חיפה אל עתיקה

לשם שינוי, במקום לשרוץ בחדר ההמתנה של מוסך נעמה ולבזבז זמן בפייסבוק, בהמתנה לסיום הטיפול התקופתי במכוניתנו, השארתי את התיק ובו הלפטופ בדלפק הקבלה ויצאתי לשוטט בסביבה.

ירדתי לי במעבר התת קרקעי העובר תחת פסי הרכבת והכביש הסואן הצמוד אליו, אל אותו אזור הדמדומים שבין גדר הנמל לפסי הרכבת. שכונה שפעם הייתה הגרעין של העיר חיפה, ועל פי שילוט הרחוב, נהרסה על ידי השליט הבדואי דאהר אל עומר.20150202_100950-001

היום זו שכונה שרבים בה המגרשים הריקים, בין הפחונים, ומעט בתי האבן ששרדו.20150202_095803

חלק מהבתים ממש צמודים למסילת הרכבת הכפולה, עליה עוברות רכבות נוסעים ומשא כל כמה דקות. 20150202_094953

אלו שצמודים לגדר הנמל סובלים קצת פחות, כי חלק הנמל הזה משמש בעיקר לאכסון מכוניות נוסעים שנפרקו מאניות וטרם נמסרו. מצד שני, הגינה הנחמדה שהם עשו שם, לא ממש מסתירה את שמונת המטרים של גובה הגדר. יש שם קצת תחושה של כלא "maximum security".20150202_095638

פעם גרו גם יהודים בשכונה, למשל הורי בן כתתי גונן, שאליו הלכתי פעם או פעם, בעיקר כדי לראות חוברות ובהן נשים מעורטלות, שהביאו "הימאים". הנמל לא היה מאובטח באותם הימים, ואפשר היה לעבור ולשוטט במזחים, ללכת לדוג (דגי עארס שיצאו מהמים מסריחים מנפט, אבל ממילא לא אכלתי אותם, זה היה סתם לשעשוע) והימאים באו והלכו ברחובות חיפה. היום אין כבר כל קשר בין חנויות "הימאים" ברחוב העצמאות ליורדי ים של ממש – אלו סתם חבורת נוכלים ששומר נפשו ירחק מהם.20150202_100702

השכונה היום היא שכונה ערבית, חלקה נוצרית. יש שם כנסיה קטנה ונחמדה שאותה ראיתי רק מבחוץ, אבל שמעתי ממישהו ששם שיש כומר שמעביר שם לימודי הסמכה לכמורה לקתולים ממזרח אירופה. צריך לברר….

האוכלוסיה נשארת שם לאו דווקא מסיבות כלכליות. על פי המכוניות החונות ליד הבתים, מצבם הכלכלי של חלק מהתושבים לפחות, לא רע. ויש להם שם, לחלקם, בתים פרטיים די גדולים, וגינות גדולות לידם עם דגש על עצי הדר. אז כן, זו מובלעת בין "שכנים" לא סימפטיים, ורועש שם, ויש זיהום אויר. אבל מסתבר שלא קל לערביי חיפה למצוא בחיפה מקומות מגורים נאותים, לא בשכונות היהודיות, ובשכונות הערביות צפוף כבר מאד. יש מחיפה הגירה שלילית של יהודים, אבל חיובית של ערבים. ובאמת קשה לערבים לשפר את תנאי המגורים שלהם בלי קשר למצבם הכלכלי.

וחיפה, למרות מצג הדו-קיום המתבטא באירועים כמו החג-של-החגים, אולי לא גזענית כמו ערים אחרות, אבל עדיין, בכל פעם שהחלפתי מקום מגורים, טרחו שכני לשעבר לבוא ולבקש ממני לא למכור או להשכיר לערבים. "זה לא שאנחנו גזענים", אמרו, "זו פשוט תרבות אחרת". וחוץ מזה, שמעתי מיד ראשונה כבר על כמה ניסיונות לא מוצלחים של ערביי חיפה להשתלב בשכונות ערביות. יש גזענות, ועם השנים אנשים כבר לא מתביישים בה אפילו.

אז תושבי שכונת אל עתיקה מנסים להתעלם מהרעש, ולחיות את חייהם. זו מובלעת מוזרה כזו, מין הטרוטופיה ממש מתחת לאף, שבאופן די מפתיע, מטופח מאד על ידי עיריית חיפה. גינון מוקפד, שתילת עצים לאורך ארבעת הכבישים בשכונה, פינת מיחזור מושקעת, ואפילו מטאטא כבישים מכני המטאטא כבישים, גם את אלו שאיש בעצם אינו נוסע בהם, כמו זה הצמוד לחומת הנמל.20150202_094012

לא נזכרתי את השכונה הזו במקרה. שמעתי הרצאה עליה במוזיאון מוניו גיטאי בזמנו, וגם קראתי את הכתבה המעמיקה הזו במגזין המקוון החיפאי. והיה יום חורף שמשי, ובמוסך החליפו לי שמן ומסנן אוויר ודברים שכאלה, אז היה טיול נחמד. ממליץ. וישנו גם בית הקברות הטמפלרי/מנדטורי הסמוך.

 

מודעות פרסומת

תשליך בצל הצֶלֶם

תמונות של טקס התשליך היו התמונות היחידות שמצאתי במהלך התחקיר שעשיתי לפני הנסיעה לאומן וניכר שזהו אחד המקומות היותר פוטוגניים במקום. ליד אגם קטן, עצי צפצפה בוכייה מאחורי המתפללים העטופים טליתות. היה לי גם ברור איפה אני צריך להתמקם כדי לצלם את הטקס בצורה טובה, על סלע מוגבה בצידו השני של האגם.

ואז בא ישו, וטרף לי את הקלפים.  גם הוא התמקם על אותו הסלע.

מפי הרב בצרי, שאת הדרשה שלו שמעתי אחרי התשליך, למדתי שההוכחה הניצחת לכך שצריך לבוא לאומן ושאומן היא אכן מקום קדוש, היא שאפילו ה "ימח שמו וזכרו", הידוע בראשי התיבות של שמו: יש"ו, או כפי שיש כמה מיליארדים המכירים אותו: ישוע, אפילו הוא הגיע לאומן. וש"אין עוד מקום בעולם בו יש צלוב על סלע ליד נהר"!!

אם אתם תוהים למה הכוונה, כאשר ברור שלא מעט פסלים של ישו יש באומן המאוד מאוד נוצרית, לבטח שאפשר להניח שבכל אחת מהכנסיות מוזהבות הכיפה המשקיפות על הציון מראשי הגבעות הסמוכות יש פסל של ישו הנוצרי. ובכן, לפסל אחד מאד ספציפי כיוון הרב: לצלב ועליו פסל שהוקם במהלך השנה האחרונה על סלע גדול הצופה על האגם הקטן, זה הנמצא ישירות מתחת לציון,  שבו נהגו הבאים לאומן לעשות את טקס התשליך מדי שנה. זה שעליו תכננתי להתמקם ולצלם את הטקס.DSC03133-001

את הצלב הקימה עמותה של תושבים מקומיים, למרות התנגדות "וועד אומן" שמתפעל את השכונה שסביב הציון והקלויז. הוועד הודיע לשלטונות אוקראינה ש"הוא לא אחראי" למה שעלול לקרות לפסל, ובתגובה הוצבה ליד הפסל עמדת משטרה. בתקופת ראש השנה, ישבו בעמדה בין ארבעה לשישה שוטרים בחיבוק ידיים.DSC03228

בכל מקרה, הפסל, או ה"צֶלֶם" כפי שמכנים אותו באי הציון, פעל את פעולתו. קהל המתפללים לא רצה להתפלל כאשר הצלוב משקיף עליהם מלמעלה, יהודי מעונה שכמותו. והם העבירו את הטקס לקטע במורד הנחל, יפה מאד גם הוא, לא רחוק משם. חלק קטן מהמתפללים בחרו להישאר באגם אך דאגו להפנות את הגב אל הפסל, חלק פשוט עמדו על הגשר שמעל מוצא הנחל מהאגם, אבל הרוב, הסתדרו לאורך גדת הנהר בחלק שאחרי הסכר. היה שם די והותר מקום לכולם.DSC03264

אמנם התכוננתי מראש לצלם את טקס התשליך, וטרחתי לברר אצל אנשים איפה ומתי זה קורה. זה היה מבלבל. חלק אמרו לי שזה לפני תפילת מנחה, חלק אמרו שאחריי.

אף אחד לא היה בטוח איפה בדיוק זה הולך לקרות, הם פשוט תכננו ללכת עם הזרם, כך שלא ידעתי מראש איפה להתמקם לצילום "מול" קהל המתפללים.

אז הלכתי עם הזרם. אבל בצד הזה של הנהר, יחד עם כל המתפללים, לא הייתה לי זווית טובה לצילום. לצוות הצילום הפולני שצילם סרט תיעודי על "תופעת אומן" היה פתרון טכני מצוין: מצלמת סוני אלפא מחוברת למסוק זעיר, בעל חמישה רוטורים שריחף מעל הקהל וצילם מן הסתם תמונות מעולות. מסוקים כאלה נמכרים ב pantip plaza בבנגקוק תמורת כמה מאות דולרים (יש אפילו ב $250), וזה בדיוק מה שצריך בסיטואציה כזו. הצוות הפולני, כולם במצנפות של נ-נח-נחמ-נחמן מאומן, עושים שם עבודה יסודית, נראה שהולך להיות סרט שווה צפייה.DSC03274

ואז ראיתי כמה צוותי צלמים מצידו השני של הנהר והבנתי ששם גם אני הייתי אמור להתמקם. לקח לי כארבעים דקות של הליכה מזורזת להגיע אל הגשר, לחצות אותו, ולהגיע לשם, ועוד בערך דקה לחזור, בסירת משוטים של האיכר שגר שם. אבל אז כבר החשיך, והתמונות יצאו מעט מאכזבות.DSC03266

לא ראיתי אנשים מנערים את שולי בגדיהם (כפי שקראתי שנהוג) או הופכים את כיסיהם (כפי שמשום מה חשבתי שהמנהג). אבל ראיתי שמצידו השני של אתר התשליך, יש בור מים גדול, מחצבה נטושה שהתמלאה במי גשם. שם משלבים אנשים תשליך עם טבילה. המים שם מאד קרים, והטובלים לא ממש יודעים לשחות. למשטרה האוקראינית כבר מוכנות שם שני סטים של מאזנים, ווסתים ומכלים כדי שהצוללנים יוכלו למשות את גוויות הטובעים, כפי שהם אכן עשו בהמשך החג, כך קראתי בעיתון.DSC03216

עוד רשומות על אומן…

נשות אומן העגומות

בתאוריה, אין נשים (יהודיות) בראש השנה באומן. זהו אירוע לגברים בלבד.DSC03105

אך למרות שיצאו לא מעט פסקי הלכה האוסרים על הגעת נשים, יש כנראה כמה פורצי גדר שהביאו את נשותיהם עמם, אולי כי היה קשה להם להתמודד עם ילדיהם לבדם. על זה למדתי לא מראיית הנשים עצמן ברחובות אומן, אלא מהשלט הגדול הזה שהתנוסס בכניסה לציון:נשים

השלט, שצילומו קצת מטושטש,  הוא מטעם בית דין צדק לענייני אומן, ואומר: "היות ושנים רבות לא עלו נשים כלל לציון רבינו בימי ראש השנה, ובזמן האחרון נפרץ ובאות נשים רבות, אנו מבקשים בכל לשון למען קדושת המקום והזמן שלא תצאנה הנשים לרחובות."

הנשים אכן מצייתות ולא יוצאות לרחובות.  הן כנראה במטבח. ראיתי נשים באומן רק פעמיים. הפעם האחת הייתה כשניסיתי, עקב הדוחק הגדול, לעקוף את הציון דרך חצרו האחורית של אחד מבתי הדירות, ושם, מוסתרות על ידי הגדר אך עדיין כנראה בטווח קרינת הקדושה של רבינו, הסתודדו כמה נשים, לבושות מאד בצניעות, והקשיבו לתפילות, רואות ואינן נראות. להערכתי, בקבוצת הנשים מטה נכחו כמעט כל נשות אומן, והן לא נראו עליזות.

נשות אומןהפעם השניה שבה ראיתי אשה מחוץ לדירתה באומן, הייתה בחיק הטבע, בגבעה מעל נהר אומן. זו הייתה אשתו של דוד דבש, מתנחל מחברון שבא עם חלק גדול מ 14 ילדיו. האיש טיפוס. דיברנו קצת, ואז הוא נעמד לפתע בשדה לפני, ושר לי שיר, מלא אמונה ותום. משהו אחר לגמרי. כך שיתכן והיו עוד כמה נשים באומן, שאולי גרו בבתים שלא במרכז, ויצאו אל השדה להתאוורר. יתכן.דוד דבש ומשפחתו

רואים את הנשים מציצות מחלונות הדירות בבנייני הדירות רבי הקומות שבמתחם (הקומה העליונה בצילום מטה). היו מספר תוקעים בשופר שאפילו שמו לב אליהן, ונעמדו במיוחד מתחת לחלונן כדי שגם הן יוכלו לשמוע תקיעת שופר.DSC03202

היו גם מספר נשים אוקראיניות במתחם, למשל המוכרת בחנות המשקאות החריפים, ובעלות הבית של הבתים שאנשים שכרו. ולכן, היו חלק מהקהל ש"שמרו עיניים", כלומר התהלכו וראשם עטוף בבד כדי שלא לראות "מחזות פריצות (נשים)" אלה, היה צריך להוביל אותם ממקום למקום. לא היו הרבה כאלה, אני חייב להודות.

הנשים, שנשארו בבית בארץ, עם הילדים, היו גם הן נוכחות במובן מסוים. בכל זאת, כל הנוכחים שם נעדרו מהבית בחג, ורבים מהם נעדרים מהבית בחג כל שנה. נשים אלה כן עלו בלא מעט שיחות שקיימתי עם אנשים. הסבר אחד שקיבלתי, מחוזר בתשובה בשם דוד שריקי, לשעבר מאשדוד שעבר לירושלים אל הרב שלו, שהם כבר מושלמות, ולכן אין להן צורך לעלות אל הקבר. מעניין. הן מצד אחד טמאות, מצד שני פרוצות, מצד שלישי מושלמות. כנראה שהתואר מיושם תמיד לפי העניין.

אבל כששומעים על מעללי הרב ברלנד, "פורץ הדרך לאומן" ומהחשובים במנהיגי ברסלב, שנמלט למרוקו במקום להתמודד עם האשמות במעשים מגונים והטרדה מינית בנשים מקהילת "שובו בנים", להן הבטיח שמשמוש שדיהן יביא אותן לידי "אצילות", אז אולי זו התכונה שנשים צריכות שתהיה להן – אצילות. הרב ברלנד נפקד השנה לראשונה מאומן, שלטונות אוקראינה לא היו מוכנים להבטיח שלא יסגירו אותו לישראל.

עוד רשומות על אומן…

כנס היללנים

במשך השנים עברתי ליד מקווה ישראל עשרות פעמים, אבל אף פעם לא נכנסתי פנימה. גם לא ידעתי על המקום הרבה, למעט העובדה שזהו בית הספר החקלאי הראשון בארץ. זכרתי את השם קרל נטר ואת זה שהרצל חיכה לקיסר וילהלם השני לפני שער בית הספר כדי לפגוש אותו בדרכו מיפו לירושלים. (התמונה המפורסמת של המפגש אגב, מפוברקת. פוטומונטאג'.  ידעו לזייף מציאות גם לפני פוטושופ).

אתמול יצא לי גם לבקר במקום עצמו, במסגרת של יום עיון על: אגרו-טכניקה של עצים בוגרים במרחב העירוני והכפרי, שאורגן על ידי משרד החקלאות ופיתוח הכפר, שירות ההדרכה והמקצוע, אגף פרחים והנדסת הצומח, תחום הנדסת הצומח וגנים בוטניים.

נכון שיש לי רק עץ אחד העונה להגדרה "בוגר" (בן עשרות שנים), עץ חרוב שהוא היחיד ששרד את הדחפור של הקבלן, אבל כדי ששאר העצים, שחלקם כבר בן עשר, לא יגיעו למצב העגום של רוב העצים במרחב הציבורי, צריך לדעת איך לטפל בהם. אז באתי, גם ללמוד, גם לראות את מקווה ישראל, וגם לבקר בגן הבוטני היפיפה שם.

יש במקווה ישראל מצבור של עצים מאד וותיקים, בני שמונים ועד מאה ושלושים שנה.  הרבה מהעצים המקוריים מתו מהזנחה רבת שנים, אבל לפיקוס הבנגלי הזה שנשתל ב 1888 נתנו את המקום שלו, ועזבו אותו בשקט. בדיוק מה שהוא צריך.DSC02544

בעיר Lahaina,  שבאי Maui שבהוואי ראיתי אחד הרבה יותר גדול. ההוא נשתל ב  1873, 15 שנה יותר מוקדם, ומכסה כמה וכמה דונמים, כיכר שלמה של העיר חוסה תחתיו. אבל כנראה שהאקלים שם מתאים יותר.Huge-intertwined-Banyan-tree-in-Lahaina

התחלנו את היום בסיור בגן הבוטני. למרות שזהו בית ספר חקלאי, העצים שם מטופלים רע מאד. אמנם יש להם מספיק מרחב לשגשג, אבל הם נגזמו בצורה ברברית במשך השנים ורבים מהם נושאים על גופם צלקות ענק המהוות מקום מועד לחדירת מזיקים ולריקבון של העץ. כואב הלב, על עצים על כך עתיקים. באמת שאין לנו הרבה כאלה.

עיקר הבעיה, היא שעצים לא מטופלים שנים, ורק כשהם מהווים מטרד, מתקרבים לחוטי חשמל או לבתים, קוראים לקבלן "כריתה" בדרך כלל כזה שאין לו מושג מהחיים שלו, וזה עושה להם "גירדום". בעצם "מקפדים את ראשם". ואז יש צלקת גדולה בראש העץ, וממנה יוצאים עם הזמן חוטרים רבים, כולם מאותו המקום המוחלש.

גם רבים מעצי התמר בשדרה המרכזית היפה שם פגועים, בעיקר פגיעות מכניות מטרקטורים. וכשמתחילים להיגרע עצים משדרה שכזו, זה נראה כמו פה שבו חסרות שיניים. DSC02556

ועוד בעניין עצי התמר: ראשי ערים אוהבים לשתול עצי תמר בשדרות. הם לא תופסים מקום רב, לא צריכים הרבה מים ומשדרים תדמית שנראית לראשי הערים חיובית. דא עקא שרוב עצי ה"דקלים" הנשתלים בערים הם עצי תמר ממטעי תמרים שהפכו גבוהים מדי מכדי שהמנוף המשמש לגדיד התמרים יצליח להגיע עד אליהם. ואז "מעתיקים" את העצים מן הכפר אל העיר, מוכרים אותם לנוי. אלא שגם שם הם גבוהים מדי. ואז מה עושים הקבלנים ששותלים אותם? הם חופרים בור עמוק, עמוק מדי, ומכניסים את העץ לבור כך שמטר או יותר מהגזע החשוף, קבור באדמה. באדמה חולית, העץ ישרוד. באדמה כבדה הגזע מתחיל להירקב, ואז לפתע כל הצמרת נופלת באחת, העץ מתקפל ומת. 

זוהי תכנית הפרישה של עצי התמר. ושמעתי שההכנסה ממכירתם לנוי משתווה להכנסה מיבול התמרים בכל השנים שקדמו למכירת העץ. אלא שרובם לא שורדים את הפרישה.

הסיור בגן הבוטני היה מאיר עיניים, גם אם עגום. הייתי מצפה לראות טיפול יותר מקצועי בעצים במקום כמו בית ספר חקלאי… המשך יום העיון היה פחות מאיר עיניים. לא למדתי כלום על "אגרו-טכניקה של עצים בוגרים", הנושא הפורמלי של יום העיון.

שאר היום הוקדש לקיטורים של אדריכלי נוף ופקידי יערות עירוניים למקום הלא מספק שמוקצה לעצים במרחב העירוני. לא ממש למדתי הרבה מההרצאות הבאות, ופרשתי לפני סוף היום. למדתי שאדריכלי נוף הם חובבים גדולים של מעברי שקפים ב powerpoint, אבל אחרי התמונה המאתיים של העץ המסכן במרחב העירוני, אני חושב שהבנתי את התמונה.

האמת, הבעיה אמתית. אם רוצים לשתול עץ במדרכה,  כך שהוא יוכל להתפתח על פני כמה עשרות שנים, המדרכה צריכה להיות הרבה יותר רחבה מהמדרכות שעושים היום. כיום בדרך כלל אין לעץ נפח אדמה מספיק לשורשים כדי שיוכל להתפתח כי הוא תחום על ידי קיר בית בצד אחד, כביש בצד השני ומערכות תשתית במדרכה, ואז הוא או קורס או נוטה על הצד. אין לנוף שלו מקום לגדול בלי לפלוש לכביש ו/או לחצר הבית הגובל במדרכה, ואז רואים עצים גבוהים עם "פונפון" של צמרת בראשם. וגם הגזע המתעבה חוסם עם השנים את המדרכה למעבר עגלות ילדים או נכים.

גם פיסת האדמה הזעירה שמותירים סביב הגזע אינה מספיקה לאוורור הקרקע שבה יושב העץ. כל אלה מחייבים שימוש במספר מאד קטן של זני עצים, שיכולים לשרוד את התנאים המאד קשים אלה. פיקוס השדרות למשל הוא כמעט אידאלי. אלא שיש לו פגות המלכלכות את המכוניות החונות (הוא סוג של תאנה).

גם באיי תנועה במרכז הכביש יש את אותה הבעיה. אנחנו ארץ קטנה וצפופה, ואיי התנועה צרים ברוב המקרים מלהכיל עצים בתנאים נאותים. אבל מנסים בכל זאת. וחלק שורדים כמה שנים.

גם חניה היא מצרך במחסור אצלנו. ולמרות שאנשים שמחים לחנות בצל, הקבלנים מעדיפים לתת יותר חניות, שגם אותן אנשים באמת צריכים, מאשר לשתול עץ על כל מקום חניה חמישי כמו שהתקנות בכמה מקומות ישוב דורשות (אך איש לא מקיים).

ויש את כל העצים השתולים מעל חללי חניה תת קרקעיים. היום כמעט כל פרויקט בניה, מקטן ועד גדול, מתחיל בבור ענק באדמה, ששטחו כשטח המגרש בדרך כלל. לחניות תת קרקעיות, מחסנים, חדרי שרות ומקלטים. בסוף הבניה, לא נשארת אדמה חשופה בשום מקום במגרש. ואז ממלאים אדמת מילוי בכמה מקומות, מעל תקרת בטון, ושם העץ אמור לשרוד. זה בעצם כמו לגדל עץ בעציץ, גדול אבל עדיין עציץ, שאין בו את ה 12-20 מטרים מעוקבים של אדמה שעץ בוגר צריך עבור שורשיו.

אז למדתי שקשה לעצים בעיר. מה שאתם יכולים לעשות, זה להיות "נאמן עצים" במקום מגוריכם. אם אתם רואים שמתנכלים לעצים, או קבלנים או סתם וונדלים, אפשר להתקשר ל"פקיד היערות" המקומי, או הארצי, ולהתלונן. יש להם סמכות לעצור את הבניה או למנוע היתר בניה. פקיד היערות בחיפה הוא אלי אלקבץ מאגף שפ"ע 04-8357738 . פקיד היערות הארצי הוא ישראל גלון, 03-9485816 trees@moag.gov.il.

וחוץ מזה, יפה במקווה ישראל. יש שם בניינים עתיקים רבים, בדרגות שונות של שימור, והמקום רגוע ושקט. הגן הבוטני יפה גם הוא, אם מתעלמים מהנזקים שנגרמו לעצים שם. יש שם גם בית ספר דתי לילדי עולי אתיופיה. חקלאות כבר כנראה שלא מלמדים שם.DSC02542

בתחנה המרכזית

ארכיטקטורה גרועה מנצחת כל כוונה טובה. אבל בתחנה המרכזית "החדשה" של תל אביב היה שילוב של ארכיטקטורה גרועה וכוונות רעות ואת התוצאה, אפילו טיל איראני לא יצליח להעלים.

גם אתמול עברתי בתחנה המרכזית, בדרך בין גלריה בנימין ברחוב צ'לנוב לתחנת רכבת ההגנה (יש הרבה גרפיטי משובח בדרך, למשל בתמונה הכותרת), אחרי שהחלפתי את זוגתי שתחיה, שמושבתת מנהיגה השבוע, בתורנות גלריה, בתערוכה של שלומית ליוור. (שווה ביקור).DSC02392

לא הייתה לי באמת סיבה אמתית להיכנס פנימה, חוץ מהסקרנות המורבידית משהו, לטייל בקרבי אחד הפגרים הגדולים בעולם. אבל נכנסתי משער 32, ברח לוינסקי, ויצאתי בקצה השני איפשהו, ובדרך עברתי מאות מטרים של מסדרונות וחללים חשוכים למחצה ונטושים, אלפי חנויות סגורות ונטושות, שחלקן מוצעות להשכרה אפילו בחינם.DSC02398

אפשר היה לתת קורת גג להרבה אלפי פליטים מאפריקה בנפח הבנוי המפלצתי הזה, שעשרות גרמי דרגנועים דוממים מחברים את מפלסיו השונים ואור שמש עמום מאיר דרך החללים המפולשים העוברים דרך הקומות. לפחות לא ירד עליהם גשם שם. עדיף על שינה בגינת לוויסקי.DSC02394

גם מישהו עם תפיסה מרחבית ממש לא רעה כמוני, לא מצליח לתפוס את ההיגיון של ארגון החלל בנפח התחנה. יתכן שזה בגלל שאני לא "לירי" כמו נביא השקר של "אדריכלות לירית", האדריכל רם כספי, שתכנן את הדבר האיום והנורא הזה, שהרס אזור שלם. לא משנה כמה יתייקר הנדל"ן בתל אביב, באזור הזה לא יקרה כלום. זה יותר גרוע מאדמה נגועה בנשורת רדיו-אקטיבית.DSC02395

למזלנו הטוב, הגיעו הפליטים מאפריקה והכניסו קצת חיים לאזור הסמוך לתחנה, שאחרת היה שממה גמורה. הם לא דחקו החוצה אף אחד, כי אף אחד לא מסוגל לחיות בשממה שסביב התחנה, אלא אם כן הוא הגיע ממקום אפילו יותר גרוע, כמו רוב ערי אפריקה. האזור כולו מלא עסקים קטנים של סודנים ואריתראים שלא ברור איך הם מתקיימים, כמו למשל ה"מסעדה" הזו:DSC02393גם המסעדה האריתראית אליה הלכתי לאכול צהריים, בפינת סלמה עם מנשה בן ישראל היא עסק שלא ברור מה קורה בו. המסעדה האתיופית-טבעונית שמול הגלריה, טנאט שמה, הייתה סגורה מסיבה לא ברורה, אז בחרתי מסעדה מהרשימה שפרסמתי כאן. כשהגעתי, ישבו כמה אנשים ליד שולחנות, בקבוק זכוכית כתום של פנטה על השולחן לפניהם. יתכן שהם דיברו לפני שנכנסתי, אבל בזמן שהייתי, איש לא דיבר, איש גם לא אכל משהו. אפילו את הפנטה הם לא שתו (אני מבין אותם..). הם פשוט ישבו ושתקו,

יתכן שהמודל העסקי של עשרות המקומות האלה הוא בדיוק זה, מקום שבו אנשים שאין להם מה לעשות ואין להם איפה להיות יכולים לבוא ובמחיר של בקבוק פנטה לשבת שעה או שעתיים במקום יחסית נקי, אחרי שהתייאשו מההמתנה לאורך שדרות קיבוץ גלויות ורחוב לבון, בתקווה שמישהו יבוא ויאסוף אותם לעבודה כלשהי. יתכן גם שבערב מאוחר, המקומות האלה יותר שוקקים, בעקר נרגילות ואלכוהול. אוכל הוא לא העיקר במסעדות האלה, יש לי רושם.

אבל אני הייתי רעב, ונחוש לבצע אפליה מתקנת, אחרי סיפור שפיכת האקונומיקה לסירי המסעדות שם, אז נכנסתי ושאלתי אם יש להם משהו צמחוני לאכול. "שירו", תמיד יש להם, גם כאשר הסירים ריקים והמטבח שומם. כי המטבח אכן היה שומם, אולי מאימת הפקחים. שירו מכינים מפולי חומוס שלא בושלו אלא נקלו, ואחר כך נטחנו לאבקה. את האבקה הזו מערבבים עם מים רותחים, ומבשלים כעשר דקות יחד עם בצל מטוגן ותבלינים שונים. יוצאת עיסה כתמתמה ודי חריפה, אותה מנגבים עם אינג'רה, פיתה אתיופית לחה ודקה מקמח teff.

אינג'רות מכינים שם בבוקר, ושומרים למשך היום, וכך, אחרי כרבע שעה קיבלתי קערת "שירו" שבושל עבורי, סלט קטן ומתובל טוב של עגבניות ובצל, מונחים על אינג'רה. לא ארוכה מדהימה, אבל משביעה. אבל להבא, נראה לי שאפסיק עם האפליה המתקנת ואלך לאכול באחד מהמקומות הצמחוניים היותר טובים, כמו הבר קיימא, או קפה קיימאק, שם באזור.

באמת שאין לי מושג מה אפשר לעשות כדי לתקן את הנזק של התחנה המרכזית הזו, שהופכת פחות ופחות מרכזית, מאבדת את מעט הפונקציונליות שהייתה לה. נראה לי רעיון טוב לפרוייקטים בבתי ספר לאדריכלות, גם אם אני סקפטי ביכולת של מישהו להציע משהו שיכול להתמודד עם הטמטום הענקי הזה שנחת בדרום תל אביב. אבל אולי, אם מישהו יחשוב מחוץ לקופסה..

אולי בשלב ראשון, מישהו יכול לחשוב על שימוש הגיוני לבית מגורים, שממוקם כך:DSC02380

כרגע, יש חנות לבשר חזיר בקומה התחתונה, ופליטים גרים בשאר הקומות, מקבלים את עשן מפלטי האוטובוסים בכינון ישיר אל תוך החלון. הבניין הוא מול הכניסה הראשית (?) לתחנה.

מה שיכול אולי להציל את האזור, הוא שהוא נמצא בשדה הראיה של מגדלי המגורים לאלפיון העליון הנבנים לאורך החלק הדרומי-מערבי של שדרות רוטשילד. אם זה יפריע להם מספיק, יתכן שימצאו באורח פלא המשאבים הדרושים לפתרון הבעיה. הדיירים בבניין בתמונה מטה, כמו למשל אייל וולדמן ממלנוקס, יוכלו, כשתגמר הבניה, להשקיף מהמרפסת ישירות על האנשים המתכרבלים בגשם בניילונים על הדשא בגינת לווינסקי.DSC02384

איש בלתי נראה

"I am an invisible man. No, I am not a spook like those who haunted Edgar Allan Poe; nor am I one of your Hollywood-movie ectoplasms. I am a man of substance, of flesh and bone, fiber and liquids—and I might even be said to possess a mind. I am invisible, understand, simply because people refuse to see me.Invisible Man, Ralph Ellison

Wall

הצילום מעלה, של Jeff Wall, הנקרא After "Invisible Man" by Ralph Ellison, the Prologue, מבוים על פי הפרולוג לסיפור של Ralph Ellison, סיפור המספר את סיפורו של אדם המתגורר בחדר תת קרקעי, החסום לעולם, בבניין ל"לבנים בלבד" בחלק העשיר של מנהטן על הגבול עם הארלם. אדם שחור המאמין שאנשים  לבנים לא יכולים לראות אותו.

מבקר האמנות מיכאל פריד, בספרו על אמנות הצילום, רואה בתצלום המחשה של מושג ה"עולם" של היידגר, (גם אם הצלם לא בהכרח התכוון לכך), כי דמות האדם היושב עם הגב אלינו, שקוע במחשבה (תוך כדי יבוש של סיר), היא כול כולה "בתוך העולם" של עצמה. היא לא מסתכלת עליו "מבחוץ" כפי שהיוהרה האנושית חשבה שאפשרי החל מימי היוונים ועד היידגר. היא מה שהיידגר מכנה a dasein. היא ישות המתקיימת בעולמה שלה, כי היא פשוט בו, מתחממת לאורן של 1369 נורות הלהט המאירות את החדר הבלתי נראה בחשמל שהאדם הבלתי נראה גונב מחברת החשמל המונופוליסטית (Monopolated Light & Power ) גם כאקט של מחאה וגם כדי לגרום לעצמו להרגיש, שלמרות שהוא בלתי נראה, יש לו צורה.

כדי שאנחנו, ה"אנשים הלבנים" נוכל "לראות" את האיש הבלתי נראה הזה, בנה הצלם את החדר שבתצלום על שלל החפצים שבו, ומיקם בו את הדמות כך שאנחנו כן נוכל לראות את האדם ש"אנשים לבנים" לא יכולים לראות, ואת החדר המוסתר המוסתר מתחת לאדמה בין יסודות הבניין ללבנים בלבד. ברור לנו שהתצלום מבוים, אך זה לא מפריע לנו, בצפייה ארוכה וממושכת בצילום הענק הזה (המוצג על תיבת אור בגודל 174X250 ס"מ), להיות גם אנחנו בעולם החשוך/מואר הזה.

אני, אולי בפשטנות יתר, רואה בכוונת הצלם פה רצון להראות לנו (גם) את האנשים הבלתי נראים שסביבנו. יש אחרים, הבאים ממקום של ביקורת פוסט-קולוניאלית, הנוטה לתקן תיקוני-יתר את הטעון תיקון, המבקרים את התצלום על כך ששוב יש כאן אדם לבן (הצלם) החושף אדם שחור ובכך "מנצל" אותו, כמו  את אותן הנשים השחורות העירומות בצילומי ה National Geographic. (אני תוהה אם כבר אפשר היה לראות בעיתון הזה שד לבן חשוף). וכמובן, לא מעניין אותם שהאדם בתמונה הוא עם הגב אלינו כדי להמחיש את "משוקעותו" בעולמו, בדיוק כמו השרטט בתמונה של Chardin מטה. מבחינתם, זו שלילת הזהות האינדיבידואלית של האדם השחור.young-draughtsman-copying-an-academy-study

קשה עם משטרת המחשבה המבקרת כל דבר מזווית הראיה של איך מוצג ה"אחר", אם זו אשה, מזרחי, שחור. אבל מצד שני, צודקת למשל סוזן סונטג כשהיא כותבת ב"על סבלם של אחרים" שצילומים של מלחמות, סבל, עוני, כשהם מוצגים כיצירות אמנות במוזיאון, שאנשים מטיילים לידן, ולא כתיעוד שיש מאחוריו אג'נדה ושניתן לבחון אותו בפרטיות, באריכות ובעיון, יש בו פגם מוסרי מסוים.

את העבודה של  Wall קשה לי למקם על סקלת "התקינות הפוליטית" אבל זה גם לא ממש מטריד אותי. גם כי זו עבודה מטרידה, משפיעה וחשובה, וגם אולי בגלל שאני לא "האחר", לפחות לא בישראל. אולי זו ההגשמה האמתית של הציונות – שה"יהודי" כבר לא נחשב ה"אחר".

ראיתי את העבודה לראשונה במוזיאון לאמנות מודרנית בסן-פרנסיסקו, באחת מאותן נסיעות העבודה שאפשרו לי (גם) להרחיב את אופקי האמנותיים. אז, נזכרתי דווקא בחנויות המנורות אליהן הלכנו בילדותי כמה וכמה פעמים לקנות אהילים, "צילארים" בהונגרית מעוברתת של אבא שלי, שהיו  בעיר התחתית של חיפה, בין הרחובות מעלה השחרור וככר פריז. חנויות שבסגנון השנים ההן השתדלו לדחוס כמה שיותר גופי תאורה לכל מטר מרובע של תקרה. את שעמום ההמתנה שם להחלטה הגורלית איזה אהיל יבחר היינו מעבירים בשיר שהמצאנו לצורך העניין, שהלך בערך כך: "לריפופ, לריפופ, צילאריפופ.." לפי מנגינת שיר שאת שמו אני כבר לא זוכר. כנראה שהלכנו הרבה פעמים לקנות אהילים, או שהחוויה הייתה טראומתית. כך או כך, אני יכול לשחזר בדמיוני את החנויות האלה, ואת מיקומן המדויק.

נזכרתי שוב בצילום מעלה  כשנתקלתי באיש הבלתי נראה החיפאי. זה המתגורר במערה, כאן בחיפה, מתחת לאפנו הקולקטיבי. וכך זה קרה:

כשאני נוהג, יש לי נטייה מגונה להסתכל על כל מקום חוץ מהכביש. זו בפירוש הפרעה תפקודית, שכן המודעות שלנו אמורה בזמן נהיגה להיות מוגבלת לריבוע המכיל את החלון הקדמי, מראות הצד והמראה האמצעית. זה מה שדרוש לנו כדי להתרכז בנהיגה ולהגיע בשלום מנקודה א. לנקודה ב. (הריבוע לא אמור להכיל את מסך הטלפון הנייד שלנו..). מוחנו אמור לסנן מתודעתנו את כל הקלטים שבסינון ראשוני לא נחוצים לנו, כדי שנוכל להיות מה שהפילוסוף מרטין היידגר מכנה "להיות משוקעים בעולם".

כפי שאנו לא זוכרים בתום הנסיעה את כל התמרורים שבדרך, את כל מאות הפעמים בהם החלפנו הילוך (כן, יש כאלה שעושים זאת…) או הסטנו את ההגה כדי לעבור ממסלול למסלול. אם לא קרה שום דבר חריג, אזי כל הדברים האלה לא אמורים להיות בתודעה שלנו, לא יותר מאשר אותה ידית הדלת אותה סובבנו כדי להיכנס לחדר לפני רגע. אם היא לא נתקעה, היא אולי חלק מעולמנו, אך לא נמצאת בתודעתנו,

העיניים שלי נודדות לכל עבר בזמן הנהיגה, ובין היתר, באחד הכבישים שבהם אני עובר לא מעט פעמים, שמתי לב לשקיות הניילון התלויות בפתח של מה שנראה כמערה, בצוק שתחתיו עובר הכביש.

P1030526

לראות את השקיות האלה, הוא עוד סוג, אחר, של הפרעת ראיה. זוהי תקלה במסנן שמסנן מתודעתנו את הדברים שקשה לנו לחשוב עליהם, שעדיף לנו לא לראות או לחשוב עליהם. שמאפשר לנו לא לראות בשניצל בצורת כוכב של "מאמא עוף" שהוצאנו מהמקפיא את בעל החיים בעל התודעה, והרגשות, שמגופו נחתך האיבר הזה. שמאפשר לנו לא לשים לב לאיש המחפש פחיות משקה בפח האשפה של דוכן הפלאפל שבו אנו אוכלים או לא לחשוב על הדרך הארוכה שעשו בין השעה שלוש לפנות בוקר ועד שבע, בדרכים לא דרכים, האנשים שבונים ו/או משפצים את בתינו.

באחת הפעמים שבהם עברתי בכביש, חשבתי שכדאי לראות מה קורה שם, עצרתי וטיפסתי בשביל התלול המוביל את מה שהתברר כמערה לא גדולהP1050762

ובתוך המערה, הופתעתי למצוא את האדם הבלתי נראה החיפאי, שנראה כאילו הוא חי שם דרך קבע, צמוד לכביש ראשי סואן, בלי שאיש ישים לב.

P1050760

כמו האדם בתמונה של Wall, גם הוא אדם שחור שאנשים לבנים לא מסוגלים לראות. האדם השחור במקומותינו הוא כמובן הפלסטיני, לא המזרחי ואפילו לא יוצא אתיופיה. הפלסטיני הוא זה שחי בחור שבתוך "הבניין ללבנים בלבד" שאותו אנו מכנים "מדינה יהודית ודמוקרטית" או "וילה בג'ונגל", זה שגובל ב"הארלם" כמושג, קרי – במקום בו גרים "השחורים".

הפלסטיני במערה הזו סיפר שהוא יליד חיפה, בן למשפחת אבו-ג'אבר שהתגוררה מעבר לכביש במבנה אבן (שעדיין נמצא שם) שנים רבות עד שפונתה משם בלחץ השכנים היהודים החרדים שהפריעה להם נוכחות ה"ערלים" בשכונתם. מצד שני, לשכנים לא מפריע שהאיש במערה יוצא מהמערה בשעות הבוקר המאוד מוקדמות ומנקה את הישיבה ובית הכנסת שלהם לפני שהם מגיעים לתפילה. את זה הם מסוגלים לא לראות. P1050761

צילמתי אותו, בהסכמתו שבשתיקה, מבשל את ארוחתו על גזיה – עם הפנים אל המצלמה, אבל כך שאי אפשר לזהותו. אבל בכל מקרה, כדי לזהותו אנחנו צריכים להבחין בקיומו, ומזה אנחנו הרי מצליחים להימנע. אני מקווה שלא "גזלתי את הסובייקטיביות" שלו. יש לו שם, יש לו פנים. הוא בן 50, רזה, שערו שחור וסמיך. אין לו חשמל, אין לו מים, ותקרת המערה לא ממש מסוככת עליו מגשם כאשר יש רוח חזקה. הצעתי לו שק שינה ושמיכות, אבל כרגע יש לו. לפעמים אין לו, כי ילדים מהשיכונים הסמוכים נכנסים למערה וזורקים, ב"משובת נעורים" את חפציו הדלים החוצה.

בדקתי כמה פעמים בשעות הלילה וראיתי שאין אור בוקע מהמערה, ממש כמו מהחור בו גרה אותה הדמות בצילום מעלה, שאלפי הנורות בו לא מפיצות אור היוצא החוצה, אלא רק בתצלום, שם האור מהנורות המצולמות אף מועצם על ידי אור היקרות שבתיבת האור עליה מוצג הצילום.

אבל במערה שבחיפה, שבה גר האדם השחור הבלתי נראה שלנו, חשוך וקר. ורטוב.

אבו מאזן ואני

יש שני דברים המשותפים לי ולמחמוד עבאס: שנינו מצפת (בערך) , ושנינו לא מתכוונים לחזור לשם.

סיפור העלילה מתחיל דווקא באילת. לא במלון "אילת" שהיה פעם בעיר צפת, אליו נסענו לבלות אני וזוגתי כאשר היינו עדיין רק חברים (אנחנו עדיין חברים, רק לא רק…). לפי המושגים שלנו אז, לנסוע באוטובוס, למלון מעאפן בצפת באמצע החורף, לחדר לא מחומם, נחשב נופש של ממש.

הסיפור מתחיל בעיר אילת, ליתר דיוק, ביכטה המפליגה במפרץ אילת. מושגיה של אימא שלי על נופש היו הרבה יותר מפותחים משלי. אבל עצמותיה היו הרבה יותר פריכות משלי, והחלקה על סיפון אותה היכטה הסתיימה בעצם ירך מרוסקת ואשפוז ממושך בבית החולים איכילוב, אליו הוטסה. בכסף מהביטוח, קנתה אמא שלי דירת נופש בצפת.

הימים הם אותם הימים בהם הורה אריק שרון על בניה בלי חשבון בכל רחבי הארץ, לעולים שהיו אמורים להגיע בהמוניהם מברית המועצות המתפרקת. גם על הר כנען ליד צפת צצה שכונה גדולה, הקרויה היום על שם מנחם בגין. הבתים בה נבנו באיכות ירודה, אך על פי תכנון די מוצלח. דא עקא שלא את כל העולים הצלחנו ליירט בדרך לארצות הברית וקנדה, ונשארו המון דירות שהקבלנים השתדלו להיפטר מהן כמעט בכל מחיר. וכך, במחיר של ירך שבורה, כ 30000 ש"ח, קנתה אמא שלי דירת שני חדרים, בתוך מתחם של 8 דירות שלכל אחת כניסה נפרדת, עם מרפסת גדולה שבאותם ימים, לפני שבנו עוד במורד הגבעה, צפתה אל הכינרת.

צפת היא מקום שבאמת נעים להיות בו בקיץ. ממש לא צריך שם מזגן. היו שנים, לפני שכולנו "מוזגנו" לעייפה,  שבמקום לנסוע לחו"ל, אנשים נסעו בקיץ לאחד הפנסיונים בהר כנען, לברוח קצת מן החום. וזה מה שעשתה אמא שלי, הרבה שנים אחרי שצפת חדלה להיות אתר נופש מסוג זה. בכל קיץ, ביולי-אוגוסט, היא עזבה את תל אביב, ועם הבעל והכלבה, נדדה לצפת, לדירה אותה ריהטה בטוב טעם אופייני, כדירת נופש ממש חביבה. שם היא לא עשתה הרבה: קראה, שיחקה סקרבל, ירדה לכינרת, הלכה לטיפולים במצפה הימים הסמוך. משעמם על פי מושגיי, אבל אמא שלי גדלה במקום ובזמן שבו הבילוי היה חודש בעיירת מרחצאות, כמו קרלובי וארי או מריאנבאד.

את העצמות הפריכות לא ירשתי ממנה, אבל את הדירה בצפת כן. וכך, במשך כמה שנים, הייתה לי, יחד עם אחותי, דירה בצפת. במובן זה, גם אני, כמו מחמוד עבאס – מצפת. הייתה תקופה שבני הגדול שירת ליד צפת, בצידו האחר של הר כנען, והצעתי לו את הדירה לשימושו, אבל זה לא ממש התאים לו. אז השכרנו אותה לכל מיני טיפוסים בשכר דירה די סימלי, שבקושי כיסה את הוצאות תחזוקת הדירה.

דווקא אפשר לקבל שכר דירה טוב בצפת, אבל דירות כאלה, המושכרות לחרדים, צריכות שיהיה להן נתון אחד חשוב – צריך לראות מהן את קבר קבר רבי שמעון בר יוחאי אשר במירון. נדרש נוף אל הקבר, וכזה לא היה לדירה שלנו. גם השכונה כולה הלכה והתדרדרה, כמו העיר צפת עצמה, והייתה מאוכלסת בעיקר בקשישים עניים יוצאי ברית המועצות שלא היו מסוגלים לתחזק את הבתים, ועיריית צפת מצידה לא הייתה מסוגלת לתחזק את המרחב שבין הבתים.

כמו מחמוד עבאס, שלא מתחשק לו כנראה לחזור לגור בעיר מלאה חרדים דלפונים וקשישים קשי יום, גם לי לא התחשק לגור שם, או אפילו לבוא לשם לנופש. במקום להשקיע הון באיטום ושיפוץ הדירה, מכרנו את הדירה וזהו. תם הפרק של צפת בחיינו.

אני קצת מצטער על זה, אבל לא מאד. כי העיר צפת, שפעם הייתה מקום נופש יוקרתי, וכמעט הייתה קריית אומנים, היא ממילא היום מקום ממש לא סימפתי, אפילו לא להגיע אליו כתייר. אני יכול להמליץ לאבו-מאזן על כמה מקומות הרבה יותר נעימים, בארצנו ומחוצה לה. גם הרב של העיר צפת, על פסקי ההלכה האולטרה-גזעניים שלו כנגד ערבים ונגד השכרת דירות לערבים, לא ממש משפר את האווירה בעיר, בוודאי לא לתיירים דוברי ערבית. מעניין אם הוא מתיר לבתי מלון להשכיר חדרים לערבים.

אני כן יכול להציע לפוליטיקאים שלנו לשים טוב טוב לב למה שאבו-מאזן אומר, ולהפסיק להתעלם מדבריו. מאכזבת כרגיל (למה בעצם? הרי אין לי ממש ציפיות ממנה) הייתה תגובת שלי יחימוביץ, שהתעלמה ממה שהוא ביטוי מילולי כמעט ראשון לוויתור דה-פקטו של רוב הפליטים על זכות השיבה, ובחרה אך לנגח את הצעתו להסתפק בגבולות 67 למדינה הפלסטינית. התגובה של יחימוביץ, ושל נתניהו, הוכיחה לפלסטינים שלא שווה להם לעשות את המאמץ  הכרוך בוויתור דה-יורה על זכות השיבה. לא זה מה שבאמת מונע את סיום הסכסוך אתם. אנחנו פשוט רוצים את הכל, את כל הטריטוריה. מה עם האוכלוסייה היושבת בה? נחשוב על זה אחר כך..

אולי כדאי לפלסטינים להצטרף לאחד הוועדים הגדולים במשק, נאמר עובדי הנמלים, אז תהייה להם תמיכה מובטחת של מנהיגת "המפלגה המרכזית", יחימוביץ.

או שאולי הפלסטינים צריכים להמיר את זכות השיבה בזכות הישיבה, בקופאיות יחימוביץ כן מוכנה לתמוך.

אבל בחזרה לצפת. היום היא כאמור כבר לא מקום מלהיב לבוא אליו. גם מצפה הימים הסמוך איבד את הקסם הטבעוני-אורגני-בריאותני חמור הסבר שהיה לו בימי הדוקטור ירוס. כיום יש בו מסעדת בשרים, והוא כולו הפך מין מקום מפונפן שבו מסתובבים אנשים בחלוקים לבנים בין עיסוי איורוודי לטיפול באבנים חמות, תוך לגימת תה צמחים. הדוקטור ירוס מתהפך בוודאי בקברו.

יש עוד מישהי שהיא מצפת (בערך), ולא מתכוונת לחזור לשם – אולי בגלל שהיא כבר מתה: שושנה דמארי. בשיר שלה לפחות, היא מצפת , ואולי כמחווה לצפתי האחר, אבו-מאזן, שמלתה בסרטון מטה בו היא מבצעת את השיר, תפורה מכאפיות פלסטיניות.

את השיר הזה שרנו כל הדרך, ברגל ממירון לצפת, אני וכמה חברים מבית הספר כשעזבנו באחת בלילה את מחנה האוהלים של הטיול "מים לים" בחורשה ליד מירון, והחלטנו ללכת ברגל לצפת. ממילא אי אפשר היה לישון, עם כל עסקי מריחת פני הישנים במשחת שיניים ושפיכת מים על האוהלים. אז קמנו, והלכנו ברגל לצפת, כשאנחנו שרים כל הדרך בקולי קולות: "כן ככה זה אצלי בפרט, אני מצפת, זה בי נדבק זה בי נחרת, אני מצפת". 

הגענו לעיר בערך בשלוש בבוקר, והפלא זה פלא, הכל היה סגור. אז עשינו סיבוב, מצאנו מאפיה פתוחה , הצטיידנו בשק לחמניות חמות מהתנור, וחזרנו, אני חושב שבטרמפ, למאהל. אבל גם היום, אין הרבה יותר מזה בצפת, לבטח לא מבחינה קולינרית. יש את "סעודה בגן עדן" על הר כנען, לה יש תפריט צמחוני לא רע, ויש את ראש פינה הסמוכה. אבל בצפת? כלום. זה בערך המקום היחידי בארץ בו אפילו לרשת ארומה אין סניף. אולי עכשיו, עם פתיחת בית הספר לרפואה, יפתחו מקומות.

אז זה בערך כל מה שעלה לי בראש על צפת. לא מעט, תודו..

אל מעבר לאופק, הטרופו

ב 1967 כבשנו את חצי האי סיני. ב 1969 הקים צה"ל עורק רדיו-טלפון אל שארם אל-שייך שסיפק 300 ערוצי טלפון דרך ערוץ תקשורת הפועל בשיטת ה Tropo-scatter. הערוץ התחיל בצריפין, עבר בתחנת ממסר על שפת מכתש רמון ליד מצפה רמון, ומשם התפצל לעורק ראשי אל שארם אל שייך, ליד "חוף השאפות" ועורק משני, אל בקעת הירח שליד אילת, מעל בסיס חיל האוויר "עציון" שכבר לא בידינו.

ב 1974 התגייסתי לצה"ל, הוכשרתי כ"טכנאי טרופו", ואת רוב שרותי הצבאי, ארבע שנים, עשיתי בתחנות ערוץ התקשורת הזה. ב 1981 קראו לי למילואים, כדי לפרק את הציוד לפני החזרת שארם אל שיך למצרים. ששת האנטנות בתחנת הממסר על שפת מכתש רמון עוד עמדו שם כמה שנים ללא שימוש עד שיום אחד עברתי שם, והן כבר לא היו.

הקשר בשיטת ה"זרוי הטרופוספרי" הוא טכנולוגיה המטרימה את עידן הלוויינים (אח, כמה רציתי להשתמש במילה בהקשר טכני…). היא מאפשרת קשר למרחקים גדולים, אל מעבר לקו האופק, במקומות שאין קו ראיה בין משדר לקולט. זה היה למשל אמצעי הקשר העיקרי בזמנו בין אוקינוואה ליפן.

בשיטה זו, "מפציצים" נפח מסוים של הטרופוספירה (שכבת האטמוספריה הנמוכה, עד גובה 12 ק"מ לערך) בקרינת רדיו בהספק גבוה מאד, ומהצד השני מכוונים אנטנות מאוד כיווניות לכיוון אותו נפח אויר, ובעזרת מגברים רגישים מאד קולטים את קרני הרדיו שחלקיקי האטמוספרה שבתוך הנפח הזה מפזרים לכל עבר. נדרשים מגברים רבי עוצמה בצד המשדר, 10KW במקרה של הערוץ ממצפה רמון לשארם, אנטנות שידור וקליטה ענקיות בעלות "שבח אנטנה" גדול מאוד, ומגברים בעלי ספרת רעש נמוכה מאד, המסוגלים להפריד את הסיגנל החלש הנקלט מרעש הרקע והרעש שלהם עצמם. בנוסף, השידור הוא בשני תדרים שונים במקביל (frequency diversity) ושתי אנטנות במקביל (spatial diversity). ארבעה מקלטים בצד הקולט קולטים שני תדרים שונים בשתי אנטנות הממוקמות זו ליד זו במרחק מה, ובכל רגע נתון נבחר האות מהמגבר הקולט טוב יותר.

זה ציוד יקר ומסובך עד מאד, שסופק על ידי חברת Philco האמריקאית, כן אותה חברה שייצרה את מקלט הטלויזיה הראשון של משפחתנו, עם מסך ה"black magic"  שבעצם היה סתם לוח פלסטיק שחור ושקוף לפני שפופרת המסך. אבל הציוד הזה, כל כך אמין שברוב מדינות העולם הוא עובד במתקנים לא מאוישים, במקומות מאד לא נגישים, ונדרש רק ביקור מפעם לפעם לטיפולים שוטפים. לא כך בצבאנו – שם כוח האדם הוא חינם, ולכן בנה הקבלן האמריקאי בכל מתקן "וילה" ממוזגת ומצוידת היטב למגורי הצוות: ארבעה טכנאים, איש גנרטורים ונהג. וב"וילות" האלה העברתי חלק גדול משרותי הצבאי.

אני יכול להעיד שהציוד היה אכן מאד אמין, ובאמת שלא היה מה לעשות שם. התקלות היחידות נגרמו כתוצאה מטיפולי סרק, שנהלים שנכתבו על ידי אנשים שלא היה להם מושג, כפו עלינו לעשות לציוד, עד שהבנו את זה, והתחלנו להתעלם מהנהלים.

לקח לי זמן להגיע אל המנוחה והנחלה של תחנות הטרופו הנייחות. את כל החיפאים שבמחזור שלי  ציוותו "קרוב לבית" בצריפין, לאייש את עורקי הטרופו הניידים, שאותם יצאנו מפעם לפעם להקים בראשי גבעות נישאות. להקים ערוץ כזה זה עבודה קשה, אך קלה לעומת תורנויות המטבח וחדר האוכל בגדוד פעמיים בשבוע – מצד החמה ועד צאת הנשמה. לא התלהבתי, ולאחר שהפגנתי את חוסר התלהבותי מספיק פעמים, והיו לי כבר פסקי מאסר על תנאי תלויים ועומדים כנגדי כמעט על כל סעיף בספר החוקים הצה"לי, הצלחתי לעבור לתחנה הצפונית של הטרופו, זו שהייתה בצריפין, ליד "שער ראשון". זה היה לא רע, אך עדיין קרוב מדי למפקדת הגדוד ועיניה הפקוחות, והמשכתי לחתור דרומה.

על ראש האנטנה ה"קטנה". השידור, בהספק 1KW, מכובה..

בסופו של דבר, העברתי את רוב שרותי הצבאי בתחנת מצפה רמון, פרט לעשרה חודשים בתחנת שארם אל-שיך (רובם מתחת למים, בריף האלמוגים שליד המתקן, ולאורך החוץ מדהב ועד חמאם מוסא), וכשמונה חדשים בתחנה שבבקעת הירח (בעיקר בלילות, בימים בעיקר בנואייבה. אח, נואייבה..).

במצפה רמון, לא היו חופים, אך היה "קומנדקר", (שנקרא גם נ.נ. משום מה), רכב בעל עבירות לא רעה, אם כי לא בקליבר של ההאמר. לא היה מחסור בתלושי דלק, והיו כל הנופים המדהימים של הנגב וסיני לטייל בהם. מה שהיה עוד יותר מדהים, שאת רוב אנשי הצוות שם, זה לא עניין. הם העדיפו לבלות את ימיהם בשינה. בחיי לא ראיתי אנשים שישנים כל כך הרבה שעות. קמים, אוכלים, חוזרים לישון. מדהים. ממש לא היה לי עם מי לטייל, עד שגיליתי את החיילות ששרתו במתקן חיל האוויר הסמוך והתגוררו במצפה רמון.

ובין טיול לטיול, היה לי זמן לקרוא בערך את כל הספרים בספריה הציבורית המצוינת של מצפה רמון, ללמוד באוניברסיטה הפתוחה, לשמוע קורסים כשומע חפשי באוניברסיטת באר שבע, לצאת לשטח עם פקח רשות שמורות הטבע, למצוא את הצוערים מבה"ד 1 שהלכו לאיבוד במסעי נווט (ידעתי כבר בדיוק איפה הם הולכים ללכת לאיבוד), לעשות עוד מליון דברים אחרים, וגם להיות שבוע בחודש בבית. זה היה בית הבראה ממש לא רע, ובשנה האחרונה והרביעית זה אפילו היה בשכר – במשכורת לא רעה כלל של צבא קבע.

די הצטערתי כשזה נגמר והייתי צריך להשתחרר, אבל הרגשתי שאני צריך להמשיך הלאה, לחיים האמתיים. לא הייתי בטוח שאצליח לשמור על רמה סבירה של פעילות לאורך זמן. פחדתי לשקוע בשינה כמו רוב חברי הצוות שלי. ויצאתי. היה טוב, וטוב שהיה. היום אין דברים כאלה – אני מקווה, אלה ככלות הכל כספי המסים שלי (ושל משלם המסים האמריקאי) שמממנים את זה. 

שאול לוי – חרט עץ

זוגתי שתחייה אמורה להציב בחודש בספטמבר מיצב, בקומה העליונה של מוזיאון ינקו-דאדא בעין הוד, בין יתר הרכיבים למיצב, היא זקוקה למספר חלקי עץ בעלי סימטריה סיבובית שכדי ליצר אותם נדרשת מחרטה.

את רוב חלקי המיצב אני מייצר, אבל אף שלמדתי  שנה שלמה חרטות בבית הספר (המקצועי לטכנאים על שם א. שוב – כבר לא קיים), אין לי מחרטה. וגם, חרטות עץ שונה מחרטות המתכת שלמדתי (יחד עם מסגרות, פחחות, חשמל ועוד דברים שימושיים…). אז הלכנו אל שאול לוי, שזה מקצועו – חרט עץ.

על בית המלאכה שלו , ברחוב מעלה השחרור מספר 24, בחיפה, שמה זוג"ש עין כבר לפני זמן רב.

שאול לוי עובד כבר שם כ 25 שנה, מתוכם 22 שנה כעצמאי. לפני כן הוא עבד כ 30 שנה בחברת החשמל, כמסגר, ואז החליט לעשות הסבה מקצועית לעץ. האמת, הוא לא נראה לי עד כדי כך מבוגר, אבל יתכן שעבודה כחרט משאירה אותך צעיר למראה.

אני לא בטוח שהרצף התעסוקתי שלו מספיק ארוך בשביל להיכלל בבלוג "המורדים", אבל הוא לא רק חורט אלא גם מייצר סוסי עץ מקסימים שהוא מעצב בעצמו ומתקן רהיטים, כפי שאפשר לראות לפי אוסף הכליבות המרשים שלו. בתוך ים הבלגן קבורה מחרטה שנייה  ומן הסתם עוד אוצרות. יש לו גם קופסאות על גבי קופסאות של חתיכות עץ מסוגים שונים כולל חתיכות יפיפיות מעץ מהגוני.

בית המלאכה שלו ציורי מאד ומבולגן ביותר. שפטו בעצמכם…

מצגת זאת דורשת JavaScript.

מרינה, רוגטקה ושפכטל

אחת מתוצאות הלוואי של מעבר לטבעונות הוא שיוצא לך לפגוש אנשים שהאלטרנטיביות היא המוטו שלהם בחיים. ואלו תוצאות לוואי דווקא רצויות מבחינתי. אני תמיד מוקסם על ידי אנשים ומקומות החושבים ופועלים אחרת מהזרם המרכזי, וממני.

לפני מספר חודשים, בסיור של שוברים שתיקה לדרום הר חברון (עליו כתבתי כאן) פגשתי תל-אביבי צעיר שסיפר לי שהוא אנרכיסט, הולך לסרב להתגייס ולהיכנס לכלא תוך שבועיים, וטבעוני. לקחתי ממנו רשימה של מסעדות ו"מעין מסעדות" טבעוניות בתל אביב. הוא המליץ לי על "אבא גיל" ביהודה הלוי (המלצה מצוינת) וגם סיפר לי על "בראנץ טבעוני" המוגש  (רק)  מדי שבת בצהריים ב"מעין מסעדה", מקום בשם רוגטקה, בשדרות יצחק שדה 32, בתל אביב. סביבה מלבבת, איו מה לדבר.הייתה לנו תכנית הדוקה ביותר לאותו יום שבת. סרט בבוקר בפסטיבל דוק-אביב, הפסקה וביקור בשלוש תערוכות בשלוש גלריות ועוד שלושה סרטים בדוק-אביב אחרי כן. אבל לך תעשה תכניות כאשר הפסטיבל מתנהל בחפ-לפ ישראלי טיפוסי. אולם רקאנטי במוזיאון תל אביב היה מלא עד אפס מקום – all the bases are loaded כמו שאומרים בכדור בסיס. כבר נגמרה הרצאת מבוא מצוינת של סרג'יו אדלשטיין על אמנית המיצב מרינה אברמוביץ, שאחרי שהקדים ואמר שהסרט בעצם כבר אומר הכל, המשיך והרצה במשך כמחצית השעה, כשהקהל מתנועע בחוסר סבלנות, הרצאה ממש מעולה. ועכשיו, אחרי עשר דקות של פרסומות ופרומואים, היה אמור להתחיל הסרט. אך לא כך קרה. תקלה במחשב או משהו. (תמיד משום מה מאשימים את "המחשב", המוצג כמעין ישות בעלת תודעה המסרבת "לשתף פעולה", ולא סתם איזה כלי שמישהו פשוט לא יודע לתפעל).

הפרומו של דוק-אביב, היה מעצבן ממש. סרטון היפראקטיבי שבו נצבעת העיר הלבנה בשלל צבעים, ובין היתר, מתכסה בניין העירייה בתמונתו של סטיב ג'ובס, "משיח היצירתיות"   – לפחות בעיני חסידי Apple השוטים, שרוב הגרפיקאים נמנים עליהם. איך הפך לאליל המאמינים מישהו שהוא בסך הכל טייקון נצלן, המתרגם ניצול עובדים סיניים בשכר רעב בפקוסקון הסינית למוצרים הנמכרים במחירים מופקעים לטמבלים המוכנים לעמוד כל הלילה בתור כדי לקנות ראשונים עוד גדג'ט אחד שאין להם באמת צורך בו?

אז הייתה הרצאה, היו פרומואים, היו פרסומות, ואחרי עיכוב של שעה, היה גם הסרט. סרט מצוין אגב. שווה להוריד ולצפות. ואחרי זה היה ברור שכבר לא נספיק לשום גלריות. אז הלכנו לאכול, והחלטנו לדגום את הבראנץ של רוגטקה.

מיד הבנו שהגענו למקום "אחר", מקום שבו אנו בולטים כמו אצבע חבושה. ראשית, לא היינו זוג לסביות, וזה כבר חריג במקום שזה השלט על דלת הכניסה שלו:

וחוץ מזה, היינו הרבה יותר בורגנים ומיושבים משאר הסועדים. ואיך האוכל? זול (25 ש"ח לארוחה מלאה כולל קינוח), טבעוני, משביע אם כי לא שופע. אין בחירה. אין מה להתאונן אך אין סיבה לבוא ממרחקים.

אך מעבר לאוכל, המקום מספק הזדמנות להציץ לתוך תרבות אחרת, והתרבות הזאת נרמזת מסט המדבקות שעל המקרר

ומהגרפיטי על קיר הכניסה

ומ"עיצוב הגוף" של הצוות והאורחים

צמוד לרוגטקה, יש את שפכטל, מכשיר שימושי אף הוא. כאן, שפכטל הוא מועדון שבו יש בין היתר ספריה ובה ספרים על טהרת ה"הגות האלטרנטיבית". קראתי לא מעט מהם, ויש גם חלק אחר שעדיין לא קראתי  אך כבר קניתי (נטייה מגונה) – מסתבר שגם בי אפשר לחשוד בנטיה למחשבות פחות נורמטיביות…

אפשר לקחת לשם את האוכל מרוגטקה ולשבת ולקרוא. ויש שם סדנה שיתופית לתיקון אופניים, רעיון מגניב.

טוב שיש מקומות כאלה, גם אם אני לא מהווה חלק מהקהילה אותה הם משרתים. ולוואי שהיו יותר. זו תשובה אחת לבדידותו של האדם המודרני. פייסבוק הוא לא תשובה אחרת…

επιφάνεια

בדרך לסוף שבוע של ג'ז וצלילה באילת (ג'ז חורף בים האדום), עצרנו בקאסר-אל-יהוד, המקום השלישי בקדושתו לנוצרים, לראות את טקסי חג האפיפניה (ההתגלות) . חג ההתגלות או הלילה ה-12, הוא חג נוצרי המציין את התגלותו של אלוהים בצורת אדם, בדמותו של ישו, בפני שלושת האמגושים.  מקור השם במילה היוונית אפיפניה (επιφάνεια) שמשמעותה התגלות. החג נחוג במערב ב-6 בינואר, שנים עשר ימים לאחר חג המולד, ומקורו בנצרות האורתודוקסית. בארץ ישראל נוהגים האורתודוקסים לחגוג את האירוע בטבילה בנהר הירדן, ליד המקום בו הוטבל ישו על ידי יוחנן המטביל באזור קאסר אל יהוד. האירוע נערך ב-18 בינואר לפי לוח השנה המקובל, שהוא ה-6 בינואר לפי לוח השנה היוליאני הנהוג בכנסייה האורתודוקסית.

גם השנה, ב18 וב 19 לינואר, חגגו הנוצרים בני הכנסיה הנוצרית המזרחית, את "חג האפיפניה" באתרי הטבילה שבקאסר-אל-יהוד, משני צדי הירדן. זה שבירדן וזה שתחת שליטתנו. במשך יומיים, בשעות שנקבעו מראש, מגיעות הכנסיות השונות על מאמיניהן לאתר הטבילה לטכס תפילה וטבילה במימי הירדן. יחד עם המאמינים בישו, מגיעים גם המאמינים בצילום. בערך צלם על כל צליין, רובם במסגרת סיורי צילום שמארגנים בתי ספר שונים לצילום.

בבוקר ה 19 לחודש, היה זה תור הכנסייה הארמית, לאחר מכן תור הרוסים הפרבוסלבים, ולאחריהם הכנסייה האתיופית. המאמינים הארמים ירדו מהאוטובוסים ליד המנזר הנטוש של סנט ג'ון

ומשם ירדו ברגל כשלפניהם צועדת התזמורת הארמית,

שמשום מה נראתה ממש ממש סקוטית, כולל נגני חמת חלילים..

הטקס התחיל ברחבה שמעל למפלס הטבילה

ונמשך בטקס על גדת הנהר שהתרחש בו זמנית משני צידי הנהר, כאשר בני משפחה בירדן ובישראל מתקשרים בצעקות משני צידי הנהר, מרחק של כעשרה מטרים, ללא גדר אך עם פיקוח של חיילים ירדנים וישראלים

שיא הטקס הארמי היה בהשלכת שני צלבים מצופי פרחים אל הנהר, מישראל אל כוון הצד הירדני, ומירדן אל הגדה שבשליטתנו. הצלבים קשורים בחבל, נמשים אחרי כן מהמים, ומשמשים להתזת מי הירדן על ראשי המאמינים. זה הצד הירדני של הטקס

וזה הצד ה"ישראלי"

מאוחר יותר, הגיע תור הרוסים, ביניהם נזירות רבות. זו במשקפי השמש היא זו שאת ידה מנשקים..

וצליינים רוסים רבים שבאו לטבול בנהר, ולתעד זאת.

בהמשך הגיע תור הכנסיה האתיופית. לא ראינו את הטקס ממש, היינו צריכים להגיע לאילת בזמן להופעה הראשונה, אבל ראינו את אנשי הכמורה האתיופים מגיעים בשיירת מכוניות פאר, ואת אלפי האתיופים הנוצרים מגיעים בעשרות רבות של אוטובוסים.

לא הצלחתי לברר מי הם כל אותם אתיופים נוצרים. האם הם צליינים שהגיעו מאתיופיה (במספרים כאלה) ?, האם היה מבני הפלשמורה שלא ממש שבו ליהדות? האם יש בארץ פשוט הרבה אתיופים נוצרים שאני לא יודע עליהם? חלק מהם, כן הצלחתי לברר, הם פליטים מאריתראה שהגיעו דרך סיני. זה שאתו דיברתי, בתמונה מטה, שוטף כלים במסעדה באילת.

עוד רשימות על צילום, כאן

במוזיאון הוטרנים

בחיפה יש אירוע שנתי, רב תרבותי למהדרין, הנקרא "החג של החגים". במסגרתו יש גם תערוכות אמנות, בבית הגפן ובאתרים אחרים סביב שכונת ואדי ניסנס. אחד האתרים האלו נמצא בסמטת אשקלון 3, במקלט הציבורי הנמצא מתחת למרכז הקליטה ע"ש ארדשטיין, ושם הציגה זוג"ש מספר עבודות ביחד עם עוד שלושה אמנים אחרים. העדר שילוט לא עזר להביא המון רב אל המיקלט דנן, וחבל, היו שם עבודות יפות, כמו למשל זו:

עוד באותו בנין, בשני חדרים באחורי קומת הקרקע, נמצא גם "מוזיאון הווטרנים".  גם אליו לא נוהר קהל רב, אלא ששם אין בכך הפסד גדול. המקום ממילא הוא לא יותר ממועדון חברתי של קשישים מחבר העמים, וערכיו המוזיאליים  הם לא בדיוק הסיבה לקיומו. אבל כיוון ששרצתי שם בסביבה, ואני טרחן מטבעי, וגם מחפש חומרים לרשומות אזוטריות, נכנסתי לבדוק במה דברים אמורים. שם פגשתי את גריגורי גרליק ואולגה יוזפוב, שאך זה עתה קיבלו מדליה על פועלם בתחום כלשהו, ויכלו לצרף עוד מדליה לאוסף.

בכלל, מדליות זה משהו שוטרנים חזקים בו. בכל פעם שאני רואה אותם באחד מהאירועים שלהם בהדר הכרמל, אני תוהה איך זה שאוסף הקשישים היהודים האלו זכו להצטיין עד כדי כך שחזותיהם כוסו לחלוטין במדליות. או שכל גיבורי ברית המועצות היו יהודים וכולם גרים בהדר הכרמל, או שמדליות האלו חולקו בנדיבות רבה לכל דיכפין, למטרה לא ממש ברורה, או שפשוט קונים אותם במשקל. גם לא ברור אם כל המדליות האלה הן ממלחמת העולם השנייה או ממערכות אחרות.

כך או כך, בימי חג מתלבשים הווטרנים בחליפות מאריג חזק במיוחד, שיוכל לשאת את משקל שלל מדליותיהם, ומסתובבים ברחובה של חיפה כשהשמש מתנוצצת על המטרים הרבועים של המדליות שעל חזותיהם. לדוגמה

בין ענודי המדליות יש יצוג לא מבוטל לנשים, כמו למשל ל'גינגית" הנחושה בתמונה מטה

לוטרנים יש גם עיתון המופיע בארץ, בשם ветеран (ותיק),  ברוסית כמובן (שאני לא קורא). הוא מכיל כמויות שוות של צילומי מדליוניסטים קשישים, חיילי צה"ל וחברי כנסת של ישראל ביתנו. 

לגבי המוזיאון עצמו:  שם חיילי צה"ל דהיום וחיילי הצבא האדום דאז מככבים במידה שווה פחות או יותר, כולל בובה בגודל מלא של חיילת צה"ל המסתכלת מלמעלה על וטרנית בשר ודם.עוד מוצג ממוזיאון הווטרנים, מובא כאן למקרה שמישהו מקוראי הרשומה עדיין חש צורך לספק את סקרנותו וללכת לראות עוד מהתצוגה במו עיניו. זה באמת בערך כל מה שיש במוזיאון:ועוד למדתי מאתר של המשרד לקליטת עליה שיש תועלת כלכלית לא מבוטלת להיות בעל מעמד של וטרן.

חווית הסירה

התערוכה הקבוצתית שבה השתתפה זוגתי, נדדה מגלריית 121 בתל אביב אל קיבוץ גינוסר, לגלריה שבתוך בית יגאל אלון. לשם נסענו בשבת האחרונה, ל"פתיחה" של התערוכה. התערוכה הנקראת "עבודה בעיניים שתיים" מציגה עבודות של 11 אמניות ואמן אחד, ויש בה עבודות לא רעות, במיוחד שלוש עבודות על נייר של זוג"ש

התערוכה ממוקמת על קיר בקומת הכניסה וב"חלל הגלריה" שבקומת הביניים, אחד מהחללים הרבים מאד בבניין הענק והדי הזוי הזה המוקדש כולו להנצחת יגאל אלון. בנין בן חמש קומות ששורטט, עושה רושם, בעזרת מחוגה בלבד, ואז נמתח כלפי מעלה, חמש קומות מצופות אבן וחסרות תוכן ומשמעות. בדיוק כמו שהרגשתי באתר ההנצחה לברון רוטשילד שעליו אני מספר כאן, גם כאן תמהתי שוב כמה הרבה מוכנים אנשים להשקיע ב"פירמידות" מודרניות מעין אלה. וגם – למה לעזאזל אנשים בכלל באים למקום כזה?

כבר בכניסה הייתי מופתע מגודלו של מגרש החניה וממספר האוטובוסים העומדים בו. לא דמיינתי שכל כך הרבה אנשים מוקירים את יגאל אלון עד כדי כך שיגיעו לשם בטיולים מאורגנים. גם חזותם הפיליפינית של המוני התיירים הייתה מסקרנת. לא חשבתי שעד לפיליפינים הגיע שמעו של יגאל אלון. (של משה דיין דווקא כן – מהתנסות אישית). חשבתי שאולי הם פשוט באים לאכול בקפטריה שבאולם הקרקע, או להשתמש בשרותים..

מסתבר שלא. הם באים לבקר במקום ביקור צלייני. מסתבר שלפני מספר שנים שלו אנשי גינוסר סירת עץ עתיקה ממימי הכנרת ואחרי שטיפלו בעץ טיפול משמר, הציגו את הסירה בחלל נפרד בקומת הקרקע של בית יגאל אלון, חלל אליו הכניסה בתשלום. גיל הסירה תוארך בכ 2000 שנים, וכמו שהדברים מוצגים שם, "אי אפשר לפסול" את האפשרות שהסירה שימשה את ישו וחבריו. 

נראה לי לא פחות אמין מכל השרידים המקודשים המוצגים בכל המנזרים והכנסיות ברחבי עולם הנצרות, במיוחד הנצרות המזרחית. וכך נפתרה התעלומה: ל"חווית הסירה העתיקה" באים התיירים, לא להעלות באוב את זכרו של מפקד הפלמ"ח. ולמה שאנשי גינוסר לא יעשו קופה קטנה מצליינים פתאים? אם האמונה היא שחשובה למאמינים, אז חשוב איזה חפץ בדיוק הופכים לפטיש (fetish) ? ואם אפשר באותה ההזדמנות לנצל למשהו מועיל את הפיל הלבן-אפור המבזבז חלקת חוף כל כך יפה של הכנרת, ושהושקעו בו כל כך הרבה כספי ציבור, ושבמקרה קוראים לו "בית יגאל אלון" – אז קל וחומר שזו מצווה מן המובחר.

אז כך נראית הסירה, מוקפת בפיסות זכוכית ירקרקה המדמה באופן מושלם את גלי הכנרת..

יש גם תצפית יפה אל הכנרת וצוק הארבל מראש הבניין,

יש על הגג גם תבליט שאהבתי, שאיש אינו רואה

בחצי הדרך למטה, למעטים העולים או יורדים במדרגות ולא במעלית, ושטורחים לחפש בחושך את מתג האור בקומה השנייה, מזומנת חוויה חד-פעמית: בחדר קטנטן ליד פיר המעלית, חדר התופס בערך אלפית מנפח הבניין מוצגים  תצוגת צילומים מחיי יגאל אלון. ובצילומים אפשר לראות בין היתר את יגאל אלון "מסתחבק עם ערבים" וגם מחליף מבטים מזרי אימה עם מנדס פרנס

וגם את מפת תוכנית אלון. מדהים כמה מעט שטח הייתה מפלגת העבודה מוכנה להקצות לפלסטינים בימים ההם, ואלון עוד נחשב סמן שמאלי!

עוד מצאתי בבניין עותק מוקטן של הספירלה אשר במוזיאון גוגנהיים בניו יורק, אחת מהעבודות הבודדות של פרנק לויד רייט שאני כן אוהב. (וראיתי את רוב עבודותיו, כולל הבית על המפל עליו התפייט דורון רוזנבלום במוסף הארץ האחרון ושגם עליו יש לי השגות).

ולבסוף – הנה הפונקציה העיקרית של הבניין

חנות המזכרות לתיירים בה מוכרים מזכרות בלתי נשכחות מארץ הקודש, כמו למשל זה (שנתן לי השראה גם לרשומה הקודמת)

במערה הלא ידועה של הנדיב המאוד ידוע

בין זיכרון יעקוב לבנימינה נמצאת רמת הנדיב, ובה נבנה מרכז מבקרים בבניה אקולוגית. בני המשתתף בתחרות ה Solar Decathelon לתכנון בית ירוק שמע על זה ולקח אותי לשם לראות ולהתרשם.

מרכז המבקרים שתוכנן על ידי משרד עדה כרמי מלמד יפה וצנוע, כפי שבעצם כמעט כל בנין המבודד את עצמו מהסביבה על ידי שכבת אדמה וצמחיה טבעי שיהיה.כמעט כל בנין – לא כך הם פני הדברים כאשר, בשיטוט בגן, הגענו לאחוזת הקבר של הברון רוטשילד (שאותה לא זכרתי מביקורים קודמים).  אחוזת הקבר, גם היא מכוסה אדמה וצמחיה וממוקמת במערה שנחצבה בסלע. אך שם, מקור ההשראה הוא דווקא רעמסס השני.

המאוזולאום מתחיל במבואה מונומנטלית באבן שחורה ולבנה ממשיך במנהרה ארוכה היורדת אל מתחת לפני הקרקע וזו בתורה מובילה לאולם תת קרקעי ובו שני קברים – של הברון ושל הברונית. ואז אתה מבין שכל השטח הגדול של רמת הנדיב, מאות דונמים, הם לא ממש גן ציבורי אלא חלקת הקבר של איש שהיה מאד עשיר ומאד חרד. מאד חרד מהמוות, עד כדי כך שטרח ווידא שמדינה שלימה תהיה אתר ההנצחה שלו ושל משפחתו.

והנה מספר תמונות שמצאתי באתר בית הנדיב, מטקס הקבורה מחדש של הברון ואשתו, עשרים שנה אחרי מותם, ב 1954. והנה האוניה המביאה את ארונותיהם ארצה, לנמל חיפה, כמה חדשים לפני שהגעתי אני לאותו המקום, לחדר היולדות בבית החולים רמב"ם שעל החוף, צמוד לנמל.

הורדת הארונות מהאניה    

והבאת הארונות אל בית עירית חיפה

עספור

בפברואר היינו בירדן, וביום שישי בבוקר, ברבת עמון (פילדלפיה בפי הרומאים) נסענו במונית מהמלון לאצטדיון הרומי. לשני אנשים, מונית בירדן זולה מאוטובוס. מין אנומליה בזאת…

בדרך ראינו התקהלות ליד איזור השוק, מקום בו לא היתה התקהלות ערב קודם. שאלנו את הנהג מה קורה שם, והוא ענה במילה אחת: עספור. כלומר -ציפור. אחרי ביקור קצר באצטדיון הרומי (האמת – כולם די דומים זה לזה) חזרנו ברגל למקום ההתקהלות, לבדוק מה קורה.

מסתבר שזהו שוק חיות מחמד. שוק שמתמקד בעיקר ביונים, קצת פחות בציפורי שיר, ועוד פחות בכלבים, צבים וכו. אין חתולים. רוב המוכרים והקונים הם חובבי יונים, בעצם – אספני יונים. כל אחד מביא את העודפים שלו (היונים מטילות בייצים אחרי הכל) ומנסה למכור אותם ולקנות מיני יונים שעוד אין לו. ותאמינו לי – יש הרבה סוגים, חלקם ממש מוזרים למראה.

רוב היונים מוחזקות בשקיות נייר, פתוחות מלמעלה, שמהן כנראה שהן לא יכולות להמריא. אחרות ממלאות את תא המטען של טנדרים ומכוניות מסחריות, וגם הן לא בורחות משום מה. אבל לפי מה שהבנתי, לא מטילים בהן מום כדי שלא יוכלו לעוף.

האספנים בודקים כל יונה בקפידה, פורשים את כנפיה, מציצים במקורה ותחת נוצותיה ובודקים את יפי תוראה ומידותיה הטובות. בדרך כלל הם מחזירים אותה לשקית באכזבה, אך אם קנו, הכסף – 5-10 דינרים, מחליף ידיים בלי ויכוחים והתמקחויות.

היונים מקושטות לעייפה. צמידים לרגלייהן, תכשיטים לצווארון הנותות שעל בית החזה ועוד. לאורך כל השוק מפוזרים דוכנים המוכרים "תכשיטי ציפורים". ואנשים משקיעים בזה.

מיותר כמעט לציין שכל הנוכחים גברים. לנשים יש כנראה מספיק שכל להתמקד בדברים החשובים או לא מספיק פנאי ואמצעים.

ופתאום  – כל מסת האדם הזו החלה בבת אחת לנוע. כל אחד חטף את שקיות היונים שלו או את הציוד שמכר והחל לברוח. אלו הימים שבהם, שבוע קודם, הסתערו "נאמני מובראק" באלות וגמלים על המפגינים בכיכר תחריר, והיינו בטוחים שגם פה, אלו "נאמני המלך" שנשלחו להפגין את התלהבותם משלטונו (כפי שאכן ארינו אותם עושים – רק בלי אלימות).

נצמדנו לקיר וניסינו לא להירמס על ידי אנשים, יונים וצבים. ותןך כמה שניות, כמו שאלפי האנשים האלו החלו כאיש אחד לנוע, נפסקה הפניקה וכל אחד חזר לעיסקי הציפורים בהן עסק עד כה. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי בחיי המון נע כגוף אחד, מסונכרן ומתואם באיזו דרך מסתורית. מפחיד.

ניסינו לברר וכל התשובות היו זהות: שני אנשים החלו לריב, ובאי השוק חששו (לטענתם) שזו קטטה יזומה ומבויימת, ובחסותה יתגנב איזה "בן-יונה" וינסה לגנוב להם יונה. יתכן..אך אין ספק שיש פחד בסיסי עמוק הטבוע באנשים שם. קשה לי לדמיין את זה קורה בשוק הכרמל.

מסתבר שהתחביב הזה נפוץ גם במקומותינו, ואני אף מכיר, דרך העיסוק בפירות האקזוטיים, גם כמה לולנים חובבים. וכל סוף שבוע מתקיים שוק מעין זה בכפר קאסם. צריך לבקר שם בהזדמנות. בטוח שיש הרבה הזדמניויות לצילומים מעניינים.

ותחביב היונים עצמו? מוזר, אך לא פחות מוזר מגידול עצי פרי אקזוטיים או איסוף בולים. יש אלמנט של התאכזרות לבעלי חיים בכליאתן בכלובים, אך לפחות אלו בעלי חיים כמעט חסרי מוח, אז אולי סיבלן לא גדול. לך תדע. הן בטוח חיות יותר טוב מתרנגולות מטילות בכלובי רשת או תרנגולות לבשר בלולים תעשיתיים, כמו שאפשר לראות בסרטון המטריד הזה.