על נהר המלמלטה

כקילומטר מגדת נהר המלמלטה, בחבל טורקנה אשר בקניה, שוכן הכפר קפוטיר.

תושבי הכפר הם משבט הטורקנה. רוב בני השבט הם "פסטורליסטים", רועי צאן היושבים בכפרי קבע. אך תת קבוצה אחת ספציפית של השבט החלה לעסוק בחקלאות כבר לפני כמה עשרות שנים, ועוד לפני כן הם טיפחו כוורות והיה להם אורח חיים חקלאי למחצה.

תושבי הכפר קפוטיר לאו דווקא נמנים על תת הקבוצה ההיא, רובם עדיין רועי צאן.

אך בערך בשנת 2005 התאגדו כמה מהם, חפרו כמה תעלות הטיה מהנהר הצידה  והחלו לעבד חלקות אדמה במישור הסחף הפורה שבין כפרם והנהר.

הקבוצה הראשונה כללה כ 50 משפחות, ואט אט הם גדלו במספרם והגיעו ל 250 משפחות, המעבדות חלקות של בערך 7 דונם למשפחה. הם מגדלים בעיקר תירס, דלועים ומעט ירקות. רוב התוצרת היא לצריכה עצמית. מיעוטה נמכר בעיירות בסביבה, אך יש להם בעיה אמתית להביא את התוצרת לשווקים בגלל מצב הכביש ומיעוט כלי הרכב העוברים שם.

החלקות מעובדות בשיטות מסורתיות. התעלות נחסמות ונפתחות כדי להביא מים אל חלקות אחרות בכל פעם. ומתוך התעלות מושקות החלקות בעזרת דליים. מי נהר המלמלטה עשירים מאד בסחף, והסחף המגיע עם מי ההשקיה מספק להם דישון וקרקע פוריה. יש להם יבולים יפים, ולראיה – אין הם מקבלים שום סיוע במזון משום ארגון. תופעה לא נפוצה בקניה.

עם הזמן ראו שאר בני הכפר כי טוב, ושלש שנים אחרי הקבוצה הראשונה, התגבשה עוד קבוצה, והחלה לעבד גם היא חלקות על גדת הנהר צפונה מחלקות הקבוצה הראשונה, באותן השיטות. קבוצה זו מונהגת על ידי הכומר המקומי, כומר של כנסיית African Inland Church, זה עם הכובע בתמונה מעלה.

שתי הקבוצות לא מאד משתפות פעולה בידע, שיווק ורכישה משותפת. אך הם כן שיתפו פעולה בגיוס תרומה מממשלת ארה"ב כדי "לעבור לשלב הבא" שהוא  – מערכת השקיה מודרנית. לשם כך הקימו CBO  או Community Based Organization שפנה לממשלת ארה"ב והשיג סיוע של כ 10 מיליון דולר. לא ברור לי למה נועד הסכום בדיוק, כנראה שלא כולו למערכת ההשקיה, אבל כסף יש. והרבה – בקנה מידה מקומי.

חלק מהכסף הולך למימון התכנון של מערכת ההשקיה. לשם כך שכר ה CBO את שרותי חברת ADCL שמנהל מ. מהנדס מים ישראלי הפועל באפריקה כבר כ 26 שנה. לחקלאות הישראלית יצא שם באפריקה ולחברה של מ. המוניטין הזה לא מזיק. ה CBO בפירוש רוצה "טכנולוגיה ישראלית". ומבחינתם, זה אומר השקיה בטיפטוף.

וזה מה שחשבנו שאכן נעשה כאשר נסענו לשם לבצע סקר לפני תכנון מערכת ההשקיה. אך די מהר, כשאך ראינו את צבע המים הזורמים בנהר, היה ברור שלא יהיה פשוט לעשות מערכת השקיה בטפטוף.  הטפטפות לא יכולות לתפקד במים כה עכורים, והסחף יסתום אותן תוך דקות. יש אמנם שיטות לנקות את המים מסחף אך לכך נדרשת תשתית הרבה יותר יקרה ומסובכת לתפעול.

אבל פה המקום לשאול – למה בעצם רוצים תושבי הכפר לשנות את השיטות בהם הם עושים חקלאות?  השיטות הקיימות יותר ממספקות את צרכי האוכל שלהם עצמם. אם המטרה היא לגדל למכירה, כדי שיוכלו לקנות דברים אחרים בכסף ממכירת התוצרת, אז אולי לא מערכת השקיה היא מה שהם צריכים, אלא כביש. או לפחות משאית או שתיים היכולות להתמודד עם מצב דרכי העפר ולהוביל את התוצרת 6-7 שעות לעיר הסמוכה הגדולה שם יוכלו לקבל מחירים סבירים לתוצרת שלהם.

כך לפחות קיבלתי את הרושם מסדרת ראיונות שניהלנו עם מנהיגי שתי הקבוצות, והאיכרים עצמם. נכון ששמענו מספר גרסאות לא לגמרי זהות לגבי מידת המיומנות שלהם בניהול עסק חקלאי, בשימוש בחמרי הדברה ודישון ובשיווק, אך בשורה התחתונה – מאד קשה להם לעשות רווח סביר ממכירת עודפי תוצרת חקלאית. הם מקבלים מחירים נמוכים, וחלק מהתוצרת מתקלקל בדרך או לא מצליח להימכר בשווקים המקומיים שבאזור הקרוב.

הועלו כל מיני רעיונות, כמו גידול צמחי תבלין והטסתם לניירובי ממשטח נחיתה ליד הכפר, ומשם לאירופה. איכשהו, לראות איפה הם נמצאים כיום, ולדמיין את התרחיש הזה נראה לי קפיצת מדרגה לא ממש ראלית. הנהר העובר לידם רדוד מכדי להוביל עליו משהו. אולי מכירה למחנות הפליטים הסודנים בצפון חבל טורקנה יכולה להיות אופציה. אולי מישהו שיחשוב מחוץ לקופסה יכול למצוא פתרון.

אז אם התשתיות סביב לא מאפשרות לתושבי הכפר למכור את עודפי תוצרתם כדי לקנות את מה שהיום לא חסר להם, למה להם בעצם מערכת השקיה מודרנית?

התכנון הוא למערכת השקיה על ידי ממטרות שתופעל על ידי משאבות. המשאבות יופעלו על סולר, אותו הם יצטרכו לרכוש ולהוביל ממרחק גדול. יש אמנם סכר הידרואלקטרי כ 30 ק"מ משם, ואפשר היה לסלול משם קו מתח אל הכפר, אך זה לא נראה לי שהולך לקרות.

אבל יש עוד קושי – התכנון הוא להשקות בממטרות רק עשירית מהשטח המושקה היום בתעלות. כדי להוציא את אותה התוצרת מעשירית השטח, יש צורך בעיבוד אינטנסיבי בהרבה מזה הנהוג בידם היום. וזה אומר לא רק השקיה, אלא גם משטר דישון והדברה אינטנסיבי, מחזורי עיבוד יותר מרובים הדורשים "זרעי פלא" שאותם יש לקנות מחברות זרעים וכמובן רכישת סולר ותשלום למישהו שיפעיל ויתחזק את המשאבות.

זה אומר שחוץ מידע די משמעותי שכרגע אין להם, אבל נניח שהם יוכלו לרכוש, הם צריכים גם להרוויח כסף. כסף לסולר, דשנים, חומרי הדברה, זרעים ועוד – הרבה יותר מאשר כיום. כסף שכדי שיהיה להם הם יהיו חייבים למכור ברווח תוצרת חקלאית בשווקים רחוקים. וזו בעיה לוגיסטית קשה מאד.

הם יצטרכו להוציא מעשירית השטח המושקה לא רק את מה שהם מוציאים היום, לתצרוכת עצמית, אלא גם עודפים ניכרים למכירה. כלומר – יותר מפי עשר מהתפוקה ליחידת שטח שיש להם היום.

אני מודאג בשבילם. לא בטוח שהכסף הרב שקיבלו כתרומה אכן ישפר את חייהם. שהם  לא יכנסו לסחרור של הוצאות, יעבדו הרבה יותר קשה כדי לממן את ההוצאות המתחייבות מחקלאות "מודרנית", אך לא יישאר להם ביד יותר בסופו של היום. אולי פחות.

יתכן שמצב חלק מהם כן ישתפר. עסקני ה CBO שהם לא תושבי הכפר אלא מורים ואנשים קצת יותר משכילים יצאו כנראה נשכרים. כמו שהדברים קורים בקניה, וכנראה באפריקה בכלל, חלק נכבד מכספי הסיוע ידבק לדופן הצינורות המוליכים אותם אל הנזקקים. והארגונים התורמים יוכלו גם הם להרגיש טוב עם עצמם.

מצד שני, אם הם לא יכנסו לחובות גדולים מדי, תמיד יש להם אופציה לחזור לשיטות הנקוטות בידם היום. אני שומע שבחלקים של הודו, בעיקר בפונג'ב זה כבר קורה. אנשים מואסים בשעבוד לחברות כמו מונסנטו, וחוזרים לגידול פחות אינטנסיבי, אפילו אורגני. ולפי מה שאני שומע, מצבם החומרי השתפר, לא הורע.

ויש גם את הלקחים שאפשר ללמוד ממצרים. לאחר שהוקם הסכר הגבוה באסואן, הפסיקו מי הנילוס לשאת את הסחף המפרה והמיטיב שהנהר אסף כל הדרך מאוגנדה, אתיופיה וסודן. היום הוא שוקע וממלא את אגם נאצר.  היבולים בחלקות לאורך הנהר שהושקו בעזרת תעלות והצפות עונתיות, צנחו לרצפה. חקלאי מצרים נאלצו להתחיל לדשן דישון כימי, ומצבם הכלכלי התדרדר פלאים. מצרים הפכה מיצואנית של מזון ליבואנית של מזון. וכנזק משני, חופי ישראל הולכים ומאבדים אט אט את החול הלבן שמקורו בסחף הנילוס וכבר לא מתחדש.

אני ממש מקווה  שה"קידמה" לא תסיג את תושבי קפוטיר לאחור. הם אנשים חרוצים ובעלי יוזמה שאני מאד מעריך ומוקיר. אני מקווה שיהיה להם שיקול הדעת לברור ממה שמציעים להם רק מה שאכן מתאים לנסיבות חייהם ולמקום בו הם חיים, ולא לאמץ בצורה עיוורת כל מה שהמערב מוכר להם.

הכפר נמצא כאן:

מודעות פרסומת

Artscape Nordland

יש בנורווגיה פרויקט אמנות שחשבתי ששווה לספר עליו. גם כי הקונספט מעניין וגם כי הוא נותן לי הזדמנות להגניב את היידגר לעוד רשומה 🙂

עוד לא החלטתי אם הפרויקט הזה הזוי או גאוני. לפרויקט קוראים Artscape Nordland או בנורווגית Skulpturlandskap Nordland והוא ממוקם במחוז Nordland  שבצפון נורווגיה.

במחוז Nordland יש מעט תושבים הפזורים בהרבה ישובים קטנים על פני שטח עצום. הנידחות של כל החבל כולו הוא לא סיבה מבחינתם שהם לא ייהנו מאמנות טובה. נורווגיה הרי מדינה עשירה, לא?

אין ממש מרכז עירוני מובהק לחבל, ולכן אין מקום טבעי למקם בו מוזיאון לאומנות ממנו יוכלו תושבי המחוז ליהנות. גם אם היו מחליטים על מקום אחד, היה על רוב התושבים לנסוע מאות קילומטרים, בכבישים אטיים ומתפתלים, לשוט במעבורות ולעבור במנהרות כדי לבקר במוזיאון.

כיוון שהנורווגים עם שוחר שוויון, הם החליטו להשקיע באומנות כך שלא רק מתי מעט יוכלו לראות את פירות ההשקעה. הפתרון שלהם – להשקיע באומנות שאף אחד לא יוכל לראות.

ליתר דיוק, אמנות שרק מי שממש ממש חשוב לו יוכל לראות. אם אתה מוכן לחתור 3 שעות בקיאק, או לטפס על צוקים תלולים בלב השממה, או להפליג לאיים ממש ממש רחוקים, תוכל לראות אוסף של פסלים מדהימים, שנעשו על ידי טובי הפסלים בעולם, עבור מקומות ספציפיים בחיק הטבע.

וזה לא שמשתדלים במיוחד לאפשר לך לראות את הפסלים. יש ספר שיצא על הפרוייקט, יש את האתר, ויש מפה שלא ממש מתאמצים להפיץ ומספקת רק מיקום כללי ביותר. ויש שילוט מינימליסטי ביותר במקום בו אמורים להשאיר את הרכב, עליו כתוב Skulpturlandskap אבל משם ועד לפסל, צריך כישורים של גשש בדואי-נורווגי לפחות כדי לאתר טביעות רגליים של מישהו שהלך לשם קודם – אם היה מישהו כזה בחודשים האחרונים.

מה שמחזיר אותי להיידגר, וליתר דיוק – למאמרו "מקורה של יצירת האומנות". שם הוא מתאר את תפקידם המכריע של מי שהוא קורא "המשמרים" בתפקודה של יצירת האומנות, ביכולתה לשנות את האופן בו אנו רואים וחווים את העולם, שזה לתפיסתו מה שמאפיין יצירת אומנות – יכולתה לשנות את תפיסת המציאות שלנו.

המשמרים של היידגר הם אלו הצופים בעבודה באופן בלתי אמצעי, מושפעים ממנה ומהווים סוכנים של העבודה בשינוי התרבות והשיח. הם חיוניים לגילוי האמת של העבודה לא פחות מהאמן, שלפי היידגר הוא רק הכלי שהאמת דוברת דרכו.

אז כשלוקחים 33 פסלים של טובי הפסלים בעולם, ותוקעים אותן בחורים הנידחים ביותר שניתן לתאר ב 33 מועצות מקומיות שונות – חורים בעלי נוף מדהים, אך לא ממש בסביבה הומה אדם, האם בכך לא הורגים אותם?

האם הידיעה שהם קיימים אי שם בישימון צפון נורווגיה מאפשר להם לפעול את פעולתם? האם שייט הקיאק הבודד המזדמן בפיורד ורואה את הפסל הוא המשמר שהפסל יפעל דרכו? האם לא נחוצה מסה קריטית של אנשים שיראו את העבודות כדי שלפחות חלק מהם יופעלו על ידי העבודות ויאפשרו להן להשפיע על "המיפתח" דרכו אנו חווים את העולם?

ואולי זה שאנשים רואים תמונות של הפסלים, בספר בפורמט אלבומי או באינטרנט מספיק בכדי לאפשר להם לפעול את פעולתם? הרי ככלות הכל רוב הבניינים האיקוניים של האדריכלות המודרנית, כמו ה Villa Savoye  של Le Corbusier או בית Farnsworth של Mies van der Rohe השפיעו על עולם האדריכלות ועולמנו אנו בלי שרובנו יראה אותם במו עיניו. ובלי שגם האדריכלים שהושפעו מהם יראו אותם במו עיניהם. (שוויץ קטן –   כן ראיתי את רובם במו עיני, כולל השניים המוזכרים כאן).

הארכיטקט  Adolf Loos אמר בערך כך: "רק חלק מזערי מהארכיטקטורה שייך לאומנות: המצבה והאנדרטה. כל דבר אחר המשרת מטרה כלשהי – אין לכלול אותו במחלקת האומנות". הבדל זה אולי הוא הוא הסיבה שמה שנכון לבניינים, לא נכון ליצירות אומנות.

בפסלים בכלל, ובפסלים העשויים בהתכוונות למקום מסוים בטבע, מקום מבודד בבחירה מראש, הדברים שונים מהותית. ההשפעה של ראיית הפסלים במקומם שונה משמעותית מראיית תצלומים שלהם, יהיו טובים ככל שיהיו. המאמץ של ההגעה אליהם, הדרך הארוכה אליהם, השהייה במקום, הנוף הפראי שמסביב, קדרות האור, כבר מכניסים את הצופה בהם למצב תודעתי מסוים שאני לא רואה איך אפשר ליצר בעזרת רפרודוקציה, אפילו לא מושקעת כמו הסיור הוירטואלי.

ובנימה פרקטית יותר: אני לא יודע אם כדאי לנסוע עד קצווי ארץ רק בשביל ל"שמר" את הפסלים, אך הארץ שסביבם מדהימה, ושווה ביקור. שווה לטייל באופן נינוח יותר ממה שאנחנו עשינו, להשאיר זמן לסטיות קצרות וארוכות אל לפחות חלק מהפסלים. לנסות ולראות את כל 33 הפסלים יכול להיות משימה מתסכלת ויקרה. חוץ מלהיות מסוגל להגיד ש"עשיתי" את הפרויקט, אני לא רואה הצדקה ממשית. ואם מחר הם יוסיפו עוד פסל או שניים,באחת מ 12 המועצות להן אין עדיין פסל? צריך להשאיר לפחות פסל אחד או שניים כ"חסר" , כאובייקט a של לאקאן, שכבר הסביר לנו שהחסר הוא המגדיר אותנו כסובייקטים בעלי איווי, לא?

וכמובן שאסור לשכוח את בתי השימוש עליכם כבר התפייטתי כאן, ושאר המתקנים לאורך הדרכים התיירותיות כמו למשל הספסל מטה,

עליו לא ישבתי מספיק זמן, במיוחד בהתחשב בנוף הנשקף ממנו.

המקום בו מכים גמלים

לפני יותר מעשרים שנה ביקרתי בכנסיה קופטית בשכונה של קהיר בשם אימבבה امبابه, וראיתי שם מגרש גדול ועליו הרבה גמלים. לא התעניינתי אז מה בדיוק קורה שם, וכך פיספסתי את שוק הגמלים הידוע של אימבבה.

מאז עבר שוק הגמלים אל מחוץ לקהיר, למקום בשם בירקש (מבוטא ביר-עייש), כ 35 ק"מ מצפון לקהיר. הפעם הזו במצריים, לפני כחודש, החלטתי שלא לפספס את המקום.

השוק אמנם עבר, כי הנדל"ן בקהיר יקר מדי, אך כל הקונים והמוכרים עדיין מתייצבים מוקדם בבוקר במיקום הקודם של השוק, ומשם יוצאים ב"מיקרו-בוס" אל המקום החדש. תחנת היציאה היא במיקום מפוקפק למדי, ומוניות לא מסכימות להגיע לשם בשום מחיר. נדרש שילוב של מונית, חציית פסי רכבת ו"ריקשה" (תלת אופנוע) כדי להגיע אל מקום יציאת המיקרובוס.

המיקרובוס עצמו, מלא בטיפוסים אותנטיים של ממש. רובם לא סוחרים, אלא אנשים העובדים בשוק עצמו, ואפשר לתקשר איתם רק בחיוכים.

יצאנו לדרך, אחרי שהם העבירו אותי ממקום ליד הדלת אל מקום יותר פנימי ברכב. בפניה הראשונה ימינה, הבנתי למה. הדלת נפתחה לרווחה החוצה, ורק מקל הרועים של זה שישב ליד בדלת, והיה מוכן לכך, הציל אותו מלטוס החוצה אל מחוץ לרכב.

ולאחר כל אלה, עדיין הגעתי לשוק לפני שבע בבוקר. עשיתי טעות של מתחילים בהגעה, וירדתי בכניסה לשוק במקום בעומק החצר, מה שאפשר ל"בוס" של המקום למכור לי כרטיס כניסה לתיירים בסך 35 לירות מצריות (כ 20 שקל) השוק מסתבר הוא עסק פרטי, והבעלים גובה תשלום גם מהמוכרים וגם מהקונים. (וגם מהתיירים, אבל באותו היום הייתי התייר היחיד שם).

שוק הגמלים הוא גם חברה שלמה בעלת חוקים נוקשים ומעמדות מוגדרים. יש בה תפקידים מאד מוגדרים, ומנגנונים מוסכמים וידועים של התנהלות. וזהו גם מקום בו מתייחסים לגמלים באופן מחפיר ממש.

בשבע בבוקר עדיין לא התחיל המקח והממכר. הגמלים למכירה עדיין מרוכזים במכלאות אותן שוכרים המוכרים, ושאליהן הביאו את הגמלים יום קודם. חלק מהגמלים הגיעו ברגל, כל הדרך מסודן ומסומליה. חלק הגיעו באוניה מסעודיה אל חוף ים סוף של מצריים ומשם דרך המדבר המזרחי ברגל.

ראשונים מתחילים לעבוד נהגי הגמלים. למותניהם צרור של רצועות בד ארוגות

הם מתחילים בקשירת אחת מרגליו הקדמיות של הגמל סביב הברך, ברצועה בד ארוגה העשויה לדבר. מטרת הקשירה – לאפשר לגמל ללכת רק על שלוש רגליים וכך להאט אותו.

הגמלים לא מתלהבים מהעניין, ומביעים את חוסר התלהבותם בצניפות, נחירות ויריקות. רוב העובדים מכים את הגמלים במקלות עץ כדי להכניע אותם. אם אתה עוצם את עיניך, כל מה שאתה שומע הוא את מקלות העץ מכים בכוח (רב) בצלעות הגמלים.

חלק, היותר מנוסים אני חושב, פשוט יודע איך לגשת לגמל ולקשור לו את הרגל בלי לעצבן אותו. ואם יש גמל שמתמרד, עוזבים אותו וחוזרים אליו אחרי כן, אחרי שהוא רואה שכל הגמלים האחרים כבר קשורים, ואז הוא מקבל את גורלו בהכנעה. כך נוהג למשל הבחור הזה

בשלב זה אפשר לראות את הקונים עוברים בין הגמלים ומנסים לזהות את מה כדאי לקנות. הם מאד מקפידים לא להראות מתעניינים בגמל ספציפי, מסתכלים הרבה מזוית העין, ושומרים על פרצוף פוקר. אך לא קשה למתבונן מהצד לראות לאן הם מכוונים.

לקראת השעה תשע בבוקר, מתחיל המסחר באמת. יש שני סוגי מסחר:

הגמלים השווים יותר מובאים אל הרחבה שמחוץ למכלאה, ומוערכים על ידי מעריך מומחה. זה קובע להם מחיר התחלתי אחרי מבט חטוף ביותר בגמל. המוכר יכול להסכים עם מחיר זה או לדרוש להעלותו.

ברוב המקרים המוכר מסכים עם המחיר ההתחלתי – יתכן שמחיר זה סוכם מראש. למעריך יש מחברת שבה רשומים פרטי הגמל והמחיר הסופי, ואולי גם מחיר ההתחלה. בשלב זה מתחיל משא ומתן של כחמש דקות עד למכירת או אי מכירת הגמל. מה שנרשם במחברת הוא סופי ולא יתן לערעור.

בתמונה מעלה, אחד מנהגי הגמלים לוחש משהו על אוזנו של  אחמד, המעריך.  ליד המעריך, בזקן עבות וגלביה צחורה במיוחד, ידו מורמת מעלה, עומד המוכר בעל הגמלים, סודני רגוע בשם עבדאללה, שהגיע עם הגמלים ברגל כל הדרך מדרום סודן.

גמלים "שווים" נמכרים במחירים של בין 9000 ל 15000 לירות מצריות. (לירה היא כ 60 אגורות). רוב המוכרים הם סודנים או סעודים. רוב הקונים – מצרים.

גמלים שווים פחות, בעיקר כאלו שסבלו בדרך אני מניח ורבים מהם נראו ממש רע, (כמו למשל זה) נמכרים במכירה פומבית מאד קצרה. כעשרים שניות לגמל. יש כרוז המכריז את הצעות הקונים עד שמפסיקות להגיע הצעות גבוהות יותר. טווח המחירים נע בין 4000 ל 6000 לירות מצריות. וגמלים אלו ישחטו לבשר, רובם עוד באותו יום.

בקשת התפקידים של השוק, יש תפקיד של "מסמן". לכל קונה יש "מסמן" משלו, שבידו קופסת צבע או ספוג טבול בצבע, ותפקידו לסמן את הגמל שהמוכר קנה בסימנים המיוחדים למוכר. על גמלים לא מעטים אפשר לראות שהם החליפו לא מעט ידיים בתקופה לא ארוכה ויש עליהם היסטוריה שלמה של סמלים שונים.

ויש את אלו שתפקידם לפנות את צואת הגמלים. משאיות שלמות ממנו הנמכרות למשתלות באיזור, שלפי כמותן, יש הרבה יותר גינות נוי בקהיר מכפי שאפשר להתרשם מביקור חטוף.

ויש את אלו שמקיימים שרשרת הספקה של עשב ירוק לגמלים. לפחות בשוק, גם גמלים שיסיימו את חייהם באותו השוק, זוכים לארוחה ראויה, ארוחתו האחרונה של הנידון למוות…

לאחר סיום שלב המכירה, מגיע שלב העמסת הגמלים. רוב הקונים באים בטנדרים, עליהם הם מעמיסים שניים עד שלשה גמלים. האחרים מגיעים במשאיות. יש דרכים רבות להעמיס גמל על משאית, וכולן ברוטליות. יש הגוררים את הגמל הקשור אל המשאית מהרצפה. יש המעלים אותו על רמפה מבטון, ואז ממעידים את הגמל הצידה בדחיפה, כך שהוא נופל על צידו מרמפת הבטון אל המשאית. רוב הגמלים מועמסים בלי נסיון למנוע מהם נזק, כנראה בגלל שהם ישחטו באותו היום ממילא. או שפשוט יש לגמלים עצמות חזקות…

איך להעמיס גמל על טנדר בשישה שלבים "קלים", אפשר לראות כאן.

יש משהו אצילי בגמל. בגובהו ופרופורציות שלו. אני אישית אוהב גמלים כמעט כמו עזים. ויש כמובן את כל המיתוסים של "ספינת המדבר", ואת הידיעה עד כמה האדם במדבר תלוי ומייחס חשיבות לגמלים. אבל האנשים בשוק הגמלים לא שמעו על זה. מבחינתם הגמלים הם מטרד מעצבן שצריך להכניע ולשנע במהירות הרבה ביותר ועם מינימום טרחה. אין חמלה ואין שום כבוד לחיה המאוד מרשימה הזו.

תהיתי, לגבי אותם אנשים הקונים את הגמלים היותר יקרים, אלו שלא לשחיטה. לשם מה הם קונים אותם? ולמה זה לא גורם להם להתייחס לבעל החיים אותו הם רוכשים? היתכן שהם מוכרים אותם הלאה, במקומות בהם אנשים כן משתמשים בגמלים? ושם הגמלים כן יקבלו יחס ראוי?

אני מקווה.

עוד תמונות מהשוק

קניה ונורווגיה

שתי מדינות בהן שהיתי מספר שבועות  כל אחת, בהפרש של חודש. האחת, משני צידי קו המשווה, השנייה משתרעת הרחק צפונה, אל מעבר לחוג הקוטב.

מבחינת תשתיות הכבישים (אבל לא רק) – אלו שני קטבים מנוגדים.

לחבל הטורקנה בקניה, חבל ארץ גדול פי ארבע ממדינת ישראל, ובו כמליון איש, אין כביש. אין אפילו דרך כורכר סבירה. יש דרך עינויים מפוררת עצמות בה רכב 4X4 קשוח יכול לנסוע אולי 25 קמ"ש. והטופוגרפיה לא ממש קשה. והאקלים מתון.

בנורווגיה, לכל כפר של 4 בתים בערך (ויש המון כאלה) יש כביש סלול. ויש מנהרות אין ספור. אפילו במקומות שאין ספק שאין לכך הצדקה כלכלית. מעל 900 מנהרות באורך כולל של מעל 750 ק"מ. כולל 31 העוברות מתחת לים, ויורדות לעומק של עד 287 מטרים מתחת לפני הים!

המנהרות עוזרות לשמור על הנוף, אך חלק מהזמן לא רואים אותו, כי כאמור  – נוסעים בתוך המנהרות…. והטופוגרפיה בלתי אפשרית, עם שילוב של צוקים ומים בכל מקום. והאקלים קר מאד – ממש הרסני לכבישי אספלט, ויש הרבה יותר מכוניות לכל ק"מ של כביש. ועדיין, הכבישים במצב טוב. לא מצב מדהים, אבל מספיק טוב.

אז מה גורם להבדל? אולי זה הנפט?

לנורווגיה יש המון נפט. לקניה אין. לפחות עד כה לא גילו. אולי בגלל שלא חיפשו. אבל הנורווגים לא מבזבזים את כספי הנפט. הם משקיעים אותו בקרן השקעות "לטובת העתיד". ואת הכבישים הם ממנים ממיסים ואגרות נסיעה.

והנורווגים גם גדולים בתחום הסיוע. אומה בת 5 מליון אנשים תורמת הרבה יותר ממדינות גדולות ממנה בהרבה. בקניה למשל, אחד הפרוייקטים בהם עבדתי היה במימון ארגון סיוע נורווגי ואותה Tosa עליה סיפרתי כאן, תלך לאוניברסיטה בעזרת מלגה מנורווגיה.

לפני הנפט, נורווגיה היתה ארץ די עניה. אפשר לראות את זה בספרטניות הבסיסית הטבועה באנשים. לפני הנפט גם לא היו להם כל כך הרבה מנהרות, אך היו להם ספינות ומעבורות – הים חודר לכל פינה של המדינה. והכישורים האלו איפשרו לנורווגים הקדמונים, הויקינגים, לשלוט בימים ובנהרות בכל העולם הידוע כמעט חמש מאות שנים.

גם הנורווגים וגם הקנייתים תפרנסו שנים רבות בעיקר מדייג וחקלאות. בשני העמים יש  עדיין הרבה אנשים המתפרנסים ממרעה. הנורווגים, בניגוד לרועים הקנייתים, מגדלים מזון לבעלי החיים, ומאכסנים אותו לתקופות בהן אין מרעה חופשי (חורף). הקנייתים לא עושים את זה כמעט בכלל, ואצלם מספר בעלי החיים עולה ויורד עם כמות המשקעים. את המחסור שנוצר ממלאים עודפי תוצרת חקלאית של ארצות אחרות המגיעים לשם כסיוע.

אם מנטרלים את השפעת הנפט, עדיין ברור שבנורווגיה הדברים נעשים אחרת מבקניה. הדברים נעשים באיזו רמה אחרת של אנרגיה, ואני מתכוון לאנרגיה של פרטים, לא של "אומה".

בכל מקום בנורווגיה בו היינו, הדברים התנהלו ביעילות שאין למעלה ממנה. פשוט – הם לא עושים מה שהם לא חייבים לעשות, ואת מה שהם כן חייבים לעשות – עושים פשוט ומהר. תענוג.

 ובקניה? היה סביר בחלק מהמקומות, אבל הרבה יותר אנשים עסקו במעט מאד. בחלקות בהן עבדתי, כשכבר הגיעו אנשים, ועבדו, תמיד באו 50 ועבדו 5-6 בכל רגע נתון. נכון, עבודה פיזית קשה, אבל עדיין, duty cycle נמוך.

מצד שני, הנורווגים צדים את מעט אילי הצפון שעוד נותרו מחוץ לשמורות, מצפצפים על אמנות בינלאומיות וטובחים בלווייתנים, ודגים בצורה שאינה מקיימת (sustainable). הקנייתים מאידך, לא נוגעים בזברות גם כאשר הם רעבים (כי הן לא "מפריסות פרסה"?), ובאופן כללי נותנים לבעלי החיים לשרוד בטבע (לדעתי לא רק בגלל הערך התיירותי).

אז מה הסיבה להבדלים האלו? למה הנורווגים, כפרטים, נחווים כ"טעונים" ברמת אנרגיה גבוהה בהרבה מהקנייתים? האם זה נגזר מצורך השרדותי לקיום בסביבה עויינת? סביבה בה אם לא תדאג לחורף, לא תשרוד לראות את האביב?

האם לשאול את השאלות האלו הוא אקט גזעני?

אין לי מושג.

לקרוא Heidegger ב Kula Mawe

טוב נו, לא ממש לקרוא היידגר. קטונתי. למען הדיוק – לקרוא מבוא להיידגר, ספר של טימותי קלארק (בהוצאת רסלינג). ספר טוב לקורא הכללי למרות שהוא מכוון ספציפית לחוקרי ספרות.

כשאהיה גדול וחכם, אקרא את היידגר ממש, ואולי אפילו בגרמנית.

בכל אופן, ישבתי לי ב Kula Mawe (פירוש השם אגב הוא: "תאכלו אבנים", אך על זה בפוסט אחר), ולא היה לי עם מי לעבוד. האנשים אתם באתי לעבוד היו רעבים. יתכן משום שהבקר שלהם מת בבצורת, או אולי בגלל שלא ירד גשם כבר שנתיים וכל מה שהם זרעו נבל. וכיוון שהיו רעבים, העדיפו ללכת לעבוד אצל ה"מתחרים" , שם שילמו להם באוכל על עבודתם, ולא בפרויקט אליו באתי, שם האוכל אמור להגיע רק אחרי שהם יגמרו את החלקות, יזרעו, ירד גשם, המקנה של משפחות יריבות לא יאכל להם את היבול והם יצליחו לקצור את היבול, בסביבות מרץ בשנה הבאה.

אז היה לי זמן בשפע, ואחרי שגמרתי לחפור בשכל של בערך כל אחד בישוב, ולתחקר אותו על חייו, ולצלם כל בקתה מטה ליפול מכל זוית אפשרית, וגם לקרוא ספר קריאה אחד או שניים, היה לי המון זמן ופנאי נפשי להתעמק במשנתו של מורי ורבי, (למרות ה"התחלקות" הנאצית הקצרה) , מרטין היידגר, שאתו אני לא מסכים בכל דבר ועניין, אך הוא בהחלט פקח את עיני.

נכון, זו חוויה סוראליסטית משהו לשבת בכפר בו עיקר מעייני התושבים הוא איך להיות בחיים עוד שבוע, ולהתעמק בפירוק והרכבה מחדש של מושג ה"היות" במטפיזיקה המערבית. הניגוד הזה, בין ההפשטה המוחלטת של החשיבה הפילוסופית המערבית וההפשטה המוחלטת של לחיות או למות היה כל הזמן בירכתי מוחי.

ומצד שני, להיידגר היה מין רעיון שכזה, שאצל איכרים ובעלי מלאכה מסורתיים השתמרו אופני מחשבה קדם רפלקסיביים בעלי יחס בלתי מנכס אל ההוויה. רעיון שנראה לי קצת חלק מהרומנטיסיזם הגרמני בו היה היידגר טבול כולו ודרכו חווה את העולם.

בכל אופן חשבתי על זה, והגעתי למסקנה שלפחות לגבי חברת רועים כמו זו שבקרבה ישבתי, אי אפשר להגיד שאין להם יחס לא מנכס אל העולם. הם הרי מגדלים בעלי חיים כדי להשתמש בהם למאכל. אי אפשר להגיד שאתה "טבול בעולם" באופן לא מנכס ולא רואה כל דבר כמכשיר לשימושך, אם תמצית חייך היא שעבוד בעלי חיים, בעלי נשמה, ההוים בעולם בדיוק כמוך, ושאותם אתה שוחט ואוכל כשאתה רעב.

שלא לדבר על היחס לילדות, אותן מוכרים תמורת 80 פרות בגיל 13, להיות אשתו הראשונה או השישית של מישהו אותו לא פגשה קודם ושמבוגר ממנה בשנים רבות. אם זה לא יחס מנכס, מה כן?

אז נכון שהאנשים ב Kula Mawe השאירו את הטבע שסביבם די קרוב למצבו הטבעי, ולא שינו אותו לצורכיהם כמו שהיה עושה האדם המערבי. אך זה לא מתוך איזה כבוד לטבע ויחס "לא מנכס" אליו. זה מתוך אוזלת יד.

כנראה שאת האבחנה הזו קשה להבחין בהם ממרומי הקתדרה בפרייבורג.

עוד רשומות העוסקות בהיידגר ומשנתו

דגשים ברפואה הציבורית

בקניה. לא בארץ.

ביקרתי בקניה במרפאה ציבורית במקום בשם Ledero, הנמצא בלב חבל המאוכלס על ידי שבט הסמבורו, קבוצה של המסאי. אין במרפאה הזו רופא, אך יש אחות (מוסמכת?) ועוזרת אחות. ויש סביב המרפאה גדר, מספיק חזקה לעצור את הזברות והפילים, ובתוך תחום הגדר הזו ניטעו עצים בשיטת ה micro-catchment המוסברת כאן.

באתי לשם לעזור ולגמור את פרויקט הנטיעה, לקשור את העצים לכלונסאות, לסדר חיפויי קרקע ומלכודות טל. שם גם שמתי לב שחלק מהעצים נמצאים דווקא בחלק הגבוה של אזור לכידת המים שלהם, והפכתי את סדר החלקות כך שכל עץ יקבל מים מהשטח שמעליו ולא מתחתיו.

המרפאה עצמה נמצאת לא ליד שום כביש, אלא במרכז של אזור כפרי בו מפוזרות כמה מאות משפחות על שטח גדול, ומשרתת את כל מי שנמצא במרחק הליכה משם. המרפאה עצמה נתרמה על ידי ארגוני צדקה נוצריים, כמו רבים ממבני הציבור בקניה. במקרה זה, ארגון צדקה מגואטמלה, שנציגו חנך אותה. חשבתי שזה מעניין שארץ עולם שלישי תורמת לקניה. כנראה שגם לעולם השלישי יש "עולם שלישי" משלו.

את המכלים לאיסוף מי גשם, מכלים של 5000 ליטר כמותם רואים הכל בית ספר ומוסד ציבור, תרם דווקא הקונסורציום האירופי למלחמה בטרכומה, מה שמחזיר אותי לדגשים ברפואה הציבורית בקניה, ואני חושד גם בחלקים אחרים של אפריקה. טראכומה (גרענת בעברית) היא בעיה קשה באפריקה. יש המון אנשים עיוורים, והמון בשלבים שונים של התעוורות, הכל בגלל ריבוי הזבובים המחדירים את החיידק כלמידיה טרכומטיס לעיני התושבים, במיוחד התינוקות. קשה לטפל במחלה, אך יש כנגדה מסע חיסון נרחב (בתרומת ארגונים זרים)

נושא אחר, חשוב לא פחות הוא איידס, ובקרת ילודה. והשילוב בין השניים. מסתבר שאפשר למנוע לידת ילדים חולי איידס, גם אם האם נשאית. אבל צריך לדגת מראש, ויש מסע נרחב לשכנע את האמהות להיבדק בזמן ההיריון.

גם חשוב – למנוע מהאמהות להדבק באיידס, ולשם כך יש בכל מקום מתקן לחלוקת קונדומים בחינם. בכל מרפאה, בית ספר,בית מלון יש את המתקנים האלה על הקיר.

וגם – מניעת הדבקה על ידי מזרקים משומשים. ארגוני הצדקה נותנים להם מזרקים המשמידים את עצמם אחרי שימוש יחיד.

וחשוב למנוע מהאמהות גם להיכנס להריון. בפירוש אחד הדגשים החזקים. גם חלוקת הקונדומים משרתת מטרה זו, אך גם שפע של אמצעי מניעה, כולל כאלו בהם לא נתקלתי, המוכנסים בניתוח פשוט – לא על ידי רופא, מתחת לעור היד ומשחררים חומר במשך חצי שנה.

ויש עוד שיטה, בחסות כמה ארגונים נוצריים מארה"ב:

עוד מחלה שכבר שכחנו, אך בקניה עדיין מהווה מגיפה: פוליו / שיתוק ילדים

האחיות אגב – לא מאוד עסוקות שם. אז בזמנן הפנוי הן עושות עבודות חרוזים ל"לוחמים" הצעירים, כמו הבחור בתמוה מטה, ששמו אגב, Gaspar.

ובמבט יותר קרוב על היצירה:

אין ספק שלקנייתים יש צרות משלהם, צרות שבעולם המפותח כבר  מזמן שכחו מהן. והם ממש חייבים לבקר את קצב גידול האוכלוסייה, למרות שהם לא באמת ארץ צפופה. הם פשוט לא מסוגלים להאכיל את עצמם.

אגב – תוחלת החיים בקניה היא 49. אני לא ממש בטוח ממה מתים שם, אך אני לא בטוח שהדגשים בהם הבחנתי הם אלו שיגדילו את תוחלת החיים. כן יש לי תחושה שמי שצולח בחיים את שנותיו הראשונות כן יגיע לפחות לשנות השישים של חייו.

Namunyak

זו Namunyak Lesiamito. היא בת 40, ויש לה שבעה ילדים. הצעיר ביניהם בן 5 והמבוגר בן 16.  Namunyak  לא יודעת קרוא וכתוב שכן כשהייתה ילדה לא היה בית ספר בסביבה. את שמה כתב לי במחברת David Talian Lemuna, (בתמונה מטה ליד Namunyak) שכן הלך לבית ספר בתנאי פנימיה, בזמן השלטון הבריטי. דוד הוא בן 69, ודובר אנגלית (בריטית) מצוינת.

Namunyak  נמוכת קומה ורזה, אך היא פצצת אנרגיה של ממש, וממלאת מריצות הרבה יותר מהר ממני. וכשהחברה צמאים, היא לוקחת מיכל של 20 ליטר, והולכת 4 ק"מ לסכר האדמה הקרוב להביא מים. גם David (בן 69!) עובד מצוין. היה ממש תענוג לעבוד עם שני אלו (לעומת אחרים…)

Namunyak  לובשת חולצה עם שמו של הנשיא אובמה, אך אני בספק באם היא מודעת לזה. יש הרבה בכפר עם חולצות כאלה, אל לא הצלחתי להבין אין החולצות הגיעו לשם. האם אלו עודפים ממסע הבחירות בארה"ב או שיוצרו בקניה, שם אובמה מאוד פופולרי. אביו הרי היה קניאתי אחרי הכל, וסבתו עדיין גרה שם.

Namunyak גרה בכפר Logorate, שהוא כפר שנוצר בעצם "בצוק העתים". בנסיבות רגילות יגורו בני הסמבורו בבתים המרוחקים זה מזה, כל משפחה בבית משלה, מרוחקת מאות מטרים או מספר קילומטרים מהבית הסמוך. זה מאפשר לכל משפחה לרעות את צאנה לא רחוק מהבית, בלי לדלדל את המרעה הטבעי, ומאפשר לכל משפחה גם Chamba או חלקה חקלאית ליד הבית, בדרך כלל תירס לצריכה עצמית.

אבל בגלל פשיטות של השבט השכן, בני ה pokot הידועים לשמצה, הם נטשו את בתיהם ובנו בתים חדשים במקבץ צפוף, ליד בסיס צבאי קטן וקרוב לבית הספר היסודי. הכפר אמור להתפרק כאשר המצב הביטחוני יירגע, ועל משפחה תוכל לחזור אל ביתה שבלב שטחי המרעה שלה. לפי ההתפתחויות האחרונות שם, זה לא הולך לקרות בזמן הקרוב.

הבתים בכפר נראים כך, ולוקח יומיים-שלושה לבנות בית כזה. בכל בית כזה, ששטחו כ 4 מטרים רבועים מתגוררות כ 8–10 נפשות – ההורים ו 6-8 ילדים. ליד הבית יש מבני עזר נוספים, החשוב שביניהם משמש לאכסון קלחי התירס, אותם הם לא אוכלים טריים אלא מייבשים, מסירים את הגלעינים וטוחנים, כדי להכין Ugali, שיחד עם בשר עז מהווה את סל המזון שלהם.

במשך הלילה, מרוכזים בעלי החיים במכלאות מוקפות גדר קוצים סמוך לבתי התושבים. זה מקשה על פשיטות השבטים הסמוכים, אך מקשה גם על התושבים. ראשית – עליהם להרחיק לכת הרבה יותר מידי יום כדי למצוא מרעה לבעלי החיים, שכן כל העשב הקרוב לכפר כבר נאכל מזמן. בנוסף, הקרבה של כל כך הרבה בעלי חיים לבתים גורמת לריבוי של זבובים בכפר.

הזבובים בתורם מחדירים חיידק לעיני התושבים, במיוחד לעיני הילדים והתינוקות, הגורם למחלת הטרכומה. למחלה זו חמישה שלבים, שהאחרון שבהם הוא עיוורון מוחלט ובלתי ניתן לריפוי. בשלבים הראשונים של המחלה, לובן העיניים הופך עכור ונעשה חום, ואכן, זה בולט אצל תושבים רבים בכפר. יש חיסון לטרכומה, אך מי שכבר נדבק, יכול להיות מטופל רק בשלבים הראשונים, וגם אז – רק בניתוח שאינו זמין לתושבים שם.

תוצאת לוואי נוספת של ריכוז בעלי החיים הוא תוצאת הלוואי של בעלי החיים עצמם: הצואה. מדי יום מפנים את המכלאות מצואת בעלי החיים ועורמים אותה ליד הבית. ערימה גבוהה יותר היא סמל של סטטוס, המראה על עושר בבעלי חיים, ויכולת להאכיל אותם. המקומות הגבוהים ביותר בכפר הם ערמות צואה של בעלי חיים. כדי לנהל שיחות טלפון יש לטפס לראש ערימה שכזו, שכן רק שם אות מספיק חזק. את המראה הכללי הזה של הכפר צילמתי מראש אחת הערימות.

את ערמות הצואה האלו, התושבים אינם מעלים בדעתם לפזר בשדות. ראשית – גובה הערימה הוא כאמור סמל סטטוס. שנית – הם עושים את צעדיהם הראשונים בחקלאות, והאדמה, שמעולם לא עובדה קודם, עדיין פורייה דיה כדי להניב יבולים. ובנוסף, כאשר דרבנו אותם להשתמש בצואה לדישון החלקות הטרפזיות (שבהן עבדתי), הם השתמשו בצואה מראש הערימה, שלא עברה קומפוסטציה. התוצאה המצערת: פיצוץ של עשביה בשדות מהזרעים של הצמחים שנאכלו על ידי בעלי החיים ועברו בלי להינזק דרך מערכת העיכול שלהם.

לסיכום – ל Namunyak אין חיים קלים על פי אמות המידה שלנו, אך עושה רושם שהיא טיפוס "לא עציב" כמאמר הגששים, והיא די מרוצה מחייה. הייתי שמח להיות מסוגל לעקוב אחרי חייה ולראות מה יקרה איתה, אך זה יהיה מסובך. בחודש הבא יש מישהו שיבקר בכפר, ושלחתי אתו תמונות שצילמתי שם. מקווה שזה ישמח אותה.

Tosa

זוהי Tosa Halake. היא בת 18, משבט הבוראנה. היא גרה ב Kula Mawe אשר במחוז Isiolo.  בני הבוראנה הם מוסלמים ופרנסתם בעיקר על רעיית צאן במרעה חופשי, בעיקר גמלים, כבשים ועזים.

אבא של טוסה נקרא מחמוד, והוא אחד האנשים היותר מבוססים בעיירה. יש לו למעלה מ 500 בעלי חיים, שזה מעט יחסית לעבר, אז היו לו למעלה מ 1000. אך הבצורת המתמשכת אילצה אותו למכור את העזים היותר זקנות לממשלה, תמורת כ 2000 שילינג קנייתים האחת ( כ 80 ש"ח). הממשלה בתורה מחלקת לתושבים את הבשר בחזרה, בחינם. היא עושה זאת כדי להקטין את מספר בעלי החיים ולהקטין סכסוכי דמים בין שבטים שכנים על שטחי מרעה. בתמונה מטה' מחמוד בדרכו להעמיס עוד גדי על הרכב שיעביר אותם לשטח מרעה במרחק כ 100 ק"מ מהישוב, שם יש עדיין עשב.

מחמוד בן 62, יש לו שתי נשים ותשעה ילדים. שבעה מאשתו הראשונה – אמה של טוסה, ועוד שניים מאשה שנייה, צעירה יותר. יש לו גם שני בתים, אחד לכל אישה, ובית מלון – בו התאכסנתי. למחמוד יש גם כלי נשק רבים: G3 גרמני, AK-47 סיני ו MAC4 בריטי. הוא צריך אותם כדי להגן על רכושו: המקנה והאגו.

מחמוד בכושר גופני ממש טוב, והולך לעיתים ברגל 35 ק"מ דרך המדבר לעיירה הסמוכה Kina כדי לבחון בעלי חיים הנמכרים בשוק שם. לדעתו היתרון הגדול של שני בתים ושתי נשים הוא שהוא יכול להגיד לכל אישה שהוא אצל השניה, וכך להתפנות לענייניו. ויש לו רבים כאלו. הוא "מעאכר" רציני.

היותו של מחמוד "גביר", אפשר לו לא לחתן את טוסה בגיל 13, כמנהג המקום, אלא לשלוח אותה לעיר הרחוקה Marsabit, לבית ספר תיכון בתנאי פנימיה לבנות. והיא סיימה את התיכון בממוצע B+, כפי שאפשר לראות מהתעודה מטה:

B+ זהו ממוצע "לא רע יחסית לבנות" כפי שאומר עימנואל, הקנייתי שהיה עמי שם. שאלתי את טוסה, והיא אמרה שהיא הייתה התלמידה ה 15 בכיתתה, וששתי בנות סיימו בממוצע A-. בכל אופן, עם תעודה זו היא הצליחה להתקבל לאוניברסיטת קניאטה, שמצפון לניירובי. קיבלו אותה שם למגמת "עיצוב ואופנה" אך טוסה הלכה לדבר עם הדיקן, והצליחה להעביר את עצמה למסלול של הנדסת מים. בלי ספק הרבה יותר רלוונטי לבני עמה.

את שכר הלימוד כנראה שאביה יוכל לממן, אך מ., המהנדס הישראלי העובד בקניה, ארגן לה גם מלגת לימודים מארגון צדקה נורווגי. טוסה הייתה כמובן שמחה ללמוד בישראל, ואנסה לברר על האפשרויות כאן. היא אפילו התקבלה לאוניברסיטה בארה"ב, עם ציון SAT של 1530 (מתוך 2400), אך ללא מלגה. אבא שלה לא עד כדי כך גביר…

ועד שתתחיל שנת הלימודים, טוסה מפעילה את המלון המשפחתי. במלון Maendeleo, "פיתוח" בקיסווהילי, יש 8 חדרים, לא "self contained"  בניסוח הקנייטי. במרכז החצר יש בור מים מרובע מבטון, אליו מוזרמים אחת לכמה ימים מים מהבאר של הישוב. ומבור זה האורחים לוקחים לעצמם מים לרחצה, בדלי, למבנה פח קטן בקצה החצר. רוב האורחים במלון מגיעים אליו מאוחר בלילה ועוזבים מוקדם מאד בבוקר, שכן המלון הוא למעשה פונדק דרכים על הדרך מ Isiolo ל Garbatula, ועוברים שם אנשים בדרך לאתיופיה וסומליה.

כנראה שרוב הזמן זו אמה של טוסה המפעילה את המלון. אך כרגע היא מנצלת את נוכחותה של טוסה כדי לשבת ולקרוא בקוראן כמעט כל היום. טוסה אכן מאד חרוצה. ב 5 בבוקר היא כבר ערה, כותשת את תערובת התבלינים להכנת ה צ'אי במכתש העשוי מזנב פצצת מרגמה ועלי מגל ארכובה של מכונית. ארוחת הבוקר הקנייתית הטיפוסית היא צ'אי וצפאטי, והם אפילו לא מודעים שזה אוכל הודי – אפילו ה-הל (Cardamon) נקרא אצלם אליקי (אלייצי בשפות הודיות).

בשאר היום טוסה מנקה את המלון, מבשלת את ארוחות האורחים ומוכרת בחנות המכולת שבחזית המלון. ארוחות האורחים הם די סטנדרטיות: Ugali (מין ממליגה מקומית מקמח תירס) ונזיד מבשר עז, הנשחטת בחצר המלון.

ארוחת הערב שלי הייתה אחידה, וכללה תפוחי אדמה וגזר מאודים במים, שטוסה הכינה עבורי מדי יום, בתוספת נדירה של עגבנייה טרייה שהגיע באחת המשאיות שעברו בעיירה. ולפעמים צ'אפטי – אם הצלחתי ליירט אותו לפני שמרחו אותו בשומן צמחי.

מ 5 בבוקר עד 11 בלילה, בלי הפסקה, ועם חיוך על השפתיים. עם כל כך הרבה אנרגיה ואמביציה, אין לי ספק שטוסה תצליח בלימודיה. אבל יש לי ספק באם היא תחזור ל Kula Mawe אחרי תום לימודיה.

וזהו מחמוד, אבא שלה:

איך הצלתי את אפריקה מרעב

בשנה האחרונה הפכתי מתכנן פרמקולטור מוסמך.

למדתי בקורס של כ 80 שעות, כ 20 פגישות שבועיות, במקלט הגינה הקהילתית בבת גלים. לשאלה מה הקורס נתן לי עוד לא גיבשתי תשובה סופית, אך למדתי להכיר שם חבורה מצוינת של אנשים החולקים איתי תחומי ענין סביב נושאי הקיימות, גינון, חקלאות וכו.

בכל אופן, אחד מהתלמידים הכיר את מ., מהנדס מים הפועל באפריקה, והזמין אותו להרצות על עבודתו באחד השיעורים. התרשמתי עמוקות, ואחרי השיעור ביקשתי את כתובת המייל שלו. כמה ימים מאוחר יותר שלחתי לו מייל והצעתי לו את עזרתי, בהתנדבות, מיד אחרי שאסיים את עבודתי בחברת אינטל ואתפנה. הוא נענה בחיוב, לשמחתי.

פרשתי בתחילת מאי, אך לאפריקה הגעתי רק באמצע יוני. איך אמר ג'ון לנון:

Life is what happens while you make other plans…

בכל אופן, משרדו של מ. מתכנן, מפקח ואף מבצע מערכות ללכידת מי גשם, המיועדות לאפשר חקלאות אף באזורים שחונים יחסית. הפרינציפ פשוט למדי: מאתרים מישור משופע, למשל צלע של גבעה, ובבסיסה מקימים סוללת עפר בצורת טרפז שלתוכה יאספו מי הגשם מהמישור המשופע שמעל. ריכוז מי הגשם משטח גדול יחסית לשטח מצומצם יותר מייצר "מכפיל" של מי גשם, ומאפשר לגדל גידולים גם בכמות משקעים קטנה יחסית.

הנבטים עשו דברים דומים לפני מאות רבות של שנים, למשל באזור רמת מטרד בהר הנגב, אך באפריקה הרעיון חדש, ומיושם על ידי מ. ומשרדו בעיקר בקרב שבטים שמסורתית מצאו את פרנסתם מגידול מקנה במרעה פתוח. אלא שבד בבד עם גידול האוכלוסייה (ואתה כמות בעלי החיים) כמות המשקעים הולכת ומתמעטת. וכך יותר ויותר בעלי חיים מתחרים על פחות ופחות מרעה. ובשנים רעות, בעלי החיים, והאנשים, מתים מרעב.

הרעיון לפיכך הוא לעזור לשבטים אלו לגוון את מקורות המחייה שלהם, ולעזור להם להתחיל לגדל את מזונם בעצמם, במקום להסתמך אך ורק על מרעה, ומזון מאירגוני הסיוע. וזה מה שנסעתי לקניה לעשות, במשך שלשה שבועות.

אודה ואתוודה שפרט לרצון שלי לעזור, ולתרום, הייתי מודע שזו תהיה הזדמנות לראות את אפריקה שלא כמו תיירי הספארי – דבר שאף פעם לא מאוד עניין אותי. ולראיה – זהו למעשה ביקורי הראשון ביבשת אפריקה, אם מתעלמים מזה שמצריים גם היא באפריקה.

חשבתי, ואכן צדקתי, שלהיות עם האנשים, ולעבוד איתם יחד, יהיה יותר מעניין מאשר להציץ עליהם, או על זברות, מחלון הרכב בשמורת הספארי.היה באמת מרתק. חייתי במחיצת אנשים שחייהם הרבה יותר "מעניינים" משלי – לאו דווקא במובן החיובי של המלה. חוויתי ולמדתי רבות, ובשבועות הקרובים אני מקווה לחלוק את זה כאן.

מטעי האומה

ראיתי אתמול במוזיאון תל אביב את תערוכות שלשת המועמדים לפרס גוטסדינר (זכה יאן טיכי – אמן נפלא). כל שלושת עבודות המועמדות לפרס היו מצויינות. לדעתי הטובה ביותר היתה של שחר יהלום

בתערוכתו המטלטלת של דור גז למדתי לראשונה על "מטעי האומה". חיפשתי על הגוף הזה באינטרנט ומצאתי מעט מאד. ולא במקרה. מהכתבה על התערוכה: "חברה ממשלתית שפעלה בארץ בשנות ה-50, במקביל לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, כזרוע של המפעל הציוני של האומה המתהווה. חברה חקלאית שבין השאר תיפעלה את השטחים והמטעים שהולאמו מפלסטינים ב-48'"

שם מענין "מטעי האומה". מכובס משהו. על איזו אומה מדובר כאן? האומה הפלסטינית שחברה זו הוקמה תחילה כדי לשמר את מטעיה, ואחר כן, למחוק ולהעלים? או האומה היהודית שכביכול היתה אפוטרופוסית של נכסי הנפקדים אך בפועל ניכסה אותם? ברור שבמשרד החקלאות, כאשר נתנו את השם לחברה בתחילת שנות החמישים התכוונו לאומה היהודית. השם מסגיר הכל – כביכול זרוע של האפוטרופוס על נכסי הנפקדים, אך בפועל – הפקעת אמצאי היצור הפלסטינים לטובת האומה היהודית והמפעל הציוני.

כחקלאי חובב ומגדל נלהב של עצי פרי, כואב לי גורל הבוסתנים האלה. בתחילה, עוד העסיקה חברת מטעי האומה פועלים ערבים פלסטינים באיזור המרכז, כאלו שחמקו מגירוש ערבי רמלה ולוד, יחד עם עולים חדשים בעלי רקע חקלאי מארצות ערב, בעיקר מעירק. בתערוכה מוצגים תמונות של אלו מאותם ימים, תמונות זהות לאלו של החלוצים בבגדי החאקי במושבות ובקיבוצים. אלו גזמו, עדרו והשקו את הפרדסים.

אך לאט לאט, החלו להסב את הבוסתנים לחורשות אורנים (יער בן שמן למשל) או שכונות מגורים (פאתי רמלה למשל). משרד החקלאות לא היה הגוף המתאים לתפעל מטעים אלו, וכנראה לא היו מספיק חקלאים יהודים שהיו מעונינים במטעים אלה. או – יותר סביר, שכמו שנמחקו והושכחו רוב הכפרים הערבים, היה רצון למחוק מהנוף גם את זכר החקלאות הערבית.

וכך הוחלפו מטעים מניבים של שזיפים, שקדים ,זייתים, רימונים, ענבים  והדרים ביערות מונוטוניים של אורן "ירושלמי". עץ סרק, פירומן ידוע, שאינו מתחדש אחרי שריפה אלא מזריע עצמו מחדש. עץ שעיקר תפקידו לגרום ליוצאי אירופה לחשוב שהם עדיין באירופה, בין יערות המחטנים, ולא בלבנט. יערות monoculture שכאשר מזיק תוקף אותם, מתים כולם, כפי שקרה ביערות שער הגיא. יערות של עצים קצרי ימים וחסרי תועלת.

חבל.

בכל אופן, הסיפור של דור גז מרתק, ושווה לקרוא אותו כאן.

Zone Denial

את בוקר יום שבת הקדשתי להתקנת פס הקול בעבודת הגמר לתואר השני באומנות של זוגתי. בתוך קוביית חמרה הכנסנו רמקול, המשמיע פס קול של "רעש בייתי".

 את שעות אחר הצהריים והערב לעומת זאת  ביליתי עם אבא שלי.

ובין לבין, איישתי במשך חמש שעות את דוכן העמותה לפרות אקזוטיים, באירוע "טעם בטבע" של משתלות יגור, שם ניסיתי לשכנע אנשים שגם הם יכולים לגדל ספודילה, ג'בויטקבה ומַלוּד בגינת ביתם.

לעמותה לפרות אקזוטיים, שאני לא רק שנמנה על חבריה, אלא אף משרת בהנהלתה, יש כ 200 חברים בכל רחבי הארץ. חברים אלו חולקים תחביב משותף: הם מנסים לגדל בגינותיהם עצי פרי שהאקלים בארץ לא ממש מתאים להם, מה שבארה"ב נקרא Zone Denial. כלומר – לגדל צמחים תוך התגברות על הפער בין האקלים בו גדל הצמח הזה בדרך כלל, והאקלים בו מנסים לגדל אותם. הצמח יכול להגיע ממקום קר יותר, חם יותר, לח יותר וכו'. ולכל בעיה, יש פתרון. לחלקו אמנם מחיר אנרגטי לא מבוטל, אך בדרך כלל אפשר פשוט לנצל מיקרו-אקלימים הקיימים ממילא בפינה כזאת או אחרת של כמעט כל גינה.

וזה מה שהופך פירות ל "אקזוטיים".  פירות "נדירים" היה אולי שם יותר מוצלח, אך שם זה נחטף על ידי פורש של העמותה שרשם עמותה משלו  ל"פירות נדירים". נו מילא…פוגשים הרבה אנשים "מעניינים" בתחביב הזה.

אז כאמור, ישבתי לפני שולחן עמוס פירות מסוגים שונים, שנקטפו בעיקר בבוסתן הכרמל, והסברתי לאנשים כמיטב יכולתי על כל אחד מהם, וסירבתי בתוקף לתת להם לטעום, למרות ש "ברשת ב' אמרו שיש כאן דוכן בו אפשר לטעום פירות אקזוטיים". גם כשמבלים כמה שעות בדוכן כזה פוגשים הרבה אנשים מעניינים, שחלקם הגדול תמה לראות שאני לא מנסה למכור להם כלום.

אבל כן ניסיתי לשכנע אותם שחלק גדול מן הפירות שהיו על השולחן הם יכולים גם לגדל, ואפילו בגינה הפרטית. כמובן שכדי להגדיל את סיכויי ההצלחה, כדאי להם להצטרף לעמותה ולהשתתף בימי העיון…

פירות כמו אבוקדו ומנגו שנחשבו פעם נדירים ואקזוטיים הם היום דבר שבשגרה במטבח שלנו, ופירות אחרים, שלא מגודלים מסחרית בשטחים גדולים, כמו למשל ספוטה וספודילה, גדלים כאן ללא קושי מיוחד  ובלי הזדקקות לאינטנסיביות יתר בגידול. ישראל היא בסך הכל מקום די ידידותי לצמחיה, בלי ערכים קיצוניים של טמפרטורה, ואם משקים מספיק, באמת שהכול יכול לתת פה פרי. אם לוקחים בחשבון את מגוון האקלימים הזמינים פה, מהערבה, דרך אזורים כמעט טרופיים כמו בקעת בית שאן או החוף הצפוני של הכינרת וכלה בגליל העליון ובגולן (לפחות לטווח הקרוב…) אז יש כאן מגוון ממש גדול של אזורי אקלים.

ושוב חשבתי לעצמי, שמדינת ישראל כולה היא בעצם סוג של zone denial. כל אותם האנשים שבאו הנה מאקלימים ותרבויות שונים ומגוונים, ושעשו מאמצים עליונים להיקלט ולהשתרש בלבנט הרותח, הוו בחייהם zone denial. לא כולם שרדו את המעבר. חלקם חזרו ל zone ממנו באו, או עברו הלאה לzone  יותר מתאים, אך רבים מהמצופה נקלטו היטב, ואף נתנו פרי. ואת הפרי הזה מייצאים היום לכל העולם.

כמו שיש כאן מגוון גדול של אקלימים שניתן לנצל לגידול פירות וירקות מגוונים ובכל עונות השנה, יש כאן גם מגוון גדול של תרבויות. אם רק נצליח למתן את הערכים הקיצוניים של הטמפרטורה הפוליטית כאן אפשר להפוך את המגוון הזה ליתרון. נוכל להתחיל לנצל את מנעד הכישרונות המצוי ברשותנו. ישראלים ופלסטינים, גברים ונשים, חילונים ודתיים – כולם זכאים וצריכים לנצל את הפוטנציאל האנושי שלהם.

בין הים לירדן יש, אם מתעלמים מסוגיות של "מי אזרח של מה", כמעט 12 מליון איש. זה יותר מיוון, פורטוגל, ובעצם מרוב מדינות אירופה. אם נמשיך עוד עם המקבילה החקלאית, אלו הרבה מאד דונמים של אדמה. אם נדאג לשפר את פוריות האדמה הזו, על ידי שוויון הזדמנויות בחינוך ותעסוקה, אפשר להפיק ממנה הרבה תוצרת.

כמו שחקלאים מתקדמים למדו ש monoculture, גידול יחיד בעל זהות גנטית על שטחים נרחבים, הוא מתכון לאסון, כך גם אנחנו, כמדינה, צריכים לגדל מגוון גידולים שונים, להגדיל את המגוון הגנטי, ולנצל כל מיקרו-אקלים לטיפוח תרבויות רבות, מגוונות ונושאות פרי.

end proselyting;

Brezová pod Bradlom

אחרי הפגישה עם הבורחים מאושויץ בסוף 1942, המסופרת כאן הבינו בני משפחת אבי שהנס שקרה להם בתחילת 1942, והמסופר כאן הוא זמני בלבד, ושהפתרון הסופי של הגרמנים יגיע גם לפתחם במוקדם או במאוחר. הם הפנימו שלא יוכלו להמשיך ולגור בדירתם בגלוי והחלו לחפש מקום מסתור ולהצטייד בתעודות מזויפות של לא יהודים.

וכך הפך אבי לאונדריי סלאט סבי ל-לדיסלב סלאט וסבתי ל-אווה סלאטובה, כולם נוצרים טובים ממזרח סלובקיה, שברחו משם כביכול מאימת הרוסים המתקרבים. מוצאם (הפיקטיבי) ממזרח סלובקיה לא אפשר לאמת את תעודותיהם עם השלטונות שם, שכן אלו נסוגו לפני התקדמות הרוסים, שכבר נלחמו באותו הזמן במעבר Dukla במזרח סלובקיה.

אבי, שעקב אחרי המערכה בחזית המזרחית בין רוסיה וגרמניה בעזרת שידורי ה BBC, סימן על המפה את התקדמות ונסיגת הגרמנים, ושם לב שהכוחות הגרמניים לא באמת מכסים את כל השטח אלא רק כובשים ואוחזים בשטחים סביב ערים מרכזיות וצירי תנועה. לפיכך חיפשו מקום שהוא "חור" תחבורתי – מרוחק מצירי תנועה ראשיים: הן מסילות ברזל והן כבישים ראשיים. קריטריון נוסף היה שהתושבים יהיו פרוטסטנטיים. הרוב בסלובקיה הוא קתולי, אך היה מיעוט פרוטסטנטי שהיה במידת מה פחות אנטישמי.

סבי, שהיה סוכן נוסע של מפעל זכוכית לבקבוקים, (המפעל היחידי שנותר בסלובקיה אחרי הפרידה מצ'כיה ב 1939), הכיר את רוב אזורי סלובקיה היטב. בעיירה קטנה, של כ 5000 תושבים, בשם Brezová pod Bradlom, היה לו לקוח וידיד בשם Tvarushek. ידידו זה היה בעל מזקקה גדולה של סליבוביץ – שיכר השזיפים הסלובקי, וסבי דאג לו לאספקה שוטפת של בקבוקים – גם כאשר היה קיצוב עקב המחסור הכללי בבקבוקים. אותו ידיד היה ה"גביר" של אותה עיירה של רחוב אחד, בקצה של מסילת רכבת צדדית ללא מוצא ורחוק מכל ציר תנועה.

באחד מביקוריו השגרתיים אצל Tvarushek, שאל אותו סבי באם הוא מכיר בית להשכרה באזור והוא אמר כן, הוא מכיר איכר בשם Stephan Pavlik שיש לו בית להשכרה. בית זה היה בקבוצה קטנה של כ5-6 משקים לא רחוק מהעיר בשם Štverník (ב – 48.661489,17.51092). קבוצה כזו, מעין מושב קטן, נקראת בסלובקית Kopanica, והיו הרבה כאלו באזור הכפרי סביב Brezová. כך היא נראית היום בתצלום אויר:

כאשר חילקו Stephan Pavlik (סטפן) ואחיו Jano (יאן) את ירושת אביהם, קיבל יאן את "אמצעי היצור" החקלאים שב Kopanica, וסטפן קיבל בית ללא שדות, ולכן לא היה יכול להתפרנס שם. סטפן עבר לגור במבנה של טחנת קמח מונעת מים שרכש, ומזה התפרנס. הבית נותר ריק וסטפן שמח להשכיר אותו למשפחת סלאט, "פליטים נוצרים" ממזרח סלובקיה, בידיעה ברורה שמדובר ביהודים.

מר Tvarushek  אף דאג להגיע לתחנת המשטרה ולרשום את משפחת סלאט כתושבי Štverník. וכך החל סבי לשכור את הבית החל מסוף שנת 1942, ואף היה רשום שם כתושב בזהותו המזויפת. שכר הדירה היה נמוך, כ 1000 קרונות, (כ 2 דולרים בשער השוק השחור) אך סטפן סירב לקחת יותר. יהודים אחרים שהסתתרו שילמו סכום כזה ליום..

משפחתי המשיכה לגור תחת זהותם האמיתית בביתם משכבר בעיר Zilina, והבית השכור עמד ריק עד סוף אוגוסט 1944. אז פרץ "המרד הסלובקי" שגרם לגרמנים לכבוש את סלובקיה – עד אז מדינת חסות פשיסטית שלהם. הם גם חזרו לגרש את יתרת יהודי סלובקיה שגרושם הופסק אחרי דליפת הידיעות על מה שקורה באושוויץ. ב 3 אחרי הצהריים נכנסו הגרמנים ל Zilina, ובשעה 7:30 באותו הערב עלו בני משפחתי על הרכבת ונסעו אל Jablonica  במפתיע, רשת הרכבות עדיין פעלה בתוך הקרבות. תוך כדי נסיעה ברכבת הם הפכו מיהודים למשפחת סלאט הנוצרית.

ב Jablonica היו  קרובי משפחה של סבתי בשם פאוקר, שהוגלו לשם מעיר הבירה. סבי הצליח  ליצור אתם קשר טלפוני מ Zilina והם חיכו לבני משפחתי באישון לילה ליד תחנת הרכבת והובילו אותם בעגלה אל ביתם שם שהו מספר ימים. משם הם יצרו קשר טלפוני עם ידידו של סבי, מר Tvarushek ב Brezová. זה שלח את האיכר שהשכיר להם את ביתו – Stephan Pavlik לאסוף אותם. בחסות החשיכה, על עגלה רתומה לסוסים, הגיעה משפחת סלאט לביתם מזה כשנתיים, ב Štverník.

שם שהו בני משפחתי עד כחודש לפני שחרור האזור על ידי הרוסים באפריל 1945. הם חיו שם בנוחות יחסית, יחד עם בת דודתו של אבי ובעלה שהגיעו מעט אחריהם, ואיכר יהודי מהאזור בשם בלה וייס שנמלט מחוותו. סטפן ראה אותו הולך בשביל בין השדות אובד עצות ולקח אותו אליו. צדיק. האיכר שבביתו גרו דאג לכל מחסורם, בעיקר ממזון שהוא גידל בעצמו – ירקות, ביצים ועופות. כל יכלו לעקוף את היעדר הקצבת תלושי המזון למשפחתם הפיקטיבית. וכל אותו הזמן, המשיך מעבידו של סבי להעביר לו את משכורתו כאילו המשיך לעבוד. אמנם המשכורת המרבית ליהודי על פי חוקי הגזע הייתה 1500 קרונות, אך מעבידו של סבי התעלם מכך, שילם לו משכורת פורמלית על פי החוק ואת היתרה אגר עבורו בקופה קטנה לשימושו בכל עת, ושילם לו בנוסף אחוזים מנפח המכירות שהוא היה אחראי להן. וכך המשיך גם כאשר סבי הסתתר בכפר אחרי הכיבוש הגרמני, והעביר לו כסף באופן שוטף דרך הלקוח שלו, בעל המזקקה, Tvarushek.

רוב תושבי ה Kopanica כנראה שיערו על יהדותם, אך לא הלשינו – עד כחודש לפני תום המלחמה. אז נפל דבר. הפרטיזנים הסלובקים הרגו ממארב מספר אנשי גסטאפו, והללו בתגובה, שרפו Kopanica אחרת – זו שהייתה קרובה למקום המארב. סבי שמע על המארב ופעולת התגמול וחשש (פרנויה שהתבררה כמוצדקת) שמפחד פעולות תגמול נוספות, מישהו ב Kopanica שלהם ילשין עליהם. לפיכך שלח את סטפן אל ידידו Tvarushek ב Brezová, וביקש ממנו למצוא להם מסתור אחר. סטפן אמנם התחנן בפניהם לא לעזוב – הוא כנראה לא קלט עד כמה מסוכן מה שהוא עושה, אך נעתר להם והלך ל Tvarushek וזה אכן מצא להם מסתור – בעליית גג של אלמנה, אזרחית אמריקאית שנולדה בסלובקיה ונתקעה שם כשהייתה בביקור מולדת עם פרוץ המלחמה.

אצל אלמנה זו כבר הסתתרו מספר טייסים אמריקאים שמטוסיהם הופלו באזור, ועוד שישה יהודים. לאלמנה קרוטובה, הלכו דרך השדות אבי, הוריו, בת דודתו ובעלה ויהודי נוסף בשם בלה וייס שהסתתרו יחד בבית האיכר Stephan Pavlik. הם יצאו לדרך בחמש אחרי הצהריים, מיד אחרי השקיעה. בשמונה בערב הגיע הגסטפו לבית המחבוא שלהם ומצא אותו ריק. הגסטאפו  שהתאכזב למצוא את בית המחבוא ב Kopanica ריק, לקח לחקירה את בעל הבית של משפחתי. וזה – למרות עינויים קשים לא הסגיר את מקום מסתורם אצל האלמנה, ודבק בסיפור הכיסוי שהוא מבחינתו השכיר את ביתו למשפחה נוצרית ממזרח סלובקיה, בעלת תעודות רשמיות, שהייתה רשומה כחוק ובאופן פורמאלי בתחנת המשטרה המקומית.

אבי עדיין זוכר איך הציץ מטה מגג בית האלמנה, וראה את סטפן יוצא ממטה הגסטאפו והולך ברחוב הראשי של Brezová כולו נפוח ממכות, ונמנע מלהביט אל הבית שאליו הוביל יום קודם את אבי ומשפחתו. הגרמנים שברו את כל שיניו, אך הוא לא נשבר.

בבית האלמנה הם הסתתרו כחודש, עד הגעת הרוסים. ובכל אותם ימים, ביקר אצל האלמנה מידי יום במשך שעות, מחזר נלהב – קצין בוורמכט. וכיוון שהבתים היו בנויים מעץ, וכל תזוזה בקומה העליונה השמיעה חריקות, שכבו כל המסתתרים, כ 20 במספר, שהיו דחוסים בכל פינה בעליית הגג של האלמנה ללא תזוזה במשך כל אותן שעות שבהן, בקומה התחתונה, חיזר הקצין הגרמני בלהט אחרי האלמנה קרוטובה. ברמה הפרקטית, הייתה לאלמנה בעיה לקנות מזון לכל כך הרבה אנשים, בלי לעורר חשד. פה שוב התגייס Tvarushek, הגביר של העיירה לעזרה. הוא קרא לכומר העיירה והסביר לו את הבעיה, וזה עבר בכל חנויות המזון בעיירה והורה להם, בציווי דתי, לא לשאול את האלמנה שום שאלות מיותרות כאשר היא באה לקנות אוכל.

הרבה אנשים טובים היו בסיפור הזה, ובזכותם צלחו בני משפחתי את התקופה הזו בחיים. בני משפחת Puvlik רשומים כחסידי אומות עולם ביד ושם, גם האב סטפן וגם בניו סטפן ויאן (במשפחות סלובקיות יש רק 2 שמות פרטיים לבנים ושניים לבנות, ובמשפחת Puvlik כל הבנים בכל דור נקראו או סטפן או יאן. הבכור על שם האב והצעיר בשם השני.) הבנים ביקרו בארץ, ואבי ואני ביקרנו אותם שם. שניהם כבר לא בין החיים, ואנו שומרים על קשר עם דור הנכדים. אנחנו והם מרגישים בני משפחה אחת.

ועוד פרט שולי: בתקופה שאחרי המלחמה עזר להם סבי בכל דרך אפשרית – בקניית ציוד חקלאי, בסלילת קו חשמל לביתם ועוד ועוד. מה שבאורח פראדוקסלי הרע את מצבם כאשר הקומוניסטים תפסו את השלטון. אמצעי היצור הללו שהיו ברשותם, יחד עם העובדה שהסתירו יהודים ו"מן הסתם עשו זאת תמורת ממון רב" גרמו לסיווגם כ "קולקים", איכרים בעלי רכוש, שאותם צריך לדכא. גם האיכר Puvlik וגם מעסיקו של סבי, היו במצב כלכלי ירוד אחרי עליית הקומוניזם, וסבי שלח להם מהארץ מידי חודש את הסכום המקסימלי בתלושים שווי כסף שנקראו “Tuzex” שעבור כל אותם אנשים נהדרים, שבזכותם אני פה, היוו את הקו המבדיל בין רעב לשובע.

תלוש של Tuzex

Toromiro

 אתמול בבוקר נפגשתי בצומת יגור עם אחד מעמיתי באגודה לפירות אקזוטיים. חוץ מפיתיון סרה-טרפ לזבוב הים התיכון ומזמרה חדשה ומשוכללת שהוא רכש עבורי ליד מקום מגוריו, הוא החזיר לי את שתיל עץ הטורומירו שהפקדתי בידיו בסתיו האחרון, כדי להבטיח שלפחות אחד משלושת השתילים שלי יצלח את החורף הראשון בחיים. לעמיתי זה יש חממה, ולי (עדיין) אין.

בהמשך אותו יום הלכתי לבקר את אבי בבית החולים, וכדי לעורר קצת את רוחו, סיפרתי לו על פגישתי מוקדם יותר, על השתיל וסיפורו. ותוך כדי סיפור לאבא שלי במחלקה פנימית ג', חשבתי לעצמי שבעצם זה סיפור שמעניין לספרו לעוד אנשים. מסיבות שחלק מהקוראים ינחש, אני מצהיר בזאת במפורש שזהו סיפור בדיוני, וחלקים נרחבים ממנו אין להם כל קשר למציאות, במיוחד החלקים הנסובים סביב נסיבות הגעתם ארצה של שתילי עץ הטורומירו.

הסיפור מתחיל לפני שנתיים. בתחילת 2009 הגשמתי חלום ילדות ונסעתי לאי הפסחא. ניצלתי נסיעת עבודה לארה"ב, ומימשתי מספר גדול מאד של נקודות נוסע מתמיד, בשתי חברות תעופה שונות, כדי להגיע לסנטיאגו בירת צ'ילה ומשם לאי הפסחא, Rapa Nui בשמו הפולינזי, הנשלט מאז 1888 ע"י צ'ילה.

אי הפסחא מוכר בעיקר הודות לתרבות המסתורית שהייתה בו ושיצרה מספר גדול של פסלי אבן גדולים שנחצבו במחצבה במרכז האי והוצבו ברמפות לאורך החופים, כשלראשיהם כובעי אבן ענקיים שנחצבו במקום אחר באי, מאבן אדומה.

לא ממש ברור איך הציבו את הפסלים במקומם ואיך מיקמו את הכובעים עליהם. מה שכן ידוע הוא שהם גלגלו את הפסלים ממרכז האי אל החוף על גבי בולי עץ מהעצים המקומיים. הכובעים האלה, אגב, מזכירים קצת כובעים הנהוגים אצלנו:אי הפסחא

היו באי מספר משפחות מורחבות, שמוצא כל משפחה בסירה אחרת שהגיעה מהצד השני של האוקיינוס השקט, מפולינזיה. המשפחות האלו נכנסו לתחרות זו עם זו מי יותר מסור לאלים, ומסירות זו התבטאה בסיתות יותר ויותר פסלים, יותר ויותר גדולים, ועם כובעים יותר ויותר גדולים.

תופעת לוואי לא רצויה מתחרות זו הייתה שהם כרתו את כל העצים באי הקטנטן הזה. וכתוצאה מכך, קרו מספר דברים מצערים:

  • הם לא יכלו יותר לבנות סירות ולצאת לדייג, כך שחלבון מן הים ירד מהתפריט שלהם.
  • הם לא יכלו יותר להפליג לאיים הקרובים ולאסוף שם ביצים של עופות ים, כך שחלבון מן החי ירד גם הוא מהחשבון.
  • הם לא הביאו איתם בעלי חיים בסירות, ולכן לא היה להם שום בעל חי לגידול.
  • העצים לא הגנו יותר על האדמה מרוחות הים העזות, ולכן האדמה נסחפה ורוב האי הפך להיות לא ראוי לגידול חקלאי.
  • וכמובן, הם לא יכלו יותר לעזוב את האי ולהגר למקום אחר.

זו הייתה קטסטרופה בקנה מידה מקומי, שיכולה אולי להדגים מה יכול לקרות לכדור הארץ כולו אם נמשיך לחסל את משאביו בלי רחמים. באי הפסחא, מה שקרה הוא שאוכלוסיית האי פשוט קרסה, ומעשרות אלפים נותרו מספר מאות תושבים מזי רעב בחיים כאשר ההולנדים הגיעו לאי במאה ה 18.

כאשר הגיעו ההולנדים, ואחריהם הרוסים, היו התושבים מוכנים להמיר כל חפץ שהוא תמורת מזון. כולל חפצי הקודש שלהם. אלו כללו פסלים של האלים  שלהם מגולפים מעץ בסגנון מאד יחודי שחלקם נמצאים היום  במוזיאון בסנט פטרסבורג, ולוחות עץ שעליהם כתובות בכתב ה Rongo -rongo – שנותר לא מפוענח עד היום. אך המבקרים האירופאים לא הצליחו להבין מאיזה עץ גולפו הפסלים האלו שכן על האי לא היה אף עץ, ואף אחד מהתושבים ששרדו כבר לא זכר את התקופה בה היה האי מיוער כולו.

יש סרט תיעודי מצויין על הפסלים האלה: Lost Gods of Easter Island With David Attenborough 

נקפוץ קדימה בזמן, ל 1963. החוקר וההרפתקן הנורווגי ת'ור היירדל, ההוא הידוע ממסע קון טיקי, מבקר באי, ומוצא בתוך לוע של הר געש כבוי (בתמונה) עץ קטן מזן לא מוכר למדע.

הוא אוסף זרעים מהעץ, לוקח אותם איתו, ומביא אותם לגן הבוטאני בגטבורג, שבדיה. שם הם מצליחים להנביט את הזרעים ולייצר שתילים. והם מגלים שזה היה העץ שכנראה פעם כיסה את האי, ושזה אותו העץ שממנו גולפו הפסלים ושממנו יוצרו סירות הקאנו ששרידיהן נמצאו במערות לאורך צוקי החוף.

שנתיים אחרי כן חוזר ת'ור היירדאל לאי, ומגלה שהעץ כבר איננו. לא ברור אם נכרת או פשוט מת. ומאותו הרגע, העץ Sophora Toromiro חי רק "בשבי". Extinct in the wild.

עוד זן נכחד אחר מצאתי באי הפסחא. ואפילו אחד שהשתתפתי בפיתוחו. בימין התמונה מטה, שצילמתי בחנות מזכרות ב Hanga Roa, בירת האי.

העץ הוא קרוב משפחה רחוק של משפחת עצים הקיימים במקומות אחרים בעולם, ממשפחת ה Sophora , כמו למשל הסופורה האמריקאית, עץ נוי די נפוץ בארץ,  אך שונה מהם משמעותית מבחינה גנטית. אין לו פרי למאכל אך העץ שלו די איכותי.

בינתיים,הפיץ הגן הבוטאני השבדי שתילים לגנים אחרים בעולם, כולל גני Kew  בלונדון וגן הדקלים בפרנקפורט, והוקם ה Toromiro Management Group.

בכל אופן, סיפור העץ והשואה האקולוגית שנלוותה להכחדתו נגעו מאד לליבי. תהיתי עם זאת, אם העץ שרד, למה לא מחדירים אותו מחדש לאי הפסחא? הלכתי לגנים הבוטניים באי הפסחא, מקום ממשלתי בשם Manavai , בו נשתלו כמה עצים שהובאו מאירופה, כדי לברר את הסיבה. קיוויתי גם לאסוף שם זרעים, להנביט אותם בארץ, ולגדל כמה עצים בעוד מקום בעולם, כדי להגדיל את סיכויי ההישרדות של העץ.

דא עקא, שהארגון הצילאני האמון על שמירת הטבע והיער,  Corporacion Nacional Forestal de Chile או CONAF  פשוט נתן לעצים להתפגר, אפילו בתחום המוגן של הגן. קל וחומר שלא ניסה לשתול אותם על פני האי. את סיכום הביקור הזה, עם תמונות, אפשר למצוא כאן.

בדרך חזרה מאי הפסחא, לא ידעתי שיש משתלה ליד סנטיאגו, בשם  Las Brujas de Talagante המייצרת שתילים של העץ, ושיש גנים בוטניים ב  Vinha del Mar בהם יש עצים חיים. במקום זה שברתי דרומה, לארץ האש, עוד מקום בו חלמתי להיות, אך זה כבר סיפור אחר.

חזרתי לארץ, אך עדיין לא ויתרתי על החלום, לגדל בישראל עצי טורומירו. ידעתי שיש בפרנקפורט גן בוטני בו אמור להיות עץ והלכתי לשם באחת מחניות הביניים בדרך לארה"ב. לא מצאתי את העץ, וכיוון שהיה זה יום ראשון, לא היה אף אחד שיכול היה לאתר לי את העץ. יתכן שהם שומרים אותו במקום שאינו פתוח לקהל. אכזבה…

כתבתי ל Toromiro Management Group אשר בגני Kew, אך לא נראה שגוף זה עדיין קיים. המיילים חוזרים מכתובת האימייל שלהם. עוד מבוי סתום…

ניסיתי באתר המשתלה בסנטיאגו – Las Brujas de Talagante. הם לא מוכרים זרעים, ושתילים הם שולחים רק לאיזור סנטיאגו רבתי, בוודאי שלא לישראל.

לא התייאשתי. יש פורומים רבים של חובבי גינון, וחיפוש המילה Toromiro העלה פה ושם דיונים בנושא. רוב החיפושים של המילה הזו מעלים תוצאות רלוונטיות למעט מספר ספור של אזכורים ללהקה שולית בשם זה שפעלה זמן מה בסן פרנסיסקו. מצאתי, ויצרתי קשר עם זוג צלמים הקוראים לעצמם Spiniflores. הם צילאנים, מטיילים רבות בארצם ובדרום אמריקה בכלל, ומצלמים בעיקר צמחים נדירים. אפשר לראות את הצילומים שלהם בFlickr  . מהם קיבלתי מושג טוב איך העץ נראה אך לא איך משיגים שתיל.

הם גם הטילו ספק בזה שלמשתלת Las Brujas de Talagante יש שתילים אמיתיים של טורומירו.

נפלתי גם על מישהי מצילה הקוראת לעצמה Jacaranda, דווקא בפורומים באנגלית. זה היה סיפור ממש הזוי. יצרתי איתה קשר דרך הפורום ושאלתי אותה באם תוכל לסייע בידי להשיג שתיל או זרעים. היא חזרה אלי עם איזה סיפור מתלהם לגבי איך עץ הטורומירו הוא אוצר לאומי של צילה, וצריך רישיון ממשלתי להוציא אותו מגבולות המדינה, ושאלה האם יש לי רשיונות משורה שלמה של ארגונים  בינלאומיים שמסתבר שאת קיומם בדתה מליבה לחלוטין. אבל היא נשמעה ממש מבינה, וכל כך משכנעת שנסוגותי שהחלטתי לסגת מהענין.

אבל, במשך הזמן גיליתי שהיא פשוט מקשקשת. חלק מהארגונים אותם הזכירה כלל לא קשורים לענין, וחלק פשוט לא קיימים. גם העובדה שרוב העצים החיים, חיים מחוץ לגבולות צילה, קצת מערערת את טענתה לגבי זכותה של צילה לבלעדיות על העץ…

שנה וחצי אחרי ההתכתבות איתה, גיליתי שיש לי מכר ישראלי בצילה, והחלטתי לנסות את מזלי איתה שוב. שאלתי אותה באם תהיה מוכנה לסייע לידידי זה לאתר זרעים. תגובתה הפעם הייתה אפילו יותר מעניינת. היא הייתה משוכנעת שהמוסד מנסה לגייס אותה כסוכנת. נראה לה הסבר יותר הגיוני מאשר שחובב גינון ישראלי מנסה להשיג שתילים של עץ שאפילו לא נותן פרי…כנראה שזו התדמית שיש לנו בעולם -L.

חיפוש ממוקד באינטרנט העלה ששמה Cristina Gonzalez והיא גרה ב Temuco, Chile, צלמת לעת מצוא ובעלת עסק בשם Jacaranda house. מצאתי גם את כתובתה ומספרי הטלפון שלה. מצויד בכל אלה, החלטתי להסתלבט עליה קצת. הודעתי לה במייל ש"ידידי" נמצא במלון בעירה Temuco ויתקשר אליה למספר הטלפון שלה שמצאתי בשעה מסוימת ביום מסוים…

אחרי כן הייתה לנו עוד סדרת מיילים סהרוריים, שבהם הלינה על "ידידי", שלא התקשר. היא אף בררה בבתי המלון בעיר, ולא מצאה ישראלי באף אחד מהם! אז מה קורה? אין ספק שהיא הייתה שמחה להתגייס כסוכנת לכל שירות ביון שהוא, כדי להכניס קצת פנטסיה לחייה. יתכן שזו אחת הסיבות לכך שאפשר לגייס סוכנים, ולא תמריץ כספי או מניע אידיאולוגי. אבל, בשורה התחתונה, עץ טורומירו לא יצא מתת-הסיפור הזה, ובכדי להכניס קצת פנטסיה לחיי אני, המשכתי לחפש.

עברתי לקריאת פורומים בספרדית, בהנחה שחובבי צמחים מצ'ילה יטו להשתתף בכאלה. הנחה שהתבררה כנכונה. אמנם אני לא קורא ספרדית, אך Google Translate הופך אט אט את סוגיית השפה במרשתת לבלתי רלוונטית. וכך מצאתי את סרגיו, “the cactusman” שאסף מאיפה שהוא זרעים, ואף מצליח להנביט אותם.

מסתבר שהנבטת הזרעים דורשת מומחיות מסוימת, כולל הכמנה ושימוש בהורמון הג'יברילין. אך סרגיו דנן השתלט על העסק והיו לו שתילים רבים בגדלים שונים. הוא אף שלח לי תמונות, ואכן – זה היה הדבר האמיתי.

אז זהו, בעזרת "ידידי מהמוסד", שבמקרה יש לו השכלה של אגרונום, הגיעו אלי שלשה שתילים מאותו הסרג'יו. חצי שנה אחרי כן, הם עדיין חיים ושלמים, אם כי  לא התפתחו הרבה. ואני מקווה שלפחות אחד מהם "עשה עליה", ייקלט בארץ הקודש ויהיה לטורומירו העברי הראשון! אם יותר מאחד ישרוד, אתרום אחד לגן הבוטני בירושלים. ובבניין ציון ננוחם