Free Palestine

התקשרה אלי לפני כמה דקות מוינה Eva Morton, שהייתה חברה של אמי, שביום רביעי השבוע ימלאו שש שנים למותה, בטרם עת. היא התקשרה לספר שהיא ביקרה בעיירה Novi Ichin (כיום בצ'כיה) שממנה באה משפחת אמי, ושלוח הזכרון שסבי התקין ליד הבית בו הם גרו ברחוב Dolní brána 667/40  מוסתר, שומו שמיים. היא צילמה את המקום ושאלה אם אני מעוניין שהיא תשלח לי תמונה. בדואר כמובן, כי אווה בת 86 ואין לה מחשב. אמרתי שכמובן, ונתתי לה את המיקוד של ביתנו – היא לא הייתה משוכנעת שכאן בלבנט דואר יגיע ללא מיקוד.

והמשכנו לדבר על דא ועל הא – עם אווה זה תמיד מעניין לדבר. אני מתרשם שהיא הכירה את אמי, לבטח צדדים מסוימים שלה הרבה יותר טוב ממני. למשל, סיפרתי לה שיצחק גרינבוים, שברחוב על שמו אני גר, נאם בשדה התעופה של וינה בטקס העלאת עצמות הרצל ארצה, בטיסה שבה הגיעה ארצה גם אימי, ישובה על ארונו של הרצל (סיפרתי על זה בפרוטרוט כאן..). מסתבר שאווה דנן לא רק הייתה זו שסדרה לאמי מקום באותה הטיסה, אלא הייתה זו שטיפלה בהוצאת עצמות הרצל, אשתו ובנו מקבריהם. היא עבדה בשנים ההן (1949) בחברה קדישא של וינה…

למדתי משיחתי עם אווה עוד דברים רבים ומעניינים, שלא את כולם יש מקום לספר כאן. ובין היתר הגענו (בשיחה של כעשר דקות) לדבר על העיר Breslau, היום בפולין, ששמה היום Wroclaw.  מסתבר שלמדינות אירופה היו השגות על זכאותה של הקיסרית לעתיד  Maria Theresa לרשת את כס בית הבסבורג האוסטרי, ובאחת מהמלחמות שפרצו בשנות הארבעים של המאה השמונה עשרה בעקבות חילוקי דעות אלה (לא רק באירופה, גם בהודו וגם בצפון אמריקה), סופח חבל שלזיה למדינת פרוסיה של אז והעיר ברסלאו הפכה לבירתו. (עוד אחד מהפרקים בהיסטוריה שלא מלמדים בבית ספרנו). והעיר שממנה הגיעה אמי, Novi Ichin, הייתה בימים ההם חלק מחבל שלזיה, שברסלאו כאמור הייתה בירתו.

נו טוב, אז איך זה קשור לכותרת הרשומה? אז ככה – היינו בברסלאו לפני כחודש (ב 18.6.2014  – כדי שאזכור…) והעיר פשוט יפיפייה. יפה אפילו מפראג לדעתי. קפצנו לשם מטיול שהיה בעצם בברלין וסביבתה, גם כי שמענו שהעיר יפה, גם כי ידעתי שהרמן כהן (זה שכתב את "דת התבונה ממקורות היהדות") למד שם באוניברסיטה, והיי, אפילו פרדי דורה בא משם (למי שעוד זוכר אותו). חוץ מזה, עוד לא הייתי בפולין וכך יכולתי להוסיף אותה לרשימה (סתם..). גם ידעתי ששם השתמר עדיין אחד מבתי הכלבו שהאדריכל אריך מנדלסון בנה למשפחת שוקן (אותה משפחת שוקן שבבעלותה עיתון הארץ – השריד היחידי של עיתונות בארץ שלא בושה לקרוא אותה.)

יש לי סנטימנטים לאריך מנדלסון – הוא  חי פה בארצנו כמה שנים ואף תכנן את מבנה בית החולים שבו נולדתי. ולכן אני משתדל לבקר במבנים שהוא תכנן איפה שרק אפשר, אם כי אני חייב להודות שבברלין יש עוד הרבה שלא ראיתי בביקור הנוכחי, ויצטרכו לחכות לביקור הבא. בית הכלבו כבר לא בית כלבו אלא בניין משרדים, אך מבחוץ הוא שמור להפליא (כנראה משוחזר). יש עוד בית כלבו אחד מסוגו ששרד, בעיר Chmeniz שבגרמניה, על הגבול עם פולין. ליד בית הכלבו, משמאל בתמונה מטה, יש גם סניף ענקי של רשת סופר-פארם, שמסתבר שגם לפולין היא התפשטה.SONY DSC

מה עוד ראוי לציון בעיר ברלסאו? יש את כיכר העיר היפיפה שלה, ה RynekSONY DSC

ויש בה שלוש(!) מסעדות טבעוניות, ממש במרכז העיר. בשתיים מהן אך אכלנו. Machina Organika הייתה לא רעה כלל, אכלנו שם בערב הגעתנו. למחר בצהריים, אכלנו במסעדה טבעונית בעלת השם הבלתי אפשרי Najadacze.pl. במסעדה זו המבססת תפריט טבעוני על מאכלים שהם טבעוניים באורח טבעי מכל מני מדינות בעולם, יש מנה של פלאפל וחומוס העשויה ממש טוב (חוץ מזה שהפיתה היא בעצם טורטייה) שהם קוראים לה בפולנית Zestaw wolna Palestyna, שזה בפולנית set Free Palestine  (ארוחת פלסטין חופשית)ברסלאו-001

הרגשתי קצת מוזר להזמין (אפילו "סמולני קיצוני" עובר ישראל כמוני) מנה עם שם כזה, אבל הייתי חשוך חומוס כמעט חודש, ולא עמדתי בפיתוי, וגם, נזכרתי שלפחות מן השפה ולחוץ גם ראש ממשלתנו, הביבי, "מצדד בפתרון שתי המדינות" עאלק, כלומר שגם הוא בעד פלסטין חופשית, גם אם להבנתו זה ברסיסי השטח שיותיר מפעל ההתנחלות. אז הזמנתי. וכך יצא לנו לשמוע את ההוראה מועברת למטבח: "פעמיים פלסטינה ופעם אחת סושי". והפלאפל אכן היה ממש טוב! בכלל, האוכל שם היה ממש מעולה, כמו למשל מנת  ה Inari המאד יצירתית הזו (למה אין להשיג אצלנו את כיסוני הטופו המותססים האלה, הם נוראה טעימים, ובריאים…)SONY DSC

שווה ללכת גם אם מבחוץ המסעדה לא נראית משהו, וממוקמת בקומת העמודים של שיכון מזרח גרמני מוזנח…SONY DSC

מהביקור החטוף הזה, נראה שכדאי לחזור לפולין, גם בלי מחנות ההשמדה. וגם לברסלאו כנראה אשתדל לחזור, לא רק כדי לנסות את המסעדה הטבעונית השלישית ששם. כי חודש מאוחר יותר (ומאוחר מדי) ראיתי בפסטיבל הקולנוע בירושלים, שהשנה "חזר בגדול" והיה ממש טוב, סרט בשם The Airstrip – Decampment of Modernism, Part III שצילם (זה סרט דוקומנטרי אם כי מאד אסוציאטיבי)  Heinz Emigholz.

האיש עושה סרטים מאד מעניינים על ארכיטקטורה, שרק אחד מהם, על אדולף לוס, הצלחתי למצוא להורדה ברשת. ב Airstrip הוא מתחיל בכיפת הפנתיאון ברומא, שכבר ידעתי שהיא הייתה כיפת הבטון הגדולה בעולם במשך יותר מאלפיים שנה, אבל משם הוא עובר לעיר ברסלאו, (אז חלק מגרמניה הקיסרית) שבה מסתבר, נבנתה ב 1911–1913 כיפת הבטון (ללא תמוכות) שהדיחה מהכס את הפנתיאון שברומא ככיפת הבטון הגדולה בעולם.powr-centennial-hall-and-parks-picture-credit-fot.stanis-aw-klimek_d30ab

לא ידעתי ולכן לא הלכנו לראות. היינו כנראה ממש ליד, אבל לא שמנו לב. אולי אפילו נסענו ממש לפני הגן המקיף את המבנה, אבל היינו עסוקים בלהתפקע מצחוק ממאמציה הכושלים של מערכת הנווט שהייתה מותקנת במכונית השכורה שלנו להגות את שמות הרחובות בפולנית – זה נשמע כמו אוסף הברות אקראי. וכך לא ביקרנו בתוך המבנה, ולא ראינו את מערכת הקשתות היפיפייה התומכת בגג. Poland-2012-132_web

המבנה אגב, ברשימת אתרי המורשת העולמית של Unseco. כנראה שכדאי להסתכל ברשימה כשמתכננים ביקור במקום כלשהו – בספר של Lonely Planet על פולין לא היה לכיפה הזו אזכור.

אני תוהה עכשיו, האם מספר הקטגוריות שהרשומה הזו צריכה להיות משויכת להן הוא עדיין חד-ספרתי.. נראה.

מודעות פרסומת

איחרתי את הרכבת

אומן 002

הרֶבֶּה ביקש שיגיעו אליו בסוסים, לא בשֵמות, אבל אני תכננתי להגיע אליו דווקא באנייה. גם כי אני כבר לא בקטע של לשחוט בעלי חיים, ולכן "קפיצת הדרך" לא זמינה לי, גם כי לא מתאים לי לשעבד סוסים, וגם כי לרכב על סוס לאוקראינה פשוט ייקח יותר מדי זמן וצריך לעבור בסוריה, קצת מסוכן כרגע.

טוב, הרֶבֶּה אמנם התכוון שהחסידים יבואו לבקרו בראש השנה בעודו בחיים, אך זה לא מונע מעשרות אלפים להגיע אל המקום המשוער של קברו בראש השנה מדי שנה, כי "הרֶבֶּה קורא להם". גם לי הרֶבֶּה קורא כבר כמה שנים, אבל במקום לנסוע ברכבת האווירית של החסידים, שהשנה כללה כמאתיים טיסות שכר לארבעה יעדים באוקראינה, תכננתי לטוס לאיסטנבול ומשם להפליג לאודסה במעבורת על פני הים השחור. אומן היא באמצע הדרך בין אודסה לקייב, ואחרי אומן תכננתי לנסוע לקייב ולטוס חזרה ישירות לארץ. נראה לי יותר מעניין.

מה רע ברכבת האווירית החרדית? היא גם יקרה להחריד וגם מצליחה להעביר אותך דרך אוקראינה בלי שבאמת תהייה בה. ואם אני כבר שם, למה לא לראות קצת מאוקראינה? אני הרי לא "שומר ראייה". אבל לחרדים, חשובות טיסות ישירות, כדי שלא יצטרכו לראות בדרך כל מיני מראות מגונים, כמו למשל נשים. ויש מי שעושה מזה קופה יפה מאד. טיסת שכר לחרדים עולה כפול מטיסת שכר נניח לכרתים, בערך אותו המרחק.DSC03307-001

טוב, לא הסתייע עניין האנייה. עד שהצלחתי לשכנע את זוגתי שתחייה לוותר על נוכחותי בראש השנה, כבר הפסיקו הספינות להפליג על פני הים השחור. אז טסתי.

בחרתי את הטיסות, ב Turkish airlines , על פי הימים הזולים ביותר, כך שאהיה שם בערב ראש השנה, בשני ימי החג ובשבת שאחריהם. יצא כחצי המחיר מטיסות השכר הישירות של החרדים, כ $390, אבל עם עצירת ביניים, סבירה באורכה באיסטנבול. זה היה ביוני, לפני שחקרתי ולמדתי מהו סדר ההתרחשויות באומן. זו טיסה שאינה אפשרית לדתיים, כי צריך לצאת מאומן לפני צאת השבת כדי להגיע לטיסה חזרה בזמן. והיא גם מגיעה לאומן מעט מאוחר. רווח שלי.

יצאתי לנתב"ג, מוקדם ממנהגי, כך שאגיע לשדה ככארבע שעות לפני הטיסה. קראתי בספרו של משה וינשטוק על אומן שהמחזה בשדה התעופה שווה צפייה בפני עצמו. קהל גדול שלא רגיל לממשק עם העולם החילוני מגיע לשם, ויש התנגשות תרבויות שמעניין לצפות בה.

וגיליתי שאיחרתי את הרכבת. כל הטיסות כבר יצאו, כך שאנשים יוכלו להגיע לאומן לפני חצות היום בערב ראש השנה, לאמירת התיקון הכללי. הטיסה שלי, הנוחתת בקייב ב 10 בבוקר, לא מאפשרת להגיע עד 12 לאומן. מצער, אבל התגברתי.

הייתה עדיין קצת התרחשות בקומת הביניים, באזור בו נמצאים משרדי "הדקה ה 90", שבו התמקמו כמה מהחברות העוסקות בהטסת עולי הרגל לקברי הצדיקים, חברות כמו  "אירופנים", "דרך צדיקים" ו .Revivo's

. לשם התנקזו כל אותם שהחליטו לטוס לאומן ברגע האחרון ובאו לנסות את מזלם בשדה.

DSC02998

חלקם, היה לי קשה להבין אם הם באמת רוצים לטוס או לא. בכל זאת, אמונה זה דבר טוב, אבל צריך לתת לניסים איזה קצה חוט להיאחז בו. כשמישהו בא לשדה בלי אגורה עליו, אחרי שכל הכרטיסים כבר אזלו מזמן, ויותר מזה – בלי דרכון, אזי הוא קצת מותח את עניין האמונה מעבר לגבול הטעם הטוב. היה לי אפילו חשד לגבי חלקם שזו פשוט צורה משוכללת, אבל אפקטיבית, של קיבוץ נדבות.

אפשר אמנם לחדש דרכון בשדה התעופה, ואפילו להוציא דרכון, אבל משרד הפנים דורש אלפי שקלים תמורת השרות, די בצדק לדעתי. אם אתה רוצה לטוס, דאג לדרכון. וגם דאג שיהיה לך האמצעים.

יש לא מעטים, למדתי יותר מאוחר, שמצליחים לקושש את הכסף לכוון אחד, ואחרי כן פשוט נתקעים באומן. חלקם נשארים שם לצמיתות, מתפקרים, חיים עם נשים אוקראיניות רחמנא ליצלן, ועובדים במהלך השנה בתחזוקת המתחם.

במהלך השעה שבה הסתובבתי סביב האזור הזה, הציעו לאנשים טיסות בכיוון אחד ב $650, לבוקרשט בירת רומניה. משם, האנשים אמורים למצוא מונית, שתסיע אותם 10-12 שעות לאומן תמורת כ 100-200$ לאדם. ואחרי זה, הם אמורים גם למצוא דרך לחזור. תאמינו או לא, היו גם על זה קופצים. יש לאנשים אמונה.
DSC02996

ואז הסתבר לפתע, שאחד המטוסים שנחת גדול מזה שהיה אמור להגיע, ויש עליו חמישים מושבים נוספים שלא נמכרו. השמועה פשטה כאש בשדה קוצים, שבדלפק 56 מוכרים כרטיסים בכיוון אחד תמורת $500 והתחילה לשם שעטה. הלכתי לשם גם אני לראות איך זה עובד. היה לי הרבה זמן להרוג לפני הטיסה.

לא היה שם איש שידע מה קורה, ואנשים הסתובבו אנה ושמה, סטיפות של דולרים בידיהם, מחכים שמישהו יפרוק אותן מעליהם. ואז הופיע בחור, עם תג של חברת הנסיעות, ושאל: "יש למישהו דף?" ו "יש למישהו עט?" והחל לרשום את שמות האנשים שנתנו לו חמש מאות דולרים האחד, רק במזומן כמובן.

היו שם פי שלושה אנשים ממקומות, והתחילה התגוששות רצינית מי יצליח להעיף לכיוונו את חבילת הדולרים שלו. אחרי כעשרים נרשמים, פרשתי והלכתי לדלפק הבידוק שלי ולא ראיתי את סוף המחזה. היו תורים אדירים בשדה, יום לפני יום השנה, אך חרדים לאומן היו רק מתי מעט.

באומן אגב, היו יחסית רק מעט מקבצי נדבות לכסף חזרה, אבל יתכן שזה היה כי לא יאה לעשות זאת בחג,, אני מניח שעם צאת השבת עם יתחילו לנסות ולקושש כסף כדי לחזור. לינה, למי שהגיע ללא כסף אפשרית על ספסלי בית הכנסת הספרדי. אוכל? אפשר לחיות מעוגיות, הנקראות שם "מזונות" באוהלי הכנסת האורחים של נדבנים שונים, או מכיבוד בשולחנות הקידוש.

זהו, אז טסתי, וחזרתי, והיה מעניין. יש עוד לא מעט פוסטים בדרך. יש על מה לספר.

והתרשמתי מאד לחיוב מחברת Turkish airlines. הם גדולים פי שש מאל-על, צי המטוסים שלהם גילו הממוצע מחצית מזה של אל על, והם מקצוענים ומאורגנים כמו שצריך. ויש חלבה מעולה בדיוטי פרי באיסטנבול…

עוד רשומות על אומן…

לחדשות אין עבר

כתבה מאד לא אופיינית בעיתון הארץ של יום שישי (למטה) שהיא דווקא בבחינת היוצא מן הכלל המוכיח את הכלל, דרבנה אותי לכתוב את הרשומה הזו, שאותה אני מתכוון כבר הרבה זמן לכתוב.

מהדורות החדשות, גם בעיתונות הכתובה וגם בזו האלקטרונית, מזכירות לי את  "ממנטו" – הסרט של כריסטופר נולאן. שם, גיבור הסרט איבד את היכולת לשמר זיכרון ליותר מכמה דקות, ואנשים מנצלים את זה כדי להפוך אותו לרוצח שכיר, כשהם גורמים לו לחשוב שאת האנשים שהוא הורג, הוא הורג כדי לנקום על רצח אשתו. סרט חכם ומטלטל שכדאי לראות יותר מפעם אחת.

מהדורות החדשות מדווחות כמעט רק על "מה שקורה עכשיו", כמו שטוחן שוב ושוב הזמריר המעצבן של גלי צה"ל. כולם מעמידים פנים שמה שקורה עכשיו, אין לו היסטוריה. שהוא לא חלק מסיפור ארוך ומתמשך, עם תפניות רבות בעלילה, עם סיבה ומסובב. כאילו שאין שום קשר סיבתי בין מה שקרה עכשיו למה שקרה לפני יום ושבוע וחודש ושנה.

אני יכול אולי להבין את הנסיבות המקלות של מהדורות חדשות ברדיו או בטלוויזיה. הן צריכות לדווח על הדברים מיד לאחר שהם קורים, ויותר חשוב להם לדווח מיד מאשר לשבץ את האירוע הנוכחי בקונטקסט שלו. אני לא יכול להבין למה העיתונות המודפסת, שממילא מפסידה במערכה יום יום כאשר מדובר במיידיות של הדווח, לא מנסה להפוך את חסרונה ליתרונה ולשבץ את האירועים בתוך הסיפור השלם – עד כמה שאפשר, בתוך ההיסטוריה שלהם. כך הם יכולים לתת ערך מוסף לדווח החדשותי שבמהדורת ה"פרינט" כפי שמכנים אותה עכשיו. כיום הוא הוא מוגבל ברובו לחדשות ישנות, או כאלו שלא נראו לטלוויזיה מספיק חשובות לספר עליהן.

ישנו הבלוג של אישתון,העושה עבודת תחקיר יותר יסודית מרוב העיתונים המודפסים, למרות שלהם יש משאבים גדולים פי כמה משלו. הוא פרסם רשומה בשם מעבר לעמוד הענן, מתחת לכיפת הברזל, בה הוא מנתח את הצד הכמותי וההיסטורי של האירועים שהובילו למבצע עמוד ענן. למשל הגרף הבא המראה את מספר השיגורים לפי חודשים. זה מראה בברור שיש כאן מחזוריות קבועה וגורם לנו לשאול למה עד עכשיו התאפקנו, ולמה דווקא עכשיו התחלנו במבצע? (יש הגורסים שיש בכך קשר לבחירות הקרבות, אבלן הרי לא סביר שלפוליטיקאים יהיו מניעים זרים, נכון?)

אבל כדאי לקרוא את זה שם. גם גרף כמו זה שאישתון מצטט מההפינגטון פוסט, המראה עבור כל אורך של פרק זמן של חוסר לחימה (המוגדר כימים רצופים בהם לא היו הרוגים – קירוב סביר עד כמה שאפשר לקרב) איזה צד חידש את הלחימה. גם את זה כדאי לקרוא שם. אבל הגרף מאלף, אחוז הצבע השחור, המקרים בהם ישראל חידשה את הלחימה, גבוה מאד. וככל ההפוגות מתארכות, גדלה עוד יותר ההסתברות שישראל היא זו שתהרוג פלסטיני אחד או יותר, ותחדש את הלחימה – עד להסתברות של 97% מהמקרים בהפסקות לחימה הארוכות משבוע.

אבל מה שאני מוצא מאלף ברשומה הזו של אישתון, הוא הניסיון לראות את הסיפור היותר שלם, את השתלשלות העניינים, לנסות להבין באמת "מי התחיל" ומה הוביל למה ולא להסתמך רק על אירועי אותו היום וזיכרוננו הקצר.

הניסיון לצמצם את ההיסטוריה, אפילו הקרובה, לרובד השטחי ביותר שלה, ל"חדשות", הוא זה שמאפשר לשלטון לשלוט בתודעת נתיניו, למכור להם שוב ושוב ש"הם התחילו", ש"אין אם מי לדבר", שהבלתי נסבל הוא "מובן מאליו". רק ראיה ביקורתית, הנסמכת על עיתונות המספקת סיפור יותר מלא, יותר מתקרב לשלם (אליו אי אפשר באמת להגיע, אפילו תאורטית). רק הביקורת יכולה להפוך את ה"מובן מאליו" לבלתי נסבל.

יש להגמוניה אינטרס מובהק להציג את כל אירועי החדשות לא כחלק מסיפור גדול יותר אלא כמשהו אקראי, שלא קשור לכלום, שלא נגרם עקב מעשה או מחדל שלה. אם כל אירועי החדשות הם אקראיים, אז לא צריך לשנות שום דבר. ההגמוניה יכולה להשאר הגמוניה, כי הדברים הרעים לא קורים בגלל התנהלותה. הם קורים "סתם". אז למה לשנות?

אנשים צריכים נרטיב בכדי לתפוס את המציאות. אם אתה מונע מהם את היכולת לראות את הנרטיב הזה, על ידי הצגת החדשות כאוסף אקראי של אירועים, אתה יכול לשלוט בתפיסת המציאות שלהם. זו עוד אחת הדרכים באמצעותם ההגמוניה מפעילה כוח.

עצם המושג הזה: "חדשות", כבר מרמז שמה שראוי לדבר עליו הוא רק מה שחדש. וגם אם אין באמת הרבה חדש לדווח עליו, לרוב לא יראה ניסיון לנצל את הזמן שהתפנה לחשיפת מבני העומק של הדברים, להציץ ולניסיון לראות על איזה רגליים הם עומדים. יש אינטרס באמנזיה ההמונית הזו. בונים על זיכרוננו הקצר. עיתונות חוקרת ובודקת, המנסה לספק את כל הנרטיב ולא רק פרגמנט קטן ממנו, עלולה להזכיר לנו דברים אותם היו מעדיפים שנשכח. כמו למשל דברים שאמרו או לא אמרו אנשים בזמנים שונים, או דברים שלא באמת קרו, לפחות לא כפי שמספרים לנו היום. מישהו זוכר שיצאנו למלחמה נגד לבנון שארכה 8 שנים בגלל שארגון פלסטיני שבסיסו בכלל בסוריה, ניסה להתנקש בשגריר ישראל בלונדון?

עיתון הארץ בגיליון יום שישי מספק, באופן די חריג, קצת מידע בפרספקטיבה היסטורית על הסיפור הזה ששמו עזה. אמנם אין באמת ניתוח מעמיק וראוי של המידע הזה והוא מוגש בצורתו הדי גולמית – משאירים את זה לקורא. אבל לפחות זה משהו, זה סוג של מידע שיותר קשה לספק ברדיו או בטלוויזיה. פה יש לעיתון גדול דפים יתרון מובנה, וחבל שעיתונאי הדפוס רק עסוקים בליילל עד כמה הם בעמדת נחיתות לעומת אמצעי השידור האלקטרוניים במקום להתמקד במקומות בהם יש להם יתרון יחסי.

שווה לגזור ולשמור את המידע הזה, אז הנה הוא כאן לשימושכם. צילמתי את העיתון, כי הגרפים לא מופיעים באתר האינטרנט, אבל זה בסדר, אנשים צריכים להרגיש שהם מקבלים תמורה כאשר הם קונים את העיתון בגרסת הנייר שלו.

והנה הגרף המפורט יותר. מדהים שאין כמעט חודש בו אנחנו לא הורגים כמה פלסטינים ואין חודש בו לא נורה אף טיל.

Stolpersteine

לקיומן של ה Stolpersteine, "אבני נגף" בתרגום מילולי מגרמנית, התוודעתי די מזמן. אלו שלטים קטנים הממוקמים בתוך המדרכה ליד בתים רבים באירופה המאזכרים את שמות היהודים שגרו בבתים האלה, או בבתים שעמדו בכתובת הזו, עד שגורשו ונרצחו. חלק מהשלטים גם מאזכרים אחרים שגורשו, כמו למשל צוענים.

היזמה ל"אבני הנגף" האלה היא של אמן גרמני בשם Gunter Demnig, ואפשר לראות אותן בערים רבות בגרמניה ובעוד עשר ארצות אירופאיות. בסרט הדוקומנטרי "הדירה" שראיתי לא מזמן, מבקר עושה הסרט עם אמו בכתובת בה גרה לפני השואה בגרמניה, והם מגלים של את שמם על השלט לפני הבית.

היזמה אכן יפה, ונוגעת ללב. היא דרך צנועה אך ארוכת-משך לזכור ולהזכיר את המורשת היהודית הכל כך משמעותית של גרמניה בפרט, ואירופה בכלל.

נזכרתי ב"אבני הנגף" לפני שבוע כקיבלתי קובץ רשימות מסע של פרופסור אמריקאי, יהודי (במקרה) שלימד בחורף 2011 סמסטר באוניברסיטה שבאבו-דיס וגר באותו הזמן ברמאללה. באחת מהרשימות הוא מספר על ביקור אצל מכרים במערב ירושלים, יהודים, "המתעבים גם הם את הסיטואציה" כהגדרתו, חלקם אף סרבני מצפון. בקיצור – שמאלנים. בין האורחים היו שניים שחזרו מהמבורג, גרמניה,  "ניגפו"  שם באבני הנגף האלה וסיפרו על זה לנוכחים.

המארחת העירה שיש מקום אולי לשים שלטים מסוג זה גם ליד בתים בישראל, מהן גורשו משפחות פלסטיניות ב 1948. שתיקה לא נוחה השתררה בחדר.

למה בעצם? למה גם לי לא נוח לחשוב על זה? סיבה אחת: את המקבילה הזו, בין היהודים שגורשו מבתיהם באירופה, לפלסטינים שגורשו/הוברחו מבתיהם כאן, הצלחתי, כמו רובנו, להדחיק לא רע בכלל – עד עכשיו. אבל עצם העלאת האפשרות של שלטים המציינים את הפלסטינים שגורשו מכתובות ספציפיות בישראל, מקשה עלי להמשיך את פעולת ההדחקה הזו, ושווה לחקור את ההשוואה הזו ולראות מה אפשר ללמוד ממנה.

דווקא בגלל ש"זה לא אותו הדבר". דווקא בגלל שלא שלחנו את הפלסטינים כלפי מעלה דרך הארובה, אלא רק מזרחה. דווקא בגלל שזה היה במהלך מלחמה, שבה קיומנו כמדינה היה מוטל על כף המאזניים. דווקא בגלל שהמגורשים או צאצאיהם עדיין איתנו היום, חלקם תחת שלטוננו אפילו, או תחת כיבושנו.

בשורה התחתונה: האירופאים בכלל, והגרמנים, פולנים, סלובקים, אוקראינים וכן, גם הצרפתים וההולנדים שביצעו את העבודה בפועל, השיגו מה שהאירופאים רובם שאפו לו, גם אם שלא במוצהר – להיפטר מהמיעוט היהודי שבתוכם. שבעים שנה אחרי זה, זה כבר אירוע היסטורי מבחינתם. הם חיים בשלום עם המצב שנוצר, הם שילמו פיצויים לקורבנות, אפשר לעבור הלאה. הגיע זמן ההנצחה, ואפשר לבנות אנדרטאות, מוזיאונים לתרבות היהודית שהוכחדה בשואה, ולמקם אבני נגף ברחובות.

והם גם דאגו ששרידי הקרבנות לא יחזרו הביתה. אם על ידי פוגרום קטן פה ושם לאחר המלחמה, כמו בקילצה שבפולין, ואם על ידי עזרה בהקמת מדינת הלאום היהודי. ואם יש ליהודים מדינה, יכבדו וילכו אליה, ויעזבו אותנו במנוחה. אז פה ושם זולגים חזרה יהודים לאירופה, בעיקר מרוסיה אל מערב אירופה, אך המספרים קטנים מספיק בשביל שלא להטריד.

ואיפה אנחנו, שישים שנה אחרי? ב 1948, וגם קצת פחות ב 1967, פעלנו נמרצות כדי להתאים את המציאות בשטח לאתוס הציוני של "ארץ ללא אנשים לאנשים ללא ארץ". נכון, הייתה מלחמה. נכון, לא התחלנו בה. נכון, לא הייתה לנו פה מדינה לולא פעלנו כמו שפעלנו. אבל היו פה אנשים, והזזנו אותם מפה כדי שתהיה לנו מדינה משלנו. והפצע שפצענו עדיין פעור.

הסיבה ששלטי זיכרון כאלה לא הולכים להיות מותקנים ברחובותינו בעתיד הנראה לעין, היא שאנחנו לא השכלנו כמדינה, במהלך 65 השנים שחלפו, למצוא פתרון לבעיית הפליטים ורצוי,  פתרון מוסרי.

נכון, הדבר לא רק בידינו. אבל הוא כן בעיקר בידינו. ואחת הסיבות העיקריות לזה שאנחנו לא פותרים את בעיית הפליטים היא שאנחנו מדחיקים את הנושא. ואנחנו מדחיקים כי אנחנו כעם, מסרבים לקבל את האחריות ההיסטורית לגירוש הפלסטינים.  גם "סמולנים" מושבעים כמוני, המצדדים חד משמעית בהקמת מדינה פלסטינית, עובדים קשה כדי לשכוח את העובדה שמדינת ישראל לא הייתה ממש  ריקה כשהגענו.

המחשבה על "אבני נגף" כאלו במקומותינו, מבהירה לי ששלטי הנצחה כאלה יוכלו להיות כאן רק כאשר הנושא יהיה היסטוריה. והוא יהיה כזה רק כאשר ימצא לפליטים והמגורשים פתרון מוסרי וצודק, בהסדר בין העם היהודי כולו, לעם הפלסטיני כולו.

רק כשנוכל להיות בטוחים שהנעדרים, או צאצאיהם, לא יחזרו לבתים אלה. ספציפית או בכלל. לא יותר משהיהודים יחזרו אל בתיהם באירופה. רק כאשר תיפתר סוגיית זכות השיבה סופית. והפתרון יהיה לא על ידי כיפוף זרועות לרשות הפלסטינית ולתושביה הנמצאים תחת כיבוש, רק אז יהיה זה פתרון בר קיימא

ואם לנצל את ההשוואה לאירופה. הסיבה שרוב הניצולים היהודים לא חזרו לבתיהם בגרמניה, צרפת או הולנד, היא שהיהודים הפנימו שאירופה לא רוצה אותם בקרבה. שהם כן העדיפו לחיות במדינה משלהם, מדינה בה הם קובעים את החוקים ובה הם הרוב.  ואיזה סיבה יש לנו לחשוב שלא כך יהיה עם הפלסטינים? שאם תהיה להם מדינה משלהם, מדינה של ממש, שהם לא יעדיפו לחיות בה ולא לחזור לבתיהם ולהיות מיעוט במדינה בה ההמנון לא המנונם, הדגל לא דגלם, וחוקי ההגירה תפורים על פי מידת דת הרוב.

אין לי מושג האם באמת יכול להימצא פתרון כזה, איך ועל ידי מי. אבל עד אז, המחשבה על Stolpersteine במקומותינו, על "אבני נגף" ברחובותינו, הנושאים את שמות המשפחות הפלסטיניות שגרו כאן לפנינו, היא מטרידה ועוכרת מנוחה. היא עוכרת את מנוחתי עד כדי כך, שחשבתי שאעכיר גם את מנוחתם של קוראי הרשומה הזו. מצטער….

והפלסטינים, מה הם יכולים לעשות בעניין? לא הרבה בעולם האמתי. אבל בעולם הווירטואלי, כפי שהם עושים כשהם מעלים את מיקומי הכפרים הפלסטינים המושכחים והמחוקים ל google earth, כך הם יכולים גם להתקין Stolpersteine שכאלה בעולם הווירטואלי, ואפילו בלי הסכמת הצד הישראלי. הם יכולים לציין את שמות המשפחות באבני נגף וירטואליות, בשכבת מידע מעל הכתובות שבהן גרו, ב goole maps ו/או ב google earth. יתרונן של אבני נגף וירטואליות אלה הוא שאין צורך להיות פיזית במקום עצמו כדי לקרוא אותן, הן אינן דוהות ואינן מתבלות, ועלותן פחותה בהרבה.

כדי לספק את סוג האסוציאציה המרחבית שמספק שלט פיזי, נדרשת רק אפליקציית  augmented reality  בטלפון (החכם, ברור שחכם). זו תאחד את מידע המיקום מה GPS המובנה בטלפון עם התמונה מהמצלמה שבטלפון, אולי עם רכיב נוסף של זיהוי תמונה מתוך Google street view  וכך "תרכיב" (superimpose) את השלט הוירטואלי על תמונת המקום עצמו כאשר המשתמש נמצא במקום, כך שהשלט יראה "ממוקם פיזית" במקום אותו הוא מציין.

רצח רבין

שוב פעם חזרתי מחדר הכושר עם רשומה שלמה בראש. והפעם לא מחמת השעמום.

נכנסתי לחדר הכושר כאשר בערוץ 10 (שייסגר מחר מצידי) שידרו כתבה על רצח רבין, על הקונספירציות של חוגי הימין הקיצוני בעניין והתנערותם מכל אחריות לשיסוי וההסתה שקדמו לרצח. ל"ימין" יש שתי טיעונים:

א – אין להם שום קשר ליגאל עמיר והם מגנים את מה שעשה בכל תוקף.

ב – וחוץ מזה – הוא בכלל לא רצח את יצחק רבין.

יש להם על זה הררי תיאוריות, כולל של ועדת חקירה עצמאית שהקימו אוסף של דוקטורים ופרופסורים "בעלי חוסן" – שמסקנותיהם תואמות באופן מושלם את דעותיהם.

התפתחה שיחה סביב העניין הזה, ואחת הנשים המתאמנת בחדר הכושר באופן קבוע, אמרה שגם היא קראה ש"יש ספקות", ו"לא ברור מה בדיוק קרה שם", ויש הסברים חליפיים ש"אי אפשר לפסול".  כששאלתי אותה איפה היא קראה, אמרה ש"חברותיה" העבירו לה בדואר אלקטרוני (מה שמבטיח אמינות מוחלטת…) כל מיני דברים, והיא גם קראה בעבר, היא לא זוכרת איפה, דברים דומים. היא "לא בהכרח מאמינה לתאוריות האלה", אך כאמור, "אי אפשר לפסול".

התאפקתי מלענות לה שגם אני "קראתי" שהיא "עובדת לפרנסתה בזנות". שאני לא זוכר איפה קראתי את זה, ושאני לא בהכרח מאמין לזה. השתפנתי. בכל זאת, יש לי כוונות לחזור לשם לעתים מזומנות, אז לא כדאי להעכיר את האווירה עם הפרינציפים שלי.

ונזכרתי באותו היום לפני שש עשרה שנים. בבוקר אותו יום ביקרנו בדיר-חנא, במסיק הזיתים. נדמה לי שקראו לזה אז פסטיבל הזית.  היינו שם עם הילדים, ועם ידידנו בני ומשפחתו. ושם סיכמנו, שחשוב להשתתף בעצרת בכיכר באותו הערב, וחשוב לקחת את הילדים, לתת להם "חינוך בדמוקרטיה". אך היה יום מעייף ובסופו של דבר נסענו רק בני ואני, בנו הבכור ובני הבכור, שהיו אז שניהם בני 8.

והשתתפנו בהפגנה, והייתה התרוממות רוח, ושמחנו שבאנו. אבל הילדים היו עייפים, ולא נשארנו עד הסוף. לא של העצרת, ולא של רבין. התחלנו ללכת לאורך רחוב דוד המלך חזרה אל המכונית, אותה החנינו ברחוב ויצמן, ליד שער בית חולים איכילוב, במקום בו נמצאת היום הכניסה למרכז הקניות הצמוד אליו.

די בהתחלת רחוב דוד המלך, עקפו אותנו בריצה כשישה-שבעה חרדים לבושי שחור כשהם צועקים: "הבוגד מת", או אולי "הבוגד נרצח". אני כבר לא בטוח בניסוח. כנראה שהנוסח הראשון. לא הבנו על מה הם מדברים כי עזבנו את הכיכר לפני ההתנקשות.

כאשר הגענו לשער בית החולים, כבר הייתה שם התקהלות. המכונית עם יצחק רבין הגוסס הגיע דקות ספורות לפנינו, וכבר היה ברור שמשהו קרה. נשארנו שם בתוך קהל, בעיקר של עיתונאים, שגדל במהירות, עד שיצא איתן הבר והודיע, ש:"ממשלת ישראל מודיעה בצער ובתדהמה…".

עזבנו, לפתע כבר לא עייפים, והלכנו לכוון המכונית, רק כדי לגלות שהיא נגררה ליפו, כדי לפנות מקום לניידות השידור שכבר עמדו שם בשורה ארוכה.

וכל הדרך לחיפה תהינו, איך ידעו אותם חרדים על ההתנקשות בזמן אמת? בזמן שהם חלפו על פנינו, רבין הרי עוד לא הגיע לשער בית החולים. הגרסה המקובלת היא שיגאל עמיר פעל לבדו, בלי ליידע אף אחד אחר. אז או שהזמנים התבלבלו לי (לא סביר במקרה זה) או שיש פן לאירוע שלא מתועד, או מוסתר.

ולבטח לא חשדנו שהאירוע ישנה את מהלך ההיסטוריה שלנו. ולא לטובה.

בודריאר (Jean Baudrillar), ב"סימולציה וסימולקרה",  גורס שרצח או ניסיון לרצח של מנהיגים נועד לתעתע בנו, לגרום לנו לחשוב שהפוליטיקאים משנים משהו, שרשות הממשלה היא פונקציה חשובה ושיש משמעות למי יושב בראשות הממשלה, בעוד שאין, בעוד שהקפיטליזם הגלובלי בעצם מנהל את העולם. לא באמצעות מועצה נסתרת, אלא ה"יד הנעלמה" היא היא הפועלת את פעולתה. (כך אני מבין את זה. אשמח אם מישהו יגלה את טעותי)

וגם אצלנו. שמעון פרס, שהוא הוא שגרר בכפיה את רבין לתהליך השלום ולהסכמי אוסלו, את אותו רבין הגנרל השתיין, המורה על שבירת עצמות. אותו שמעון פרס שהיה אמור להשלים את המהלך ההיסטורי עם הפלסטינים אחרי מותו של רבין, הפסיד בבחירות שבאו מיד אחרי כן. ועבר לקדימה, והיום עובד יפה בצוות עם נתניהו. כך שאולי יגאל עמיר לא ממש שינה את מהלך ההיסטוריה.

לעולם לא נדע.

מטעי האומה

ראיתי אתמול במוזיאון תל אביב את תערוכות שלשת המועמדים לפרס גוטסדינר (זכה יאן טיכי – אמן נפלא). כל שלושת עבודות המועמדות לפרס היו מצויינות. לדעתי הטובה ביותר היתה של שחר יהלום

בתערוכתו המטלטלת של דור גז למדתי לראשונה על "מטעי האומה". חיפשתי על הגוף הזה באינטרנט ומצאתי מעט מאד. ולא במקרה. מהכתבה על התערוכה: "חברה ממשלתית שפעלה בארץ בשנות ה-50, במקביל לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, כזרוע של המפעל הציוני של האומה המתהווה. חברה חקלאית שבין השאר תיפעלה את השטחים והמטעים שהולאמו מפלסטינים ב-48'"

שם מענין "מטעי האומה". מכובס משהו. על איזו אומה מדובר כאן? האומה הפלסטינית שחברה זו הוקמה תחילה כדי לשמר את מטעיה, ואחר כן, למחוק ולהעלים? או האומה היהודית שכביכול היתה אפוטרופוסית של נכסי הנפקדים אך בפועל ניכסה אותם? ברור שבמשרד החקלאות, כאשר נתנו את השם לחברה בתחילת שנות החמישים התכוונו לאומה היהודית. השם מסגיר הכל – כביכול זרוע של האפוטרופוס על נכסי הנפקדים, אך בפועל – הפקעת אמצאי היצור הפלסטינים לטובת האומה היהודית והמפעל הציוני.

כחקלאי חובב ומגדל נלהב של עצי פרי, כואב לי גורל הבוסתנים האלה. בתחילה, עוד העסיקה חברת מטעי האומה פועלים ערבים פלסטינים באיזור המרכז, כאלו שחמקו מגירוש ערבי רמלה ולוד, יחד עם עולים חדשים בעלי רקע חקלאי מארצות ערב, בעיקר מעירק. בתערוכה מוצגים תמונות של אלו מאותם ימים, תמונות זהות לאלו של החלוצים בבגדי החאקי במושבות ובקיבוצים. אלו גזמו, עדרו והשקו את הפרדסים.

אך לאט לאט, החלו להסב את הבוסתנים לחורשות אורנים (יער בן שמן למשל) או שכונות מגורים (פאתי רמלה למשל). משרד החקלאות לא היה הגוף המתאים לתפעל מטעים אלו, וכנראה לא היו מספיק חקלאים יהודים שהיו מעונינים במטעים אלה. או – יותר סביר, שכמו שנמחקו והושכחו רוב הכפרים הערבים, היה רצון למחוק מהנוף גם את זכר החקלאות הערבית.

וכך הוחלפו מטעים מניבים של שזיפים, שקדים ,זייתים, רימונים, ענבים  והדרים ביערות מונוטוניים של אורן "ירושלמי". עץ סרק, פירומן ידוע, שאינו מתחדש אחרי שריפה אלא מזריע עצמו מחדש. עץ שעיקר תפקידו לגרום ליוצאי אירופה לחשוב שהם עדיין באירופה, בין יערות המחטנים, ולא בלבנט. יערות monoculture שכאשר מזיק תוקף אותם, מתים כולם, כפי שקרה ביערות שער הגיא. יערות של עצים קצרי ימים וחסרי תועלת.

חבל.

בכל אופן, הסיפור של דור גז מרתק, ושווה לקרוא אותו כאן.

Brezová pod Bradlom

אחרי הפגישה עם הבורחים מאושויץ בסוף 1942, המסופרת כאן הבינו בני משפחת אבי שהנס שקרה להם בתחילת 1942, והמסופר כאן הוא זמני בלבד, ושהפתרון הסופי של הגרמנים יגיע גם לפתחם במוקדם או במאוחר. הם הפנימו שלא יוכלו להמשיך ולגור בדירתם בגלוי והחלו לחפש מקום מסתור ולהצטייד בתעודות מזויפות של לא יהודים.

וכך הפך אבי לאונדריי סלאט סבי ל-לדיסלב סלאט וסבתי ל-אווה סלאטובה, כולם נוצרים טובים ממזרח סלובקיה, שברחו משם כביכול מאימת הרוסים המתקרבים. מוצאם (הפיקטיבי) ממזרח סלובקיה לא אפשר לאמת את תעודותיהם עם השלטונות שם, שכן אלו נסוגו לפני התקדמות הרוסים, שכבר נלחמו באותו הזמן במעבר Dukla במזרח סלובקיה.

אבי, שעקב אחרי המערכה בחזית המזרחית בין רוסיה וגרמניה בעזרת שידורי ה BBC, סימן על המפה את התקדמות ונסיגת הגרמנים, ושם לב שהכוחות הגרמניים לא באמת מכסים את כל השטח אלא רק כובשים ואוחזים בשטחים סביב ערים מרכזיות וצירי תנועה. לפיכך חיפשו מקום שהוא "חור" תחבורתי – מרוחק מצירי תנועה ראשיים: הן מסילות ברזל והן כבישים ראשיים. קריטריון נוסף היה שהתושבים יהיו פרוטסטנטיים. הרוב בסלובקיה הוא קתולי, אך היה מיעוט פרוטסטנטי שהיה במידת מה פחות אנטישמי.

סבי, שהיה סוכן נוסע של מפעל זכוכית לבקבוקים, (המפעל היחידי שנותר בסלובקיה אחרי הפרידה מצ'כיה ב 1939), הכיר את רוב אזורי סלובקיה היטב. בעיירה קטנה, של כ 5000 תושבים, בשם Brezová pod Bradlom, היה לו לקוח וידיד בשם Tvarushek. ידידו זה היה בעל מזקקה גדולה של סליבוביץ – שיכר השזיפים הסלובקי, וסבי דאג לו לאספקה שוטפת של בקבוקים – גם כאשר היה קיצוב עקב המחסור הכללי בבקבוקים. אותו ידיד היה ה"גביר" של אותה עיירה של רחוב אחד, בקצה של מסילת רכבת צדדית ללא מוצא ורחוק מכל ציר תנועה.

באחד מביקוריו השגרתיים אצל Tvarushek, שאל אותו סבי באם הוא מכיר בית להשכרה באזור והוא אמר כן, הוא מכיר איכר בשם Stephan Pavlik שיש לו בית להשכרה. בית זה היה בקבוצה קטנה של כ5-6 משקים לא רחוק מהעיר בשם Štverník (ב – 48.661489,17.51092). קבוצה כזו, מעין מושב קטן, נקראת בסלובקית Kopanica, והיו הרבה כאלו באזור הכפרי סביב Brezová. כך היא נראית היום בתצלום אויר:

כאשר חילקו Stephan Pavlik (סטפן) ואחיו Jano (יאן) את ירושת אביהם, קיבל יאן את "אמצעי היצור" החקלאים שב Kopanica, וסטפן קיבל בית ללא שדות, ולכן לא היה יכול להתפרנס שם. סטפן עבר לגור במבנה של טחנת קמח מונעת מים שרכש, ומזה התפרנס. הבית נותר ריק וסטפן שמח להשכיר אותו למשפחת סלאט, "פליטים נוצרים" ממזרח סלובקיה, בידיעה ברורה שמדובר ביהודים.

מר Tvarushek  אף דאג להגיע לתחנת המשטרה ולרשום את משפחת סלאט כתושבי Štverník. וכך החל סבי לשכור את הבית החל מסוף שנת 1942, ואף היה רשום שם כתושב בזהותו המזויפת. שכר הדירה היה נמוך, כ 1000 קרונות, (כ 2 דולרים בשער השוק השחור) אך סטפן סירב לקחת יותר. יהודים אחרים שהסתתרו שילמו סכום כזה ליום..

משפחתי המשיכה לגור תחת זהותם האמיתית בביתם משכבר בעיר Zilina, והבית השכור עמד ריק עד סוף אוגוסט 1944. אז פרץ "המרד הסלובקי" שגרם לגרמנים לכבוש את סלובקיה – עד אז מדינת חסות פשיסטית שלהם. הם גם חזרו לגרש את יתרת יהודי סלובקיה שגרושם הופסק אחרי דליפת הידיעות על מה שקורה באושוויץ. ב 3 אחרי הצהריים נכנסו הגרמנים ל Zilina, ובשעה 7:30 באותו הערב עלו בני משפחתי על הרכבת ונסעו אל Jablonica  במפתיע, רשת הרכבות עדיין פעלה בתוך הקרבות. תוך כדי נסיעה ברכבת הם הפכו מיהודים למשפחת סלאט הנוצרית.

ב Jablonica היו  קרובי משפחה של סבתי בשם פאוקר, שהוגלו לשם מעיר הבירה. סבי הצליח  ליצור אתם קשר טלפוני מ Zilina והם חיכו לבני משפחתי באישון לילה ליד תחנת הרכבת והובילו אותם בעגלה אל ביתם שם שהו מספר ימים. משם הם יצרו קשר טלפוני עם ידידו של סבי, מר Tvarushek ב Brezová. זה שלח את האיכר שהשכיר להם את ביתו – Stephan Pavlik לאסוף אותם. בחסות החשיכה, על עגלה רתומה לסוסים, הגיעה משפחת סלאט לביתם מזה כשנתיים, ב Štverník.

שם שהו בני משפחתי עד כחודש לפני שחרור האזור על ידי הרוסים באפריל 1945. הם חיו שם בנוחות יחסית, יחד עם בת דודתו של אבי ובעלה שהגיעו מעט אחריהם, ואיכר יהודי מהאזור בשם בלה וייס שנמלט מחוותו. סטפן ראה אותו הולך בשביל בין השדות אובד עצות ולקח אותו אליו. צדיק. האיכר שבביתו גרו דאג לכל מחסורם, בעיקר ממזון שהוא גידל בעצמו – ירקות, ביצים ועופות. כל יכלו לעקוף את היעדר הקצבת תלושי המזון למשפחתם הפיקטיבית. וכל אותו הזמן, המשיך מעבידו של סבי להעביר לו את משכורתו כאילו המשיך לעבוד. אמנם המשכורת המרבית ליהודי על פי חוקי הגזע הייתה 1500 קרונות, אך מעבידו של סבי התעלם מכך, שילם לו משכורת פורמלית על פי החוק ואת היתרה אגר עבורו בקופה קטנה לשימושו בכל עת, ושילם לו בנוסף אחוזים מנפח המכירות שהוא היה אחראי להן. וכך המשיך גם כאשר סבי הסתתר בכפר אחרי הכיבוש הגרמני, והעביר לו כסף באופן שוטף דרך הלקוח שלו, בעל המזקקה, Tvarushek.

רוב תושבי ה Kopanica כנראה שיערו על יהדותם, אך לא הלשינו – עד כחודש לפני תום המלחמה. אז נפל דבר. הפרטיזנים הסלובקים הרגו ממארב מספר אנשי גסטאפו, והללו בתגובה, שרפו Kopanica אחרת – זו שהייתה קרובה למקום המארב. סבי שמע על המארב ופעולת התגמול וחשש (פרנויה שהתבררה כמוצדקת) שמפחד פעולות תגמול נוספות, מישהו ב Kopanica שלהם ילשין עליהם. לפיכך שלח את סטפן אל ידידו Tvarushek ב Brezová, וביקש ממנו למצוא להם מסתור אחר. סטפן אמנם התחנן בפניהם לא לעזוב – הוא כנראה לא קלט עד כמה מסוכן מה שהוא עושה, אך נעתר להם והלך ל Tvarushek וזה אכן מצא להם מסתור – בעליית גג של אלמנה, אזרחית אמריקאית שנולדה בסלובקיה ונתקעה שם כשהייתה בביקור מולדת עם פרוץ המלחמה.

אצל אלמנה זו כבר הסתתרו מספר טייסים אמריקאים שמטוסיהם הופלו באזור, ועוד שישה יהודים. לאלמנה קרוטובה, הלכו דרך השדות אבי, הוריו, בת דודתו ובעלה ויהודי נוסף בשם בלה וייס שהסתתרו יחד בבית האיכר Stephan Pavlik. הם יצאו לדרך בחמש אחרי הצהריים, מיד אחרי השקיעה. בשמונה בערב הגיע הגסטפו לבית המחבוא שלהם ומצא אותו ריק. הגסטאפו  שהתאכזב למצוא את בית המחבוא ב Kopanica ריק, לקח לחקירה את בעל הבית של משפחתי. וזה – למרות עינויים קשים לא הסגיר את מקום מסתורם אצל האלמנה, ודבק בסיפור הכיסוי שהוא מבחינתו השכיר את ביתו למשפחה נוצרית ממזרח סלובקיה, בעלת תעודות רשמיות, שהייתה רשומה כחוק ובאופן פורמאלי בתחנת המשטרה המקומית.

אבי עדיין זוכר איך הציץ מטה מגג בית האלמנה, וראה את סטפן יוצא ממטה הגסטאפו והולך ברחוב הראשי של Brezová כולו נפוח ממכות, ונמנע מלהביט אל הבית שאליו הוביל יום קודם את אבי ומשפחתו. הגרמנים שברו את כל שיניו, אך הוא לא נשבר.

בבית האלמנה הם הסתתרו כחודש, עד הגעת הרוסים. ובכל אותם ימים, ביקר אצל האלמנה מידי יום במשך שעות, מחזר נלהב – קצין בוורמכט. וכיוון שהבתים היו בנויים מעץ, וכל תזוזה בקומה העליונה השמיעה חריקות, שכבו כל המסתתרים, כ 20 במספר, שהיו דחוסים בכל פינה בעליית הגג של האלמנה ללא תזוזה במשך כל אותן שעות שבהן, בקומה התחתונה, חיזר הקצין הגרמני בלהט אחרי האלמנה קרוטובה. ברמה הפרקטית, הייתה לאלמנה בעיה לקנות מזון לכל כך הרבה אנשים, בלי לעורר חשד. פה שוב התגייס Tvarushek, הגביר של העיירה לעזרה. הוא קרא לכומר העיירה והסביר לו את הבעיה, וזה עבר בכל חנויות המזון בעיירה והורה להם, בציווי דתי, לא לשאול את האלמנה שום שאלות מיותרות כאשר היא באה לקנות אוכל.

הרבה אנשים טובים היו בסיפור הזה, ובזכותם צלחו בני משפחתי את התקופה הזו בחיים. בני משפחת Puvlik רשומים כחסידי אומות עולם ביד ושם, גם האב סטפן וגם בניו סטפן ויאן (במשפחות סלובקיות יש רק 2 שמות פרטיים לבנים ושניים לבנות, ובמשפחת Puvlik כל הבנים בכל דור נקראו או סטפן או יאן. הבכור על שם האב והצעיר בשם השני.) הבנים ביקרו בארץ, ואבי ואני ביקרנו אותם שם. שניהם כבר לא בין החיים, ואנו שומרים על קשר עם דור הנכדים. אנחנו והם מרגישים בני משפחה אחת.

ועוד פרט שולי: בתקופה שאחרי המלחמה עזר להם סבי בכל דרך אפשרית – בקניית ציוד חקלאי, בסלילת קו חשמל לביתם ועוד ועוד. מה שבאורח פראדוקסלי הרע את מצבם כאשר הקומוניסטים תפסו את השלטון. אמצעי היצור הללו שהיו ברשותם, יחד עם העובדה שהסתירו יהודים ו"מן הסתם עשו זאת תמורת ממון רב" גרמו לסיווגם כ "קולקים", איכרים בעלי רכוש, שאותם צריך לדכא. גם האיכר Puvlik וגם מעסיקו של סבי, היו במצב כלכלי ירוד אחרי עליית הקומוניזם, וסבי שלח להם מהארץ מידי חודש את הסכום המקסימלי בתלושים שווי כסף שנקראו “Tuzex” שעבור כל אותם אנשים נהדרים, שבזכותם אני פה, היוו את הקו המבדיל בין רעב לשובע.

תלוש של Tuzex

Toromiro

 אתמול בבוקר נפגשתי בצומת יגור עם אחד מעמיתי באגודה לפירות אקזוטיים. חוץ מפיתיון סרה-טרפ לזבוב הים התיכון ומזמרה חדשה ומשוכללת שהוא רכש עבורי ליד מקום מגוריו, הוא החזיר לי את שתיל עץ הטורומירו שהפקדתי בידיו בסתיו האחרון, כדי להבטיח שלפחות אחד משלושת השתילים שלי יצלח את החורף הראשון בחיים. לעמיתי זה יש חממה, ולי (עדיין) אין.

בהמשך אותו יום הלכתי לבקר את אבי בבית החולים, וכדי לעורר קצת את רוחו, סיפרתי לו על פגישתי מוקדם יותר, על השתיל וסיפורו. ותוך כדי סיפור לאבא שלי במחלקה פנימית ג', חשבתי לעצמי שבעצם זה סיפור שמעניין לספרו לעוד אנשים. מסיבות שחלק מהקוראים ינחש, אני מצהיר בזאת במפורש שזהו סיפור בדיוני, וחלקים נרחבים ממנו אין להם כל קשר למציאות, במיוחד החלקים הנסובים סביב נסיבות הגעתם ארצה של שתילי עץ הטורומירו.

הסיפור מתחיל לפני שנתיים. בתחילת 2009 הגשמתי חלום ילדות ונסעתי לאי הפסחא. ניצלתי נסיעת עבודה לארה"ב, ומימשתי מספר גדול מאד של נקודות נוסע מתמיד, בשתי חברות תעופה שונות, כדי להגיע לסנטיאגו בירת צ'ילה ומשם לאי הפסחא, Rapa Nui בשמו הפולינזי, הנשלט מאז 1888 ע"י צ'ילה.

אי הפסחא מוכר בעיקר הודות לתרבות המסתורית שהייתה בו ושיצרה מספר גדול של פסלי אבן גדולים שנחצבו במחצבה במרכז האי והוצבו ברמפות לאורך החופים, כשלראשיהם כובעי אבן ענקיים שנחצבו במקום אחר באי, מאבן אדומה.

לא ממש ברור איך הציבו את הפסלים במקומם ואיך מיקמו את הכובעים עליהם. מה שכן ידוע הוא שהם גלגלו את הפסלים ממרכז האי אל החוף על גבי בולי עץ מהעצים המקומיים. הכובעים האלה, אגב, מזכירים קצת כובעים הנהוגים אצלנו:אי הפסחא

היו באי מספר משפחות מורחבות, שמוצא כל משפחה בסירה אחרת שהגיעה מהצד השני של האוקיינוס השקט, מפולינזיה. המשפחות האלו נכנסו לתחרות זו עם זו מי יותר מסור לאלים, ומסירות זו התבטאה בסיתות יותר ויותר פסלים, יותר ויותר גדולים, ועם כובעים יותר ויותר גדולים.

תופעת לוואי לא רצויה מתחרות זו הייתה שהם כרתו את כל העצים באי הקטנטן הזה. וכתוצאה מכך, קרו מספר דברים מצערים:

  • הם לא יכלו יותר לבנות סירות ולצאת לדייג, כך שחלבון מן הים ירד מהתפריט שלהם.
  • הם לא יכלו יותר להפליג לאיים הקרובים ולאסוף שם ביצים של עופות ים, כך שחלבון מן החי ירד גם הוא מהחשבון.
  • הם לא הביאו איתם בעלי חיים בסירות, ולכן לא היה להם שום בעל חי לגידול.
  • העצים לא הגנו יותר על האדמה מרוחות הים העזות, ולכן האדמה נסחפה ורוב האי הפך להיות לא ראוי לגידול חקלאי.
  • וכמובן, הם לא יכלו יותר לעזוב את האי ולהגר למקום אחר.

זו הייתה קטסטרופה בקנה מידה מקומי, שיכולה אולי להדגים מה יכול לקרות לכדור הארץ כולו אם נמשיך לחסל את משאביו בלי רחמים. באי הפסחא, מה שקרה הוא שאוכלוסיית האי פשוט קרסה, ומעשרות אלפים נותרו מספר מאות תושבים מזי רעב בחיים כאשר ההולנדים הגיעו לאי במאה ה 18.

כאשר הגיעו ההולנדים, ואחריהם הרוסים, היו התושבים מוכנים להמיר כל חפץ שהוא תמורת מזון. כולל חפצי הקודש שלהם. אלו כללו פסלים של האלים  שלהם מגולפים מעץ בסגנון מאד יחודי שחלקם נמצאים היום  במוזיאון בסנט פטרסבורג, ולוחות עץ שעליהם כתובות בכתב ה Rongo -rongo – שנותר לא מפוענח עד היום. אך המבקרים האירופאים לא הצליחו להבין מאיזה עץ גולפו הפסלים האלו שכן על האי לא היה אף עץ, ואף אחד מהתושבים ששרדו כבר לא זכר את התקופה בה היה האי מיוער כולו.

יש סרט תיעודי מצויין על הפסלים האלה: Lost Gods of Easter Island With David Attenborough 

נקפוץ קדימה בזמן, ל 1963. החוקר וההרפתקן הנורווגי ת'ור היירדל, ההוא הידוע ממסע קון טיקי, מבקר באי, ומוצא בתוך לוע של הר געש כבוי (בתמונה) עץ קטן מזן לא מוכר למדע.

הוא אוסף זרעים מהעץ, לוקח אותם איתו, ומביא אותם לגן הבוטאני בגטבורג, שבדיה. שם הם מצליחים להנביט את הזרעים ולייצר שתילים. והם מגלים שזה היה העץ שכנראה פעם כיסה את האי, ושזה אותו העץ שממנו גולפו הפסלים ושממנו יוצרו סירות הקאנו ששרידיהן נמצאו במערות לאורך צוקי החוף.

שנתיים אחרי כן חוזר ת'ור היירדאל לאי, ומגלה שהעץ כבר איננו. לא ברור אם נכרת או פשוט מת. ומאותו הרגע, העץ Sophora Toromiro חי רק "בשבי". Extinct in the wild.

עוד זן נכחד אחר מצאתי באי הפסחא. ואפילו אחד שהשתתפתי בפיתוחו. בימין התמונה מטה, שצילמתי בחנות מזכרות ב Hanga Roa, בירת האי.

העץ הוא קרוב משפחה רחוק של משפחת עצים הקיימים במקומות אחרים בעולם, ממשפחת ה Sophora , כמו למשל הסופורה האמריקאית, עץ נוי די נפוץ בארץ,  אך שונה מהם משמעותית מבחינה גנטית. אין לו פרי למאכל אך העץ שלו די איכותי.

בינתיים,הפיץ הגן הבוטאני השבדי שתילים לגנים אחרים בעולם, כולל גני Kew  בלונדון וגן הדקלים בפרנקפורט, והוקם ה Toromiro Management Group.

בכל אופן, סיפור העץ והשואה האקולוגית שנלוותה להכחדתו נגעו מאד לליבי. תהיתי עם זאת, אם העץ שרד, למה לא מחדירים אותו מחדש לאי הפסחא? הלכתי לגנים הבוטניים באי הפסחא, מקום ממשלתי בשם Manavai , בו נשתלו כמה עצים שהובאו מאירופה, כדי לברר את הסיבה. קיוויתי גם לאסוף שם זרעים, להנביט אותם בארץ, ולגדל כמה עצים בעוד מקום בעולם, כדי להגדיל את סיכויי ההישרדות של העץ.

דא עקא, שהארגון הצילאני האמון על שמירת הטבע והיער,  Corporacion Nacional Forestal de Chile או CONAF  פשוט נתן לעצים להתפגר, אפילו בתחום המוגן של הגן. קל וחומר שלא ניסה לשתול אותם על פני האי. את סיכום הביקור הזה, עם תמונות, אפשר למצוא כאן.

בדרך חזרה מאי הפסחא, לא ידעתי שיש משתלה ליד סנטיאגו, בשם  Las Brujas de Talagante המייצרת שתילים של העץ, ושיש גנים בוטניים ב  Vinha del Mar בהם יש עצים חיים. במקום זה שברתי דרומה, לארץ האש, עוד מקום בו חלמתי להיות, אך זה כבר סיפור אחר.

חזרתי לארץ, אך עדיין לא ויתרתי על החלום, לגדל בישראל עצי טורומירו. ידעתי שיש בפרנקפורט גן בוטני בו אמור להיות עץ והלכתי לשם באחת מחניות הביניים בדרך לארה"ב. לא מצאתי את העץ, וכיוון שהיה זה יום ראשון, לא היה אף אחד שיכול היה לאתר לי את העץ. יתכן שהם שומרים אותו במקום שאינו פתוח לקהל. אכזבה…

כתבתי ל Toromiro Management Group אשר בגני Kew, אך לא נראה שגוף זה עדיין קיים. המיילים חוזרים מכתובת האימייל שלהם. עוד מבוי סתום…

ניסיתי באתר המשתלה בסנטיאגו – Las Brujas de Talagante. הם לא מוכרים זרעים, ושתילים הם שולחים רק לאיזור סנטיאגו רבתי, בוודאי שלא לישראל.

לא התייאשתי. יש פורומים רבים של חובבי גינון, וחיפוש המילה Toromiro העלה פה ושם דיונים בנושא. רוב החיפושים של המילה הזו מעלים תוצאות רלוונטיות למעט מספר ספור של אזכורים ללהקה שולית בשם זה שפעלה זמן מה בסן פרנסיסקו. מצאתי, ויצרתי קשר עם זוג צלמים הקוראים לעצמם Spiniflores. הם צילאנים, מטיילים רבות בארצם ובדרום אמריקה בכלל, ומצלמים בעיקר צמחים נדירים. אפשר לראות את הצילומים שלהם בFlickr  . מהם קיבלתי מושג טוב איך העץ נראה אך לא איך משיגים שתיל.

הם גם הטילו ספק בזה שלמשתלת Las Brujas de Talagante יש שתילים אמיתיים של טורומירו.

נפלתי גם על מישהי מצילה הקוראת לעצמה Jacaranda, דווקא בפורומים באנגלית. זה היה סיפור ממש הזוי. יצרתי איתה קשר דרך הפורום ושאלתי אותה באם תוכל לסייע בידי להשיג שתיל או זרעים. היא חזרה אלי עם איזה סיפור מתלהם לגבי איך עץ הטורומירו הוא אוצר לאומי של צילה, וצריך רישיון ממשלתי להוציא אותו מגבולות המדינה, ושאלה האם יש לי רשיונות משורה שלמה של ארגונים  בינלאומיים שמסתבר שאת קיומם בדתה מליבה לחלוטין. אבל היא נשמעה ממש מבינה, וכל כך משכנעת שנסוגותי שהחלטתי לסגת מהענין.

אבל, במשך הזמן גיליתי שהיא פשוט מקשקשת. חלק מהארגונים אותם הזכירה כלל לא קשורים לענין, וחלק פשוט לא קיימים. גם העובדה שרוב העצים החיים, חיים מחוץ לגבולות צילה, קצת מערערת את טענתה לגבי זכותה של צילה לבלעדיות על העץ…

שנה וחצי אחרי ההתכתבות איתה, גיליתי שיש לי מכר ישראלי בצילה, והחלטתי לנסות את מזלי איתה שוב. שאלתי אותה באם תהיה מוכנה לסייע לידידי זה לאתר זרעים. תגובתה הפעם הייתה אפילו יותר מעניינת. היא הייתה משוכנעת שהמוסד מנסה לגייס אותה כסוכנת. נראה לה הסבר יותר הגיוני מאשר שחובב גינון ישראלי מנסה להשיג שתילים של עץ שאפילו לא נותן פרי…כנראה שזו התדמית שיש לנו בעולם -L.

חיפוש ממוקד באינטרנט העלה ששמה Cristina Gonzalez והיא גרה ב Temuco, Chile, צלמת לעת מצוא ובעלת עסק בשם Jacaranda house. מצאתי גם את כתובתה ומספרי הטלפון שלה. מצויד בכל אלה, החלטתי להסתלבט עליה קצת. הודעתי לה במייל ש"ידידי" נמצא במלון בעירה Temuco ויתקשר אליה למספר הטלפון שלה שמצאתי בשעה מסוימת ביום מסוים…

אחרי כן הייתה לנו עוד סדרת מיילים סהרוריים, שבהם הלינה על "ידידי", שלא התקשר. היא אף בררה בבתי המלון בעיר, ולא מצאה ישראלי באף אחד מהם! אז מה קורה? אין ספק שהיא הייתה שמחה להתגייס כסוכנת לכל שירות ביון שהוא, כדי להכניס קצת פנטסיה לחייה. יתכן שזו אחת הסיבות לכך שאפשר לגייס סוכנים, ולא תמריץ כספי או מניע אידיאולוגי. אבל, בשורה התחתונה, עץ טורומירו לא יצא מתת-הסיפור הזה, ובכדי להכניס קצת פנטסיה לחיי אני, המשכתי לחפש.

עברתי לקריאת פורומים בספרדית, בהנחה שחובבי צמחים מצ'ילה יטו להשתתף בכאלה. הנחה שהתבררה כנכונה. אמנם אני לא קורא ספרדית, אך Google Translate הופך אט אט את סוגיית השפה במרשתת לבלתי רלוונטית. וכך מצאתי את סרגיו, “the cactusman” שאסף מאיפה שהוא זרעים, ואף מצליח להנביט אותם.

מסתבר שהנבטת הזרעים דורשת מומחיות מסוימת, כולל הכמנה ושימוש בהורמון הג'יברילין. אך סרגיו דנן השתלט על העסק והיו לו שתילים רבים בגדלים שונים. הוא אף שלח לי תמונות, ואכן – זה היה הדבר האמיתי.

אז זהו, בעזרת "ידידי מהמוסד", שבמקרה יש לו השכלה של אגרונום, הגיעו אלי שלשה שתילים מאותו הסרג'יו. חצי שנה אחרי כן, הם עדיין חיים ושלמים, אם כי  לא התפתחו הרבה. ואני מקווה שלפחות אחד מהם "עשה עליה", ייקלט בארץ הקודש ויהיה לטורומירו העברי הראשון! אם יותר מאחד ישרוד, אתרום אחד לגן הבוטני בירושלים. ובבניין ציון ננוחם