למה להזכיר את השואה?

זה לא רק יום השואה, ויום השואה הבינלאומי. אלו גם המסעות לפולין, והאזכורים התכופים של השואה בנאומי נתניהו. זכר השואה הוא אתנו יום-יום. למה בעצם?

אפשרות אחת היא כדי שנוכל להפיק את הלקח הראוי מהאירוע הזה. השאלה היא רק, איזה לקח.

האם נזכור למשל את הספינות עמוסות הפליטים היהודים שהוחזרו אחר בוש מארצות הברית אל מותם הוודאי, או שסורבו כניסה ברוב מדינות העולם פרט לכמה כגון פרו ובוליביה? האם הלקח הוא שאל לנו להשיב ריקם את פני הפליטים, מאפריקה למשל? גרמניה קלטה מיליון פליטים בשנה, ולפי היחס בגודל האוכלוסיה, יכולנו לקלוט מאה אלף. אבל עושה רושם שהלקח שנלמד הוא בדיוק הפוך: גדר הרמטית בגבול עם מצרים, מחנות ריכוז במדבר בחולות וסהרונים, "החזרה מרצון", ו 4 אישורים של בקשות מקלט במשך כעשור, מתוך אלפים רבים שהוגשו.

יכולנו להפיק עוד לקחים, כמו למשל מהן ההשלכות ההרסניות של ראיית עמך כעם עליון, הנעלה על כל עם אחר. למשל יכולנו להחליט שאנו לא מספקים נשק לשליטים המבצעים רצח עם בתושביהם (ואנחנו כן). יכולנו להחליט שנפעיל כוח צבאי להפסקת רצח עם במדינות שכנות. "להפציץ את מסילות הברזל לאושוויץ".

אבל לא. הלקח שאנו בוחרים ללמוד מהשואה הוא: "לעולם לא עוד". וכדי להעביר את המסר הזה בצורה הנכונה, הרמטכ"ל הוא שנשלח ביום השואה לאושוויץ. כדי שיהיה ברור: לנצח עלינו לחיות על חרבנו. לעולם לא נהיה מדינה נורמלית.

אבל אי אפשר להתעלם מהפן התועלתני-ציני של אזכור השואה כיום. אי אפשר להכחיש שמדינת ישראל קמה במידה רבה בזכות השואה. התנועה הציונית קיבלה את השטח להקמת המדינה במידה רבה בזכות נקיפות המצפון של העולם שעמד מנגד בזמן השואה. נכון שהצהרת בלפור קדמה לשואה, אבל ההצבעה באו"ם ב 29 לנובמבר 1947 הושפעה עמוקות מזכרון השואה ונקיפות המצפון של העולם.

נקיפות המצפון של העולם גרמו לו גם לעבור בשתיקה על הטיהור האתני שמדינת ישראל ביצעה ב1948 בפלסטינים, האירוע הקרוי נכבה. בטיהור האתני הזה אני מתייחס גם לתושבי חיפה, לוד, רמלה ועוד ישובים רבים שגורשו בכוח הנשק, וגם לתושבי הכפרים שעזבו את כפריהם לזמן הלחימה, לא עזבו למדינות אחרות אלא התרחקו קילומטרים ספורים. את אלו כינינו "מסתננים" ומנענו בכוח הנשק את חזרתם אל בתיהם ומשקיהם, ימים ספורים, לפעמים שעות, אחרי שוך הקרבות.

בשום פנים אין אני מנסה להשוות בין גודל העוולה של הנכבה לגודל העוולה של השואה. נסיון שיטתי לטהר את המדינה היהודית מפלסטינים על ידי גירושם אינו דומה לנסיון שיטתי
לטהר את הרייך השלישי מיהודים על ידי השמדתם. ישראל אינה גרמניה הנאצית.

אני כן טוען, שמדינות העולם חושבות, ובצדק, שהיהודים החיים בישראל כבר מיצו את יתרת הזכות של הקורבנוּת שלהם. שקורבן היהודים בשואה כבר לא מספיק בכדי להצדיק את נסיונם להשתלט, 70 שנה אחרי, על 22 האחוזים הנותרים של השטח בין הים לירדן. וזאת אחרי שב  1948 כבר השתלטו על שטח הגדול בהרבה מזה שהחלטת האו"ם שעל בסיסה קמה ישראל הקצתה למדינת היהודים.

שכבר אי אפשר לאפשר ליהודים להחזיק עם שלם תחת כיבוש וללא זכויות 50 שנה "בזכות" קורבן היהודים בשואה. הקשר הזה נותק, ולא יחובר שוב.

את זה המפעל הציוני מסרב להפנים. ולכן משנה לשנה זכר השואה הופך להיות יותר ויותר נסיון נואש לחדש את "יתרת הזכות" בכרטיס האשראי המדומיין של הקורבנות היהודית. אשראי שיאפשר למדינת ישראל להמשיך ולהתנהג כמו שמדינות מתוקנות לא מתנהגות (אני לא כולל את ארה"ב ברשימה הזו, לבטח לא תחת הנשיא הנוכחי).

אשראי שאמור לקנות לה את שתיקת העולם, ואת הווטו באו"ם, כאשר היא משיבה ריקם את הפליטים האפריקאים שכבר הצליחו להכנס. כשהיא מוכרת נשק לדרום סודן (ולרואנדה בזמנו) תוך כדי רצח עם. כשהיא מפציצה ללא הבחנה בעזה והורגת מעל אלפיים איש, מעל 500 מתוכם ילדים ב"צוק איתן". כשהיא הופכת את רצועת עזה לכלא אחד גדול ומונעת את היציאה משם בדרך הים והאוויר. כשהיא שוללת את זכויות העם הפלסטיני ובוזזת את אדמתו באופן שיטתי. כשהיא מחזיקה אלפים בכלא ללא משפט. כשהיא ממשיכה לבצע טיהור אתני של שטחי C.

מדינת ישראל מתנהגת עם השנים בצורה פחות ופחות מוסרית, ככל שהאוכלוסיה נסחפת לכוון יותר ויותר לאומני-דתי-משיחי, ואתה גם הרכב הממשלה. לתלות את ההצדקה להתנהגות הזו בזכרון השואה הוא ביזוי של זכר הנרצחים. לא זו המדינה שהיהדות הנאורה של מרכז אירופה הייתה רוצה לדמיין. לא זה הלקח שהיינו אמורים ללמוד מהשואה. גם הניסיון לייצר אסוציאציה בין הערבים לנאצים, למשל בסיפורי נתניהו על המופתי והיטלר, הוא נסיון ציני שמזנה את זכר השואה.

מדינת היהודים היא הילד המוכה שהפך מבוגר מכה. אבל יש גבול. די. נגמר. אם לא נבין את זה לבד, יסבירו לנו.

עמונה היא ציפור

למה ציפור? כי פינוי עמונה (שוב), או אי פינויה, היא מסוג הסחות הדעת שמסיטות את תשומת הלב מהדבר עצמו. זה כמו שמראים לילד "תראה, הנה ציפור…" כך גם אנו, הופה, שכחנו  את מה שהיינו אמורים לשים לב אליו.

כמו כינוי חלק מהישובים בשטח הכבוש "מאחז בלתי חוקי". מזה משתמע כביכול שהמאחז הזה לא הוקם על ידי המדינה, ושהיא לא מספקת לו את כל התשתיות. ומצד שני, אמור להשתמע מזה ששאר הישובים, שלא מכונים כך, הם כן חוקיים. הם לא.

בתמצית, הדחיפה לפינוי עמונה היא טעות של השמאל. כי זו הסחת דעת. כי זה יוצר את הרושם המוטעה שהניכוס של האדמות הפרטיות של הפלסטינים בשטחים הכבושים, אם הוא קורה באופן "חוקי" לפני הקמת הישוב היהודי עליו, הוא כן בסדר.

גם זה, עניין הקרקעות הפרטיות, והאם אפשר להפקיע אותן רטרואקטיבית הוא בתורו הוא עוד שלב בהסחת הדעת, מהתופעה הרחבה הרבה יותר וחמורה הרבה יותר של גזלת אדמות של פלסטינים והפיכתן ל"אדמות מדינה". איזו מדינה? מדינת ישראל כמובן – זו שהשטח כולו בכלל לא שלה אלא מוחזק בתפיסה לוחמתית (וגם זה לא משנה, בהמשך..). כתבתי על זה שוב ושוב, למשל על האופן בו מונעים מפלסטינים לעבד את אדמותיהם במשך כמה שנים בהכרזה על השטח כשטח בטחוני מיוחד (שב"מ), כך שאחרי כמה שנים, השטח הופך "אדמת מדינה", "כשר" לישוב יהודים, מתוקף חוק עותמני עלום שמדינת ישראל מצאה לנכון לאמץ בשטח הכבוש. כתבתי גם על האופן בו המתנחלים מפזרים חביות שבהם כביכול גדלים דברים, מה שהופך את השטח ל"שלהם" אחרי כמה שנים של "עבוד חקלאי" מפוברק.

הכי טוב מסכם את זה הדו"ח של בצלם, על סיפורם של שלושה כפרים שאיתרע מזלם להיות "שכנים" של אלון מורה. קריאת חובה.

אבל גם זה בתורו הוא הסחת דעת, לא הדבר החשוב. פחות חשוב מעצם הפסול החוקי על פי החוק הבינלאומי ואמנות בינלאומיות שבכל העברת אוכלוסיה אזרחית וישובה בשטח התפוס לוחמתית.

אבל גם הוויכוח החוקי הזה הוא הסחת דעת, הרבה פחות חשוב מהעובדה שישוב יהודים בשטח הכבוש, בלי שום קשר לחוק בינלאומי כזה או אחר, מונע את האפשרות להקמת מדינה פלסטינית עצמאית באותו השטח ולחלוקת הארץ.

גם הוויכוח העקר על אחוזי השטח שיסופחו או יוחלפו, ועל גודל ומיקום גושי התיישבות היהודים שיישארו או יפונו במקרה לא סביר של "פתרון שתי המדינות", גם הסחת דעת, גם הוא "ראו ציפור".
כי הסוגיה החשובה, שממנה הוויכוחים הטכנוקרטיים מסיחים את הדעת, היא בכלל מוסרית, לא חוקית. 22% אחוזי השטח שכל הגדה המערבית ורצועת עזה גם יחד מהווים משטחי פלסטין המנדטורית שממערב לירדן, ממש לא מהווים צדק חלוקתי של השטח בין שני העמים. (אני כולל בשני עמים אלה הן את כל הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם בתפוצות שהיו רוצים לשוב/להגר לשטח שבין הים לירדן והן את כל יהדות התפוצות שהייתה אולי שוקלת "לעלות"/להגר לאותו השטח.

גם זה שאבו-מאזן, מתוך עמדת החולשה בה הוא והרשות נמצאים, מוכן להסתפק ב 22% ושיבה הצהרתית אך סמלית של פלסטינים מהתפוצות, לא ממש הופך את אי הצדק החלוקתי הזה לצודק.

גם זה שהשכלנו לפנות מפה אחוז ניכר של הפלסטינים תושבי הארץ בשתי פעימות: ב 1948 וב 1967, גם זה לא ממש הופך את  אי הצדק החלוקתי הזה לצודק. הוויכוח מי אשם בנכבה ומי אשם בנכסה הוא עוד אחד מאותן הסחות הדעת, עוד "ציפור", מסוגיות הצדק והמוסר שבבסיס הצורך של שני לאומים שונים לדור באותה פיסת שטח.

ולכן, "עמותות השמאל" לא היו צריכות לפנות לבג"ץ בשם אותם בעלי אדמות פלסטינים ולדרוש את פינוי הישוב. זו טעות. כי זה מייצר מצג שווא כאילו אין זו (גם) הרשות השופטת הישראלית  שמכשירה יום-יום ושעה שעה את הכיבוש, את הגזל, את הסיפוח, את הנישול. כי זה מציג מצג שווא כאילו אם רק היו מפקיעים את האדמה קודם ורק אחרי כן מקימים את הישוב, זה היה בסדר. וזה בתורו מציג מצב שווא כאילו הפיכה סיטונית של אדמות פלסטיניות, לא "פרטיות", ל"אדמות מדינה" זה דווקא בסדר. וזה בתורו מציג מצב שווא כאילו גושי התנחלויות ענקיים המפלשים את השטח הכבוש ומונעים בעצם כל פתרון חלוקתי הם בסדר.  וזה מציג מצג שווא כאילו הסוגיה היא חוקית / חוקתית בעוד שהיא בעצם סוגיה מוסרית. מצג שווא כאילו שפתרון חלוקתי כמו זה שמדובר בו הוא פתרון צודק או מוסרי, או בר קיימא.

יש לי הרגשה שגם אנשים מהנהגת המתנחלים, כמו פנחס וולרשטיין, מבינים את העניין הזה, ואת הנזק לעניינם מעניין פינוי עמונה. מזה שחוק ההסדרה הופך את עלה התאנה של החוק הישראלי בשטחים בקושי לעלה של זית.

אז מה כן? צריך להתנער מהמשחק העקר הזה, בו אנו מרמים בעיקר את עצמנו ומייצרים נרטיב פיקטיבי בו מדינת ישראל מתנהלת בשטחים על פי חוק. על הנרטיב של התנהלות על פי מוסר וצדק? על הנרטיב הזה כבר ויתרנו מזמן, בזה אני לא חושב שאנחנו עדיין מרמים את עצמנו. הגזענות היא התשובה להעדר הנרטיב הזה. אין צדק חלוקתי, כי לצד השני מגיע פחות, כי הוא נחות. זו התשובה.

הגיע הזמן שנסתכל למציאות בעיניים. אין כבר דרך אחורה, רק קדימה, למדינה אחת בלבד. כמובן מדינה בה כל התושבים הם בעלי זכויות שוות. מדינה שתתחייב לקלוט את כל המבקשים לבוא בשעריה.

אני יכול לחיות עם העדפה במדיניות ההגירה של אותה מדינה גם לפליטים פלסטיניים וצאצאיהם, וגם לבעלי הדת היהודית או צאצאיהם. וצריך לטפל גם בסוגיות פעוטות כמו סמלי ושם אותה מדינה.

בבקעת הירדן

במשך שעה בערך העברתי בעזרת טוריה וסל גומי כמה עשרות קילוגרמים של אדמה יבשה, מרחק של שני מטרים לערך, בכדי לחשוף את רצפת הבטון שעליה עמד עד לפני מספר ימים פחון של משפחה בדואית בעמק הירדן, קרוב מאד לצומת מחולה על כביש 90.1-dsc04447

לא הייתי לבד. כמה עשרות יהודים ישראלים באו לראות במו עיניהם את מה שסדרת כתבות בעיתון הארץ תיארה בפרוטרוט – את מאמצי מדינת ישראל לטהר את השטחים שבין בקעת הירדן לגב ההר מתושבים לא יהודים, כך שאם וכאשר יסופחו שטחי C, מעל שישים אחוז משטח הגדה, יהיה על ישראל להקנות אזרחות רק למספר קטן ככל האפשר של לא יהודים.

רוב המבקרים נטלו חלק בעבודה, שבעיקרון הייתה סימלית, בכדי שיוכלו אולי להרגיש טיפה יותר טוב עם עצמם, בתוקף היותם חלק מההגמוניה של אותה מדינה שהרסה. מסתבר שאם המשפחה תקים מחדש את הפחון, אחרי שתצליח אולי ליישר את הפחים שקומטו בדי זדון על ידי הטרקטורים שהרסו אותו, על מקומו הקודם, תוכל ישראל להרוס אותו מיד, בלי לבקש צו הריסה, בתוקף צו ההריסה הקודם. אם לעומת זאת יבנה מחדש הפחון לפחות 25 מטרים ממיקומו הקודם, תצטרך ישראל לבקש צו הריסה חדש.

אגב הפחים המקומטים. גם אופני הילדים, אלו אתם הם היו נוסעים כמה קילומטרים טובים לבית הספר, גם הם קומטו על ידי אותם דחפורים של צה"ל. לא "בכוונה", רק  כי לא מאפשרים לתושבים להוציא את חפציהם הדלים מהמבנים לפני הריסתם.

אני משתמש בכוונה בביטוי "לא יהודים" כי לדעתי הבדואים הגרים שם די אדישים למי ישלוט עליהם. הרשות הפלסטינית לא באמת שמה עליהם, והם נחשבים שם אזרחים סוג ד. אני חושד שאפשר היה לייצר את אותו סוג יחסים בינם לבין מדינת ישראל שיש עם הבדואים בנגב. הם יספקו גששים ומדינת ישראל תתייחס אליהם כמו שהיא מתייחסת לבדואים בנגב – רע.1-dsc04439

יש "בעיה" עם הבדואים. עולם המושגים שלהם כל כך זר לעולם המושגים של מדינה "מסודרת" שהם דוגמה מעולה למה שליוטאר כינה différance. הם למשל ממש לא מבינים למה הם צריכים לבקש אישור להקים אוהל על אדמה פרטית, הרשומה על שמם בטאבו. מדינת ישראל לא מבינה למה הם לא פשוט באים ומבקשים אישור בניה, כדי שאפשר יהיה לסרב לתת להם אותו ואז הכל יהיה "כדת וכדין".

הם גם לא מבינים למה הם צריכים לקבל מהצבא הוראה בשש בערב, לפנות את השטח מלמחרת מוקדם בבוקר לארבעה ימים כדי שהצבא יוכל להתאמן שם, על אדמתם הפרטית בעוד איש לא דורש את אותו הדבר מתושבי ההתנחלות על הגבעה הסמוכה. ולמה איש לא מטריח את מוחו בסוגיה איפה בדיוק הם ישהו בארבעת הימים האלה, עם צאנם וילדיהם, ואיך הם יגיעו לשם וחזרה.

הם גם לא מבינים איך זה שהממטרות מסתובבות על הדשאים של היהודים כמה מאות מטרים מהם, וברכת השחיה המלאה במים טובים מנצנצת בשמש, בעוד שהם לא יכולים לקבל מים, גם כשהצינור עובר ממש מתחת לאוהל שלהם. אז הם נשארים צמאים. הם לא מבינים למה הם צריכים להשקות בצמצום את הכבשים והפרות במים שהם קונים בעשרה שקלים הקוב, לפעמים יותר, ומסיעים במכלית מהעיירה הסמוכה.

הם כן מבינים שכל המעיינות במדרון המזרתי של השומרון שעל פי הסכמי אוסלו היו אמורים להיות לצריכת הפלסטינים. התייבשו כי מקורות שואבת שאיבת יתר מהאקוויפר הזה.  כמו למשל חמאם אל מאליח, בתמונה מטה.1-dsc08326

הבדואים האלה, חיים מחקלאות בעלי חיים: כבשים, עזים ופרות. כטבעוני יש לי בעיה עם זה,  והייתי  יכול לטעון שבניגוד לאסקימוסים, הם כן היו יכולים לחיות שם מחקלאות מקיימת של צמחים. כמו (במיעוט) ההתנחלויות שבהן יש חקלאות (או תעסוקה יצרנית כלשהי). מצד שני, בעלי החיים האלה אולי צמאים, אבל לפחות הם לא חיים בתנאים איומים כמו בחקלאות בעלי החיים המתועשת של היהודים.1-dsc08327

מצד שלישי, בניגוד למתנחלים, הבדואים לא יכולים לקבל מים לחקלאות, גם כי הם לא יהודים, והכיבוש הוא כולו גזעני, וגם כי הם במין מצב ביניים שבין נוודים למתיישבי קבע, הם כבר לא נודדים, אבל הם מפוזרים בדלילות ודי באקראי בשטח. כמו בנגב, יש פה התנגשות של עולם מושגים, של שיחים (דיסקורסים) שעוברים זה מול זה בחשיכה, בלי בכלל להבחין בקיומו של השיח המקביל. ותמיד במקרים באלה, ברור השיח של מי ימחק.

שמענו שם אגב על תושב פלסטיני, לא בדואי, שהשקיע את כל כספו בבניית חווה חקלאית לתפארת, כולל מטעים וחממות והתקין משאבות להשקיית החווה שלו ממי הנחל הסמוך. החרימו את המשאבות שלו, והרסו את מתקני ההשקיה שלו. שוב מקרה של différance. האיש הזה לא מבין מה הבעיה לשאוב מים, והמדינה לא מבינה איך הוא יכול לחשוב שהמים האלו הם לא משאב ציבורי. חוץ מזה, זה משאב שבמקרה גם שמור ליהודים בלבד, אבל זה כבר  différance אחר.

בכל אופן, אין לי שום פקפוקים בצורך לעזור לאנשים האלה, גם אם הם מנצלים בעלי חיים בדרכים שמהן אני לא מתלהב, וגם אם הנשים שם מדוכאות באופנים אחרים לגמרי (וכנראה גם יותר) מהנשים בחברה היהודית-ישראלית. אז צרו קשר אם יש לכם אופני ילדים, מזרונים, שמיכות, בגדים, נעליים, ג'ריקנים, ועוד באמצעות הטופס הנמצא כאן, או השאירו פרטים בתגובות ואדאג שיגיעו אליהם.

בדרך להחלמה

הצטרפתי לאחרונה לעסקי תיירות המרפא.
התחלתי להסיע תיירי מרפא מבית החולים רמב"ם אל הגבול. הגבול במקרה זה, מעבר גלבוע, ג'לאמה אשר בפאתי ג'נין.

תיירי המרפא האלה הם פלסטינים מהרשות הפלסטינית, או מרצועת עזה, הנזקקים לטיפול רפואי מציל חיים שאפשר לקבל בישראל אך לא אצלם, למשל טיפולי דיאליזה לתינוקות או טיפולים אונקולוגיים. הרשות צריכה לאשר את מתן הטיפולים האלה בישראל, כי ישראל מנכה את עלות הטיפולים, על פי תעריף לא זול של תיירות מרפא, מהכספים שהיא גובה עבור הרשות ממכס על יבוא המיועד לרשות, כספים שהיא אמורה להעביר לרשות, כאשר הרשות לא "בעונש". בתי החולים בישראל כמובן ששמחים לקבל את החולים האלה – זה מקור הכנסה טוב בשבילם.

אני עושה את זה ללא תמורה, ליתר דיוק, אני משלם על הזכות, כי כבר כמה שנים שהדלק למכוניתי הוא על חשבוני, מאז שפרשתי מעבודה ועברתי לארצם של נטולי הדלקן. אני עושה את זה במסגרת של ארגון בשם "בדרך להחלמה" ממנו אני מקבל אחת לשבוע אימייל ובו קישור לגיליון אלקטרוני שבו רשימת ההסעות הנדרשות בכל רחבי הארץ. בגיליון הזה אני רושם את שמי במשבצת ביום בו אני יכול להסיע ואם יש צורך, תפנה אלי הרכזת שולמית ערב קודם ותמסור לי את מספר הטלפון של החולה שאותו אסיע.

אני די חדש בעסק. הסעתי את כה  ארבע הסעות בלבד, כולן מבית החולים רמב"ם למעבר ג'לאמה, אז אולי הייתי צריך לחכות קצת עם הרשומה הזו, לזמן שבו יהיו לי מסקנות המבוססות על קבוצת מדגם יותר גדולה. אבל חשבתי שכדאי שאספר על הארגון הזה בהקדם לכמה שיותר אנשים.

למה בדיוק אני עושה את זה? יש לי כמה מניעים, וכולם אני חייב להודות, די אנוכיים. הראשון, הוא פשוט כדי שאוכל להסתכל על עצמי בראי. הכיבוש, למרות שאני אישית מתנגד לו בכל מאודי, ממומן מכספי המסים שלי, וכל זמן שאני חי במדינה הזו, אני שותף לפשע הזה. להסיע חולים פלסטינים הוא עבורי מנגנון להקל במקצת על רגשות האשמה האלה.

השני, המניע שגרם להקמת הארגון מלכתחילה, הוא לאפשר היכרות בלתי אמצעית בין ישראלים ופלסטינים, בנסיבות אנושיות, ללא פוליטיקה. המשך של פורום משפחות שכולות בו חברים ישראלים ופלסטינים. אבל עד כה, ברוב הנסיעות שלי, לא הייתה הרבה אינטראקציה. האמהות שמלוות את ילדיהן לדיאליזה, קמו באישון לילה כדי להגיע לבית החולים בזמן, והן עושות את זה חמש פעמים בשבוע. הן הרוגות, ורוב הזמן הן פשוט ישנות במושב האחורי.

השלישי, כדי שתהיה לי הזדמנות לתרגל קצת את הערבית המדוברת, אותה חזרתי ללמוד אחרי הפסקה של שנה, במהלכה פשוט לא הייתי פה הרבה. שהינו בפריז למשל, ושם לא גרנו בשכונה המתאימה לתרגל ערבית (ויש כאלה לא מעטות..). גם האמנים דוברי הערבית שהיו בין השוהים בקריית האמנים הבינלאומית בה שהינו חצי שנה, היו ברובם כאלה שקיוו להישאר במערב ולא בא להם בטוב לדבר אתי ערבית. הם עברו הלאה, ומבחינתם, לדבר ערבית, היה לחזור אחורה. גם האנגלית של רובם הייתה טובה בהרבה מגמגומי הערבית שלי. בכל אופן, עד כה לא ממש יצא לי לדבר עם הנוסעים שלי. הם או צעירים מדי או עייפים מדי.

הרביעי, אני מסיע כדי שיהיה לי חומר לבלוג, עלוקה שכמותי. אז הנה, יש כבר רשומה אחת בעניין. הייתה עוד אחת, על ביקור בעיר הפלסטינית החדשה רוואבי, שהתאפשר דרך העמותה ואולי יהיו עוד בעתיד, אם יתאפשר לי לספר את סיפורם של אחדים משכנינו שעליהם אנו שומעים כמעט רק כאשר הם זוכים ל"נטרול".

אז מה רע? יש לי פה ושם טיפה מחשבות כפירה, ביחוד בעקבות פסטיבל הסיכומים אחרי מות שמעון פרס. יש טענות ששמעון פרס היווה לעתים עלה התאנה של ממשלת נתניהו בעולם, ובכך סייע בהמשך הכיבוש (מעבר לתרומתו המשמעותית למפעל ההתנחלויות). כך אפשר אולי לטעון שהפעילות ההומניטרית של "הדרך להחלמה", כמו גם של ארגונים אחרים המסייעים לפלסטינים, היא בעצם אספלנית על הפצע הממוגל של הכיבוש. אפשר לטעון שפעולות כאלה מנקזות לחץ שאולי בלעדיהן היה נבנה לכדי התנגדות פלסטינית המונית, אלימה או לא, כזו שהייתה גורמת למדינת ישראל לסיים את הכיבוש, במשא ומתן כנה. כי בינינו, "היהודים מבינים רק כוח". כרגע, עלות הכיבוש לישראל נדמית לרבים ככזו שמדינת ישראל יכולה לשאת לאורך זמן. אבל היא לא, ויתכן שהעובדה הזו מיטשטשת במידת מה בעקבות מאמצי הרבה אנשים שוחרי טוב, כמו מתנדבי הדרך להחלמה.

יתכן גם שהיה יותר יעיל, במקום להקל על מתן הטיפולים בישראל על ידי מערך הסעות, לעזור לרשות להכשיר את כוח האדם שיוכל לתת טיפולי דיאליזה לתינוקות אצלם. מסתבר שבגלל נישואי קרובים יש באוכלוסיה הפלסטינית שכיחות יתר של מקרים של מחלה תורשתית, תסמונת אלג'יל, הגורמת לכשל של הכבד, שבתורו גורר כשל של הכליות. הפתרון היחידי הוא השתלת כבד, מתרומת אונת כבד מאחד הקרובים, שהכבד שלו יחדש את עצמו, כך אני למד (מהסרט "להציל את נור", על ילדה שהוסעה על ידי מתנדבי הדרך להחלמה). הבעיה היא העלות, כמיליון שקל בישראל, כרבע מליון בטורקיה. טיפולי הדיאליזה הם לא פתרון, הם רק דרך להחזיק את הילדים האלה בחיים עד להשתלה, שבמקרה שלהם, לא הולכת לקרות, מסיבות של עלות. מאד מתסכל. הילדים ומשפחותיהם עושים את כל הדרך יום יום הלוך חזור לרמב"ם, מתנדבים מסיעים אותם בבוקר ובצהריים, זה עולה לרשות הון, הון שלא באמת יש לה, ובסופו של דבר, הילדים האלה מתים. אם היו עוברים את הדיאליזה בג'נין, חיי המשפחות לא היו נהרסים ובכסף הנחסך אפשר היה אולי לממן את ההשתלות. מסתבר שהציוד לדיאליזה לא מאד יקר, הבעיה היא בעיקר כוח אדם מיומן.

בשלב זה, מחשבות כפירה אלה, לא מונעות ממני לתת מזמני לעניין הזה. כי אם אני לא אתן, מי כן?

 

בגבעות

כבר כמה שנים אני מנסה להגיע לרוואבי. הפעם הצלחתי – ארגון "בדרך להחלמה" בו אני מתנדב ארגן סיור למקצת מהפעילים לעיר הפלסטינית החדשה רוואבי (גבעות בערבית) הנבנית 25 דקות מרמאללה. הביקור הקודם אליו הייתי רשום, של עמותת האדריכלים, התבטל. הסיור הזה התמלא תוך יום, אבל נרשמתי ברשימת ההמתנה, ויומיים לפני צאת הסיור, היו מספיק ביטולים ונכנסתי לרשימה. למזלי, אני יכול לעשות דברים מעין אלה בהתראה קצרה.

אז נסעתי לפרדס חנה, לביתם של הזוג שהקים את "בדרך להחלמה", ומשם נסענו ברכבם (9 מושבים, זה שבו הם מסיעים 3 (!) פעמים בשבוע חולים מרמב"ם למחסום ארז וחזרה) למחלף לטרון. שם נפגשנו עם שאר הקבוצה ועם דובי וייסגלס, לשעבר ראש הלשכה של אריק שרון, שכיום מסייע לבאשר מצרי, היזם הפלסטיני המקים את העיר, לצלוח את מסלול המכשולים שישראל מציבה בדרכו.

יצאנו לדרך ותוך כדי נסיעה קיבלנו מעו"ד ויסגלס את סיפור הרקע להקמת העיר, רק כהקדמה לפגישה עם היזם יותר מאוחר באותו היום, במרכז המבקרים ושווק הדירות של העיר. בין היתר למדתי שיותר מדינות מכירות ברשות הפלסטינית מבישראל, 27 מדינות יותר ליתר דיוק. שברמאללה יש יותר נציגויות דיפלומטיות זרות מאשר בתל אביב, ושעד כה השקיעו היזם וקרן השקעות קטארית כ 800 מליון דולר במיזם הנדל"ן הזה.

השקעה ענקית, ש 150 מליון דולר מתוכה היו למימון תשתיות שהרשות הפלסטינית הבטיחה לבנות ולא קיימה. סך ההשקעה של הרשות במיזם הוא אפס, למרות מזכר הבנות שנחתם אתה לפני התחלת הבניה, בו התחייבה לספק תשתית תחבורתית, בתי ספר, תחנת משטרה, כיבוי אש, אמבולנס, דואר, מערכת ביוב ועוד.

כל ההשקעה הזו כמעט וירדה לטמיון בגלל שר הביטחון הקודם, "השמאלן הידוע" בוגי יעלון, שסירב בתואנה מגוחכת כלשהי (על אי כינוס איזו וועדה משותפת שלא כונסה גם כך 15 שנים), לאשר את חיבור העיר לרשת המים. עשרות רבות של רוכשי דירות ביטלו את קנייתם וכל הפרויקט נכנס למצוקה קשה של תזרים מזומנים. יעלון משך את העניין שנה, עד שאחת מסגניות היועץ המשפטי לממשלה הצביעה על כך שאי אספקת מים לאזרחים הוא עבירה על החוק הבינלאומי ואישרה את החיבור.

אין לי ספק שידו של דובי ויסגלס, איש מאד מאד מקושר, הייתה משמעותית בפתרון המשבר הזה, כי אי אספקת מים היא משהו שבנסיבות רגילות ישראל לא מתרגשת ממנו, אפילו כשמדובר באזרחיה היא, למשל בכפרים הלא מוכרים בנגב. לא מזיק גם שחצי מיליארד שקלים בשנה של חמרי בניין נרכשים בישראל: מרצפות משתלבות מאקרשטיין, קולטים לדודי שמש מכרומגן ועוד ועוד. שאר חמרי הבניה מיוצרים במפעלים שהוקמו סביב אתר הבניה: בלוקים, ברזל לבניה, ואבן משובחת לציפוי ממחצבה במקום ומנסרת אבן משוכללת ביותר שהוקמה לידה. 1-dsc04399סך כל המועסקים במפעלים אלה ובבניה עצמה הופכים את בוני רוואבי למעסיק הפרטי הגדול ביותר ברשות הפלסטינית, מה שאמור להבטיח גם יחס חיובי לעיר מצד הרשות הפלסטינית, ועל פניו, איש מהפוליטיקאים הפלסטינים לא מתנגד לבניית העיר, אבל היחס הזה כאמור, לא מתרגם לקיום ההתחייבויות החוזיות להשקעה בתשתיות העיר.

לראיה, הם אישרו עד כה את כל 3500 עסקאות רכישת הקרקעות לבניית החלק הראשון, גרעין העיר. המון עסקאות כי חלקות האדמה ברשות מאד קטנות. ואלו רק החלקות לבניית הגרעין המרכזי של העיר. כל עסקת נדל"ן על ידי תושב חוץ חייבת אישור של האוצר הפלסטיני. והיזם, באשר מצרי, למרות שנולד וגדל בשכם, הוא תושב חוץ, אזרח אמריקאי.  שבגיל 17, אחרי שנכלא כמה פעמים על ידי ישראל בעוון פעילות פוליטית, לא אלימה לגרסתו, ברח לארה"ב שם למד הנדסה בווירגיניה טק, אוניברסיטה מעולה. הוא בן למשפחה מאד עשירה, מיליארדר, אשתו אמריקאית, ושתי בנותיו למדו שם, אבל הוא נענה לחיזורי ערפאת אחרי גולים מצליחים בניכר, וחזר לרמאללה. אחרי שבחן כל מני אפשרויות, בין היתר מפעל הרכבה למכוניות החליט להמר על בניית עיר.

אבל הוא יכול לקבל רק דרכון של כבוד מהרשות. דרכון של ממש, צריך שיהיה בו מספר תעודת זהות שרק ישראל מספקת, ומי שנעדר מפה יותר משבע שנים מאבד את זכותו להיות תושב, גם ברשות הפלסטינית. כלומר, אם הוא לא יהודי. אם הוא יהודי גם היעדרות של 2000 שנה היא בסדר. זהו רק אחד מתוך מספר גדול של מנגנוני טיהור אתני שישראל מפעילה, שהתחלתו אולי בהגדרת הפלסטינים שניסו ב 1948 לחזור הביתה כ"מסתננים".

לא רק דרכון פלסטיני הוא לא יכול לקבל, גם ויזת עסקים ישראל לא נותנת לו אלא רק ויזת תייר לשלושה חדשים בכל פעם. וזה לא בגלל שהוא לא עושה פה עסקים. הרבה עסקים הוא עושה עם ישראל, ורק תנאי אחד לו, שמה שהוא קונה לא ייוצר בהתנחלות. תנאי סביר ביותר, אבל כזה שזאב אלקין ניסה לאסור בחקיקה בזמנו.

עברנו ליד מודיעין, עיר שבמידה מסוימת היא המודל של רוואבי, אלא שרוואבי מנסה להיות יותר מפרבר שינה ויש בה הכנה לאיזורי תעסוקה ובילוי רבים. עברנו במחסום נעלין, עברנו ליד התנחלות עטרת הסמוכה לרוואבי, התנחלות בת 40 משפחות המנסות כבר שנים לעכב את בניית העיר שתי גבעות הלאה, ממש לא בקו ראיה, בתירוצים שונים, כולל 4 עתירות לבג"ץ שנדחו עד אחת. ואז עצרנו בכניסה לכביש הגישה המאד צר לעיר, וחיכינו למדריכה ולרכב שיוביל אותנו.

הכביש צר, לבטח בעבור עיר שתכיל 40 אלף תושבים (כרגע מכילה 300 משפחות, ודירות נמסרות מדי יום לרוכשים). למה הכביש כל כך צר? כי למרות שהעיר רוואבי בנויה כולה בשטח A ויש רצף של שטחי A (שליטה אזרחית וצבאית של הרשות) בינה לבין רמאללה, שם יעבדו בשלב ראשון רוב הדיירים (מה שהווה שיקול מרכזי בבחירת האתר) עדיין, קטע זעיר מהכביש עובר בשטח C, ובגלל קטע זעיר זה, ישראל כבר שלוש שנים לא מאשרת את הרחבת הכביש כולו. למה? ככה. הפלסטינים כבר הפסיקו לשאול שאלות כאלה.1-dsc08300

שיפא, המדריכה שעלתה לאוטובוס, הייתה נחמדה מאד, והאנגלית שלה הייתה שוטפת ואידיומטית (לא "יחסית לערבים", בכלל). היא אחת ממספר נשים לא קטן המהווה אחוז לא מבוטל מצוות ההקמה בן 400 הא.נשים. מהנדסת בוגרת אוניברסיטת ביר-זית הסמוכה (4 דקות נסיעה) שעבדה בחישובי הכמויות של הפרוייקט ומעת לעת גם מקבלת קבוצות של מבקרים. היא כבר גרה בעיר, יחד עם בעלה וילדתה, מכסה את ראשה, אבל רוב העובדות האחרות לא, ואפשר גם לראות יחד אתה בתמונה,  בפינה השמאלית מעלה, גם את מרלין מונרו  בתמונה האיקונית על גבי אחד מעמודי האצטדיון.

למה הם קיבלו אותנו וטרחו לארגן לנו סיור, כיבוד קל ופגישה עם היזם? אולי בזכות פעולת ההתנדבות של "הדרך להחלמה". אולי בגלל שלמיזם חשובים יחסי ציבור טובים בשני הצדדים. לבטח לא כרוכשים פוטנציאלים – הרשות לא תאשר כנראה רכישת דירות ליהודים ישראלים. מצד שני יש מספר לא קטן של דירות שנרכשו על ידי ישראלים, ערבים ישראלים. כי אפשר לרכוש שם דירת 3 חדרים מושקעת, בבניין יפה, עם חניה, הסקה מרכזית בגז וחימום מים סולרי ב 50 אלף דולרים, ויש לא מעטים הרוכשים דירות שם כדירות נופש לסוף שבוע.1-dsc04411

אז איך העיר? בנויה לתלפיות, צפופה, בתים בני 6-7 קומות, מצופים כולם באבן מקומית, העיר מחולקת רבעים רבעים, 23 בתכנון מתוכם שלושה גמורים והרביעי בבניה. כל הרבעים מקיפים מרכז עיר ובו בניני משרדים, מסחר ובילוי. גם מסגד וכנסיה. התכנון הכולל נעשה על ידי חברת ההנדסה האמריקאית AECOM, והתכנון האדריכלי וההנדסי המפורטים על ידי מהנדסים פלסטיניים, שאחוז מאד גבוה מהם נשים.20160928_115142.jpg

יש בפאתי העיר גם אמפיתיאטרון גדול, עם 15000 מושבים, פרק הרפתקאות, קיר טיפוס, אומגה, גן ציבורי גדול שמקזז קצת את מיעוט השטחים הירוקים בתוך השכונות. העיר בנויה על תוואי מאד משופע, ועלויות הפיתוח היו גבוהות, בין היתר כי ישראל לא אישרה לחברה ישראלית לבצע שם פיצוצים, והכל נחצב על ידי כלים הנדסיים.1-dsc04368

השיפוע מנוצל בכדי להפריד את כניסת הולכי הרגל למבנים, בחלק הבניין הפונה במעלה המדרון, מכניסת המכוניות, במפלס יותר נמוך, זה הפונה במורד המדרון. גם הנוף הרבה יותר פתוח לרוב הדירות, בזכות השיפועים החדים. כמו בחיפה. לחלק מהדירות יש גם נוף לים. כשהראות טובה, אפשר לראות את תל אביב והים שמעבר לה. אין לי גם ספק, שמזג האוויר שם יותר סימפתי מאשר במישור החוף.1-dsc08310

היזם צופה שהעיר תחולל שינוי משמעותי בדפוסי המגורים של האוכלוסיה הפלסטינית, שבה כיום הרבה מאד משפחות גרות כמה דורות יחד, והכלה עוברת לגור עם בעלה בבית הוריו, יחד עם החותנת. האפשרות להפסיק לגור תחת סוליית החותנת, במחיר שאנשים יכולים להרשות לעצמם, היא גורם משיכה לא מבוטל ללא מעט נשים פלסטיניות. התמונות במרכז השיווק והמבקרים משדרות בדיוק את המסר הזה. משפחה גרעינית קטנה, ילד אחד, כמו במערב.

הייתי הולך לגור שם? לא. חיפה יותר יפה ממנה, ויש פה ים. אבל הייתי שמח לחזור לשם, ולראות האם תתפתח שם עיר חיה, עם מרכז עירוני הומה ואזורי תעשיה פעילים, או שהעיר תהיה רק פרבר שינה מנומנם כמו מודיעין או שוהם. יש גם סכנה שדירות רבות יקנו על ידי פלסטינים מהתפוצות, והעיר תהיה ברוב עונות השנה עיר רפאים, כמו שכונות מסוימות בירושלים, אך זה משהו שהיזמים מודעים לו ומנסים כבר עכשיו למנוע..

מצווה לירות בתוך הנגמ"ש

פסטיבל הסרטים הדוקומנטרי, Cinéma du Réel , שהיה בשבוע שעבר במרכז פומפידו ומספר אולמות סביבו, הקדיש רטרוספקטיבה בת שבע הקרנות ליוצר לבנוני בשם Akram Zaatri.
את אחת ההקרנות, של סרט בשם "היום הזה", הלכתי לראות.

את היום הזה, לא אשכח. זה היה בקלות הסרט הרע ביותר שראיתי בימי חיי, וראיתי הרבה סרטים רעים בחיי. אוסף של קטעים דבוקים יחדיו שגם רצפת חדר העריכה היא מקום טוב מדי בשבילם. זבל מוחלט. נשארתי כדרכי (הטיפשית) באולם עד סוף ההקרנה, גם כי אני בפרינציפ לא יוצא באמצע (בניגוד לרוב הקהל שהיה אתי באולם) וגם כי תהיתי מה עוד הוא ידביק שם אחד לשני. הקהל הצרפתי, זה שנשאר באולם, אפילו לא מחה כפיים, מחזה מאד נדיר פה.

נשארתי גם כי במחצית הגיבוב הזה, הוא התחיל לדבר על ישראל, להקריא מכתבים של פעילת זכויות אדם אירופית מהשטחים הכבושים, להציג את אריק שרון כשטן עליה אדמות, ועוד מכל הבא ליד. בקיצור – כל מה שנדרש כנראה בכדי לקבל יחס אוהד, ורטרוספקטיבה בפסטיבל יוקרתי, אצל הקהל האירופי, שלחלוטין לא מפגין יחס ביקורתי כלפי קולנוע ואמנות של עמים מדוכאים (subaltern הוא המונח המקובל כמדומני).

כשהביקוש עולה בהרבה על ההיצע, זה ממש לא לטובתם של אותם עמים. מקרה לדוגמה: מפגש של שעתיים, באולם מלא וגדוש, על הקולנוע הפלסטיני שבו במאי פלסטיני בשם raed andoni הציג קטע קצר מסרט שהוא עובד עליו כרגע, התראיין וענה לשאלות הקהל. הבמאי עשה רושם של אדם אינטליגנטי ורגיש, ולא נגרר להתלהמות כנגד ישראל שאליה ניסו שאלות מהקהל לקחת אותו. יתכן שהסרט יהיה טוב, אבל כשהבמאי יודע שהקהל האירופי ינהר בהתלהבות לסרטו, לא משנה מה, זה לא ממש מדרבן אותו להשתדל להוציא משהו טוב תחת ידיו.

לא הלכתי למפגש דנן מתוך סוג של אפליה מתקנת, לא מתוך רגשי אשמה (שיש לי, אני מודה) על הכיבוש אלא מתוך רצון לנצל את ההזדמנות של השהות פה בפריז להיחשף לדברים שבישראל לא הייתי נחשף אליהם. כמו המפגש הזה, הסרט הלבנוני ההוא, ושלושה סרטים על עירק שהוקרנו פה באטליה של אמן עירקי אחד.

זה שהקהל האירופי רוצה לצרוך את תוצרי התרבות של אותם עמים בלי להפעיל כלפיהם את אותם קריטריונים של איכות שהוא מפעיל על הקולנוע והאמנות שלו עצמו, האפליה הכביכול מתקנת הזו, אי הרצון כביכול "לירות בתוך הנגמ"ש", היא בעצם אסטרטגיה של דיכוי. כשמציבים רף נמוך באופן עקבי למישהו, ולא ממש מתמרצים אותו להתאמץ יותר מדי, זו הצבעה של חוסר אמון ביכולותיו, וזו נבואה שמגשימה את עצמה.

בדיוק (טוב, בערך…) כמו ביקורת על מסעדות טבעוניות. אדם צריך אומץ לבקר מסעדה טבעונית, קל וחומר אם הוא טבעוני. ראשית, כי יש כל כך מעט, ואתה נורא רוצה שיהיו לך אופציות לאכול בחוץ לפעמים, ושנית, כי יש סגירת שורות אוטומטית, וריאקציה חזקה משורות הטבעונים כאשר מישהו אומר משהו פחות מאקסטטי על מסעדה טבעונית. אז אם אני אומר למשל (ואני אומר) ש"זכאים" בתל אביב היא מסעדה פלצנית וחפיפניקית, והאוכל ב"אנדו" החיפאי פשוט אפור, אני מסתכן שיאשימו אותי שאני "יורה בתוך הנגמ"ש".

אז אני אומר שדווקא מצווה לירות בתוך הנגמ"ש. כי למישהו מבפנים, למישהו שאכפת לו ממשהו, דווקא עליו מוטלת החובה למתוח ביקורת. כי מחוץ לנגמ"ש, פשוט לא אכפת להם. וההתעלמות גרועה פי שבע מביקורת שבאה ממקום אכפתי.

עוד דוגמה: כאשר אורי וולטמן העז למתוח לא מזמן ביקורת פייסבוקית על מוחמד ברכה ולגלות מה מקור התמיכה כביכול בחיזבללה של חד"ש (דרך של ההנהגה הקודמת לנגח ולסבך את ההנהגה הנוכחית) היו ששיבחו אותו על האומץ והיו רבים שנזפו בו על "הירי בתוך הנגמ"ש" הקומוניסטי. בסופו של דבר, הוא הסיר את הפוסט, לאכזבתי. מה שקורה בנגמ"ש צריך להשאר בנגמ"ש?

שזה כבר נושא משיק אך לא זהה. האם ביקורת צריכה להמתח רק בחוגים סגורים? כך שקרניסטים לא יהיו חשופים לביקורת על האוכל האפרפר של מסעדת טבעונית, כדי לא לספק להם תחמושת?

במקרה של שוברים שתיקה, זו הרי הטענה שמטיחים בהם, שהם מפיצים את העדויות גם מחוץ לישראל. אבל ברור לי שבמקרה זה, מה שקורה בנגמ"ש חייב להראות גם מחוץ לנגמ"ש / מדינת ישראל. ראשית, כי היריות הן כבר מזמן לא מטאפוריות בלבד. שנית, כי הם לא מחדשים משהו למישהו בתוך הנגמ"ש. בתוך הנגמ"ש עדויות שוברים שתיקה הן לא ממש "יריות", ובצה"ל לא צריכים את שוברים שתיקה בכדי לדעת מה קורה בשטחים, כי מה שקורה שם, קורה בהנחיה מפורשת (שדוגמה לה ענת קם חשפה וכדי להשתיק אותה הכניסו אותה לכלא), או הנחיה מרומזת, או פסקי הלכה של רבנים או סתם עצימת עין ממעללי חיילים אוהדי ברוך מרזל והרב כהנא (ורוב חיילי הנח"ל החרדי, אני מתרשם, הם כאלה)

שלישית – כי רק הבושה, "מה יגידו בעולם", יכולה אולי לרסן קצת את ההתבהמות והתגזענות של רוב אזרחי מדינת ישראל אחרי 50 שנות כיבוש. בעצם, גם זה חסר סיכוי, כי הביקורת מבחוץ, מסביר לאזרחים ראש ממשלת ישראל, היא לא עניינית, היא נובעת מאנטישמיות.

 

 

עקדות שקטות

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה.

פסוק ז, מפרק כ"ב בספר בראשית, חלק מסיפור עקדת יצחק, מכיל ארבע פעמים את המילה וַיֹּאמֶר. אבל אחרי ה "וַיֹּאמֶר" הראשון, אנחנו לא למדים מה אמר יצחק לאביו, כאשר הם הולכים אל מקום העקדה וחשש מתחיל להתגנב ללבו של יצחק.

חשש כל כך כבד, שבפעם הראשונה בה הוא פונה אל אביו, דבר לא יוצא מפיו, מפעם השניה, הוא מצליח רק להגיד "אבי" חלוש, ורק בפעם השלישית הוא מצליח להביע את חששותיו.

את החלק הזה, השתוק, בסיפור עקדת יצחק, בו יצחק הולך ועצמותיו רוחפות מפחד אחרי אביו, לא מתארים רוב הציירים שציירו את עקדת יצחק. רובם, כמו למשל קרוואג'יו בתמונה מטה, מתמקדים ברגע בו המלאך עוצר את ידו של האב ובה הסכין המונף כבר מעל גרון בנו. אבל הקטע הזה דרמטי לא פחות.Sacrifice_of_Isaac-Caravaggio_(c._1603)-001

את כל זה למדתי מההקדמה של מיכל אפרת לאוסף המאמרים על "שתיקה" שערכה. נפגשנו בעבר, ושמעתי כבר בבית ידידתנו שירה, אחותה, הרצאת מבוא קצרה שלה על נושא השתיקה, זו שבה לפעמים מובע הרבה יותר מאשר בדיבור, אבל את הספר עצמו יצא לי לפגוש רק השבוע, כשקפצתי לביקור מולדת קצר, לדגום את אבי בעוד נקודה במסלול מטה של דעיכתו, הכל כך מדכאת.

בערב לפני הטיסה חזרה לפריז, עליתי ירושלימה לבקר את אחותי ואת בני הלומד שם. ובערב, כשהלכתי לישון ב"צימר" של אחותי, בחרתי לי ספר לקרוא מתוך הספריה הכל כל עשירה של בן זוגה – את אוסף המאמרים על שתיקה. חוויה מתסכלת, לישון שם בחדרון הנחמד של אחותי ובן זוגה – כי שם אני מגלה שחוץ מעשרות הספרים בספרייתי שבכוונתי וברצוני לקרוא, יש עוד כמה עשרות שם אצלו שהייתי מת לקרוא. ובמקום לעשות זאת, אני משרבט פה שטויות…

אבל סיפור עקדת יצחק נשאר לי בראש כל זמן הטיסה למחרת, והתחבר לי עם הקטע ב"מדאם בוברי" שקראתי במטוס בטלפון (עד שנגמרה הסוללה). לא יכולתי להפסיק לחשוב על יצחק, ועל הצלקות בנפשו, שישארו עמו כל חייו. תארו לעצמכם את הטראומה, למצוא את עצמכם עקודים על ערימת עצים, מוכנים לשחיטה ושריפה, על ידי אביכם, לא פחות.
אם חשבתם שיחסיכם עם הוריכם או ילדיכם מסובכים, נסו לדמיין את זה.

ואז המשכתי וחשבתי לי (ככה זה כנגמרת לך הסוללה בטלפון/טאבלט/מחשב נייד, אתה יושב ליד החלון, זה שליד המעבר ישן ולא נעים לך להעיר אותו בפעם השלישית, כדי לשלוף את אחד הספרים (מנייר) שהבאת מהארץ, מהתרמיל בתא למעלה) שסיפור עקדת יצחק הוא משל לא רע, אפילו לא מוגזם במיוחד, למה שאנשים עושים לילדיהם, בשם האמונה, גם כיום, במדינת ישראל ואפילו יותר, במדינת יהודה.

%d7%a9%d7%a8%d7%94-%d7%90%d7%9e%d7%a0%d7%95

זאב אנגלמאיר, מפרויקט 929, תערוכת "הארץ המובתחת" בית העיר

למשל המתנחלים, שבשם הקדושה האלוהית שהם מייחסים לאדמת חבלי יהודה והשומרון, מגדלים שם את ילדיהם תוך סיכון מוחשי של חייהם, במאחזים והתנחלויות, בלב אוכלוסיה עוינת (ובצדק).

נכון שלא רק את חיי ילדיהם הם מסכנים, אלא גם את חיי ילדי, בישיבתם שם ובמניעת כל אפשרות לחלוקת הארץ, אבל את חיי ילדיהם הם מסכנים הרבה יותר, סטטיסטית. ועל חיי ילדיהם הספציפיים הם היו אמורים להיות אחראים יותר מאשר על חיי ילדים של אחרים. אז במקרה הרע, ילדיהם נשחטים במיטתם כמו ילדי משפחת פוגל, במקרה "הטוב", ילדיהם הולכים ושורפים, בשם החינוך ל"ערכים" שקיבלו בבית, כביכול במטרה לנקום את עקדת ילד אחר, מלאכי רוזנפלד ז"ל, ילדים של אחרים, פלסטינים.

" אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה" אומר אברהם, והנערים הרוצחים, העקודים מהתנחלות "כרמי צור", חיפשו נואשות שה לעולה שיחליף אותם על מזבח קדושת האדמה, ומצאו את ילדיי משפחת דוובשה כאותו האייל ש"נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו". עמירם בן אוליאל יוכל לציין כנסיבה מקלה בבית המשפט, את הצלקות של היותו עקוד, על ידי הוריו, בשם האמונה שם, על אותה גבעה נידחת בשומרון.

עקדה מסוג אחר, אני מזהה אצל החרדים, שבשם האמונה מביאים לעולם הרבה יותר ילדים מאשר הם מסוגלים לפרנס בצורה נאותה (כן, על פי המושגים שלי). ואחרי שהביאו אותם לעולם, שוב בשם האמונה, הם מונעים מהם את החינוך שיוכל להוציא אותם במשך חייהם ממעגל העוני. במקום זאת הם מחנכים אותם שקֶרי לילה הוא חטא נוראי ולכן אסור שיגעו באיבר מינם, גם לא כשהם מטילים את מימיהם, למשל (לא מעט מהחרדים..). כשאתה מוכן להקריב את חיי ילדיך בשם האמונה, גם אם אתה בסוף לא שוחט אותם בפועל אלא רק דופק להם את שארית חייהם, משאיר אותם מצולקים מעוני ואמונות טפלות, זו עקדה לכל דבר ועניין.

ואין זו עקידה כאשר אנו פועלים בשם טובת הילד ומחטיאים את המטרה. זו עקידה רק כאשר אנו מעמידים את האל מעל הילד.

כמו יצחק בספר בראשית, קולם של העקודים כמעט ולא נשמע. כל כך קשה הרי לילד לדמיין שלהוריו יש דברים שחשובים להם יותר מטובתו, מחייו אפילו. זה תפקיד החברה הבוגרת להתייצב בשם הילד, לדבר בעבורו, ולשים סייג מוסרי וחוקי, להורים מסוג זה.

עומק מוסרי ועומק דמוגרפי

בניגוד לכל מדינה אחרת שאני יכול להעלות על הדעת, במדינת ישראל נושא הפליטים הוא מסלעי היסוד של קיום המדינה, מה שהופך כל דיון בקליטה אפשרית של מספר כלשהו של פליטים, מאפריקה או מוייטנאם, מסוריה או סודן, לצבוע בגוונים אידאולוגיים עזים, ששווה לחשוף את העומד בבסיסם.

סירוב מדינות העולם, כולל ארה"ב, לקלוט את היהודים הנמלטים מגרמניה הנאצית, שהומחשה בהחזרת האניה סנט לואיס ו 936 נוסעיה מקובה על עקבותיה,  או טביעת האנייה סטרומה, שמשו בסיס מוצק לתביעה המוסרית של התנועה הציונית ממדינות העולם לתמוך בהקמת מדינת ישראל, כמקום בו אפשר לקלוט את כל הפליטים היהודים שמדינות העולם לא רצו לקלוט. האצבע המאשימה למדינות העולם, על סירובן לקלוט פליטים שהיו בסכנת חיים מוחשית ביותר, שימשה את מדינת ישראל שוב ושוב במשך השנים.
אבל משום מה, האצבע הזו מכוונת תמיד רק החוצה.

עוד סלע יסוד של מדינת ישראל, הוא הסירוב לכל פשרה בנושא זכות השיבה של תושבי הארץ הזו הלא יהודיים שגירשנו ב 1948 ו 1967. הרוב היהודי בארץ ישראל, שלרבים נראה כתנאי להצלחת הרעיון הציוני, תלוי בעצם באי ההפיכות של הטיהור האתני שביצענו פה עם השנים. בהמשך הצלחתנו לסדר שתהיה פה "ארץ ללא אנשים לאנשים ללא ארץ".
גם פה, אנו מצדיקים זאת באמצעות הפניית אצבע מאשימה ל "22" מדינות ערב על סירובן לקלוט את הפליטים הפלסטינים שגירשנו.  (אף פעם לא הצלחתי אגב, לספור 22 מדינות ערביות). ומימין אני שומע אמירות כגון:"איך זה שאחרי 65 שנים הם עדיין מוגדרים כפליטים"?
כלומר – סירוב מדינות אחרות לקלוט את הפליטים שאנחנו גירשנו בכוח, הוא בשורש בעיית הפזורה הפלסטינית, שזכותה לשוב היא שכביכול עומדת בשורש היעדר ההסדר המדיני עם הפלסטינים.

אז הנה, יש למדינת ישראל הזדמנות להדגים לאותן מדינות ערב איך אפשר וצריך לקלוט פליטים, לאותן מדינות העולם איך אפשר להציל חיים של אנשים שהחרב מונחת על צווארם בארץ ממנה ברחו.

ואם מדינת ישראל מתחמקת, בתירוצים של "עומק דמוגרפי" או אחרים, אז היא שומטת מתחת רגליה הן את הבסיס המוסרי של מדינת ישראל כארץ המקלט של העם היהודי, והן את הבסיס הפילפולני (אני בשום צורה ואופן לא יכול להגדיר אותו כמוסרי או אפילו הגיוני) של התביעה ממדינות ערב לקלוט את הפליטים הפלסטינים.

ועוד לא הגענו לדבר על אשמתה העקיפה של מדינת ישראל בייצור בעיית הפליטים מסודן (שם היא היחידה המוכרת נשק לשני הצדדים) ומאריתראה (שם היא תומכת ברודן המקומי, כנראה בתמורה למיקום אסטרטגי על מייצרי באב אל מנדב שיבטיח את השייט לאילת).

חסידי אומות עולם

על הקיר בגן חסידי אומות עולם שליד יד ושם רשומים משפחת פבליק מסלובקיה, שהסתירו את משפחת אבי, תוך סכנה מוחשית מאד לעצמם. אתמול, בכנס שהיה באוניברסיטת תל אביב נשאלה השאלה האם היו מקרים דומים כאן, ב 1948, של יהודים שהסתירו פלסטינים ומנעו את גירושם.

הכנס אגב, היה על התנגדות יהודית/ציונית לנכבהnakba2_1

אז היו מקרים בודדים של יהודים שמנעו גירוש פלסטינים, בעיקר משפחות שאתן היה להן קשר, יש תיעוד של כמה מקרים באתר זוכרות. אבל לא ידועים מקרים שיהודים בפועל הסתירו פלסטינים, אף שלא היה בכך סיכון חיים. אפילו לא בחיפה, ואפילו לא על ידי עמיתים במפלגה הקומוניסטית. סלמן נאטור שהשתתף בפאנל בסוף הכנס, ואסף סיפורי נכבה רבים וקיבצם לספר, אומר שהוא חיפש מקרים כאלה, ולא מצא.

לאורי אבנרי, שהשתתף גם הוא בפאנל, (מעורר קנאה כמה הוא צלול בגיל 92, גם אם לא מאד "חד") זה נראה הגיוני. מלחמת השחרור שהוא זוכר היא מלחמה טוטלית, שבה לא היו באמת אזרחים לא לוחמים. כולם נלחמו בכולם, במה שנראה להם כמלחמת קיום. לכולם היה נשק ואף אחד לא עמד מהצד. והוא מזכיר שבשטחים שנותרו בידי הפלסטינים, לא נשאר אף לא יהודי אחד. לא בכפר עציון ולא בעיר העתיקה.

מצאתי עניין בדף מעזבונו של יוסף ושיץ, איש מפ"ם ואחד משני ה"ערביסטים" הבולטים של השומר הצעיר, שהיה מתעד אובססיבי של חיי הפלסטינים, שהתלונן שהם לא מספיק "מסודרים" בשביל לספק לו מספרים מדויקים. בדף הזה, הכתוב במכונת כתיבה ולא חתום, שהיה בין מסמכיו, יש תעוד יבשושי משהו של פעולות במבצע חירם שהיה בצפון-מערב הארץ, משהו כמו 60 שעות באוקטובר 1948. זו הגרסה המטושטשת משהו של המסמך שהצלחתי למצוא (המקור בארכיון גבעת חביבה):file_0_m

וזה מה שכתוב בו:

"ספסף – תפסו 52 גברים, קשרו אותם אחד לשני, חפרו בור וירו בהם. 10 עוד פרפרו, באו נשים ביקשו רחמים. מצאו גוויות של 6 זקנים. היו 61 גוויות. 3 מקרי אונס. אחד מזרחי מצפת, ילדה בת 14, 4 גברים. ירו והרגו. מאחד הורידו בסכין את אצבעותיו כדי לקחת את הטבעת.

ג'יש – 400 תושבים, אישה חובקת ילד – שניהם הרוגים. 4 נשים ו-11 חיילים הרוגים.

עין זייתון – קרעו אזני נשים להוריד עגילים.

בירעם – אותו חזיון. עגילים עם אזניים. נהרג ללא סיבה.

סעסע – מקרי רצח, בייחוד זקנים.

עיילבון – 1000 נפש. הצבא קיבל את הכניעה, זבח, אוכל. החל גירוש מן הכפר ביריות. נהרגו 30 איש. פקודה לגרש את הכפר. פשטו השמועות מעבר לגבול.

מלחה – 92 זקן טף ונשים הבית פוצץ עליהם.

משהד – ביקשה להיכנע עוד בזמן קאוקג'י, הוא התנקם, עתה אנחנו."

את סיפור הכפר עילבון שמעתי אישית בכפר. ואת סיפורי כריתת האזניים שמעתי גם בהקשר של דיר יאסין, שם אספו אנשי האצ"ל קופסה מלאה אזניים מהאנשים שבהם טבחו בכפר. מסתבר גם שטבח דיר יאסין היה אמצעי מאד אפקטיבי, והיו לא מעט כפרים שאליהם הגיעו אנשי ההגנה ואמרו להם שאם הם לא רוצים שיקרה להם מה שקרה בדיר יאסין, שיעזבו.

בכל אופן, מהכנס לא יצאתי עם הרבה מקרי "התנגדות". היו הרבה "משתמטים" ב 1948, שנלכדו מפעם לפעם במצור שהוטל על שכונות של תל אביב, אבל מניעיהם לא מתועדים, ולא ברור אם ההשתמטות הייתה אידאולוגית. נמצאו שני מקרים שבהם עולים חדשים סירבו להכנס לבתי ערבים שגורשו (רכוש "נטוש"), וילדיהם שמספרים על זה, אומרים שאלו היו אנשים ששבו מהמחנות ומצאו אנשים זרים גרים בבתיהם באירופה, ולא יכלו לשאת את המחשבה שהפלסטינים יחזרו וימצאו אותם גרים בבתיהם.
לא הייתה להם סיבה לדאוג, בדיעבד…

 

סרטן בגב האומה

אחרי שקראתי את "אנו הפליטים" – מאמרה הנוגע ללב של Hannah Arendt מ 1943, בו היא מדגימה את האופן בו מעמד הפליט חושף את העובדה שבמדינות הלאום המודרניות, אין יותר למעשה זכויות אדם – רק זכויות אזרח. ואת מאמרו של Giorgio Agamben על מאמרה זה, בו הוא הולך הלאה ומראה את האופן שבו המספר הגדל והולך של פליטים, אנשים חסרי מדינה ואנשים הבוחרים לגור במדינה לא להם מערער את השילוש הזה של אומה/טריטוריה/מדינה, חשבתי שוב על עניין הפליטים מאפריקה, ועל עוצמת הנוגדנים, שהגעת כמה עשרות אלפים מהם, עוררה בנו, עם של פליטים בעצמנו. עצמה של תגובה שהיה לי קשה להבין בזמנו, אבל אני חושב שאולי יש לי רעיון.

בזמנו חשבתי שזהו צבע העור השחור, שגורם לנו לדחות אותם יותר מאשר נאמר "תיירים" ממדינות הגוש הסובייטי שנשארים פה לעבוד לתקופות ארוכות ומספרם יותר מכפול ממספר האפריקאים. או שאולי זהו הפסד ההכנסה הפוטנציאלי לקבלני כוח האדם המביאים עובדים מארצות כגון סין, פיליפינים, הודו ותאילנד. אבל כעת יש לי הסבר אחר.

הבעיה עם הפליטים האפריקאים היא שהם מפריעים לנו להדחיק את הפליטים הפלסטינים. וההשתדלות היתירה לכנות אותם מסתננים, מהגרי עבודה או "סרטן בגב האומה", רק לא פליטים, קשורה לא רק לסירוב העיקש לדון בבקשות המקלט שלהם, אלא גם לעובדה שהמילה "פליטים" הועלמה בהקשר הפלסטיני, כבר שנים, מהשיח הישראלי. אין יותר "פליטים", יש רק פלסטינים. בשנים הראשונות למדינת ישראל, כינו את אלו הפליטים שניסו לחצות את הגבול חזרה אל בתיהם וכפריהם "מסתננים" ובכך טשטשה מדינת ישראל במכוון את הבדל בינם לבין אנשים שחצו את הגבול כדי לבצע פעולות איבה. כך גם עם הפליטים מאפריקה, וכך גם מנסים אנשים כמו גיא בכור וארנון סופר ליצור רושם שהם שלוחי ארגון מוסלמי כלשהו (למרות היות רובם בכלל נוצרים) ומוזמני ארגוני שמאל כלשהם ולכן אפשר ליישם לגביהם את אותן טקטיקות הטשטוש המושגי ולהמנע מלקרוא להם פליטים.

דוגמה – כשמישהו שואל: למה שהם לא יחזרו לארצות מוצאם, לסודן או לאריתראה, (גם אם מה שמחכה להם שם הוא גזר דין מוות), עלולה לעלות מן המודחק השאלה למה שפליט מיבנה או אשקלון הגר בעזה, כמה עשרות קילומטרים ספורים דרומה, לא יחזור למקום מוצאו? יותר מזה-  פליט בתוך מדינתו הוא, אזרח אפילו, למשל מבירעם, למה שלא יחזור לכפרו? אפילו לא מחכה לו שם עונש מוות, אלא רק "בעיית נדל"ן" – מישהו אחר כבר גר בביתו או על אדמתו.

או כשאנו מנסים לאלץ אותם לעבור לארץ אפריקאית שלישית, כמו אוגנדה או רואנדה, המוכנות לקלוט מספר מצומצם מהם בתמורה לעסקות נשק מפוקפקות אתנו, כמו למשל זו מ 1994, תוך כדי הטבח הנמשך של בני ההוטו בבני הטוטסי ברואנדה. ישראל הייתה המדינה היחידה שהמשיכה (דרך אלבניה)  לשלוח לצד הרוצח נשק ותחמושת. אבל מבחינתנו, שחורים הם שחורים, ולכן מדינות שחורות הן שצריכות לדעת מדינת ישראל לקבל את פליטים שעורם שחור, גם אם על פי אמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן, היא זו שצריכה לתת להם מקלט, לפחות זמני.

למישהו זה עלול להזכיר את  הססמה "יש להם 22 מדינות" והמחשבה של ישראל ש"ערבים זה ערבים" אז למה שלא יקלטו הפליטים הפלסטינים בעומאן או מרוקו וישכחו מהמקום שבו הם נולדו וחיו מדורי דורות. לא מתאים לישראל שתהיה זהות לאומית פלסטינית. אז גם אם התרבות לא אותה תרבות, והשפה לא אותה שפה – לא משנה, העיקר שלא יהיו פה.

או מחנות הריכוז שישראל הקימה לפליטים מאפריקה באמצע המדבר. בנכלוליות אופיינית, כביכול לא בית כלא, רק מקום בו הם חייבים להתייצב 3 פעמים ביום (ובהתערבות בג"ץ – עכשיו פעם אחת) או שיגורשו. סידור שמונע מהם לעבוד לפרנסתם, ואולי רחמנא ליצלן לשלוח כסף לבני משפחתם בארצות מוצאם. Agamben, במאמר מעלה, מתאר את התקדימים ההיסטוריים, שבהם מחנות כליאה כמו חולות וסהרונים הפכו עם השנים למחנות ריכוז ואלו בתורם למחנות השמדה, שבהם הושמדו אזרחים, לא לפני שנשללה אזרחותם – על פי חוק, ובכך הפכו לסתם "בני אדם" שלהם מדינת הלאום לא חייבת כלום.

כי הרי מדינת הלאום מושתת על קיום לאום, ולאום מורכב מאזרחים. ואם לא מבחינים בין בעלי האזרחות לחסרי האזרחות, זה עלול לשמוט את הקרקע תחת כל הקונספט של מדינת לאום. חוק הלאום ההולך לחזור לחקיקה מיד אחרי כינון ממשלת הימין הצרה הוא אך סימפטום לבעיה שמדינת הלאום היהודי לא יכולה להמשיך ולהתעלם ממנה – התערערות בסיסה כאשר מחצית האוכלוסיה בשטח תחת ריבונותה או שליטתה אינה מורכבת מאזרחים.

כבר אצלנו כבר מדברים על שלילת האזרחות של חלק מהאזרחים, למשל תושבי אום אל פחם או באלה שלא יהיו מספיק "נאמנים". (צרפת הייתה הראשונה עם חוקים כאלה, מספר לנו אגמבן, כבר ב 1915). שר החוץ של מדינת ישראל, הכריז על זה מעל שלטי חוצות בכל צומת, יחד עם "עונש מוות למחבלים". וכפי שלמדנו מקריאת העיתונים , ההגדרה של מה הם "מחבלים" היא מאד גמישה מצד אחד, אך גם כוללת מרכיב לאומי קשיח – מחבלים הם אף פעם לא יהודים. הצרוף של הסרת אזרחות וגזר דין מוות כבר על השולחן בישראל, והמחנות גם הם כבר קיימים, ומחכים להיסטוריה שתחזור על עצמה.

ואסור לשכוח את מחנה הכליאה לפליטים הגדול מכולם: רצועת עזה. שם כלואים בכיס קרקעי קצר, באזור ספר בין שתי מדינות לאום, כמעט שני מליון אנשים, לא-אזרחים, פליטים מפה רובם ככולם. לא אזרחים שלנו, וגם לא אזרחים של אף אחד אחר. ואנו דואגים שגם לא יהיו אזרחים של מדינה משלהם. כי אם הם סתם "אנשים", אז אפשר אחת לשנה שנתיים להפציץ אותם מהאוויר, לשטח שכונות שלמות, להרוג כמה אלפים, ולהרגיש רק "מכה קטנה בכנף המטוס".

כל זה לא חדש. כמות הפליטים בעולם רק הולכת ומתגברת, החל ממלחמת העולם הראשונה. ועכשיו, שכבר אין ביקוש לכוח עבודה זול בקולוניות לשעבר, מצטרפים אל הפליטים גם מהגרי עבודה במספרים שהמערב לא יודע להתמודד אתם. ל Agamben יש פתרון רדיקלי, המפרק את גבולות מדינות הלאום והופך אותן לגוף בעל צורה אמורפית, שבה לכל התושבים בעצם אין אזרחות, רק זכויות בסיסיות.

אולי לשם תוביל  "תכנית בנט", של "אף מילימטר", בה מובלעות פלסטיניות עם גבול אמורפי, בשטחי A ו B, מחוברות במערכת גשרים ומנהרות, ובהן תושבים חסרי כל אזרחות. באורח פרדוקסלי, אולי תכנית משיחית שכזו תוליך עם הזמן לפרוק מדינת הלאום היהודית ולפתרון א-לאומי לכלל האנשים / תושבים, ללא קשר לאזרחותם או דתם.

ואגמבן כותב, בזמן שאותם 415 המגורשים הפלסטיניים ישבו בשנת 1992 על גבעה מושלגת בלבנון, לא פה ולא שם, לפני שמדינת ישראל אולצה לקבל אותם חזרה:

According to Hannah Arendt's suggestion, these men constitute "the avant-garde of their people." But this does not necessarily or only mean that they might form the original nucleus of a future national state, which would probably resolve the Palestinian problem just as inadequately as Israel has resolved the Jewish question.

 

 

העם עם הגולן

לא נדרש הרבה. רק שלושה ימים של נופש, בעונה הנכונה, ואני כבר בעד סיפוח רמת הגולן. המדרונות הצבועים סגול בצמחי עכנאי (לא בטוח אם "שרוע" או "יהודה"), המעיינות, העתיקות, המרחבים הריקים (יחסית) והאויר הקריר – עשו לי את זה.DSC08230

וכמובן מה שקורה מעבר לגבול הסורי. המפה המפחידה שעיתון הארץ פרסם הבוקר, המראה שהמדינה האיסלאמית כבר שולטת ברוב חלקי סוריה וארגונים קיצוניים אחרים שולטים ברוב החלק הנותר.סוריהיש הבדל ברור בין הגדה המערבית ורמת הגולן. ברמת הגולן המשך השליטה הישראלית לא שוללת את זכותו לעצמאות של עם אחר המונה מיליוני אנשים. ברמת הגולן, "רק" גירשנו כמה עשרות אלפי סורים, לחלק אחר של סוריה, ואת הטיהור האתני הזה השכלנו לעשות מהר וביסודיות – כבר בימים הראשונים אחרי מלחמת ששת הימים. מחקנו כל זכר לישובים הסורים של רמת הגולן, למעט ארבעת הגדולים בצפון הרמה שחשבנו אז שתושביהם הדרוזים יעבירו את נאמנותם אלינו. והם יעשו זאת, ברגע שישתכנעו סופית שרמת הגולן אין דינה לחזור לידי סוריה בשום שלב. בכל מקרה – הם בלי ספק שמחים כרגע שהם נמצאים מהצד הזה של הגבול.DSC08126

אפשר עדיין לראות פה ושם בשטח, שורות סדורות של שיחי צבר, עדות לישוב שנמחק, כמו בכל כך הרבה מקומות בתוך גבולות ישראל. כמו למשל זה בתמונה מעלה, מאחורי מאגר שעבניה, מזרחה מצומת דליות, בדרך בשביל הגולן אל "גלגל הרפאים" / רוגום אל הירי שכשמו כן הוא  – הלכנו והלכנו, ולא ראינו אותו, וחזרנו על עקבותינו. כנראה שרואים אותו רק מהאוויר. או שלא הלכנו מספיק.רוגוםהאתר מעלה הוא מסוג של עתיקות שאפילו קנאי דאעש לא יטרחו להשמיד, אבל יש לא מעט אתרי עתיקות ברמת הגולן שעבור המורשת העולמית אולי עדיף שלא יהיו בתוך גבולות של חליפות איסלאמית. ואם אני כבר בקטע ריאקציונרי, חשוך אפילו, אני לא יכול שלא להודות שכאשר ראיתי את אותו הסרטון שבו אנשי דאע"ש מנתצים בחדווה, בששון ותוך שימוש בכלי עבודה חשמליים (שלא היו באים לעולם אם היו היו בשלטון,) את עתיקות מוזיאון מוסול, חשבתי שביזת חלק עתיקות המזרח הקדום בידי גרמניה צרפת ובריטניה הייתה בדיעבד דבר טוב – חבל שלא לקחו יותר. תושבי המדינות האלה כיום לא חושבים שזו המורשת שלהם, ולכן הם מנסים להכחיד אותה. ואם זו לא המורשת שלהם, אז זו המורשת של כל המין האנושי, וכל האמצעים כשרים לשמר אותה. ועדיף במקום בו יש את האמצעים והרצון לעשות את זה. ואותו הדבר נכון גם למצרים. המצרים של היום הם לא באמת צאצאי הפרעונים הקדומים.DSC08166

מדינת ישראל, גם היא לא בדיוק אחד מהמקומות האלה שבהם נשמרים דברים על פי ערכם לכלל האנושות. כי השחזור של אתרי עתיקות בישראל הוא מאד סלקטיבי. כספים מוקצים לו בעיקר על פי תרומת האתר לחיזוק הוכחת הקשר בין העם היהודי לשטח כזה או אחר. ולכן, אתר "עין קשתות", אום-קאנאטיר, זוכה לשיחזור מדוקדק באמצעים מדעיים מתקדמים, בעוד אתר סוסיתא, המפואר ממנו פי כמה, וגם חשוב ממנו, לא ממש זוכה לחשיפה ולשחזור, כי הוא הלניסטי וביזנטי.

אז בחזרה לנושא – בניגוד למנהגנו, אחרי מאמץ קשה ומרוכז להקמת תערוכת היחיד של זוגתי שתחייה, בבית האומנים בתל אביב, ולפני שעוד סמסטר מרוכז (אני לא יודע לעשות את זה דליל…) מתחיל, יצאנו ל"צימר". לא סתם צימר, צימר כפול ג'קוזים, פנימי וחיצוני, ואם זה לא מספיק, אז הייתה לו גם בריכת שחייה פרטית קטנה, לא מחוממת. מדהים כמה הנאות מושחתות צריך לספק לאורחים כדי להתחרות בשוק הזה..אז היה כיף, והיה מאד יפה, והתחילו אצלי מחשבות כפירה, אנוכיות במודע, לגבי האפשרות של השארת השטח הזה בידינו.

כי הנסיבות באמת שונות משטחי הגדה המערבית. ממילא גבולות סוריה אינם גבולות היסטוריים – סוריה ההיסטורית כללה גם את לבנון וגם את ארץ ישראל, והגבולות של 1948 נקבעו למעשה על ידי הסכם שרירותי בין שתי מעצמות הקולוניאליות – אנגליה וצרפת. נכון שיש בו הגיון טופוגרפי מסוים, אבל בטכנולוגיה הצבאית של היום, אין לזה באמת משמעות. חוץ מזה, סוריה היא מדינה מאד גדולה בשטח, ומאד לא צפופה, (ביחוד אחרי הטבח ההמוני של השנים האחרונות) כך שוויתור על אחוז קטן משטחה לטובתנו לא נראה לי כמו סיבה לסכסוך מתמיד. אפשר יהיה להגיע להסכם אתם גם עם סיפוח השטח, קל וחומר אם כבר נפתור את הסכסוך שלנו עם הפלסטינים על פי מתווה יזמת השלום הסעודית למשל. אפילו נדמה לי שדובר בזמנו על חכירה רבת שנים, פתרון שאסד האב לא פסל.

מצד שני, סוריה היא מה שעומד בינינו לנתיב יבשתי אל אירופה. אולי זה כן שווה וויתור.

טוב, בשלב זה – אני עם הגולן. אני מקווה שלא אנודה מחוגי השמאל…

 

 

מחלפים

כשנסעתי לאחרונה לכנרת, אחרי הרבה זמן שלא הייתי שם, ועברתי במחלף החדש של צומת המוביל, נפל לי האסימון (מישהו עוד זוכר מה זה?) והבנתי שהתל אביבים גנבו את הכינרת.

כי המחלף מחליט מי ממשיך לדהור ישר, ומי צריך לעצור ברמזור, או לכל הפחות, להתפתל בעיקול במהירות אטית ולהשתלב. במקרה הזה, בתנועה הזורמת ללא האטה מאזור המרכז אל הכינרת. מי שבא מחיפה, הכנרת היא "פחות" שלו, כי הוא צריך רמזור, והאטה, והשתלבות, אם וכאשר התל אביבים ירשו לו.gallery_207_large

והתל אביבים החולפים בלי להאט, בקושי שמים לב שיש פה צומת, ויש אופציות לפנות ימינה ולהגיע לציפורי או לנצרת, או שמאלה ולהגיע נאמר, לשפרעם או לעכו. כל האופציות האלו ממוסכות  על ידי המחלף. הם עוברים על גשר נישא מעל כל האופציות האלה, אפילו בלי להיות מודעים לאופציות שהם מפספסים. הארץ משתנה על ידי המחלפים הללו, ומעלימה את כל המקומות שבדרך אל היעד, ואת האפשרות להתעכב בהם.

כי זה מה שעושים מחלפים. הם מוחקים צמתים, ובאותה הזדמנות מוחקים את האפשרויות הגלומות בצמתים הללו. מי שתכנן את המחלף החליט למי חשוב שיגיע מהר לאן, למי חשוב לנסוע למי, ולמה, ואת מי אפשר קצת להאט, לתת לו להתאמץ ולהשתלב בזרם שהפך לפתע, מרכזי. אז בצומת המוביל, מזרחה-מערבה, זו בעיקר, תנועת ערבים –  מעכו ושפרעם אל נצרת. צפונה-דרומה זו תנועת יהודים – מגוש דן אל טבריה והכנרת. כך אורגן הצומת, ולא בגלל  ש"אורגנית" זה מה שהתבקש לעשות מתוך הטופוגרפיה של האתר. ממש לא.

ועוד לא הגעתי לעניין של השיקולים הכלכליים הברורים, המכוונים את תכנון המחלפים, בהם נפגש כביש אגרה עם כביש "סתם". למשל, המחלף מיציאה מכביש 2 לחיפה – זה מוביל אותך ישירות אל תוך פתח מנהרות הכרמל, אלו שמחיר הנסיעה בהן מאמיר מיום ליום. כל המסלולים מהכביש המהיר מכוונים ישירות אל תוך לוע כביש האגרה הזה. ואם חשקה נפשך לנסוע סתם בכביש ללא תשלום, אז האט במטותא, פנה ימינה (אומנם ללא רמזור – אך רק ממסלול אחד, הימני), ועצור ברמזור הבא.

גם בקצוות כביש 6, מנווטת התנועה כברירת מחדל אל תוך אפשרות הנסיעה שעולה כסף. האופציה החינמית  כרוכה בירידה למסלול צדדי  ובהשתלבות. כך בכביש מבאר שבע צפונה, שבו כל מסלולי כביש 40 נבלעים בכביש 6, וכדי להמשיך הלאה בכביש 40 יש לסטות ולהאט. כך גם בכביש מיקנעם מערבה, כביש שעובר בתוואי הטבעי של ואדי מילק, ומישהו החליט בשבילך שאתה מן הסתם רוצה להמשיך עם הכביש, ותמורת סכום צנוע להגיע אל אזור המרכז, שם קורים הדברים החשובים. לבטח אתה לא מעוניין להישאר באזור הצפון, ולבקר, נאמר בבת-שלמה או בזכרון יעקוב.

היה לי ברור כבר לא מעט זמן, שארכיטקטורה היא עניין פוליטי, הכרוך בחלוקת המרחב הפיזי, ומסתבר שלא רק לי ברור הדבר, גם לחלק מהפוליטיקאים, וכך, חברת הכנסת תמר זנדברג ממרץ, המובילה את שדולת העירוניות (שהקימה) בכנסת, מוצאת זמן לדבר על עירוניות גם חודש לפני הבחירות, במהלך מערכת בחירות שבהן מרץ נאבקת על חייה מעל לאחוז החסימה. היא עשתה זאת לפני כשבוע במוזיאון מוניו גיטאי במרכז הכרמל (בחיפה), מקום שלא ממש מצטיין כמוזיאון, אבל עושה עבודה טובה כמקום מפגש ואינטראקציה בין קהילת התכנון והקהל הרחב. טוב, אולי "רחב" זו קצת היסחפות…

בדיעבד, שמתי לב שכמעט כל הרשומות שכתבתי בעקבות הביקור בביאנלה לאדריכלות (ונציה 2014) היו במידה זו או אחרת "פוליטיות". מסתבר שגם דבר פרוזאי כמו הנדסת תעבורה יש לו פן פוליטי לא מבוטל, ובתכנון המחלפים זה ניכר. גם המחלפים מחלקים פוליטית את כיווני הנסיעה, ומתעדפים פוליטית את מהירות הנסיעה מכל ולכל מקום. הם שולטים פוליטית במרחב שבין הערים, באותו האופן שהארכיטקטורה שולטת פוליטית במרחבים הבנויים שאותם מחברים הכבישים והמחלפים.

אני בכלל לא בטוח שמלמדים אצלנו הנדסת תעבורה, יתכן שהמקצוע נלמד כמגמה בהנדסה אזרחית, אבל היה כדאי שילמדו אותו כמקצוע בפני עצמו. אם אני משווה את מצב התשתיות התחבורתיות אצלנו למדינה כמו גרמניה, יש פער של סדרי גודל ברמת התכנון. זה ניכר בפיאסקו של אי-תכנון הרכבת הקלה בתל אביב, שם הופגנה בעיקר המומחיות של ישראל ביתנו לדאוג לבתיהם. אבל לפני כשנה כשחציתי כך סתם צומת בסתם עיר בגרמניה, במקרה זה לייפציג, שמתי לב שאני חוצה צומת בו נפגשים שישה כבישים, ויש בכל אחד מהם מסלולים נפרדים לאוטובוסים, לרכב פרטי, לחשמליות ולאופניים, ויש רמזורים נפרדים לכל אחד מאלה וגם להולכי הרגל. והתנועה זורמת לכל עבר ביעילות ובנוחות. חשבתי לעצמי שסתם מהנדס אזרחי שהיה צריך לתכנן משהו מעין זה – ראשו היה מתפוצץ…

אז צריך להרים את רמת המקצוע הזה אצלנו, קל וחומר אם רוצים להגשים את "חזונו" של נפתלי בנט, חזון המדינה הפלסטינית שכל אדמותיה הוסרו ממנה במומחיות של קצב המפלט דג מעצמותיו. ב"מדינה" זו, מובלעות עירוניות חסרות כל משאב כלכלי יחוברו ב"רצף תחבורתי" לישות בֶּנֶט-סטנית אחת – מבצע שידרוש מידה בלתי נתפסת של גשרים ומנהרות להפרדה מרחבית בין ערבים  לבין יהודים, ושל ערבים מאדמותיהם – מחלפים בהם יצטלבו זרמי תנועה שיאופיינו לאומית (אופס, שכחתי שאין לאום פלסטיני…) או דתית.

נו, "אוניברסיטת" אריאל, אולי תרימו את הכפפה? הרי יש לכם מועצה להשכלה גבוהה רק משלכם (מל"ג "יהודה ושומרון"), שתאשר לכם כל מסלול לימודים שתרצו, במיוחד אם ישרת את הכיבוש והגזל. ואם מה שנדרש לממש את חזון הבית היהודי הוא עוד מהנדסי תחבורה, למה לא תתגייסו למשימה ותכשירו כמה?

ואולי חלק מהם ירצה אפילו להגר ממדינת יהודה למדינת ישראל ולתכנן תחבורה גם שם. באמת שזה חסר. אבל מצד שני, אם יש לי בעיה עם הצדק החלוקתי המגולם במחלפים שאני רואה בתוך גבולות ישראל, מפחיד אותי לחשוב מה יעוללו למרחב הזה אלו שיוכשרו באוניברסיטת הכיבוש לממש את בשורת הביזה והגזל מבית הבית היהודי.

השומרים

בכל פעם שאני עובר באחד מעשרות אלפי הפתחים במדינתנו בהם עומד לו שומר ומציץ בתיקך,  וזה קורה בממוצע כעשר פעמים ביום, ספרתי, אותה המחשבה שבה ועולה במוחי: איזה בזבוז נוראי של חיים.

הרבה עשרות אלפי אנשים במדינה קטנה כמו ישראל, עסוקים במלאכה שלא מייצרת כלום, שרק מטריחה את העוברים והשבים (שכבר התרגלו, אבל עדיין…). עבודה משמימה, מונוטונית, חסרת כל תוחלת ותוצרת, בשכר הכי נמוך שיש. הרבה יותר גרוע מעבודות נקיון למשל, כי שם לפחות אתה רואה שנקי אחרי שסיימת. מה אתה רואה שנשאר אחרי שמונה-עשר שעות של עמידה בכניסה לתחנת הרכבת, האוניברסיטה, הקולנוע, הקניון? כלום. יום של חייך שנזרק לפח.

וזו רק הטבעת החיצונית של האנשים שעבודתם היא לספק לנו "בטחון". יש את כל הסיירים, וקציני הביטחון, והאנשים המאיישים את מסכי הטלויזיה וצופים במצלמות במעגל סגור, אנשים מבוזבזים בלי סוף.

וכל האנשים האלה, יחד עם רוב כוח האדם של צה"ל, בעצם, עובדים בשביל ובגלל הכיבוש. כדי לספק את הצורך של אי אלו אנשים במדינת ישראל להגדיל את שטח המדינה עוד ועוד, בלי לאפשר לעם השני החי פה, שזור בינינו, להקים לו מדינה משלו.

תגידו שאני אופטימי חסר תקנה. אבל ככה אני רואה את זה:

אם היינו מסיימים את הכיבוש, בהסכמה, בהסדר נדיב ולא חַטפני/לַקחני כמו שאפילו "המחנה הציוני" שואף אליו, היינו יכולים להגיע להסכם יציב של דו-קיום עם שכנינו הפלסטינים. ותוך מספר שנים לא גדול יהיה פה שקט, ולא תהייה לאנשים מוטיבציה להתפוצץ עלינו, וכל האנשים האומללים האלה, "השומרים" עלינו, היו מתפנים לעבודה מועילה, והמשק היה פורח, והמדינה הייתה משגשגת, והיה אז עוד פחות מוטיבציה לאנשים לפוצץ ולהתפוצץ.

כן, צריך היה עדיין לתחזק צבא כנגד איומים מבחוץ. אבל יזמת השלום הערבית משקפת רצון אמיתי לנרמל אתנו יחסים – אם נפסיק לשעבד את הפלסטינים. והאיום האיראני, קיים, אבל יהיה לאיראנים קשה מאד להתחיל בפעולות איבה כנגדנו אחרי שנסדיר את יחסינו עם שכנינו הקרובים. בקיצור – אפשר יהיה לחתוך בצבא ובתקציב הבטחון, לאט לאט (בכל זאת, יש פנסיות תקציביות לממן, לעוד הרבה שנים) אבל עם הזמן, אפשר לעבור לצבא של קבע, שרובו אנשים יותר מבוגרים ופחות חמומי מוח – הטכנולוגיה מאפשרת את זה, והמוטיבציה לחרחר מלחמות כדי להצדיק את קיום הארגון תרד – אנשים מבוגרים יותר, עם ילדים ומשפחה, רוצים לחזור הביתה. בחיים.

ומה עם כל אותם האנשים השומרים בשערים? מה יהיה על מקומות העבודה שלהם? עשרות אלפי מקומות עבודה יעלמו, והאנשים האלה יפלטו משוק העבודה. או שלא – חלקם לפחות יקלט במקומות עבודה בעלי פוטנציאל יצרני, מקומות בהם ישתלם למעסיק לשלם להם יותר משכר מינימום – כי הוא מפיק רווח על עלות שכרם. עבודתם אינה הוצאה בלבד. הם יחזרו להיות מה שמרקס קרא Homo Faber – האדם היצרני.

כן, שינויים מבניים קורים כל הזמן, כמו שכוח העבודה כבר לא 80% בחקלאות (כמו בתקופה הפאודלית), כך מקצועות באים ונעלמים. מחלקי הנפט והחלב לא מתו ברעב – הם עברו לדברים אחרים. ומה יהיה על כל העובדים בחקלאות בעלי החיים אם יותר ויותר אנשים יבינו מה הם בעצם אוכלים ויעברו לטבעונות? קשה לדעת לאן יזוז שוק התעסוקה, אבל קשה לראות משהו פחות יצרני ויותר מבזה את העובדים בו, מאשר לעמוד על הרמפה בכניסה לחניון ולשאול: "יש נשק"?

ממילא זה לא יהיה מהיום להיום. ייקח זמן עד שמפלס החשדנות ירד, ולאט לאט יתחיל כוח האדם הזה להצטמצם. ממילא קצב הירידה בפועל יהיה הרבה יותר איטי מהירידה בצורך, כי מנגנונים עשויים כך שישמרו את עצמם, וכל אלו היוצאים נשכרים מהשוק העצום הזה, כל חברות השמירה האלה, ייצרו הפחדות בניסיון לשמור על מטה לחמם. ואולי ייצרו אפילו כמה פרובוקציות כדי להוכיח שאי אפשר לצמצם את כוח האדם שעל גבו הם מתעשרים.

כמו ביבי בעניין איראן.

השלטונות

ביום שישי האחרון, ה-26.12, התקיימה במסגרת הסמינר: פילוסופיה ואלימות, הרצאתו של פרופ' עדי אופיר:"אלימות והתגלות" (תקציר בסוף הרשומה)

החלק היותר מעניין של הסמינר, היה בסופו, שבו כנהוג בסמינר, המרצה החליף דעות בעיקר עם חבריו (אני כבר לא טורח לנסות ולשתף שם). שם התבהרה לי השאלה, שאולי התכוון המרצה שנבין מתוך דבריו בעצמו (או אולי מספרו העוסק בנושא). וזו השאלה: מה עושים מול משטר אלים? כיצד נוהגים?

נקודה משמעותית בעיצוב המשטר המודרני, על פי המרצה הוא הנקודה בה הפסקנו לייחס אסונות לאלים/אלוהים. זו הנקודה בה אולי לקחנו את גורלנו בידנו, שבו החילון והמודרנה החלו יחד. בנקודה זו ואילך, מקור האלימות והסמכות הפך להיות המדינה, והיא גם זו המחוללת את האסונות המתרחשים על ראשנו, שרק מיעוטם הוא משל הטבע, וגם אלו שמשל הטבע,  נזקם יכול להיות קטן בהרבה, אם המדינה הייתה עושה את שלה – למשל נזקי הוריקן קתרינה בניו-אורליאנס.

אז זאת השאלה שאני שואל: האם אי אפשר לעבור לשלב הבא? לא להתייחס יותר למדינה בכוח אלוהי שאין לנו שליטה במעשה ידיו, שמחולל עלינו אסונות? האם ללכת להצביע במועד שמתאים לאיל הימורים אמריקאי אחד הוא דרך אפקטיבית לשלוט בגורלנו? האם אין זו פשוט משת"פיות עם השיטה?

האם התנהלות זו בכלל מוסרית? במה היא שונה בכלל מהתנהלות ועד היהודים של גטו טרזין מול הגרמנים? ראיתי רק חלק קטן מהראיון שערך קלוד לנצמן עם יעקוב מורמלשטיין, "זקן היהודים" השלישי והאחרון של טרזין (שם הייתה משפחת אמי) וקראתי את "אדלשטיין נגד הזמן" של רות בונדי, על זקן היהודים הראשון של הגטו (שנרצח ב 1944) ואני לא יודע מה לחשוב עליהם. לבטח שאני לא מצליח לגנות אותם באופן קטגורי. ממש לא.טרזין 1-001

אחרי הסמינר הלכתי עם בטן מלאה (בחומוס/פול משל  "בית לחם" מרחוב פלורנטין) לראות בסינמטק את הסרט התיעודי "רגינה", על רגינה יונאס, האשה הראשונה שהוסמכה לרבנות אורתודוקסית, בברלין של שנות העשרים. אשה שקהילה יהודית אחת אפילו הסכימה להעסיק אותה כרבה, אחרי שכל הרבנים הגברים "נשלחו מזרחה". דמות מרשימה מאד, שרק צילום אחד ויחיד נשאר ממנה, אבל הייתה כנראה אשת רוח משכמה ומעלה, שגם היא כמו אנשי רוח יהודים רבים, משכמם ומעלה גם הם, נרצחו.  אבל לפני שנשלחה לאושוויץ, במשך שנתיים היא סיפקה סעד רוחני בגטו טרזין, יחד עם ויקטור פראנקל, שמסתבר שגם הוא היה בעיקר בטרזין, אף שמספרו "האדם מחפש משמעות" זוכרים בעיקר את שהותו באושוויץ. (בויקיפדיה כתוב: במהלך מלחמת העולם השנייה שהה במחנה ההשמדה אושוויץ, בדכאו, ובעוד מחנות ריכוז, למשך שלוש שנים.)

יחד עם פראנקל, רגינה יונס פעלה בעיקר בכדי לשכך את ההלם הראשוני של המגיעים החדשים לגטו ולמנוע התאבדויות. רבים מהמגיעים לגטו היו אנשים מבוגרים, שכן הגטו יועד בתחילה לזקני היהודים של גרמניה ואוסטריה, ואלו קנו בכל רכושם מקום במה שהם חשבו שהוא בית אבות מהודר בעיירת מרפא שיועדה ליהודים וכשהגיעו אל טרזין וראו לאן נפלו, התאבדו בהמוניהם. המסר של פראנקל ויונאס היה שעצם ההישרדות היא צורת ההתנגדות האפקטיבית ביותר, ומצבו הנפשי של האדם מהווה מרכיב משמעותי ביכולת ההישרדות שלו מול משטר עוין. (כתבתי כאן על ה"אטיטיוד" של סבא שלי שם, שבזכותו הם כנראה שרדו).

אז התאבדות היא לא הפתרון. הישרדות היא מנגנון התנגדות אחד לשלטון אלים (וכל שלטון אלים) ודכאני. הגירה או בריחה היא פתרון אחר – בעולם אידאלי אנו יכולים לבחור את השלטון המתאים להשקפתנו על ידי הגירה (ספרו את זה לפליטים הכלואים ללא משפט בכלא סהרונים או ליהודים הנודדים  מנמל לנמל בזמן מלחמת העולם השנייה על האוניה סנט לואיס). התנגדות מבפנים, מחאה גם הם דרכים לגיטימיות. לגבי האפקטיביות שלהן, השאלה היא מה אתה רוצה להשיג. להחליף את השלטון? למה? זה באמת ישנה משהו? לא.

אם יוצאים מהנחה שהשלטון לא יעלם, אז השאלה הופכת להיות: איך חיים עם השלטון?

חיים ליד? אולי פשוט צריך לטמון את הראש בחול, לעשות מעשים טובים פה ושם כדי להרגיע את המצפון ולדקלם לעצמך אחת ביום שאתה לא שותף, שהעוולות האלה שהמדינה מחוללת, הילדים בני החמש האלה שהיא הורגת, הם לא באשמתך. שזה שלא לקחת את הרגליים ונסעת מכאן (כמו שעדי אופיר כבר עשה) לא היה משנה את הדברים. שהמחסומים, והמעצרים, והסיכולים הלא ממוקדים וגזל הקרקעות, והניצול, והדיכוי וההרג ימשיכו אם תישאר ואם תלך, אם תשתף פעולה עם השיטה ואם לא, אם תפעל חברתית או שתסתתר לפני הטלויזיה ותסמס ל"כוכב הבא".

יאוש? כן. או שזו פשוט שיטת ההתנגדות היחידה.

זה תקציר ההרצאה של עדי אופיר: 

על פי הדיווח במקרא, אלוהים, ריבונו של עולם, נהג להתגלות ליחידי סגולה בקול ובמראה וחיזיון, אבל להמונים הוא התגלה בעיקר באמצעות הנס והאסון. כמעט תמיד היתה התגלותו להמונים כרוכה בשינוי סדרי עולם, כמעט תמיד הביאה התערבותו גאולה לנבחרים וחורבן לאחרים. בעולם המקראי אלימות האל היתה חותם שלטונו ואחת מצורות ההופעה הבולטות שלו. האם אלימות – זאת שמתפרצת וזאת שמרחפת ומאיימת להתפרץ – איננה צורת ההתגלות המובהקת של השלטון גם במדינת הלאום המודרנית? עד כמה שונה השלטון המודרני מדגמי השלטון האלוהי המתוארים במקרא? מהו בעצם שלטון בלי מופעי האלימות שלו, מה מקיים אותו בין מופע אחד של אלימות למשנהו, והאם האמונה בקיומו בין מופע למופע רציונלית יותר מן האמונה באלוהים? והאם השלטון הוא באמת המקור לאלימות שמבעדה הוא מופיע או שמא האלימות היא זו שאחראית לעצם קיומו של המערך הזה המכונה שלטון? האם אין טעם לחשוב שהאלימות שבה מתגלה השלטון היא גם זאת שממציאה ומקיימת אותו?

לאקאן והרצל מתהפכים בקבריהם

הציונות שלפני הקמת מדינת ישראל, כמו תינוק לפני שנולד, לפני שאפילו הפך עובר, כבר נמצאה במישלב הסימלי של העם היהודי. בעצם גם של העולם שבתוכו שכן העם היהודי, לא ממש בבטחה. היה לה שם לציונות, היא הייתה מושג. כשדיברו עליה, אנשים כאלה ואחרים ידעו על מה מדברים. היא כבר כונננה במשלב הסמלי בדיוק כמו התינוק, זה שעוד לפני שהוריו קיימו בכלל יחסי מין, עוד לפני שהכירו, כבר אפשר היה להגיד עליו כל מיני דברים. למשל – שם משפחתו כבר היה ידוע.

כשאני מדבר על "מישלב", אני מתכוון למישלבים על פי לאקאן, שאת פירושם אפשר למצוא בדף הויקיפדיה הקרוב.

ואז קמה מדינה ישראל, והתינוק נולד. הציונות עברה למשלב הדימיוני. היא קיבלה גוף, ולגוף הזה היו קווי מתאר, קראו להם גבולות 48. והתינוק הזה שנולד ב 1948, החל לגדול, ובשלב כלשהו בשנותיו הראשונות, עבר את מה שלאקאן כינה "שלב המראה" – הוא פיתח אגו. מדינות אחרות הכירו בו ושיקפו לו את עצמו, וקראו לו בשמו ואז הוא החל לחשוב שהוא "יודע" מיהו. כמו התינוק בשלב המראה, זו הייתה די אשליה בשלב ההוא, שבו המדינה בקושי "ידעה ללכת", ויכולותיה לא תאמו את דימוי הגוף שהיה לה, והיא אכן חשדה שכך הם הדברים. כמו כולנו. אנחנו כולנו חושדים עמוק בפנים (אומר לאקאן) שהדמות השלמה שאנחנו רואים משתקפת בראי, באחרים, בעולם, היא לא שלמה באמת, שהיא חלשה יותר, מפורקת יותר.

אבל אז קרה לילד משהו לא טוב. במהלך שישה ימים בלבד הוא היכה מכה ניצחת את כל הילדים השכנים. ובסוף הקטטה, הוא פתאום מצא עצמו נשוי, והוא עוד בקושי נער. ההיסטוריה הערימה עליו.

האגו שלו, התנפח לממדים לא בריאים, כי כשהסתכל בראי, הואראה שגופו גדל מאד, אבל הוא לא הצליח להבין איפה עובר הקו המפריד בין גופו לבין מה שאינו גופו. קוי המתאר הפכו להיות עמומים ומטושטשים, וככל שעבר יותר זמן, הם היו אפילו עוד פחות ברורים.

דברים לא טובים החלו לחלחל לתוך האגו שלו, והוא החל להתמוסס. הן במשלב הדימיוני, בו איש כבר לא ידע בדיוק איך היא נראית, המדינה הציונית, והן במשלב הסמלי, שבו כבר איש לא ידע יותר לומר מהי בדיוק הציונות, מהו תפקידה ההיסטורי, מיהו ומהו ציוני, ומי לא.

מי שחושב על ההיסטוריה כמו הֶגֶל (גיאורג וילהלם פרידריך) היה עשוי לחשוב שהציונות הולכת ל"פח האשפה של ההיסטוריה".

אז מה השלב הבא בהתבגרות של הציונות? האם היא הולכת להכיר בכך שהיא נשואה ל"אחר" שלה ולממש את הזיווג הזה בביאה? או שהנישואין הולכים לקראת גירושין, תוך ויתור על מחצית הרכוש המשותף?

כמו שהדברים נראים כעת, יחסיה של הציונות עם האחר שלה, עם הערבי שמקיומו התעלמה כשהקימה מדינה ל"אנשים ללא ארץ" ב "ארץ ללא אנשים", הולכים לקראת חיי נישואין אומללים, נישואין שבהם החתן, הבעל המכה, רואה לנגד עיניו את הנדוניה (השטח) אך לא סופר את הכלה שהביאה את הנדוניה דנן.

האם הנישואין האלה, ימומשו ויהפכו עם הזמן יותר ויותר שוויוניים? היתכן שבני הזוג יתחילו לכבד זה את זה? אולי אפילו לאהוב? אפילו טיפוס אופטימי ללא תקנה כמוני מתקשה לראות את זה.

מצד שני, אולי חוקי בלע כמו חוק היסוד המוצע בימים אלה (חוק הלעומתיות? חוק העליהום?) הם דווקא סיבה לאופטימיות. כי הם הרי סימפטום המציץ החוצה מהמישלב הממשי, בו שוכנת הטראומה של אותם נישואי אונס, טראומה שהציונות עוד לא התחילה לעבד.

איך הציונות צריכה לעבד את הטראומה? לאקאן יגיד שעל ידי דיבור. הפיכת הטראומה, זו שאי אפשר לדבר עליה, לנרטיב, למשהו שאפשר לדבר עליו, מעביר את האירוע הטראומטי מהמישור הממשי למישור הסימלי, והופך את האירוע לחלק מהממשות שלנו, זו השוכנת בסימלי, (וגם בדמיוני). וזה מה שאני מנסה לעשות ברשומה הזו, להתחיל לדברר את הטראומה הזו.

יעזור גם אם הציונות תוכל לגבש את עצמה במישלב הדימיוני, ולעצב לעצמה אגו בריא. אבל לכך נדרשים גבולות ברורים ומוכרים, כדי שגוף הציונות יוכל להביט בבבואתו המשתקפת במראה – במדינות העולם, והן ישקפו לו איפה עוברים קוי המתאר של גופו, ויהי זה מהים עד הירדן במדינת כל אזרחיה, או גבולות על בסיס 1967 שבהם רוב יהודי שיהיו מוכרים ומוסכמים. בלי הכרה והסכמה לא תהיה השתקפות. לא השתקפות ברורה מספיק שתאפשר גיבוש אגו לכיד. ובלי אגו לכיד אין לציונות וגם לא תהיה, תחושת זהות. לא משנה כמה חוקי לאום יחוקקו פה.

אז אולי כבר לא יקראו לזה ציונות, אבל ליהודים תהייה מדינה. יתכן שהיא לא תהייה רק שלהם, או בעיקר שלהם, אבל אולי זו תהיה מדינה בוגרת, בטוחה בעצמה ובזהותה, שבה יהיו חיי היהודים בטוחים.

אה, למה לאקאן מתהפך בקברו? בגלל הסלט שעשיתי פה מהגותו, מהדרך בה אני מכופף אותה לצרכי הטיעון שלי. אבל אני לא היחיד. ולראיה, ההרצאה הזו בכנס לפילוסופיה קונטיננטלית.

והרצל? למה הוא מתהפך לו בקברו?  בגלל מה שקורה פה. הרצל היה כבר מזמן חותך חזרה לוינה.הרצל