מסלולי מגורים

ההשפעה של האדריכל שכינה עצמו לה קורבוזיה (שם העט של Charles-Édouard Jeanneret-Gris) על ארכיטקטורת המאה העשרים בכלל, ועל הארכיטקטורה בישראל בפרט, גדולה אולי מזו של כל אדריכל אחר. האיש היה גאון, גם גאון של יחסי ציבור, אבל גם גאון כאדריכל, אדריכל שידע גם להתעלם מההלכות שהוא עצמו טבע בשלבים כאלה ואחרים לגבי איך צריך לתכנן, וגם ידע לשנות את דעתו לא כי צריך אלא כי ככה בא לו. גאון. (עוד כמה פוסטים בבלוג עליו)
הנה למשל אחת הוילות שהוא תכנן, בעיירה ליד פריז. הוילה סבויה, המכונה גם "השעות הצלולות".

גם עלי הוא השפיע, וחלק לא זניח מהדרישות שאתן באתי לאדריכל שתכנן את ביתנו בזמנו היו בעקבות דברים ש"קורבו" (כפי שמכנים אותו הארכיטקטים וכפי שאכנה אותו בהמשך) או כתב או עשה. עשרים שנים מאוחר יותר, מתוך ההתנסות היומיומית בבית, חשבתי ששווה לבחון אם ההשפעות האלה היו לחיוב או שלא.

החזית החמישית: ברבים מהבתים של קורבו יש גינה על הגג, השטוח כמובן. גם בבתי דירות בערים, גם בבתים פרטיים בפרברים, כמו בוילה סבויה בתמונה מעלה. וילה זו, אף שעומדת בלב שדות, ה"גינה" שלה היא על הגג. בשני מפלסים אפילו. השאלה שאפשר לשאול היא: למה בית שעומד במרחב ירוק לא מחובר אליו אלא מנותק ממנו, והדיירים צריכים לעלות שתי קומות אל הגינה שלהם, שהיא בעצם מרפסת עם עציצים?

בכל אופן, בהשפעת קורבו, ריצפנו את הגג (השטוח כמובן), סידרנו שם כיור, תאורה, אפילו חיבור רשת קוית וטלפון קוי, ספסל בנוי, מערכת השקיה בטפטפות, אדניות ועציצי ענק עם עצים בתוכם. שתי גרמי מדרגות שעולים אל הגג, אחד מצד חדר המגורים והשני מאחד מחדרי הילדים (השני לא היה מעונין), גרם מדרגות אחד שם על הגג שעולה לשום מקום ויותר מיועד לישיבה, והקיר הקמור בתמונה מטה האמור להקנות פרטיות ליושבים על הגג מצד העוברים והשבים בכביש שמצידו השני של קיר זה ומזכיר את האלמנט הקמור בוילה סבויה (שהרבה יותר יפה ממנו, ונועד לאפשר שיזוף בעירום).

אחרי כעשרים שנה של מגורים בבית, לא נשאר כמעט כלום מחזון גינת הגג. אין יותר צמחים על הגג, פשוט כי אנחנו לא עולים לשם. המלפפונים שגידלתי שם בזמנו הפכו גדולים, מיימים ולא ראויים לאכילה עד שנזכרתי לעלות ולבדוק מה אתם. יש לנו מרפסת גן וגינה ממש במפלס הבית, אז פשוט לא עולים אל הגג.

לפני כשנה, בגלל דליפות מים חוזרות ונשנות ("כל ארכיטקטורה דגולה דולפת" הוא ביטוי שגידל על ברכיו דורות של אדריכלים אבל לא כל בנין שדולף הוא ארכיטקטורה דגולה, בטח לא זה שלנו) הסרנו את כל הריצוף ואטמנו את הגג מחדש. ואחרי כן, חזרנו וריצפנו, והחלפנו את כל גופי התאורה, וגם את הספסל וגרמי המדרגות השונים כיסינו בשיש מחדש. למה בעצם? כי חבל לוותר על ה"חזון" הקורבוזיאני? וגם לכסות את הגג בתאים סולריים אני נמנע בשלב זה, מאותה סיבה.

לא יודע אם קורבו חשב על זה או לא, אבל לפחות את המים היורדים על הגג השכלנו לנתב לבור מים תת קרקעי, ומהם אנו משקים את הגינה.

המכונית כחלק מהבית: בצילום חזית כל בית שתכנן קורבו הוא דאג למקם מכונית – המכונית הייתה בעיניו חלק משמעותי מחיי האנשים הגרים בבתים שלו ושידרה בעיניו קידמה טכנולוגית. הבתים בצילומים אלו לא נראים מיושנים גם כיום, אבל המכוניות, שאמורות היו לשדר קידמה, נראות עתיקות. בחלק מהבתים הוא גם שילב בפועל את המכונית בתכנון. למשל בוילה סבויה – חצי ממפלס הקרקע מיועד לחניית שלוש מכוניות, וכל קומת הקרקע בעצם היא מסלול מעגלי של כניסה ויציאה למכוניות.

כיום לא מעט בתים משלבים בתוכם מקום למכוניות, בחניות תת קרקעיות או בקומת עמודים מפולשת, או – בערים משופעות כמו חיפה, בבתים שבמדרון מתחת למפלס הכביש המכוניות חונות או במפלס הגג או אפילו גבוה ממנו במעין מגדל חניה הרכוב על הבית.

בביתנו הקט, המכוניות חונות "בערך" על הגג, במפלס הגבוה מעט (מדי) ממפלס המדרכה ומעט נמוך יותר ממפלס שאר הגג. המכוניות חונות ממש מעל הממ"ד והחניה בולטת אל תוך המטבח, חזית המכונית ממוקמת בקו ישר מעל הכיריים. הירידה מהמוסך אל הבית היא אל תוך המטבח. מבחינה צורנית, החניה היא חלק בלתי נפרד מהגוש של שאר הבית. יש עוד חניה, בלתי מקורה, גם היא "גג" למרפסת מקורה למחצה, ובמובן זה גם היא אינטגרטיבית לבית.

יש בחניה טכנולוגיה שלא הייתה קיימת בימי קורבו. שער חשמלי עם שלט רחוק? לא בטוח שהיה כבר אז, אבל יש לנו וזה מאד נוח. שהות של שנה בארה"ב גרמה לנו להבין את זה, שחניה סגורה יש לה יתרונות. גם כניסה ישירה מהחניה אל תוך הבית יש לנו, כזו שדווקא נעדרה מאותו המוסך בבית ששכרנו בארה"ב (אך די סטנדרטית שם, במזג אויר קשוח כמו בצפון מערב ארה"ב) וכניסה זו משמחת אותי ביום סגרירי כמו ביום בו אני כותב רשומה זו.

שקעי טעינה למכוניות חשמליות? עדיין אין לנו, אבל עם תשתית החשמל שיש במוסך אפשר בקלות להוסיף. גם שקעי טלפון ורשת יש שם בשפע, כך שאם ארצה להקים סטארט אפ במוסך, כמו שסטיב ג'ובס הקים את אפל ממוסך ביתו (לא מעט חברות בעמק הסיליקון התחילו במוסכים ביתיים, שיש שם לכל בית), אז תשתית קווית כבר יש בחניה, למרות שמי בכלל צריך היום תשתית קווית לטלפון או לאינטרנט? לפני עשרים שנה עדיין חשבתי שזה רעיון טוב.

גם פיר למעלית (עתידית, כשנהיה זקנים) מחבר את המוסך את שאר מפלסי הבית. נראה לי שקורבו היה מרוצה ממידת האינטגרציה של המכונית את תוך הבית הזה.

בין מפלסים: בוילה סבויה יש גם גרם מדרגות (לולייני) המחבר בין מפלסי הבית וגם מישור משופע העולה בין המפלסים ובפועל חוצה את הבית לשני חלקים שאין ביניהם כמעט חיבור. יתכן שמישור משופע זה נדרש לצרכי נגישות, כי מעלית אין בבית זה (אף כי טכנולוגיה של מעלית הייתה כבר בשנים ההן). גם בבתים אחרים של קורבו יש יותר מגרם מדרגות אחד בין המפלסים השונים. בבתי הדירות שתכנן (ה Unité d'habitation) יש מדרגות בתוך הדירות הדו-מפלסיות בנוסף למדרגות בין הקומות.

הלכנו עם זה קצת יותר רחוק בביתנו, בו בין מפלס הכביש למפלס המגורים שתחתיו מחברים שני גרמי מדרגות, מישור משופע אחד, שביל מרוצף אחד בגינה ופיר למעלון! יש גם שלושה גרמי מדרגות, שביל מרוצף אחד ופיר מעלון אל מפלס הגינה / קומת עמודים. יש שני גרמי מדרגות אל הגג ושני גרמי מדרגות אל הגלריות בחדרי הילדים. ספרתי 147 מדרגות בסך הכל, וזה בבית של קומה אחת!

בניגוד לוילה סבויה, המישור המשופע ושלושה מגרמי המדרגות הנ"ל הם תחת כיפת השמים ולכן הם לא "אוכלים" שטח מהבית (יש לזה השלכות מבחינת מספר הכניסות לבית…) . גם הנפח אשר תחת גרמי המדרגות שבתוך הבית משמש רובו לאכסון. ביתנו כולו יותר "דחוס" פונקציונלית מהוילה סבויה. מה שבטוח שה"זרימה" בין המפלסים השונים בביתנו לא תתקע את המעבר החלק של מעט הדרים בבית בין המפלסים השונים. יכולים חמישה אנשים לעלות ולרדת כל היום בין המפלסים השונים בלי להתקל זה זה. קורבו היה גאה.

ריבוי כניסות ויציאות: בוילה סבויה יש רק כניסה אחת לבית, וממנה עולים לחלקי הבית השונים. בבתים אחרים של קורבו, למשל Maison Le Roche, יש מספר כניסות, נפרדות לפונקציות השונות של הבית – לחלק המגורים ולחלק המשרדי. יצא שבביתנו יש יותר. רציתי שיהיה רק מפתח אחד לכל דלתות הכניסה לבית, כדי שלא אצטרך להסתובב עם צרור מפתחות כשל שרת בית ספר ואז גיליתי שצריך להזמין 17 מנעולים זהים ל 17 הדלתות השונות שמהן אפשר להכנס לבית במפלסיו השונים. אולי זה ירתיע פורצים, שלא ידעו להחליט מאיזה משפע הכניסות כדאי להם לפרוץ פנימה 🙂
עוד השלכה של ריבוי הכניסות: כדי שלא נדרש, לפני כל יציאה מהבית, לצאת לסיור הכנה בין כל 17 הדלתות, בשלושה מפלסים שונים, לבדוק אם הן נעולות, התקנו מתג זעיר בתוך כל דלת שעליו לוחצת לשונית המנעול כשהוא במצב נעול. כל המתגים האלה מחוברים למערכת האזעקה, לא מאפשרים לדרוך אותה אם לא הכל נעול וגם מאפשרים למערכת לדווח איזה דלת לא נעולה. זה דורש תכנון מראש בזמן הבניה, להכין חיבור חוטי בין צד המנעול של כל דלת ומערכת האזעקה.

עמודים בחלל: באחד מהשלבים בקריירה שלו הגה קורבו את מודל ה Maison Dom-Ino, דגם מופשט של תכנון בית, בו הקומות השונות עומדות על גריד קבוע של עמודים עגולים, כך שהקירות החיצוניים של הבית חופשיים לגמרי ואפשר למקם בהם חלונות איפה שרוצים. ראיתי דגם בנוי של המודל הרעיוני הזה בביאנלה לאדריכלות בוונציה לפני כמה שנים

אבל אחרי כן צריך לשבור את הראש איך לחלק את החלל הפנימי כך שעמוד לא יצא במקום לא אפשרי באמצע גרם מדרגות למשל. בוילה סבויה זה לא תמיד הלך ולכן חלק מהעמודים נגרעו והוחלפו בקורות. ובביקור בבית שמתי לב שאי אפשר ללכת לאורך פנים הקיר החיצוני בלי לעקוף עמוד כל כמה מטרים.

זה מקום שבו לא הלכתי בעקבות קורבו, להיפך. אין בביתנו אפילו עמוד אחד שאפשר להבחין בו. כל העמודים משולבים בתוך הקירות. לא מסובך לעשות את זה כשתכנון הבית הוא פרטני ולא מנסים להלביש מערכת דרישות ספציפית על מודל רעיוני אבסטרקטי בכוח.

יתכן שגריד יותר צפוף של עמודים דקים היה מאפשר תקרה ורצפה יותר דקות. אבל למי אכפת? להיפך – תקרת ביתנו היא תקרת צלעות עבה למדי המבוססת על לבני איטונג ומאפשרת בידוד תרמי הרבה יותר טוב מקליפות הבטון הדקות שמציע המודל של קורבו. אולי במבנה רב קומות עובי הקומות הוא שיקול. לא בבית פרטי כמו ביתנו, או הוילה סבויה.

חלונות פס: שכבתי בשבוע שעבר במיטה והתבוננתי במשפחה של חזירי בר מתחחים באפם את הקרקע שליד הבית. הבוקר השקפתי מהמיטה בנחל הזורם כמה מטרים משם. בחלונות הפס שקורבו כה אהב, בעיקר כדי להפגין את היעדר העמודים בקיר החיצוני, זה לא היה אפשרי.

כל זה, בזכות קיר מסך המגיע מרצפה ועד תקרה ולאורך עשרה מטרים מהווה את אחד הקירות הן של חדר המגורים והן של חדר השינה. קיר מסך זה לא התאפשר, כפי שדרש קורבו, בעזרת עמודים המרוחקים מהקיר החיצוני. להיפך. העמודים דווקא כן משולבים בקיר החיצוני. אלא שהמרחק ביניהם הוא 10 מטרים, וביניהם שתי קורות שגובה כל האחת מטר (כל מטר מפתח דורש 10 ס"מ גובה קורה, כך למדתי) . זו במפלס הרצפה יורדת אל מתחת הרצפה, וזו שבמפלס התקרה מהווה בעצם את מעקה הגג. שתי הקורות לא נראות מתוך מפלס המגורים. אין פה ידע הנדסי שלא היה קיים בימיו של קורבוזיה, יש פה פחות אידאולוגיה. בוילה סבויה האידאולוגיה, והטהרנות הצורנית לא אפשרה שום דבר חוץ מפס חלונות היקפי. לא קיר מסך, ולא שום התאמה של הפתחים בקיר לפונקציה הספציפית הנדרשת לחלל שבו הם נמצאים. אבל בזכות טהרנות זו הוילה סבויה היא אחת מאתרי המורשת העולמית של אונסקו.

מרפסות: בלא מעט בתים של קורבו יש מרפסות קטנות הבולטות מקיר הבניין, משהו שמאפשר אולי לעמוד שם ולברך את הקהל העומד למטה ולא ממש ברור מה הפונקציה שלהן למעט האפקט הפיסולי. בוילה סבויה המרפסת היא נפח ש"נחצב" מתוך התיבה המושלמת, חלק מקומת המגורים שהגג הוסר ממנו, אך עדיין מוקף בחלון פס צר. בביתנו יש רק מרפסת קטנה אחת, של חדר השינה, שגם היא חלק שנגרע מהקצה המחודד של הבית, אך ללא המשך מלאכותי של חזית הבית לחציצה בינה לבין הנוף, ולכן במרפסת זו (שגם היא לא זוכה לשימוש רב) אפשר לשבת ממש בתוך ענפי עץ התות הגובל בה. אנו לא מרגישים בחסרון של מרפסות כי שתי רחבות מרוצפות במפלס המגורים משני צידי הבית, שחלקן על הקרקע וחלקן מוגבה מפני הקרקע (ולכן אולי הן בעצם כן עונות על ההגדרה של מרפסות) עונות על הצורך הזה.

ספסלים בנויים: אלמנט די שכיח בבתים של לה קורבוזיה ולרוב מאד יפה, בעיקר בגינות הגג אך לא רק. מאד רצינו גם אנחנו ספסל בנוי בטון, כזה ש"יחדור" את צד דלת הכניסה הראשית כפי שראינו באחד הבתים שלו. לא הסתייע בגלל טעות בחישוב של אחד ממהלכי המדרגות שהכריח אותנו להקטין את רוחב הדלת הקדמית. כן נשארנו עם ספסל בנוי אחד ברחבה הקדמית (שזוכה קצת לשימוש, עם כרית) ואחד על הגג (פחות).

לסיכום: מכתבה של אסתר זנדברג בעיתון הארץ (לא זו שכתבה על ביתנו אנו) למדתי על האנטישמיות של לה קורבוזיה, ועל יחסו לציונות. הוא כתב למשל, בהקשר של שיקום היהודים העקורים לאחר מלחמת העולם ש:"מתוך סבלם ורוע מזלם, מוכנים היהודים לעקוף את הטריוויאלי ולמסגר את עצמם תחת סדר חדש… ניתן לדמיין כיצד ניתן לנצל נסיבות ספונטניות אלו כדי לעשות את הצעדים הראשונים לאירגונה של החברה המכנית על בסיס טבעי". האם המקרה הפרטי של הבית "היהודי" הפרטי שלי (נעדר המזוזה) הוא אכן מקרה שבו ה"יהודים" עקפו את הטריוואלי? מסגרו את עצמם תחת סדר חדש? האם תכנון ביתנו מאפיין "ארגון מחדש של החברה המכנית על בסיס טבעי"? אני מניח שאפשר להגיד שהמשפט הסתום הזה תואם, בכל זאת, הבית שתואר פה מעלה מחובר לטבע בלא מעט דרכים ומסלולים – הוא גם לא מורם מעליו על כלונסאות כמו הוילה סבויה. הוא תקוע בדופן צלע הנחל, חלקו שקוע בהר וחלקו ,בחלק המגרש הנמוך, "מרחף" מעל.

הבית גם משקף את המפעל הציוני – הוא ממוקם על אדמות הכפר הערבי (שנמחק) טירה, מפעם לפעם אפילו מקבלים לזה תזכורת סוראליסטית כשמגלים את אחת הפרות של המשפחה הפלסטינית האחרונה ששרדה את הנקבה ועדיין גרה בנחל הסמוך, מלחכת את הדשא בכיכר פה ברחוב. אבל למרות זאת, ולמרות כל הסובב אותנו, ואם מתעלמים מהדרמות הקטנות שתחזוקת הבית דורשת, גם לבית הזה אפשר לקרוא
Le Heure claire, השעות הצלולות. אני אוהב אותו.

יש גם אוסף רשומות על כל הבתים בהם גרתי בחיי, עד כה.

הדורבן שאהב תות

מהכתבה במוסף הארץ השבוע אני למד שהחל מהמאה השש עשרה כבר אין יותר אריות במקומותינו, ומכאן אני יכול להסיק שמי שבא בלילה ואוכל את התות על המרפסת שלנו הוא לא "האריה שאהב תות" (טוב, לא באמת אהב, עשיתי לכם ספויילר לסוף ספר הילדים המקסים דנן) אלא חיה אחרת. וכבר כמה פעמים יצא לי לראות מי העבריין – דורבן. לפעמים זוג דורבנים, גדולים ומפוארים, ושקטים מאד.

גם פורטולקה (צמח נוי) הם אוהבים לאכול, הדורבנים, ועוד כמה צמחי נוי. והם לא מסתפקים בנשנוש ב"מרפסת" (בעצם רחבה מרוצפת) הפונה אל הואדי, אלא שהם גם עוברים לחזית הבית, לרחבה המרוצפת שבין הבית לכביש, וגם שם פגיעתם רעה.

ואלו רק הדורבנים. ועוד לא הגעתי לתיאור "דו-הקיום" שלנו עם חזירי הבר, שפני הסלע, הנמיות, התנים, הקמטנים וסתם עכברי השדה. דו הקיום הזה ממש מותח כבר את גבולות האידאליזם שהדריך אותי כאשר תכננו והתחלנו לבנות לפני שני עשורים.

הייתי אז בקורס של משהו שנקרא "פרמקלטור", חקלאות מקיימת, והייתי גם מאד מודע, ועם רגשי אשמה, לאופן ולמידה בה בני האדם דוחקים את רגלי בעלי החיים עם התפשטות השטחים הבנויים על חשבון השטחים הטבעיים (אם עוד אפשר לדבר על שטח "טבעי" לגמרי בארץ ישראל שלא ננטע ללא הבחנה באורנים על ידי הקק"ל.) ולכן, כאשר התחלנו בתכנון ביתנו, שמתי לב שהמגרש נמצא בתוך אפיק נחל טירה, ולא זו בלבד, אלא שבאמצע המגרש יש מעין תת-אפיק המתנקז אל תוך הנחל (האכזב, כן?).

והרגשתי לא נוח עם זה שאני הולך לחסום את המוצא האחרון של בעלי החיים מהנחל כלפי מעלה – המגרש אותו רכשנו היה האחרון שנותר לא בנוי בסביבה כולה, "הודות" לשכנים חובבי בתי משפט שסיכלו עד אותו זמן כל ניסיון לבנות במגרש הזה.

שמחתי על כן כאשר האדריכל (השני , אבל לא האחרון שהעסקנו) הציע סקיצה של בית ש"מרחף" מעל אותו תת-אפיק, ועומד על שני חלקים נפרדים משני צידי תת-האפיק הזה. אוה – אמרתי לעצמי, הנה השארנו פה מסדרון אקולוגי שבעלי החיים יוכלו להמשיך ולעבור באין מפריע. כמובן, בתנאי שלא נגדר את היקף המגרש.

מה נותר מאותו חזון תמים אך נאצל? המגרש אכן לא מגודר. אמנם הייתה גדר מתכת לתקופה קצרה, על פי דרישת העיריה (למה, לא ברור) אך זו הוסרה. הייתה גם "גדר בקר", חוט דק מחושמל שחוסם את מעבר הבקר בשוק חשמלי לא מזיק, אך החזירים קרעו אותה שוב ושוב עד שנכנעתי וויתרתי.

"המסדרון האקולוגי" שמתחת לבית הלך והצטמצם תוך כדי הפיכת הסקיצה הראשונית של אדריכל 2 לתכנית של ממש העונה על אילוצי התקנות וצרכי הלקוחות (אנו) על ידי אדריכל 3. מסתם מדרון משופע ולא מעובד נותר רק גרם מדרגות העולה ממפלס הואדי אל הכביש. אבל כזה שהדורבנים והנמיות צולחים ללא קושי.

ומה נותר מאידאל דו-הקיום? אני עדיין מתעצבן כשהחזירים מפרקים לגורמים את הקומפוסטר אבל חוזר ומבצר אותו כל פעם מחדש. על דשא ויתרתי אחרי שהם חפרו אותו שוב ושוב. כשהדורבנים אוכלים לי את התותים אני מקלל, וכשהם עושים את צרכיהם בכל מקום אני מתעצבן (השתן שלהם מאד כהה, והם נהנים לסמן טריטוריה בכל מקום אתו). אני לא מנסה יותר לגדל ירקות על האדמה כי אני יודע שלא אני אהנה מהתוצרת. מפרי העץ אין לי בעיה לחלוק עם חיות הבר – הן אוכלות את הפרי שנופל על הקרקע וזה ממש בסדר מבחינתי. אני רק צריך לזכור לעשות רעש לפני שאני ניגש לקטוף מעץ התות, כדי שהחזירה וגוריה שרובצים שם רוב הזמן יעשו טובה ויתפנו.

במחשבה שניה, הבית הפרטי שלנו וסביבתו היא רק מיקרה פרטי של מה שקורה בחיפה. כמעט כל לילה אני שומע את החבטות העזות של חזירי הבר בפחי האשפה בנסיון להעיף אותם מעל השרשרת שמקבעת אותם למקומם. יש להם ממש כוח אדיר, ולא אחת הם גם מצליחים. הלילה הזעקתי את מוקד 106 כי הפח שהם הפכו וגררו לכביש חסם את הכביש. גם בגן המשחקים אליו אני הולך עם כרמל, נכדתי המתוקה, חזירי הבר מצליחים לפתוח את פחי האשפה הירוקים העגולים שצריך לסובב כדי לשחרר את נעילתם והעורבים משלימים את המלאכה ומפזרים בצורה אחידה את אריזות החטיפים על פני כל הגן.

קשה להגיד מהו שיווי משקל נאות ביחס בין בני האדם לבעלי החיים הלא מבוייתים המעטים שנותרו בסביבתו. יהיה לי מאד עצוב כאשר לא יהיו פה יותר בעלי חיים שאינם אנושיים. אז נכון, זה מעצבן, וצריך לעשות פשרות. אבל בינתיים, הפשרות הן כאלה שאני לפחות, מוכן לסבול.

אל המנוחה ואל הנחלה

בהדרגה, עם השנים, עזבה רוב חבורת הידידים הקטנה שלנו את חיפה בחיפושם אחרי תנאי דיור משופרים, אולי אחרי הצמידות הנכספת לקרקע המולדת. מי לזכרון יעקב, מי למצפים בגליל, מי לעמק חפר ומי לעמק יזרעאל, כולם הגשימו את החלום הכה ישראלי הזה, רק אנחנו נשארנו בחיפה, בדירה נעימה, נחמדה, אבל התחיל להיות לנו קצת צפוף בה. במיוחד אחרי שחזרנו משהות זמנית בארה"ב, בבית פרטי גדול יחסית (לארץ), שהות ממנה חזרנו עם שפע חפצים מיותרים שכמעט בפועל דחקו אותנו החוצה מדירתנו.

התחלנו לחפש משהו טיפה יותר גדול.  לא היו לנו הרבה דרישות: לא הרבה מדרגות, חניה וזהו בערך. היה נחמד אם היינו מוצאים משהו במרחק הליכה, אולי בנעלי בית, מהסינמטק החיפאי. איזור מרכז הכרמל. השקענו בזה בערך חצי שנה של חיפושים, במהלכם הבנו שזה לא לפי כיסנו. לא בלי להכנס לחובות רציניים. וכך הגענו אל מעוננו הנוכחי, צמוד הקרקע, עדיין בחיפה – חלל המגורים האחרון עליו אני כנראה אכתוב בסדרת הרשומות הזו על החללים בהם גרתי.
על החלל הבא בו ישכון גופי, או האפר של גופי, כבר לא אכתוב. סביר שלא יהיה שם חיבור לאינטרנט. (אבל מי יודע? אולי יתגלו מודלים חדשים של שימוש במרשתת)

החלל הנוכחי, החל מחלל גדול עוד יותר, בור בעצם, באדמה. בור שחפרנו בכדי להניח את היסודות לבית שהחלטנו לבנות מהיסוד על המגרש שרכשנו בשכונה היותר דרומית-מערבית של חיפה. מגרש שעליו קיויתי להגשים את האספירציות האדריכליות שלי, ולבנות בנין שהוא מופת של אדריכלות מודרניסטית. כמו אלו שבנו מיס-ואן דה רוה ופיליפ ג'ונסון, על מגרשים של עשרות דונמים בלב יער עבות. תיבות זכוכית אבסטרקטיות טהורות צורה.למשל משהו כזה:

Farnsworth House – Ludwig Mies van der Rohe

הייתה רק בעיה אחת קטנה: המגרש שרכשנו לא היה בלב יער עבות. לא רק זה, הוא היה חצי ממגרש דו-משפחתי של פחות מדונם, שבנין מכוער בן כעשרים שנה כבר היה בנוי על חציו, ואליו היה הבניין שנבנה חייב להצמד. מגרש בצורת גיזרה משולשת פחות או יותר, ארבע מאות וכמה מטרים רבועים, שאפשר היה לבנות רק על 32 אחוזים מהם. צד אחד מהמשולש היה קיר בית השכנים, צד שני הכביש וצד שלישי ואדי. לא מגרש שאפשר למקם עליו בנין טהור צורה כלשהו. בניגוד לבית מעלה, בית נופש של אישה בודדה ומאד עשירה, הבית שנבנה היה גם אמור להכיל שלושה חדרי שינה, סלון ומטבח ולשמש למגורינו יום-יום, שנה-שנה.

כבר הארכיטקטית הראשונה שהבאנו אל המגרש, אחת שמביתה הפרטי בעתלית התלהבנו, שפכה מיד מים קרים על חלומותינו, והציעה חד וחלק שנמכור את המגרש מיד. יש בשכונה מגרשים הרבה יותר אטרקטיביים, אמרה. אני לא חושב שהיא התעמקה בקשיים של צורת המגרש וצמידותו לבית הסמוך. יותר הטריד אותה, נראה לי, מראה הבית המכוער מעבר לוואדי, בית שכבר כמה שנים מוסתר על ידי הצמחיה שגדלה באופן טבעי לגמרי. לא מכרנו את המגרש, אבל גם לא המשכנו עם אותה ארכיטקטית.

כן, היו מגרשים הרבה יותר גדולים בסביבה, ולא הרבה יותר יקרים. אבל הרבה יותר תלולים, מה שהיה מתבטא בעלות הבניה וגם הופך את הבית מנותק מהקרקע עליה הוא יושב. היו גם מגרשים עם נוף הרבה יותר רחב וצופה למרחוק אבל דווקא מצא חן בעינינו, או שאולי זה כך רק כיום בדיעבד שזה מוצא חן בעיני, מיקום המגרש בתוך מעין כיס באפיק הנחל, כשהנוף ממנו הוא נוף קרוב של עצים ולא רחוק של ים (וטירת הכרמל). והיה בזמנו גם נוף של ים, בזוית מסויימת, אבל העצים במורד הוואדי גדלו ומראה הים כבר נעלם. אחת מהשריפות התקופתיות שקורות פה בכרמל כנראה שתחזיר את מראה הים, אבל אני מוכן לוותר.

התחלנו דווקא עם תקוות גדולות – ראינו פה ושם בחיפה בתים פרטיים שמאד מצאו חן בעינינו, בסגנון שנהוג לכנותו mid-century modern. בתים שאפשר אולי היה לחשוב שתוכננו על ידי האדריכל (המפורסם) Marcel Breuer אבל בפועל תוכננו על ידי אדריכל חיפאי בשם פרנק, שאני לא בטוח שכיום הוא עדיין בחיים.

אז, הוא היה בשנות השבעים לחייו, ועדיין פעל ממשרד קטן בהדר הכרמל. הוא אפילו עבר לתכנן בעזרת מחשב – מה שכנראה גרם לכך שהתוכנית הראשונית אותה הוא הציג לפנינו הייתה רחוקה מאד מהפשטות האלגנטית של הבתים הבנויים שלו שראינו, שכנראה תוכננו בשרטוט ידני. תכנית מבולבלת, המפנה את עורפה לצד הנוף, מבוך של חדרים, מפוזרים על פני שיפוע המגרש ומחוברים ביניהם בקטעי מדרגות קצרים. בכאב לב הסתכלנו זה על זו, זוגתי שתחייה ואני, והבנו שעם האדריכל הזה הגענו אל סוף הדרך.

אחרי כן הייתה תקופה על כמה שבועות שבמהלכם ניסיתי לתכנן בעצמי את הבניין. לא ממש לתכנן, יותר למצוא קונספט. גזרתי פיסות נייר בגודל המשוער של כל חדר, בקנה מידה, וניסיתי לסדר אותן בצורה הגיונית כלשהי. מה כבר יכול להיות פה מסובך? כמה פתרונות כבר יכולים להיות למשוואה הזו? בדיעבד, מסתבר שלא מעט. אלא שלא הצלחתי למצוא בכוחותי עצמי למצוא, אף לא אחד מהם.

אני לא יודע אם זה אומר שלו הייתי הולך ללמוד ארכיטקטורה הייתי נכשל כארכיטקט. כנראה שלא הייתי ארכיטקט טוב מדי. אבל אולי מה שהיה חסר לי בנסיון התכנון הבודד הזה שלי הוא משהו שלומדים בלימודי האדריכלות. או שרוכשים בתרגול מעשי. בגלגול הנוכחי, כבר לא אדע את התשובה לזה.

אחרי הנסיון הלא מוצלח עם האדריכל ה"בשל", שאולי כבר הבשיל מדי, ניסינו את מזלנו עם אדריכל צעיר, שבנה עד אז בית אחד. אדריכל שבפרוש "היה לו את זה", ב"זה" אני מתכוון למשהו שאני חושד שבאים אתו ללימודי הארכיטקטורה ולא רוכשים שם. ותוך זמן קצר קיבלנו סקיצה מרהיבה, מצויירת ביד אמן, לא במחשב ששבתה מיד את ליבנו. מעין כנף מטוס, בניין בצורת האות L, שחלקו צף מעל המדרון. חלום.

חלום שעל פני ששת החדשים שאחרי כן, נאלצנו אט אט להתפכח ממנו.זה התחיל בזה שההתכנות של הרעיון המרהיב ההוא התבססה על זה שהוא לא היה משורטט בקנה מידה נכון, ולא לקח בחשבון דברים פרוזאיים כמו "קו בניין" – המרחק המינימלי שהתקנות דורשות בין הבניין לקצה המגרש. אחרי שקנה המידה הפך נכון ואילוצי החוק הופנמו את תוך התכנית היא נראתה כבר פחות נקיה, צורתה פחות טהורה.

שישה חדשים אחרי, נפרדנו גם מהארכיטקט הזה, בצער וגם קצת ברוגז. הבנו שבאותו שלב בקריירה שלו, הוא היה עדיין לא בשל מספיק, ואני מודה שגם אנחנו לא היינו לקוחות קלים. אבל כשנפרדנו היו כמה דברים שהיינו תקועים בהם אתו, בלי אופק של פתרון. דברים פעוטים כמו למשל איך נכנסים לבית (שהתברר שעליו להיות מתחת מפלס הרחוב). וגם דברים כמו איפה תולים כביסה, משהו שהארכיטקט לא חשב שמתפקידו לפתור (בדיעבד – אנחנו כמעט שלא תולים כביסה – את רובה אנו מייבשים במייבש…). גם חדרי הילדים לא הצליחו להכנס שניהם לתוך מעטפת הצורה הטהורה של כנף המטוס שממנה סירב ארכיטקט מספר שתיים לסטות.

סאגה. כמעט היה לנו בניין טהור צורה, "מרחף", אבל משיקולים פונקציונליים, מסמסנו את האפשרות הזו.

שוב חזרנו לחפש ארכיטקט. וגילינו שיש אמנם בחיפה לא מעט משרדי ארכיטקטים, אבל רובם סירבו אפילו להסתכל על הרעיון שאתו סיימנו את העבודה עם הארכיטקט הקודם. יש לארכיטקטים אגו, בניגוד למהנדסים, שהיו קופצים בשמחה על פתרון שרק צריך לשכלל. בסופו של חיפוש לא ארוך, מצאנו את האחד, שלקח את הקונספט שאהבנו, ובמחי עכבר, פתר את כל מה שדרש פתרון.

בעיקר שמחנו שנשמר אלמנט ה"גשר" בו הבית בנוי משני גושים העומדים על הקרקע כאשר חדר המגורים הוא גשר ביניהם, עובר מעל צמחיה, בעלי החיים יכולים להמשיך ולצאת מאפיק הנחל, והרוח הנושבת מהים נושבת תחתיו ומסיעה את החום מהבית (בקיץ, אך גם בחורף), משהו שלמדנו מדירתנו הקודמת שעמדה מעל קומת עמודים מפולשת וגם תחתיה נשבה הרוח מן הים.

נדרשו פשרות מסויימות בטוהר הצורני של הבניין, אבל בשלב זה כבר הפנמנו שאנו לא הולכים לבנות את בית הזכוכית של מיז שבתמונה מעלה, שבמקום ביתן ברצלונה נבנה משהו מ"פואבלו אספניול". ויצאנו לדרך, עם הארכיטקט השלישי, זה שלא היה צעיר מדי ולא היה מבוגר מדי. אל הפרוייקט הגדול ביותר שהרמתי בימי חיי, הבית בו אנו גרים כיום. המשך יבוא.

הרשומה הזו היא חלק מפרוייקט תיעוד החללים בהם חייתי.

42-43: SW Bridletrail Ave., Beaverton, Oregon

הדבר היחיד המייחד את העיירה Beaverton הוא חברת Nike שנוסדה בה. מטה החברה נמצא בה עד היום. חוץ מזה, היא סתם עוד אחת מאוסף עיירות חסרות יחוד המקיפות את העיר פורטלנד, במדינת אורגון שבצפון מערב ארצות הברית.

עיירה חסרת יחוד אחרת באותו איזור היא Hillsboro, שבה נמצא מרכז התכנון הגדול ביותר של חברת אינטל. לשם נשלחתי לעבוד בסוף שנת 1996, לשנה ורבע בערך. קצת אולי כפיצוי על שבקידום ההוא לא קודמתי לדרגה המקנה רכב צמוד. שליחותי הייתה אמורה להעביר ידע ממחקר שביצעתי בשנתיים שקדמו לכך, אל הגדרת המעבד שהוגדר באותה התקופה בסניף חברת אינטל שם. מעבד שקיבל לימים את שם הקוד Willamette או פנטיום 4.

התזמון יצא דווקא טוב, בדיוק בזמן לשנת השבתון של זוגתי שתחייה, מדירוג המחקר של רפא"ל. הילדים היו אז האחד בכיתה ג והשני בגן, וחשבנו שלא יזיק להם ללמוד אנגלית ברמה של שפת אם. ובכלל, חוויות.

כמו שעושים בחברה גדולה ומסודרת, יצאנו כמה שבועות קודם לנסיעה עצמה למצוא לנו בית. סוכנת הנדל"ן שעברה אתנו מבית לבית על פי רשימה שהייתה לה, העבירה אותנו מבית משמים אחד לשני. כולם חדשים יחסית, אדירי מימדים יחסית לדירה ישראלית מצוייה. רובם בשתי קומות, בשכונות חדשות בפרברי העיירות המקיפות את העיר פורטלנד, העיר הגדולה באורגון. שכונות שנבנו כולן בבת אחת על ידי חברה קבלנית, ושבהן כל הבתים זהים לחלוטין.

הסוכנת באמת שלא הבינה ממה אנחנו לא מתלהבים. רוב הישראלים שבהם טיפלה קפצו בשמחה רבה על הבתים ה"מפוארים" האלה, בחלקם היתה אפילו בריכת שחיה. כלאחר יאוש היא הובילה אותנו לבית "עתיק" במונחים אמריקאים, בן 18 שנה. בית עץ, בצורת האות L, על גבעה קטנה, בתוך cul-de-sac, מוקף צמחיה ועצים בוגרים. עוד לפני שראינו את פנים הבית, ידענו שניקח אותו.הסוכנת הסבירה שהיא לא הראתה לנו את הבית בגלל חסרונותיו. למשל, שומו שמיים, אין מעבר ישיר מהחניה (מקורה, לשתי מכוניות, עם שתי דלתות חשמליות ומספיק נפח אכסון להכיל דירה ממוצעת במקומותינו) אל המטבח. אבל התלהבנו משפע העצים המקיפים את הבית, מזה שיש בית ספר יסודי קרוב אליו אפשר ללכת ברגל. היכרתי את הסביבה, מכל אותן נסיעות עבודה בהן שהיתי בסניף embassy suits הקרוב. זה שלו קראתי "ממתקי השגרירות". סביבה שנראתה לי סימפטית, מוקפת בארבעה מרכזי קניות ענקיים, כמו באמריקה.

הבית היה מצופה באריחי עץ מבחוץ, בניגוד לפנלים הפלסטיים דמויי עץ בבתים החדשים יותר. רצפתו מכוסה שטיח לבן מקיר לקיר, פרט לחדר המבואה, בו מורידים מגפיים והמטבח. חדר מגורים אחד, מאד גדול ובו אח היווה את הצלע הקצרה של ה L, ושלושה חדרי שינה היו בצלע השניה. המטבח ועוד חדר מגורים קטן היו באמצע יחד עם חדר כביסה ובו מכונת כביסה ומייבש כביסה, שניהם ענקיים. כמו באמריקה.

היו דברים מעניינים בבית הזה. כמו דק העץ שעבר לאורך כל הצלע הארוכה של הבית (בתמונת הלווין מעלה), שעליו יכולנו לראות לפעמים משפחה של דביבונים משחקת. עדיף בהרבה על חזירי הבר שיש לנו כיום על המרפסת. חדר האמבטיה הנפרד של "יחידת ההורים" (עניין חדש בעבורנו), שכללה גם חדר ארונות, היה בעל קיר זכוכית גדול שפנה אל החוץ. קצת חושפני, אבל גם הדייר הקודם כנראה חשב כך והוסיף קיר עץ מצידו השני של הדק. ועדיין, יכולת להתקלח ולראות כל מי שהסתובב על דק העץ, כולל הדביבונים.

הבית הזה, שהיה מאד צנוע בשטחו, "רק" 2700 רגליים רבועות ( כ 270 מ"ר), מאד קטן יחסית לאזור, הרגיש ענקי יחסית לדירה בה גרנו בישראל. עזר גם שהיו לנו בו רק מעט חפצים שהבאנו ומעט רהיטים ששכרנו, כמנהג האנשים הבאים ל relocation. העיקר –  היה בו שולחן האוכל למטבח שאותו עשיתי שם באורגון במו ידי מעץ מייפל משובח, בהשקעה של כ 150 שעות עבודה, בקורס נגרות (עילית) ב Oregon college of Art and Craft הסמוך. יש בצפון-מערב ארה"ב מסורת מפוארת של עבודות עץ ונגרות עילית, וגם חומרי הגלם מאד זמינים שם. בשולחן הזה  אני מאד גאה והוא משמש אותנו עד היום.

החוויה העיקרית שלי מהבית היא השלווה, המראה המאד ירוק מכל חלונות הבית, מראה השלג היורד דרך החלונות (רק פעמיים בשנה ורבע שהיינו שם),  והאח המבוערת (הרבה טרחה..). כמו באמריקה.

כמו באורגון, הייתה שם הקפדה יתירה על הפרדת אשפה, והיה צריך להוציא אל פינת הרחוב סוגי אשפה שונים בימים שונים. שם גם אוספים את הדואר שרובו חוזר מיד לאשפה. טעויות במיון אשפה נענשו בקנסות. יצרנו שם הרבה אשפה. כמו באמריקה.

למרות הבית המאד סימפטי הזה, והאפשרויות הנוספות שנפתחו בפנינו: ללמוד, לטייל ולעבוד, לא הרגשנו בבית, שם באורגון, ולכן כשנגמרה תקופת השליחות לא ניסינו להאריך אלא ארזנו, וחזרנו הביתה, לחיפה. אבל בסך הכל, זו הייתה התנסות חיובית, לגור במקום כל כך שונה.

המגורים בבית יפה שכזה גרמו לנו לרצות לשפר דיור בחזרנו ארצה, והשפיעו לא מעט על אופן בניית ביתנו הבא, שהושפע לא מעט מהבית הזה באורגון, למשל העובדה שמוסך חניה סגור, עדיף מחובר לבית, הוא רעיון טוב, שבית שיושב מוקף בצמחיה ופתוח אליה הוא תכונה חיובית.

61: פריז

בפריז, על הגדה הימנית של נהר הסיין, בין גשר Marie לגשר Louis-Philippe, ממש מול האי
Saint-Louis עומד בנין ארוך בן שש קומות, שנבנה בשנות השישים בסגנון "מודרני". הפריזאים מאד לא אוהבים את הבנין הזה. אף שגובהו תואם בדיוק את גובה שאר הבתים במרכז העיר, וגם שאר מימדיו תואמים בערך את מימדי שאר הבתים סביב, עדיין הוא בולט בסביבה שכולה בנינים מקושטים מהמאות השמונה עשר והתשעה עשר, כאצבע חבושה.

באמצע כל  קומה בבנין הזה עובר מסדרון ארוך וחשוך, לאורך הבנין, משני צדדיו דלתות. על כל דלת, שם הארץ או המוסד שבבעלותו הסטודיו הנמצא מאחורי הדלת. בקומה הרביעית, בצד הבנין הפונה אל מגרש החניה שמאחורי הבנין, נמצא סטודיו 8422, שעל דלתו כתוב Israël.
שם גרנו, זוגתי שתחיה ואני, ששה חדשים נפלאים.

הבניין הזה כולו, יחד עם מכלול הבניינים הסמוכים (חלקם גובלים ב Memorial de la Shoa), מהווים את ה Cité internationale des arts. מוסד מופלא של עירית פריז, אליו מוזמנים אמנים מכל העולם: ציירים, מוזיקאים, היסטוריונים, רקדנים, פסלים ועוד, לשהות של בין חודש לשנה. חלק מהאמנים מוזמנים על ידי עירית פריז, אבל הרוב על ידי ועדות מקומיות. בישראל, וועדה של משרד התרבות היא הבוחרת ארבעה אמנים, אחת לשנה לשהות שם. בסוף שנת 2015 הייתה זוגתי שתחיה אחת מהאמנים שנבחרו.

הבחירה אפשרה לזוגתי להגשים חלום ישן: לגור תקופה ארוכה בעיר גדולה, ופריז בהחלט עונה על ההגדרה. ולכן השכרנו את ביתנו, עם חששות ניכרים ובשכר דירה סימלי לדייר שישמור עליו, ויצאנו לפריז, אני על תקן של מלווה.

הסטודיאות נראים בערך כולם אותו הדבר, פרט לרמת האבזור (בסטודיו של גרמניה היא לעין ערוך יותר משופרת מזו של ישראל.) יש חלל אכסון קטן מימין לדלת הכניסה, יש מקלחת ושרותים צפופים משמאל לדלת. אחרי מבואה קטנה נכנסים ל"חלל היצירה", הסטודיו, חלל מרובע של כחמישה על חמישה מטרים, רצפתו לינולאום ירוק, קירותיו מסויידים לבן,  ולו חלון גדול.
זה מה שרואים מהחלון של הסטודיו, שלא פונה לנהר ולנוף היותר מרשים של ה ile de la Cite.

מהחלל העיקרי אפשר לעבור לחלל צר סמוך, בו מיטת יחיד הצמודה לקיר, שולחן אוכל קטן, ומעבר למטבחון זעיר. במטבח יש מקרר קטנטן, כירת חשמל בת שתי "להבות", כיור ומקום בדיוק לאדם אחד, בעמידה.

לאמנים הבאים עם מלווה, המקום מספק מיטת יחיד נוספת, ואת שתי המיטות הצמדנו ומיקמנו בחלל היצירה מימין לדלת הכניסה לחלל העיקרי. שאלנו, ואמרו לנו להביא מהארץ חבקים בכדי לקשור את רגלי המיטות יחדיו, אבל סדין זוגי מחנות של איקאה (שבצרפת נראית מאד דומה לזו בישראל) עשה את העבודה ואחז יחדיו את שני המזרונים. היה נוח במידה מפתיעה.

הסטודיו היה באמת מאד ספרטני, מאד לא מאובזר. רכשנו מכספנו והשארנו שם דברים כמו תנור אפיה קטן, שידת מגירות, קערות וספלים. המקום מספק אמנם כלי אוכל, צלחות וכוסות, אבל במשורה.

אבל מצד שני, הוא ממוקם בפריז. כמו "טוב אוהל צר על אדמת מולדת מארמון פאר בארצות ניכר". רק להיפך. לפחות לפרק זמן מוגבל.

הבניין לא רק ממוקם בפריז. הוא ממוקם פחות או יותר במקום הטוב ביותר בפריז. ברובע הרביעי,
ה Marais.  מרחק הליכה פחות או יותר מכל מקום. מחלונות הסטודיאות הפונות לנהר נשקפת ממש מקרוב כנסית ה Notre-Dame. יוצאים מהבנין, חוצים את הנהר וכבר נמצאים ברובע הלטיני.

גם בבנין עצמו יש לא מעט דברים מועילים, משיעורי צרפתית במרתף הבנין, קונצרטים של מוזיקאים השוהים בבניין באולם הקונצרטים הנחמד, גם הוא במרתף, ביקורי סטודיו אצל אמנים אחרים העושים תערוכות קטנות אצלם בסטודיו, והזדמנות למפגש עם אמנים מכל רחבי העולם. גם מפלסטין, שלהם יש שם סטודיו או שניים. אלא שהאמן העזתי ששהה שם לא שש לדבר עם ישראלים. מעניין כמה מקרובי משפחתו הרגנו.

מה שעוד נפלא בשהות במקום הזה, הוא שאחרי הפעם הראשונה אפשר לחזור לשם שוב ושוב, על בסיס מקום פנוי. שכר הדירה הוא סימלי במונחי פריז והמיקום, כבר אמרתי? נפלא. אז נשוב..

38-50, רחוב איינשטיין, חיפה

בלב לא קל עזבנו את דירתנו היפיפיה בהדר, ועלינו לכרמל. הרעש בקומה השלישית ברחוב ארלוזורוב הפך לנו מוגזם כך ששקט היה קריטריון מרכזי בבחירת מקום המגורים הבא. חיפשנו דירה בלי הרבה מדרגות, אבל בעיקר שקטה. לא עברנו כדי למצוא דירה יותר גדולה או עם יותר חדרים. גם לא כדי "לעלות בהר" אף שבחיפה יותר גבוה יותר נחשב. בנדודי מעלה-מטה במהלך השנים בחיפה, רחוב איינשטיין הוא עדיין הנקודה הגבוהה ביותר על ההר בה גרתי.

חיפשנו דירה בסביבות מרכז הכרמל הישן או בכרמל צרפתי, באחד מהרחובות היפים והוותיקים שיש שם, אבל בסופו של דבר נחתנו בבית אחורי ברחוב אינשטיין, באחוזה. לא אחד מאותם רחובות יפים שיש בחיפה כה רבים מהם. זהו רחוב ארוך, חדש יחסית ובו טורי ארוך של בתים חסרי כל יחוד ואופי. כשלמדתי בפנימיה הצבאית שליד בית בירם, וירדתי אל מרכז אחוזה ברגל לערב חפשי אחד בשבוע, רוב הרחוב הזה היה עדיין לא בנוי.

אבל בין רחוב אינשטיין ורחוב הנטקה שתחתיו מסתתרת רצועת ירק ארוכה שחלקה הנמוך יותר, זה שקרוב למרכז חורב היה גן ציבורי ירוק (עד שנשרף לאחרונה) ובו מגרשי משחקים, דשאים ועצים. לתוך הגן הזה, בלט הבניין במספר 33א, מוקף עצים מכל עבר ושקט כמו קבר.

זה בית אחורי שהירידה אליו לא תלולה מאד, כעשרים מדרגות המפוזרות על מרחק ניכר. בית בן שש דירות, שתיים בכל קומה. את צידה השמאלי של הקומה הראשונה, מעל קומת העמודים המפולשת, רכשנו. זו הייתה דירה בת שלושה חדרי שינה מסודרים לאורך פרוזדור ארוך, משעממת במובן הטוב של המילה, פרט לאותו יום לא משעמם במלחמת המפרץ הראשונה בו ישבנו בחדר הילדים במסיכות גז, סמרטוטים לחים על מפתני הדלתות, כאשר טיל עם ראש נפץ סטנדרטי לגמרי נפל כמה מאות מטרים מאיתנו.

כן, זו הייתה דירה בעלת תכנון חסר כל יחוד, בבית חסר כל יחוד, ברחוב חסר כל יחוד, בעיר לה דווקא יש לא מעט יחוד. מחדר המדרגות דלת הכניסה נפתחה ישירות לתוך חדר המגורים, שלו היה חלון מאד גדול הפונה צפונה אל נוף מרהיב של המפרץ והרי הגליל, עד שהעצים בגן מטה צמחו והפכו את הנוף לנוף של צמרות. כשנכנסנו שינינו טיפה את מבנה הדירה. בלי להתערב אי אפשר הרי. הסרנו את החלק העליון של הקיר בין המטבח לחדר המגורים אבל את המטבח המאד לא נוח השארנו ללא שינוי. (על החלק התחתון של קיר המטבח יושב בתמונה מטה בתנוחה אופיינית החתול דידי זחמ"ל  – זכר חתול מחונן לברכה). הפכנו, לכמה שנים, את אחד מחדרי הילדים לחדר משחקים והסרנו את הקיר שהפריד בינו לפרוזדור ובשני שיכנו את שני ילדינו, חיברנו את מרפסת חדר השינה לחדר השינה. חידשנו את חדר האמבטיה והסבנו מקלחון לשרותים נוספים. דברים קטנים כאלה. שיפוץ לא טראומטי.

דירה שקטה, מוקפת ירוק, 3 דקות הליכה ממרכז חורב.  בעלת אקלים מאד נוח. אולי בגלל מיקומה על קו הרכס של הכרמל, או שאולי בגלל הרוח העוברת בקומת העמודים ומסיעה את החום מריצפת הדירה, הדירה הייתה קרירה בקיץ (כה התפעלנו מזה שדאגנו שגם בבית שבנינו בחיפה, מקום המגורים הבא אחרי דירה זו, הרוח תנשוב תחת הבית). הייתה בה מערכת הסקה דירתית מופעלת גז ומחליפי חום בכל הדירה, שלא הפעלנו בגלל עלות ההפעלה אבל אולי בגלל שתי הקומות שמעל, או בגלל שהיינו יותר צעירים, בחורף לא היה מאד קר בדירה. ברוב שנותינו שם לא היה לנו שם מזגן והוא גם לא היה חסר.

היה מאד נוח לגדל שני ילדים קטנים בדירה הזו. בניגוד לקודמת, הם יכלו לרדת ללא השגחה לחצר, לשחק על הדשא הגדול שבין הבית האחורי והקדמי או בגן הציבורי מאחורי הבית. בניגוד לשכונת הדר שבשנים ההן הייתה סביבה מאד זקנה, היו הרבה ילדים באזור. היו גני ילדים ובית ספר יסודי ברחוב עצמו. לא גני הילדים ולא בית הספר (אינשטיין) הצטיינו, אבל לפחות  חבריו לספסל הלימודים של בננו הבכור גם גרו קרוב. את בני הצעיר שלחנו דווקא רחוק – לבית אורן למסגרת אלטרנטיבית שאך נפתחה בשם מיתר, ולבית הספר הפתוח יותר מאוחר, אחרי ששבנו משנה וחצי בשליחות בארה"ב, שם הוא התנסה גם בחינוך על פי שיטת מונטסורי.

אבל גם את הדירה הזו עזבנו, אחרי 12 שנים (היא עדיין שלנו, למי שמחפש דירה…). זוגתי שתחייה החלה לעשות אמנות ולא היה לזה מרחב בדירה. גם אני חזרתי מארה"ב כולי מלא התלהבות מנגרות, משהו אותו למדתי שם ממורים מצויינים במקום מצויין וחשבתי שאעסוק בו הרבה יותר ממה שבפועל קרה. אחד מחדרי הילדים היה בעצם חצי חדר ומאד צפוף לנער מתבגר, והחניה ברחוב הפכה להיות סיוט עם השנים. הייתה לנו אמנם חניה למכונית אחת, שחלקנו עם עוד דירה. חודש כן חודש לא. אבל בשעות מסויימות היית צריך להיות מאד יצירתי בכדי למצוא חניה ברחוב.

בדיעבד, הסיבה העיקרית היא כנראה השנה וחצי במהלכן גרנו בבית פרטי במדינת אורגון אשר בארה"ב. פתאום הבנו את ההבדל בין בית משותף לבית פרטי צמוד קרקע, משהו שעד אותו זמן לא חלקנו עם חברינו, שכולם עד אחד עזבו את חיפה בחיפוש אחרי הצימוד לקרקע. חוץ מזה, חפצינו התרבו, חלק מזה בעקבות מה שחזר איתנו במכולה מארה"ב (במימון מקום העבודה). החפצים פשוט גירשו אותנו מהדירה. היה מקום או לחפצים או לנו, או לעבור לחלל יותר מרווח. כך שדי מהר אחרי החזרה מארה"ב התחלנו לחפש את פתרון הדיור הבא.
הפעם זה לקח כמה שנים.  ככה זה כשתעקשים לבנות לבד. עוד על זה, כאן.

הרשומה הזו היא חלק מפרוייקט תיעוד החללים בהם חייתי. כל שאר הפרוייקטים כאן.

13-14: הפנימיה הצבאית לפיקוד, חיפה

סיפור עקירתה האכזרית של משפחת נתניהו מבית ראש הממשלה, ב 1999 עם הפסדו בבחירות, שאותו חלק עם מתנחלי עמונה, הזכיר לי שגם לי יש סיפור עקירה משלי.

שלושים שנה בדיוק לפני שמשפחת נתניהו וילדיה הרכים נעקרה מרחוב בלפור, נעקרתי גם אני על ידי כוחות הבטחון, ממש כמו מתנחלי עמונה (ו"ילדיהם הרכים" שיובאו מישובים אחרים במיוחד ליום הפינוי), ואני רק בן 14, מצריף עץ בראש גבעה אותו חלקתי עם עוד כעשרים "נוער גבעות" בני גילי.

ממש כמו תושבי עמונה וממש כמו משפחת נתניהו, נעקרתי ממקום בו לא הייתי מלכתחילה אמור להיות. לצריף העץ הזה, בראש גבעת דאונס, בחיפה הגעתי בזכות מסירותי היתרה למדינת ישראל של אז, שהייתה לא פחותה ממסירות נוער הגבעות של היום לחזון המשיחי שלהם. עובדה – בגיל 13 בלבד, אולי בהשפעת אלבומי הניצחון של ששת הימים, חתמתי על התחייבות לשרת בצה"ל לעשר השנים הבאות, ארבעת הראשונות מתוכם כצוער בפנימיה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה.

בניגוד למשפחת נתניהו, לא נזקקתי לקבלן עמדי ולששה שבועות בכדי לארוז את חפצי, ובניגוד תושבי עמונה שסירבו לארוז את חפציהם במו ידיהם גם לא הייתי צריך שחיילים יבואו לארוז את חפצי בעבורי. את כל חפצי האישיים עד האחרון שבהם החזרתי אחר כבוד הביתה כבר ב"אפטר" הראשון שלי מהפנימיה. זה היה ההלם הראשון שלי: העובדה שהיה יעוד מדוקדק לכל סנטימטר בארונית החפצים מפח שהייתה לי בחדר, אבל חפצים אישיים לא נכללו ביעוד הזה. צוערים היו נעדרי ציוד אישי לחלוטין. אפילו לא צימידן עם כמה דברים מתחת למיטה. שום פריט שלא נופק על ידי צה"ל.

החדר בו מצאתי את עצמי, ובו ארבע מיטות, שתיים מכל צד של המחיצה שחילקה את החדר חלקית לשתיים, היה אחד מארבעה חדרים זהים בתוך צריף עץ, יתכן מנדטורי, ששכן בתוך מתחם הפנימיה הצבאית ועומד שם גם כיום, 40 שנה מאוחר יותר. למעשה על רחוב זמנהוף, אך גדר גבוהה הפרידה בין בתי התושבים שמעבר לכביש לביני. אל מחוץ לגדר יכולתי לצאת רק באפטר, בימי שלישי בערב, או בהסעה מאורגנת אל בית הספר הריאלי באחוזה. או בריצות שדה, על הגבעות שכיום עומדות עליהן שכונות רמת אלמוגי, בגין, גולדה והוד הכרמל.

החדר היה מאד ספרטני, ובו רק ארבע מיטות וארון פלדה שהיה מחולק לארבעה תאים. שולחנות ללמוד עליהם היו בחדרים אחרים, שם עשינו שיעורי בית בליווי של חונכים, שעזרו לנו להשלים את החומר שהפסדנו כאשר ישנו שנת ישרים בכיתה. מצד שני, גם לא בילינו הרבה בחדר הזה, בערך שלוש שעות – מסיום ריצת הלילה הרבה אחרי חצות ועד ההשכמה לפני הזריחה למסדר בוקר, אחרי כמה עשרות שכיבות שמיכה בבוץ שלפני הצריפים.

הגעתי אל החדר הצפוף הזה דווקא אחרי שסוף סוף היה לי חדר משלי. עד גיל ארבע, גרתי במרפסת מקורה. מגיל ארבע עד שלוש עשרה, במיטת קומתיים בחדר אותו חלקתי עם אחותי, ואז, ב 1968, עברנו לגבעה השוממת שעליה עומדת היום שכונת כרמליה, והיה לי שם חדר גדול, כולו רק שלי. ובכל זאת, העדפתי את הפנימיה.

אבל לא להרבה זמן. ששה חדשים שרדתי שם. מחזור רגיל בפנימיה הצבאית היה שלושים צוערים, אבל במחזור שלי, אולי באמת בעקבות מלחמת ששת הימים, היו כ 4000 מועמדים והם נאלצו לקלוט ששים, מחציתם בנים של קצינים בכירים שאותם היו חייבים לקבל. ובמחצית השניה, לגמרי בטעות, נכללתי אני. כבר באמצע השנה, צה"ל פינה אותי אחר כבוד מהצריף ההוא בראש הגבעה, וחזרתי לחדרי, ולשלל חפצי, שאותם, אחרי חסך של ששה החודשים, אגרתי בשקיקה.

הרשומה הזו היא חלק מפרוייקט "החללים בהם חייתי", בה אני כולל כל מקום בו גרתי רצוף לפחות חצי שנה.

27-37: ארלוזורוב 87 / בר גיורא 1, הדר הכרמל, חיפה

בקומה העליונה של בית בהדר הכרמל, בפינת הרחובות ארלוזורוב ובר גיורא, יש שתי דירות.
אחת קטנה בת שני חדרים, פונה אל רחוב בר-גיורא. השניה גדולה, בת ארבעה חדרים, תופסת את כל החזית הפונה לרחוב ארלוזורוב וצופה אל כל מפרץ חיפה. בתחילת שנת החמישים עברו סבי וסבתי מהדירה הקטנה יותר, בה התגוררו  אתם גם הורי שאך זה עזבו את הקיבוץ, אל הדירה הגדולה יותר (במקביל, עברו הורי לדירה קטנה בקומת הקרקע של אותו בניין.)

אל הדירה הנפלאה ההיא, עברתי עם זוגתי שתהיה, בשנת 1982,  כמה חדשים אחרי פטירת סבי.

זו הייתה אולי הדירה היותר משמעותית בחיי. זו הייתה הדירה שאליה טיפסתי כל בוקר מדירת הורי בקומה הראשונה באותו בניין, מהיום בו למדתי ללכת עד גיל שלוש, אז עברנו משם לקרית אליעזר. זה היה טקס קבוע, העליה אל כוס החלב החם שחיכתה לי על השולחן במטבח. אל יקל הדבר בעינכם, זו הייתה תקופת הצנע. זו הייתה גם הדירה בה ביקרתי במשך שלושה עשורים את הורי אבי. זו הדירה בה היו גם ברית המילה שלי וגם הבר מצווה. זו הדירה הראשונה שהיית ממש שלי, בבעלותי. זו הייתה הדירה הראשונה אותה שיפצתי/נו. אל הדירה הזו חזרתי מחתונתי (רב אורתודוסי, לא פחות). בדירה הזו, הפכתי אבא. הדירה הזו הייתה בסיס לשני טיולים ארוכים שלנו "בעולם".

הדירה הזו הייתה במקור דירתו של הבעלים של זה שבנה את כל הבניין והיה בעליו. הוא אותה לעצמו על גג הבניין, וניכר היה בדירה שזו דירה שמישהו בנה בעבור עצמו. זה ניכר בתקרות הגבוהות, בחדר המבואה הנדיב בו שני חלונות בתקרה ומשממנו ממשיך גרם המדרגות מעלה אל חדר האמבטיה, שנבנה בעצם מעל תקרת גרם המדרגות של הבניין. זה ניכר בהרבה נגיעות לא סטנדרטיות כמו המרפסות הנדיבות, החלון העגול בחדר האמבטיה, וגודל הדירה.

שנתיים גרנו בדירה הזו בלי לשנות כלום, ישנים על מזרון על רצפת חדר צדדי בדירה שבתקופת חיי סבי וסבתי היה תמיד "החדר שלי". לא נורא – עשרה חדשים מתוך התקופה הזו טיילנו בעולם, טיול של "אחרי לימודים." כשחזרנו, במהלך לימודי התואר השני (היה לי המון זמן פנוי…) עשינו שיפוץ מסיבי, הפכנו את כל סדר החדרים, והדירה הפכה מ"בעלת פוטנציאל", למדהימה.

בימי סבתי וסבי היו שני "סלונים" בדירה – אחד שלהם ואחד "לאורחים". זה של האורחים, בו נחגגו הן הבר מצווה שלי והן הברית (יש תעוד צילומי…) הפך למטבח פתוח (בתמונה מעלה) ופינת אוכל, המטבח הפך לחדר ילדים עתידי (שתוך שלוש שנים יהפוך לחדר ילדים בפועל), ושאר החדרים נשארו בתפקודם המקורי. פעם ראשונה בחיי שעיצבתי/נו את חלל המגורים שלי/שלנו, וזה היה מרגש, ומלחיץ. הקבלן, חבר של אבי, היה בחירה לא מוצלחת, פשוט דביל. כשנשאל לדוגמה למה חיבר את המים הקרים למקום בברז המסומן ב H ולהיפך, הסביר שבהונגרית, קר זה Hideg. הגיוני.

החדר "שלי" הפך להיות החדר "שלנו", חדר "עבודה" שלתוכו בניתי את הרהיט הראשון (אך לא האחרון) שעשיתי במו ידי, ספריה ענקית שכיסתה קיר שלם והגיעה עד התקרה המאד גבוהה. ובמחסן הקטן ונטול החלונות שהיה צמוד לחדר הזה בניתי לי חדר חושך מאובדר היטב ופיתחתי סרטי צילום והדפסתי תמונות.  ובין המחסן והחדר הפרידה דלת שהייתה גם ארון. עוד אחד מהנגיעות שיחדו את הדירה המאד מיוחדת הזו.

החדר הזה היה בהחלט יכול לשמש חדר ילדים שני – זו הייתה כאמור דירה גדולה, וגם יפה מאד, עם נוף מרהיב צפונה עמוק לתוך לבנון. למרות זאת, אחרי עשר שנים עזבנו אותה, בלב כבד. המיקום מעל רחוב ארלוזורוב ההומה הפך אותה מאד רועשת, האויר הסריח מאוטובוסים, ולטפס שלוש קומות, גבוהות, קצת נמאס לנו. אז מכרנו את הדירה, עברנו משם, ושברנו רצף של מעל ארבעים שנה בהן משפחתי גרה בבניין הזה.

כיום הבניין כולו די מוזנח. במפלס הרחוב חנות הירקן שהייתה שם הפכה לפיצוציה של רוסים, ויש שם גם מסעדה גרוזינית. הדירה עצמה היא היום דירת נופש, המשמשת לביקורי מולדת של גברת אחת המתגוררת בפלורידה. היא עדיין יפה, די כמו שהשארנו אותה, למעט תוספת של גומחות גבס בחדר המגורים. היום היא כבר לא נראית לי כל כך גדולה, וחלוקת החללים בתוכה די לא יעילה, אבל הקסם לא פג.

זו תמיד תהיה הדירה הכי משמעותית בחיי. לא במקרה לקח לי הרבה זמן לכתוב עליה, במסגרת הפרוייקט שלי לתעד את כל חללי המגורים בחיי.

20-24: וילה במדבר

אחרי שכבר הקדשתי רשומות לכל חמשת החללים בהם התגוררתי עד גיל 28, כחלק מפרוייקט ה"חללים בהם גרתי", שמתי לב שדילגתי על ארבעת השנים שבהם שרתתי בצה"ל ושברובם התגוררתי לסירוגין באחת מארבעת הוילות הממוזגות שבנתה חברת פילקו האמריקאית לצה"ל בצריפין, מצפה רמון, בקעת הירח ליד אילת ושארם אל שייך. אלו נבנו עבור הצוות שתפעל את ציוד הקשר בשיטת הזרוי הטרופוספרי, בערוץ הקשר לשארם אל שייך, שיטת קשר אזרחית מטבעה, למרחקים ארוכים, בימים שקדמו לתקשורת הלוויינים.

אבל לפני שהגעתי אל המנוחה ואל הנחלה הממוזגת במתקני הטרופו הנייח, עברתי בכמה סוגי מבנים, מאילו היותר טיפוסיים שצה"ל מספק לחייליו. הראשון היה אוהל ובו 8 מיטות, במאהל טירונים במחנה שמונים, מאהל שבו בכל רגע נתון הייתה חסרה נורה אחת באחד האוהלים, כי המוטו של עמיתי לטירונות, מחזור מאי 1974 היה: "כשחסר לי, אני גונב כמו גבר". סיפרתי על זה כבר, כאן.

למזלי, הטוב או הרע, יצא לי לגור במאהל הזה רק שבועיים, לפני שהתוספתן שלי ואני נפרדנו באופן די דרמטי בבית החולים רמב"ם, ואת רוב הטירונות לאחר מכן ביליתי בבית ההבראה 3, בחיפה. אבל קיבלתי רובאי 2 בכל זאת, ועם זה נשלחתי ממחנה שמונים לצריפין, לקורס טכנאים. שם שוכנתי, יחד עם חברי לקורס, כ 20 איש, בחדר גדול באחד הצריפים שהבריטים ברוב טובם הותירו מאחוריהם, צריפים בנויים היטב, שיחד עם צל האקליפטוסים הגדולים במחנה, סיפקו תנאי מגורים סבירים ביותר.

לצערי, עם סיום הקורס, צוותתי דווקא לציוד הטרופו הנייד ולא הנייח, ונשארתי בצריפין יחד עם שאר הטכנאים מחיפה, בכדי לאפשר לנו להיות יותר קרובים הביתה. הכוונה הייתה חיובית, אבל אינספור תורנויות המטבח, הרס"ר והשמירה היו פחות חיוביות ולכן עשיתי כל מאמץ לעבור אל אותן "וילות" של הציוד הנייח, שאחת מהם הייתה ליד שער ראשון לציון של צריפין, הקצה הצפוני של קשר הרדיו-טלפון לשארם אל שייך.

תנאי המגורים באותם החדשים בהם נשארתי בצריפין היו דווקא סבירים. עדיין בצריף בריטי גדול, בחדר קטן ובו 4 מיטות שהודות למסדרי בוקר כל יום, נשאר די נקי ומסודר. הצריפים האלו ישרדו כנראה כל זמן שמחנה צריפין יעמוד על כנו, אבל אני שומע שימיו ספורים.

לקח לי זמן לשכנע את מפקדי שדווקא לא חשוב לי לצאת כל סוף שבוע הביתה, שאני מעדיף דווקא את הריחוק, לקח לי גם זמן לשכנע אותם שמי שהצטייר בעיניהם כסוציומט גמור יסתדר בסביבה הלוחצת של צוות קטן במקום מבודד, אך בסופו של דבר, הוצבתי בתחנת הממסר של ערוץ הטרופו על שפת מכתש רמון, כחלק מצוות של ארבעה טכנאי קשר, טכנאי גנרטורים אחד ונהג.

בבניין הזה, שבנתה חברת פילקו בסטנדרטים אמריקאים, התגורר כל הצוות  בחדר מגורים אחד גדול, והיה שם גם חדר מעבדה אחד, בו יכולת לישון עם חשקת בבדידות, או בחברה נשית. היה חלל גדול ובו  ציוד הקשר, היה מטבח עם פינת אוכל, היו שירותים ומקלחת "אמריקאים" והיה עוד חדר אחד, חדר "מפקד הצוות" שגם בו אפשר היה לישון.

טכנאי אחד היה בכל רגע נתון בחופשה, ואחר היה אמור  לשבת ער בכל זמן, כולל בלילה בחדר הציוד, מה שבפועל לא באמת קרה. לא אסון גדול, כי הציוד היה מאד אמין, ובמתקנים אזרחיים בו הוא מותקן, המתקן בכלל לא מאויש. אבל צה"ל מקבל את כוח האדם שלו בחינם, ולכן בכל אחת מארבעת התחנות היה צוות של 5-6 חיילים, עם או בלי נהג, ועם קומנדקר.

וזה היה לא רע, כי היום אני יכול כבר להודות (חלה התיישנות מן הסתם, אחרי 38 שנים), שהתחנות האלו היו בסיס נפלא לטיולי שטח, עם הקומנדקר ורוב הצוות. איכשהו, המפקדה בצריפין לא עלתה על זה שבימים רבים בתחנה יש חייל בודד ושאר הצוות מסייר לו ברחבי הנגב וסיני. היו לא מעט מקרים שוויתרתי על יציאה הביתה למען טיול שכזה.

בסופו של דבר, "גרתי" כשנה וחצי בוילה שבמצפה רמון (טיולים בעיקר בהר הנגב, עד קדש ברנע במזרח), כחצי שנה בזו שמעל שדה התעופה עציון בבקעת הירח, היום במצרים, ממנו יצאנו בטיסה הביתה (טיולים באזור הקניונים של הרי אילת, והרבה ביקורים בנואייבה), כמעט שנה בשארם אל שייך, ממנה היו אפילו טיסות ישירות לחיפה, (במטוס דקוטה!) שהייתה בסיס נפלא לצלילות ולטיולים בהר הגבוה של סיני, אזור סנטה קתרינה, ראס מוחמד, א-טור, דהב, ועוד מקומות מקסימים אליהם אני מתגעגע אך כבר לא כל כך נוסע.

הייתי גם כמה חדשים ב"וילה" שבצריפין, שם עשיתי מה שנקרא בצבא "דרג ד" של תיקוני ציוד, אבל לא אהבתי את הפיקוח ההדוק על הנוכחות שלנו שם.  התרגלתי לחופש המוחלט, הפקרות יש שיאמרו, בשאר התחנות. אבל ההפקרות ההיא, עדיפה בעיני על ההפקרות הנוכחית של צה"ל, המתבטאת בעיקר בזלזול גמור בחיי הפלסטינים, רווחתם ורכושם.

לצערי, את שירות המילואים עשיתי דווקא בטרופו הנייד, ציוד שלהקים אותו לא היה תענוג. אבל בטרופו הנייח, בוילה על החוף של שארם אל שייך, יצא לי להיות פעם אחת ואחרונה, לפני שהשטח הוחזר למצריים בשלב האחרון של הסכם השלום, והבניין פוצץ. פירקנו את כל הציוד, כולל אנטנות הענק והעמסנו אותן על משאיות בדרך למגרש גרוטאות כלשהו, שם יתכן שהוא עדיין שוכב עד היום. קירות הבניין חוררו בעמל רב על ידי חיילי ההנדסה בכדי שאפשר יהיה לפוצץ את הבניין, חורים בקוטר של 8 ס"מ לפחות, כל 30 ס"מ לאורך כל היקף הבניין. אז גם ראיתי עד כמה הקיר שם עבה, כמעט חצי מטר של בטון אמריקאי משובח.

לא יצא לי לראות את הבניין מתפוצץ כי עליתי צפונה במשאית הראשונה שיצאה משם, כל הדרך עד צריפין כמלווה של נהג המשאית.  אבל כמה שנים אחרי כן, כששארם חזרה להיות מצרית, עברתי שם בדרך למעבורת משארם להורגדה, בצד המצרי של מפרץ סואץ. כלום לא נבנה על חצי האי שבו עמדה התחנה ורק משטח בטון, רצפת ה"וילה" נותרה שם, ועליה אפשר היה עדיין לראות את קווי המתאר של הקירות הפנימיים שנעלמו. אפשר היה עוד לא מעט שנים לבקר במבנה הנטוש על שפת מכתש רמון ואכן ביקרתי. האנטנות כבר לא שם, אבל אני לא בטוח לגבי המבנה. כנ"ל לגבי המבנה אשר בצריפין, לא הצלחתי לזהות אותו בצילומי האוויר של גוגל.

26-28: ברחוב השילוח 10

אחרי שנתיים  בדירת חדר עם זוגתי מאז ועד היום, החלטנו להתרווח. עברנו לדירת שני חדרים (!), בפאתי שכונת רמת וויזניץ החרדית, עדיין בהדר. בקומת הקרקע של בית בן 3 קומות ברחוב השילוח 10, רחוב ללא מוצא שסופו מעל דופן נחל הגיבורים / ואדי רושמיה. הדירה הייתה מרווחת למדי, מתוכננת היטב לדעתי, ובה חדר שינה, חדר מגורים, מרפסת מקורה, מטבח נפרד, ועוד מרפסת מטבח. שדרוג רציני לרמת חיינו.

מדרגות הובילו מרחובנו מעלה לרחוב גאולה, שם תפסנו בבוקר טרמפים אל הטכניון. לא היו חסרונות רבים לשכנות הזו עם הציבור החרדי. לא הייתה לנו מכונית ולכן לא הסתכסכנו עם השכנים על רקע זה בשבתות. גם סגירת הרחוב לתנועה בכל פעם שאחד מנכדיו הרבים מני ספור של האדמו"ר התחתן לא מאד הפריעה לנו. .

המכולת ברחוב הייתה מהסוג שתמצא ברחוב חרדי. הופתעתי כששאלו אותי איזו במבה אני רוצה, עד שהבנתי שיש שם שני עותקים של כל מוצר, האחד עם הכשר מיוחד ואחד עם הכשר סתם.  כיום יש שם כנראה רק את אלו עם ההכשר המיוחד. סלי הקניות של שכנינו הכילו בעיקר עותקים מרובים של אותו מוצר בסיסי. ביום שישי היו שולחים את אחד הילדים עם שני סלים והוא היה חוזר עם 12 חלות בערך. משפחות גדולות. שוק תלפיות היה במרחק הליכה, ואת קניות האוכל ערכנו שם, כולל רגלי התרנגולות שבישלנו כאוכל לחתול, אוכל מסריח במיוחד.

כמה עשרות מטרים מדירתנו, עמד הבניין בו ישכון בעתיד בית הספר הפתוח, שבו עתיד בננו הצעיר ללמוד 18 שנים יותר מאוחר. קצת יותר רחוק משם, בגן בנימין שמתחת לתיאטרון העירוני של חיפה, (גן שבבריכה שבו, זו עם פסל הצב מצופה הקרמיקה, השתכשכתי כילד,) היה בית קפה מאד נחמד, שרובו באוויר הפתוח, אליו הלכנו לפעמים. לא בילינו הרבה בשנים האלה, הטכניון הוא מקום די תובעני.

בבניין הסמוך בישלו שכנינו כל שבת חמין בסיר גדול במרפסת, ואב המשפחה ההיא היה משגיח הן על החמין ובזווית העין מנסה לתצפת גם על המתרחש בחדר המיטות שלנו, שדלתו פנתה אל מרפסת מאד נחמדת בחזית האחורית של הבית. שם היו לנו שלל עציצים בתוך כלים שאספנו ברחוב: אסלות, כיורים, גיגיות כביסה, כמנהג הימים ההם…

גרנו בדירה הזו שנתיים, במהלכן סיימנו ללמוד ואם אני זוכר נכון, התחלתי גם לעבוד, בפיתוח מכשירי ה CT של חברת אלסינט ז"ל. זה היה מראש מקום עבודה זמני, כי תכננו לנסוע לטיול ארוך וברור היה שאצטרך להתפטר מאיפה שלא אעבוד. סבי נפטר במהלך השנתיים האלו, באפריל 1982, שש שנים אחרי סבתי, ולכן עברנו  בסיום שנת הלימודים מרחוב השילוח לדירתו שעמדה ריקה, ברחוב ארלוזורוב הסמוך, וזו הפכה דירתנו אנו לשנים לא מעטות.
חתולנו יוליוס, הגינגי המפואר, שכגור אימץ אותנו בדירתנו הקודמת, לא עבר אתנו, הוא הורעל ובא למות בתוך השידה בחדר השינה שלנו.

היו לנו בסך הכל שנתיים די נטולות אירועים בדירה ההיא. זוגתי מזכירה לי ששם, בדירה ההיא, החלטנו למסד את הקשר בינינו ולהתחתן. ברבנות – משהו שלא הייתי עושה היום. הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על זה  היום הוא שטרחנו לעשות את זה כדי שממתנות החתונה נוכל לממן את הטיול הגדול שתכננו באירופה, טיול שבסופו של דבר החל דווקא בנפאל והמשיך בהודו, אז כמעט נטולת ישראלים.

מה עוד קרה שם? הייתה הפעם ההיא בה החלטתי מסיבות לא ברורות לבשל ירקות בסיר לחץ (מה הלחץ?) ופתחתי מוקדם אותו מדי. התוצאה? תקרה מצופה בכרובית וביקור בשלי בחדר המיון של בית החולים הקרוב. ראיתי לאחרונה באיזה מקום סיר לחץ בדיוק כזה

ביקרתי בדירה הזו לפני כמה שנים ומצאתי שם משפחה חרדית. הדירה שופצה קלות מאז, והם הסכימו שאכנס ואצלם. כך נראה המטבח כיום, הכרובית כבר לא דבוקה לתקרה.בחדר השינה יש היום 2 מיטות נפרדות (חרדים…) ומיטת תינוק. אז הייתה בו רק מיטה אחת, 120 ס"מ רוחבה, שאבא של זוגתי מצא ברחוב ושיפץ בשבילנו. המיטה ההיא עדיין עמנו, לאורחים. גם מזגן לא היה שם בזמנו, ואני לא זוכר שהדבר הפריע לנו.

חדר האמבטיה לא נראה כך בזמנו..

הרשומה הזו היא חלק מ"פרוייקט" שלי לתעד, בעיקר לזכרוני ההולך ונמוג, את כל החללים בהם גרתי.

24-26: ברחוב בר גיורא 7

הדירה הראשונה שבה גרתי מחוץ לבית אבי (שלא בצבא), היית דירת חדר (ומרפסת סגורה) בקומת הקרקע של בית די מוזנח בן שש דירות, ברחוב בר גיורא מספר 7 בשכונת הדר הכרמל בחיפה, 4 בתים בלבד במעלה רחוב בר גיורא מהבית בו ביליתי את שנותי הראשונות, ושבקומתו העליונה עדיין גר סבי, בדירה אליה נעבור לגור כמה שנים מאוחר יותר.

בדיעבד, זו הייתה אחת מהדירות היותר משמעותיות בחיי. בגיל 24, אחרי שנתיים של דחיית שירות וארבע שנות שרות צבאי, זו הייתה הפעם הראשונה בה גרתי לבד (לא להרבה זמן..), זו הדירה הראשונה אותה חלקתי עם זוגתי שתחייה, הדירה הראשונה (והאחרונה) שעיצבתי לגמרי לטעמי. ציוניי דרך משמעותיים.

את קירות הדירה צבעתי בירוק עז, את המבואה ציפיתי במחצלת "מיקאדו", והצירוף של שני אלה כמעט וגרם לזוגתי שתחייה להתפלץ, להסתובב ולחזור על עקבותיה, בפעם הראשונה שהיא באה אלי לשם – לא הרבה שבועות אחרי שגמרתי לשפץ ונכנסתי לדירה. דווקא הייתי גאה בתוצאה…

למזלי היא נשארה, ועוד יותר למזלי, היא אפילו עברה אלי לדירה כעבור כמה חדשים, מהחדר בדירה אותה חלקה עם עוד שני סטודנטים בנווה שאנן. השתכנענו די מהר שאין טעם שנחזיק שתי דירות, ומאז לא השתכנענו אחרת.

אף שנשארתי ללמוד בחיפה, עיר הולדתי, לא באמת שקלתי, ולו לרגע, לחזור לגור בחדר שבו גרתי עד הצבא בבית אבי, למרות היתרונות הלוגיסטיים המובהקים. אשתו השניה של אבי גרה בדירה ההיא, והשהות אתה באותה הדירה לא הייתה משהו שהייתי מוכן לחזור אליו. חוסר החשק הזה היה הדדי, וכך יצא ששכרו עבורי את דירת החדר הזו, וכדי לוודא שלא אתפתה לחזור, נשלחו אלי אחת לכמה ימים סירים של אוכל מבושל שאשתו של אבי בישלה, וסלים של מצרכים. (אני לא בטוח בדבר הזה – הייתי כבר אז צמחוני, ויכולות הבישול שלה התמצו בעיקר בקציצות).

בעל הבית שלנו, והבעלים של כל הדירות בבניין, היה עורך דין חיפאי שמתמחה בייצוג ב"נאמנות" של קשישים עריריים, ואחרי מותם, כדי לכסות את "שכר טרחתו", רכושם עובר אליו, כולל בעיקר דירותיהם. המנוול הזה, ששמו "שמור במערכת" היה אפילו עורך הדין של אבי בעניין מסוים בתקופה מסוימת, לפני הרבה שנים, ונזכר באבי לאחרונה, כשהוא כבר מאד זקן וכבר לא לגמרי "פה", להציע גם לאבי שירות דומה. מספיק שהוא מצליח להחתים מישהו על יפוי כח מתאים, והוא מכוסה חוקית.

כל שכנינו אז היו בני שבעים ומעלה, וכולם בלי יוצא מן הכלל, עסקו בנו, מנסים להציץ אל חדרנו דרך החלון שמעל הספה ששימשה גם כמיטתנו, מדווחים לאבא שלי שהם חושבים שהם ראו גביע של אשל בשקית הזבל שזרקנו, היה משעשע.

היה יותר מביך ממשעשע כאשר אבא שלי, בדרכו מוקדם בבוקר לעבודה, עבר אצלי להביא הספקה ונכנס דרך דלת הכניסה בעזרת המפתח שהיה לו, בלי לדפוק. טוב, אז הוא תפס אותנו In Flagrante Delicto, איך שאומרים במקומותינו. אני לא בטוח כמה הוא הספיק לראות לפני שנסוג בבהלה אל מחוץ לדירה.

להגנתו: הוא לא רצה להעיר אותי, והיה בטוח כנראה שאני לבד שם – הרי סיימתי מערכת יחסים (לא מאד ארוכה) ממש לפני תחילת הלימודים, כי אמרתי לעצמי, הפעם לשם שינוי אני הולך ללמוד ברצינות. הטכניון הילך עלי אימים, והחלטתי שהגיע הזמן שאתמסר כולי ללימודים, בלי בילויים, בלי כלום. הייתי משוכנע שאצטרך ללמוד יומם ולילה בכדי לעמוד בזה.

הסתבר לי חיש מהר שלא כצעקתה, שאפשר ללמוד תוך כדי מערכת יחסים, ביחוד כשמערכת היחסים לומדת יחד אתך. ואפשר גם לעשות את זה גם בניחותא, ועדיין לסיים בהצטיינות (לא מנסה להשוויץ, למי בכלל אכפת. אני רק מנסה להרגיע אחרים שפוחדים מלימודי הנדסה למשל.)

גרנו שנתיים בדירה הזו, לפני שעברנו לדירה בת שני חדרים, שאותה זוגתי כבר לא נתנה לי לעצב על פי (חוסר) טעמי. היו אלו שנתיים טובות, עם עליות וירידות, אבל היי, אלו החיים.

בדירה הזו בניתי את הרהיט הראשון שלי, טבילת העץ הראשונה שלי, אם אפשר לקרוא ל"סיבית" עץ. בניתי ספריית ענק בת ארבע עמודות, 2.44 מטרים גובהה ו 2.44 מטרים רוחבה (זה אורך של פלטות סיבית) שכיסתה קיר שלם בחדר היחיד שהיה בדירה, והתמלאה כולה בספרים שכבר היו לי. הדבקתי בקפידה "קנטים" מפורניר "גבון" ירוד לקצות המדפים והתומכים , וצבעתי את כל השטח הניכר של המדפים והתומכים בלכה בגוון פוליסנדר, וקדחתי בשקידה כל 2 ס"מ  חורים שבהם אפשר למקם פינים עליהם ישבו המדפים. ואבא שלי ייצר במסגריה שלו פירמידות פח צבועות חום להחזיק את הגג והדפנות יחדיו… נגרות בסיסית, אבל פרוייקט גדול. הספרייה כבר לא משמשת אותי, התבלתה במעברים מדירה לדירה וכיום מרכיביה הם מדפים אצלי במחסן. אבל אני עדיין גאה בפרויקט הראשון הזה שלי..

לצערי, אין לי שום צילומים מהדירה מהתקופה בה גרנו בה, מי בכלל חושב על סוג תיעוד שכזה.. אבל הצלחתי לקבל את רשות הדיירים הנוכחיים, זוג עולים מחבר העמים, ללא ילדים, לצלם כמה צילומים. אף אחד מהדיירים האחרים שגרו אז בבניין כבר לא חי כנראה, אלא אם כן הוא בן 105 שנים לפחות.

הספה עליה ישנו, שאותה מצאתי בדירה כשנכנסתי, כולה הרים וגבעות, הייתה ממש מתחת לחלון, לאורך הקיר שבו החלון, אבל לי לא הפריעו אז דברים מסוג זה. התריס היה תמיד מורד גם אז, כי מעברו השני נמצאות מדרגות הירידה מהרחוב לבית, עליהן ירדו ועלו הנשים הקשישות שאכלסו את שאר הבניין, שאפילו לא ניסו להעמיד פנים שהן לא מנסות להציץ פנימה.מבנה הדירה לא השתנה, אלא שהמרפסת הסגורה שבה היה השולחן שלידו למדנו משמשת גם היא כיום כחדר שינה שני. הדיירים הנוכחיים לא ישנים יחד כנראה. ההפסד כולו שלהם. המטבח הרבה יותר מאובזר – להם אין מי שיביא להם אוכל מבושל בסלים.

המיקדו המושמץ כבר לא מכסה את הקיר במבואה, זה שעליו תלויה המטריה בתמונה מעלה.

==============

זו הרשומה ה 600 במספר בבלוג. (לא יאומן שעוד לא נגמר לי על מה לכתוב). ולכבוד המספר העגול הזה, חזרתי לפרויקט "המקומות בהם גרתי" שזנחתי כבר כמעט שנה.

מפלסים

גל הגשם המאוחר בסוף חול המועד של פסח תפס אותנו באמצעו של מבצע תיקוני איטום, והתוצאות היו בהתאם. מים זרמו מכמה וכמה מקומות אל תוך הבית. בין היתר אל תוך ארון החשמל ואל תוך מערכת האזעקה, והותירו אותנו ללא חשמל ברוב הבית ועם אזעקה מצווחת (עד שחתכתי את חוט הסירנה…). באותו הלילה קמנו כל שעה, לסחוט לדליים את עשרת סמרטוטי הרצפה שפרשנו במקומות שדרכם זרמו המים פנימה מהגג ושבהם לא יכולנו לשים דליים וגיגיות, . למשל, אל מאחורי הארון הבנוי בו אנו תולים מעילים. היה לילה אחד הקשים.

שבועיים אחרי, העבודות עדיין בעיצומן, ואני עדיין לא בטוח שנמצא פתרון לכל הבעיות. אבל אני חושב שאני יודע מהו מקור הבעיות, ואת התובנה הזו הייתי רוצה לחלוק פה, גם כדי קצת לפרוק עצבים וגם בתקווה שלמישהו בעתיד זה יעזור. אולי מישהו יחפש מילות חיפוש כאלה או אחרות במנוע חיפוש כזה או אחר ויעלה על הרשומה הזו.

מקור הבעיה הוא 12 שנים קודם, בתכנון הבית. אמנם לקחנו לפני שלב התכנון קורס ב"מכללת בילדינג" בשם "בנה ביתך בתבונה", ובקורס הזה אכן סיפרו לנו ש 80-90% מהבעיות בבניה חדשה הן בעיות של איטום, והזהירו מפני דברים כאלה ואחרים, אבל על הנושא עליו אני רוצה לספר כאן, אני לא בטוח שדיברו.

גם המפקח שהעסקנו לתקופה קצרה לא גילה את הכשל הזה. גם כי הוא היה דגנרט ומושחת (ולכן פיטרנו אותו ונותרנו ללא מפקח) וגם כי רוב המפקחים לוקחים את התכנית לביצוע כאורים ותומים. הם לא מעורבים בשלב התכנון, ולא חושבים שיש להם משהו להגיד לאדריכל או למהנדס הבניין ("קונסטרוקטור"). וחבל. כי מפקח בניין מנוסה וטוב יודע הרבה דברים שרוב האדריכלים והמהנדסים לא יודעים. דברים פרקטיים, דברים שאם מיישמים אותם בשלב התכנון, חוסכים הרבה בעיות בבניה, והרבה בעיות איטום בהמשך הדרך.

אני מדבר על עיקרון אחד מאד פשוט: בכל מקום בו מפלס פנימי (מקורה) נפגש עם מפלס חיצוני (לא מקורה), המפלס החיצוני צריך להיות נמוך מהמפלס הפנימי ב 15 סנטימטרים. מי אחראי לפרט את זה בתכניות, האם זה האדריכל או המהנדס, אני לא יודע. אני חושב שהאדריכל. כי להפרש של 15 סנטימטרים יש משמעות ארכיטקטונית, במיוחד כאשר המשטח החיצוני האמור להיות מונמך הוא תקרה של חלל אחר.

בביתנו יש חמישה מקומות כאלה, שבהם יש מפגש כזה, ובכולם אין את הפרש הגבהים הזה. חלק גדול מבעיות האיטום שלנו נובעות מזה – במבט לאחור, לו רק היו יוצקים את הרצפה בחוץ נמוך מהרצפה בבית, הבעיות היו נמנעות.

דוגמה אחת: גג הבית אותו בנינו הוא שטוח, ומרוצף. חשבנו עליו כעל מרפסת גג, שבה אפשר יהיה נאמר לעשות בר מצווה לילד (הוא לא רצה בר מצווה…). ויש שני מקומות בבית מהם אפשר לעלות אל הגג הזה. אבל כדי להימנע ממבנה יציאה מהמדרגות על הגג, משהו שחשדנו שהעירייה תחשיב כקומה נוספת (אסור על פי תכנית בנין עיר מקומית), חלק מהמדרגות לגג הן בתוך הבית (לא בזבוז לגמרי כי יש להן עוד תכלית) ואז ישנה ישורת (פודסט בלע"ז) , שחציה בפנים הבית וחציה מחוץ לבית, לא מקורה. דלת היציאה לגג היא באמצע הישורת הנ"ל, שמחלקה החיצוני מוליכות עוד כמה מדרגות חיצוניות אל מפלס הגג. (כתבתי בעבר על סקלולוגיה, "מדע המדרגות")

פתרון אלגנטי לדעתי. יש אותו בשני מקומות בבית – גם "הילד" היה יכול לצאת כך לגג מחדרו ולהשתזף שם בשמש, מה שהוא לא עשה מעולם. (ואולי טוב שלא עשה כן, לבנבן שכמוהו…)

אלא ששתי הרחבות החיצוניות הקטנות האלה, מהן ממשיכים לעלות לגג, צריכות שיהיה בהן פתח ניקוז, כי מי הגשם היורדים עליהן, ועל המדרגות שמעליהן, צריכים ללכת לאן שהוא, ועדיף שזה לא יהיה אל תוך הבית. אך את הכוסית הקולטת את מי הגשם ואת הצינור המנקז אותה אי אפשר למקם מעל רצפת הבטון של משטח זה, כי הוא כאמור באותו המפלס כמו רצפת הבטון שבתוך הבית, מצידה השני של דלת היציאה לגג. אז מה עושים? חוצבים בלית ברירה ברצפת הבטון של המשטח החיצוני, תקרה קשיחה שעוביה במקרה הזה 13 ס"מ. מספיק מבחינת חוזק מבנים לשטח כה מצומצם, אבל אחרי שחוצבים בה מקום לכוס הניקוז, נשארים 2-3 סנטימטרים של בטון מתחת, שגם הם מלאי סדקים – נקודת תורפה מובהקת לכניסת מים, נקודה שאכן לא אכזבה, ואכן התקרה תחת נקודות הניקוז אלה הייתה לא אחת לחה אחרי גשם כבד. ניסינו כמה שנים לפתור את הבעיה בכל מיני פתרונות הוקוס פוקוס עד שנכנענו ונכנסנו למבצע האיטום הנוכחי הכולל הרמת ריצוף.

הוסיפו לזה את העובדה שדפנות האיטום תחת הריצוף של המשטח החיצוני הזה, העולות כלפי מעלה אל חלקו התחתון של הקיר התוחם את המשטח, מה שנקרה בלשון העם "רולקות", מנועות מלעלות מספיק – אל  מעבר למפלס הריצוף החיצוני (שבתורו מנסה להיות נמוך ממפלס הריצוף הפנימי). ולכן תקבלו גלישה של המים הנמצאים (תמיד) בשכבת החול או החצץ שבין האיטום לריצוף (שאינו אטום למים) אל מעל שולי האיטום ואל תוך הקירות הגובלים במשטח. ומשם כלפי מטה, אל תוך הבית. פשוט כי הריצוף מחוץ לבית גבוה מדי ולכן עלול לעלות מעל שולי האיטום. מפלס הריצוף החיצוני (לא הבטון) אמור להיות נמוך בכ 2 ס"מ מהריצוף בחלק הפנימי של הישורת, ובין שני חלקי הריצוף, מתחת לדלת אמור להיות מחסום בטון (סתם שתדעו). אבל אם המסד שעליו שניהם יושבים הוא באותו הגובה, קשה לעשות את זה בלי להרים את כל מפלס הריצוף בתוך הבית (מה שנקרא ה 0.0 של הריצוף) במידה לא סבירה, למשל כזו שתקטין את גובה הדלתות לגובה לא סביר.

הוסיפו לזה את העובדה שאם המשטח החיצוני נוצק באותו המפלס כמו זה הפנימי (נוח מאד לקבלן השלד…) אז גם אין גובה מספיק ליצור שיפוע –  לא בשכבת הבט-קל שמתחת לאיטום ולא בריצוף החיצוני, שיפוע שיוליך את המים מהצד הקרוב לבית אל הצד הרחוק, או אל פתח ניקוז. הרצפים אצלנו עשו את הכי טוב שיכלו, אבל משטח הבטון שעליו הם ריצפו, זה החיצוני, היה פשוט גבוה מדי. ולכן אין שיפועים טובים. ולכן ביציאה למרפסת יש למשל סף מוגבה מאבן כדי לפצות על העדר הפרשי הגבהים ולמנוע ממים לזרום פנימה אל תוך הבית.
יום אחד עוד אמעד ואשבור את הראש על הסף הזה.

זכרו את כלל הברזל: משטח חיצוני יהיה תמיד נמוך ממשטח פנימי לו הוא משיק. 15 ס"מ צריכים להספיק לשיפוע סביר במשטח חיצוני לא מאד גדול וגם לניקוז ראוי.

ועוד דבר: אם חשקה נפשכם במקלחון מינימליסטי בחדר האמבטיה, שהוא פשוט חלק מרצפת החדר התחום בדלת זכוכית, ולא מוגבה מעל רצפת החדר, אז דין רצפת האמבטיה כדין רחבה חיצונית לא מקורה. יש לצקת את משטח הבטון של רצפת חדר האמבטיה נמוך ממשטח הבטון של החדרים הגובלים בה. כדאי לעשות זאת בכל מקרה, כי גם חדרי אמבטיה עוברים איטום, כמו גג בעצם, וגם הריצוף בהם אמור להיות נמוך בכסנטימטר מהריצוף מצדה החיצוני של דלת חדר האמבטיה (בגלל זה, דלתות חדרי אמבטיה תמיד יפתחו פנימה, אל תוך חדר האמבטיה), וגם ברצפתם יש פתחי ניקוז שכדאי שלא ידרשו חציבה אל תוך משטח הבטון.

ניסינו בכל זאת לעשות מקלחון במפלס הרצפה, ואחרי כמה חדשים שבהם המים סרבו לעשות את דרכם אל פתח הניקוז, נכנענו והרמנו את רצפת המקלחות בכחמישה סנטימטרים מעל רצפת שאר החדר, כדי שהרצף יוכל לעשות שיפוע נאות אל כוון פתח הניקוז במרכז המקלחון, מה שלא התאפשר קודם לכן. יש כרגע סף אלומיניום למקלחון שהוא מפגע חזותי ובטיחותי, ממש לא מה שתכננתי.

איך בכל זאת בונים במקומותינו בתים שבהם כל המשטחים כן נוצקו באותו המישור? הרצפים, שבאים כבר אל מצב נתון, מגביהים את מפלס הריצוף בכל הבית, (ה 0.0), ב 10-15 סנטימטרים. נפח משמעותי של אוויר מהחדרים נבלע בתוך נפח הרצפה (על הרצפה כאלמנט בסיסי באדריכלות בביאנלה לאדריכלות בוונציה), ואז מקבלים דירות בהן התקרה "יושבת" על ראשי הדיירים, ודלתות שמי שגובהו מעל 1.85 מטרים מרכין באופן אינסטינקטיבי את ראשו כהוא עובר במפתח שלהן. אחרי שנים בדירות גבוהות התקרה של הדירות בהדר הכרמל, ניסיתי לשחזר את חווית המרחב הזו גם אצלנו – נלחמתי בחרוף נפש על כל סנטימטר של גובה. גם כך עיריית חיפה לא מרשה תקרות גבוהות כמו בבתים הישנים של הדר והעיר התחתית. היא מגבילה את גובה התקרה הפנימי ל 3.5 מטרים (תקרה מעל גובה זה, וזה כבר נספר כשתי קומות).

זהו.

עדכון: שבע שנים מאוחר יותר: מבצע האיטום ההוא שעליו סיפרתי מעלה היה קטסטרופה מכל בחינה. הטיפול החלקי רק גרם לעוד ועוד כניסות מים ממקומות נוספים מה שגרם לנו, בשנה שעברה, להסיר את כל הריצוף והאיטום מהגג ולעשות את הכל מחדש, בעלות של מכונית משפחתית חדשה בערך. אבל החורף האחרון היה הראשון בעשור האחרון בו לא היו רטיבויות בתקרה. בתחילתו עוד חששתי להרים את הראש מעלה, אבל עד כאן, הכל טוב.

עוד לקח למי שקורא את זה לפני שהוא בונה: אל תעשו חורים בגג!. בביתנו יש חורים בגג בכל מקום בו נכנסת צנרת המיזוג מהיחידה החיצונית של המזגן (המאייד?) הממוקמת על הגג, אל היחידה הפנימית. זו נקודת תורפה בבטון של הגג, וכל חדירת מים בכל מקום באיטום תמצא את נקודת התורפה הזו ותחדור אל תוך הבית. היינו צריכים כנראה למקום את היחידות החיצוניות של המזגנים מתחת לבית, בקומת העמודים, ולעלות דרך מפלס הרצפה אל היחידות הפנימיות. לא עשינו את זה כי חששנו מהרעש שעושים המזגנים, אבל זו הייתה טעות.

מה הלקח מזה? את בעיות המפלסים שהן נושא הרשומה הזו אי אפשר כבר לפתור. ומאז שכתבתי את זה הבנתי שלא בחמש מקומות יש טעויות תכנוניות כאלה אלא במספר דו-ספרתי של מקומות, 13 עד כה ועוד יש כמה שעוד לא אבחנתי.

לא כולם קשורים לאיטום. אבל כולם קשורים למפלסים לא נכונים. אולי צריך לפתח תוכנה שתאתר שגיאות כאלה בתכניות, שגיאות שעושים גם אדריכלים מאד מנוסים, כמו זה שלנו. יש פה מערכת מורכבת מאד של משוואות, ושינוי כל מפלס מסויים יכול להשפיע על התכנון הכולל ומפלסים נוספים. בעיה מסובכת, אני מודה.

כמו למשל המדרגות היורדות מהמוסך (הממוקם קצת מעל מפלס הכביש  – אבל  לא מספיק מעל לכביש בשביל שהצפות הכביש בתחילת כל חורף בכביש לא יאיימו לחדור למוסך ולגלוש לבית, ולא מספיק מעל בכדי לאפשר שיפוע נאות מהמדרכה אל רצפת המוסך כך שמים לא יעמדו על משטח זה) אל המטבח. כשכבר הוכנה תבנית היציקה שלהן, התברר שהמהלך שלהן הולך לחסום את דלת הכניסה לבית… איך זה לא נראה בתכנית לא ברור לי. נדרש מעבר למדרגות מתכת במקום בטון, שכן אלו דקות יותר, להצרת דלת הכניסה, ולהצרת המעבר אל השרותים שליד. התוצאה לא אסון, אבל פאשלה בכל זאת.

ויש גרם מדרגות אחר שהסתבר שלרדת בו ידרוש להתכופף בכדי לא לחבוט את הראש בקורת הבטון תחתיה הוא עובר. כדי לפתור את זה, במהלך הבניה, גובה המדרגות הפך לא אחיד. חלקן נמוכות וחלקן גבוהות בצורה לא בטיחותית ממש. אם לדקדק, אף לא אחד מבין חמשת גרמי המדרגות שיש בביתנו חף משגיאות הקשורות למפלס/מהלך המדרגות.

או למשל מפלס סף החלון הפונה מחדר הילדים אל הגג לא גבוה מספיק ביחס לנקודת הניקוז בגג הסמוכה ביותר לחלון, כך שאין אפשרות לעשות שיפוע מספיק טוב, של מעלה וחצי, עדיף שתיים, מחלק הגג שתחת החלון אל נקודת הניקוז. איך זה נפתר? עם שיפוע מינימלי. התוצאה? אני צופה התחדשות של כתמי הרטיבות תחת החלון, בעוד מספר חורפים.

14 עד 24: חדר משלי, סוף סוף

המעבר מדירת שיכון קטנה וצפופה בת שלושה חדרים בקריית אליעזר, לדירה מרווחת על הכרמל (הקומה האמצעית בבניין מטה), שבה יש לי חדר משלי, בשכונת כרמליה, היה אמור להיות שדרוג משמעותי ברמת חיי. בפועל, זה היה "שינמוך" (ביטוי מימי חלונות ויסטה, הבטחה שתוכל לחזור אחורה למערכת הפעלה פונקציונלית…)

עם המעבר השארתי מאחור את כל חברי מבית הספר היסודי ומהשכונה, ועברתי לשכונה בה לא גר איש. מ"שיכון" שהיה בית מורחב, מוקף מדשאות רחבות, עברתי לדירה שהשקיפה אמנם מלמעלה על נוף ירוק, תפסה את כל הקומה בבנין, והייתה לה כניסה נפרדת – במקום חדר המדרגות הצפוף והדחוס של השיכון. 

אבל חדר המדרגות היה מקום בו פגשת אנשים, וחברים, והלכת אליהם הביתה. בדירה החדשה הכפלנו אמנם את מספר כיווני הרוח, משניים לארבעה, אבל בכניסה הנפרדת, פגשתי רק דורבנים, שהתמקמו לפני הדלת בלילות, מסתתרים מהרוח. באחת, נותקתי מכל מי שהכרתי. זה היה כמעט כמו להגר לארץ אחרת.

כרמליה היום היא שכונה גדולה, מאוכלסת מאד ומבוקשת מאד בחיפה. מקום של אנשים סולידיים מהמעמד הבינוני. כשהגענו אליה, רוב רחובות השכונה היו דרכי עפר, ותחבורה ציבורית עוד לא הגיעה אליה,

אלו הימים שלפני העידן בו ההורים משמשים כנהגי ההסעות של ילדיהם. את הדרך לבית הספר הריאלי עשיתי ברגל, בעליה אל רחוב מוריה, ומשם באוטובוס – משהו שילדיי היום היו רואים כבלתי נתפס. מטעמי חיסכון המשכתי לעלות ברגל גם כאשר כבר היו אוטובוסים שהגיעו לשכונה, שלוש פעמים ביום. כשהתחלתי ללמוד בבית הספר לטכנאים שבמחנה דוד, התחלתי לרדת ברגל דרך נחל שיח והבוסתן שבו, ולחזור בטרמפים במעלה דרך הים אל מרכז הכרמל ומשם ברגל הביתה.  לא היו אוטובוסים שחיברו בין הכרמל למחנה דוד ישירות, אלא דרך הדר הכרמל.

את מלחמת שש הימים, העברנו עדיין במקלט הבניין של הדירה בקריית אליעזר. בסוף 1967 עברנו לדירה זו, ברחוב אלכסנדר ינאי שבשכונת כרמליה. קצת בגלל המלחמה ההיא, האופוריה שלוותה אותה, והשפעתם של כל אותם אלבומי ניצחון ו"צה"ל על הגובה", אך לא מעט בשל מערכת היחסים העכורה בבית, ביני לאשתו השנייה של אבי, העדפתי לחלוק חדר עם עוד ארבעה חניכים, בפנימיה הצבאית שליד ביה"ס הראלי, במקום לעבור אל החדר הגדול והמרווח שהיה לי בדירה החדשה. בעצם, עברתי לפנימיה בבית בירם במקביל למעבר שאר בני הבית לדירה החדשה. אבל רק לחצי שנה, עד שאני והפנימייה גם יחד התפכחנו מהשטות הזו, ואז עברתי גם אני לדירה החדשה.

בדירה הזו גם שמענו את המטוסים טסים לפתע ביום כיפור, מלחמה שאותה, הודות למעקף שעשיתי דרך הפנימייה הצבאית, פספסתי לשמחתי.

כך יצא שפורמלית גרתי בדירה הזו כעשר שנים – מסיום בית הספר היסודי בגיל 14 (אז 8 כיתות) ועד השחרור מהצבא בגיל 24. אבל בפועל, זה היה יותר קרוב לחמש שנים. כמעט שנה בפנימיה הצבאית, חמש שנים שבהן למדתי בתיכון, וארבע שנים בצבא, בבסיסים מרוחקים, מבחירה. מהצבא, כבר לא חזרתי הביתה. היה ברור שזו לא אופציה. גם לא מבחינתי.

מה שאפשר לאבא שלי את הקפיצה הנחשונית הזו, מקריית אליעזר לכרמליה, הייתה העובדה שבימים ההם, קריית אליעזר הייתה עדיין שכונה "בסדר". וכרמליה פשוט עוד לא הייתה. הפרשי המחירים, ו"הסטטוס" בין השכונות היו קטנים ביותר. היו רק שני בתים בשכונה שנבנו לפני ביתנו, והם נבנו בשנות הארבעים. הבית שלנו היה הראשון שנבנה בשכונה אחרי קום המדינה, והקבלן שבנה את הבית, שני בתים בעצם זה אחרי זה, שש דירות בסך הכל, לא הצליח למכור את הדירות. אף אחד לא רצה לבוא לגור שם, על שלוחה שוממה ושכוחת אל. וכך הצליח אבא שלי לקנות את הדירה מהקבלן, אחד בשם פורמן, שעמד לפני פשיטת רגל, במחיר נמוך מאד של 42000 לירות.

אבא שלי עדיין גר בדירה הזו, כבר בלי אשתו. זו, מתגוררת היום מתה-חיה בבית אבות סיעודי. כמו בדירות האחרות שבהן גרתי בעבר ושעליהן כתבתי פה, גם בזו גר לו אדם בודד, (אני לא מבקר את אבא שלי מספיק) שמבלה את ימיו מנמנם בכורסת הטלוויזיה שלו. חברת מרווין, המטפל הפיליפיני הצמוד, הגר בחדר שהיה שלי היא לא ממש תחליף הולם, לא רק בגלל מחסום השפה. אין להם פשוט על מה לדבר.

מהדירה הזו, אבא שלי כבר כמעט ולא יוצא. ישנו גרם המדרגות, כ 35 מדרגות מהבית האחורי אל הרחוב, שאל ראשן הוא מגיע ללא נשימה.

אבל בעיקר בגלל שאין לו באמת לאן ללכת, אין לו חשק, ואין לו אנרגיה.

הדירות שמעליו ומתחתיו שופצו לתפארת, אבל הדירה של אבא שלי היא "בטעם של פעם", מתוחזקת במצב סביר, אבל זו דירה בת 47 שנים שמעולם לא שופצה. הזקנה, הזקנה, ניכרת בה בכל פינה, ואבא שלי – משתבלל בתוכה.

 

 

שבע עד שלוש עשרה

כשחשבתי על אותו פרויקט של תיעוד כל המקומות בהם חייתי, ספרתי את מנין הבתים, הדירות והחללים בהם התגוררתי. מסתבר ששכחתי (או שהדחקתי) שלושה בתים שהיו ביתי השני במהלך תקופה של כחמש עשרה שנים. אלו היו הבתים שבהם התגוררו אמי, בעלה השני ואחותי בשנים אחרי שהורי נפרדו. בתים שבהם הייתה לי מיטה, שבה ישנתי בכל סוף שבוע שני ובמחצית החופשות.

הסידור בין הורי כלל סופי שבוע שבהם היינו אני ואחותי יחד פעם אצל האחד ופעם אצל השני, וערב אחד באמצע השבוע שבו היינו נפגשים, פעם אצל אבינו ופעם אצל אמנו. ביקורי אמצע השבוע, נמשכו עד שאמי ואחותי עברו מחיפה, שבה גרו בבית ברחוב הירקון 19, ששרד עד לפני יומיים.בבית הזה, שבו הם שכרו דירה בוילה של משפחת ז'ילוני, הם גרו מ 1961 עד 1967, גיל שבע עד שלוש עשרה שלי. משפחת ז'ילוני השכירה שלוש דירות קטנטנות בבית המידות שבנו לעצמם, מתי שהוא בשנות הארבעים, בית שנבנה בפאר והדר, והרבה טעם טוב.

אמי שכרה שם בדמי מפתח דירת חדר וחצי. חדר אחד היה גם חדר מגורים וגם חדר השינה של אמי ובעלה, על ספה נפתחת. חצי החדר היה גם פינת האוכל, גם חדר העבודה של אמא שלי (תפירה) וגם חדר השינה של אחותי, וגם ושלי בסופי השבוע בהם הייתי לן שם. המטבח היה גומחה בקיר באותו החדר. ולמרות הממדים הזעירים, והתנאים הספרטניים, אמא שלי השכילה לעשות מזה בית.

הדירה הייתה אולי זעירה, אבל לפחות היו ממנה שתי יציאות, ישר לחצר שהקיפה אותה ועשתה את הצפיפות בדירה הרבה יותר נסבלת, והייתה לה גינה נחמדה ופורחת שאמי אהבה וטיפחה, עד שוויתרה באחת על כל עניין הגינון כשעברה לאזור המרכז.

חזית הבית פנתה אמנם לרחוב הירקון, אך דירתנו שם פנתה אחורה, אל מגרש ריק שגבל ברחוב מוריה. קולנוע מוריה, המת-החי עדיין, היה במרחק של פחות ממאה מטרים.

אחותי ואני ישנו באותו מחצית החדר על מיטת נוער, מהסוג שהיה לו חלק נשלף תחתון, אליו היו מעבירים מזרן דקיק מהמיטה העליונה, ועליו ישנתי. הקימה הייתה מוקדמת, כי באותו החדר אכלו ארוחת בוקר, והיה צפוף, אבל מאד מאד מסודר, אסתטי ומוקפד. אמא שלי הייתה טובה בזה.

לא היה לאחותי הרבה פרטיות שם. חדר משלה היה לה רק במשך כשנה וחצי, בדירה שאליה הם עברו מחיפה, ברחוב הבילויים ברמת גן, שלה אני בספק אם אקדיש אי פעם רשומה, אלא אם באמת כבר לא יישאר לי על מה לכתוב. אני גם לא זוכר עליה כמעט כלום, פרט לכך שהייתה ליד קולנוע קסם. בדירה שאליה עברו אחרי כן, בל אביב, שממנה יש לי לא מעט זיכרונות, שוב לא היה לאחותי חדר משלה. אני מתאר לי שזה לא היה לה קל, במיוחד לא כבת מתבגרת.

ביתי העיקרי בקריית אליעזר, עם אבי ואשתו השניה, עליו כבר כתבתי כאן, היה המקום בו היו כל חפציי ושם גם הלכתי לבית הספר. בדירת אימי, ברחוב הירקון 19, ללא היו לי חפצים כלשהם על בסיס קבוע עד כמה שאני זוכר, למעט הספר "צרור בדיחות (קרש) לילד". אבל הדירה הייתה באמת קטנה מאד. 

הספקתי לבקר בבית שברחוב הירקון כמה שבועות לפני שהדחפור עלה עליו. הוא עמד נטוש הרבה שנים, החלק בו התגוררה משפחת בעלי הבית, שנפטרו לפני שנים רבות היה נטוש, והחלונות חלקם חסומים בבלוקים. אל דירת אמי לא הצלחתי להיכנס, היא הייתה כנראה מושכרת כמעט עד לסוף, הדלת הייתה נעולה ויכולתי רק להציץ מהחלון. המרפסת הקדמית נשארה ללא שינוי.

יופיו המקורי של הבית עדיין ניכר, והוא היה בהחלט ראוי לשימור. חשבתי שזו הסיבה שבעטיה שרד כל השנים האלה בעוד כמעט כל הבתים האחרים ברחוב כבר הפכו לבתי דירות מְמַקסמי נדל"ן, אבל זה היה כנראה רק סכסוך בין היורשים שמנע את מחיקת הבית בעשרים השנים שבהם אף אחד מהם כבר לא גר בו. באופן מפתיע, זה הבניין היחידי שבו גרתי (שלא בצבא) שכבר לא עומד על תילו.

4-14: המעפילים 18 / החותרים 4, קרית אליעזר, חיפה

את שכונת קריית אליעזר בנו בשנות החמישים כגרסה לעניים של "העיר הקורנת" מפרי מוחו של לה-קורבוזיה. שיכונים בני 4 קומות, עם 4 דירות בכל קומה, 2 כניסות ומרחבי דשא גדולים בין בנין לבנין. כך נראתה השכונה בשנת 1955

אל ה"אוטופיה המודרניסטית" הזו עברנו בשנת 1957 מדירה זעירה בהדר הכרמל, עם השלמת הבניה. הייתי אז בן ארבע. בתמונה מעלה נראה הבניין אז.

כך הוא נראה כיום:עשר שנים עברו עלי בדירה הזו. לפני כשבוע הצלחתי לשוב ולבקר בה כדי לנסות, בעזרת הקירות, החללים וחלוקתם לשחזר פרק מאד משמעותי בחיי.

לא היה פשוט לבקר שם. רוב הדירות בהן גרתי בעבר מושכרות, וחלקן הגדול בשכונות שנשארו מאחור כאשר חיפה טיפסה עם השנים יותר ויותר גבוה על ההר. אנשים בדירות מושכרות, לפחות אלו היותר דלות, לא נוטים לשים את שמם על דלת הכניסה לדירה או על תיבת הדואר, כך שלא ממש אפשר לדעת מי גר שם ולנסות למצוא את מספר הטלפון שלו ולתאם ביקור. וגם אם יש שם, למודיעין חברת הטלפון אין אף אחד עם שם זה בכתובת הזו. ולכן נדרשים ביקורים חוזרים ונשנים, בנסיון לתפוס מישהו בבית.

בדירה הזו, ברחוב המעפילים 18, נדרשו כשמונה ביקורים, עד שתפסתי בבית את הדייר הנוכחי, ימאי בחופשת חוף. הוא גר שם לבדו, כנראה גרוש, אך הדירה מלאה וגדושה במיטות. יתכן ועוד כמה ימאים שוכרים יחד את הדירה, או שהמיטות מיועדות לילדיו הבאים לביקור. הוא פתח את הדלת בחשדנות, לא ממש שש לתת לי ולבני להיכנס, והיה מוכן רק לתת את מספר הטלפון של בעלת הדירה. אבל בסופו של דבר התרצה, ונכנסנו לביקור חטוף, עם מצלמה.

בשלושת הדירות הראשונות בהן גרתי, אלו שבהן ביקרתי עד היום, אין כיום יותר מדי אושר. בכולן גרים וגרות אנשים מאד בודדים, שלא נראה שהחיים האירו להם פנים. אבל גם לי אין הרבה זיכרונות מאושרים מהדירה הזו. פחות משלוש שנים אחרי שעברנו לשם, נפרדו הוריי במריבה גדולה, שממנה יש לי זיכרון חזותי מוצק, הממוקם בחדר המגורים וביציאה לחדר המדרגות. זה היה מן הסתם רק אקורד הסיום לתהליך פרידה כעוס של כשנה, אך אני זוכר רק את הסצנה הזו, שאחריה, הורי כבר לא גרו יחד יותר. וגם כמעט ולא דיברו איש עם רעהו יותר, עד יום מותה של אמי, כחמישים שנה מאוחר יותר.

השנתיים שאחרי כן, היו סבירות. נשארתי במשמורתו של אבי, ואמו, סבתי, תפקדה בפועל כאימי ופינקה אותי בלי גבול. את אחותי, שעברה למשמורת אמי, ואת אמי ראיתי פעמיים בשבוע. מאוחר יותר, הורעו התנאים. אבי נישא שנית לאשה שלא היה שום אספקט של סטראוטיפ האם החורגת שהיא לא מימשה. וכמה שנים אחרי כן, אחותי ואמי עם בעלה השני עברו לאזור תל אביב והקשר נחלש עם ירידת תדירות הביקורים. לא היה תענוג.

יש לי זיכרון חזק גם של מבנה וצורת חדר הילדים, עם מיטת קומתיים מימין, אני בקומה מעלה, וארון בנוי המפריד בינו לבין חדר השינה של הורי. וחלון.

ותנור חימום על נפט, כזה שנקרא "פיירסיד", שהתלקח והצית את החדר בזמן שישנו, אבל אני כבר לא זוכר אם את התנור זרק אבי דרך חלון החדר, בקומה הראשונה, אל הדשא שלמטה, או אותנו. אני רק זוכר שמישהו, או משהו, עף דרך החלון. ואולי זה היה רק חלום? אבי אגב, לא זוכר את האירוע כלל.

ויש לי זיכרון של ה"שיכון" כולו כמשפחה אחת מורכבת, בה הדלתות לא נעולות ואנשים נכנסים ויוצאים האחד לדירת שכנו, לכל היותר עם דפיקה קטנה בדלת. באותו הבניין גרו עוד שני ילדים שלמדו איתי בכיתה, בבית הספר היסודי "דרור", שהיה ממש צמוד לבית – הלכתי לבית הספר מרחק של כעשרים מטרים, דרך חור בגדר שהפרידה בין השיכון לחצר בית הספר.בית הספר דרור עדיין שם, משופץ למדי, אבל החור בגדר כבר לא שם. חצרות בתי ספר היום הן מתחם מבוצר, עם גדר תיל בגובה שלושה מטרים ושומר חמוש בכניסה. לא ממש אהבתי את בית הספר דרור, וגם צוות בית הספר לא ממש התלהב ממני. הייתי תלמיד מצוין, אבל מפריע גדול, ה"ליצן" של הכיתה, זה שכל הכיתה מתפוצצת מצחוק ממעשיו, אבל הוא לא צוחק כל הדרך אל חצר המנהל. הייתה גם אלימות לא מעטה בבית הספר. רמי כהן – אני זוכר לך את זה עד היום! והיה אוסף של כדורגלנים שקיבלו שכר כמורים להתעמלות ובתמורה היו מוכנים לגלגל לכווננו כדור מתוך חדר המורים. ראובן "רובי" יאנג, אהרון גרשגורן ואחרים. בית הספר היה במרחק של פחות מקילומטר מאצטדיון הכדורגל של קריית אליעזר, כך שאני מניח שזה היה להם נוח "ללמד" שם. החזון המודרניסטי של קריות השיכונים הוכיח את עצמו לפחות לגבי הילדים. היו מרחבים גדולים בין הבתים והילדים היו בחוץ הרבה יותר מאשר בפנים. בפנים היה צפוף, בחוץ היו עוד ילדים, היה האצטדיון, שפת הים הייתה קרובה, והייתה צלע הר הכרמל, אז לא בנויה, שבה היו מערות, וחורש טבעי לסייר בו.

הבתים עצמם, נבנו תוך חסכון קיצוני בחומרים. רק בביקור הנוכחי הבחנתי עד כמה חדר המדרגות קטן, צר ודחוס, עד כמה המסדרון אל חדר המדרגות נמוך, פחות משני מטרים גובהו, ועד כמה החדרים זערוריים. חדר השינה של הורי דאז, היה בערך ברוחב של מיטה זוגית.

אבל דירות השיכון האלה, צנועות וספרטניות ככל שהיו, היו ארמונות לעומת הפחונים במעברה שמצדו השני, העליון, של רחוב אלנבי. אני זוכר אמנם בעיקר את החנויות שהיו במעברה, גם הן בפחונים, ושנשארו שם גם אחרי שאף אחד כבר לא גר במעברה, מנסים לקבל תמורה לחזקה שתפסו. לא היכרתי אף אחד שגר במעברה, ואני גם לא זוכר ילדים מהמעברה בבית הספר, אבל אני זוכר אנשים יושבים בגשם עם מטריות, בתוך הפחון שלהם.

בנוסף, הייתה לכל דירה בשיכון מרפסת, ובתקופה בה אנשים לא הסתגרו בדירותיהם (הלא ממוזגות) זה היה חלק חיוני בכל דירה, כשכל השכנים יושבים במרפסת הדירה, נושמים קצת אוויר, מנהלים שיחות ממרפסת למרפסת ומנהלים את הילדים שעל הדשא בשלט רחוק. קשה להאמין, אבל הייתה תקופה שלילדים לא היו טלפונים ניידים, וכדי לקרוא להם לארוחת ערב, היה צריך לקרוא להם בצעקות מהמרפסת. כל כך לו-טק, הא?

המרפסות נעלמו מאז כולן, וצורפו לחדר המגורים, שהיה סביר יחסית בגודלו. מה שאני זוכר מחדר זה הוא שלושה מדפי ספרים נמוכים מתחת לחלון שעל הקיר הפונה לחצר ועליהן י"ג הכרכים הראשונים של האנציקלופדיה העברית, ושולחן אוכל הצמוד לקיר חדר המדרגות, משמאל לדלת הכניסה, בערך היכן שעומד השולחן בתמונה מטה. אני מניח שהיו גם ספות ושולחן סלוני נמוך, אך אני לא רואה אותן בעיני רוחי.  כך נראה החדר היום, הכולל היום גם את שטח המרפסת בפינה השמאלית הרחוקה. החלונות בכל הקומות, מכוסים היום סורגים, יש מסתורי כביסה, ובחלק מהדירות יש מזגנים. ההתקנה של אלו נעשתה אחרת בכל דירה ודירה, הדגמה של מאה אפשרויות של שילוב בין חובבנות וכיעור. היום מדברים על פינוי-בינוי של שכונת ילדותי זו, בת 55 שנים היום. היא לא נבנתה עם אופק כזה, והיא כבר לא באמת ראויה יותר למגורים. היא מאוכלסת על ידי אוכלוסיות חלשות שלא ממש יכולות לתחזק את הבתים, וגרות שם רובן בשכירות אצל אנשים שקנו את הדירות להשקעה. הבתים גם לא ממש ראוי שישמרו אותם. עם כל אהבתי לאדריכלות מודרניסטית, לא  אלו הדוגמאות שכדאי לשמר ממנה.

עברנו משם אחרי שסיימתי שמונה כתות בית ספר יסודי (לפני עידן חטיבת הביניים), מעט אחרי מלחמת ששת הימים, במהלכה ממש ישבנו במקלט הבית פעם או פעמיים. אופוריית הניצחון במלחמה, יחד עם יחסי העכורים במיוחד עם אמי החורגת, הביאו אותי להירשם לפנימיה הצבאית שעל יד בית הספר הריאלי בחיפה, בניסיון (שלא צלח) להעביר שם את ארבעת השנים עד הגיוס לצבא. מעט על זה, כאן.