לבי במזרח

ביום הראשון הראשון בכל חודש, מוזיאוני פריז לא גובים דמי כניסה. את יום הראשון הזה החלטתי לנצל לביקור חוזר ב Musee d'orsey. זו אחת הפריבילגיות הנפלאות של שהות בת חצי שנה בפריז, זה שאפשר "לצרוך" את הלובר למשל בשש מנות, ולא חייבים לצאת משם כשהמוח כבר לא מסוגל לקלוט כלום.

הפעם לא אצתי ישר אל קומת האימפרסיוניסטים לראות את הקלפנים של סזאן, שם הצטופף רוב הקהל שביום כניסת החינם היה רב מהרגיל. נשארתי בקומת הקרקע, בציור צרפתי של המאה התשע עשרה, שאני יותר ויותר מבין עד כמה הוא גדול. למשל "מקור העולם" של קורבה, המוסתר משום מה אחרי אגף הצילומים ההיסטוריים הדי משעמם. במקור, "המקור" הוא פשוט ציור מדהים.

מצאתי את עצמי נמשך לשני חדרים ובהם תצוגה חדשה יחסית, של עבודות שהמכנה המשותף שלהם הוא ה"אוריינט". שם רוכזו עבודות של ציירים ופסלים, שרובם לא היו מוכרים לי, שנמשכו ל"מזרח" (בעיקר צפון אפריקה והמזרח הקרוב) וציירו סצנות משם, או שציירו בהשפעת הדימוי של האוריינט בעיני אירופה של אותם השנים. מסתבר שגם לי יש משיכה לא מוסברת ל"אוריינטלי", ולא בגלל שאני חי במובלעת פסאודו-אירופית בתוכו.

חלק מהציורים שם, אך לא רובם להפתעתי, ראו את המזרח ממקום פטרוני, מתנשא ושוביניסטי, כמנהג אותם השנים.Anonymous_Venetian_orientalist_painting,_The_Reception_of_the_Ambassadors_in_Damascus',_1511,_the_Louvre

אבל לא יותר נחשל תרבותית מציורי האימפרסיוניסטים של סצנות פיקניק ביער ובהן חבורת גברים לבושים במיטב מחלצותיהם, ואשה ערומה אחת (לקישוט?), פונה אל המתבונן / צייר.

למה בעצם אני נמשך לסוג הציור הזה? לא בגלל איכות הציור, אף שאיכותו הטכנית ברובה גבוהה. במחשבה לאחור, משיכתי לציורים האלה, כמו גם לאגף המזרח הקרוב במוזיאון הלובר כמה ימים קודם, היא בגלל הנושא שלהם. בגלל העולם שהם מראים, שאף שהוא כל כך קרוב אלי גאוגרפית, וגם לא כל כך מרוחק בזמן, היה יכול להיות בצד השני של ירח, בגלקסיה אחרת, מבחינת האפשרות שלי לבקר בו ולחוות אותו.

אמנם הייתי מספר רב של פעמים בירדן, במצריים וגם בטורקיה, כמעט בכל אתר ואתר, אז אי אפשר לומר שהמזרח הקרוב לגמרי לא נגיש. הוא נגיש הודות להסכמי השלום, שעדיין בדרך נס מחזיקים מעמד. טורקיה גם היא סוג של אוריינט, ביחוד חלקיה המזרחיים הגובלים בעירק וסוריה, שם השתדלתי להגיע למקומות כמו חרן (התנכית, זו של אברהם אבינו). אבל ממש מעבר לגבול, תדמור בסוריה, נינווה ובבל בעירק, ומקומות רבים באירן, לא רק שלא אזכה לראות במו עיני בימי חיי,  עכשיו הפציעה שם החליפות האיסלמית, ומחריבה אותם..

נשאר לי רק להכיר תודה לקולוניאליזם האירופי, ולארכאולוגים וחוקרי הארצות הגרמנים, הצרפתים, האיטלקים והבריטים, שהעמיסו מכל טוב ושלחו בחזרה לאירופה. שם זה שרד אפילו את ההפצצות המסיביות של הערים במלחמת העולם השניה.

חבל שהם לא בזזו אפילו יותר (הנה, אמרתי את זה, אוריינטליסט שכמוני).20160229_103131

כמו למשל המקרה של Khorsabad, בעירק של היום, בעבר בירתו של סרגון השני, שדאע"ש הרסו לא מזמן. חלק מעשרות השערים עטורי הפסלים שלה אפשר לראות עדיין בלובר ובמוזיאון הבריטי, והם פשוט מדהימים. או המקרה של Nimrud, ופלמירה שבסוריה. האבדן לא נתפס..20160229_104314

חוץ מהמחסום המרחבי, גם מאת השנים שחלפו מאז צוירו הציורים האלה, שינו מאד את פני ה"אוריינט". מרתק לראות איך נראו הדברים אז, או לקרוא מתיאורי התקופה ההיא, ומסתבר שתחת האימפריה העותמנית, האיסלם היה הרבה יותר מתירני, עם הרבה יותר כבוד לעבר, לתרבויות אחרות.

לחזור בזמן יותר קשה, אפילו מלהגיע פיזית למזרח הקרוב הכל כך רחוק. אז עושים מה שאפשר. מרוקו עדיין פתוחה בפניי, ועדיין לא הייתי שם, ואני חושב שגם טוניס. פה בפריז אני מתענג על תמרים מטוניס, מעמול וטחינה מלבנון, חלבה מירדן, מעדני מרציפן ססגוניים ממרוקו… ומעבר לפינה פה יש את מסעדת "הוורד של דמשק" שצריך לדגום בהזדמנות.

האוריינט קורא לי..20160229_141946

 

איך waze נישט

עוד לפני ששמתי לב לאופן בו בניית מחלפים משנה את האופן שבו אנו חווים ורואים את הארץ, התחלתי לחשוד ששימוש בתכנת נווט, כמו waze, עושה דבר דומה.

אני ממעט להשתמש בתכנות נווט מכמה סיבות. העיקרית שבהן היא כי אני נוטה, לפחות בארץ, לנסוע שוב ושוב לאותם המקומות, ואני כבר עושה את זה על טייס אוטומטי. למעשה, כמעט שאין במרכזי שלושת הערים הגדולות, וגם בצפת, אילת, באר שבע, מצפה רמון, מזכרת בתיה, רחובות ועוד כמה ערים,  מקומות שאליהם אני לא יודע להגיע בלי מפה ובלי תכנת נווט.

ואני כבר יודע איך להגיע לכל המוזיאונים בכל ערי השדה, מפתח תקווה ועד אשדוד.

וכשאני כבר צריך להגיע למקום בעיר שאני מכיר פחות, נאמר בת-ים, אז אני נעזר בזיכרוני הצילומי, מצלם בראש את הדף מ"אטלס הזהב" שיש לי במכונית, ונוסע מהזיכרון.

כפועל יוצא מזה, יוצא שאני נוסע כל הזמן בתוך "מסדרונות" בערים, עובר במסלולים שאני מכיר דרך רחובות (בעיקר ראשיים) שאני מכיר. רוב העיר נסתרת מעיני, חבויה בסבך הרחובות המקבילים לאלו שבהם אני נוסע שוב ושוב.

עד שהתחלתי להיענות לשידולים של זוגתי, ולפעמים לנהוג על פי עצת waze, בטענה, אולי מוצדקת, שהתכנה לוקחת בחשבון את עומסי התנועה המשתנים, ולכן המסלול אותו אני כבר מכיר ויודע, לא יהיה המהיר ביותר גם אם הוא (אולי) הקצר ביותר. אני לרוב לא מאד ממהר, כי אני שונא לאחר ולכן בדרך כלל מקדים לצאת. אבל מפעם לפעם אני כן "משתמש", ואז, הפלא ופלא, אופקים חדשים נגלים לפני. האלגוריתם של התכנה לוקח אותי דרך כל מיני רחובות צדדיים בשכונות מגורים, בדרכים שהם כנראה יותר מהירות.

יש לי אמנם חשד שהתכנה לא לוקחת בחשבון את מהמורות ההאטה שיש תכופות ברחובות מגורים באלה, בדיוק כדי להניא אנשים מלעשות מה שהיא מציעה – לעבור שם במהירות בדרך למקום אחר. אבל זה מעניין, ומרחיב אפקים, לראות מקומות שאלמלא התכנה לא הייתי כנראה מזדמן לראותם. שכונות מגורים מטופחות יותר או פחות, אזורי תעשיה מוזנחים או מתוקתקים, כל מיני נופים, בעיקר עירוניים, שלא הייתי עובר דרכם אלמלא הייתי משתמש בתכנת הניווט.

למדתי באחד הקורסים בסמסטר שעבר על האופן שבו אלגוריתמים מגלמים בתוכם אידאולוגיה. מסתבר שיש לאלגוריתמים גם השלכות פנומנולוגיות (מלשון phenomena – דרך מסולסלת להגיד שהם משפיעים על האופן שבו אנו חווים את העולם).  ויש להם גם השלכות גאוגרפיות – המרחב משתנה עבור המשתמשים בתכנה וזה תלוי באלגוריתם המסוים המוטמע בתוכה. האופן שבו הם צולחים את המרחב, האינטראקציה של המשתמשים עם המרחב הפיסי משתנה.

והמרחב משתנה גם עבור אנשים שלא משתמשים בתכנה, או אפילו לא נוהגים כלל – לפתע, בכביש השקט שלפני ביתם עוברים כל מיני נהגים שקודם לא היו חושבים לעבור שם, ופתאום הרחוב השקט כבר פחות שקט. כי האלגוריתם משתמש בו. ולדיירים אין שום שליטה בזה או יכולת להשפיע.

או שאולי כן. כי NIMBY (לא בחצר האחורית שלי) עובד לאנשים בעלי כוח. ואני חושד שהכוח הזה, אף שאין לי דרך להוכיח, מסתנן אט אט לתוך האלגוריתמים העלומים של תכנות הנווט, במיוחד אלו ה"קהילתיות" כמו waze. ויתכן שבדיקה מדוקדקת הייתה מוכיחה שהאלגוריתם מסיט תנועה לרחובות צדדיים ביחס הפוך להכנסה הממוצעת של הדרים ברחובות אלו. (הכנסה גבוהה יותר – פחות תנועה מוסטת). קראו לי פרנואיד, אבל קראתי מספיק מאמרים על אלגוריתמים ועל האופן המאד סמוי ועדין שבו יחסי הכוח בחברה משתקפים בהם, בדרכים שכותבי האלגוריתם לעתים אפילו לא מודעים להן.

אפילו הסביבה הפיזית, סביר שתתאים את עצמה לאלגוריתם, בדרכים שקשה אולי לחזות אותן מראש. למשל, תזמון של רמזורים עשוי להתנות בהתאם לנפחי התנועה שתכנה כזו או אחרת עשויה להסיט ממקום אחד לאחר. ביחוד כאשר אחוז גבוה של הנוהגים, נוהגים על פי ציווי אותו האלגוריתם המתבסס על אותו בסיס נתונים.

והאלגוריתם הרבה פחות חכם ממה שאנשים חושבים. למשל – מי שמנווט אל ביתי על פי התכנה מעלה, מגיע לרחוב אחר, בבית שמספרו אחר משלי. עבור אלו המנסים להגיע אלי, ביתי "זז" במרחב באורח לא לגמרי ברור. בלי לסגור את החוג בשיחה טלפונית, בעזרת אותו המכשיר המשמש גם לנווט, הפער המרחבי הזה לא יסגר.

אז הנה עוד דרך בה תכנת ניווט הופכת את המרחב ליותר מעניין. אתה לא רק מגיע בדרכים לא צפויות, אתה גם מגיע למקומות לא צפויים.

Free Palestine

התקשרה אלי לפני כמה דקות מוינה Eva Morton, שהייתה חברה של אמי, שביום רביעי השבוע ימלאו שש שנים למותה, בטרם עת. היא התקשרה לספר שהיא ביקרה בעיירה Novi Ichin (כיום בצ'כיה) שממנה באה משפחת אמי, ושלוח הזכרון שסבי התקין ליד הבית בו הם גרו ברחוב Dolní brána 667/40  מוסתר, שומו שמיים. היא צילמה את המקום ושאלה אם אני מעוניין שהיא תשלח לי תמונה. בדואר כמובן, כי אווה בת 86 ואין לה מחשב. אמרתי שכמובן, ונתתי לה את המיקוד של ביתנו – היא לא הייתה משוכנעת שכאן בלבנט דואר יגיע ללא מיקוד.

והמשכנו לדבר על דא ועל הא – עם אווה זה תמיד מעניין לדבר. אני מתרשם שהיא הכירה את אמי, לבטח צדדים מסוימים שלה הרבה יותר טוב ממני. למשל, סיפרתי לה שיצחק גרינבוים, שברחוב על שמו אני גר, נאם בשדה התעופה של וינה בטקס העלאת עצמות הרצל ארצה, בטיסה שבה הגיעה ארצה גם אימי, ישובה על ארונו של הרצל (סיפרתי על זה בפרוטרוט כאן..). מסתבר שאווה דנן לא רק הייתה זו שסדרה לאמי מקום באותה הטיסה, אלא הייתה זו שטיפלה בהוצאת עצמות הרצל, אשתו ובנו מקבריהם. היא עבדה בשנים ההן (1949) בחברה קדישא של וינה…

למדתי משיחתי עם אווה עוד דברים רבים ומעניינים, שלא את כולם יש מקום לספר כאן. ובין היתר הגענו (בשיחה של כעשר דקות) לדבר על העיר Breslau, היום בפולין, ששמה היום Wroclaw.  מסתבר שלמדינות אירופה היו השגות על זכאותה של הקיסרית לעתיד  Maria Theresa לרשת את כס בית הבסבורג האוסטרי, ובאחת מהמלחמות שפרצו בשנות הארבעים של המאה השמונה עשרה בעקבות חילוקי דעות אלה (לא רק באירופה, גם בהודו וגם בצפון אמריקה), סופח חבל שלזיה למדינת פרוסיה של אז והעיר ברסלאו הפכה לבירתו. (עוד אחד מהפרקים בהיסטוריה שלא מלמדים בבית ספרנו). והעיר שממנה הגיעה אמי, Novi Ichin, הייתה בימים ההם חלק מחבל שלזיה, שברסלאו כאמור הייתה בירתו.

נו טוב, אז איך זה קשור לכותרת הרשומה? אז ככה – היינו בברסלאו לפני כחודש (ב 18.6.2014  – כדי שאזכור…) והעיר פשוט יפיפייה. יפה אפילו מפראג לדעתי. קפצנו לשם מטיול שהיה בעצם בברלין וסביבתה, גם כי שמענו שהעיר יפה, גם כי ידעתי שהרמן כהן (זה שכתב את "דת התבונה ממקורות היהדות") למד שם באוניברסיטה, והיי, אפילו פרדי דורה בא משם (למי שעוד זוכר אותו). חוץ מזה, עוד לא הייתי בפולין וכך יכולתי להוסיף אותה לרשימה (סתם..). גם ידעתי ששם השתמר עדיין אחד מבתי הכלבו שהאדריכל אריך מנדלסון בנה למשפחת שוקן (אותה משפחת שוקן שבבעלותה עיתון הארץ – השריד היחידי של עיתונות בארץ שלא בושה לקרוא אותה.)

יש לי סנטימנטים לאריך מנדלסון – הוא  חי פה בארצנו כמה שנים ואף תכנן את מבנה בית החולים שבו נולדתי. ולכן אני משתדל לבקר במבנים שהוא תכנן איפה שרק אפשר, אם כי אני חייב להודות שבברלין יש עוד הרבה שלא ראיתי בביקור הנוכחי, ויצטרכו לחכות לביקור הבא. בית הכלבו כבר לא בית כלבו אלא בניין משרדים, אך מבחוץ הוא שמור להפליא (כנראה משוחזר). יש עוד בית כלבו אחד מסוגו ששרד, בעיר Chmeniz שבגרמניה, על הגבול עם פולין. ליד בית הכלבו, משמאל בתמונה מטה, יש גם סניף ענקי של רשת סופר-פארם, שמסתבר שגם לפולין היא התפשטה.SONY DSC

מה עוד ראוי לציון בעיר ברלסאו? יש את כיכר העיר היפיפה שלה, ה RynekSONY DSC

ויש בה שלוש(!) מסעדות טבעוניות, ממש במרכז העיר. בשתיים מהן אך אכלנו. Machina Organika הייתה לא רעה כלל, אכלנו שם בערב הגעתנו. למחר בצהריים, אכלנו במסעדה טבעונית בעלת השם הבלתי אפשרי Najadacze.pl. במסעדה זו המבססת תפריט טבעוני על מאכלים שהם טבעוניים באורח טבעי מכל מני מדינות בעולם, יש מנה של פלאפל וחומוס העשויה ממש טוב (חוץ מזה שהפיתה היא בעצם טורטייה) שהם קוראים לה בפולנית Zestaw wolna Palestyna, שזה בפולנית set Free Palestine  (ארוחת פלסטין חופשית)ברסלאו-001

הרגשתי קצת מוזר להזמין (אפילו "סמולני קיצוני" עובר ישראל כמוני) מנה עם שם כזה, אבל הייתי חשוך חומוס כמעט חודש, ולא עמדתי בפיתוי, וגם, נזכרתי שלפחות מן השפה ולחוץ גם ראש ממשלתנו, הביבי, "מצדד בפתרון שתי המדינות" עאלק, כלומר שגם הוא בעד פלסטין חופשית, גם אם להבנתו זה ברסיסי השטח שיותיר מפעל ההתנחלות. אז הזמנתי. וכך יצא לנו לשמוע את ההוראה מועברת למטבח: "פעמיים פלסטינה ופעם אחת סושי". והפלאפל אכן היה ממש טוב! בכלל, האוכל שם היה ממש מעולה, כמו למשל מנת  ה Inari המאד יצירתית הזו (למה אין להשיג אצלנו את כיסוני הטופו המותססים האלה, הם נוראה טעימים, ובריאים…)SONY DSC

שווה ללכת גם אם מבחוץ המסעדה לא נראית משהו, וממוקמת בקומת העמודים של שיכון מזרח גרמני מוזנח…SONY DSC

מהביקור החטוף הזה, נראה שכדאי לחזור לפולין, גם בלי מחנות ההשמדה. וגם לברסלאו כנראה אשתדל לחזור, לא רק כדי לנסות את המסעדה הטבעונית השלישית ששם. כי חודש מאוחר יותר (ומאוחר מדי) ראיתי בפסטיבל הקולנוע בירושלים, שהשנה "חזר בגדול" והיה ממש טוב, סרט בשם The Airstrip – Decampment of Modernism, Part III שצילם (זה סרט דוקומנטרי אם כי מאד אסוציאטיבי)  Heinz Emigholz.

האיש עושה סרטים מאד מעניינים על ארכיטקטורה, שרק אחד מהם, על אדולף לוס, הצלחתי למצוא להורדה ברשת. ב Airstrip הוא מתחיל בכיפת הפנתיאון ברומא, שכבר ידעתי שהיא הייתה כיפת הבטון הגדולה בעולם במשך יותר מאלפיים שנה, אבל משם הוא עובר לעיר ברסלאו, (אז חלק מגרמניה הקיסרית) שבה מסתבר, נבנתה ב 1911–1913 כיפת הבטון (ללא תמוכות) שהדיחה מהכס את הפנתיאון שברומא ככיפת הבטון הגדולה בעולם.powr-centennial-hall-and-parks-picture-credit-fot.stanis-aw-klimek_d30ab

לא ידעתי ולכן לא הלכנו לראות. היינו כנראה ממש ליד, אבל לא שמנו לב. אולי אפילו נסענו ממש לפני הגן המקיף את המבנה, אבל היינו עסוקים בלהתפקע מצחוק ממאמציה הכושלים של מערכת הנווט שהייתה מותקנת במכונית השכורה שלנו להגות את שמות הרחובות בפולנית – זה נשמע כמו אוסף הברות אקראי. וכך לא ביקרנו בתוך המבנה, ולא ראינו את מערכת הקשתות היפיפייה התומכת בגג. Poland-2012-132_web

המבנה אגב, ברשימת אתרי המורשת העולמית של Unseco. כנראה שכדאי להסתכל ברשימה כשמתכננים ביקור במקום כלשהו – בספר של Lonely Planet על פולין לא היה לכיפה הזו אזכור.

אני תוהה עכשיו, האם מספר הקטגוריות שהרשומה הזו צריכה להיות משויכת להן הוא עדיין חד-ספרתי.. נראה.

Farafra

AA_9463_A002-1

נאות המדבר במדבר המערבי של מצריים תמיד נראו לי מקומות קסומים, ועם השנים הייתי כמעט בכולן, ובאלה שלא הייתי, כנראה שגם כבר לא אהיה, לפחות לא בשנים הקרובות.

את התמונה מעלה, מנאת המדבר Farafra, צילמתי בפעם השנייה שהייתי בה, בסוף סיבוב גדול ששיאו, מבחינתי, היה מקום בשל Gilf Kebir, שבו מסתבר, לא ממוקמת העיר האגדית זרזורה.

Farafra היא מקום ששווה לבקר בו בפני עצמו. נווה המדבר הזה קרוב יחסית לקהיר, הוא ליד מקום די מדהים בשם "המדבר הלבן",AA_3132_A022

יש בו מעיינות חמים באמצע המדבר,AA_3132_A005

מטעי תמרים ענקיים, שלכל אחד מהם יש שער יותר יפה ממשנהו,AA_3132_A009

ואוסף מבנים הבנויים פשוט מבוץ, שצורותיהן העגלוליות, האורגניות, האופייניות לארכיטקטורת בוץ בכל העולם, מדבר אלי מאד.AAE21B~1-1

אם מצב העניינים היה יותר שפיר בינינו לבין המצרים, הייתי נוסע לשם אחת לשנה. כמו שזה עכשיו, נשאר לי רק להתגעגע. ומכאן הרשומה – סוג של חזרה למקום.AA_3132_A011

לא גרים ב Farafra הרבה אנשים. יש הגירה שלילית מהמקום, בעיקר לערים הגדולות. אין הרבה אופק כלכלי לגרים בנאות המדבר, שאורח חייהם מסורתי, שקט, ולא מלהיב במיוחד לבני הדור הצעיר. ברחובות רואים מעט מאד אנשים, רובם מבוגרים, ובלבוש מסורתי.AA_9463_A007-1

מבני הבוץ, כאשר לא מתחזקים אותם על בסיס קבוע, פשוט חוזרים אל האדמה ממנה באו. לא יורד שם הרבה גשם, אבל מספיקים שניים-שלושה אירועי גשם כדי שתישאר מבית בוץ רק תלולית נמוכה על הקרקע.AAEE07~1

ה"דור הצעיר" שגר שם בסוכה בתוך אחד המטעים, בוחן אותי במבט סקרן אך ידידותי, לימון בידו, בתמונה מטה:AA_3132_A010

וכשהם הולכים להסתפר, נופים אחרים מדברים אליהם, קצת כמו אצלנו.

AAEE03~1Farafra – כל כך קרוב גאוגרפית, כל כך רחוק תרבותית, כל כך יפה, ועכשיו גם מחוץ לתחום. חבל.Fullscreen capture 05082013 182905

צ'כיה

רצה המקרה, ובחשכה של שש בבוקר שלאחר ליל הסדר, כאשר אני נזכר לארוז תיק לנסיעה שלי ושל גיא לעקבה, לקחתי באקראי שני ספרים מערמת "הספרים שהתחלתי לקרוא בעבר" על השידה שליד מיטתי, ושני הספרים האלה, אותם אני קורא פה בירדן בין צלילה וצלילה, לא מפסיקים לרגע להזכיר לי את אמא שלי.

שני הספרים, רצה המקרה, עוסקים שניהם בצ'כיה, באדריכלות ובשואה. בשניהם גיבורי העלילה עוזבים את צ'כוסלובקיה עקב יהדותם בשנות השלושים ושארית העלילה נמשכת אל ההווה ומתפרסת על שוויץ, קובה וארה"ב באחד, אנגליה, בלגיה  וצרפת בשני.

הראשון, חדר הזכוכית, של סיימון מאואר, מספר את קורות בית מודרניסטי אחד שתכנן עבור משפחת לנדאואר אחת (טוגנדהט במציאות) הארכיטקט הגרמני וורנר פון אבט (לודוויג מיס וון דה רו ) בעיר מנייסטו (ברנו) אשר בצ'כוסלובקיה. זהו אותו בית טוגנדהט שבו ביקרנו אני, אימי ובניי במהלך "טיול השורשים" שערכנו בצ'כיה ב 2005.

זה היה כבר די בסוף אותם עשרת ימי הטיול, וכבר ראיתי די והותר "כיכרות ערים רומנטיות" וכך, כשהגענו לברנו,  ביקשתי לראות את הבתים שהאדריכל יליד העיר אדולף לוס ("קישוט זה פשע"), ולודוויג מיס ון דה-רו ("פחות הוא יותר") בנו שם. את אלו של לוס לא מצאנו – לא הכנתי שעורי בית ולא בררתי את מיקומם למפרע, לשכת התיירות לא יכלה לעזור, והאינטרנט כנראה לא היה כה זמין אז. אבל בית טוגנדהט, היה מפורסם דיו כדי שידעו לכוון אותנו אליו, והיה גם פתוח למבקרים. כתובתו אגב:

Černopolní 45, 613 00 Brno, Czech Republic

מקריאה בספרים וצפייה בצילומי ותכניות הבית, הכרתי אותו מצוין, עוד לפני שראיתי אותו בפועל. הפתיעו אותי שני דברים: הבית תמיד צולם מהחזית הפונה לגן, ושרטוטי החזיתות תמיד הראו חזית זו ואת החזיתות הצדיות, אך ממפלס הכניסה, מצד הרחוב, כמעט ולא רואים את הבית. רואים את החניה ואת מרפסת הגג. וזה היה מעט מפתיע.

IMG_1267

הבית היה אחרי שיפוץ, אבל שיפוץ שנעשה בתקופה הקומוניסטית שהייתה תקופה של מחסור, ולכן חלונות הזכוכית הענקיים כבר לא עלו וירדו אל המרתף בעזרת מנוע חשמלי. בתקופה הקומוניסטית אף לא הייתה אפשרות לייצר חלונות כה גדולים, ורק במזרח גרמניה,  הצליחו לייצר במיוחד כמה יחידות, באיכות גרועה. הטיח היה סדוק בהמון מקומות וקירות רבים היו זקוקים לסיוד דחוף. הזדהיתי עם הבית, כמוני, הוא כבר לא היה יפה כבנעוריו. אבל בניגוד אלי, לא הייתה צריכה להיות בעיה לגרום לו להראות צעיר לנצח. ואכן שמעתי שמאז עבר הבית שיפוץ נוסף והיום הוא יפה יותר.IMG_1271

הבית (1930) ואימי (1931) הם בערך בני אותו הגיל, אבל בניגוד לאמא שלי, הבית עדיין עומד על כנו, אם כי יותר כגוויה מפוחלצת של בית – הוא כבר לא משמש לתכלית למענה תוכנן ונבנה.  אמא שלי, שגרה עד עלייתה ארצה, 18 שנים מאוחר יותר, לא מאד רחוק משם, ב novi Icin,אשר במורביה, לא שמעה אז על הבית. היום הבית הוא אחד מאותם בתים קנוניים של אדריכלות המאה העשרים, והספר של מאואר, שהיה "מועמד סופי לפרס בוקר 2009" מנסה לספר את סיפורו. הספר אגב, ממש לא משובח. הוא  מנסה להעניק נפח לדמויות שאכלסו את הבית בעיקר בעזרת סיפורי משגלים מסוגים שונים, סיפורי אהבה הטרוסקסואליים ולסביים, מפגשים חוזרים ונשנים בין גיבורי הסרט על פני ציר הזמן בצרופי מקרים שממש אינם מתקבלים על הדעת ומעט, פה ושם, תיאורי אופי. די "רומן  רומנטי" לדעתי, אבל מצד שני, איך אפשר למלא בסיפור בנייתו של בית 440 עמודים? אני, לא הייתי ממקם אותו ברשימת המועמדים לפרס בוקר, אלא בשנה מאד חלשה בספרות הבריטית. גם מבקר הספרות של הארץ לא התלהב.

IMG_1276

והבית עצמו? הוא פחות מופשט/מושלם גאומטרית מבנינים אחרים של מיס, כמו למשל ביתן ברצלונה ובית Farnsworth (שעל ביקור בו כתבתי כאן). על פי הספר, האדריכל אומר שזהו בית המגורים הפרטי המושלם ביותר שהוא בנה. אין ספק שמעטפת הבית, שאינה צורה גאומטרית מושלמת, לוקחת בחשבון את צרכיה של משפחה אמתית, אם כי עשירה עד מאד. כולל חניה לשתי מכוניות (נדיר מאד אז) ומגורי אומנת, מנהל ומנהלת משק בית. גם עלויות הבית עצמו לא מאפשרות להגדיר אותו כאב טיפוס אידאלי לאדריכלות מודרניסטית. קיר אבן האוניקס, המפריד בין חלקי חדר המגורים (בתמונה מטה), עלה כמו בניין מגורים שלם של אותה התקופה. וכנ"ל חלונות הזכוכית הגדולים, שהוו את חזית קומת המגורים, על מנועי החשמל שהעלו והורידו אותם  אל חללים מיוחדים במרתף. בעלות שלהם לבדם יכולת אז לבנות וילה מפוארת, קונבנציונלית. קצת חוטא לרעיונות המודרנה, בעצם כמו רוב הבתים הפרטיים האיקוניים של האדריכלות המודרניסטית (שברבים מהם ביקרתי, ואפשר לקרוא על זה כאן)IMG_1268

בית טוגנדהט עזר לי להבין ולקבל את הבית שסיימנו לבנות אנו, שנה וקצת לפני שביקרנו בו. גם שלנו הוא לא קובייה שקופה מופשטת, אבל הוא כן פשרה ב"רוח המודרנה" (אולי) בין הפשטה לצרכי החיים של משפחה, ובניגוד לבית טוגנדהט, גם עם אילוצי תקציב של אנשים רגילים ובמגרש שאינו משתרע עד האופק…טוב, אצלנו לא רואים ממול את מצודת שפילאס אלא רק את הבית ממול, על הקוקיות המכוערות שלו, אבל בשביל זה יש עצים..HPIM7745

הספר השני שלקחתי ליד, אוסטרליץ, של וו. ג. זבאלד, עלילתו גם היא קשורה בצ'כוסלובקיה, וכמו הספר הראשון, עלילתו מתחילה בערך ב 1938 ונמשכת עד ההווה. גיבור הספר, נשלח בגיל ארבע באחד ממשלוחי הילדים מפראג, לאנגליה, שם הוא גדל אצל כומר אנגליקני ואשתו המגדלים אותו כבנם, ורק בגיל מבוגר מגלים לו ששמו ז'אק אוסטרליץ, שהוא יהודי, ושהוריו שלחו אותו לאנגליה כדי להציל אותו. בהמשך הספר הוא נוסע לטרזין, שם הייתה אמו זמן מה לפני שנשלחה "הלאה למזרח" ומחפש את עקבותיה. גיבור הספר, הוא היסטוריון חובב של אדריכלות, וחלקים נרחבים של הספר עוסקים בכך, אבל לא אדריכלות מודרניסטית.

איך זה קשור לאמא שלי? אמא שלי ואחותה היו אמורות להיות גם הן באחד מאותם משלוחי ילדים לאנגליה. הן נשלחו לבדן לבית ספר יהודי, אחד הבודדים שעוד נשאר פתוח אחרי גזרות נירנברג, דווקא בלב גרמניה, בעיר בשם Ahlem שליד הנובר, ומשם היו אמורות להמשיך לאנגליה. אלא שהשערים נסגרו בדיוק לפני המשלוח שלהן, והן חזרו הביתה ומשם, אחרי זמן לא רב, לגטו טרזין, אותו גטו אליו נוסע אוסטרליץ להתחקות על מה שקרה לאמו אגתה שנשלחה לשם. בטרזין, הודות לאוסף המדליות של סבי, אבי אימי, ממלחמת העולם הראשונה, הן נשארו ולא נשלחו הלאה למזרח כמו אמו של אוסטרליץ, וכמו כמעט כל מי שעבר במקום. זאת על אף  שאימא שלי הייתה חולה רוב התקופה ולא תרמה למאמץ המלחמתי הגרמני. סבא שלי, כן עבד, למרות שהיה קטוע רגל. זה אף פעם לא הפריע לו לשום דבר. וכל אותה תקופה, אחת לשנה, הגיע מברלין מומחה שמדד את הגדם של רגלו, וכמה שבועות אחרי כן שלח לו פרוטזה חדשה מותאמת אישית. סדר חייב להיות.

איך הספר? סגנון מוזר משהו, כאשר המספר מספר בגוף ראשון מה שאוסטרליץ סיפר לו, ובקטעים רבים של הספר זה הולך כך: "אוסטרליץ אמר ש X אמר:..". קצת מוזר. אבל יש בסגנון, היבשושי במתכוון משהו העוזר לקורא להבין איך עובד הזיכרון האנושי, דרך זיכרונותיו המודחקים של אוסטרליץ הילד העולים וצפים בו כמבוגר, תחילה, לפני שמגלים לו מי הוא באמת, כחלומות לא מוסברים. ואחרי כן, כנחשול המאיים להטביע את שפיותו. (עוד על הספר, בביקורת בעיתון הארץ)

יש בספר גם לא מעט צילומים בשחור לבן המאיירים את הספר, ואני תוהה אם הסופר לא תפר את עלילת הספר סביב תצלומים שהיו ברשותו. יש לא מעט קטעים בספר שנדמה היה לי שהם שם כי היה לסופר תצלום בו הוא רצה להשתמש. קצת כמו הצילומים שאני משלב פה ושם פה ברשומות שבבלוג הזה. אם יש תמונה, זה נראה יותר אמיתי, לא?

IMG_1273

Zerzura

אי שם במדבר המערבי של מצרים, ב"נאת המדבר של הצפרים הקטנות", מסתתרת לה העיר האגדית זרזורה. כולה לבנה, מלאה אוצרות, ובראשה מלך ומלכה הישנים שנת נצח. העיר שמורה על ידי ענקים שחורים, וכל המצליח לחצות את מדבר החולות האינסופי ולהגיע אליה, לא עוזב אותה לעולם.

האמיר של בנגאזי מספר שב 1481 הגיע נוהג גמלים בשם חמיד קאילה באפיסת כוחות אל בנגאזי וסיפר לאמיר את סיפור העיר ממנה הצליח להימלט ובאמתחתו טבעת יקרת ערך משובצת באבני חן שכנראה גנב מזרזורה. הסיפור ארוך ומפותל, והוא רק אחד מהרבה אגדות המסופרת על זרזורה.

היו שני מקומות עיקריים שבהם חשבו במהלך השנים שהעיר נמצאת. האחד הוא בג'בל Uweinat, "הר המכשפות"  – הר בודד העומד במפגש הגבולות של מצרים, לוב וסודן.uweinat

זהו גוש גרניט הדומה קצת להר הגבוה של סיני, ובו מעינות נסתרים, זן נדיר של איל מדברי ותת מינים של צמחיה האנדמים להר הזה בלבד. העליה אל ראש ההר מתפתלת סביב ההר ועוברת במצרים, סודן, לוב ובחזרה למצריים. ההר מופה על ידי R.A. Bagnold ב1931 (המפה שלו מטה) והעיר זרזורה לא התגלתה שם.

bagnold_mapמאד רציתי לעלות אל הפסגה אך כאשר הייתי בסביבה, בדרכי למקום השני בו זרזורה הייתה אמורה להיות – Gilf Kebir, דיונה שזזה וכסתה במאות טונות של חול את מאגר חביות הסולר שהוכנו מראש לתדלוק הרכבים שלנו לא אפשרה לנו לעשות את הסטייה הזו מהמסלול וחבל. מאז נחטפו על ידי שבטי ברברים שתי קבוצות של מטפסים שסיירו בהר, והוחזקו כמה שנים בתנאים קשים עד ששוחררו תמורת כופר, כך שאני לא נוסע לשם בשלב זה. זהו אזור שלא נשלט בפועל על ידי אף אחת משלושת המדינות הנפגשות שם, גם בימים כתיקונם בהם סודן לא עסוקה בהרג הנוצרים בדרומה, לוב לא במהומה אחרי הפלת קדאפי ומצרים שבה יש שלטון יציב. אין שום נקודת ישוב או בסיס צבאי ברדיוס של כמעט אלפיים ק"מ משם כך שהמבריחים ושבטי הברברים עוסקים שם בענייניהם ללא הפרעה. כך נראה ההר מהחלל:Country or Geographic Name: SUDAN Features: MT. UWEINAT, WIND STREAKS

המקום השני הוא Gilf Kebir, אזור מוגבה באמצע המדבר שקיר של צוקים גבוהים באורך של כמה מאות קילומטרים מקיף אותו. האגדות סיפרו שאי שם בתוך הגוש המוגבה הזה, שוכנת העיר זרזורה, ועד שב 1932 הצליחו  László (Ladislaus) Almásy (זה שהסרט "הפצוע האנגלי" נעשתה על פי דמותו) ו Patrick Clayton להקים מסלול נחיתה זמני ומאגר דלק באמצע הדרך מהחוף, לטוס מעל גוש ההרים הזה ולהיווכח שאין שם כלום, המשיכו חוקרים אירופאים לנסות ולחדור את תוך הגוש הבלתי חדיר הזה בניסיון להגיע אל זרזורה. בתצלום מטה, מאגר פחי הדלק שלהם, שגם סימן את הגישה למסלול הנחיתה, שנבלע בחולות מאז. במדבר הזה, ברזל לא מחליד…AAE503~1

ב 2004 הצלחתי סוף סוף להגיע לשם. הצטרפתי למשלחת של חבורת גאולוגים ישראלים  שהתארגנה לביקור במקום, עם רכבים שארגן הבעלים המצרי של מועדון אקווה-סאן בנואייבה, שבו לצערי כבר לא הייתי הרבה זמן. הם רצו לנצל את ההזדמנות החד פעמית שדיונה ענקית נדדה ונצמדה לקיר Gilf Kebir ויצרה מישור של חול שנהגי שטח מנוסים ברכבי שטח משודרגים יכולים לעלות דרכו אל ראש המצוק AA_3125_A018

יצאנו מנואייבה, עברנו בקהיר ובנאות המדבר המערבי של Baharyia  –  Farafra – Dakhla , עברנו ליד ג'אבל Uweinat, צפונה ל Gilf Kebir,gilf map

ומשם עוד צפונה ואחרי כן מזרחה דרך ים החולות הגדול חזרה ל Farafra.  יותר משבועיים של נהיגה במדבר, כמעט 2000 קילומטרים מכל מקום בו יש מים, דלק או אוכל.AA_3125_A021

או צמיגים. כל רכב נסע עם שלושה צמיגים חלופיים – כי האבנים החדות העשירות בברזל במדבר משספות בקלות גם צמיגי משאית. זה היה בעיקר מבצע לוגיסטי רציני, שנגמר בטוב הודות לתושייה הרבה של המכונאים המצרים שנסעו אתנו (אנחנו נהגנו).

אז הגעתי את תוך Gilf Kebir ואכן, זרזורה לא הייתה שם, אבל היה נוף לא רע מלמעלה.AA_3125_A030

המדבר הוא האוצר האמתי בסיפור הזה. שם הנופים היותר מרהיבים שראיתי בחיי, כולל דיונות הגבוהות מהר הכרמל. אני מקווה שאפשר יהיה עוד לחזור לשם בעתיד.AAEC03~1

1984: הבריחה מחיפה

נמלטנו מהארץ בערב יום רביעי, ה 26 ליולי, 1984.

ישבנו על סיפון האנייה, יחד עם המוני הפליטים שהצליחו למלט את עצמם בזמן, וגדשו, דחוסים וצפופים, כל פינה אפשרית של הסיפון. וכולנו יחד צפינו באורות של חיפה מתרחקים ובהר הכרמל קטן והולך, נמוג אל החשכה. ונשמנו לרווחה. הצלחנו! יצאנו בזמן.

זו הייתה שנת ההיפר-אינפלציה, השנה בה עלה המדד ב 444.88%.  יומיים קודם היו הבחירות לכנסת ה-11 שבעקבותיהן עתידה לקום ממשלת אחדות לאומית ברוטציה בין שמעון פרס ויצחק שמיר. (שנתמכה על ידי 97 חברי כנסת – יותר מממשלת נתניהו-מופז)

זו הייתה גם השנה בה סיימתי את השנה הראשונה של לימודי התואר השני, ובה, בחופשת הקיץ, תכננו טיול לטורקיה – אני, זוגתי ואחותי.

תכננו לצאת מהארץ כמה ימים אחרי הבחירות, (שהיו ביום שני ה 23.7.1984), כדי שנוכל למלא את חובתנו האזרחית, אז עוד חשבנו שאולי גם נצליח להוריד את הליכוד מהשלטון. (מישהו זוכר את ה"כלכלה הנכונה" של ארידור? את שמחה ארליך?). הזמנו כרטיסי סיפון באוניה שעמדה להפליג מחיפה דרך קפריסין לרודוס, ביום ראשון ה 31.7, ומשם תכננו לחצות במעבורת למרמריס אשר בטורקיה.

טורקיה ממש לא הייתה אז על מפת התיירות של ישראלים. "החברה הגאוגרפית" ז"ל לבדה הוציאה "טיולי הרפתקה" לטורקיה, ובעזרת הפרסומים שלהם תכננו מסלול שמיזג את טיולי מזרח טורקיה שלהם עם טיולי מערב טורקיה, מסלול של כחמישה שבועות.

הייתה לטיול מוטיבציה נוספת: תכננו נסיעה של שנה שלמה ל"מזרח", עם סיום התואר השני שנה מאוחר יותר, וכיוון שהייתה אז הקצבת מטבע זר של 2000$ לאדם לכל נסיעה, תכננו לקנות את מלא ההקצבה לשלושתנו בנסיעה זו, ולשמור את יתרת מה שלא נוציא בטורקיה, לנסיעה "הגדולה". לישראל לא היו אז כלל יתרות של מטבע זר, וכיוון שהשקל קרס ונפל מדי שבוע וכולם רצו אז רק מטבע זר, המדינה התנהלה בדולרים, השוק השחור פרח, והיה הבדל ניכר בין השער הרשמי לשער השחור. בקיצור, ההבדל בין שער השוק השחור והשער הרשמי על 6000$ (ההקצבה לשלושה אנשים) כמעט ומימן לנו את כל הטיול בטורקיה.

תכנון מדוקדק, תודו. אבל דבר אחד לא לקחנו בחשבון: למרות אי הבהירות בתוצאות הבחירות, פעל משרד האוצר של הממשלה היוצאת במהירות ובנחישות, ולמחרת יום הבחירות פרסם שורה של גזירות כלכליות, לא ברור תחת איזה מנדט בדיוק. בין היתר, צומצמה ההקצבה ליוצאים ל 1000$ לאדם. מי שכבר קנה, ויצא מהארץ עד יום שישי באותו שבוע, יוכל לצאת אם מה שכבר רכש, מי שיצא מאוחר יותר, כפי שאנחנו היינו אמורים לעשות, יצטרך להחזיר את כל מה שרכש מעל ההקצבה החדשה והמוקטנת.  נדמה לי שגם הוגדל "היטל הנסיעות", היטל על כל יציאה לחו"ל (עוד משהו לו אני לא מתגעגע..).

מה עושים? היינו בפניקה.  בערב יום שלישי, למחרת הבחירות, הודיעו על הגזרות ובבוקר יום רביעי ירדתי לרחוב העצמאות, למשרדי חברת הספנות. התברר לי שיש להם ספינה המפליגה עוד באותו הערב, לא לרודוס אלא לכרתים, דרך קפריסין. כרתים לא קרובה לטורקיה, אבל הם הסכימו לפצל את הכרטיס שלנו לרודוס להפלגה באותו הערב לקפריסין, ומשם, שלושה ימים מאוחר יותר, באוניה בה היינו אמורים לצאת מהארץ ביום ראשון, לרודוס. נשמע לא רע, והרווחנו עוד שלושה ימי טיול בקפריסין.

אבל היו לזה כמה חסרונות: ראשית, לא היינו היחידים שנקלענו למצוקה עקב גזרות הערב הקודם. היה ברור מהעומס במשרד שהולך להיות צפוף על האנייה. אבל אנייה זה לא מטוס. תמיד אפשר להעמיס עוד כמה. מקסימום, לא יהיה מקום לפרוש שקי שנה על הסיפון, ומדובר הרי רק בלילה אחד.

יותר משמעותי: איך מתארגנים ליציאה תוך שלוש שעות, כשאחותי מלמדת בבית ספר בירושלים וזוגתי בעבודה (בחיפה, באלביט). ולא זו בלבד, אלא שזוגתי לא ממש אוהבת "הקפצות". לא תליתי תקוות רבות בעניין, אך ניסיתי, ולמרבה ההפתעה, נעניתי בחיוב.

וכך, יצאה אחותי עם חתולתה דנה לדרך מירושלים, הפקידה אותה אצל ידיד, השאירה את המכונית בהרצליה אצל הורי זוגתי, ואלו הסיעו אותה אל חיפה, אל הנמל. כל זה, ואריזה לחודש וחצי, בשלוש שעות. זוגתי, באלביט בחוף שמן, הפילה את המקלדת מהיד, יצאה בדהרה, יתכן שאף הספיקה לעבור בבית והגענו כולנו, מתנשפים ועם הלשון בחוץ, לנמל חיפה.

היינו  יכולים קצת פחות למהר – האנייה לא הפליגה בזמן. עוד ועוד בורחים זרמו אליה, כולם שמחים ועליזים על שהצליחו להימלט מרוע הגזרות. האנייה, פחון מתפורר מחלודה כבן חמישים שנה, חישבה לשקוע תחת העומס, ואנחנו הרגשנו כמי שמממשים שחזור היסטורי של ספינת מעפילים. לא "יציאת אירופה" אלא "יציאת ציון".

בשלב מסוים נחלש זרם הבורחים, הרמנו עוגן, ויצאנו לדרך. אל החוויה של יציאה ראשונה מהארץ בדרך הים, ועוד מחיפה עיר הולדתי, התווסף הנופך המתוק של הניצחון על המערכת. אורות חיפה נמוגו לאיטם, רכס הכרמל נבלע בחושך, והיינו בלב ים, בדרך.

בסופו של דבר, מצאנו מקום לפרוס שקי שינה על הסיפור. ירדנו בקפריסין למחרת, טיילנו בה שלושה ימים, הפלגנו הלאה לרודוס וטיילנו גם שם, משם הפלגנו לטורקיה, והיה טיול נפלא.

טורקיה ארץ פשוט מדהימה וחבל שאנשים מענישים את עצמם כשהם נמנעים בביקור בה. מאז היינו בה עוד מספר פעמים לא קטן, חודשים לא מעטים במצטבר, ועוד לא מיצינו. אבל מאז לא יצאנו מהארץ כמו בנסיעה הזו.

Hapa Hapa

שמתי לב ש"רצה המקרה" ושמות חמשת הרשומות האחרונות שלי הם (על פי סדר הפרסום) באנגלית, גרמנית, יוונית, לטינית ופולנית. חשבתי לפיכך שזה הזמן המתאים לכתוב את הרשימה הזו, השוכבת בין הטיוטות שלי כבר לא מעט חודשים, ונקראה במקור "סווהילי למתחילים", ועכשיו Hapa Hapa – "כאן כאן"  בסווהילי.

ליד חוף האוקיינוס ההודי, בחלק הצפוני של חוף הים של קניה, נמצא האי Lamu, ולשם טסתי לשלושה ימים של מנוחה, אחרי שלושה וחצי שבועות של עבודה חקלאית בחלקים אחרים של קניה. באמת שעבדתי קשה, וחשבתי שמגיע לי כמה ימים של נופש לפני שאחזור ארצה, ואמשיך לא לעבוד.

האי לאמו היא מקום שונה. עוד הטרוטופיה. מקום בו תיירות בביקיני שוכבות על החול ומשתזפות, בעוד המקומיות רעולות לחומרה, חושפות רק עיניים. מקום בו כלי הרכב היחידי הוא  "אמבולנס חמורים" , עבור החמורים, שהם הם כלי הרכב היחידי שם, המשמש להובלת משאות בסמטאות הצרות. מקום בו עדיין שטים בסירות Dhow משולשות מפרש ועדיין בונים אותן בשיטות מסורתיות, ולא לטובת התיירים. מקום שהישראלים עוד לא פשטו עליו בהמוניהם, אולי בגלל האווירה המוסלמית האדוקה. בשורה הראשונה אל הים, המרכז המסחרי של לאמו, הלכתי לחפש את מסעדת האפה האפה:

בה יש הנחה לחיילים במדים.

שלח אותי לשם מ. שבפרויקטים שלו באתי לעבוד בקניה (בהתנדבות). הוא סיפר לי על בעלת המסעדה, אישה בשם debrah המופיעה מפעם לפעם בבית הכנסת של ניירובי, ומנסה להיכנס ולהתפלל בטענה שהיא יהודיה. יהודיי ניירובי, לבנים כולם, לא מתלהבים, בלשון המעטה, משחורים הטוענים שהם יהודים, ובמיוחד הם לא ששים שאלו יופיעו בבית הכנסת שלהם

. נשמע מעניין, וחשבתי שכדאי ללכת לבדוק את העניין. שם אכן פגשתי את דברה,

ששמחה מאד לראות יהודי (לא בהכרח יהודי ישראלי) וסיפרה לי שאבי אביה היה יהודי מאתיופיה שהתנצר (מבני הפלשמורה?). היא עצמה גדלה בקניה כנוצריה בשבט הקיקויו ושמה בעצם Agnes Wambui Kihara. באיזשהו שלב בחייה היא החליטה שבעצם היא צריכה להיות יהודיה. היא לא התגיירה, אך לימדה עצמה קצת ממנהגי היהודים. היא מדליקה נרות שבת ביום שישי, יש לה סידור תפילה בשפה האנגלית וכאשר היא בניירובי, היא מגיעה לבית הכנסת, ולפעמים גם נותנים לה להיכנס. היא מביאה תמיד כמליץ יושר את מ. שאותו היא טוענת שפגשה בלאמו, שם הוא אכן נופש מפעם לפעם, אך הוא טוען שהוא לא זוכר אותה משם.

עושה רושם שדברה לא "מתייהדת" מסיבות תועלתניות. כל מה שהיא מבקשת בעצם זה שיהיה לה בקבוק יין לקידוש. ממני ביקשה שאשלח לה מהארץ לוח שנה ובו תאריכי החגים היהודיים, מה שעשיתי בשמחה. לפחות מישהו יחגוג אותם, גם אם לא יהיה זה אני…

לדברה הייתה בזמנו חברת הובלה והיו לה משאיות. ילדיה כבר גדולים ונשואים, והמסעדה בלאמו (כולל השלט בעברית) הייתה של אחיה שגם הוא מסתבר, ראה עצמו כיהודי. כאשר הוא נפטר, דברה פרשה מעסקי המשאיות ועברה ללאמו. שם גם אימצה שתי יתומות, כיום בנות שמונה ותשע, והיא מגדלת אותן, לפי תפיסתה, כיהודיות. מעניין.

עוד תמונות מהאי לאמו, כאן.

ובאותה הזדמנות, כמה מילים בסווהילי, השפה הרשמית של קניה (אחרי אנגלית). סווהילי נקראת בסווהילי Kiswahili והיא הייתה בעצם השפה של האוכלוסייה המוסלמית לאורך החוף, במומבסה וגם לאמו, האוכלוסייה שהייתה במגע עם העולם החיצון, בקשרי מסחר עם הודו, סין וארצות ערב, וששפתה, שהיה לה בעבר תעתיק באותיות ערביות, יש לה כיום תעתיק באותיות לטיניות, וכך יכלה לשמש שפה רשמית מאחדת לא קולוניאלית.  המילים ברשימה מטה הם כאלה שמצאתי שימושיות שם, ושעדיין אני זוכר היום. משום מה, יש לקניאתים (כמו לאבא שלי) מנהג כזה, להגיד כל מילה פעמיים, כמו למשל הביטוי hapa hapa, נכפל לא רק בשם המסעדה אלא גם בשימוש יומיומי.

sawa , sawa sawa:  בסדר

hapa , hapa hapa: כאן

pole , pole pole: לאט

Pikipiki: אופנוע

kuku: תרנגולת

Maniata: כפר קטן

Chamba: חלקה מעובדת

Moran: לוחם צעיר ורווק. בדרך כלל מקושט לתפארת. יתכן שהמילה לא בסווהילי

Panga – סכין מעוקלת, מעין מצ'טה, משמשת בחקלאות

Mzungu – זר, לבן

Akoro – רעב, אני רעב. מה שאומרים לכל Mzungu שרואים.

חווית הסירה

התערוכה הקבוצתית שבה השתתפה זוגתי, נדדה מגלריית 121 בתל אביב אל קיבוץ גינוסר, לגלריה שבתוך בית יגאל אלון. לשם נסענו בשבת האחרונה, ל"פתיחה" של התערוכה. התערוכה הנקראת "עבודה בעיניים שתיים" מציגה עבודות של 11 אמניות ואמן אחד, ויש בה עבודות לא רעות, במיוחד שלוש עבודות על נייר של זוג"ש

התערוכה ממוקמת על קיר בקומת הכניסה וב"חלל הגלריה" שבקומת הביניים, אחד מהחללים הרבים מאד בבניין הענק והדי הזוי הזה המוקדש כולו להנצחת יגאל אלון. בנין בן חמש קומות ששורטט, עושה רושם, בעזרת מחוגה בלבד, ואז נמתח כלפי מעלה, חמש קומות מצופות אבן וחסרות תוכן ומשמעות. בדיוק כמו שהרגשתי באתר ההנצחה לברון רוטשילד שעליו אני מספר כאן, גם כאן תמהתי שוב כמה הרבה מוכנים אנשים להשקיע ב"פירמידות" מודרניות מעין אלה. וגם – למה לעזאזל אנשים בכלל באים למקום כזה?

כבר בכניסה הייתי מופתע מגודלו של מגרש החניה וממספר האוטובוסים העומדים בו. לא דמיינתי שכל כך הרבה אנשים מוקירים את יגאל אלון עד כדי כך שיגיעו לשם בטיולים מאורגנים. גם חזותם הפיליפינית של המוני התיירים הייתה מסקרנת. לא חשבתי שעד לפיליפינים הגיע שמעו של יגאל אלון. (של משה דיין דווקא כן – מהתנסות אישית). חשבתי שאולי הם פשוט באים לאכול בקפטריה שבאולם הקרקע, או להשתמש בשרותים..

מסתבר שלא. הם באים לבקר במקום ביקור צלייני. מסתבר שלפני מספר שנים שלו אנשי גינוסר סירת עץ עתיקה ממימי הכנרת ואחרי שטיפלו בעץ טיפול משמר, הציגו את הסירה בחלל נפרד בקומת הקרקע של בית יגאל אלון, חלל אליו הכניסה בתשלום. גיל הסירה תוארך בכ 2000 שנים, וכמו שהדברים מוצגים שם, "אי אפשר לפסול" את האפשרות שהסירה שימשה את ישו וחבריו. 

נראה לי לא פחות אמין מכל השרידים המקודשים המוצגים בכל המנזרים והכנסיות ברחבי עולם הנצרות, במיוחד הנצרות המזרחית. וכך נפתרה התעלומה: ל"חווית הסירה העתיקה" באים התיירים, לא להעלות באוב את זכרו של מפקד הפלמ"ח. ולמה שאנשי גינוסר לא יעשו קופה קטנה מצליינים פתאים? אם האמונה היא שחשובה למאמינים, אז חשוב איזה חפץ בדיוק הופכים לפטיש (fetish) ? ואם אפשר באותה ההזדמנות לנצל למשהו מועיל את הפיל הלבן-אפור המבזבז חלקת חוף כל כך יפה של הכנרת, ושהושקעו בו כל כך הרבה כספי ציבור, ושבמקרה קוראים לו "בית יגאל אלון" – אז קל וחומר שזו מצווה מן המובחר.

אז כך נראית הסירה, מוקפת בפיסות זכוכית ירקרקה המדמה באופן מושלם את גלי הכנרת..

יש גם תצפית יפה אל הכנרת וצוק הארבל מראש הבניין,

יש על הגג גם תבליט שאהבתי, שאיש אינו רואה

בחצי הדרך למטה, למעטים העולים או יורדים במדרגות ולא במעלית, ושטורחים לחפש בחושך את מתג האור בקומה השנייה, מזומנת חוויה חד-פעמית: בחדר קטנטן ליד פיר המעלית, חדר התופס בערך אלפית מנפח הבניין מוצגים  תצוגת צילומים מחיי יגאל אלון. ובצילומים אפשר לראות בין היתר את יגאל אלון "מסתחבק עם ערבים" וגם מחליף מבטים מזרי אימה עם מנדס פרנס

וגם את מפת תוכנית אלון. מדהים כמה מעט שטח הייתה מפלגת העבודה מוכנה להקצות לפלסטינים בימים ההם, ואלון עוד נחשב סמן שמאלי!

עוד מצאתי בבניין עותק מוקטן של הספירלה אשר במוזיאון גוגנהיים בניו יורק, אחת מהעבודות הבודדות של פרנק לויד רייט שאני כן אוהב. (וראיתי את רוב עבודותיו, כולל הבית על המפל עליו התפייט דורון רוזנבלום במוסף הארץ האחרון ושגם עליו יש לי השגות).

ולבסוף – הנה הפונקציה העיקרית של הבניין

חנות המזכרות לתיירים בה מוכרים מזכרות בלתי נשכחות מארץ הקודש, כמו למשל זה (שנתן לי השראה גם לרשומה הקודמת)

ציוניוני הדרך

הי ציוניוני הדרך,
אבנים לבנבנות
טוב לשוט – תרמיל על שכם
אל בלי אן , הרחק לנדוד.

אחרי המפה והטריטוריה (הרשומה, לא הספר. הספר הוא של מישל וולבק, ויש ניתוח סמיוטי מעט שלו במוסף הספרים של הארץ) לא יכולתי שלא לבחור במאמר על ניתוח סמיוטי של מפות כנושא לעבודה סמינריונית בקורס בשם "שיטות מחקר איכותניות: מסמיוטיקה לנרטולוג" בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה. באסופת מאמרים בשם Semiotics of the Media  שערך Winfried Nöth מצאתי מאמר בשם: "combining the information of maps and other media during hiking" שכתבה מישהי בשם Dagmar Schmauks, גרמניה אני חושב. אני לא בטוח שזהו הניתוח הסמיוטי (של תורת הסימנים) הכי דגול שיש, אבל הנושא של טיולי הליכה ומפות קרוב ללבי, אז למה לא? וחוץ מזה, ובהקשר לרשומה על מפות, המאמר מפרט בדקדקנות גרמנית טכניקות ניווט שלא כולנו זוכרים או ידענו אי פעם ושיכולות לעזור ולגמול אותנו מהסתמכות עוורת על מכשירי ניווט כאלה ואחרים.

סוג הטיול המתואר במאמר הוא כזה שלא עשיתי אף פעם. זהו טיול רגלי בהרים מבקתה לבקתה, כנראה באלפים או בנורווגיה. כל טיולי ההליכה שעשיתי בהרים עד כה היו או במקומות בהם לא הייתה תשתית כלל והמקומיים לא מהלכים בשבילים, (למשל בהרי הקצ'קר במזרח טורקיה על גבול גרוזיה) או יותר מדי תשתיות, כמו טרק בנפאל, שם יש כפרים לאורך השבילים, והשבילים המשמשים גם את המקומיים ולא רק את המטיילים. אבל אפשר ללמוד מהמאמר לא רק איך עושים ניתוח סמיוטי למערכת סימנים אלא גם קצת טכניקות לנווט בהליכה בהרים. ניכר שמי שכתב את המאמר מבין בנושא.

אז הנה תרגום המאמר:

הקדמה

תכנון טיולים רגליים מערב מערכות סימנים רבות, בעיקר מפות, תאורים ותמונות. גם בזמן ההליכה עצמה יש מערכות סימנים מיוחדות המציינות שבילים ואלמנטים רלוונטיים של הנוף. מעבר לזה, תופעות טבעיות מהוות גם הן מערכת סימנים, למשל – צורות עננים מסויימות יכולות לסמן הרעה אפשרית במזג האויר.

בגלל מגוון מערכות הסימנים והיחסים המורכבים ביניהם, טיולי הליכה (hiking) מהווים שדה  מתאים לחקירה סמיוטית. המאמר המתורגם מתרכז בטיולי הליכה בסביבה הררית מפותחת יחסית. לטיולים כאלה יש מצד אחד אפשרות להסתמך מצד אחד על תשתיות כמו סימון שבילים, שילוט ובקתות ומצד שני, יש בדרך כלל זמינות של מפות מפורטות ויצוגים אחרים.

מנקודת מבט סמיוטית יש שלוש רמות של אובייקטים: הרמה הראשונה כוללת אלמנטים של הטבע כגון פסגות או מעברי הרים. הרמה השניה כוללת שילוט ואלמנטים מלאכותיים הממוקמים בטבע כדי לזהות את האלמנטים השונים בו והרמה השלישית מורכבת מהסימנים הגרפיים של המפות המייצגות את פני השטח.

השמות והסימנים לפסגות ומעברי הרים מהווים סימנים מסדר ראשון ומייצגים את האלמנטים הטבעיים של הנוף. קווים צבעוניים על המפה המייצגים שבילים הם סימנים מסדר שני שכן חלקים מהותיים של השביל הם עצמם סימנים מלאכותיים. במקרה האידאלי מערכות של סימון שבילים מופקות בהתאמה עם מפות שלהן ועם תאורים טקסטואליים.

פרק 1 מתאר את התהליכים הסמיוטיים המתרחשים במהלך תכנון של טיול רגלי. כבר בשלב מוקדם זה מספר סוגים של ידע באים לידי ביטוי, חלקם לגבי האובייקטים שבמסלול וחלקם לגבי רמת היצוג.

פרק 2 בודק את התהליכים הסמיוטיים הקורים בזמן הטיול עצמו. הדבר העיקרי שההולך נדרש לו הוא כמובן למצוא את דרכו, וסעיף 2.1 מציג את טכניקות ההתמצאות הבסיסיות והידע שהן דורשות. מספר סוגים של סימנים מיועדים לספק את הצרכים המיוחדים של התמצאות. סעיף 2.2 מתאר את הסוגים השונים של סימנים אלה ואפשרויות התקשורת שלהם. אם מספר שבילים מובילים אל אותו היעד לדוגמה, היצוג של השטח צריך לאפשר בחירה ביניהם בהתבסס על העדפות אישיות (2.3). המשך ההליכה עלול להיות בלתי אפשרי מכל מני סיבות כגון מפולת סלעים או פציעה של אחד המטיילים, ולכןתכנון אופטימלי של טיול יקח אפשרויות כאלה בחשבון ויכלול שבילים חליפיים ואפשרויות ירידה מהירות (2.4). גם לחזור לאחור לא תמיד טריביאלי ויתכן שאף לא אפשרי בגלל מבנה פני השטח. סעיף 2.5 מדבר על בעיית ה"הפיכות".

פרק 3 מתאר את הבעיות הבסיסיות של סימון שבילים .

1  – תכנון המסלול:

טיולים לאזורים לא מוכרים צריכים תכנון. זה כולל את בחירת יעד הטיול והמסלול אליו בעזרת מערכת החלטות מסובכת. הקיצוניות השניה, של  שוטטות ללא מטרה מוגדרת לא נחקרת כאן אבל במהלך טיולים רבים יש מיזוג של שני הקצוות האלה. גם אם המטרה הסופית של הטיול קבועה, התכנון יהיה גמיש מספיק כדי לאפשר  זמן מה לשוטטות.

1.1 מקורות ידע ומדיה

סוגי ידע רבים באים לידי ביטוי בתכנון הטיול והחיוני שבהם הוא ידע גיאוגרפי. לידע זה יש שני גרסאות.

"ידיעת השטח" מתאר ידע לגבי שטח מסוים. זה כולל ידע לגבי אוביקטים ספציפיים כמו מיקום ביקתות ודרכי העליה לפסגות. היצוג של ידע זה נקרא בדרך כלל "מפה קוגניטיבית"

"ידע בטיפוס הרים" מתאר את הידע לגבי אספקטים סכמטיים של טיפוס הרים. תכולת הידע הזה יכולה להיות מאד מגוונת. הקשר בין גובה לטמפרטורה למשל הוא סוג של עובדה שקל להעביר באופן מילולי. הרבה יותר קשה להעביר במילים  ידע תנועתי כמו למשל יציבות המדרך המשלבת גורמים סומטיים (כושר גופני) עם פסיכו-סומטיים (ורטיגו).

הידע הנדרש לטיול יכול לבוא מידע אישי אבל גם מהתייעצות באנשים אחרים או במדיה רלוונטית. הזמן הנדרש לרכישה של ידיעת השטח מנסיון אישי לוקח יותר מאשר זמן החופשה של רובנו, ודורש גם "זכרון מרחבי" טוב יותר מזה שיש לרוב דרי העיר. אבל כיוון שרוב התרבויות מפיקות ייצוגים דמויי מפה כדי לשמר את הידע הגיאוגרפי שלהן, מטיילים היום יכולים להסתמך על מגוון סוגי מדיה שרובם סטטיים, דו-ממדיים וחזותיים.

היבט אחד של שליטה במדיה הוא ההבנה של מדיה אינדיבדואלית. לקרוא תאורים ולהתבונן בתצלומים לא דורש כישורים מיוחדים, אך קריאת מפה דורשת אימון מסויים. הבנה מעמיקה במדיה מאפשרת  הערכה של יצוגים קיימים (למשל: "זו מפה ברורה", "ההסבר הזה מבלבל"). מטה-ידע תואם כולל ידע לגבי על טווח סוגי המדיה ואיך להשיג אותם.

לכל סוג של מידע יש מדיום עם יתרונות משלו. הממדיות והדינמיות של המדיום משפיעים על פוטנציאל היצוג שלו. למשל – יחסים מרחביים מסובכים ניתנים לייצוג הרבה יותר טוב על ידי מפות דו מימדיות מאשר על ידי טקסט חד ממדי.

מפות טופוגרפיות, המציגות את השטח במבט ממעוף הציפור הן המדיום הרלוונטי ביותר למטיילים.  כדי להשתמש במפה להתמצאות בעולם האמיתי יש תחילה להבין את מוסכמות היצוג שלה. למשל שהצפון הגאוגרפי ממוקם בקצה העליון של המפה. שהגובה מתואר על ידי אמצעים נוספים שהם או דמויי צילום (הצללה ושימוש בצבע) או גרפיים (קוי גובה). כיוון שמפות טופוגרפיות מייצגות יחסים מטריים אפשר להשתמש בהן למדידת מרחקים וזויות, ואפילו בקלות יחסית, כאשר המקרא מכיל סקלת קנה מידה.

הבנת המקרא של מפה דורשת פירוש של הסימנים המיוחדים והמרקמים (טקסטורות) הנמסרים שם כדוגמאות. יש להם פרוש גנרי. לדוגמה – משולש קטן במקרא אומר: "כל סימן במפה שנראה כך מייצג פסגה". אבל משולש קטן שכזה במפה עצמה מייצג פסגה ספציפית ואומר: "זאת פסגה". כיוון שהמפה מייצגת טריטוריה, כל סימן הממוקם בה אומר שני דברים: הצורה אומרת מה סוג האובייקט והמיקום מייצג את מיקום האובייקט. קוראי מפה מיומנים יכולים ליצור לעצמם תמונה מחשבתית של השטח שכן כל המידע הרלוונטי נמצא במפה בו-זמנית. הם רק צריכים לתרגם את המבט ממעוף הציפור למודל תלת מימדי. קוראי מפה לא מיומנים עלולים להתבלבל מסבך קוי הגובה בעוד שקוראים מיומנים מזהים מיד מבנים מוגדרים היטב, ולכן, הצללה נוספת עדיפה, שכן היא מפשטת את זיהוי מבני השטח.

תאורים טקסטואלים הם המדיום הרלוונטי השני. כאן, הקולט של התאור צריך לבנות לעצמו מפה קוגניטיבית צעד אחר צעד ולשמור אותה בזיכרונו. בדרך כלל תאורי מסלול בנויים כטיול דמיוני. המחבר  של הטקסט מחלק את כל המסלול לסדרה של מקטעים המסומנים על ידי ציוני דרך. למשל: "חצה את הגשר, פנה ימינה ועקוב אחרי הנהר עד שעמק יפתח לך מימין". הקורא של התיאור צריך לעקוב אחרי המסלול בדמיונו כדי להבין את הנחיות הכיוון והמקום.

אספקט אחר של יצוג הוא מטרת התקשורת. יצוגים טקסטואליים יכולים רק לתאר לנו רכס הרים, אך הם יכולים גם לעודד אותנו לבקר בו או לספר אגדה מקומית. גם לצילומים יש תחום דומה של תכליות שכן הם יכולים להעביר מידע על צורתו של ההר או סתם לקשט ספר.  כותרת התצלום יכולה עשויה לזהות לנו את תפקידו. האם צריך לפרש את התצלום כהפניה ("זריחה על ה Montblanc") או כתכונה ("זריחה בהרים").

כיוון שלכל מדיום יש את היתרונות והחסרונות שלו, יצוגי מולטימדיה עדיפים. מפות הן דוגמה מצויינת שכן הן כוללות בסיס גרפי עם אלמנטים טקסטואליים (שמות מקומות) ומספרים (גבהים). לצילומים במדריכי טיולים מוסיפים לעיתים אלמנטים גרפיים. למשל – מסלול העליה לפסגה יהיה מסומן בקו אדום מקווקו.

אם מדיום מסויים חסר בשלב תכנון הטיול, המידע שבו ניתן להשלמה ממקורות אחרים. מפה בקנה מידה גדול המראה את כל הפרטים הרלוונטיים יכולה להחליף תאורים טקסטואליים. קורא מפה מיומן יכול לייצר לעצמו מודל תלת מימדי של השטח המכיל את כל המידע הרלוונטי –  למשל האורך והשיפוע של המסלול והזמן הנדרש לו. כמובן שמניחים ידע מוקדם לגבי מהירות ההליכה וקצב העליה בגובה בזמן הליכה. דוגמה אחת של תרגום חלקי של מפה היא הפקת חתך אנכי של המסלול. כמו כל תרגום, הפרופיל המופק כולל התאמות ספציפיות למידע המקורי. בעוד שיחסים אנכיים נעשה הרבה יותר מובחנים,מידע לגבי המבנה האופקי הולך לאיבוד. למשל – בחתך האנכי לא ברור באם השביל ישר או מתפתל. ובו זמנית, אם מפרשים את הפרופיל האנכי כתצלום, נוצר רושם מוטעה לגבי תלילותו של ההר.

ולהיפך – אפילו התיאור הטקסטואלי המדוקדק  ביותר לא יכול להחליף מפה. לכל היותר אפשר להפיק ממנו סקיצה גסה. ואותו הדבר נכון לגבי תמונות. אפשר להפיק מהן למשל סקיצה על היחסים בין מספר פסגות – אבל מנקודת מבט מסוימת.

1.2 שלבי התכנון

כבר בשלבים הראשונים של התכנון נדרש ידע מוקדם, במיוחד לגבי המטיילים עצמם. נדרש ידע לגבי כשרם הגופני, נסיון הטיפוס שלהם, תחומי העניין שלהם וכמות הזמן העומדת לרשותם. מטרה חלקית של התכנון היא להגיע להסכמה בין המטיילים לגבי רכס ההרים ומשך הזמן. ההחלטה מקבעת את הנסיבות הכלליות של הטיול: לכל איזור יש את התבליט והגובה שלו ובכל עונה יש תנאי מזג אויר מסוימים,

כל המידע מסוגי המדייה השונים עובר אינטגרציה לתוך מפה קוגניטיבית אחת. הקושי בתהליך זה תלוי במספר גורמים. יש צורות יותר קלות לזכירה, למשל רכסי ההרים בארבע רוחות השמים. גורם אחר הוא מספרם ובולטותם של ציוני הדרך. אלו האלמנטים של הנוף שניתן לזהות בקלות ושיכולים לשמש להתמצאות. ברמת האובייקט, עליהם להיות ברי קיימא ומובחנים. ברמת הייצוג, עליהם להיות קלים לתאור.

נופים בעלי מבנה מורכב מכילים מספר רב של ציוני דרך כאלה. אלו עשויים להיות טבעיים (סלעים, נהרות) או מלאכותיים (גשרים, מבנה). מצד שני, קיימים נופים כגון מדבריות, רמות קרסטיות ואיזורים מושלגים. אלו נראים כה אחידים עד שלעירוניים קשה להתמצא בהם בעוד שנוודים או ציידים מבחינים במספיק פרטים היכולים לשמשל להם ציוני דרך, למשל צבעם של סלעים או כיוון הדיונות. (במדבר החולות הגדול של מצרים, אלו הולכות מצפון לדרום בגלל משטר הרוחות והצד המזרחי הוא התלול יותר)

מפה קוגניטיבית מפורטת מאפשרת להולך לדעת בכל זמן את מקומו והכוון שאליו הוא צריך ללכת. המפה צריכה להכיל לא רק פרטים טופוגרפיים אלא גם פרטי מרחקים וגבהים שכן ההולך נדרש להשוות מספר מרחקים וגבהים. אם פרטים משתנים מהר, המטייל נדרש ליצוג המעודכן ביותר, למשל זמני הפתיחה המעודכנים של הבקתות.

בסוף תהליך התכנון, כאשר ידועים קטעי ההליכה, כדאי לקבוע כמה גרסאות חליפיות למקרה של תאונה או החרפה במזג האויר. לטיילים מנוסים יש רשימה אישית ביותר של ציוד המהווה חלק מוחצן של הידע שלהם, וכצעד ראשון למימוש ההליכה, יש להזמין מקומות לינה בבקתות.

2 מימוש הטיול

 כדאי לבדוק מחדש לוחות זמנים בתחילת הטיול כיוון ששינויים בתחבורה ובקתות הרים סגורות יכולות להקשות על מימוש הטיול. משרדי תיירות וארגוני מטיילים יכולים לספק מידע מעודכן לגבי מצב המסלול וטלפונים מספקים הודעות על מזג אויר עדכני באזור (לא באזורנו 😦 )

2.1 – טכניקות התמצאות בסיסיות

לכל שביל יש מאפיינים של חומר, של  טופולוגיה ושל מרחק. מאפייני קרקע בולטים יכולים להיות מלאכותיים, למשל קרשים המונחים על פני ביצה או כאלו הנגרמים על ידי ההליכה עצמה, כמו "קו שנוצר על ידי הליכה". שבילים ללא הסתעפויות הם פשוטים טופולוגית בעוד שכל התפצלות דורשת החלטה לאן לפנות. יש מאפיינים מטריים של שביל המקלים על זיהויו, כמו למשל הצטלבויות בזוית ישרה על שבילים אחרים או שיפוע קבוע של השביל.

יש שלוש טכניקות נווט המסייעות למצוא את השביל:

בנווט על פי תוואי המטייל מתקדם מציון דרך אחד למשנהו. המטייל/ת זוכר את סדר ציוני הדרך משיחה או שהוא קורא את הטקסט הרלוונטי מספר הדרכה בזמן ההליכה.  בחירת ציוני הדרך צריכה להימנע ממספר טעויות. ברמת האובייקטים, כדאי שיהיו אלו עצמים ברי-קיימא, שכן עצמים משתנים, כגון עצים בולטים, יכולים להיעלם מהנוף. בעיה ספציפית ברמה הייצוגית יכולה להיות ריבוי שמות לאותו ציון דרך, כמו למשל "הר אברסט" או Chomolungma לאותו ההר. מוסכמות שם בינלאומיות מזערו את הבעיה הזו אך עדיין יתכן שבמפות או בשלטי דרכים יהיו בשימוש שמות שונים.

בנווט על פי מרחקים, יש לזכור את אורכם וכיוונם של כל קטעי המסלול. שיטה זו פשוטה בסביבה של אלמנטים בזוית ישרה,  "שני גושי בנינים ישר ואחר כך פניה ימינה" יעבוד מצוין במנהטן, פחות טוב בטבע. אבל בסביבה בעלת מבנה פחות מסודר, הצהרות לגבי מרחקים הן פחות שימושיות, אלא אם יש ציוני דרך לציין את נקודות ההסתעפות. שימוש הנוסף במפה הוא תמיד מועיל כי הוא מאפשר לנו גישה למידע לגבי ציוני דרך היכולים לאשר או לפסול את הכוון בו אנו הולכים.

החיסרון של שתי שיטות הנווט האלה הוא שהן מספקות מידע רק לגבי המסלול המתוכנן עצמו, אבל לא לגבי כל דבר בשטח שמחוצה לו, אפילו לא כיוונים. לעומתן, מפות קוגניטיביות מייצגות את המבנה של כל השטח ולכן מספקות מבט כללי. השאלה איך המידע הזה מיוצג במוחנו היא שאלת מחקר פתוחה שהתשובה לה לא ממש משפיעה על הניתוח הסמיוטי שכאן.

מפות קוגניטיביות מפורטות מאפשרות בחירה בין מספר מסלולים על פי העדפה אישית. כתלות בזמן יש אפשרות לקיצורי דרך או לסטיות מהמסלול. ברמת הייצוג, אפשריות גם גרסאות מקבילות – אפשר ליצר תיאורים ורישומים תמציתיים או מפורטים. יש המסוגלים להפיק מפות קוגניטיביות מדויקות מאד מהמדיה. הם מסוגלים לזהות עצמים ממבט ראשון. "ההר הזה עם שתי הפסגות חייב להיות windy peak". לעומתם מפה קוגניטיבית לא מפורטת יכולה לגרום לשגיאות מתמידות (persistent). אם היא לא "מוצפנת" (מכוילת לכיווני המצפן) בלבול בעולם האמתי יהיה בלתי נמנע. נדרש מאמץ מנטלי ניכר כדי לתקן שגיאות בסיסיות שכאלה.

בכל אופן, יש מספר צורות נפוצות של עיוותים קלים. מחקרים מראים שאנשים מייצגים לעצמם את מבנה השטח בצורה מאד סכמטית. הם נוטים "לישר" שבילים מתפתלים ולזכור צמתי שבילים כבעלי זוויות ישרות. אם מבקשים ממישהו להעריך את אורכו של מסלול מסוים, ההערכה תהיה מושפעת על ידי הזמן והמאמץ שנדרש ללכת אותו. מסלולים עם שיפועים תלולים או מכשולים רבים נוטים להיראות  יותר ארוכים מאחרים.

במהלך הטיול, המפה הקוגניטיבית מתעדכנת על ידי הכנסת בנינים חדשים או מחיקת שבילים שצמחיה כסתה. ("הכנסה" ו"מחיקה" הם במובן המטפיזי). ידע נוסף נדרש לכדי להבין את הסיבה להבדלים בין השטח לייצוג שלו. צריך מספיק "ידיעת שטח" כדי להבחין איפה המפה כבר לא תקפה כי היא  לא מראה למשל שביל חדש.  קטעים קשים למעבר של השביל יכולים להיות תוצאה של מפולת סלעים ולכך נדרש ידע בטיולי הרים. שליטה במדיה מאפשרת את ההצהרה שהייצוג פגום, למשל כי הוא מבלבל בין ימין לשמאל.

2.2 סימני נווט בשטח

במהלך הטיול עצמו, ההתנסות בשטח צריכה להיות מתואמת עם המידע מהמדיה. התאמת המפה עם הטריטוריה דורשת ידע לגבי כיוונים ובזה תיאורים מילוליים יכולים להקל. אפשר לבדוק כיוונים במדויק בעזרת מצפן אך אפשר להעריך אותם במידה לא קטנה של דיוק בעזרת ידע בנווט.לעצים ועצמים אחרים יש צד החשוף יותר לפגעי מזג האויר וידיעת משטר הרוחות באזור מאפשרת לדעת את כוון הצפון בעזרת אלה.

גרמי שמיים מהווים גם הם אינדיקטורים לכיוון. אם השמש גלויה בשמים, אפשר לדעת את הכוון בעזרת שעון אנלוגי, ואלגוריתם דומה יכול לנצל גם את הירח לגילוי כיוונים. נווט בעזרת כוכב הצפון היא תהליך רב שלבי המתחיל באיתור ה"עגלה הגדולה". אבל יש כוכבים נוספים היכולים לשמש לניווט. עם המצאת המצפן ירד הצורך במציאת כוון על פי גרמי שמיים, עד שהועלו למסלול גרמי השמיים המלאכותיים המהווים את המערכת לאיכול גלובלי GPS, ומערכת זו הפכה את הנווט על פי גרמי שמיים לקל, נוח ומדויק. מכשירי GPS הם זולים ופשוטים לשימוש, אך תועלתם מוגבלת למקומות שלהם יש מפות מדויקות.

קטעים של מים זורמים יכולים גם הם לשמש לנווט. מים אחרי הכל תמיד זורמים למטה. אם אפשר לראות את המים, אזי ההסבר "לך מצד ימין של הנהר" הוא חד-משמעי ולכן משמש רבות במדריכים. אמנם קשה לדעת גובה ללא מד גובה, אך הצמחייה מספקת לא מעט סימנים לגבי הגובה. בכל אזור גאוגרפי קו העצים (הגובה שמעליו אין כבר עצים) הוא בגובה ידוע. גם צמחים מסוימים גדלים בגובה מסוים. למשל – בהרי הקצ'קר, אם אתה רואה רודודנדרון, אתה בגובה של בין 2100 ל 2300 מטרים מעל פני הים.

תוך כדי הליכה, כל  אופני התפיסה פועלים יחדיו לשרת את צרכי הנווט. שלטים וסימנים טבעיים נקלטים בחוש הראיה. האוזניים קולטת צלילים כמו פכפוך פלגים וצלצול פעמוני כנסיות או קריאת המואזין המסייעים בהתמצאות (רק יהודים לא עושים רעש…). תחושות העור קולטות את כוון הרוח ופרופריוספציה (תפיסת מרחב?) מגלה לך באם אתה עולה או יורד גם כאשר אין כלל שדה ראיה בגלל ידי ערפל או שלג.

סימנים עבור המטיילים מחולקים לשתי מחלקות. תיאורים טקסטואליים ומפות יכולים משמשים בכל מקום בעוד שלטי הכוונה ולוחות פנורמה ממוקמים במקום ספציפי בשטח. לאלה יש כמה תת מחלקות.

תת מחלקה אחת היא סימון שבילים, סדרה של סימנים בעלי צורה וצבע אחידים על שלטים או על ידי התאמת אלמנטים טבעיים, כאשר סימנים נצבעים על עצים או אבנים, למשל כמו אלו של שביל ישראל,

 או למשל – ערמות אבנים קטנות לצידי השביל באזורים סלעיים. אלו נקראות באנגלית cairnes  או בערבית רוג'ום וממחישות שיש לסימנים ממד חומרי (האבנים) וממד מלאכותי (הסדור המרחבי של האבנים).  הנווט נעשה על ידי מעבר מסימון שביל אחד למשנהו ודורש הסתמכות על חוש הראיה העלול להיות מופרע על ידי תנאי מזג אויר כגון ערפל, או על ידי מכשולים המסתירים את הסימון – למשל צמחיה שגדלה והשתרגה.

סימון שבילים הוא סימן חזותי לא מילולי עם  מספר פרמטרים ויכול לכן לשמש להדגמת תהליכי הסימון. בסימון שבילים המתבסס על סימנים צבעוניים, הסימן הוא בעיקר אינדקסיאלי. התאמה שיטתית שלו יכולה ליצר מערכת מובנית של סימנים. צלבים אלכסוניים עם אותם הצבעים יכולים לסמן מבוי סתום. סימון שבילים המסמן פניה בשביל על ידי פניה של פסי הצבעים הוא סימון איקוני. בעיה סמיוטית הקשורה לסימון שבילים היא הטעיה שכן יש מקרים בהם סימון שבילים מוסר או מזויף ממניעים שונים.

אף שסימון שבילים הוא עזרה חיצונית, נדרש לנווט גם מפה או תיאור טקסטואלי למקרה שסימון השבילים הבא לא נמצא. טייל מנוסה יכול לעיתים להקיש על כוון השביל ממבנה השטח ולבדוק את ההנחה על ידי מציאת הסימון הבא, אך הוא צריך להיות מסוגל לחזור לסימון הקודם באם הנחתו התבדתה. בעיה נוספת עם סימון שבילים היא כאשר הסימנים הם לחלוטין לא מילוליים (מספרים, צבעים). לסימנים כאלו צריך מפה תואמת המקשרת את הצבע או המספר לשביל ספציפי, והם לא מספקים מידע לאנשים המגיעים אל השביל שלא בתחילתו או ממש ליד סימון. כמו כן, סימון השבילים חייב להיות שונה משמעותית מעצמים טבעיים. ערמת אבנים עשויה להיות טבעית ולא רוג'ום, וכתם צהוב עלול להיות תוצר של חזזיות ולא סימון שבילים צהוב, אבל אפילו אם המטייל זיהה את סימון השבילים ככזה, עדיין זה רק אומר לו "כאן יש שביל", ולא יותר. כיוון שאין בסימן מידע על כיוונים, הסימן לא יעזור למטייל למצוא את הכפר הבא למשל. לפיכך, הסימנים הלא מילוליים צריכים להיות מלווים בסימנים טקסטואליים, לפחות בצמתי שבילים.

תת מחלקה אחרת מכילה שלטי מיקום והכוונה. בניגוד לסימון שבילים, שלטים עם מידע טקסטואלי מספקים "הצהרות שלמות" והבנתם דורשת אך ורק ידע על המוסכמות העומדות בבסיסם. במקרה הרגיל, שלטים מציינים את הכוון לאובייקט בעל שם מסוים וניתנים לניסוח כ "אובייקט XY נמצא שם".  יש להם פונקציה heterodeictic (מתאר מילים תלויות הקשר מהסוג של "שם" השונה ממיקום הדובר) לשלט יש בדרך כלל צורה של חץ או שהוא מכיל ציור של חץ כאלמנט גרפי. לחיצים אלה יש את אותה המשמעות כמו מחוות של הצבעה בשיחה – הם מציינים את הכיוון. אך בניגוד למחוות שכאלה, הדורשות נוכחות בו זמנית של המשדר והקולט, מידע משלטי הכוונה אפשר לקלוט בכל זמן. אלמנטים טקסטואליים נוספים יכולים למסור את המרחק, זמן או דרגת קושי את האובייקט שאליו מכוון השלט.

שלטי מקום מוסרים את שמותיהם של אובייקטים בולטים כמו פסגות, אגמים או מעברי הרים. הפונקציה שלהם היא מסוג autodeictic (מתאר מילים שמשמעותן תלוית הקשר כמו "כאן" המתארות מיקום הזהה למיקום הדובר) והם ניתנים לניסוח כללי כ "הנה אובייקט XY". הם יכולים גם להעביר מידע נוסף כגון גובה מעל פני הים. לשלט יכולה להיות כל צורה  פרט לצורת חץ, כדי להבדיל בינו לבין שלט הכוונה.

מנקודת מבט סמיוטית, צורת השלט היא פונקטור (functor) המייצר משפטים. חיצים (כוון) צריכים להיות מובדלים מכל צורה אחרת (מיקום). הארגומנט של הפונקטור הוא תמיד אלמנט של סימן תיאורי. במקרה של שמות מקומות, המידע הנמסר הוא סימבולי (במשמעות הסמיוטית). אפשרות אחרת היא אלמנטים של סימנים איקוניים (במשמעות הסמיוטית), כמו למשל פיקטוגרף של אזור לפיקניק.

שלטים ניתנים גם לחלוקה לכאלה שעל שלטים העשויים לדבר ולכאלו שעל אובייקטים הנמצאים ממילא בשטח, כמו למשל סלעים או עצים. לשבילים מוכרים יש וניתנים שמות ושמות שלו יכולים להיות בשימוש על שלטי כיוון ומקום. השם יכול להיות נגזר משם מגלה השביל, הארגון שסלל את השביל וכו' ואם השביל התבסס, יתכן ששמו ("שביל הגולן", The lycian way) יופיע גם במפות.

תת מחלקה שלישית של שלטים קבועים היא לוחות פנורמה, שממוקמים בדרך כלל על פסגות מהן יש תצפית פנורמית. הם מראים מבחר של נקודות ציון, כגון כפרים ופסגות שבהן אפשר להבחין מנקודת התצפית בה נמצא השלט בכיוון מסוים. הם גם מוסרים את שם האובייקט ומידע נוסף כגון גובה הפסגות. במקרה של ראות לקויה (כמו תמיד כשאני מגיע לפסגות), הם מספקים תחליף חלקי למראה האמתי.

ישנן תשניות (variants) של שלטים המספקים מיון צולב cross-classification. לוחות פנורמה יכולים לכלול מעגל שלם או רק גזרה. הייצוג יכול להיות דמוי מפה או תמונה. כל שלטי הפנורמה משלבים פונקציות מסוג autodeictic  ו heterodeictic כיוון שהמסר שלהם ניתן לניסוח כ"אם אתה עומד כאן ומסתכל לשם תראה את XY". ציור של שושנת הרוחות על השלט תאפשר למבקר להתאים את המפה הקוגניטיבית שלו עם המראה בפועל. חלק מלוחות הפנורמה האופקיים דומים מאד למפות. אם הם כוללים קוים מנקודת התצפית אל האובייקטים שבשלט, כל אחד מהקווים מציין זווית ספציפית. אם כל האובייקטים מושלכים על גבי מעגל, לקוים יהיה אורך שווה והם יקודדו רק זוויות.  קוים בעלי אורך משתנה יכולים לקודד גם את המרחק היחסי אל האובייקט.

אם לוחות הפנורמה לא ממוקמים בשטח אלא הם חלק מספר המידע הדיאקטי deictic הופך למידע לא דיאקטי non-deictic. בעוד נקודת המבט היא מובנת מאליה בשטח, בתיאור שבספר יש להסביר מהי, למשל "התצפית מפסגה XY". מידע על כיוונים ניתן למסירה על ידי הוספת שושנת רוחות לפנורמה המודפסת. לפנורמות חצי מעגליות אפשר להוסיף את המידע על ידי טקסט  כגון "מבט לכוון מערב מפסגה XY" או "מבט מפסגה X לכוון פסגה Y". שלטים אחרים מספקים מידע נוסך על השטח כגון גאולוגיה או צמחיה. בדרך כלל אלו לוחות מולטימדיה בכך שהם משלבים מספר סוגי מדיה: טקסט, מפה, או שרטוטים. לוחות כאלו, גם אם ממוקמים בשטח, יכולים להיות ממוקמים בכל מקום בלי לאבד מתכולת המידע שלהם.

לסיכום: יש הרבה תופעות טבעיות היכולות לשמש סימנים שישפיעו על התקדמות הטיול. יש הנחה מוקדמת של ידע מספיק על  תנאי הסביבה. סימני מזג אויר, כמו למשל צבע השמים, צורת העננים והתנהגות בעלי החיים מאד חשובים. מספר שיטות הוצגו לניצול תופעות טבעיות למציאת כיוון (צד החשיפה של עצים, כיוון גרמי השמיים) וגובה (צמחיה).

2.3 – קריטריונים לבחירה אופטימלית של שבילים

באזור עם רשת צפופה של שבילים, שני מקומות (למשל בקתות) עשויים להיות מקושרים על ידי יותר משביל אחד ויש לדעת את תכונותיהם כדי לאפשר בחירה נאותה ביניהם. קוראי מפה מנוסים יכולים, בעזרת מפה בקנה מדה גדול, להקיש איזה שביל ארוך יותר או תלול יותר. שיפוטים נוספים מניחים ידע יחודי. טיילים מנוסים ידעו שקרקס קרחוני (בלעז cirque מצרפתית: "קרקס" או גם corrie מגאלית סקוטית: קומקום) במדרונות הפונים צפונה צפוי להיות מלא שלג, אפילו בקיץ או שמעיינות רבים צפויים להיות יבשים בסתיו.

ומעבר לזה, בחירת המסלול הרגלי תלויה גם בעונה ובשעה ביום.  עליה במדרון תלול תהיה מהירה בשעת בוקר אך מאבק בלתי נגמר באחר הצהרים של יום קיץ. מטיילים מנוסים פחות יצאו נשכרים תיאורים טקסטואליים נוספים שיספקו להם מידע לגבי סכנות אפשריות, משאבים כגון מעיינות ואפרים אלפינים ויתארו להם תכונות נוספות של השטח. תקציר לפני התיאור המפורט, כגון "טיול קצר לאגם, 3 שעות" מפשט את הבחירה.

תיאורים פשוטים יהיו קלים להבנה ולזכירה, אך שבילים הניתנים לתיאור פשוט אינם בהכרח הקצרים ביותר. למשל התיאור "עקוב תמיד אחרי הנהר" פשוט להבנה ולזכירה, אך כאשר הנהר מתפתל המסלול עלול להיות סטייה רצינית מדרך הישר.

2.4 – שינויי מסלול על בסיס ידע ועל בסיס אירועים

כאשר אירועים לא צפויים מונעים את המשך המסלול, על המטיילים להפיק תכנון מחודש. האפשרויות הבסיסיות הן: לחזור, למהר אל המחסה הבא או לרדת לעמק הבא. התהליך הזה יכול להיות פשוט יותר אם האפשרות הזו נצפתה בתכנון המקורי. במקרה של פציעה של אחד המטיילים על המטיילים האחרים להזעיק עזרה. מפות בקנה מידה גדול מפרטות בדרך כלל תחנות הצלה וטלפוני חירום. באזורים פחות מפותחים, אפשר להזעיק עזרה רק על ידי ירידה לכפר הקרוב ביותר. ידע מטאורולוגי יאפשר לצפות הרעה במזג האוויר מספיק בזמן כדי להגיע למחסה.  סיכונים מיוחדים כגון מפולות סלעים, מפולת שלגים וסלעים "רקובים" ניתן להעריך בעזרת ידע וניסיון בטיפוס הרים. יש אתגר מיוחד בעקיפת מכשולים כגון מפולות סלעים.אם המעקף כולו לא גלוי לעין, המטפס עלול ללכת לאבוד או להיקלע לשטח קשה במיוחד למעבר כגון מצוק או נקיק, ולכן יש לבדוק את מבנה השטח בעזרת מפה.

2.5 – בעיית ההפיכות (reversibility)

הפיכת כוון ההליכה בשביל היא לא תמיד טריביאלית. כמו שברחוב חד סטרי הפיכת כוון הנסיעה מנועה על פי חוק, בטבע מכשולים טבעיים יכולים למנוע את החזרה אחורה במסלול.

ראשית, על המטייל לשקול באם מצבו מאפשר לחזור לאחור. השיקול החשוב ביותר הוא שיפוע המסלול. במסלולים תלולים העליה קלה יותר מהירידה שכן יש פחות בעיה של וורטיגו וקל יותר לאתר מאחזי ידיים. מצד שני שיפועים מתונים של שלג או דרדרת שלים יותר לירידה. חוק נוקשה אומר שלעולם אין להפוך את החזרה לבלתי אפשרית. למשל – חזרה ללא עזרים תהיה בלתי אפשרית באם המסלול כלל קפיצה על פני פער שצידו הרחוק נמוך יותר.

זיהוי הדרך חזרה כולל שתי בעיות קוגניטיביות: היפוך הסדר של סימני דרך והפיכת הפניות מימין לשמאל ולהפך. אם המסלול מבוסס על תיאור כתוב, יש רק לקרוא אותו בסדר הפוך. אם הטיול מבוסס על זיכרון של תיאור מילולי, הפיכת המסלול דורשת שחזור מלא של כל סדר סימני הדרך. בעיה נוספת היא זיהוי סימני הדרך גם בדרך חזרה. לא כל סימן דרך הבולט בדרך הלוך, בולט או קל לזיהוי גם בדרך חזור. גשרים ובנינים כן אך סלעים לא בהכרח, וכדאי להביא אחורה מפעם לפעם בדרך הלוך כדי להתרשם איך נראים סימני הדרך מצידם האחורי.

3 – בעיות בסיסיות בסימון שבילים

ההקשר של טיולי הליכה מהווה לא רק כר נוח לחקירת כמה וכמה בעיות במערכות סימנים אלא גם מראה שלכל מידה של פיתוח יש יתרונות וחסרונות. מחד גיסא, שבילים נחוצים כדי להראות לציבור את יופיו של אזור הראוי לשימור. מצד שני יש לתעל קהלים גדולים של מטיילים כך שימוזער הנזק שהם גורמים. תכנון רגיש אפשרי רק תוך התייעצות עם מומחים כך שימנעו טעויות נפוצות כגון קיטוע של שבילים המשמשים בעלי חיים.

שבילים מסומנים היטב ממזערים את הסיכון ללכת לאבוד אך גם מקטינים את ההזדמנות לרכוש ידע מעשי בטיפוס הרים. הם גם מונעים את תחושת ההישג הנובעת ממציאת השביל באופן עצמאי. ואותו הדבר נכון אף יותר לטיולים מאורגנים ההופכים את ההליכה לפעילות פסיבית בלי כל עונג מגילוי. רק בטיולי הליכה המשמרים מידה של חקירה יכול המטייל לתרגל טכניקות של נווט והתמצאות ולפתח תפיסה יותר רגישה לטבע. מצד אחר טיולי הליכה הם לא הדרך האופטימלית לחצות אזורי טבע שכן הם גוררים אתם הפרעה לחיות בר והרס של צמחיה.  הם עלולים לגרור חיכוך עם אוכלוסיה מקומית אם המטיילים מפריעים לצאן ולבקר, חודרים לשטחים פרטיים או סתם מעצבנים את המקומיים.  יש גם שני פנים לעזרים כמו סולמות כבלים או מדרגות מעשה אדם המקלים על המעבר בקטעים קשים. עזרים כאלה יכולים לאפשר למטפסים פחות מנוסים להגיע לפסגות שמעבר לכשורים ולידע הטיפוס הרגילים שלהם, אך אזורים שפותחו כך יכולים להפוך למלכודת שממנה מטפסים לא מנוסים לא ידעו להיחלץ באם מזג האוויר ישתנה לרעה. סולמות כבלים יכולים להפוך מצופי קרח או להיעלם מן העין בשלג טרי  ומגדילים את הסיכון להיפגע מברק. הסימון והפישוט באמצעים מלאכותיים של שבילים צריכים על כן להיעשות בריסון מסוים ובשאיפה להגיע לאיזון בין הסכנות והרווחים.

המפה והטריטוריה

אני מאד אוהב מפות, אבל אני משתדל למעט בשימוש בהן.

GPS הוא ממש דבר מגניב, וממנו אני ממש משתדל להימנע.

היסמכות  יתירה על עזרי ניווט גורמת לשריר ההתמצאות שלך להתנוון. היא גורמת לך להפסיק לראות את העולם ואת אינספור הדרכים בהם העולם הזה אומר לך בכל רגע נתון איפה אתה נמצא ואיך להגיע לאן שאתה רוצה להגיע.

השמש הרי זורחת ברוב השעות בהן צריך להתמצא, והשעון מראה את השעה, ושלטי הרחוב מספרים לך איפה אתה, ושלטי הכוונה גם מכוונים אותך אל היציאה לעיר הבאה או אל מרכז העיר. ואפשר לראות או לחוש איפה הים ו/או ההרים. ותמיד אפשר לשאול מישהו. וזה גם ממש בסדר לא להגיע בדרך הקצרה ביותר, ולטעות קצת בדרך, ולשוטט פה ושם. ובסוף, אם זה חשוב, תמיד מגיעים. ואם זה פחות חשוב, אז גם שראית וחווית בדרך הפחות קצרה יתכן ויותר משקול למה שכיוונת אליו.

מחוץ לעיר, תמיד אפשר לראות לאן זורמים המים, והצלע של איזה גבעה ירוקה יותר, ועל איזה צד של העץ צומחת החזזית, וברוב המקומות, בארצנו לבטח, אפשר לראות מרחוק איזה מקום ישוב ולהתכוונן לפיו. ואם לוקחים קצת מרווח ביטחון של זמן, אז גם שם לא נורא אם סוטים מן הקו הישר. הרי בטבע הטופוגרפיה מכתיבה ממילא את מסלול הליכתך.

כמובן – כדאי שתהיה לך בראש איזו שהיא תמונת עולם של המקום בו אתה נמצא, ולשם כך מפות כן מאד שימושיות. הן טובות כדי ל"לצלם" אותן לפני, לקבל תמונה כללית איפה כל דבר –  ולסגור אותן. צריך להתבונן בהן כדי לדעת מה ליד מה, איפה שפת הים ואיפה ההרים. נכון – יש לי זכרון צילומי, ואני יכול להסתכל על מפה ו"לקחת" איתי את המפה בראש, ברמת פרוט לא קטנה.  אך לא על זה אני מדבר. אני מדבר על תמונה כללית בלבד, לדעת שנתניה היא מצפון להרצליה, מדרום לחדרה ושהים הוא ממערב לה. סדר גודל כזה של פרטים.

המפות הראשונות שלי היו באטלס של סבא שלי לודוויג. באטלס שלו היו מפות מרכז אירופה מכוסות ים צפוף של שמות, כשכל כפר קטן מסומן. בשאר העולם הייתה רמת הפירוט נמוכה בהרבה, אבל עדיין זה הספיק לסבי ולי לשבת ליד האטלס ולתכנן את הטיול הגדול שנעשה ב"אוטו-בית", כשאגדל. ובטיול הזה ננדוד מארץ לארץ ומיבשת ליבשת, רק אני והוא. סבי אגב, לא עזב את ישראל מהיום שהגיע אליה ב 1949 ועד מותו. התכנונים המפורטים שלנו לא הדביקו אותו בחיידק הנדודים, אבל אותי בהחלט כן.

היום יש לי המון מפות. מגירות שלמות מלאות במפות. בעבר, נהגתי לקנות מפות של כל מקום שחשבתי להיות בו באחד הימים, ובמיוחד אלו של מישלן, שלאסתטיקה שלהן יש ערך משל עצמו. גם מישל וולבק (Michel Houellebecq) כנראה חושב כך, וגיבור ספרו המפה והטריטוריה הוא צלם המצלם מפות מישלן של איזורי הכפר של צרפת. לא את אזורי הכפר – את המפות שלהן. והמפות אכן יש להן יופי משלהן, עם אוצר המסמנים שלהם שאחרי חפירה במספיק מפות כבר מאפשר לך לדמיין את המסומנים שלהם, והצל הירוק המלווה כבישים ששווה לנסוע בהם. מעניין אם גם בסהרה מסמנים כבישים נופיים בירוק, ואין ספק שהבחירה בירוק כמסמן ליפה היא לגמרי יורו-סנטרית.

כמובן שוולבק "מרפרר" את בורחס (Borges), ואת סיפורו על הדקדקנות במדע, המספר על ממלכה שהקרטוגרפים שלה עשו מפה בקנה מידה של 1:1 שכיסתה את כל הממלכה, כך שהממלכה והמפה התרפטו  יחדיו*. ואם כבר מזכירים את וולבק, אי אפשר שלא להזכיר את העטיפה של הספר. הברקה אמיתית, שימוש ביצירת המופת משנות השבעים של מיכאל דרוקס – דרוקסלנד.%d7%93%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%a1%d7%9c%d7%a0%d7%93

היום, בעידן google maps ו google earth, המוטיבציה לקנות מפות מודפסות לא באמת ירדה מבחינתי. שום מסך מחשב לא גדול דיו כדי להציע את אותה החוויה של מפה הפרוסה על שולחן שבה אפשר לראות בו זמנית  שטח גדול וגם פרטים מרובים. מצד שני, יש למפות כמו אלו של מישלן יתרון רציני על מפות  ה 1:1 של הקרטוגרפים אצל בורחס. לא רק שהן טיפה יותר קומפקטיות, המקומות המעניינים למטייל מודגשים בהן בלי שום קשר לגודל המקום או חשיבותו בפרמטרים אחרים. המפות מכילות ים של mertadata, סימנים לדברים שקיימים בעולם רק באורח מושגי. כפרון קטנטן כמו Flam שבנורווגיה, שתיירים נקהלים אליו בהמוניהם (לא תמיד בטובתם), מצטנע עד מאוד ב google maps . אם אתה יודע עליו, תוכל למצוא אותו, אך אם אתה רוצה לסרוק את המפה, ולתכנן מסלול – תשכח מזה. במפת הדרכים של מישלן, יש ריבוע אדום סביבו, והוא בולט בלי קשר לגודלו בעולם.

המפות הכי "טובות" הן מפות הזבל החינמיות שמחלקים בלשכות התיירות או בדלפקי המלון. אלו המפוצצות בפרסומות סביב סביב. הכי אהובות עלי הן אלה שהן שילוב של google maps ו google earth , שבהן איורים קטנטנים של הבניינים על המפה עצמה. סוג טיול שאני ממש אוהב, לפחות מפעם לפעם, הוא לנחות באיזו עיר בלי שום בירור מידע מוקדם (חוץ מידע כללי שלא נרכש במיוחד לביקור זה), לאסוף מפות ועלוני תיירות חינמיים, ולטייל לפיהן יום או יומיים. החוויה של הביקור יוצאת הרבה יותר ספונטנית ומשוחררת כאשר אתה לא יודע מראש על מה אתה צריך להעביר V, ואילו אתרים צריך "לעשות". על המפות האלה לא חייבים להסתכל פעם אחת ולהכניס לתרמיל – מותר ואף רצוי  לסחוב בכיס ולהציץ בהן מדי פעם.  גם את המפות האלה אני  שומר, על הקפלים והקרעים, ועל כתמי הקפה והגשם.

ומה לגבי  GPS? מצוין לניווט ימי, כאשר הכוכבים הם הדבר הקבוע היחידי שאתה רואה. לא רע אם הלכת לאיבוד ביבשה. הנקודה היא, שה GPS הוא הוא זה  שגורם לאנשים ללכת לאיבוד. במקום להסתכל מסביב ולקלוט את הטריטוריה והסימנים הברורים שהיא מספקת, אנשים הולכים אחרי הוראות ה GPS כסומים בארובה. כמו אותו הזוג שירד במצוות הGPS מהכביש הראשי לדרך עפר באריזונה, בלי להרהר פעמיים, ונמצא אחרי שבועיים, על סך המוות, באמצע שום מקום, אחרי שנגמר להם הדלק.

————————————-

על הדקדקנות במדע
… ובקיסרות ההיא השיגה אמנות הכרטוגרפיה דרגת
שלמות שכזאת, עד שמפת חבל ארץ אחד השתרעה על
פני עיר שלמה, ומפת הקיסרות – על פני חבל ארץ.
ברבות הימים לא סיפקו עוד המפות המוגזמות האלה,
והמכללות לכרטוגרפיה הוציאו מפה של הקיסרות
אשר מידותיה כמידות הקיסרות והיא תואמת אותה
אחת לאחת, בדייקנות. הדורות הבאים, שהיו פחות
מכורים ללימוד הכרטוגרפיה, הבינו כי המפה
המורחבת הזאת אינה יעילה, ולא בלי כפירה הפקירוה
לשבטי החמה והחורפים. במדבריות המערב עדיין
מתקיימים קרעי חורבות המפה, ומשמשים משכן
לחיות או לקבצנים; בכל הארץ כולה לא נותר שריד
אחר למדעי הגיאוגרפיה.
– חורחה לואיס בורחס

אפריקה

סבא שלי נהג לקרוא לכל מיני אנשים (גם עם הגיעו מצפון אפריקה) אזיאטים. אבל קשה לי לחשוב על תושב יבשת אסיה כלשהו, יהיה זה סיני, הודי, או סבא שלי, שיגדיר את עצמו אסייתי. רק תושבי שתי יבשות מגדירים את עצמם על פי היבשת: אוסטרלים ואפריקאים.

כן אומרים (למשל בארה"ב) על מישהו שהוא asian. אבל מתכוונים שהוא מלוכסן, לא שהוא ישראלי, עיראקי או הודי.

כן אומרים על מישהו שהוא american, אבל לא משתמע מזה שהוא ברזילאי למשל, או קנדי. american הוא מילה נרדפת לתושבי מדינה אחת ביבשת אמריקה. לא הגדולה ביותר בשטחה ולא במספר תושביה – ארה"ב. כשתושבי ארה"ב, המנכסים לעצמם את היבשת כולה, אומרים: "be american, buy american" הם לא בדיוק מתכוונים לזה שתושבי גואטמלה יקנו מוצרים מהונדורס.

האם יש מצב שמישהו יגיד על עצמו שהוא אירופאי? יתכן. אולי בהקשר לזה שיש לו דרכון אירופאי או שהוא חי באיחוד האירופי. אבל גרמנים וצרפתים, איטלקים וספרדים, לא ממש מזדהים עם היבשת ולא רואים את עצמם כ"אירופאים", אלא רק כיש להם צורך לבדל את עצמם, בעיקר מתושבי שאר העולם, המנסים להגיע אליהם בסירות רעועות להפוך אירופאים גם הם. (האם הם ירצו להמשיך ולהגיע אם השערים היו נפתחים והם היו הופכים הרוב הדומיננטי?)

זה שתושבי יבשת אוסטרליה רואים עצמם אוסטרלים ברור – זו יבשת שהיא גם מדינה. אבל יבשת כמו אפריקה, עם עשרות מדינות השונות זו מזו כמעט בכל פרמטר אפשרי, עדיין זוכה להתייחסות כיחידה אחת, ורוב תושביה, באופן די מפתיע, רואים את עצמם כ"אפריקאים".

למה בעצם? למה כשהגעתי לקניה, היה לי טבעי לכתוב בקיר שלי ב facebook משהו כמו:
"Hi from Africa"? הרי בסך הכל הגעתי למדינה אחת מתוך חמישים. לא הייתי מעלה בדעתי לכתוב
"hi from Europe"  או "hi from Asia". (אבל לא הייתי חושב לכתוב "Hi from Africa בהגיעי למצרים, או מרוקו…).

ספרים המספרים אל חוויות מקניה, (וקניה בלבד), של נשים שחיו שם, כמו כמה ספרים שקראתי לא מזמן: "חלמתי על אפריקה" של קוקי גלמן ו out of africa של Karen Blixen  מדברים על אפריקה כישות. כמשהו שהן התאהבו בו. ועדיין – למה שם הספר הוא לא "חלמתי על קניה"? (לפחות במקרה של  Karen Blixen  קניה כמדינה לא הייתה עדיין קיימת ב 1913. זו הייתה מזרח אפריקה הבריטית). ספרה של תמר גולן "אפריקה אפריקה", עכשיו על השידה לצד המיטה, עוסק בתמר גולן והרפתקאותיה במדינות אפריקה השונות, ושם השם אולי מתאים, אך גם תמר גולן רואה את אפריקה לא רק כיבשת אלא גם ובעיקר כישות.

עדיין, המושג הזה, של יבשת כמקשה אחת, בעלת אופי יחודי הוא משהו שלא רק קיים רק בעולם המושגים של הקולוניאליסטים האירופאים. הוא קיים גם אצל תושבי אפריקה עצמם. נכון, הרבה פחות אצל יושבי צפון אפריקה, אך רוב תושבי אפריקה ה"שחורה" כן מזהים את עצמם כ"אפריקאים".

יתכן שהמתיישבים מאירופה פשוט הצליחו להנחיל את המושג הזה בהצלחה גם לאפריקאים עצמם. יתכן שזה קשור ל פאן-אפריקניזם מבית מדרשו של Kwame Nkrumah, ניסיון שלא באמת צלח להגדיר מין ישות תרבותית-מדינית כלל אפריקאית, אבל שהותיר אחריו מין זהות אפריקאית עמומה שכזו שאנשים נתלים בה בהעדר זהות מדינתית של ממש.

יתכן שצבע העור, השונה מצבע העור של כמעט כל תושבי היבשות האחרות (למעט האוכלוסייה הדרוידית של דרום הודו ותושביה הילידים של אוסטרליה ופפואה), גורם להם לראות את עצמם כקבוצה אחת, נבדלת מהשאר, בעלת זהות מובחנת? תנועת ה negritude (כושיות) גרסה זאת במוצהר ובאופן אידאולוגי. מה שתומך בסברה זו הוא שתושבי צפון אפריקה לא נוטים לזהות את עצמם כאפריקאים, וצבע עורם הבהיר מעט יותר גורם להם לבדל את עצמם משאר אפריקה.

ואולי זה בגלל שרוב המדינות באפריקה הם לא באמת ישויות טבעיות אלא ישויות מלאכותיות שנוצרו על ידי המעצמות הקולוניאליות? למעט אתיופיה ומדגסקר, גבולותיהן של רוב המדינות באפריקה שורטטו על ידי פקידים בלונדון, פריס או בריסל. וכמעט כל אחת מהן היא אוסף מקרי של שבטים שקובצו להם יחדיו בגחמה ביורוקרטית של פקידים בממשל הקולוניאלי.

קניה לדוגמה: יש בה 54 שבטים (תלוי מי שואלים, המספר נע בין 30 ל 60), ורוב האנשים שפגשתי מזדהים בעיקר על פי השבט (למשל "אני קיקויו") או על פי היבשת (אפריקאי) לפני שהם רואים את עצמם כקנייתים. הם אפילו מגדירים את עצמם לפעמים כ east africans, מין ישות המתהווה כעת הכוללת את קניה, אוגנדה, טנזניה ומלווי, ואולי יש לה גם איזה בסיס היסטורי ממשי (מעבר ל british east africa).

למה זה חשוב? כי זה התגים האלה, שלא באמת אומרים הרבה, דרושים לאנשים, כפי שכבר גרסתי ב מי אתה.

עיר עמים

בסוכות השתתפתי בסיור של עמותת עיר עמים בשכונות שבהיקף העיר ירושלים, ולמדתי דברים רבים שלא ידעתי. דברים שהייתי צריך לדעת, וגם אתם. הסיור מצוין, מומלץ ובחינם. אבל גם בלי הסיור, אפשר ללמוד המון מהמפה המצורפת מטה.

קו המתאר הכחול מתאר את תחום שיפוט העיר ירושלים לפי חוק ירושלים. הוא כמובן גדול בהרבה משטח ירושלים שלפני 1967 בקו המתאר הירוק. הוא אפילו גדול משטח העיר פריז למשל. הקו הכחול עוטף בתוכו כפרים רבים שמעולם לא היו חלק מירושלים, אך על שטחי החקלאות שלהם אפשר לבנות שכונות ליהודים (בלבד). אך אפילו התיאבון הטריטוריאלי המתגלם בקו הכחול מתגמד לעומת השטח המוקף על ידי הקו האדום העוטף את ירושלים וסביבותיה – תוואי גדר ההפרדה. אין ספק שתאבוננו גדל משמעותית מאז חוקק חוק ירושלים.

מצד שני – יש מקומות שלמדינת ישראל היו  מחשבות שניות לגבי קו הגבול העתידי, וחומת ההפרדה עוברת פנימה מגבול שיפוט העיר ירושלים. במקומות כאלה נוצר מין מצב מוזר בו תושבי ירושלים, הנושאים תעודת זהות כחולה, שהם אזרחי ישראל כמעט לכל דבר ועניין (למעט דרכון וזכות הצבעה לכנסת), מוצאים עצמם מהצד שלא נכון של החומה, מודרים ממדינתם, ולא במקרה.

למשל, הכפר וואלג'ה הנמצא מערבה משכונת גילה. תחום השיפוט של ירושלים עובר באמצע הכפר, וחומת ההפרדה עוברת  הרחק מערבה ודרומה ממנו, כדי להכיל את גוש עציון ולהשאיר את גוש עציון צמוד לירושלים. מה הפתרון? הכפר הוקף בחומה, והפך מובלעת המנותקת הן מישראל והן מהרשות. תושבי הכפר שהם תושבי ישראל כלואים בתוך הבועה הזו יחד עם תושבי הכפר שתעודות הזהות שלהם כתומות. איך הם חיים שם בכפר הזה? אלוהים יודע.

ומה לגבי מחנה הפליטים שועפאת? הוא ועוד שתי שכונות הצמודות אליו נמצאים בתוך התחום המוניציפלי של ירושלים כפי שהורחב על ידי חוק ירושלים. אבל מישהו חשב שזו כנראה היה מיקח טעות. הרבה יותר מדי ערבים, ובלי שטחים ריקים להשתלט עליהם. הפתרון? חומת ההפרדה חודרת עמוק מערבה, פנימה לתוך תחום השיפוט של ירושלים ויוצאת שוב חזרה החוצה ממש מדרום לפסגת זאב מזרח, יוצרת כיס בעיר ירושלים שתושביו תושבי ישראל, ותושבי ירושלים, אך עירית ירושלים ומדינת ישראל לא מספקים להם אפילו את השירותים המזעריים שהם מספקים לשאר תושבי מזרח ירושלים הערבים. יושבי הכיס הזה נכנסים לעירם הם דרך מחסום בחומה. אם יש פשע בשכונה, משטרת ישראל לא נכנסת לחקור. אם צריך לתקן כבישים, שהרשות תתקן להם (כפי שהיא אכן עושה…).

בגודל ובקנה המידה של החומה יש משהו יפה, כמו במבנים רבים שנבנו על ידי שליטים מגלומניים. לעומת הגיבוב של הבניינים במחנה הפליטים מהצד ההוא, ופסגת זאב מהצד הזה, החומה היא אלמנט אדריכלי ישר, בעל קוים נקיים, שצורתו נגזרת ישירות מהפונקציה שלו (אם כי הפונקציה לא תמיד ברורה מתוך הצורה, ופה באה הרשומה הזו לפרש). ולא יכולתי שלא להיזכר באמן ה"עטיפות" כריסטו, ובעבודתו הזו:

כפר עקב החולש על שדה התעופה עטרות מצפון לירושלים גם הוא בתוך השטח המורחב של העיר. תחום השיפוט של ירושלים הורחב כמעט אל תוך העיר רמאללה, כדי שיהיה לירושלים שדה תעופה, בעטרות. אבל עכשיו שמדינתנו הפנימה ששדה התעופה הסגור משנת 2000 לא הולך להיפתח אי פעם, ושאין הגיון בשדה הזה כשנתב"ג חצי שעה מירושלים,  כפר עקב כולו מצא את עצמו  גם הוא "בתוך ירושלים ומחוץ לחומה".

קבר רחל הוא דוגמה נגדית. הוא אמנם בתוך בית לחם, ומחוץ לתוואי החומה ותחום השיפוט של ירושלים, אך הוא עוד אחד מ"סלעי קיומנו", ולכן החומה שולחת אצבע דקה וארוכה לתוך בית לחם. בין שתי חומות  בטון בגובה של 9 מטרים יש כביש, ובסוף הכביש, בתוך כיס קטן מוקף חומות, כשבתי בית לחם מציצים פה ושם מעליהן, יש בונקר בטון שבתוכו מסתתר, כמו אפרוח בתוך הביצה, מבנה האבן הקטן והצנוע של הבניין המכונה "קבר רחל". שווה לבקר ולו רק בשביל לראות את אחד המקומות היותר הזויים במזרח התיכון.

לחומה יש גם השלכות קנייניות לגבי התושבים הערבים של מזרח ירושלים. אם תושב מזרח ירושלים מוצא את ביתו בצד החיצוני של החומה, ואת אדמתו מהצד הפנימי של החומה, כמו שקרה בלא מעט מקומות בהם התוואי של החומה תוכנן בדיוק למטרה זו, מדינת ישראל רואה אותו כ"נפקד", ולפי חוק הממונה על נכסי נפקדים, רכושו עובר לחזקת המדינה. זה כל כך לא הגיוני, שאסביר את זה שוב: מדינת ישראל החליטה לבנות חומה כך שביתו של תושב ירושלים, החי בתוך שטח השיפוט של ירושלים, יהיה מחוץ לחומת ההפרדה, ש"נבנתה לצרכים ביטחוניים בלבד" ו"לא קובעת עובדות בשטח". התושב הנ"ל לא שינה את מקום מגוריו. הוא לא "ברח" מכפרו כמו פליטי 1948. הוא לא עשה כלום. בכל זאת הוא הפך כהרף עין ל"נפקד" ואיבד את אדמתו למדינת ישראל, שהיא זו שבחרה בתוואי שבו החומה עוברת, בינו לבין אדמתו.

אפילו פרנץ קפקא לא היה יכול לדמיין שרירות שלטונית כה מופרכת. אגב, עד 2005 חוק נכסי נפקדים לא חל על תושבי ירושלים, שכן היועץ המשפטי לממשלה דאז ראה את האבסורד שבכך. ב 2005 החליטה הממשלה, בהצבעה טלפונית, להכיל את החוק גם על ירושלים.

מעבר לתוואי החומה, כלל הסיור ביקור במספר שכונות ערביות במזרח ירושלים. גם בלי הסברי המדריך אפשר להבחין די בקלות בין שכונות יהודיות וערביות. איך יודעים? פשוט: יש מדרכות? שכונה יהודית. זבל מתגלגל ברחובות? שכונה ערבית. יש פנסי רחוב? יהודים. אין בתי ספר? ערבים. פשוט.

לפעמים אפשר להתבלבל. אתה נוסע בתוך כפר ערבי, ופתאום מופיעות מדרכות, פנסי רחוב, גינון בפס ההפרדה! ימות המשיח. ואז מופיע שלט באמצע הכביש, והשלט אומר: "נוף ציון". שלושה בניני דירות מדורגים, בנויים בסטנדרט גבוה עם נוף לעיר העתיקה שנבנו על ידי יזם יהודי ושווקו דרך האינטרנט ליהודים בארה"ב שלא הבינו בדיוק איפה הבתים שהם קונים. את אישורי הבניה הוא קיבל תוך יום אגב, בניגוד לשנים שלוקח לתושב ערבי מאותו הכפר שמוכן לנסות ולהתמודד עם עירית ירושלים. ואז, אחרי שחולפים על פני שלושת הבתים, המדרכות נעלמות, איתן פנסי הרחוב והגינון, ואת מקומן מחליפה האשפה משני צידי הכביש שלפתע גם חזר והפך שוב צר ומשובש.

טוב, אתה אומר לעצמך, לא מגיע להם. הם בטח לא משלמים ארנונה. לא מדויק. 110% מתושבי מזרח ירושלים הערבים משלמים ארנונה. הם מתעקשים לשלם את הארנונה גם אם הם לא גרים בפועל בעיר, אלא שוכרים דירה מחוץ לירושלים. תשלום ארנונה הוא הדרך היחידה לשמור על תעודת הזהות הכחולה. לא שילמת ארנונה? סימן שאתה לא גר בירושלים ואפשר לקחת לך את תעודת הזהות ואת זכויות התושב, כמו ביטוח לאומי וקצבאות ילדים ומחלה.

אז הם משלמים ארנונה באדיקות, אך לא מקבלים הרבה בתמורה. 30% מתושבי העיר נהנים רק מ 8% מתקציב העירייה. ורואים את זה היטב. צריך להשקיע מאות מליוני שקלים כדי להשוות את המצב בשכונות הערביות לזה של היהודיות.

בית החולם מוקאסד שעל הר הצופים גם הוא סיפור מעניין. הוא הוקם על ידי ירדן, ונועד לשרת את ירושלים וסביבותיה. הצוות שלו רובו מהגדה וסביבות ירושלים. אלא שלפתע יש חומה, ובית החולים נותק הן מצוותו והן מציבור החולים. ומצד שני, לציבור החולים שנותר מחוץ לחומה אין בית חולים אחר לדאוג לצרכיו. וישראל לא חושבת שזו בעיה שלה.

את כל זה ועוד הסביר המדריך לקבוצה באוטובוס, באנגלית משובחת. הסתכלתי על התיירים שבקבוצה, ותהיתי מה הם חושבים על המצב ועלינו. האמת? רובם נראו די אדישים, כולל שלושת אנשי השגרירות המצרית…

הם חושבים אחרת

ביום שלישי השבוע הייתה עצרת של הליכוד ו"הליכוד העולמי" בהתנחלות מיגרון, ישוב שבג"ץ קבע שהוא על קרקע פלסטינית פרטית, ולאחר עיכובים רבים הורה למדינה להרוס אותו במלואו עד מרץ 2012. שלשה בתים כבר נהרסו לפני כשבועיים. מטבע הדברים, תושבי מיגרון לא מתלהבים מהאפשרות שיישובם ייהרס, ומנסים למנוע את רוע הגזירה. אני יכול להבין אותם. גם אם היו באים להרוס את ביתי לא הייתי מתלהב, במיוחד אם היה ממוקם על גבעה נישאה הצופה על כל ירושלים (ורמאללה).

מטה חיפה של "נאמני ארץ ישראל", ארגן סיור ל"חבל בנימין" לאותו יום, שתוזמן להגיע בסופו למיגרון, ולאפשר למשתתפי הסיור להשתתף בעצרת המחאה שם. על הסיור נודע לי דרך מ., המהנדס הישראלי הפועל באפריקה, ושבפרויקטים שלו נסעתי להתנדב. מ. נמצא בערך בקוטב הנגדי משלי מבחינה אידאולוגית, וכמובן שהוא מכיר היטב את קהילת ה"נאמנים" ואף ממשתתף בפעולותיהם כאשר הוא בארץ.

חשבתי שלהצטרף לסיור יאפשר לי הצצה איך נראים הדברים מ"הצד השני", באופן ישיר ובלתי אמצעי, לא מתווך על ידי אמצעי התקשורת. כשנרשמתי לסיור אמרתי שמ. הפנה אותי, וזה הספיק – לא שאלו אותי יותר שאלות מי אני ומה אני. החלטתי מראש לשמור על פרופיל נמוך, לא להביא את דעותיי ליד ביטוי, לא להתווכח, לשאול שאלות ניטרליות ולשמור על ראש פתוח. וכך עשיתי – ישבתי בסוף האוטובוס, הקשבתי לשיחות, להסברי המדריך והסברי אלו מהמשתתפים שראו עצמם כמדריכים מטעם עצמם, ופה ושם שאלתי שאלות. בעדינות.

האוטובוס אסף אותנו ממרכז חורב, אוטובוס צהוב ממוגן של הרשות לפיתוח השומרון, המסופק על ידי ארגון משקפת, שהוקם כדי להביא חצי מליון ישראלים לביקורים ביהודה ושומרון, במחיר מסובסד. כבר בתחנה היה אפשר לזהות בקלות מי הממתינים לסיור. מפתיע עד כמה אפשר לזהות את צבעך הפוליטי לפי מראך החיצוני, גם לפני ששמים לב לסיכה, צמיד או הסרט הכתומים. קהל מבוגר ברובו, כ 20% חובשי כיפות, המכירים זה את זה מפעילויות משותפות. אלי הם שלחו מישהו לרחרח, אחד שהוא "נכד לטבוחי חברון", ששאל אותי לשמי, ברר האם אני קרוב של זה או אחר, בקיצור – מי אני. לא נידבתי פרטים, אך אין ספק שהם הריחו פה "כלב זר". באחד העצירות שמעתי מישהו אומר, כביכול בהלצה, למדריך:"הזהר במה שאתה אומר, הוא נראה לי דומה ליריב אופנהיימר" (מזכ"ל שלום עכשיו, הצעיר ממני ב 24 שנים). רוצה לומר – נראה לי כמו "סמולן". אבל אני לא חושב שהם נשארו על המשמר כל היום. ואולי אני טועה, והם היו הרבה יותר בוטים אלמלא הייתי שם.

היה מעניין. למדתי הרבה דברים. למשל – גיליתי שגם בימין יש חוש הומור. למשל: "מה ההגדרה לערבי בן 50? טעות של חייל". "ערבי בן 80? טעות של האצ"ל". נכון, יש גם בדיחות על בלונדיניות, אפילו טובות, אבל עם חלק מהבדיחות היה לי ממש קשה להמשיך ולהתאפק. מצד שני – מה הטעם להעיר למישהו שחושב ככה? הוא מבחינתי מקרה אבוד.

למדתי עוד שנתניהו גמר את הקריירה אצל החברה האלה. מבחינתם הוא בוגד ושמאלן. מי ראוי להנהיג את הליכוד? אין בכלל ספקות – הבוגי כמובן. ומה לגבי אריק שרון, אביר ההתנחלויות לשעבר, זה שכבר לא מתלוצץ עם רופאיו? הוא עכשיו "זה שאין להזכיר את שמו". בכל פעם שהמדריך הסביר על עוד מאחז על עוד גבעה שהועלו לשטח בחסות אריק שרון בתפקידיו השונים במשך השנים, הוא היה עוצר ואומר: מאחז זה אושר על ידי "אתם יודעים מי.." וגם כך שריקות הבוז לא אחרו להגיע. נראה לי שאנשים כמו שרון, מרידור ונתניהו שנואים עליהם יותר משופטי בג"ץ, ואלו בתורם שנואים עליהם יותר מאנשי שלום עכשיו. בין הפוליטיקאים של השמאל, היחיד הזוכה להתייחסות הוא יוסי שריד – עדיין. יותר משזה אומר משהו עליהם, זה אומר יותר על התאיינותו של השמאל הפוליטי הממוסד.

הרשות הפלסטינאצית הוא המינוח השגור בפיהם לרשות, ופלסטינאצים הם כמובן הפלסטינים. באופן מפתיע הם נתלים בהתבטאויות של ברל כצנלסון לגבי ביטוי זה. לא מצאתי את המקור, אך כצנלסון  כן דיבר כנגד שיתוף הפעולה בין המופתי הפלסטיני והנאצים ב 1936 ואז הקישור היה אולי רלוונטי. מה שעוד יותר מעניין שהמשתמשים בביטוי זה חושבים ברובם שזה ממש ממש בסדר שערבים תחת שלטון ישראל לא יהיו שווי זכויות. לא כמצב ביניים אלא כמצב קבוע.  שזה בסדר לגרש את כל הערבים בכח משטחי ארץ ישראל. שאפשר ורצוי לקחת את אדמותיהם.

אפשר לחשוב כך לדעתי רק אם  יש לך "תורת גזע". אם אתה לא מאמין שכל בני האדם שווים. אם אתה מאמין ש"עמישראל": נעלה על עמים אחרים. בקיצור – אם אתה גזען. וזה לא ממש משנה לדעתי באם אתה גזען מסיבות דתיות או לאומיות.

מה שעוד מצאתי מפתיע, הוא תחושת הקרבן שלהם. לראייתם, כל ממשלות ישראל לדורותיהן רודפות את המתנחלים ומתנגדות למפעל ההתנחלות. הממשלה היחידה שהייתה "בסדר" היא ממשלת שמיר  – במשך שנתיים. כשאתה רואה את ההשקעה הענקית שהממשלה השקיעה בישוב יהודים בשטחים שכבשנו ב 1967, ארבעת הערים שבנינו שם, עם 40-60 אלף התושבים בכל אחת, השכונות המרוחקות של ירושלים כמו גילה, הר חומה, פסגת זאב ועוד, כל אחת עם עשרות אלפי אנשים, ממש ערים, קשה להבין מאיפה תחושת הקרבן הזו.

לאנשים שהשתתפו בסיור יש אידאולוגיה מוצקה. הם עומדים מאחוריה ופועלים לפיה. הם יתייצבו בכל עצרת, יתרמו כסף, יפגינו ויעזרו בכל דרך. מבחינתם הטריטוריה היא הדבר המקודש, יותר מערכים אחרים שאחרים מקדשים, כמו זכויות אזרח או צדק לכל. יש מהם המוכנים אף להפוך בצורה מודעת למיעוט בארצם אם אי אפשר לקבל את הכלה / השטח בלי הנדוניה / התושבים הפלסטינים. הם גם קהילה מגובשת, שהעניין של ההתנחלות והשליטה בארץ ישראל מלכד אותה, נותן לה תחושת תכלית ומטרה ומהווה חלק משמעותי בחייה. אפשר להתקנא בנחישות של הקבוצה הזו, בניגוד לקיטורים סביב שולחן הקפה של חוג ידידי. זה בהחלט לקח שלקחתי מהסיור – אל תדבר, תעשה. עכשיו רק נותר למצוא מסגרת מתאימה.

ומה ראינו בסיור? התחלנו באחת ה"מרפסות של שרון" בפדואל, אחד המקומות בקו הראשון של הגבעות הצופים על כל שפלת החוף. לא היתה ראות מאד טובה, אך אפשר ביום טוב לראות מארובות חדרה ועד אשדוד, את המטוסים המתקרבים לנחיתה בנתב"ג ועוד. אכן שליטה אסטרטגית על מישור החוף, אך מה לעשות? אנחנו חיים בארץ מאד קטנה. נכון, יהיה לא נעים אם ירו משם עלינו, אך אין מה לעשות.

עברנו דרך אריאל ועוד  מספר ישובים כמו עלי ואחרים, ולמדנו כמה בתי מדרש ומכינות יש בכל אחת מהם. נראה לי שזה מקור פרנסה חשוב בישובים אלו – הוראה. עצרנו בשילה לצהריים וביקרנו באתר המשכן. ארון הברית שכן בשילה 369 שנים במבנה שהיו לו קירות אבן וגג בד.

לא נשאר שום שריד למשכן זה, אך יש שם שרידים מתקופות מאוחרות יותר, כולל בזיליקה ביזנטית יפה שלא מעניינת אף אחד מהמבקרים שם.

עברנו לתצפית בהר קידה, ליד התנחלות קידה, מקום הנמצא מעל סרטבא, ממנו רואים את רבי הקומות של רבת עמון, ונמצא ממש מול הר נבו. היה ממש בולט חוסר העניין של המדריך, והקהל, במה שנמצא בגדה הנגדית של הירדן, למרות ש"זו שלנו זו גם כן".

ולסיום, עברנו בפאתי רמאללה, בבית אל, וסיימנו במיגרון, בעצרת ובבתים ההרוסים

סך הכל, לא טיול עוצר נשימה מבחינת נופים, מתכנני הישובים היהודים בשומרון לא הולכים לזכות בפרס פריצקר לאדריכלות, והצד החזותי של הישובים חשוב לתושבים הרבה פחות מהצד האמוני אידאולוגי. גבעות השומרון נמוכות וחשופות ברובן, עם מעט מאד שטחים מעובדים הן יהודיים והן ערביים. בכל יהודה ושומרון יש לפי המדריך כ 8000 דונם מעובדים על ידי יהודים. וזה מעט מאד יחסית לאופי הכפרי של רבים מהישובים ומספר התושבים. אני מתרשם שהיבול העיקרי של רבים מהישובים הוא ילדים. יש שם המון ילדים, וליד כל בית קטנטן חונות המון עגלות ילדים.

המתנחלים מודעים מאד לעניין הדמוגרפי. יש כ 2.5 מליון ערבים ביהודה ושומרון, וכ 300000 יהודים. יש עוד כ 200000 יהודים בירושלים בשטחים שעד 1967 היו לא בידינו. עם זה הם מתמודדים בשתי דרכים. הראשונה, בכפירה במספרים של האוכלוסייה הערבית שמפורסמים על ידי הרשות. הם טוענים שהמספר קרוב יותר ל 1.5 מליון מכל מיני סיבות. אך גופים כמו האיחוד האירופי וממשלת ארה"ב נוקבים מספרים דומים לזה של הרשות. ב"ספר העובדות" של ה CIA נוקבים במספר 2,568,555 נכון ליולי 2010.

והדרך השנייה להתמודדות ב"שד הדמוגרפי" היא בילודה. ממוצע הילדים למשפחה אצל המתנחלים גבוה משמעותית מזה של הפלסטינים ביהודה ושומרון, שירד ועומד היום על 3.05 ילדים למשפחה. סרטון המציג את עמדת המתנחלים בסוגיה אפשר לראות כאן.

נשאר רק לשכנע את כל הילדים שלי, ושל שאר עם ישראל, להוליד 6-7 ילדים כל אחד. יהיה פה מאד צפוף, אבל כאשר הרוב הימני ההולך ותחזק פה בארץ (בזכות הדמוגרפיה גם כן) יחליט להפסיק עם ההצגות של "שיחות עם הפלסטינים" ויספח את יהודה ושומרון, לפחות לא נהיה  מיעוט בארצנו אנו.

על נהר המלמלטה

כקילומטר מגדת נהר המלמלטה, בחבל טורקנה אשר בקניה, שוכן הכפר קפוטיר.

תושבי הכפר הם משבט הטורקנה. רוב בני השבט הם "פסטורליסטים", רועי צאן היושבים בכפרי קבע. אך תת קבוצה אחת ספציפית של השבט החלה לעסוק בחקלאות כבר לפני כמה עשרות שנים, ועוד לפני כן הם טיפחו כוורות והיה להם אורח חיים חקלאי למחצה.

תושבי הכפר קפוטיר לאו דווקא נמנים על תת הקבוצה ההיא, רובם עדיין רועי צאן.

אך בערך בשנת 2005 התאגדו כמה מהם, חפרו כמה תעלות הטיה מהנהר הצידה  והחלו לעבד חלקות אדמה במישור הסחף הפורה שבין כפרם והנהר.

הקבוצה הראשונה כללה כ 50 משפחות, ואט אט הם גדלו במספרם והגיעו ל 250 משפחות, המעבדות חלקות של בערך 7 דונם למשפחה. הם מגדלים בעיקר תירס, דלועים ומעט ירקות. רוב התוצרת היא לצריכה עצמית. מיעוטה נמכר בעיירות בסביבה, אך יש להם בעיה אמתית להביא את התוצרת לשווקים בגלל מצב הכביש ומיעוט כלי הרכב העוברים שם.

החלקות מעובדות בשיטות מסורתיות. התעלות נחסמות ונפתחות כדי להביא מים אל חלקות אחרות בכל פעם. ומתוך התעלות מושקות החלקות בעזרת דליים. מי נהר המלמלטה עשירים מאד בסחף, והסחף המגיע עם מי ההשקיה מספק להם דישון וקרקע פוריה. יש להם יבולים יפים, ולראיה – אין הם מקבלים שום סיוע במזון משום ארגון. תופעה לא נפוצה בקניה.

עם הזמן ראו שאר בני הכפר כי טוב, ושלש שנים אחרי הקבוצה הראשונה, התגבשה עוד קבוצה, והחלה לעבד גם היא חלקות על גדת הנהר צפונה מחלקות הקבוצה הראשונה, באותן השיטות. קבוצה זו מונהגת על ידי הכומר המקומי, כומר של כנסיית African Inland Church, זה עם הכובע בתמונה מעלה.

שתי הקבוצות לא מאד משתפות פעולה בידע, שיווק ורכישה משותפת. אך הם כן שיתפו פעולה בגיוס תרומה מממשלת ארה"ב כדי "לעבור לשלב הבא" שהוא  – מערכת השקיה מודרנית. לשם כך הקימו CBO  או Community Based Organization שפנה לממשלת ארה"ב והשיג סיוע של כ 10 מיליון דולר. לא ברור לי למה נועד הסכום בדיוק, כנראה שלא כולו למערכת ההשקיה, אבל כסף יש. והרבה – בקנה מידה מקומי.

חלק מהכסף הולך למימון התכנון של מערכת ההשקיה. לשם כך שכר ה CBO את שרותי חברת ADCL שמנהל מ. מהנדס מים ישראלי הפועל באפריקה כבר כ 26 שנה. לחקלאות הישראלית יצא שם באפריקה ולחברה של מ. המוניטין הזה לא מזיק. ה CBO בפירוש רוצה "טכנולוגיה ישראלית". ומבחינתם, זה אומר השקיה בטיפטוף.

וזה מה שחשבנו שאכן נעשה כאשר נסענו לשם לבצע סקר לפני תכנון מערכת ההשקיה. אך די מהר, כשאך ראינו את צבע המים הזורמים בנהר, היה ברור שלא יהיה פשוט לעשות מערכת השקיה בטפטוף.  הטפטפות לא יכולות לתפקד במים כה עכורים, והסחף יסתום אותן תוך דקות. יש אמנם שיטות לנקות את המים מסחף אך לכך נדרשת תשתית הרבה יותר יקרה ומסובכת לתפעול.

אבל פה המקום לשאול – למה בעצם רוצים תושבי הכפר לשנות את השיטות בהם הם עושים חקלאות?  השיטות הקיימות יותר ממספקות את צרכי האוכל שלהם עצמם. אם המטרה היא לגדל למכירה, כדי שיוכלו לקנות דברים אחרים בכסף ממכירת התוצרת, אז אולי לא מערכת השקיה היא מה שהם צריכים, אלא כביש. או לפחות משאית או שתיים היכולות להתמודד עם מצב דרכי העפר ולהוביל את התוצרת 6-7 שעות לעיר הסמוכה הגדולה שם יוכלו לקבל מחירים סבירים לתוצרת שלהם.

כך לפחות קיבלתי את הרושם מסדרת ראיונות שניהלנו עם מנהיגי שתי הקבוצות, והאיכרים עצמם. נכון ששמענו מספר גרסאות לא לגמרי זהות לגבי מידת המיומנות שלהם בניהול עסק חקלאי, בשימוש בחמרי הדברה ודישון ובשיווק, אך בשורה התחתונה – מאד קשה להם לעשות רווח סביר ממכירת עודפי תוצרת חקלאית. הם מקבלים מחירים נמוכים, וחלק מהתוצרת מתקלקל בדרך או לא מצליח להימכר בשווקים המקומיים שבאזור הקרוב.

הועלו כל מיני רעיונות, כמו גידול צמחי תבלין והטסתם לניירובי ממשטח נחיתה ליד הכפר, ומשם לאירופה. איכשהו, לראות איפה הם נמצאים כיום, ולדמיין את התרחיש הזה נראה לי קפיצת מדרגה לא ממש ראלית. הנהר העובר לידם רדוד מכדי להוביל עליו משהו. אולי מכירה למחנות הפליטים הסודנים בצפון חבל טורקנה יכולה להיות אופציה. אולי מישהו שיחשוב מחוץ לקופסה יכול למצוא פתרון.

אז אם התשתיות סביב לא מאפשרות לתושבי הכפר למכור את עודפי תוצרתם כדי לקנות את מה שהיום לא חסר להם, למה להם בעצם מערכת השקיה מודרנית?

התכנון הוא למערכת השקיה על ידי ממטרות שתופעל על ידי משאבות. המשאבות יופעלו על סולר, אותו הם יצטרכו לרכוש ולהוביל ממרחק גדול. יש אמנם סכר הידרואלקטרי כ 30 ק"מ משם, ואפשר היה לסלול משם קו מתח אל הכפר, אך זה לא נראה לי שהולך לקרות.

אבל יש עוד קושי – התכנון הוא להשקות בממטרות רק עשירית מהשטח המושקה היום בתעלות. כדי להוציא את אותה התוצרת מעשירית השטח, יש צורך בעיבוד אינטנסיבי בהרבה מזה הנהוג בידם היום. וזה אומר לא רק השקיה, אלא גם משטר דישון והדברה אינטנסיבי, מחזורי עיבוד יותר מרובים הדורשים "זרעי פלא" שאותם יש לקנות מחברות זרעים וכמובן רכישת סולר ותשלום למישהו שיפעיל ויתחזק את המשאבות.

זה אומר שחוץ מידע די משמעותי שכרגע אין להם, אבל נניח שהם יוכלו לרכוש, הם צריכים גם להרוויח כסף. כסף לסולר, דשנים, חומרי הדברה, זרעים ועוד – הרבה יותר מאשר כיום. כסף שכדי שיהיה להם הם יהיו חייבים למכור ברווח תוצרת חקלאית בשווקים רחוקים. וזו בעיה לוגיסטית קשה מאד.

הם יצטרכו להוציא מעשירית השטח המושקה לא רק את מה שהם מוציאים היום, לתצרוכת עצמית, אלא גם עודפים ניכרים למכירה. כלומר – יותר מפי עשר מהתפוקה ליחידת שטח שיש להם היום.

אני מודאג בשבילם. לא בטוח שהכסף הרב שקיבלו כתרומה אכן ישפר את חייהם. שהם  לא יכנסו לסחרור של הוצאות, יעבדו הרבה יותר קשה כדי לממן את ההוצאות המתחייבות מחקלאות "מודרנית", אך לא יישאר להם ביד יותר בסופו של היום. אולי פחות.

יתכן שמצב חלק מהם כן ישתפר. עסקני ה CBO שהם לא תושבי הכפר אלא מורים ואנשים קצת יותר משכילים יצאו כנראה נשכרים. כמו שהדברים קורים בקניה, וכנראה באפריקה בכלל, חלק נכבד מכספי הסיוע ידבק לדופן הצינורות המוליכים אותם אל הנזקקים. והארגונים התורמים יוכלו גם הם להרגיש טוב עם עצמם.

מצד שני, אם הם לא יכנסו לחובות גדולים מדי, תמיד יש להם אופציה לחזור לשיטות הנקוטות בידם היום. אני שומע שבחלקים של הודו, בעיקר בפונג'ב זה כבר קורה. אנשים מואסים בשעבוד לחברות כמו מונסנטו, וחוזרים לגידול פחות אינטנסיבי, אפילו אורגני. ולפי מה שאני שומע, מצבם החומרי השתפר, לא הורע.

ויש גם את הלקחים שאפשר ללמוד ממצרים. לאחר שהוקם הסכר הגבוה באסואן, הפסיקו מי הנילוס לשאת את הסחף המפרה והמיטיב שהנהר אסף כל הדרך מאוגנדה, אתיופיה וסודן. היום הוא שוקע וממלא את אגם נאצר.  היבולים בחלקות לאורך הנהר שהושקו בעזרת תעלות והצפות עונתיות, צנחו לרצפה. חקלאי מצרים נאלצו להתחיל לדשן דישון כימי, ומצבם הכלכלי התדרדר פלאים. מצרים הפכה מיצואנית של מזון ליבואנית של מזון. וכנזק משני, חופי ישראל הולכים ומאבדים אט אט את החול הלבן שמקורו בסחף הנילוס וכבר לא מתחדש.

אני ממש מקווה  שה"קידמה" לא תסיג את תושבי קפוטיר לאחור. הם אנשים חרוצים ובעלי יוזמה שאני מאד מעריך ומוקיר. אני מקווה שיהיה להם שיקול הדעת לברור ממה שמציעים להם רק מה שאכן מתאים לנסיבות חייהם ולמקום בו הם חיים, ולא לאמץ בצורה עיוורת כל מה שהמערב מוכר להם.

הכפר נמצא כאן: