אני הייתי פה קודם

עניין הגבולות בין המדינות, אלו שהולכים וגובהים, נראה לי לפעמים אחד הפגמים המוסריים הגדולים ביותר של האנושות. למעשה, עניין הגבולות מוחק את זכויות האדם ומחליף אותם בזכויות אזרח. בלבד.

באיזו זכות התקוממו הפלסטינאים על שובו של העם היהודי לארצו, טיפין טיפין, אז בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים? רק בגלל שהם כבר ישבו בשטח? התנגדותם לתנועה חפשית של אנשים אל מה שאפילו לא היה מדינה עצמאית משלהם בשלב ההוא גרמה אולי למותם של יהודים רבים שיכולים היו אולי לברוח מאירופה ולהנצל. אולי.

אני מתחיל דווקא מעניין זה, בניגוד למה שהייתם מצפים למי שמביע דיעות "סמול קיצוני", בעקבות שיחה גלוית לב (נראה לי) עם חבר פלסטיני. שאלתי אותו אם הוא רואה כפתרון אידאלי מבחינתו מדינה אחת או שתיים. הוא אמר שאחת, שאליה יהיה חופש הגירה לא רק ליהודים. לא שאלתי (עדיין) האם גם לכל פליט מאפריקה שירצה בכך. וגם אמר שהפלסטינים תמיד היו מכניסי אורחים ושתרבותם מאפשרת מדינה דו-לאומית כזו. לא מיצינו את הנושא, ולא העליתי (עדיין) את פרעות תרפ"ט, אבל מאז אני מהרהר בכל עניין החד-לאומיות, דו-לאומיות, רב-לאומיות או אי-לאומיות.

אז למה באמת שכל אדם בעולם לא יוכל לבחור לעצמו איפה הוא רוצה לחיות? באיזה זכות קבוצת אנשים שברגע נתון מאכלסת טריטוריה מסוימת, שבמקרים רבים השתלטה עליה בכוח הזרוע וללא "זכות" מחליטה מי יוכל לשכון בטריטוריה הזו ומי לא? האם נתנו לאוכלוסיה הילידית של אמריקה את הזכות להחליט מי יוכל להגר אל הארץ המאד דלילה שאכלסו? לאוכלוסיה הילידית של אוסטרליה? קדחת.

ומה לגבי מדינות כמו דובאי או סעודיה, שרוב הדרים בהן הם עבדים מודרניים, עובדים זרים ללא זכויות אזרח? באיזו זכות מגיעים כל כספי הנפט רק לקבוצה אתנית מסויימת שבמקרה הייתה שם בשטח בשנים המתאימות?

תאמרו שהפתרון הוא ממשלה עולמית אחת? יתכן שזה פתרון לחלק מהסוגיות. אבל גם בממשלה עולמית יהיו תמיד קהילות עם אוטונומיה כזו או אחרת, וסוג של "וועדת קבלה" מסוג כזה או אחר שינסה לשמור על אופיה האחיד של הקהילה, שינסה לשמור על המרחב האוטונומי ל"אנשים כמונו". בעלי סולם ערכים פחות או יותר דומה, בעלי אותו מצב כלכלי כמונו, לפחות, שלא יפלו לנטל עלינו. מונע חיכוכים.

נקודה משמעותית בעד גבולות, יותר נכון טיעון שיש להשיב עליו: מה לגבי ההשקעה האנושית רבת השנים של קבוצה מסויימת בטריטוריה שלה: כבישים, תחבורה, ממשל תקין, ערים מפותחות. השקעה שאי אפשר בכלל לכמת אותה בסכומים עם מספר ספרות שנכנס בדף A4. זה לא משהו שקרה במקרה, מזל של מישהו שיצא לו לגור במקום מסוים וגילה שיש תחת רגליו נפט, או יהלומים, או זהב.

או סתם אקלים נוח. כאשר העולם מתחמם והולך, בעיקר עקב הבזבזנות האנרגטית של האנשים הגרים באזורים היותר צפוניים שלו, והאזורים היותר דרומיים הופכים להיות פחות ופחות ראויים למגורי אדם, האם אין חובה מוסרית על האנשים היותר צפוניים לאפשר לדרומיים להעתיק את חייהם צפונה? תהיה בגדול תזוזה של האוכלוסיה צפונה, אבל אי אפשר להפריד את זה כמובן מעניין התשתיות והממשל. אני לא רואה תנועה משמעותית של פליטים מאפריקה לסיביר. נורווגיה ושבדיה עדיפות בעיניהם על רוסיה. הם מצביעים ברגליים נגד פוטין ודומיו. מעניין למה.

הבעיה שצריך למצוא לה פתרון היא איך לפזר את אוכלוסיית העולם באופן שבו יהיה לכולם הזדמנות שווה לחיים טובים. אם כל עניי העולם יהגרו לארצות העשירות יהיה שם גם צפוף מדי, וגם העושר שאותו באו לחפש, יעלם. לא בגלל שכספי המיסים ילכו לקליטת המהגרים ותמיכה בהם. יהיה שם עוני מאותה סיבה שהיה עוני במקום ממנו באו המהגרים. גם עניין של השכלה וכישורי השתכרות רלוונטיים, גם זה שלא לכל העולם יש את מוסר העבודה הקלוויניסטי שהוליד את הקפיטליזם המערבי. לא את כל העוני ההוא אפשר להסביר בעוולות הקולוניאליזם.

ממשל תקין גם הוא פתרון חלקי בלבד. גם אם היה אפשר לכפות על מדינות עניות "ועדה קרואה" שתנהל את ענייני המדינה באופן תקין, וגם אם אפשר היה גם להתגבר על הבדלי הערכים וסדרי העדיפויות בין מי שבא מבחוץ ומביא אתו נורמות ניהול שגורמות לשגשוג כלכלי לבין האנשים שאותם בא לנהל, זה תהליך ארוך טווח מאד, ארוך מעבר לכהונה של אדם אחד או אחר, עניין של עשרות שנים שבמהלכו, בעולם עם גבולות פתוחים, אתה מאבד את כל האוכלוסיה היותר חזקה.

נורמות תרבותיות הן מכשול גדול. למשל אותו הגבר/האב שלא ירשה לאשתו/בתו לצאת ללמוד או לעבוד בארץ המוצא שלו, אבל אם יהגר לצרפת לא רק ירשה, אלא גם יכפה לצאת לעבודה. כי בארץ המוצא "מה יגידו", ומה, הוא לא גבר מספיק לפרנס את משפחתו? ובצרפת כך עושים כולם, ופתאום כושר ההשתכרות שלה גדול משלו. ואין ברירה.

זו סוגיה גדולה בהרבה מהאם ישראל הצפופה כבר כעת יכולה לקלוט כמה עשרות או אפילו מאות אלפי פליטים, אפריקאים או פלסטינים ממגורשי הנכבה, האם מדינה ענקית ולא צפופה כמו ארה"ב יכולה לקלוט את כל אוכלוסיית מרכז אמריקה, גם לא האם גרמניה יכולה לקלוט מליון או עשרה מיליון סורים. אפילו קנדה, המדינה השניה בשטחה בעולם עם אוכלוסיה דלילה במיוחד ומדינות פרו-הגירה רוצה רק את המובחרים, אלו שבארצות המוצא שלהם כבר הוכשרו לעבודה יצרנית. הם רוצים את המוחות הבורחים. את העניים ממש, אף אחד לא רוצה, גם לא כשוטפי כלים במסעדות.

עם כל הכבוד לאנגלה מרקל, ויש לי כבוד ענק אליה, היא mensch אמיתי, גם קליטת מיליון פליטים סוריים היא לא יותר מאספלנית על הפצע המדמם הזה.

ממשלת על עולמית הייתה יכולה אולי להסיר את בשאר אסד מהשלטון ולהכניס ועדה קרואה במקומו עד לייצוב התנאים לבחירות דמוקרטיות, אבל מדינה כמו סוריה כמו נידונה למשטר רודני, בעצם כמעט כמו כל המדינות הערביות, או למצער למשטר מושחת ולא מייצג כמו שאר העולם הלא מערבי. גם ישראל בדרך לשם. התערבות נקודתית פה ושם לא תפתור כלום, נדרש פתרון מערכתי, ולי אין כזה.

דוד, הטייס המלאזי

תנו לי לספר לכם על חברת התעופה הגרועה ביותר בעולם, אולי. ולא, כוונתי הפעם לא לאל-על.

מדובר בחברה בשם Int'Air Îles, שחיפושי באינטרנט העלו כחברת התעופה היחידה המקשרת בין שלושת האיים המהווים את מדינת קומורוס. אחסוך לכם את החיפוש מה זה הקומורוס הזה. זו מדינה זעירה, מאד עניה (מספר 13 ברשימת המדינות הכי עניות, מספר 2 ברשימה אחרת), ליד חופי מערב אפריקה, בין מדגסקר ומוזמביק.

למה אני טורח לספר על החברה הזו? כי זה מדגים את מהלך העניינים במדינות מסוג זה, ויכול להסביר, חלקית כמובן, את מצב העניינים שם.

במהלך חודש אוקטובר הייתי עסוק לארגן את המסע בין איי האוקיאנוס ההודי, שסופו היה אמור להיות בג'יבוטי אבל בפועל הסתיים בשניים מאיי מדינת קומורוס. ניסיתי לברר איך מגיעים אל האיים האלה ואיך עוברים ביניהם. התחלתי באתרים המקובלים, כמו אקספדיה ו skyscanner אבל מדינת קומורוס לא נקלטת ברדאר שלהם. באתר של flightradar24 דווקא הופיע שדה התעופה הבינלאומי של מדינת קומורוס, בעיר הבירה מורוני, ונרשמו שם המראות ונחיתות לאיים הסמוכים, רק בלי ציון שם חברת התעופה.

בפורום בצרפתית מצאתי אזכור של חברת התעופה  Int'Air Îles וחיפוש העלה שיש יש להם אתר אינטרט ודף פייסבוק. האתר לא עלה (הודעת שגיאה) ובדף הפייסבוק לא היו עדכונים זמן רב ואיש לא ענה להודעות. לא התייאשתי, וביקשתי מידידי JP, שותפי למסע דובר הצרפתית, שינסה להתקשר אל אחד ממספרי הטלפון של אחד מארבעת סניפי החברה שמספריהם מופיעים בדף הפייסבוק.

לא ענו באף אחד מהמספרים, וחלקם אף היה מנותק. JP לא התייאש והתקשר לשדה התעופה במאיוט, האי הרביעי בקבוצת איי קומורוס שתושביו ברוב חוכמתם העדיפו להשאר צרפתים (בשנת 1998). בשדה התעופה העבירו אותו למשרד של Int'Air Îles. שם שאלו אותו בחשד מאיפה יש לו את המספר הזה.

ובכן מסתבר שהחברה קיימת, וגם טסה, לטענתם. הם הכתיבו לו בטלפון את רשימת הטיסות ומועדיהם, וסיפרו לו שהאיש שתחזק את האתר עזב (וכנראה השבית את האתר כי לא שלמו לו) ושאת הטלפון שמופיע בדף הפייסבוק הם איבדו. בשאר המשרדים, בשלושת האיים האחרים, יש תקלה בטלפון, לטענתם.

יותר סביר שנתקו להם את הטלפונים כי הם לא שלמו. כמו שלמדתי יותר מאוחר מדוד הטייס המלאזי זה מה שקרה עם המטוס היחיד שלהם, שאותו חכרו מחברת תעופה דרום-אפריקאית. הם לא שילמו על תחזוקת המנוע שיש לבצע אחרי כל 3000 שעות מנוע ולכן החברה המחכירה, שמחכירה להם את המטוס כולל טייסים ומכונאים, הפסיקה להם את הטיסות.

חברה דרום אפריקאית אחרת מחכירה שני מטוסים קטנים לחברה אחרת, בשם AB aviation (שמאוחר יותר למדתי שכן טסה בין איי קומורוס,) ושדוד, הטייס המלאזי, עובד אצלה. דוד, שנראה כמו ילד סיני בן שש עשרה, יחד עם בת זוגו הרומניה, שנראית כמו הכלאה בין מתעמלת רומניה ודוגמנית, שהו כמה ימים באותו המקום באי מוהלי בו שהינו גם אנחנו ויצא לנו לדבר בארוחת הערב.

דוד לא בן שש עשרה, יותר קרוב לארבעים, ונראה הרבה יותר מרשים במדי הטייס שלו בהם הטיס אותי שלושה ימים מאוחר יותר חזרה לציוויליזציה. הוא ובת זוגו גרים לסירוגין בארה"ב, רומניה ודרום אפריקה, והוא "מוחכר" לסירוגין לחברות תעופה בכל רחבי אפריקה, מדינות שאת רובן אני לפחות לא הייתי יודע למקם על מפה עיוורת. את הסיפורים מסמרי השיער על התנהלות התעופה האזרחית בקומורוס שמעתי ממנו.

מסתבר שראש ארגון התעופה האזרחית בקומורוס, מקורב לנשיא כמובן, תכנן להקים חברת תעופה. עד שהוא יקים את אותה חברה, הוא חסם את כל הנסיונות של חברות אחרות לקבל רשיון, כולל AB aviation שכבר חכרה מטוסים ומכרה כרטיסים מראש לארבעה חדשים. הביקוש היה קיים כי אין באמת דרך בטוחה ואמינה אחרת לעבור בין האיים. אפילו לא שירות מעבורות אמין. אבל לא הפריעה ל"רשויות" שם שהאיים מנותקים זה מזה. הנשיא היה חוכר מטוס משלו כשהיה רוצה לבקר באחד מהאיים האחרים, אם היה רוצה. ככה מתנהלים העניינים שם בקומורוס, וכנראה שגם בלא מעט ממדינות אפריקה האחרות.

התשתיות, כבישים, שדות תעופה, טרמינלים לשדות תעופה, נמלי שיט, אם הסינים לא בונים את זה, בדרך כלל בתמורה לשליטה בקרקעות או מחצבים, פשוט לא קיימים. ואם הם קיימים, הם לא מתוחזקים. הדרך בת 25 הקילומטרים משדה התעופה ב pomoni בירת moheli אל האכסניה בה שהיתי היא במצב כה גרוע שלוקח שעה וארבעים דקות לצלוח אותה. עשר שנים קודם, זה לקח רק חצי שעה. למה? שילוב של שחיתות וחוסר יכולת. בשורה התחתונה, המדינה לא ממומנת מכספי המיסים שהאזרחים משלמים, אלא בעיקר מכספי סיוע, ולכן אין למדינה תמריץ לשפר את המצב הכלכלי של סתם אזרחים.

זו למשל זו האופציה היחידה לעבור ישירות בין moheli  ל Anjouan

יתכן שחברת התעופה ההיא, Int'Air Îles,, הצליחה לגייס מאיפה שהוא קצת כסף, כי האתר שלהם הוא בהקמה. אמנם בשלב זה כל הטקסט שם הוא כולו "….Lorem ipsum dolor sit amet", טקסט שבא עם התבנית הריקה של אתרים, אבל לפחות משהו קורה. יתכן שבעתיד הם גם יזכרו לשים חלק מההכנסות בצד לטובת תחזוקה שוטפת של מנועי המטוסים.

אני רק שמח שלא התפתיתי לרכוש מהם כרטיסים לטיסות בין האיים. בשדה התעופה ב Mayotte, לפני שטסתי לקומורוס בחברת התעופה EWA air (חברת בת של air austral, חברת תעופה "בסדר" שבסיסה בראוניון). ראיתי את הדלפק שלהם בשדה התעופה, הערתי את הבחור שנמנם שם, ושאלתי אם הם טסים. "בטח, בטח". וכמעט מכר לי כרטיסים מ Moheli ל Anjouan (אין בכלל טיסות בין שני איים אלה)  ומ Anjouan ל Moroni לטיסות שהוא כנראה ידע די בוודאות שלא יתקיימו. אבל אם איזה "מזונגו" (לבנבן) מתעקש?

לידיעת הצוללים באוקיאנוס ההודי

לפני שנסעתי בתחילת נובמבר ל "IOT",  טיול למספר איים באוקיאנוס ההודי, שאלתי בכמה קבוצות פייסבוק (בהן שואלים דברים מעין אלה,) לגבי אפשרויות הצלילה בהם. שתיקה. בדקתי גם באתרים בשפות זרות וגיליתי שאם אתה קורא צרפתית, יש לא מעט חומר. באנגלית, הרבה פחות. כיוון שצללתי בכל אחד מהאיים מטה, הנה מה שמצאתי על קצה המזלג:

כללי: בכל האיים, אלו תמיד צלילות מסירה, תמיד מודרכות. מחיר צלילה כולל ציוד נע בין 40-55 יורו. בניגוד למלדיבים, לא מחייבים מחשב צלילה. בעלי כוכב אחד יכולים גם הם למצוא צלילות. טמפרטורת המים נעה כל השנה בין 26-30 מעלות.

איי סיישל: יש המון איים. בשניים העיקריים, Mahe  ו Praslin יש מועדוני צלילה. יש מעבורת מהירה בין האיים ולכן אין בעיה לצלול בימים עוקבים באיים שונים. צללתי חמש צלילות במועדון בשם Seychelles Underwater Centre בעיירה Beau Vallon באי Mahe. איכות הציוד טובה, המועדון מנוהל על ידי בריטית, המדריכים מקומיים. חלקם טובים, חלקם סתם "פושטקים" (בגדול, כל תלמיד תיכון בסיישל עובר קורס צלילה במהלך לימודיו.). הם מוציאים שתי צלילות בבוקר, עם מנוחה בסירה, ועוד צלילה שלישית בשעה שתיים. נסו לצלול עם המדריך אתו צללתי, בחור מוצק בשם טוני (בתמונה מטה), עם שיער מחומצן. היה טוב, אבל נטה להציק לדגים כדי לשעשע את הצוללים. מה רואים שם? הרבה דגה צבעונית, אין הרבה דגים ממש גדולים, יש הרבה eagle rays, יש מקומות בהם יש הרבה צבים. האלמוגים מתחילים להלבין גם שם. את רוב מה שאפשר לראות בצלילה, אפשר לראות גם בשנורקל, ביחוד ליד האי הקטן st. Pierre. הראות במים לא הייתה טובה, כנראה בעקבות הגשמים שהקדימו להגיע (בנובמבר. בדרך כלל מתחילים בדצמבר.) באטול Aldabra השייך לסיישל, אפשר לצלול רק ב liveaboard מהסוג המאד יקר. יש גם מועדון צלילה באי הקטן Silhouette שאליו אפשר לצאת בבוקר ולחזור בערב מהאי הראשי Mahe. יתכן שיש גם מועדון צלילה באי La Digue.

מאוריציוס: יש שני איים, הייתי רק בעיקרי (רודריגז, השני, במרחק שעה וחצי טיסה משם). רוב מועדוני הצלילה מרוכזים בחוף המערבי, בעיקר סביב העיירה Flic en Flac. צללתי במועדון בשם SeaUrchin Diving Center שגם הוא מנוהל על ידי מערביים, נדמה לי הולנדיות. הם מוציאים שתי צלילות ביום, מסירה. האתר המומלץ ביותר שם נקרא Cathedral, סוג של מערה תת מימית שנכנסים אליה דרך ארובה. בצלילה מעל תקרת המערה רואים את זרם הבועות של השוהים במערה עולה מעלה. חוץ מזה, הדגים שם די חסרי צבעים, אין הרבה אלמוגים והראות לא משהו (גם שם היה גשום, אולי בגלל זה). בחוף Tamarin קצת דרומה משם אפשר לשחות וגם לצלול עם דולפינים בים הפתוח, אבל מסוכן, המון סירות מתמרנות מסביב בלי חשבון לשוחים.

ראוניון: חוץ מהצוללים, שרובם תושבי האי, אף אחד פשוט לא נכנס שם לים. ב 2011, 2012 ו 2013 גולשים נטרפו על ידי כרישים ומאז ברוב החופים פשוט אסור להכנס למים. בחופים המוגנים על ידי ריף במערב האי (האי צעיר גיאולוגית, ואין סביב רובו ריף) אפשר תיאורטית לשחות או לגלוש, אבל לא ראיתי אף אחד במים. נכנסים רק למעין בריכות של מי ים המוקפות סלעים, אבל מלאות קיפודי ים.

במעדוני הצלילה, שרובם ממוקמים בנמל הסירות של העיירה Saint-Gilles טוענים שהם לא ראו אף פעם כריש. והם מוציאים צלילה אחת בבוקר, ולפעמים שניה אחרי הצהריים. צללתי במועדון בשם sea blue והיה מעניין. הטופוגרפיה מתחת למים היא של גושי לבה גדולים, יש דגה עשירה, לא דגים גדולים. מעט אלמוגים – שום דבר שמשתווה לים האדום. סביב רוב האי הים מעמיק במהירות רבה קרוב מאד לחוף אבל באיזור של Saint-Gilles יש ריף די מסיבי שמעניין לצלול שם. יש הרבה דברים לראות בראוניון מעל המים, ולכן צללתי רק פעם אחת.

Mayotte: אי שהוא חלק מצרפת לכל דבר, אבל גיאוגרפית חלק מאיי קומורוס, ארבעה איים בתעלה בין יבשת אפריקה לאי (היבשת השמינית מכנים אותו) מדגסקר. האי עתיק גיאולוגית ויש סביבו ריף מפותח וסביבה תת ימית עשירה. צללתי במועדון בשם jolly roger הממוקם צמוד למלון Sakouli שליד העיירה  Bandrélé
הראות מתחת למים טובה, יש דגה עשירה, ואתר הצלילה, מקום בשם "הארובה" היה יפה. הציוד במועדון קצת דליל, אבל היה מיכל ברזל של 15 ליטר כמו שאני מעדיף (אין ניטרוקס). הפלגה ארוכה בסירה אל אתר הצלילה, כמעט של שעה. ואחרי הצלילה "פיקניק" על אי חולי קטן עליו יש רק ציפורים. היה כיף, ואם היה לי שם יותר מיום וחצי, הייתי צולל עוד.
בחוף  N'gouja לא רחוק משם, אפשר לצלול (יש מועדון קטן) או לשנרקל עם המון צבי ים, בשמורת טבע שיש שם. אבל יש גם המון (יחסית) אנשים. יש עוד 2-3 מועדוני צלילה בצפון האי, שכולם מוציאים לאתר אחד ויחיד.

Comoros: מדינה שצריך דרכון זר בשביל לבקר בה. יש בה שלושה איים, הייתי בשניים. באי הראשי, grand comore,  (שם שדה התעופה הבינלאומי והבירה מורוני,) היה פעם מועדון צלילה שנחשב טוב במלון Itsandra ונמסר לי שהיו שם צלילות שוות. המלון מחליף בעלות כרגע ואין בו מועדון צלילה. זה שהפעיל את המועדון, אם מוצאים אותו, יכול להוציא שם צלילות.
ליד חופי האי Moheli, הקטן מבין השלושה, יש שמורה ימית המרוכזת סביב קבוצת איים חסרי שם שליד חופו הדרומי של האי. שם יש גם מלון בשם Laka Lodge המתופעל (משום מה) על ידי חבורת סלובקים. אחד מהם, ריצרד, נשוי למקומית, ומוציא צלילות, מסירה, בשמורה הימית. יש לו ציוד סביר, אבל מועט והוא בחור נחמד. הצלילות די שוות, עשיתי ארבע כאלה ביומיים, שכללו הפסקה על אחד האיים הקטנים. הראות במים טובה, הדגה עשירה, למעט ברקודה אחת לא ראיתי דגים גדולים. אבל יש הרבה לובסטרים. האלמוגים די הרוסים, כנראה בגלל סופות ציקלון עונתיות. יש לא מעט מניפות, כמו שרואים בטיראן. מקום סימפטי, ויש גם מה לראות מעל המים.

בשורה התחתונה, אם יש לכם אפשרות לצלול רק במקום אחד באוקיינוס ההודי, אף אחד מהמקומות האלה לא משתווה למלדיבים.

לשימושכם. שאלות נוספות אפשר דרך מנגנון התגובות מטה.

            .  

IOT

IOT הם ראשי התיבות שעמיתי למסע הזה המציא: Indian Ocean Tour, ביקור בכמה איים באוקיאנוס ההודי ממנו חזרתי ממש הבוקר. באינסטגרם חפשו את התג iotgjp#

יש לי הרבה מה לספר, אבל הכל כרגע  עדיין מעורבב לי בראש. מסקנות כלליות? זה היה מאד "יעיל" בנסיעה אחת לבקר בכל קבוצות האיים האלה: סיישל, מאוריציוס, ראוניון, מאיוט וקומורוס. הם מרוחקים ממקומותינו, אבל קרובים זה לזה. אלא שזה הפך את הנסיעה לארוכה, קצת ארוכה מדי, אפילו בשבילי. אולי בגלל הסמיכות לנסיעה הקודמת, לאיסלנד, חודש קודם.

כל האיים האלו שונים זה מזה, אבל עדיין, יש דמיון, והוא קצת "ממעך" את החוויה. אם הייתי יכול לבקר בכל אחת מקבוצות האיים האלו בפני עצמה, הייתי חוזר מן הסתם עם רשמים חזקים יותר מכל אחת ואחת. אני מקווה שמעבר על התמונות שצילמתי יעזור לי לבודד את הרשמים ולשחזר את החוויות.

היה מעניין לראות שככל שהתקדמנו מערבה, והתקרבנו אל חופי אפריקה, האיים, שכולם שייכים גיאוגרפית לאפריקה, הפכו יותר "אפריקאיים". ההזנחה והעזובה, השחיתות והכאוס, הלכו והתגברו ככל שהתקצר המרחק הפיזי אל חוף היבשת השחורה. כאילו שהיבשת מקרינה איזו סוג של אנרגיה משתקת.

אנרגיה שאפשר לסתור במידת מה על ידי השקעת כספים מסיבית של מעצמה קולוניאלית לשעבר עם רגשות אשם. האיים ראוניון ומאיוט נשארו, מבחירה, חלק מצרפת גופא, לא מושבה, אלא Department, ממש מחוז של צרפת. הם נהנים מהשקעות כספים אדירות מכספי משלם המיסים הצרפתי, והמצב שם לאין שיעור יותר טוב מבאיים הסמוכים. כעשרת אלפי אנשים טבעו בים בנסיון להעביר את עצמם בסירות פיברגלס רעועות (להן הם קוראים kwasa kwasa,) מהאיים בארכיפלג קומורוס שבחרו בעצמאות לאי שבחר בצרפת – מאיוט.

צללתי בכל אחד מהאיים האלה. זה לא היה טיול צלילה נטו, אלא רק דגימה פה ושם. עמיתי למסע היה אמור לסיים את קורס הצלילה שלו בסיישל, אבל זה לא הלך – יש אנשים שצלילה פשוט לא טובה להם. קשה להשוות למקומות כמו הים האדום, אבל אם הייתי נוסע לאוקיאנוס ההודי לצלילה נטו, הייתי בלי ספק ממליץ להעדיף את המלדיביים.

היה גם נסיון "מעניין" לטייל טיול כה ארוך עם מישהו שהוא לא זוגתי שתחייה. אתה אני מטייל כבר הרבה שנים ואנו כבר עושים זאת ממש טוב. עמיתי למסע היה צרפתי, (שימושי בארצות שבהן צרפתית היא השפה השולטת, אבל הצרפתית שלי מספיק טובה בשביל להסתדר גם ככה), בן גילי בערך. הכרתי אותו באתיופיה לפני שנתיים, ונפגשנו גם בפריז, שם הוא גר. זו הייתה היכרות שטחית למדי עד המסע הזה, ושנינו למדנו לא מעט אחד העל השני בחודש של שהות אינטנסיבית 24/7. לא כל מה שלמדנו אחד על השני היה חיובי מן הסתם, אבל לפחות זה לא נגמר בפיצוץ, ומבחינתי זה כבר הישג.

המשך יבוא, מן הסתם. הרשומה הבאה תהייה הרשומה ה 800 (!!!!) בבלוג הזה, וזה מחייב השקעה.

Tigray

החלטתי הבוקר שלא לכתוב על מה שקורה פה בזמן האחרון, אבל כיוון שזנחתי את הבלוג יותר מדי זמן, וגם בא לי לכתוב על משהו, נמלכתי והחלטתי לכתוב על כנסיות Tigray, חבל הארץ הצפוני של אתיופיה.

הנצרות האתיופית שונה מאד מהנצרות האירופאית, וגם קדומה ממנה. אני בטוח שמבחינת יושב הראש של תנועה להב"ה גם הם כולם "ערפדים מוצצי דם" (אופס, התפלק לי..) אבל הנצרות האתיופית היא נצרות מאד "יהודית" ויש הרבה סממנים בה שאפיינו כנראה כתות יהודיות שאחרי בית שני.

עניינו אותי (בין היתר) הכנסיות של אתיופיה, ויש בגדול שלושה מקבצים של כנסיות שכדאי מאד לבקר שם. אלו של Lalibela, אלו של אגם טאנה, ואלו של אזור Tigray.  חוץ מאלו, יש עוד כנסיות מסוגים שונים בישובים השונים, אבל העניין העיקרי בהן הוא קהל המתפללים.

אלו של Lalibela הן המפורסמות ביותר, והן הסיבה שבגללה באים רבים לאתיופיה. כמו מקדשי Ellora שבהודו בתמונה מטה, הן נחצבו בשלמותן מתוך הסלע המוצק, מלמעלה למטה.

וכך נראית אחת הכנסיות ב Lalibela:

יש גם את הכנסיות המפוזרות על איים ולחופי אגם Tana, כנסיות הבנויות מחומרים קלים: צואת פרות מעורבת בקש, קני במבוק, מחצלות, הן מצוירות להפליא, יפות מאד, ושוות רשומה משלהן…

באחת מהן, Tana Cherkos, (על פי המסורת המקומית) שכן ארון הברית במשך 800 שנים, בין התקופה שבה היה באי אלפנטה שעל הנילוס ליד אסואן, ועד שהועבר ל Aksum, שם הוא שוכן עד היום במבנה מטה (אולי).

בעיר Aksum היו מן הסתם הרבה כנסיות מפוארות בתקופה בה הייתה בירת ממלכה נוצרית רחבת ידיים שהשתרעה על חלקים מחצי האי ערב, אזור סודן, אריתראה ואתיופיה של היום וגם חלקים ממצריים. אלא שהמלכה (היהודיה!) Gudit כבשה את הממלכה במאה העשירית, והחריבה את כל הכנסיות, למעט אלו החצובות בסלע של אזור Tigray שריחוקן ומיקומן בצד המוסתר של ראשי צוקים הציל אותן גם מציפורני הכובשים היהודים וגם מפשיטות המוסלמים מסודן הסמוכה.

הכנסיות החצובות בסלע של Tigray הרבה יותר צנועות ממקדשי המערות של Ajanta אשר בהודו, אבל מיקומיהן הרבה יותר מרהיבים. הנה למשל אחד ממקדשי Ajanta:

והנה פנים אחת מכנסיות Tigray:

החציבה הרבה יותר פשוטה, הכנסיות עצמן קטנות, כי הן נועדו בעיקר לצרכי הנזירים, אך הן מצוירות ומקושטות כולן בציורים מאד נאיביים, המזכירים ציורים ביזנטיים, שצוירו על ידי הנזירים עצמם, ושרדו בזכות הריחוק של הכנסיות והעובדה שהן מאד מאד חשוכות. אבל המיקום שלהן, מדהים. 

התמונה מעלה של כנסיית Abba Yohannes (אבא יוחנן) שראיתי בספר צילומים על אתיופיה גרמה לי להבין שכנסיות Tigray שוות ביקור. הייתי קצת מודאג אמנם מהטיפוס אליהן בעקבות התמונות באותו הספר, אבל מדריך אחד אתו יצרתי קשר שם באזור הבטיחני שיש שם אנשים, ולהם חבלים, שעוזרים בטיפוס, ושזה לא בעיה כה גדולה כפי ש"טוענים באינטרנט". אז הקצינו לאזור הזה שלושה ימים (מתוך 22) וזו הייתה החלטה מצויינת.

בכנסיית Abba Yohannes דווקא לא ביקרנו משום מה. הטיפוס אליה לא אמור להיות מאד קשה, יחסית, אבל היא מרשימה בעיקר מבחוץ, באור של בין ערביים. אבל היי, ביקרנו ב 12 כנסיות אחרות!

המדריך אתו נדברנו, עוד מהארץ, אמנם לא הופיע ביום ובשעה היעודה (הפעם היחידה שקרה לנו דבר כזה באתיופיה, מפליא), אבל למזלנו הטוב התאכסנו באכסניית Gheralta הנפלאה, שבנה שם סילביו, מהנדס חשמל איטלקי בן 76 (כיום) תוך שילוב של שיטות בניה באבן וקש מקומיות ואדריכלות איטלקית (עוזר של קרלו סקרפה, לא פחות). סילביו  הציע לנו להתחיל במקבץ הכנסיות הנמצא בגוש הצוקים Dugem, ספציפית ב  Yohannes Maequdi. הזמינו לנו רכב שיביא אותנו אל נקודת ההתחלה של הטיפוס אל הכנסיה, ובדרך עברנו לקחת מדריך מהתאגדות המדריכים בכפר הסמוך Megab.
זו האכסניה:

אין בעיה להתארגן על טיול באזור הזה, אלא שזה לא זול. האכסניה מעלה עולה $85 ליום (יש מקומות יותר זולים אבל היא ממש שווה את זה), רכב ליום עולה $55-65, ורוב הזמן הוא עומד ומחכה לך, מרחקי הנסיעה אינם ארוכים. מדריך ליום, שחייבים לקחת, עולה 275 ביר, שהם כ 14$, כניסה לכל כנסיה עולה $7.5 (אבל לא מבקרים בהרבה מהן ביום, בגלל הזמן שלוקח לטפס עליהם, והמאמץ), וחוץ מזה "צריך" לתת תשר של 2.5-5$ לכומר עם המפתח שטיפס גם הוא אל ראש ההר כדי לפתוח לכם את הכנסיה, לפעמים גם סכום דומה לאיזה בחור שירוץ לכפר הסמוך לחפש את הכומר, וכמובן בסוף היום למדריך, ויש בכמה כנסיות גם טרדנים שמבקשים כסף בכדי שילדים לא ישליכו עליכם אבנים (וזה קרה). לאלה לא שילמנו, אבל היה לא נעים בטיפוס ל  Yohannes Maequdi, כנסייתנו הראשונה, שהסתתרה בצידו האחורי של מצוק של 500 מטרים מעל הנקודה בה עמדנו, ממש מתחת לפסגה.זו כנסיה מצניעת לכת, שבה שרדו הציורים בעיקר בזכות זאת. כך נראית הכניסה אליה, נחבאת בין גושי סלע גדולים:

כנסיית Abraha We Atsbeha חצובה גם היא בסלע כמעט כולה, היא אחת היותר מפוארות באזור, ואפילו לא צריך לטפס אליה יותר מדי, כ 80 מדרגות בלבד מדרך העפר העוברת מטה.

Maryam Papas אינה כנסיה מפוארת במיוחד, ולא נמצאת במסלולי הטיול המקובלים, אך נמצאת בתוך בוסתן שופע, ותחת כיפת סלע טבעית. הדרך אליה משופעת בעצי פיקוס אדירים ועוברת בין מצוקים אדומים מדהימים.

עד כאן, יום אחד.
למחרת טיפסנו לכנסיה הגבוהה מכולן, Maryam Korkor. טיפוס קשה, ויש החושבים שגם מפחיד קצת. את הכסף, גובים בתחתית ההר. הם יודעים למה.

Daniel Korkor נמצאת מצידו השני של הצוק מהכנסיה מעלה, וצופה אל נוף עוצר נשימה של העמק ממנו מגיעים. אבל רק כשיודעים איפה להסתכל (שליש הגובה, צד ימין בתמונה מטה) אפשר לראות את הרמקול המציץ מעל הכניסה לכנסייה הזעירה הזו.

קושי הטיפוס ל Abuna Yemata  נופל רק מזה של Debre Damo הנמצאת קרוב לגבול אריתראה, ואין בה כניסה לנשים, אז לא נסענו אליה. הקטע הקשה בטיפוס אורכו כ 8 מטרים והוא סוג של טיפוס צוקים, לא מאד קשה אם אין לך פחד גבהים, ויש מי שאומר לך איפה לשים את היד ואיפה את הרגל. אפשר גם תמורת סכום צנוע להיות מאובטחים בחבל, אז אובטחתי.  שווה לעלות לא רק בגלל האדרנלין. יפה שם למעלה.

בצד שמאל של התמונה מטה, חלקו התחתון של הקטע הזה.

ביום השלישי התחלנו ב Tekla Haimanot – כנסיה מאד קטנה בפרברי העיירה Hawzen. הציורים לא שרדו, אבל לא צריך לטפס ולא גובים דמי כניסה. גם זה משהו…

Medhane Alem Kesho חצובה בחלקה בסלע, וגם היא לא דורשת טיפוס. היא והשתיים הבאות הן חלק ממקבץ הכנסיות של Takatisfi. היא רחוקה יחסית מהכביש, אבל אם אתם נוסעים ל Mekelle למשל ברכב משלכם, המקבץ הזה שווה סטייה, וחצי יום.

Petros We Paulos (פטרוס ופאולוס) היא הכנסייה השנייה במקבץ הזה, שיפה ללכת בין כנסיותיו ברגל (בקשו מהרכב שיוריד אותם בדרומית ויחכה לכם הצפונית, או להפך). בכל הכנסיות באתיופיה מכסים את ציורי הקדושים, כסוג של מנחה. גם פה.

Mikael Milhaizengi דורשת טיפוס לא קשה, יש אפילו סוג של סולם לקטע העליון. יפה מלמטה וגם יפה למעלה. קצת מזכיר את Mesa Verde  באריזונה.

כנסיית Wukro Cherkos נמצאת כבר בפרברי העיירה Wukro. מבחוץ היא יפה, מבפנים פחות, כנראה שבגלל הקרבה לכביש לא שרדו הציורים. 

זו הייתה הכנסיה האחרונה בביקור הזה ב Tigray ואז, הרגשתי שמיציתי. היום, הייתי שמח לחזור לעוד סיבוב. יש עוד כמה עשרות כנסיות שעדיין לא ראיתי, ביניהן זו שבגללה בכלל החלטתי לנסוע לשם. כמה טיפוסי הרים משובחים, והנוף של כל האזור הוא כזה שלא ראיתי הרבה כמוהו.
יפה יותר מ Monument valley בארה"ב. עד כדי כך.

לשכור רכב באתיופיה

שבעת הימים הראשונים של מסלולנו באתיופיה הובילו צפונה כמעט עד גבול אריתראה, והכילו יום נסיעה אל Baher Dar דרך עמק הנילוס הכחול, יום של ביקורים במנזרים המפוזרים על איים באגם Tana (שלחופו נמצאת  Baher Dar),

יום של ביקור במפלי הנילוס הכחול ונסיעה הלאה ל Gonder, יום ב Gonder וכפר הפלאשים הסמוך לה (יותר מדי בדיעבד), יום בשמורת הרי סימיאן (מעט מדי, אבל ירד גשם, והדרך הלאה התבררה כארוכה מהצפוי), יום נסיעה ל Axum וביקור באובליסקים שבה, יום לתפילת הבוקר בכנסיות Axum ונסיעה הלאה אל העיירה Hawzen שבחבל Tigray, שם תכננו להעביר שלושה ימים בביקור בכנסיות החצובות שם בראשי הצוקים.

אחרי מחשבה מרובה, חשבתי לי ששבעת הימים הראשונים של ביקורנו באתיופיה יהיו מוצלחים יותר אם ניסע ברכב משלנו. הדרך אל העיר Baher Dar, תחנתנו הראשונה יורדת ועולה בקניון האדיר של הנילוס הכחול, ועוברת ליד מנזר Debra Libanos, ואם עושים את הדרך בטיסה (שעה) או אוטובוס (12 שעות) אין אפשרות לעצור ולהתעכב שם.

גם בהמשך המסלול, ביקור בשמורת הטבע בהרי סימיאן (הקופים מעלה משם), דרש רכב. רוב האנשים יוצאים לשמורה בטיול מאורגן עם רכב מהעיר Gonder שמדרום לשמורה וגם חוזרים לשם אחרי כן. אלא שהמסלול שלנו המשיך מהשמורה הלאה וצפונה אל Axum, אתר שרבים פוסחים עליו מקוצר זמן, אבל הי – יש לנו זמן, ובאקסום נמצא ארון הברית!  הסתבר שזו גם דרך מרהיבה לא פחות מזו שבתוך שמורת הרי סימיאן.

לשבעה ימים של תזוזה מרובה, עם מקומות שראוי להתעכב בהם בין אתר אחד למשנהו, נדרש רכב ונהג. באתיופיה אתה לא נוהג לבד. הכבישים אמנם די ריקים (זו אומת ההולכים, אחרי הכל) ולא קשה למצוא את הדרך, אבל אף אחד לא משכיר רכב בלי נהג. לינת וכלכלת הנהג, כנהוג שם, כלולה במחיר ההשכרה.

ברירת המחדל שלי הייתה רכב עם הנעה 4X4, כפי שאכן שוכרים רוב התיירים. הנחתי שהכבישים שם גרועים, וחלקם לא מכוסה אספלט, וגם בשמורת סימיאן הנחתי שמדובר בדרכי עפר. אבל אחרי ששאלתי וחקרתי, התברר שכל המסלול עליו מדובר עביר לחלוטין לרכב ללא הנעה קדמית ושרכב שכזה גם יותר זול משמעותית. הרכבים המוצעים הם כולם מיניבוסים, שיכולים להסיע בין 8 ל 12 נוסעים, אבל משיקולי מס אין אפשרות באתיופיה לרכוש למטרות תיירות רכב יותר קטן.

והסתבר בדיעבד, שבאתיופיה אותם המיניבוסים נוסעים בתוואים שבהם בארץ לא היו הנהגים מעזים להיכנס עם רכב 4X4 "רך". הם נוסעים לאט, חסים על הרכב, אך במומחיות.

אחרי חיפוש בפורומים, והמון המון מיילים עם כל מיני סוכנויות נסיעות שרובן התבררו כקיקיוניות לגמרי, הצלחתי למצוא מישהו שהשכיר (יותר נכון "ארגן")  לנו רכב, עם נהג, במחיר יחסית סביר לשבעת הימים הראשונים (מתוך ה22) של טיולנו. מצאתי אמנם סוכנויות להשכרת רכב בעיר הבירה, אבל הסתבר שהן כולן משכירות רק רכבי יוקרה, כנראה בעיקר לחתונות.

Gere, הבחור שמצאתי בעקבות המלצה של מטייל ישראלי באחד הפורומים גר בכלל ב Mekelle, בקצה השני של אתיופיה (hotgereth2007@yahoo.com  אם אתם צריכים), אבל מכיר מישהו שיש לו רכב באדיס אבבה, ובעל הרכב הכיר מישהו שהוא נהג וגם מדריך לעת מצוא, ונוצרה הקומבינציה שהביאה לכך שאברהם הנחמד  ( yohannesabrham@yahoo.com אם אתם צריכים נהג) התייצב בבית המלון שלנו בערב לפני היציאה לדרך עם ואן טויוטה גדול מימדים שנראה די חדש ובמצב טוב. ועל פי המלצתו, שהתבררה כמוצלחת כמו יתר המלצותיו, יצאנו למחרת לדרך בחמש בבוקר, בחושך מוחלט. וגם הגענו בחושך ל Baher Dar, מרחק 570 קילומטרים. הדרך כולה סלולה, אבל הולכי הרכב ובעלי החיים שולטים בכיפה ברוב חלקיה. הדרך גם מרהיבה, ותרצו לעצור פה ושם, למשל על הגשר מעל הנילוס.

המסלול המקובל לגרסה המקוצרת של המסלול הצפוני בנוי על טיסה במסלול המעגלי Gonder – Axum – Lalibela, לפעמים תוך דילוג על Axum. כך גם מתוכננות טיסות הפנים של חברת התעופה האתיופית.. למי שבוחר לעשות את זה יותר לאט, שכירת רכב היא אופציה לא רעה בכלל. אבל מטיילים צעירים שפגשנו (ויש מעטים, אתיופיה יקרה) הצליחו להתנייד גם באוטובוסים.

משוּט באתיופיה

עושה רושם שזו שנה בה אני מצליח יותר מהממוצע להשלים חלומות, והחלומות שלי, מה לעשות, קשורים  בחלקם הגדול לנסיעות. אז סוף סוף, אחרי שנים של ביטולים ודחיות, הגעתי לאתיופיה, והיה נפלא.

כבר פעמיים הזמתי כרטיסים, בחברת התעופה האתיופית, ונאלצתי לבטל (הנזק לא כבד, $50 לכרטיס). הפעם זה צלח, ונסענו, וחזרנו ועל זה רציתי לספר.

כנראה שאקדיש רשומות לחלק מהמקומות המדהימים בהם היינו, אבל ברשומה הזו ברצוני לשכנע שגם לאנשים מעל גיל 20 לא קשה לנסוע למקומות כמו אתיופיה, ושלא חייבים לעשות זאת בטיול קבוצתי מאורגן. זה יהיה אולי לא רלוונטי למי שלא מתכוון לנסוע, אבל אם לנסוע לאפריקה בכלל, אז לאתיופיה, כך אומרים לי אנשים שחיו ועבדו באפריקה שנים רבות ומכירים את היבשת היטב.

אלא אם כן אתם רוצים לראות ג'ירפות. ואריות, ופילים וקרנפים. אין פרק ספארי באתיופיה, מדינה צפופת אוכלוסין ומרובת אוכלוסין, שלחץ מאה מליון בני האדם שבה דחק החוצה את רוב בעלי החיים, וגם את רוב צמחיית הבר. אתיופיה, ארץ הררית ברובה, סובלת מסחף אדמה מסיבי עקב כריתת יתר של יערות, מה שהופך את הנילוס הכחול למשל, אחד משני המקורות של הנילוס שמתחיל באגם טאנה שבאתיופיה, לנילוס מאד מאד חום.

אז מה יש לראות באתיופיה? יש שני סוגי טיולים עיקריים באתיופיה: המסלול הדרומי המתרכז בביקור אצל שבטים ססגוניים, ושעליו ויתרנו (גם כי שמענו שברוב המקומות זה כבר רק הצגה לתיירים) והמסלול הצפוני, שבו טיילנו.

ומה יש במסלול הצפוני? יש המון אתרים הקשורים לנצרות המאד קדומה של אתיופיה, המון כנסיות ומנזרים, חלקם על איים באגם, חלקם חבויים בתוך צוקים נישאים שנדרש טיפוס מסמר שיער להגיע אליהם, ואחד שסתם מחזיק בתוכו את ארון הברית המקורי מבית המקדש (נאמר…).
יש גם טבע – שמורת Simien על הנופים המרהיבים ומפלי המים, שקע Danakil עם שפע תופעות וולקניות שלא תראו כמעט בשום מקום אחר על הכוכב הזה, הנילוס החום/כחול ומפליו, אגמים והרים נישאים. הטבע שם מרהיב, והטופוגרפיה בקנה מידה שלא מוכר מארצנו, הכל פשוט ענקי.
ויש גם חיות: קופים, איילות, סוסי יאור, …

רוב המטיילים המטיילים במסלול הצפוני עושים זאת בטיסות פנים, שמאורגנות כך שאפשר בעזרתן לבקר במקומות העיקריים ביעילות יחסית, ולא יקר – אם הגעתם לאתיופיה בחברת התעופה האתיופית, טיסות הפנים הן בחצי המחיר, כ 50-60$ לקטע, והטיסות אכן חוסכות זמן רב. טיסה של פחות משעה יכולה לחסוך לכם יום ארוך של נסיעה, כי המרחקים ארוכים והנסיעה אטית. אתיופיה היא יותר אומה של הולכים.

כשהזמנתי את כרטיסי הטיסה לאתיופיה, עדיין לא היה לי תכנון מפורט של הטיול, ולכן לא הזמנתי טיסות פנים באותה ההזמנה ממש. אחרי כן, אפשר לרכוש טיסות פנים בהנחה רק כאשר אתם כבר באתיופיה. כדאי לדעת את זה. אז הטיול שלנו לא התבסס ברובו על טיסות פנים, וטסנו רק בסופו, כאשר ניסינו לחסוך זמן כך שנוכל לבקר גם במזרח אתיופיה בעיר בשם Harar, מה שהיה מיותר לגמרי. Harar מדורגת אמנם במקום הראשון של האטרקציות בספר של lonely planet  על אתיופיה, אבל אם אני יכול לתרום לתכנון הטיול שלכם רק דבר אחד זה זה: Harar = מיותר.

אלא אם בא לכם לחזור אחורה בזמן, ולנסוע בפג'ו 404, כי המוניות שם הן כולן כאלה, כמו המכונית בה למדתי נהיגה לפני יותר שנים מכפי שאני מוכן להודות.

החברה הגאוגרפית מספק שירות של טיול מאורגן "אישי", לקבוצות קטנות, שבו הכל מאורגן לך, ולוקחים אותך ביד ממקום למקום. הם עושים את זה באמצעות משרד נסיעות אתיופי שבפועל עושה את כל העבודה, ואפשר ליצור קשר עם המשרד האתיופי ישירות ולעשות את זה יותר זול. אנחנו עשינו את זה, ופנינו אליהם וגם אל משרד נסיעות אחר שבו עובד בחור ישראלי החי באתיופיה. שניהם הציעו לנו מסלולי טיול בערך על פי מה שביקשנו, אבל זה נראה לנו יקר, והחלטנו לבסוף לעשות את זה לבד.

בסיכום לאחור, הטיול שארגנו לבד יצא קצת יותר ממחצית הסכום בהצעות שקיבלנו ממשרדי נסיעות אתיופיים ומזה של החברה הגיאוגרפית. טענת משרדי הנסיעות הייתה שזה יקר כי אנו קבוצה של שני אנשים, וחלק מהוצאות מתחלקות על שני אנשים במקום עשרים. אלא שבטיולים שהם מתכננים, המבוססים על טיסות, המרכיב היחידי שצריך להיות יותר יקר לקבוצה קטנה הוא המדריך, שזו הוצאה קטנה מאד יחסית. המלונות והטיסות הן הרי "פר אדם", והעברות מהשדה למלון זה משהו שהמלונות מספקים בחינם. כניסה לאתרים (לא זול…) גם היא מחיר לאדם, כך שלא באמת מוצדק שטיול מאורגן לשניים יהיה הרבה יותר יקר מטיול מאורגן לעשרים. וממדגם של שני נשאלים, מסתבר שגם טיול מאורגן של קבוצה גדולה לאתיופיה, יוצא יותר מ 200$ לאדם ליום, לא כולל הטיסה לשם וחזרה.

יצא לנו אפילו כ 60% מהעלות של טיול שהציע לנו מדריך אתיופי (שהומלץ על ידי רבים), המבוסס רק על תחבורה ציבורית (אוטובוסים) ממקום למקום, ומדריך מקומי בכל מקום.  טוב, גם משרדי הנסיעות צריכים להרוויח.

דווקא בטיול שארגנתי לבד, שכלל שבעה ימים עם רכב עם נהג שהסיע רק את שנינו (במקום טיסות), היה כן יותר זול באם היינו חולקים עם עוד אנשים. היו 8 מקומות במיני-ואן שמצאנו, אבל הברירה היא או מיני-ואן או רכב 4X4, וזה הרבה יותר יקר. אין אפשרות לשכור רכב פרטי, ולבטח שלא בלי נהג.

יותר מכל הפריע לי בהצעות שקיבלתי, עוד לפני שידעתי כמה זה באמת הולך לעלות בתכנון עצמי, הוא שאין לי שליטה על הדברים. שאני לא באמת יודע מה אני מקבל, אילו מלונות יוזמנו עבורנו, באלו אתרים בדיוק נבקר, מה כלול במחיר בדיוק ומה לא. קשה לי כנראה להתמסר. ובחיפוש עצמי אכן מצאנו מלונות ממש מיוחדים, וכיפיים בהרבה מקומות. היה שווה להשקיע את הזמן, להיעזר ב Trip advisor ואתרי פורומים, ולקרוא בספר ההדרכה של lonely planet, על אף ההסתייגות שיש לי מחלק מהמלצותיו.

גיליתי אגב, שלאפריקה כדאי להיעזר דווקא במדריכים של חברה בריטית בשם Brandt. מעולים.

המשך יבוא.

 

 

סוף הדרך

הכביש בתמונה מטה, שנגמר באופן פתאומי במקום בשם Hamed Ella בחבל Afar שבמזרח אתיופיה (כחמישים ק"מ מגבול אריתראה), מבשר את סופה של תרבות שלמה, של כריית מלח מקרקעיתו היבשה של אגם Asale.
לא הכביש, לא הישוב ולא האגם נמצאים במפות גוגל. חיפשתי. עד כדי כך המקום נידח.

כיום, עדיין מגיעות שיירות של מאות גמלים מדי יום אל קצה הכביש, וממשיכות דרך המדבר הלוהט של חבל Afar אל העיר Mekelle, מהלך שבעה ימים, בכדי למכור שם את מטילי המלח למפעל הממיר אותם למלח מאכל.

כיום הם עדיין מתעלמים בנחישות מהכביש בן חמשת החודשים, וממשיכים לצעוד עם גמליהם כל הדרך, תחת לפרוק את הגמלים בקצה הכביש, ולהעביר משא של כ 60 גמלים (כ 150 ק"ג לכל גמל) למשאית אחת שתעשה את הדרך אל המפעל בשלוש שעות במקום בשבעה ימים.

אבל אין סיכוי שצורת החיים הזו תשרוד, למרות ההתנגדות הלוחמנית של תושבי האזור, שכריית המלח היא פחות או יותר הדרך היחידה שלהם להתפרנס באזור הצחיח לגמרי הזה. הם הצליחו לעצור בשלב זה בנייה של ברכות אידוי להפקת מלח, ועדיין חוצבים מקרקעית האגם היבש מלח כמו שתמיד עשו. עם גרזן ומקל.

והם עושים זאת במקום שבו הטמפרטורה הממוצעת, היא 46 מעלות צלזיוס. שם הם יושבים בשמש, בלי אף בקבוק מי שתייה בסביבה, ומעצבים בסבלנות את לוחות המלח לריבועים מוקפדים, דמויי שיש קאררה, תמורת 3 ביר (כחצי שקל) ללוח. שכר מכובד יחסית לאתיופיה.

למה הם משקיעים בעיצוב? כי בעלי הגמלים רוצים להוביל רק מלח נקי ומרוכז ככל האפשר, ובמשך מאות בשנים, השתכללה שיטת העמסת הגמלים (והחמורים) וכנראה שלוח במשקל 3-4 ק"ג, בצורה ובגודל האלה, התבררה כמתאימה.

לא ברור למה הם כורים את המלח במקום הספציפי הזה דווקא ולא בכל אחת מהנקודות האחרות בעשרות הקילומטרים הרבועים של האגם המשתרעים עד לאופק ונראים בדיוק אותו הדבר. אני מניח שהם יודעים.

ביום בו הגענו, היו שם רק כמה עשרות גמלים, כי בעוד כורי המלח רובם מוסלמים, בעלי הגמלים רובם נוצרים, ולא עובדים בימי ראשון. בימים אחרים, יש מספר גדול יותר של נקודות בהן כורים, מעצבים, אורזים ומעמיסים מלח, במעין פס יצור קצר למדי. כשיש שם מאות רבות של גמלים, המראה כנראה מאד מרשים.

אבל גם כך, די מדהים שיש עדיין מקומות שכך נעשים בהם הדברים. ולמרות שלכרות מלח בצורה כזו, ולהוביל אותו באופן הזה לא "הגיוני" בעליל במאה ה 21, עדיין מדובר פה על תרבות שלמה, על אורח חיים שעוצב על פני מאות שנים, על מקור פרנסה של חבל ארץ שלם שעשוי להתרוקן לחלוטין מיושביו, כאשר (לא "אם") משאית אחת או שתיים יחליפו את כל אותן שיירות גמלים אינסופיות, וכאשר כף דחפור אחת תחליף את כל מאות כורי המלח.

אפשר אולי להטיל תמלוגים על מי שיזכה בזיכיון לכריית מלח תעשייתית שם שיועברו את תושביו הקיימים של האזור, ובכך להקל קצת על החורבן הכלכלי שהכביש יביא על תושבי האזור. אבל זה לא יקרה. זה אף פעם לא קורה. גם בישראל לא מצליחים לגבות תמלוגים ראויים מהפקת אוצרות הטבע של המדינה, לא בים המלח ולא מהגז הטבעי בים. ולתושבי חבל Afar יש עוד פחות כוח פוליטי מלמפגינים נגד מתווה הגז כאן.

בכל מקרה, צורת החיים הזו תיעלם. היה מעניין לראות אותה קיימת עדיין, קצת כמו מסע בזמן לעולם קדם-תעשייתי. ושיירות הגמלים מאופק אל אופק, כשימת המלח ברקע, מרהיבות.
אבל תחשבו על מי שצועד בראשן, שבעה ימים הלוך ושבעה ימים חזור, בטמפרטורות האלה.

 

אומת ההולכים

אחד הרשמים היותר חזקים שלי מאתיופיה, אחרי שלושה שבועות בצפונה, הוא שהאתיופים הולכים ברגל. או רצים. מכל מקום לכל מקום.

למשל 10 ק"מ הלוך וגם חזור לבית הספר, או עם שק תבואה על הראש, עשרות קילומטרים אל השוק בעיירה סמוכה, או עם מיכל מים צהוב בן 20 ליטרים, על ראש ילדה בת 10, כמה קילומטרים אל הבאר וחזרה. נשים, זקנים וטף, ממלאים את הכבישים בין הישובים, הולכים. אין כמעט אופניים, אין עגלות, אין אופנועים, שלא לדבר על מכוניות.

האספלט שייך להולכים, וכשמכונית ובה שני פרנג'י (אנחנו) ונהגם מנסה לעבור, זה לא עושה עליהם רושם. הם שומעים את רעש המנוע, אך לא זזים הצידה. אולי הם לא יודעים שמכונית עלולה לדרוס אותם, או שפשוט לא מקובל עליהם.

יש הרבה בעלי חיים: חמורים, פרות, גמלים באזורים היותר חמים, הרבה עזים וכבשים, וגם הם חולקים את הכביש עם הולכי הרגל, וגם הם לא זזים מרצונם כאשר מכונית (נדירה) עוברת.

ולא שחסר שם אספלט. בחלקים היותר נידחים של המדינה, למשל אלו המזרחיים, יש לא מעט כבישים, שנסללו בטופוגרפיה קשה אפילו. וחברות סיניות סוללות עוד מאות קילומטרים של כבישים בהשקעה של מיליארדים (שהם ימצאו כבר איך לקבל עליהם את התמורה). אבל אין מכוניות על כבישים אלו, רק המשאיות הסיניות האדומות המעבירות עפר לסלילת עוד כבישים.

אתיופיה, בחלקים גדולים שלה, עדיין בעידן הפרה-מוטורי. היא הנגטיב המוחלט של רוב ארה"ב, שבה לא תראה ברחובות אדם שאינו בתוך מכונית. אין ספק שזה תורם לבריאותם, ונותן להם יתרון עצום בריצות למרחקים ארוכים, ביחוד שרוב צפון אתיופיה הוא רמה גבוהה, של מעל 2000 מטרים מעל פני הים, דבר שעוזר לפיתוח ריאות של רצים מצטיינים.

אבל זה גם חלק מהסיבה לעוניים.

אין, עד כמה שהצלחנו לברר, שום מאמץ של חקלאים (ו 90% מהאוכלוסייה חיה מחקלאות) להתאגד, לאחד כוחות בכדי נאמר להוביל יחדיו את התוצרת לשווקים. או לרכוש יחדיו מכונת דייש, ולו פשוטה. אין טרקטורים, וגם אם היו, רוב החלקות כה קטנות, צורתן כה לא סדירה, וחלקן ממוקם במדרונות כה משופעים עד שאין סיכוי לעבד אותן באמצעים ממוכנים.

אז מה עושים?

יתכן שההתאגדות באמצעי היצור שקיבוצים ומושבים אפשרו היא שאפשרה למדינת ישראל להתרומם ממקום מאד מאד עני למקום בו היא היום. ומדינת ישראל היא מקום הרבה פחות ידידותי לעיבוד חקלאי מאתיופיה, שצפונה בכל אופן נראה פורה באופן יוצא דופן – אבל לא פורה מספיק בכדי להאכיל את כמעט 100 מליוני תושבי אתיופיה בשיטות שבהן הם מעבדים את הקרקע. וכך, בכל פעם שמשטר הגשמים חורג במעט מהרגיל, שומעים על "רעב באתיופיה". והיו שנים שכמעט מליון איש מתו ברעב שם. פשוט בלתי נתפס.

אולי במקום כבישים הם צריכים יותר מפעלי מים. כי לא חסרים להם מים, הם רק לא תמיד נמצאים במקום בו צריך אותם. אבל מה אני מבין. 22 יום באתיופיה לא הופכים אותי מבין.

בכלל, עדיף שישאירו לאפריקאים לנהל את ענייניהם. כל עניין הסיוע מבחוץ. מסתבר, רק מפרנס שכבה דקה ומושחתת של מקורבים לשלטון. ממישהי שחיה שם כבר שלושים וכמה שנים שמענו את הסברה, שרק כאשר הממשלות יהיו תלויות בכספי המסים של אזרחיהן הן, ולא בכספי המסים של אזרחי מדינות המערב, רק אז הן יפעלו לשיפור המצב הכלכלי בארצם כך שיהיה ממי לגבות מסים. נשמע לי הגיוני.

לעזוב את אפריקה

אף אחד לא רוצה להשאר באפריקה, זה ברור. לא ברור לי למה המצב כל כך על הקרשים כמעט בכל מקום ביבשת העשירה הזו, אבל זה ככה. כל מי שיש לו מספיק כוח, שכל ואנרגיה בורח משם.

יש סיבות ידועות: מדינות שעוצבו על ידי שלטון קולוניאלי שהן בעצם אוסף של שבטים עוינים, שלטון שהועבר מהשולט הקולוניאלי למקורבים ילידים מושחתים המשרתים את אותן המדינות ששלטו שם קודם. אבל ברמה הפרוזאית ביותר,  הומחשו לי הסיבות דווקא בביתן אחד בביאנלה לאדריכלות בוונציה השנה, הביתן של "אדריכלים אפריקאים צעירים".

את הביתן, שהיה ממוקם באחת הסמטאות של וונציה, לא במתחם הראשי, היה אתגר למצוא, אבל התעקשתי – הייתי סקרן מה אמצא בו. ומה שמצאתי היה מדכדך. אולי פרוייקט אחד, באי לאמו שבקניה (הייתי שם וגם כתבתי על זה..) של בית מלון מחומרים טבעיים. אבל הרוב, היו דברים כמו "גדר לשוק גמלים". עוד יותר מדכדך היו הטקסטים המופלצים שליוו כל בדל עשייה שכזה, כאילו שהמילים הגדולות, המכילות את כל מילות המפתח הנדרשות, יכולות לכסות על העובדה שבאפריקה, הדבר היחידי שמשגשג הוא נגיף האבולה. ראו למשל הטקסט הזה, של ארכיטקט מגאנה, בשם Corbina Banning. מסתבר שהגדר היא לא סתם גדר, אלא field of operation…נו שויין.

ראבאק, כולה גדר של שוק גמלים.. לא ברור למה הארכיטקט הזה נמצא באריזונה ולא בגאנה?

אפריקה מתרוקנת מהמוצלחים שבתושביה, ולנו אין שכל לנסות ולקלוט, מרצון – לא מכפיה, ולו מתי מעט מהם. יש פה כ 50 אלף מבקשי מקלט שמשרד הפנים פשוט לא מטפל בבקשות המקלט שלהם, כדי שיוכל להמשיך ולקרוא להם "מסתננים", כדי שיוכל להמשיך ולצפצף על החוק הבינלאומי. לפחות יש את בג"ץ, שנראה היום כמו עלה תאנה נידף בסרט פורנו, שלפעמים מכסה חלקית איזו ערווה.

יצא לי להכיר כמה ממבקשי המקלט הנמצאים פה בחיפה, ולנסות ולסייע לכמה מהם: בחיפוש דירה, בפניות לביטוח לאומי, בעזרה לקבל את שכרם מהמעבידים שלהם. כל אלו שפגשתי, הם אנשים נמרצים, אינטליגנטיים, עובדים קשה. הלוואי עלינו עוד כאלה.

גם בתל אביב, בכל פעם שאני עובר באזור התחנה המרכזית, אני רואה את היזמה, המרץ וההשקעה של מבקשי המקלט מאריתראה וסודן. על כל מסעדה אתיופית שפתחו עולי "ביתא ישראל", שברובן קשה למצוא אוכל של ממש, אלא הן יותר מיסבאות, יש עשר מסעדות אריתראיות וסודניות המתפקדות כמו שצריך, למרות שהן ברובן צריכות "מנהל קש" ישראלי, בחלק מהמקרים ערבי ישראלי שיושב לו ומעשן נרגילה כל היום בעוד האריתראי, הבעלים האמתי שלא יכול לקבל רישיון עסק, מתרוצץ, עובד קשה ומתפעל את העסק. מזכיר את השותף הארי שיהודים היו צריכים להכניס, בתקופת הביניים לפני שנשלחו סופית למחנות. אין לי ספק שיש פה תהליך של ברירה טבעית, שמביא אל פיתחנו את היותר מוכשרים, היותר נמרצים מתושבי המדינות האלה.

אבל זה טבעי. להגיע מאתיופיה הקריטריון היה אך ורק קשר ליהדות. להגיע מאריתראה הקריטריון הוא יוזמה, מרץ, כושר השרדות. כוח לשרוד את החטיפות והעינויים של הבדואים בסיני.

פספוס רציני. זוהי אוכלוסיה נוצרית אדוקה, שבסכסוך האזורי שלנו תהיה תמיד או נייטרלית או לצידנו. שמוכנה לעבוד קשה, במלאכות שכל הבכיינים בשכונת התקווה שרוצים להעיף אותם מפה, בחיים לא יסכימו לקחת. הם גרים בדירות שאף ישראלי לא היה מוכן לגור בהן, תאמינו לי – ראיתי לא מעט מהדירות האלה.

אבל אנחנו לא חושבים משום מה שמדינה עם כלכלה מפותחת כמו שלנו יכולה לקלוט 50,000 איש. בירדן יש היום 615,000 פליטים סורים. בעיראק 215 אלף. בטורקיה 843 אלף. בלבנון 1,185,000. כן: מיליון מאה שמונים וחמישה אלף. רק אתמול פתחה טורקיה שעריה ל-60,000 פליטים כורדים שברחו מאימת דאע"ש ונכנסו אליה. שישים אלף ביום אחד. אבל אצלנו 50,000 פליטים זו סכנה מספיק גדולה כדי לכלוא אנשים ללא משפט, ואיום על הזהות היהודית של המדינה. פחחח…

חבל שאפריקה מתרוקנת בדיוק מאותם האנשים שהיו יכולים אולי להוציא אותה מהבוץ, אבל האנשים האלה כבר הרימו ידיים מאפריקה. הם היו מעדיפים להגיע לאירופה, שם הם יכולים להסתופף בוונציה תחת הגשר, במרחק נגיעה מיאכטות אדירות מימדים של מיליארדרים, המגמדות את בתי וונציה, ולנסות למכור משקפי שמש מזויפים. למה הם עושים את זה כולם באותו מקום במקום להתפזר בעיר? יש לי חשד ששוחד לשוטר מקוף ספציפי אפשר להם לעמוד במקום הזה דווקא.

ישראל היא ברירה פחות טובה מבחינתם, גם אם היינו מתייחסים אליהם אחרת. כי באירופה אפשר לחיות רק מהפירורים שנופלים מצלחות האירופאים. יש אפילו לא מעט ישראלים שעושים זאת. אבל בהינתן שהם כן הגיעו הנה, במאמץ אדיר מבחינתם, ישראל תהייה נפסדת אם לא תקפוץ על ההזדמנות ותקלוט אותם בצורה מסודרת, מבחירה.

וזה עוד כשחושבים עליהם כ"משפרי תנאים", לא ככאלו שנמלטים – כי הברירה של כל אלו שעדיין לא גורשו מפה היא או מוות או שרות כפיה לכל החיים בארץ מוצאם. אבל כל מי שעוד נשאר כאן, מסודאן ואריתראה, הוא בדיוק כזה. אלו מדינות שהחוזרים אליהם לא מאריכים חיים. אלו אנשים שעל פי אמנות שישראל חתומה עליהם, אסור לה לגרש. אבל בלי שום קשר, ישראל יכולה לקלוט כמה עשרות אלפי בורחים מאפריקה, אפילו כמה מאות אלפים, גם כאלה שסכנה ברורה ומיידית לא מרחפת מעליהם, וכדאי לה לעשות את זה.

נכון, זה יפגע בהכנסות קבלני כוח האדם המביאים פועלים זרים, שרובם קיבלו רשיונות בזכות היותם אנשי ש"ס (בתקופת אלי ישי) או אנשי ליכוד.  אבל למדינת ישראל ככלל, כדאי לקלוט את האנשים האלה. הם הולכים להיות נכס כלכלי, לא נטל. רק צריך לאפשר להם להתפזר בארץ, לא להישאר בדרום תל אביב. בחיפה למשל, אין את החיכוכים האלה, כי אין פה ריכוז כזה גדול.

פעם הייתי אומר שזה בגלל שאין בחיפה הרבה לאומנים גזעניים, אבל ההפגנה בה השתתפתי בזמן מלחמת צוק איתן גרמה לי לחשוב שנית על זה. כי ראיתי שם רצח בעיניים, של האנשים שמעבר לרחוב מוריה, שאני חושד שהיו רובם חיפאים.

ואפרופו גזענות: רשות האוכלוסין וההגירה מפרסמת כל רבעון מסמך מעודכן עם "נתוני זרים בישראל". הטבלה מטה היא מתוך הדו"ח של הרבעון השני, 2014.

שימו לב לנתון על "תיירים ללא אשרה בתוקף", 93000 איש. לא במקרה הנתון הזה מעודכן ל סוף 2012. כי מה שמסתתר מאחורי השורה הזו הם כל אותם האנשים שבאו הנה לעבוד, "לגזול עבודה מפי הישראלים" על פי הדמגוגיה של שרי הפנים, שהגיעו כתיירים ונבלעו בשטח. אף אחד לא מעדכן את המספר הזה, כי אף אחד לא מוטרד ממנו. ולמה? כי פה מדובר בעצם על "מסתננים השוהים כעת בישראל שצבע עורם לבן". מספרם כפול מהמספר בשורה הראשונה, שם הניסוח היה צריך להיות: "מסתננים השוהים כעת בישראל שצבע עורם שחור".

אם מסכמים את "עובדים זרים לא חוקיים" עם "תיירים ללא אשרה בתוקף", מגיעים ל 106,568 בעלי עור לבן הנמצאים פה שלא ברשיון, לעומת 48,212 בעלי עור שחור. אבל רק את בעלי העור השחור רוצה הממשלה לכלוא ללא הגבלת זמן, ולגרש באמצעים מפוקפקים למדינות לא ידועות. רק את האנשים שהגיעו הנה כדי להימלט ממוות או עבדות אנו רוצים לגרש.

צייר: דוד ריב

את הפולנים, הרומנים, הקולומביאנים שבאו הנה לא מסכנת חיים אלא רק מטעמים כלכליים נטו, אנו מקבלים בעצימת עין ברורה. כי אנו יודעים שאנו צריכים את מבקשי העבודה האלה. רק שלא יבלטו לנו בשטח עם עור שזוף מדי.

קניה ונורווגיה 2

רצה המקרה ובשנת 2011 שהיתי בהפרש של כמה חדשים בקניה ואחרי כן בנורווגיה, וכתבתי על הדמיון וההבדל בין שתי מדינות אלה. השנה שוב רצה המקרה (עקשן, המקרה הזה..), ולפני שבוע ביקרתי בביתן הנורדי (המקסים) בגני הביאנלה בוונציה, שהשנה שיתף פעולה עם שלוש מדינות אפריקאיות: קניה, טנזניה וזמביה בביאנלה לאדריכלות. נושא התערוכה היה הסיוע ששלושת מדינות סקנדינביה הגישו לשלושת מדינות אפריקה. סיוע שמתבטא לא מעט בשליחת אדריכלים לאפריקה, בעיקר לבניית בתי ספר וארמונות לנשיאים (כנראה תנאי הכרחי להמשך מתן הסיוע). כותרת התערוכה הייתה:
“FORMS OF FREEDOM: African Independence and Nordic Models”

מעבר לאירוח של קניה, טנזניה וזמביה בביתן הנורדי, למדינות אפריקה הייתה נוכחות מצומצמת מאד בביאנלה. למוזמביק הייתה פינה ב"ארסנלה", נדמה לי שגם לדרום אפריקה, ולחוף השנהב היה אמור להיות (על פי מפת הפסטיבל) ביתן אי שם בעיר, אלא שניסיונותיי הנחושים למצוא אותו עלו בתוהו. לדעתי הוא פשוט לא הוקם.

אחד ממפעלי הסיוע שהביתן האפרו-נורדי תיאר, היה הניסיון של NORAD, ארגון סיוע החוץ הנורווגי, לסייע לחבל טורקנה, חבל שבו הייתי אז ב 2011 במסגרת ניסיון להקים מפעל השקיה לשני כפרים שמנסים לעבור ממרעה לחקלאות, הפעם במימון ממשלת ארה"ב ("אובמה" – הם משוכנעים שם שהם קיבלו את הסיוע בגלל שאובמה בעצם קנייתי).

הנורווגים ניסו להסב את תושבי החבל מרועי צאן לדייגים. יש בחבל את אגם טורקאנה הענקי, ובאגם יש דגים, ענקיים גם הם. וכפי שאומר הפתגם – תן לאדם דג והוא יהיה שבע לארוחה אחת. תן לו חכה, אז הוא יהיה שבע לתמיד.  תושבי טורקנה עצמם אמנם לא אוהבים לאכול דגים, אבל מוכנים לדוג אותם אם יש מי שיקנה אותם.

אז הארגון הנורבגי הלך בגדול. הוא נתן לתושבים סירות, ורשתות דייג. חוץ מזה, הוא סלל כביש באורך 250 ק"מ אל מחוץ לחבל כדי שיוכלו להוציא את הדגים למכירה לשאר תושבי קניה. גולת הכותרת של מפעל הסיוע היה מפעל להקפאת דגים ב kalokol (בתמונת הכותרת של הרשומה), לו הם קראו "סיביר", כדי שאפשר יהיה להסיע את הדגים הקפואים אל השווקים.

היו כמה בעיות בתכנון המפעל הזה. בסרט וידאו שהיה שם בתערוכה, רואיינו תושבי טורקאנה שניסו לעבור לדייג. אלו התלוננו מרה על שהרשתות נקרעו, והם לא ידעו לתקן אותן. וחורים נבעו בסירות, והן לא ידעו לסתום אותן. זה פשוט לא בתרבות שלהם.

את חורבות הכביש  30 שנה מאוחר יותר קיללתי יום יום כשנסענו שם אל הכפר קפוטיר שעל גדות נהר המלמלטה, במסגרת סקר התכנות לעוד מפעל סיוע מגלומני. הרצועה הצרה של אספלט שנותרה במרכז הדרך משבשת את הנסיעה קשות. במקום לסלול כביש, היה צריך כנראה לסלול דרך כורכר טובה עם מעבירי מים. קצת הכרה של תנאי השטח הייתה מבהירה שאין סיכוי שמישהו אי פעם יתחזק את הכביש הזה.

וקצת תחקיר בשטח היה מבהיר לנורווגים שלצורך הפעלת מפעל הקפאת הדגים יש צורך ביותר מים מתוקים מכל כמות המים המתוקים העומדת לרשות כל תושבי טורקאנה גם יחד. זהו אזור מאד צחיח. וכמובן שאין שום סיכוי שהתושבים יוכלו להרשות לעצמם את כמויות הדלק הנדרשות להפעלת בית הקירור. את מעט הדלק שהם צורכים הם מביאים ממרחקים ומשלמים עליו מחיר מאד מופקע.

כל הדברים האלה התגלו רק אחרי שהמפעל, שהיה אמור לעלות כמה מאות אלפים מהמטבע הנורווגי, כבר הושלם בהשקעה של כמה עשרות מליונים. המפעל (בתמונה מעלה) קיים ועומד שם עד היום, אבל לא הופעל אפילו פעם אחת. חֶלֶם זו כנראה עיר בנורווגיה. (תיאור הפיאסקו הזה, בנורווגית). הסתבר גם שהדגים מהאגם נשמרים מספיק טוב על קרח, בדרך לשווקים. או סתם כשהם תלויים על מראה הצד של הרכב, כמו שעשינו אנחנו.

זו כנראה התוצאה של יותר מדי כסף (מנפט וגז) לפחות מדי אנשים (ב1970 היו  3.7 מליון נורווגים) המלאים עד להתפקע  בכוונות טובות. האם אפשר היה לעשות במיליונים האלה של כספי סיוע שימוש יותר טוב? אני לא בטוח. דורות של אפריקאים גדלו בהרגשה שגורלם תלוי בשקי המזון שיגיעו מהמערב, ולא במשהו שהם יעשו או לא יעשו. יש כבר מספר מנהיגים אפריקאים המאשימים בסיוע החוץ את החידלון והעדר היזמה של מדינות אפריקה. ויש הגורסים שמפעלי הסיוע הם סוג חדש של קולוניאליזם שמטרתו לשעבד את אפריקה.

קשה לא לתת, המצב ברוב אפריקה באמת קשה. וקשה גם לתת, כי ברוב המקרים הנתינה גורמת בטווח הארוך יותר נזק מתועלת.

אז מה לעשות? אולי לפזר את תושבי אפריקה בשאר העולם? עושה רושם שרובם רוצים לעזוב את אפריקה. אפשר אולי "לגלות" סימני יהדות אצל כמה שבטים שם ולהביא אותם במבצע הנה, לסייע בידנו במאבק הדמוגרפי, בשמירה על אופייה "היהודי" של ישראל. יש כמה שבטים שבפרוש אפשר לגלות אצלם סממנים כאלה.

הסינדרום הצפון אפריקאי

גם בקריאה חוזרת של  "הזר" של אלבר קאמי נשארת סתומה הסיבה בעטיה רוצח מֶרסו, גיבור הספר את אותו "הערבי", זה שקאמי לא טרח לתת לו שם. רוצח, ונידון למוות, על ידי המשטר הקולוניאלי הצרפתי.

רוב מקרי הרצח של אלג'יראים בידי המליציות של המתיישבים / מתנחלים הצרפתים דווקא לא נענשו (כמו למשל רצח 40 כפריים בכפר ריווה, בשנת 1956) כך שמרסו הורשע במידה כזו או אחרת בשל היותו חריג בחברת המתיישבים אליה הוא אמור היה להשתייך. העדר דמעותיו בהלווית אמו והליכתו לים למחרת ההלוויה סימנו אותו כ"כלב זר", "לא באמת אחד משלנו", כזה שאפשר למצות אתו את הדין ולהדגים שגם colon, מתנחל צרפתי, "שחור רגליים", יכול להיענש על הריגה סתמית של ערבי חסר שם.

או שגזר הדין משקף את  הההטייה הנאו-קולוניאליסטית של קאמי, שעד הסוף ממש האמין ב"כיבוש נאור" של אלג'יריה, ששאף לממשל פדרטיבי עם אוטונומיה חלקית, קצת כמו שטחי A,B ו C בשטחים. כזה שבו מתיישב אכן נענש על הרג אלג'יראי.

נעזרתי בחיפושי אחרי סיבת הרצח בספריו של פרנץ פאנון, פסיכיאטר שעבד בבית החולים הפסיכיאטרי בּבֵּלִידַה, אלג'יר, ותאר בספריו את הנזקים הנפשיים שמשטר הכיבוש גרם הן למתיישבים והן ל"מיושבים", מה שהוא קורא "פסיכוזות תגובתיות". את ספרו "מקוללים עלי אדמות" התחלתי כבר לקרוא בעבר, אבל לפרק המדבר על "מלחמה קולוניאלית והפרעות נפשיות" הגעתי רק כעת.

אסור להשוות בין הקולוניאליזם הצרפתי בצפון אפריקה לקולוניאליזם הציוני. עצם השימוש במונח קולוניאליזם בהקשר הציוני הוא מלכתחילה טעון, כי אני לא גורס ש"היהדות העולמית" החליטה להקים לעצמה "קולוניה", מושבה במזרח התיכון. אבל הקריאה בכתבי פאנון מטרידה ומעכירת מנוחה. בגלל הדמיון למצבנו כאן. בגלל הדמיון בין השיח הצרפתי לציוני, זה שבו תושבי המקום מתוארים כחלק מ"הטבע", משהו שהוא ברקע, מנתוני הטריטוריה, כמו המדבר, הביצות, היתושים – משהו שיש לתרבת, להכניע, להביא אליו ציביליזציה.

וכן, יש הקבלה מוצדקת בין רצונה של צרפת להגדיל את גבולותיה דרומה אל מעבר לים התיכון, לרצונה של מדינת ישראל להתפשט מזרחה אל מעבר לגבולותיה. ובשני המקרים, המדינות הכובשות מעבירות מספר גדול יחסית של אנשים אל השטח הכבוש. בשני המקרים יחסי המתיישבים / מתנחלים לאוכלוסיה ה"ילידית" הם כר נרחב להתפתחותן של הפרעות נפשיות.

אני שואל את עצמי האם יש אצלנו מקבילה לתיאור של פאנון את האופן שבו משטר הכיבוש מעוות ומשחית הן את נפשות הכובשים והן את אלו של הנכבשים. לא ידוע לי.

מתוך ההקדמה של אליס שרקי לספר (בהוצאת בבל): "פאנון מתאר תבניות אלה כבר בניתוחיו את המצב הקולוניאלי ב'מקוללים על אדמות': עבור המתיישב (colon) המיושב (colonise) אינו אלא התגלמות הרוע… " הכובש לא יכול לסלוח לנכבש על מה שהוא "נאלץ" לעולל לו.

על כך מתווספת התאוריה של "אסכולת אלג'יר" שאליה נחשף פאנון בבתי החולים הפסיכיאטריים של אלג'יר. על פי תיאוריה זו, שפותחה "מחקרית" על פני שלושים שנה בבית הספר לפסיכיאטריה של אוניברסיטת אלג'יר, בראשות הפרופסור Porot, "הצפון אפריקאי הוא פושע". לא השפעות הכיבוש, הדיכוי והדה-פרסונליזציה המובנית בו הם הגורמים לפשיעה הזו. לא – זהו משהו מהותי במבנה המוח. "האפריקאי הוא אירופאי שעבר לובוטומיה", "היליד הצפון-אפריקאי, שפעילות מוחו העליון וקליפת המוח שלו אינן מפותחות, הוא יצור פרימיטיבי…." (פורו, כנס בבריסל, 1935).

ולכן, הוא "אלים באורח תורשתי". (משהו כמו "ערבים מבינים רק כוח" אצלנו). המאפיינים של האלג'יראי על פי אסכולת אלג'יר הם שהוא: "הורג לעיתים תכופות, הורג בפראות – הנשק החביב עליו הוא הסכין, והוא הורג בגלל כל דבר שטות." והיו גם תיאוריות המקשרות את הצורך בריקון גופת החיה הנשחטת מדם על פי השחיטה הכשרה המוסלמית (והיהודית) ו"צורך האלג'יראי להתפלש בדמו של הקורבן" ממנו נובעת חיבתו להריגה בסכין.

זהו ה"מובן מאליו" של הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יר: הפחד מהפרא, הפועל כחיה, ללא בקרת האונה הקדמית, ההורג בסכין בכדי להתענג על הדם, בגלל כל דבר שטות. מרסו היה אולי מנותק רגשית, אבל "מחוברת" דיו כדי להוציא את האקדח למראה הסכין שהוציא ה"ערבי", ולירות. ולוודא הריגה בעוד ארבעה כדורים. ואולי גם לא לחשוש מהתוצאות. היו לו די תקדימים סביבו לחשוב כך.

והשבוע, במקרה, נפטר מאיר הר ציון, גיבור ישראל, שכמה שנים לפני שהיה אחראי לטבח עשרות אזרחים בכפר קיביה, עוד שבשנות החמישים, כנקמת דם על רצח אחותו בידי בדואים (כנראה) עבר את הגבול לירדן עם כמה חברים, תפס באקראי חמישה רועים בדואים, שחט ארבעה מהם בסכין ושלח את החמישי לספר על זה. גם הוא לא היה צריך לחשוש מהתוצאות. מחאו לו כפיים. הוא גם רצח בסכין, "כמו שהאלג'יראים אוהבים" – האם אשמה בכך השחיטה הכשרה היהודית, או שהוא סתם התענג על הדם?

יהיה פה שלום

בסופו של דבר, יהיה פה שלום. אתמול הבנתי למה.
יהיו פה בקרוב שתי מדינות – אלא שמצב האנשים הגרים בהן, לא בהכרח הולך להשתפר.

איך הגעתי למסקנה מרחיקת הלכת הזו? היא לא נראית כלל מובנת מאליה, לבטח לא לאור כל
ה Posturing של אנשי הליכוד, הבית היהודי ושאר מפלגות הימין הקיצוני בזמן האחרון.

זה התחיל בכלל בהזמנה לדיון על לקחים מהמצב בדרום אפריקה, עם מלאת 20 שנה לסיום האפרטהייד ובעקבות תשומת הלב שהמדינה הזו משכה לאחרונה עם מותו של נלסון מנדלה. ארגנו את הדיון אנשי המאבק הסוציאליסטי, גוף שלקיומו לא הייתי מודע עד לדיון הזה, ושאחד מחבריו לומד איתי ערבית בשנה האחרונה. השתתף בדיון גם אורי וולטמן,  שייצג את  מק"י  – אתו אני לומד פילוסופיה באוניברסיטת חיפה. לבחור יש כושר דיבור…

היה לי מעניין להיות נוכח שם. קודם כל מרתק אנתרופולוגית לראות את ה"סצנה" השמאלית ואת ה"מאבקים הסוציאליסטיים" על פירורי הפירורים של הצד השמאלי של המפה הפוליטית. המצב בדרום אפריקה, בו קואליציה של ה ANC ושל המפלגה הקומוניסטית מובילה מדיניות ניאו-ליברלית שמאז סיום האפרטהייד רק הגבירה את אי השוויון הכלכלי בין שחורים והלבנים, היווה הזדמנות פז לאנשי המאבק הסוציאליסטי לנגח את "מפלגת האחות" הקומוניסטית הישראלית.

מסתבר שגם לאנשי המאבק הסוציאליסטי יש מפלגה אחות בדרום אפריקה, בהקמה כעת לקראת הבחירות הקרובות, מפלגה של ארגוני עובדים בשם WASP ("מפלגה עם עוקץ") שהם מעורבים הן בהקמתה והן באיסוף תרומות עבורה (תרמתי גם אני..) והם, שלא כמו אנשי איגודי העובדים הקודמים, אמורים לא להפוך מושחתים וגנבים בשנייה בה הם מגיעים לשלטון.

כי זה בדיוק מה שקרה לאנשי ה ANC, הקונגרס הלאומי האפריקאי, מפלגתו של נלסון מנדלה. כי בפועל, העסקה שנרקמה בתחילת שנות התשעים בין מנדלה כמייצג השחורים בכלל וה ANC בפרט, ובין וילם דה-קלרק כמייצג המיעוט הלבן הייתה בפועל כזו:

• השחורים יקבלו זכות הצבעה ולכן את השלטון הפוליטי במדינה.
• הלבנים יישארו בעלי ההון, המכרות, משאבי הטבע והשליטה המוחלטת בכלכלה.
• מספר מצומצם של שחורים, אלו שבשלטון, יקבלו גם הם נתח מהעושר של המדינה הזו, העשירה ביותר באפריקה. כמו למשל: מזכיר ארגון עובדי המכרות שתוך זמן קצר הפך לאיש עשיר. הונו מוערך כיום ב 700 מליון דולר, לא רע לחבר וועד. לאלון חסן מנמל אשדוד יש עוד מה ללמוד…

OK, מנדלה עצמו אולי לא היה מושחת. אולי הוא חשב, אז, שהוא לא יכול להמשיך ולהניף את שני הדגלים: המעמדי והגזעי. ולכן בחר לקנות זכויות פוליטיות לגזע השחור במחיר ויתור על הפן המעמדי של המאבק. אלא שהשחורים הם גם "במקרה" המעמד הדפוק כלכלית בדרום אפריקה. גם כיום, עשרים שנה אחרי, הם מנועים כלכלית מליהנות מחלק ניכר של זכויותיהם. אולי זה היה פספוס של הזדמנות היסטורית, אולי להמשיך בהנפת שני הדגלים היה מהווה החמצה של הזדמנות היסטורית. לעולם לא נדע.

השאלה המעניינת מבחינתי היא מה אפשר להקיש ממקרה דרום אפריקה על מצב באזורנו. השוואה מעמיקה של המצב כאן עכשיו למצב שם אז, אפשר למצוא כאן: יש קווי דמיון רבים, הן בהעדר הזכויות האזרחיות של האוכלסיה הפלסטינית הכבושה והן באי השוויון הכלכלי/מעמדי בין יהודים לפלסטינים, ובעיקר ביחס לפלסטינים בשטחים הכבושים. המצב הכלכלי שם קשה.

האם צריך השמאל הישראלי לעשות כמעשה מנדלה, ולבחור להניף רק דגל אחד? שלי יחימוביץ בחרה את הבחירה הזו, ואת דגל "השלום", שפן אחד שלו הוא הענקת זכויות אזרח לאוכלסויה הכבושה,במדינתנו או במדינתם, היא הסתירה עמוק במגירה אחורית. היא העדיפה להניף את הדגל המעמדי/כלכלי , בלבד. לא ביחס לאוכלוסיה הפלסטינית בשטחים כמובן. עליהם ועל מצב אי השוויון הכלכלי שם היא לא שמעה והיא לא ראתה אותו כעסקו של המצביע הישראלי. זה, אמור לדאוג רק לאזרחים, הם לא, וכאמור, זה לא עסקנו, אליבא דשלי.

האם אפשר להניף שני דגלים? זאת השאלה, וזו שאלה שאני מתחיל לחשוד שהתשובה עליה היא שלילית. אם ניקח את דרום אפריקה כדוגמה, שווה לזכור  שהחרם הבינלאומי עליה הוסר ברגע שהושג שוויון זכויות פוליטי. מאותו הרגע, העולם היה יכול לחזור ולעשות עסקים עם דרום אפריקה במצפון שקט, להמשיך וליהנות ממשאבי הטבע הלא מבוטלים שלה. הקפיטליזם העולמי השיג את שלו – שקט פוליטי והמשך המדיניות הניאו-ליברלית של המשטר שם. אפשר לעשות אינטגרציה של דרום אפריקה למשק העולמי ולהמשיך לעשות שם עסקים. וזה היה מה שחשוב. זה שמצב השחורים רק הורע, זה הבעיה שלהם.

כשאני אומר "הקפיטליזם העולמי", חשוב שאסביר  למה אני לא מתכוון. אני לא מתכוון לרמוז שיש איזו מועצת זקנים של קפיטליסטים המתכנסת ומחליטה למשל ששווה להחליף את השלטון במדינה כזו או אחרת, כמו למשל כעת באוקראינה.  "הקפיטליזם העולמי" הוא גם לא אוסף מנהיגי המדינות המתועשות או ארגון מדינות ה OECD, לא גופים כמו הבנק העולמי או השוק האירופי.  "הקפיטליזם העולמי" הוא גם לא אוסף מתואם של חברות רב לאומיות. אף לא אחד מאלה.

"הקפיטליזם העולמי" הוא להבנתי מעין "היד הנעלמה" של "רוח הקפיטליזם". סוג של צייטגייסט / רוח הזמן שמתבטא למשל שרצונם של אזרחי הולנד שחברה הולנדית לא תבנה פרויקט של רכבת לירושלים שהתוואי שלה עובר מחוץ לגבולות המוכרים של מדינת ישראל. בעצם, גם לא לעשות עסקים עם ישראל בכלל.
למה לא? כי נמאס להם מהבלגן של המזרח התיכון, נמאס להם לקרוא בחדשות על מעללי הכיבוש הישראלי, לא משנה איך מדווחים עליהם. הם רוצים שקט, ושגשוג, וכלכלה פורחת. ולשם כך צריך שוק עולמי מפותח, עם שווקים משוכללים. ההולנדים רוצים (רק כמשל כמובן) שיקנו את פקעות הצבעונים שלהם. וכרגע, אנחנו מונעים מהפלסטינים את האפשרות להיות לקוחות טובים של פקעות צבעונים. פשוט כי אין להם כסף. המשק הפלסטיני סגור בתוך מובלעות שטחי A ו B, בשטחי C אנחנו נוהגים כשלנו בפועל ולא מאפשרים שום בניה ציבורית או מסחרית.
אתנו, ההולנדים היו כן יכולים לעשות עסקים, אבל לכסף שלנו יש ריח לא טוב. אנחנו לא נראים הרבה יותר טוב מדרום אפריקה שלפני 1994. וזו בעיה שההולנדים, רק כמרכיב לא מודע של  "הקפיטליזם העולמי", מעוניינים לפתור. ומכאן – החרם עלינו.

וזה לא רק החרם. באלף דרכים עקלקלות אותו ה"הקפיטליזם העולמי" עושה כדי שבפינת העולם הזו נפסיק להתקוטט עם שכנינו ונאפשר לכל האזור להיות שותף לפיתוח ושגשוג כלכלי, משק קפיטליסטי חסר חסמים לפיתוח. זה גם מתבטא למשל במודעות שאנשי עסקים ישראלים מפרסמים ובהם הם ממריצים את נתניהו להגיע להסכם. כי הסכם יהיה טוב לעסקיהם. זה מתבטא במגעים בין הקהילה העסקית המקומית לזו העולמית, בין הקהילה הכלכלית כאן לפוליטיקאים כאן, ובין הקהילה הכלכלית שם לפוליטיקאים שם. והלחישות האלה, יגברו אפילו על הלהט המשיחי של אנשי הבית היהודי ושאר נציגי המתנחלים בממשלה.

יש לא מעט מדינות בעולם שבהן יש סכסוכים, ו"הקפיטליזם העולמי" לא מתעסק בהם. בחלק מהמקרים כי לא נראה רווח  כלכלי מפתרון הסכסוך, או שפוטנציאל ההפרעה של הסכסוך לאזורים הסמוכים קטן, או ששתי המדינות המסוכסכות הן שווקים לנשק שסיום הסכסוך עלול לקלקל.

אצלנו זה שונה. קודם כל, הסכסוך שלנו הוא הארוך והממושך ביותר מאלה שעדיין קיימים, ולכל העולם באמת שנמאס כבר ממנו. עבר גם מספיק זמן מסיום מלחמת העולם השנייה, וכבר די מיצינו את יתרת החוב המוסרי שנזקפה לזכותנו כתוצאה מהשואה.
חוץ מזה, הפלסטינים הם לא באמת שוק לנשק. בעצם גם אנחנו לא. על הנשק מארה"ב אנחנו לא משלמים – הוא חלק מהסיוע הביטחוני. חמור מזה, תעשיית הנשק שלנו מעזה להתחרות בתעשיית הנשק האמריקאית בלא מעט שווקים בעולם, למשל בשווקי המזרח הרחוק והודו. הם לא אוהבים את זה. אם יהיה פה הסדר, ישראל לא תמשיך כנראה להשקיע כל כך הרבה בפיתוח אמצעי לחימה, וזה טוב לחברות האמריקאיות. ומה שטוב לחברות האמריקאיות, טוב לפוליטיקאים האמריקאים. מילת המפתח שם היא
job creation. מילת גנאי חמורה היא להגיד על מישהו שהוא לא Pro Business.

נכון שאין לנו אוצרות טבע שהעולם צריך (הגז לא באמת משמעותי), אבל שכנענו לפחות חלק מהעולם שאנחנו start-up nation, שהמשאב האנושי שלנו הוא משהו שהעולם צריך. וה"הקפיטליזם העולמי" האמורפי הזה היה מעדיף שנפתח אפליקציות לאנדרואיד או חומות אש לשרתים ולא נבלבל את המוח עם התנחלויות, חזונות משיחיים על בית המקדש השלישי, והשוואות לשואה בהקשר של איראן. נמאס להם מזה. הם רוצים שהיה פה שקט, ובשביל שקט, צריך שיהיה פה הסדר. ובשביל שיהיה פה הסדר, צריך שיהיו פה שתי מדינות.

ולכן זה יקרה.

צבר

בבית הספר dabasity, בעיירה kula mawe אשר בקניה, ניטעו שיחי צבר כתחליף לגדר שתקיף את חצר בית הספר. לגדר של ממש לא היה תקציב, אבל ללא גדר, לא היה שום סיכוי לחורשת העצים שניטעה שם על ידי התלמידים. kula mawe היא עיירה של רועים, ועדרי העזים והגמלים החוצים את חצר בית הספר בוקר וערב לא משאירים שם עלה ירוק אחד, אלא אם הוא מוגן.

כך נראתה משוכת שיחי הצבר ביום בו באנו לבית הספר, כמה חדשים אחרי שניטעה, כדי לראות איך הנטיעות שורדות. היינו בעיירה בעניין פרויקט אחר, של אותו משרד מהנדסים שהביא שני טנדרים מלאים של עלי צבר מהצד השני של קניה, והדריך את תלמידי בית הספר בנטיעתם. כבר אז זה לא נראה טוב. אני בספק אם נשאר משהו מהמאמץ היום, לא שונה משמעותית ממה שקורה בהרבה מפרויקטי הסיוע באפריקה.

האזור של kula mawe די צחיח, משהו כמו 350 מ"מ גשם בשנה. אני מאמין ששיחי צבר היו יכולים אולי לשרוד שם, עם השקיה מינימלית בשלבים הראשונים, והגנה מפני גמלים. לגמלים, הקוצים של עלי הצבר לא מזיזים כלל. לא הייתה השקיה, ולא הייתה אפשרות להגן על השיחים מפני הגמלים, כי השיחים היו אמורים, לכשיגדלו, לחסום בדיוק את הגמלים היפיפיים האלה .

זו הייתה ממש הדגמה של "ברכה לבטלה". גם חזירי בר, אגב, אוכלים עלי צבר לתאבון. כול ניסיונותיי לשתול עלי צבר בוואדי שמתחת לביתי כדי ליהנות מסברס טעים בהמשך עלו בתוהו. העלה נקלט, ואף הוציא עלים חדשים. נראה מקסים, עד שהגיעו החזירים.

מצאתי את העלים נגוסים, ולפי גודל הנגיסות הן של חזירי הבר, לא שפני הסלע. אבל יש במקומות אחרים בכרמל, כמו גם במקומות רבים בארץ, משוכות עבותות של שיחי צבר, בדרך כלל אלו הסימנים הפיזיים האחרונים לכפרים פלסטיניים שהיו שם, אחרי שמבני האבן הועלמו, גם מהתודעה וגם מהשטח. (נמכרו במקרים רבים לבניה חדשה כ"אבן חירבה" בעלת סיתות יפיפה ופטינה רבת שנים..).

באמנות ישראלית, שיח הצבר מככב.  אסתי סגל למשל כתבה על זה ב דימויים בארץ הצבר. השימוש במוטיב הזה, למשל אצל דוד ריב, מאזכר לא פעם את אותם שיחי הצבר של הכפרים המחוקים. אצל עאסם אבו-שקרה, שיח הצבר הנטוע בעציץ בחלון דירתו מצליח בו זמנית לדבר גם על הכפרים וגם על העקירה מהם, וגם על האמן הישראלי-פלסטיני הנטוע כעלה צבר ייצוגי בפח זיתים, בחלון הראווה של האמנות הישראלית.

עוד מצאתי ברשת את השיר מטה של אנטון שמאס, בלי ספק מושפע מציוריו של אבו שקרה:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זהו, זה מה שהיה לי להגיד על שיחי צבר. הרשומה הזו אגב, מבוססת על טיוטה של רשומה בת כמעט שנתיים, שהתחלתי (על נייר!) שם בקניה. עכשיו נשארו לי רק עוד 27 טיוטות של רשומות להשלים.

ההתגלות השניה

לא, זו לא ההתגלות השנייה של ישו, זו היא סתם הפעם השנייה בה אני מבקר ב"טקס ההתגלות", אפיפניה בלעז, על נהר הירדן במקום הנקרא Qasr el Yahud, שהוא עפ"י המסורת הנוצרית המקום בו הוטבל ישו. הטקס הוא תמיד ב 18 וה 19 לינואר. לפני שנה, זה היה בדרך לאילת עם חברים, לפסטיבל משולב של ג'ז חורפי וצלילות וכתבתי על זה אז, אלא שאז, לא נשארנו עד סופו של האירוע, היינו צריכים להגיע להופעה הראשונה בג'ז חורף בים האדום, וכך לא ראינו את הטקסים של הכנסיה האתיופית. ראינו את הצליינים מגיעים בשיירה בת עשרות אוטובוסים, כאשר היינו כבר בדרך החוצה.

השנה, לא הצטרפתי לנסיעה לאילת. אני גם נוסע להודו, קמבודיה ווייטנאם בעוד שבוע, לנסיעה די ארוכה, , גם לא רציתי להפסיד שלושה ימים של לימודים (למרות שאני "שומע חפשי" אני לוקח את זה ברצינות) וגם המתכונת של הפסטיבל השתנתה והתכנית לא נראתה לי אטרקטיבית. וכך, זו הייתה הזדמנות חד פעמית  שנה שבה טקס האפיפניה לא מתנגש עם טקס הצלילה והג'ז, והחברותא. לעומת זאת, יורש העצר, הנסיך גונג, הסכים להצטרף אלי, למרות לחץ הבחינות, ונסענו. היה כיף.

כמו בשנה שעברה, נסענו דרך כביש הבקעה, ובעקבות החורף המאוד גשום חמוקי הגבעות משני צידי הדרך היו  ירוקים באופן כמעט נורווגי. גם באתר הטבילה היה מפלס מי הירדן גבוה באופן מאד חריג וכיסה את הרחבות שבהן מתנהל הטקס בדרך כלל. עומק המים, כשמונה מטרים, הכתיב את קיום הטקס בשטח המצומצם על גבי המדרגות היורדות לנהר, וגרם לחברה להגנת הטבע למקם צוללנים במקום כדי לחלץ צליינים שיסחפו בזרם.

גם השנה התחיל הטקס עם העדה האשורית. זו יש לה מין קטע סקוטי כזה, שבו הצופים האשורים מלווים את הגעת הארכיבישוף בתזמורת של חמת חלילים ותופים.

הפעם, לא יכלו הפטריארך מהצד הישראלי והירדני לזרוק זה אל זה את הצלב מכוסה הפרחים, אבל גם השנה הם טבלו את המאמינים בעזרת התזת מים בוציים מהצלב הרטוב שנזרק שוב ושוב לנהר, קשור בחבל.

בניגוד לטענות ההזויות של מומחים מטעם עצמם כמו גיא בכור, הטוען שארגוני השמאל מביאים לארץ מסתננים מוסלמים כדי לערער פה את המאזן הדמוגרפי (כמה הזוי אפשר להיות…), האריתראים הם נוצרים, ואפילו נוצרים אדוקים. וכך, לכנסיה האתיופית בישראל, שהייתה תמיד כנסיה קטנה וענייה, עם מעט מאד מאמינים אבל עם עבר ארוך בירושלים, יש עדנה בשנים האחרונות. עשרות אלפי נוצרים מאריתראה הגיעו לארץ כפליטים, בעקבות גיוס החובה לכל החיים שהטיל עליהם הרודן המטורף השולט באריתראה, ידיד טוב של ישראל, ממנה הוא קונה נשק כדי לדכא את בני עמו. והם שייכים לאותו הזרם בנצרות כמו האתיופים.

גם השנה, הגיעו אלפים רבים של אריתראים לטקס, החל משעות הבוקר המוקדמות. אצלם, הטבילה היא החלק המשמעותי, וריקוד של שעות במעגל סביב זוג מתופפים. הטקס עצמו היה קצר בהרבה מזה של האשורים, ועם הרבה פחות שלבים

לטבילה, למרות המים הקרים, הם עמדו בתור ארוך, לבושים בגלימות לבנות אותן רכשו במקום, טבלו את עצמם, את ילדיהם, ומילאו בקבוקים כדי לטבול את אלו שלא יכלו להגיע.

היה לחץ אדיר בדרך אל הטבילה, וכמה שוטרים וחיילת ניסו נואשות למנוע מהצליינים לרמוס זה את זה למוות. היה קשה, אבל הם באמת השתדלו. אני מניח שזהו כסף קטן לעומת הקומבה-מלה, בה אני מתכוון להיות בעוד שבועיים, בעיר אללהבאד אשר בהודו. שם אנשים באמת נרמסים למוות, במאותיהם בשעטה אל מי הגנגס.

בעזרת כמה "כוהנים" אריתראים שניסו לרסן את קהל המאמינים ולהוציא אותם מהמים כדי שאחרים יוכלו להיכנס.

הנשים, בתסרוקות ותוספות שיער מרהיבות, דומיננטיות באירוע, כולל בתיפוף והשתתפות בטקסים.

זה קצת מתעתע, אבל הרבה מאד מהאריתראים לבושים במה שנראה לנו כלבוש צבעוני של כמרים, אך מסתבר שבכנסיות שלהן פשוט משאילים להם את הבגדים האלה כדי ללבוש מעל הבגדים, בחגים ובימי ראשון, כך שאלו פשוט מאמינים. הכמרים לבושים בשחור.והנה מים מהירדן, בדרכם לטבול אותי: