Maison de Verre

נדרשת שהות ממש ארוכה בפריז בכדי לראות את בית הזכוכית, ה Maison de Verre, שתכנן Pierre Chareau ונבנה בין 1928-1932 בהשקעה אדירה של רופא גינקולוג ואשתו כשילוב של בית וקליניקה ברובע השביעי של פריז.2-3-DSC03392

הבית בבעלות פרטית, ונדרשת פניה נרגשת בכתב אליהם בכדי שתצורף לסיור מודרך בקבוצה של 10 אנשים, בזמן שבעלי הבית נמצאים במקום אחר (הם חולקים את זמנם בין פריז וניו-יורק), במועד כלשהו בעתיד. הפעם, זה לקח כמעט ארבעה חדשים. בפעמים הקודמות שניסיתי לתאם ביקור בבית בביקור עתידי בפריז זה לא צלח. חוץ מזה, עליך להבטיח להם שתכתוב על ביקורך בבית, אז הריני כותב.

נאספנו אט אט, קבוצה קטנה של אנשים מחוץ לבית די רגיל ברחוב Saint-Guillaume, בגשם, וחיכינו שהשער יפתח בשעה היעודה. למזלנו אחד הדיירים הקיש את הקוד על הדלת החיצונית (לכל הדלתות בפריז יש קודן) ובעקבותיו התגנבנו לאכסדרה המקורה של הבניין הקדמי, ואז ראינו את חזית בית הזכוכית בתוך החצר. וככה זה נראה:1-DSC03385

אז איך צץ שם בחצר הבניין הזה? אלו שקנו את שתי הקומות התחתונות של הבניין האחורי ראו שהשמש כמעט ואף פעם לא פוגעת בבית. בשנים האלו, המונים מתו כל שנה משחפת, והאמונה הייתה, בטרם המציאו את האנטיביוטיקה, שאור ואוויר הם התשובה. ולכן הם שכרו  Pierre Chareau, מעצב פנים ורהיטים שהם הכירו, לתכנן עבורם בית שלתוכו יכנס הרבה אור.mdv

מה שהוא עשה היה פשוט ודרסטי. הוא הסיר את שתי הקומות התחתונות, תוך שהוא תומך בקורות פלדה את שתי הקומות העליונות, שם התגוררה בשכירות מוגנת דיירת מבוגרת, והחליף אותן בבית שכולו זכוכית ופלדה. כנהוג באותם הימים אצל אדריכלים מודרניים, הוא תכנן את כל הבית כולו, כולל כל פריטי הפנים, כ"מכונת מגורים" אחת, שבמקרה הזה, הכילה גם קליניקה של רופא.pierreכמו כל הבתים החדשניים של התקופה ההיא, לבנות את הבית בשיטות "יעילות" עלה פי כמה משיטות הבניה השגורות של אותו הזמן. לבני הזכוכית למשל, היו מוצר חדש לגמרי של חברת st. Gobain שעד אז שימשו לשילוב ברצפות, להכנסת אור למרתפים.la-maison-de-verre

לא ברור באם כל המנגנונים המשוכללים לפתיחת חלונות בקירות הצדדים, שכללו גלגלי שיניים ומוטות הרמה היו מוצר סטנדרטי ששימש במפעלים או שתוכנן עבור הבית, אבל למסגרים הייתה חלק הארי של עבודת הבניה שם.

stringio

גם כל מערכת החשמל עוברת במערכת צינורות הנמצאת מחוץ לקירות הפנים, שכן אלו עשויים כולם או עץ או מתכת. גם השקעים, המתגים וגופי התאורה כולם מותקנים באופן שהיה המצאה ספציפית בעבור הבית הזה. ועוד בנושא החשמל: לפני חזית הבית עומד פיגום פלדה ועליו ארבעה זרקורי ענק הלקוחים מעולם התאטרון, שנועדו להאיר את חזית הבית מבחוץ, כך שבלילה אי אפשר יהיה לראות מה יש בפנים. אני הייתי פשוט שם וילונות.

אגב, כל תמונות הפנים של הבית לקוחות מהאינטרנט, למבקרים אסור לצלם בתוך הבית, כביכול בכדי שלא לפגוע בפרטיות הדיירים, למרות שהיו לא מעט כתבות על הבית בעיתוני אדריכלות, שכללו בלי סוף צילומים של כל פרט ופרט בתוך הבית. סיורנו אנו החל בחזית הבית, עבר לגינה האחורית היפיפה של הבית, משם הורשינו לצלם את חזית הגן שלו, המורכבת יותר מהחזית הקדמית,1-2-DSC03386

ואחרי כן עברנו למשרד הרופא לשעבר, לשלם עבור הביקור (40 יורו לאדם) ומשם, בגרביים, לסיור בקומת הקרקע ובקומת המגורים מעל. בקומה העליונה, בה חדרי השינה, לא ביקרנו. תקרות הבית, די נמוכות, כי בעצם הוכנסו שלוש קומות היכן שקודם היו שתיים. אבל בעלי הבית היו אנשים נמוכים, וזה לא הפריע להם, וחלל האירוח רב הרושם הוא חלל בגובה כפול.stringio (1)

שווה ביקור.

מודעות פרסומת

מגדל תצפית השמש על שם איינשטיין

איך יודעים שמבנה מסוים הוא ציון דרך ארכיטקטוני? אם הוא מופיע ב timeline האדריכלי בביתן של מוזמביק בביאנלה לאדריכלות, השנה בוונציה. את ציר הזמן הזה המסומן בשנים, מבנים ואדריכלים, הם שמו במקביל להתפתחויות הארכיטקטורה במוזמביק. במפתיע, הוקמו לא מעט בניינים לא רעים בבירה מפוטו, בזמן שהפורטוגזים שלטו שם, אבל מאז קבלת העצמאות עושה רושם שחדלה שם הבניה שאינה מקש וקרטונים קרועים.מגדל איינשטיין

ואם אותו בניין מופיע גם בציר הזמן של ביתן איחוד האמירויות (לא בקנה מידה), לבטח אפשר לטעון שהוא בניין איקוני. אצל האמירויות דווקא יש מה לראות על ציר הבנייה המקומית, ביחוד מאז שיש להם יותר כסף ממה שהם יודעים מה לעשות אתו.מגדל איינשטיין

זה הבניין המופיע בשני צירי הזמן האלה:DSC05753

מויקיפדיה: מגדל איינשטיין (בגרמנית Einsteinturm) הוא מצפה כוכבים בפארק המדע על שם אלברט איינשטיין בפוטסדאם שבגרמניה. את המגדל תכנן האדריכל אריך מנדלסון עבור האסטרונום ארווין פינלי פרוינדליך, ומטרתו המקורית הייתה לספק תצפיות תומכות כדי לאשש את תורת היחסות של אלברט איינשטיין. הרעיון לבניין הועלה לראשונה ב-1917, הוא נבנה בשנים 1920-1921 אחרי מסע התרמה, והחל לפעול ב-1924. המצפה פועל גם כיום ומשמש לתצפיות על השמש, כחלק מהמכון האסטרופיזי של פוטסדאם. האור מן הטלסקופ מוקרן למעבדות שבתחתית המגדל.DSC05755עדיין מויקיפדיה: זהו אחד הפרויקטים החשובים הראשונים של מנדלסון, והוא יצר אותו כשריכרד נויטרה הצעיר עדיין היה חלק מהצוות שלו. כיום זו אחת מעבודותיו המוכרות ביותר של מנדלסון. הקירות החיצוניים נועדו תחילה להיות בנויים בטון, אבל בשל קשיי הבנייה נבנה רוב הבניין מלבנים וצופה בסטוקו. ב-1999 עבר הבניין שיפוץ מלא לרגל יובל ה-75 שלו, ותוקנו בו בעיות של לחות והתפוררות. לעתים קרובות מוזכר הבניין כאחת הדוגמאות הבולטות הבודדות לאדריכלות אקספרסיוניסטית.

DSC05761הבנין אכן אקספרסיוניסטי לעילא, מין ממתק אדריכלי כזה, מה שנקרא Folly באדריכלות, קרי – בניין שנבנה לגמרי כקישוט, אבל הופתעתי לראות שהכניסה אליו לא אפשרית כי הוא משמש, עד היום, לתצפיות על השמש. אפשר לבקר בו רק בתאום מראש, הרבה זמן מראש, ורק בתקופה קצרה בה הוא לא מתפקד. אינשטיין אגב, לא התלהב מהבניין, וכך מסופר על זה בויקיפדיה: "על פי השמועה, מנדלסון לקח את איינשטיין לסיור ארוך בבניין אחרי השלמתו, וחיכה לשמוע ממנו מחמאה כלשהי. המגדל, אף כי היה בנוי בהיגיון ומתאים לחלוטין למטרתו, בלט בשטח כמו "ספינת חלל כעורה". איינשטיין לא אמר דבר, אבל כמה שעות לאחר מכן, בזמן פגישה עם עמותת הבניין, הוא לחש פסק-דין בן מילה אחת: "אורגני".‏[1] מנדלסון עצמו אמר שהוא תכנן את המבנה בעקבות דחף לא-מוסבר, וכי המגדל הגיח מתוך "המסתורין הסובב את היקום של איינשטיין".‏[2]"

מעניין שאת דעתו של איינשטיין, שהיה פיזיקאי לא רע, ביקשו אנשים בנושאים שבהם לא היה לו מושג ירוק, והוא הפך מעין אורים ותומים לכל דבר ועניין, כמו למשל אדריכלות, או כשחבר הלאומים פנה אליו כדי שיענה לשאלה "על שום מה מלחמה" (על חליפת המכתבים בינו לבין זיגמונד פרויד בנושא, כתבתי כאן).

DSC05760

הבניין מעלה, בו ביקרתי במהלך ביקור בברלין כמה שבועות לפני נסיעתי לוונציה, לביאנלה (קצת הגזמתי השנה עם הנסיעות, אני מודה…) נמצא למעשה בפוטסדם, עיר לווין של ברלין, שאליה מגיעים ברכבת הפרוורית S7 תוך כחצי שעה. מתחנת הרכבת לוקח עוד כ 20 דקות הליכה בעליה מתונה להגיע את הגבעה המיוערת הזרועה מצפים אסטרונומיים ישנים ויפים כאלה (כמו השלושה בתמונת הכותרת של הרשומה). כל הקמפוס שם עושה רושם של מקום מעולה לעשות בו את הפוסט דוקטורט, למי שעושה אותו באסטרופיזיקה.

DSC05758

ישנה גם הסקיצה לבניין, שראיתי בזמנו פה בחיפה בתערוכה על אריך מנדלסון, שבנה בין היתר את בניין בית החולים בו נולדתי.

נתקלתי במגדל איינשטיין לא מזמן גם במוזיאון חיפה לאמנות, בתערוכת הזוכים בפרסי משרד התרבות והספורט לאמנות ולעיצוב לשנת 2013 המוצגת כעת. אמיר יציב הדביק צילום של המגדל, ללא העלווה הירוקה של העצים שסביבו, על רקע המדבר של יוטה בארה"ב, שם סיים אריך מנדלסון את הקריירה שלו, לא באופן בו הוא היה רצה שיזכרו אותו, בתכנון "ישוב גרמני טיפוסי" שנבנה שם בבסיס חיל האוויר האמריקאי כדי שמטוסי ארצות הברית יוכלו להתאמן בהחרבה אפקטיבית של בתי האזרחים הגרמנים. בניין אחד נשאר עומד, וגם תמונתו שם בתערוכה. 

לחיל האויר האמריקאי לא הייתה הזדמנות לבדוק את עצמו כל שנתיים, כמו שחיל האוויר הישראלי עושה על בתי רצועת עזה….  אותו אמיר יציב אגב, הציג לא מזמן גם תערוכת צילומים של עיר האימונים "דטרויט" שבנגב, המדמה את השטח הבנוי של עזה. איך שהכל קשור..4_735

 

 

הבית בו גרים הרשעים

תמיד מרגיז אותי שבסרטים האמריקאים, הנבלים תמיד גרים ביצירות מופת מודרניסטיות בעוד הטובים גרים בבית עם כרכובים ועליית גג, בסגנון נאו-אדורדיאני או נאו-גאורגיאני או נאו-משהו-אחר. יש פה אידאולוגיה הוליוודית אופיינית, שטיפת מוח נחושה נגד חדשנות ובעד שמרנות, שעד כמה היא מודעת לשימוש שהיא עושה בארכיטקטורה, אני לא יודע.6a00d8341c630a53ef0115724b80de970b-800wi

לשיא של עוינות כלפי האדריכלות מודרניסטית, מגיעה אותה הסצנה ב"נשק קטלני 2" שבה מל גיבסון, האנטישמי המנוול הזה, קושר את הטנדר שלו, טנדר מנופח שרירים ומצ'ואיסטי כמו שרק האמריקאים יודעים לעשות, אל הבסיס של בית גרסיה, יצירת מופת מ 1962 של אחד האדריכלים האהובים עלי ביותר – John Lautner. ובחמת זעם, ממוטט את הבית אל המדרון שמעליו נבנה על גבי כלונסאות. נכון, דיירי הבית בסרט היו פושעים דרום אפריקאים גזענים שנהנו מחסינות דיפלומטית, מה שלא אפשר למל גיבסון, להיכנס אליהם הביתה ולירות להם בראש. אבל להרוס כזה בית? אנטישמי..

מוזר שמפיק הסרט, Joel SIlver, יהודי וחובב ידוע של אדריכלות מודרנית, אפשר את זה. הוא עצמו שיפץ ביד אוהבת שני בתים של Wright ש Lautner היה תלמידו. אבל כנראה שגם הוא נעדר את הנחרצות לעמוד בפני האידאולוגיה השלטת. אפשר לראות את הקטע בסרט מטה, החל מ 4:19 דקות:

אבל אל דאגה, מה שנהרס בסרט הוא דגם בקנה מידה מלא של הבית שנבנה ונהרס לצורך הצילומים. הבית עדיין עומד, ואפילו במצב לא רע.6a00d8341c630a53ef0115724b80b5970b-800wi

ביקרתי בבית יחד עם דודני סטיב, הגר בלוס אנג'לס. בחוצפה מסוימת, עברנו שם ב Mulholland drive, עצרנו ודפקנו בדלת.

6a00d8341c630a53ef0115724b80ae970b-800wi

לא משהו המקובל בסביבה כל כך עשירה. אבל מי שקונה בית כזה, עושה זאת כי הוא עצמו חובב אדריכלות מודרנית, ויש לו מלכתחילה שפה משותפת עם חובבי אדריכלות אחרים. ועוזר גם שמספרים לבעל הבית שהגעתי כל הדרך מהקצה השני של העולם, מישראל. טוב, כמעט אמת, אכן הגעתי מישראל, אבל במיוחד הגעתי רק מעמק הסיליקון, שעה טיסה צפונה משם.6a00d8341c630a53ef011571573776970c-800wi

איך התרשמתי מהבית? הוא מדהים, אבל לא הבית הכי מדהים של Lautner, יש יותר מדהימים. ובנוסף היה לפני שיפוץ, כך שהוא נראה קצת פחות טוב מאשר בתמונות שאתם רואים כאן. אבל עדיין בית עוצר נשימה, וקצת אקסצנטרי, בעיקר בעיצוב הפנים. הנוף הנשקף מחלונותיו מכיל לא רק טבע אלא גם לא מעט מהבתים המכוערים ש"האמריקאים הטובים" שבסרטים מעדיפים לגור בהם. והוא מחולק משום מה לשני חלקים, משני צידי הכניסה כך שצריך "לצאת" מהבית אל המבואה בכדי לעבור לחצי השני. אבל יתכן שהוא פוצל בשלב מסוים, שלא כך הייתה התכנית המקורית.

לא מעט מבתיו המדהימים של Lautner מככבים בסרטים. רשימה שלמה אפשר למצוא כאן. וכאמור ברבים מהסרטים, זהו משכנם של הרעים. ככה זה יושב בתודעה של אלו בהוליווד שמפיקים סרטים, למרות שחלקם גרים בעצמם בבתים שכאלה. או שאולי הם חושבים שכך קהל הצופים שלהם רואה את העולם. או שההגמוניה הקפיטליסטית רוצה לשכנע את האמריקאים שעדיף להם לגור בבתים שנראים כולם כאילו עשו "גזור והדבק", cut and paste, מתוך קטלוג מצומצם ביותר של דגמי בתים, שתכונתו המובהקת ביותר היא העדר מוחלט של אינדיבידואליות ודמיון, במדינה האמורה לקדש את האינדיבידואליות. תהיה אינדיבידואליסט, רק בדיוק כמו כולם.6a00d8341c630a53ef0115724b80ed970b-800wi

עוד על הבית הזה כאן, ועוד על בתים איקוניים אחרים בהם ביקרתי כאן

מקרה מבחן מספר 8

בינואר 2007, בביקורי הלא יודע כמה בלוס אנגלס, נזכרתי שבעצם לא ביקרתי עדיין ב case study house מספר 8, הידוע גם בבית  Eames, ובמאמץ לא מבוטל הצלחתי אפילו לגרור את דודני סטיב לשכונת Pacific Palisades של לוס אנגלס, לראות את הבית, אחד הבתים האיקוניים של אמצע המאה העשרים.

הסיפור של ה case study houses, שתרגמתי כ "מקרי מבחן" באורח די מילולי, הוא סיפור מרתק. מגזין בשם  Arts & Architecture פנה למספר ארכיטקטים מעולים, ביניהם  Richard Neutra,
Raphael Soriano,Craig EllwoodCharles and Ray EamesPierre KoenigEero Saarinen, כדי שיתכננו בתים פשוטים וזולים לבניה מהירה, ואף יבנו אותם, כך שיהוו "מקרה מבחן" לבתים אחרים. בתוצאה מפרוייקט זה נבנתה סדרה של בתים מדהימים באזור לוס אנגלס, שבחלקם הגדול אף ביקרתי. בין 1945 ו 1966 תוכננו 39 בתים, מתוכם נבנו 25 שתועדו במגזין במהלך שלבי התכנון, הבניה, והמגורים בבתים לאחר מכן. הבתים משכו מאות אלפי מבקרים שאחרי כן חזרו הביתה והמשיכו לחלום על ולקנות בתים נאו-גורגיאניים ונאו-אדוארדיניים, שכמו מקביליהם המודרניים, נבנים גם הם מחלקים סטנדרטיים, אף כי מעץ, דיקט וגבס במקום בטון, פלדה וזכוכית כמו רוב בתי המבחן.

על בית המדבר של קאופמן, של Richard Neutra, שלא נבנה כחלק מפרוייקט זה, כבר כתבתי כאן. ועל בית של Pierre Koenig , מספר 22 בפרוייקט הזה, אני מתכוון עוד לכתוב ולהכניס כאן קישור. הבית של  Charles ו Ray Eames היה השמיני שנבנה במסגרת פרויקט בתי המבחן, ומתכנניו, שהיו לא רק אדריכלים אלא גם מעצבים ואמנים, גרו בו וריהטו אותו ברהיטים פרי עיצובם, כמו למשל כיסא איימס הידועהבית עצמו, קליל וצבעוני, עומד בתוך חורשת עצי אקליפטוס ענקיים וצופה מראש הגבעה אל האוקיינוס השקט.

מיקום לא רע בכלל. הבית נבנה מחלקי מתכת סטנדרטיים שנבחרו מקטלוגים של יצרני מתכת, אך כשתוכנן מיד עם תום מלחמת העולם השנייה, ב 1945, כקובייה חד קומתית הבולטת מתוך הצוק אל הנוף, היה מחסור בפלדה והחלקים המוזמנים הגיעו שלוש שנים אחרי כן. בזמן זה נמלכו מתכנני הבית, זוג מעצבים צעיר שתכנן לגור ולעבוד בבית, בדעתם, והחליטו לבנות מאותם החלקים ממש בית דו קומתי כפול בנפחו, בעומק החלקה ולא מעל הצוק. וזה הבית שעומד שם היום

אל הבית הגענו בשעת אחר צהריים די מאוחרת, אחרי שפיזרנו בדרך את ילדיו של דודני בבתי חבריהם. וכשאני אומר "בתי", אני מדבר על אחוזות, שבישראל המגרש שלהם לבדו היה יכול להיחשב רשות מקומית. נו, מילא. בית איימס עצמו הוא שיא הצניעות בהשוואה לבתים הנבנים שם היום, והוא פשוט מקסים. אפשר לבקר בתוך הבית בתאום מוקדם, שכן איש לא גר שם היום. לא תאמנו, אבל אפשר לראות את כל מה שקורה בתוך הבית מבחוץ ממילא.

שווה ביקור. עוד על בית איימס, בויקיפדיה באנגלית.

ועוד בתים איקוניים בהם ביקרתי.

מטען עודף

ב 12 לנובמבר 2005 ביקרתי בבית שעל המפל, ב Bear run אשר בפנסילבניה. לקח לי הרבה שנים להגיע אליו, כי הוא תקוע אי שם באמצע ארה"ב, ורק כאשר הצלחתי למצוא סוף סוף סיבה להגיע לאזור, למעבדת המחקר שהייתה לאינטל בפיטסבורג, בצמוד לאוניברסיטת Carnegie Mellon, לקחתי את ידידי אנדי ונסענו אל הבית שעל המפל.

את תכנון הבית הזה הזמין אדגר קאופמן, איש עסקים יהודי-אמריקאי מ Frank Lloyd Wright עשר שנים לפני שהזמין מ Richard Neutra את ביתו שבמדבר עליו סיפרתי כאן.  Wright בנה לו בנין מדהים, היושב ישר על המפל, שנכנס מיד לקאנון של האדריכלות המודרנית. בניגוד לבית המדבר של קאופמן, בית הנהר של קאופמן, הידוע בכינויי fallingwater פתוח לקהל, לאחר שנכדו של קאופמן תרם אותו לטובת הכלל.

אני חייב לציין ש Wright הוא לא מהאדריכלים המועדפים עלי. אני לא אוהב את בתיו בדרך כלל, וגם הוא עצמו כאדם היה טיפוס נפוח ולא סימפתי במיוחד. ראיתי לראשונה בתים שלו בשיקגו וחשבתי שהם עשירים מדי בפרטים, יותר arts and crafts מאשר מודרניים. ראיתי את בתי הספר לאדריכלות שהקים, taliesin west  בויסקונסין ו taliesin east  באריזונה וגם שם לא התרשמתי. למעשה הבניין היחידי שלו ממנו אני ממש מחזיק הוא מוזיאון הגוגנהיים בניו-יורק.

בבית שעל המפל, שנראה מרשים מאד בצילומים מזווית מסוימת מעבר לנהר, כמו זה שכאן, לא הייתי רוצה לגור. קודם כל, הבית הוא המקום היחידי בסביבה שממנו לא רואים את המפל. אבל חוץ מזה, רוחב הפרוזדורים וגובה התקרות, שתוכנן למה שהאדריכל קרא "קנה המידה האנושי", ממש לא מתאים לי. Wright  היה אדם נמוך, שנא אנשים גבוהים ממנו, ואמר במספר הזדמנויות ש"אנשים גבוהים הם מטען עודף". "קנה המידה האנושי" היה לדעתו הוא עצמו, ולכן תכנן תקרות בגובה של 1.90 מטרים בחלק מהחדרים. בפרוזדורים ובחדרי המבואה אפשר לטעון שהדבר נועד ליצור הרגשת רווחה במעבר לתוך החדר, שתקרתו גבוהה יותר, כמו חדר המגורים שבתמונה מטה –  דמוי מערה, למרות חלונותיו הגדולים. אבל ללכת בפרוזדורים החשוכים, כשראשך מתחכך בתקרה וכתפיך בקירות זו לא חוויה נעימה כלל, ואפילו קלאוסרופובית. כנראה נקמתו של Wright  באנשים היכולים להסתכל עליו מלמעלה.

Wright  גם החזיק בדעה המאד מוטעה שהוא מבין בקונסטרוקציה, ובבית על המפל התרגז על שהבנאי הכניס פי שניים פלדה ממה שהוא ציין, ולמרות זאת, כל המרפסות התלויות שוקעות. למעשה בכל הבניינים שלו בהם יש אלמנטים של cantilever ("שלוחה" בעברית), האלמנטים האלה מלאי סדקים ושוקעים. וחוץ מזה, כל הבניינים שלו דולפים בגשם, קרים בחורף וחמים בקיץ.

ועדיין, הבית על המפל, למרות חסרונותיו הוא בניין יפה ומרשים. הוא לא מסוג הבתים הפורצים את הדרך לאיזו שהיא אדריכלות חדשה, ופונקציונלית הוא יותר אנדרטה לאגו המנופח של Wright עצמו מאשר בית נופש ללקוח שלו, אך בסך הכל מקומו בקנון האדריכלי מובטח, והוא מהווה אתר עליה לרגל לאמריקאים, ש Wright  הוא פחות או יותר הכישרון האדריכלי היחידי שלהם מהתקופה ההיא, ולדורון רוזנבלום מעיתון הארץ שגם כתב על ביקורו שם ביתר אריכות ממני, תחת השם וילה בג'ונגל.

עוד בתים איקוניים בהם ביקרתי.

בית המדבר של קאופמן

ב 1922 נערכה תחרות אדריכלית לתכנון מרכז מסחרי בעיר התחתית בחיפה. ההצעה הזוכה הייתה זו של משרדו של אריך מנדלסון מברלין, והוכנה על ידי אדריכל יהודי צעיר, יליד וינה, בשם Richard Neutra שעבד במשרדו של מנדלסון. הפרוייקט לא יצא לפועל, ושנה מאוחר יותר היגר Neutra מגרמניה לארה"ב, שם בנה מקץ כמה שנים את הבית הפרטי "היפה ביותר בעולם", נשוא רשומה זו.

התיעוד שיש לי על הפרוייקט בחיפה לקוח מתוך הספר Richard Neutra and the search for modern architecture, שלא במקרה יש לי בבית. הטקסט על הפרויקט מספר:

והנה סקיצה של חזית הבניין המוצע:

לא נראה לי אסון שהתכנון לא יצא לפועל. התכנון הסופי לחזית רחוב העצמאות בחיפה, שבוצע לבסוף, יפה ממנו בהרבה וגם חוזר לאט לאט להראות כפי שנראה פעם עם שיקום העיר התחתית. (וכל הכבוד ליונה יהב על כך). כדוגמה נגדית,  יש את הבניין הישן של בית החולים רמב"ם, תכנון משובח של אריך מנדלסון, שהיום כבר ממש קשה לזהות ככזה במצבו הנוכחי הירוד. לא היה רע אם מנדלסון כן היה נשאר בארץ ולא מהגר לארה"ב ב 1941. אולי היו אז על הכרמל בתים כמו אלה שהוא תכנן

אבל בחזרה ל Neutra. בדיוק היום לפני 12 שנים הייתי בכנס בשם Intel Developers Forum בעיירה Palm Springs, בה יש ריכוז גדול של בתים מודרניסטיים מאמצע המאה העשרים. שלושה מהם של Neutra, וביניהם "בית המדבר של קאופמן", הבית הפרטי באמת הכי יפה שראיתי בחיי.

לגמרי במקרה הבית היה באותו הרחוב של המלון שלי, ממש במרחק הליכה. לקח לי כמה שעות ביום הראשון לברר איפה נמצא כל אחד מהבתים שרציתי לראות, ובבוקר היום השני כבר התייצבתי מחוץ לבית המדבר שך קאופמן. בבית גרים, דיירים עשירים (מאד) ובעלי טעם משובח שהשקיעו מליונים בקניית הבית ועוד יותר בשיקומו והחזרתו למצבו המקורי.

שיקום הבית על ידי משרד Marmol Radziner + Associates זכה בפרס פריצקר לאדריכלות, פרס ה"נובל" של עולם האדריכלות, פרס שניתן בפעם הראשונה אי פעם לשיפוץ. שיקום הבית היה כה יסודי, שפתחו לכבודו מחדש את המחצבה ביוטה ממנה נחצבו ב 1946 אבני הציפוי המקוריות כדי שאפשר להשלים את האבנים החסרות באבנים זהות למקור. בנוסף אותרה המכונה המקורית שרידדה את פסי האלומיניום המקיפים את הגג כדי שאפשר יהיה ליצר עוד כאלה, עם אותו המרקם. נקנו כל הבתים הסמוכים, שנבנו אחרי בית קאופמן, ונהרסו, כדי שלבית יהיה את המרחב הנדרש סביבו, כפי שהיה ביום שהושלם. ושוחזרה צמחיית מדבר המקורית במדויק, לפי צילומיו (המפורסמים) מ 1947 של צלם האדריכלות יוליוס שולמן (היהודי השלישי בסיפור הזה) כדי לשחזר את  אותו הנוף המדברי בדיוק שראו בעלי הבית המקוריים. קצת קיצוני, מאד יקר, אך התוצאה עוצרת נשימה.

הבית ראוי לזה.הבית אגב, הוזמן על ידי Edgar J. Kaufmann, איש עסקים יהודי-אמריקאי שעשה את הונו מחנויות כלבו בפיטסבורג. לקוח שכל אדריכל יכול רק לחלום עליו, שילוב נדיר של כסף וטעם טוב, זהו ממש אותו קאופמן שהזמין מ Frank Lloyd Wright עשר שנים קודם את הבית על המפל, עוד בית איקוני שגם בו ביקרתי, אבל על כך ברשומה אחרת.

את בית המדבר של קאופמן, ראיתי הרבה יותר בתמונות מאשר במציאות. למרות מאמצי הניכרים לא הצלחתי להזמין את עצמי לתוך הבית, וגם לחצר הצלחתי רק להגניב רק כמה הצצות חטופות. חבל.

עוד בתים איקוניים בהם ביקרתי.

בית Farnsworth

באותה נסיעת עבודה ממש, בה ביקרתי בכנען החדשה,  בבית הזכוכית של פיליפ ג'ונסון, אך בדרך חזרה ארצה ארבעה ימים מאוחר יותר, השלמתי Home run אדריכלי של ממש, ועצרתי לחניית ביניים בשיקגו כדי לבקר בבית הזכוכית האיקוני השני, והיותר משמעותי לתולדות האדריכלות: Farnsworth House של  Mies van der Rohe.

שנבנה באותם השנים (1945-51), על גדות נהר ה Fox ב Plano, Illinois. הבית מרחף מעל פני השטח, בגלל ההצפות העונתיות בהן עולה הנהר על גדותיו. אל הבית עולים בשני גרמי מדרגות מרחפים, גרמי המדרגות היותר יפים שראיתי. בכלל, מדרגות הם אלמנט שיכול להיות משמעותי מאד באדריכלות.

אבל הבניה באזור בו נמצא הבית, והקטנת מספר העצים כתוצאה מכך, הביאו להגברת ההצפות עם השנים, ותכנון הבית לא צפה זאת מראש. וכך נראה הבית אחרי שנה בה ירד יותר גשם מהממוצע הרב שנתי.

בשנה בה ביקרתי בבית, הבית בדיוק החליף בעלים. בעליו הקודם, הלורד Peter Palumbo מכר אותו לרשות ציבורית שהתעתדה לשמר אותו ולפתוח אותו לציבור, אך עדיין לא הגיעה לכך, והבית היה סגור לביקורים. הלורד פלומבו עצמו שכר ב 1972 את משרד האדריכלים של נכדו של Mies van der Rohe כדי לשקם את הבית ולהחזיר אותו למצבו המדויק מ 1951, ומאז שמר אותו במצב מעולה.

לא ידעתי אם אצליח באמת לראות את הבית, אבל נסעתי משיקגו, מהלך כ4-5 שעות עם תקווה בלב. הבית  יושב בתוך חלקת אדמה גדולה מאד ומגודרת השייכת לו, אך קרבתו לנהר שיחקה לידי. היה חורף, הנהר היה קפוא חלקית. ויכולתי ללכת על הקרח, שלא נשבר לשמחתי, ולעקוף את הגדר שהגיעה עד כמטר אל תוך המים.

השלג היה עמוק, והיה שקט מסוג שלא מוכר במקומותינו. הוילונות היו מוגפים ולא יכולתי ממש לראות את פנים הבניין, אלא מבעד לחריץ קטן פה ושם. אבל החוויה הייתה אדירה. משהו בפרופורציות המושלמות של הבית, השאולות, כך קראתי, מאלו של מקדשים יווניים מדבר אל רובד עמוק בנפש. כמו לא מעט בניינים של לודויג מיז (שאת ה"ואן דה רו" הוסיף הוא לעצמו)..

שני בתי הזכוכית האלה, שכל קירותיהם סביב זכוכית, "טאפט יקר של נוף" כהגדרת האדריכל, הם כביכול אקט אנטי-בורגני. בניגוד לבתים הוויקטוריאניים הבורגנים של תחילת המאה העשרים, קן חשוך וחמים האוגר את אוצרות המשפחה, את החפצים שאגרו המעידים על הצלחתם, שני בתי הזכוכית מכילים מעט מאד חפצים. בשני הבתים אלו רהיטים שעיצב מיז. ולא רק זה, גם מבחוץ רואים את מיעוט החפצים האלה. גם הבית אינו מסתגר בדלת אמותיו, אלא "יוצא החוצה" ומתחבר ברצף בלתי מופרע עם סביבתו. אין לבעלי הבית צורך להסתגר בביתם, ואין להם (כביכול) מה להסתיר.

כביכול. שכן שני הבתים השקופים האלה מוקפים ביער משלשה עברים, יער שהוא כולו בבעלות בעלי הבית. 120 דונם של יער במקרה של פיליפ ג'ונסון. שום בית אחר או מעשה ידי אדם כלשהו לא נשקף משלשה עברים אלו. אצל ג'ונסון, הצד הרביעי פונה אל חצר מוקפת חומה ובה אוסף מבנים אחרים, גם הם כולם שלו. בבית Farnsworth הצד הרביעי הוא הנהר, ועוד יער לא מיושב מצידו השני. אין להם מה להסתיר, אך הם גם דואגים שלא יהיה מי שיראה.

שלושה חדשים אחרי הביקור הזה נכנסנו לביתנו החדש. בלי ספק בהשפעת הבתים האלה, ובהתעקשותי, יש גם לו  קיר זכוכית מרצפה עד תקרה, אך כפשרה עם הסביבה העירונית הצפופה, הוא מהווה רק מחצית מצלע אחת של הבית. כמותם, גם לו אין חומה המקיפה אותו, אבל כתחליף ליערות עד האופק שיש להם, נטעתי שורה של 4 צפצפות שאמנם גדלו יפה אך כרגע הן בשלכת,  ורק הן המפרידות בינינו לבתי השכנים שממול. אני מקווה שהם לא סובלים מדי לראות אותי מסתובב בתחתונים…

והנה עבודה של יאיר ברק, מתוך תערוכת "מחיקות" במוזיאון תל אביב לאמנות20141212_123932

עוד בתים איקוניים כאן

בכנען החדשה

בינואר 2004 הייתי צריך לנסוע לטקסס, ארה"ב בענייני עבודה, ל"מפגש פסגה"  בענייני ליבות זעירות. הקדמתי לצאת ובדרך עצרתי בחוף המזרחי ליומיים של ארכיטקטורה. רציתי לראות במו עיני את החור של "היעדר" מגדלי התאומים, וגם, לבקר בעיירה New Cannan  אשר במדינת  Connecticut, שבה יש ריכוז של בניינים מודרניסטים יפים, ביניהם בית הזכוכית שבנה לעצמו הארכיטקט Philip Johnson, בניין איקוני שכולו זכוכית.

Philip Johnson היה גם אדריכל וגם אוצר האדריכלות של ה MOMA, המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. התערוכה שאצר ב 1932 טבעה את הביטוי "הסגנון הבינלאומי" (מה שאצלנו נקרא באוהאוס…). הוא זה שהביא לארה"ב את Ludwig Mies van der Rohe ואת Marcel Breuer כמהגרים ואת Le Corbusier לסדרת הרצאות משפיעות. הסימפתיה שהביע לנאצים בשנות השלושים, דעותיו האנטישמיות, והמהפך המאוחר בארכיטקטורה שלו, לסגנון פוסט-מודרני, עם כרכובים יווניים ניאו-קלאסיים בראש גורד שחקים בו 50 קומות, כולם נסלחים בעייני לאור תרומתו האדירה להפצת הארכיטקטורה המודרנית (אותה אני כה אוהב) משני צידי האוקיינוס האטלנטי.

את בית הזכוכית המפורסם שלו, שאותו נסעתי לראות, הוא בנה לעצמו ב 1949, לא מעט בהשפעת Farnsworth House של  Mies van der Rohe. שנבנה באותו הזמן  (1945-51), ושלביקור בו אני מתכוון להקדיש רשומה נפרדת.

אז שכרתי רכב בשדה התעופה JFK, ונסעתי צפונה לכנען החדשה, נסיעה של כשעתיים.  ב New Canaan, העיירה עם ההכנסה הממוצעת למשפחה הגבוהה ביותר בארה"ב אגב,  לא מצאתי להפתעתי שילוט אל בית הזכוכית, אך שאלתי אנשים, ומצאתי. מסתבר שהבית ניצב בתוך קבוצה שלמה של בתים, כולם של Philip Johnson , במתחם מוקף חומה ולו שער ברזל. נכנסתי בשער, פניתי ימינה וחניתי לפני בית הזכוכית. לא היו מבקרים אחרים. נכנסתי וניגשתי אל האישה שישבה מאחורי שולחן (בחלקו השמאלי של הבניין בתמונה מטה) ושאלתי כמה עולה הכניסה.

היא הסתכלה עלי בתימהון מה, ואמרה שהבית לא פתוח למבקרים. שאלתי למה, והיא אמרה שפיליפ ג'ונסון עדיין חי בבית. אמרתי לה שלא יתכן, שהוא כבר מת מזמן. אז היא לקחה אותי אל מאחורי מחיצה נמוכה בתוך החלל הפתוח (מחיצת העץ בתמונה מטה), ושם, במיטה גדולה, נם לו פיליפ ג'ונסון  בן ה 97, קטן ומצומק, את שנת הצהריים שלו. האישה מסתבר, הייתה המטפלת שלו.

כך נראה  פיליפ ג'ונסון שנתיים לפני ה"ביקור" שלי אצלו:

טוב, עשיתי " בהליכה לאחור פנה", ויצאתי בבושת פנים מהמתחם. פיליפ ג'ונסון  נפטר בשנתו, באותה המיטה ממש, שנה ושבועיים מאוחר יותר, ב 25 לינואר 2005, בן כמעט 99. כיום הבית כבר פתוח למבקרים.

בעיירה יש עוד הרבה בתים שווים, בעיקר של ארכיטקטים שנמנו על ה Harward five כמו: Philip Johnson,
Marcel BreuerLandis GoresJohn M. Johansen,  Eliot Noyes. אף אחד מהבתים האחרים לא ממש איקוני, אבל זה של Marcel Breuer, בתמונה מטה, מאד טיפוסי לסגנונו, ויפה מאד. אף אחד מהם לא היה פתוח לקהל, ואת רובם ראיתי רק מבחוץ או מהחצר (בלי שיירו בי על השגת גבול…). לאלו שעמדו למכירה כן הצלחתי להיכנס, יחד עם מתווך שאיכשהו קיבל את הרושם שאני מחפש שם בית מודרניסטי לרכישה.

וזהו, חזרתי לניו-יורק והלכתי לראות חור מאד גדול באדמה במקום בו עמדו מגדלי התאומים.

כתבה במוסף גלריה של הארץ על ביקור (מוזמן) בבית.

עוד בתים איקוניים בהם ביקרתי.

Les Heures claires

les Heures claires הוא הכינוי שניתן לוילה Savoye, שתוכננה על ידי Charles-Édouard Jeanneret, הידוע יותר בכינויו  Le Corbusier,  ונבנתה בפואסי שליד פריז' בשנים 1928-1931. בתרגום חופשי מצרפתית המשמעות היא "השעות השקטות" או "השעות הבהירות". עוד כינוי של הבית הזה, כמו בתים אחרים של אותו ארכיטקט: "מכונה למגורים",  A MACHINE FOR LIVING.

כשגמרנו לבנות את ביתנו בחיפה חשבתי לאמץ את השם, אך החלטתי שזה יהיה פלצני מדי. בכלל, לתת לבית שם, יש בזה כבר מן הנפיחות. בשנה הראשונה פשוט קראנו לו "הבור", לזכר הבור שנפער באדמה לפני הבניה. ואחר כך פשוט "הבית".

את הווילה סבוי, אחד מאותם איקונות של אדריכלות המאה העשרים, הלכנו לבקר בביקורנו האחרון בפריז, ב2001. כמובן שגם גררתי את זוגתי (שתחיה) לכל בית אחר שבנה לה-קורבוזיה בפריז, אבל ווילה זו באמת הייתה גולת הכותרת.

הבית מממש במלואם את חמשת העקרונות של לה-קורבוזיה, אחד מהם הוא גינת גג והאחר שהבית עומד על עמודים. העמודים מאפשרים לנצל את קומת המסד לחניה ופונקציות אחרות. גינת הגג אכן מקסימה, הרבה יותר מזו שיש לי על הגג (בהשראת לה-קורבוזיה כמובן – אבל את זה עדיין ניתן לשפר אצלי). בשורה התחתונה, הווילה סבוי נמצאת לבדה בלב שדות, אך מנותקת לחלוטין מהקרקע.  גם לו הייתה לה גינה, צריך לרדת קומה ולצאת מהבית, לחצות את כביש הגישה המקיף את הבית ולהגיע אליה. לא ממש תרחיש סביר, אפילו אידיוטי, עם כל הכבוד ללה-קורבוזיה, ויש כבוד.

עוד אלמנט שאימצתי מלה-קורבוזיה בביתנו הוא המישור המשופע, ה"רמפה". אצלנו זה רק מהכביש אל הבית, כך שאוכל בזקנתי גם להתגלגל בכיסא גלגלים למטה, או אולי כדי שאוכל להסיע את עגלת התינוקות של נכדי, לכשיהיו כאלה, בנוחות. בווילה סבוי, לה-קורבוזיה הלך עם זה יותר רחוק, ויש מעבר משופע בין כל קומה וקומה, אפילו אל פינת השיזוף על הגג.

לגבי העמודים המנותקים של לה-קורבוזיה, יש לי השגות. זו הייתה אכן מחשבה מאד "מודרניסטית" שגרסה שהאלמנטים הקונסטרוקטיביים לא אמורים להכתיב את חלוקת החלל הפנימי, ואמורים להשאיר אותו גמיש. והם לא אמורים להיות חלק ממעטפת הבניין, כדי לאפשר חלונות בכל מקום. ואכן, האלמנט החזותי המאוד בולט של הוילה סבוי הוא פס החלונות האופקי המקיף אותה מכל עבר. לטעמי, חל פה היפוך תפקידים, וזהו מקרה שבו function follows form ולא להיפך, כפי שהאידאולוגיה המודרניסטית דרשה, כפי שנדרש מ"מכונת מגורים". אני לא באמת חושב שצריך גמישות במיקום החלונות לאחר הבניה, והעמודים העומדים פנימה ממעטפת הבניין, בגריד במרווחים קבועים הם די טירדה.

בביתנו למשל אין שום עמוד או קורה שאינם חלק טבעי מקיר מעטפת. אין אף עמוד בתוך תחום המעטפת, והעובדה היא שהבית עדיין עומד. יתכן שהיו אלה הימים הראשונים של בניה בבטון כשנבנתה הווילה סבוי, וחישובי הקונסטרוקציה השתפרו משמעותית מאז. אבל יותר סביר בעיני שהייתה זו סתם דוגמה מודרניסטית שהכתיבה את רעיון ה piloti, אותם עמודים עגולים בגריד קבוע, התומכים ברצפות שטוחות ודקות. נכון, מיפתחים גדולים בין העמודים דורשים קורות יותר גבוהות, או תקרת/רצפת צלעות. אך גם קורות גבוהות אפשר להבליע בקירות או במעקה הגג, ותקרת צלעות מבודדת הרבה יותר טוב.

מצד שני, למרות חוסר היעילות של הגריד המודרניסטי, יש משהו מאד מרגיע לעין בחזרתיות הזו. העין מזהה את ה pattern, ויש בזה סיפוק קמאי ולא מודע הגורם לנו הנאה. אותו החלק הקדמוני של המוח המזהה תבניות (דשא – מרגיע) וסטייה מהן (אריה – סכנה) עדיין פעיל ומשמעותי במוחנו.

זו הרשומה התשיעית והאחרונה בסדרת ה"שפות", והראשונה בסדרה על ביקורים שלי בבניינים איקוניים של המאה ה20, ביניהם יהיו בית המדבר של קאופמן, בית פרנסוורת של מיס, בית הזכוכית של פיליפ ג'ונסון, הבית על המפל, ועוד ועוד…שאר הרשומות בסדרה כאן