחילים לפתח (אני חושב..) התובנה שהתרבות שלנו עצמנו לפני חמש מאות שנים היא זרה לנו לא פחות מתרבות ילידית של לפני 150 שנה, היא תובנה חשובה להיסטוריון. כשמדברים על "הבנת תרבות פרימיטיבית" ומתכוונים בעצם לתרבות בעלת "עולם" המשגות שונה מזה שלנו, צריך לזכור שגם הזחה זמנית, ולא רק הזחה מרחבית, יכולה לגרום לפערי המשגה שקשה אפילו לדמיין את גודלם האמתי. במקרה של רצח קפטן קוק, יש הזחה משמעותית בזמן וגם במרחב.
אפילו כשאני מנסה להיזכר בעברי שלי, אפילו במשהו שקרה לפני פחות מחמש שנים, כמו למשל הביקור שלי באי הגדול של הוואי, אני לא חושב שאני יכול לשחזר את מה שהיה שם "באמת". אפילו אם לא הייתי מעביר את רוב הזמן מאז בלימודי פילוסופיה, ה"אני" של היום שונה במידה כזו או אחרת מהאני של אז, (אז עבדתי עדיין כמהנדס, גידול פירות אקזוטיים הלהיב אותי הרבה יותר מהיום, ולא הייתי כנראה כותב משפטים כמו אלה האחרונים) כך שאני דהיום לא באמת יכול להבין לחלוטין את עצמי דאז, וגם לא יכול לשחזר את מה שחוויתי אז. אפילו הדברים ש"בחרתי" לזכור מאותו ביקור, היו שונים. אם האני של היום היה מבקר שם באי, יתכן שהיה זוכר דברים אחרים לגמרי, ולכן לאחר מעשה, זה היה ביקור שונה, גם אם הייתי עושה במהלך הביקור עצמו את אותם הדברים בדיוק. מבלבל? ככה זה. אפילו לא זכרתי את הביקור במפרץ הזה, עד שבדקתי במפה איפה המקום אחרי שקראתי את המאמר, ורק אז ראיתי שזה היה המפרץ בו הייתי. אם הייתי קורא את המאמר קודם, אין ספק שהייתי זוכר את המפרץ הספציפי הזה.
פה מתוארת פרשה שלא תועדה על ידי תושבי הוואי – לאלו לא הייתה אז שפה כתובה. כל המקורות הם מערביים: או של חברי המשלחת, או של מיסיונרים אמריקאים שהגיעו להוואי ארבעים שנה לאחר האירוע ותעדו מה שההוואים זכרו, אבל גם זה, דרך הפריזמה ההכרתית שלהם, שלדוגמה, הייתה רווייה סנטימנט אנטי-בריטי. ממילא גם אותם הוואים שחיו ארבעים שנה מאוחר יותר, כנראה שלא תארו את הדברים כפי שהיו מתארים אותם תושבי הוואי מיד אחרי המפגש עם תרבות המערב, בטרם חלחלו השפעות התרבות הזרה פנימה, ואחרי שהם כבר היו מודעים ל"סיפור" כפי שסופר על ידי אנשי המשלחת, היום, יש בהוואי ממילא מעט מאד תושבים שהם צאצאי אותם "ילידים" שפגשו בקפטן קוק. כל חובבי הפירות האקזוטיים שביקרתי שם, היו לא רק "לבנים" אלא אפילו יהודים. אפילו בגרסה המחודשת של הוואי חמש-אפס, השחקן היחידי שהוא יליד הוואי הוא זה המגלם את Kamekona. כל האחרים האמורים להיות ילידים, הם בעצם קוריאנים. לא ברור היום מי "רשאי" לדבר בשם אותם תושבי הוואי של אז, ועד כמה יש סיכוי לשחזר את התרבות ההיא, את עולם המושגים ההוא, במידה כלשהי של נאמנות.
משהו על הוואי: הייתי עשרות פעמים בחוף המערבי של ארה"ב, ואפילו חייתי שם שנה יחד עם משפחתי, ובכל הפעמים האלה לא חשבתי לטוס אל האיים האלה, גם כשכבר פחות או יותר ראיתי את רוב האתרים המשמעותיים האחרים של ארה"ב. הייתה לי תדמית שלילית על המקום, ודימיתי אותו תמיד כמו שנראית הונולולו בקולנוע, רצף אינסופי של מלונות חמישה כוכבים ותיירות המונית.
בשלב מסוים גילה מישהו את אזני שטיסה מתל אביב להוואי, כמעט באמצע האוקיינוס השקט, עולה בדיוק כמו טיסה מתל אביב לחוף המערבי של ארה"ב, המקום שאליו שלח אותי המעסיק שלי דאז לא אחת בענייני עבודה. כך שאפשר לשלב את השניים ומבחינת חברת התעופה היעד המקורי בחוף המערבי יכול להפוך להיות חניית ביניים בהלוך או בחזור. אז החלטתי להעביר שם כמה ימי הסתגלות לאזור הזמן ההוא, לפני התחלת שבוע העבודה, במקום במלון סתמי וקניות בעמק הסיליקון. בלי שום ציפיות, הגעתי פעם אחת לאי מאווי ופעם אחת לאי הגדול (זה שמו), והופתעתי.
יש לא מעט מקומות לא מקולקלים באיים האלה – יש טבע פראי, הרי געש, תצורות לבה מוזרות, צמחיה טרופית, פירות אקזוטיים. בקיצור, ממש ממש שווה ביקור. יש גם חופים יפים, אבל זה יש לנו גם פה. מהתרבות המקורית של האיים לא נותר כמעט כלום, כמה שרידים מפוחלצים פה ושם.
Ken Love, אחד מחובבי הפירות האקזוטיים שביקרתי שם, הוא גם תועמלן של פירות אקזוטיים, ומפיק בין היתר פוסטרים כמו זה:
יש באמת מבחר גדול של פירות מדהימים באי הזה. בצד השני, הגשום של האי (כ 5000 מ"מ בשנה), בצל הר געש פעיל, ישנה עוד משתלה של עצי פרי נדירים, אותה מפעיל יהודי ברזילאי, Oskar Jaitt, החי שם בבדידות מזהרת עם זוגתו הגרמניה, בבית מדהים הצופה אל הים. לפחות עד שהר הגעש שמעליו יתפרץ שוב והלבה תזרום – הפעם לכיוונו. בינתיים, עצי הפרי שלו גדלים נפלא על הקרקע הוולקנית של ההתפרצויות הקודמות. אבל הדרים, הוא לא מצליח לגדל. מבחינתו, הם הפירות האקזוטיים – פשוט לח שם מידי בעבורם.
לידיעת חובבי הפירות: ממש אי אפשר להוציא פירות או שתילים מהוואי בטיסה. יש הסגר חמור מאד ובשדה התעופה יש אפילו חיפוש על הגוף. אין סיכוי להוציא אפילו זרעים. הפתרון? FEDEX..
[1] G. Obeyesekere, The Apotheosis of Captain Cook: European Mythmaking in the Pacific, Princeton 1992.
לא יכולתי לדחות עת זה יותר. עצי הפרי החלו להנץ, והקטנים שבהם נראו לי זקוקים לקצת תגבור תזונתי לקראת האביב. דשן כימי לא יעלה על הדעת, ולקנות דְּשֹׁנֶת (קומפוסט) כאשר בחצר עומד לו מַדְשֵן (קומפוסטר) מלא וגדוש שכבר שנה לא רוקנתי לא נראה לי סביר.
למה לא רוקנתי את המדשן? כי הוא היה מבוצר יותר מקו בר-לב. למה יותר? כי קו בר-לב לא עצר את המצרים, אבל ביצורי המדשן עצרו את חזירי הבר מלפרק אותו. (סיפרתי על זה בפרוטרוט כאן). אבל כאמור לא הייתה ברירה. הייתי צריך את הדְּשֹׁנֶת.
המדשן, באופן די תמוה, לא התרוקן למרות שהעמסתי עליו את כל שיירי המזון מהבית, את כל החשבונות והמסמכים שגרסתי, וגם קצת עלי שלכת, במשך שנה שלימה. ידעתי שהמשמעות היא שיש בתוכו מערכת אקולוגית שלמה שניזונה ממנו, כולל מושבה של עכברי שדה, שאחד מהם החליט אפילו בשלב מסוים להתנחל בביתנו, מאחורי מדיח הכלים, שם ניזון בעיקר מכבלי חשמל וצינורות מים, עד שהכריח אותי להחזיר אותו אחר כבוד למדשן. המדיח פשוט הפסיק לעבוד.
הבוקר, כשהתחלתי לפרק את רשת הפלדה שעטפה את המדשן ומוטות הברזל שעיגנו את פינותיו, היה רק עכבר אחד במדשן. הוא יצא החוצה ונעמד על קצה הרשת, שפמו מרטט בעצבנות. ואז משך בכתפיו, וזינק זינוק מרהיב אל צידו השני של אפיק הנחל שלגדתו עומד המדשן. יותר משני מטרים בקו אווירי. שם הוא נחת ללא פגע ונעלם. חמוד.
בתוך המדשן, אחרי שהסרתי את השכבה העליונה שעדיין לא התפרקה, מצאתי מספר מושבות נמלים, ואינספור מקקים, חשופיות וחרקים מסוגים רבים ומגוונים. ממש מערכת אקולוגית משוכללת שלאט לאט פירקתי ופיזרתי דלי אחר דלי סביב שורשי כמה עצים נבחרים. אני מעריך שכ 700 ליטרים של דְּשֹׁנֶת.
על מושבות הנמלים לא חסתי, למרות התועלת המוכחת שהן מספקות בתיחוח הקרקע. אחת ממושבות הנמלים הזו העלתה על עץ הצפצפה הצמוד למדשן כמות מאד גדולה של כנימות שכיסו אותו כולו בפייחת, מין הפרשה שחורה ודביקה ממנה ניזונות הנמלים. סימביוזה של ממש, אלא שהעץ אני חושש, מת. כל עליו נשרו הרבה לפני הסתיו, ואני סקפטי באם הוא הולך להתעורר באביב (שכבר פה למעשה). גם החזזית הכתומה המכסה חלקים מהגזע היא לא סימן מבשר טובות. העץ הזה, אחד מארבעה שתילים זערערים ששתלתי והיום גובהם מעל עשרה מטרים, הוא דווקא זה שהיה יכול להיות יותר אפקטיבי בהסתרת חלונותינו מחלונות המפלצת הנבנית מעבר לכביש. אז די ברור למה לא כאב לי הלב על הנמלים האלה. עוד דוגמה לצביעות של טבעונים?
עוד מחזור מתחיל היום, של כינון מערכת אקולוגית חדשה בתוך המדשן, מכל מה ש"מייצרים" בביתנו. אני מסתכל לפעמים בהשתאות על כל הנפח הזה שלא הולך להטמנה, שלא יוסע למזבלה אי שם, אולי בנגב. כנראה שבית טבעוני (ברובו) מייצר יותר פסולת אורגנית מהרגיל, עם כל קליפות הירקות והפירות האלה. גם את כל הניירת שאני גורס (במהלך צפייה בטלוויזיה), כל החשבונות, כל דפי החשבון, כל הדואר שאנחנו עדיין מקבלים בנייר למרות שכל מה שאפשר אני כבר מקבל במייל, גם זה מצטרף לנפח לא קטן, ואת כל הפחמן הזה אני מעדיף להחזיר לקרקע אצלי בגינה במקום לשנע למפעלי נייר חדרה. נראה לי יותר נכון אקולוגית. אני גם מהסס לזרוק למחזור את כל הניירות האלה לא גרוסים. ואם כבר גרסתי, אז יללה למדשן…גם קרטונים נראה לי עדיף להשתמש לחיפויי קרקע במקום למחזר. פה, אני לא יודע אם אני צודק אקולוגית, אבל כך לימדו אותי בקורס הפרמקולטור, וזה באמת מקטין אידוי מים.
למדתי כמה מילים חדשות השבוע בסיור האקזוטי של העמותה הישראלית לפירות (אקזוטיים). הראשונה, במרכז המבקרים של אתר אשכול של המוביל הארצי, הייתה "הפתתה" (flocculation).
באתר אשכול מנקים את מי המוביל, שעד לשם זורמים בתעלה פתוחה, בשלשה שלבים. בשלב הראשון, מוסיפים למי המוביל, האגומים בבריכת שיקוע, גופרת האלומיניום שגורמת למוצקים שבמים להתגבש סביבה לפתיתים, מכאן – הפתתה. אלו שוקעים לקרקעית והופכים ל"בוצה" וזו נשאבת מהמים על ידי דוברה, ולא מוטמנת אלא מוערמת בשטח האתר עד שהיא מתייבשת והרוח נושאת את האלומיניום אל ריאות התושבים בישובים ליד. זה חומר שמסוכן לנשום אותו.
בשלב השני של הטיהור, מעבירים את המים לבריכה בה יש דגים ממינים שונים ואלו אוכלים את החומר האורגני. משום מה אין בעיית ציפורים בברכה הזו, כמו בבריכות דגים אחרות. אולי בגלל ציפורי הפלסטיק שהותקנו על ראשי כל המגופים ועמודי התאורה.
, ובשלב השלישי, מסוננים המים דרך גבישי פחם אבן. כך נראים המים בכניסה למסננים:
מרכז המבקרים של מקורות באתר אשכול הוא מקום מוזר משהו. צריך להירשם מראש ולספק מספר תעודת זיהוי כדי לבקר שם – לא ברור למה. וגם צריך לבוא בנעליים שלמות, גם לא ברור למה. שם אתה נחשף למופע מים-אור מושקע ביותר אף כי נלעג משהו, המפאר ומרומם את חברת מקורות ופעולותיה. אם יש מסר שאתה אמור לקחת משם, הוא שלא כדאי להפריט את מערכת אספקת המים. בהמשך הרשומה אפשר לראות למה גם למדינה יש אינטרס בשימור אספקת המים בידי המדינה.
יש שם גם מודל מוקטן של האתר, וסרטוני הסברה המסבירים את פעילותו. שווה שעה מזמנכם, בייחוד עם ילדים.
עוד מילה שלמדתי שם: אקווה. תרגום עברי ל-אקוויפר. גם מזכיר בצליל Aqua, מים בלטינית, וגם יש בזה את ה"קווה" מ"היקוות". נחמד. יש שתי אקוות בארץ: אקוות החוף ואקוות ההר, ושתיהן יחד מספקות כרגע מים לשתיה יותר מסך כל המים מהכנרת (350 מליון קוב) וממתקני ההתפלה (300 מליון קוב, אמור להגיע ל 600) גם יחד. כי סך כל הצריכה, ללא מים מושבים, הוא 1.7 מיליארד קוב בשנה.
לגבי אקוות ההר תהיה לנו בעיה במקרה שתקום מדינה פלסטינית, כי אלה יהיו אז המים שלה. לא נוכל להמשיך ולשאוב כאוות נפשנו, לקחת 86% מהמים ולהשאיר להם 14% כמו היום. לתת למתנחלים 300 ליטר לנפש ליום ולתת לפלסטינים 70 ליטר לנפש ליום.
כל ההתנחלויות המוכרות רשמית על ידי הרשויות הישראליות, כמו גם רובם המכריע של המאחזים הלא מורשים, מחוברים לרשת מים ומקבלים שירות מחברת המים הלאומית הישראלית מקורות, מבארות בגדה המערבית ובישראל.
כ-300,000 פלסטינים ברחבי הגדה המערבית, לעומת זאת, סובלים ממחסור במים. נתון זה כולל כ-14,000 בני אדם החיים בכ-100 קהילות רועים משוללות כל תשתיות מים בשטח C, שלהם יש גישה לפחות מ-30 ליטר לנפש ליום. קהילות אלו מסתמכות על מים מובאים במיכליות, במחירים גבוהים עד פי חמישה ממחיר מים מוזרמים בצינורות.
כאשר הקהילות הללו בונות מבנים לאיסוף ואגירת מים בלי היתרים מהרשויות הישראליות, שכמעט בלתי אפשרי להשיגם, מוצאים נגד המבנים הללו צווי הריסה; ב-2011 לבדה נהרסו 70 מתקני איסוף מים כאלה.
__________________________
את זה האחרון, ראיתי במו עיני. בורות חצובים בסלע לאגירת מי גשם, בדרום הר חברון, אזור על גבול המדבר, נהרסים על ידי דחפורי צה"ל כ"מבנים בלתי חוקיים". בורות אלו, שהיו שם מזה מאות בשנים ושמשו להשקיית הצאן, אפשרו לתושבים שם לשרוד את הקיץ. כנראה שזו בדיוק הסיבה שבעטיה הורסים אותם. רשע מזוקק.
במשך השנים עברתי ליד מקווה ישראל עשרות פעמים, אבל אף פעם לא נכנסתי פנימה. גם לא ידעתי על המקום הרבה, למעט העובדה שזהו בית הספר החקלאי הראשון בארץ. זכרתי את השם קרל נטר ואת זה שהרצל חיכה לקיסר וילהלם השני לפני שער בית הספר כדי לפגוש אותו בדרכו מיפו לירושלים. (התמונה המפורסמת של המפגש אגב, מפוברקת. פוטומונטאג'. ידעו לזייף מציאות גם לפני פוטושופ).
אתמול יצא לי גם לבקר במקום עצמו, במסגרת של יום עיון על: אגרו-טכניקה של עצים בוגרים במרחב העירוני והכפרי, שאורגן על ידי משרד החקלאות ופיתוח הכפר, שירות ההדרכה והמקצוע, אגף פרחים והנדסת הצומח, תחום הנדסת הצומח וגנים בוטניים.
נכון שיש לי רק עץ אחד העונה להגדרה "בוגר" (בן עשרות שנים), עץ חרוב שהוא היחיד ששרד את הדחפור של הקבלן, אבל כדי ששאר העצים, שחלקם כבר בן עשר, לא יגיעו למצב העגום של רוב העצים במרחב הציבורי, צריך לדעת איך לטפל בהם. אז באתי, גם ללמוד, גם לראות את מקווה ישראל, וגם לבקר בגן הבוטני היפיפה שם.
יש במקווה ישראל מצבור של עצים מאד וותיקים, בני שמונים ועד מאה ושלושים שנה. הרבה מהעצים המקוריים מתו מהזנחה רבת שנים, אבל לפיקוס הבנגלי הזה שנשתל ב 1888 נתנו את המקום שלו, ועזבו אותו בשקט. בדיוק מה שהוא צריך.
בעיר Lahaina, שבאי Maui שבהוואי ראיתי אחד הרבה יותר גדול. ההוא נשתל ב 1873, 15 שנה יותר מוקדם, ומכסה כמה וכמה דונמים, כיכר שלמה של העיר חוסה תחתיו. אבל כנראה שהאקלים שם מתאים יותר.
התחלנו את היום בסיור בגן הבוטני. למרות שזהו בית ספר חקלאי, העצים שם מטופלים רע מאד. אמנם יש להם מספיק מרחב לשגשג, אבל הם נגזמו בצורה ברברית במשך השנים ורבים מהם נושאים על גופם צלקות ענק המהוות מקום מועד לחדירת מזיקים ולריקבון של העץ. כואב הלב, על עצים על כך עתיקים. באמת שאין לנו הרבה כאלה.
עיקר הבעיה, היא שעצים לא מטופלים שנים, ורק כשהם מהווים מטרד, מתקרבים לחוטי חשמל או לבתים, קוראים לקבלן "כריתה" בדרך כלל כזה שאין לו מושג מהחיים שלו, וזה עושה להם "גירדום". בעצם "מקפדים את ראשם". ואז יש צלקת גדולה בראש העץ, וממנה יוצאים עם הזמן חוטרים רבים, כולם מאותו המקום המוחלש.
גם רבים מעצי התמר בשדרה המרכזית היפה שם פגועים, בעיקר פגיעות מכניות מטרקטורים. וכשמתחילים להיגרע עצים משדרה שכזו, זה נראה כמו פה שבו חסרות שיניים.
ועוד בעניין עצי התמר: ראשי ערים אוהבים לשתול עצי תמר בשדרות. הם לא תופסים מקום רב, לא צריכים הרבה מים ומשדרים תדמית שנראית לראשי הערים חיובית. דא עקא שרוב עצי ה"דקלים" הנשתלים בערים הם עצי תמר ממטעי תמרים שהפכו גבוהים מדי מכדי שהמנוף המשמש לגדיד התמרים יצליח להגיע עד אליהם. ואז "מעתיקים" את העצים מן הכפר אל העיר, מוכרים אותם לנוי. אלא שגם שם הם גבוהים מדי. ואז מה עושים הקבלנים ששותלים אותם? הם חופרים בור עמוק, עמוק מדי, ומכניסים את העץ לבור כך שמטר או יותר מהגזע החשוף, קבור באדמה. באדמה חולית, העץ ישרוד. באדמה כבדה הגזע מתחיל להירקב, ואז לפתע כל הצמרת נופלת באחת, העץ מתקפל ומת.
זוהי תכנית הפרישה של עצי התמר. ושמעתי שההכנסה ממכירתם לנוי משתווה להכנסה מיבול התמרים בכל השנים שקדמו למכירת העץ. אלא שרובם לא שורדים את הפרישה.
הסיור בגן הבוטני היה מאיר עיניים, גם אם עגום. הייתי מצפה לראות טיפול יותר מקצועי בעצים במקום כמו בית ספר חקלאי… המשך יום העיון היה פחות מאיר עיניים. לא למדתי כלום על "אגרו-טכניקה של עצים בוגרים", הנושא הפורמלי של יום העיון.
שאר היום הוקדש לקיטורים של אדריכלי נוף ופקידי יערות עירוניים למקום הלא מספק שמוקצה לעצים במרחב העירוני. לא ממש למדתי הרבה מההרצאות הבאות, ופרשתי לפני סוף היום. למדתי שאדריכלי נוף הם חובבים גדולים של מעברי שקפים ב powerpoint, אבל אחרי התמונה המאתיים של העץ המסכן במרחב העירוני, אני חושב שהבנתי את התמונה.
האמת, הבעיה אמתית. אם רוצים לשתול עץ במדרכה, כך שהוא יוכל להתפתח על פני כמה עשרות שנים, המדרכה צריכה להיות הרבה יותר רחבה מהמדרכות שעושים היום. כיום בדרך כלל אין לעץ נפח אדמה מספיק לשורשים כדי שיוכל להתפתח כי הוא תחום על ידי קיר בית בצד אחד, כביש בצד השני ומערכות תשתית במדרכה, ואז הוא או קורס או נוטה על הצד. אין לנוף שלו מקום לגדול בלי לפלוש לכביש ו/או לחצר הבית הגובל במדרכה, ואז רואים עצים גבוהים עם "פונפון" של צמרת בראשם. וגם הגזע המתעבה חוסם עם השנים את המדרכה למעבר עגלות ילדים או נכים.
גם פיסת האדמה הזעירה שמותירים סביב הגזע אינה מספיקה לאוורור הקרקע שבה יושב העץ. כל אלה מחייבים שימוש במספר מאד קטן של זני עצים, שיכולים לשרוד את התנאים המאד קשים אלה. פיקוס השדרות למשל הוא כמעט אידאלי. אלא שיש לו פגות המלכלכות את המכוניות החונות (הוא סוג של תאנה).
גם באיי תנועה במרכז הכביש יש את אותה הבעיה. אנחנו ארץ קטנה וצפופה, ואיי התנועה צרים ברוב המקרים מלהכיל עצים בתנאים נאותים. אבל מנסים בכל זאת. וחלק שורדים כמה שנים.
גם חניה היא מצרך במחסור אצלנו. ולמרות שאנשים שמחים לחנות בצל, הקבלנים מעדיפים לתת יותר חניות, שגם אותן אנשים באמת צריכים, מאשר לשתול עץ על כל מקום חניה חמישי כמו שהתקנות בכמה מקומות ישוב דורשות (אך איש לא מקיים).
ויש את כל העצים השתולים מעל חללי חניה תת קרקעיים. היום כמעט כל פרויקט בניה, מקטן ועד גדול, מתחיל בבור ענק באדמה, ששטחו כשטח המגרש בדרך כלל. לחניות תת קרקעיות, מחסנים, חדרי שרות ומקלטים. בסוף הבניה, לא נשארת אדמה חשופה בשום מקום במגרש. ואז ממלאים אדמת מילוי בכמה מקומות, מעל תקרת בטון, ושם העץ אמור לשרוד. זה בעצם כמו לגדל עץ בעציץ, גדול אבל עדיין עציץ, שאין בו את ה 12-20 מטרים מעוקבים של אדמה שעץ בוגר צריך עבור שורשיו.
אז למדתי שקשה לעצים בעיר. מה שאתם יכולים לעשות, זה להיות "נאמן עצים" במקום מגוריכם. אם אתם רואים שמתנכלים לעצים, או קבלנים או סתם וונדלים, אפשר להתקשר ל"פקיד היערות" המקומי, או הארצי, ולהתלונן. יש להם סמכות לעצור את הבניה או למנוע היתר בניה. פקיד היערות בחיפה הוא אלי אלקבץ מאגף שפ"ע 04-8357738 . פקיד היערות הארצי הוא ישראל גלון, 03-9485816 trees@moag.gov.il.
וחוץ מזה, יפה במקווה ישראל. יש שם בניינים עתיקים רבים, בדרגות שונות של שימור, והמקום רגוע ושקט. הגן הבוטני יפה גם הוא, אם מתעלמים מהנזקים שנגרמו לעצים שם. יש שם גם בית ספר דתי לילדי עולי אתיופיה. חקלאות כבר כנראה שלא מלמדים שם.
לא בא לי טוב, הסיור הזה במרכז הגדה, אתמול בערב יום השואה עם "מחסום ווטש". אוסף ההתעמרויות והגזרות אותם אנו משיתים על תושבי השטחים (אלו שאינם יהודים כמובן), נראו לי יותר ויותר כמהדורה משוכללת של גזירות נירנברג, שהושתו על יהודי גרמניה, ורבים לא יודעים, אבל גם על יהדות צ'כיה (אמא שלי) וסלובקיה (אבא שלי), ואפילו בגרסה "משופרת".
השמדת היהודים האפילה בזיכרוננו הקולקטיבי על אפליית היהודים השיטתית שקדמה לה, שהייתה מקודדת בסט של חוקים ותקנות, שטיפלו בכל אספקט של חיי היהודים, ודאגו למרר את חייהם מכל כוון ובכל דרך, לשלול מהם כל אפשרות להתפרנס ולאט לאט להפריד ביניהם לבין רכושם. אין בכוונתי להשוות את המתרחש בשטח הכבוש ואת יחסנו לאוכלוסייה הפלסטינית הכבושה אל השמדת היהודים, אלא לתקופה שקדמה לה, בה אוסף חוקים ותקנות הותקן בכדי לנשל את היהודים מרכושם ולהעבירו אל המדינה: גזירות נירנברג בגרמניה ואוסטריה, קוד היהודים בסלובקיה, ותקנות דומות במדינות אחרות.
יש הבדל אחד, בין גזרות נירנברג לבין חיי הפלסטינים בגדה. היהודים ידעו לפחות מה מותר ומה אסור להם – זה היה מתועד. וכך הם יכלו, אמנם במידה שהלכה ופחתה עם הזמן, לנסות ולהתארגן, ואיכשהו לחיות עם הגזרות. את הפלסטינים, בכוח המצאה שבו אפילו פרנץ קפקא היה מתגאה, אנו מצליחים לשמור בערפל מוחלט לגבי מה הם יכולים או לא יכולים לעשות, מה שממש לא מאפשר להם לתכנן שום דבר בחיים שלהם, ומכניס אותם למצב של שיתוק נוכח אי וודאות מתמדת.
ראו למשל את השלט הזה, שהיה תלוי על מחסום חקלאי עד שהורד והונח בצד. אין עליו הרבה אינפורמציה. ולא במקרה. במחסום החקלאי הזה, האמור לאפשר לחקלאים לעבד את אדמותיהם שמהן הופרדו על ידי גדר ההפרדה, שהתוואי שלה באזור הזה של אלפי מנשה הוא "בטחוני לחלוטין" עאלק. החקלאים אמורים לתכנן את יום העבודה שלהם על פי שעות הפתיחה של המחסום הזה, הפתוח שלוש פעמים ביום, לשעה אחת ברוטו כל פעם. למה ברוטו? כי שעת הפתיחה של המחסום היא בפועל מתי שהחיילים יגיעו ומתי שיתחשק להם לפתוח את השער, אחרי שיעשנו איזה סיגריה וישתו איזה קפה קטן, לא משנה כמה מחכים שם בחוץ. במחסום בו דגמנו, שעת הפתיחה הייתה באיחור של יותר מרבע שעה. שעת הסגירה לעומת זאת, היא תמיד על השנייה, בשעה היעודה.
ושעות הפתיחה עצמן? בבוקר זה מ 6:30 עד 7:30. לא ממש מוצלח לחקלאים, בייחוד בקיץ. אלה היו רוצים להתחיל יותר מוקדם. אבל באותו מחסום עוברים גם ילדי בית ספר מבתיהם בצד "הישראלי" של גדר ההפרדה לבית הספר ממנו הופרדו, הנמצא בשטח B. ולא יעלה על הדעת לפתוח לחקלאים נאמר בחמש בבוקר ולילדים בשמונה. אז עושים את זה קשה לשניהם. המקבילה: ליהודים היה מותר לעשות קניות רק כשעה ביום, בשעות הפחות נוחות של אמצע היום.
מעבר לשעות, צריך אישור לעבור במחסום, שניתן רק למחסום ספציפי, ואישור זה צריך לחדש כל 3 או 6 חדשים. והחידוש, בדיוק כמו ב"הטירה" של קפקא, אי אפשר לדעת אם יחודש ובאיזה תנאים. בדרך כלל, נוטים לתת אישורים לאנשים יותר מבוגרים, בני 40-60 דווקא אלו שבחברה הפלסטינית כבר היו אמורים להעביר את המושכות של העבודה החקלאית הקשה לילדיהם. אלא שילדיהם בני ה 20-30, נחשבים יותר מסוכנים, ואין שום מחסום בין השטחים החקלאיים שבצד זה של גדר ההפרדה, לתל אביב. וחוץ מזה, כנראה שכדי לקבל אישור באורח סדיר, צריך לשטנקר לשב"'כ. או לפחות להעמיד פנים שאתה עושה את זה. וכך, כל אחד בחברה הפלסטינית חושד באחר שהוא שטינקר של השב"כ, וזה קורע משפחות, שבהן הבנים חושדים באבות, אחים חושדים אחד בשני ושכן חושד בשכנו. אם קיבלתי איזה אישור לעשות משהו שהוא זכותך לעשות ממילא על פי דין, אתה כבר חשוד כמשתף פעולה, מה שאולי נכון במידת מה. לי, זה מזכיר את היודנראט.
עוד במחסומים: עד לפני שנים לא רבות, העיר שכם הייתה מוקפת במחסומים, מה שנקרא "עוטף שכם". נשמע כמעט כמו "מחבק שכם", מין שמיכת פוך רכה ונעימה, לא? המחסומים האלה שמיררו את חיי התושבים במשך שנים, שלקח כשעתיים לעבור אותם, ושהיה צורך ביטחוני בלתי ניתן לערעור בקיומים, נעלמו כלא היו ביום אחד, בלחץ אמריקאי, ושום דבר "בטחוני" לא קרה. כלום. אז ביקרנו במחסום חווארה, שבו עברו כל יום ב 10000 איש, בתנאים איומים. הייתה שם סככה ל 300 איש, לא היו שרותים, לא היה ברז מים,, ויכולת לעמוד שעתיים בתור רק כדי להתבשר שהיום למשל, בניגוד לאתמול שאז עברת בלי בעיות, היום – מעבירים רק אנשים מגיל 35 ומעלה, אבל אתה בן 33, באסה. לא הייתה שום הודעה פורמלית של הצבא. אם פלסטינים אחרים לא מסרו לך את המסר, בעיה שלך. צה"ל פועל על פי שתי הנחות:
1 – כל הפלסטינים מדברים עברית (הם היו פעם פועלים בישראל לא?) ואם הם לא מבינים, הם סתם מעמידים פנים. גם את ילדה בת 8, בעיה שלך אם את לא מבינה את שפתנו.
2 – כל הפלסטינים הם רשת חברתית אחת גדולה, ומדברים זה עם זה כל הזמן, ולכן לא צריך לטרוח עם שילוט, או הודעות כתובות כלשהן. וגם – אם יהיה משהו כתוב, אז אולי יהיו חייבים לדבוק בכתוב במקום לעשות מה שבא לחיילים לעשות בכל רגע נתון.
גזלת רכוש היהודים באירופה הוא מקבילה ברורה ומיידית לגזלת קרקעות הפלסטינים. ביקרנו למשל בכפר קדום, וראינו מסביבו את התנחלות קדומים וסניפיה השונים, שיותר ממחצית מהקרקעות בה הן קרקעות פרטיות, רשומות בטאבו, של תושבי כפר קדום. ראינו את החממות של קדומים, על כמה עשרות דונמים של קרקע חקלאית , שהופקעו מהתושבים לצורך בטחוני שאי אפשר לוותר עליו, אלא לטובת חממות של יהודים.
כפר קדום, למעשה פרוור של שכם, בפועל נותק משכם כי תושבי קדומים לא רצו שמכוניות של תושבי קדום ייסעו מתחת לבתיהם (בתמונה מטה). וכך תושבי קדום היום נשרכים 45 דקות בדרכים עקלקלות אל שכם, במקום לנסוע את 12 הקילומטרים האלה בעשר דקות. הם לא אוהבים את זה, ומפגינים שם מדי יום שישי, תחת מטר של 300-500 רימוני גז מדמיע, וסילוני מים מצחינים – מכספי המסים שלכם…
באירופה, היו מקרים לא מעטים, שיהודים העבירו את רכושם באורח פיקטיבי לנוצרים, (מה שנקרא "אריזציה") ולפעמים, אלו ששרדו, אף קיבלו את רכושם בחזרה. לא תמיד. משפחת טוגנהט, שעל ביתה סיפרתי כאן, מעולם לא קיבלה חזרה את רכושה. לרגע חשבתי במהלך הסיור שאולי יהודים שוחרי טוב היו מוכנים לקבל בעלות על הנייר על שטחים חקלאיים של פלסטינים כדי למנוע את גזלתם, אבל אני חושד שחוסר האמון בין שני העמים כה חזק, ומושג ה"צומוד", הבעלות על הקרקע, כה מושרש אצל הפלסטינים, שזה לא פתרון ישים. אולי עמותה בינלאומית, נאמר, נורווגית, הייתה יכולה "לרכוש" קרקעות של פלסטינים כדי למנוע את הפיכתם ל"קרקעות מדינה" (ראו רשומה על "שלטון החוק").
גם החכרה לצורך עיבוד חקלאי כלשהו, (כל מה שצריך, זה למקם כמה חביות חלודות בשטח – ראו רשומה על חקלאות החביות) לערבים ישראלים היכולים כן לגשת אל הקרקעות שממערב לגדר ההפרדה, הייתה אולי יכולה למנוע את גזלתן על ידינו, תוך הסתמכות על חוק עותמני עתיק המעביר לסולטאן אדמות שלא עובדו 3 שנים, מסיבה כלשהי. אבל אני סומך על הפלסטינים שיש להם תושייה בעניינים האלה – אחרת איך אפשר לשרוד 46 שנים של "כיבוש נאור" כמו זה שלנו?
איפה עוד פספסתי השוואה לרדיפת היהודים? כאפות לילדי בית ספר בדרכם אל בית הספר (אבא שלי)? גם זה יש. אפשר לקרוא עוד על זה, בהיררכיה של אלימות.
ולכל הטוענים שאסור להשוות, אז הנה, פה אסור להשוות:
רון נחמן ז"ל היה מבריח. הוא נתפס על ידי "הגנת הצומח", הרשות האחראית על מניעת יבוא לא מורשה של צמחים לארץ כאשר באמתחתו מזוודה מלאה בסחלבים שהוא "לא הבין איך הופיעו שם". רון נחמן, בשעות הפנאי שלו, כלומר כאשר לא היה עסוק בבניית ערים בשטח לא לנו, היה חובב סחלבים שרוף, וכנראה זו הסיבה שבגללה הופיעו דווקא במזוודה שלו כל אותם הסחלבים.
הייתי יכול להתפתות ולומר שמי שלא מכיר בכך שלישראל ראוי שיהיו גבולות, ממילא לא יתייחס ברצינות לגבולות של מדינת ישראל בנתב"ג, כאשר מדובר על הברחת צמחים, אלא שדווקא על "פשע" זה יש לי סימפטיה כלפי רון נחמן. גם אותי תפסו על אותה עבירה ממש, כאשר עשיתי טובה לידיד חקלאי (גם הוא מעבר לקו הירוק, אם כי לא מתנחל על פי ההגדרות המצמצמות הנהוגות כעת) והבאתי לו קופסת קרטון מלאה בצמחים נדירים מניבי פרי מארה"ב, עבור חלקת ה"קטיף העצמי" שלו. אצל הגנת הצומח אין חכמות. יש קנס אחיד של 5000 שקלים, ומשמידים את הצמחים שלך. ואת הקנס שילמתי אני, לא זה שעבורו הבאתי. רבה-גלט קוראים לזה באידיש – שכר לימוד.
הסיפור של הגנת הצומח הוא סיפור כואב לחובבי הצמחים והפרות הנדירים שביננו. אין לי טענות על עצם הבקרה. גם במדינות מתוקנות, יש בקרה המיועדת למנוע התפשטות מחלות וצמחים פולשים. אלא שבמדינות נורמליות יש אפשרות להביא צמחים ממגדלים מורשים בלי אישור מראש, ובנוסף, יש הסדר של הסגר אליו אתה יכול למסור את הצמחים ממגדלים לא מורשים, לתקופה הנדרשת להוכיח שאין עליהם מזיקים, והצמחים יחזור אליך במצב טוב. לא כך אצלנו. רק מגדלים גדולים יכולים, לאחר הפעלת קשרים, רצוי עם שר החקלאות, להקים אצלם, ועל חשבונם, מתקן הסגר לצמחים, ב"פיקוח" הרשות להגנת הצומח. במכון וולקני יש לכאורה מתקן הסגר, אך זהו מקום אליו הולכים צמחים למות. אף צמח לא חזר משם חי. משרד החקלאות הוא מקום מאד לא מתפקד, אני מתרשם, וכרואים מי העומדים בראשו, כלומניקים כמו שלום שמחון ואורית נוקד למשל, אי אפשר להתפלא.
אז איך הגיעו לישראל כל אותם צמחים נדירים שתורבתו ושחלקם הפכו לענפים חקלאיים מניבים? הם פשוט לא נתפסו. גם מטען הצמחים שלי היה כנראה עובר בשלום אלמלא פספס את טיסת ההמשך בפרנקפורט והגיע רק למחרת, היישר לידי המכס. אין באמת הרי דרך לתפוס כל שתיל זעיר, עטוף בנייר עיתון לח, בתוך מזוודה או תיק יד. אני מכיר לא מעט חובבי צמחים נדירים, ורובם הצליחו להביא צמחים שוב ושוב בלי להיתפס, ולאלה יש כבר דורות על גבי דורות של צאצאים בכל רחבי הארץ, כמו למשל הצמח הזה, מגלעין של פרי הגדל ליד הכנרת:
ולמה להביא לפה צמחים שעדיין לא נמצאים פה? בגלל האתגר. לגדל צמחים באזורים בהם האקלים לא ממש מתאים הוא אתגר המתמפה ישירות על האתוס של הקמת מדינת ישראל, אבל על זה כבר כתבתי פעם. אין לי ספק שלרון נחמן היו חממות מושקעות, עם בקרה ממוחשבת של לחות וטמפרטורה בהן גידל את סחלביו. אני מכיר מישהו בזיכרון יעקוב שבנה חממת סחלבים כחלק מביתו, חצי מנפח הבית. ואני מכיר גם מישהו שבנה בחצרו חממת מתכת וניילון, עם מיזוג אויר ומכשירים ליצור לחות, רק כדי שיוכל בתוכה לגדל במכלים כשמונה עצים טרופיים.
ואני? אני בשלבי גמילה מהחיידק הזה. גיליתי שללא השקעת האמצעים הטכנולוגיים הנדרשים, צמחים שהאקלים בחצר האחורית שלי לא מתאים להם, פשוט מתפגרים. zone denial ? לא אצלי. נכון שבכל חצר יש מספר מיקרו-אקלימים, מקומות בהם יש פחות רוח, או שבהם קיר הבית מחזיר את קרני השמש אל הצמח ולכן בו טיפה יותר חם, אבל עץ ה Jack Fruit (לא מוברח, ממשתלת אוהד בהוד השרון) שלי, אחרי שלוש שנים באדמה, הולך ומצטמק. אני לא בטוח שהוא ישרוד את החורף הזה. כך הוא נראה לפני שנתיים:
מתסכל, כי אני מאד אוהב את הפרי, בניגוד להרבה פרות אקזוטיים אחרים שמגדלים שאר חברי העמותה לפרות אקזוטיים (שמהנהלתה פרשתי אך לפני חודש…) ואני לא מסוגל להכניס לפה, כמו למשל ה babaco הזה שגדל אצלי:
יש המוני צמחים שאת פריים אפשר לאכול. את רובם לא מגדלים גידול מסחרי, או שלא מגדלים בארץ. יש אמנם בארצנו מבחר די מדהים של פרות שחקלאים מגדלים, מבחר שגדל והולך משנה לשנה (קצת בזכות מאמצי העמותה לפרות אקזוטיים), ויש אמנם מגוון אזורי אקלים די נרחב, אבל יש פרות שפשוט צריך לגדל לבד אם רוצים לאכול אותם. כמו למשל אצרולה:
בארה"ב יש המון משתלות עם אתרי אינטרנט מפתים מאד, שמהם אפשר להזמין צמחים שישלחו אליכם הביתה, (לארה"ב) בעונה המתאימה, עם הוראות גידול מפורטות. למשל אלה: Burnt Ridge, One Green World, Rolling River ועוד משתלות רבות אחרות. ובארץ? יש מבחר לא רע במשתלות כמו יגור וסלונר (ליד רחובות) ויש את משתלת אוהד ומשתלת וולך. איך הגיעו אליהם הצמחים מלכתחילה, לא ברור. אבל שם אפשר לקנות צמחים נושאי פרי נדירים בלי לעבור על החוק. מישהו אחר כבר עשה את זה עבורכם, ולא נתפס.
ולפעמים, גם יהיו לכם פירות מזה. אבל בכל מקרה, לגדל דברים זה כיף.
הבוקר, במוסף הכלכלי של עיתון הארץ, תהה אחד מבעלי הטורים מדוע רוכש משרד התמ"ת שטחי פרסום יקרים על שלטי חוצות במרכז וצפון תל אביב, ומשתמש בהם למסע פרסום לבטיחות בעבודה. כאשר באותו הכסף ממש, אפשר היה לשכור פקחים שיאכפו את תקנות הבטיחות בעבודה, פקחים שחסרים מאד בשטח.
ועוד תהייה – למה להשקיע בפרסום במקומות שבהם יכול לכל היותר להיסגר מסך הלפטופ על אצבע של מישהו, או שקפה חם עלול להישפך לו על היד בשבתו בארומה? למה לא לקדם את הבטיחות בעבודה במקומות בהם גרים העובדים שאכן עובדים במקצועות בהם יש סיכון? למשל בדרום תל אביב?
ואם כבר, למה לא לפרסם את המסרים בשפות שבהם באמת צריך לפרסם אותם: סינית, רומנית ותאילנדית…(כאילו שפועל סיני יכול לעשות משהו אם מעסיקו לא מספק לו אמצעי בטיחות).
התשובה שהמאמר משיב היא שכל מסע הפרסום הזה הוא רק תעלול יחצני של משרד התמ"ת. אבל תשובתי היא שהיחצנות היא של העומד בראש המשרד, השר מ"מפלגת עצמאות" שלום שמחון. את השר חובב החיים הטובים והפרסום העצמי פגשתי כבר קודם, בחנוכת "גן חנן", וכבר שם ראיתי מי האיש..
יש בתוך השטח הגדול מאד של מכון וולקני, הלטיפונדיה של משרד החקלאות, חלקת אוסף של עצי פרי טרופיים שהוקמה על ידי דור הנפילים של חוקרי החקלאות במכון וולקני, אך נזנח ועמד שנים לא מעטות ללא טיפול. העמותה לפירות אקזוטיים לקחה אותו תחת חסותה (למספר שנים) ולאחר גיזום מה של העצים, הוחלט לחנוך את המקום מחדש ולקרוא לו "גן חנן" על שם פרופסור חנן (היינץ) אופנהיימר (1905 – 1978), חוקר חקלאות ישראלי, מכליא זנים חדשים, חתן פרס ישראל, מרצה ומורה. וכמובן, שהוזמן שר החקלאות דאז, שלום שמחון, לומר דברי ברכה ולנטוע עץ בחלקה.
משרדו של השר נמצא בערך 500 מטרים מהחלקה, עמוק בתוך המתחם הגדול מאד של מכון וולקני. אך באיחור המתחייב מרום מעמדו, הגיע השר בשיירה של שלוש מכוניות Audi 6 שחורות עם חלונות כהים, וזו שבה ישב השר ממש, אף נכנסה בין שורות העצים ונסעה ממש עד למקום בו כבר נחפר בור עבור השר, לתוכו הוא אמור היה לנטוע את העץ.
נתנו בידו האחת את חפירה ובידו השנייה את השתיל, אבל תחת לנטוע את השתיל, נעמד השר, המושבניק לשעבר, ליד הבור כשחיוך רחב על פניו הדשנות, הניף את האת ואת השתיל באוויר, וחיכה שיצלמו אותו. כשנגמרו הצילומים, שמט את שניהם והתכוון לנאום, אלא שחברי העמותה, יש בהם כמה טיפוסים מחוספסים משהו, כולל אחד שהיה בעבר עוזרו של השר כשהיה חבר כנסת. ולאחר שננזף, הואיל השר המכובד, בחליפתו ועניבתו, לשים את השתיל בבור ואף להזיז כמה רגבי עפר לכסות את שורשיו. ואז התפנה לנאום.
גמר לנאום, נכנס חזרה למכונית השרד שלו, ונהגו נסע אחורה במהירות בין שורות העצים תוך שהוא כמעט ומצמצם בחמישה את מספר חברי העמותה לפירות אקזוטיים, שחשבו לתומם שאפשר סתם לשוטט בין עצי המטע ולטעום מפרותיו.
זה האיש וזו חליפתו. את מחליפתו בתפקיד, גם היא ממפלגת מלחכי הפנכה של אהוד ברק, אורית נוקד, כבר טרחתי לא לשמוע נואמת, ביום הפתוח במכון וולקני לפני כשבוע. אפסותה מוכחת לא רק מחברותה ב"מפלגת עצמאות" הפתטית, אלא גם מעמדתה בעניין כלובי הסוללה שבהם כולאים מטילות בארצנו, והאסורים כבר מזמן ברוב מדינות אירופה.
במכון וולקני השבוע שמעתי הרצאה על השבחת זני פרות, בה הסבירו עד כמה התהליך הוא ארוך שנים ומורכב. לוקח כ 17-20 שנה מהתחלתו ועד תחילת גידול מסחרי על ידי המגדלים, מה שמחייב לדעתם שזה יעשה על ידי המדינה, ולא אפשרי שיעשה על ידי הסקטור הפרטי. ומיד נזכרתי שב-2009 (ב 3.6.9 ליתר דיוק), בין ביקור עבודה אצל מחלקת המחקר של Microsoft והכנס הפנימי של Intel למיקרו-ארכיטקטורה (IMAC), הייתי ביום של טעימות פרי לחקלאים אצל Zaiger's Genetics אשר ב Modesto, קליפורניה – בדיוק הדוגמה ההפוכה, המדגימה את יתרון המגזר הפרטי על הממשלתי בפיתוח זנים.
יש כמה דרכים להשביח זנים, ובכולן, אין באמת דרך ישירה לכוון את הפרי לכוון מסוים. כולן בעצם מנסות להאיץ את תהליך האבולוציה על ידי בחירה של מוטציות יותר מוצלחות וריבוין. דרך אחת להרבות מוטציות היא לייצר שתילים מזרעים ("זריעים") שכן זריעים נוטים להיות שונים גנטית מעץ האב (אם?), לעומת ריבוי וגטטיבי (השרשת ענפים, הברכת אויר, הרכבה) שבהם השתיל זהה גנטית לאב.
אפשר להאיץ את המוטציות אפילו יותר על ידי הקרנה רדיואקטיבית של הזריעים. בכל מקרה, לוקח לזריע כמה שנים עד שהוא מתחיל לתת פרי, ועוד כמה שנים עד שאפשר להרבות את הפרי המוצלח יותר ולבדוק את איכותו במטע ניסיוני.
Floyd Zaiger עושה את זה כבר הרבה שנים. ועושה את זה מדהים. הנה למשל הרכבות עין של ארבעה זנים ניסיוניים שונים על ענף יחיד של עץ אב, מה שמאפשר לו לעשות מספר אדיר של ניסיונות (מתועדות בקפידה, ברצף, מזה כחמישים שנה) בשטח קטן יחסית.
הם נוטעים כל שנה כמה עשרות אלפי שתילים כדי לברור מתוכם את המוצלחים ביותר. מה שבמכון וולקני עושים בקנה מידה קטן בהרבה, למרות שהם חוסים תחת כנפיה של "שרת החקלאות ופיתוח הכפר" אורית נוקד. הם אף הצליחו לפתח זני פירות מסחריים שהם הכלאות של משמש ושזיף על ידי האבקה הדדית בין מיני הפירות. היברידים כאלה קורים באופן טבעי גם בטבע, כאשר שזיפים ומשמשים גדלים בסמיכות, והגרסאות הטבעיות נקראות Plumcots או Apriplums (שמות שניתנו להם על ידי הבוטנאי לותר בורבאנק). Floyd Zaiger פיתח זנים כמו ה Aprium, הכלאה הדומה יותר למשמש וה Pluot, הכלאה הנוטה יותר לשזיף, והם טעימים, מאד. אפשר למצוא אותם בחנויות טובות בארה"ב. כשביקרתי שם, היה פלויד (בכובע מצחיה, משמאל) בן 83, ועדיין חקלאי פעיל.
הוא מפתח גם זנים מדהימים של דובדבנים, פירות יער ועוד ועוד, על שטח של כמה מאות דונם בלב ה central valley של קליפורניה, מקום בו אפשר לנסוע כשבע שעות רצוף בין מטעים של פירות מאופק לאופק. מדהים.
עד כמה שאנו אוהבים להתבשם מתפארת החקלאות בארצנו, אנחנו די בטלים בשישים לעומת קליפורניה, ולא רק בכמות. ראו למשל את פירות ה Aprium האלה:
וכך, פעמיים בשנה, מתייצבים החקלאים אצל Floyd Zaiger וטועמים את הפירות המופלאים שלו, ואף לוקחים הביתה בשקיות נייר מיוחדות. טעמתי שם פרות שלא מן העולם הזה. מדהימים. טעמם בפי עד היום.אחרי כן, מזמינים החקלאים שתילים בכמות מסחרית (עשרות ומאות אלפי שתילים) מהפירות שהיו להם טעימים, אצל משתלת Dave Wilson. המייצרת אותם בזיכיון עבור Zaiger's Genetics.
זו משתלה מדהימה שגם כמוה אין בארצנו שום דבר שמתקרב אליה בגודל ומקצוענות. בארץ, יש כמה משתלות פרטיות המתמחות בפיתוח זנים חדשים פטנטיים ואף הכלאות בין מינים, כמו למשל משתלת בן-דור, שיש לי מספר עצים עם זנים משלה.
ובהערת אגב – אני תמיד תוהה אלו תכונות אובדות בתהליך השבחת הזנים רב השנים הזה. כל פרי, ירק, קטנית או דגן שאנו אוכלים היום, יש הרי מעט מאד דמיון בינם לבין אבותיהם כפי שהיו בטבע. אמנם דברים רבים השתפרו בתהליך ההשבחה הזה, בעיקר היעילות לחקלאי היכול לגדל יותר עם פחות משאבים, מה שחשוב כדי שנוכל להאכיל את אוכלוסיית העולם הגדלה. אבל למפתחי הזנים יש פונקציית מטרה מסוימת המכוונת את מאמציהם, המשקללת את: כמות היבול, גודל הפרי, חיי המדף שלו, כמה קל לשנע אותו, האם אפשר לגרום לו להבשיל במועד הרצוי ולפעמים, גם את הטעם.
אבל מה לגבי דברים כמו תכולת חומרים המסייעת לבריאות הצרכנים? דברים שרק היום מתחילים לגלות ויתכן שכבר נעלמו מלא מעט זנים מלאכותיים. לבטח לא דברים שמפתחי הזנים שיקללו כאשר באו לבחור את המוטציה המנצחת. מה לגבי עמידות למחלות ומזיקים של הצמח עצמו, שיכולה למנוע הכחדת אזורים שלמים הנטועים בצמחים שכמעט זהים גנטית? יתכן שאנחנו מכחידים חלקים ב DNA של הצמחים שאנחנו כלל לא מודעים לחיוניותם, וכשנגלה את זה, נקווה שנותרו פה ושם כמה צמחים בתצורתם היותר טבעית כדי שנוכל להתחיל מחדש בעזרתם.
השבוע הזמין משרד החקלאות את הקהל הרחב ליום עיון ותצוגה על פירות במכון וולקני, בבית דגן. את ההזמנה קיבלתי דרך רשימת התפוצה של העמותה לפירות אקזוטיים, שגם היא הקימה שם דוכן והציגה בו מבחר מהפרות היותר מיוחדים הגדלים בארץ, בשלב זה בגידול לא מסחרי.
הייתה שם תצוגה של זני פירות שפותחו בארץ או שיובאו ואוקלמו לתנאי הארץ. פירות כה יפים שנותר רק לקוות שלא ייצאו את כולם אלא ישאירו גם לנו קצת פה בארץ, כי הם נראים נפלא. כמו למשל זן התפוחים הזה, בעל "צמיחת עץ מרוסנת" המאפשר מקסימום פרי על עצים קטנים פיזית. וכך העץ לא צריך להשקיע אנרגיה בחומר צמחי לא מניב, וקל יותר לקטוף את הפרי.
יש כל מיני מטרות שעבורן מנסים להתאים זני פרות. למשל, יתכן שזן הזייתים בתמונה מטה ("מתאים מאד לכיבוש") הותאם למלחמה על הקרקע בשטחים הכבושים, בה המתנחלים עוקרים ושורפים עצי זית של התושבים הפלסטינים, בעוד הם מצד שני תופסים חזקה בשטחים של אותם פלסטינאים על ידי נטיעת עצי זית בשטחים שצה"ל, מ"סיבות בטחוניות" מונע מהפלסטינים לעבד. (על זה בפירוט רב, כאן)
וקצת פרטים על חקלאות הזיתים בתוך הקו הירוק:
את רוב הפרות אי אפשר היה לטעום, אבל היה חדר בו אפשר היה לטעום זנים חדשים של מנגו, ולדרג אותם כדי לספק משוב למפתחים. היה גם צד אמנותי לאירוע, בו הדגים האמן יאסין קעדאן פיסול בפרות:
וגם מספר הרצאות, ביניהן מצאתי מעניינת הרצאה על הערך המוסף של אכילת הרבה פרות וירקות, והנזק מאכילת יותר מדי לחם (על מוצרים מן החי אני אפילו לא טורח לדבר). יש את האספקט של מניעת תחלואה בסרטן:
וישנו עניין החומציות:
וערכי חומציות / בסיסיות של מאכלים שונים. לידיעתכם (ורשימה מלאה – כאן)
אין לי טענות על עצם הבקרה. גם במדינות מתוקנות, יש בקרה המיועדת למנוע התפשטות מחלות וצמחים פולשים. אלא שבמדינות נורמליות יש אפשרות להביא צמחים ממגדלים מורשים בלי אישור מראש, ובנוסף, יש הסדר של הסגר אליו אתה יכול למסור את הצמחים ממגדלים לא מורשים, לתקופה הנדרשת להוכיח שאין עליהם מזיקים, והצמחים יחזור אליך במצב טוב. לא כך אצלנו. רק מגדלים גדולים יכולים, לאחר הפעלת קשרים, רצוי עם שר החקלאות, להקים אצלם, ועל חשבונם, מתקן הסגר לצמחים, ב"פיקוח" הרשות להגנת הצומח. במכון וולקני יש לכאורה מתקן הסגר, אך זהו מקום אליו הולכים צמחים למות. אף צמח לא חזר משם חי. משרד החקלאות הוא מקום מאד לא מתפקד, אני מתרשם, וכרואים מי העומדים בראשו, 
דרכי עצים 