ארץ חדשה

בימים אלה שבהם אין תיירים בשום מקום, אבל גם אי אפשר לנסוע לשום מקום, אני מחפש מקומות לבקר בהם כאשר יתאפשר. הבעיה היא שכאשר יתאפשר, ויפתחו השמיים, שוב יחזור המצב המעצבן הזה שבו כל המקומות השווים מפוצצים תמיד בתיירים המעצבנים האלה.

כמובן שכל מי שמתרעם על הצפיפות אף פעם לא רואה את עצמו כחלק מאותו ההמון. רק האחרים הם תיירים. הוא עצמו, כלומר אני, "נוסע", "משוטט", לא סתם איזה "תייר" כמו כל האחרים, הוא אומר לעצמו. שהם יעופו מפה, וישאירו לי את פריז בלי תור אינסופי אל גג כנסיית הנוטרדאם.

לפני עשרים או שלושים שנה, יכולתי להרגיש עצמי שונה מכל ההמון ולו רק בגלל שטיילתי באופן עצמאי ולא בטיול מאורגן. אבל היום האינטרנט די ייתר את הצורך בטיול מאורגן לרוב האנשים (לפחות אלו ש"נאורים דיגיטלית"). יכולתי גם להרגיש שונה כשטיילתי בזמנים שאחרים פחות טיילו בהם, כי לא הייתי כבול לחופשות בתי ספר או חגים כאלה ואחרים, והייתי גם מוכן לקחת סיכונים עם מזג האוויר, לטייל בעונות תת-אופטימליות מבחינת האקלים. אבל היום מתי שאתה לא נוסע, בזמנים שבין מגיפות, תמיד מלא וגדוש. אולי כי חופשות הסינים שונות מחופשות האירופאים.

אז נשאר לבחור יעדים שתיירות ההמונים עדיין לא לגמרי גילתה, ואני מחפש כאלה על הגלובוס המטאפורי. יעד אחד כזה, ממש פה בבית, שגיליתי לאחרונה הוא הרשת החברתית tik tok. אני יודע שזה בערך הדבר הכי סחי שיש, לדבר על tik tok, ביחוד לאדם מחוץ לקבוצת גילאי 13-25 ועוד לספר על זה במדיה עתיקה כמו בלוג (לפחות זה לא ישראבלוג או "קפה דה מרקר" ז"ל). אבל מה לעשות, גם הסתובבות של שנים בבניין גילמן לא גמלה אותי מסַחיוּתי. (אם אתם לא יודעים מה זה סחי, זה סימן שאתם כאלה).

tik tok היא פלטפורמה לסרטוני וידאו קצרים. מאד קצרים אך מאד מושקעים. מדהים מה שאנשים מוכנים לעשות כדי לקושש לייקים. נכון שיש שם המון זבל, אבל גם בהודו יש המון זבל ברחובות, אז מה? עדיין זו הארץ הכי מדהימה בה הייתי. וזה היה מדהים לא רק בגלל הזרות הקשה בינינו לבינם. יש בהודו המון מקומות נהדרים, וכמו הסרטונים ב tik tok, גם מאד "מושקעים", בניגוד לשלוחיות ההודית של היום. במסגרת מאמצי לטייל מהכורסה אליה רותקתי באשמת איזו מין "שפעת עם יחסי ציבור" (כפי שטוענים כמה דבילים), התחלתי לצלם את חלק מהשקופיות שצילמתי בנפאל והודו לפני אי אלו עשורים. הצילומים שלי גרועים, השקופיות כבר קצת דהו, אבל המקומות באמת היו מדהימים, מקווה שגם נשארו כאלה, אבל אני מניח שכן, הודו מצטיינת באינרציה.

ניסיתי גם לצאת לטייל ב google street view במקומות בעולם שבהם ידעתי שיש אמנות רחוב שווה. אבל tik tok הוא ארץ הרבה יותר זרה, יותר חדשה. דוגמאות? נסו לעקוב אחרי התגית putafaceon# למשל (טוב, יש לי משיכה לפרצופים מוזרים). מרתקים אותי גם הסרטונים המדגימים איך להכין סרטונים לtik tok. היצירתיות שם שופעת. ואני מוקסם מכל אותם הבחורים הנועזים הקופצים מכל מיני מקומות מאד גבוהים לגופי מים שחלקם לא מאד גדולים, אלו הגולשים על סקטבורד במקומות לא סבירים וכמובן הפרקוריסטים. בגלגול הבא, גם אני אעשה את כל זה. עם גלגולים, כמוהם. ויש גם לא מעט סרטוני voguing נחמדים.

יתכן ש tik tok נראית לי ארץ חדשה כי נכנסתי בלי לציין תחומי עניין (ולכן לא מוצעים לי סרטונים על פי התחומים שאני כבר מכיר) וציינתי את גילי כבן עשרים לערך (ולכן מוצעים לי סרטונים המוכוונים לגיל זה, אם יש הכוונה על פי גיל, ואני מניח שיש). יתכן שאם הייתי פותח חשבון נוסף בפייסבוק (לדוגמה), מציין גיל אחר ותחומי עניין אחרים, עוקב אחרי אנשים שונים לגמרי, הייתי מגלה גם בפייסבוק, אינסטגרם או טוויטר ארצות חדשות ומוזרות. נראה.

אני לא משתף תכנים מהארץ החדשה הזו בפלטפורמות "סחיות" כמו פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם או הבלוג הזה (שבכולן כבר יש לי חשבונות, בחלקן יותר מאחד), כי זה יהיה סַחי, ממש כמו לגרור חברים ומשפחה לערב שקופיות (זוכרים את זה?) מַשְמִים אחרי שחזרת נאמר מספארי באפריקה (או ברמת גן) או מהקומבה מלה בהודו.

אין לראות בכתוב מעלה עידוד להכנס ל tik tok. רק זה חסר לי, שיתחיל להיות שם מלא בטיפוסים כמוני.

איך ניצלתי מהדוב החום

Übermut tut selten gut – משפט שסבא שלי אהב לשלוף בכל פעם שנראה לו שבני משפחתו חורגים מרף מסויים, די נמוך, של צניעות הליכות. בתרגום מילולי "הוללות לעתים נדירות עושה טוב". בתרגום חופשי "זה יגמר בבכי" או "יש גבול לכל תעלול". היום, אחרי שנגיף הקורונה הפיץ עצמו בעולם במהירות כה רבה, במידה לא מועטה בעזרת ניידות האנשים בעולם, שסבי היה גורס שהיא מאד מאד מוגזמת, אני נזכר במשפט ההוא. ואכן, לא מעט אנשים אומרים שההתרוצצות של אנשים על פני הגלובוס, שהתאפשרה על ידי הטיסות המאד זולות, יש לה מחיר שיתכן ואנו מתחילים לשלם כעת.

בתחילת ינואר, כאשר היו כבר כמה וכמה חולים בקורונה בעיירות שמדרום למילנו, יצאה זוגתי שתחייה ל"שהות אמן" של חודש באיטליה, בכפר קטן על חוף הים, ברצועת החוף שבין גנואה ופורטופינו, בחבל ארץ הנקרא ליגוריה. אבל לא היה שום דיבור על המחלה הזו. בעצם אולי היה מעט, אבל רק על מה שקורה בסין "הרחוקה".

שבועיים יותר מאוחר, עם סיום הסמסטר הצטרפתי אליה. (זה שאני "שומע חפשי" לא אומר שאני מוכן להפסיד שיעורים, גם לא עבור שהות באמת מפנקת בוילה מקסימה הצופה על הים, אידיוט, לא?). טסתי לברגמו (זו שכיום שיירת משאיות של הצבא האיטלקי מפנה משם את הגופות) ומשם נסעתי באוטובוס אל גנואה. ועדיין אף אחד לא דיבר ואף אחד לא שמע על המחלה באיטליה בכלל ובצפון איטליה בפרט. וכך העברתי שבועיים בשיטוט רגוע בין העיירות שם על החוף, בריביירה הליגורית, בביקורים בגנואה (שם יש בית קברות מונומנטלי, נהדר ל"ציד ראשים" מפוסלים, שאני מניח שבימים אלו יש ביקוש גדול לשירותיו) וסתם בבטלה. כמעט ההגדרה של Übermut.

אבל לכל דבר טוב יש סוף, ושהות האמן בת החודש נגמרה. "נאלצנו" לעבור לדירת חדר שכורה במילנו לכמה ימים שם הכל היה לכאורה כבימים ימימה. אולי היינו צריכים להקשיב יותר למהדורות החדשות המקומיות באנגלית, אבל מי חושב על זה? אז הסתובבנו שלושה ימים בעיר מילנו, שם הכל נראה כרגיל. שם ראיתי באחד הימים שב Accademia Carrara בברגמו יש תערוכה ובה ציורים של טיציאן, תלמידו קאראווג'ו ותלמידו שלו בשם Peterzano. אז נסענו לברגמו שהיא עיר קטנה ויפה וראינו את התערוכה וטיילנו בעיר וחזרנו למילנו, ולא חשדנו לרגע שהסתובבנו בעצם בתוך חשרת וירוסים.

ואז חזרה זוגתי לארץ ואני שוב חזרתי לברגמו, בפעם השלישית אך לא האחרונה, שם נפגשתי עם ידידי מ. שהגיע בטיסה ויחד יצאנו לחופשת סקי של שבועיים. איך אומרים? "אם כבר אוכלים חזיר, אז לפחות שהשומן ינזל מהשפתיים". האמת שלפחות חמש שנים לא עשיתי סקי, אחרי שקרעתי (חלקית) רצועה בברך בפעם האחרונה, ודי חששתי. אז אמרנו שנעשה את זה באיזי, ובילינו יום בנסיעה לאורך אגם iseo המקסים (זה שכריסטו בנה בו את המזחים הצפים), וגלשנו במשך חמישה ימים באתר פאסו טונלה והכפרים הסמוכים. באיזי. ואז עוד יום מנוחה ומעבר לאתר אחר, מרילבה, ושם עוד חמישה ימי סקי, באיזי, ואז עוד יום נסיעה חזרה דרך אגם קומו לברגמו וחזרה לארץ. בשלב הזה כבר היה ברור שהדברים באיטליה לא כשהיו, שענן שחור מרחף מעלינו. חמישים אלף איש בעשר עיירות ליד מילנו היו כבר בעוצר מוחלט. במילנו וברגמו עצמן לא דובר על חולים והחיים נמשכו כרגיל ובחבל הארץ בו אנו היינו לא דווח על חולים אבל בדיעבד ברור שהיו גם היו, ולא מעטים.

בימים האחרונים כבר נדרש מאמץ של ממש כדי להדחיק את הקטסטרופה המתקרבת. במגרש החניה של אתרי הסקי היו מכוניות מכל רחבי אירופה. חופשת האביב התחילה בבתי הספר בכל אירופה והצפיפות באתרי הסקי זינקה. (אם אתם תוהים איך המחלה התפשטה כל כך מהר ברחבי אירופה). כנראה שבשלב זה אנשים מאיטליה כבר החלו להמלט מהאזורים הקרובים למוקדי המחלה אל אתרי הסקי, שם לא היה סגר. לשמור מרחק לא ממש היה אפשר, ביחוד שבאתר הסקי מרילבה יש רק רכבל אחד, הדוב החום (Urso Bruno) שמספרו 7 המוביל אל פסגת הר ויגו, ורק דרכו אפשר להגיע לרוב המסלולים וגם לאתרים הסמוכים כגון madonna di campiglio ו Pinzolo.

קשה לשמור מרחק כאשר אתה דחוס בין חמש מאות איש לערך, העומדים שישה-שישה בתור לרכבל, או בקרונית בה דחוסים עשרות אנשים, למשל בעליה לפסגת Peio 3000. איך יצאתי משם בריא לא ברור. ובעצם, גם לא ברור אם יצאתי משם בריא. אמנם הייתי בבידוד שבועיים, כחוק, אחרי שחזרנו ארצה, במהלכם לא הופיעו סימפטומים כלשהם, וגם מסיום הבידוד ועד היום לא הופיעו סימפטומים, אבל להבנתי יכול להיות שהייתי נשא, ואחרי כן גם חולה, בלי לדעת את זה בכלל. ואם הייתי חולה אז גם יתכן שאני מחוסן ויכול להסתובב בחוץ בשקט. אם היו עורכים בדיקות אז הייתי יודע, אבל מי יבדוק אותי בהיעדר סימפטומים? אני הרי לא מבאי קן הקוקיה של העבריין הלא נמלט מרחוב בלפור, לשמחתי.

אז הייתי חמישה שבועות פה וגם שם, בכל רחבי צפון איטליה, והייתי ממש בזמנים בהם ההדבקה התפשטה בקצב מעריכי (אקספוננציאלי) ואני מודה למזלי הטוב (שֵכל אין פה) שזה עבר בשלום, קל וחומר כשקראתי על החולה מספר N שנסע לאיטליה ליומיים וחזר חולה. אני בן ששים וחמש, אמנם ללא מחלות רקע, לא מעשן, לא שותה ובנוסף גם טבעוני (ורוצה להאמין שיש לזה תרומה מסויימת לעמידות בפני מחלות) אבל המספרים המבשרים לי שאחוזי התמותה מתחילים לנסוק בתחום הגילים שלי, גורמים לי להיות פחות שאנן מהרגיל, לשבת על התחת ואפילו לשטוף ידיים מפעם לפעם. בדיעבד אני גם שמח שצייתתי לדרישות הבידוד ולא נסעתי למרוקו לחנוך שם בית הספר לילדי הברברים (מטרה ראויה, לא? סיפרתי על זה ברשומה כאן). יש גבול לכל תעלול, או כמו שסבא שלי היה אומר (זה בגרמנית, אגב) Übermut tut selten gut. אם שרדתי את הדוב החום, וגם את הנפילות בסקי (והיו כאלה), מותר ואפילו רצוי עכשיו לשבת קצת בשקט.

עד העונג הבא.

איך לא יסדתי בית ספר במרוקו

עשרות אלפי תיירים תקועים בימים אלו במרוקו (ואני למזלי לא ביניהם) לאחר שהגבולות נסגרו, הטיסות והמעבורות בוטלו ומעברי הגבול היבשתיים נחתמו (אולי אפשר לעבור בשיירת גמלים דרומה למאוריטניה…). גם טיסתי מ Fez למרסיי בוטלה, שבוע אחרי שטיסת ההמשך ממרסי לארץ כבר בוטלה. למזלי, בזמן הביטול כבר לא בניתי לא על הטיסה הראשונה וגם לא על השניה, כי החלטתי לא לנסוע לייסד בית ספר במרוקו, לא בזמנים אלה. (נדרש הסבר אני יודע, סבלנות)

כל זה התחיל מפוסט בפייסבוק של ידידתי י. שסיפרה שהיא נוסעת (מקנדה, שם היא מתגוררת בימים אלה) למרוקו, לחנוך בית ספר לילדי הברברים (מיעוט אתני, אולי בעצם רוב, במרוקו) בכפר בשם Aït Jaber ליד העיר Fez, שנבנה מתרומות שלה ושל עוד תורמים, שהנחתי שהם מקנדה. לא חשבתי הרבה, נראה לי מעניין, ומיד שאלתי אם אני יכול להצטרף. הדברים התחילו להתגלגל ותוך כמה ימים רכשנו כרטיסי טיסה לשם וחזרה, אני מישראל וי. מקנדה. ומוחמד, ידידה המרוקאי של י. שמסתבר שבית הספר אמור להחנך בכפר בו הוא גדל (ושבו אין עדיין בית ספר יסודי כלל) ארגן לנו תכנית לשבועים במרוקו, ודרך סוכן נסיעות הזמין מלונות, מדריכים בשני ערים בהם אנו אמורים להיות, וכמובן, לקראת סוף המסלול, ביקור בכפר דנן בבית הספר שאמור לקום.

בסופו של דבר לא נסעתי. קורונה. הייתי אמור לטוס יום לאחר הבחירות, אלא שהייתי בבידוד כפוי אחרי שחזרתי שבוע קודם מחמישה שבועות באיטליה (וגם זה שווה פוסט, ויתכן שההסגר בו אנו שרויים כולנו יחזיר אותי לכתוב קצת יותר). וכיוון שלא נסעתי, גם לא נתקעתי במרוקו. ידידתי י. נסעה, אבל כאשה לבדה לא הרגישה נוח לטייל שם ולכן קיצרה את שהותה, לביקור בכפר, לראות את בית הספר לו תרמה ולעזוב. ואני, טיילתי שם דרך עיניה, והתעדכנתי בווטסאפ בקורות אותה. היה מרתק. אפשר לעשות מזה סרט.

ואיפה היה אותו מוחמד, שמסתבר שבית הספר אמור להיות מבוסס על בית הוריו בכפר, הבית בו גדל ואותו אמר שתרם למטרה זו? הוא נעלם (ממסך הטלפון) ביום בו י. נחתה במרוקו. וחזר והפציע במלונה של י. רק שבוע מאוחר יותר, כבר בבוקר הטיסה שלה ממרוקו החוצה, בנסיון לבקש ממנה לא להגיש נגדו תלונה במשטרה. זה רק אחרי שגילה שמשטרת מרוקו מחפשת אותו אחרי שי. הגישה תלונה נגדו, והיא הגישה תלונה נגד מוחמד רק אחרי שביקרה בכפר המדובר ורק אחרי שגילתה שם שבית ספר בכפר ההוא, עדיין אין. וגם לא יהיה בעתיד הקרוב. שהכספים שהיא ואחרים תרמו שימשו להפיכת בית נעוריו של מוחמד לבית מגורים מפואר, מוקף חומה גבוהה. שהאיש נוכל. שם גם סיפרו לה שהאיש שסיפר בזמנו שהוא חולה בסרטן, נוטה למות, ולכן מוכן לתרום את ביתו בכפר, לאחר מותו, כדי שיהיה לכפר בית ספר, (התרומות היו רק כדי להסב את בית המגורים לבית ספר, לכאורה) הוא כבר הרבה זמן "שכיב מרע" אך איכשהו, מצליח לא למות.

חבל. חבל שידידתי י. נפלה קורבן לנוכל. חבל שלא התממש הטיול במרוקו, ארץ כנראה מרתקת (אבל אני מקווה שעוד יצא, עכשיו שיש לי שם מסלול מתוכנן שנראה די מוצלח). חבל שלא אראה אגורה בחזרה מהכסף ששולם במלואו מראש (בטפשות, אני יודע, אבל בנסיעה זו החלטתי לשם שינוי שאני זורם עם הדברים ולא מנסה לשלוט ולנהל את העניינים כפי שאני עושה בדרך כלל) על כל המסע לסוכן הנסיעות במרוקו ולכרטיסי הטיסה. אבל כל זה מתגמד ביחס לזה שהעולם כולו במצב בו הוא נמצא כרגע. יש צרות הרבה יותר גדולות.

ולאן נעלם מוחמד בכל הזמן הזה? האם ניסה להתחמק מפגישה בידיעה שהתרמית תתגלה? בגרסה אחת שלו הוא אושפז בבית חולים (ולא היה עמו הטלפון). בגרסה הבאה הוא לא היה בבית חולים אלא בכלא. גרסה זו כנראה קרובה יותר למציאות, אם כי הנסיבות בהן ישב בכלא שונות מאלו שעליהן הוא סיפר. כנראה נוכלויות אינטרנט. נוכל מסוג זה לא בטוח בעצמו כבר מה אמת ומה בידיון – כנראה שנוכלים צריכים להאמין בעצמם בסיפור שהם מוכרים כדי להיות יותר משכנעים. אבל הי, היה מעניין, גם מרחוק. חכו לסרט..

באלי אינסטגרם

בא לי לבקר בבאלי, ובאינדונזיה בכלל. בדרכון ישראלי אפשר רק בטיול קבוצתי מאורגן ואלו יקרים מאד. אבל מותר לפנטז, ויש לי גם דרכון אחר, אז אולי. נראה. בכל אופן, חיפשתי בגוגל מה הם ה highlights של באלי, וצץ לי אתר המציע סיורים מאורגנים שם בשם Bali Instagram Tour: The Most Scenic Spots. תיאור הטיול הוא כדלהלן:

This tour will take you to the most scenic and Instagram-worthy sights around Bali where you’ll snap photos and experience the beauty of Bali.

כלומר, יקחו אותך למקומות שבהם תוכל לצלם. לא סתם צילומים, אלא צילומים שיהיו ראויים לשיתוף באינסטגרם. Instagram-worthy! נראה לי מטרה ראויה. הרי לא יתכן שתבקר במקומות שלא ראוי לשתף את צילומיהם באינסטגרם. זה יהיה בזבוז נוראי של זמנך היקר. תטוס עד אינדונזיה בשביל סתם לראות אותה? בלי להשאיר את חותמך באינסטגרם? מטורף.

וכיוון שלמדתי שאינסטגרם הוא המקום בו רואים מה שראוי לראות בבאלי, הלכתי לאינסטגרם (יש לי שם שני חשבונות) וחיפשתי את התגיות המתאימות. וגיליתי שמה שיש לראות בבאלי זה בעיקר (90% ומעלה מהצילומים) בחורות בבגדי ים שצילמו את עצמן כשהן מסתירות מה שיש לבאלי להציע. בחורות נאות וחטובות בדרך כלל, אבל אני חושד שלא באלינזיות.

צילומי נוף, או אתרים מסתבר, אינם Instagram-worthy.

המשוטט

"מהמוני האלים הנחותים של הקראטידות והאטלנטים, של אלות-פרי והכרובים, ……. חביבות עליו יותר מכל הדמויות שהיו לפנים שליטות ונהפכו עכשיו לתרפים, אלי-סף סתמיים אשר גם בהיותם מונחים מאובקים על כבש המדרגות, או מוטלים אלמוניים בגומחות של פרוזדור, הם מוסיפים לשמור על ה rite de passage שליוו בעבר כל חציית סף, אם עשוי עץ ואם מטפורי. אין הוא מסוגל להשתחרר מהם, ושליטתן עוד מוחשת לו…"

כך כותב וולטר בנימין ב"שובו של המשוטט" על שיטוטיו בברלין של אחד Franz Hessell, סופר גרמני שהיה אחד ממבשרי הרעיון הכה צרפתי של flânerie, שוטטות בטלנית משהו, בעיקר בעיר. כזו שלא מתמקדת באתרי התיירות וב"אטרקציות".

הסיבה שבגללה אני מביא דווקא את הפיסקה הזו מתוך הפרק ההוא היא כי גם עלי "שולטים" כל אותם ראשים מפוסלים (בעיקר) ומצויירים הצוברים אבק, קורי עכביש וחריוני יונים בגומחות של פרוזדורים, על חזיתות בנינים, גבוה על מגדלים במקום שרק היונים רואות אותם, בפארקים, על העמודים התומכים בגשרים, מעל קשת הכניסה לבנינים. בערים אירופאיות מדובר כמובן, כאלו ששרדו את הפצצות מלחמת העולם השניה, ערים שבהן גרו דורות עד דורות של "חשובים" – הדמויות שהיו לפנים שליטות ונהפכו עכשיו לתרפים, רובם כבר שכוחים מזמן, שבני דורם חשבו שהם זקוקים להנצחה. ערים שהעושר שהיה מרוכז בהן, רובו מתנובת ביזת ה"עולם השלישי" היה כה מופלג שכל בורגני לא בהכרח עשיר כקורח יכול היה לקשט את חזיתות ביתו בפסלים, אחד מתחת לכל חלון ואחד מעל לכל דלת. לפחות.

היום אף אחד לא מתייחס אליהם, לא רק שאף אחד לא מצלם אותם, אף אחד בעצם לא רואה אותם. אבל אלי הם קוראים קריאה אילמת מאותן גומחות מאובקות, מראשי הקשתות, מסיפי החלונות בקומה הרביעית ברחוב הצר בו אני "משוטט", זה שבו אף אחד לא מרים את ראשו מעלה אליהם. אני מתעד אותם בכפייתיות, אחד אחד, את כל אלו שיש לי שדה ראיה אליהם, נעזר בעזרת עדשת 720 מ"מ. יש לי כבר פורטרטים של אלפים רבים מהם, אולי עשרות אלפים.

למשל האקדמיה למוזיקה של ונציה (הייתה שם אחת מתערוכות הלווין של הביאנלה לאמנות – לא הייתי מגיע לשם בנסיבות אחרות,) איפהשהו בסבך הסמטאות והתעלות של ונציה. המבנה, שכמו רבים בונציה לא ממש שמור ומשופץ, מכוסה כולו "פרוטומות", פסלי ראש של אנשים שאני מניח שלימדו באקדמיה בתקופות שונות, והיו ידועים וחשובים אז. אנשים שכיום ספק אם יש מי שיודע מי היו ומה היה שמם.

אני חושד ששיטוטי בערים האלו הוא לא באמת flânerie במובנו הקלסי. אני בדרך כלל הולך לאנשהו, ואת הדברים אני מגלה בדרך. והדרך היא אקראית – לא אקראית כמו זו שמפות גוגל מציעות לך לנווט רגלי בערים עתיקות כמו ונציה באיטליה או רוביני בקרואטיה. שם ברוב בלבול הם לוקחות אותך לאיזה מקום אקראי באזור היעד (לפעמים באמצע התעלה) ומסמנות לך לבצע קפיצה נחשונית (מסומנת בקו מקווקו) משם אל היעד. בונציה למשל הגענו, זוגתי ואני, להמון ארמונות וסמטאות, וכמובן ראשים הרבה שזימנו אותי לכבד אותם בתמונת פורטרט, בחיפושים אחרי תערוכת לווין כזו או אחרת, או בחיפוש ביתני המדינות השונות, אלו שאין להן ביתן קבוע בשטח הביאנלה.

גם חיפוש אמנות רחוב, גרפיטי וסוגות אחרות של אמנות רחוב היא דרך לא רעה להניע שיטוט, כזה שיוביל אותך לחלקים הפחות עשירים של העיר, אזורים בהם אפשר לצייר על קירות בלי שתושבים פריבילגיים יקראו למשטרה או ישסו בך את כלביהם.

אבל הדרך הטובה ביותר לשוטט היא פשוט ללכת את כל העיר ברגל, רחוב אחרי רחוב. אפשר לעשות את זה בעיר כמו פריז, עיר עשירה, קומפקטית יחסית ושטוחה יחסית, אם יש לך נאמר חצי שנה פנויה. עשיתי את זה – מומלץ בחום, נאמר לפנסיה. שכרו לכם דירה בפריז וצאו לשוטט. אבל עשו טובה, הסתכלו גם למעלה, אל כל אותם פסלים המשקיפים עליכם מטה, בעינים סומות. היענו לקריאה שלהם.

עוד רשומות באותו עניין:
במרינבד - צפיתי היום (כנראה בפעם הראשונה) ב"אשתקד במרינבד", סרטו של הבמאי אלן רנה, על פי תסריט של התסריטאי והסופר אלן רוב-גרייה. הסרט מ 1961 מספר את סיפורם של הגבר (המכונה בתסריט) X המנסה לפתות את האישה (המכונה בתסריט) A לעזוב את … להמשיך לקרוא
המשוטט - איפה אני משוטט, ולמה להמשיך לקרוא
מות הצופה - חשיבה מחדש על מעמד הצופה באמנות, והאופן בו אני עושה את זה. להמשיך לקרוא
חורים שחורים וקירות לבנים - נסיון להסביר מה עומד מאחורי תאוות אספנות הראשים שלי תוך ניכוס טרמינולוגיה דלזיאנית. להמשיך לקרוא
על הפנים - ציד ראשים כחיסון נגד שיעמום. להמשיך לקרוא
טקטיקות - ציד פרצופים כאמנות רחוב, פרשנות (יצירתית מדי?) ל"המצאת היומ-יום" של מישל דה-סרטו. להמשיך לקרוא
ראשים מדברים - תאוות איסוף הראשים שקפצה עלי, בפריז. להמשיך לקרוא

אני הייתי פה קודם

עניין הגבולות בין המדינות, אלו שהולכים וגובהים, נראה לי לפעמים אחד הפגמים המוסריים הגדולים ביותר של האנושות. למעשה, עניין הגבולות מוחק את זכויות האדם ומחליף אותם בזכויות אזרח. בלבד.

באיזו זכות התקוממו הפלסטינאים על שובו של העם היהודי לארצו, טיפין טיפין, אז בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים? רק בגלל שהם כבר ישבו בשטח? התנגדותם לתנועה חפשית של אנשים אל מה שאפילו לא היה מדינה עצמאית משלהם בשלב ההוא גרמה אולי למותם של יהודים רבים שיכולים היו אולי לברוח מאירופה ולהנצל. אולי.

אני מתחיל דווקא מעניין זה, בניגוד למה שהייתם מצפים למי שמביע דיעות "סמול קיצוני", בעקבות שיחה גלוית לב (נראה לי) עם חבר פלסטיני. שאלתי אותו אם הוא רואה כפתרון אידאלי מבחינתו מדינה אחת או שתיים. הוא אמר שאחת, שאליה יהיה חופש הגירה לא רק ליהודים. לא שאלתי (עדיין) האם גם לכל פליט מאפריקה שירצה בכך. וגם אמר שהפלסטינים תמיד היו מכניסי אורחים ושתרבותם מאפשרת מדינה דו-לאומית כזו. לא מיצינו את הנושא, ולא העליתי (עדיין) את פרעות תרפ"ט, אבל מאז אני מהרהר בכל עניין החד-לאומיות, דו-לאומיות, רב-לאומיות או אי-לאומיות.

אז למה באמת שכל אדם בעולם לא יוכל לבחור לעצמו איפה הוא רוצה לחיות? באיזה זכות קבוצת אנשים שברגע נתון מאכלסת טריטוריה מסוימת, שבמקרים רבים השתלטה עליה בכוח הזרוע וללא "זכות" מחליטה מי יוכל לשכון בטריטוריה הזו ומי לא? האם נתנו לאוכלוסיה הילידית של אמריקה את הזכות להחליט מי יוכל להגר אל הארץ המאד דלילה שאכלסו? לאוכלוסיה הילידית של אוסטרליה? קדחת.

ומה לגבי מדינות כמו דובאי או סעודיה, שרוב הדרים בהן הם עבדים מודרניים, עובדים זרים ללא זכויות אזרח? באיזו זכות מגיעים כל כספי הנפט רק לקבוצה אתנית מסויימת שבמקרה הייתה שם בשטח בשנים המתאימות?

תאמרו שהפתרון הוא ממשלה עולמית אחת? יתכן שזה פתרון לחלק מהסוגיות. אבל גם בממשלה עולמית יהיו תמיד קהילות עם אוטונומיה כזו או אחרת, וסוג של "וועדת קבלה" מסוג כזה או אחר שינסה לשמור על אופיה האחיד של הקהילה, שינסה לשמור על המרחב האוטונומי ל"אנשים כמונו". בעלי סולם ערכים פחות או יותר דומה, בעלי אותו מצב כלכלי כמונו, לפחות, שלא יפלו לנטל עלינו. מונע חיכוכים.

נקודה משמעותית בעד גבולות, יותר נכון טיעון שיש להשיב עליו: מה לגבי ההשקעה האנושית רבת השנים של קבוצה מסויימת בטריטוריה שלה: כבישים, תחבורה, ממשל תקין, ערים מפותחות. השקעה שאי אפשר בכלל לכמת אותה בסכומים עם מספר ספרות שנכנס בדף A4. זה לא משהו שקרה במקרה, מזל של מישהו שיצא לו לגור במקום מסוים וגילה שיש תחת רגליו נפט, או יהלומים, או זהב.

או סתם אקלים נוח. כאשר העולם מתחמם והולך, בעיקר עקב הבזבזנות האנרגטית של האנשים הגרים באזורים היותר צפוניים שלו, והאזורים היותר דרומיים הופכים להיות פחות ופחות ראויים למגורי אדם, האם אין חובה מוסרית על האנשים היותר צפוניים לאפשר לדרומיים להעתיק את חייהם צפונה? תהיה בגדול תזוזה של האוכלוסיה צפונה, אבל אי אפשר להפריד את זה כמובן מעניין התשתיות והממשל. אני לא רואה תנועה משמעותית של פליטים מאפריקה לסיביר. נורווגיה ושבדיה עדיפות בעיניהם על רוסיה. הם מצביעים ברגליים נגד פוטין ודומיו. מעניין למה.

הבעיה שצריך למצוא לה פתרון היא איך לפזר את אוכלוסיית העולם באופן שבו יהיה לכולם הזדמנות שווה לחיים טובים. אם כל עניי העולם יהגרו לארצות העשירות יהיה שם גם צפוף מדי, וגם העושר שאותו באו לחפש, יעלם. לא בגלל שכספי המיסים ילכו לקליטת המהגרים ותמיכה בהם. יהיה שם עוני מאותה סיבה שהיה עוני במקום ממנו באו המהגרים. גם עניין של השכלה וכישורי השתכרות רלוונטיים, גם זה שלא לכל העולם יש את מוסר העבודה הקלוויניסטי שהוליד את הקפיטליזם המערבי. לא את כל העוני ההוא אפשר להסביר בעוולות הקולוניאליזם.

ממשל תקין גם הוא פתרון חלקי בלבד. גם אם היה אפשר לכפות על מדינות עניות "ועדה קרואה" שתנהל את ענייני המדינה באופן תקין, וגם אם אפשר היה גם להתגבר על הבדלי הערכים וסדרי העדיפויות בין מי שבא מבחוץ ומביא אתו נורמות ניהול שגורמות לשגשוג כלכלי לבין האנשים שאותם בא לנהל, זה תהליך ארוך טווח מאד, ארוך מעבר לכהונה של אדם אחד או אחר, עניין של עשרות שנים שבמהלכו, בעולם עם גבולות פתוחים, אתה מאבד את כל האוכלוסיה היותר חזקה.

נורמות תרבותיות הן מכשול גדול. למשל אותו הגבר/האב שלא ירשה לאשתו/בתו לצאת ללמוד או לעבוד בארץ המוצא שלו, אבל אם יהגר לצרפת לא רק ירשה, אלא גם יכפה לצאת לעבודה. כי בארץ המוצא "מה יגידו", ומה, הוא לא גבר מספיק לפרנס את משפחתו? ובצרפת כך עושים כולם, ופתאום כושר ההשתכרות שלה גדול משלו. ואין ברירה.

זו סוגיה גדולה בהרבה מהאם ישראל הצפופה כבר כעת יכולה לקלוט כמה עשרות או אפילו מאות אלפי פליטים, אפריקאים או פלסטינים ממגורשי הנכבה, האם מדינה ענקית ולא צפופה כמו ארה"ב יכולה לקלוט את כל אוכלוסיית מרכז אמריקה, גם לא האם גרמניה יכולה לקלוט מליון או עשרה מיליון סורים. אפילו קנדה, המדינה השניה בשטחה בעולם עם אוכלוסיה דלילה במיוחד ומדינות פרו-הגירה רוצה רק את המובחרים, אלו שבארצות המוצא שלהם כבר הוכשרו לעבודה יצרנית. הם רוצים את המוחות הבורחים. את העניים ממש, אף אחד לא רוצה, גם לא כשוטפי כלים במסעדות.

עם כל הכבוד לאנגלה מרקל, ויש לי כבוד ענק אליה, היא mensch אמיתי, גם קליטת מיליון פליטים סוריים היא לא יותר מאספלנית על הפצע המדמם הזה.

ממשלת על עולמית הייתה יכולה אולי להסיר את בשאר אסד מהשלטון ולהכניס ועדה קרואה במקומו עד לייצוב התנאים לבחירות דמוקרטיות, אבל מדינה כמו סוריה כמו נידונה למשטר רודני, בעצם כמעט כמו כל המדינות הערביות, או למצער למשטר מושחת ולא מייצג כמו שאר העולם הלא מערבי. גם ישראל בדרך לשם. התערבות נקודתית פה ושם לא תפתור כלום, נדרש פתרון מערכתי, ולי אין כזה.

מי נוסע לאן

הרבה דברים אפשר ללמוד על העולם כשיושבים ליד המחשב ומתכננים טיולים דמיוניים.

|היות שאני מטייל פחות מאשר הייתי רוצה, קורה שאני יושב ומתכנן טיולים "על יבש", טיולים שרובם לא יצאו לפועל, למרות שהייתי מאד שמח לצאת אליהם. אבל מתוך "בזבוזי הזמן" האלה, יש כמה דברים ששמתי לב אליהם שחשבתי ששווה לחלוק.

יש האתר הזה, שכבר כתבתי עליו כאן, flightradar24, אתר מגניב לגמרי, בו אפשר לראות בכל רגע נתון את מיקום כל מטוס הנמצא באוויר בטיסה מסחרית, מאיפה הוא יצא ולאן פניו מועדות. והדבר הראשון ששמים לב אליו הוא שצפיפות המטוסים באוויר אינה אחידה על פני הגלובוס. הצפיפות הגדולה ביותר היא מעל אירופה, אחרי כן דרום מזרח אסיה, ורק אחרי כן (במפתיע) ארצות הברית. אפריקה דלילה בטיסות, רוסיה גם. בדרום אמריקה יש יותר טיסות מעל ברזיל מאשר על שאר היבשת.

איכשהו הייתי חושב שבאירופה, בה יש רכבות מהירות הנותנות פייט רציני לטיסות למרחקים קצרים, תהיה צפיפות קטנה יותר של מטוסים מאשר בארה"ב, בה בפועל אין כמעט תשתית תחבורה ציבורית למרחקים ארוכים (או קצרים) אבל מצד שני ארה"ב מדינה הרבה פחות צפופה מאירופה, תושביה לא מרבים לטוס אל מחוץ לארצם (בממוצע) כמו האירופים, וגם הרכבות באירופה, למעט צרפת וגרמניה, ואולי קצת ספרד ואיטליה, די בדעיכה. לטוס יותר זול בהרבה מקרים מהרכבת, גם אם לא הרבה יותר מהיר, אם לוקחים בחשבון את הזמן בשדה וזמן ההגעה לשדה וממנו.

הסתכלתי לא מזמן באתר של eurail, המוכר (במחירים שהם כבר ממש לא אטרקטיביים), pass בלתי מוגבל לתקופות שונות, וראיתי שבבלקנים למשל, תנועת הרכבות די פסקה. אף אחד לא מתחזק את רשת המסילות כעת שיוגוסלביה התפרקה לשש-שבע מדינות. גם במזרח אירופה, די לא אטרקטיבי עניין הרכבות. בצרפת למשל, הרכבות מעולות, אבל למרחקים ארוכים, מי שמנסה לטייל בזול, אוטובוס הוא אופציה זולה יותר בהרבה.

גם מעל המזרח התיכון יש צפיפות לא קטנה של טיסות, אבל במבט יותר ממוקד אפשר להבחין שרוב הטיסות האלה רק עוברות מעל האזור בטיסות בין אירופה לדרום מזרח אסיה. כדי לדעת מי באמת טס מאיפה לאיפה, צריך להסתכל מעבר לצפיפות המטוסים באוויר. יתכן שאלו רק עוברים מעל.

אפשר לבחור שדה תעופה מסויים, באותו אתר שהזכרתי, ולראות על המפה את כל שדות התעופה האחרים שמהם יש טיסות ישירות לאותו שדה תעופה. היית מצפה לראות שככל שמקום יותר "עשיר", יש יותר מקומות אליהם הוא מקושר בטיסות ישירות. הגיוני ואכן זה כך. נתב"ג אגב הוא לא רע מבחינה זו, בכל זאת – מפה יוצאים רק בטיסה. גם רואים שמקום יותר עשיר ויותר צפוני יש ממנו יותר טיסות למקומות חמים יותר, (ישראל למשל) בהם תושבי הצפון יוכלו לתפוס קצת שמש.

יש גם מקומות שהם הבסיס של חברת תעופה גדולה ואגרסיבית, כמו זו הטורקית או האתיופית, ויש משם הרבה טיסות ישירות לכל מיני מקומות שלא בהכרח משרתים את תושבי אותו המקום, רק מוסיפים לו זיהום אוויר, אבל גם מקומות תעסוקה.

היית מצפה שיהיו יותר טיסות ישירות למדינות הקרובות גיאוגרפית זו לזו, אבל זה לא תמיד נכון. ברור למה במקרה של ישראל אין טיסות ישירות ליעדים קרובים. תיאורטית יש אמנם טיסות ישירות למצרים וירדן, אבל מעטות, וחברות ישראליות כבר לא טסות לשם. ברור גם למה אין טיסות לשאר האיזור, למעט לטורקיה (המון) וקפריסין.

אבל פחות ברור למשל למה יש טיסות ישירות לקריביים מיעדים רבים אירופה וצפון אמריקה, אבל לא מהמדינות הקרובות ביותר גיאוגרפית בדרום ומרכז אמריקה. חיפשתי טיסות ישירות מהקריביים לדרום אמריקה, ממש ליד, ואין. פשוט אין. האיים האלה הם אתרי נופש של הצפון הגלובלי, ואין להם שום צורך לקשר או עניין עם הדרום. טיסה לרסיפה בברזיל למשל (יש שם קרנבל…) מהקריביים תעבור דרך מיאמי…

חלק מזה זה קשור לעבר קולוניאלי. מפת העולם הקולוניאלי השאירה עיקבה ברורה במפת הטיסות העולמית. יש לצרפת (למשל) ארבעה מחוזות מעבר לים: ראוניון, מאיוט, (ליד אפריקה) מרטיניק וגוואדלופ (בקריביים) אליהן יש טיסות ישירות רבות מצרפת, במחירים מצחיקים, כנראה מסובסדים. הגיוני. פחות הגיוני החיבור המצומצם של מקומות אלו למדינות השכנות. יש גם המון טיסות מצרפת למדינות דוברות צרפתית במערב אפריקה, מושבותיה בעבר. הרבה יותר מאשר בין מדינות אלו האחת לשניה (ולא שיש תחבורה יבשתית…). ובקיץ יש אפילו טיסות ישירות מפריז לסנט פייר ומיקלון, שני איים צרפתיים שהם בעצם מובלעת בתוך קנדה.

דוגמה מעניינת הוא הטיסה הישירה של החברה הלאומית (והכושלת) של קייפ וורדה, בין איי קייפ וורדה לבוסטון שבארה"ב, שבה טסנו לא מזמן. מסתבר שיש בקייפ קוד, ליד בוסטון, הרבה מאד יוצאי קייפ וורדה, ש"התנודבו" בזמנו לעבוד בספינות ציד לוויתנים כשאלו עצרו לתדלוק בפחם בנמל הטבעי במינדלו, קייפ וורדה, לפני שיצאו לחצות את האטלנטי. אף אחד לא חשב שגם צריך להחזיר מגוייסים אלו בחזרה, וכך הצטברה אוכלוסיה לא מבוטלת מהם באזור בוסטון וקייפ קוד. הם באים לביקורי מולדת לעתים מספיק תכופות להצדיק קו תעופה ישיר.

מקרה דומה הוא הטיסות הישירות בין איי קומורוס (בין מדגסקר ליבשת אפריקה) למרסיי בצרפת. זו העיר עם המספר הגדול ביותר בעולם, כולל גם קומורוס עצמה, של תושבי קומורוס. מהגרי עבודה.

לסיפורי ההגירה שאפשר לפענח ממפת הטיסות, ולתוצרי הקולוניזציה, אפשר להוסיף את סיפור העובדים הזרים. ראו המספר הגדול של טיסות ממדינות המפרץ למדינות מהן באים העובדים הזרים שמהווים חלק גדול באוכלוסיה שלהן, למעשה רוב. אם רוצים להגיע בזול מפה לפיליפינים, הודו, בנגלדש, זו הדרך להגיע. אפשר אגב לטוס דרך האמירויות גם עם דרכון ישראלי.

מה עוד למדתי? שאין כמעט טיסות המאפשרות להקיף את העולם במסלול דרומי. אין כמעט טיסות מאפריקה לדרום אמריקה מעל דרום האוקיינוס האטלנטי, ואין גם מעל דרום האוקיינוס ההודי. יש מעל דרום האוקיינוס השקט, מצילה לאי הפסחא (טסתי!) ומשם לטהיטי (בהזדמנות..). ומצילה לניו-זילנד ואוסטרליה.

נסו את זה, כיף לטייל בעולם, גם אם זה רק במחשב.

בדרך

חזרנו הביתה והמקרר היה ריק. כיוון שבימי חול חלק מהירקות והפירות נמכרים בשלושה שקלים לקילו (בתנאי שקניתם לפחות ב 150 ש"ח בשאר המחלקות) בסטופ מרקט ביגור, וכיוון שחלק הארי של הקניות שלנו הוא במחלקה הזו, נסעתי לשם להצטיידות ראשונית.

בדרך חזרה, נסעתי לי שמח וטוב לב הביתה בכביש המוביל לנשר. מסלול ההשתלבות לכביש הזה הופך למסלול כניסה לתחנת דלק בהמשך, ושמתי לב שמאתגר עד בלתי אפשרי לצאת מהמסלול הזה ולהשתלב בתנועה לכוון נשר. פשוט לא אפשרו לי. אז נכנסתי לתחנת הדלק וחיכיתי ביציאה ממנה עד שלא הייתה אף מכונית באופק, ויצאתי שוב לדרך. 

כמה מאות מטרים אחרי כן, במקום בו ניצבות חורבות מפעל המלט המיתולוגי של נשר, ראיתי פתאום חץ מואר המפנה את התנועה שמאלה, במקום בו המסלול הימני חסום. הייתי עדיין טרי בנהיגה חזרה בארצנו, ולכן הייתי (בטעות כנראה) עדיין במסלול הימני. לא חשבתי שיש פה קושי חריג ולכן אותתי על כוונתי להחליף מסלול והסתכלתי בראי.

מה שראיתי שם היו שתי מכוניות שהגבירו תאוצה, בנסיון למנוע ממני את הפלישה אל המסלול השמאלי, זה שכבר בברית בין הבתרים עם אברהם אבינו הובטח להם ולצאצאיהם לדורי דורות. האחת אכן הצליחה לעקוף אותי ולגרום לי כמעט לעצור ולהתקע בחץ המואר. השניה הייתה מספיק רחוקה כך שיכולתי, בגיוס משמעותי של דוושת התאוצה, לצאת אל מאחורי החץ המואר ולעבור למסלול השמאלי.

אני אפילו די בטוח שלא גרמתי לאותה מכונית שניה להאט ולו כמלא הנימה. אבל זה כנראה לא היה מספיק בשביל שתתקרר עליו דעתו, וכך, כאשר נכנסתי לאיטי (הרמזור היה אדום) למסלול הימני מבין שני מסלולים לפניה שמאלה, אל הכביש המוביל מעלה לאוניברסיטה, הוא נכנס בדהרה למסלול השמאלי מבין שני מסלולים אלה, חתך בפראות לפני על פני שני מסלולים אל המסלול המוביל ישר, צפר בקול והמשיך לטוס קדימה. 

עמדתי די המום ברמזור וחיכיתי שיתחלף לירוק, וכדרכי ניסיתי לבדוק אם אוכל להגיב מספיק מהר להתחלפות האור ולזנק קדימה לפני שיצפרו לי מאחור (הצלחתי, כי לא עמד אף אחד מאחורי…). עניין הצפירה ברמזור הוא אחר, אבל קשור, אני מניח.

כל זה אחרי כשבועיים של נהיגה בארצות הברית וקנדה, כולל בתוך ערים גדולות וצפופות כמו בוסטון,  ניו-יורק, מונטריאול וקוויבק-סיטי. שם היה לנו מספר לא מבוטל של החלפות מסלולים והשתלבות בתנועה. כשמנווטים במקומות לא מוכרים, למרות שהנווט במפות גוגל מתריע לך מראש על המסלול בו יהיה עליך להיות בעוד כך וכך מאות מטרים (הצלחנו לשכנע את התוכנה לדבר מטרית גם בארה"ב) לא תמיד אתה משכיל להיות במסלול האופטימלי. אף לא פעם אחת נתקלנו בקושי להשתלב בתנועה, המאד כבדה לפעמים, אפילו לא במקום כמו הכניסה מצד ניו-גרז'י למנהרת הולנד המובילה למנהטן, שם תשעה מסלולים הופכים שניים. שום בעיה. לא בקנדה, שם האנשים בכלל והנהגים בפרט אולטרא מנומסים (תענוג…) ולא בארה"ב, גם לא תחת טראמפ, אפילו לא בניו-יורק. הצפירות היחידות הן של מכבי האש או רכבי ההצלה, והן אכן רמות, מאוד.

מה בדיוק גורם לזה? האם מאבק הקיום בישראל הוא כל כך נואש שבגללו נהגים נאבקים זה בזה בכביש בצורה כל כך לוחמנית וקפוצת תחת? האם העניין הזה של מדינה שהיא רק שלנו ולא של אף אחד אחר, שבגללה לא יהיה פה אף פעם שלום עם הפלסטינים וגם לא נסכים לקלוט שום פליטים, לא משנה מה, קשור לזה? המדינה רק שלנו, השטחים הצמודים אליה גם רק שלנו, ומכאן בהמשך ישיר, גם המגרש השכן הוא בעצם שלנו (השכנים שלי כיום יודעים על מה מדובר), ואגרור את מי שינסה לבוא ולגור שם (אותנו…) עד לבית המשפט העליון.

והמסלול בכביש בו אני נמצא כרגע, שמישהו ינסה לעבור אליו? בבקשה, רק אחרי שאני כבר לא שם. עכשיו זה שלי, ורק שלי.

בלבוב

"מה בדיוק איבדת שם בלבוב?" – שאל אותי כמעט כל מי ששמע שאני נוסע לשם, או שהייתי שם.
אז ככה: לא זו בלבד שלא איבדתי שם כלום, אלא שגם יצאתי לשם בטיול מאורגן (!), לגמרי בניגוד למנהגי, ועם לא מעט חששות, באחד מהטיולים של שלום וקטיה לאוקראינה. (גם על נסיעה קודמת לאוקראינה, לאומן בראש השנה, נשאלתי אותן שאלות. תשובות עליהן (אחרות), יש בסדרת פוסטים שהניבה הנסיעה ההיא).

בעניין הטיול המאורגן: בנסיבות רגילות אני אך שש לארגן נסיעות מסובכות להפליא, שעוברות לפעמים דרך שלוש יבשות וארבע מדינות, כולל טיסות בחברות תעופה אזוטריות. אבל הפעם, לא שלא בא לי לעשות את זה, פשוט לא היה לי עם מי לעשות את זה. לזוגתי שתחייה, הפרטנרית הכמעט קבועה שלי לנסיעות, יש תערוכה המציגה בגלריה אלפרד בתל אביב. אם לא הייתם בה עדיין, רוצו. ממש תערוכה סוף. אז אמרתי לעצמי – בוא ננסה את זה. כשרון הכתיבה של שלום בוגוסלבסקי (המדריך) עושה נפלאות גם ליעדים שלקהל הרחב נראים פרווה במקרה הטוב, כמו מערב אוקראינה, וחוץ מזה חשבתי, לא יהיה נורא לצאת מפעם לפעם מאזור הנוחות שלי, לזרום עם קבוצה ולהשתדל לא להיות קוץ בתחת.

גיליתי שטיול מאורגן כזה, בקבוצה קטנה ונעימה, הוא פתרון מצויין למי שאין לו עם מי לטייל, או שלא בא לו לארגן את זה. אמנם יכול להיות שהקבוצה תכלול אנשים מעצבנים שיקלקלו לך את כל הנסיעה, אבל בנסיעה הזו, קרה ממש ההיפך. הקבוצה והאינטראקציה איתה היו מרכיב מאד חיובי בנסיעה בת השבוע הזו.

ולגבי המקומות בהם ביקרנו? אודה על האמת: אף לא אחד מהם ראוי להיכנס לרשימת אלף המקומות שחייבים לראות לפני שמתפגרים. אבל יש לי בזמן האחרון משיכה ביזארית למזרח אירופה, לחלקיו שעוד לא המתערבו לגמרי, שהם עדיין בין לבין, בין המסורת הקומוניסטית והדלות שיצרה, לבין הקפיטליזם השבע עד להתפקע. למה דווקא עכשיו? אולי כי אני מזדקן, ויותר קשה לי לחשוב על לגייס את האנרגיות לארגן לבד הפלגה במעלה הנהר אל טימבוקטו (נאמר). אולי כי אני מרגיש שזו נקודה בזמן שאפשר עוד לתפוס את הארצות האלה לפני שיתמסרו סופית למולך הקפיטליסטי. כך, נראה לי למשל שיכול להיות טיול שווה מוורשה לסנט פטרסבורג ובחזרה דרך כל הארצות הבלטיות וגם דרך קלינינגרד (מובלעת רוסית, עימנואל קאנט נולד וחי שם כשקראו לזה קניגסברג). זוגתי שתחייה עדיין לא מבינה למה.

הנה למשל דוגמה למקום בו נמצאת הכלכלה שם, בזמן זה. במקום שתילים ממשתלות מסחריות כמו חישתיל, המייצרות עשרות אלפי שתילים זהים ומשווקות אותם במשתלות בכל הארץ, יושבת הקשישה בתמונה מטה, ומנסה למכור את השתיל היחידי שהצליחה להנביט בתוך גביע של יוגורט. לא יעיל, אבל זה מה שיש לה למכור.

לבוב למשל היא ממש יעד ראוי. יש טיסות ישירות אליה (והמטוסים מלאים…), ולבוא אליה לסוף שבוע ארוך יהיה השקעה לא רעה כלל של זמנכם. היא עיר שהייתה מאד מפוארת, ומרכז העיר עדיין נראה ממש טוב, עם הרבה כנסיות מפוארות ומעניינות (כולל אחת ארמנית), בניינים יפים, כיכרות ושדרות יפות, המון מסעדות זולות וטובות (כולל 2 טבעוניות ואחת raw). ישנו בה 4 לילות, והינו בה במצטבר יומיים שלמים כמעט, והיה כיף.

חוץ מזה, היינו שלושה ימים בהרי הקרפטים, שהם מאד ירוקים ויש בהם הרבה כפרים יפים, בטעם של פעם. עם רועות אווזים (צעירות) וקשישות המוליכות חזירי ענק בחבל, ברחוב הראשי בו עוברת מכונית פעמיים ביום, אולי. הרבה מאד כנסיות זעירות בחזיתות הבתים, בשילוב של פח נירוסטה כסוף, מוזהב וכחול. אהבתי. אין שם בדיוק "אטרקציות" אבל נחמד לברוח מהחום כאן לחופשה זולה וקרירה שם. ובקרוב תתחיל כנראה נהירה המונית לשם, אל "מערת הבעל שם טוב" שנתגלתה שם באורח מסתורי לא מזמן. ("ובאותם ימים שלח לו ה' את זיווגו באופן שמימי, (ואין כאן המקום להאריך). ולאחר נישואיו, התבודד בהרי הקרפטים מספר שנים, שהם היוו הכנה גדולה לתפקיד שהוכן לו בעולם,")

ולמרגלות הקרפטים, ממערב וממזרח, יש מספר עיירות, ערים קטנות, שפעם, שליש מאוכלוסייתן הייתה יהודית (היום כבר לא) ושליש פולנית או הונגרית (והיום כבר לא, מסיבות אחרות). בכולן יש בתי כנסת, חלקם מפוארים, ובחלקם ביקרנו, אבל החלק היהודי של הטיול, שאני מבין בהחלט שרוב המטיילים מישראל מעוניינים בו, פחות הלהיב אותי.

פחות התחברתי גם לפן הקולינרי של הטיול, אבל לטבעונים קשה במקומות כאלה, ואני לא עושה עניין מאוכל בכל מקרה. גם לא התרשמתי שהפסדתי מי יודע מה, המטבח האוקראיני, כולל כל ההשפעות שספג מהאיזור, הוא לא מהעשיריה הפותחת של מטבחי העולם.

לא רק בנושא האוכל, גם בעניין השתיה (לא של מים, גם לא מיץ) הרגשתי (והייתי) חריג בקבוצה. מארגני הטיול ממצבים את השתיה והאוכל באופן מאד הדוניסטי וכמרכיב מאד משמעותי בבילוי בזמן הטיול, והרגשתי קצת כמו ילד קטן בתוך הקבוצה שלרובה הייתה קיבולת רצינית ביותר לאלכוהול. אני לא מתנזר, אבל כן ממעיט בשתיה – זה פשוט לא עושה לי טוב. לא נורא.

אז חזרתי בתחושה טובה. היה מיקס טוב של עיר גדולה (יחסית), טבע, וערים קטנות. היה בסך הכל כיף. פגשתי אנשים שהיה לי מעניין לדבר אתם, ואהבתי את ה"מזרח אירופאיות" על הדרך. צילמתי גם לא מעט "ראשים" ואוכל לחזור ולהפציץ באינסטגרם.

הנה למשל שוק במוקצבו, בו יש עשרות דוכני גבינה שנשים עושות בבית, במשק הביתי, ומביאות לעיר למכירה. 

Québécois

עדיין מוזר לי, אחרי ארבעה ימים במונטריאול, הניגוד בין מה ששומעים פה ומה שרואים פה.

לא מדוייק, כי גם השילוט פה, לא רק השפה המדוברת, כולו בצרפתית. אבל כל השאר, הבניינים, המכוניות, המתקן לאספקת מגבות נייר בשירותים, חיבורי ברזי ההשקיה ברחוב, המותגים ברחובות (רק ש starbucks נקרא כאן café starbucks), שקעי החשמל, גובה האנשים הנמדד באינצים (למרות שקנדה מטרית), הברזים במקלחת בהם אפשר לכוון רק את הטמפרטורה אך לא העוצמה, בגדי השחור-לבן המפוספסים של המוכרים והתנהלותם בחנות foot locker, הכל פה אמריקאי למהדרין. אמריקאי במובן "ארצות הברית", לא היבשת כמובן. אמריקאי, אבל בצרפתית.

מנין הימים שלי בצרפת, בעקבות השבוע שביליתי בראוניון בחודש נובמבר, הפך את צרפת למדינה בה שהיתי הכי הרבה ימים (255, עקפה את הודו), למעט ארצות הברית, שבה עדיין שהיתי עד כה מעל לאלף ימים "בזכות" עשרים וכמה שנות עבודתי בחברת אינטל. שתי המדינות האלה "צרובות" חזותית, וגם שמיעתית, אצלי. ולכן כל כך חזקה אצלי התחושה הזו, שהמופע החזותי של ארצות הברית, הגודל של כל דבר, השימוש הנרחב בנירוסטה, העובדה שהמכונית הממוצעת שוקלת כפול מבכל מקום אחר בעולם (למעט קנדה, מסתבר), הציפוי המזוייף בלבנים של מרכזי הקניות, הבתים הנאו-גיאורגיאניים המיוצרים בסרט נע ומשוכפלים בשכונות מגורים עקרות, כל אלה שונים משמעותית מכל מקום אחר, לבטח מהעולם הישן.

אז מסתבר שקנדה הצרפתית גם היא נראית ככה, כמעט לגמרי. הייתי כבר בעבר בקנדה. בטורונטו ובונקובר, אבל אז באתי מארה"ב וגם חזרתי לשם, ומשני צידי הגבול דיברו אנגלית, והכל נראה לי אותו דבר ולא היה לי מוזר. אבל אחרי חצי שנה בפריז (לפני שנה וקצת), ואחרי שקראתי שמונטריאל היא "האירופאית ביותר מבין הערים הגדולות בצפון אמריקה", אני לא מצליח לנער את תחושת "אי ההלימה" בין השפה לסביבה החומרית. (ואפילו עוד לא הלכתי ל costco…)

מה שמוסיף לתחושה המוזרה הוא המבטא הכבד בצרפתית של ה Québécois, מבטא שנותן לי תירוץ לא לנסות ולהבין את מה שהם אומרים (הם דווקא מבינים כשאני מנסה להתבטא בצרפתית הרצוצה שלי) ולעבור לאנגלית. ואז הם עוברים לאנגלית, ובניגוד לצרפתים –  במבטא אמריקאי לחלוטין. עוד מוזר – שהסינים בציינטאון המקומי גם הם מדברים צרפתית כשפה ראשונה.

גם חריקת השלג מתחת לנעליים כשאני הולך פה ברחוב היא משהו שמעורר אצלי אסוציאציה מובנית לעולם הישן, בעיקר לצרפת, כי עד כה, נסעתי למקומות בהם יורד שלג, בזמן שיורד שלג, רק בשביל לגלוש עליו. אבל לא בשביל זה באנו הנה. באנו בעיצומו של החורף (מינוס 15, שלג, freezing rain) כי בננו החליט ללמוד כאן לתואר שני, ובאנו לבקר אותו ולראות איך הוא מסתדר. אז נראה שהוא מסתדר פה לא רע, וכיף לראות אותו.

עדכון אחרי עוד יום: שכונות המגורים פה, בתי שורה בני שלוש קומות עם מדרגות חיצוניות לקומה הראשונה (בשלג!) וכניסה נפרדת לקומת הקרקע נראים כאילו הועתקו ב"העתק-הדבק" מלונדון, מזכרת לתקופה בה היה פה עירוב פורה של "אנגלופונים" ו"פרנקופונים". אבל הבנתי שממשלה מקומית לאומנית וכמעט פשיסטית הבריחה מפה בעבר את רוב דוברי האנגלית, וחירבה את הכלכלה המקומית. יש פה בטח איזה לקח שאפשר ללמוד לגבי ישראל.

דוד, הטייס המלאזי

תנו לי לספר לכם על חברת התעופה הגרועה ביותר בעולם, אולי. ולא, כוונתי הפעם לא לאל-על.

מדובר בחברה בשם Int'Air Îles, שחיפושי באינטרנט העלו כחברת התעופה היחידה המקשרת בין שלושת האיים המהווים את מדינת קומורוס. אחסוך לכם את החיפוש מה זה הקומורוס הזה. זו מדינה זעירה, מאד עניה (מספר 13 ברשימת המדינות הכי עניות, מספר 2 ברשימה אחרת), ליד חופי מערב אפריקה, בין מדגסקר ומוזמביק.

למה אני טורח לספר על החברה הזו? כי זה מדגים את מהלך העניינים במדינות מסוג זה, ויכול להסביר, חלקית כמובן, את מצב העניינים שם.

במהלך חודש אוקטובר הייתי עסוק לארגן את המסע בין איי האוקיאנוס ההודי, שסופו היה אמור להיות בג'יבוטי אבל בפועל הסתיים בשניים מאיי מדינת קומורוס. ניסיתי לברר איך מגיעים אל האיים האלה ואיך עוברים ביניהם. התחלתי באתרים המקובלים, כמו אקספדיה ו skyscanner אבל מדינת קומורוס לא נקלטת ברדאר שלהם. באתר של flightradar24 דווקא הופיע שדה התעופה הבינלאומי של מדינת קומורוס, בעיר הבירה מורוני, ונרשמו שם המראות ונחיתות לאיים הסמוכים, רק בלי ציון שם חברת התעופה.

בפורום בצרפתית מצאתי אזכור של חברת התעופה  Int'Air Îles וחיפוש העלה שיש יש להם אתר אינטרט ודף פייסבוק. האתר לא עלה (הודעת שגיאה) ובדף הפייסבוק לא היו עדכונים זמן רב ואיש לא ענה להודעות. לא התייאשתי, וביקשתי מידידי JP, שותפי למסע דובר הצרפתית, שינסה להתקשר אל אחד ממספרי הטלפון של אחד מארבעת סניפי החברה שמספריהם מופיעים בדף הפייסבוק.

לא ענו באף אחד מהמספרים, וחלקם אף היה מנותק. JP לא התייאש והתקשר לשדה התעופה במאיוט, האי הרביעי בקבוצת איי קומורוס שתושביו ברוב חוכמתם העדיפו להשאר צרפתים (בשנת 1998). בשדה התעופה העבירו אותו למשרד של Int'Air Îles. שם שאלו אותו בחשד מאיפה יש לו את המספר הזה.

ובכן מסתבר שהחברה קיימת, וגם טסה, לטענתם. הם הכתיבו לו בטלפון את רשימת הטיסות ומועדיהם, וסיפרו לו שהאיש שתחזק את האתר עזב (וכנראה השבית את האתר כי לא שלמו לו) ושאת הטלפון שמופיע בדף הפייסבוק הם איבדו. בשאר המשרדים, בשלושת האיים האחרים, יש תקלה בטלפון, לטענתם.

יותר סביר שנתקו להם את הטלפונים כי הם לא שלמו. כמו שלמדתי יותר מאוחר מדוד הטייס המלאזי זה מה שקרה עם המטוס היחיד שלהם, שאותו חכרו מחברת תעופה דרום-אפריקאית. הם לא שילמו על תחזוקת המנוע שיש לבצע אחרי כל 3000 שעות מנוע ולכן החברה המחכירה, שמחכירה להם את המטוס כולל טייסים ומכונאים, הפסיקה להם את הטיסות.

חברה דרום אפריקאית אחרת מחכירה שני מטוסים קטנים לחברה אחרת, בשם AB aviation (שמאוחר יותר למדתי שכן טסה בין איי קומורוס,) ושדוד, הטייס המלאזי, עובד אצלה. דוד, שנראה כמו ילד סיני בן שש עשרה, יחד עם בת זוגו הרומניה, שנראית כמו הכלאה בין מתעמלת רומניה ודוגמנית, שהו כמה ימים באותו המקום באי מוהלי בו שהינו גם אנחנו ויצא לנו לדבר בארוחת הערב.

דוד לא בן שש עשרה, יותר קרוב לארבעים, ונראה הרבה יותר מרשים במדי הטייס שלו בהם הטיס אותי שלושה ימים מאוחר יותר חזרה לציוויליזציה. הוא ובת זוגו גרים לסירוגין בארה"ב, רומניה ודרום אפריקה, והוא "מוחכר" לסירוגין לחברות תעופה בכל רחבי אפריקה, מדינות שאת רובן אני לפחות לא הייתי יודע למקם על מפה עיוורת. את הסיפורים מסמרי השיער על התנהלות התעופה האזרחית בקומורוס שמעתי ממנו.

מסתבר שראש ארגון התעופה האזרחית בקומורוס, מקורב לנשיא כמובן, תכנן להקים חברת תעופה. עד שהוא יקים את אותה חברה, הוא חסם את כל הנסיונות של חברות אחרות לקבל רשיון, כולל AB aviation שכבר חכרה מטוסים ומכרה כרטיסים מראש לארבעה חדשים. הביקוש היה קיים כי אין באמת דרך בטוחה ואמינה אחרת לעבור בין האיים. אפילו לא שירות מעבורות אמין. אבל לא הפריעה ל"רשויות" שם שהאיים מנותקים זה מזה. הנשיא היה חוכר מטוס משלו כשהיה רוצה לבקר באחד מהאיים האחרים, אם היה רוצה. ככה מתנהלים העניינים שם בקומורוס, וכנראה שגם בלא מעט ממדינות אפריקה האחרות.

התשתיות, כבישים, שדות תעופה, טרמינלים לשדות תעופה, נמלי שיט, אם הסינים לא בונים את זה, בדרך כלל בתמורה לשליטה בקרקעות או מחצבים, פשוט לא קיימים. ואם הם קיימים, הם לא מתוחזקים. הדרך בת 25 הקילומטרים משדה התעופה ב pomoni בירת moheli אל האכסניה בה שהיתי היא במצב כה גרוע שלוקח שעה וארבעים דקות לצלוח אותה. עשר שנים קודם, זה לקח רק חצי שעה. למה? שילוב של שחיתות וחוסר יכולת. בשורה התחתונה, המדינה לא ממומנת מכספי המיסים שהאזרחים משלמים, אלא בעיקר מכספי סיוע, ולכן אין למדינה תמריץ לשפר את המצב הכלכלי של סתם אזרחים.

זו למשל זו האופציה היחידה לעבור ישירות בין moheli  ל Anjouan

יתכן שחברת התעופה ההיא, Int'Air Îles,, הצליחה לגייס מאיפה שהוא קצת כסף, כי האתר שלהם הוא בהקמה. אמנם בשלב זה כל הטקסט שם הוא כולו "….Lorem ipsum dolor sit amet", טקסט שבא עם התבנית הריקה של אתרים, אבל לפחות משהו קורה. יתכן שבעתיד הם גם יזכרו לשים חלק מההכנסות בצד לטובת תחזוקה שוטפת של מנועי המטוסים.

אני רק שמח שלא התפתיתי לרכוש מהם כרטיסים לטיסות בין האיים. בשדה התעופה ב Mayotte, לפני שטסתי לקומורוס בחברת התעופה EWA air (חברת בת של air austral, חברת תעופה "בסדר" שבסיסה בראוניון). ראיתי את הדלפק שלהם בשדה התעופה, הערתי את הבחור שנמנם שם, ושאלתי אם הם טסים. "בטח, בטח". וכמעט מכר לי כרטיסים מ Moheli ל Anjouan (אין בכלל טיסות בין שני איים אלה)  ומ Anjouan ל Moroni לטיסות שהוא כנראה ידע די בוודאות שלא יתקיימו. אבל אם איזה "מזונגו" (לבנבן) מתעקש?

לידיעת הצוללים באוקיאנוס ההודי

לפני שנסעתי בתחילת נובמבר ל "IOT",  טיול למספר איים באוקיאנוס ההודי, שאלתי בכמה קבוצות פייסבוק (בהן שואלים דברים מעין אלה,) לגבי אפשרויות הצלילה בהם. שתיקה. בדקתי גם באתרים בשפות זרות וגיליתי שאם אתה קורא צרפתית, יש לא מעט חומר. באנגלית, הרבה פחות. כיוון שצללתי בכל אחד מהאיים מטה, הנה מה שמצאתי על קצה המזלג:

כללי: בכל האיים, אלו תמיד צלילות מסירה, תמיד מודרכות. מחיר צלילה כולל ציוד נע בין 40-55 יורו. בניגוד למלדיבים, לא מחייבים מחשב צלילה. בעלי כוכב אחד יכולים גם הם למצוא צלילות. טמפרטורת המים נעה כל השנה בין 26-30 מעלות.

איי סיישל: יש המון איים. בשניים העיקריים, Mahe  ו Praslin יש מועדוני צלילה. יש מעבורת מהירה בין האיים ולכן אין בעיה לצלול בימים עוקבים באיים שונים. צללתי חמש צלילות במועדון בשם Seychelles Underwater Centre בעיירה Beau Vallon באי Mahe. איכות הציוד טובה, המועדון מנוהל על ידי בריטית, המדריכים מקומיים. חלקם טובים, חלקם סתם "פושטקים" (בגדול, כל תלמיד תיכון בסיישל עובר קורס צלילה במהלך לימודיו.). הם מוציאים שתי צלילות בבוקר, עם מנוחה בסירה, ועוד צלילה שלישית בשעה שתיים. נסו לצלול עם המדריך אתו צללתי, בחור מוצק בשם טוני (בתמונה מטה), עם שיער מחומצן. היה טוב, אבל נטה להציק לדגים כדי לשעשע את הצוללים. מה רואים שם? הרבה דגה צבעונית, אין הרבה דגים ממש גדולים, יש הרבה eagle rays, יש מקומות בהם יש הרבה צבים. האלמוגים מתחילים להלבין גם שם. את רוב מה שאפשר לראות בצלילה, אפשר לראות גם בשנורקל, ביחוד ליד האי הקטן st. Pierre. הראות במים לא הייתה טובה, כנראה בעקבות הגשמים שהקדימו להגיע (בנובמבר. בדרך כלל מתחילים בדצמבר.) באטול Aldabra השייך לסיישל, אפשר לצלול רק ב liveaboard מהסוג המאד יקר. יש גם מועדון צלילה באי הקטן Silhouette שאליו אפשר לצאת בבוקר ולחזור בערב מהאי הראשי Mahe. יתכן שיש גם מועדון צלילה באי La Digue.

מאוריציוס: יש שני איים, הייתי רק בעיקרי (רודריגז, השני, במרחק שעה וחצי טיסה משם). רוב מועדוני הצלילה מרוכזים בחוף המערבי, בעיקר סביב העיירה Flic en Flac. צללתי במועדון בשם SeaUrchin Diving Center שגם הוא מנוהל על ידי מערביים, נדמה לי הולנדיות. הם מוציאים שתי צלילות ביום, מסירה. האתר המומלץ ביותר שם נקרא Cathedral, סוג של מערה תת מימית שנכנסים אליה דרך ארובה. בצלילה מעל תקרת המערה רואים את זרם הבועות של השוהים במערה עולה מעלה. חוץ מזה, הדגים שם די חסרי צבעים, אין הרבה אלמוגים והראות לא משהו (גם שם היה גשום, אולי בגלל זה). בחוף Tamarin קצת דרומה משם אפשר לשחות וגם לצלול עם דולפינים בים הפתוח, אבל מסוכן, המון סירות מתמרנות מסביב בלי חשבון לשוחים.

ראוניון: חוץ מהצוללים, שרובם תושבי האי, אף אחד פשוט לא נכנס שם לים. ב 2011, 2012 ו 2013 גולשים נטרפו על ידי כרישים ומאז ברוב החופים פשוט אסור להכנס למים. בחופים המוגנים על ידי ריף במערב האי (האי צעיר גיאולוגית, ואין סביב רובו ריף) אפשר תיאורטית לשחות או לגלוש, אבל לא ראיתי אף אחד במים. נכנסים רק למעין בריכות של מי ים המוקפות סלעים, אבל מלאות קיפודי ים.

במעדוני הצלילה, שרובם ממוקמים בנמל הסירות של העיירה Saint-Gilles טוענים שהם לא ראו אף פעם כריש. והם מוציאים צלילה אחת בבוקר, ולפעמים שניה אחרי הצהריים. צללתי במועדון בשם sea blue והיה מעניין. הטופוגרפיה מתחת למים היא של גושי לבה גדולים, יש דגה עשירה, לא דגים גדולים. מעט אלמוגים – שום דבר שמשתווה לים האדום. סביב רוב האי הים מעמיק במהירות רבה קרוב מאד לחוף אבל באיזור של Saint-Gilles יש ריף די מסיבי שמעניין לצלול שם. יש הרבה דברים לראות בראוניון מעל המים, ולכן צללתי רק פעם אחת.

Mayotte: אי שהוא חלק מצרפת לכל דבר, אבל גיאוגרפית חלק מאיי קומורוס, ארבעה איים בתעלה בין יבשת אפריקה לאי (היבשת השמינית מכנים אותו) מדגסקר. האי עתיק גיאולוגית ויש סביבו ריף מפותח וסביבה תת ימית עשירה. צללתי במועדון בשם jolly roger הממוקם צמוד למלון Sakouli שליד העיירה  Bandrélé
הראות מתחת למים טובה, יש דגה עשירה, ואתר הצלילה, מקום בשם "הארובה" היה יפה. הציוד במועדון קצת דליל, אבל היה מיכל ברזל של 15 ליטר כמו שאני מעדיף (אין ניטרוקס). הפלגה ארוכה בסירה אל אתר הצלילה, כמעט של שעה. ואחרי הצלילה "פיקניק" על אי חולי קטן עליו יש רק ציפורים. היה כיף, ואם היה לי שם יותר מיום וחצי, הייתי צולל עוד.
בחוף  N'gouja לא רחוק משם, אפשר לצלול (יש מועדון קטן) או לשנרקל עם המון צבי ים, בשמורת טבע שיש שם. אבל יש גם המון (יחסית) אנשים. יש עוד 2-3 מועדוני צלילה בצפון האי, שכולם מוציאים לאתר אחד ויחיד.

Comoros: מדינה שצריך דרכון זר בשביל לבקר בה. יש בה שלושה איים, הייתי בשניים. באי הראשי, grand comore,  (שם שדה התעופה הבינלאומי והבירה מורוני,) היה פעם מועדון צלילה שנחשב טוב במלון Itsandra ונמסר לי שהיו שם צלילות שוות. המלון מחליף בעלות כרגע ואין בו מועדון צלילה. זה שהפעיל את המועדון, אם מוצאים אותו, יכול להוציא שם צלילות.
ליד חופי האי Moheli, הקטן מבין השלושה, יש שמורה ימית המרוכזת סביב קבוצת איים חסרי שם שליד חופו הדרומי של האי. שם יש גם מלון בשם Laka Lodge המתופעל (משום מה) על ידי חבורת סלובקים. אחד מהם, ריצרד, נשוי למקומית, ומוציא צלילות, מסירה, בשמורה הימית. יש לו ציוד סביר, אבל מועט והוא בחור נחמד. הצלילות די שוות, עשיתי ארבע כאלה ביומיים, שכללו הפסקה על אחד האיים הקטנים. הראות במים טובה, הדגה עשירה, למעט ברקודה אחת לא ראיתי דגים גדולים. אבל יש הרבה לובסטרים. האלמוגים די הרוסים, כנראה בגלל סופות ציקלון עונתיות. יש לא מעט מניפות, כמו שרואים בטיראן. מקום סימפטי, ויש גם מה לראות מעל המים.

בשורה התחתונה, אם יש לכם אפשרות לצלול רק במקום אחד באוקיינוס ההודי, אף אחד מהמקומות האלה לא משתווה למלדיבים.

לשימושכם. שאלות נוספות אפשר דרך מנגנון התגובות מטה.

            .  

פטרישיה

נסענו בלילה בכביש האפל אל ביתה של פטרישיה, אל מה שנראה לב המאפליה. לא היה שום אור, השלטים הצביעו רק אל כוון "שמורת הטבע של הנהר השחור". בחיים לא הייתי מנחש שיש מקום ישוב בקצה הכביש הזה. אבל בטלפון, תוך כדי נהיגה, פטרישיה דירבנה אותנו להמשיך.

בסופו הגענו אל המחסום בפתח המתחם המגודר, ושם, כיוון שהשומר ראה במכונית רק שני "זוריי", פתחו לנו את המחסום בלי שאלות. מהם "זוריי"? בכל אחת ממדינות אפריקה יש כינוי אחר לאנשים לבנים. במאוריציוס וראוניון אלו "זוריי", אזניים בצרפתית. בסוג של לגלוג על הלבנים השמים את היד מאחורי האוזן בנסיונם להבין את שפת הקריאול של המקומיים, שבמאוריציוס מושפעת במידה שווה מצרפתית ואנגלית.

אבל זוריי הם לא בהכרח זרים. פטרישיה למשל חיה במאוריציוס דרך קבע, שנים רבות, אבל גם היא תיחשב זוריי, בגלל לובן עורה. סוג של גזענות הפוכה.

בדרך כלל ניווטתי לכל מקום בעזרת המפות שהורדתי לטלפון מראש, אבל זה לא עבד כשהייתי צריך לנווט אל ביתה של פטרישיה, (אליו היינו מוזמנים לארוחת ערב.) המתחם המגודר בו היא גרה, לא הופיע (עדיין?) במפות גוגל. בעצם, גם זה שהגענו אליה בסופו של דבר, היה בזכות הטלפון שלי, (התומך בשני כרטיסי סים בו זמנית). העובדה שיכולנו כל זמן הנסיעה להיות על הקו עם פטרישיה הייתה בעזרת אחד מכרטיסי הסים המקומיים שרכשתי בכל מדינה אליה הגענו.

בסופו של דבר, הנסיעה הזו כולה נגמרה בשלום. התאחדתי עם התרמיל שלי אחרי כל טיסה, מה שתמיד נראה לי נס. אבל נס עוד יותר גדול הוא שהטלפון הנייד שלי לא אבד, לא נגנב וגם לא התקלקל. אם אחד מאלה היה קורה, לא ברור לי איך הייתי מסתדר. אפילו פנס לא היה אתי מחוץ לזה שבטלפון, גם לא מצפן. וכמובן המובן מאליו, שום אמצעי תקשורת אחר. אבל בעיקר, לא היה לי שום גיבוי (מחוץ לאחסון בטלפון ובענן) לפרטי עשרת הטיסות, ששת ההפלגות במעבורות, ארבעת הסכמי השכרת הרכב, כתובות ותאריכי עשרים וחמישה מקומות הלינה השונים, האתרים השונים לבקר בהם, חמשת מועדוני הצלילה אתם קבעתי צלילות, ועוד ועוד. הכל היה רק בטלפון.  הגיבוי היחידי היה בענן.

כל המפות ופרטי הנווט, היו בטלפון, כמו גם כל ספרי ההדרכה. כרטיסי הטיסה האלקטרוניים (שבכל זאת מתעקשים בכל מיני מקומות לראות, למשל בביקורת הגבולות שם רוצים לראות טיסת המשך), כמו גם ביטוח הנסיעות היו רק בטלפון. הייתי לגמרי אבוד בלעדיו.

ובחזרה לפטרישיה. צבע העור מאד משמעותי אפילו, או במיוחד, בחברה כזו בה חיים בעירבוביה גדולה אנשים שהובאו לפני דורות מהודו, ממזרח אפריקה, מארצות ערב וגם מאירופה. במאוריציוס, גם אחרי שבעה דורות, הם ממעטים להנשא מחוץ ל"עדת המוצא" שלהם. בראוניון יותר. אבל לא קל להם, לזוגות המעורבים. הם לא מרגישים בנוח, אני מתרשם, לצאת לחופשה בצרפת למשל, ב"מטרופול" כפי שמדינת האם מכונה בקולוניות לשעבר.

זוג אחר שפגשנו למחרת ארוחת הערב הנ"ל מדגים את התופעה. הוא צרפתי "לבן", שנולד במדגסקר, גדל בראוניון וכעת מפתח נדל"ן במאוריציוס. היא, נולדה בצרפת לאם צרפתיה ואב ממאוריציוס. גוון עורה מעט כהה יותר משלו, אני חשבתי שפשוט יש לה שיזוף נאה. אבל לא – כשהם באו להרשם למועדון ספורט מקומי, שאלה אותה גבירה בריטית בקבלה:"וכמה זמן את כבר צרפתיה?"

פטרישיה בכל אופן, חיה עם זוריי אחר, הולנדי בשם הנס בבית חדש, מאד גדול ומפואר, בשכונת מגורים מאד מפוארת ומטופחת, ממש על גבול שמורת הטבע. לשניהם זו מערכת יחסים שניה (לא ראשונה בכל אופן) וכמו שנפוץ במערכות יחסים שניות, פער הגילים בין בני הזוג גדול יותר, כחמש עשרה שנים. הנס הוא כבן שישים וחמש, פטריסיה כבת חמישים, בכושר טוב הודות לתרגול יוגה יומ-יומי ושניהם ביחד כשנתיים, בערך פרק הזמן בו בנו את ביתם, שם בשכונה. יש להם גם חיות מחמד לחברה, שני כלבים מהסוג הזעיר שצרפתים אוהבים, ושני צבי ענק.

משילוט חוצות, עלוני פרסום, ושיחה עם הזוג ה"מעורב" שפגשנו למחרת, למדתי שיש לא מעט מתחמים שכאלה, במאוריציוס וגם בראוניון, המכוונים לקהל של "זוריי", שחלקם גר מלכתחילה במקום וחלקם היותר גדול, פרש לשם מ"המטרופול", מצרפת גופה. רובם אני מנחש, בני "הגיל השלישי".

האם האפשרות לגור בבית מפואר, בשכונת מגורים מגודרת באמצע שום מקום היא סיבה טובה לעזוב הכל מאחור, לנטוש את צרפת המעטירה ולעבור לאי טרופי? נכון שהאקלים מאד נעים, שם על קו המשווה, הטמפרטורה נעה בין 28 ל 30 מעלות בכל ימות השנה, טמפרטורת המים נעימה גם היא כל השנה (אלא שבראוניון אין התושבים נכנסים למים מפחד הכרישים). הנדל"ן כנראה זול משמעותית, וכוח האדם לתחזוקת הגינון הנרחב סביב אותו נדל"ן זול גם הוא (כולל ריסוס מסיבי כל שבוע כנגד היתושים). אבל יוקר המחיה שם לא מאד זול, אפילו יקר מהמטרופול מבחינות מסויימות. והמקומיים לא אוהבים אותך.

חוץ מזה, זו ממש שממה תרבותית. אין אפילו אולם קולנוע אחד בכל הסביבה, שלא לדבר על צריכת תרבות אחרת. ברוב המתחמים האלה, אין לך אפילו עם מי לדבר. כל אחד שם מסוגר באחוזתו המגודרת ואנשים אפילו לא רואים את שכניהם. אנשים מדברים אולי עם זה שהולך על ההליכון הסמוך לשלהם בחדר הכושר.

אלו אנשים שהשאירו מאחור, בצרפת, גם את מכריהם, משפחתם, אפילו את צאצאיהם. הם פשוט "עברו הלאה", באופן שבשבילי פשוט לא נתפס. בשביל בית יותר מפואר אראה את הילדים שלי פעם בשנה? הבחירות שאנשים עושים, אני לא בא לשפוט אותן. אבל הן מתמיהות אותי.

אז הם טסים לצרפת פעם-פעמיים בשנה, לטעון את המצברים. אבל זו לא באמת תשובה. הבחירה הזו, לגור בחורים שכאלה, היא משהו שקשה לי לתפוס. ואני עוד גר בחיפה…

———– זו הרשומה ה 800! —————————

IOT

IOT הם ראשי התיבות שעמיתי למסע הזה המציא: Indian Ocean Tour, ביקור בכמה איים באוקיאנוס ההודי ממנו חזרתי ממש הבוקר. באינסטגרם חפשו את התג iotgjp#

יש לי הרבה מה לספר, אבל הכל כרגע  עדיין מעורבב לי בראש. מסקנות כלליות? זה היה מאד "יעיל" בנסיעה אחת לבקר בכל קבוצות האיים האלה: סיישל, מאוריציוס, ראוניון, מאיוט וקומורוס. הם מרוחקים ממקומותינו, אבל קרובים זה לזה. אלא שזה הפך את הנסיעה לארוכה, קצת ארוכה מדי, אפילו בשבילי. אולי בגלל הסמיכות לנסיעה הקודמת, לאיסלנד, חודש קודם.

כל האיים האלו שונים זה מזה, אבל עדיין, יש דמיון, והוא קצת "ממעך" את החוויה. אם הייתי יכול לבקר בכל אחת מקבוצות האיים האלו בפני עצמה, הייתי חוזר מן הסתם עם רשמים חזקים יותר מכל אחת ואחת. אני מקווה שמעבר על התמונות שצילמתי יעזור לי לבודד את הרשמים ולשחזר את החוויות.

היה מעניין לראות שככל שהתקדמנו מערבה, והתקרבנו אל חופי אפריקה, האיים, שכולם שייכים גיאוגרפית לאפריקה, הפכו יותר "אפריקאיים". ההזנחה והעזובה, השחיתות והכאוס, הלכו והתגברו ככל שהתקצר המרחק הפיזי אל חוף היבשת השחורה. כאילו שהיבשת מקרינה איזו סוג של אנרגיה משתקת.

אנרגיה שאפשר לסתור במידת מה על ידי השקעת כספים מסיבית של מעצמה קולוניאלית לשעבר עם רגשות אשם. האיים ראוניון ומאיוט נשארו, מבחירה, חלק מצרפת גופא, לא מושבה, אלא Department, ממש מחוז של צרפת. הם נהנים מהשקעות כספים אדירות מכספי משלם המיסים הצרפתי, והמצב שם לאין שיעור יותר טוב מבאיים הסמוכים. כעשרת אלפי אנשים טבעו בים בנסיון להעביר את עצמם בסירות פיברגלס רעועות (להן הם קוראים kwasa kwasa,) מהאיים בארכיפלג קומורוס שבחרו בעצמאות לאי שבחר בצרפת – מאיוט.

צללתי בכל אחד מהאיים האלה. זה לא היה טיול צלילה נטו, אלא רק דגימה פה ושם. עמיתי למסע היה אמור לסיים את קורס הצלילה שלו בסיישל, אבל זה לא הלך – יש אנשים שצלילה פשוט לא טובה להם. קשה להשוות למקומות כמו הים האדום, אבל אם הייתי נוסע לאוקיאנוס ההודי לצלילה נטו, הייתי בלי ספק ממליץ להעדיף את המלדיביים.

היה גם נסיון "מעניין" לטייל טיול כה ארוך עם מישהו שהוא לא זוגתי שתחייה. אתה אני מטייל כבר הרבה שנים ואנו כבר עושים זאת ממש טוב. עמיתי למסע היה צרפתי, (שימושי בארצות שבהן צרפתית היא השפה השולטת, אבל הצרפתית שלי מספיק טובה בשביל להסתדר גם ככה), בן גילי בערך. הכרתי אותו באתיופיה לפני שנתיים, ונפגשנו גם בפריז, שם הוא גר. זו הייתה היכרות שטחית למדי עד המסע הזה, ושנינו למדנו לא מעט אחד העל השני בחודש של שהות אינטנסיבית 24/7. לא כל מה שלמדנו אחד על השני היה חיובי מן הסתם, אבל לפחות זה לא נגמר בפיצוץ, ומבחינתי זה כבר הישג.

המשך יבוא, מן הסתם. הרשומה הבאה תהייה הרשומה ה 800 (!!!!) בבלוג הזה, וזה מחייב השקעה.

תשע מצלמות לתשעה איים

עכשיו כשאני כבר ארוז לגמרי (9 ק"ג בשני תרמילים) ומוכן לצאת לדרך, אל מה שידידי JP (אתו אני נוסע) מכנה IOT – Indian Ocean Tour (אי אלו איים באוקיינוס ההודי, אולי תשעה, אולי יותר), אני יכול כבר למנות את המצלמות שאקח אתי, תשע..

אז ככה: שתיים הן לצילום מתחת למים. האחת רק עד לעומק של 18 מטרים, השניה רק לוידאו בעצם, מין מצלמת אקסטרים סינית. יש פה מקום לשיפור…

מעל המים, שתי מצלמות קומפקטיות של סוני. האחת עם טווח זום גדול של 30x אך חיישן קטן וצמצם מצומצם. השניה בעלת חיישן גדול ועדשה מהירה, אך מתפשרת על טווח הזום (rx100 m3).

עד כאן, מניתי ארבע. שתי הבאות נמצאות משני צידי מקל צר כזה ומצלמות בבת אחת את כל מה שמסביב למצלמה. Ricoh theta S, מין צעצוע טכנולוגי מאד מרשים, רק צריך לשלוף אותו בסיטואציות המתבקשות..

שלושת המצלמות האחרונות הן אולי השימושיות ביותר, ושלושתן נמצאות בטלפון שלי. אחת מלפנים לצילומי סלפי, מה שהשתכנעתי לאחרונה שאינו מגונה לחלוטין, ושתיים מאחור, אחת עם עדשה מאד רחבה והשניה עם עדשה רחבה סתם, והטלפון יודע לעבור מאחת לשניה במעין סוג של פייק זום..

מהם תשעת האיים? אני מניח שאם התכנית תצא לפועל כמתוכנן, אשוב לכתוב פה בעוד חודש, ומן הסתם אספר..