הספד

קשה לכתוב הספד על מי שהגדיר את חייו הוא כרצף של כשלונות: כשלונות באהבה, כשלונות בעבודה, כשלונות בכל דבר.

ניסיתי כמובן, לא פעם, להצביע בפני אבי שצאצאיו (ולא רק הם) הם לא ממש כישלון, אבל אני יכול להבין מאיפה באה האמירה המרה הזאת שלו.

מזה שאת הפוטנציאל האינטלקטואלי הלא מבוטל שלו הוא (כמו רבים מבני דורו) לחלוטין לא מימש. תחילה זה היה בגלל "קודקס היהודים", הגרסה הסלובקית של חוקי נירנברג, שאסרה על יהודים ללמוד. אחרי שיצא משנתיים של מחבוא בכפר וחזר לעיר, שכנע אותו השליח מארץ ישראל שחלוצים לא זקוקים ללימודים, (והמשיך משם לוינה, להשלים דוקטוראט בספרות.) אבי השתכנע, לא חזר לתיכון ובמקום זאת למד "משהו פרקטי" – חשמלאות, ועלה להקים קיבוץ בעמק בית שאן (אבוקה. נכשל ונסגר).

אשתו הראשונה, אמי, אותה פגש ב"הכשרה" לחיי חקלאות בישראל, עזבה אותו אחרי תשע שנות נישואין, בנסיבות שהשאירו את האגו שלו מאד פגוע. אני לא בטוח אם היא אהבה אותו באיזה שלב, אלא רק מצאה בו מישהו להשען עליו, במצבה הבריאותי המאד רופף אחרי השחרור מהמחנה. הוריו, סבי וסבתי, היו בשבילה הורים במקום אלו שלה (סבי וסבתי השניים) להם הייתה מנוכרת. אין לי טענות אל אמי, לא הייתה התאמה ממשית ביניהם, אבל זה נגמר בעצב גדול ובתחושת כישלון.

את אשתו השניה נשא אחרי שנוכח שהמשמורת עלי, בה זכה לאחר מאבק, קשה עליו כמפרנס יחיד. נישואיו השניים היו נישואי תועלת, אהבה לא הייתה גם שם, וגם לא הרבה תועלת. אפשר בהחלט להגדיר אותם ככשלון.

הוא הקים עסק לעבודות חשמל שפרנס אותנו במידה סבירה רוב השנים, אך כשהיה כבר בן כמעט שבעים, כבר לא בשיא כוחותיו, (וגשמים עזים העלו על גדותיה את תעלת הגדורה שבמפרץ חיפה והציפו את העסק שלו) העסק קרס. אבי נשאר חסר-כל. הכשלון בסוף הדרך השכיח את השנים היותר טובות. בזכרוני, וכנראה גם בזכרונו (לפני שנמוג) זה היה תמיד קשה.

אז איך כותבים הספד, כזה שאפשר לשאת בעמידה ליד גופתו, לפני האנשים שבאו ללוויה שלו, בלי שכל משפט בו יתחיל ב"חבל"? התלבטתי ארוכות, וזה מה שיצא:

יכולת לבחור
בדרך הקלה
ולהמשיך הלאה
בלעדי
 
בחרת
בדרך השניה
התעקשת לקבל עלי
משמורת
 
משמורת לא פשוטה
אפילו מאתגרת
שאת חייך לקחה
לדרך אחרת
 
דרך שעברנו יחד
והיית מאחורי
כל הדרך
בירידות
וגם בעליות
 
דרך בה
נמשיך יחד
כשאתה
תמיד אתי
אחותי, (שעברה בגיל 4 למשמורת אימנו,) כתבה את ההספד הזה:
אבא'לה. כך קראתי לך בשנים האחרונות, העצובות, של הדעיכה. סיבים נפרמו. השתנית. התרככת. החלפת את ביטויי האהבה האינפנטיליים של דגדוגים, צביטות ויריות במילים של חיבה. לילה של חסד, שממנו לא התעוררת, סיים חיים ארוכים,  שלוו בתחושת החמצה.

שמחת הנעורים שלך נגדעה בשואה עם אובדן אחיך הבכור, שני, ושנות הבריחה וההסתתרות עם הוריך, שלהם דאגת במסירות אין קץ בזקנתם עד יומם האחרון.

העלייה לארץ עם קום המדינה ונישואיך המוקדמים לא אפשרו את מימוש מלוא הפוטנציאל האישי, האקדמי, המקצועי. עול הפרנסה היה בראש סדר העדיפויות שלך בכל שנות בגרותך. הקמת במו ידיך חברה עצמאית, ובעבודה סיזיפית כנגד כוחות השוק ואיתני הטבע ניסית לשרוד כלכלית, עד למשבר הסופי.

הזוגיות גם היא לא הסבה לך אושר. נישואיך הראשונים, הקצרים, הסתיימו בשברון לב, ממנו לא השתקמת. לא שכחת ולא סלחת. נישואיך השניים, הארוכים, לא פיצו על החסך הרגשי, והתפוגגו בסופו של דבר אל השכחה.

ובכל השנים האלה, מאז שנפרדתי ממך בגיל 4, למרות כל הקשיים, תמיד ידעתי שאתה אוהב אותי ודואג לי, גם אם מרחוק, כמיטב יכולתך, בדרכך. הבנתי אותך תמיד. אולי כי אני כל כך דומה לך.

זה הזמן לנוח, אבא'לה שלי. אני אוהבת אותך.

מודעות פרסומת

לישון, לא לקום

"רצה המקרה" והפוסט הקודם שלי נקרא גם הוא "לישון, לא לקום". יומיים אחרי שהוא פורסם, אבי הלך לישון ולא קם.

"רצה המקרה" וביום בו פרסמתי את הפוסט ההוא, הייתי כשלוש שעות עם אבי. "עם" במובן מצומצם, כי בחרתי לבוא ולהחליף את המטפל שלו שיצא לסידורים, דווקא בזמן שנת הצהריים של אבי.

להיות עם אבי בשעות בהן הוא ער הפך בחדשים האחרונים קשה מדי עבורי. אבי היה בשלב במחלתו (כנראה אלצהיימר, או "סתם" דמנציה) בו הוא עבר משתיקה עצומת עיניים בכל שעות היום לדיבור בלתי פוסק. תחינה בעצם, קול ענוּת. שעברה בין דיווח רציף על כאבים שיש לו ב"בומבה" (מילת הקוד שלו עם המטפל שלו לישבן,) לחזרה בלתי פוסקת וקורעת לב על המשפט "Allan, help me" לבקשות חוזרות ונשנות ל:"קאפ תה" או פנטה או שוקו או lemonade, תוך שהוא מחזיק ביד את כוס התה (את האחרים אסור היה לו לשתות מחמת הסוכרת) המלאה.

בעצם, אי אפשר היה לעזור לו. לקול העַנוּת לא אי אפשר היה להחזיר בקול עַנוֹת. הכאבים בישבנו היו מפצעי לחץ שקיבל משכיבה של שלושה ימים ללא תזוזה בחדר המיון של בית חולים כרמל לפני ארבעה חדשים, פצעים שבעקבות טיפול מסור מאד ומקצועי מאד של המטפל שלו כמעט ונרפאו לחלוטין, אבל זכר הכאב נשאר, כמו זכר הצימאון – גם אחרי ששתה. הוא פשוט "נכנס ללופ" של דיבור. כשעצרת אותו ושאלת אותו מה כואב לו, הוא היה עונה "כלום", ומיד ממשיך להתלונן על כאביו. כשהצבעת על כוס התה שבידו היה עוצר לרגע, וחוזר לבקש.

רציונלית, הייתי אמור להיות מסוגל להכיל את זה, להבין שזה לא בשליטתו, שאין לי הרבה מה לעשות. בפועל, התפתלתי בכסא בכל פעם ששמעתי אותו קורא לעזרה. אני מניח שלמטפל שלו זה היה פחות קשה, למרות שגם הוא אהב את אבי אהבה גדולה.

בשעה ארבע ניגשתי למיטתו, להעיר אותו, לדבר אתו קצת. הוא סירב בכל תוקף להתעורר וצעק עלי בקול גדול: "אלן, די!". יחסו אל המטפל שלו התחלף בין חזרה בלתי פוסקת על "אלן אתה הכי חמוד" לגערות ונזיפות חסרות בסיס, כאלה שאם היה אדם בריא הייתי מגדיר אותן כהתעמרות.  אבל זו המחלה. המופעים היותר אלימים שלה נחסכו מאיתנו, אבל יכולתי לקבל הצצה אליהם כאשר האחיות בבית החולים ניסו לטפל בו באשפוז האחרון (אי ספיקת לב, הצטברות נוזלים). היה לו עדיין כוח רב בגופו, גם במצבו המאד מוחלש, והוא היכה לכל עבר.

יומיים אחרי כן, ישבתי בבוקר על המרפסת בצימר בעין כרם (לא משהו, אבל נוף יפה) ונכנסתי לחדר (המוזנח ולא מתוחזק) לקחת שזיף. ראיתי שהטלפון מצלצל (הוא היה מושתק, בעצם הבהב) והמספר היה מאבא שלי.

בדרך כלל בשיחות אלו  המטפל (אבא שלי כבר לא זכר בשלב זה איך משתמשים בטלפון). שולח אותי לקנות חיתולים למבוגרים, או 20 בקבוקי ensure (מזון מרוכז לחולים, "שוקו" בפי אבי), או תרופה כזו או אחרת או אחד מחומרי החבישה היותר אקזוטיים לטיפול בפצעיו, (כאלו שצריך לעבור שלוש מרפאות של קופת חולים כללית בכדי לאסוף.) אבל לא הפעם. "אבא שלך לא קם מהמיטה". אמר לי באנגלית רצוצה.

מה הבנתי? שכמו שהיה אתי יומיים קודם, אבי מסרב לקום מהמיטה. אבל לא. הוא הלך לישון ערב קודם באחת עשרה בלילה, אחרי שכל הערב, ללא הפסקה, דיווח למטפל שלו כמה הוא חמוד. במיטה (הוא כבר נרדם ללא כדורי שינה מזה זמן מה) הוא נגע בכתפו של המטפל ואמר לו שהוא חמוד, יותר חמוד, הכי חמוד וגם השיב בברכת "לילה טוב" לברכת "לילה טוב" של המטפל (מנהג שהמטפל עבד קשה להנחיל). ונרדם. ולא קם.

סוף סביר, במיטתו הוא (בעצם מיטת בית חולים ששכרנו, להקל על הטיפול בו) ובשנתו. רק חמש שנים מאוחר מדי. חמשת השנים האחרונות היו רעות. רעות מאד אפילו. לו ולנו.

ידעתי שרוב בני האדם מתים בבית החולים, אחרי סדרת עינויים לא קטנה, ושמחתי שנחסך מאבי לפחות הסבל הזה. נחסך גם מאחותי וממני להתמודד עם הדילמות של "טיפולים מאריכי חיים כן או לא", משהו שאבי גילגל לפתחנו. מבחינתו "עוד לא הגיע הזמן" להחליט בסוגיות אלו, גם כעוד היה צלול.

מה שלא ידעתי, שביורוקרטית, מסובך יותר למות בבית. צריך שרופא יגיע ויקבע את המוות, וצריך קצין משטרה להגיע, לבדוק את "זירת האירוע" ולאשר שהמוות היה טבעי, שלא היה מעורב פשע.  וצריך שבן משפחה יהיה נוכח. אי אפשר לפנות את גופת המת לפני שהקצין אישר.

אין לי שום רגש דתי, וקבורה דתית לא נראית לי חשובה, אבל חייבים להודות שהחברה קדישא יודעים את העבודה. אתר האינטרנט שלהם מספק אינפורמציה מפורטת על הנוהל להוצאת רשיון קבורה לאנשים שנפטרו בביתם (בלשכת הבריאות, עם תעודת זהות הנפטר, אישור רופא ואישור קצין) והם מטפלים בכל עניין הקבורה בקלות ובפשטות. אז הזמנו את מגן דוד אדום, והם באו מהר, ופראמדיק חיבר אליו מוניטור (לא הייתי נוכח, הייתי בדרך חזרה מירושלים) ואחרי שמטר וחצי של סרט נייר (שצורף לתעודת הפטירה) הראה רק flatline, קבע את מותו, וגם קבע, על פי טמפרטורת הגוף, שאבי נפטר כנראה מוקדם באותו לילה. (אף שהמטפל טוען ששמע אותו בשתיים בלילה).

מד"א הזמינו את המשטרה (הם מתורגלים) ואלו שלחו שוטר (שניים בעצם, אחד שיודע ל…) אבל הקצין לא בא. הוא רצה "למסור לנו את האישור ביד" משום מה. אז היגענו, וכארבע שעות אחרי כן הגיע הקצין. כל אותו הזמן, כחמש שעות, ישבו שני שוטרים ברכבם הממוזג ברחוב ו"שמרו על זירת האירוע" שלא תיפגע. (יש למשטרה עודף כוח אדם, אני מתרשם.) ואז הגיע הקצין, אפילו לא טרח להכנס לחדר בו נמצא אבי, הנפיק את הפתק והלך. גבו ממני ומהמטפל עדות (אחרי שזוג השוטרים הראשון הוחלף בזוג דובר אנגלית), החתימו אותנו על העדות וזהו.

אחרי כן הגיעו אנשי החברה קדישא, שניים מהם. במורד המדרגות הם חלפו על פני בני ושאלו אותו האם המנוח כבד. (היה הרבה פחות כבד מכפי שהיה רוב חייו). אחרי כן שאלו אם אפשר לקחת אותו עם הסדין (לא התנגדתי), ישרו בכוח את רגליו ולקחו את אבי במיומנות ניכרת במנשא גומי מיוחד שיש להם, עם ידיות.

עם צאת השבת אלך אליהם לקבוע מועד להלוויה, כנראה ביום ראשון, בתל רגב.  ביום ראשון בבוקר אלך להוציא רשיון קבורה. לסכם את חיי אבי, עדיין מוקדם לי מדי, אף שבמובן מסויים אני עושה את זה כבר כמה שנים.

דייסה

מזג האוויר החורפי שהופיע לפתע, מעורר אצלי, כמו בכל שנה, געגועים לדייסה.

ליתר דיוק, לדייסת הסולת המוגשת בצלחת שטוחה, שוקולד מריר מגורר מעליה שאותה אוכלים עם כפית, לאט לאט, במעגלים הולכים וקטנים לאורך ההיקף המצטמצם והולך, תוך שהדייסה הנגישה לכפית הופכת כך חמה בדיוק במידה.

את הדייסה הזו, שאחותי ואני היינו אוכלים ישובים למדף הנשלף מתוך שולחן המטבח, המותאם לגובהנו אז, זכיתי לאכול עד גיל חמש בערך. אלא שאז התפרקה החבילה, הורי נפרדו, אחותי עזבה עם אמי ועם הדייסה, ואני נשארתי עם אבי, לא חובב דייסות, ועם אשתו השניה, לא מתפוצה שדייסה היא חלק מתרבותה.

תארו לעצמכם אם כן כמה שמחתי כשהגעתי לטירונות במחנה 80, בחודש מאי אחד (כן, "טירונות מאי"…) וגיליתי שבארוחת הבוקר מגישים דייסת סולת. אמנם רק עם סוכר בזוק מעל, אבל גם זה משהו..

אלא שהתלהבותי מהדייסה שם, גיליתי, יכולה לסכן את חיי. שאר עמיתי לפלוגה, שלא הגיעו ל"טירונות מאי" בגלל שלמדו בבית ספר לטכנאים (וסיימו באמצע השנה), אלא בגלל שלא למדו כלל בתיכון, חשבו שאכילת דייסה זה לא משהו שראוי לו לגבר לאכול.

וגם אמרו לי את זה, פעם אחר פעם. וכשזה לא עזר, וחזרתי לשולחן עם צלחת הדייסה השנייה, שלקחתי כתוספת, אפילו איימו לדקור אותי אם לא אפסיק, כאות סולידריות אתם אולי, לאכול דייסה. מסתבר שאכילת דייסה הופכת אותך ל"כלב זר" אצל החבורה ההיא, שהנורמות שלה היו כאלה: שכשתפסו אחד מהם גונב נורה מאוהל אחר, ושאלו אותו למה הוא לא פשוט מבקש מהמם-כף, הוא ענה ש: "כשלי חסר, אני גונב כמו גבר!"

לא רק איימו, גם דקרו. בתור בכניסה לארוחת הבוקר. למזלי, בכף – כי סכינים לא נתנו לנו. והתפתחה קטטה, שהסתיימה ב:"חכה, חכה, נחכה לך מחוץ לשער בסוף הטירונות".

הייתי מודאג, קצת, אבל המשכתי לאכול בשיא המרץ דייסה. לפחות אמות שבע ומאושר…
אלא שחששותיי לא היו מבוססים. בסיום הטירונות כל אחד התפזר לאוטובוס שהסיע אותו למקום אחר, ולא יצא לאף אחד לארוב לי ליד שום שער.

כשנה אחרי כן, נפגשתי בבחור שדקר אותי בטירונות. שרתתי בבסיס של חיל הקשר על שפת מכתש רמון, מתקן שכבר לא קיים, שנקרא אז "הטרופו", שקיבל אספקה מהמטבח של בה"ד 1, בית הספר לקצינים הסמוך. בדרך כלל היה זה הנהג שהיה מביא את האוכל, אבל באותו יום, נסעתי אני, ואת מי אני פוגש שם במטבח? את אותו בחור מתעב הדייסה מהטירונות, עכשיו טבח במטבח של בה"ד 1, שמדי יום צריך לבשל דייסה לכמה מאות צוערים. ולא רק זה, אלא שהוא גאה בדייסה שהוא מבשל!
כל כך גאה, עד שהפציר בי לטעום ממנה, עם קינמון! מצרך נדיר אז במטבח הצבאי.

הוא לא זכר את האיומים שלו עלי אז בטירונות, אלא רק שהיינו בטירונות יחד ולכן, מבחינתו, היינו "אחוקים". לא הזכרתי לו את הפעם ההיא בה הוא דקר אותי בגב, ונשארנו "אחוקים". ומאותו היום, אם היינו צריכים אספקה יותר טובה, בכמות יותר גדולה, למשל למסיבה עם הבנות מבסיס חיל האוויר הסמוך, היו שולחים אותי להביא אספקה מהמטבח.

אז הייתי מביא גם דייסה. וגם אצלי בבסיס הייתי היחידי שאכל ממנה. אנשים לא יודעים מה טוב..

היום, אם אני בכלל מבשל דייסה, זו תהייה בדרך כלל דייסת שיבולת שועל (קוואקר), על בסיס חלב סויה, ובלי שוקולד. שאני עושה דייסת סולת, אני תמיד מתאכזב – זה אף פעם לא מצליח לשחזר את הטעם ההוא. אולי בגלל שאני כבר לא צורך חלב מן החי ואולי כי שוקולד מעורר אצלי מיגרנה.

או אולי בגלל שאי אפשר להחזיר את טעם הילדות.

 

מונוגרמות ומכנסיים מופשלים.

אולי מה שהעם היהודי צריך לעשות כדי להבטיח את הישרדותו, הוא לממן כמה מחקרים רפואיים ש"יוכיחו" לכל שאר העולם שכדאי למול את בניהם. או (עדיף) להפסיק למול את בניו.

במלחמת העולם השנייה, ההבדל הזה בין יהודים ללא יהודים (שכמעט ולא מלו), ובין יהודים ליהודיות, היה עניין של חיים ומוות, ואפשר להרבה יותר נשים מגברים, ילדות מילדים, לרדת למחתרת, להתחזות כנוצרים, ולשרוד.

הנושא עלה כששאלתי את אבא שלי מה היה השם על התעודות המזויפות שהיו לו ולהוריו כאשר הסתתרו בכפר הנידח ההוא במערב סלובקיה. מסתבר שהתעודות לא היו מזויפות אלא הונפקו על ידי הרשויות, תמורות שוחד, כביכול בעיירה במזרח המדינה בשם מיכאלובסקה שכבר נכבשה על ידי הצבא הרוסי, ולכן אי אפשר היה לברר את אמיתותן עם הפקידות שם. ושמו של אבא שלי שם היה Ondrei šalat. סבא שלי נקרא לדיסלב וסבתי אלנה.

למה דווקא השמות האלה? אתמול למדתי, שהשמות נבחרו כך שראשי התיבות של השם על התעודות יהיו תואמים למונוגרמות שהיו כבר רקומות, כנהוג בימים ההם (בהם לעבודת נשים לא היה ערך כלכלי), על כל פריט לבוש שלהם, וגם על כלי המיטה והממחטות. מסתבר שחוסר התאמה למונוגרמות הרקומות עלה לאנשים בחייהם, כאשר חשדו בהם בשל חוסר ההתאמה הזה. אלוהים בפרטים הקטנים..

התאמת השם למטפחת האף הייתה תנאי הכרחי, אך לא מספיק. האיכר שהסתיר את משפחתי ידע שהם יהודים, והתעודות נועדו רק כדי לספק  לו כיסוי. הוא אפילו רשם את משפחתי תחת שמם הבדוי אצל המשטרה בכפר, ודווח שהוא משכיר בית לפליטים (נוצרים) ממזרח המדינה, כדי שיוכל לקבל הקצבת מזון בעבורם.  אבל אם היו דורשים מאבי או סבי להפשיל מכנסיים, זה היה סוף הסיפור. ואני מניח שכאשר המקלחת היא צינור בחצר, כמו בכפר ההוא, קשה להסתיר מהמארח שלך במשך שנים את העדרו של קצה איבר המין שלך.

היום, יש כבר לא מעט נוצרים שמלים את בניהם, ושמעתי שבתעשיית הפורנו, כל ה"כוכבים" נימולים משום מה, אז היום יהודים יכולים אולי לטעון, כשיפשילו להם את המכנסיים, שיש או הייתה להם קריירה בסרטים כחולים.

אבל למה בכלל לעשות את הדבר הברברי הזה, (אם אתה לא שואף לככב  בסרטי פורנו)?

כלבים שוטים ואנגלים

Joe Cocker, האיש שבגללו ברחתי מהבית, מת השבוע.

Mad Dogs & Englishmen

זה האלבום הכפול של ג'ו קוקר, Mad Dogs & Englishmen  מ 1970, שהופיע שנה אחרי ההופעה המדהימה שלו בוודסטוק (אח, כמה חבל שפספסתי את זה…)

האלבום האהוב עלי מכולם, הסתובב בלי הפסקה אצלי על הפטפון, בווליום מקסימלי. יכולתי לשיר את כולו מתוך שינה. הוא אף פעם לא נמאס לי עלי, גם אחרי שהופיע Shefield Steel המופתי.

לי אף פעם לא נמאס לשמוע את האלבום הזה, אבל לאבא שלי ממש, ולאשתו אפילו יותר. היא סבלה מנדודי שינה, ותשע בערב הייתה השעה שאחריה חייב להיות שקט מוחלט, תוך שהיא "הכינה את עצמה לשינה" עם מנות גדלות והולכות של כדורי שינה. תשע בערב היה לי מוקדם מדי. אז נעלתי את דלת החדר שלי, ונתתי לג'ו קוקר וללהקת הליווי המופלאה שלו, להפציץ.
אני מניח שיכולתי להקשיב להם באזניות, אבל משום מה, לא עשיתי את זה.

הריבים נמשכו עד אותו ערב שבו אבא שלי פרץ בכתפו את דלת החדר שלי, כמעט עוקר את המשקוף ממקומו – הוא איש גדול. הפטפון הועף אל הרצפה ונשבר. התקליט שרד. היה בלאגן. בהמשך אותו הלילה, יצאתי מהחלון ונעלמתי.

לאן נעלמתי? נסעתי תחילה לתל אביב. שם גרה אמי, אבל משום מה לא הלכתי אליה. ישנתי במלון מפוקפק בתחילת רחוב אלנבי, ליד הים. אחרי כן נדדתי לירושלים ומשם לאילת, שם ישנתי באכסניית הנוער. אני זוכר את המקומות בהם לנתי – יש לי זיכרון טוב למקומות, אבל אני לא זוכר מה עשיתי כל הימים האלה. הסתובבתי סתם אני מניח. אני די בטוח שלא עשיתי שום דבר ששווה לכתוב עליו.

אני לא זוכר איך בדיוק זה נגמר, רק שאחרי שבוע התקשרתי מאילת הביתה והודעתי איפה אני. הנחתי ששבוע בו אבא שלי לא יודע איפה אני צריך להספיק. אחרי זה חזרתי הביתה בלי יותר מדי משא ומתן. אני גם לא זוכר בדיוק בן כמה הייתי כשזה קרה, בטח בן 17 או 18. האלבום יצא כשהייתי בן 16, אז לבטח שזה לא היה קודם לכן. מסתבר שלא הייתי מרדן גדול, את רוב המרד שלי עשיתי בבתי הספר השונים (מהם גם הועפתי).joe-cocker-2

כמה שנים אחרי כן, אליל נעורי הגיע לחיפה והופיע בהיכל הספורט. ברור שהלכתי להופעה. הוא היה כבר שמן וקרח בשלב זה, התנועות האפילפטיות שלו קצת התעדנו, והוא לא לקח שיעורי פיתוח קול בזמן שעבר. והוא היה עדיין זמר ענק. כולו נשמה. היה מדהים.

ואת הרשומה הזו אני כותב כשאני שומע (באזניות – למדתי משהו מאז…) בפול ווליום את ה youtube mix שלו, ויש שם אפילו 2-3 שירים שלו שלא היכרתי. ואני שומע אותו צורח במלא הגרון כמו שרק הוא יודע את "עם מעט עזרה מידידי". האיש ענק.

אגב הביטוי "כלבים שוטים ואנגלים", ששנים חשבתי שזה "כלבים, שוטים ואנגלים" לקוח מספר בשם Gunga Din שכתב  Rudyard Kipling, שם הוא אומר שבהודו
 “Only mad dogs and Englishmen go out in the noon day sun”

כמה נכון…

השלטונות

ביום שישי האחרון, ה-26.12, התקיימה במסגרת הסמינר: פילוסופיה ואלימות, הרצאתו של פרופ' עדי אופיר:"אלימות והתגלות" (תקציר בסוף הרשומה)

החלק היותר מעניין של הסמינר, היה בסופו, שבו כנהוג בסמינר, המרצה החליף דעות בעיקר עם חבריו (אני כבר לא טורח לנסות ולשתף שם). שם התבהרה לי השאלה, שאולי התכוון המרצה שנבין מתוך דבריו בעצמו (או אולי מספרו העוסק בנושא). וזו השאלה: מה עושים מול משטר אלים? כיצד נוהגים?

נקודה משמעותית בעיצוב המשטר המודרני, על פי המרצה הוא הנקודה בה הפסקנו לייחס אסונות לאלים/אלוהים. זו הנקודה בה אולי לקחנו את גורלנו בידנו, שבו החילון והמודרנה החלו יחד. בנקודה זו ואילך, מקור האלימות והסמכות הפך להיות המדינה, והיא גם זו המחוללת את האסונות המתרחשים על ראשנו, שרק מיעוטם הוא משל הטבע, וגם אלו שמשל הטבע,  נזקם יכול להיות קטן בהרבה, אם המדינה הייתה עושה את שלה – למשל נזקי הוריקן קתרינה בניו-אורליאנס.

אז זאת השאלה שאני שואל: האם אי אפשר לעבור לשלב הבא? לא להתייחס יותר למדינה בכוח אלוהי שאין לנו שליטה במעשה ידיו, שמחולל עלינו אסונות? האם ללכת להצביע במועד שמתאים לאיל הימורים אמריקאי אחד הוא דרך אפקטיבית לשלוט בגורלנו? האם אין זו פשוט משת"פיות עם השיטה?

האם התנהלות זו בכלל מוסרית? במה היא שונה בכלל מהתנהלות ועד היהודים של גטו טרזין מול הגרמנים? ראיתי רק חלק קטן מהראיון שערך קלוד לנצמן עם יעקוב מורמלשטיין, "זקן היהודים" השלישי והאחרון של טרזין (שם הייתה משפחת אמי) וקראתי את "אדלשטיין נגד הזמן" של רות בונדי, על זקן היהודים הראשון של הגטו (שנרצח ב 1944) ואני לא יודע מה לחשוב עליהם. לבטח שאני לא מצליח לגנות אותם באופן קטגורי. ממש לא.טרזין 1-001

אחרי הסמינר הלכתי עם בטן מלאה (בחומוס/פול משל  "בית לחם" מרחוב פלורנטין) לראות בסינמטק את הסרט התיעודי "רגינה", על רגינה יונאס, האשה הראשונה שהוסמכה לרבנות אורתודוקסית, בברלין של שנות העשרים. אשה שקהילה יהודית אחת אפילו הסכימה להעסיק אותה כרבה, אחרי שכל הרבנים הגברים "נשלחו מזרחה". דמות מרשימה מאד, שרק צילום אחד ויחיד נשאר ממנה, אבל הייתה כנראה אשת רוח משכמה ומעלה, שגם היא כמו אנשי רוח יהודים רבים, משכמם ומעלה גם הם, נרצחו.  אבל לפני שנשלחה לאושוויץ, במשך שנתיים היא סיפקה סעד רוחני בגטו טרזין, יחד עם ויקטור פראנקל, שמסתבר שגם הוא היה בעיקר בטרזין, אף שמספרו "האדם מחפש משמעות" זוכרים בעיקר את שהותו באושוויץ. (בויקיפדיה כתוב: במהלך מלחמת העולם השנייה שהה במחנה ההשמדה אושוויץ, בדכאו, ובעוד מחנות ריכוז, למשך שלוש שנים.)

יחד עם פראנקל, רגינה יונס פעלה בעיקר בכדי לשכך את ההלם הראשוני של המגיעים החדשים לגטו ולמנוע התאבדויות. רבים מהמגיעים לגטו היו אנשים מבוגרים, שכן הגטו יועד בתחילה לזקני היהודים של גרמניה ואוסטריה, ואלו קנו בכל רכושם מקום במה שהם חשבו שהוא בית אבות מהודר בעיירת מרפא שיועדה ליהודים וכשהגיעו אל טרזין וראו לאן נפלו, התאבדו בהמוניהם. המסר של פראנקל ויונאס היה שעצם ההישרדות היא צורת ההתנגדות האפקטיבית ביותר, ומצבו הנפשי של האדם מהווה מרכיב משמעותי ביכולת ההישרדות שלו מול משטר עוין. (כתבתי כאן על ה"אטיטיוד" של סבא שלי שם, שבזכותו הם כנראה שרדו).

אז התאבדות היא לא הפתרון. הישרדות היא מנגנון התנגדות אחד לשלטון אלים (וכל שלטון אלים) ודכאני. הגירה או בריחה היא פתרון אחר – בעולם אידאלי אנו יכולים לבחור את השלטון המתאים להשקפתנו על ידי הגירה (ספרו את זה לפליטים הכלואים ללא משפט בכלא סהרונים או ליהודים הנודדים  מנמל לנמל בזמן מלחמת העולם השנייה על האוניה סנט לואיס). התנגדות מבפנים, מחאה גם הם דרכים לגיטימיות. לגבי האפקטיביות שלהן, השאלה היא מה אתה רוצה להשיג. להחליף את השלטון? למה? זה באמת ישנה משהו? לא.

אם יוצאים מהנחה שהשלטון לא יעלם, אז השאלה הופכת להיות: איך חיים עם השלטון?

חיים ליד? אולי פשוט צריך לטמון את הראש בחול, לעשות מעשים טובים פה ושם כדי להרגיע את המצפון ולדקלם לעצמך אחת ביום שאתה לא שותף, שהעוולות האלה שהמדינה מחוללת, הילדים בני החמש האלה שהיא הורגת, הם לא באשמתך. שזה שלא לקחת את הרגליים ונסעת מכאן (כמו שעדי אופיר כבר עשה) לא היה משנה את הדברים. שהמחסומים, והמעצרים, והסיכולים הלא ממוקדים וגזל הקרקעות, והניצול, והדיכוי וההרג ימשיכו אם תישאר ואם תלך, אם תשתף פעולה עם השיטה ואם לא, אם תפעל חברתית או שתסתתר לפני הטלויזיה ותסמס ל"כוכב הבא".

יאוש? כן. או שזו פשוט שיטת ההתנגדות היחידה.

זה תקציר ההרצאה של עדי אופיר: 

על פי הדיווח במקרא, אלוהים, ריבונו של עולם, נהג להתגלות ליחידי סגולה בקול ובמראה וחיזיון, אבל להמונים הוא התגלה בעיקר באמצעות הנס והאסון. כמעט תמיד היתה התגלותו להמונים כרוכה בשינוי סדרי עולם, כמעט תמיד הביאה התערבותו גאולה לנבחרים וחורבן לאחרים. בעולם המקראי אלימות האל היתה חותם שלטונו ואחת מצורות ההופעה הבולטות שלו. האם אלימות – זאת שמתפרצת וזאת שמרחפת ומאיימת להתפרץ – איננה צורת ההתגלות המובהקת של השלטון גם במדינת הלאום המודרנית? עד כמה שונה השלטון המודרני מדגמי השלטון האלוהי המתוארים במקרא? מהו בעצם שלטון בלי מופעי האלימות שלו, מה מקיים אותו בין מופע אחד של אלימות למשנהו, והאם האמונה בקיומו בין מופע למופע רציונלית יותר מן האמונה באלוהים? והאם השלטון הוא באמת המקור לאלימות שמבעדה הוא מופיע או שמא האלימות היא זו שאחראית לעצם קיומו של המערך הזה המכונה שלטון? האם אין טעם לחשוב שהאלימות שבה מתגלה השלטון היא גם זאת שממציאה ומקיימת אותו?

התינוק

התינוק השמנמן , השוכב על פרוות הדוב, ידו השמאלית האיתנה מרימה את פלג גופו השמאלי העליון כך שיביט לעבר הצלם, הוא כנראה אבי.

כך אני מסיק מזה ששמו של אבי כתוב על גב התצלום, בעפרון, באותיות לטיניות, בכתב חצי-רציף שנכתב ביד לא מיומנת, כנראה כתב ידי אני.

אבי לא בטוח שהתינוק בתצלום הוא אכן הוא. זיכרונו בימים אלו הוא כבר לא משהו שאפשר לבנות עליו. גם את סבי וסבתי כבר אי אפשר לשאול, לצערי. יתכן ששאלתי אותו כשהוא עוד זכר או אותם כשהם עוד היו פה ואז רשמתי את זה, אבל אני לא כבר זוכר. מסתבר שגם הזיכרון שלי הוא לא משהו שאפשר לבנות עליו. גם הוא, כמו ההיסטוריה כולה, לא באמת מה שהיה פעם.

אוזני התינוק, העגולות להפליא, תואמות היטב את עגלוליות לחייו התפוחות, ואת קימור ישבנו, העגול להפליא גם הוא. בטנו הצמודה היטב לפרווה עליה הוא שוכב, למרות חגורת כתפיו המורמת ממנה, מאפשרת לי לראות בתינוק הזה את המאבק העתידי של אבי במשקל יתר, כל חייו. המאבק שרק עכשיו הוא פטור ממנו, כאשר התרופות שהוא מקבל בכדי להאט את הכיבוי של מוחו, כיבו לו את התיאבון.  אפשר לראות כבר בתינוק הזה, את הנטייה להשמנה שירשתי גם אני, בה אני נאבק בה כל חיי, כמעט תשעים שנה אחרי הביקור ההוא בסטודיו של הצלם האלמוני.

קראתי לא מזמן על מחקר הטוען שאפשר לנבא את הצלחתו בלימודים של אדם על פי משקלו בלידתו. תינוקות שמנמנים מצליחים יותר, זעקה הכותרת בעיתון. על פי ממדי התינוק המצולם, בהנחה שהוא אבי, אבי היה אמור להיות פרופסור למשהו. אבל מה שהמחקר ההוא לא ניבא, הוא את מלחמת העולם השנייה, ואת הגזירות כנגד היהודים שקדמו לה. את אבא שלי העיפו בגללן מבית הספר אחרי תשע שנות לימוד.

עיני התינוק, המרוחקות זו מזו, מביטות שמאלה ולמעלה, אל מעבר לכתפו השמאלית, ומעל לידו השמאלית הנראית במפתיע די שרירית. אבי התינוק נראה כצופה בחשש אל העתיד המצפה לו, עתיד שאותו הוא  מסכם היום כעבר רצוף כישלונות ומלא החמצות. זוויות פיו של התינוק מופנות מטה, במעין ארשת מרירות המנבאת את זו שבה הוא משקיף היום לאחור, על שמונים ושש השנים שעברו מאז אותו יום על הפרווה הכל כך רכה באולפן הצילום המחומם היטב.

קשה לדעת מהתצלום, כולו בגווני סֵפּייה, מהו צבעה המדויק של אותה "פרוות הדוב" עליה שוכב התינוק. האם היא באמת פרוות דוב או שאולי "סתם" של כבש. אולי "פרוות דוב" היה פשוט שם גנרי למה שהצלמים דאז כנראה החזיקו בסטודיו שלהם, ולקחו עמם אל בית הלקוח, כדי לצלם את התצלום שפעם היה הראשון באלבום התמונות של כל אחד – בימים שבהם מצלמות היו רק בסטודיו, והתצלומים רוטשו, לא תמיד ביד אמן.

די בטוח שאבי לא שוכב שם על פרווה סינתטית – לא בגלל שבשנות העשרים של המאה העשרים עדיין לא הגיע עידנה של המודעות לזכויות בעלי חיים. כאשר אבי נולד עדיין לא הייתה אנטיביוטיקה, נשים עדיין לא הצביעו והעבדות הייתה חוקית בחלקים לא מבוטלים של העולם, וכנראה שעוד לא הייתה אז פרווה סינתטית, לבטח לא כזו שנראתה כך, כה רכה ופרוותית.

בלורית שערו של התינוק-אבי בתצלום, מסורקת יפה מטה, כלפי המצח, מנבאת את מה שאבי רואה כניצחונו, אולי היחידי, בחייו; את הצלחתו לשכנע את בלורית שערו הסוררת לפנות אחורה, מאבק לו הקדיש את כל השנתיים בהם הסתתר עם הוריו מאימת הגרמנים, בחשכת התקרה הכפולה של מתבן בכפר סלובקי נידח, כשרשת שיער לראשו יומם ולילה.

כל זה בהנחה שזה אכן אבי שם בתצלום. יתכן בהחלט שזה תצלום של אחיו הבכור, זה שנרצח בגיל שבע עשרה במחנה השמדה כלשהו. אם זה תצלום של אחי אבי, זה שאני נקרא על שמו, אז אכן, יש לו לתינוק ההוא סיבה טובה להסתכל אל העתיד בחשש. הרבה יותר מאשר לו היה התינוק הזה אבי.

כי אבי לא רואה כיום את עברו ביתר בהירות מזו שבה התינוק ההוא ראה את עתידו – היו לו לאבי בעברו לא מעט רגעים שחבל שאינו זוכר, אירועים שלא היו כולם רק חלק מרצף של כישלונות.

הי אבא, אני נולדתי. זוכר?

פיו פיו

החוצפה של ערן זהבי.

לא זה שהוא עושה פיו-פיו דווקא מול שער 5 / אוהדי הפועל ת"א. האוהדים שמתעצבנים מזה הם סתם לוזרים שאין להם חיים.

ערן זהבי מעצבן אותי, כי  ידוע לכל ש"פיו-פיו" שייך בלעדית למשפחה שלי.

אצלנו, בכל פעם שנפגשים, ביחוד עם אבא שלי, זה פיו-פיו. שולפים ויורים. בגילו המתקדם, 86, אבא שלי כבר לא מהיר שליפות כפעם, אבל עדיין אנחנו מברכים זה את זה, אני אותו, אחותי אותו, אני את אחותי, במטר יריות.

לפעמים זה מ"מכונת יריה". אז זה נשמע כמו אַ-אַ-אַ-אַ…וזה מלווה בתנועת יד ימין (שמאל אצל אחותי) קדימה, כשיד שמאל (ימין אצל אחותי) פונה אל מרכזה, כמפעילה תת מקלע. ולפעמים זה אקדח מדומיין, ואז זה פיו-פיו. והראשון ששולף, זוכה.

מטומטם, הא? אבל זה עוד טוב יחסית לכינויים שבהם מכנים אצלנו האחד את השני.

מעשה בטבעת

ישבנו ביום כיפור וחשבנו מי יושיע את המדינה. תהינו מאיפה תופיע האשה או האיש שת/יהיה מועמד/ת לנצח את נתניהו בבחירות. המצב כרגע, ממש קשה. לא רק שלא הצלחנו להעלות בדעתנו אשה שלא רק שראויה אלא גם יכולה, גם גבר לא הצלחנו להעלות. דוב חנין? הלוואי, אבל אין לו סיכוי. בני גנץ? נראה סימפטי, אולי יש לו סיכוי, אבל די כבר עם אנשי צבא. יוסי ביילין? אולי מאוחר מדי.

אז מי כן? האצבע הופנתה אלי. "למה שלא תתגייס לטובת הכלל?" שאלו אותי. "יש לך זמן פנוי, אכפת לך מדברים (אתה טוען), האנגלית שלך סבירה, אנחנו נתמוך בך".  "אז קבל את דין התנועה. לך לפוליטיקה".

ביקשתי זמן למחשבה, וישר התחלתי לחשוב, באיזה ארון מסתתרים השלדים שלי? מה יעלו מעברי במשטרה אם למשל מישהו יקליד את מספר תעודת הזהות שלי במחשביהם? אחרי שקראתי אתמול בבלוג של וורד לי בהארץ, על ההתעללות שעברו איציק ממסעדת טנאת ואחיו, כיצד רצו לעכב לחקירה את אחיו על כי מבקש מקלט טען שהוא רכש עבורו טלפון סלולרי, התחלתי לחשוב ממש ברצינות מה המשטרה יכולה לדלות עלי.

ונזכרתי. הייתה הפעם ההיא שעברתי על תקנות הגנת הצומח, והיה המעשה בטבעת.

הייתה פעם אופנה כזו במקומותינו, של טבעות מחוטי חשמל דקים וצבעוניים. אני לא יודע אם האפנה הזו יצאה אי פעם מגבולות קרית אליעזר, אז בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת. אף פעם לא הצלחתי לעשות טבעת כזו בעצמי, אני חושב שאת רוב הטבעות עשו הבנות, אבל גם אני התהדרתי בטבעת כזו, אולי אפילו יותר מאחת.

חיפשתי בגוגל תמונות של טבעות כאלה עבור הרשומה, ולבסוף מצאתי. כיום עושים אותן באפריקה ומוכרים במערב בחנויות של fair trade. כמו למשל אלו בתמונה מטה. בחנות המקוונת שבה מוכרים את הטבעות האלה כיום, שנראות ממש כמו אלו שזכורות לי מילדותי, הן נקראות Telephone wire rings.telephone-wire-rings-1-25-ea-min-100 (1)

בכל אופן, בחזרה לשלדים בארון שלי:
יום אחד, הפסיקו לפעול כל הטלפונים בשיכון שלנו. זו הייתה התקופה שאנשים חיכו עשור שנים ויותר לטלפון, ואנשים שכבר היה להם טלפון, לא התפלאו אם הוא הפסיק לעבוד. אבל כל הטלפונים? אז התקשרו להתלונן, והסתבר שמישהו פרץ את הארון של הטלפונים (נדמה לי שזה היה לפני עידן בזק. אולי קראו לזה אז משרד הדואר?) וגזר את כל החוטים שבו. אז קראו למשטרה, והמשטרה באה לחקור. וגם לשיכון שלנו הגיעו.

כל הילדים מיד הכניסו את הטבעות לכיסים, ורק אני, טמבל שכמותי, לא רק שלא הסתרתי את הטבעות שלי, אלא אף הלכתי אל השוטרים, הראיתי להם אותן, והסברתי להם שמן הסתם פרצו את הארון וחתכו את החוטים כדי לעשות טבעות שכאלה. רציתי לעזור להם בחקירה, כנראה.

אישית, לא היה לי צורך לפרוץ לשום ארון. ראשית, לא עשיתי טבעות ושנית כי אבי היה חשמלאי והיה יכול להביא לי ממספנות חיל הים שם עבד באותה התקופה, שפע של חוטים בכל מיני צבעים. אני חושב שגם ניסיתי להסביר את זה למשטרה. אבל הם קפצו עלי כמוצאי שלל רב, ועד כמה שאני זוכר איימו עלי שאם לא אסגיר את מי שעשה את זה, יאשימו אותי. היה די מפחיד כנראה, אם אני זוכר את זה חמישים שנה מאוחר יותר.

מזלי שהייתי רק בן שמונה בערך באותו הזמן, ואולי השוטרים הבינו עם איזה יורם יש להם עסק, והעניין נגמר בלא כלום. אבל אולי יש עדיין בכל זאת במרתפי המשטרה, בתיקיות מאובקות כלשהן (זה היה הרבה לפני עידן המחשב, לבטח במשטרה) תיעוד של החשדות כנגדי על פריצה לארון הטלפונים, השחתתו וגנבת החוטים.

ולכן, אני לא הולך להיות ראש הממשלה הבא שלכם. תצטרכו להמשיך ולחפש מועמד אחר.

 

בתוך התקרה

בביתן המרכזי של הביאנלה לאדריכלות בוונציה, שכותרתה השנה היה Fundamentals, הוצגה תערוכה בשם Elements of Architecture. איזה אלמנטים? תקרה, רצפה, מדרגות, חלון, מרפסת. דברים כאלה. תערוכה מרתקת ומעוררת מחשבה.fundumentals

מיד בכניסה לבניין, באולם הכניסה שלו בימים רגילים תקרה קמורה ומצוירת מתחילת המאה העשרים, נתקלים בזה:DSC06143

הדגמה של מה שמסתתר מעל מה שאנו רואים כתקרה במבני ציבור. יש אפילו מעין פריסקופים היורדים משני צדי התקרה ומאפשרים הצצה לחלל הזה, שאחרי שתשומת הלב שלך נמשכה אליו, אתה לא יכול שלא להיות מודע יותר לקיומו. בעלי נטיות חרדתיות עשויים להתחיל ולתהות מפעם לפעם מה מסתובב שם מעל לראשיהם, בחלל הזה המאוכלס ביותר ויותר סוגי מערכות. אבל מי יודע מה עוד…

מסתבר שהצירוף של הנמכות תקרה ורצפות "צפות" אחראי לאחוז גדל והולך של גובהם של בניינים, בעיקר מבני משרדים ותעשיה, אבל לא רק. גם בבתים פרטיים יש יותר ויותר הנמכות תקרה, עם יותר ויותר תת מפלסים, כיד הדמיון הטובה על האדריכלים, מעצבי הפנים וקבלני עבודות הגבס. זה בסך הכל פתרון טכני טוב לפיזור מזוג האוויר, לגופי תאורה שקועים, לכל מיני כבלים – למשל כאלה ההולכים אל מקרן וידאו בתקרה (שאין לנו..). יש גפ פיתוי מסוים באפשרות לשנות דברים, להוסיף מעגלי חשמל ותקשורת עם השנים (למרות שבפועל זה לא באמת קורה)

כשבנינו את הבית הפרטי שלנו בזמנו, עשינו כל מאמץ להימנע מהנמכות תקרה. מאד מצופף לי את העין ריבוי תתי מפלסים על התקרה, והנמכת תקרה על כל הבית, כזו שאפשר להעביר בה תעלות מיזוג, הייתה "עולה" ביותר מידי גובה  – היה חשוב לי לשחזר את התחושה של התקרות הגבוהות מדירתנו שבהדר הכרמל. העירייה בחיפה (זה שונה מעיר לעיר)  מגבילה את גובה התקרה לשלושה וחצי מטרים, וכיוון שזה היה הבית הראשון (וכנראה האחרון) שאני בונה, לא הייתי מודע שאפשר "להחליק" את זה, ולמדוד את הגובה אחרי הנמכה.

לא נורא, מצאנו פתרונות בלי הנמכות, חוץ מ"בוידם" מעל חדר אמבטיה – סוג של תקרה כפולה, אבל בזה לא מבחינים. גם כך, אם סוכמים את העובי של תקרת צלעות ובה לבני איטונג (המאפשרת מפתח גדול ללא עמודים ובידוד טרמי טוב), בתוספת שיפועי "בטקל" כמו שצריך על הגג, שכבת איטום ומעליה עוד ריצוף, סך על עובי התקרה מגיע ליותר משישים סנטימטרים. לא מבוטל כלל. ממש לא הקרומים הדקיקים המהווים את התקרות בבניינים של המודרניזם המוקדם, כמו למשל ביתן ברצלונה:

אולי "תקרה" היא דרך טובה להמחיש את ההבדל בין מודרניות ומודרניזם. התקרות הדקיקות המרחפות הן הדימוי החזותי המובהק של "מודרניזם", הן המחשה של Less is More. התקרות תפוחות הטכנולוגיה, הגדושות בתוצרי הקדמה המדעית והטכנולוגית, הן דוגמה של מהות המודרניות. הן More is More.
אולי זה ההבדל בין מודרניות ומודרניזם – העובי.

וכל אותו הזמן, תוך שיטוט בתערוכה, ניקר לי בראש משהו, זיכרון עמום של משהו הקשור לתקרות כפולות, משהו שלא הצלחתי לשים עליו אצבע, עד שהגעתי כמה שעות מאוחר יותר לביתן הפולני, דווקא.

נושא התערוכה שם היה IMPOSSIBLE OBJECTS, והפולנים הקדישו את הביתן שלהם לשחזור בקנה מידה 1:1 של מצבת הזיכרון  מ 1937 ל Marshal Józef Piłsudski, מכנסיית Wawel שבקרקוב. אלא שהם שיחזרו אותה כך שתקרת המצבה צפה מאופן מסתורי מעל עמודי הבסיס.

כל זה בכדי לדון בקשר בין מודרניזם לפוליטיקה בקונטקסט של כינון מדינת לאום מודרנית. נושא שיכול היה להיות רלוונטי מאד גם לביתן הישראלי, לכשיגיעו הימים בהם אדריכלים ישראלים ירשו לעצמם להיות מעורבים בפוליטיקה בלי לחשוש לפרנסתם.

בכניסה לביתן היו צילומים של מצבות זכרון שונות, וציטוט של האדריכל Adolf Loos :

Only a very small part of architecture belongs to art: the tomb and the monument. Everything else that fulfils a function is to be excluded from the domain of art.

ובין צילומי מצבות הזיכרון מצאתי את צילומי המצבות של מספר ארכיטקטים מפורסמים, שחלק מהן גם ראיתי כמו למשל זו של Carlo Scarpa בבית קברות שהוא תכנן, וראיתי גם את צילום מצבת הזיכרון לגיבור הלאומי הסלובקי Milan Rastislav Štefánik הנמצאת על גבעת Bradlo.800px-Mohyla_Milana_Rastislava_Stefanika

ואז זכרתי.
נזכרתי בתקרה הכפולה של המתבן, בכפר הקטן שליד העיירה  Brezová pod Bradlom הנמצאת מתחת (pod) להר Bradlo ומקבלת ממנו את שמה. זו התקרה שבתוכה הסתתרו סבי וסבתי, אבי ועוד שישה יהודים אחרים, בתקופות שבהם הייתה נוכחות של צבא גרמניה או סלובקיה (ששיתפו אתם פעולה) באזור הנידח ההוא של סלובקיה. בשאר הזמן הם פשוט גרו בבית ששכרו באותו כפר זעיר, "קופניצה" בסלובקית, בתעודות מזויפות. אלא שתעודות אלו היו רק כדי שזה שהשכיר להם את הבית יוכל לטעון לחפותו. סיפרתי על זה כאן.

באותם ימים ארוכים בהם הם שכבו שם בחלל הזעיר הזה, שגובהו כחצי מטר, בלי להשמיע קול ובלי לזוז, בלי יכולת לגשת לשרותים במשך שעות האור, החלל שבתוך התקרה היה כל עולמם, ההבדל בין חיים למוות. פונקציה של תקרה שבהחלט שווה להשקיע בה נפח. פונקציה של תקרה שבזכותה אני יושב פה וכותב את הרשומה הזו.

לא עלינו לראש ההר לראות את המצבה ההיא. היינו יותר בקטע של "שורשים" בנסיעה הזו, אני ואבא שלי. אבל כן הלכנו לראות את התקרה הכפולה השנייה בה הם הסתתרו בימים האחרונים ממש של המלחמה, בעיירה עצמה. החלל הכפול הזה היה עליית גג בביתה של אלמנה שהסתירה גם כמה טייסים אמריקאים שמטוסיהם הופלו באזור. גם על זה כתבתי.

אם חושבים על זה, עליית גג כמו זו שיש במקומות קרים, גם היא סוג של תקרה כפולה. סוג שלא זכה להתייחסות שם בביאנלה ב Elements of Architecture. אצלנו כאן, אין בעצם עליות גג, יש רק קומות גנובות עם כרכובים מגוחכים ("קוקיות") ותקרות נטויות בשיפוע מינימלי. גם מזה נמנענו בבניית ביתנו.

טוב, לא יורד אצלנו יותר מדי שלג. וגם אם יורד, גג הבטון יעמוד בעומס, כנראה.

Free Palestine

התקשרה אלי לפני כמה דקות מוינה Eva Morton, שהייתה חברה של אמי, שביום רביעי השבוע ימלאו שש שנים למותה, בטרם עת. היא התקשרה לספר שהיא ביקרה בעיירה Novi Ichin (כיום בצ'כיה) שממנה באה משפחת אמי, ושלוח הזכרון שסבי התקין ליד הבית בו הם גרו ברחוב Dolní brána 667/40  מוסתר, שומו שמיים. היא צילמה את המקום ושאלה אם אני מעוניין שהיא תשלח לי תמונה. בדואר כמובן, כי אווה בת 86 ואין לה מחשב. אמרתי שכמובן, ונתתי לה את המיקוד של ביתנו – היא לא הייתה משוכנעת שכאן בלבנט דואר יגיע ללא מיקוד.

והמשכנו לדבר על דא ועל הא – עם אווה זה תמיד מעניין לדבר. אני מתרשם שהיא הכירה את אמי, לבטח צדדים מסוימים שלה הרבה יותר טוב ממני. למשל, סיפרתי לה שיצחק גרינבוים, שברחוב על שמו אני גר, נאם בשדה התעופה של וינה בטקס העלאת עצמות הרצל ארצה, בטיסה שבה הגיעה ארצה גם אימי, ישובה על ארונו של הרצל (סיפרתי על זה בפרוטרוט כאן..). מסתבר שאווה דנן לא רק הייתה זו שסדרה לאמי מקום באותה הטיסה, אלא הייתה זו שטיפלה בהוצאת עצמות הרצל, אשתו ובנו מקבריהם. היא עבדה בשנים ההן (1949) בחברה קדישא של וינה…

למדתי משיחתי עם אווה עוד דברים רבים ומעניינים, שלא את כולם יש מקום לספר כאן. ובין היתר הגענו (בשיחה של כעשר דקות) לדבר על העיר Breslau, היום בפולין, ששמה היום Wroclaw.  מסתבר שלמדינות אירופה היו השגות על זכאותה של הקיסרית לעתיד  Maria Theresa לרשת את כס בית הבסבורג האוסטרי, ובאחת מהמלחמות שפרצו בשנות הארבעים של המאה השמונה עשרה בעקבות חילוקי דעות אלה (לא רק באירופה, גם בהודו וגם בצפון אמריקה), סופח חבל שלזיה למדינת פרוסיה של אז והעיר ברסלאו הפכה לבירתו. (עוד אחד מהפרקים בהיסטוריה שלא מלמדים בבית ספרנו). והעיר שממנה הגיעה אמי, Novi Ichin, הייתה בימים ההם חלק מחבל שלזיה, שברסלאו כאמור הייתה בירתו.

נו טוב, אז איך זה קשור לכותרת הרשומה? אז ככה – היינו בברסלאו לפני כחודש (ב 18.6.2014  – כדי שאזכור…) והעיר פשוט יפיפייה. יפה אפילו מפראג לדעתי. קפצנו לשם מטיול שהיה בעצם בברלין וסביבתה, גם כי שמענו שהעיר יפה, גם כי ידעתי שהרמן כהן (זה שכתב את "דת התבונה ממקורות היהדות") למד שם באוניברסיטה, והיי, אפילו פרדי דורה בא משם (למי שעוד זוכר אותו). חוץ מזה, עוד לא הייתי בפולין וכך יכולתי להוסיף אותה לרשימה (סתם..). גם ידעתי ששם השתמר עדיין אחד מבתי הכלבו שהאדריכל אריך מנדלסון בנה למשפחת שוקן (אותה משפחת שוקן שבבעלותה עיתון הארץ – השריד היחידי של עיתונות בארץ שלא בושה לקרוא אותה.)

יש לי סנטימנטים לאריך מנדלסון – הוא  חי פה בארצנו כמה שנים ואף תכנן את מבנה בית החולים שבו נולדתי. ולכן אני משתדל לבקר במבנים שהוא תכנן איפה שרק אפשר, אם כי אני חייב להודות שבברלין יש עוד הרבה שלא ראיתי בביקור הנוכחי, ויצטרכו לחכות לביקור הבא. בית הכלבו כבר לא בית כלבו אלא בניין משרדים, אך מבחוץ הוא שמור להפליא (כנראה משוחזר). יש עוד בית כלבו אחד מסוגו ששרד, בעיר Chmeniz שבגרמניה, על הגבול עם פולין. ליד בית הכלבו, משמאל בתמונה מטה, יש גם סניף ענקי של רשת סופר-פארם, שמסתבר שגם לפולין היא התפשטה.SONY DSC

מה עוד ראוי לציון בעיר ברלסאו? יש את כיכר העיר היפיפה שלה, ה RynekSONY DSC

ויש בה שלוש(!) מסעדות טבעוניות, ממש במרכז העיר. בשתיים מהן אך אכלנו. Machina Organika הייתה לא רעה כלל, אכלנו שם בערב הגעתנו. למחר בצהריים, אכלנו במסעדה טבעונית בעלת השם הבלתי אפשרי Najadacze.pl. במסעדה זו המבססת תפריט טבעוני על מאכלים שהם טבעוניים באורח טבעי מכל מני מדינות בעולם, יש מנה של פלאפל וחומוס העשויה ממש טוב (חוץ מזה שהפיתה היא בעצם טורטייה) שהם קוראים לה בפולנית Zestaw wolna Palestyna, שזה בפולנית set Free Palestine  (ארוחת פלסטין חופשית)ברסלאו-001

הרגשתי קצת מוזר להזמין (אפילו "סמולני קיצוני" עובר ישראל כמוני) מנה עם שם כזה, אבל הייתי חשוך חומוס כמעט חודש, ולא עמדתי בפיתוי, וגם, נזכרתי שלפחות מן השפה ולחוץ גם ראש ממשלתנו, הביבי, "מצדד בפתרון שתי המדינות" עאלק, כלומר שגם הוא בעד פלסטין חופשית, גם אם להבנתו זה ברסיסי השטח שיותיר מפעל ההתנחלות. אז הזמנתי. וכך יצא לנו לשמוע את ההוראה מועברת למטבח: "פעמיים פלסטינה ופעם אחת סושי". והפלאפל אכן היה ממש טוב! בכלל, האוכל שם היה ממש מעולה, כמו למשל מנת  ה Inari המאד יצירתית הזו (למה אין להשיג אצלנו את כיסוני הטופו המותססים האלה, הם נוראה טעימים, ובריאים…)SONY DSC

שווה ללכת גם אם מבחוץ המסעדה לא נראית משהו, וממוקמת בקומת העמודים של שיכון מזרח גרמני מוזנח…SONY DSC

מהביקור החטוף הזה, נראה שכדאי לחזור לפולין, גם בלי מחנות ההשמדה. וגם לברסלאו כנראה אשתדל לחזור, לא רק כדי לנסות את המסעדה הטבעונית השלישית ששם. כי חודש מאוחר יותר (ומאוחר מדי) ראיתי בפסטיבל הקולנוע בירושלים, שהשנה "חזר בגדול" והיה ממש טוב, סרט בשם The Airstrip – Decampment of Modernism, Part III שצילם (זה סרט דוקומנטרי אם כי מאד אסוציאטיבי)  Heinz Emigholz.

האיש עושה סרטים מאד מעניינים על ארכיטקטורה, שרק אחד מהם, על אדולף לוס, הצלחתי למצוא להורדה ברשת. ב Airstrip הוא מתחיל בכיפת הפנתיאון ברומא, שכבר ידעתי שהיא הייתה כיפת הבטון הגדולה בעולם במשך יותר מאלפיים שנה, אבל משם הוא עובר לעיר ברסלאו, (אז חלק מגרמניה הקיסרית) שבה מסתבר, נבנתה ב 1911–1913 כיפת הבטון (ללא תמוכות) שהדיחה מהכס את הפנתיאון שברומא ככיפת הבטון הגדולה בעולם.powr-centennial-hall-and-parks-picture-credit-fot.stanis-aw-klimek_d30ab

לא ידעתי ולכן לא הלכנו לראות. היינו כנראה ממש ליד, אבל לא שמנו לב. אולי אפילו נסענו ממש לפני הגן המקיף את המבנה, אבל היינו עסוקים בלהתפקע מצחוק ממאמציה הכושלים של מערכת הנווט שהייתה מותקנת במכונית השכורה שלנו להגות את שמות הרחובות בפולנית – זה נשמע כמו אוסף הברות אקראי. וכך לא ביקרנו בתוך המבנה, ולא ראינו את מערכת הקשתות היפיפייה התומכת בגג. Poland-2012-132_web

המבנה אגב, ברשימת אתרי המורשת העולמית של Unseco. כנראה שכדאי להסתכל ברשימה כשמתכננים ביקור במקום כלשהו – בספר של Lonely Planet על פולין לא היה לכיפה הזו אזכור.

אני תוהה עכשיו, האם מספר הקטגוריות שהרשומה הזו צריכה להיות משויכת להן הוא עדיין חד-ספרתי.. נראה.

בגלל מפעל מרט

מישהו עוד זוכר את מפעל מרט? יום תחרויות ספורט בין בתי הספר השונים (כל הגילאים) בעיקר באיזור חיפה והסביבה. המפעל הזה שינה את חיי.

מפעל מרט החל אחרי מלחמת העצמאות, עם נפילתו של מורה הספורט של בית הספר הריאלי, מאיר מרט ז"ל. לזכרו הקימו חבריו מורי הספורט הוותיקים את יום התחרויות שהתקיים פעם בשנה. אני דווקא זוכר את מפעל מרט דווקא בשל תרגילי ההתעמלות שהיינו צריכים להכין כ"פרוייקט" בכיתה ח' (אז עדיין בבית הספר היסודי) במסגרת מפעל זה.

כשאני חושב על זה, אם לא הייתי משקיע ומכין תרגיל התעמלות מוקפד, בניגוד מוחץ לשאר בני כיתתי, לא היה ציון ההתעמלות שלי מספיק בשביל להיות אפילו מועמד כתלמיד בפנימיה הצבאית. בבית הספר היסודי רצתי ריצת שישים מטרים בערך בזמנים שכיום רצים בהם מאתיים מטרים. בריצות ארוכות הייתי רק מעט פחות גרוע, ובכדורגל? ראובן "רובי" יאנג, מורה הספורט שלי התפלץ ממני בכל פעם שנגעתי בכדור.

אבל ידעתי שלהשקיע במפעל מרט יכול לשפר את הציון שלי בהתעמלות, וכך אכן קרה. כתוצאה ישירה מזה, הייתי אחד מתוך מחזור של שישים שהתקבלו לפנימיה הצבאית. אז, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, מדורבנים על ידי תהילת צה"ל המנצח, ניגשו יותר מ 4000, ומתוכם בחרו את אלו שהצטיינו גם בלימודים וגם בספורט. מסונוורים על ידי ציון ההתעמלות שקיבלתי, בזכות מפעל מרט כמובן, הם קיבלו גם אותי.

טוב, זו הייתה טעות שהם גילו מהר מאד, יחד אתי. הכושר הגופני שלי פשוט לא הספיק לשרוד שם. אחרי ריצת לילה של חצי מרתון, שהסתיימה אחרי אחד בלילה, והשכמה בחמש בבוקר לשכיבות סמיכה בבוץ החורפי, לא נותרה לי מספיק אנרגיה, אז בגיל 14, להישאר ער במהלך יום הלימודים.  אז התמקמתי בסוף הכיתה ושם נמתי שנת ישרים עד שהגיע האוטובוס להסיע אותנו חזרה לפנימיה.

הכושר הגופני שלי כן השתפר, בד בבד עם התדרדרות מהירה בציוניי. וכך יצא, שכאשר נפרדנו בסוף השנה, בית הספר הריאלי ואני, בית הספר היחידי שהסכים לקבל אותי עם ציונים כאלה, היה בית הספר המקצועי "השני" בחיפה, זה הירוד שבמחנה דוד. כך, כתוצאה ישירה של מפעל מרט, ולגמרי בניגוד למה שתמיד חשבתי שמתאים לי, ויחד עם "זוג ידיי השמאליות", מצאתי את עצמי בצד הטכני של העולם. וכיוון שכבר למדתי טכנאות אלקטרוניקה, יצא שגם השירות הצבאי שלי היה טכני – גם הוא בגלל מפעל מרט.

ואז השתחררתי מהצבא, וכיוון שלא היה לי מושג מה אני רוצה לעשות בחיים, זרמתי הלאה עם הזרם, והלכתי ללמוד הנדסת חשמל, כהמשך ישיר ללימודיי התיכוניים הטכנולוגיים ושרותי הצבאי הטכנולוגי גם הוא. לשניהם לא הייתי מתגלגל אלמלא אותו מפעל מרט.

אז סיימתי תואר ראשון בהנדסת חשמל, ובתנופה המשכתי גם לתואר שני באותו התחום, שוב בגלל מפעל מרט. ואחרי כן, ביליתי את עשרים וחמשת השנים הבאות עובד כמהנדס, שוב בגלל מפעל מרט. ובזכות מפעל מרט, שהעלה אותי,בטעות, על המסלול הטכני, מה ששנים מאוחר יותר הפך להיות "הייטק", יכולתי להרשות לעצמי לפרוש לפני כמה שנים, ולהתפנות לכל אותם הדברים, שאלמלא מפעל מרט, יתכן שהיו הם מהווים את התוכן של חיי עד כה.

או שלא.

ואפשר לראות את זה גם ככה: אלמלא אותה תאונה במהלך מלחמת השחרור שבה התנגשו שני משוריינים ונהרג מאיר מרט, לא היה קם מפעל מרט. ואם לא היה מפעל מרט, לא הייתי מגיע לטכניון, לבטח לא בשנה שבה הגעתי, אחרי הקפנדריה דרך הפנימייה הצבאית. ואז לא הייתי פוגש את זוגתי שתחייה, ושני ילדיי, בנתיב הזה של חיי, לא היו קיימים.

אז הנה לכם המחשה של קונטינגנטיות: שני ילדיי חייבים את קיומם בעולם להתנגשות בין שני משוריינים במלחמת השחרור. או שאתם יכולים לקרוא את ההגדרה של Contingent כאן ואת ההגדרה של קונטינגנטיות פילוסופית כאן (באנגלית, בעברית הערך חסר ערך)

Dolní brána 667/40

באוגוסט 2005, בטיול שרשים בצ'כיה עם אמי ושני בני, ביקרנו ב Nový Jičín, העיירה בה היא נולדה, והצצנו מבחוץ על הבית שבו נולדו סבי ואחיו, אמי ואחותה. הייתי סקרן לראות במו עיני איך חיו הדורות הקודמים במשפחתי.

הבית שפעם היה חלק משורת בתים רציפה, עומד כיום בבדידות מה בין שני כבישים ראשיים, לא בשכונת מגורים ולא רחוק מתחנת הרכבת של העיירה, משופץ ונראה לא רע, לפחות מבחוץ. פנימה, לא יכולנו להיכנס. ממילא, מבנה הבית השתנה לא מעט מ 1949, אז עזבה אותו משפחתי בדרכה הנה. בקומה הראשונה שלו, שבה גרה משפחת אמי, יש היום מחסן חלקי חילוף למכשירי חשמל ביתיים. צילום של הבית אין לי מאותו טיול, אבל google street view מספק את הסחורה, מכל כיוון אפשרי.Fullscreen capture 19042014 133611

השבוע, במהלך סידור דברים בבית, נתקלתי במעטפה ובה תכתובת בין עורך דין באותה עיירה, אמי ואחותה, לגבי פיצוי מסוים שהן קיבלו, בשנת 2002, על הבית שהוריהן נאלצו לנטוש שם כשעזבו את צ'כוסלובקיה הקומוניסטית ב 1949. פיצוי קצת מגוחך, במיוחד אחרי שעורך הדין הוריד את שכר טרחתו, אבל ממילא, באזור הזה שבמזרח צ'כיה של היום, לא נראה לי שהנדל"ן הוא להיט גדול. בכל אופן, במעטפה מצאתי את שרטוט מבנה הבית שהוגש לעירייה לפני 101 שנים, ב 20.3.1913 על יד אבי סבי כדי לקבל אישור להתקין בבית בתי שימוש, שאני מניח שעד אז, היו מחוץ לבית.Scan-004

. כתובת הבית היום היא: Dolní brána 40, Novy Jicin, Czech Republic. בתקופת השלטון הקומוניסטי, שמו היה Rudé armády, כלומר "הצבא האדום", וזו גם הכתובת המופיעה על תעודת ההסמכה למקצוע הכובענות שקיבלה אמא שלי, שלמדה שם כובענות. תעשיית הכובעים הייתה הענף הכלכלי העיקרי בעיירה הזו שבמזרח צ'כיה. אמא שלי רצתה בעצם ללמוד תפירה, אלא שבאותם הימים, מכונות התפירה הופעלו בכוח הרגליים, ואמא שלי, אחרי המלחמה, לא יכלה להפעיל את רגליה. לקח לה כמה שנים לשקם את יכולת התנועה ברגליה, אחרי שחלתה (בסינדרום  Guillain-Barré) בשהותה בגטו טרזין.

לפני מלחמת העולם השניה, וגם במהלך שלטון הפרוטקטוראט הגרמני, העיר Novy Jicin נקראה בכלל Neutitschein. שפרושו Titschein החדשה. :

שם הרחוב באותה התקופה היה Niedertorstrasse שמשמעותו בגרמנית זהה לזו של Dolní brána בצ'כית – הגשר התחתון. כנראה על שם הגשר שעליו עובר הרחוב מעל פלג בשם Grasmanka. אני מניח שהיה שם עוד גשר, ולו קראו "העליון".Scan

את כל הפרטים על מבנה הבית והדירה, קיבלתי השבוע מפי דודתי, אחות אמי. אמא שלי כבר לא איתנו, אבל אחותה, בגיל 87 היא עדיין בור סוד שאינו מאבד אף טיפה.

הנה מה שרשמתי מפיה: לבית, בצד השמאלי של הבית בתמונה מעלה, היו שתי קומות. Scan-001

בקומת הקרקע, שבשרטוט מעלה, הייתה חנות מכולת בחזית משמאל, ומחסנים (magazin) בחצר שבעורף הבית (בתמונה מטה, כבר בלי תוספת השרותים במרפסת מ 1913…), שם היו עסקי האלכוהול של סבי, שהיה "יצרן" משקאות חריפים:

Fullscreen capture 20042014 232212

היה לו רישיון לקנות אלכוהול מזוקק בעיר הבירה, ולזה הוסיף מיני תרכיזים וסירופים בכדי להפוך את זה ל"ליקרים" שאותם מכר מעגלה אתה נסע בכפרי הסביבה, משוק איכרים אחד לשני.
מסתבר, קראתי, שהשלטונות העדיפו לתת רישיונות אלכוהול ליהודים, כי על אלה יכלו לסמוך שלא ישתו את כל הסחורה בעצמם. אמא שלי כילדה, על פי אחותה, הייתה דווקא חובבת הטיפה המרה, והייתה מעבירה אצבע על תחתית הברזים של החביות, ומלקקת את הטיפות שהיו תלויות שם. אני לא זוכר את אמא שלי שותה אלכוהול, כך שיתכן שהסיפור משקף יותר את העוינות ששררה מילדות בין שתי האחיות האלה.

הבית היה מה שהיום יקרא "שימוש מעורב" ושילב מסחר, תעשייה (אם ערבוב האלכוהול של סבא שלי יכול להיחשב תעשייה) ומגורים. בדירה בצד ימין של קומת הקרקע גרה משפחה אחרת, ובקומה הראשונה, גרה משפחת אמי.Scan-003

בחדר האחורי, המסומן ב X גרו אמי ואחותה, שלושת החדרים בחזית היו, מימין לשמאל, חדר השינה של סבי וסבתי, "חדר הגברים" (Herrenzimmer) שבאמצע, אליו פרשו הגברים לאחר הארוחה לעשן, לשתות, ולדבר בנושאים שלנשים לא אמור להיות בהם דעה, וחדר המגורים המשותף משמאל, צמוד למטבח. השירותים שהתווספו הם הריבוע הקטן שליד חותמת האישור, בעורף הבניין, חלק מהמרפסת.

בדף על יהדות העיירה, בארכיון בית התפוצות, מצאתי את הפסקה הבאה (נ' היא נובי-איצין):  "בתקופת השואה ואחריה: ‏בעת משבר הסודטים בסתיו 1938 ‏עזבו את העיר כל יהודי נ', פרט למשפחה אחת, שראשה היה נכה מלחמת העולם הראשונה. משפחה זאת גורשה ב- 1942 ‏לגיטו טרזין, שרדה וחזרה אחרי השחרור לנ'." זו משפחת אמי. הנכה היה סבי קטוע הרגל.

אמא שלי גרה שם רק עד גיל שמונה., אחרי שהחלק הזה מצ'כיה סופח לגרמניה ב 1938 יחד עם חבל הסודטים, נסגר בית הספר היהודי שם. במאי 1939 נשלחו היא ואחותה לגרמניה, לבית ספר חקלאי בעיר Ahlem שליד הנובר, שם, בלב גרמניה, יכלו עדיין ילדים יהודים ללכת לבית ספר. רוב הילדים משם נשלחו במשלוחי הילדים המפורסמים אל הקוויקרים באנגליה, אלא שהמשלוחים הופסקו בדיוק לפני המשלוח שאמי ואחותה היו אמורות לצאת בו, בית הספר נסגר והן נשלחו חזרה הביתה באוקטובר 1942.

הן לא חזרו הביתה להרבה זמן. חודש מאוחר יותר, בנובמבר 1942, נשלחה כל המשפחה יחד לגטו טרזין, שם שרדו עד לשחרור, ביוני 1945. אחרי השחרור הם חזרו לגור שם, עד שעלו ארצה ב 1949, אמי עזבה שם כבר בסוף 1945, ויצאה ל"הכשרה" (MIHA – Mittlernhachshara) לקראת העליה לארץ והעליה על הקרקע בעיר ז'ילינה, כיום בסלובקיה, שם פגשה את אבא שלי (למזלי). מההכשרה יצאה לסלול מסילות ברזל עם שאר חניכי תנועת גורדוניה, ליד העיר banska stiavnica, אלא שהמאמץ גרם לפריצה מחודשת של מחלתה, ואבי הגיע מזילינה על אופניו, שכר אמבולנס, והחזיר אותה לבית הוריה להתאושש. שם נשארה ולמדה כובענות עד שנסעה לווינה ב 1949, ומשם הגיעה בטיסה ארצה, ב 16 לאוגוסט 1949, יחד עם ארונו של בנימין זאב הרצל, ארונות הוריו וארון אחותו פאולינה. לפני שהועלו הארונות, ואמא שלי, אל המטוס בשדה התעופה של וינה, נשאו שם דברים גם יצחק גרינבוים ונשיא קהילת וינה.

מעטים הגיעו אז לארץ בטיסה, אבל חברה של אמי הצליחה לסדר לאמי,  בשל/בזכות מחלתה, מקום בטיסה המיוחדת הזו. חברה זו שעבדה בחברה קדישא של וינה טיפלה בהוצאת עצמות הרצל ומשפחתו מהקבר. נדמה לי שאני זוכר סיפור שלא נותרו מקומות ישיבה במטוס ואימי הגיעה ארצה ישובה על ארונו של הרצל. אבל אני לא מוכן להישבע שזה אכן מה שהיה. בוויקיפדיה כתוב שזה היה מטוס אל על (מדגם דגלס C-54 סקיימסטר). ב-10 באוגוסט 1949 הובאה לפני הכנסת הצעת חוק העלאת עצמותיו של הרצל והחוק נתקבל על ידה בו ביום. החוק קבע כי צוואת הרצל תקוים בירושלים ב-17 באוגוסט 1949. 

אחותי ביקרה בבית עם אמי ביולי 1989, חצי שנה לפני נפילת החומה, בתקופה הקומוניסטית. הבית היה אז במצב די ירודScan-001

ועדיין חלק מטור של בתים, עם מספר בתים הצמודים לו משמאלו, במקום שבו עובר כעת כביש ראשי.Scan-004

השירותים על המרפסת היו שם עדייןScan-002

אז, אפשר היה להיכנס לבניין שהיה בעצם נטוש, וזו אמא שלי בתמונה מטה מצביעה על המקום בו היה חדר השינה שלה ושל אחותה בקומה הראשונה.Scan-003

העיר  Nový Jičín מפורסמת בספרי ההיסטוריה בעיר בשל קרב גדול שהתחולל בה ביולי 1621, במסגרת מלחמת שלושים השנים. לא היו בה אף פעם הרבה יהודים, בין 200-300 לפי הרישומים בספר הקהילה, שזה בערך 1-2% מתושבי העיירה. שפת התושבים הייתה מאז ומתמיד גרמנית, וסבא שלי למשל, כלל לא דיבר צ'כית (האמת, שפה קשה…). אמי ואחותה, כן. אבל בעיקר גרמנית. וכך יצא שגם אני, כילד, דיברתי בבית גרמנית ולא צ'כית עם הסבים והסבתות. מילא, שפה הרבה יותר שימושית. אולי פעם עוד אצליח לקרוא את היידגר במקור.

עוד על יהודי  Nový Jičín מתוך דף הקהילה בבית התפוצות:

האוכלוסייה
‏ יהודים מסי התושבים השנה
14 1847
155 1868
275 1880
253 1900
249 1921
206 13,997 1930

העיר
היא עיר עתיקה השוכנת בצפון-מזרח מורביה. כ-35‏ ק"מ דרומית-מערבית מאוסטרווה ( Ostrava ‏) והיא ידועה היום בתעשיית הטבק, הטקסטיל והכובעים שלה. חלקה העתיק, ובה בניינים בסגנון הרנסנס, הוכרז אתר אורבני שמור. בעיר גם נמצא מוזיאון המןקדש לתעשיית הכובעים המקומית.

‏‏הקהילה היהודית |
‏על פי מקורות שונים ישבו יהודים בנ' כבר במאה ה-  14 ‏ואולי עוד קודם לכן. בין המתיישבים היו כפי הנראה יהודים שהגיעו לנ' מערים בגרמניה מהן ברחו בעקבות מגפת ‏המוות השחור של שנת 1348 ‏. תחילה היו נתונים לשלטונם של שליטים מקומיים ועם הפיכתה של נ' לעיר מלכותית, היו לעבדי המלך. ב  1581- ‏היו ב"רחוב היהודים", ששכן בקרבת הארמון,  46 ‏בתים, ויהודים ישבו גם מחוץ לגטו. ברשות הקהילה היה בית- כנסת, בית-עלמין ומקווה טהרה שאליו הובילו מים מהארמון הסמוך באמצעות צינורות- עץ. מים אלה, בתוספת מי הנחל שזרמו לאורך חומת העיר בקרבת הגטו, סיפקו ככל הנראה את צורכיהם של תושבי העיר היהודיים. ב- 1562 ‏ גורשו יהודי נ', יחד עם יהודי ‏שטרנברק  ,והתיישבו כנראה בכפרים הקרובים. לפני שעזבו את העיר ‏מכרו יהודי נ' את בניין בית-הכנסת לראש העיר והעמידו את בית-העלמין לרשות פרנסי העיר בתנאי שהמקום לא ייחרש ולא ייבנה לעולם. אולם ידוע שהפרנסים לא היססו להשתמש במצבותיו לתיקון חומות העיר. ב- 1908 ‏, בעת עבודות חפירה להקמת בית-מלון בנ' נתגלו שתי מצבות עתיקות ונמסרו למוזיאון. במקומות אחרים בעיר נתגלו אבני בניין שהיו בעבר הרחוק שייכות לבית-הכנסת של קהילת נ' העתיקה.

‏בעקבות צוו הסובלנות" ( Toleranzedikt ‏") של הקיסר יוזף השני ( 1792 ‏) הורשו משפחות יהודיות אחדות להתיישב בעיר ,אבל רק אחרי מהפכת 1848 ‏נוצרה שם קהילה שפתחה בית-כנסת זמני ותלמוד תורה, וב-  1875 ‏גם בית-עלמין חדש. ואולם כבר ב- 1850 ‏ נאלצו שלטונות העיר לדכא בכוח ניסיון לחולל מהומות אנטישמיות. ב-  1868 ‏אושר תקנון הקהילה החדשה וב-  1892 ‏היא הוכרה על-ידי השלטונות כקהילה עצמאית, וצורפו אליה ‏יהודי פרזייבור,  פרנשטאט ופולנק. ב- 1908 ‏נחנך בית-הכנסת החדש של הקהילה.

‏‏פרנסתם של רוב יהודי נ' הייתה על המסחר, אחדים מהם הקימו מפעלים לייצור ספירט וחומץ ובית-חרושת לבדים ולאריגים, אשר את רוב תוצרתן ייצאו לארצות הבלקן. בבעלות יהודית היו גם מנסרה ובית-מסחר גדול לעצים. יהודים גם פיתחו תעשייה ביתית לייצור כובעים. בקרב יהודי העיר היו גם בעלי מקצועות חופשיים – רופאים, עורכי דין, יועצים משפטיים ומורים. יהודים שהתיישבו בסביבות נ' סחרו בחלקם בצמר ובשעווה ועסקו בהובלת בהמות. בתרומתם של יהודי העיר הוקם בה בית-חולים סעודי.

‏בתקופת הרפובליקה התפתחה בקרב יהודי נ' פעילות פוליטית וציונית ערה. בעיר נפתחו סניפים של אגודת הספורט "‏מכבי"‏ ושל תנועות הנוער הציוניות "תכלת לבן" ו"מכבי הצעיר"‏. כבר ב  1921 ‏נוסדה בעיר חוות ההכשרה החקלאית הראשונה במורביה ואחדים מחניכיה עלו לארץ-ישראל לפני מלחמת העולם השנייה וגם אחריה. ב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני הט"ו, נרכשו בנ'  90 ‏שקלים וב- 1937 ‏, בבחירות לקונגרס הכ', השתתפו 91 ‏מיהודי העיר .

בתקופת השואה ואחריה

‏בעת משבר הסודטים בסתיו 1938 ‏עזבו את העיר כל יהודי נ', פרט למשפחה אחת (המשפחה שלי…) , שראשה היה נכה מלחמת העולם הראשונה. משפחה זאת גורשה ב- 1942 ‏לגיטו טרזין, שרדה וחזרה אחרי השחרור לנ'.

‏אחרי המלחמה חזרו לנ' רוב הניצולים וביניהם גם אלה ששרתו כחיילים בצבא ‏הצ'כוסלובקי החופשי. רובם עלו לישראל או היגרו לארצות אחרות וב- 1949 ‏לא נותרו עוד יהודים במקום.

‏בית-העלמין נחרב בידי הנאצים וב-  1948 ‏הוקמה בו אנדרטה לזכר בני הקהילה שנספו בשואה. בית-הטהרה נמסר אחרי המלחמה לשימושה של כת נוצרית ובניין בית-הכנסת משמש ארכיון עירוני ואזורי.‏ וזה צילום האנדרטה ששלחה לי מוינה ידידה של אמי ז"ל.מצבה

14 עד 24: חדר משלי, סוף סוף

המעבר מדירת שיכון קטנה וצפופה בת שלושה חדרים בקריית אליעזר, לדירה מרווחת על הכרמל (הקומה האמצעית בבניין מטה), שבה יש לי חדר משלי, בשכונת כרמליה, היה אמור להיות שדרוג משמעותי ברמת חיי. בפועל, זה היה "שינמוך" (ביטוי מימי חלונות ויסטה, הבטחה שתוכל לחזור אחורה למערכת הפעלה פונקציונלית…)DSC04962

עם המעבר השארתי מאחור את כל חברי מבית הספר היסודי ומהשכונה, ועברתי לשכונה בה לא גר איש. מ"שיכון" שהיה בית מורחב, מוקף מדשאות רחבות, עברתי לדירה שהשקיפה אמנם מלמעלה על נוף ירוק, תפסה את כל הקומה בבנין, והייתה לה כניסה נפרדת – במקום חדר המדרגות הצפוף והדחוס של השיכון. DSC04968

אבל חדר המדרגות היה מקום בו פגשת אנשים, וחברים, והלכת אליהם הביתה. בדירה החדשה הכפלנו אמנם את מספר כיווני הרוח, משניים לארבעה, אבל בכניסה הנפרדת, פגשתי רק דורבנים, שהתמקמו לפני הדלת בלילות, מסתתרים מהרוח. באחת, נותקתי מכל מי שהכרתי. זה היה כמעט כמו להגר לארץ אחרת.

כרמליה היום היא שכונה גדולה, מאוכלסת מאד ומבוקשת מאד בחיפה. מקום של אנשים סולידיים מהמעמד הבינוני. כשהגענו אליה, רוב רחובות השכונה היו דרכי עפר, ותחבורה ציבורית עוד לא הגיעה אליה,

אלו הימים שלפני העידן בו ההורים משמשים כנהגי ההסעות של ילדיהם. את הדרך לבית הספר הריאלי עשיתי ברגל, בעליה אל רחוב מוריה, ומשם באוטובוס – משהו שילדיי היום היו רואים כבלתי נתפס. מטעמי חיסכון המשכתי לעלות ברגל גם כאשר כבר היו אוטובוסים שהגיעו לשכונה, שלוש פעמים ביום. כשהתחלתי ללמוד בבית הספר לטכנאים שבמחנה דוד, התחלתי לרדת ברגל דרך נחל שיח והבוסתן שבו, ולחזור בטרמפים במעלה דרך הים אל מרכז הכרמל ומשם ברגל הביתה.  לא היו אוטובוסים שחיברו בין הכרמל למחנה דוד ישירות, אלא דרך הדר הכרמל.DSC04964

את מלחמת שש הימים, העברנו עדיין במקלט הבניין של הדירה בקריית אליעזר. בסוף 1967 עברנו לדירה זו, ברחוב אלכסנדר ינאי שבשכונת כרמליה. קצת בגלל המלחמה ההיא, האופוריה שלוותה אותה, והשפעתם של כל אותם אלבומי ניצחון ו"צה"ל על הגובה", אך לא מעט בשל מערכת היחסים העכורה בבית, ביני לאשתו השנייה של אבי, העדפתי לחלוק חדר עם עוד ארבעה חניכים, בפנימיה הצבאית שליד ביה"ס הראלי, במקום לעבור אל החדר הגדול והמרווח שהיה לי בדירה החדשה. בעצם, עברתי לפנימיה בבית בירם במקביל למעבר שאר בני הבית לדירה החדשה. אבל רק לחצי שנה, עד שאני והפנימייה גם יחד התפכחנו מהשטות הזו, ואז עברתי גם אני לדירה החדשה.

בדירה הזו גם שמענו את המטוסים טסים לפתע ביום כיפור, מלחמה שאותה, הודות למעקף שעשיתי דרך הפנימייה הצבאית, פספסתי לשמחתי.

כך יצא שפורמלית גרתי בדירה הזו כעשר שנים – מסיום בית הספר היסודי בגיל 14 (אז 8 כיתות) ועד השחרור מהצבא בגיל 24. אבל בפועל, זה היה יותר קרוב לחמש שנים. כמעט שנה בפנימיה הצבאית, חמש שנים שבהן למדתי בתיכון, וארבע שנים בצבא, בבסיסים מרוחקים, מבחירה. מהצבא, כבר לא חזרתי הביתה. היה ברור שזו לא אופציה. גם לא מבחינתי.

מה שאפשר לאבא שלי את הקפיצה הנחשונית הזו, מקריית אליעזר לכרמליה, הייתה העובדה שבימים ההם, קריית אליעזר הייתה עדיין שכונה "בסדר". וכרמליה פשוט עוד לא הייתה. הפרשי המחירים, ו"הסטטוס" בין השכונות היו קטנים ביותר. היו רק שני בתים בשכונה שנבנו לפני ביתנו, והם נבנו בשנות הארבעים. הבית שלנו היה הראשון שנבנה בשכונה אחרי קום המדינה, והקבלן שבנה את הבית, שני בתים בעצם זה אחרי זה, שש דירות בסך הכל, לא הצליח למכור את הדירות. אף אחד לא רצה לבוא לגור שם, על שלוחה שוממה ושכוחת אל. וכך הצליח אבא שלי לקנות את הדירה מהקבלן, אחד בשם פורמן, שעמד לפני פשיטת רגל, במחיר נמוך מאד של 42000 לירות.

אבא שלי עדיין גר בדירה הזו, כבר בלי אשתו. זו, מתגוררת היום מתה-חיה בבית אבות סיעודי. כמו בדירות האחרות שבהן גרתי בעבר ושעליהן כתבתי פה, גם בזו גר לו אדם בודד, (אני לא מבקר את אבא שלי מספיק) שמבלה את ימיו מנמנם בכורסת הטלוויזיה שלו. חברת מרווין, המטפל הפיליפיני הצמוד, הגר בחדר שהיה שלי היא לא ממש תחליף הולם, לא רק בגלל מחסום השפה. אין להם פשוט על מה לדבר.

DSC04971

מהדירה הזו, אבא שלי כבר כמעט ולא יוצא. ישנו גרם המדרגות, כ 35 מדרגות מהבית האחורי אל הרחוב, שאל ראשן הוא מגיע ללא נשימה.DSC04966

אבל בעיקר בגלל שאין לו באמת לאן ללכת, אין לו חשק, ואין לו אנרגיה.

הדירות שמעליו ומתחתיו שופצו לתפארת, אבל הדירה של אבא שלי היא "בטעם של פעם", מתוחזקת במצב סביר, אבל זו דירה בת 47 שנים שמעולם לא שופצה. הזקנה, הזקנה, ניכרת בה בכל פינה, ואבא שלי – משתבלל בתוכה.

 

 

נאַרישקײטן

לפעמים אני תוהה באם תאוות הנסיעות שלי מקורה באותה תקופה של דיבורי הבל, נאַרישקײטן באידיש, על טיולים בעולם עם סבא שלי, או שתאוותי לראות עולם התעוררה כבר קודם, וסבי לודוויג פשוט זרם אתה. אבל ברור שסבי, שבשבת האחרונה מלאו 32 שנים למותו, היה אלוף הנאַרישקײטן.

היו לו לסבא שלי הרבה סוגי נאַרישקײט. היה לו את זה עם הסנוניות המטילות עדשים משוקולד שפקדו את חיפה כל סתיו. והיה אחד שכילד היה חביב עלי במיוחד, זה שבו "תכננו" יחד, במשך שעות על שעות, איך נראה ביחד עם העולם. עד כמה שאני זוכר (בכל זאת, עברו מאז למעלה מחמישים שנה) זה תמיד היה ב"אוטו-בית", כזה שבו ניסע ביחד מארץ לארץ ונעשה חיים. בחישוב מקורב, זה היה כנראה לפני "חופשת קיץ", הסרט מ 1963 שבו קליף ריצ'ארד וחברים מכשירים אוטובוס דו-קומתי ויוצאים לטיול, חבורה עליזה ומזמרת (אני יכול לשיר את השיר עד היום…), מאנגליה הגשומה לדרום צרפת. אבל אולי הסרט היה זה שנתן לנו את ההשראה. הייתי בן תשע כשהסרט יצא.

בכל פעם שבאתי הבאתי אתי לסבא שלי את כל המידע על ארצות כאלה ואחרות שאספתי מ"האנציקלופדיה תרבות", או מהדפים שהיו מצורפים למרגרינה גולדבנד,או מספר צילומים בשחור לבן על מגלי ארצות שמצאתי בספריה. יחד היינו יושבים ליד מפה ומתכננים את מסלולינו ל Grand Tour המשותף שלנו, שלסבא שלי היה ברור שיישאר על הנייר, מה שלא הפריע לו לשבת אתי שעות, ולדבר על זה ברצינות רבה.

סבי ממש לא היה איש העולם הגדול. לפני שעלה ארצה הוא היה זגג ואיש מכירות נודד של מוצרי זכוכית. אני לא בטוח אם אפילו סיים את לימודי התיכון. בארץ הייתה לו חנות קטנטנה במרתף ברחוב הנמל שמכרה "אספקה קטנה" לקיבוצים ומושבים. לא באמת היה לו הרבה לספר לי על "העולם" אבל זה ממש לא היה חשוב. היה לו את כל הזמן להשקיע בי, ואת קלות הראש להיכנס לחלוטין לתוך עולם המשחק איתי.

הוא היה איש רעים להתרועע שאנשים אהבו מאז ומתמיד. זה הציל את חייו וחיי משפחתו יותר מפעם אחת במהלך מלחמת העולם השנייה.  היה לו חוש הומור, הוא לא לקח את עצמו ברצינות ותמיד היה לו זמן ל"שמוז". הוא היה אלוף ה"שמוזינג"  – אני זוכר אותו עומד ומפטפט עם הסבלים במעבר המקורה שבין רחוב הנמל לרחוב העצמאות, זה שבו נמצא קפה אווא, יושב ומשוחח על דה ועל הא בקפה שני הסמוך, או אצל הספר, אליו הלך בכל פעם שאורך שערו עבר את הסנטימטר. אני חושד שגם קנייני הקיבוצים והמושבים ירדו לקנות במרתף שלו במקום בחנות "המשביר" הענקית הסמוכה, כדי קצת לשבת ולשוחח אתו. לא יודע על מה, אבל היה להם תמיד מעניין לפטפט אתו. וגם לי.

סבא שלי הסתפק בנסיעה אחת לשנה, לשבוע, לטבריה, למלון אסטוריה, זה שכינינו "וולדורף אסטוריה". מאז שהגיעו ארצה ב 1949, סבי לא עזב את הארץ. סבתי כן. פעם אחת – לפגוש את היחידה מבין שנים-עשר אחיה ואחיותיה ששרדה את השואה,  אחות שנישאה והיגרה לאמריקה עוד לפני שסבתי נולדה.

בתקופת חייו של סבי, יצאתי מהארץ רק פעם אחת, לחודש אחד, אחרי הצבא – ממש לא טיול גדול. כולו בגרמניה ורובו בענייני צילום ומשפחה. אני לא מצליח להיזכר אם דיברתי אתו על זה, או האם הוא היה שותף ב"תכנון" הטיול הזה. בשלב זה היה כבר ברור שהוא לא פרטנר לטיול כלשהו. אשתו, סבתי אתל, נפטרה שנתיים קודם לכן והשאירה אותו שבור לגמרי. אם היה מסוגל עדיין לגייס קצת חוש הומור לאיזה נאַרישקײט פה ושם, זה היה ברמה של עלבונות היתוליים בינו לבין אבא שלי. הטיול הגדול שלנו ב"אוטו-בית" כבר נשכח מזמן.

כשיצאנו כמה שנים מאוחר יותר, זוגתי שתחייה ואני, לראשון מבין ה"טיולים הגדולים" שלנו, בקנה המידה של אלו שנהגתי "לתכנן" אתו, זה לא היה ב"אוטו-בית", וסבי כבר לא היה בחיים. הוא נפטר שמונה חדשים קודם לכן. כנראה שחלק מהמסלול שלנו באירופה חפף את המסלולים שתכננו יחד, אבל אני לא באמת זוכר.

כשחזרנו מאותו טיול, נכנסנו לגור בדירה של סבי וסבתי. שם, יכולתי לשבת על הספה, הספה שלו, להסתכל על פינת החדר שמנגד, שם עמדו בעבר הכורסאות שלו ושל סבתי, ולראות את עצמי כילד עומד ליד המפה הפרוסה על ברכיו, ומקשיב לו בפה פעור, על קצות האצבעות, מספר איך אנחנו הולכים לנסוע לפה, ואחרי כן לשם. וכמה כיף יהיה לנו.

כל כך אהבתי את הפטפוטים האלה, את אותם הנאַרישקײטן,  אתו, עם הסבא האהוב עלי, ללא תחרות. היום, לצערי, כבר אין לי יותר פרטנר לדיבורי סרק כאלה. עם זוגתי עשיתי ניסיון להמשיך את סוג הנאַרישקײט הזה – במספר הזדמנויות תכננתי לנו משהו לו קראתי בצחוק "טיול חנוכה"  – טיול המתחיל בחנוכה (משום מה) ועובר פה ושם בכל מיני מקומות בעולם שבא לי לראות, לאו דווקא בהגיון גאוגרפי או אקלימי כלשהו ונגמר בעתיד בזמן לא ידוע, אולי בחג החנוכה שאחרי כן. אבל זוגתי ממש לא מבינה את הקטע – אולי היא פשוט גדלה חשוכת נאַרישקײטן.  לילידיי ממש אין לזה סבלנות, ואבא שלי, שהיה שותף פעיל לנאַרישקײט עם סבי במשך שנים, כבר שנים לא במצב הרוח המתאים. היום הוא מוכן לכל היותר לקבל ממני איזה "פְרְצְ'קֵה" קטן (אי אפשר לתרגם, מצטער…אני אפילו לא בטוח באיזה שפה זה.)

כואב לי הלב על "אומנות הנאַרישקײט" ההולכת ונעלמת מהעולם. למי כבר יש זמן לדיבורים בטלים? לאיזה שמוז בריא? היום זה אולי פייסבוק שממלא צורך זה. אבל אני עדיין מתגעגע לזה, ולסבא שלי.

מילון אידיש-עברית