38-50, רחוב איינשטיין, חיפה

בלב לא קל עזבנו את דירתנו היפיפיה בהדר, ועלינו לכרמל. הרעש בקומה השלישית ברחוב ארלוזורוב הפך לנו מוגזם כך ששקט היה קריטריון מרכזי בבחירת מקום המגורים הבא. חיפשנו דירה בלי הרבה מדרגות, אבל בעיקר שקטה. לא עברנו כדי למצוא דירה יותר גדולה או עם יותר חדרים. גם לא כדי "לעלות בהר" אף שבחיפה יותר גבוה יותר נחשב. בנדודי מעלה-מטה במהלך השנים בחיפה, רחוב איינשטיין הוא עדיין הנקודה הגבוהה ביותר על ההר בה גרתי.

חיפשנו דירה בסביבות מרכז הכרמל הישן או בכרמל צרפתי, באחד מהרחובות היפים והוותיקים שיש שם, אבל בסופו של דבר נחתנו בבית אחורי ברחוב אינשטיין, באחוזה. לא אחד מאותם רחובות יפים שיש בחיפה כה רבים מהם. זהו רחוב ארוך, חדש יחסית ובו טורי ארוך של בתים חסרי כל יחוד ואופי. כשלמדתי בפנימיה הצבאית שליד בית בירם, וירדתי אל מרכז אחוזה ברגל לערב חפשי אחד בשבוע, רוב הרחוב הזה היה עדיין לא בנוי.

אבל בין רחוב אינשטיין ורחוב הנטקה שתחתיו מסתתרת רצועת ירק ארוכה שחלקה הנמוך יותר, זה שקרוב למרכז חורב היה גן ציבורי ירוק (עד שנשרף לאחרונה) ובו מגרשי משחקים, דשאים ועצים. לתוך הגן הזה, בלט הבניין במספר 33א, מוקף עצים מכל עבר ושקט כמו קבר.

זה בית אחורי שהירידה אליו לא תלולה מאד, כעשרים מדרגות המפוזרות על מרחק ניכר. בית בן שש דירות, שתיים בכל קומה. את צידה השמאלי של הקומה הראשונה, מעל קומת העמודים המפולשת, רכשנו. זו הייתה דירה בת שלושה חדרי שינה מסודרים לאורך פרוזדור ארוך, משעממת במובן הטוב של המילה, פרט לאותו יום לא משעמם במלחמת המפרץ הראשונה בו ישבנו בחדר הילדים במסיכות גז, סמרטוטים לחים על מפתני הדלתות, כאשר טיל עם ראש נפץ סטנדרטי לגמרי נפל כמה מאות מטרים מאיתנו.

כן, זו הייתה דירה בעלת תכנון חסר כל יחוד, בבית חסר כל יחוד, ברחוב חסר כל יחוד, בעיר לה דווקא יש לא מעט יחוד. מחדר המדרגות דלת הכניסה נפתחה ישירות לתוך חדר המגורים, שלו היה חלון מאד גדול הפונה צפונה אל נוף מרהיב של המפרץ והרי הגליל, עד שהעצים בגן מטה צמחו והפכו את הנוף לנוף של צמרות. כשנכנסנו שינינו טיפה את מבנה הדירה. בלי להתערב אי אפשר הרי. הסרנו את החלק העליון של הקיר בין המטבח לחדר המגורים אבל את המטבח המאד לא נוח השארנו ללא שינוי. (על החלק התחתון של קיר המטבח יושב בתמונה מטה בתנוחה אופיינית החתול דידי זחמ"ל  – זכר חתול מחונן לברכה). הפכנו, לכמה שנים, את אחד מחדרי הילדים לחדר משחקים והסרנו את הקיר שהפריד בינו לפרוזדור ובשני שיכנו את שני ילדינו, חיברנו את מרפסת חדר השינה לחדר השינה. חידשנו את חדר האמבטיה והסבנו מקלחון לשרותים נוספים. דברים קטנים כאלה. שיפוץ לא טראומטי.img_0540

דירה שקטה, מוקפת ירוק, 3 דקות הליכה ממרכז חורב.  בעלת אקלים מאד נוח. אולי בגלל מיקומה על קו הרכס של הכרמל, או שאולי בגלל הרוח העוברת בקומת העמודים ומסיעה את החום מריצפת הדירה, הדירה הייתה קרירה בקיץ. הייתה בה מערכת הסקה דירתית מופעלת גז ומחליפי חום בכל הדירה, שלא הפעלנו בגלל עלות ההפעלה אבל אולי בגלל שתי הקומות שמעל, או בגלל שהיינו יותר צעירים, בחורף לא היה מאד קר בדירה. ברוב שנותינו שם לא היה לנו שם מזגן והוא גם לא היה חסר.img_0103

היה מאד נוח לגדל שני ילדים קטנים בדירה הזו. בניגוד לקודמת, הם יכלו לרדת ללא השגחה לחצר, לשחק על הדשא הגדול שבין הבית האחורי והקדמי או בגן הציבורי מאחורי הבית. בניגוד לשכונת הדר שבשנים ההן הייתה סביבה מאד זקנה, היו הרבה ילדים באזור. היו גני ילדים ובית ספר יסודי ברחוב עצמו. לא גני הילדים ולא בית הספר (אינשטיין) הצטיינו, אבל לפחות  חבריו לספסל הלימודים של בננו הבכור גם גרו קרוב. את בני הצעיר שלחנו דווקא רחוק – לבית אורן למסגרת אלטרנטיבית שאך נפתחה בשם מיתר, ולבית הספר הפתוח יותר מאוחר, אחרי ששבנו משנה וחצי בשליחות בארה"ב, שם הוא התנסה גם בחינוך על פי שיטת מונטסורי.

אבל גם את הדירה הזו עזבנו, אחרי 12 שנים (היא עדיין שלנו, למי שמחפש דירה…). זוגתי שתחייה החלה לעשות אמנות ולא היה לזה מרחב בדירה. גם אני חזרתי מארה"ב כולי מלא התלהבות מנגרות, משהו אותו למדתי שם ממורים מצויינים במקום מצויין וחשבתי שאעסוק בו הרבה יותר ממה שבפועל קרה. אחד מחדרי הילדים היה בעצם חצי חדר ומאד צפוף לנער מתבגר, והחניה ברחוב הפכה להיות סיוט עם השנים. הייתה לנו אמנם חניה למכונית אחת, שחלקנו עם עוד דירה. חודש כן חודש לא. אבל בשעות מסויימות היית צריך להיות מאד יצירתי בכדי למצוא חניה ברחוב.

בדיעבד, הסיבה העיקרית היא כנראה השנה וחצי במהלכן גרנו בבית פרטי במדינת אורגון אשר בארה"ב. פתאום הבנו את ההבדל בין בית משותף לבית פרטי צמוד קרקע, משהו שעד אותו זמן לא חלקנו עם חברינו, שכולם עד אחד עזבו את חיפה בחיפוש אחרי הצימוד לקרקע. חוץ מזה, חפצינו התרבו, חלק מזה בעקבות מה שחזר איתנו במכולה מארה"ב (במימון מקום העבודה). החפצים פשוט גירשו אותנו מהדירה. היה מקום או לחפצים או לנו, או לעבור לחלל יותר מרווח. כך שדי מהר אחרי החזרה מארה"ב התחלנו לחפש את פתרון הדיור הבא.
הפעם זה לקח כמה שנים.  ככה זה כשתעקשים לבנות לבד.

הרשומה הזו היא חלק מפרוייקט תיעוד החללים בהם חייתי. כל שאר הפרוייקטים כאן.

האוריינטליסטים

במסגרת אחת מקבוצות הקריאה שבה אני משתתף, קראתי לאחרונה ב"אוריינטליזם", ספרו של אדוארד סעיד, מ 1978. טוב, לא ממש קראתי – מהספר עצמו קראתי רק את המבוא, ועוד "ספרות משנית" רבה, למשל המאמר המצוין הזה מ"תאוריה וביקורת". כי הספר, שאולי היה מרעיש בזמנו, מעניין כיום רק כחלק מהשיח הפוסט-קולוניאלי.

סיכום קצר: סעיד מדבר על האופן שבו הידע שהמערב ייצר על "האוריינט", שירת את מטרות הקולוניאליזם הבריטי והצרפתי במזרח התיכון, בציירו את המזרחי כחלש, "נשי", רודף תענוגות, עצלן, כזה שלא יכול לדאוג לענייניו בעצמו, כזה שנדרש לעזרת המערבי לניהול תקין של השלטון, אך גם במידה לא מעטה חולל את הקולוניאליזם הבריטי והצרפתי. שכן הוא הוא כונן לא רק את דימוי המזרחי, אלא גם את דימוי המערבי, האירופאי, המוגדר על ידי ניגודו אל המזרחי.  ואם האירופאי כונן על ידי האוריינטליזם כ"מבוגר האחראי", עם הדימוי בא גם מה שכונה "משא האדם הלבן" (white mans burden) – חובת האדם הלבן לדאוג לענייני "המזרחיים הנחשלים" שאינם מסוגלים לנהל מדינה כמו ש"צריך".

לא רעיון חדש – גם הספרדים והפורטוגזים ראו את עצמם כאחראים על גאולת נשמות הכופרים ילידי יבשת אמריקה.

ובשם הרעיון הזה, יצאו טובי בניה של האימפריה הבריטית לנהל את העולם. אם להודות על האמת, הם עשו עבודה לא רעה. על הודו כולה שלטו במשך תקופה לא מבוטלת 4000 בריטים בלבד, ועדיין, שלושים וחמש שנים אחרי שהבריטים עזבו, שמענו חבורת מהנדסים הודים בקולקטה (אז כלכותה) מאשימים את הבריטים בהפסקות החשמל התכופות שהיו בעיר. "זו תחנת הכוח המחורבנת שהבריטים השאירו לנו…". חשבתי לי שאם תחנות הכוח הזו היא עדיין מקור החשמל היחיד של העיר הענקית הזו, 60 שנה אחרי שהוקמה, אז הבריטים עשו שם עבודה לא רעה כלל. אבל התאפקתי ולא אמרתי את זה להם.

גם אצלנו, היה יכול להיות רעיון לא רע אם הבריטים היו עדיין שולטים כאן. אבל הם עזבו, לצערי. שמטו את "משא האדם הלבן" מעל כתפיהם בכל רחבי האימפריה שלהם. אבל בשנים הלא רבות שהם היו כאן, לא מעטים מהם שילמו מחיר כבד על ה"קריירה" הקולוניאלית שלהם. ואת חלק מהמחיר אפשר לראות בבית הקברות המנדטורי הזנוח, הממוקם מאחרי בית הקברות המרשים של החללים ההודים של הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל, בין רחוב יפו בחיפה לפסי הרכבת.

למשל המספר הלא קטן של קברי ילדים ותינוקות. פלסטינה של אז הייתה מקום נחשל, מאד, ותמותת התינוקות והילדים הייתה חלק מזה. ואותם בריטים שבאו לנהל פה את המקום תחת המנדט של חבר העמים, באו עם משפחותיהם, ועם סיום המנדט חזרו לאנגליה והשאירו מאחריהם את קברי ילדיהם כאן. כמו למשל זה, של לורנה קתרינה אליסון מילס, התינוקת בת תשעת החדשים:20150202_102110

הכיתוב על המצבה, בלטינית: heu quanto minus est cum reliquis versari, quam tui meminisse פירושו  !how much less precious is it to converse with others than to remember thee ולקוח ממצבת זכרון באנגליה, בחצרו של אציל בטלן בשם William Shenstone. סתם- לא מאד חשוב, אבל יש לי חיבה למשפטי מחץ בלטינית.

הרבה יותר צנוע, קברו של התינוק דוד, בנם של ארתור ואוולין שחי לו שבוע בלבד, ומת בתחילת יוני 1931. עצוב.20150202_102027

יש בבית הקברות גם חלקה של קברי שוטרים וחיילים של המנדט הבריטי, טיפה יותר שמורה, אבל לא מעטים מהם מתו בזמן שרותם, לא בגילאים מבוגרים, ונקברו כאן. מעניין שלא נשלחו חזרה לקבורה באנגליה. יתכן שהנוצרים מייחסים פחות חשיבות למקום קבורתו של אדם, בניגוד ליהודים, המייבאים לקבורה בארץ יהודים מכל העולם, למשל ארבעת קרבנות הפיגוע בפריז. אני תוהה אם זה עניין אידאולוגי או דתי. האם מדינת ישראל הפכה להיות גם מדינת המקלט של גופות היהודים מכל העולם? האם יש חוק שבות ליהודים מתים?

בבית הקברות ההוא מצאתי גם מצבה שעליה מגן דוד, מישהו בשם מיכאל סמית, שלא הצלחתי להבין מהנוסח על המצבה אם הוא יהודי  שהמיר דתו לנצרות או להפך, או שאולי נמנה על היהודים המאמינים בישו. זה הנוסח: על פי השם, הוא היה כנראה בריטי.20150202_102538

חוטא גדול הייתי
ואש השאול הרווחתי
במשיח אל בטחתי
ובדמו סלחתי

בן 65 היה במותו. מעניין אם היה חלק מהשלטון הקולוניאלי ואיפה נולד. כי מכל רחבי האימפריה הבריטית באו לכאן לנהל, לשלוט ולמות, כמו למשל ארתור גיימס ויגלי,  מניו זילנד הרחוקה, שאיש אינו מתחזק את מצבתו קצוצת הכנף:20150202_102159

יש עוד מצבה אחת בבית הקברות ההוא, מתקופת השלטון העותמני, של אשה, שקשה לקרוא מתצלום המצבה את הטקסט, אבל המצבה היא המפוארת ביותר בבית הקברות, ורוב הכיתוב עליה באותיות ערביות מסולסלות. מהכיתוב באנגלית אני מסיק שהיא הייתה כנראה אשת רופא (ולא רופאה), שנולדה בביירות ומתה בחיפה. וכך כתוב על המצבה:

In fond rememberance of
Hana Mrs. Dr. Boutagy
Daughter of Assad & Haida Hedoody
Born Beirut 15th April 1870
Married 15th April 1887
Died at Haifa 15th August 1895

חוץ מתאריכי מותה ולידתה, התאריך המשמעותי בחייה היה, על פי המצבה, תאריך נישואיה (לא מצוין איפה), בדיוק ביום הולדתה ה 17, לדוקטור בוטגי מן הסתם. קצת יותר משמונה שנים ארכו הנישואים, ואז היא מתה, בת 25, יתכן בלידה – סיבת המוות הנפוצה ביותר אז לנשים, וגם היום, אצל נשים שנימולו. שם הוריה ידוע אבל לא שמו הפרטי של בעלה, טוב, הוא היה דוקטור, וכך כנראה פנו אליו.
חיפה ובירות היו אז במרחק נסיעה לא ארוכה ברכבת, ומשם אפשר היה להמשיך בנסיעה עד ללונדון, אם היה לך את הזמן. היו יתרונות  להיות חלק מהאמפריה העותמנית, שעד לתקופת הדעיכה שלה הייתה מופת של שליטה יעילה במרחבי ענק, תוך כיבוד התרבות של כל אחד מהעמים הנשלטים, ומידה לא מבוטלת של אוטונומיה. אבל על זה, סעיד לא מדבר, זה לא תואם לתזה שלו. גם לא שכיבוש ארץ ישראל היה חלק מהמערכה של מלחמת העולם הראשונה, שמתיה קבורים בבית קברות סמוך לזה מעלה, והרבה יותר מטופח. אבל על זה בנפרד.

חיפה אל עתיקה

לשם שינוי, במקום לשרוץ בחדר ההמתנה של מוסך נעמה ולבזבז זמן בפייסבוק, בהמתנה לסיום הטיפול התקופתי במכוניתנו, השארתי את התיק ובו הלפטופ בדלפק הקבלה ויצאתי לשוטט בסביבה.

ירדתי לי במעבר התת קרקעי העובר תחת פסי הרכבת והכביש הסואן הצמוד אליו, אל אותו אזור הדמדומים שבין גדר הנמל לפסי הרכבת. שכונה שפעם הייתה הגרעין של העיר חיפה, ועל פי שילוט הרחוב, נהרסה על ידי השליט הבדואי דאהר אל עומר.20150202_100950-001

היום זו שכונה שרבים בה המגרשים הריקים, בין הפחונים, ומעט בתי האבן ששרדו.20150202_095803

חלק מהבתים ממש צמודים למסילת הרכבת הכפולה, עליה עוברות רכבות נוסעים ומשא כל כמה דקות. 20150202_094953

אלו שצמודים לגדר הנמל סובלים קצת פחות, כי חלק הנמל הזה משמש בעיקר לאכסון מכוניות נוסעים שנפרקו מאניות וטרם נמסרו. מצד שני, הגינה הנחמדה שהם עשו שם, לא ממש מסתירה את שמונת המטרים של גובה הגדר. יש שם קצת תחושה של כלא "maximum security".20150202_095638

פעם גרו גם יהודים בשכונה, למשל הורי בן כתתי גונן, שאליו הלכתי פעם או פעם, בעיקר כדי לראות חוברות ובהן נשים מעורטלות, שהביאו "הימאים". הנמל לא היה מאובטח באותם הימים, ואפשר היה לעבור ולשוטט במזחים, ללכת לדוג (דגי עארס שיצאו מהמים מסריחים מנפט, אבל ממילא לא אכלתי אותם, זה היה סתם לשעשוע) והימאים באו והלכו ברחובות חיפה. היום אין כבר כל קשר בין חנויות "הימאים" ברחוב העצמאות ליורדי ים של ממש – אלו סתם חבורת נוכלים ששומר נפשו ירחק מהם.20150202_100702

השכונה היום היא שכונה ערבית, חלקה נוצרית. יש שם כנסיה קטנה ונחמדה שאותה ראיתי רק מבחוץ, אבל שמעתי ממישהו ששם שיש כומר שמעביר שם לימודי הסמכה לכמורה לקתולים ממזרח אירופה. צריך לברר….

האוכלוסיה נשארת שם לאו דווקא מסיבות כלכליות. על פי המכוניות החונות ליד הבתים, מצבם הכלכלי של חלק מהתושבים לפחות, לא רע. ויש להם שם, לחלקם, בתים פרטיים די גדולים, וגינות גדולות לידם עם דגש על עצי הדר. אז כן, זו מובלעת בין "שכנים" לא סימפטיים, ורועש שם, ויש זיהום אויר. אבל מסתבר שלא קל לערביי חיפה למצוא בחיפה מקומות מגורים נאותים, לא בשכונות היהודיות, ובשכונות הערביות צפוף כבר מאד. יש מחיפה הגירה שלילית של יהודים, אבל חיובית של ערבים. ובאמת קשה לערבים לשפר את תנאי המגורים שלהם בלי קשר למצבם הכלכלי.

וחיפה, למרות מצג הדו-קיום המתבטא באירועים כמו החג-של-החגים, אולי לא גזענית כמו ערים אחרות, אבל עדיין, בכל פעם שהחלפתי מקום מגורים, טרחו שכני לשעבר לבוא ולבקש ממני לא למכור או להשכיר לערבים. "זה לא שאנחנו גזענים", אמרו, "זו פשוט תרבות אחרת". וחוץ מזה, שמעתי מיד ראשונה כבר על כמה ניסיונות לא מוצלחים של ערביי חיפה להשתלב בשכונות ערביות. יש גזענות, ועם השנים אנשים כבר לא מתביישים בה אפילו.

אז תושבי שכונת אל עתיקה מנסים להתעלם מהרעש, ולחיות את חייהם. זו מובלעת מוזרה כזו, מין הטרוטופיה ממש מתחת לאף, שבאופן די מפתיע, מטופח מאד על ידי עיריית חיפה. גינון מוקפד, שתילת עצים לאורך ארבעת הכבישים בשכונה, פינת מיחזור מושקעת, ואפילו מטאטא כבישים מכני המטאטא כבישים, גם את אלו שאיש בעצם אינו נוסע בהם, כמו זה הצמוד לחומת הנמל.20150202_094012

לא נזכרתי את השכונה הזו במקרה. שמעתי הרצאה עליה במוזיאון מוניו גיטאי בזמנו, וגם קראתי את הכתבה המעמיקה הזו במגזין המקוון החיפאי. והיה יום חורף שמשי, ובמוסך החליפו לי שמן ומסנן אוויר ודברים שכאלה, אז היה טיול נחמד. ממליץ. וישנו גם בית הקברות הטמפלרי/מנדטורי הסמוך.

 

רצח בעיניים

בצד הצפוני-מזרחי של רחוב מוריה, בצומת הכניסה לרחוב קדימה, התגודדו כמה אלפים, מניפים דגלי ישראל ושרים את ההמנון. ממול הצטופפו כמה עשרות ליד המקלט הציבורי ששם, מניפים דגלים אדומים ודגלי פלסטין. שם עמדתי, נושא שלט: "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים".

השלט היה שימושי, בין היתר בכדי ליירט את בקבוקי המים המלאים שהומטרו מהצד השני, הכחול-לבן. לא כל הבקבוקים היו מפלסטיק.

היו למעשה שתי הפגנות בכחול מול האחת באדום. הראשונה הייתה בצומת הכניסה לכרמליה, במקום בו הייתה אמורה להתקיים הפגנת "השמאל". השנייה, מול המקום אליו הועברה ההפגנה ברגע האחרון, בצומת הכניסה לכבביר. שוטרים השתדלו לא לאפשר לאנשים לעבור מהמיקום הראשון לשני, ודי הצליחו, כי רוב המפגינים לא היו מודעים לאפשרות לעבור דרך רחוב היינה. אבל היו די ויותר אנשים לאייש את שני המיקומים בקהל רוגש, אלים בצורה קיצונית, ומשולהב מאד. כהנא היה מאד חי, בצד הזה של הכביש.  וגם ארגון להב"ה לא נפקד.

בצומת בו עמדתי, שתי שרשרות של שוטרים הפרידו בין המחנות. אלו בצד שבו עמדתי, עמדו מחוסרי מעש ורק השתדלו לא לחטוף בקבוק בראש מאלו שהועפו מהצד השני. אלו שבצד השני, נאבקו קשות לעצור את ההמון שיותר משבא להפגין, בא להכות. אט אט זחלה חזית המפגינים בכחול אל מרכז הכביש, ונעשה שם די מאיים. בכמה קטעי זמן נראה שהעניינים הולכים לצאת מכלל שליטה, בצד הכחול. למרבה המזל השוטרים הרכובים על סוסים מאד אפקטיביים בדחיקת ההמון, זה שרצח בעיניו, אחורה. הסוסים הענקיים האלה, השחורים, עושים את העבודה. לא היית רוצה להרמס בפרסותיהם.

בין לבין, זה היה מחזה סוריאליסטי לראות את פרשי המשטרה דוהרים  בשדרות מוריה בין אתר הפגנת ימין אחת לשניה, ארבעת פרשי האפוקליפסה, זה בצד זה, אורות  לד כחולים-אדומים מהבהבים על אפודי הרוכבים.

ממול, לא רק שרו את התקווה. קראו גם "מוות לערבים", גידפו את חנין זועבי ושרו שירי גידוף כנגד שמאלנים וערבים. בצד שלנו, לא הייתה ססמה אחת שלא הייתה פציפיסטית למהדרין. באמת. לא הייתה מסר אחד שלא יכולתי לעמוד מאחוריו. אבל מה שצער אותי בצד שבו עמדתי, היה העדר מוחלט של דגלי ישראל.DSC06023

אם הייתי מגיע עם דגל ישראל, המשטרה לא הייתה כנראה נותנת לי לעבור אל צד הכביש הזה – הם עצרו אותי כשניסיתי לעבור, ושאלו אותי לאן. הצבעתי. ואז הם אמרו: "אה, לערבים" ונתנו לי לעבור. ניסיתי לתקן אותם, אבל הם לא היו פנויים לניואנסים שכאלה.

היו יהודים בצד האדום של ההפגנה. היכרתי שם לא מעטים. אבל עדיין, מעטים. גם ערבים לא היו הרבה, אפילו אחרי שהגיעו שני אוטובוסים, כנראה מהגליל. היה ברור שלימין יש רוב מוחץ. מוחץ לא רק במובן המטפורי. אלמלא המספר הגדול מאוד של השוטרים, הפרשים, המשאית להתזת מים שהתמקמה מול הצד הכחול, וההערכות המאד יעילה של המשטרה, האירוע היה נגמר ברצח של לא מעט אנשים.

ואז נגמרה ההפגנה באדום, והמפגינים החלו לסגת לאחור לכוון רחוב קדימה, כשגל של אנשים מנופפי דגלי ישראל דוהר משני צידי רחוב מוריה ומנסה בכוח לחצות את הרחוב כדי לעשות בהם שפטים. בשלב זה כבר לא הייתי בצד ההוא, אלא ראיתי את זה מהצד, הצד "היהודי". וגם שמעתי מה אומרים שם. אנשים שם באו כדי לרצוח, לא להפגין. את החלק הכי מפחיד של ההפגנה, את ציד האדם שערכו פורעי הימין במפגיני השמאל המתפזרים, לא חוויתי. אבל אפשר לקרוא על זה בלא מעט מקומות, למשל באתר העוקץ:  הם לא היו כהניסטים. הם היו סתם אנשים

הפעם, זה נגמר כנראה ללא נפגעים, חוץ מאותו אידיוט שעבר בריצה אל הצד האדום, חטף למישהו דגל פלסטין והחל לרוץ אתו בחזרה לצד הכחול. לאחרים שבאותו צד לא היה ברור מה קורה שם, הם רק ראו מישהו רץ בצד שלהם עם דגל פלסטין.  תוך שניות הוא היה קבור תחת ערימה של אנשים שנאבקו על מיקום שיאפשר להם לבעוט בו ולהכות אותו. המשטרה חילצה אותו די מהר, כך שאני מניח שהוא שרד.

היה מפחיד, אבל אני שמח שבאתי, ועמדתי בצד הנכון – עם הצד המותקף, עם המיעוט המדוכא שלא עוד הרבה זמן יוכל להביע כאן בגלוי את דעותיו. חזרתי משם רק עכשיו, מאד מודאג. אין לי ספק –  זה יגמר בדם. וזה לא יהיה איזה יונה אברושמי אחד. אלו יהיו אלפים, שיתפסו מישהו ויקרעו אותו לגזרים. והם יעשו את זה כשהם עטופים, כבטלית, בדגל ישראל, ושירת התקווה בגרונם.

אני מקווה שאתבדה, אבל אני מתחיל לאבד את התקווה, וכנראה שגם את הדגל –  אני פשוט לא רואה את עצמי שם, חלק מהאספסוף שנופף בדגל המדינה שלי.

————————–

מסתבר שעזבתי מוקדם מדי. כך אני קורא כרגע באתר הארץ: " בחיפה מקיפים מאות מפגיני ימין את מפגיני השמאל – והמשטרה מנסה לחלץ אותם לאוטובוסים. השוטרים בחיפה אף משתמשים ברימוני הלם וזרנוקי מים, וחמישה מפגינים שסבלו מחבלות פונו לבתי חולים." – זה כנראה מה שקורה ברחוב קדימה, לשם נסוגו מפגיני השמאל.

סייד קשוע – בוא לחיפה!

לא הבנתי עד כמה מיוחד ושונה המצב בחיפה, עד כמה דו-הקיום פה אמיתי, עד אשר המלצתי למשפחה מאשקלון שבאה אלינו (בתווך העירייה) להירגע קצת מהאזעקות,  לרדת למושבה הגרמנית. מה שנראה לנו ברור ומובן מאליו, נראה להם תמוה ומוזר. ללכת לבלות במוקדי הבילוי של האוכלוסייה הערבית? זה לא מסוכן? אתם באמת יורדים לשם?

כן, אנחנו "יורדים" לשם. לא יורדים ברמה. יורדים בהר. גם בערבית אגב, נסיעה מנצרת לחיפה למשל תתואר בפועל נ.ז.ל – לרדת. יורדים כדי ללמוד  ערבית בבית הגפן, יורדים כדי לראות אמנות בואדי, וגם להציג. יורדים כדי לאכול, כדי לקנות, כדי לשמוע קונצרטים של מוזיקה כנסייתית בכנסיות שם, כי זה חלק אינטגרלי  של חיפה.

ולכן, כשסייד קשוע מספר שהוא נוסע לשיקגו, כי הוא כבר לא יכול להיות בירושלים, או בטירה, אז תחילה התעצבתי, ואחרי כן חשבתי שחיפה הייתה יכולה להיות מקום טוב לו ולמשפחתו. אין פה אמנם כל כך הרבה "חומר" לכתוב עליו טור שבועי למוסף הארץ כמו בירושלים, אבל אני רואה שהוא מצליח למצוא זווית מעניינת לכל דבר. אז כן, הוא היה יכול להרגיש פה בנוח.

נכון, לא הכל מושלם. יש מעט מאד שכונות או רחובות אפילו, שהם מעורבים לחלוטין. בעיקר הדר הכרמל, ובמעלה שדרות או"ם (שבצעד אומלל הפכה לשדרות "הציונות" – אולי כדי לעצבן את האוכלוסייה הלא יהודית הגרה לאורכה.) אבל חברים טובים שלי גרים בבית דירות בו מיוצגות כל ארבעת הדתות (גם הבהאים).

אני חייב גם להודות שאין בין חברי הקרובים ממש, ערבים. אני לא יכול להגיד "אחדים מחברי הקרובים ביותר …". אבל אני מכיר לא מעט ערבים מהאזור, עבדתי עם לא מעטים מהם (אינטל היא אחד ממקומות העבודה הלא ביטחוניים הבודדים באזורנו), המורה שלי לערבית היא ערבייה, כמו האדריכל שתכנן את ביתנו, בעל המוסך המתקן את מכוניתנו, כמו עוזרת הבית שלנו, כמו לא מעטים מעמיתי לספסל הלימודים היום. חברים קרובים זה פשוט משהו שהייתי שמח אם היו לי יותר, אבל "לארגן" אחד שיהיה ערבי הוא לא לעניין, אפילו מבזה. אז לא, רק אם יצא.

לאורחים שלנו מאשקלון, שכבר חזרו (אחרי שגם פה הייתה אזעקה בלילה), כל זה נראה לא טבעי. לא בגלל שהם גזענים חלילה. פשוט, אין להם שום הזדמנות כנראה לחיים משותפים עם לא יהודים.
בחיפה, לא רק שדו-הקיום הזה הוא משהו שאפילו לא חושבים עליו, זה משהו שאני מתרשם שלעירייה, ולראש העיר, זה אפילו חשוב.Scan-001

חיפה פרסמה למשל מודעת צבע על עמוד שלם במוסף עיתון הארץ המוקדש לוועידת השלום שהייתה כאן לאחרונה, מודעה המשבחת ומפארת את דו הקיום בחיפה. נכון, יונה יהב לא סולד מיחסי ציבור ופרסומת עצמית, אבל פה הוא לא משבח משהו ממיפעלותיו.  פה הוא טורח להזכיר שחיפה היא אחרת. ועצם הרצון להזכיר את זה, כבר ראוי לשבח.

אז סייד קשוע, שאת האימייל שלך אין לי, בוא לחיפה. תאמין לי, יותר נעים פה מאשר בשיקגו. הייתי פה והייתי שם, ואין מה להשוות. לא תיהנה שם. אפילו הילדים שלך כבר מבוגרים מכדי שאי פעם ירגישו באמריקה בבית אם לא תחזור. בוא לחיפה, ובעוד כמה שנים תוכל אפילו להשתתף ב"סיפור חיפאי", שכותבים ערבים ויהודים מספרים בו את הסיפור החיפאי.

וכל זה, עוד לפני שדיברנו על חוף הים, והכרמל, והנוף, והוואדיות המוריקים המפלשים את העיר. ומחירי הנדל"ן הסבירים. יצאתי פטריוט חיפאי? כן, עובדה שנולדתי כאן ומעולם לא עזבתי ליותר משנה-שנה וחצי.

שלב ההמראה

הלכתי אתמול לספריה המרכזית של חיפה, זו על שם פבזנר, הצמודה לתאטרון העירוני של חיפה, לשאול את המחזה "בדלתיים סגורות", כי אני הולך ללמוד קצת על סארטר בקורס "מבוא לפילוסופיה קונטיננטלית" באוניברסיטת חיפה.  על פי הקטלוג של הספריה, הזמין ברשת, יש להם כמה עותקים.

לא הופתעתי לשמוע שבפועל, אין להם אף עותק. איכשהו, נעלמים שם ספרים בכמויות, ואין להם שום שליטה על זה. התפלאתי, והספרנית אמרה לי, גם היא בפליאה, ש"מה אתה רוצה – הספר מלפני עשרים-שלושים שנה", כנראה שספרים בני עשר ומעלה עוברים אצלם את "שלב ההמראה" (לא "שלב המראה").

לא ידעתי שהמראה (סובלימציה) היא מעבר פאזה אפשרי בנייר. אבל בספריות העירוניות ספרים עוברים ישירות ממצב צבירה מוצק, לגז. כך גם שלושת העותקים של "האיש ללא תכונות" למשל, בשני כרכים, 700 עמודים האחד. עברו המראה והתנדפו.

הספריות האלה הן רעיון כל כך טוב, וביצוע כל כך גרוע, שזה פשוט כואב. הספרניות המועסקות שם הן ברובן בעלות רצון טוב, אך עושה רושם שתנועותיהן, ומחשבתן, מתנהלים בתוך נוזל סמיך. ואיש אינו מנהל את הספריה, את הקטלוג, את המלאי, את מצאי הספרים. הנורמות שם פשוט לא יאומנו. ראו למשל את הפתק שקיבלתי עם ההשאלה האחרונה (את "המבט" של סארטר דווקא היה להם – הוא בן פחות מעשור ועוד לא המריא למחוזות אליהם ממריאים כל הספרים הנעלמים):ספריה 001סוגרים את הספריה ליום בגלל החלפת תוכנה? ניחא. אבל הסגירה ליותר משלושה שבועות  – האם גם היא בגלל החלפת גרסת תוכנה? זה המסר המשתמע מהפתק. אבל המסר פה הוא גם שספריה היא לא ממש שרות חיוני, ולכן אפשר לנהל אותה בחוסר יעילות מופרך ממש, לאבד ספרים עד ימין ועל שמאל, לסגור לכמה זמן שרוצים. רבותי, אלו רק ספרים – למי בכלל אכפת? ובכלל, השרות הוא בחינם, אז מה לכם כי תלינו?

יש כעשר ספריות בחיפה. זו בבית יד לבנים סגורה כבר שנים "לשיפוצים". כל הספרים שלה מאוחסנים השד יודע איפה. הספרניות עברו לספריה אחרת, זו במרכז הכרמל. אבל הספרים, שחלקם הם העותק היחיד של ספרים ששרד (אולי בארגזים הספרים לא מצליחים להפוך לגז…) לא ניתנים להשאלה כבר שנים, וגם בעתיד הנראה לעין. אלפי ספרים שוכבים כאבן שאין לה הופכין. חוק הספריות מחייב את הספריות לקנות עותק של כל ספר היוצא בעברית. הוא לא מחייב אותן לאפשר לקהל להגיע לספרים האלה. והוא לא מחייב את הספריות גם לשמור על הספרים. מחייבים אותם להביא את הספרים, אז הם מוצאים גם דרכים להוציא אותם לאן שהוא.

עותק של "בדלתיים סגורות" נמצא בסופו של דבר בסניף הספריה בנווה דוד. גם זה הפליא את הספרנית בסניף פבזנר. "זה לא מתאים לקהל שלהם….".  אולי בגלל זה הוא שרד שם.

טוב הַטְלֵא מֵכַּלֵה

"עולם חדש, נועז" של אלדוס הקסלי עשה עלי רושם כביר בזמנו. קראתי אותו בתרגום מיושן משהו לעברית, ואני נזכר לא פעם באותה הססמה שמחדירים שם למוחות הילדים – "טוב כַּלֵה מֵהַטְלֵא", תרגום של Ending is better than mending. משמע – עדיף לזרוק (ולקנות חדש) מאשר לתקן. הססמה הזו מוחדרת למוחות הילדים בעזרת "היפנופדיה", דקלום מונוטוני מתחת לכרית שלהם כאשר הם ישנים.

בעולם ההוא, שבו סוגדים ל"פורד אדוננו", על האזרחים להיות מאושרים ולצרוך יותר. האקסלי קצת לא ראה את הנולד. הוא לא חזה את האופן שבו "ג'ובס אדוננו" פיתח את זה הלאה – לא צריך לסמם את האנשים ב"סומה", כפי שדמיין האקסלי, אלא אפשר לשלב בין הדברים, לסמם את האנשים להיות מאושרים על ידי פעולת הצרכנות עצמה.

לסומה "יש את כל היתרונות של דת ושל אלכוהול, ואף לא אחד מהחסרונות שלהם" ( All of the advantages of Christianity and alcohol; none of their defects) לאייפון לעומת זאת, דת לכל דבר ועניין, יש גם את יתרונות הדת אך גם את חסרונותיה.

עד כמה שזה ישמע לא יאומן, "ג'ובס אדוננו" הצליח להפוך חפיצים (gadgets) למושאי תשוקה פטישיסטית כה עזה,עד שהמאמינים מוכנים לחכות לילות שלמים בקור מקפיא על המדרכה מחוץ לחנות כדי להיות הראשונים שיהיה להם את הדגם עם האות S שלצידו, אחרי שכבר יש להם את הדגם בלי ה S, תקין, כמעט זהה לו, ופונקציונלי לחלוטין.

גם בזה התעלה "ג'ובס אדוננו" על  "פורד אדוננו". האקסלי מתאר עולם שבו מעודדים אנשים לא לתקן דברים שהתקלקלו ("הטלא") אלא לזרוק אותם ("כלה") ולקנות חדשים. ג'ובס יצר עולם דיסטופי אף יותר בו אנשים קונים חדש גם כשהישן לא התקלקל. ועושים את זה שוב ושוב, במחזוריות של שנה. ולא בסכומים פעוטים. בסכומים גדולים מאלו שמעריצי "ג'ובס אדוננו"  מוציאים על דברים חשובים בחייהם.maran123_g

"ג'ובס אדוננו" הצליח אפילו להתעלות על הרבובדיה. עשרת אלפים אייפונים נתבקשו חסידי המר"ן לשבור כדי להבטיח את התאוששותו, וכנראה שהם עשו זאת, כי עושה רושם שמרן כבר מתאושש, ובקרוב יוכל אפילו לחזור לקלל את רופאיו, בועלי הנידות שכמותם. אולי אפילו יסכים לחלק להם כמה סטירות.

אבל כדי לרצות את "ג'ובס אדוננו" אנשים מוכנים להוציא משימוש מליוני אייפונים, רק כי סר חינם בעיני הג'ובס.

אבל חוץ מהחסידים השוטים של חברת Apple, השיטה הקפיטליסטית כולה מעודדת תחלופה מהירה של חפצים, והחפצים (בעיקר החפיצים) מתוכננים בהתאם. קוראים לזה planned obsolesence.

אותי זה מעצבן. והדרך שלי למרוד, היא ללכת ל"שרות רם" ולמסור אותם לתיקון, או לקנות בעבורם חלפים. ומחר אני מתכוון לשוב ולבקר אצלם.DSC_0048

אבא שלי התקשר. ואחרי שסיפר שגם היום היה לו יום גרוע במיוחד, סיפר שהמיקרוגל שלו לא עובד, והתחיל מיד להכתיב לי את המידות של הגומחה שבתוכה הוא ממוקם כדי שאקנה עבורו חדש. בניסיון השלישי הצלחתי לשכנע אותו שאני לא צריך את המידות כרגע, ושייתן לי הזדמנות מחר לבוא אליו ולקחת את המכשיר לתיקון, מה שכלל לא עלה בדעתו. הוא היה כה משוכנע שחדש יעלה פחות מתיקון, ויתכן שהוא צודק.

אבל אני, במחאה דון קישוטית משהו, אקח את המיקרוגל לשרות רם בהדר, ואבדוק כמה יעלה לתקן אותו. וגם אמסור את המצלמה לניקוי החיישן, בפעם השניה, אבל בהחלט האחרונה. כי זהו פגם בסיסי בתכנון של מצלמות פנסוניק הקומפקטיות. הן פשוט שואבות את האבק פנימה כשהעדשה מתכנסת אל תוך הגוף.

טוב, היום כבר מחר, והבוקר לקחתי את המיקרוגל עם אבא שלי יחד לשרות רם שבהדר, ושעה אחרי כן, המיקרוגל כבר היה מתוקן, וברבע העלות של אחד חדש. מסתבר שפנימו היה מלא בשמן מאכל מהמחבתות שהמטפל של אבא שלי נוהג להניח עליו והיה צורך להחליף את "הכרטיס האלקטרוני" (אף אחד כבר לא מחליף רכיבים בודדים, גם אם זה קַבַּל או נַגַד). אבל גם יצאנו משם גם עם טוסטר חדש. אבא שלי, קטן אמונה עדיין, העדיף בעניין זה כלה על הטלא.DSC_0049

חוץ משרות רם, יש עוד כמה מקומות בחיפה בהם אפשר למסור לתיקון דברים כמו בגדים, תיקים ונעליים. הסנדלרים הוותיקים נעלמו כולם מזמן, אבל בזכות העליה מברית המועצות לשעבר, יש לא מעט מקומות בהם אפשר למסור לתיקון תיק שנקרע, תרמיל שהתקלקל לו הרוכסן או מכנסיים ששוליהן התרפטו, לקיצור מינימלי. כן אני עושה את כל הדברים האלה. אבל גם המקומות האלה, אני חושש, ייעלמו, מאותה הסיבה שגרמה לירידה הדרסטית ה"פתאומית" במספר הרופאים – כאשר גל הרופאים שעלו מברית המועצות פרש מעבודה. עוד עשר שנים, אני חושש שאצטרך לנסוע להודו כדי למצוא מישהו שיתפור לי סוליית נעל שהתפרקה. שם יש סנדלר על המדרכה בכל פינת רחוב.

יש מקום אחד בחיפה בו החפצים שכולנו משליכים בחדווה כה רבה, זוכים ללידה מחדש. גיליתי אותו רק לפני שבוע. שוק הפשפשים, לא זה של החנויות אל זה שבו אותם האנשים המפשפשים בפח האשפה שלנו מוכרים את מה שהם מצאו שם, כולל בגדים שלאו דווקא כובסו לפני המכירה.DSC03553

השוק הועלם מרחוב שיבת ציון כאשר הורחב שם הכביש, ומסתבר שנמצא כרגע בין חורבות שכונת ואדי סאליב (סאליב = צלב בערבית). שם חפצים שלא הייתם מאמינים שיהיה למשהו חפץ בהם, נמכרים, בעיקר על ידי ערבים מחיפה והגליל  ואף נקנים, בעיקר על ידי עובדים זרים מסודן ומהפיליפינים. שיא השוק הוא בשבת, אבל גם ביום ראשון, יום החופשה של המטפלים והמטפלות בקשישים, יש עדיין פעילות לא מעטה שם.DSC03563

המוכרים משלמים לבוס של השוק 120 שקלים תמורת הזכות לפרוש את מרכולתם על שטח של כמה מטרים רבועים של מדרכה. אין שם שום תשתיות או קרוי מגשם, ואיש גם אינו מפנה משם אשפה. יש רק מחסום מאוייש בשומר בכניסה המאפשר רק למכוניות הרוכלים להיכנס. ויש שם המון מכשירי חשמל ואלקטרוניקה שאני לא מבין מי מוכן לקנות בלי אפשרות לבדוק.

בכל אופן, זה המקום לרכוש מכנסיים בשני שקלים, מקטורן בשבע. שם בפרוש טוב הטלא מכלה.

2X+2

זו הנוסחה ששכחתי, ובגלל השכחה הזו כמעט שחטפתי מכות היום.

הייתי בדרך חזרה ממחסן העצים בעיר התחתית, שם אני רוכש עוד ועוד לוחות של עץ לבוד ושל "סנדביץ" עבור המייצב של זוגתי (שיהיה פיצוץ, באחריות!). רצה המקרה ועברתי ליד שוק תלפיות. רצה המקרה גם, והייתה חניה במגרש החנייה שליד השוק (אירוע לא שכיח), אז עצרתי והלכתי לקנות ענבים.

החניה בשוק לא בחינם, ותוך ניסיונות להתחבר לשרת של פנגו, הגעתי לדוכן של פירות, והיו שם ענבים – גם ירוקים וגם אדומים, כולם בלי גרעינים. ביקשתי סלסלה אחת מזה ואחת מזה. והמוכר שקל את שתיהן, ואמר לי "35 שקלים".

נראה לי קצת הרבה, אז שאלתי אותו מה היה משקל הסלסילה השנייה. זה כבר לא מצא חן בעיניו. לא במקרה הם שמים את המשקל  "לעיניהם בלבד" כשהצג מוסתר היטב משדה הראיה שלך. הוא הסכים להגיד לי שזה היה 1.380 קילוגרם.

אז ניסיתי להבין איך הוא הגיע לסכום. כי על לוח שהיה נעוץ בערמת הענבים השחורים הייתה כתובה בגדול הספרה 6. מביקורים קודמים בשוק זכרתי שיש לחפש בשלט גם את האותיות 1/2, כתובות הכי קטן שאפשר לכתוב בגיר והכי רחוק מהמחיר שאפשר. כלומר שזה המחיר לחצי קילוגרם. לא לקילוגרם.

ועדיין לא הסתדר לי. אז שאלתי – האם 6 זה לא המחיר לחצי קילו? לא, הייתה התשובה. 7 הוא המחיר. איך זה? אם תסתכל טוב טוב, תראה שבין המילה ענבים למילה שחורים מופיעות הספרות 99 באותיות שצריך זכוכית מגדלת של שען חירש להבחין בהן…

אהה, אז זו הנוסחה. עם X הוא המספר הרשום על השלט, צריך להוסיף ל X עוד 1, ואת התוצאה להכפיל בשתיים כדי לדעת כמה עולה קילו. טוב, שכחתי, אני לא הולך לשוק הרבה, ואתם מתחילים גם להבין למה..

האמת, גם אחרי שאתה מצליח לחשב את המחיר לקילוגרם, עדיין יש לזה קשר לא ממש הדוק למחיר שיבקשו ממך.  כי אתה לא רואה איזה סכום הוא מקיש פנימה למשקל האלקטרוני. את לא רואה מה המשקל, הוא לא מוסר לך כמה עולה כל פריט בנפרד ואת הסיכום הוא עושה בראש כיד הדמיון הטובה עליו. יש לו 4 דרכים לרמות אותך, והוא מיישם כל אחת ואחת מהן.

במקרה שלי, היה די ברור שאין הלימה בין הסכום המבוקש, משקל הענבים והמחיר לקילו גם לפי הנוסחה היותר משופרת, והחלטתי לוותר. אמרתי לו שיעזוב את זה, והוצאתי את הטלפון הנייד לצלם את השלט, כדי שאוכל להראות אותו לכם כאן. ופה התחיל להיות שמח.

נתחיל בזה שהמוכר חטף לי את הטלפון וביקש לדעת למה אני מצלם. שאלתי אם יש משהו לא בסדר בשלט שהוא לא רוצה שאצלם. הוא לא ממש התייחס לשאלה, והודיע לי שהוא לא מחזיר לי את הטלפון.

התחלתי להפיל סלסלות תאנים על הרצפה (האמת, אחלה תאנים, היה לי חבל..) בתקווה שזה ישכנע אותו להחזיר לי את הטלפון. ואז הוא יצא מאחורי הדוכן, והתחיל לדחוף אותי. התחלנו להתגושש קצת. בקטנה, רק דחיפות. ואנשים התחילו להתגודד מסביב.

זה נגמר בזה שבעל הדוכן ראה לאן הולכים הדברים, לא  לכוון כלכלי מבחינתו, והתערב. הוא לקח את הטלפון מהפועל שלו והחזיר לי אותו, והציע לי "בטוב" להסתלק. "אתה לא יודע עם מי יש לך עסק" אמר.

אז זהו, שאני כן יודע. הסתלקתי, בלי לצלם ובלי ענבים.

ובדרך הביתה נכנסתי לסניף "שופרסל שלי", אצלנו בשכונה. בערך המקום היקר ביותר שאתם יכולים לקנות בו פירות. הענבים עלו שם 99 אגורות יותר לקילוגרם, והיו יפים יותר.  שם ראיתי מה המשקל בפועל, ראיתי מה המחיר שבפועל נגבה ממני ליחידת משקל, וראיתי שהסיכום נכון.

אין לי ספק שבשורה התחתונה, גם הסניף המפונפן ביותר של רשתות השווק לא יותר יקר משוק תלפיות. ואם מרמים אותך שם, זה לא במקומות שאתה יכול להבחין בהם בזמן הקניה. שם זה כשהדנקנרים לא מחזירים את הכסף שקרן הפנסיה שלך הלוותה להם מהכספים שחסכת בעמל רב כל השנים. אבל זה כבר סיפור אחר שצריך להיות מטופל אחרת.

אז נכון, יותר "אסלי" לקנות בשוק. אבל השלוב של חניה לא זמינה שעולה כסף, היעדר עגלות הקניות, זה שהשוק לא חוסך ממך את הצורך ללכת גם לסופרמרקט, ואוסף הרמאויות חסרות הבושה של הרוכלים ימשיך לגרום לי לוותר על החוויה גם להבא.

ממש מעליב כמה מטומטמים הם חושבים שהלקוחות שלהם. אבל הם כנראה צודקים. כי מי שממשיך לקנות שם למרות הכל, באמת פתי אמיתי.

אז אני לא חוזר לשוק – אלא אם יתחשק לי ללכת מכות עם מישהו…

או במקרה שישפצו את המבנה המקורי שלו (בתמונת הכותרת) יצירת מופת אדריכלית של האדריכל משה גרסטל  מ 1940.

ג'לי סוג ב

P1040970

שם החיבה של אבא שלי הוא "אלקטרו". (בדרך כלל בתרועה רמה:"אאאאאאלקטרו!"). זו מזכרת לימים בהם היה לו עסק קטן לעבודות חשמל בשם היצירתי "אלקטרו מפרץ", במפרץ חיפה, בחצר (העזובה היום), שבתמונה מעלה, ליד צומת קריית אתא.

כעבור זמן מה נפרד אבי מהשותף שהיה לו שם, והקים עסק אחר במקום אחר במפרץ, שהפעם נקרא "מגע". לי, היה המיקום הראשון עדיף בהרבה, ולא הבנתי למה אבי עובר משם. כי בצד ימין של החצר, בדרך אל אלקטרו מפרץ שהייתה בעורף החצר, היה מפעל קטן ליצור ג'לי, קריש בעברית, שיש הקוראים לו מרמלדה. מפעל ידני עם תנורים יחסית קטנים שבהם אפו את הממתק הירוד הזה.images

המפעל כאמור היה "עבודת יד" ולפיכך הייתה לו הרבה תוצרת פגומה, שאבא שלי רכש במחיר אפסי, והביא הביתה, מגשים-מגשים. וזה היה פשוט נפלא. נכון, זה באמת ממתק ירוד, כולו סוכר, צבע מאכל וג'לטין מעצמות בקר טחונות, ובנוסף, אלו שהגיעו אלינו היו עקומים ושבורים, אבל – טרי מהתנור, הוא ממש מעדן. אכלתי ממנו כל כך הרבה שלא ברור לי איך יש לי עדיין שיניים בפה..

אלו שקונים בחנות הם בני כמה חודשים, אם לא שנים, כי זה ממתק שתאורטית כמעט לא מתקלקל, אבל הטעם – הוא ממש לא זה של הטרי.iStock_candies_c

יש גרסה "סוג א" של הממתק הזה, משהו שהצרפתים קוראים Pate de fruit, העשוי מפירות של ממש וסוכר, ללא ג'לטין מן החי, וכשהוא עשוי טוב, הוא חוויה קולינרית, ממתק לא זבלי בכלל, לא כמו אלו בצורת חצי ירח הנמכרים בשוק.Pates-de-Fruit-at-Fouquet-by-David-Lebovitz

אבל לאלו המשובחים אין עבורי את אותה האסוציאציה מעוררת הנוסטלגיה של "ג'לי סוג ב", ביטוי שהפך מושג בפני עצמו אצלנו, כינוי לכל סוג של מזון פשוט אך טעים, חסר פוזה. משהו כמו:"ברור, זה ג'לי סוג ב".

ורק כדי להשלים את התמונה, יש גם את הסוג הזה עם הפסים, שאחרי שנותקנו מהמקור המניב של אלקטרו מפרץ, היינו קונים בלוקים בלוקים, ופורסים דק דק, פרוסה אחת ליום, אולי שתיים. ומפרידים ביד צבע צבע, ואוכלים בהתענגות. בהחלט סוג ב. ולא לגנאי.מרמלדה

איש בלתי נראה

"I am an invisible man. No, I am not a spook like those who haunted Edgar Allan Poe; nor am I one of your Hollywood-movie ectoplasms. I am a man of substance, of flesh and bone, fiber and liquids—and I might even be said to possess a mind. I am invisible, understand, simply because people refuse to see me.Invisible Man, Ralph Ellison

Wall

הצילום מעלה, של Jeff Wall, הנקרא After "Invisible Man" by Ralph Ellison, the Prologue, מבוים על פי הפרולוג לסיפור של Ralph Ellison, סיפור המספר את סיפורו של אדם המתגורר בחדר תת קרקעי, החסום לעולם, בבניין ל"לבנים בלבד" בחלק העשיר של מנהטן על הגבול עם הארלם. אדם שחור המאמין שאנשים  לבנים לא יכולים לראות אותו.

מבקר האמנות מיכאל פריד, בספרו על אמנות הצילום, רואה בתצלום המחשה של מושג ה"עולם" של היידגר, (גם אם הצלם לא בהכרח התכוון לכך), כי דמות האדם היושב עם הגב אלינו, שקוע במחשבה (תוך כדי יבוש של סיר), היא כול כולה "בתוך העולם" של עצמה. היא לא מסתכלת עליו "מבחוץ" כפי שהיוהרה האנושית חשבה שאפשרי החל מימי היוונים ועד היידגר. היא מה שהיידגר מכנה a dasein. היא ישות המתקיימת בעולמה שלה, כי היא פשוט בו, מתחממת לאורן של 1369 נורות הלהט המאירות את החדר הבלתי נראה בחשמל שהאדם הבלתי נראה גונב מחברת החשמל המונופוליסטית (Monopolated Light & Power ) גם כאקט של מחאה וגם כדי לגרום לעצמו להרגיש, שלמרות שהוא בלתי נראה, יש לו צורה.

כדי שאנחנו, ה"אנשים הלבנים" נוכל "לראות" את האיש הבלתי נראה הזה, בנה הצלם את החדר שבתצלום על שלל החפצים שבו, ומיקם בו את הדמות כך שאנחנו כן נוכל לראות את האדם ש"אנשים לבנים" לא יכולים לראות, ואת החדר המוסתר המוסתר מתחת לאדמה בין יסודות הבניין ללבנים בלבד. ברור לנו שהתצלום מבוים, אך זה לא מפריע לנו, בצפייה ארוכה וממושכת בצילום הענק הזה (המוצג על תיבת אור בגודל 174X250 ס"מ), להיות גם אנחנו בעולם החשוך/מואר הזה.

אני, אולי בפשטנות יתר, רואה בכוונת הצלם פה רצון להראות לנו (גם) את האנשים הבלתי נראים שסביבנו. יש אחרים, הבאים ממקום של ביקורת פוסט-קולוניאלית, הנוטה לתקן תיקוני-יתר את הטעון תיקון, המבקרים את התצלום על כך ששוב יש כאן אדם לבן (הצלם) החושף אדם שחור ובכך "מנצל" אותו, כמו  את אותן הנשים השחורות העירומות בצילומי ה National Geographic. (אני תוהה אם כבר אפשר היה לראות בעיתון הזה שד לבן חשוף). וכמובן, לא מעניין אותם שהאדם בתמונה הוא עם הגב אלינו כדי להמחיש את "משוקעותו" בעולמו, בדיוק כמו השרטט בתמונה של Chardin מטה. מבחינתם, זו שלילת הזהות האינדיבידואלית של האדם השחור.young-draughtsman-copying-an-academy-study

קשה עם משטרת המחשבה המבקרת כל דבר מזווית הראיה של איך מוצג ה"אחר", אם זו אשה, מזרחי, שחור. אבל מצד שני, צודקת למשל סוזן סונטג כשהיא כותבת ב"על סבלם של אחרים" שצילומים של מלחמות, סבל, עוני, כשהם מוצגים כיצירות אמנות במוזיאון, שאנשים מטיילים לידן, ולא כתיעוד שיש מאחוריו אג'נדה ושניתן לבחון אותו בפרטיות, באריכות ובעיון, יש בו פגם מוסרי מסוים.

את העבודה של  Wall קשה לי למקם על סקלת "התקינות הפוליטית" אבל זה גם לא ממש מטריד אותי. גם כי זו עבודה מטרידה, משפיעה וחשובה, וגם אולי בגלל שאני לא "האחר", לפחות לא בישראל. אולי זו ההגשמה האמתית של הציונות – שה"יהודי" כבר לא נחשב ה"אחר".

ראיתי את העבודה לראשונה במוזיאון לאמנות מודרנית בסן-פרנסיסקו, באחת מאותן נסיעות העבודה שאפשרו לי (גם) להרחיב את אופקי האמנותיים. אז, נזכרתי דווקא בחנויות המנורות אליהן הלכנו בילדותי כמה וכמה פעמים לקנות אהילים, "צילארים" בהונגרית מעוברתת של אבא שלי, שהיו  בעיר התחתית של חיפה, בין הרחובות מעלה השחרור וככר פריז. חנויות שבסגנון השנים ההן השתדלו לדחוס כמה שיותר גופי תאורה לכל מטר מרובע של תקרה. את שעמום ההמתנה שם להחלטה הגורלית איזה אהיל יבחר היינו מעבירים בשיר שהמצאנו לצורך העניין, שהלך בערך כך: "לריפופ, לריפופ, צילאריפופ.." לפי מנגינת שיר שאת שמו אני כבר לא זוכר. כנראה שהלכנו הרבה פעמים לקנות אהילים, או שהחוויה הייתה טראומתית. כך או כך, אני יכול לשחזר בדמיוני את החנויות האלה, ואת מיקומן המדויק.

נזכרתי שוב בצילום מעלה  כשנתקלתי באיש הבלתי נראה החיפאי. זה המתגורר במערה, כאן בחיפה, מתחת לאפנו הקולקטיבי. וכך זה קרה:

כשאני נוהג, יש לי נטייה מגונה להסתכל על כל מקום חוץ מהכביש. זו בפירוש הפרעה תפקודית, שכן המודעות שלנו אמורה בזמן נהיגה להיות מוגבלת לריבוע המכיל את החלון הקדמי, מראות הצד והמראה האמצעית. זה מה שדרוש לנו כדי להתרכז בנהיגה ולהגיע בשלום מנקודה א. לנקודה ב. (הריבוע לא אמור להכיל את מסך הטלפון הנייד שלנו..). מוחנו אמור לסנן מתודעתנו את כל הקלטים שבסינון ראשוני לא נחוצים לנו, כדי שנוכל להיות מה שהפילוסוף מרטין היידגר מכנה "להיות משוקעים בעולם".

כפי שאנו לא זוכרים בתום הנסיעה את כל התמרורים שבדרך, את כל מאות הפעמים בהם החלפנו הילוך (כן, יש כאלה שעושים זאת…) או הסטנו את ההגה כדי לעבור ממסלול למסלול. אם לא קרה שום דבר חריג, אזי כל הדברים האלה לא אמורים להיות בתודעה שלנו, לא יותר מאשר אותה ידית הדלת אותה סובבנו כדי להיכנס לחדר לפני רגע. אם היא לא נתקעה, היא אולי חלק מעולמנו, אך לא נמצאת בתודעתנו,

העיניים שלי נודדות לכל עבר בזמן הנהיגה, ובין היתר, באחד הכבישים שבהם אני עובר לא מעט פעמים, שמתי לב לשקיות הניילון התלויות בפתח של מה שנראה כמערה, בצוק שתחתיו עובר הכביש.

P1030526

לראות את השקיות האלה, הוא עוד סוג, אחר, של הפרעת ראיה. זוהי תקלה במסנן שמסנן מתודעתנו את הדברים שקשה לנו לחשוב עליהם, שעדיף לנו לא לראות או לחשוב עליהם. שמאפשר לנו לא לראות בשניצל בצורת כוכב של "מאמא עוף" שהוצאנו מהמקפיא את בעל החיים בעל התודעה, והרגשות, שמגופו נחתך האיבר הזה. שמאפשר לנו לא לשים לב לאיש המחפש פחיות משקה בפח האשפה של דוכן הפלאפל שבו אנו אוכלים או לא לחשוב על הדרך הארוכה שעשו בין השעה שלוש לפנות בוקר ועד שבע, בדרכים לא דרכים, האנשים שבונים ו/או משפצים את בתינו.

באחת הפעמים שבהם עברתי בכביש, חשבתי שכדאי לראות מה קורה שם, עצרתי וטיפסתי בשביל התלול המוביל את מה שהתברר כמערה לא גדולהP1050762

ובתוך המערה, הופתעתי למצוא את האדם הבלתי נראה החיפאי, שנראה כאילו הוא חי שם דרך קבע, צמוד לכביש ראשי סואן, בלי שאיש ישים לב.

P1050760

כמו האדם בתמונה של Wall, גם הוא אדם שחור שאנשים לבנים לא מסוגלים לראות. האדם השחור במקומותינו הוא כמובן הפלסטיני, לא המזרחי ואפילו לא יוצא אתיופיה. הפלסטיני הוא זה שחי בחור שבתוך "הבניין ללבנים בלבד" שאותו אנו מכנים "מדינה יהודית ודמוקרטית" או "וילה בג'ונגל", זה שגובל ב"הארלם" כמושג, קרי – במקום בו גרים "השחורים".

הפלסטיני במערה הזו סיפר שהוא יליד חיפה, בן למשפחת אבו-ג'אבר שהתגוררה מעבר לכביש במבנה אבן (שעדיין נמצא שם) שנים רבות עד שפונתה משם בלחץ השכנים היהודים החרדים שהפריעה להם נוכחות ה"ערלים" בשכונתם. מצד שני, לשכנים לא מפריע שהאיש במערה יוצא מהמערה בשעות הבוקר המאוד מוקדמות ומנקה את הישיבה ובית הכנסת שלהם לפני שהם מגיעים לתפילה. את זה הם מסוגלים לא לראות. P1050761

צילמתי אותו, בהסכמתו שבשתיקה, מבשל את ארוחתו על גזיה – עם הפנים אל המצלמה, אבל כך שאי אפשר לזהותו. אבל בכל מקרה, כדי לזהותו אנחנו צריכים להבחין בקיומו, ומזה אנחנו הרי מצליחים להימנע. אני מקווה שלא "גזלתי את הסובייקטיביות" שלו. יש לו שם, יש לו פנים. הוא בן 50, רזה, שערו שחור וסמיך. אין לו חשמל, אין לו מים, ותקרת המערה לא ממש מסוככת עליו מגשם כאשר יש רוח חזקה. הצעתי לו שק שינה ושמיכות, אבל כרגע יש לו. לפעמים אין לו, כי ילדים מהשיכונים הסמוכים נכנסים למערה וזורקים, ב"משובת נעורים" את חפציו הדלים החוצה.

בדקתי כמה פעמים בשעות הלילה וראיתי שאין אור בוקע מהמערה, ממש כמו מהחור בו גרה אותה הדמות בצילום מעלה, שאלפי הנורות בו לא מפיצות אור היוצא החוצה, אלא רק בתצלום, שם האור מהנורות המצולמות אף מועצם על ידי אור היקרות שבתיבת האור עליה מוצג הצילום.

אבל במערה שבחיפה, שבה גר האדם השחור הבלתי נראה שלנו, חשוך וקר. ורטוב.

החוף השקט

רק אחרי שצילמתי את התצלום שלמעלה, שמתי לב שבעצם נולדתי כמאה מטרים מהחוף השקט. ולא זו בלבד, אלא שבבניין הישן של בית חולים רמב"ם (השמאלי בגוש הבניינים מעלה) שתוכנן על ידי אריך מנדלסון, בתקופה שבה חי בפלסטינה-א"י ושנחנך 16 שנים לפני שנולדתי על ידי הנציב הבריטי העליון דאז, סר הרולד מקמילן.

כיום הבניין כמעט ונבלע בתוך המסה של  הבניינים שנבנו בהמשך. חבל, אבל היום אפשר להבחין בו כמעט רק מכוון חוף הים. כך הוא עדיין נראה באותם הימים:

שלוש שנים מאוחר יותר, עברנו לגור בקריית אליעזר, והחוף השקט הפך להיות חוף הים שאליו הלכנו ברגל. באותה תקופה הוא היה  שונה מאד מכפי שהוא היום. נשים וגברים רחצו בו באותם הימים ממש, אוי לפריצות. וגם – לא היה בו חול.

אבל גם לפני המעבר לקריית אליעזר, עוד בגיל שישה חודשים, יש לי תמונות בהן אני כבר טובל בחוף השקט:

וגם בגיל 9 חודשים:

כך שלי ולחוף השקט יש היסטוריה ארוכה. בניגוד לרוב החופים בארץ מהם החול הולך ונעלם, החוף השקט הפך יותר חולי עם השנים. אך בילדותי, החוף היה סלעי, והכניסה לים הייתה דרך גשר עץ שחדר אל הים מעבר לקו הסלעים, וממנו ירדו אל תוך המים במדרגות עץ חלקלקות ומכוסות ירוקת. 

התחליף לקו החוף החסר היו רפסודות, שתיים אם אני זוכר נכון, אחת קרובה, והאחת רחוקה. ואל הרחוקה היו שוחים ומגיעים רק ה"נועזים". והנועזים באמת, היו מגיעים בצלילה חופשית אל הקרקע מתחת לרפסודות. אבל כמה שנים מאוחר יותר, סולקו משם הסלעים, והובא לשם חול, ואז נעלם הגשר. יותר מאוחר, נעלמו גם הרפסודות. ומאז, בחסות שוברי הגלים של נמל חיפה, ובמיוחד החלק הצבאי שלו, מצטבר והולך שם חול, כנראה זה שנעלם מהחופים הדרומיים יותר של חיפה.

תמיד הייתה שם חלקת חוף מופרדת, צמודה מדרום לחוף המשותף, אך כאשר השתלט על החלק הדרומי של החוף מועדון שיט, הפך החלק המשותף של החוף לחוף מופרד, וכך, בימים אי זוגיים רוחצות שם נשים, בימים זוגיים גברים, ובשבת, חילונים משני המינים.

איבדתי עניין בחוף השקט, ונזכרתי בו רק בכל פעם שלקחתי את אבא שלי לטיפולי כימותרפיה ומעקב (שלומו טוב, תודה), בבניין הכתום של רמב"ם, הימני בתמונה מטה. אבל לא היה קשה להבחין שהחוף הולך ודועך, המסעדה שלידו נסגרה, והחוף, לפחות מבחוץ, נראה מוזנח ולא מזמין.

הביקור האחרון שלי ברמב"ם היה בסוף החופש הגדול. זה היה יום שני, היום של הגברים. וזרם של גברים חרדים, לבושים בשחור נהרו לשם עם ילדיהם (הבנים בלבד?). מה שצד את עיני היה הניגוד בין השחור האחיד של בגדיהם וצבעוניות גלגלי הים הגדולים שהם אחזו, שניים בכל צד, תפוסים בין היד לגוף. שלפתי את המצלמה שתמיד איתי, אבל אז החלו לצפור מאחורי, ונסעתי.

זה כבר היה סוף החופש הגדול, אבל אמרתי לעצמי שיתכן שבחול המועד של סוכות יהיה שידור חוזר, ואוכל לעמוד שם בצד, ולצלם.  זה לא קרה, אצטרך לחכות כנראה לחופש הגדול הבא. אבל היה מעניין בכל זאת.

החוף מאד שקט ונקי. הוא אמנם דחוק ודחוס בין בית החולים ובסיס חיל הים, כשמשמאל לו גדר בד החודרת אל המים ושומרת על צניעות הרוחצים. אבל זה ים שאפשר לשחות בו כמו בברכה, ובאותו יום לפחות, היו בו מעט מאד אנשים.

בעיקר חבורת גברים מוצקים דוברי רוסית ששיחקו רמי,

וכמה חרדים שהשאירו את המדים מאחור והלכו לשחות. עם כיפה עד קו המים ממש, אגב.

תוך שאני מצלם, התקרב אלי המציל. והטלפון הנייד שלו בידו. בבסיס חיל הים הסמוך ראו שאני מצלם והקב"ט, שרצה לדעת מה ולמה, התקשר למציל ושלח אותו אלי. ואז גיליתי, שהחוף השקט הוא בכלל חוף פרטי, המושכר לעירייה, וזו בתורה, פותחת אותו ללא תשלום לקהל הלא רחב הרוצה הפרדה בין המינים. ולכן אסור לצלם שם ללא רשות. זה גם הסביר את חלקת האלוהים הקטנה שבצד החוף, השייכת לבעלי החוף.

בעלי החוף היו יכולים גם לפתח את המקום בצורה הרבה יותר משמעותית. למשל – להשתמש בחלל הענקי הזה הממוקם ממש על הים, מעל חדרי הנופש שלהם, למסעדה או אולם אירועים, אבל הם לא.

בינתיים, החוף הולך ומתכווץ. סוכת המציל, כמו בעוד לא מעט חופים, גם היא הולכת ו"מתפתחת" ומוסיפה נפח, פונקציונליות וכיעור משנה לשנה:

חיל הים מצידו, מקים נמל שלם ליד, כולל אותו "הפולינום", המבדוק הענקי לצוללות שלא יאפשר לאויבינו לראות מתי הצוללות בנמל ומתי לא, אך גם לא יאפשר לחיפאים לראות חלק לא מבוטל מהמפרץ, כפי שניתן לראות מהדמיית הלפני ואחרי:

יש אולי יופי מסוים בגושי הבטון הענקיים האלה שחיל הים מפזר בים, אך החוף השקט היה יותר יפה כשראו ממנו את הים הפתוח, לכל ארכו.

בינתיים הם מתרבים, ומתווספים מדי יום, במאותיהם, למי המפרץ. גם ההשקעה של חיל הים בארכיטקטורה פוסט-מודרנית, כמו מבנה הכניסה לבסיס בתמונה מטה, לא ממש מפצה על ההשתלטות שלהם על המפרץ והחזית הימית של העיר חיפה.

הייתה לפני מספר שנים הזדמנות חד פעמית להעביר את נמל חיפה כולו לשפך הקישון ולהחזיר לעיר חיפה את החזית הימית הגזולה שלה, אבל משרד הביטחון סיכל את זה. עוד הוכחה לזה שאנחנו צבא שיש לו מדינה. אני מקווה שהחוף השקט יהיה שם בעוד כמה שנים. אני מתכוון לחזור לחוף הזה בינתיים.

"לוחמי האש"

שמם החדש והמגוחך של מכבי האש הזכיר לי את סבא לודוויג, ואת ה"פיירפר אוטו" – אופן הבילוי המשותף שלי ושלו, שאהבתי יותר מכל. סבא שלי גר ברחוב ארלוזורוב בחיפה ולא רחוק משם, ברחוב פבזנר, ממש ליד התאטרון העירוני וגן בנימין, הייתה תחנת מכבי אש, מקור בלתי נדלה לשעשוע בשבילי כילד. לסבא שלי אף פעם לא נמאס לקחת אותי לשם ולחכות בסבלנות בעוד אני חוקר שוב ושוב כל חלק של מכוניות הכיבוי.

"פיירפר אוטו"

 וגם את הצינורות התלויים במגדל העשוי לדבר, ואת קסדות הכבאים וכל דבר אחר שהיה קשור ולו בעקיפין לכיבוי אש. התחנה הזו, שכבר לא קיימת היום, הייתה הראשונה בחיפה, והוקמה ב 1933. שם הקוד שלי ושל סבא שלי למקום הזה כולו, לפחות כך קראתי לו אני כילד, היה "פיירפר אוטו", כנראה שיבוש של המילה הגרמנית Feuerwehr, שבתרגום מילולי משמעותה "הגנה מאש". שם פחות לוחמני מ"לוחמי אש", אבל עדיין, "מכבי אש" נשמע לי יותר קולע אל תכלית העניין.

הפֶטיש שלי כילד למכבי אש אף פעם לא גרם לי לרצות להיות אחד מהם, אך השאיר בי כבוד רב לאש, כנראה. אחרת לא ברור למה יש לי גלאי אש בכל חדר, ומטפי אש מפוזרים בכל הבית. יצא לי רק פעם להשתמש בהם, ואפילו לא אצלי בבית. זה היה בביתנו הקודם, בהיתי בטלוויזיה מאוחר מאד בלילה, ושמעתי צעקות "שריפה – שריפה" מבית שנמצא מצידו השני של הפארק, ברחוב הנטקה. לקחתי מטף אבקה של 10 ליטר ורצתי לשם. כל דיירי הבית היו במרפסות, ועשן יצא מחדר המדרגות. נכנסתי, עליתי שתי קומות וראיתי דלת כניסה עולה באש. כיביתי אותה והלכתי.

בדרך החוצה, ראיתי את מכבי האש שהגיעו רק אז, פורשים להם בשופי ובנחת את הצינורות והסולמות. אמרתי להם שכבר כיביתי את האש, והם בתגובה צעקו עלי על שאני מתערב להם בעניינים, אמרו לי לעוף משם, והמשיכו לפרוש בנחת את הצינורות. בשלב זה פחתה מעט הערצתי אליהם, בטח לעומת זו של ימי ילדותי.

הדלת שכיביתי מסתבר, הייתה דלת הכניסה  לדירת מנהל החברה קדישא האשכנזית בחיפה, והאש הייתה אמורה להעביר לו מסר. יותר מאוחר גם התפרסמו בעיתונים כתבות על מאפיה סביב מסחר בחלקות קבורה בבית העלמין בכפר סמיר, וזה כנראה היה קשור. הוא הופיע אצלי בבית עם עוגה ופרחים כמה ימים מאוחר יותר, והרגשתי ממש גיבור, עאלק. אבל אם אכן הצלתי את חייו אז, הייתה זו אך דחיית הקץ. שנה מאוחר יותר שפכו חומצה בפניו והוא כמעט התעוור, ולפני שנה בדיוק, הוא נרצח על ידי מתנקשים, בפתח דירתו. יתכן והיו אלה ה un-grateful dead ?

לפני שנה, בזמן השרפה הגדולה בכרמל, נסתם הגולל סופית על הערצת הכבאים שלי. אפשר היה להתפעל רק מהשלומיאליות שלהם. רחובות שכונתנו היו דחוסים בכבאיות, שעמדו חסרות ישע בפני האש שרק כיוון הרוח הוביל אותה למקומות אחרים במקום אלינו, ולילה אחד אף פינו אותנו מהבית. למחרת הסתננתי חזרה הביתה, ישבתי על המרפסת, והסתכלתי בהתפעלות על המטוסים הספרדים הנחמדים האלה שטסו ברביעיה, והופיעו כל כמה דקות עם עוד מטען של מי ים לשפוך על הלהבות.

ברור שלא מטוסים יעילים כאלו קנינו לאחר מעשה. גם היום אין לנו מטוסים שיכולים לרדת אל הים, להתמלא תוך דקות ולעשות סבב נוסף. אבל יש לנו  את אלי ישי ששום דו"ח מבקר לא יפריד בין ישבנו לכיסאו. ויש "לוחמי אש"כבאית-002

חזרה לסבא שלי, ובילויי ה"פיירפר אוטו" שלנו.  תחנת הכיבוי ההיא ברחוב פבזנר בהדר כבר מזמן לא קיימת, אך יש עדיין תחנה שכונתית קטנה ברחוב היינריך היינה שבכרמל, עם שתי כבאיות נושנות. וכל פעם שאני עובר שם, אני מציץ לראות האם עומד שם אולי איזה ילד עם הסבא שלו ומסתכל עליהן בהתפעלות.

יוחזר ה"פיירפר אוטו"! ויוחזר סבא שלי…