ילדים בדרכים

הצצה בויקיפדיה אישרה לי את מה שזכרתי. קטע כביש 2, כביש החוף מחדרה צפונה ועד חיפה, נפתח רק ב 1969, מה ששאומר שנכון זכרתי, ואכן בשנתיים הראשונות בהן נסעתי מחיפה לבקר את אמי, תחילה ברמת גן ואחרי כן בתל אביב, הנסיעה הייתה מאאאאד ארוכה. האוטבוס לתל אביב שיצא מתחנת אגד הישנה ברחוב יפו (לא "הישנה" שנבנתה אחרי כן בבת גלים וגם היא ננטשה) נסע עד חדרה בכביש 4, עצר לעצירת מנוחה בתחנת הדלק שליד בנימינה, שם היו כלובים ובהם קופים לבדר את קהל הנוסעים שירד מהאוטובוס להתרעננות, נכנס לאסוף נוסעים במלון דן קיסריה, והמשיך לתחנה המרכזית בתל אביב, שאז טרם כונתה "הישנה".

זו הייתה נסיעה ממש ארוכה והאוטובוסים נסעו אז הרבה יותר לאט מאשר היום (אבל אני מניח שהיו פחות פקקים). הייתי בן 13 כאשר התחלתי לנסוע בקו זה, אני לא זוכר אם אחת לחודש או אחת לשבועיים, לבקר את אמי, על פי הסדרי המשמורת שנקבעו כאשר הורי התגרשו שמונה שנים קודם. אחותי, הצעירה ממני בשנתיים, עשתה את אותו המסלול בכיוון ההפוך, מבית אמי בתל אביב לביקור אצל אבינו בחיפה, מן הסתם באותה התדירות. והיא הייתה רק בת 11 בשנת 1967, כשאמי עזבה את חיפה.

בסטנדרטים של היום, זה די ספרטני. ילדה בת 11 יוצאת מבית הספר לאחר גמר הלימודים ביום שישי בצהריים, תחילה נוסעת באוטובוס ואחרי כן ברכבת לחיפה. נסיעה ארוכה כאמור. ובמוצאי שבת עושה את הדרך חזרה באוטובוס. ואני, הולך ברגל מבית הספר בחיפה, (בקריית אליעזר בשנה הראשונה לנסיעות האלה) לתחנה המרכזית, וחוזר במוצאי שבת. בצד החיפאי של הנסיעות האלה, אחותי לפחות זוכרת שאבי הסיע אותה במוצאי שבת לתחנה המרכזית. בצלע התל אביבית של המסע, הסתמכנו שנינו על אוטובוסים.

לפני המעבר של אמי מחיפה, בילינו הרבה פחות בדרכים – למרות שתדירות הביקורים הייתה גבוהה יותר. אחת לשבועיים ביליתי סוף שבוע אצל אמי ואחת לשבועיים באה אחותי לסוף שבוע אצל אבי. כך שבכל סוף שבוע היינו יחד, אני ואחותי. וגם נפגשנו למיטב זכרוני בימי שלישי, פעם פה ופעם שם, אף שאחותי זוכרת שבימי שלישי הייתה מבקרת את סבי וסבתי שגרו באמצע הדרך פחות או יותר בין בית אמי בכרמל ובית אבי בקרית אליעזר. יתכן שגם אני הייתי שם. אבל בכל מקרה, גם בחיפה, נסענו המון בתחבורה ציבורית, לבד, וגם חצינו לא מעט כבישים. אני מגיל שבע לערך, אחותי אפילו מגיל צעיר יותר.

אין ספק שגירושין מסבכים את החיים, וכשיש ילדים, מסבכים אותם הרבה יותר, גם לילדים. וכשההורים לא גרים באותה העיר, הברירה היא בין בילוי זמן לא מבוטל בדרכים לבין נתק מאחד ההורים. אני מניח שקראתי לא מעט ספרים, באותן נסיעות ארוכות באוטובוסים. קראתי המון בילדותי.

על המחנות לאימון יהודים

פוסט ליום השואה בפייסבוק על קורות דודתי בשואה שלח אותי לחפש את סיפור אותו בית ספר חקלאי בגרמניה שם שהו אמי ואחותה שנתיים (או שלוש – יש שתי גרסאות לסיפור) בין השנים 1939-1941 (או 1942).

מסתבר שהיו 29 בתי ספר כאלה, שהוקמו ביו 1934 ל 1938, בעיקר על ידי ארגונים ציוניים, על אדמת גרמניה. תפקידם היה להכשיר בני נוער יהודיים למלאכות שונות בחקלאות ותעשיה כך שיוכלו לעמוד בקריטריונים הנוקשים להגירה שהציבו מדינות שונות. כך שיוכלו לטעון שביכולתם לפרנס את עצמם אם יקבלו אשרת פליט ולא יפלו לנטל על המדינה הקולטת. בתי ספר אלו נועדו בעיקר לבני נוער שלא היו להם ספונסרים שיערבו להם בארצות היעד. אמי ואחותה היו במספר 9 ברשימה מטה, ליד הנובר, שנקרא ה Israelitisches Gartenbauschule. בכל בית ספר כזה היו בין 40-50 צעירים יהודים, שרובם ככולם היו מיהדות גרמניה. אמי ואחותה היו ממה שהיום הוא צ'כיה, אבל אז היה פרוטקטורט גרמני.

אמי הגיעה לשם כשהיא בת שמונה ואחותה בת 12. לא ברור לי מה בדיוק הם למדו שם, אבל כשהן הגיעו לשם ב 1939 הן פחות או יותר נפרדו לתמיד מהוריהן, כי התכנון היה שהן ישלחו להקלט במשפחות של קוויקרים באנגליה (מה שנקרא משלוחי הילדים). אני מניח שהמשפחות הקולטות היו משפחות שגרו באזורים כפריים ועסקו בחקלאות, והעדיפו לקלוט ילדים שבאו ממשפחות חקלאיות (אלא שלא היו הרבה משפחות יהודיות שעסקו בחקלאות) או שלפחות עברו הכשרה חקלאית כלשהי.

עד כמה שלמדתי מהאתר הזה, על פי מסמכים שנתפסו אחרי המלחמה בידי הרוסים, הגסטפו בדק את בתי הספר והחליט להמשיך ולאפשר את הפעלתם, לפחות עד 1941 או 1942 שכן הם שרתו את מטרת הגרמנים, לנקות את גרמניה מיהודים. לא היה חשוב לגרמנים דווקא להרוג את היהודים, אם מדינות אחרות מוכנות לקחת אותם, גם טוב. בתי הספר נדרשו למלא דוחות חדשיים על מצבת המורים והתלמידים, ומה הם למדו באותו החודש. כך נראה בית הספר בו למדו אמי ואחותה:

על פי דודתי, היא ואחותה היו בביקור אצל ההורים בקיץ 1941 כאשר הן קיבלו מכתב שבית הספר נסגר, משלוחי הילדים לאנגליה נפסקו וכל יהודי הנובר נשלחו "מזרחה". על פי גרסת אמי הן היו בבית הספר עד אוקטובר 1942 ואז כשנסגר, נשלחו חזרה הביתה, שם שהו רק חודש לפני שנשלחו לגטו טרזין. אבל אמי הייתה רק בת תשע או עשר אז ולכן גרסת דודתי, המבוגרת ממנה בארבע שנים נראית לי יותר אמינה, וגם יותר מלאה.

על פי גרסה זו, אמי ואחותה, אחרי שהתבשרו שבית הספר נסגר, נשלחו לעיר אחרת בצ'כיה (אין לי מושג באיזו עיר זה היה וכיוון ששתיהן כבר לא פה, אז לעולם לא אדע), שם עוד היו מספר יהודים (בעיירה שלהם הם נותרו המשפחה היחידה) ושם אמי למדה בקבוצה קטנה אצל מורה באופן פרטי בעוד אחותה למדה תפירה כשוליה אצל תופרת, מלאכה שהיא שנאה (אבל אמי דווקא אהבה, ואפילו התפרנסה מזה).

בזמנו הייתי ביריד תעשייתי בהנובר עם ידידי ב. וניסיתי לחפש את בית הספר הזה. לא מצאתי. מסתבר שהבניין כבר לא קיים, אבל בעזרת מפות גוגל מצאתי את הציון המוצב במקום בו היה בית הספר, שהיום הוא פארק בשכונת מגורים.

An der Gartenbauschule – ציון מיקום בית הספר

אם אמי הייתה יוצאת לאנגליה משלוח ילדים אחד קודם, חייה היו הרבה יותר קלים, לבטח בשנות המלחמה. אבל אז לא הייתי נולד והרשומה הזו לא הייתה נכתבת. הנה, תמונה של אמי, רות ברמן-שפרונץ-באומן-שטיין בצעירותה.

סיבתיות

בסמסטר האחרון אני יושב בימי רביעי בבוקר בחדר הסמינרים של החוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה, שומע חופשי בקורס, לא משנה איזה. על הקיר מימיני תמונה של כל חברי הסגל בחוג, לא מאד מעודכנת. בפינה הימנית התחתונה של התמונה, יש תמונה של פרופסור אמריטוס אחד של החוג, היום כבר לא בין החיים.

ביום רביעי האחרון הסתכלתי שוב בתמונה ולפתע נפל לי האסימון: זה האיש שהניע שרשרת סיבתית שהביאה אותי שבעים ושלוש שנים מאוחר יותר אל החדר ההוא, שרשרת שאני מתאר בקיצור כאן. אולי יש פה לקח מסויים על האופן בו מתגלגלים חיינו, אולי זה סתם מקרה אופייני לתקופה הזו של "שואה ותקומה", לבטח זו הדגמה של "מושלכות" היידגריאנית. ככה זה  הולך:

1945: מלחמת העולם נגמרה, אבי והוריו שבו לעיר מגוריהם ממקום המסתור שלהם בכפר נידח. אבי רוצה לחזור לבית הספר התיכון ממנו סולק כיהודי ארבע שנים קודם, להשלים תעודת בגרות כדי שיוכל ללמוד באוניברסיטה. מוכנים אפילו לקבל אותו לכיתה י"א, אף שסולק בכיתה ט. אמא שלו לימדה אותו בזמן הזה, במסתור, כך שמצבו סביר יחסית לתלמידים האחרים.

אבל אז מגיע העירה שליח מישראל, זה שיהיה לימים פרופסור, ומסביר לאבי, ציוני שרוף שכמותו, שבארץ ישראל החלוצים לא צריכים לא תעודת בגרות ולא תואר אוניברסיטאי ועדיף שיכשיר עצמו למקצוע שיכול להועיל בהקמת המדינה שבדרך. אבי משתכנע, והולך להיות שוליית חשמלאי. מגיע לארץ, עולה על הקרקע בקיבוץ בעמק בית שאן ומתפקד כחשמלאי הקיבוץ. השליח מהארץ לא קונה את הסחורה שהוא מוכר, ממשיך משם הלאה לוינה המעטירה, ומסיים לימודי דוקטורט בספרות. חוזר לארץ, מצטרף לקיבוץ כפר המכבי בפאתי חיפה, ומלמד באוניברסיטת חיפה עד פרישתו לגמלאות. פגשתי אותו שם בקיבוץ כבר אחרי, קצת לפני מותו.

1950: הקיבוץ (אבוקה) מתפרק, אבי ואמי עוברים לחיפה ואבי מתפרנס כל חייו, כחשמלאי, כמורה לחשמל בבית ספר מקצועי, כקבלן לעבודות חשמל בתעשיה. חשמל זורם בכפות ידיו.

1969: חשמל החל זורם גם בכפות ידי – לא היה זה מקרה שכאשר הועפתי אחר כבוד (למזלי) מהפנימיה הצבאית ומבית הספר הריאלי גם יחד (תהילת הניצחון של מלחמת ששת הימים איימה להסיט אותי מהשרשרת הסיבתית אותה אני מתאר כאן) הגעתי למגמת החשמל והאלקטרוניקה בבית ספר מקצועי. זה גם בית הספר היחיד שהיה מוכן לקבל אותי בנקודת הזמן ההיא, כך שלמרות שאף פעם לא הייתי "הטכנאי הצעיר", ותמיד חשבתי שנטיותיי "הומניות", שרשרת הסיבתיות הייתה חזקה מניסיונותיי לברוח ממנה, והסלילה אותי חשמַלַה…

1974: סיימתי את הלימודים, אחרי תהפוכות מה, כטכנאי אלקטרוניקה והתגייסתי לצבא כטכנאי בחיל הקשר. הציוד שבו טיפלתי בצבא היה ציוד רדיו בתדר גבוה, מיקרוגל בעצם, ובעקבות שיבוץ מקרי זה חשבתי שטוב יהיה להתמחות בתחום הזה גם בטכניון. למדתי הנדסת חשמל ואף עשיתי תואר שני בתחום. למזלי לא המשכתי ישר לתואר שלישי אלא הלכתי לבדוק קודם איך זה לעבוד בתחום.

1989: אחרי שלוש שנות עבודה מעשית בתחום המיקרוגל, (בחברה כושלת כלכלית במגדל העמק בשם אופטומיק) הבנתי שני דברים: שאני גם לא באמת נהנה מעבודה בתחום, וגם שאופק השכר שלי לא מתקרב לזה של חברי לספסל הלימודים שהחלו לעבוד באינטל (ושלא הפסקתי לשמוע על הבונוסים שלהם, ועל המניות שהם מקבלים ומכפילות את ערכן אחת לכמה שנים.) אז למרות שכבר "הייתי מושקע" בתחום התדר הגבוה, גם בתואר שני, "הלכתי אחרי הכסף" ושמתי את העניין המקצועי במקום השלישי. היה לי תואר שני בהנדסת חשמל, למדתי ולימדתי בטכניון מבנה מחשבים, וזה היה מספיק בשביל לשנות תחום ולהפוך ארכיטקט של מעבדים. אפילו היה לי מעניין לעבוד בתחום.

2011: עשרים ושתיים שנה אחרי ההחלטה הזו, שהחזירה אותי לשרשרת הסיבתית המקורית, גם מיציתי עניין וגם יכולתי להרשות לעצמי להפסיק לעבוד ולהתחיל ללמוד דברים שגם באמת מעניינים אותי, ושגם מאתגרים את מוחי המסתייד.

2018: היום, עשרים ותשע שנים אחרי ההחלטה דנן, שבעים ושלוש שנים אחרי ההחלטה ההיא, של אבי, אני לומד, מטייל, נהנה (מזה ששה שבועות) מהנכדה. טוב לי. וזה הכל הונע שם, ב 1945.

מי היא תהיה?

לפני כשבוע הפכתי לראשונה לסבא. לנכדה, 3 קילוגרם של מתיקות. היא כמובן הכי יפה והכי מתוקה שיש, והוורוד הולם מאד את לחייה הוורודות (אין פה הסללה מגדרית, באמת. יש לה גם בגדים בכחול, אבל רוב בגדיה הם hand me down)

אני מתמוגג ממנה, באמת. אז למה יש לי את המחשבות המורבידיות האלה?

אילו מחשבות? למשל שפטירת אבי, אחרון דור ההורים שלנו, שמונה חדשים לפני הלידה היא סוג של "פינוי מקום" על פני כדור הארץ. דור הולך ודור בא. וגם, הידיעה המכאיבה שגם אם היה עדיין בחיים, הידיעה על הנינה לא הייתה באמת "מגיעה" אליו.

בעיקר כי כאשר אני מסתכל על הפרצוף הזערורי הזה ומנסה לנחש איזו בת אדם תצא ממנה, אני מבין, בצער גדול, שלעולם לא אדע.

כאשר היא תהיה בת עשרים, אני כנראה כבר לא אהיה בסביבה, או שכבר לא במלוא חושיי. אני יודע שזה טבע הדברים, אבל אילו היינו מתחילים יותר מוקדם את עניין הילדים, ואילו גם הם היו מתחילים מוקדם, הדברים היו אחרת. אבל גם כל חיינו היו נראים אחרת, ולאו דווקא לטובה.

יש גם יתרון להפיכתי לסבא בגיל מבוגר יחסית – יש לי את הזמן להיות שם איתה. וזה שאנחנו גרים באותה העיר, ואפילו די בשכנות, יקל מאד. אני עוד לא יודע איך העניין הזה, הסבאות, הולך להשפיע על חיי, אבל מאד הייתי רוצה להיות מעורב, להיות דמות משמעותית בחייה, לטובה כמובן. ברור לי שאהיה פחות משמעותי בחייה משהייתי בחיי ילדי, אבל זה בסדר גמור מבחינתי.

הספד

קשה לכתוב הספד על מי שהגדיר את חייו הוא כרצף של כשלונות: כשלונות באהבה, כשלונות בעבודה, כשלונות בכל דבר.

ניסיתי כמובן, לא פעם, להצביע בפני אבי שצאצאיו (ולא רק הם) הם לא ממש כישלון, אבל אני יכול להבין מאיפה באה האמירה המרה הזאת שלו.

מזה שאת הפוטנציאל האינטלקטואלי הלא מבוטל שלו הוא (כמו רבים מבני דורו) לחלוטין לא מימש. תחילה זה היה בגלל "קודקס היהודים", הגרסה הסלובקית של חוקי נירנברג, שאסרה על יהודים ללמוד. אחרי שיצא משנתיים של מחבוא בכפר וחזר לעיר, שכנע אותו השליח מארץ ישראל שחלוצים לא זקוקים ללימודים, (והמשיך משם לוינה, להשלים דוקטוראט בספרות.) אבי השתכנע, לא חזר לתיכון ובמקום זאת למד "משהו פרקטי" – חשמלאות, ועלה להקים קיבוץ בעמק בית שאן (אבוקה. נכשל ונסגר).

אשתו הראשונה, אמי, אותה פגש ב"הכשרה" לחיי חקלאות בישראל, עזבה אותו אחרי תשע שנות נישואין, בנסיבות שהשאירו את האגו שלו מאד פגוע. אני לא בטוח אם היא אהבה אותו באיזה שלב, אלא רק מצאה בו מישהו להשען עליו, במצבה הבריאותי המאד רופף אחרי השחרור מהמחנה. הוריו, סבי וסבתי, היו בשבילה הורים במקום אלו שלה (סבי וסבתי השניים) להם הייתה מנוכרת. אין לי טענות אל אמי, לא הייתה התאמה ממשית ביניהם, אבל זה נגמר בעצב גדול ובתחושת כישלון.

את אשתו השניה נשא אחרי שנוכח שהמשמורת עלי, בה זכה לאחר מאבק, קשה עליו כמפרנס יחיד. נישואיו השניים היו נישואי תועלת, אהבה לא הייתה גם שם, וגם לא הרבה תועלת. אפשר בהחלט להגדיר אותם ככשלון.

הוא הקים עסק לעבודות חשמל שפרנס אותנו במידה סבירה רוב השנים, אך כשהיה כבר בן כמעט שבעים, כבר לא בשיא כוחותיו, (וגשמים עזים העלו על גדותיה את תעלת הגדורה שבמפרץ חיפה והציפו את העסק שלו) העסק קרס. אבי נשאר חסר-כל. הכשלון בסוף הדרך השכיח את השנים היותר טובות. בזכרוני, וכנראה גם בזכרונו (לפני שנמוג) זה היה תמיד קשה.

אז איך כותבים הספד, כזה שאפשר לשאת בעמידה ליד גופתו, לפני האנשים שבאו ללוויה שלו, בלי שכל משפט בו יתחיל ב"חבל"? התלבטתי ארוכות, וזה מה שיצא:

יכולת לבחור

בדרך הקלה

ולהמשיך הלאה

בלעדי

 

בחרת

בדרך השניה

התעקשת לקבל עלי

משמורת

 

משמורת לא פשוטה

אפילו מאתגרת

שאת חייך לקחה

לדרך אחרת

 

דרך שעברנו יחד

והיית מאחורי

כל הדרך

בירידות

וגם בעליות

 

דרך בה

נמשיך יחד

כשאתה

תמיד אתי

אחותי, (שעברה בגיל 4 למשמורת אימנו,) כתבה את ההספד הזה:
אבא'לה. כך קראתי לך בשנים האחרונות, העצובות, של הדעיכה. סיבים נפרמו. השתנית. התרככת. החלפת את ביטויי האהבה האינפנטיליים של דגדוגים, צביטות ויריות במילים של חיבה. לילה של חסד, שממנו לא התעוררת, סיים חיים ארוכים,  שלוו בתחושת החמצה.

שמחת הנעורים שלך נגדעה בשואה עם אובדן אחיך הבכור, שני, ושנות הבריחה וההסתתרות עם הוריך, שלהם דאגת במסירות אין קץ בזקנתם עד יומם האחרון.

העלייה לארץ עם קום המדינה ונישואיך המוקדמים לא אפשרו את מימוש מלוא הפוטנציאל האישי, האקדמי, המקצועי. עול הפרנסה היה בראש סדר העדיפויות שלך בכל שנות בגרותך. הקמת במו ידיך חברה עצמאית, ובעבודה סיזיפית כנגד כוחות השוק ואיתני הטבע ניסית לשרוד כלכלית, עד למשבר הסופי.

הזוגיות גם היא לא הסבה לך אושר. נישואיך הראשונים, הקצרים, הסתיימו בשברון לב, ממנו לא השתקמת. לא שכחת ולא סלחת. נישואיך השניים, הארוכים, לא פיצו על החסך הרגשי, והתפוגגו בסופו של דבר אל השכחה.

ובכל השנים האלה, מאז שנפרדתי ממך בגיל 4, למרות כל הקשיים, תמיד ידעתי שאתה אוהב אותי ודואג לי, גם אם מרחוק, כמיטב יכולתך, בדרכך. הבנתי אותך תמיד. אולי כי אני כל כך דומה לך.

זה הזמן לנוח, אבא'לה שלי. אני אוהבת אותך.

לישון, לא לקום

"רצה המקרה" והפוסט הקודם שלי נקרא גם הוא "לישון, לא לקום". יומיים אחרי שהוא פורסם, אבי הלך לישון ולא קם.

"רצה המקרה" וביום בו פרסמתי את הפוסט ההוא, הייתי כשלוש שעות עם אבי. "עם" במובן מצומצם, כי בחרתי לבוא ולהחליף את המטפל שלו שיצא לסידורים, דווקא בזמן שנת הצהריים של אבי.

להיות עם אבי בשעות בהן הוא ער הפך בחדשים האחרונים קשה מדי עבורי. אבי היה בשלב במחלתו (כנראה אלצהיימר, או "סתם" דמנציה) בו הוא עבר משתיקה עצומת עיניים בכל שעות היום לדיבור בלתי פוסק. תחינה בעצם, קול ענוּת. שעברה בין דיווח רציף על כאבים שיש לו ב"בומבה" (מילת הקוד שלו עם המטפל שלו לישבן,) לחזרה בלתי פוסקת וקורעת לב על המשפט "Allan, help me" לבקשות חוזרות ונשנות ל:"קאפ תה" או פנטה או שוקו או lemonade, תוך שהוא מחזיק ביד את כוס התה (את האחרים אסור היה לו לשתות מחמת הסוכרת) המלאה.

בעצם, אי אפשר היה לעזור לו. לקול העַנוּת לא אי אפשר היה להחזיר בקול עַנוֹת. הכאבים בישבנו היו מפצעי לחץ שקיבל משכיבה של שלושה ימים ללא תזוזה בחדר המיון של בית חולים כרמל לפני ארבעה חדשים, פצעים שבעקבות טיפול מסור מאד ומקצועי מאד של המטפל שלו כמעט ונרפאו לחלוטין, אבל זכר הכאב נשאר, כמו זכר הצימאון – גם אחרי ששתה. הוא פשוט "נכנס ללופ" של דיבור. כשעצרת אותו ושאלת אותו מה כואב לו, הוא היה עונה "כלום", ומיד ממשיך להתלונן על כאביו. כשהצבעת על כוס התה שבידו היה עוצר לרגע, וחוזר לבקש.

רציונלית, הייתי אמור להיות מסוגל להכיל את זה, להבין שזה לא בשליטתו, שאין לי הרבה מה לעשות. בפועל, התפתלתי בכסא בכל פעם ששמעתי אותו קורא לעזרה. אני מניח שלמטפל שלו זה היה פחות קשה, למרות שגם הוא אהב את אבי אהבה גדולה.

בשעה ארבע ניגשתי למיטתו, להעיר אותו, לדבר אתו קצת. הוא סירב בכל תוקף להתעורר וצעק עלי בקול גדול: "אלן, די!". יחסו אל המטפל שלו התחלף בין חזרה בלתי פוסקת על "אלן אתה הכי חמוד" לגערות ונזיפות חסרות בסיס, כאלה שאם היה אדם בריא הייתי מגדיר אותן כהתעמרות.  אבל זו המחלה. המופעים היותר אלימים שלה נחסכו מאיתנו, אבל יכולתי לקבל הצצה אליהם כאשר האחיות בבית החולים ניסו לטפל בו באשפוז האחרון (אי ספיקת לב, הצטברות נוזלים). היה לו עדיין כוח רב בגופו, גם במצבו המאד מוחלש, והוא היכה לכל עבר.

יומיים אחרי כן, ישבתי בבוקר על המרפסת בצימר בעין כרם (לא משהו, אבל נוף יפה) ונכנסתי לחדר (המוזנח ולא מתוחזק) לקחת שזיף. ראיתי שהטלפון מצלצל (הוא היה מושתק, בעצם הבהב) והמספר היה מאבא שלי.

בדרך כלל בשיחות אלו  המטפל (אבא שלי כבר לא זכר בשלב זה איך משתמשים בטלפון). שולח אותי לקנות חיתולים למבוגרים, או 20 בקבוקי ensure (מזון מרוכז לחולים, "שוקו" בפי אבי), או תרופה כזו או אחרת או אחד מחומרי החבישה היותר אקזוטיים לטיפול בפצעיו, (כאלו שצריך לעבור שלוש מרפאות של קופת חולים כללית בכדי לאסוף.) אבל לא הפעם. "אבא שלך לא קם מהמיטה". אמר לי באנגלית רצוצה.

מה הבנתי? שכמו שהיה אתי יומיים קודם, אבי מסרב לקום מהמיטה. אבל לא. הוא הלך לישון ערב קודם באחת עשרה בלילה, אחרי שכל הערב, ללא הפסקה, דיווח למטפל שלו כמה הוא חמוד. במיטה (הוא כבר נרדם ללא כדורי שינה מזה זמן מה) הוא נגע בכתפו של המטפל ואמר לו שהוא חמוד, יותר חמוד, הכי חמוד וגם השיב בברכת "לילה טוב" לברכת "לילה טוב" של המטפל (מנהג שהמטפל עבד קשה להנחיל). ונרדם. ולא קם.

סוף סביר, במיטתו הוא (בעצם מיטת בית חולים ששכרנו, להקל על הטיפול בו) ובשנתו. רק חמש שנים מאוחר מדי. חמשת השנים האחרונות היו רעות. רעות מאד אפילו. לו ולנו.

ידעתי שרוב בני האדם מתים בבית החולים, אחרי סדרת עינויים לא קטנה, ושמחתי שנחסך מאבי לפחות הסבל הזה. נחסך גם מאחותי וממני להתמודד עם הדילמות של "טיפולים מאריכי חיים כן או לא", משהו שאבי גילגל לפתחנו. מבחינתו "עוד לא הגיע הזמן" להחליט בסוגיות אלו, גם כעוד היה צלול.

מה שלא ידעתי, שביורוקרטית, מסובך יותר למות בבית. צריך שרופא יגיע ויקבע את המוות, וצריך קצין משטרה להגיע, לבדוק את "זירת האירוע" ולאשר שהמוות היה טבעי, שלא היה מעורב פשע.  וצריך שבן משפחה יהיה נוכח. אי אפשר לפנות את גופת המת לפני שהקצין אישר.

אין לי שום רגש דתי, וקבורה דתית לא נראית לי חשובה, אבל חייבים להודות שהחברה קדישא יודעים את העבודה. אתר האינטרנט שלהם מספק אינפורמציה מפורטת על הנוהל להוצאת רשיון קבורה לאנשים שנפטרו בביתם (בלשכת הבריאות, עם תעודת זהות הנפטר, אישור רופא ואישור קצין) והם מטפלים בכל עניין הקבורה בקלות ובפשטות. אז הזמנו את מגן דוד אדום, והם באו מהר, ופראמדיק חיבר אליו מוניטור (לא הייתי נוכח, הייתי בדרך חזרה מירושלים) ואחרי שמטר וחצי של סרט נייר (שצורף לתעודת הפטירה) הראה רק flatline, קבע את מותו, וגם קבע, על פי טמפרטורת הגוף, שאבי נפטר כנראה מוקדם באותו לילה. (אף שהמטפל טוען ששמע אותו בשתיים בלילה).

מד"א הזמינו את המשטרה (הם מתורגלים) ואלו שלחו שוטר (שניים בעצם, אחד שיודע ל…) אבל הקצין לא בא. הוא רצה "למסור לנו את האישור ביד" משום מה. אז היגענו, וכארבע שעות אחרי כן הגיע הקצין. כל אותו הזמן, כחמש שעות, ישבו שני שוטרים ברכבם הממוזג ברחוב ו"שמרו על זירת האירוע" שלא תיפגע. (יש למשטרה עודף כוח אדם, אני מתרשם.) ואז הגיע הקצין, אפילו לא טרח להכנס לחדר בו נמצא אבי, הנפיק את הפתק והלך. גבו ממני ומהמטפל עדות (אחרי שזוג השוטרים הראשון הוחלף בזוג דובר אנגלית), החתימו אותנו על העדות וזהו.

אחרי כן הגיעו אנשי החברה קדישא, שניים מהם. במורד המדרגות הם חלפו על פני בני ושאלו אותו האם המנוח כבד. (היה הרבה פחות כבד מכפי שהיה רוב חייו). אחרי כן שאלו אם אפשר לקחת אותו עם הסדין (לא התנגדתי), ישרו בכוח את רגליו ולקחו את אבי במיומנות ניכרת במנשא גומי מיוחד שיש להם, עם ידיות.

עם צאת השבת אלך אליהם לקבוע מועד להלוויה, כנראה ביום ראשון, בתל רגב.  ביום ראשון בבוקר אלך להוציא רשיון קבורה. לסכם את חיי אבי, עדיין מוקדם לי מדי, אף שבמובן מסויים אני עושה את זה כבר כמה שנים.

דייסה

מזג האוויר החורפי שהופיע לפתע, מעורר אצלי, כמו בכל שנה, געגועים לדייסה.

ליתר דיוק, לדייסת הסולת המוגשת בצלחת שטוחה, שוקולד מריר מגורר מעליה שאותה אוכלים עם כפית, לאט לאט, במעגלים הולכים וקטנים לאורך ההיקף המצטמצם והולך, תוך שהדייסה הנגישה לכפית הופכת כך חמה בדיוק במידה.

את הדייסה הזו, שאחותי ואני היינו אוכלים ישובים למדף הנשלף מתוך שולחן המטבח, המותאם לגובהנו אז, זכיתי לאכול עד גיל חמש בערך. אלא שאז התפרקה החבילה, הורי נפרדו, אחותי עזבה עם אמי ועם הדייסה, ואני נשארתי עם אבי, לא חובב דייסות, ועם אשתו השניה, לא מתפוצה שדייסה היא חלק מתרבותה.

תארו לעצמכם אם כן כמה שמחתי כשהגעתי לטירונות במחנה 80, בחודש מאי אחד (כן, "טירונות מאי"…) וגיליתי שבארוחת הבוקר מגישים דייסת סולת. אמנם רק עם סוכר בזוק מעל, אבל גם זה משהו..

אלא שהתלהבותי מהדייסה שם, גיליתי, יכולה לסכן את חיי. שאר עמיתי לפלוגה, שלא הגיעו ל"טירונות מאי" בגלל שלמדו בבית ספר לטכנאים (וסיימו באמצע השנה), אלא בגלל שלא למדו כלל בתיכון, חשבו שאכילת דייסה זה לא משהו שראוי לו לגבר לאכול.

וגם אמרו לי את זה, פעם אחר פעם. וכשזה לא עזר, וחזרתי לשולחן עם צלחת הדייסה השנייה, שלקחתי כתוספת, אפילו איימו לדקור אותי אם לא אפסיק, כאות סולידריות אתם אולי, לאכול דייסה. מסתבר שאכילת דייסה הופכת אותך ל"כלב זר" אצל החבורה ההיא, שהנורמות שלה היו כאלה: שכשתפסו אחד מהם גונב נורה מאוהל אחר, ושאלו אותו למה הוא לא פשוט מבקש מהמם-כף, הוא ענה ש: "כשלי חסר, אני גונב כמו גבר!"

לא רק איימו, גם דקרו. בתור בכניסה לארוחת הבוקר. למזלי, בכף – כי סכינים לא נתנו לנו. והתפתחה קטטה, שהסתיימה ב:"חכה, חכה, נחכה לך מחוץ לשער בסוף הטירונות".

הייתי מודאג, קצת, אבל המשכתי לאכול בשיא המרץ דייסה. לפחות אמות שבע ומאושר…
אלא שחששותיי לא היו מבוססים. בסיום הטירונות כל אחד התפזר לאוטובוס שהסיע אותו למקום אחר, ולא יצא לאף אחד לארוב לי ליד שום שער.

כשנה אחרי כן, נפגשתי בבחור שדקר אותי בטירונות. שרתתי בבסיס של חיל הקשר על שפת מכתש רמון, מתקן שכבר לא קיים, שנקרא אז "הטרופו", שקיבל אספקה מהמטבח של בה"ד 1, בית הספר לקצינים הסמוך. בדרך כלל היה זה הנהג שהיה מביא את האוכל, אבל באותו יום, נסעתי אני, ואת מי אני פוגש שם במטבח? את אותו בחור מתעב הדייסה מהטירונות, עכשיו טבח במטבח של בה"ד 1, שמדי יום צריך לבשל דייסה לכמה מאות צוערים. ולא רק זה, אלא שהוא גאה בדייסה שהוא מבשל!
כל כך גאה, עד שהפציר בי לטעום ממנה, עם קינמון! מצרך נדיר אז במטבח הצבאי.

הוא לא זכר את האיומים שלו עלי אז בטירונות, אלא רק שהיינו בטירונות יחד ולכן, מבחינתו, היינו "אחוקים". לא הזכרתי לו את הפעם ההיא בה הוא דקר אותי בגב, ונשארנו "אחוקים". ומאותו היום, אם היינו צריכים אספקה יותר טובה, בכמות יותר גדולה, למשל למסיבה עם הבנות מבסיס חיל האוויר הסמוך, היו שולחים אותי להביא אספקה מהמטבח.

אז הייתי מביא גם דייסה. וגם אצלי בבסיס הייתי היחידי שאכל ממנה. אנשים לא יודעים מה טוב..

היום, אם אני בכלל מבשל דייסה, זו תהייה בדרך כלל דייסת שיבולת שועל (קוואקר), על בסיס חלב סויה, ובלי שוקולד. שאני עושה דייסת סולת, אני תמיד מתאכזב – זה אף פעם לא מצליח לשחזר את הטעם ההוא. אולי בגלל שאני כבר לא צורך חלב מן החי ואולי כי שוקולד מעורר אצלי מיגרנה.

או אולי בגלל שאי אפשר להחזיר את טעם הילדות.

 

מונוגרמות ומכנסיים מופשלים.

אולי מה שהעם היהודי צריך לעשות כדי להבטיח את הישרדותו, הוא לממן כמה מחקרים רפואיים ש"יוכיחו" לכל שאר העולם שכדאי למול את בניהם. או (עדיף) להפסיק למול את בניו.

במלחמת העולם השנייה, ההבדל הזה בין יהודים ללא יהודים (שכמעט ולא מלו), ובין יהודים ליהודיות, היה עניין של חיים ומוות, ואפשר להרבה יותר נשים מגברים, ילדות מילדים, לרדת למחתרת, להתחזות כנוצרים, ולשרוד.

הנושא עלה כששאלתי את אבא שלי מה היה השם על התעודות המזויפות שהיו לו ולהוריו כאשר הסתתרו בכפר הנידח ההוא במערב סלובקיה. מסתבר שהתעודות לא היו מזויפות אלא הונפקו על ידי הרשויות, תמורות שוחד, כביכול בעיירה במזרח המדינה בשם מיכאלובסקה שכבר נכבשה על ידי הצבא הרוסי, ולכן אי אפשר היה לברר את אמיתותן עם הפקידות שם. ושמו של אבא שלי שם היה Ondrei šalat. סבא שלי נקרא לדיסלב וסבתי אלנה.

למה דווקא השמות האלה? אתמול למדתי, שהשמות נבחרו כך שראשי התיבות של השם על התעודות יהיו תואמים למונוגרמות שהיו כבר רקומות, כנהוג בימים ההם (בהם לעבודת נשים לא היה ערך כלכלי), על כל פריט לבוש שלהם, וגם על כלי המיטה והממחטות. מסתבר שחוסר התאמה למונוגרמות הרקומות עלה לאנשים בחייהם, כאשר חשדו בהם בשל חוסר ההתאמה הזה. אלוהים בפרטים הקטנים..

התאמת השם למטפחת האף הייתה תנאי הכרחי, אך לא מספיק. האיכר שהסתיר את משפחתי ידע שהם יהודים, והתעודות נועדו רק כדי לספק  לו כיסוי. הוא אפילו רשם את משפחתי תחת שמם הבדוי אצל המשטרה בכפר, ודווח שהוא משכיר בית לפליטים (נוצרים) ממזרח המדינה, כדי שיוכל לקבל הקצבת מזון בעבורם.  אבל אם היו דורשים מאבי או סבי להפשיל מכנסיים, זה היה סוף הסיפור. ואני מניח שכאשר המקלחת היא צינור בחצר, כמו בכפר ההוא, קשה להסתיר מהמארח שלך במשך שנים את העדרו של קצה איבר המין שלך.

היום, יש כבר לא מעט נוצרים שמלים את בניהם, ושמעתי שבתעשיית הפורנו, כל ה"כוכבים" נימולים משום מה, אז היום יהודים יכולים אולי לטעון, כשיפשילו להם את המכנסיים, שיש או הייתה להם קריירה בסרטים כחולים.

אבל למה בכלל לעשות את הדבר הברברי הזה, (אם אתה לא שואף לככב  בסרטי פורנו)?

כלבים שוטים ואנגלים

Joe Cocker, האיש שבגללו ברחתי מהבית, מת השבוע.

זה האלבום הכפול של ג'ו קוקר, Mad Dogs & Englishmen  מ 1970, שהופיע שנה אחרי ההופעה המדהימה שלו בוודסטוק (אח, כמה חבל שפספסתי את זה…)

האלבום האהוב עלי מכולם, הסתובב בלי הפסקה אצלי על הפטפון, בווליום מקסימלי. יכולתי לשיר את כולו מתוך שינה. הוא אף פעם לא נמאס לי עלי, גם אחרי שהופיע Shefield Steel המופתי.

לי אף פעם לא נמאס לשמוע את האלבום הזה, אבל לאבא שלי ממש, ולאשתו אפילו יותר. היא סבלה מנדודי שינה, ותשע בערב הייתה השעה שאחריה חייב להיות שקט מוחלט, תוך שהיא "הכינה את עצמה לשינה" עם מנות גדלות והולכות של כדורי שינה. תשע בערב היה לי מוקדם מדי. אז נעלתי את דלת החדר שלי, ונתתי לג'ו קוקר וללהקת הליווי המופלאה שלו, להפציץ.
אני מניח שיכולתי להקשיב להם באזניות, אבל משום מה, לא עשיתי את זה.

הריבים נמשכו עד אותו ערב שבו אבא שלי פרץ בכתפו את דלת החדר שלי, כמעט עוקר את המשקוף ממקומו – הוא איש גדול. הפטפון הועף אל הרצפה ונשבר. התקליט שרד. היה בלאגן. בהמשך אותו הלילה, יצאתי מהחלון ונעלמתי.

לאן נעלמתי? נסעתי תחילה לתל אביב. שם גרה אמי, אבל משום מה לא הלכתי אליה. ישנתי במלון מפוקפק בתחילת רחוב אלנבי, ליד הים. אחרי כן נדדתי לירושלים ומשם לאילת, שם ישנתי באכסניית הנוער. אני זוכר את המקומות בהם לנתי – יש לי זיכרון טוב למקומות, אבל אני לא זוכר מה עשיתי כל הימים האלה. הסתובבתי סתם אני מניח. אני די בטוח שלא עשיתי שום דבר ששווה לכתוב עליו.

אני לא זוכר איך בדיוק זה נגמר, רק שאחרי שבוע התקשרתי מאילת הביתה והודעתי איפה אני. הנחתי ששבוע בו אבא שלי לא יודע איפה אני צריך להספיק. אחרי זה חזרתי הביתה בלי יותר מדי משא ומתן. אני גם לא זוכר בדיוק בן כמה הייתי כשזה קרה, בטח בן 17 או 18. האלבום יצא כשהייתי בן 16, אז לבטח שזה לא היה קודם לכן. מסתבר שלא הייתי מרדן גדול, את רוב המרד שלי עשיתי בבתי הספר השונים (מהם גם הועפתי).

כמה שנים אחרי כן, אליל נעורי הגיע לחיפה והופיע בהיכל הספורט. ברור שהלכתי להופעה. הוא היה כבר שמן וקרח בשלב זה, התנועות האפילפטיות שלו קצת התעדנו, והוא לא לקח שיעורי פיתוח קול בזמן שעבר. והוא היה עדיין זמר ענק. כולו נשמה. היה מדהים.

ואת הרשומה הזו אני כותב כשאני שומע (באזניות – למדתי משהו מאז…) בפול ווליום את ה youtube mix שלו, ויש שם אפילו 2-3 שירים שלו שלא היכרתי. ואני שומע אותו צורח במלא הגרון כמו שרק הוא יודע את "עם מעט עזרה מידידי". האיש ענק.

אגב הביטוי "כלבים שוטים ואנגלים", ששנים חשבתי שזה "כלבים, שוטים ואנגלים" לקוח מספר בשם Gunga Din שכתב  Rudyard Kipling, שם הוא אומר שבהודו
 “Only mad dogs and Englishmen go out in the noon day sun”

כמה נכון…

השלטונות

ביום שישי האחרון, ה-26.12, התקיימה במסגרת הסמינר: פילוסופיה ואלימות, הרצאתו של פרופ' עדי אופיר:"אלימות והתגלות" (תקציר בסוף הרשומה)

החלק היותר מעניין של הסמינר, היה בסופו, שבו כנהוג בסמינר, המרצה החליף דעות בעיקר עם חבריו (אני כבר לא טורח לנסות ולשתף שם). שם התבהרה לי השאלה, שאולי התכוון המרצה שנבין מתוך דבריו בעצמו (או אולי מספרו העוסק בנושא). וזו השאלה: מה עושים מול משטר אלים? כיצד נוהגים?

נקודה משמעותית בעיצוב המשטר המודרני, על פי המרצה הוא הנקודה בה הפסקנו לייחס אסונות לאלים/אלוהים. זו הנקודה בה אולי לקחנו את גורלנו בידנו, שבו החילון והמודרנה החלו יחד. בנקודה זו ואילך, מקור האלימות והסמכות הפך להיות המדינה, והיא גם זו המחוללת את האסונות המתרחשים על ראשנו, שרק מיעוטם הוא משל הטבע, וגם אלו שמשל הטבע,  נזקם יכול להיות קטן בהרבה, אם המדינה הייתה עושה את שלה – למשל נזקי הוריקן קתרינה בניו-אורליאנס.

אז זאת השאלה שאני שואל: האם אי אפשר לעבור לשלב הבא? לא להתייחס יותר למדינה בכוח אלוהי שאין לנו שליטה במעשה ידיו, שמחולל עלינו אסונות? האם ללכת להצביע במועד שמתאים לאיל הימורים אמריקאי אחד הוא דרך אפקטיבית לשלוט בגורלנו? האם אין זו פשוט משת"פיות עם השיטה?

האם התנהלות זו בכלל מוסרית? במה היא שונה בכלל מהתנהלות ועד היהודים של גטו טרזין מול הגרמנים? ראיתי רק חלק קטן מהראיון שערך קלוד לנצמן עם יעקוב מורמלשטיין, "זקן היהודים" השלישי והאחרון של טרזין (שם הייתה משפחת אמי) וקראתי את "אדלשטיין נגד הזמן" של רות בונדי, על זקן היהודים הראשון של הגטו (שנרצח ב 1944) ואני לא יודע מה לחשוב עליהם. לבטח שאני לא מצליח לגנות אותם באופן קטגורי. ממש לא.

אחרי הסמינר הלכתי עם בטן מלאה (בחומוס/פול משל  "בית לחם" מרחוב פלורנטין) לראות בסינמטק את הסרט התיעודי "רגינה", על רגינה יונאס, האשה הראשונה שהוסמכה לרבנות אורתודוקסית, בברלין של שנות העשרים. אשה שקהילה יהודית אחת אפילו הסכימה להעסיק אותה כרבה, אחרי שכל הרבנים הגברים "נשלחו מזרחה". דמות מרשימה מאד, שרק צילום אחד ויחיד נשאר ממנה, אבל הייתה כנראה אשת רוח משכמה ומעלה, שגם היא כמו אנשי רוח יהודים רבים, משכמם ומעלה גם הם, נרצחו.  אבל לפני שנשלחה לאושוויץ, במשך שנתיים היא סיפקה סעד רוחני בגטו טרזין, יחד עם ויקטור פראנקל, שמסתבר שגם הוא היה בעיקר בטרזין, אף שמספרו "האדם מחפש משמעות" זוכרים בעיקר את שהותו באושוויץ. (בויקיפדיה כתוב: במהלך מלחמת העולם השנייה שהה במחנה ההשמדה אושוויץ, בדכאו, ובעוד מחנות ריכוז, למשך שלוש שנים.)

יחד עם פראנקל, רגינה יונס פעלה בעיקר בכדי לשכך את ההלם הראשוני של המגיעים החדשים לגטו ולמנוע התאבדויות. רבים מהמגיעים לגטו היו אנשים מבוגרים, שכן הגטו יועד בתחילה לזקני היהודים של גרמניה ואוסטריה, ואלו קנו בכל רכושם מקום במה שהם חשבו שהוא בית אבות מהודר בעיירת מרפא שיועדה ליהודים וכשהגיעו אל טרזין וראו לאן נפלו, התאבדו בהמוניהם. המסר של פראנקל ויונאס היה שעצם ההישרדות היא צורת ההתנגדות האפקטיבית ביותר, ומצבו הנפשי של האדם מהווה מרכיב משמעותי ביכולת ההישרדות שלו מול משטר עוין. (כתבתי כאן על ה"אטיטיוד" של סבא שלי שם, שבזכותו הם כנראה שרדו).

אז התאבדות היא לא הפתרון. הישרדות היא מנגנון התנגדות אחד לשלטון אלים (וכל שלטון אלים) ודכאני. הגירה או בריחה היא פתרון אחר – בעולם אידאלי אנו יכולים לבחור את השלטון המתאים להשקפתנו על ידי הגירה (ספרו את זה לפליטים הכלואים ללא משפט בכלא סהרונים או ליהודים הנודדים  מנמל לנמל בזמן מלחמת העולם השנייה על האוניה סנט לואיס). התנגדות מבפנים, מחאה גם הם דרכים לגיטימיות. לגבי האפקטיביות שלהן, השאלה היא מה אתה רוצה להשיג. להחליף את השלטון? למה? זה באמת ישנה משהו? לא.

אם יוצאים מהנחה שהשלטון לא יעלם, אז השאלה הופכת להיות: איך חיים עם השלטון?

חיים ליד? אולי פשוט צריך לטמון את הראש בחול, לעשות מעשים טובים פה ושם כדי להרגיע את המצפון ולדקלם לעצמך אחת ביום שאתה לא שותף, שהעוולות האלה שהמדינה מחוללת, הילדים בני החמש האלה שהיא הורגת, הם לא באשמתך. שזה שלא לקחת את הרגליים ונסעת מכאן (כמו שעדי אופיר כבר עשה) לא היה משנה את הדברים. שהמחסומים, והמעצרים, והסיכולים הלא ממוקדים וגזל הקרקעות, והניצול, והדיכוי וההרג ימשיכו אם תישאר ואם תלך, אם תשתף פעולה עם השיטה ואם לא, אם תפעל חברתית או שתסתתר לפני הטלויזיה ותסמס ל"כוכב הבא".

יאוש? כן. או שזו פשוט שיטת ההתנגדות היחידה.

זה תקציר ההרצאה של עדי אופיר: 

על פי הדיווח במקרא, אלוהים, ריבונו של עולם, נהג להתגלות ליחידי סגולה בקול ובמראה וחיזיון, אבל להמונים הוא התגלה בעיקר באמצעות הנס והאסון. כמעט תמיד היתה התגלותו להמונים כרוכה בשינוי סדרי עולם, כמעט תמיד הביאה התערבותו גאולה לנבחרים וחורבן לאחרים. בעולם המקראי אלימות האל היתה חותם שלטונו ואחת מצורות ההופעה הבולטות שלו. האם אלימות – זאת שמתפרצת וזאת שמרחפת ומאיימת להתפרץ – איננה צורת ההתגלות המובהקת של השלטון גם במדינת הלאום המודרנית? עד כמה שונה השלטון המודרני מדגמי השלטון האלוהי המתוארים במקרא? מהו בעצם שלטון בלי מופעי האלימות שלו, מה מקיים אותו בין מופע אחד של אלימות למשנהו, והאם האמונה בקיומו בין מופע למופע רציונלית יותר מן האמונה באלוהים? והאם השלטון הוא באמת המקור לאלימות שמבעדה הוא מופיע או שמא האלימות היא זו שאחראית לעצם קיומו של המערך הזה המכונה שלטון? האם אין טעם לחשוב שהאלימות שבה מתגלה השלטון היא גם זאת שממציאה ומקיימת אותו?

התינוק

התינוק השמנמן , השוכב על פרוות הדוב, ידו השמאלית האיתנה מרימה את פלג גופו השמאלי העליון כך שיביט לעבר הצלם, הוא כנראה אבי.

כך אני מסיק מזה ששמו של אבי כתוב על גב התצלום, בעפרון, באותיות לטיניות, בכתב חצי-רציף שנכתב ביד לא מיומנת, כנראה כתב ידי אני.

אבי לא בטוח שהתינוק בתצלום הוא אכן הוא. זיכרונו בימים אלו הוא כבר לא משהו שאפשר לבנות עליו. גם את סבי וסבתי כבר אי אפשר לשאול, לצערי. יתכן ששאלתי אותו כשהוא עוד זכר או אותם כשהם עוד היו פה ואז רשמתי את זה, אבל אני כבר לא זוכר. מסתבר שגם הזיכרון שלי הוא לא משהו שאפשר לבנות עליו. גם הוא, כמו ההיסטוריה הכתובה, לא באמת מה שהיה פעם.

אוזני התינוק, העגולות להפליא, תואמות היטב את עגלוליות לחייו התפוחות, ואת קימור ישבנו, העגול להפליא גם הוא. בטנו הצמודה היטב לפרווה עליה הוא שוכב, למרות חגורת כתפיו המורמת ממנה, מאפשרת לי לראות בתינוק הזה את המאבק העתידי של אבי במשקל יתר, כל חייו. המאבק שרק עכשיו הוא פטור ממנו, כאשר התרופות שהוא מקבל בכדי להאט את הכיבוי של מוחו, כיבו לו את התיאבון.  אפשר לראות כבר בתינוק הזה, את הנטייה להשמנה שירשתי גם אני, בה אני נאבק בה כל חיי, כמעט תשעים שנה אחרי הביקור ההוא בסטודיו של הצלם האלמוני.

קראתי לא מזמן על מחקר הטוען שאפשר לנבא את הצלחתו בלימודים של אדם על פי משקלו בלידתו. תינוקות שמנמנים מצליחים יותר, זעקה הכותרת בעיתון. על פי ממדי התינוק המצולם, בהנחה שהוא אבי, אבי היה אמור להיות פרופסור למשהו. אבל מה שהמחקר ההוא לא ניבא הוא את מלחמת העולם השנייה, ואת הגזירות כנגד היהודים שקדמו לה. את אבא שלי העיפו בגללן מבית הספר אחרי תשע שנות לימוד.

עיני התינוק, המרוחקות זו מזו, מביטות שמאלה ולמעלה, אל מעבר לכתפו השמאלית, ומעל לידו השמאלית הנראית במפתיע די שרירית. אבי התינוק נראה כצופה בחשש אל העתיד המצפה לו, עתיד שאותו הוא  מסכם היום כעבר רצוף כישלונות ומלא החמצות. זוויות פיו של התינוק מופנות מטה, במעין ארשת מרירות המנבאת את זו שבה הוא משקיף היום לאחור, על שמונים ושש השנים שעברו מאז אותו יום על הפרווה הכל כך רכה באולפן הצילום המחומם היטב.

קשה לדעת מהתצלום, כולו בגווני סֵפּייה, מהו צבעה המדויק של אותה "פרוות הדוב" עליה שוכב התינוק. האם היא באמת פרוות דוב או שאולי "סתם" של כבש. אולי "פרוות דוב" היה פשוט שם גנרי למה שהצלמים דאז כנראה החזיקו בסטודיו שלהם, ולקחו עמם אל בית הלקוח, כדי לצלם את התצלום שפעם היה הראשון באלבום התמונות של כל אחד – בימים שבהם מצלמות היו רק בסטודיו, והתצלומים רוטשו, לא תמיד ביד אמן.

די בטוח שאבי לא שוכב שם על פרווה סינתטית – לא בגלל שבשנות העשרים של המאה העשרים עדיין לא הגיע עידנה של המודעות לזכויות בעלי חיים. כאשר אבי נולד עדיין לא היתה אנטיביוטיקה, נשים עדיין לא הצביעו והעבדות היתה חוקית בחלקים לא מבוטלים של העולם, וכנראה שגם עוד לא היתה אז פרווה סינתטית, לבטח לא כזו שנראתה כך, כה רכה ופרוותית.

בלורית שערו של התינוק-אבי בתצלום, מסורקת יפה מטה, כלפי המצח, מנבאת את מה שאבי רואה כניצחונו, אולי היחידי, בחייו; את הצלחתו לשכנע את בלורית שערו הסוררת לפנות אחורה, מאבק לו הקדיש את כל השנתיים בהם הסתתר עם הוריו מאימת הגרמנים, בחשכת התקרה הכפולה של מתבן בכפר סלובקי נידח, כשרשת שיער לראשו יומם ולילה.

כל זה בהנחה שזה אכן אבי שם בתצלום. יתכן בהחלט שזה תצלום של אחיו הבכור, זה שנרצח בגיל שבע עשרה במחנה השמדה כלשהו. אם זה תצלום של אחי אבי, זה שאני נקרא על שמו, אז אכן, יש לו לתינוק ההוא סיבה טובה להסתכל אל העתיד בחשש. הרבה יותר מאשר לו היה התינוק הזה אבי.

כי אבי לא רואה כיום את עברו ביתר בהירות מזו שבה התינוק ההוא ראה את עתידו – היו לו לאבי בעברו לא מעט רגעים שחבל שאינו זוכר, אירועים שלא היו כולם רק חלק מרצף של כישלונות.

הי אבא, אני נולדתי. זוכר?

פיו פיו

החוצפה של ערן זהבי.

לא זה שהוא עושה פיו-פיו דווקא מול שער 5 / אוהדי הפועל ת"א. האוהדים שמתעצבנים מזה הם סתם לוזרים שאין להם חיים.

ערן זהבי מעצבן אותי, כי  ידוע לכל ש"פיו-פיו" שייך בלעדית למשפחה שלי.

אצלנו, בכל פעם שנפגשים, ביחוד עם אבא שלי, זה פיו-פיו. שולפים ויורים. בגילו המתקדם, 86, אבא שלי כבר לא מהיר שליפות כפעם, אבל עדיין אנחנו מברכים זה את זה, אני אותו, אחותי אותו, אני את אחותי, במטר יריות.

לפעמים זה מ"מכונת יריה". אז זה נשמע כמו אַ-אַ-אַ-אַ…וזה מלווה בתנועת יד ימין (שמאל אצל אחותי) קדימה, כשיד שמאל (ימין אצל אחותי) פונה אל מרכזה, כמפעילה תת מקלע. ולפעמים זה אקדח מדומיין, ואז זה פיו-פיו. והראשון ששולף, זוכה.

מטומטם, הא? אבל זה עוד טוב יחסית לכינויים שבהם מכנים אצלנו האחד את השני.

מעשה בטבעת

ישבנו ביום כיפור וחשבנו מי יושיע את המדינה. תהינו מאיפה תופיע האשה או האיש שת/יהיה מועמד/ת לנצח את נתניהו בבחירות. המצב כרגע, ממש קשה. לא רק שלא הצלחנו להעלות בדעתנו אשה שלא רק שראויה אלא גם יכולה, גם גבר לא הצלחנו להעלות. דוב חנין? הלוואי, אבל אין לו סיכוי. בני גנץ? נראה סימפטי, אולי יש לו סיכוי, אבל די כבר עם אנשי צבא. יוסי ביילין? אולי מאוחר מדי.

אז מי כן? האצבע הופנתה אלי. "למה שלא תתגייס לטובת הכלל?" שאלו אותי. "יש לך זמן פנוי, אכפת לך מדברים (אתה טוען), האנגלית שלך סבירה, אנחנו נתמוך בך".  "אז קבל את דין התנועה. לך לפוליטיקה".

ביקשתי זמן למחשבה, וישר התחלתי לחשוב, באיזה ארון מסתתרים השלדים שלי? מה יעלו מעברי במשטרה אם למשל מישהו יקליד את מספר תעודת הזהות שלי במחשביהם? אחרי שקראתי אתמול בבלוג של וורד לי בהארץ, על ההתעללות שעברו איציק ממסעדת טנאת ואחיו, כיצד רצו לעכב לחקירה את אחיו על כי מבקש מקלט טען שהוא רכש עבורו טלפון סלולרי, התחלתי לחשוב ממש ברצינות מה המשטרה יכולה לדלות עלי.

ונזכרתי. הייתה הפעם ההיא שעברתי על תקנות הגנת הצומח, והיה המעשה בטבעת.

הייתה פעם אופנה כזו במקומותינו, של טבעות מחוטי חשמל דקים וצבעוניים. אני לא יודע אם האפנה הזו יצאה אי פעם מגבולות קרית אליעזר, אז בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת. אף פעם לא הצלחתי לעשות טבעת כזו בעצמי, אני חושב שאת רוב הטבעות עשו הבנות, אבל גם אני התהדרתי בטבעת כזו, אולי אפילו יותר מאחת.

חיפשתי בגוגל תמונות של טבעות כאלה עבור הרשומה, ולבסוף מצאתי. כיום עושים אותן באפריקה ומוכרים במערב בחנויות של fair trade. כמו למשל אלו בתמונה מטה. בחנות המקוונת שבה מוכרים את הטבעות האלה כיום, שנראות ממש כמו אלו שזכורות לי מילדותי, הן נקראות Telephone wire rings.

בכל אופן, בחזרה לשלדים בארון שלי:
יום אחד, הפסיקו לפעול כל הטלפונים בשיכון שלנו. זו הייתה התקופה שאנשים חיכו עשור שנים ויותר לטלפון, ואנשים שכבר היה להם טלפון, לא התפלאו אם הוא הפסיק לעבוד. אבל כל הטלפונים? אז התקשרו להתלונן, והסתבר שמישהו פרץ את הארון של הטלפונים (נדמה לי שזה היה לפני עידן בזק. אולי קראו לזה אז משרד הדואר?) וגזר את כל החוטים שבו. אז קראו למשטרה, והמשטרה באה לחקור. וגם לשיכון שלנו הגיעו.

כל הילדים מיד הכניסו את הטבעות לכיסים, ורק אני, טמבל שכמותי, לא רק שלא הסתרתי את הטבעות שלי, אלא אף הלכתי אל השוטרים, הראיתי להם אותן, והסברתי להם שמן הסתם פרצו את הארון וחתכו את החוטים כדי לעשות טבעות שכאלה. רציתי לעזור להם בחקירה, כנראה.

אישית, לא היה לי צורך לפרוץ לשום ארון. ראשית, לא עשיתי טבעות ושנית כי אבי היה חשמלאי והיה יכול להביא לי ממספנות חיל הים שם עבד באותה התקופה, שפע של חוטים בכל מיני צבעים. אני חושב שגם ניסיתי להסביר את זה למשטרה. אבל הם קפצו עלי כמוצאי שלל רב, ועד כמה שאני זוכר איימו עלי שאם לא אסגיר את מי שעשה את זה, יאשימו אותי. היה די מפחיד כנראה, אם אני זוכר את זה חמישים שנה מאוחר יותר.

מזלי שהייתי רק בן שמונה בערך באותו הזמן, ואולי השוטרים הבינו עם איזה יורם יש להם עסק, והעניין נגמר בלא כלום. אבל אולי יש עדיין בכל זאת במרתפי המשטרה, בתיקיות מאובקות כלשהן (זה היה הרבה לפני עידן המחשב, לבטח במשטרה) תיעוד של החשדות כנגדי על פריצה לארון הטלפונים, השחתתו וגנבת החוטים.

ולכן, אני לא הולך להיות ראש הממשלה הבא שלכם. תצטרכו להמשיך ולחפש מועמד אחר.

 

בתוך התקרה

בביתן המרכזי של הביאנלה לאדריכלות בוונציה, שכותרתה השנה היה Fundamentals, הוצגה תערוכה בשם Elements of Architecture. איזה אלמנטים? תקרה, רצפה, מדרגות, חלון, מרפסת. דברים כאלה. תערוכה מרתקת ומעוררת מחשבה.

מיד בכניסה לבניין, באולם הכניסה שלו בימים רגילים תקרה קמורה ומצוירת מתחילת המאה העשרים, נתקלים בזה:

הדגמה של מה שמסתתר מעל מה שאנו רואים כתקרה במבני ציבור. יש אפילו מעין פריסקופים היורדים משני צדי התקרה ומאפשרים הצצה לחלל הזה, שאחרי שתשומת הלב שלך נמשכה אליו, אתה לא יכול שלא להיות מודע יותר לקיומו. בעלי נטיות חרדתיות עשויים להתחיל ולתהות מפעם לפעם מה מסתובב שם מעל לראשיהם, בחלל הזה המאוכלס ביותר ויותר סוגי מערכות. אבל מי יודע מה עוד…

מסתבר שהצירוף של הנמכות תקרה ורצפות "צפות" אחראי לאחוז גדל והולך של גובהם של בניינים, בעיקר מבני משרדים ותעשיה, אבל לא רק. גם בבתים פרטיים יש יותר ויותר הנמכות תקרה, עם יותר ויותר תת מפלסים, כיד הדמיון הטובה על האדריכלים, מעצבי הפנים וקבלני עבודות הגבס. זה בסך הכל פתרון טכני טוב לפיזור מזוג האוויר, לגופי תאורה שקועים, לכל מיני כבלים – למשל כאלה ההולכים אל מקרן וידאו בתקרה (שאין לנו..). יש גפ פיתוי מסוים באפשרות לשנות דברים, להוסיף מעגלי חשמל ותקשורת עם השנים (למרות שבפועל זה לא באמת קורה)

כשבנינו את הבית הפרטי שלנו בזמנו, עשינו כל מאמץ להימנע מהנמכות תקרה. מאד מצופף לי את העין ריבוי תתי מפלסים על התקרה, והנמכת תקרה על כל הבית, כזו שאפשר להעביר בה תעלות מיזוג, הייתה "עולה" ביותר מידי גובה  – היה חשוב לי לשחזר את התחושה של התקרות הגבוהות מדירתנו שבהדר הכרמל. העירייה בחיפה (זה שונה מעיר לעיר)  מגבילה את גובה התקרה לשלושה וחצי מטרים, וכיוון שזה היה הבית הראשון (וכנראה האחרון) שאני בונה, לא הייתי מודע שאפשר "להחליק" את זה, ולמדוד את הגובה אחרי הנמכה.

לא נורא, מצאנו פתרונות בלי הנמכות, חוץ מ"בוידם" מעל חדר אמבטיה – סוג של תקרה כפולה, אבל בזה לא מבחינים. גם כך, אם סוכמים את העובי של תקרת צלעות ובה לבני איטונג (המאפשרת מפתח גדול ללא עמודים ובידוד טרמי טוב), בתוספת שיפועי "בטקל" כמו שצריך על הגג, שכבת איטום ומעליה עוד ריצוף, סך על עובי התקרה מגיע ליותר משישים סנטימטרים. לא מבוטל כלל. ממש לא הקרומים הדקיקים המהווים את התקרות בבניינים של המודרניזם המוקדם, כמו למשל ביתן ברצלונה:

אולי "תקרה" היא דרך טובה להמחיש את ההבדל בין מודרניות ומודרניזם. התקרות הדקיקות המרחפות הן הדימוי החזותי המובהק של "מודרניזם", הן המחשה של Less is More. התקרות תפוחות הטכנולוגיה, הגדושות בתוצרי הקדמה המדעית והטכנולוגית, הן דוגמה של מהות המודרניות. הן More is More.
אולי זה ההבדל בין מודרניות ומודרניזם – העובי.

וכל אותו הזמן, תוך שיטוט בתערוכה, ניקר לי בראש משהו, זיכרון עמום של משהו הקשור לתקרות כפולות, משהו שלא הצלחתי לשים עליו אצבע, עד שהגעתי כמה שעות מאוחר יותר לביתן הפולני, דווקא.

נושא התערוכה שם היה IMPOSSIBLE OBJECTS, והפולנים הקדישו את הביתן שלהם לשחזור בקנה מידה 1:1 של מצבת הזיכרון  מ 1937 ל Marshal Józef Piłsudski, מכנסיית Wawel שבקרקוב. אלא שהם שיחזרו אותה כך שתקרת המצבה צפה מאופן מסתורי מעל עמודי הבסיס.

כל זה בכדי לדון בקשר בין מודרניזם לפוליטיקה בקונטקסט של כינון מדינת לאום מודרנית. נושא שיכול היה להיות רלוונטי מאד גם לביתן הישראלי, לכשיגיעו הימים בהם אדריכלים ישראלים ירשו לעצמם להיות מעורבים בפוליטיקה בלי לחשוש לפרנסתם.

בכניסה לביתן היו צילומים של מצבות זכרון שונות, וציטוט של האדריכל Adolf Loos :

Only a very small part of architecture belongs to art: the tomb and the monument. Everything else that fulfils a function is to be excluded from the domain of art.

ובין צילומי מצבות הזיכרון מצאתי את צילומי המצבות של מספר ארכיטקטים מפורסמים, שחלק מהן גם ראיתי כמו למשל זו של Carlo Scarpa בבית קברות שהוא תכנן, וראיתי גם את צילום מצבת הזיכרון לגיבור הלאומי הסלובקי Milan Rastislav Štefánik הנמצאת על גבעת Bradlo.

ואז זכרתי.
נזכרתי בתקרה הכפולה של המתבן, בכפר הקטן שליד העיירה  Brezová pod Bradlom הנמצאת מתחת (pod) להר Bradlo ומקבלת ממנו את שמה. זו התקרה שבתוכה הסתתרו סבי וסבתי, אבי ועוד שישה יהודים אחרים, בתקופות שבהם הייתה נוכחות של צבא גרמניה או סלובקיה (ששיתפו אתם פעולה) באזור הנידח ההוא של סלובקיה. בשאר הזמן הם פשוט גרו בבית ששכרו באותו כפר זעיר, "קופניצה" בסלובקית, בתעודות מזויפות. אלא שתעודות אלו היו רק כדי שזה שהשכיר להם את הבית יוכל לטעון לחפותו. סיפרתי על זה כאן.

באותם ימים ארוכים בהם הם שכבו שם בחלל הזעיר הזה, שגובהו כחצי מטר, בלי להשמיע קול ובלי לזוז, בלי יכולת לגשת לשרותים במשך שעות האור, החלל שבתוך התקרה היה כל עולמם, ההבדל בין חיים למוות. פונקציה של תקרה שבהחלט שווה להשקיע בה נפח. פונקציה של תקרה שבזכותה אני יושב פה וכותב את הרשומה הזו.

לא עלינו לראש ההר לראות את המצבה ההיא. היינו יותר בקטע של "שורשים" בנסיעה הזו, אני ואבא שלי. אבל כן הלכנו לראות את התקרה הכפולה השנייה בה הם הסתתרו בימים האחרונים ממש של המלחמה, בעיירה עצמה. החלל הכפול הזה היה עליית גג בביתה של אלמנה שהסתירה גם כמה טייסים אמריקאים שמטוסיהם הופלו באזור. גם על זה כתבתי.

אם חושבים על זה, עליית גג כמו זו שיש במקומות קרים, גם היא סוג של תקרה כפולה. סוג שלא זכה להתייחסות שם בביאנלה ב Elements of Architecture. אצלנו כאן, אין בעצם עליות גג, יש רק קומות גנובות עם כרכובים מגוחכים ("קוקיות") ותקרות נטויות בשיפוע מינימלי. גם מזה נמנענו בבניית ביתנו.

טוב, לא יורד אצלנו יותר מדי שלג. וגם אם יורד, גג הבטון יעמוד בעומס, כנראה.

Free Palestine

התקשרה אלי לפני כמה דקות מוינה Eva Morton, שהייתה חברה של אמי, שביום רביעי השבוע ימלאו שש שנים למותה, בטרם עת. היא התקשרה לספר שהיא ביקרה בעיירה Novi Ichin (כיום בצ'כיה) שממנה באה משפחת אמי, ושלוח הזכרון שסבי התקין ליד הבית בו הם גרו ברחוב Dolní brána 667/40  מוסתר, שומו שמיים. היא צילמה את המקום ושאלה אם אני מעוניין שהיא תשלח לי תמונה. בדואר כמובן, כי אווה בת 86 ואין לה מחשב. אמרתי שכמובן, ונתתי לה את המיקוד של ביתנו – היא לא הייתה משוכנעת שכאן בלבנט דואר יגיע ללא מיקוד.

והמשכנו לדבר על דא ועל הא – עם אווה זה תמיד מעניין לדבר. אני מתרשם שהיא הכירה את אמי, לבטח צדדים מסוימים שלה הרבה יותר טוב ממני. למשל, סיפרתי לה שיצחק גרינבוים, שברחוב על שמו אני גר, נאם בשדה התעופה של וינה בטקס העלאת עצמות הרצל ארצה, בטיסה שבה הגיעה ארצה גם אימי, ישובה על ארונו של הרצל (סיפרתי על זה בפרוטרוט כאן..). מסתבר שאווה דנן לא רק הייתה זו שסדרה לאמי מקום באותה הטיסה, אלא הייתה זו שטיפלה בהוצאת עצמות הרצל, אשתו ובנו מקבריהם. היא עבדה בשנים ההן (1949) בחברה קדישא של וינה…

למדתי משיחתי עם אווה עוד דברים רבים ומעניינים, שלא את כולם יש מקום לספר כאן. ובין היתר הגענו (בשיחה של כעשר דקות) לדבר על העיר Breslau, היום בפולין, ששמה היום Wroclaw.  מסתבר שלמדינות אירופה היו השגות על זכאותה של הקיסרית לעתיד  Maria Theresa לרשת את כס בית הבסבורג האוסטרי, ובאחת מהמלחמות שפרצו בשנות הארבעים של המאה השמונה עשרה בעקבות חילוקי דעות אלה (לא רק באירופה, גם בהודו וגם בצפון אמריקה), סופח חבל שלזיה למדינת פרוסיה של אז והעיר ברסלאו הפכה לבירתו. (עוד אחד מהפרקים בהיסטוריה שלא מלמדים בבית ספרנו). והעיר שממנה הגיעה אמי, Novi Ichin, הייתה בימים ההם חלק מחבל שלזיה, שברסלאו כאמור הייתה בירתו.

נו טוב, אז איך זה קשור לכותרת הרשומה? אז ככה – היינו בברסלאו לפני כחודש (ב 18.6.2014  – כדי שאזכור…) והעיר פשוט יפיפייה. יפה אפילו מפראג לדעתי. קפצנו לשם מטיול שהיה בעצם בברלין וסביבתה, גם כי שמענו שהעיר יפה, גם כי ידעתי שהרמן כהן (זה שכתב את "דת התבונה ממקורות היהדות") למד שם באוניברסיטה, והיי, אפילו פרדי דורה בא משם (למי שעוד זוכר אותו). חוץ מזה, עוד לא הייתי בפולין וכך יכולתי להוסיף אותה לרשימה (סתם..). גם ידעתי ששם השתמר עדיין אחד מבתי הכלבו שהאדריכל אריך מנדלסון בנה למשפחת שוקן (אותה משפחת שוקן שבבעלותה עיתון הארץ – השריד היחידי של עיתונות בארץ שלא בושה לקרוא אותה.)

יש לי סנטימנטים לאריך מנדלסון – הוא  חי פה בארצנו כמה שנים ואף תכנן את מבנה בית החולים שבו נולדתי. ולכן אני משתדל לבקר במבנים שהוא תכנן איפה שרק אפשר, אם כי אני חייב להודות שבברלין יש עוד הרבה שלא ראיתי בביקור הנוכחי, ויצטרכו לחכות לביקור הבא. בית הכלבו כבר לא בית כלבו אלא בניין משרדים, אך מבחוץ הוא שמור להפליא (כנראה משוחזר). יש עוד בית כלבו אחד מסוגו ששרד, בעיר Chmeniz שבגרמניה, על הגבול עם פולין. ליד בית הכלבו, משמאל בתמונה מטה, יש גם סניף ענקי של רשת סופר-פארם, שמסתבר שגם לפולין היא התפשטה.

מה עוד ראוי לציון בעיר ברלסאו? יש את כיכר העיר היפיפה שלה, ה Rynek

ויש בה שלוש(!) מסעדות טבעוניות, ממש במרכז העיר. בשתיים מהן אך אכלנו. Machina Organika הייתה לא רעה כלל, אכלנו שם בערב הגעתנו. למחר בצהריים, אכלנו במסעדה טבעונית בעלת השם הבלתי אפשרי Najadacze.pl. במסעדה זו המבססת תפריט טבעוני על מאכלים שהם טבעוניים באורח טבעי מכל מני מדינות בעולם, יש מנה של פלאפל וחומוס העשויה ממש טוב (חוץ מזה שהפיתה היא בעצם טורטייה) שהם קוראים לה בפולנית Zestaw wolna Palestyna, שזה בפולנית set Free Palestine  (ארוחת פלסטין חופשית)

הרגשתי קצת מוזר להזמין (אפילו "סמולני קיצוני" עובר ישראל כמוני) מנה עם שם כזה, אבל הייתי חשוך חומוס כמעט חודש, ולא עמדתי בפיתוי, וגם, נזכרתי שלפחות מן השפה ולחוץ גם ראש ממשלתנו, הביבי, "מצדד בפתרון שתי המדינות" עאלק, כלומר שגם הוא בעד פלסטין חופשית, גם אם להבנתו זה ברסיסי השטח שיותיר מפעל ההתנחלות. אז הזמנתי. וכך יצא לנו לשמוע את ההוראה מועברת למטבח: "פעמיים פלסטינה ופעם אחת סושי". והפלאפל אכן היה ממש טוב! בכלל, האוכל שם היה ממש מעולה, כמו למשל מנת  ה Inari המאד יצירתית הזו (למה אין להשיג אצלנו את כיסוני הטופו המותססים האלה, הם נוראה טעימים, ובריאים…)

שווה ללכת גם אם מבחוץ המסעדה לא נראית משהו, וממוקמת בקומת העמודים של שיכון מזרח גרמני מוזנח…

מהביקור החטוף הזה, נראה שכדאי לחזור לפולין, גם בלי מחנות ההשמדה. וגם לברסלאו כנראה אשתדל לחזור, לא רק כדי לנסות את המסעדה הטבעונית השלישית ששם. כי חודש מאוחר יותר (ומאוחר מדי) ראיתי בפסטיבל הקולנוע בירושלים, שהשנה "חזר בגדול" והיה ממש טוב, סרט בשם The Airstrip – Decampment of Modernism, Part III שצילם (זה סרט דוקומנטרי אם כי מאד אסוציאטיבי)  Heinz Emigholz.

האיש עושה סרטים מאד מעניינים על ארכיטקטורה, שרק אחד מהם, על אדולף לוס, הצלחתי למצוא להורדה ברשת. ב Airstrip הוא מתחיל בכיפת הפנתיאון ברומא, שכבר ידעתי שהיא הייתה כיפת הבטון הגדולה בעולם במשך יותר מאלפיים שנה, אבל משם הוא עובר לעיר ברסלאו, (אז חלק מגרמניה הקיסרית) שבה מסתבר, נבנתה ב 1911–1913 כיפת הבטון (ללא תמוכות) שהדיחה מהכס את הפנתיאון שברומא ככיפת הבטון הגדולה בעולם.

לא ידעתי ולכן לא הלכנו לראות. היינו כנראה ממש ליד, אבל לא שמנו לב. אולי אפילו נסענו ממש לפני הגן המקיף את המבנה, אבל היינו עסוקים בלהתפקע מצחוק ממאמציה הכושלים של מערכת הנווט שהייתה מותקנת במכונית השכורה שלנו להגות את שמות הרחובות בפולנית – זה נשמע כמו אוסף הברות אקראי. וכך לא ביקרנו בתוך המבנה, ולא ראינו את מערכת הקשתות היפיפייה התומכת בגג. 

המבנה אגב, ברשימת אתרי המורשת העולמית של Unseco. כנראה שכדאי להסתכל ברשימה כשמתכננים ביקור במקום כלשהו – בספר של Lonely Planet על פולין לא היה לכיפה הזו אזכור.

אני תוהה עכשיו, האם מספר הקטגוריות שהרשומה הזו צריכה להיות משויכת להן הוא עדיין חד-ספרתי.. נראה.