כוכב גאולת האספסוף

"חז"ל מספרים שנהר יש בירכתי עולם ושמו סמבטיון, שמרוב יראת שמים הוא פוסק לזרום בשבתות. אילו במקום נהר מיין היה זורם נהר זה בפרנקפורט – אין ספק שיהודי קהילה קדושה זו היו כולם מקפידים בשמירת השבת. ברם אלוהים אינו עושה אותות כאלה. מן הסתם נקוט הוא בתוצאה הבלתי נמנעת שדווקא הנכנעים והעלובים ביותר יהיו החסידים ביותר. והנראה שאין אלוהים מבקש שידבקו בו אלא בני חורין. וכדי שיוכל להבחין בין בני חורין לבין נפשות עבדים, מן הסתם לא די שיסתיר מהם את פועלו בעולם….. רוצה איפה אלוהים לבור את התבן מן הבר, צריך שלא זו בלבד שלא יועיל אלא גם יזיק ממש. ואין מנוס מכך: צריך הוא לנסות את הבריות. לא די שיעלים את דרכיו מן האדם, הוא צריך אף להטעות אותו. הוא צריך להקשות על האדם, אף למנוע ממנו אפשרות לראות את פועלו למען יהיה סיפק ביד האדם להאמין בו ולבטוח בו באמת, היינו מתוך חירות".

"צריך איפה שיידע האדם, שלעיתים מנסים אותו מו השמיים למען חירותו…"

הקטעים מעלה, מתוך המבוא לחלק השלישי של "כוכב הגאולה", ספרו מ 1921 של פרנץ רוזנצוויג, מדברים על מה שכונה תכופות "הסתר פנים". מונח בו משתמשים בתיאולוגיה של המאה העשרים כדי להסביר תופעות כמו מלחמות העולם לדור שהחל להאמין אמונה משיחית ממש בתבונה, בנאורות, במסלול הישר קדימה ולמעלה של האבולוציה האנושית. דווקא ההתנסויות האלו, של המלחמות הנוראות הללו, אמורות להראות שהאל כבר חושב שהמין האנושי בגר דיו, ויכול גם ליפול ולקום בלי התערבות אלוהית ישירה. סוג אחר של דרך ליישב את הסתירה בין השואה לקיומו של אל, אחרת מ"נסתרות דרכי הבורא".

לי בכל אופן, ההסבר הזה עוזר להבין איך זה קרה שהאספסוף הציף את האינטרנט.

אני עוד זוכר, בערגה מסויימת, את הימים בהם היית צריך מחשב בשביל לגשת לאינטרנט, מה שהגביל את הגישה לאנשים משכילים יחסית. ועוד לפני כן, את התקופה שהאינטרנט היה "חנוניסטאן".

לא שכולם היו שם מאד שמאלנים. ממש לא – בקרב אנשים העוסקים בהנדסה יש רוב די ברור לימין. אבל לא היה הגועל נפש הגזעני והמיזוגני הבוטה הנחשף במקומות כמו פייסבוק וטוויטר, של אנשים שאינם מנסים בכלל להסתתר. לא היו ההתבטאויות שבהן שמונה שגיאות בשבע מילים, לא היו העילגות והבורות. כל זה החל כאשר הגישה לאינטרנט עברה ברובה לטלפונים, מכשיר ההופך את השימוש בו כה אינטואיטיבי, עד שאיפשר את הפיכת האינטרנט למדיום של האספסוף.
הצייצן טראמפ לא היה נשיא ארצות הברית אלמלא הטלפון החכם.

ומי פתח את השער לאינטרנט לאספסוף הזה? גיקים כמוני, שפיתחו את הטכנולוגיות שאיפשרו לכל זב ומצורע לגשת לאינטרנט ולשפוך שם את מררתו. למה עשינו את הזה לעצמנו?

ראשית, פשוט לא הבנו את ההשלכות. וכמובן האמנו בחזון היפה של דמוקרטיזציה של הגישה לידע האנושי. בלי מחשב, רק עם טלפון זול (שבסופו של דבר עולה בדרך כלל יותר ממחשב). לא הבנו שהפתח שנפתח הוא לכוחות הריאקציה, לבורות, לרשעות. שפתחנו את הפתח לנשיא אמריקאי המכחיש התחממות גלובלית ולטיפוסים כמו "הצל". שאפשרנו לפוליטיקאים פופוליסטים לעקוף את כל החסמים בדרך לשלהוב ההמון. שבמקום יותר דמוקרטיה נקבל דיקטטורה.

אז אולי זו באמת דוגמה ל"הסתר פנים"? אולי מי שטוען שהוא מאמין בדמוקרטיה, זו הדרך לבחון את אמונתו זו? אם היא אמיתית, הוא ימשיך להאמין גם כאשר הוא צריך לוותר על עמדת היתרון שלו, למשל בגישה לאינטרנט. גם כאשר הגישה לאינטרנט הפכה באמת יותר (מדי?) דמוקרטית והדיעות הנשמעות שם, מה לעשות,  אוזניים תצילנה?

האם רק "הנכנעים והעלובים ביותר" רק הם "החסידים ביותר" של דמוקרטיזציה של הגישה לאינטרנט? או שצריך להתנסות בצונאמי של השנאה והגזענות המציפים את המרשתת ועדיין להאמין, בכדי להיחשב "בן חורין"?

בלי שום קשר דווקא לאמונה באלוהים. כנראה שכל אמונה, בכל דבר, צריכה שהמאמין בה יעבור סוג של התנסות שתבחן את אמונתו, גם נוכח קשיים. גם כאשר צצות תופעות לוואי לא צפויות של המעשים שהם הפועל היוצא של האמונה הזו. קשיים כאלה עשויים להפריך את האמונה, כמו שכשל בניסוי עשוי להפריך היפותזה מדעית. אבל הם מבחן שכל אמונה צריכה לצלוח.

הגנרל שְטוּם מהרהר על קסמי הדת

יושב לו הגנרל שטום בחדרו, אחרי שהדליק את נורת "לא להפריע" מחוץ לחדר, ומהרהר "על קבוצת המילים ,'גאל'".  זה אחד האמצעים הספרותיים שבעזרתם עובר הסופר רוברט מוסיל לעוד קטע הגותי/פילוסופי, לקראת סוף חלקו הראשון של "האיש בלא תכונות", ספרו המונומנטלי שאותו אני קורא כרגע.

לפעמים זה קצת מייגע, האופן שבו סופרים כמו תומס מאן ב"הר הקסמים" או רוברט מוסיל כאן, כותבים סיפור עלילתי שברובו משמש בעיקר שלד שעליו וסביבו הסופר חולק אתנו את הפילוסופיה שלו. פילוסופיה והגות בכלל שבחלקם הגדול משמעותיים ורלוונטיים, לפחות לתקופתם. הרעיונות המובעים בספרים האלו לא אחת אף מקדימים את אלו של הפילוסופים של תקופתם, ולפעמים אף מנוסחים בצורה יותר בהירה.

בעצם זה הגיוני – באופן כזה יכול הוגה להפיץ את רעיונותיו לציבור הרבה יותר רחב, ציבור שלא יקרא חיבורים פילוסופיים נטו. המחיר הוא שהוא יקרא "סופר" ולא "פילוסוף".

אז בסוף עמוד 422 יושב הגנרל פון שטום וחושב לעצמו כך:

"כל עוד אדם מאמין בדת….., יכול אתה להפיל אותו מאיזו קומה שהיא בבניין התקוות או החיים הטובים. תמיד יפול על רגליי נשמתו, כביכול, וזאת משום שכל הדתות הותירו, בהסברים שנתנו לאנושות על החיים, איזו שארית שאינה ניתנת לחישוב, הקרויה 'דרכי האל שאין להם חקר' ; ואם בן תמותה רואה שהחשבון אינו עולה יפה, די לו להסתמך על אותה שארית, ורוחו תשפשף את ידיה ברוב נחת. אותה תכונה של נפילה על הרגליים ושפשוף הידיים, קרויה השקפת עולם והוא הדבר שאבד לאדם המודרני.
הברירה בידו – או להימנע לחלוטין מלחשוב על חייו, מצב שרבים מסתפקים בו, או להשלים עם אותה סתירה פנימית, המחייבת אותו לחשוב הגם שלא יגיע לתוצאה משביעת רצון. סתירה פנימית זו לבשה במרוצת הזמנים פעמים צורה של כפירה גמורה ופעמים של חזרה אל כניעה מוחלטת לאמונה ; וצורתה השכיחה כיום היא, שאנשים משוכנעים כי בלא רוחניות אין חיי אנוש ראויים לשמם."

זה בספר שנכתב לפני כמאה שנים, ואני חושד שיש לא מעט מזה גם כיום, בחזרה של ציבורים גדלים והולכים לדת. הרצון לדעת שיש משנה שלמה סגורה על עצמה שאפשר פשוט לקחת ולאמץ, בה יש את כל התשובות. המדע הרי מבוסס כולו על היפותזות כאלה ואחרות שזו רק שאלה של זמן על שיופרכו ויוחלפו באחרות יותר משוכללות. צורת החשיבה הזו מרגישה לרבים כחסרת ערך של "אמת". ומצד שני, גם מי שכלל לא מבין איך "עובד המדע" אלא סתם לא בא לו לנסות ולהבין איך הדברים עובדים, ולהתעמק וללמוד (והאמת שזו מלאכה סיזיפית), גם בשבילו הדת היא תשובה טובה. זה ככה כי ככה רצה האל, נקודה. ואם יש דברים שנדמים לא הגיוניים, אז "נפלאים מעשי האל", וזהו.

מתקופתו של מוסיל, זו לא הייתה הדתה, זה היה בעיקר פשיזם שעלה כתגובת נגד לאכזבה מסויימת מהנאורות. הרוחניות עליה הוא מדבר היא לא בהכרח דתית, אלא גם לאומית, האמונה בגורל המשותף של ה folk, העם הנבחר, הגרמני במקרה ההוא, שאימץ את הקונספט מעם אחר, היהודי, ואת העם הזה היה צריך להכחיד, כי יכול להיות הרי רק עם נבחר אחד.

אבל הדברים נכונים גם היום למדינת העם הנבחר בציון, ללאומנות הדתית המשיחית שמובילים המתנחלים ומפלגת הבית היהודי. אולי היום זו כבר לא אכזבה מהמודרנה אלא מהפוסט מודרנה, שערערה עוד יותר את הבנין הרעוע גם ככה של הבנת העולם החילונית כמשהו קוהרנטי שאפשר לתפוס ולהבין. לאימוץ דת יש את הפוטנציאל הזה, "להסביר" את העולם.

אבל מוסיל כותב את זה יותר טוב. לכו לקרוא, אני ממליץ.

Prasad

היה לי מעניין וגם משעשע לראות את מורכבות ההכנה של טקס הפולחן לאל ההודי גאנש באירוע בו הייתי לפני כמה שבועות בפארק גני יהושע. ספציפית, היה מעניין לראות את אופן הכנת הפראסאד, מינחת האוכל המוגשת לאל אך נאכלת על ידי בני האדם.

ראיתי פראסאד מוגש גם במקדשים בהודו, אבל ישנם הבדלים משמעותיים בין הפראסאד שם וכאן. המינחה המוגשת פה לאל הייתה בסדר גודל יותר עשירה ו"מפנקת" מזו שאל כלשהו רשאי לצפות לה בהודו, מה שמשקף מן הסתם את הבדלי רמת החיים החומרית בין שתי המדינות. המטפלים הסיעודיים ההודים בישראל משתכרים מאד יפה בקנה מידה הודי,  אפילו ביחס למשכורות במדינות המפרץ. רק מהמעט שהם משאירים ברשותם פה ולא שולחים חזרה להודו, למשפחתם שם ולקרוביהם שם שעזרו להם לממן את עלות העושק שגובים קבלני כוח האדם הישראלים וההודים, נשאר מספיק בשביל לממן מנחות נדיבות ביותר לאל גאנש. וזו גם השקעה טובה, כי האל גאנש הוא האחראי על ההצלחה.DSC06977

הצלחה במקרה הספציפי הזה היא שרידתו של המטופל. כי כל מטפל הנמצא פה מעבר לחמש שנים, ורבים הם כאלה, לא יכול לעבור למטופל אחר אחרי מות המטופל שלו. הוא צריך לחזור לעוני של הודו. ולא מעט מהם, די הרבה במפתיע, נמצאים פה עם אשה וילדים, ועבורם העקירה היא אפילו יותר טראומטית. גם מהפן הכלכלי – ההשקעה שהשקיעו בהגעה לכאן היא ההשקעה הכספית הגדולה ביותר בחייהם, וככל שהם ישארו פה יותר, יהיה ההחזר על ההשקעה טוב יותר.

למקרה שתהיתם למה הם לא יכולים לעבור למטופל אחר, אז זה מאותה הסיבה שהפליטים מאפריקה לא מורשים לעבוד – כדי שקבלני כוח האדם ימשיכו לעשות כסף, וכסף גדול בהבאת מחזורים חדשים של עובדים זרים. עובדים המגיעים בעצמם (למשל מאפריקה) ועובדים שכבר פה לא מכניסים להם כסף (חוץ מ"דמי תאגיד" של 70 ש"ח כל חודש שכל מעסיק משלם להם על כלום).

הבדל שני בין ישראל להודו הוא שפה יכולתי לא רק לצפות מקרוב בהכנת הפראסאד אלא אף לשאול שאלות ולקבל תשובות, אפילו בעברית רהוטה. לצפות בסבלנות כל התהליך הייתי יכול גם בהודו, אבל בדיעבד, כנראה שרצתי שם מהר מדי ממקום למקום (בכל זאת, היו לנו רק 9 חדשים להיות שם…), ולא השקעתי מספיק זמן בהתבוננות, כפי שיכולתי לעשות פה, בשבת בבוקר.
DSC07008והבדל שלישי וחשוב מאד – בהודו הפראסאד לא מתוצרת הארץ. הנה למשל המתכון להכנת הנוזל שהכוהן מגיש בכפית אל שפתי המאמינים, ממנו הם לוגמים וחלקו הם מזים על שערם: קח מים מינרליים של עין גדי, הוסף לתוכם חלב 3% של יוטבתה, ובזוק בנדיבות סוכר של סוגת. שני מרכיבים תוצרת חוץ הם מי קוקוס מפחית ו Ghee, שמנת מזוככת שאין להשיג כאן (אבל אפשר היה לזקק כאן מחמאה), מפחית תוצרת הודו. לא טבעוני.DSC06962

או למשל האורז הצבוע בצבע מאכל אדום, שכמה גרגרים ממנו יודבקו אל הנקודה האדומה במצח המאמינים. אורז פרסי קלאסי של סוגת מתאים במיוחד למטרה זו, מסתבר.DSC07036

עד כאן המצרכים העיקריים, המשמשים בפולחן ממש. יש בנוסף גם את כל אותן המנחות המונחות בתוך המיקדשון שנבנה שם, אלו שבסוף היום (שאליו לא נשארתי) יאכלו על ידי המשתתפים בטקס. אבל כששאלתי את הכומר לעת מצוא (מטפל סיעודי גם הוא, שני מימין בתמונה מעלה) על הממתק הכדורי שהיה מונח במגש שם בתוך המקדש, לא היה לו בעיה לשלוף אחד ולכבד אותי בו כבר בצהרים. גאנש לא התנגד.DSC07007

על הגל החדש בקולנוע החרדי

ראיתי 18 סרטים בפסטיבל הקולנוע בחיפה, ומרובם אפילו נהניתי, אבל פספסתי את "פסטיבל הקולנוע החרדי" שהתרחש במקביל, בריכוזי החרדים ברחבי הארץ, וגם בחיפה.

שלושה סרטים הוקרנו במעין פסטיבל החרדי הזה, שגיליתי אותו על לוח מודעות ברמת ויז'ניץ, לוח שהוא תמיד חלון הצצה טוב לעולם ההוא…אז הלכתי וחקרתי קצת.DSC07153

וגיליתי שיש קולנוע חרדי, שהסרטים המופקים בו מוקרנים רק בשכונות חרדיות, וכנראה רק בחול המועד. כל הסרטים הופקו באתרים ברחבי העולם, וכולם כאחד "מומלצים על ידי נשות חינוך" או לפחות "מבוקרים" על ידי נשות חינוך.

למשל הסרט "על גג העולם", שצולם בנפאל ובישראל, על ידי הבמאית דינה פרלשטיין, שזהו מסתבר, כבר סרטה התשיעי!
ואני לא ידעתי.DSC07154

או הסרט "קול נדרי", שצולם בתל אביב ובניו-יורק, שאת הקדימון שלו, אפשר לראות באתר "בחדרי חרדים" אבל רק אחרי שתצהירו שאתם אישה. הקדימון מיועד לנשים בלבד, מה שמעורר בליבי חשד שאולי לא הייתי ממילא יכול לראות את הסרט המלא, שאולי הוא מיועד רק לקהל של נשים.

באתר "בחדרי חרדים" קראתי:  "רוב הסרט צולם בארצות הברית, בכך שוב הוא מביא סטנדרט חדש לתחום. חוץ מהסיפור האישי שאי אפשר להישאר אדיש אליו, התפניות בעלילה, הגימור האיכותי והמושלם מבטיח לכן חוויה, שתעמיד בצל את כל מה שהכרתן עד היום. "קול נדרי", בהפקתה של מלי גרוס, בכל המרכזים החרדיים בסוכות."

DSC07155

או את הסרט הזה, שגם הוא "צולם בארץ ובחו"ל", עם הרב אהרון מרגלית, "בסיפור שעדיין לא סופר", אלא אולי בספר שהוא כתב ובקומיקס החרדי שהופק בעקבות הספר. עוד דברים שלא היה לי מושג שקיימים.

מישהו יודע איך אפשר לראות את הסרטים האלה שלא בחול המועד? האם הם מיועדים לבני שני המינים? לצפייה מעורבת? אני סקרן.

הנפות ראשונות

השבוע יצא לי להשתתף, באותו היום ממש, בשני טקסים שונים, שבשניהם מניפות נשים גופים גליליים.

ב"עיר תחתית" (כפי שממתגים זאת בעיריית חיפה), ספציפית ברחוב הנמל, החלה בצהריים תחרות "האיש החזק ביותר בישראל" (שבה השתתפו גם נשים.) את רחוב הנמל אני מכיר היטב – לסבי וסבתי הייתה חנות באחד המרתפים של הרחוב, בה הם מכרו "גלנטריה ואספקה קטנה" לקיבוצים ומושבים.

ברחוב הנמל, נחגג פולחן תרבות הגוף. אוסף מנופחי ומנופחות שרירים התחרו (בין היתר) בהרמת אובייקטים גליליים, חבית בירה, במשקל 30 ק"ג. מי שהניף אותה יותר פעמים מעל לראשו במשך דקה צבר יותר נקודות בשלב זה של התחרות. לחלק מבעלי הגוף שם היו כרסים שראו בתוכן חבית בירה אחת או שתיים, אבל נראה לי שרוב המתחרים היו יותר בקטע של תוספי חלבון, כמו אלו שאני פוגש בחדר הכושר כשאני מזדמן לשם, לא מספיק בתכיפות. נזכרתי שם ב"מכון שמשון", זה ששכן פעם במרתף ברחוב ארלוזורוב, באלכסון מול דירת סבי וסבתי. הייתה תקופה שהתאמנתי גם שם, מניף משקולות בלי שום הדרכה, בצחנת הזיעה הקשה שתמיד שררה בחלל הסגור והלא מאוורר ההוא.1978399_10152755039430699_1306653661487929179_o

את סוף התחרות, שבה המנצח יזכה בכבוד לגרור משאית אשפה של עירית חיפה, במו גופו. לא ראיתי לצערי, כי נסעתי לטיקוטין לראות את "עמק", סרטה המצוין של סופי ארטוס, על נוער מנוכר ואלים במגדל העמק.  יש לי הכרות מה עם מגדל העמק, מהתקופה בה עבדתי שם, אבל לא שיערתי שהמקום כל כך קשה, יותר קשה אפילו משיכוני קרית אליעזר של ילדותי. בכלל, היה בפסטיבל הקולנוע השנה יבול עשיר של סרטים ישראלים משובחים. אסור להחמיץ את "עמק" ואת "מנפאואר" וכדאי לראות גם את "תפוחים מהמדבר" ואת "שקופים".

היו גם ענפים אחרים בתחרות, כמו הפיכת צמיגי ענק, או הרמת כדורי בטון כבדי משקל, שבהם נשים התחרו שם במקביל לגברים. לשם שינוי – מקרה מובהק של תחרות באמת לא הוגנת, בו נשים נמצאות פיזיולוגית בעמדת נחיתות.

אבל בטקס השני בו השתתפתי יותר מאוחר באותו הערב,  אין באמת סיבה שנשים לא יוכלו להשתתף. הגופים הגליליים שהונפו שם, גם בידי נשים, היו מגילות קלף (עור) גלולות, עליהן כתוב ספר התורה, שבאותו יום הסתיימה קריאתו. הקיצר – הקפות ראשונות של שמחת תורה.

בבית הכנסת הרפורמי הזה, "אור חדש",  נשים כן מניפות את ספרי התורה, ואף רוקדות עמם., אבל אני שומע שגם אצל הקונסרבטיבים זה כך, ואפילו בכמה קהילות אורתודוכסיות.

DSC07125

ריקודי שמחת תורה הם בעצם זיכרון הילדות היחידי שיש לי מבית כנסת. בשמחת תורה הייתי חוצה את רחוב ארלוזורוב עם סבא שלי ונכנס ל"בית המורה" ממול, שהפך בית כנסת בחגים. ושם היו המתפללים מקיפים את החלל כשספרי התורה בידיהם. אני די בטוח שרק הגברים. אבל לילדים היו הדגלים, שאני די בטוח שציירנו לבד. ויש לי גם זיכרון של תפוח נעוץ על ראש הדגל, ועליו נר דולק. אבל כנראה זיכרון כוזב, כי זה נשמע קצת מסוכן, לא?

הטקס הזה, של הריקוד עם ספר התורה, אולי מועיל לשעשע ילדים, אבל אם חושבים על זה, הוא אלמנט פולחני די פשטני, אפילו מעט פגני, בדת המתהדרת באבסטרקציה שלה. בהמשך אותו הערב, ישבנו בסוכה של ידידים, ושמענו ממישהי שהוגדרה כ"דתלש"ית" עד כמה היהדות נעלה על כל דת, בזכות זכות הראשונים שלה על קונספט המונותאיזם. נו שויין. כמה ימים קודם, כשההודים הביאו מנחת בננות לאל גנש, בגני יהושוע, היו אלו בננות שהם יאכלו אחרי כן.  והם לא יצאו בשירה וריקודים כשצלם האל אחוז בידיהם.

אז נכון שליהודים אין לא פסל ולא תמונה של אל עם ראש של פיל רוכב על עכבר, אבל הם מתייחסים לחומר עצמו של ספר התורה, לעור הבהמה המתה, כאל אובייקט מקודש, ממש כמו שההודים מתייחסים אל צלם אחד משלושת האלילים שלהם (שכידוע, כולם פנים שונות של אותה ישות אלוהית, מופשטת אף היא).
אבל לא האלמנט הפגני הוא שהפריע לי לרקוד עם ספר התורה. אצל הרי ההודים הסכמתי בשמחה לקבל נקודה אדומה על המצח מהכוהן – ממש אין לי בעיה עם טקסים ססגוניים. יש לי בעיה עם ספר התורה עצמו, כי כך אני למד מויקיפדיה: את ספר התורה, כמו יתר כתבי הקודש כמזוזות ותפילין, כותבים על עורות בעלי חיים, ואם כתבם על חומר אחר כנייר או בד הם פסולים. דין זה נלמד כהלכה למשה מסיני‏[1].  כיוון שאני לא משתמש במוצרי עור, כעקרון מוסרי, וספר התורה, כמו התפילין והמזוזה, חייבים להיות עשויים עור, יש לי תרוץ מצוין לא להכניסם הביתה – לא שיש לי בהם איזה צורך. (עור פרה טריפה, כלומר שבשרה לא ראוי למאכל, גם הוא יכול לשמש לכתיבת ספר תורה, אבל זה לא באמת משנה לי, ולא שבאמת אפשר לדעת ממה עשוי הקלף שבמזוזה למשל.)

ולסיום הרשומה הקצת מתפזרת קצת, עוד משהו על אישה ואובייקט גלילי (לא מה שאתם חושבים….). יומיים אחרי הטקסים מעלה, הגעתי סוף סוף לתערוכת התחריטים של פרציסקו גויה בבית הרמן שטרוק, שנפתח לאחרונה ברחוב ארלוזורוב (שוב הרחוב הזה, בפעם השלישית…) . שם ראיתי את התחריט מטה, מהסדרה "זוועות המלחמה", ששמו אם אני לא טועה "הו, איזה אומץ"DSC07147

"הו איזה אומץ" – אשה מדליקה את הפתיל בקצהו האחורי של האובייקט הגלילי מעלה, התותח, כשהיא דורכת על גופות הלוחמים האחרים שנהרגו קודם. שווה לא לפספס את התערוכה של גויה, גם אם היא לא מוצגת מאד טוב. שווה אבל לברר שאין שיח גלריה בזמן שאתם מבקרים, כי אז לא ממש תצליחו לראות. ושווה לעלות גם לקומה מעלה, בה יש אוסף מרשים של עבודות תחריט של אמנים ישראלים עכשוויים, המושאל מסדנת התחריט בקיבוץ כברי, שגם בה מאד שווה לבקר. גם בגלל הארכיטקטורה וגם בזכות התכולה.

Shree Ganesh Chowthi Utsava

חג סוכות הוא חג הנדודים, החג שמאפיינים אותו מבנים ארעיים, המשמשים את הנודדים בזמן נדודיהם. מוקדם בשבת בבוקר, נדדתי עד להודו, בלי לעלות על מטוס, לחגיגות גנש בפרק הירקון.

"הוזמנתי" לאירוע על ידי דף נייר צהוב שמצאתי על הדלפק בחנות בשם OM בתחנה המרכזית החדשה של תל אביב, בה ביקרתי בכדי לאסוף את המחאת המשכורת החסרה של אלמז, הפליטה מאריתראה. אם כבר שם, חשבתי שכדאי לבדוק בחנות של ההודים האם הגיע מהודו משלוח של משחת השיניים המופלאה והאיורוודית vicco vajradanti. אז ירדתי קומה, יצאתי לרחוב לוינסקי, ומצאתי שאכן הגיע ומיד הצטיידתי בארבע שפופרות של 200 גרם, במחיר סביר למקומותינו, ויקר פי שתיים וחצי מהמחיר בחנויות ההודיות בברלין, למשל. יותר משמעותי ממחיר המילקי…הודים0002

אין צורת אות שאני רואה שאני יכול להתאפק מלקרוא, ולכן לקחתי עמי עלון כזה, וקראתי אותו בשקידה בדרך. ובו גיליתי שגוף בשם shree ganeshostava seva samithi israel 2014, שאני חושד שמשמעות שמו היא משהו כמו "הוועדה הישראלית לחגיגות גנש הקדוש, 2014" מזמינה אותי ("U") ואת בני משפחתי ("UR FLY") לחגיגות לאל גנש – chowthi utsava שיערכו בגני יהושע בתל אביב ("luna park") בשבת ה 11 לאוקטובר.

הזמינו אותי, אז באתי. משפחתי, שגם הם "הוזמנו" לא הבינו מה הקטע באירוע הזה, ובמיוחד למה לקום כל כך מוקדם בשבת בבוקר בכדי להגיע לטקס (Pooja) הבוקר בשעה 7:30 "לפנות בוקר" ולכן לא באו. אבל לי יש כנראה עדיין פינה חמה בלב לכל מה שקשור להודו, למרות שביקורי האחרון שם, ב"Maha Kumbha Mela" של 2013 הוציא לי לגמרי את הרוח מהמפרשים בכל הנוגע לביקורים נוספים בהודו.latest-wallpapers-ganesh-chaturthi

השילוב של ארוחת בוקר וצהריים הודית (בחינם!), טקס לאל גאנש (אותו אני מחבב במיוחד – בתמונה מעלה) וטורניר קריקט נראה לי שווה לקום בשבילו בחמש בבוקר בשבת, גם אחרי שבחצות וחצי הייתי עדיין באחד מסרטי פסטיבל הסרטים בחיפה, סוג אחר של נדודים. אז קמתי, ונסעתי, והגעתי בשבע בבוקר לפארק, שם מצאתי את 17 חברי "וועדת הקישוט" עמלים על השלבים האחרונים של בניית Pandal – מקדש זמני קטן לאל גאנש, והקמת שאר מתחם החגיגות, שהם התחילו לעבוד עליו כבר יום קודם.DSC06947

הטקס עצמו היה בסופו של דבר רק לקראת עשר בבוקר, אבל אחד החלקים היותר מרתקים באירוע שכזה הוא לראות מה קורה "מאחורי הקלעים" של בניית המקדש וההכנות לטקס ושאר האירועים.

בדיעבד, חשבתי לעצמי שיש הרבה דמיון בין המקדש הזה למשכן (או בשמו הנפוץ הנוסף: "אוהל מועד"), שהיה מעין אוהל, שעל פי המסורת, הקימו בני ישראל בציווי האל בעת ששהו במדבר סיני. ההוראות לבניית המשכן משתרעות על פני שבעה פרקים רצופים בספר שמות, החל מפרק כ"ה. המילה זהב מופיע הרבה מאד פעמים בטקסט, כמו למשל:" וְעָשׂוּ אֲרוֹן, עֲצֵי שִׁטִּים:  אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי, קֹמָתוֹ.  יא וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ; וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב, סָבִיב.  יב וְיָצַקְתָּ לּוֹ, אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב, וְנָתַתָּה, עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו; וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הָאֶחָת, וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית.  יגוְעָשִׂיתָ בַדֵּי, עֲצֵי שִׁטִּים; וְצִפִּיתָ אֹתָם, זָהָב."

גם ההודים בנו ארון, אולי אפילו מ"עץ שיטים", אבל תקציבם לא מספיק בשביל לצפות כל דבר בזהב, ולכן הם הסתפקו בצביעה בצבע זהב של עיטורי הקלקר ושל עבודות העץ, פרט לצבע הכסף שבו נצבעו מדרגות המקדש.DSC06943

שני המקדשים האלו, זה לגאנש וזה ליהווה, היו מקומות פולחן שנבנו על ידי אנשים שידעו ששהותם במקום ארעית, שבכל רגע יצטרכו בהתראה קצרה, בעקבות מקרה של מוות, לקום ולעזוב. במקרה של בני ישראל זה היה כאשר ימות האחרון מביניהם שהכיר את החיים במצרים ולכן עלול להיות נגוע בעבודה זרה. במקרה של ההודים, זה יהיה כשימות האיש בו הם מטפלים, במידה ומשך שהותם בארץ כבר עלה על חמש שנים ושלושה חדשים. כי כל ההודים שהיו באירוע, כל האלף ומשהו, עובדים כ care givers, יענו מטפלים, בקשישים או נכים. אלו שלא, עובדים כקבלני כוח אדם של מטפלים או מתפרנסים מהם בצורה כזו או אחרת, למשל קפה אינטרנט, או חנויות הודיות.DSC06940

ומצאתי עוד דמיון בין בני ישראל להודים העובדים בישראל. בני ישראל הנודדים בהודו ניתנים לזיהוי מרחוק על פי סנדלי השורש שהם נועלים. ההודים שנדדו לישראל, ונמצאים פה כמה שנים, אימצו את הנוהג, ופרט לאלו שבאו לשחק קריקט, בנעלי ספורט, את השאר אפשר היה לזהות גם על פי סנדלי השורש שרובם נעלו, להבדיל מהודים שנמצאים פה מסיבות אחרות, למשל Relocation מאינטל בבנגלור לאינטל מרכז התכנון בחיפה. אותם בחיים לא תמצאו בסנדלים.

יש בכלל הבדלים לא מעטים בין ההודים החיים פה כמה שנים להודים בהודו. יתכן שזה נובע מהסלקציה שהמועמדים לעבוד בסיעוד עוברים, עוד בהודו, בסדרת ראיונות עם מאבחנים ישראלים. יתכן שאוסף התכונות הנדרשות ממטפל הן אותן התכונות שיגרמו לו אולי לעמוד בסבלנות בתור לארוחת הצהריים למשל, ולא להידחף בפראות מכל עבר כפי שהיה קורה בהודו. או שאולי הם מרגישים פחות לחוצים פה. אולי אחרי כמה שנים בישראל הם הבינו שהתחרות על כל משאב אינה אכזרית פה כמו בהודו.DSC07084

עוד הבדל: רוב ההודים שכאן מדברים עברית. או לפחות אנגלית לא רעה, מה שמקל מאד על אדם מבחוץ להבין מה קורה ולמה. ביקור באירוע כזה הוא כנראה הכנה לא רעה לביקור בהודו. ובכלל, אם אדם מוכן לקום ולנסוע להודו, ולהתמודד עם הקשיים הלא פשוטים של נדודים בארץ זו, למה לא יהיה מוכן לקום מוקדם בשבת בבוקר ולנסוע לפארק הירקון? זה בתנאי שמה שמניע אותו לנדוד הוא סקרנות לתרבות ההודית ולא רצון לברוח מהחיים ולשכב מסומם בכפר שבו המחיה זולה.DSC06937

בכל אופן, האירוע רב המשתתפים בגני יהושע היה מאורגן למופת, אופרציה גדולה שבה הכל מומן מתרומות. או של חברי הקהילה או של גופים מסחריים כגון חברות כוח אדם שבאו לשם בכדי לגייס מטפלים. כנראה שיותר קל לגנוב עובדים מסוכנויות אחרות מאשר להביא אותם מהודו. ומטפלים בהחלט מוכנים לשמוע הצעות – כמו אותו המטפל שסיפר לי שעבד 22 שנים בסעודיה כמכונאי, ועבר לעבוד בכמטפל פה בישראל לפני חמישה חדשים, כי השכר הרבה יותר גבוה. היו לו תלונות על שיותר מדי באים לבקר את המטופל שלו, והוא צריך לרחוץ אחריהם את הכלים. לא נאה לו, הוא care giver, כך הוא אומר. גם אותו ראיתי עומד לפני דוכן חברת כוח האדם. ואכן קשה מאד לגייס מטפל לטיפול באדם שממש ממש צריך את שרותיו, מישהו שצריך לרחוץ ולהחליף לו חיתולים. הם פשוט נוטשים ומחפשים עבודות קלות יותר. אנשים מאד חרוצים ו/או פעלתנים לא נמשכים כנראה למקצוע הזה.

כשנגמרה בניית המקדש, ונותר רק לאכלס אותו במנחות, נרות, עלים, אגוזי קוקוס שצריך לעטר בנקודות אדומות, וקטורת. מלאכה דקדקנית שנמשכה עוד כשעתיים על ידי צוות קטן ומסור של שלושה משרתים בקודש, בעצם, ממש לא דקדקנית ולא יותר "פאגאנית" – אם קוראים להשוואה בספר שמות את תיאורי המשכן והפולחן בו.DSC06988

שאר וועדת הקישוט התפצלו. האחד, נוצרי דווקא, בעל חוש אסתטי מפותח במיוחד המשיך לקשט בפרחים, בעיקר בגרברות, כל דבר אפשרי, כולל פסלי הגבס המוזהבים שהושכרו לאירוע.DSC06959

האחרים הלכו להכשיר שני מגרשי קריקט, עבור טורניר הקריקט בו השתתפו 16 נבחרות (בכל נבחרת 11 שחקנים). ענף הספורט של העובדים הזרים לא ממש ידוע לרובנו, אבל זהו ענף מפותח מאד, ורשומה עליו מתבקשת.DSC06964

ואת השולחן עם הפרסים למנצחים.DSC06995

המשך יבוא…

טבעונות כ handicap

Handicapping הוא מונח שגור בהרבה ענפי ספורט תחרותי כמו באולינג, שח, גו,  גולף, וגם אתלטיקה, מונח המאפשר לשחקנים מרמות שונות לשחק האחד עם השני. בגולף למשל  השחקן הפחות טוב יכול להסיר יותר חבטות מתוצאת משחקו וכך יש לו סיכוי לנצח. handicap נמוך פירושו שהשחקן טוב יותר ולכן מותר לו להוריד פחות חבטות בסיכום המשחק. למעטים בלבד יש handicap אפס.

handicap זה משהו כמו ה"פור" שאכילס נתן לצב בפרדוקס המפורסם של זנון. מצד שני, אם מייק טייסון יציע להתאגרף מולי, גם אם יציע לעשות זאת עם שתי ידיו קשורות מאחורי הגב, לא אסכים. יש למייק טייסון handicap נמוך מאד באגרוף, והוא לקח על עצמו עוד אחד לאחרונה – טבעונות.

כי צמחונות, וטבעונות זה סוג של handicap, מהסוג הספורטיבי. אתה במודע מקשה על עצמך, אבל ממקום של חוזק. של הכרה בכוחך.

להיות אוכל-כל זה הכי קל ונוח בעולמנו. אתה יכול לאכול כל דבר, יש לך הרבה פחות בעיות להסתדר בכל מצב, תמיד תמצא משהו לאכול. ברגע שאתה מתחיל להיות בררן באוכל, מבחירה (לא מסיבות רפואיות) אתה בעצם מצהיר בזה שאתה מספיק חזק לוותר על אפשרויות תזונה כאלה ואחרות, שתסתדר גם ככה. טבעונות היא הצהרה אפילו יותר חזקה, כי היא מורידה את טווח האפשרויות שלך בצורה הרבה יותר דרמטית מצמחונות. יש בכל כך הרבה מיני מזונות ביצים או מוצרי חלב שטווח המזונות לטבעונים הרבה יותר מצומצם מלצמחונים. כטבעוני, אתה מצהיר בעצם שיש לך הכוח להסתדר, בלי להתפשר על עקרונותיך. אני מצהיר שיש לך handicap נמוך.

כצמחוני וותיק וטבעוני פחות וותיק (כשנה וחצי) כבר ברור לי שאין שום בעיה להסתדר כשאתה בבית, קונה בעצמך ומבשל בעצמך. אפשר להסתדר בקלות גם במקומות כמו תל אביב, בעצם בכל מקום בו יש חומוסיה או דוכן פלאפל. וגם יש התקדמות ענקית במבחר שהרבה מסעדות מציעות לטבעונים. בקיצור, ה handicap הולך ונהיה פחות "נמוך" אם לדבוק במטפורה של גולף, לפחות בארצנו.

ועדיין, כשאתה טבעוני, אתה טבעוני כל הזמן, לא רק כשנוח. אני בטוח שלחיילים בשטח, ממש קשה להיות טבעונים. ובכל מני מקומות נידחים, גם קשה. וכשאתה בדרכים, בארצות זרות, עוד יותר קשה, גם אם התקנת את האפליקציה של happy cow. לדבוק בטבעונות גם בתנאים אלו, זהו handicap נמוך של ממש.

כך בכל אופן חשבתי, עד שדיברתי בטיסה לוורונה לפני שבועיים עם מטיילים דתיים, שהיו חלק מטיול מאורגן למטיילים דתיים.
ואני חשבתי שלי קשה…

לדבוק באורח חיים דתי כשאתה מטייל, קשה. הרבה יותר מלהישאר טבעוני. הפתרון של המטיילים האלה הוא פשוט ויתור על הרבה מאד דברים. הם ישנים כל לילה באותו המלון, מלון ששכר ישראלי למטרה זו וכל עובדיו, כולל החדרניות, יהודים כשרים, ומשם הם יוצאים לכל מקום, באוטובוס הנהוג על ידי נהג יהודי. הם לא מבקרים במקומות נוצריים, ולכן מכל וונציה ראו רק את בתי הכנסת. אוכל הם אוכלים רק במלון בוקר וערב או כריכים שהכינו לעצמם במהלך היום. קשה.

בעצם, אם חושבים על זה, אחרי כל הוויתורים האלה: לטייל רק בקבוצה, רק קבוצה דתית, בטיול התפור במיוחד לדתיים, לוותר מראש על כל האתרים של דתות אחרות, לא מראה על handicap נמוך במיוחד. זה לא שהם אומרים: נעשה הכל ועדיין נשמור על כשרות. לא. הם פשוט מוותרים מראש על דברים. כמו שחקן גולף שמראש לא מכוון לתוצאה גבוהה. בספורט קוראים לזה self handicap, מישהו המכשיל את עצמו כדי שלא יתאכזב. כדי שיהיה לו תירוץ למה הוא לא מצליח. כמו מישהו שדוחה עד ללילה האחרון להתכונן למבחן, נאמר.

אולי מישהו שרק מקפיד על אוכל כשר, גם אם לא יהודי הכין אותו, או אוכל מה שסביר שיהיה כשר גם אם אין לו תו כשרות (האמת, אני לא מבין בכשרות). מישהו שמוכן לישון במלון גם אם עובד אלילים יחליף שם את המגבות, מישהו כזה לוקח על עצמו handicap שהוא קצת יותר נמוך אולי מצמחונות, אבל עדיין, גדול משל טבעונות, לפחות בדרכים.
בארצנו, כשרות היא handicap מאד גבוה, ממש לא אתגר. handicap הרבה יותר גבוה מצמחונות, לבטח מטבעונות.

ועוד לא הגענו לדבר על raw-food…

רבנו תם

עד לפני שבוע לא ידעתי שבעוד רש"י גורס שסדר הפרשיות בתפילין הוא "קדש", "והיה כי יביאך", "שמע ישראל", "והיה אם שמוע" הרי נכדו, רבנו תם גורס שסדר הפרשיות בתפילין של סבו שגוי, ויש דווקא להפוך את הסדר בין שתי הפרשיות האחרונות.
שכני למושב בטיסה לוורונה לפני שבוע לא הרגיש שהוא יכול לבחור צד במחלוקת החמורה הזו, ולכן הניח מיד אחרי ההמראה תחילה תפילין של רש"י, אחרי כן תפילין של רבנו תם, ולסיום, תפילין של הראב"ד.
זה סיפק לו עיסוק לחלק גדול של הטיסה, במהלכה עשה את הטקס שלוש פעמים, לאט ובכוונה גדולה, כשהוא גם מחליף טלית בין כל סט של תפילין, ובכל פעם מקפל אותה אחרי כן בקפידה רבה ולוליינות לא קטנה – המרחק בין השורות קטן מאד, אפילו שישבנו בשורה של יציאת חירום שהיא קצת יותר מרווחת.

הייתה דרמה קטנה בתחילת הטיסה כאשר הדיילת ניסתה להוציא מידיו את התרמיל ובו שלושת ערכות התפילין ושלושת הטליתות ולאפסן אותו בתאים שמעל. ככה זה בשורת יציאה בזמן ההמראה והנחיתה. אלא ששכני לא הבין אף מילה בשום שפה שאינה שפת הקודש, וכנראה הייתה זו טיסתו הראשונה בחייו, כך שהוא לא הבין למה הוא צריך להיפרד מהתרמיל, אפילו לדקה ואחז בו בעווית. טוב, תרגמתי לו והמשבר נמנע.

הסתכלתי עליו בעניין רב, על האופן שבו הרצועות שנגזרו מגבן של לפחות שלוש פרות נושקו שוב ושוב, אחרי כל קיפול מוקפד, על האופן בה הורמה קופסת התפילין של יד ושל ראש, והורדה, מסירות והקפדה אין קץ היו בטקס המאד מאד ארוך הזה.

וכשנגמר הטקס, שאלתי אותו אם הוא עושה את זה כל יום. חשבתי שאולי חרדת הטיסה היא הגורמת לו לחזור על הטקס שלוש פעמים. מסתבר שכן, הוא מניח תפילין שלוש פעמים כל יום, בשלוש גרסאות שונות. אחרי כן למדתי את ההבדלים בין הגרסאות, וגם למדתי שהרבי מלובביץ הניח כל יום ארבעה זוגות של תפילין, אבל רוב המהדרים מניחים "רק" שתי זוגות, לפעמים אחד אחרי השני, לפעמים יחד. שכני אגב, לא ידע להגיד לי בזמן הטיסה מה ההבדל בין הסוגים השונים. הוא ממיר למדנות באדיקות יתרה.

בכלל, היו הרבה דברים ששכני, וזוגתו שישבה בינינו, לא ידעו. הם לא ידעו איפה הם הולכים להיות בטיול המאורגן לדתיים שבו הם משתתפים. באופן כללי התרשמתי ששניהם, זוג צנום, נמוך קומה ושקט, נמצאים בחלק היותר נמוך של ספקטרום האינטליגנציה האנושית. הייתי מהמר שבמבחני רמת משכל הם היו יוצאים בין 80 ל 90. שניהם עובדים בעבודות שאינן דורשות יותר מדי השכלה או שכל ברשת סופרסל. האחד ב"קפואים" והשניה במעדניה. שניהם עובדים בשכר שעה מינימלי, ורשת סופרסל נותנת להם לכל היותר שש-שבע שעות עבודה ליום. הם היו בערך בני 26-27, מבאר שבע, ולהם חמישה ילדים, בשלב זה.

דיברתי אתם גם בדרך חזרה, וחקרתי קצת על הטיול שהיה להם. הם היו גם בוונציה במהלך הטיול, יום אחד, שם הם ביקרו רק ברובע היהודי ובארבעה בתי כנסת. וזהו. תמוה. אבל בין לבין נזכרתי בהם כשקראתי במהלך אותו שבוע את חליפת המכתבים בין אלברט איינשטיין וזיגמונד פרויד שנושאה "על שום מה מלחמה" (תודו שהנושא אקטואלי…), עליה אנחנו הולכים לדבר בפגישה הבאה של קבוצת הקריאה שלנו.

ספציפית נזכרתי בהם כשקראתי את הפסקה הבאה של זיגמונד פרויד: "גזעים לא מתורבתים והשכבות המפגרות באוכלוסיה מתרבים כבר היום בקצב מהיר יותר מן השכבות המתורבתות". על פי פרויד זה מתבטא בשינויים פיזיולוגיים של ממש בגזע האנושי, כמו שמשנים את מבנה הגוף של גזעי כלבים על ידי הרבעה סלקטיבית.

זוהי דאגה שלא מעטים חלקו, ועדיין אולי חולקים עם פרויד. בממוצע, אנשים עם יותר שנות השכלה (חילונית לפחות), מולידים פחות ילדים. אם יוצאים מהנחה שהשכלה מותנית באינטליגנציה, אזי אנשים אינטליגנטיים פחות מתרבים ופחות מעבירים הלאה את הגנים שלהם, שיש הטוענים שאינטליגנציה נובעת במידה רבה מהם. מסקנה – המין האנושי הולך ונעשה יותר טיפש בממוצע.

ברור שלא כל מי שאינטליגנטי זוכה לממש אותה וללמוד – יש נסיבות חיצוניות. אנשים מקבוצה זו כן יביאו יותר ילדים, ילדים אינטליגנטיים אפילו שאולי גם הם לא יוכלו להיחלץ ממעגל העוני ולרכוש השכלה (או לרכוש השכלה וכך לצאת ממעגל העוני).

אפשר גם לטעון שיש לא מעט אנשים שהפיגור שלהם הוא סביבתי ולא פיזיולוגי. יתכן שהזוג הדתי הצעיר שישב לידי במטוס גדל בתנאים שלא אפשרו להם להתפתח מעבר לרמה שכלית שאינה תואמת את הגיל הביולוגי שלהם. יתכן שבנסיבות אחרות הם היו בעלי מנת משכל בסביבות המאה. גאונים הם לא היו יוצאים בשום מקרה. כך או כך, יש להם חמישה ילדים, וחמשת ילדיהם יהיו במידה מסוימת של סבירות, טיפשים כמו הוריהם. ויתכן שיהיו להם עוד הרבה יותר ילדים. הם די צעירים.

כאמור, המשפט הזה במכתב התשובה של פרויד לאיינשטיין הזכיר לי את הזוג הדתי הצעיר הזה וחמשת ילדיו. כמה ימים יותר מאוחר, למרות שניסיתי להתנתק מהנעשה בישראל, שלחה לי ידידה מקנדה את הקישור הבא, ראיון מרתק של אווה אילוז ב SPIEGEL online. שלא בטובתי קראתי אותו. וכך היא עונה לאחת השאלות:

SPIEGEL: Still, an enormous wave of hatred has become visible in Israel in recent weeks. And it's not only directed at the Palestinians, but also at segments of Israeli society.

Illouz: Some basic norms of speech have been breached by some rabbis and Knesset members, who feel no qualms expressing hatred for Arabs in ways that provide legitimation to hatred. This is very worrisome. It happened because entire generations have been raised believing in religious and ultra-nationalist views.

ישראל היא אכן תופעה יחודית שפרויד לא חזה. לא רק החלכאים והנדכאים בה מתרבים בקצב יותר מהיר מהמשכילים, יש בה ציבור גדול שמסיבות דתיות מתרבה בקצב הרבה יותר גדול. וציבור גדול זה ברובו גם מסתייג מרכישת השכלה חילונית, בעיקר כדי לא לחשוף את צעיריו לפיתויים שהם עלולים לא לעמוד בהם. כי הם לא מאמינים בעמידה בפני פיתויים, הם מאמינים בהסרת והעלמת פיתויים. ולכן יש עזרת נשים, קול באשה ערווה, יש כיסוי לשיער ולכל איבר בגוף, ויש ניסיון להעלים נשים מהמרחב הציבורי בכלל. וזה משותף לדתיים היהודים והמוסלמים, וגם לדרוזים.

וציבור זה מנפק את רוב הנוער, ורוב זה של הנוער, כפי שגורסת אווה אילוז בצדק, גדל על קוקטייל נפיץ של דתיות ולאומנות (יהודית וערבית), מקבל חינוך המסתיר ממנו בכוונה את סולם הערכים הליברלי-חילוני-פלורליסטי. ולכן – אנחנו הופכים בקצב די מהיר לעם שרובו לא רק שאין לו אמפטיה לאחר, יש לו שנאה של ממש.

בסופו של דבר, זה הכל עניין של מי עושה כמה ילדים.

אני עשיתי רק שניים. הזוג האיטי מבאר שבע עשה בקצב לא איטי כלל חמישה, והוא לא יעצור שם, גם אם לא ברור איך הוא הולך לפרנס אותם משש-שבע שעות עבודה ביום בסופר, ב 23.12 שקלים לשעה, כשהוא מתפנה מהנחת שלושת זוגות התפילין שלו. טוב, אלוהים גדול, אני מניח.

 

מבצע מתוחכם בלב פריז

רשומה שהתכוונתי לכתוב מאז נדחף לידי העלון של ארגון "יד לאחים" בהילולת ל"ג בעומר לפני שנתיים. מבצע בפריז_1-001ארגון יד לאחים שומר על פרופיל נמוך יחסית, אבל פועל בדיוק על פי אותה האידאולוגיה כמו ארגון להב"ה (למניעת התבוללות בארץ הקודש) שמחר ינסה לחרב את חתונתם של מוחמד ומורל (יהודיה שהתאסלמה) בראשון לציון. להב"ה פרסמו "צו 800" בכדי לגייס 800 קלגסים יודו-נאצים שיבואו להרוס את שמחת החתונה מחר. אני מקווה שהמשטרה תהיה גם שם, ולשם שינוי לא תעצור רק ערבים.

להב"ה, שחולצות שלהם כיכבו גם בהפגנת הנגד להפגנה בה השתתפתי בחיפה (היה שם רצח בעיניים),  לפחות על פי שמם, מוטרדים רק ממה שקורה בארץ הקודש (אני מניח שבמובנה הרחב על פי דעתם). ארגון יד לאחים, על פי העלון שקיבלתי לידי, פועל בכל העולם, כולל "מבצע מתוחכם בלב פריז" שבו הוא מתגאה מאד.

מבצע נועז-001סיפור המעשה מסוכם כסיפור בלשי מותח. (אין ספק שאנשי יד לאחים "עפים על עצמם", החלאות האלה) הכלה המיועדת היא יהודיה צרפתית ("בת ישראל"). החתן, צרפתי אף הוא, ממוצא אלגי'ירי ("הערבי") למד אתה ביחד רפואה בפריז, ונוצר, שומו שמיים, קשר רומנטי בין השניים. ההורים פנו ל"יד לאחים" כדי שיסכלו את הקשר הזה, ועל פי המסופר, הם כנראה הצליחו.

ההורים (אילו היו אלו הורי, הם לא היו שומעים ממני יותר) הביאו ארצה בתחבולות את "בת ישראל" התמה, ופה הפגישו אותה עם "עובדת סוציאלית מהמחלקה להצלה מטמיעה של יד לאחים". (מעניין באיזה מחלקה לעבודה סוציאלית מכשירים עובדים לסוג של עבודה מלוכלכת כזו). וגם הפגישו אותה עם אביגיל, "ניצולת הארגון שחולצה מעזה".

אחרי כמה סבבים של שטיפת מוח, השתכנעה "בת ישראל" ש:"אכן הצעיר הערבי מנסה לשלוט בחייה". בסופו של דבר, הופרדו השניים. שווה לקרוא  את הפרוזה הגזענית הזו במקור. רוח הדברים חשובה:מבצע נועז-002

חזק הקטע הזה בו "הבין הערבי כי חמקה ממנו ההזדמנות".  כי הרי אין כבנות ישראל כמושא חפץ נכסף של "הערביים" באשר הם, לא?

העלון הזה הוא שילוב של מיזוגניות עם גזענות דו-שכבתית. גם ראיית בנות ישראל כרכוש העם היהודי ובמיוחד של הגברים היהודים. גם גזענות המתבטאת במאמץ מרוכז למניעת נישואים בין-דתיים, גזענות לה מדינת ישראל היא שותפה מלאה מרצון – אין במדינה היהודית ו"הדמוקרטית" מסגרת חוקית לנישואים בין-דתיים. ובמיוחד, חלחלה מנישואים בין יהודיות לערבים. לאורך כל הטקסט המחפיר הזה, די ברור שיד לאחים לא היה כנראה יוצאת למבצעים נועזים בעורף האויב אם היה מדובר ביהודיה שהתאהבה בנוצרי למשל. לבטח לא אם היה מדובר ביהודי ונוצרית. אולי כן, אבל יש יותר מדי מקרים כאלה מכדי שיד לאחים יוכל להתמודד אתם, וטוב שכך.

בסופו של דבר, "החטופה מההרמון" לא תהיה רופאה בפריז. היא תהיה אולי גננת באלון מורה עם עשרה ילדים משלה, כי ב"מוסד דתי להשכלה גבוהה" פה בארץ לא ילמדו אותה רפואה. אבל כן ילמדו אותה לשנוא כמו שצריך, את מי שצריך.

אולי "התבוללות" היא הפתרון, לא הבעיה.

 

 

דת השנאה ממקורות היהדות

פעם, הוי תמימים שכמותם, היו אנשים כמו הרמן כהן, פילוסוף יהודי-גרמני, שכתב ספר בשם "דת התבונה ממקורות היהדות" וחשבו שיש בדת היהודית בסיס טוב לנאורות, לתבונה, לקדמה. שחשבו שבני הדת היהודית יהיו אזרחים טובים יותר בחברה האזרחית, החילונית, הליברלית. הרמן כהן אגב, התנגד לציונות, וחשב שלאומיות יהודית אינה ראויה ותעשה אך רע לעם היהודי.

א.ב. יהושע מספר:'"בתחילת המאה ה-20 פנה הפילוסוף היהודי מרטין בובר אל חברו הפילוסוף היהודי הרמן כהן, והציע לו להצטרף לתנועה הציונית. הרמן כהן דחה את הבקשה הזאת מכל וכל: האם באמת היהודים מבקשים להיות סתם מאושרים כמו כולם? – שאל בסרקזם מר. האם בשביל להקים עוד אלבניה קטנה ולאומנית במזרח התיכון סבלנו את הסבל הגדול של ההיסטוריה היהודית? האם נמיר את השליחות הגדולה שנטל על עצמו העם היהודי להיות אור מוסרי ורוחני לגויים בשעשועי דגלים ומצעדים?"' (מתוך ספרו של א.ב.יהושוע "אחיזת מולדת" הוצאת הקיבוץ המאוחד)

אכן, אלבניה קטנה ולאומנית הקמנו כאן, אבל מה שאני לא בטוח שהרמן כהן צפה, היה האופן שבו הדת היהודית תהפוך להיות דת השנאה. התובנה הזו נוחתת עלי קצת באיחור כנראה, בגלל שאיני מצוי בחוגי הימין הדתי לאומני. הייתי מודע לקיתונות השנאה והשטנה שרבנים "חשובים" כמו הרבעובדיה שפכו תדיר על חילונים, נשים, הומוססקסואלים, קונסרבטיבים ורפורמיים, בעצם כל מי שלא הסכים אתם "מבפנים". הייתי גם מודע לפסקי הלכה והתבטאויות גזעניות כלפי ערבים בפרט וזרים בכלל, כמו למשל "תורת המלך" או פסקי ההלכה האוסרים השכרת דירות לערבים. אבל תמיד ייחסתי את זה לפן הימני-לאומני של המתבטאים, לא לפן הדתי.misgad1_wa

באו אירועי תג מחיר האחרונים, ואחריהם התבטאויות של רבנים בזמן ביקור האפיפיור, והוכיחו לי עד כמה אני טועה. הדת היהודית שהתפתחה תחת המפעל הציוני הפכה לדת הרוויה בשנאת דתות אחרות. השחתת מסגדים וכנסיות, ולא נאמר בתי עסק של ערבים, ממחישים מה עומד מאחורי המעשים של נוער דתי עד חרדי שעושה מעשים אלה, שהוא (לא במקרה) גם ימני. כתובות נאצה נגד מוחמד ונגד ישו, ציורי חזיר על מסגדים, הם ביטויים שאי אפשר להתכחש להם של מלחמת דת, שהצד היהודי של הסכסוך מנסה בכל כוחו להצית. יש פה אנשים שמנסים להמיר את הסכסוך הלאומי לסכסוך דתי, להמיר את בני הפלוגתא הפלסטינים שלנו בכל העולם המוסלמי והנוצרי. זה יגמר רע מאד.חזיר

אני לא מוכן לקבל את הטענה שאלו עשבים שוטים. הנערים האלה מקבלים את דעת "הגדולים" של רבניהם. ולא רק הרבנים. לא במקרה נעדרו אנשי המפלגה הדתית לאומית המכנה עצמה הבית היהודי מפגישות עם "הוד טומאתו", כפי שמכנים בחוגיהם את האפיפיור. גם הם הרגישו צורך לבטא את סלידתם ושנאתם לבני הדת הנוצרית ולהחרים את אפיפיור שאפשר בהחלט לקרוא לו חובב ציון. כי שנאתם היא על רקע דתי. נטו.

ראו למשל את הכתבה הזו באתר "הקול היהודי" שם הרב מאיר דוד דרוקמן מסכם את ביקור האפיפיור. הידעתם שישו הוא בעצם ראשי תיבות של "יימח שמו וזכרו" ? שאין מזכירים את המילה צלב, אפילו לא בבית הצלוב. אומרים "שתי וערב". ומספר עוד הרב דרוקמן סיפורים כמו אלה:

"מספרים כי לאחר הפגישה עם ה'פויפס' – חיפש הרב הרצוג מקווה טהרה ברומא כדי להיטהר במימיו מהטומאה הוותיקנית"  – פויפס, הוד טומאתו,…

"דומני שהנשיא שימון לא השתחווה ב'סדר העבודה' של יום הכיפורים, אם בכלל, כפי שהוא התקפל כולו וקד קידה של כבוד נוכח השתי וערב של הפויפס."

"להווי ידוע, אלפי שוטרים יהודים חויבו לענוד על דש בגדם תג, לא יאומן ולא יסולח, ותחזיקו חזק בכסא: תג ועליו חקוק מצד אחד שתי וערב, ומצידו השני של התג – דמות דיוקנו של האורח, הלא הוא, הפויפס ממלא מקומו של 'אותו האיש' ימש"ו."

"אומרים שהאדמו"ר מגור הרה"ק ה'לב שמחה', חלה את חוליו ממנו לא קם (זכר צדיק לברכה) – עקב קיומה של האוניברסיטה הנוצרית-המורמונית על הר הצופים, ואילו כאן הציפו את כל הארץ בטומאת עבודה זרה (או לפחות באביזרייהו דעבודה זרה) – וכפי שהתבטא על כגון דא כ"ק אדמו"ר זי"ע מליובאוויטש – "ואין פוצה פה ומצפצף".

אוסף שכזה של אמונות טפלות ושנאה דתית, זו היהדות במאה העשרים ואחת?
הגרסה הזו של הדת היהודית היא פרי הבאושים של המפעל הציוני, ושום סיפורי רב-תרבותיות או "צו-פיוס" לא יגרמו לי לכבד או לרצות לקיים את הזבל הזה.
בשביל זה הקמנו פה מדינה?

הדיבר השני

המקום האחרון בו ביקרתי בהודו, אולי אחרון לתמיד, היה כלכותה. לא תכננתי לבקר בעיר, תכננתי רק להגיע אליה ברכבת ומשם ב volvobus ישירות לשדה התעופה ומשם לתאילנד, לפגוש בשדה את זוגתי שתחייה המגיעה מהארץ דרך טשקנט ויחד אתה להמשיך בטיסה להאנוי ושם לפגוש את בננו, המשוטט במזרח בטיול החובה שלאחר שרות החובה.

חשבתי שכבר מיציתי את העיר בביקורים קודמים, אבל אחרי שנמלטתי עם הזנב בין הרגליים מאללהבאד, מפסטיבל הקומבה-מלה, הייתי צריך כמה שעות בעיר בכדי להקדים את טיסתי החוצה בשלושה ימים, במשרד של חברת התעופה התאית שם. בהודו, הדברים האלה עדיין לא נעשים בטלפון. או באינטרנט.

אז הסתובבתי בעיר עד שיפתחו את משרדי חברת התעופה, ואחרי שהחלפתי את הכרטיס, חיפשתי במדריך הנסיעות מה עוד נשאר לי לראות בעיר. היה שם אזכור קצרצר לרובע kumartuli שבצפון העיר שבו מרוכזים עושי הפסילים. נשמע לי שיכול להיות מעניין להעביר שם כמה שעות עד שאוכל לנסוע לשדה.

לא טעיתי. הגעתי למקום שבו לא ממש מאמינים ב"לא תעשה לך פסל …", להפך. את עגל הזהב לא מצאתי שם, אבל פסלי כל אל ואל, וגם כמה פוליטיקאים הודים, אלים בפני עצמם, מצאתי בכל גודל, בכל חומר ובכל טווח מחיר. זה המקום אליו באים עובדי האלילים להזמין להם אלילים, למטרות שונות ומגוונות.

P1070162

רוב הפסלים עשויים מבוץ, למעשה חימר, על בסיס של קש. ומעל הבוץ שכבת גבס, שאותה צובעים בצבעי טכניקולור. אלו לא פסלים האמורים להחזיק מעמד זמן רב. הם משמשים ב"פוג'ה", טקס דתי הודי, ולאחר הטקס, לפחות בכלכותה, מושלכים לנהר.

P1070218

חלק הקש של הפסלים מולבש על שלד העשוי מקני במבוק, שנראה לפעמים קצת קינקיP1070170

לאחר שהפסלים צופו והוחלקו, הם נצבעים, ביד, אבל ביד מיומנת מאד, כמו למשל הפסל הזה של האנומן.P1070216

פגשתי שם מישהי שהזמינה פסל לפוג'ה המשפחתית של האלה קאלי והיא באה לקחת אותו. הפסל עלה לה 1500 רופי, כ 85 שקלים וזה בערך המחיר שהיא משלמת כל שנה. אבל השנה היא לא הייתה מרוצה (או שאולי כל שנה היא לא מרוצה, וזו טקטיקת התמקחות). לא היה על הפסל מספיק קישוטים ועיטורים, והיא הראתה ליצרן את תצלום הפסל של השנה שעברה שהיה לה בטלפון. באמת שבשנה הקודמת היו יותר צ'צקס על הפסל, בייחוד על ההילה של האלה, הפסל הצבוע בשחור על הרצפה בתמונה מטה.P1070208

הצעקות שם היו עד השמיים. בעלה של האשה עמד עם הילדים בשקט בצד, בחור שקט ורגוע, אבל אשתו, וואו. כעבור כרבע שעה נרגעו הדברים, אבל עושה הפסלים לא וויתר ולא הסכים לגרוע במחיר או להוסיף עיטורים, למרות האיומים שבשנה הבאה לא ישובו ויזמינו אצלו.P1070195

רוב הפסלים שם הם אומנים שקטים ועמלנים, היושבים בשקט שעות רבות ומציירים במכחול פסל אחרי פסל. כמויות עצומות של פסלים. אלה שבתמונה מעלה הם יציקות גבס, שאותן יוצקים לתוך תבניות פיברגלס, ויש גם מעט פסלים העשויים מפיברגלס.P1070175

המקום בהחלט שווה ביקור, אפילו ארוך. יש יופי רב בעבודת האלילים המוחצנת הזו, ויש תמונות קטנות, ויפות, בכל מקוםP1070203

אבל אז כבר הגיע הזמן לנסוע, וירדתי אל Kumartuli ghat שעל גדת נהר ה Hugli הגובל ברובע והפלגתי משם במעבורת חזרה אל תחנת הרכבת שמעבר לנהר – Howra.P1070226-001

שם הוצאתי את התרמיל משמירת החפצים, עליתי על ה volvobus לשדה, ונפרדתי בנימה מפויסת יותר מהודו.

הו כלכותה!

דוד שופר

כבר שנתיים שקשה לדוד בעבודה.

נכון שכבר שנים הוא לא שחט בעל חיים בעצמו. בעיקר בגלל שהקונים בשכונה הפכו יותר ויותר מחמירים וכבר לא סומכים עליו בענייני שחיטה כשרה. אבל אפילו לפרק את החיות שהיה מקבל מהמשחטה הגלאט-כושר, אפילו את זה קשה לו כבר לעשות בזמן האחרון, ודוד הרגיש יותר ויותר אשם.

אבל דוד לא ידע לעשות כלום חוץ מלהיות קצב. את בית הספר לא הצליח לגמור. עד כיתה ז' עוד הצליחו המורים להעביר אותו קדימה איכשהו, למרות שלא הצליח לקרוא אפילו שורה אחת. אז, היו אלה ימים אחרים, לפני שמדדו את בתי הספר בכל מיני מבחנים. דוד היה תלמיד שקט וממושמע, ובאמת באמת השתדל ללמוד, ולא היה טיפש כלל וכלל. הוא זכר כמעט כל מה שנאמר בכיתה, אלא שהוא היה מסתכל על הדף, וכל האותיות היו מתבלבלות לו והתחילו לרקוד הנה ושמה. אחרי כמה דקות העיניים פשוט כבר כאבו לו והחלו יורדות לו דמעות. זה פשוט לא הלך.

אח של אמא שלו הציל אותו, וחילץ אותו מהמקום הזה, בו נכשל שוב ושוב. הוא לקח אליו את דוד לנגריה והתחיל ללמד אותו את המקצוע. אבל גם זה לא הסתדר. דוד פשוט לא הצליח לקרוא את השרטוטים שנתנו לו, וקלקל כל כך הרבה לוחות של עץ עד שהדוד שלו התייאש והחזיר אותו הביתה. דוד היה חצי שנה בבית, ואז הלך לעבוד עם אח של אבא שלו בקצבות.

אבל גם עם זה דוד כבר לא הסתדר. יותר ויותר נקף אותו מצפונו. אבל אם יפסיק גם פה, לאן ילך? הוא עוד מעט בן עשרים ושבע, והבן אדם צריך מקצוע ופרנסה אם הוא רוצה לצאת מבית הוריו, ולהתחתן.

גם כך, כמעט אף אחת לא רצתה לצאת אתו. ""תכבסי בנתר ותרבי לך בורית, נכתם עוונך" נאמר בספר ירמיהו, ודוד התקלח כל יום בקנאות מיד אחרי שחזר מהעבודה. הוא התקלח שעות, וקרצף כל נקודה בעורו, והסתבן פעמיים בנקה 7 עד שהיה עורו אדום. ועדיין היו כולן אומרות שהוא מריח להן מדם, או ממוות. עם הזמן שם דוד לב שהוא נוהג להריח את עצמו בחשאי מפעם לפעם, לבדוק האמנם, והתחיל לחשוב שאכן, ריח המוות נדבק בגופו.

לפני כשנה, החליט ועשה מעשה. פנה אל הרב אחרי מנחה, ואמר לו שהיה רוצה להתייעץ אתו באיזה בעיה שיש לו, לא זו שעליה הרב כבר יודע. הרב ידע שדוד לא יודע לקרוא, שהוא סתם יושב ומתנועע קדימה ואחורה בלי לקרוא בסידור, וזה היה בסדר מבחינתו. אבל על הבעיה החדשה שלו  דוד אמר, הוא רוצה לדבר עם כבוד הרב בפרטיות. הרב ביקש שיחזור אליו אחרי ערבית.

אחרי ערבית, הלכו דוד והרב יחד אל בית הרב. אחרי שהרב שאל לשלום אמו, אבי, אחיותיו ושלומו הוא, ודוד ענה, סיפר לו דוד עד כמה קשה לו להמשיך ולעבוד באטליז. שהוא מרגיש חוטא גמור. שהוא מרגיש שלא רק שהוא גוזל מהן את חיי העולם הזה אלא גם את העולם הבא שלהן, שאליו הן לא יגיעו שלמות בגופן, בגללו.

הרב הקשיב בסבלנות לווידוי הארוך והמיוסר של דוד, ולא פטר אותו בלא כלום אלא הסביר שהדעות חלוקות לגבי סוגיית העולם הבא של החיות, אבל זה לא לגמרי מופרך לחשוב על כך. שיש מגדולי הדור, כמו למשל הרמב"ם, שפסקו שאכן כן, יש לחיות חלק בעולם הבא. זה היה קצת אחרי סוכות, והרב הוסיף שגם בנוגע למסכת פסחים, אותה למדו אך לא מזמן, יש  בין הפוסקים ויכוח גדול אם, לכשיקום בית המקדש במהרה בימינו, האם יוקרבו שם קרבנות בעלי חיים, או קורבנות בכלל או שכלל לא. ויש הטוענים שכבר השתנו הזמנים, ואין לכפר על עוונות בהקרבת קורבנות.

"אז מה אני יכול לעשות?" שאל דוד, " אני מרגיש אשם, אבל להיות קצב זה כל מה שאני יודע." הרב חשב קצת ואמר לו לחזור אליו בשבת אחרי מוסף. "תן לי עד אז לחשוב על הבעיה שלך".

כשחזר דוד אל הרב, היה לזה סיפור מוכן, לספר לו לדוד. דוד אהב את הסיפורים של הרב. כי לקרוא סיפורים לבד לא היה מסוגל ואת הסיפורים של אמו כבר שמע אלף פעמים. תמיד היה לקח מעניין בסיפורים של הרב, משהו שיכול היה לקח אתו ולחשוב עליו אחר כך. הסיפור שהרב סיפר לו, בעצם הזכיר לו, היה אותו הסיפור שכבר סיפר פעם בבית המדרש שלהם. על השוחט של הבעש"ט, אותו צדיק נסתר, שהיה תוקע כל ראש השנה בשופר, ותקיעות השופר הגיעו עד לשמיים, והביאו זכות לשוחט ולכל בני העיירה.

 צמרמורת עברה לדוד בגוף. זהו זה. "כבוד הרב, בראש השנה הבאה אוכל להיות התוקע בבית הכנסת?"

הרב הסתכל בו במין מבט שכזה, וחייך:"נראה"

מוקדם בבוקר התייצב דוד בבית המטבחיים. "אשיג קרן, אנסר אותה לשופר, ואתחיל להתאמן. עד ראש השנה אני אהיה כבר תוקע מומחה בשופר" חשב. פשוט.

לא פשוט. היו שם מעט מאד קרניים, הסתבר לו שלרוב הפרות קוטמים את הקרניים בעודן צעירות, כי בצפיפות שבה הן גדלות, הן תוקפות האחת את השנייה בפראות. קוטמים את קרניהן וצורבים בברזל מלובן את הגדם כדי שהקרניים לא ישובו ויצמחו. אבל בסופו של דבר הוא מצא שם קרן של פרה, מפרה שהגיעה ממרעה חפשי ברמת הגולן.

הקרן לא נראתה כמו ששופר צריך להראות. וגם אחרי שניקה אותה, וניסר אותה, וקדח בה חור, לא יצא ממנה שום צליל. אחרי שבוע של ניסיונות, חזר לרב. זה שוב חייך את החיוך ההוא, והסביר שהסיפור לא כל כך פשוט, שיש הלכות שופר, ושופר מפרה בכלל לא כשר. ויש ללכת בדרך הישרה כדי להשיג שופר כשר. ושלח אותו לירושלים, אל אחד שלום דדון, עושה שופרות אחד מאנ"ש.

זה קיבל אותו בספר פנים יפות, בחן אותו מלמעלה עד למטה, ושאל: "מה מביא את כבודו אלי? ראש השנה כבר עבר, למה אתה זקוק לשופר כעת?"

דוד סיפר לו בקצרה את השתלשלות העניינים עד כה.

"ואיזה שופר ירצה צדיק"?

"איזה שופרים יש?"

"יש הרבה סוגים. יש ספרדי/אשכנזי שקצהו מיושר, יש מרוקאי שכולו מיושר, ויש תימני, הנקרא גם "שופר על דעת הרמב"ם", שאינו מיושר כלל. יש של איל, כבש זכר גדול שמביאים ממרוקו. ויש של יעל שמביאים מאפריקה, ויש של אנטילופה שאוהבים התימנים ויש עוד ועוד. כל אחד ומחירו הוא.  ורק של פרה, אתה יודע, פסול. למה פסול? בגלל חטא העגל – 'אין קטגור מהווה סנגור'."

"והורגים את האיל בשביל הקרן?" שאל דוד.

לעושה השופרות היה ברור שאם הוא רוצה למכור היום שופר, בעונה המתה הזו מבחינתו, הוא לא באמת יכול להיות כן בעניין זה: "אנחנו מביאים את רוב הקרניים ממרוקו, והקרניים שם נושרות לאייל בעצמן כל שנה, וגדלות מחדש". ושאל: "תרצה שופר מיושר או מסולסל?"

צילום אילוסטרציה

"מסולסל" השיב דוד בלי לחשוב פעמיים, "נראה לי הרבה יותר יפה."

"כן, אבל גם הרבה יותר עבודה בשבילי, לקדוח את השופר הלא מיושר", הסביר עושה השופרות, "כמעט חצי מהקרניים מתקלקלות לי בדרך ואני צריך לזרוק אותן ולהתחיל מחדש. שופר מסולסל עולה פי שלוש, יקר."

"כמה יקר?"

הסכום היה כה גבוה, שהרוח כמעט ויצאה בנשיפה מחזהו של דוד. זה היה סכום שלא היה לו, וגם לא יהיה לו.

צילום אילוסטרציה

"וכמה עולה שופר מיושר?"

גם זה היה סכום שדוד היה יכול רק לחלום שיהיה לו. "אולי אם היה לי אטליז משלי", חשב. הוא יצא החוצה, התיישב על המדרכה בשמש, מיואש ומדוכא עד עפר. הוא כבר ראה את הישועה, והנה – כלו כל הקיצין. הדמעות עלו וחנקו את גרונו. הוא לא יכול היה להתאפק, והתחיל לבכות, בשקט בשקט, כך שאף אחד לא ישמע. אחרי כמה דקות קם והתחיל ללכת אל האוטובוס שייקח אותו לתחנה המרכזית.

"דוד", שמע את עושה השופרות קורא אחריו, "דוד, שנייה, יש לי רעיון"

דוד הסתובב

"יש לי פה איזה שופר, שנשבר לי הקצה שלו כאשר ניסיתי לישר אותו. אני יכול לחתוך ישר את הקצה, אבל הפתח לתקיעה יהיה מאד רחב. אני לא יודע אם אפשר יהיה לתקוע בו. אם אתה מוכן להסתכן, אני אתן לך אותו במחיר שעלה לי רק החומר. 'מחיר הקרן' קוראים לזה אצלנו…"

גם זה היה סכום לא קטן, אבל לדוד זה נראה אות משמיים. זה היה סכום שעם קצת עזרה מאמא שלו ומקדמה מהאטליז, הוא  יוכל לשלם. הם סיכמו בלחיצת יד שהשופר הזה יישמר לו לשבועיים, עד שיאסוף את הכסף. "אין לך מה לדאוג, עד חודש לפני ראש השנה, אין ממילא הרבה קונים".

שבוע אחרי זה היה לו לדוד שופר. קצר, מכוער, חצי מיושר וחצי מסולסל, ועם פתח ענקי. אבל שופר כשר לגמרי. רק ששום צליל תקיעה לא הצליח להוציא ממנו. ולא שלא ניסה. הוא ניסה כל יום אחרי העבודה, ניסה עד שנגמר לו האוויר, וכלום.

אחרי כמה שבועות, החליט דוד לעשות מעשה. קם ונסע למירון, לקבר הרשב"י, וביקש את עזרתו. הוא לקח אתו את השופר, ואחרי שהתפלל לעזרת הרשב"י בנוסח תפילה פרטי לגמרי, משלו, עלה עם השופר למעלה, כמעט חצי הדרך לפסגת הר מירון. שם התיישב מתחת לעץ אלון גדול שהיה שם, הוציא שוב את השופר, ביקש שוב, ועוד פעם, ואז הצמיד את השופר לפה, חסם ביד ימין את רוב הפתח שנשאר, ותקע.

ויצא קול! קול שבור, מקוטע, אבל קול, ואפילו חזק. "הרשב"י קיבל את תפילתי!" חשב, ניסה עוד פעם, ושוב, קול, כבר פחות שבור, והצליח להחזיק את הקול כמעט עשר שניות רצופות.

מאותו רגע של חסד, רק הלכו הדברים  והשתפרו. דוד התאמן כל יום בהתמדה. תוך שבועיים הוא כבר שיגע את כל גבעת אולגה. הוא הלך עם השופר לכל מקום, והתאמן בכל הזדמנות. "דוד שופר" התחילו לקרוא לו. "דוד שופר המשוגע" היו כאלה שאמרו, לא תמיד מאחורי גבו. אבל הוא לא יכול היה להפסיק. "עד ראש השנה, אהיה התוקע המושלם" חשב.

אחרי מספר רמזים לא דקים במיוחד החל לצאת אל חוף הים, רחוק מהשכונה, ולתקוע שם אל מול הגלים. הרוחצים שם התבוננו בו בחיוך, הילדים התגודדו סביבו וצחקו על המשוגע, אבל דוד עצם עיניים, ותקע. ותקע. ותקע.

כבר בכ"ו סיון ניסה דוד לבדוק האם השופר יעזור בעניין הזיווג. הוא התנדב להיות אחד מאלף תוקעים בשופר ב'תיקון אלף השופרות', בנוכחות האדמו"ר הצדיק רבי יחיאל אבוחצירא שליט"א, בציונו של רבי יונתן בן עוזיאל אשר בעמוקה ביום ההילולא של התנא הקדוש. הציון ההוא הוא כידוע שער השמים לתפילות הרווקים, סגולה בטוחה למציאת זיווג, שדוד, אחרי התיקון, היה בטוח שיגיע. אבל השידוך לו ייחל בושש להגיע.

באמצע הקיץ הכול היה כבר מוכן לראש השנה, כמעט. דוד כבר ידע לעשות "תקיעה", "שברים", "תרועה" ו"תרועה גדולה", הכול לפי הנוסח המרוקאי. אבל כיוון שלא ידע לקרוא בסידור מתי יש לתקוע מה, לבדו, לא יוכל למלא את המצווה. החגים כבר היו בפתח, ועדיין לא היה לו פתרון לבעיה.

ואז קרה נס. בשבת בבוקר בבית הכנסת, אחרי שחרית, הודיע הרב שהוא עושה מגבית בכדי לשלוח את דוד ושופרו לאומן. היו לו בידו עשרים פתקים כחולים, תעודות השתתפות במצווה, והוא הציע אותם למכירה, במחיר מאה דולר האחד, כדי שדוד יוכל לנסוע לאומן, ולתקוע שם בשופר אצל הרֶבֶּה.

היו קופצים רבים על הפתקים, לא מעטים מהם בגלל שהעדיפו שדוד יתקע בשופר במקום אחר בראש השנה ולא יחריב את חגם שלהם בתקיעותיו הבלתי פוסקות, ולמרות מה שחשב דוד, גם הלא מאד מהוקצעות. חיש קל נאספו עשרים התחייבויות, ועד יום שלישי כבר נמסר אצל הגבאי הסכום המלא. עד סוף השבוע קיבל דוד מעטפה ובה כרטיס טיסה, תלושים לאוכל ולינה, ומאה דולרים במזומן להוצאות.

דוד לא האמין שזה קורה לו. לנסוע אצל הצדיק נחשב סגולה לדברים כה רבים ומענה לבקשות כה רבות עד שזה היה חלומו של כל אחד מבני הקהילה. אלא שעד כה זה היה כל כך מעל לאמצעיו שהוא אפילו לא העז לחלום על זה. והנה, זה קורה לו. לא היה לו ספק – הרֶבֶּה זימן אותו אליו. הוא הוציא דרכון, קנה מכנסיים לבנים חדשים ויפים, ובעיקר המשיך להתאמן בשופר.

יומיים לפני יום השנה, מצא דוד את עצמו בציון של רבי נחמן. כולם סביבו עמדו וקראו התיקון הכללי, אותם עשרה 'קאפיטְל' תהילים שהורה רבי נחמן. לדוד זה לא היה אפשרי. הוא ניסה לעמוד ליד אחד המתפללים, לשמוע מה שהוא קורא ולחזור אחריו, אך היו כל כך הרבה קוראים מסביב שהקולות התערבבו יחד וזה לא צלח. אחרי כשעה התייאש דוד, וירד אל הנחל, להתבודד שם ולבקש פתרון.התבודדות

הוא מצא שם במת עץ קטנה הבולטת לתוך האגם, התיישב עליה, פניו לאגם, הסתכל מסביב לוודא שאיש לא שומע. :"עשיתי את כל זה כדי לכפר על חטאי", התייפח. "אבל לא רק שאין לי מוצא ממקצוע הקצב, גם לתקוע בשופר ולכפר על חטאיו איני יכול בלי לדעת לקרוא. ריבונו של עולם, איך אדע מתי ובאיזה סדר לתקוע?"

 שמע אותו אברך אחד שעבר שם מאחוריו, פנה אליו והציע: "בוא, אני אהיה הקורא שלך. פגוש אותי מחר אחרי שחרית ביציאה מהקלויז, נלך אל הרחוב הראשי, אני אקריא לך: "תקיעה, שברים, תרועה" לפי הסדר הנדרש, ואתה תתקע" והוסיף: "אתה יודע לתקוע, כן? כי חשוב מאד שתקפיד על התקיעה".

DSC03200

צילום אילוסטרציה

בבוקר החג, איתר דוד את האברך בתוך זרם היוצאים מהקלויז, ויחד הם נעמדו בפינת הרחוב שליד הציון, והחלו בתקיעה. זה אומר "תקיעה", וזה תוקע. זה אומר "שברים" וזה תוקע שברים. חיש מהר התאסף סביבם המון קטן להקשיב לשופרו של דוד.

היו בקהל לא מעט הערות לגלגניות על צורת השופר של דוד, על פיתחו הרחב, צורתו המשונה ואורכו המאוד קצר. היו גם לא מעט הערות של ביקורת על הידור צליל התקיעה, ועל חוסר דיוק כזה או אחר, אבל דוד לא שמע אף אחת מההערות האלה. הוא היה כולו שקוע במלאכת התקיעה ולא שמע כלום. הוא תקע ותקע ואוויר לא חסר בריאותיו.

ואחרי שגמר, הגיע אברך נוסף, וביקש גם הוא את שירותיו. ולקח אותו אל מתחם הלינה שלו, והקריא לו גם הוא את סדר התקיעות, וגם שם מילא דוד את מצוות התקיעה. כשאברך זה מקפיד עליו, ומלמד אותו את נוסח התקיעה האשכנזי, וגם עם זה דוד התמודד בהצלחה. ואחרי כן הגיע עוד מישהו וביקש את דוד לבוא לתקוע מתחת לחלונות בית הדירות שבו נשארה אשתו יחד עם שאר הנשים, כדי שגם היא תוכל לזכות ולשמוע שופר, ודוד, כבר במחזור התקיעות הרביעי, רק התחזק והלך, ותקע בשופר כך שגם בקומה העשירית שמעו אותו, היטב וברור. ותקיעתו הלכה והצטללה, הלכה והזדככה. והוא תקע בנוסח האשכנזי, והספרדי, והתימני, והמרוקאי, וכולם כולם היו מרוצים מביצועיו.

עד סוף היום, דומה שלא היה אחד מעשרות אלפי המבקרים באומן שלא זכה לשמוע את השופר של דוד. דוד לא אכל ולא שתה כל היום, אבל הרגיש יותר ויותר חזק, ככל שיותר אנשים שמעו את תקיעות השופר שלו. וגם הערות הלגלוג הלכו ונעלמו.

בערב 'דוד שופר' היה שם דבר בכל אומן. שני צוותי טלוויזיה, אוקראיני ופולני, מצנפות לבנות של ננחים לראשם, הצטרפו לנחיל האנשים שהלך אחרי דוד ותעדו את התקיעות ואת התגובות הנלהבות להן.

ביום ב של חג, כבר דובר בצִיוּן ב 'דוד שופר' כצדיק נסתר. הוא הוזמן לאינספור מניינים, ושם, מחבק את השופר אל חזהו, עשה עצמו מתפלל כמיטב יכולתו. הוא סירב לעלות לתורה, ואנשים פרשו זאת כצניעות יתירה. אחרי מנחה  ירד אל הנחל לתשליך, והלך לו להתבודד מתחת לערבה בוכיה אחת גדולה, במקום בו נענתה תפילתו הקודמת. כשהרים את עיניו, ראה שמעגל אנשים עומדים מסביבו, נותנים לו את המרחק הראוי, ומתפללים, פניהם אליו.

ועד צאת השבת, דובר אתו אפילו על שידוך. שידוך הגון.

ביום ראשון, כשכבר התחילו כולם לארוז לנסיעה, בא לחדרו של דוד אברהם הירשהורן, יצרן השופרות המפורסם והוותיק ביותר בארץ. הוא הביא עמו שופר גדול, מסולסל, עם פיית כסף מהודרת, ואמר לו: "יהיה לי לכבוד אם תקבל ממני מתנה את השופר הזה מתוצרת מפעלנו. הוא מקרן של קודו אפריקאי, חיה נדירה ביותר. רק בקשה לי, שאם ישאלו, תאמר שאתה תוקע בשופר משלנו."

צילום אילוסטרציה

דוד לא היה בטוח. בזכות שופרו העקום, המכוער, ובזכות השתדלות עושהו, שלום דדון, בעבורו, זכה לכל הברכות האלה. כדי להרוויח קצת זמן למחשבה, החל לשאול  על תהליך היצור של השופרות. והתגלגלה לה השיחה, ולפתע התברר לדוד, שהקרניים שמהן עושים את השופר, לא באמת נושרות להן מראש החיה כפי שסיפרו לו, אלא שהן מחוברות היטב לגולגולת החיה, והחלק החלול שבשופר הוא המקום שממנו מחלצים את החלק הפנימי של הקרן, העשוי מעצם, בעצם חלק מהגולגולת, לאחר שמנסרים את הקרניים מראש החיה, לאחר מותה.

כל תחושת ההתעלות של הימים האחרונים, של מחצית השנה האחרונה, נמוגה באחת. "הכלי שבעזרתו רציתי לכפר על חטא של הרג גרם לעוד הרג?" נאנק  "עשיתי מצווה שבאה בעבירה?"

"לא בדיוק, האייל שבקרנו אתה תוקע, נשחט למאכל. הקרן היא כנראה לא הסיבה העיקרית שבגללה נהרג. להפך, יתכן שנתנו לו לחיות קצת יותר, עד שקרניו יתארכו, גם אם בשרו הפך יותר קשה למאכל. יתכן שבזכות הביקוש לשופרים, חיי האיילים ארוכים יותר".

את דוד, זה לא ממש ניחם. גם את החיות שהוא פרק באטליז יום יום שחטו "ממילא". לא הוא שחט, אבל זה עדיין לא נראה לו בסדר. "והקודו?, והאנטילופה?" שאל דוד, "האם גם אותן ממיתים ממילא  כדי לאכול את בשרן? אלה לא חיות נדירות, בסכנת הכחדה?"

"את זה אין אני יודע. אבל  הקב"ה, מן הסתם, קצב את חיי החיות האלה ממילא. אם הומתו, אפילו בכדי לקצור את קרניהן בלבד, האין זה מן הסתם רצון הבורא?"

זה היה טיעון שדוד שמע לא אחת, בעצם מכל מי מסביבתו שאתו הלך לדבר על מחשבותיו. היה לו קשה עם הטיעון הזה. דוד אמנם לקרוא לא ידע, וללמוד לא למד, אך מחשבותיו רצו להן ללא הפסק. הוא הופתע לא פעם מרדידות מחשבתם של האנשים בבית המדרש שלו, גם הלמדנים והבקיאים שבהם. נכון, הוא לא ידע לקרוא, ולכן אולי היו מחשבותיו ודעותיו שלו בלבד. אבל הלמדנים האלה, תמיד השיבו לו ב: "ההוא אמר", או "אומרים" או "כתוב ש…." ואף פעם לא שמע מהם את מחשבותיהם שלהם עצמם. ולא פעם התגנבו למוחו מחשבות כפירה, איך יתכן שהתשובות שהוא מקבל הן כה רדודות, כה שטחיות? ולמה הם לא מתייחסים לגופם של הדברים שמציקים לו?

אם כך הם הדברים, חשב, אז אולי הוא יכול לטעון שהקב"ה הוא שמנע ממנו את היכולת ללמוד לקרוא, כדי שיהפוך קצב ויקפד חייהן של חיות? אולי כך יוכל להסיר מעצמו את האחריות? אבל אז למה לא מנע ממנו הקב"ה את ההתייסרות על מותן של אותן חיות?

דוד סיים בנימוס את השיחה בלי לקחת את השופר המוצע. הוא התנצל ואמר שנזכר בעוד בקשה חשובה אחת שעליו לבקש מהרֶבֶּה לפני שהם עוזבים. ואז לקח אתו את השופר וירד אל הנחל, למקום בו התבודד ביום הראשון. ושם, התיישב על מזח העץ הקטן, וביקש עוד בקשה אחרונה בהחלט מהרֶבֶּה. וכשקם וחזר לארוז ולנסוע, נשאר השופר שם מאחור, על מזח העץ הקטן ליד נהר אומן.התבודדות

והרֶבֶּה נענה לו כבר בטיסה חזרה, שבה שאל אותו שכנו למושב האם הוא דוד שופר המפורסם. והתפתחה שיחה, ודוד סיפר לו את סיפור השנה האחרונה, והתברר ששכנו למושב הוא גם שכנו לישוב, גנן העובד בעיקר בגינות קיסריה הסמוכה, ומחפש נואשות עובדים. ועד שנחת המטוס בארץ, לקול מחיאות הכפיים של הנוסעים, כבר היה לדוד מקום עבודה חדש, והם סיכמו בלחיצת יד שבעזרת השם, מיד אחרי יום הכיפורים, יתחיל דוד לעבוד עם שכנו בגינון.

וזיווג? גם בזה הרֶבֶּה נענה. אמנם לא אותו השידוך ההוא שדובר בו באומן, אבל מאז נפגש דוד, כבר לא 'דוד שופר',  יותר מפעם אחת, אחרי שעות העבודה, עם זו מהמשתלה בכפר ידידיה בה היו קונים את השתילים. ולה לא היו תלונות על הריח הנודף ממנו. כי ריח טוב של אדמה, ופרחים, נדף תמיד משניהם.

————————————

והנה השופר לפני שהגיע לידי דוד

חום יהודי

בתגובה לארועי "תג מחיר",  הזמינו הארגון הבינלאומי של עורכי דין ומשפטנים יהודים ופורום תג מאיר  לערב עיון בנושא: "תג מחיר ותורת המלך". הייתי בדרכי חזרה מירושלים, אחרי ביקור בקבר רחל ובשוק ארבעת המינים, ולפני פגישה של קבוצת כותבים בחיפה, ועצרתי בדרך בבית התפוצות לשמוע במה מדובר. היו שם מספר דוברים מעניינים, ביניהם: הרב יובל שרלו, פרופ' מרדכי קרמניצר, מר כרמי גילון.

הגעתי מעט באיחור והספקתי לשמוע את יו"ר פורום תג מאיר, (שססמתו – "אור במקום טרור"), גדי גבריהו מתאר מספר מקרים של טרור יהודי המתקרא משום מה "תג מחיר". הוא הזכיר מספר מקרים שהביטוי "חום יהודי" או "חום יצהר" הופיעו בכתובות הגרפיטי, אבל לא קלטתי לאשורו מה עומד מאחורי הביטוי הזה.

חיפוש ברשת לא העלה הרבה. נראה שהעבריינים נזהרים מלהסגיר עצמם ברשת. מצאתי באתר "הקול היהודי", את ההתבטאות הזו, של הרב יוסי אליצור: "…. עד כאן הסברנו מה קורה אצל "כוחות ה(אי) בטחון". אבל אני חושב שבאמת צריך "לתפוס" את המעשים הללו. לתפוס במובן החיובי – ללכד. המעשים הללו, שנולדים מחום ומערבות הדדית של יהודים, אינם התכלית… המטרה היא להגיע לממסד מתוקן שהדאגה ליהודים היא חלק מובנה ממנו, בו הצדק והטוב מנצחים את העוול והרע, ולא רק שומרים על "איזון" בין דרישות הרשעים לבין דרישות ההישרדות של הנרדפים. התקווה היא שנצליח "לתפוס" את החום היהודי, את האכפתיות היהודית מעוול ומרשעות, את ההחלטה של יהודים שהצדק צריך לנצח והעולם אינו רק "איזון" בין מציאות קשה לנסיון הישרדות. דווקא בגלל שאנחנו מבינים היטב מדוע אנשים מרגישים צורך לפעול בעצמם נגד הרשעות, כאשר הם נרדפים ומוכים בידי ממסד עוין ומנוכר – אנחנו יכולים "לתפוס" את המעשים הללו. אנחנו יכולים לתת להם משמעות אמתית  ומתוך כך להביא את המעשים להיות חלק מבנין של ציבור יהודי מתוקן, שחי על פי תורה בארצו הקדושה. (הכותב הינו חבר בתנועת "דרך חיים")

באמת מוזר לי לקרוא את הדברים. כך באמת מרגישים המתנחלים? "נרדפים ומוכים בידי ממסד עוין ומנוכר"? אם ככה הם מרגישים, מה יגידו הפלסטינים בשטחים? תמהני.

כפי שהרב שרלו רואה את הדברים, והמאמרים באתר "הקול היהודי" אכן מצביעים באותו הכיוון, האידאולוגיה של הפושעים האלה היא ש"אנחנו במלחמה מתמדת" ו "במלחמה כמו במלחמה". אלא שהם שוכחים שהם במלחמה כשמאחוריהם עומד אחד הצבאות החזקים ביותר בעולם, והם במלחמה עם עם כבוש, האסקופה הנדרסת שלהם, הנצור במובלעות שטחי A ו קצת שטחי B, ללא כל כוח צבאי. עם המשתדל לשמור על שקט, למרות כל ההתעמרויות שלנו, רק כדי שנסכים להיכנס אתם למשא ומתן, תמימים שכמותם.

הרב יובל שרלו אמר את זה ראשון בכנס. "אל לנו להשתמש במינוח שטבעו הפושעים עצמם ושהתקשורת מתוך עצלות אימצה כמסמן לפעולות שאי אפשר לקרוא להן בשום שם אחר חוץ מפוגרום" . היה קצת שקט של הלם בקהל אחרי הדברים המפורשים האלה. בכל זאת, קהל דתי, דתי לאומי אפילו, אבל הרב שרלו, באומץ רב, המשיך בשלו.

ואכן,  המונח המדויק לפעולות האלה הוא פשוט פוגרום. פוגרום הוא שם שיש לו את כל הקונוטציות המתאימות. זהו פשע של שנאה בבני מיעוט, המבוצע על ידי בני הרוב. בדרך כלל על ידי מעטים מבני הרוב אך בשתיקה שבהסכמה של רבים. וזהו אכן המקרה עם אנשי ה"חום היהודי". הם מעטים, אך יש מאחוריהם ציבור גדול מאד שמזדהה אתם, לבטח שלא מגנה אותם. והציבור הזה שנותן להם את הלגיטימציה לפעול, הוא הבעיה האמתית.תג מחיר

אגב מיעוט מוכה – גם השמאל הוא מטרה לגיטימית לפוגרום. חלק לא קטן מהכתובות המרוססות מופנה פנימה, אל הציבור היהודי שלא חולק את דעות המפגעים. חיפוש ברשת אחרי "תג מחיר" מעלה לא מעט כתובות כאלה, כמו בחדר המדרגות של פעילת שלום עכשיו וגם הרבה יותר חריפות.

מרדכי קרמניצר שדיבר אחריו לא חשב שזה מעשי לשנות את דעתו של הציבור הרחב הנותן להם תמיכה שבשתיקה. הוא לא רואה למה אין להעמיד לדין את הרבנים הנותנים לא רק לגיטימציה אלא ממש הכשר הלכתי למעשים האלה. לדעתו, יש פשוט להעמיד רבנים התומכים בפעולות אלימות לדין, ולהאשים אותם או בהסתה לאלימות או בשותפות לדבר עבירה.

גם ראש השב"כ לשעבר כרמי גילון, זה שהיה ראש החטיבה היהודית והצליח לעצור את המחבלים אנשי "המחתרת היהודית" שביצעו את ההתנקשויות בראשי הערים בגדה. גם כרמי גילון חושב שללא הכשר הלכתי מפורש מרב, לא היו אנשי המחתרת, וגם לא יגאל עמיר, מבצעים את פשעיהם. נכון, שאם רב מסוים מסרב לאשר להם את המעשה הם מחפשים רב אחר שכן יאשר. ויש תמיד עוד רב עוד יותר קיצוני, שיפרש את ההלכה, כמו שאפשר לפרש אותה לכל כיוון אפשרי, לכיוון של אלימות וגזענות.

נשאלה השאלה: האם ראוי להעמיד רב לדין רק על "פרשנות ההלכה"? ומה לגבי רב שבאו לבקש את ברכתו לפשע והוא סירב? האם אין עליו לדווח על פשע ההולך להתבצע? האם יש לו פטור שאין לכל אזרח רגיל?

ועוד שאלה: אם מעמידים לדין רבנים על הסתה לאלימות, האם לא צריך להעמיד לדין גם כוהני דת מוסלמיים, או כמרים נוצריים על עבירות דומות?

התשובה לכל השאלות מעלה, היא לדעתי פשוטה וברורה – כן. דת היא אידאולוגיה כמו כל אידאולוגיה, ואין לה ואסור שיהיה לה שום פטור מציות לחוקי המדינה.

אבל אפילו מעבר לזה – יש לדעתי הגיון ואפילו כורח להחמיר יותר עם אנשי דת יהודים מאשר עם אנשי דת של בני המיעוט – כפי שיש תמיד הגיון להגן על החלשים מפני החזקים. רבני המתנחלים נותנים הכשר לפוגרומים של אנשים חמושים עד השיניים, עם נשק שהמדינה שמה בידיהם, ומגובים על ידי הצבא של המדינה שבה הם הרוב. ולכן יש להחמיר עימם הרבה יותר מאיזה אימאם המסית למרד נגד המדינה. כי הסכנה שהם יציתו את על האזור בבעירה גדולה רבה יותר.

אבל לא רק מסיבות פרקטיות. להחמיר יותר עם כוהני דת יהודיים, במדינה בה הם כוהני דת הרוב, מתבקש ולו רק מסיבות של הוגנות, של fair play. אתה אמור להגן על החלשים מפני החזקים, מפני האלימים.  לא להגן על החזקים מפני החלשים, בטח לא כשגם ככה החלשים נשפטים על פי דין אחר, נשלטים על פי דין אחר, ונעשקים על ידי המדינה כמדיניות. כחלק מאתוס הגשמת החזון הציוני.

צריכים הוכחות שכך הם הדברים? כרמי גילון הזכיר לנו שאחרי שבעמל רב הצליח השב"כ לתפוס את המחבלים שכינו עצמם "המחתרת היהודית", והם נשפטו למאסר עולם, על רצח לא פחות, חוקקה הכנסת את "חוק חנינת המחתרת היהודית", והם הלכו הביתה.  נכון, גם אסירים פלסטינים שרצחו הלכו הביתה, אמנם אחרי 35 שנים בכלא ולא כעבור זמן קצר, בעסקאות החלפת שבויים (או גופות) כאלה ואחרות. אבל יש הבדל קטן ביו חנינה שנעשית מכורח, בסחיטה, לחנינה הנעשית לבחירה, ל"בחורים הטובים" אנשי שלומנו.

עוד הוכחות?: המדינה סירבה להגדיר את פעולות תג מחיר כפעולות טרור אלא רק כ"התאגדות בלי חוקית". כרמי גילון: "העובדה שלבסוף לא הכריזו על 'תג מחיר' כארגון טרור היא מחדל שגם השב"כ שותף לו. אני חושב שאפשר לתפוס אותם, השאלה אם מעמידים אותם לדין. כשמכריזים על ארגון כארגון טרור חופש הפעולה הוא הרבה יותר גדול. אני חושב שצריך לחפש את הרבנים, מדובר באנשים דתיים והם צריכים הכשר רבני, אני חושב שלא פועלים מספיק בנחישות מול רבנים שעוסקים בהסתה"

האם יש תקווה לשינוי? אולי אפשר לראות קצה חוט בקריאה של רבנים מישיבת "הר עציון" להלשין על מבצעי הפוגרום. אמנם ישיבה הידועה כמתונה מלכתחילה, אבל בכל זאת ישיבה של מתנחלים.

האם יש סיכוי להכרה שיש לבוא חשבון עם רבנים גזעניים המכשירים אלימות? לא בטוח. לא כשמפלגת הבית היהודי היא בקואליציה.

סיטרא אחרא דוט קום

בימי כסטודנט בטכניון, לפני עידן האינטרנט, הטלוויזיה הייתה האויב. גרנו אז בהדר הכרמל, תחילה שנתיים בסביבה דתית קלות, ושנתיים ברמת ויז'ניץ, שכונה חרדית של ממש, של הגרופי'ז של האדמו"ר מויזיניץ. בתקופה ההיא, היו שכניי מזמנים אותי לפעמים לבתיהם באמתלה כזו או אחרת, ואז הייתה מפציעה לפתע טלוויזיה מתחת לערמת שמיכות או מפות בחדר המגורים, והיו מבקשים ממני, בסודי סודות, בלי שהשכנים ידעו, שאתקן או אסדר דברים בטלוויזיה עבורם. ואם היה צורך לקחת את המכשיר לתיקון, זה היה צריך להיעשות באישון לילה, "בהשקט ובבטחה" (ססמת הפנימייה הצבאית).

טוב, זה היה אז. הרדיו, האיום הקודם נשכח, והטלוויזיה הייתה אז התגלמות "הצד האחר", הסיטרא אחרא בארמית. היום, הסיטרא אחרא מגולם על ידי האינטרנט, ובמיוחד בגלגולו החדש והמסוכן יותר, זה שבטלפון. זה שבטלפון יותר מסוכן כי הרבה יותר קשה לפקח על הקהל השבוי, שלא יציצו אל מעבר לגדר.אומן 002-004

האמת, האיום אמיתי. כל טלפון חכם הוא חלון לעולם שדרכו יכול אדם להימלט, וירטואלית לפחות, מהכלא שבו שמה אותו הקהילה הסגורה הרמטית כמעט שלו. אתה יכול להפעיל לחץ חברתי ולמנוע מאנשים להחזיק טלויזיה או מחשב בבית. חיבור לכבלים או אנטנה זה משהו שהשכנים יכולים לראות ולהלשין עליך. האח הגדול מ"1984" יכול עוד ללמוד דבר או שתיים מהחברות החרדיות הסגורות על פיקוח ושליטה.

אבל אתה יכול למצוא מספיק מקומות שבהם אתה יכול לגלוש בטלפון, ואיש לא ידע. במיוחד אם תסתיר את מה שלמדת שם ואת ההשפעה של זה עליך.

כפי שאפשר לראות מטה מהעלון שחילקו שם באומן, הם לא חוסכים בסופרלטיבים. "פצצה אטומית", לא פחות. 70% מהנושרים, נשרו עקב גלישה באינטרנט, הם טוענים. מה זה אומר? שמרגע שאתה מסיר לאנשים את המחסום מהעיניים, ולו קצת, אולי הם מבינים שמה שמכרו להם מיום לידתם הוא לא כזה להיט?

נכון שזה לא הפוך, זה לא ש 70% מאלו שגלשו באינטרנט נשרו, זה פחות "גרוע" ממה שהכותרת מנסה להראות. אבל עדיין, אין לי ספק שאכן האינטרנט הוא איום ממשי על לכידות הקהילה ואפשרויות השליטה בה. וזה לא רק אינטרנט, זה גם "סרטים". אפילו "במבי"?

אינטרנט הוא כל כך זוועה, ש"בעל שבט הלוי" (מה זה?) גורס שאם הברירה היא בין אישה המפרנסת את בעלה הלומד בכולל, בעבודה במקום בו יש אינטרנט , או אשה עובדת במקום בלי אינטרנט ובעל עובד גם הוא (שומו שמיים!!!) אז האופציה השנייה עדיפה! שהבעל יצא לעבוד למחייתו? רק כדי שאשתו לא תעבוד במקום בו יש אינטרנט? באמת שכלו כל הקיצים.

וה"גאון" רבי משה צדקה, הולך אפילו יותר רחוק – יש לגרש מבית הכנסת את מי שחשוף לאינטרנט או לטלפון לא כשר! לא לצרף אותו למניין אפילו. לא קצת קיצוני?

זהו פשוט טרור שעושים לבני הקהילה. משטר אימים של דיכוי והפחדה.

אומן 002-003

עוד לפני שהאינטרנט פלש לטלפונים, כבר היה על החרדים להגדיר "גן נעול" של תחומי מספרים שבהם הם יוכלו לדבר רק אחד עם השני ולא חס ושלום עם חילונים. כתבתי על זה רשומה בשם הקומות הכשרות. כך החרדים קוראים לגרסה המצונזרת של הטלפונים הסלולריים.אומן 002

אני עדיין עובר מפעם לפעם ברמת ויז'ניץ, בעיקר כשאני נוסע לרחוב ארלוזורוב 8, לרכוש מהקיפלי האגדי של לייבל. וזה השלט שאני רואה על חלק מהבתים שם:אינטרנט

מה גורם לאנשים לשים שלט שכזה? האם יש אנשים ששמים שלטים על בתיהם כמו: "אני לא גונב" או "אני לא מכה את ילדיי? אם לקלוט אינטרנט או סרטים זהו חטא כל כך חמור, אז למה מישהו צריך להצהיר את מה שמובן מאליו? שהוא לא עושה את זה?

אלא אם כן, הדעות חלוקות. ויש הגורסים שהאינטרנט נחוץ לצרכי פרנסה, או יכול להיות מועיל לפעמים. ואז, יש כאלה המרגישים צורך להצהיר שהם מהיותר מחמירים, מהיותר מדקדקים. כי יש לא מעט מזה בחברה החרדית, מעין תחרות בהקצנה, בבחינת "שופוני, אני יותר אדוק ממכם". וזה מתבטא בפרשנות יותר ויותר קיצונית של כל מיני מצוות ואיסורים. אם יש תקופת נידה, אז לוקחים עוד מקדם ביטחון שבוע לפני ושבוע אחרי, ובינתיים משתגעים מחסך מיני, עד כדי כך שילדות בנות שלוש מהוות פיתוי שיש להעלים מן העין.

גם באומן. בכניסה היה אינטרנט אלחוטי בחינם, שבו השתמשו בעיקר הלא חרדים, וגם החרדים האמריקאים והצרפתים. הוא כמובן היה נעול בחג ובשבת, אבל אם הוא היה נעול ולא מכובה, סימן שמישהו שם כן המשיך להשתמש בו. DSC03035

אבל מצד שני, לא היה שם רב אחד שלא יצא עם קצף על השפתיים בדרשתו, כנגד האינטרנט.אומן 002-001

היו מתונים יחסית, כמו למשל הרב בצרי, שהציעו פתרון טכנולוגי לבעיה טכנולוגית: יישום שישדר לחמישה חברים כל פעולה באינטרנט הנעשית בטלפון חכם. כך יהיו לכל אחד חמישה שומרי כשרות שימנעו ממנו לצרוך תכנים לא ראויים.

מה שתמוה בעיני, זה שהם לא מבינים שזו מלחמה אבודה מראש. אם צריכים חמישה כדי להשגיח על האחר, איזה סיכוי יש להם? ככל שזעקות החמס רמות יותר, כך ברור לי שהסיכויים לבלום את זה קלושים יותר. עם כל המשטור והדיכוי.

ויש גם קריקטורות:אומן 002-002

הכרזות באומן כנגד האינטרנט בכלל והאייפונים בפרט (עם זה אני מזדהה, לכו על אנדרואיד!) היו בכל מקום. אפילו על הקיר שמתחתיו, בערך, קבור רבי נחמן. זה מפצירים במתפללים להתפלל שיוציא את השאול תחתיות (==אינטרנט) מאיתנו.

אינטרנט

וגם כאן, בעוד פשקוויל, יותר חריף, מדובר כבר ב"רשתו הטמאה של השטן" ו"התנתק מרשתו הארורה של הסטרא אחרא ושבור את כל המכשירים הפוסלים אותך וכובלים אותך." הלודיטים לא יכלו לנסח את זה יותר טוב…

אינטרנט

עוד אי אלו רשומות על אומן בראש השנה… וזה הופיע השבוע על כרזותmaran123_g

 

התבודדות

בכל ביקור שלי בסביבה דתית אני בוחן בעניין, ותכופות גם מצלם, את הפוסטרים המודבקים לכל משטח חשוף. לאו דווקא פשקווילים היוצאים חוצץ כנגד אדם או תופעה אלא גם כאלו הטורחים להדריך את הקהל בכל מיני דברים. אותי, מענייו ללמוד מה הם אותם המסרים המועברים בפוסטרים האלה, גם במישור הגלוי  וגם זה הסמוי. אפשר להבין איך הקהילה הדתית מתפקדת וחושבת. לפעמים על נושאים שעליהם לא היה לי שמץ של מושג.

ידעתי שבחברה הדתית והחרדית יש גמ"ח לכל דבר, כולל גמ"ח לצחצוח נעליים בערב ראש השנה באומן. ועדיין, הפוסטר הזה, ל"גמ"ח הסעה להתבודדות" הפתיע אותי ביצירתיות שלוהתבודדות

למחרת, בדרשתו של הרב מיימוני, למדתי יותר על עניין ההתבודדות אצל חסידי ברסלב. הוא סיפר שהוא היה מעורב בהעתקת בית קברות יהודי במקום כלשהו (כנראה לא בישראל, פה מזיזים רק קברי לא יהודים) ו"לתדהמתו" אחת הגופות שהוצאה מקברה נשמרה במצב מצויין, ללא שמץ רקבון אף שנקבר לפני כמה שנים. הגופה הייתה עדיין "חמימה", להגדרתו. אני מצטט אותו, וזה לדבריו משהו שהוא חווה, לא משהו שהוא שמע.

המושג הזה, של "קדושה דוחה ריקבון" מקובל בנצרות המזרחית, אבל חשבתי שאצל היהודים מקובל העניין הזה של "לעפר תשוב". טוב, לומדים משהו חדש, ומופרך, כל יום. אבל הרב מיימוני, דעתו לא נתקררה עד שהלך אצל אשתו של אותו מת, שעדיין הייתה בחיים, וחקר אותה על בעלה המת. האם הוא היה "צדיק נסתר"? האם היה למדן גדול ואיש לא ידע? לא אמרה אשתו. האם עשה מעשי צדקה רבים בסתר? לא, גם זה לא. תעלומה.

ואז אמרה אשתו, שהיא זוכרת שהוא נהג להסתגר בחדר לשעה כל יום. הוא היה חוזר מהעבודה, נכנס לחדר ונועל את הדלת. ויוצא אחרי שעה. אהה! זה ההסבר! הוא היה צדיק נסתר בזכות שהקפיד על "ההתבודדות".

מסתבר שעניין ההתבודדות, ועדיף בחיק הטבע, הוא מהותי לחסידות ברסלב, יתכן לחסידות בכלל. בניגוד לויפסנה (אני חושב), אתה לא אמור להקשיב לקולך הפנימי. אתה אמור לעסוק בדיאלוג פעיל עם אלוהים. לדבר אתו, להקשיב לו, להתפלל, גם אם לא תפילה פורמלית.התבודדות

טוב זה מעניין. רעיון טוב לדעתי להתנתק לאיזה שעה ביום מכל הרעש שמסביב, בלי דיבורים, בלי מסרונים, בלי מיילים, בלי לשמוע מוזיקה או דיבורים ברדיו, בלי הצצה לפייסבוק, בלי לקרוא כלום, אפילו לא עוד איזה רשומה ב"דרכי עצים".

יש הרצאה מענינת ב TED בערך על אותו הנושא, של Sherry Turkle. הססמה שלה היא שהחלפנו conversation ב communication, אבל גם היא מגיבה לאותו דבר, להתקפה הבלתי פוסקת על חושינו, המדכאת קליטה יותר בלתי אמצעית של העולם.

אצל מרטין היידגר, האופנים שבהם אנו חווים את העולם "ממש" הם שעמום ודאגה (sorge). אל עניין ה"דאגה" קשה לי להתחבר, זה לא בא לי טבעי. אבל בעניין השעמום, אני לגמרי מסכים. והתבודדות היא אכן דרך טובה.

זה לא חייב להיות דווקא ישיבה בחיק הטבע או מדיטציה בתנוחת לוטוס. גם כשאתה שוחה בריכה אחרי בריכה, אתה לגמרי לבד, אתה לא שומע כלום, אתה רואה מעט מאד (אני שוחה בלילה בעיקר) והראש מצטלל, והמחשבות רצות, והרבה פעמים אני יוצא מהמים עם איזה סיפור קצר כבר כתוב לי בראש (כמו למשל זה על חביב) או לפחות איזו רשומה. בכל מקרה, זה מרענן ומפרה.

וגם כשאתה יוצא להליכה, בלי אזניות ומוזיקה או רדיו, בלי לדבר עם אף אחד, ועדיף בחושך, האפקט אותו אפקט. זו צורה אפקטיבית של התבודדות. יותר אפקטיבית, לפחות למטרות שלי, מאשר לנסות ולנהל דיאלוג עם המשגה אנושית שעל דעתי לפחות, לא מתקבלת.

אבל גם מדיטציה זה סבבה. וגם לצאת לטבע, ליער אם יש בסביבה, גם יכול לעבוד. ביערות הכרמל זה עובד אפילו יותר טוב, כי תושבי עספיה ודלית אל כרמל שרפו את כל תחנות הבסיס הסלולריות בסביבה, ואין לכן לא תעבורת קול ולא תעבורת נתונים באזור. שימושי אם אתם נוטים להתפתות רק לרגע.התבודדות

אני מקווה שחלק מהחסידים מפיקים בכל זאת קצת "הנאת שעמום" מההתבודדות, אפילו אם זה לא יגרום לגופתם להישאר שלמה שנים אחרי מותם…

ועוד אי אלו רשומות על אומן בראש השנה…