Tigray

החלטתי הבוקר שלא לכתוב על מה שקורה פה בזמן האחרון, אבל כיוון שזנחתי את הבלוג יותר מדי זמן, וגם בא לי לכתוב על משהו, נמלכתי והחלטתי לכתוב על כנסיות Tigray, חבל הארץ הצפוני של אתיופיה.

הנצרות האתיופית שונה מאד מהנצרות האירופאית, וגם קדומה ממנה. אני בטוח שמבחינת יושב הראש של תנועה להב"ה גם הם כולם "ערפדים מוצצי דם" (אופס, התפלק לי..) אבל הנצרות האתיופית היא נצרות מאד "יהודית" ויש הרבה סממנים בה שאפיינו כנראה כתות יהודיות שאחרי בית שני.

עניינו אותי (בין היתר) הכנסיות של אתיופיה, ויש בגדול שלושה מקבצים של כנסיות שכדאי מאד לבקר שם. אלו של Lalibela, אלו של אגם טאנה, ואלו של אזור Tigray.  חוץ מאלו, יש עוד כנסיות מסוגים שונים בישובים השונים, אבל העניין העיקרי בהן הוא קהל המתפללים.

אלו של Lalibela הן המפורסמות ביותר, והן הסיבה שבגללה באים רבים לאתיופיה. כמו מקדשי Ellora שבהודו בתמונה מטה, הן נחצבו בשלמותן מתוך הסלע המוצק, מלמעלה למטה.ellora

וכך נראית אחת הכנסיות ב Lalibela:DSC01836.JPGa

יש גם את הכנסיות המפוזרות על איים ולחופי אגם Tana, כנסיות הבנויות מחומרים קלים: צואת פרות מעורבת בקש, קני במבוק, מחצלות, הן מצוירות להפליא, יפות מאד, ושוות רשומה משלהן…DSC00668.JPGa

באחת מהן, Tana Cherkos, (על פי המסורת המקומית) שכן ארון הברית במשך 800 שנים, בין התקופה שבה היה באי אלפנטה שעל הנילוס ליד אסואן, ועד שהועבר ל Aksum, שם הוא שוכן עד היום במבנה מטה (אולי).DSC00306

בעיר Aksum היו מן הסתם הרבה כנסיות מפוארות בתקופה בה הייתה בירת ממלכה נוצרית רחבת ידיים שהשתרעה על חלקים מחצי האי ערב, אזור סודן, אריתראה ואתיופיה של היום וגם חלקים ממצריים. אלא שהמלכה (היהודיה!) Gudit כבשה את הממלכה במאה העשירית, והחריבה את כל הכנסיות, למעט אלו החצובות בסלע של אזור Tigray שריחוקן ומיקומן בצד המוסתר של ראשי צוקים הציל אותן גם מציפורני הכובשים היהודים וגם מפשיטות המוסלמים מסודן הסמוכה.

הכנסיות החצובות בסלע של Tigray הרבה יותר צנועות ממקדשי המערות של Ajanta אשר בהודו, אבל מיקומיהן הרבה יותר מרהיבים. הנה למשל אחד ממקדשי Ajanta:Cave_26,_Ajanta

והנה פנים אחת מכנסיות Tigray:DSC01285.JPGa

החציבה הרבה יותר פשוטה, הכנסיות עצמן קטנות, כי הן נועדו בעיקר לצרכי הנזירים, אך הן מצוירות ומקושטות כולן בציורים מאד נאיביים, המזכירים ציורים ביזנטיים, שצוירו על ידי הנזירים עצמם, ושרדו בזכות הריחוק של הכנסיות והעובדה שהן מאד מאד חשוכות. אבל המיקום שלהן, מדהים. abba Yohannes

התמונה מעלה של כנסיית Abba Yohannes (אבא יוחנן) שראיתי בספר צילומים על אתיופיה גרמה לי להבין שכנסיות Tigray שוות ביקור. הייתי קצת מודאג אמנם מהטיפוס אליהן בעקבות התמונות באותו הספר, אבל מדריך אחד אתו יצרתי קשר שם באזור הבטיחני שיש שם אנשים, ולהם חבלים, שעוזרים בטיפוס, ושזה לא בעיה כה גדולה כפי ש"טוענים באינטרנט". אז הקצינו לאזור הזה שלושה ימים (מתוך 22) וזו הייתה החלטה מצויינת.

בכנסיית Abba Yohannes דווקא לא ביקרנו משום מה. הטיפוס אליה לא אמור להיות מאד קשה, יחסית, אבל היא מרשימה בעיקר מבחוץ, באור של בין ערביים. אבל היי, ביקרנו ב 12 כנסיות אחרות!

המדריך אתו נדברנו, עוד מהארץ, אמנם לא הופיע ביום ובשעה היעודה (הפעם היחידה שקרה לנו דבר כזה באתיופיה, מפליא), אבל למזלנו הטוב התאכסנו באכסניית Gheralta הנפלאה, שבנה שם סילביו, מהנדס חשמל איטלקי בן 76 (כיום) תוך שילוב של שיטות בניה באבן וקש מקומיות ואדריכלות איטלקית (עוזר של קרלו סקרפה, לא פחות). סילביו  הציע לנו להתחיל במקבץ הכנסיות הנמצא בגוש הצוקים Dugem, ספציפית ב  Yohannes Maequdi. הזמינו לנו רכב שיביא אותנו אל נקודת ההתחלה של הטיפוס אל הכנסיה, ובדרך עברנו לקחת מדריך מהתאגדות המדריכים בכפר הסמוך Megab.
זו האכסניה:DSC01235.JPGa

אין בעיה להתארגן על טיול באזור הזה, אלא שזה לא זול. האכסניה מעלה עולה $85 ליום (יש מקומות יותר זולים אבל היא ממש שווה את זה), רכב ליום עולה $55-65, ורוב הזמן הוא עומד ומחכה לך, מרחקי הנסיעה אינם ארוכים. מדריך ליום, שחייבים לקחת, עולה 275 ביר, שהם כ 14$, כניסה לכל כנסיה עולה $7.5 (אבל לא מבקרים בהרבה מהן ביום, בגלל הזמן שלוקח לטפס עליהם, והמאמץ), וחוץ מזה "צריך" לתת תשר של 2.5-5$ לכומר עם המפתח שטיפס גם הוא אל ראש ההר כדי לפתוח לכם את הכנסיה, לפעמים גם סכום דומה לאיזה בחור שירוץ לכפר הסמוך לחפש את הכומר, וכמובן בסוף היום למדריך, ויש בכמה כנסיות גם טרדנים שמבקשים כסף בכדי שילדים לא ישליכו עליכם אבנים (וזה קרה). לאלה לא שילמנו, אבל היה לא נעים בטיפוס ל  Yohannes Maequdi, כנסייתנו הראשונה, שהסתתרה בצידו האחורי של מצוק של 500 מטרים מעל הנקודה בה עמדנו, ממש מתחת לפסגה.DSC01260.JPGaזו כנסיה מצניעת לכת, שבה שרדו הציורים בעיקר בזכות זאת. כך נראית הכניסה אליה, נחבאת בין גושי סלע גדולים:DSC01274.JPGa

כנסיית Abraha We Atsbeha חצובה גם היא בסלע כמעט כולה, היא אחת היותר מפוארות באזור, ואפילו לא צריך לטפס אליה יותר מדי, כ 80 מדרגות בלבד מדרך העפר העוברת מטה.DSC01313.JPGa

Maryam Papas אינה כנסיה מפוארת במיוחד, ולא נמצאת במסלולי הטיול המקובלים, אך נמצאת בתוך בוסתן שופע, ותחת כיפת סלע טבעית. הדרך אליה משופעת בעצי פיקוס אדירים ועוברת בין מצוקים אדומים מדהימים.DSC01358.JPGa

עד כאן, יום אחד.
למחרת טיפסנו לכנסיה הגבוהה מכולן, Maryam Korkor. טיפוס קשה, ויש החושבים שגם מפחיד קצת. את הכסף, גובים בתחתית ההר. הם יודעים למה.DSC01374.JPGa

Daniel Korkor נמצאת מצידו השני של הצוק מהכנסיה מעלה, וצופה אל נוף עוצר נשימה של העמק ממנו מגיעים. אבל רק כשיודעים איפה להסתכל (שליש הגובה, צד ימין בתמונה מטה) אפשר לראות את הרמקול המציץ מעל הכניסה לכנסייה הזעירה הזו.DSC00483

קושי הטיפוס ל Abuna Yemata  נופל רק מזה של Debre Damo הנמצאת קרוב לגבול אריתראה, ואין בה כניסה לנשים, אז לא נסענו אליה. הקטע הקשה בטיפוס אורכו כ 8 מטרים והוא סוג של טיפוס צוקים, לא מאד קשה אם אין לך פחד גבהים, ויש מי שאומר לך איפה לשים את היד ואיפה את הרגל. אפשר גם תמורת סכום צנוע להיות מאובטחים בחבל, אז אובטחתי.  שווה לעלות לא רק בגלל האדרנלין. יפה שם למעלה.


בצד שמאל של התמונה מטה, חלקו התחתון של הקטע הזה.DSC01434.JPGa

ביום השלישי התחלנו ב Tekla Haimanot – כנסיה מאד קטנה בפרברי העיירה Hawzen. הציורים לא שרדו, אבל לא צריך לטפס ולא גובים דמי כניסה. גם זה משהו…DSC01475.JPGa

Medhane Alem Kesho חצובה בחלקה בסלע, וגם היא לא דורשת טיפוס. היא והשתיים הבאות הן חלק ממקבץ הכנסיות של Takatisfi. היא רחוקה יחסית מהכביש, אבל אם אתם נוסעים ל Mekelle למשל ברכב משלכם, המקבץ הזה שווה סטייה, וחצי יום.DSC01496.JPGa

Petros We Paulos (פטרוס ופאולוס) היא הכנסייה השנייה במקבץ הזה, שיפה ללכת בין כנסיותיו ברגל (בקשו מהרכב שיוריד אותם בדרומית ויחכה לכם הצפונית, או להפך). בכל הכנסיות באתיופיה מכסים את ציורי הקדושים, כסוג של מנחה. גם פה.DSC01504.JPGa

Mikael Milhaizengi דורשת טיפוס לא קשה, יש אפילו סוג של סולם לקטע העליון. יפה מלמטה וגם יפה למעלה. קצת מזכיר את Mesa Verde  באריזונה.DSC00538

כנסיית Wukro Cherkos נמצאת כבר בפרברי העיירה Wukro. מבחוץ היא יפה, מבפנים פחות, כנראה שבגלל הקרבה לכביש לא שרדו הציורים. DSC01536.JPGa

זו הייתה הכנסיה האחרונה בביקור הזה ב Tigray ואז, הרגשתי שמיציתי. היום, הייתי שמח לחזור לעוד סיבוב. יש עוד כמה עשרות כנסיות שעדיין לא ראיתי, ביניהן זו שבגללה בכלל החלטתי לנסוע לשם. כמה טיפוסי הרים משובחים, והנוף של כל האזור הוא כזה שלא ראיתי הרבה כמוהו.
יפה יותר מ Monument valley בארה"ב. עד כדי כך.DSC01411.JPGa

לשכור רכב באתיופיה

שבעת הימים הראשונים של מסלולנו באתיופיה הובילו צפונה כמעט עד גבול אריתראה, והכילו יום נסיעה אל Baher Dar דרך עמק הנילוס הכחול, יום של ביקורים במנזרים המפוזרים על איים באגם Tana (שלחופו נמצאת  Baher Dar),DSC00668.JPGa

יום של ביקור במפלי הנילוס הכחול ונסיעה הלאה ל Gonder, יום ב Gonder וכפר הפלאשים הסמוך לה (יותר מדי בדיעבד), יום בשמורת הרי סימיאן (מעט מדי, אבל ירד גשם, והדרך הלאה התבררה כארוכה מהצפוי), יום נסיעה ל Axum וביקור באובליסקים שבה, יום לתפילת הבוקר בכנסיות Axum ונסיעה הלאה אל העיירה Hawzen שבחבל Tigray, שם תכננו להעביר שלושה ימים בביקור בכנסיות החצובות שם בראשי הצוקים.

אחרי מחשבה מרובה, חשבתי לי ששבעת הימים הראשונים של ביקורנו באתיופיה יהיו מוצלחים יותר אם ניסע ברכב משלנו. הדרך אל העיר Baher Dar, תחנתנו הראשונה יורדת ועולה בקניון האדיר של הנילוס הכחול, ועוברת ליד מנזר Debra Libanos, ואם עושים את הדרך בטיסה (שעה) או אוטובוס (12 שעות) אין אפשרות לעצור ולהתעכב שם.DSC00254

גם בהמשך המסלול, ביקור בשמורת הטבע בהרי סימיאן (הקופים מעלה משם), דרש רכב. רוב האנשים יוצאים לשמורה בטיול מאורגן עם רכב מהעיר Gonder שמדרום לשמורה וגם חוזרים לשם אחרי כן. אלא שהמסלול שלנו המשיך מהשמורה הלאה וצפונה אל Axum, אתר שרבים פוסחים עליו מקוצר זמן, אבל הי – יש לנו זמן, ובאקסום נמצא ארון הברית!  הסתבר שזו גם דרך מרהיבה לא פחות מזו שבתוך שמורת הרי סימיאן.

לשבעה ימים של תזוזה מרובה, עם מקומות שראוי להתעכב בהם בין אתר אחד למשנהו, נדרש רכב ונהג. באתיופיה אתה לא נוהג לבד. הכבישים אמנם די ריקים (זו אומת ההולכים, אחרי הכל) ולא קשה למצוא את הדרך, אבל אף אחד לא משכיר רכב בלי נהג. לינת וכלכלת הנהג, כנהוג שם, כלולה במחיר ההשכרה.

ברירת המחדל שלי הייתה רכב עם הנעה 4X4, כפי שאכן שוכרים רוב התיירים. הנחתי שהכבישים שם גרועים, וחלקם לא מכוסה אספלט, וגם בשמורת סימיאן הנחתי שמדובר בדרכי עפר. אבל אחרי ששאלתי וחקרתי, התברר שכל המסלול עליו מדובר עביר לחלוטין לרכב ללא הנעה קדמית ושרכב שכזה גם יותר זול משמעותית. הרכבים המוצעים הם כולם מיניבוסים, שיכולים להסיע בין 8 ל 12 נוסעים, אבל משיקולי מס אין אפשרות באתיופיה לרכוש למטרות תיירות רכב יותר קטן.

והסתבר בדיעבד, שבאתיופיה אותם המיניבוסים נוסעים בתוואים שבהם בארץ לא היו הנהגים מעזים להיכנס עם רכב 4X4 "רך". הם נוסעים לאט, חסים על הרכב, אך במומחיות.

אחרי חיפוש בפורומים, והמון המון מיילים עם כל מיני סוכנויות נסיעות שרובן התבררו כקיקיוניות לגמרי, הצלחתי למצוא מישהו שהשכיר (יותר נכון "ארגן")  לנו רכב, עם נהג, במחיר יחסית סביר לשבעת הימים הראשונים (מתוך ה22) של טיולנו. מצאתי אמנם סוכנויות להשכרת רכב בעיר הבירה, אבל הסתבר שהן כולן משכירות רק רכבי יוקרה, כנראה בעיקר לחתונות.

Gere, הבחור שמצאתי בעקבות המלצה של מטייל ישראלי באחד הפורומים גר בכלל ב Mekelle, בקצה השני של אתיופיה (hotgereth2007@yahoo.com  אם אתם צריכים), אבל מכיר מישהו שיש לו רכב באדיס אבבה, ובעל הרכב הכיר מישהו שהוא נהג וגם מדריך לעת מצוא, ונוצרה הקומבינציה שהביאה לכך שאברהם הנחמד  ( yohannesabrham@yahoo.com אם אתם צריכים נהג) התייצב בבית המלון שלנו בערב לפני היציאה לדרך עם ואן טויוטה גדול מימדים שנראה די חדש ובמצב טוב. ועל פי המלצתו, שהתבררה כמוצלחת כמו יתר המלצותיו, יצאנו למחרת לדרך בחמש בבוקר, בחושך מוחלט. וגם הגענו בחושך ל Baher Dar, מרחק 570 קילומטרים. הדרך כולה סלולה, אבל הולכי הרכב ובעלי החיים שולטים בכיפה ברוב חלקיה. הדרך גם מרהיבה, ותרצו לעצור פה ושם, למשל על הגשר מעל הנילוס.DSC00025-001

המסלול המקובל לגרסה המקוצרת של המסלול הצפוני בנוי על טיסה במסלול המעגלי Gonder – Axum – Lalibela, לפעמים תוך דילוג על Axum. כך גם מתוכננות טיסות הפנים של חברת התעופה האתיופית.. למי שבוחר לעשות את זה יותר לאט, שכירת רכב היא אופציה לא רעה בכלל. אבל מטיילים צעירים שפגשנו (ויש מעטים, אתיופיה יקרה) הצליחו להתנייד גם באוטובוסים.

משוּט באתיופיה

עושה רושם שזו שנה בה אני מצליח יותר מהממוצע להשלים חלומות, והחלומות שלי, מה לעשות, קשורים  בחלקם הגדול לנסיעות. אז סוף סוף, אחרי שנים של ביטולים ודחיות, הגעתי לאתיופיה, והיה נפלא.

כבר פעמיים הזמתי כרטיסים, בחברת התעופה האתיופית, ונאלצתי לבטל (הנזק לא כבד, $50 לכרטיס). הפעם זה צלח, ונסענו, וחזרנו ועל זה רציתי לספר.

כנראה שאקדיש רשומות לחלק מהמקומות המדהימים בהם היינו, אבל ברשומה הזו ברצוני לשכנע שגם לאנשים מעל גיל 20 לא קשה לנסוע למקומות כמו אתיופיה, ושלא חייבים לעשות זאת בטיול קבוצתי מאורגן. זה יהיה אולי לא רלוונטי למי שלא מתכוון לנסוע, אבל אם לנסוע לאפריקה בכלל, אז לאתיופיה, כך אומרים לי אנשים שחיו ועבדו באפריקה שנים רבות ומכירים את היבשת היטב.

אלא אם כן אתם רוצים לראות ג'ירפות. ואריות, ופילים וקרנפים. אין פרק ספארי באתיופיה, מדינה צפופת אוכלוסין ומרובת אוכלוסין, שלחץ מאה מליון בני האדם שבה דחק החוצה את רוב בעלי החיים, וגם את רוב צמחיית הבר. אתיופיה, ארץ הררית ברובה, סובלת מסחף אדמה מסיבי עקב כריתת יתר של יערות, מה שהופך את הנילוס הכחול למשל, אחד משני המקורות של הנילוס שמתחיל באגם טאנה שבאתיופיה, לנילוס מאד מאד חום.DSC00605

אז מה יש לראות באתיופיה? יש שני סוגי טיולים עיקריים באתיופיה: המסלול הדרומי המתרכז בביקור אצל שבטים ססגוניים, ושעליו ויתרנו (גם כי שמענו שברוב המקומות זה כבר רק הצגה לתיירים) והמסלול הצפוני, שבו טיילנו.

ומה יש במסלול הצפוני? יש המון אתרים הקשורים לנצרות המאד קדומה של אתיופיה, המון כנסיות ומנזרים, חלקם על איים באגם, חלקם חבויים בתוך צוקים נישאים שנדרש טיפוס מסמר שיער להגיע אליהם, ואחד שסתם מחזיק בתוכו את ארון הברית המקורי מבית המקדש (נאמר…).
יש גם טבע – שמורת Simien על הנופים המרהיבים ומפלי המים, שקע Danakil עם שפע תופעות וולקניות שלא תראו כמעט בשום מקום אחר על הכוכב הזה, הנילוס החום/כחול ומפליו, אגמים והרים נישאים. הטבע שם מרהיב, והטופוגרפיה בקנה מידה שלא מוכר מארצנו, הכל פשוט ענקי.
ויש גם חיות: קופים, איילות, סוסי יאור, …DSC00047

רוב המטיילים המטיילים במסלול הצפוני עושים זאת בטיסות פנים, שמאורגנות כך שאפשר בעזרתן לבקר במקומות העיקריים ביעילות יחסית, ולא יקר – אם הגעתם לאתיופיה בחברת התעופה האתיופית, טיסות הפנים הן בחצי המחיר, כ 50-60$ לקטע, והטיסות אכן חוסכות זמן רב. טיסה של פחות משעה יכולה לחסוך לכם יום ארוך של נסיעה, כי המרחקים ארוכים והנסיעה אטית. אתיופיה היא יותר אומה של הולכים.

כשהזמנתי את כרטיסי הטיסה לאתיופיה, עדיין לא היה לי תכנון מפורט של הטיול, ולכן לא הזמנתי טיסות פנים באותה ההזמנה ממש. אחרי כן, אפשר לרכוש טיסות פנים בהנחה רק כאשר אתם כבר באתיופיה. כדאי לדעת את זה. אז הטיול שלנו לא התבסס ברובו על טיסות פנים, וטסנו רק בסופו, כאשר ניסינו לחסוך זמן כך שנוכל לבקר גם במזרח אתיופיה בעיר בשם Harar, מה שהיה מיותר לגמרי. Harar מדורגת אמנם במקום הראשון של האטרקציות בספר של lonely planet  על אתיופיה, אבל אם אני יכול לתרום לתכנון הטיול שלכם רק דבר אחד זה זה: Harar = מיותר.

אלא אם בא לכם לחזור אחורה בזמן, ולנסוע בפג'ו 404, כי המוניות שם הן כולן כאלה, כמו המכונית בה למדתי נהיגה לפני יותר שנים מכפי שאני מוכן להודות.DSC01950.JPGa

החברה הגאוגרפית מספק שירות של טיול מאורגן "אישי", לקבוצות קטנות, שבו הכל מאורגן לך, ולוקחים אותך ביד ממקום למקום. הם עושים את זה באמצעות משרד נסיעות אתיופי שבפועל עושה את כל העבודה, ואפשר ליצור קשר עם המשרד האתיופי ישירות ולעשות את זה יותר זול. אנחנו עשינו את זה, ופנינו אליהם וגם אל משרד נסיעות אחר שבו עובד בחור ישראלי החי באתיופיה. שניהם הציעו לנו מסלולי טיול בערך על פי מה שביקשנו, אבל זה נראה לנו יקר, והחלטנו לבסוף לעשות את זה לבד.

בסיכום לאחור, הטיול שארגנו לבד יצא קצת יותר ממחצית הסכום בהצעות שקיבלנו ממשרדי נסיעות אתיופיים ומזה של החברה הגיאוגרפית. טענת משרדי הנסיעות הייתה שזה יקר כי אנו קבוצה של שני אנשים, וחלק מהוצאות מתחלקות על שני אנשים במקום עשרים. אלא שבטיולים שהם מתכננים, המבוססים על טיסות, המרכיב היחידי שצריך להיות יותר יקר לקבוצה קטנה הוא המדריך, שזו הוצאה קטנה מאד יחסית. המלונות והטיסות הן הרי "פר אדם", והעברות מהשדה למלון זה משהו שהמלונות מספקים בחינם. כניסה לאתרים (לא זול…) גם היא מחיר לאדם, כך שלא באמת מוצדק שטיול מאורגן לשניים יהיה הרבה יותר יקר מטיול מאורגן לעשרים. וממדגם של שני נשאלים, מסתבר שגם טיול מאורגן של קבוצה גדולה לאתיופיה, יוצא יותר מ 200$ לאדם ליום, לא כולל הטיסה לשם וחזרה.

יצא לנו אפילו כ 60% מהעלות של טיול שהציע לנו מדריך אתיופי (שהומלץ על ידי רבים), המבוסס רק על תחבורה ציבורית (אוטובוסים) ממקום למקום, ומדריך מקומי בכל מקום.  טוב, גם משרדי הנסיעות צריכים להרוויח.

דווקא בטיול שארגנתי לבד, שכלל שבעה ימים עם רכב עם נהג שהסיע רק את שנינו (במקום טיסות), היה כן יותר זול באם היינו חולקים עם עוד אנשים. היו 8 מקומות במיני-ואן שמצאנו, אבל הברירה היא או מיני-ואן או רכב 4X4, וזה הרבה יותר יקר. אין אפשרות לשכור רכב פרטי, ולבטח שלא בלי נהג.

יותר מכל הפריע לי בהצעות שקיבלתי, עוד לפני שידעתי כמה זה באמת הולך לעלות בתכנון עצמי, הוא שאין לי שליטה על הדברים. שאני לא באמת יודע מה אני מקבל, אילו מלונות יוזמנו עבורנו, באלו אתרים בדיוק נבקר, מה כלול במחיר בדיוק ומה לא. קשה לי כנראה להתמסר. ובחיפוש עצמי אכן מצאנו מלונות ממש מיוחדים, וכיפיים בהרבה מקומות. היה שווה להשקיע את הזמן, להיעזר ב Trip advisor ואתרי פורומים, ולקרוא בספר ההדרכה של lonely planet, על אף ההסתייגות שיש לי מחלק מהמלצותיו.

גיליתי אגב, שלאפריקה כדאי להיעזר דווקא במדריכים של חברה בריטית בשם Brandt. מעולים.

המשך יבוא.

 

 

סוף הדרך

הכביש בתמונה מטה, שנגמר באופן פתאומי במקום בשם Hamed Ella בחבל Afar שבמזרח אתיופיה (כחמישים ק"מ מגבול אריתראה), מבשר את סופה של תרבות שלמה, של כריית מלח מקרקעיתו היבשה של אגם Asale.
לא הכביש, לא הישוב ולא האגם נמצאים במפות גוגל. חיפשתי. עד כדי כך המקום נידח.DSC00665

כיום, עדיין מגיעות שיירות של מאות גמלים מדי יום אל קצה הכביש, וממשיכות דרך המדבר הלוהט של חבל Afar אל העיר Mekelle, מהלך שבעה ימים, בכדי למכור שם את מטילי המלח למפעל הממיר אותם למלח מאכל.DSC00690

כיום הם עדיין מתעלמים בנחישות מהכביש בן חמשת החודשים, וממשיכים לצעוד עם גמליהם כל הדרך, תחת לפרוק את הגמלים בקצה הכביש, ולהעביר משא של כ 60 גמלים (כ 150 ק"ג לכל גמל) למשאית אחת שתעשה את הדרך אל המפעל בשלוש שעות במקום בשבעה ימים.DSC00677

אבל אין סיכוי שצורת החיים הזו תשרוד, למרות ההתנגדות הלוחמנית של תושבי האזור, שכריית המלח היא פחות או יותר הדרך היחידה שלהם להתפרנס באזור הצחיח לגמרי הזה. הם הצליחו לעצור בשלב זה בנייה של ברכות אידוי להפקת מלח, ועדיין חוצבים מקרקעית האגם היבש מלח כמו שתמיד עשו. עם גרזן ומקל.DSC00852

והם עושים זאת במקום שבו הטמפרטורה הממוצעת, היא 46 מעלות צלזיוס. שם הם יושבים בשמש, בלי אף בקבוק מי שתייה בסביבה, ומעצבים בסבלנות את לוחות המלח לריבועים מוקפדים, דמויי שיש קאררה, תמורת 3 ביר (כחצי שקל) ללוח. שכר מכובד יחסית לאתיופיה.DSC01621.JPGa

למה הם משקיעים בעיצוב? כי בעלי הגמלים רוצים להוביל רק מלח נקי ומרוכז ככל האפשר, ובמשך מאות בשנים, השתכללה שיטת העמסת הגמלים (והחמורים) וכנראה שלוח במשקל 3-4 ק"ג, בצורה ובגודל האלה, התבררה כמתאימה.DSC01623.JPGa

לא ברור למה הם כורים את המלח במקום הספציפי הזה דווקא ולא בכל אחת מהנקודות האחרות בעשרות הקילומטרים הרבועים של האגם המשתרעים עד לאופק ונראים בדיוק אותו הדבר. אני מניח שהם יודעים.DSC00871

ביום בו הגענו, היו שם רק כמה עשרות גמלים, כי בעוד כורי המלח רובם מוסלמים, בעלי הגמלים רובם נוצרים, ולא עובדים בימי ראשון. בימים אחרים, יש מספר גדול יותר של נקודות בהן כורים, מעצבים, אורזים ומעמיסים מלח, במעין פס יצור קצר למדי. כשיש שם מאות רבות של גמלים, המראה כנראה מאד מרשים.DSC01616.JPGa

אבל גם כך, די מדהים שיש עדיין מקומות שכך נעשים בהם הדברים. ולמרות שלכרות מלח בצורה כזו, ולהוביל אותו באופן הזה לא "הגיוני" בעליל במאה ה 21, עדיין מדובר פה על תרבות שלמה, על אורח חיים שעוצב על פני מאות שנים, על מקור פרנסה של חבל ארץ שלם שעשוי להתרוקן לחלוטין מיושביו, כאשר (לא "אם") משאית אחת או שתיים יחליפו את כל אותן שיירות גמלים אינסופיות, וכאשר כף דחפור אחת תחליף את כל מאות כורי המלח.

אפשר אולי להטיל תמלוגים על מי שיזכה בזיכיון לכריית מלח תעשייתית שם שיועברו את תושביו הקיימים של האזור, ובכך להקל קצת על החורבן הכלכלי שהכביש יביא על תושבי האזור. אבל זה לא יקרה. זה אף פעם לא קורה. גם בישראל לא מצליחים לגבות תמלוגים ראויים מהפקת אוצרות הטבע של המדינה, לא בים המלח ולא מהגז הטבעי בים. ולתושבי חבל Afar יש עוד פחות כוח פוליטי מלמפגינים נגד מתווה הגז כאן.

בכל מקרה, צורת החיים הזו תיעלם. היה מעניין לראות אותה קיימת עדיין, קצת כמו מסע בזמן לעולם קדם-תעשייתי. ושיירות הגמלים מאופק אל אופק, כשימת המלח ברקע, מרהיבות.
אבל תחשבו על מי שצועד בראשן, שבעה ימים הלוך ושבעה ימים חזור, בטמפרטורות האלה.

 

אומת ההולכים

אחד הרשמים היותר חזקים שלי מאתיופיה, אחרי שלושה שבועות בצפונה, הוא שהאתיופים הולכים ברגל. או רצים. מכל מקום לכל מקום.

למשל 10 ק"מ הלוך וגם חזור לבית הספר, או עם שק תבואה על הראש, עשרות קילומטרים אל השוק בעיירה סמוכה, או עם מיכל מים צהוב בן 20 ליטרים, על ראש ילדה בת 10, כמה קילומטרים אל הבאר וחזרה. נשים, זקנים וטף, ממלאים את הכבישים בין הישובים, הולכים. אין כמעט אופניים, אין עגלות, אין אופנועים, שלא לדבר על מכוניות.

האספלט שייך להולכים, וכשמכונית ובה שני פרנג'י (אנחנו) ונהגם מנסה לעבור, זה לא עושה עליהם רושם. הם שומעים את רעש המנוע, אך לא זזים הצידה. אולי הם לא יודעים שמכונית עלולה לדרוס אותם, או שפשוט לא מקובל עליהם.

יש הרבה בעלי חיים: חמורים, פרות, גמלים באזורים היותר חמים, הרבה עזים וכבשים, וגם הם חולקים את הכביש עם הולכי הרגל, וגם הם לא זזים מרצונם כאשר מכונית (נדירה) עוברת.

ולא שחסר שם אספלט. בחלקים היותר נידחים של המדינה, למשל אלו המזרחיים, יש לא מעט כבישים, שנסללו בטופוגרפיה קשה אפילו. וחברות סיניות סוללות עוד מאות קילומטרים של כבישים בהשקעה של מיליארדים (שהם ימצאו כבר איך לקבל עליהם את התמורה). אבל אין מכוניות על כבישים אלו, רק המשאיות הסיניות האדומות המעבירות עפר לסלילת עוד כבישים.

אתיופיה, בחלקים גדולים שלה, עדיין בעידן הפרה-מוטורי. היא הנגטיב המוחלט של רוב ארה"ב, שבה לא תראה ברחובות אדם שאינו בתוך מכונית. אין ספק שזה תורם לבריאותם, ונותן להם יתרון עצום בריצות למרחקים ארוכים, ביחוד שרוב צפון אתיופיה הוא רמה גבוהה, של מעל 2000 מטרים מעל פני הים, דבר שעוזר לפיתוח ריאות של רצים מצטיינים.

אבל זה גם חלק מהסיבה לעוניים.

אין, עד כמה שהצלחנו לברר, שום מאמץ של חקלאים (ו 90% מהאוכלוסייה חיה מחקלאות) להתאגד, לאחד כוחות בכדי נאמר להוביל יחדיו את התוצרת לשווקים. או לרכוש יחדיו מכונת דייש, ולו פשוטה. אין טרקטורים, וגם אם היו, רוב החלקות כה קטנות, צורתן כה לא סדירה, וחלקן ממוקם במדרונות כה משופעים עד שאין סיכוי לעבד אותן באמצעים ממוכנים.

אז מה עושים?

יתכן שההתאגדות באמצעי היצור שקיבוצים ומושבים אפשרו היא שאפשרה למדינת ישראל להתרומם ממקום מאד מאד עני למקום בו היא היום. ומדינת ישראל היא מקום הרבה פחות ידידותי לעיבוד חקלאי מאתיופיה, שצפונה בכל אופן נראה פורה באופן יוצא דופן – אבל לא פורה מספיק בכדי להאכיל את כמעט 100 מליוני תושבי אתיופיה בשיטות שבהן הם מעבדים את הקרקע. וכך, בכל פעם שמשטר הגשמים חורג במעט מהרגיל, שומעים על "רעב באתיופיה". והיו שנים שכמעט מליון איש מתו ברעב שם. פשוט בלתי נתפס.

אולי במקום כבישים הם צריכים יותר מפעלי מים. כי לא חסרים להם מים, הם רק לא תמיד נמצאים במקום בו צריך אותם. אבל מה אני מבין. 22 יום באתיופיה לא הופכים אותי מבין.

בכלל, עדיף שישאירו לאפריקאים לנהל את ענייניהם. כל עניין הסיוע מבחוץ. מסתבר, רק מפרנס שכבה דקה ומושחתת של מקורבים לשלטון. ממישהי שחיה שם כבר שלושים וכמה שנים שמענו את הסברה, שרק כאשר הממשלות יהיו תלויות בכספי המסים של אזרחיהן הן, ולא בכספי המסים של אזרחי מדינות המערב, רק אז הן יפעלו לשיפור המצב הכלכלי בארצם כך שיהיה ממי לגבות מסים. נשמע לי הגיוני.

לעזוב את אפריקה

אף אחד לא רוצה להשאר באפריקה, זה ברור. לא ברור לי למה המצב כל כך על הקרשים כמעט בכל מקום ביבשת העשירה הזו, אבל זה ככה. כל מי שיש לו מספיק כוח, שכל ואנרגיה בורח משם.

יש סיבות ידועות: מדינות שעוצבו על ידי שלטון קולוניאלי שהן בעצם אוסף של שבטים עוינים, שלטון שהועבר מהשולט הקולוניאלי למקורבים ילידים מושחתים המשרתים את אותן המדינות ששלטו שם קודם. אבל ברמה הפרוזאית ביותר,  הומחשו לי הסיבות דווקא בביתן אחד בביאנלה לאדריכלות בוונציה השנה, הביתן של "אדריכלים אפריקאים צעירים".

את הביתן, שהיה ממוקם באחת הסמטאות של וונציה, לא במתחם הראשי, היה אתגר למצוא, אבל התעקשתי – הייתי סקרן מה אמצא בו. ומה שמצאתי היה מדכדך. אולי פרוייקט אחד, באי לאמו שבקניה (הייתי שם וגם כתבתי על זה..) של בית מלון מחומרים טבעיים. אבל הרוב, היו דברים כמו "גדר לשוק גמלים". עוד יותר מדכדך היו הטקסטים המופלצים שליוו כל בדל עשייה שכזה, כאילו שהמילים הגדולות, המכילות את כל מילות המפתח הנדרשות, יכולות לכסות על העובדה שבאפריקה, הדבר היחידי שמשגשג הוא נגיף האבולה. ראו למשל הטקסט הזה, של ארכיטקט מגאנה, בשם Corbina Banning. מסתבר שהגדר היא לא סתם גדר, אלא field of operation…נו שויין.פלצנות או מה?

ראבאק, כולה גדר של שוק גמלים.. לא ברור למה הארכיטקט הזה נמצא באריזונה ולא בגאנה?

אפריקה מתרוקנת מהמוצלחים שבתושביה, ולנו אין שכל לנסות ולקלוט, מרצון – לא מכפיה, ולו מתי מעט מהם. יש פה כ 50 אלף מבקשי מקלט שמשרד הפנים פשוט לא מטפל בבקשות המקלט שלהם, כדי שיוכל להמשיך ולקרוא להם "מסתננים", כדי שיוכל להמשיך ולצפצף על החוק הבינלאומי. לפחות יש את בג"ץ, שנראה היום כמו עלה תאנה נידף בסרט פורנו, שלפעמים מכסה חלקית איזו ערווה.

יצא לי להכיר כמה ממבקשי המקלט הנמצאים פה בחיפה, ולנסות ולסייע לכמה מהם: בחיפוש דירה, בפניות לביטוח לאומי, בעזרה לקבל את שכרם מהמעבידים שלהם. כל אלו שפגשתי, הם אנשים נמרצים, אינטליגנטיים, עובדים קשה. הלוואי עלינו עוד כאלה.

גם בתל אביב, בכל פעם שאני עובר באזור התחנה המרכזית, אני רואה את היזמה, המרץ וההשקעה של מבקשי המקלט מאריתראה וסודן. על כל מסעדה אתיופית שפתחו עולי "ביתא ישראל", שברובן קשה למצוא אוכל של ממש, אלא הן יותר מיסבאות, יש עשר מסעדות אריתראיות וסודניות המתפקדות כמו שצריך, למרות שהן ברובן צריכות "מנהל קש" ישראלי, בחלק מהמקרים ערבי ישראלי שיושב לו ומעשן נרגילה כל היום בעוד האריתראי, הבעלים האמתי שלא יכול לקבל רישיון עסק, מתרוצץ, עובד קשה ומתפעל את העסק. מזכיר את השותף הארי שיהודים היו צריכים להכניס, בתקופת הביניים לפני שנשלחו סופית למחנות. אין לי ספק שיש פה תהליך של ברירה טבעית, שמביא אל פיתחנו את היותר מוכשרים, היותר נמרצים מתושבי המדינות האלה.

אבל זה טבעי. להגיע מאתיופיה הקריטריון היה אך ורק קשר ליהדות. להגיע מאריתראה הקריטריון הוא יוזמה, מרץ, כושר השרדות. כוח לשרוד את החטיפות והעינויים של הבדואים בסיני.

פספוס רציני. זוהי אוכלוסיה נוצרית אדוקה, שבסכסוך האזורי שלנו תהיה תמיד או נייטרלית או לצידנו. שמוכנה לעבוד קשה, במלאכות שכל הבכיינים בשכונת התקווה שרוצים להעיף אותם מפה, בחיים לא יסכימו לקחת. הם גרים בדירות שאף ישראלי לא היה מוכן לגור בהן, תאמינו לי – ראיתי לא מעט מהדירות האלה.

אבל אנחנו לא חושבים משום מה שמדינה עם כלכלה מפותחת כמו שלנו יכולה לקלוט 50,000 איש. בירדן יש היום 615,000 פליטים סורים. בעיראק 215 אלף. בטורקיה 843 אלף. בלבנון 1,185,000. כן: מיליון מאה שמונים וחמישה אלף. רק אתמול פתחה טורקיה שעריה ל-60,000 פליטים כורדים שברחו מאימת דאע"ש ונכנסו אליה. שישים אלף ביום אחד. אבל אצלנו 50,000 פליטים זו סכנה מספיק גדולה כדי לכלוא אנשים ללא משפט, ואיום על הזהות היהודית של המדינה. פחחח…

חבל שאפריקה מתרוקנת בדיוק מאותם האנשים שהיו יכולים אולי להוציא אותה מהבוץ, אבל האנשים האלה כבר הרימו ידיים מאפריקה. הם היו מעדיפים להגיע לאירופה, שם הם יכולים להסתופף בוונציה תחת הגשר, במרחק נגיעה מיאכטות אדירות מימדים של מיליארדרים, המגמדות את בתי וונציה, ולנסות למכור משקפי שמש מזויפים. למה הם עושים את זה כולם באותו מקום במקום להתפזר בעיר? יש לי חשד ששוחד לשוטר מקוף ספציפי אפשר להם לעמוד במקום הזה דווקא.DSC06401

ישראל היא ברירה פחות טובה מבחינתם, גם אם היינו מתייחסים אליהם אחרת. כי באירופה אפשר לחיות רק מהפירורים שנופלים מצלחות האירופאים. יש אפילו לא מעט ישראלים שעושים זאת. אבל בהינתן שהם כן הגיעו הנה, במאמץ אדיר מבחינתם, ישראל תהייה נפסדת אם לא תקפוץ על ההזדמנות ותקלוט אותם בצורה מסודרת, מבחירה.

וזה עוד כשחושבים עליהם כ"משפרי תנאים", לא ככאלו שנמלטים – כי הברירה של כל אלו שעדיין לא גורשו מפה היא או מוות או שרות כפיה לכל החיים בארץ מוצאם. אבל כל מי שעוד נשאר כאן, מסודאן ואריתראה, הוא בדיוק כזה. אלו מדינות שהחוזרים אליהם לא מאריכים חיים. אלו אנשים שעל פי אמנות שישראל חתומה עליהם, אסור לה לגרש. אבל בלי שום קשר, ישראל יכולה לקלוט כמה עשרות אלפי בורחים מאפריקה, אפילו כמה מאות אלפים, גם כאלה שסכנה ברורה ומיידית לא מרחפת מעליהם, וכדאי לה לעשות את זה.

נכון, זה יפגע בהכנסות קבלני כוח האדם המביאים פועלים זרים, שרובם קיבלו רשיונות בזכות היותם אנשי ש"ס (בתקופת אלי ישי) או אנשי ליכוד.  אבל למדינת ישראל ככלל, כדאי לקלוט את האנשים האלה. הם הולכים להיות נכס כלכלי, לא נטל. רק צריך לאפשר להם להתפזר בארץ, לא להישאר בדרום תל אביב. בחיפה למשל, אין את החיכוכים האלה, כי אין פה ריכוז כזה גדול.

פעם הייתי אומר שזה בגלל שאין בחיפה הרבה לאומנים גזעניים, אבל ההפגנה בה השתתפתי בזמן מלחמת צוק איתן גרמה לי לחשוב שנית על זה. כי ראיתי שם רצח בעיניים, של האנשים שמעבר לרחוב מוריה, שאני חושד שהיו רובם חיפאים.

ואפרופו גזענות: רשות האוכלוסין וההגירה מפרסמת כל רבעון מסמך מעודכן עם "נתוני זרים בישראל". הטבלה מטה היא מתוך הדו"ח של הרבעון השני, 2014.Fullscreen capture 24092014 095254

שימו לב לנתון על "תיירים ללא אשרה בתוקף", 93000 איש. לא במקרה הנתון הזה מעודכן ל סוף 2012. כי מה שמסתתר מאחורי השורה הזו הם כל אותם האנשים שבאו הנה לעבוד, "לגזול עבודה מפי הישראלים" על פי הדמגוגיה של שרי הפנים, שהגיעו כתיירים ונבלעו בשטח. אף אחד לא מעדכן את המספר הזה, כי אף אחד לא מוטרד ממנו. ולמה? כי פה מדובר בעצם על "מסתננים השוהים כעת בישראל שצבע עורם לבן". מספרם כפול מהמספר בשורה הראשונה, שם הניסוח היה צריך להיות: "מסתננים השוהים כעת בישראל שצבע עורם שחור".

אם מסכמים את "עובדים זרים לא חוקיים" עם "תיירים ללא אשרה בתוקף", מגיעים ל 106,568 בעלי עור לבן הנמצאים פה שלא ברשיון, לעומת 48,212 בעלי עור שחור. אבל רק את בעלי העור השחור רוצה הממשלה לכלוא ללא הגבלת זמן, ולגרש באמצעים מפוקפקים למדינות לא ידועות. רק את האנשים שהגיעו הנה כדי להימלט ממוות או עבדות אנו רוצים לגרש.

צייר: דוד ריב

צייר: דוד ריב

את הפולנים, הרומנים, הקולומביאנים שבאו הנה לא מסכנת חיים אלא רק מטעמים כלכליים נטו, אנו מקבלים בעצימת עין ברורה. כי אנו יודעים שאנו צריכים את מבקשי העבודה האלה. רק שלא יבלטו לנו בשטח עם עור שזוף מדי.

קניה ונורווגיה 2

רצה המקרה ובשנת 2011 שהיתי בהפרש של כמה חדשים בקניה ואחרי כן בנורווגיה, וכתבתי על הדמיון וההבדל בין שתי מדינות אלה. השנה שוב רצה המקרה (עקשן, המקרה הזה..), ולפני שבוע ביקרתי בביתן הנורדי (המקסים) בגני הביאנלה בוונציה, שהשנה שיתף פעולה עם שלוש מדינות אפריקאיות: קניה, טנזניה וזמביה בביאנלה לאדריכלות. נושא התערוכה היה הסיוע ששלושת מדינות סקנדינביה הגישו לשלושת מדינות אפריקה. סיוע שמתבטא לא מעט בשליחת אדריכלים לאפריקה, בעיקר לבניית בתי ספר וארמונות לנשיאים (כנראה תנאי הכרחי להמשך מתן הסיוע). כותרת התערוכה הייתה:
FORMS OF FREEDOM: African Independence and Nordic Models”

מעבר לאירוח של קניה, טנזניה וזמביה בביתן הנורדי, למדינות אפריקה הייתה נוכחות מצומצמת מאד בביאנלה. למוזמביק הייתה פינה ב"ארסנלה", נדמה לי שגם לדרום אפריקה, ולחוף השנהב היה אמור להיות (על פי מפת הפסטיבל) ביתן אי שם בעיר, אלא שניסיונותיי הנחושים למצוא אותו עלו בתוהו. לדעתי הוא פשוט לא הוקם.

אחד ממפעלי הסיוע שהביתן האפרו-נורדי תיאר, היה הניסיון של NORAD, ארגון סיוע החוץ הנורווגי, לסייע לחבל טורקנה, חבל שבו הייתי אז ב 2011 במסגרת ניסיון להקים מפעל השקיה לשני כפרים שמנסים לעבור ממרעה לחקלאות, הפעם במימון ממשלת ארה"ב ("אובמה" – הם משוכנעים שם שהם קיבלו את הסיוע בגלל שאובמה בעצם קנייתי).

הנורווגים ניסו להסב את תושבי החבל מרועי צאן לדייגים. יש בחבל את אגם טורקאנה הענקי, ובאגם יש דגים, ענקיים גם הם. וכפי שאומר הפתגם – תן לאדם דג והוא יהיה שבע לארוחה אחת. תן לו חכה, אז הוא יהיה שבע לתמיד.  תושבי טורקנה עצמם אמנם לא אוהבים לאכול דגים, אבל מוכנים לדוג אותם אם יש מי שיקנה אותם.

אז הארגון הנורבגי הלך בגדול. הוא נתן לתושבים סירות, ורשתות דייג. חוץ מזה, הוא סלל כביש באורך 250 ק"מ אל מחוץ לחבל כדי שיוכלו להוציא את הדגים למכירה לשאר תושבי קניה. גולת הכותרת של מפעל הסיוע היה מפעל להקפאת דגים ב kalokol (בתמונת הכותרת של הרשומה), לו הם קראו "סיביר", כדי שאפשר יהיה להסיע את הדגים הקפואים אל השווקים.

היו כמה בעיות בתכנון המפעל הזה. בסרט וידאו שהיה שם בתערוכה, רואיינו תושבי טורקאנה שניסו לעבור לדייג. אלו התלוננו מרה על שהרשתות נקרעו, והם לא ידעו לתקן אותן. וחורים נבעו בסירות, והן לא ידעו לסתום אותן. זה פשוט לא בתרבות שלהם.

את חורבות הכביש  30 שנה מאוחר יותר קיללתי יום יום כשנסענו שם אל הכפר קפוטיר שעל גדות נהר המלמלטה, במסגרת סקר התכנות לעוד מפעל סיוע מגלומני. הרצועה הצרה של אספלט שנותרה במרכז הדרך משבשת את הנסיעה קשות. במקום לסלול כביש, היה צריך כנראה לסלול דרך כורכר טובה עם מעבירי מים. קצת הכרה של תנאי השטח הייתה מבהירה שאין סיכוי שמישהו אי פעם יתחזק את הכביש הזה.

וקצת תחקיר בשטח היה מבהיר לנורווגים שלצורך הפעלת מפעל הקפאת הדגים יש צורך ביותר מים מתוקים מכל כמות המים המתוקים העומדת לרשות כל תושבי טורקאנה גם יחד. זהו אזור מאד צחיח. וכמובן שאין שום סיכוי שהתושבים יוכלו להרשות לעצמם את כמויות הדלק הנדרשות להפעלת בית הקירור. את מעט הדלק שהם צורכים הם מביאים ממרחקים ומשלמים עליו מחיר מאד מופקע.

כל הדברים האלה התגלו רק אחרי שהמפעל, שהיה אמור לעלות כמה מאות אלפים מהמטבע הנורווגי, כבר הושלם בהשקעה של כמה עשרות מליונים. המפעל (בתמונה מעלה) קיים ועומד שם עד היום, אבל לא הופעל אפילו פעם אחת. חֶלֶם זו כנראה עיר בנורווגיה. (תיאור הפיאסקו הזה, בנורווגית). הסתבר גם שהדגים מהאגם נשמרים מספיק טוב על קרח, בדרך לשווקים. או סתם כשהם תלויים על מראה הצד של הרכב, כמו שעשינו אנחנו.P1060464

זו כנראה התוצאה של יותר מדי כסף (מנפט וגז) לפחות מדי אנשים (ב1970 היו  3.7 מליון נורווגים) המלאים עד להתפקע  בכוונות טובות. האם אפשר היה לעשות במיליונים האלה של כספי סיוע שימוש יותר טוב? אני לא בטוח. דורות של אפריקאים גדלו בהרגשה שגורלם תלוי בשקי המזון שיגיעו מהמערב, ולא במשהו שהם יעשו או לא יעשו. יש כבר מספר מנהיגים אפריקאים המאשימים בסיוע החוץ את החידלון והעדר היזמה של מדינות אפריקה. ויש הגורסים שמפעלי הסיוע הם סוג חדש של קולוניאליזם שמטרתו לשעבד את אפריקה.

קשה לא לתת, המצב ברוב אפריקה באמת קשה. וקשה גם לתת, כי ברוב המקרים הנתינה גורמת בטווח הארוך יותר נזק מתועלת.

אז מה לעשות? אולי לפזר את תושבי אפריקה בשאר העולם? עושה רושם שרובם רוצים לעזוב את אפריקה. אפשר אולי "לגלות" סימני יהדות אצל כמה שבטים שם ולהביא אותם במבצע הנה, לסייע בידנו במאבק הדמוגרפי, בשמירה על אופייה "היהודי" של ישראל. יש כמה שבטים שבפרוש אפשר לגלות אצלם סממנים כאלה.

הסינדרום הצפון אפריקאי

גם בקריאה חוזרת של  "הזר" של אלבר קאמי נשארת סתומה הסיבה בעטיה רוצח מֶרסו, גיבור הספר את אותו "הערבי", זה שקאמי לא טרח לתת לו שם. רוצח, ונידון למוות, על ידי המשטר הקולוניאלי הצרפתי.

רוב מקרי הרצח של אלג'יראים בידי המליציות של המתיישבים / מתנחלים הצרפתים דווקא לא נענשו (כמו למשל רצח 40 כפריים בכפר ריווה, בשנת 1956) כך שמרסו הורשע במידה כזו או אחרת בשל היותו חריג בחברת המתיישבים אליה הוא אמור היה להשתייך. העדר דמעותיו בהלווית אמו והליכתו לים למחרת ההלוויה סימנו אותו כ"כלב זר", "לא באמת אחד משלנו", כזה שאפשר למצות אתו את הדין ולהדגים שגם colon, מתנחל צרפתי, "שחור רגליים", יכול להיענש על הריגה סתמית של ערבי חסר שם.

או שגזר הדין משקף את  הההטייה הנאו-קולוניאליסטית של קאמי, שעד הסוף ממש האמין ב"כיבוש נאור" של אלג'יריה, ששאף לממשל פדרטיבי עם אוטונומיה חלקית, קצת כמו שטחי A,B ו C בשטחים. כזה שבו מתיישב אכן נענש על הרג אלג'יראי.

נעזרתי בחיפושי אחרי סיבת הרצח בספריו של פרנץ פאנון, פסיכיאטר שעבד בבית החולים הפסיכיאטרי בּבֵּלִידַה, אלג'יר, ותאר בספריו את הנזקים הנפשיים שמשטר הכיבוש גרם הן למתיישבים והן ל"מיושבים", מה שהוא קורא "פסיכוזות תגובתיות". את ספרו "מקוללים עלי אדמות" התחלתי כבר לקרוא בעבר, אבל לפרק המדבר על "מלחמה קולוניאלית והפרעות נפשיות" הגעתי רק כעת.

אסור להשוות בין הקולוניאליזם הצרפתי בצפון אפריקה לקולוניאליזם הציוני. עצם השימוש במונח קולוניאליזם בהקשר הציוני הוא מלכתחילה טעון, כי אני לא גורס ש"היהדות העולמית" החליטה להקים לעצמה "קולוניה", מושבה במזרח התיכון. אבל הקריאה בכתבי פאנון מטרידה ומעכירת מנוחה. בגלל הדמיון למצבנו כאן. בגלל הדמיון בין השיח הצרפתי לציוני, זה שבו תושבי המקום מתוארים כחלק מ"הטבע", משהו שהוא ברקע, מנתוני הטריטוריה, כמו המדבר, הביצות, היתושים – משהו שיש לתרבת, להכניע, להביא אליו ציביליזציה.

וכן, יש הקבלה מוצדקת בין רצונה של צרפת להגדיל את גבולותיה דרומה אל מעבר לים התיכון, לרצונה של מדינת ישראל להתפשט מזרחה אל מעבר לגבולותיה. ובשני המקרים, המדינות הכובשות מעבירות מספר גדול יחסית של אנשים אל השטח הכבוש. בשני המקרים יחסי המתיישבים / מתנחלים לאוכלוסיה ה"ילידית" הם כר נרחב להתפתחותן של הפרעות נפשיות.

אני שואל את עצמי האם יש אצלנו מקבילה לתיאור של פאנון את האופן שבו משטר הכיבוש מעוות ומשחית הן את נפשות הכובשים והן את אלו של הנכבשים. לא ידוע לי.

מתוך ההקדמה של אליס שרקי לספר (בהוצאת בבל): "פאנון מתאר תבניות אלה כבר בניתוחיו את המצב הקולוניאלי ב'מקוללים על אדמות': עבור המתיישב (colon) המיושב (colonise) אינו אלא התגלמות הרוע… " הכובש לא יכול לסלוח לנכבש על מה שהוא "נאלץ" לעולל לו.

על כך מתווספת התאוריה של "אסכולת אלג'יר" שאליה נחשף פאנון בבתי החולים הפסיכיאטריים של אלג'יר. על פי תיאוריה זו, שפותחה "מחקרית" על פני שלושים שנה בבית הספר לפסיכיאטריה של אוניברסיטת אלג'יר, בראשות הפרופסור Porot, "הצפון אפריקאי הוא פושע". לא השפעות הכיבוש, הדיכוי והדה-פרסונליזציה המובנית בו הם הגורמים לפשיעה הזו. לא – זהו משהו מהותי במבנה המוח. "האפריקאי הוא אירופאי שעבר לובוטומיה", "היליד הצפון-אפריקאי, שפעילות מוחו העליון וקליפת המוח שלו אינן מפותחות, הוא יצור פרימיטיבי…." (פורו, כנס בבריסל, 1935).

ולכן, הוא "אלים באורח תורשתי". (משהו כמו "ערבים מבינים רק כוח" אצלנו). המאפיינים של האלג'יראי על פי אסכולת אלג'יר הם שהוא: "הורג לעיתים תכופות, הורג בפראות – הנשק החביב עליו הוא הסכין, והוא הורג בגלל כל דבר שטות." והיו גם תיאוריות המקשרות את הצורך בריקון גופת החיה הנשחטת מדם על פי השחיטה הכשרה המוסלמית (והיהודית) ו"צורך האלג'יראי להתפלש בדמו של הקורבן" ממנו נובעת חיבתו להריגה בסכין.

זהו ה"מובן מאליו" של הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יר: הפחד מהפרא, הפועל כחיה, ללא בקרת האונה הקדמית, ההורג בסכין בכדי להתענג על הדם, בגלל כל דבר שטות. מרסו היה אולי מנותק רגשית, אבל "מחוברת" דיו כדי להוציא את האקדח למראה הסכין שהוציא ה"ערבי", ולירות. ולוודא הריגה בעוד ארבעה כדורים. ואולי גם לא לחשוש מהתוצאות. היו לו די תקדימים סביבו לחשוב כך.

והשבוע, במקרה, נפטר מאיר הר ציון, גיבור ישראל, שכמה שנים לפני שהיה אחראי לטבח עשרות אזרחים בכפר קיביה, עוד שבשנות החמישים, כנקמת דם על רצח אחותו בידי בדואים (כנראה) עבר את הגבול לירדן עם כמה חברים, תפס באקראי חמישה רועים בדואים, שחט ארבעה מהם בסכין ושלח את החמישי לספר על זה. גם הוא לא היה צריך לחשוש מהתוצאות. מחאו לו כפיים. הוא גם רצח בסכין, "כמו שהאלג'יראים אוהבים" – האם אשמה בכך השחיטה הכשרה היהודית, או שהוא סתם התענג על הדם?

יהיה פה שלום

בסופו של דבר, יהיה פה שלום. אתמול הבנתי למה.
יהיו פה בקרוב שתי מדינות – אלא שמצב האנשים הגרים בהן, לא בהכרח הולך להשתפר.

איך הגעתי למסקנה מרחיקת הלכת הזו? היא לא נראית כלל מובנת מאליה, לבטח לא לאור כל
ה Posturing של אנשי הליכוד, הבית היהודי ושאר מפלגות הימין הקיצוני בזמן האחרון.

זה התחיל בכלל בהזמנה לדיון על לקחים מהמצב בדרום אפריקה, עם מלאת 20 שנה לסיום האפרטהייד ובעקבות תשומת הלב שהמדינה הזו משכה לאחרונה עם מותו של נלסון מנדלה. ארגנו את הדיון אנשי המאבק הסוציאליסטי, גוף שלקיומו לא הייתי מודע עד לדיון הזה, ושאחד מחבריו לומד איתי ערבית בשנה האחרונה. השתתף בדיון גם אורי וולטמן,  שייצג את  מק"י  – אתו אני לומד פילוסופיה באוניברסיטת חיפה. לבחור יש כושר דיבור…

היה לי מעניין להיות נוכח שם. קודם כל מרתק אנתרופולוגית לראות את ה"סצנה" השמאלית ואת ה"מאבקים הסוציאליסטיים" על פירורי הפירורים של הצד השמאלי של המפה הפוליטית. המצב בדרום אפריקה, בו קואליציה של ה ANC ושל המפלגה הקומוניסטית מובילה מדיניות ניאו-ליברלית שמאז סיום האפרטהייד רק הגבירה את אי השוויון הכלכלי בין שחורים והלבנים, היווה הזדמנות פז לאנשי המאבק הסוציאליסטי לנגח את "מפלגת האחות" הקומוניסטית הישראלית.

מסתבר שגם לאנשי המאבק הסוציאליסטי יש מפלגה אחות בדרום אפריקה, בהקמה כעת לקראת הבחירות הקרובות, מפלגה של ארגוני עובדים בשם WASP ("מפלגה עם עוקץ") שהם מעורבים הן בהקמתה והן באיסוף תרומות עבורה (תרמתי גם אני..) והם, שלא כמו אנשי איגודי העובדים הקודמים, אמורים לא להפוך מושחתים וגנבים בשנייה בה הם מגיעים לשלטון.

כי זה בדיוק מה שקרה לאנשי ה ANC, הקונגרס הלאומי האפריקאי, מפלגתו של נלסון מנדלה. כי בפועל, העסקה שנרקמה בתחילת שנות התשעים בין מנדלה כמייצג השחורים בכלל וה ANC בפרט, ובין וילם דה-קלרק כמייצג המיעוט הלבן הייתה בפועל כזו:

  • השחורים יקבלו זכות הצבעה ולכן את השלטון הפוליטי במדינה.
  • הלבנים יישארו בעלי ההון, המכרות, משאבי הטבע והשליטה המוחלטת בכלכלה.
  • מספר מצומצם של שחורים, אלו שבשלטון, יקבלו גם הם נתח מהעושר של המדינה הזו, העשירה ביותר באפריקה. כמו למשל: מזכיר ארגון עובדי המכרות שתוך זמן קצר הפך לאיש עשיר. הונו מוערך כיום ב 700 מליון דולר, לא רע לחבר וועד. לאלון חסן מנמל אשדוד יש עוד מה ללמוד…

OK, מנדלה עצמו אולי לא היה מושחת. אולי הוא חשב, אז, שהוא לא יכול להמשיך ולהניף את שני הדגלים: המעמדי והגזעי. ולכן בחר לקנות זכויות פוליטיות לגזע השחור במחיר ויתור על הפן המעמדי של המאבק. אלא שהשחורים הם גם "במקרה" המעמד הדפוק כלכלית בדרום אפריקה. גם כיום, עשרים שנה אחרי, הם מנועים כלכלית מליהנות מחלק ניכר של זכויותיהם. אולי זה היה פספוס של הזדמנות היסטורית, אולי להמשיך בהנפת שני הדגלים היה מהווה החמצה של הזדמנות היסטורית. לעולם לא נדע.

השאלה המעניינת מבחינתי היא מה אפשר להקיש ממקרה דרום אפריקה על מצב באזורנו. השוואה מעמיקה של המצב כאן עכשיו למצב שם אז, אפשר למצוא כאן: יש קווי דמיון רבים, הן בהעדר הזכויות האזרחיות של האוכלסיה הפלסטינית הכבושה והן באי השוויון הכלכלי/מעמדי בין יהודים לפלסטינים, ובעיקר ביחס לפלסטינים בשטחים הכבושים. המצב הכלכלי שם קשה.

האם צריך השמאל הישראלי לעשות כמעשה מנדלה, ולבחור להניף רק דגל אחד? שלי יחימוביץ בחרה את הבחירה הזו, ואת דגל "השלום", שפן אחד שלו הוא הענקת זכויות אזרח לאוכלסויה הכבושה,במדינתנו או במדינתם, היא הסתירה עמוק במגירה אחורית. היא העדיפה להניף את הדגל המעמדי/כלכלי , בלבד. לא ביחס לאוכלוסיה הפלסטינית בשטחים כמובן. עליהם ועל מצב אי השוויון הכלכלי שם היא לא שמעה והיא לא ראתה אותו כעסקו של המצביע הישראלי. זה, אמור לדאוג רק לאזרחים, הם לא, וכאמור, זה לא עסקנו, אליבא דשלי.

האם אפשר להניף שני דגלים? זאת השאלה, וזו שאלה שאני מתחיל לחשוד שהתשובה עליה היא שלילית. אם ניקח את דרום אפריקה כדוגמה, שווה לזכור  שהחרם הבינלאומי עליה הוסר ברגע שהושג שוויון זכויות פוליטי. מאותו הרגע, העולם היה יכול לחזור ולעשות עסקים עם דרום אפריקה במצפון שקט, להמשיך וליהנות ממשאבי הטבע הלא מבוטלים שלה. הקפיטליזם העולמי השיג את שלו – שקט פוליטי והמשך המדיניות הניאו-ליברלית של המשטר שם. אפשר לעשות אינטגרציה של דרום אפריקה למשק העולמי ולהמשיך לעשות שם עסקים. וזה היה מה שחשוב. זה שמצב השחורים רק הורע, זה הבעיה שלהם.

כשאני אומר "הקפיטליזם העולמי", חשוב שאסביר  למה אני לא מתכוון. אני לא מתכוון לרמוז שיש איזו מועצת זקנים של קפיטליסטים המתכנסת ומחליטה למשל ששווה להחליף את השלטון במדינה כזו או אחרת, כמו למשל כעת באוקראינה.  "הקפיטליזם העולמי" הוא גם לא אוסף מנהיגי המדינות המתועשות או ארגון מדינות ה OECD, לא גופים כמו הבנק העולמי או השוק האירופי.  "הקפיטליזם העולמי" הוא גם לא אוסף מתואם של חברות רב לאומיות. אף לא אחד מאלה.

"הקפיטליזם העולמי" הוא להבנתי מעין "היד הנעלמה" של "רוח הקפיטליזם". סוג של צייטגייסט / רוח הזמן שמתבטא למשל שרצונם של אזרחי הולנד שחברה הולנדית לא תבנה פרויקט של רכבת לירושלים שהתוואי שלה עובר מחוץ לגבולות המוכרים של מדינת ישראל. בעצם, גם לא לעשות עסקים עם ישראל בכלל.
למה לא? כי נמאס להם מהבלגן של המזרח התיכון, נמאס להם לקרוא בחדשות על מעללי הכיבוש הישראלי, לא משנה איך מדווחים עליהם. הם רוצים שקט, ושגשוג, וכלכלה פורחת. ולשם כך צריך שוק עולמי מפותח, עם שווקים משוכללים. ההולנדים רוצים (רק כמשל כמובן) שיקנו את פקעות הצבעונים שלהם. וכרגע, אנחנו מונעים מהפלסטינים את האפשרות להיות לקוחות טובים של פקעות צבעונים. פשוט כי אין להם כסף. המשק הפלסטיני סגור בתוך מובלעות שטחי A ו B, בשטחי C אנחנו נוהגים כשלנו בפועל ולא מאפשרים שום בניה ציבורית או מסחרית.
אתנו, ההולנדים היו כן יכולים לעשות עסקים, אבל לכסף שלנו יש ריח לא טוב. אנחנו לא נראים הרבה יותר טוב מדרום אפריקה שלפני 1994. וזו בעיה שההולנדים, רק כמרכיב לא מודע של  "הקפיטליזם העולמי", מעוניינים לפתור. ומכאן – החרם עלינו.

וזה לא רק החרם. באלף דרכים עקלקלות אותו ה"הקפיטליזם העולמי" עושה כדי שבפינת העולם הזו נפסיק להתקוטט עם שכנינו ונאפשר לכל האזור להיות שותף לפיתוח ושגשוג כלכלי, משק קפיטליסטי חסר חסמים לפיתוח. זה גם מתבטא למשל במודעות שאנשי עסקים ישראלים מפרסמים ובהם הם ממריצים את נתניהו להגיע להסכם. כי הסכם יהיה טוב לעסקיהם. זה מתבטא במגעים בין הקהילה העסקית המקומית לזו העולמית, בין הקהילה הכלכלית כאן לפוליטיקאים כאן, ובין הקהילה הכלכלית שם לפוליטיקאים שם. והלחישות האלה, יגברו אפילו על הלהט המשיחי של אנשי הבית היהודי ושאר נציגי המתנחלים בממשלה.

יש לא מעט מדינות בעולם שבהן יש סכסוכים, ו"הקפיטליזם העולמי" לא מתעסק בהם. בחלק מהמקרים כי לא נראה רווח  כלכלי מפתרון הסכסוך, או שפוטנציאל ההפרעה של הסכסוך לאזורים הסמוכים קטן, או ששתי המדינות המסוכסכות הן שווקים לנשק שסיום הסכסוך עלול לקלקל.

אצלנו זה שונה. קודם כל, הסכסוך שלנו הוא הארוך והממושך ביותר מאלה שעדיין קיימים, ולכל העולם באמת שנמאס כבר ממנו. עבר גם מספיק זמן מסיום מלחמת העולם השנייה, וכבר די מיצינו את יתרת החוב המוסרי שנזקפה לזכותנו כתוצאה מהשואה.
חוץ מזה, הפלסטינים הם לא באמת שוק לנשק. בעצם גם אנחנו לא. על הנשק מארה"ב אנחנו לא משלמים – הוא חלק מהסיוע הביטחוני. חמור מזה, תעשיית הנשק שלנו מעזה להתחרות בתעשיית הנשק האמריקאית בלא מעט שווקים בעולם, למשל בשווקי המזרח הרחוק והודו. הם לא אוהבים את זה. אם יהיה פה הסדר, ישראל לא תמשיך כנראה להשקיע כל כך הרבה בפיתוח אמצעי לחימה, וזה טוב לחברות האמריקאיות. ומה שטוב לחברות האמריקאיות, טוב לפוליטיקאים האמריקאים. מילת המפתח שם היא
job creation. מילת גנאי חמורה היא להגיד על מישהו שהוא לא Pro Business.

נכון שאין לנו אוצרות טבע שהעולם צריך (הגז לא באמת משמעותי), אבל שכנענו לפחות חלק מהעולם שאנחנו start-up nation, שהמשאב האנושי שלנו הוא משהו שהעולם צריך. וה"הקפיטליזם העולמי" האמורפי הזה היה מעדיף שנפתח אפליקציות לאנדרואיד או חומות אש לשרתים ולא נבלבל את המוח עם התנחלויות, חזונות משיחיים על בית המקדש השלישי, והשוואות לשואה בהקשר של איראן. נמאס להם מזה. הם רוצים שהיה פה שקט, ובשביל שקט, צריך שיהיה פה הסדר. ובשביל שיהיה פה הסדר, צריך שיהיו פה שתי מדינות.

ולכן זה יקרה.

צבר

בבית הספר dabasity, בעיירה kula mawe אשר בקניה, ניטעו שיחי צבר כתחליף לגדר שתקיף את חצר בית הספר. לגדר של ממש לא היה תקציב, אבל ללא גדר, לא היה שום סיכוי לחורשת העצים שניטעה שם על ידי התלמידים. kula mawe היא עיירה של רועים, ועדרי העזים והגמלים החוצים את חצר בית הספר בוקר וערב לא משאירים שם עלה ירוק אחד, אלא אם הוא מוגן.P1050403

כך נראתה משוכת שיחי הצבר ביום בו באנו לבית הספר, כמה חדשים אחרי שניטעה, כדי לראות איך הנטיעות שורדות. היינו בעיירה בעניין פרויקט אחר, של אותו משרד מהנדסים שהביא שני טנדרים מלאים של עלי צבר מהצד השני של קניה, והדריך את תלמידי בית הספר בנטיעתם. כבר אז זה לא נראה טוב. אני בספק אם נשאר משהו מהמאמץ היום, לא שונה משמעותית ממה שקורה בהרבה מפרויקטי הסיוע באפריקה.

האזור של kula mawe די צחיח, משהו כמו 350 מ"מ גשם בשנה. אני מאמין ששיחי צבר היו יכולים אולי לשרוד שם, עם השקיה מינימלית בשלבים הראשונים, והגנה מפני גמלים. לגמלים, הקוצים של עלי הצבר לא מזיזים כלל. לא הייתה השקיה, ולא הייתה אפשרות להגן על השיחים מפני הגמלים, כי השיחים היו אמורים, לכשיגדלו, לחסום בדיוק את הגמלים היפיפיים האלה .P1050499

זו הייתה ממש הדגמה של "ברכה לבטלה". גם חזירי בר, אגב, אוכלים עלי צבר לתאבון. כול ניסיונותיי לשתול עלי צבר בוואדי שמתחת לביתי כדי ליהנות מסברס טעים בהמשך עלו בתוהו. העלה נקלט, ואף הוציא עלים חדשים. נראה מקסים, עד שהגיעו החזירים.צבר

מצאתי את העלים נגוסים, ולפי גודל הנגיסות הן של חזירי הבר, לא שפני הסלע. אבל יש במקומות אחרים בכרמל, כמו גם במקומות רבים בארץ, משוכות עבותות של שיחי צבר, בדרך כלל אלו הסימנים הפיזיים האחרונים לכפרים פלסטיניים שהיו שם, אחרי שמבני האבן הועלמו, גם מהתודעה וגם מהשטח. (נמכרו במקרים רבים לבניה חדשה כ"אבן חירבה" בעלת סיתות יפיפה ופטינה רבת שנים..).

330

באמנות ישראלית, שיח הצבר מככב.  אסתי סגל למשל כתבה על זה ב דימויים בארץ הצבר. השימוש במוטיב הזה, למשל אצל דוד ריב, מאזכר לא פעם את אותם שיחי הצבר של הכפרים המחוקים. אצל עאסם אבו-שקרה, שיח הצבר הנטוע בעציץ בחלון דירתו מצליח בו זמנית לדבר גם על הכפרים וגם על העקירה מהם, וגם על האמן הישראלי-פלסטיני הנטוע כעלה צבר ייצוגי בפח זיתים, בחלון הראווה של האמנות הישראלית.

עוד מצאתי ברשת את השיר מטה של אנטון שמאס, בלי ספק מושפע מציוריו של אבו שקרה:

צבר שיר9111119878

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זהו, זה מה שהיה לי להגיד על שיחי צבר. הרשומה הזו אגב, מבוססת על טיוטה של רשומה בת כמעט שנתיים, שהתחלתי (על נייר!) שם בקניה. עכשיו נשארו לי רק עוד 27 טיוטות של רשומות להשלים.

ההתגלות השניה

לא, זו לא ההתגלות השנייה של ישו, זו היא סתם הפעם השנייה בה אני מבקר ב"טקס ההתגלות", אפיפניה בלעז, על נהר הירדן במקום הנקרא Qasr el Yahud, שהוא עפ"י המסורת הנוצרית המקום בו הוטבל ישו. הטקס הוא תמיד ב 18 וה 19 לינואר. לפני שנה, זה היה בדרך לאילת עם חברים, לפסטיבל משולב של ג'ז חורפי וצלילות וכתבתי על זה אז, אלא שאז, לא נשארנו עד סופו של האירוע, היינו צריכים להגיע להופעה הראשונה בג'ז חורף בים האדום, וכך לא ראינו את הטקסים של הכנסיה האתיופית. ראינו את הצליינים מגיעים בשיירה בת עשרות אוטובוסים, כאשר היינו כבר בדרך החוצה.

השנה, לא הצטרפתי לנסיעה לאילת. אני גם נוסע להודו, קמבודיה ווייטנאם בעוד שבוע, לנסיעה די ארוכה, , גם לא רציתי להפסיד שלושה ימים של לימודים (למרות שאני "שומע חפשי" אני לוקח את זה ברצינות) וגם המתכונת של הפסטיבל השתנתה והתכנית לא נראתה לי אטרקטיבית. וכך, זו הייתה הזדמנות חד פעמית  שנה שבה טקס האפיפניה לא מתנגש עם טקס הצלילה והג'ז, והחברותא. לעומת זאת, יורש העצר, הנסיך גונג, הסכים להצטרף אלי, למרות לחץ הבחינות, ונסענו. היה כיף.

כמו בשנה שעברה, נסענו דרך כביש הבקעה, ובעקבות החורף המאוד גשום חמוקי הגבעות משני צידי הדרך היו  ירוקים באופן כמעט נורווגי. גם באתר הטבילה היה מפלס מי הירדן גבוה באופן מאד חריג וכיסה את הרחבות שבהן מתנהל הטקס בדרך כלל. עומק המים, כשמונה מטרים, הכתיב את קיום הטקס בשטח המצומצם על גבי המדרגות היורדות לנהר, וגרם לחברה להגנת הטבע למקם צוללנים במקום כדי לחלץ צליינים שיסחפו בזרם.

גם השנה התחיל הטקס עם העדה האשורית. זו יש לה מין קטע סקוטי כזה, שבו הצופים האשורים מלווים את הגעת הארכיבישוף בתזמורת של חמת חלילים ותופים.SONY DSC

הפעם, לא יכלו הפטריארך מהצד הישראלי והירדני לזרוק זה אל זה את הצלב מכוסה הפרחים, אבל גם השנה הם טבלו את המאמינים בעזרת התזת מים בוציים מהצלב הרטוב שנזרק שוב ושוב לנהר, קשור בחבל.SONY DSC

בניגוד לטענות ההזויות של מומחים מטעם עצמם כמו גיא בכור, הטוען שארגוני השמאל מביאים לארץ מסתננים מוסלמים כדי לערער פה את המאזן הדמוגרפי (כמה הזוי אפשר להיות…), האריתראים הם נוצרים, ואפילו נוצרים אדוקים. וכך, לכנסיה האתיופית בישראל, שהייתה תמיד כנסיה קטנה וענייה, עם מעט מאד מאמינים אבל עם עבר ארוך בירושלים, יש עדנה בשנים האחרונות. עשרות אלפי נוצרים מאריתראה הגיעו לארץ כפליטים, בעקבות גיוס החובה לכל החיים שהטיל עליהם הרודן המטורף השולט באריתראה, ידיד טוב של ישראל, ממנה הוא קונה נשק כדי לדכא את בני עמו. והם שייכים לאותו הזרם בנצרות כמו האתיופים.

גם השנה, הגיעו אלפים רבים של אריתראים לטקס, החל משעות הבוקר המוקדמות. אצלם, הטבילה היא החלק המשמעותי, וריקוד של שעות במעגל סביב זוג מתופפים. הטקס עצמו היה קצר בהרבה מזה של האשורים, ועם הרבה פחות שלביםSONY DSC

לטבילה, למרות המים הקרים, הם עמדו בתור ארוך, לבושים בגלימות לבנות אותן רכשו במקום, טבלו את עצמם, את ילדיהם, ומילאו בקבוקים כדי לטבול את אלו שלא יכלו להגיע.SONY DSC

היה לחץ אדיר בדרך אל הטבילה, וכמה שוטרים וחיילת ניסו נואשות למנוע מהצליינים לרמוס זה את זה למוות. היה קשה, אבל הם באמת השתדלו. אני מניח שזהו כסף קטן לעומת הקומבה-מלה, בה אני מתכוון להיות בעוד שבועיים, בעיר אללהבאד אשר בהודו. שם אנשים באמת נרמסים למוות, במאותיהם בשעטה אל מי הגנגס.SONY DSC

בעזרת כמה "כוהנים" אריתראים שניסו לרסן את קהל המאמינים ולהוציא אותם מהמים כדי שאחרים יוכלו להיכנס.SONY DSC

הנשים, בתסרוקות ותוספות שיער מרהיבות, דומיננטיות באירוע, כולל בתיפוף והשתתפות בטקסים.SONY DSC

זה קצת מתעתע, אבל הרבה מאד מהאריתראים לבושים במה שנראה לנו כלבוש צבעוני של כמרים, אך מסתבר שבכנסיות שלהן פשוט משאילים להם את הבגדים האלה כדי ללבוש מעל הבגדים, בחגים ובימי ראשון, כך שאלו פשוט מאמינים. הכמרים לבושים בשחור.SONY DSCוהנה מים מהירדן, בדרכם לטבול אותי:SONY DSC

תעשיית החמלה

יצא לא מזמן ספר בשם תעשיית החמלה, שכתבה עיתונאית הולנדית בשם לינדה פולמן, ובו היא מספרת על נפלאות "תעשיית החמלה", שבה כ 37,000 ארגוני סיוע מתחרים על תקציב סיוע הומניטרי שנתי של 120 מיליארד דולר. תקציב שחלקה של ישראל בו הוא זעיר ביותר, האחוז הקטן ביותר מן התוצר בין כל המדינות המפותחות.

מדינת ישראל  נוטה בדרך כלל להוציא בזמן תגובה מהיר מטוסים עם חיילים מפיקוד העורף, במדים, לאזורי אסון שאחרי אירוע טבע כמו צונאמי או רעידת אדמה. פה יש תועלת מוחשית לנו, בהצגת צה"ל באור שונה מזה בו הוא מוצג בדרך כלל. בכנס שנערך באוניברסיטת תל אביב על הספר, שמעתי מאחד הדוברים שכאשר סרי-לנקה ביקשה שהמסייעים לא יהיו לבושי מדים, המטוס עם המסייעים שגוייסו בצוו 8, נשאר על הקרקע פה ולא יצא לדרך.d7a0d793d799d791d795d7aa-d79ed7a2d7a8d791d799d7aa

הלכתי לכנס על הספר במידת מה בעקבות החודש שביליתי  ב 2011 בקניה, מנסה לעזור לקנייתים במפעלי השקיה כאלה ואחרים, ובמובן זה אפשר להגיד שהייתי חלק מה"תעשייה". וגם בגלל שהייתי ממילא בבניין גילמן וההרצאות אליהן אני הולך שם בימי חמישי נגמרו בדיוק בשעה שהכנס התחיל. אז למה לא? היה מעניין.

הספר קובע בין היתר ש: סיוע הומניטרי מאריך מלחמות, מחזק דיקטטורים, מנציח שחיתות ומאפשר לגורמים מקומיים מנוסים, פיקחים או אוחזי נשק טרור להסיט לצרכיהם מעשר נדיב מן הסיוע הזה במזומן או בטונות של מצרכים ומוצרים. הכותבת מביאה דוגמאות ספציפיות ממלחמת האזרחים ברואנדה שבהן בני ההוטו נעזרו בסיוע ההומניטרי כדי להמשיך ולטבוח בבני הטוטסי, אפילו בתוך המחנות. שורה התחתונה, הסיוע גרם למות הרבה יותר בני אדם משהוא הציל.

איך לעזור בלי לעשות נזק זו שאלה לא פשוטה. מההתנסות המאד קצרה ומאד נקודתית שלי בקניה, יש קושי לעזור בלי להזיק, ועוד יותר קשה לעזור לאנשים שלא רוצים לעזור לעצמם. הייתי די מתוסכל כשיצאתי עם את ומריצה לבנות סוללות עפר שיעצרו ויאגרו את מי הגשם והתושבים שאתם הייתי אמור לעבוד, ושהסוללה הייתה אמורה להיות השדה בו הם יגדלו לעצמם אוכל, או שלא הופיעו או שהופיעו, ישבו והסתכלו עלי עובד. כתבתי על זה ב"איך לעזור לאפריקאים".

ב"על נהר המלמלטה" תהיתי על התועלת שבהבאת טכנולוגיות השקיה מתקדמות לכפר היושב על גדת נהר ומתפרנס יפה מחקלאות, כאשר ממילא אין לו איך למכור את עודפי התוצרת שלו בגלל העדר תשתיות תחבורה.

ומהאנשים שאתם עבדתי, המכירים את אפריקה היטב, ומתפרנסים מכספי הסיוע, שמעתי סיפורים מסמרי שיער על השחיתות וחוסר היעילות של גופי הסיוע. על זה שמכל דולר, 80 סנט נשארים בכלל בארצות המקור, ורק 20 סנט מגיעים לאפריקה, ומתוכם, אחרי שמממנים את המנגנונים בעיר הבירה, את פקידי הממשלה ואת הארגונים המקומיים, נשאר פחות מסנט אחד לעזרה לתושבים עצמם. על כך שהעזרה רק מרבה שחיתות ועצלות במדינות המקבלות. וזה בסיוע שהוא לא סיוע חירום למצבי משבר. אני מניח שבסיוע למצבי משבר, במלחמות, הדברים אף גרועים יותר.

אז מה לעשות? להפקיר אנשים לגורלם? הספר, אותו אני מודה שלא קראתי, אך שמעתי את הדוברים בכנס שקראו אותו ומכירים את התחום, כנראה מאד חד ממדי, ולא ממש מציע פתרונות. הוא גורם לך לומר לעצמך: "אם זה כל כך גרוע, אולי כדאי שאחשוב פעמיים לפני שאוציא את פנקס הצ'קים?". אולי באמת הנזק רב על התועלת, ועדיף לעמוד מנגד. אגב, יש לא מעט אפריקאים שטוענים בדיוק את זה, שהסיוע הוא המשך הקולוניאליזם בדרכים אחרות.

יש בזה משהו. כשישראל מטיסה לפה רודנים אפריקאים לטיפולים מתקדמים בבתי חולים ישראלים ומיד אחרי כן חותמת אתם על חוזים להספקת נשק, זה לא בדיוק משרת את העם שם, אבל כן משרת את האינטרסים שלנו. זו אכן צורה של קולוניאליזם משוכלל.

ישראל ממילא לא גדולה בתרומות, אפילו לא באופן יחסי למצבנו הכלכלי. אצלנו הרי "הביטחון" מככב תמיד בראש הרשימה, וגם בהקשר של סיוע חוץ, רוב הסיוע מוכוון על ידי מערכת הביטחון. או כדרך לייצר שווקים לתעשיית הנשק או כדרך לעשיית יחסי ציבור לצה"ל. כך שהמוטיבציה להוצאת הספר בעברית היא כנראה לא להקטין את תקציבי הסיוע עוד יותר. יש אולי אג'נדה אחרת, מה שמביא אותי לשאלה אחרת העולה בהקשר לספר הזה.

עלתה בקהל תהייה למה תורגם דווקא הספר הזה ודווקא בתזמון זה. והתשובה הייתה שאולי אין זה מקרה שהספר תורגם על ידי מכון שלם, המכון הימני-שמרני  הממומן על ידי שלדון האדלסון, שזכה אך עכשיו באורח די תמוה בהכרה כמוסד אקדמי. כי המסר הזה של הימין הדוגל בהסתגרות, ב"אני ואפסי עוד", ב"עניי ערך קודמים, והאחרים לא נחשבים כלל", יכול רק להתחזק אחרי שקורים ספר כמו זה.

נראה לי שהספר  מקדם את המחשבה שמכון שלם והעומדים מאחוריו רוצים שתחשבו, שיש לחשוד בכל ארגוני הסיוע, גם בארגוני הסיוע הפועלים פה ובשטחים ובמניעיהם. הימין הרי פועל כבר מזמן ליבוש הארגונים ההומניטריים וזכויות האדם ממקורותיהם הכספיים, שרובם מגיעים מאירופה. ובהקשר זה יש בהחלט לחשוד באג'נדה של הארגון שהוציא את הספר.

אגב, דברים שאמר אמנון אברמוביץ בינואר 2010 בעניין מכון-שלם, לפני שתביעת דיבה ענקית הכריחה אותו להתקפל: "מתקיים היום בישראל קשר הון-שלטון שלא היה בתולדות המדינה; שלדון אדלסון, מכון-שלם, ביבי ו'ישראל היום'", והוסיף: "ממכון-שלם במימון אדלסון יצאו כולם, כולם היו בניו, מהמינוי השערורייתי של מייקל אורן לשגריר בוושינגטון, נתן שרנסקי, נתן אשל". עוד אמר אברמוביץ': "התיק הזה, שלדון, מכון-שלם, ביבי, 'ישראל היום', יהיה הכבד בתיקים שיונח על שולחן היועץ המשפטי לממשלה. כדאי להסדיר את העניין בטרם יקרה הדבר".

Hannibal ad portas

המשפט "חניבעל בשער" שימש את אמהות רומא להפחיד את ילדיהן. הן לא התכוונו ל Hannibal Lecter  הרופא, הקניבל וגיבור "שתיקת הכבשים" אלא ל Hannibal Barca, אפריקאי, מצביא צבא מזהיר מקרתגו (בטוניס של היום), שהגיע עד לשערי רומא מאפריקה, דרך ספרד והרי האלפים. והמשפט הנפוץ מלמד שכבר אז, ראו הרומאים את פלישת האפריקאים כאיום של ממש על אורח חייהם. נכון, קרתגו הייתה ממלכה פיניקית מפותחת ואיום צבאי של ממש על רומא, בניגוד בולט לפליטים האומללים מאפריקה המנסים למצוא אצלנו מקלט. באלה אין שמץ איום עלינו ועל "אורח חיינו", בניגוד לניסיונות ההפחדה של אלי ישי, אברי גלעד, מירי רגב וגזענים רבים נוספים.

קרתגו של אז היא יותר המקבילה הרומית לאיראן של ימינו, לפחות איראן כפי שנתניהו רואה אותה. האמרה השניה הקשורה לחניבעל, המיוחסת לקיקרו היא Hannibal ante portas, "חניבעל לפני השער", ומשמעותה שאין זמן לבזבז, האויב כבר לפני השער. או האמירה שאתה סיים קאטו הזקן  כל נאום: "Carthago delenda est" ("וכמו כן יש להשמיד את קרתגו") , או כמו שאומרים כיום אצלנו: "פצצה או הפצצה" .(תודו שבכל זאת היה מועיל לקרוא את האנציקלופדיה תרבות בשלמותה כילד…)

אבל בחזרה ל"אפריקאים בשער" או "אפריקאים על הגדרות". כאשר זרם דרך הגבול הפרוץ עם מצריים קילוח לא ממש דקיק של זונות ממזרח אירופה וסמים, אף אחד לא טרח להקים גדר. סחר בבני אדם וסחר בסמים בסך הכל מספקים צורך, גם של ציבור הבוחרים של אלי ישי, במיוחד שרותי המין לחרדים חשוכי מין. אבל לא רק זונות, מסתבר שהדת היא לא הסם היחידי שהקהל של אלי ישי צורך. אבל אפריקאים? פה צריך לשים את הקו.

יש לי חשד, יותר ממסוים, שאם זרם הפליטים המתדפק אל גבולנו היה בלונדיני, נאמר משבדיה, לא רק שלא הייתה מוקמת גדר, אלא היינו אף שולחים שליחים לשבדיה וממריצים עוד ועוד שבדים, ובמיוחד שבדיות, להגר אלינו. יש לזה תקדים: מדינת ישראל הקימה ארגון בשם נתיב, שבין יתר עלילותיו, שחלקן עדיין חסויות, שכנע כ 600 אלף מהגרים לא יהודים, אך לבני עור כנדרש, להגר למדינתנו. נכון על פי חוק השבות, אבל עם עצימת עיניים נחושה בהרבה מאד מקרים. אנשים שממש אי אפשר להגדיר כפליטים, אבל בהחלט כן אפשר להגדיר כ"מהגרי עבודה", מונח שמשום מה קיבל קונוטציות שליליות, למרות שאני לא באמת רואה מה רע בזה שבני אדם מהגרים כדי לשפר את מצבם הכלכלי.

אם נודה על האמת, לא מעט מהאנשים שהיגרו הנה, אחרי קום המדינה וגם לפני, עשו זאת במידה רבה ממניעים כלכליים. משפחת אבי למשל, עלתה לארץ רק ב 1949, כאשר המשטר הקומוניסטי התבסס בצ'כוסלובקיה וכבר לא אפשר לסבי לעשות עסקים ברכוש הנטוש של פליטים אחרים – אזרחי צ'כוסלובקיה ממוצא אתני גרמני שגורשו לגרמניה מחבל הסודטים. נכון, בני משפחתי יכלו אולי לבחור יעד יותר מבטיח מבחינה כלכלית, אבל הם כן היו ציוניים, והמסלול לארץ היה סלול, ברור ופתוח. וכן, סבי היה "מהגר עבודה" במידה לא מועטה. וזה בסדר, אין בזה שום פסול. פשוט – אין לי בעיה עם מהגרי עבודה, גם אם צבע עורם שחור. מה יש, יהודי אתיופיה נעדרו תמריץ כלכלי להגר לישראל? זה לא היה במערכת השיקולים שלהם? מה ההיתממות הזו?

בידיעה שאני חוזר על עצמי, אגיד שוב שלא יזיק למהול פה קצת את התערובת הנפיצה של יהודים ופלסטינים, באנשים שכל מה שאכפת להם זה לשפר את רמת חייהם. גם אם הם לא יהודים, בהחלט יכול מי שרוצה לעשות את זה, למנות אותם בכף הלא פלסטינית של המאזניים הדמוגרפיים, בדיוק כמו את יוצאי חבר העמים הלא יהודים, התאילנדים המגדלים לנו את האוכל, הסינים והרומנים הבונים לנו את הבתים, הפיליפינים הסועדים את זקנינו, השפחות המולדביות המספקות לנו שרותי מין, בני המנשה והפלשמורה.

ולאלי ישי אפשר להציע אולי לגייר אותם, אפילו לחומרה, בדיוק כמו את האתיופים או בני המנשה. אני די בטוח שרובם יסכימו באם בזה תותנה כניסתם. אם הברירה היא גיור או מוות בטוח בחזרה בסודן, שרות צבאי בכפיה עד המוות באריתראה, או מוות ברעב ובמחלות בדרום סודן, אזי ברור במה רובם יבחרו. בעת צוק ומצוק אפשר יהיה תמיד למצוא סממנים יהודיים בתרבותם, כמו לא מעט שבטים באפריקה. למשל – זה שהם לא אוכלים זברות (לא מפריסות פרסה…). ותמיד יהיה אפשר לשלוח אותם לחזק איזו התנחלות, כמו למשל בני המנשה בקרית ארבע.

רק מספיק כבר עם ההפחדות האלה, עם "חניבעל בשער" ו"חניבעל לפני השער". נכון, גם הרומאים עשו את זה, אבל ביבי הפך את זה לאבן הפינה של התנהלותו הפוליטית. עלי זה כבר לא עושה רושם.

הביאו לי עוד שחורים

החרדים היחידים שהתנהלותם מתיישבת עם דעותיהם המוצהרות הם נטורי קרתא. הם לא מתמסרים להבלי המדינה החילונית, הם מדירים את עצמם ממנה ולא רוצים לא מדבשה ולא מעוקצה. הם גורסים שמה שחשוב להם הוא לימוד התורה, וכל הבלי הלאומיות הישראלית לא מעניינים אותם, ואני יכול לכבד את זה. התנהגותם לכל הפחות קונסיסטנטית עם סולם הערכים המוצהר שלהם.

אצל שאר עדות החרדים לא כך הם הדברים. הן לא באמת נוהגות כאילו לימוד התורה הוא באמת ערך עליון עבורן – נראה כאילו זו רק דרך להחזיק את הקהילה שלהם בחבל קצר

יש פה סתירה לוגית. החרדים הקצינו והפכו לאומנים יותר מרוב האוכלוסייה החילונית. פועל יוצא של לאומנות קנאית זו הוא הצורך בהמשך מצב הלוחמה בו אנו שרויים ובהחזקת צבא גדול המבוסס על גיוס חובה. אלא לצבא כזה החרדים לא מתגייסים ובכך הם שומטים את הבסיס המוסרי של עמדתם ומסכנים את אפשרותם להמשיך ולדבוק בערכים המוצהרים שלהם. השילוב של מספרם ההולך וגדל עם מעורבותם הגדלה והולכת בפוליטיקה של מדינת ישראל, במיוחד בצידה הימני-קיצוני שלה הופך את הדרישה החילונית מהם "לשאת בנטל" להגיונית וצודקת.

כאשר מספר גדל והולך של חרדים מאכלס התנחלויות, שבמונען פתרון של שלום דורשות צבא גדול, ובנוסף דורשות הגנה עליהן של צבא שממנו החרדים עצמם נעדרים, המצב הולך להתנגשות חילונית-חרדית צפויה מראש. התנגשות  שתגרום לחרדים הרעה מובהקת באפשרותם לשבת וללמוד תורה בשקט.

.אם סולם הערכים שלהם דורש את התמסרותם ללימוד,  האם לא היה הדבר קל יותר למימוש במדינה  השרויה במצב של שלום ושלווה מאשר במדינה החיה על חרבה ומתמסרת לתרבות המלחמה?

היחס של רוב הציבור החילוני אל החרדים לא היה אף פעם יחס של קבלה, אלא יחס של סובלנות. רובנו לא ראינו בעין יפה את סולם הערכים שלהם (הדרת נשים, לימודי ליבה, אי עבודה…) אך היינו מוכנים לסבול אותם – כל זמן שהיה מדובר במספר מצומצם של לומדי תורה שלא התערבו בענייניי המדינה.

ה"דיל" של בן-גוריון עם ראשי הישיבות היה פשוט: אני אעזור לכם להציל את עולם הישיבות מהכחדה מוחלטת, סכנה מוחשית מאד בתחילת שנות החמישים, על ידי מתן פטור משרות צבאי למספר קטן של תלמידים. בתמורה, תלמידים אלה צריכים לבחור בחיי עוני – אין הם יכולים לעבוד עד גיל 35, ובגיל 35, חסרי כל כישורים אין להם ברירה אלא להישאר מחוסרי עבודה ולכן כבולים לישיבה לחיים.

ועוד צד לעסקה: החרדים לא מתערבים בניהול המדינה, ומסתפקים לכל היותר בתפקיד סגן שר באיזה משרד. מספר שנים זה עבד. החרדים למדו, לא התערבו בענייניי המדינה ועשו הרבה ילדים. במקביל, החילונים בנו את המדינה ונלחמו את מלחמותיה. החרדים היו גורם מתון פוליטית ולא נטלו חלק של ממש בלאומיות הציונית. אלא שמספרם גדל, וחלקם היחסי באוכלוסייה גדל אף יותר. ויחד עם הגידול, הם החלו לתבוע יותר ויותר שיתוף בענייניי המדינה. לגיטימי על פי סולם הערכים החילוני-ליברלי-דמוקרטי אך לא בהכרח על פי סולם ערכים יהודי-תורני.

ציבור חרדי גדול, המסור באמת לדרך אחרת ולסולם ערכים אחר, של לימוד והסתפקות במועט, של סדר עדיפויות המעמיד במקום גבוה יותר את ערכי הרוח מאשר את המירוץ אחרי הצעצוע האחרון מתוצרת חברת אפל. ציבור שלא נסחף לרטוריקה לאומנית מתלהמת, שבתי מדרש חשובים לו מכיבוש גבעות שוממות בשומרון, היה יכול להיות כוח מאזן ושקול במאבק בין הלאומיות הפלסטינית ללאומיות הציונית.

אם הציבור החרדי היה באמת ובתמים חרד לתורת ישראל כפי שהוא מצהיר, ולא לערכים שחלחלו לתוכו מהציבור החילוני והדתי-לאומי, אזי היה פועל כדי שמדינת ישראל תהיה מקום המסור ללימודים ולא למלחמות. היה פועל שסדרי העדיפויות של המדינה יהיו כאלה שלא ידרשו את גיוס תלמידי הישיבות לטובת "הבלים של חילונים". כדי שיהיה פתרון של פשרה עם הפלסטינים שיאפשר למדינת ישראל להחזיק צבא קטן שבו ישרתו רק אלו שסולם הערכים שלהם תואם את זה.

הפשרה על שטחי קרקע לא אמורה להיות כואבת למי שרק לימוד התורה הוא ערך עליון בעיניו. הרי גם ללא טריטוריה יהודית התקיימה במשך מאות בשנים מסורת מפוארת של לימוד תורה. גם הרב"י מלובביץ, שחסידיו בישראל נמצאים בגרעין הקשה של המתנחלים, לא חשב שלשבת בברוקלין פסול, אלא אולי אף רצוי.

וכיוון שכבר אי אפשר לסמוך על השחורים שלנו שישבו בצד, יתעסקו בענייניהם ויהוו גורם ממתן או לפחות אינרטי בתערובת הנפיצה של ישראל ושכניה, אז אולי זה די מוצלח  שמגיעים לפה המונים שהשחור הוא צבע עורם ולא צבע מלבושם. בעתיד הנראה לעין ברור שלפליטים יש עניינים דוחקים יותר מהסכסוך שלנו עם הפלסטינים שהם לא צד בו. הם רק רוצים לנקות אחרינו ולהרוויח מספיק כדי לחיות ולא למות. מסה כזו של פליטים יכולה להיות גורם שמסב את תשומת לב הישראלים כולם לכך שיש בעולמנו אנשים שיש להם בעיות יותר חמורות מאשר לדחוק את רגלי הפלסטינים מעוד רכס בשומרון.

הפליטים הם אוכלוסיה שיש לה מוטיבציה חזקה לשמור על צביונה של ישראל כמדינה מערבית מתוקנת. לו היו רוצים להיות במדינה ערבית, היו נעצרים במצריים ולא ממשיכים בעמל רב אל ישראל. כך, באורח פרדוקסלי, גם אם דת חלקם הגדול היא מוסלמית, הם בעצם נמצאים "בצד היהודי" של המאזן הדמוגרפי בין הים לירדן, לא פחות מהעולים הנוצרים (ואף האנטישמים) מברית המועצות, בני הפלשמורה או בני המנשה מצפון מזרח הודו. אבל על זה כבר כתבתי בעבר. כאן דעתי שונה באורח קוטבי מתאוריות קונספירציה קסנופוביות  והזויות כמו אלו של גיא בכור ("לשמאל תוכנית לשינוי דמוגרפי באמצעות מסתננים").

לכן, כאני שומע את השר ישי משתלח בפליטים, אני חושב לעצמי שיש כאן מקרה קלסי המדגים איך "האחר" (החרדי) מנסה לדחוק עצמו אל לב ההגמוניה על ידי בידולו מה"יותר אחר", הפליט האפריקאי. "אני אולי שחור, אבל לפחות אני לא כושי".

אני מעדיף אותם על פניו. הבו לנו יותר שחורים, אבל את השחור האותנטי, לא את זה המרוקאי המתלבש ומתנהג כמתנגד ליטאי. תהיה לנו מדינה יותר טובה.

እንጀራ

יש רבים בעולם הסבורים שאני מומחה גדול לבישול אתיופי. ועד שהתנתקתי לפני מספר חודשים מכתובת הדואר האלקטרוני של מעבידי, הייתי מקבל בתדירות די גדולה שאלות הבהרה למתכוני האוכל האתיופי שמסתובבים באינספור מקומות באינטרנט תחת שמי.

איך זה קרה? ומה משמעות שם הרשומה?

על השאלה השנייה קל יותר להשיב.  እንጀራ פרושו אינג'רה,  (Injera), לחם שטוח עם מרקם ספוגי העשוי מקמח של טֶף (teff, ጤፍ). את נזידי העדשים (wat) שמים עליו ואוכלים אותם ביחד, ביד ימין. נורא טעים.

ולגבי השאלה הראשונה: בתחילת שנות התשעים, עם התחלת גלי העליה מאתיופיה, פרסם עיתון לאשה מספר מתכונים אתיופיים, ביניהם רבים צמחונים. כיוון שעולי אתיופיה לא פתחו מסעדות המיועדות ללא אתיופים (ועוד על כך בהמשך), והייתי סקרן לנסות את האוכל, העתקתי מעיתון לאשה שהיה בחדר ההמתנה של ד"ר רומנו, רופא השיניים שלי באותם שנים, מספר מתכונים אתיופיים צמחוניים. או שאולי תלשתי את הדף? אני לא זוכר, ובטח לא מודה…

אותם השנים הם גם ימי תחילת האינטרנט, ופרוטוקול ה HTTP (אתרים המתחילים ב www הם בפרוטוקול זה) לא היה כה דומיננטי באינטרנט כמו שהוא היום. חלקים נכבדים של הפעילות באינטרנט התרכזו במה שנקרא newsgroups, וכיוון שהיו גם מעט אנשים עם גישה לאינטרנט, יכולת להכיר את רוב האנשים שהיו פעילים בקבוצה (newsgroup) מסוימת. באותם השנים הייתי מתכתב באימייל עם אשיות אינטרנט כמו Tim BernersLee, כיום Sir Timothy John "TimBernersLee, OM, KBE, FRS, FREng, FRSA, לגבי פרוטוקולים כאלה ואחרים…

אחת הקבוצות בה נהגתי לבקר נקראה (אם אני זוכר נכון) news.food.veg.receipes, קבוצת דיון למתכונים צמחוניים. מישהו שם חיפש מתכונים אתיופיים צמחוניים, לי היו המתכונים מעיתון לאשה, תרגמתי אותם לאנגלית והעליתי לקבוצה, מתי שהוא ב 1991-2.  ומאז, כמו דברים רבים מימיה הראשונים של הרשת, כל המתכונים האלה הועתקו ושוכפלו אינספור פעמים, הומרו לפורמטים חדשים ומעודכנים, הוכנסו למאגרי מתכונים ברשת, והועלו בפורומים אינספור של מתכונים ובישול. ובכל הגלגולים הרבים האלה, שמי וכתובת האימייל שלי נשארו איכשהו צמודים אליהם. כתובת האימייל שלי שם אפילו נותרה זו של תחנת העבודה הספציפית שהייתה לי באותה תקופה, ואיכשהו, המיילים המשיכו להגיע אלי, ה"גורו" העולמי של הבישול האתיופי, עד מאי 2011. אז "הודחתי" מהכהונה הרמה, והמיילים התחילו לחזור לשולחיהם. כך חולפת תהילת עולם 😦

בישלתי לפי המתכונים האלה, אבל לא הרבה. בלי האינג'רה זה לא זה, ואינג'רה מסובך להכין, ולא הכנתי אף פעם. אבל כל פעם שעולי אתיופיה פתחו מסעדה בארץ, הלכתי לאכול. בדרך כלל, המסעדות נסגרו לפני שהספקתי להגיע אליהן. ב 1996 נשלחתי בשליחות מעבידי דאז לאורגון, ארה"ב, לשנה ושם היו שתיים-שלוש מסעדות אתיופיות טובות, והיה תענוג. ואז חזרתי לארץ, ועדיין לא היו כאן מסעדות.

גם עולי הודו, וגם עולי אתיופיה, משום מה, לא פתחו פה מסעדות איכותיות שיציגו את המטבח הנפלא שלהם. ולא ברור לי למה. אני עובר אחת לשבועיים דרך התחנה המרכזית הישנה, רואה שם לא מעט מסעדות אתיופיות, או לפחות מקומות שבהם יושבים אתיופים ליד שולחנות, ונראים כמו מסעדה. בדרך כלל 3-4 שולחנות מכוסים מפת ניילון, טלוויזיה רועמת שירים באתיופית (אמהרית או טיגרית, אני לא מבחין..), ואנשים יושבים, מעשנים ושותים, אבל אני אף פעם לא רואה אף אחד אוכל. מייאש.

לפני כמה שבועות שמחתי לראות את השלט הזה על אחד המקומות האלה שליד רחוב נווה שאנן. סוף סוף תפריט!

לפני שבוע נכנסתי למקום הזה. שוב, אף אחד לא אוכל. שאלתי אם יש שירו, מעין תבשיל עדשים. אמרו לי שיש. הזמנתי, ישבתי וחיכיתי. כולם הסתכלו עלי במבט מוזר. עוד שמתי לב, שהאדם שממנו הזמנתי, לא העביר את ההזמנה הלאה לאף אחד. אולי חיכה שיגמור ללעוס את כדור ה"גת" הענקי שישב לו בלחי. חשבתי כבר לברר מה קורה, אך עשן הנרגילות הסמיך (נרגילות מעט שונות מאלו הערביות) שבר אותי, קמתי ואמרתי למלצר שיבטל את ההזמנה. הוא לא התרשם, ואני – יצאתי בידיים ריקות. חבל. אנסה שוב בפעם אחרת בשעת צהרים, אולי בערב לא מקובל לאכול.