תשע מצלמות לתשעה איים

עכשיו כשאני כבר ארוז לגמרי (9 ק"ג בשני תרמילים) ומוכן לצאת לדרך, אל מה שידידי JP (אתו אני נוסע) מכנה IOT – Indian Ocean Tour (אי אלו איים באוקיינוס ההודי, אולי תשעה, אולי יותר), אני יכול כבר למנות את המצלמות שאקח אתי, תשע..

אז ככה: שתיים הן לצילום מתחת למים. האחת רק עד לעומק של 18 מטרים, השניה רק לוידאו בעצם, מין מצלמת אקסטרים סינית. יש פה מקום לשיפור…

מעל המים, שתי מצלמות קומפקטיות של סוני. האחת עם טווח זום גדול של 30x אך חיישן קטן וצמצם מצומצם. השניה בעלת חיישן גדול ועדשה מהירה, אך מתפשרת על טווח הזום (rx100 m3).

עד כאן, מניתי ארבע. שתי הבאות נמצאות משני צידי מקל צר כזה ומצלמות בבת אחת את כל מה שמסביב למצלמה. Ricoh theta S, מין צעצוע טכנולוגי מאד מרשים, רק צריך לשלוף אותו בסיטואציות המתבקשות..

שלושת המצלמות האחרונות הן אולי השימושיות ביותר, ושלושתן נמצאות בטלפון שלי. אחת מלפנים לצילומי סלפי, מה שהשתכנעתי לאחרונה שאינו מגונה לחלוטין, ושתיים מאחור, אחת עם עדשה מאד רחבה והשניה עם עדשה רחבה סתם, והטלפון יודע לעבור מאחת לשניה במעין סוג של פייק זום..

מהם תשעת האיים? אני מניח שאם התכנית תצא לפועל כמתוכנן, אשוב לכתוב פה בעוד חודש, ומן הסתם אספר..

מודעות פרסומת

booking

חלפו הימים, לצערי, בהם יכולתי לא להזמין מקום לינה מראש לשום מקום, להגיע למקום ולמצוא. זה לא רק בגלל שהטיולים שלי הפכו בני חודש ולא בני שנה כמו פעם. זה בגלל שהאינטרנט הפך את ההזמנה של מקומות לינה כל כך פשוט ונוח שכולם מזמינים מראש, ופשוט ממלאים את כל מקומות הלינה. זה כבר לא כוחות פשוט להגיע ולעבור ממקום למקום בחיפושים.

כל כך הייתי רוצה שיהיה מין רחפן כזה, שאוכל לשגר לפני, אל המקום המשוער אליו אגיע בסופו של יום. הרחפן הזה יעבור ממקום למקום, יבדוק בקבלה אם יש מקום ובכמה, יציץ בחדרים לראות איך הם נראים ואיך נראה הלובי. ישאל אם יש וי-פי, דברים כאלה.

ועוד יותר הייתי רוצה שהרחפן הזה יוכל לחזור אחורה בזמן, ולשאול אנשים אחרים שלנו באותו מקום איך היה? היה נעים? נקי? קיבלתם תמורה לכספכם? שאלות כאלה. כי זה הכי בטוח, לשאול לקוחות שבפועל שהו שם.

או, כתחליף לרחפן המדהים הזה, אני יכול לשלוף את הטלפון, בו יש כרטיס סים מקומי עם חבילת גלישה (לא צריך גדולה), לפתוח את הישומון של booking.com ולהזמין לי, תוך כדי נסיעה, מקום לינה נעים, נוח ולתקציבי, לאזור אליו אגיע בערבו של אותו יום,  על סמך כל אותה האינפורמציה שהרחפן הדמיוני המתואר מעלה, (כולל יכולת החזרה אחורה בזמן,) היה מספק לי. מדהים לא?

ואם הישומון הזה מכזיב, אפשר לפתוח את השני, זה של airbnb ולהיעזר בו. השילוב של השניים, כאשר יש לך מכונית ואתה יכול לסטות כמה קילומטרים מהכביש הראשי, לעצור ללינה קצת יותר מוקדם או קצת יותר מאוחר, לא מכזיב בדרך כלל, ומאפשר גמישות כמו זו שהייתה לי פעם, כשהייתי מגיע ברכבת לאיזה ישוב, יוצא מתחנת הרכבת ומסתכל ימינה ושמאלה. נכון שפעם הייתי הרבה פחות בררן בתנאי הלינה, אבל מצד שני היום אני פחות בררן בתחום התקציב (אבל עדיין "מתכלב" בכיף).

ואם אתה נמצא באחת מהארצות הרבות בהן לא תוכל לרכוש מהארץ חבילת גלישה, כלומר ברוב העולם הלא מערבי, מה תעשה? תיגש לאתר הזה עוד לפני הנסיעה, שיספר לך בכל ארץ וארץ איזה כרטיס מקומי עם חבילת נתונים כדאי לקנות, לאיזה מפעיל יש כיסוי איפה, איך טוענים מחדש את החבילה ואילו ערכים בדיוק למלא ב APN בקונפיגורציה של רשתות ניידות בטלפון. אפילו אילו מפעילים חוסמים שיחות סקייפ או ווטסאפ. אתר שווה ביותר.

עם חבילת גלישה, הטיול הופך גמיש בהרבה. גם כדאי שיהיה לכם טלפון היכול להכיל שני כרטיסי סים בו זמנית, הישראלי והמקומי. מאד נוח.

והמלצה אחרונה: עוד אתר מופלא שגיליתי לאחרונה, flightradar24, אחרי שהבנתי שחלק לא מבוטל מחברות התעופה הפועלות בעולם לא מופיעות באתרי הזמנת הטיסות הרגילים (זה שאני מחזיק ממנו הוא skyscanner). האתר יפרט לכם, בכל שדה תעופה בינלאומי בעולם כמעט, את כל ההמראות והנחיתות, מאין באו המטוסים ולאן הם טסים, איזו חברת תעופה זו ואיזה כלי טייס. חוץ מזה, מגניב ולפעמים שימושי, אפשר לראות איפה נמצא כל מטוס באוויר, מאין הוא בא ולאן הוא הולך, ופרטים לא מועטים על הטיסה. שימושי למשל כאשר אפשר היה לראות שארדואן טס לו במעגלים באוויר עד שנאמניו יעצרו את ההפיכה נגדו, או לראות איפה לעזאזל המטוס שלך שעוד לא הגיע. אבל בשביל זה צריך חיבור נתונים – האתר מעלה יכול מאד לעזור בעניין זה.

אחרון אחרון: אני מודה שאני קצת מכור לאתר skyscanner.com וספציפית לאפשרות לציין "כל מקום" (everywhere) ביעד הטיסה. האתר יציע לך אז את הטיסות הזולות ביותר מאותו מקום (או אל אותו מקום) מכל מקום אפשרי, (ואפשר לסייג לטיסות ישירות בלבד). מדהים אילו דברים אפשר לגלות ככה. גם אם רק מפנטזים.

בודדים

הסרט הגרוזיני "חיבולה" היה אחד משישה עשר הסרטים שראיתי בפסטיבל הסרטים של חיפה שהסתיים עכשיו. במשך שעתיים רואים בסרט את נשיא גרוזיה זוויאד גָמסַחוּרדיָה (בגאורגית: ზვიად გამსახურდია), שנבחר ב 1991 והודח שנתיים מאוחר יותר בהפיכה צבאית (יזומה על ידי רוסיה), מכתת את רגליו בשלג בנוף המרהיב של הרי גרוזיה, נמלט מבקתה מבודדת אחת לשניה עד שלבסוף נמאס לו (הרבה אחרי שזה נמאס לי…) והוא יורה בעצמו. בשלב זה כבר נטשו אותו, או שנשבו, רוב נאמניו.

שוב ושוב, הוא מגיע לבית נידח באמצע שום מקום, שם מזהים אותו יושבי הבית, ומאכילים ומשקים אותו. שוב ושוב תהיתי, כמו שתהיתי שוב ושוב גם באיסלנד לאחרונה, איך אנשים מסוגלים לחיות בבדידות כל כך גדולה.

כמו הבתים המבודדים בהרים של גרוזיה (בנוף מרהיב) גם החוות המבודדות באיסלנד (בנוף מרהיב) הן מקום בו גרים אנשים בודדים מאד. השכן הקרוב אליהם נמצא במרחק ממש גדול מהם. אני מניח שכל חווה שכזו מכילה משפחה אחת (וכמה מאות כבשים), אולי משפחה מורחבת. אבל איפה לומדים הילדים? ועם מי יש להם לדבר? אפילו בכנסיה הם לא נפגשים – כל משפחה בונה לעצמה כנסיה קטנה משלה.

אנשים בכל העולם, גם באיסלנד, עוברים יותר ויותר לעיר. אולי כדי שיהיה להם עם מי לדבר. עדיין, חלק גדול משטח המדינה נמצא בחוות גדולות שטח ודלילות אנשים שכאלה. אין לי ספק שסוג החיים הזה משפיע גם על אופי האנשים הגרים שם.

כמישהו שגדל וחי כל חייו בעיר (אם נניח שלחיפה אפשר לקרוא עיר), צורת החיים הזו, בבדידות כל כך קיצונית, כל כך שתוקה, פשוט לא מובנת לי. אני לא מסוגל לדמיין אפילו איך זה לחיות במקום מעין זה. איך זה לגדול במקום מעין זה.

אני מניח שכל הילדים בחוות האלו מוסעים איכשהו לבית ספר איזורי כלשהו, למרות שאין לי ספק שבחורף האיסלנדי הכבישים הצדדיים האלה אל החוות לא עבירים. בעבר, אפילו זה לא היה. דורות של ילדים גדלו כשהם רואים מעט מאד בני אדם, ואף לא אחד מבני גילם. איפה הם פגשו בני זוג? איך הם עברו חיברות? איך הם למדו כישורים חברתיים מינימליים?

בישראל, גם אנשים שגרו בקיבוצים ומושבים, קטנים ככל שיהיו, הם חלק מקהילה. היה להם עם מי לדבר. האנשים שגרים בחוות המבודדות האלה, בגרוזיה, באיסלנד, באוסטרליה, איך הם לא משתגעים מבדידות? כיום האינטרנט מספק אולי מענה חלקי (אף כי יש לי ספק באם בכל עמק נידח בגרוזיה יש בכלל קליטה סלולרית), אבל עד לא מזמן, אפילו טלוויזיה לא הייתה להם אפשרות לקלוט.

לפחות יש להם נוף.

איך לא צללתי באיסלנד

לצלול באיסלנד? במים הקפואים האלה? השתגעתי? אבל סתם, לפני הנסיעה לשם ביררתי קצת, ומסתבר שיש שם "סצינה" של צלילה לא מבוטלת כלל. הפיתוי העיקרי: לצלול "בין היבשות".

איסלנד יושבת על המקום בו הפלטות הטקטוניות של יבשת אמריקה ויבשת אירו-אסיה הולכות ומתרחקות זו מזו. איסלנד הולכת אט אט ומתפרקת לשתיים. יש חריץ בין שתי הפלטות שהולך ומתרחב, מילימטר בשנה בערך. הצלילה המפורסמת ביותר באיסלנד היא במקום בשם Silfra בו אפשר להצטלם מתחת למים כך שיד אחת שלך נוגעת ביבשת אמריקה והשניה ביבשת אירופה. לא זו בלבד, אלא שהמים שם כה צלולים שאפשר לראות (מתחת למים) למרחק של מאה מטרים! בים התיכון להשוואה, טווח ראיה של 10 מטרים נחשב מעולה..

נשמע מפתה, לא? יש שני מועדוני צלילה גדולים בעיר הבירה (ועוד כמה קטנים) המוציאים צלילות לשם. הם די מתואמים במחירים: כחמש מאות דולרים לשתי צלילות באותו המקום. יקר, אבל בכל זאת, ניתן אולי להצדיק בכך שהכל באיסלנד יקר, וצריך ציוד יקר יחסית, חליפה יבשה – מין חליפה שהמים (הקרים) לא נכנסים לתוכה, כך שאפשר ללכת לצלול במלבושי צמר והם לא ירטבו ויגנו עליך מפני הקור.

רק מה? מזה כחמש שנים, האיסלנדים (עם ממולח) שיכללו את השיטה. כיום, אם אין לך תעודת הכשרה לצלילה בחליפה יבשה או לפחות עשר (!) צלילות בחליפה יבשה בשנתיים (!) האחרונות, עליך לעבור הסמכה לכך. עוד יום (וכל יום באיסלנד מאד מאד יקר), עוד שתי צלילות, ועוד חמש מאות דולרים להפרד מהם. משום מה, שתי הצלילות האלה הן לא "בין היבשות" למרות שמקום זה, באגם בו אין זרימה, כמעט אידאליים להכשרות.

חשבתי שמצאתי דרך להכות את השיטה. מישהו אמר לי שהצלילה בין היבשות היא לא משהו, והאתר באיסלנד נמצא בצפון האי, במקום בשם Strytan, שם יש שני קונוסים געשיים העולים מקרקעים הפיורד על לגובה של כ 15 מטרים מתחת לפני הים. גם שווה יותר וגם המחירים נמוכים יותר, נמסר לי.

התקשרתי לשם, דיברתי עם בעל המועדון שם, בחור נחמד (ובלגניסט גדול) בשם  Erlendur Bogason (לאבא שלו קראו Boga. אנשים שם נקראים על שם האבא במקום שם משפחה) והוא אמר לי לשלוח לו מייל, כי הוא בים. שלחתי מייל – אין תגובה. עוד מייל, עדיין אין תגובה. אז התעקשתי, ויומיים אחרי כן הגעתי למועדון פיזית. הוא בדיוק עמד להוציא לים ארבע סירות עם צוללים בשירות מועדוני הצלילה מעיר הבירה (dive.is הוא הגדול ביניהם.) ולא היה לו זמן לדבר, שאדבר עם הבת שלו.

סוף דבר, סיכמנו שהוא גם יכשיר אותי לחליפה יבשה (צלילה אחת) וגם באותו היום, בצלילה שניה, נצלול לאותם קונוסים. יחד, כ $370. עדיין לא זול, אבל פחות מאלף באופציה האחרת, ואם אני כבר שם.. ובכלל, באיסלנד אתה מהר מאבד שליטה על הכספים הזורמים מכיסך..

המועדון היה כולו מושכר לחברות הגדולות לשלושת הימים הבאים, אז סיכמנו שאחזור שלושה ימים אחרי , בצהריים, ונעשה את זה. זה לא קרה. מזג האוויר התקלקל, לא הייתה ראות מחת למים, יצא שנסעתי כ 130 קילומטרים לחינם, בזבזתי יום טיול, ולא צללתי. ארלונד אמנם שלח לי מייל אחרי חצות שהרוח מתחזקת ושאגיע עד שמונה בבוקר, אלא שראיתי את זה כשכבר כמעט הגעתי, בעשר בבוקר. גם טמטום שלי, חשבתי שהאיסלנדים הקשוחים צוללים בכל מזג אוויר….

שבוע ומשהו מאוחר יותר, ביום קר וסוער במיוחד, הגענו לפרק הלאומי  Þingvellir וראינו את הצוללים נערכים לצלול באתר המפורסם Silfra, בין היבשות. שמחתי שאני לא נמנה עליהם. בקור המקפיא הזה, וברוח הזו, לא הייתי רוצה לצאת מהמים ולצאת מהחליפה. אבל עוד יותר שמחתי שראיתי איפה צוללים ומה החמצתי.

אז ככה: בפועל, רוחב החריץ בין הפלטות שם בפארק הזה הוא כשבעה קילומטרים. בתוך שבעת הקילומטרים האלה יש בין היתר אגם קטן שמימיו אכן צלולים. ולחופו של האגם הקטן הזה יש באחת הנקודות חריץ קטן. ואת החריץ הקטן והפוטוגני הזה, שיורדים לתוכו במדרגות ברזל, משווקים לצוללים שיש להם עודף כסף, באלף דולר. טמטום בריבוע.אז לא ממש הצטערתי שאין לי תמונה שלי בחליפת צלילה אוחז בכל יד יבשת אחרת. גם אין לי תמונה כזו מעל פני המים, באחד מהחריצים הגעשיים האקראיים הרבים שיש באיסלנד (באנגלית fissure) שבהם אנשים מצטלמים "אוחזים בשתי יבשות", או תמונה על הגשר משום מקום לשום מקום, שהוקם מעל עוד איזה חריץ מקרי, ה"גשר בין היבשות".

אם הייתי עושה את ההסמכה ההיא לחליפה יבשה (וצולל ב stryten), אני לא יודע אם אי פעם היה יוצא לי להשתמש בהסמכה הזו. גם בהסמכה לניטרוקס (תערובת עשירת חמצן) אני לא כל כך משתמש. ויש כל כך הרבה מקומות בעולם בהם המים חמימים ויש כל כך הרבה מה לראות בתוכם, בלי ללבוש חליפה כלל.

לא ברור לי אם עוד אתקל במקומות שבהם מה שיש מתחת למים כדאי לטרוח ולהכנס בשבילו למים ב 2-3 מעלות. (אולי צלילה מתחת לקרח?) מה שבטוח, שהחרטא לתיירים הזו שמשווקים באיסלנד, של "בין היבשות" לא שווה את זה. לא באלף דולרים, גם לא במאה. יש המון מה לראות באיסלנד. חבל לא רק על הכסף לצלילה הזו, גם על הזמן.

 

פורד אדוננו

יש חלק מאד גדול של איסלנד שרוב המבקרים לא רואים – ה highlands, בעצם רוב מרכז איסלנד, החלק אותו מקיף כביש הטבעת מספר 1 (אין מספר 2). זהו מדבר לא מיושב, שחלק לא מבוטל ממנו מכוסה כיפות קרח. אין בכל השטח העצום הזה כבישים (אבל יש כבשים), אין גם תחנות דלק, ואין ישובים. יש מעט דרכי עפר, דרכים שהקידומת F לפני המספר שלהן מציינת שאין לעשות את הדרך הזו אלא ברכב בעל הנעה ארבע גלגלית. יתרה מזו, אפילו לא רכב כביש עם סתם הנעה בכל גלגליו, אלא רכב שטח של ממש.

איך אוכפים את העניין הזה? יש שלטים מפורשים האוסרים על כניסת רכב "רך" בתחילת הכבישים האלה. חברות ההשכרה אוסרות באיסור חמור על כניסת רכבים לשם, הביטוח לא תקף בכבישים אלה, ושמעתי שמועות שנהגי האוטובוסים שמגיעים למקומות האלה, רושמים את מספרי המכוניות הפרטיות שהם רואים איפה שהן לא אמורות להיות, ומדווחים לחברות ההשכרה. ראו הוזהרתם.

גם אם שכרתם רכב שטח (שכרנו אחד קטן, suzuki Jimni, שיודעי דבר שיבחו את כושר עבירותו) דעו שלמעט כביש אחד החוצה את מרכז האי בקו צפון-דרום (או להיפך) ומספרו F35, כל שאר הדרכים (למעט כמה חריגים שאמנה בהמשך) דורשות חציית נהרות ללא גשר, מה שנקרא באנגלית fording. אין לי ניסיון בחציית נהרות, ומאז השירות הצבאי גם לא בנהיגת שטח, ולכן ניסיתי (וכמעט הצלחתי) להמנע מחציית נהרות.

אז מה עושים? קודם כל, אפשר פשוט לקחת את האוטובוס. מסתבר שיש קוי אוטובוס סדירים לגמרי בדרכים האלה. אפשר לחצות את מרכז האי ולראות את הנוף הזה מחלון האוטובוס. זהו אוטובוס מאד גבוה, עם גלגלים מאד גבוהים, שנהגו המאד מנוסה חוצה בקלילות נהרות די עמוקים.

אוטובוס שכזה, בטיול מאורגן של יום אחד ל caldera של Askja לקחנו ממקום בשם Reykjahlíð שליד אגם Myvatn (בעצם, אגם My, כי vatn זה פשוט אגם) והוא אכן חצה שלושה נהרות שלא הייתי מעז לחצות עם הרכב השכור שלי, אף שהיה רכב שטח. מצד שני, כשהגענו למגרש החניה שממנו עולים אל הקלדרה ההיא, חנו שם כמה וכמה רכבים מסוג Dacia Duster, אבל הם הגיעו כנראה בדרך אחרת, ממזרח, דרך F910 שתחילתה אספלט. כך בכל אופן נראה אחד הנהרות שחצינו באוטובוס:

לעניין חציית הנהרות. גובה המים משתנה עם מזג האויר, וגם התוואי הרצוי לצליחת הנהר זז עם הזמן. יש חבלים להצמד אליהם במספר מקומות שמסמנים את התוואי הרצוי, וחייבים להתקשר אל הריינגרס ולברר אם אפשר לחצות את התוואי לפני שיוצאים לדרך. יש גם אתר בשם road.is עם אינפורמציה עדכנית.

וחייבים לצאת לדרך עם מיכל דלק מלא. אין שום תחנת דלק בכל המרחב הזה.

אם סתם חשקה נפשכם לראות את האמצע, בלי רכב שטח ובלי לחצות את כל האמצע, יש שתי כבישי אספלט שבהם אפשר להכנס ולהציץ במדבר דמוי הירח הזה. האחר הוא כביש 910 במזרח האי, המוביל לסכר להפקת חשמל בשם Kárahnjúkar. תחילתו ליד מפל Hegri. השני הוא כביש 550 במערב האי המוביל צפונה משמורת Þingvellir, סלול עד הפניה לכביש 52 המוביל מערבה.

בסופו של דבר כן חצינו נהר (ורבע) תוך תפילה לפורד אדוננו (הפועל באנגלית של חציית נהר הוא to ford.) התרשמתי מאד בזמנו מ"עולם חדש נועז" של אלדוס האקסלי, שם מייצרים בני אדם בסרט נע, והנרי פורד הוא האלוה אליו נושאים תפילה. זה היה כשיצאנו משמורת הטבע Landmannalaugar, אליה הגענו בדרך הארוכה מצפון על F208 ללא חציית נהרות. ידעתי שהחזרה דרך F225 דורשת חציית שני נהרות, אך היא קצרה יותר (והסתבר שגם במצב יותר טוב) ושמשפחה ישראלית שפגשנו עברה יומיים קודם שם ללא קושי בגיפון, התלבטתי והתלבטתי, עד שהריינגרית בדלפק המודיעין אמרה לי בזלזול: "פשוט תכניס ל 4X4 וסע לאט".

אז צלחנו בהצלחה גם את עניין הצליחה. לא היה נורא, במיוחד שנתנו לאוטובוס לעקוף אותנו ולהראות לנו את התוואי הנכון לצליחת הנהר. אבל ביום האחרון שלנו, כבר בשדה התעופה, עלו אזהרות על המסכים בשדה שהדרך הזו ממש, נסגרה לתנועה לכל סוגי הרכב. 

אז לקחת רכב שטח או לא? מצד אחד, לא מעטים מכבישי האספלט באיסלנד (שבהם אין חובה לנוע ברכב שטח) במצב הרבה יותר גרוע מדרכי העפר. חלקם נראים כאילו הופצצו בפצצות מצרר, ואין ממש אפשרות לנווט בין החורים שבהם. האם רכב שטח יותר נוח בכבישים אלה? זה שלנו קפץ יותר ולכן נסענו לאט יותר מרכבים רכים יותר. מצד שני, לא מעט מהכבישים שלא מסומנים בקידומת F לא מכוסים אספלט, כמו כביש 612 אל Látrabjarg, הצוק עליו מקננות ציפורים, המקום המערבי ביותר באירופה. אפילו קטע מ"הכביש" של איסלנד, כביש הטבעת מספר 1, הופך בקטעים מסויימים במזרח האי לדרך עפר.

למעשה, אין באמת בעיה של עבירות בכל הכבישים בהם נסענו (למעט עניין הנהרות), יש בעיה של נוחות ויש בעיה של כיסוי ביטוחי. רכב כביש-שטח כמו ה Duster או טויוטה ראב 4, או סובארו XV הם פתרונות מצויינים לאיסלנד. או אוטובוס…

המים בני אלף

תמיד הצחיק אותי שסבא שלי היה מספר שהוא וסבתי "ירדו לרחוב הרצל שטראסה". נראה לי סוג של דבקות יתר ביקיות, קצת מאומצת (הייתה אמנם חשמלית מהעיר בה גרו לוינה, אבל בכל זאת…).

אבל אז מצאתי את עצמי מתאם עם זוגתי שביום הראשון של הטיול ברכב שלנו, בן 19 הימים (ו 4233 הקילומטרים) סביב איסלנד, נבקר במפלי gullfoss. שישה מפלים אחרי כן (יש באיסלנד אינספור מפלים) הבנתי שזה ששם כולם מסתיים ב foss אומר שבעצם אני, וגם כל המטיילים האחרים, בעצם אומרים "מפל מפל gull". וכך גם לגבי שמות כל הרחובות (המסתיימים ב gata או  straeti או vegur, מאד דומה לגרמנית: gasse, Straße, veg ) ושמות כל הקרחונים (מסתיימים כולם "משום מה" ב jökull) ושמות כל הפיורדים (נגמרים ב fjörður..) וכן הלאה.

השפה האיסלנדית, למרות סיבוך דיקדוקה, קצת יותר קלה לקריאה למי שמכיר שפות כמו גרמנית, החוסכות ברווחים בין מילים (או מקפים). אז אתה יכול להבין למשל ש vatnajokulsthjodgardur זה בסך הכל "הפרק הלאומי קרחון מים". (vatn מזכיר את wasser הגרמנית).

בחזרה לעניין המים: איסלנד היא מדינה שכל הזמן יורדים לה המים. על הרמה המרכזית של האי רובצות שש כיפות קרח, שעוביין מגיע לשני קילומטרים במקומות מסויימים, בקיץ הקרח בקצותיהן נמס וזורם לכל עבר. בדרכו, הוא נופל מהרמה אל מישור החוף, בדרך כלל במפל מים. לכל המפלים האלה יש שמות, (הסיומת foss היא כאמור לא חלק מהשם), חלקם מרהיבים מאד וחלקם סתם מרהיבים. אם מטיילים יותר משבוע באיסלנד, שווה לברור את המפלים, ולא לרוץ לראות כל אחד. נכון שלפעמים הדרך אל המפל יפה מהמפל, אבל לא תמיד (אפשר לוותר על מפל Hengi במזרח האי למשל, תשמעו לי…).

המים שנופלים מכל עבר, וגם זורמים בברזים בבתים, הם בני אלף. הם מים משלג שירד על איסלנד לפני כאלף שנים בערך, נדחס אט אט לקרח מכובד שכבות השלג שירדו בשנים שאחריו. עם הזמן הקרח עצמו החל להדחק הצידה אל קצה כיפת הקרח, ממשקל הקרח שנערם עליו. בקצה כיפת הקרח הוא הפך להיות אחד מהקרחונים (המילה העברית, בניגוד ל glacier או בגרמנית Gletscher מאבדת את המשמעות של לגלוש – gleiten בגרמנית) שגולשים החוצה ומנקזים את כיפת הקרח. בהמשך, כשהקרח הגיע לקצה הקרחון ונמס, הוא יפול במפל מים זה או אחר ויזרום לים. הדרך לקחה לו בממוצע, אלף שנים. לפעמים מוצאים במים שאריות של אפר מהתפרצות שקרתה לפני 7500 שנה. גם זה בטווח.

המים בני אלף האלה, אגב, ממש ממש טעימים.

מדינה קטנה, בסביבה עויינת

שווה להשוות בין איסלנד לישראל. שתי מדינות שהן מהרבה בחינות "אי", "מוקפות אוייבים", בשתיהן עם קטן המשמר שפה עתיקה.

איסלנד היא אי של ממש, קבוצת איים אם לדייק. ישראל, היא אי, לפחות מבחינה זו שאי אפשר לצאת ממנה בנסיעה לשום מקום (למעט ירדן ומצרים, מה שישראלים כמעט שלא עושים משום מה). יש בישראל תחושה מוחשית של אי (השוחה בים של ערבים…).

"פתיחת השמיים" של ישראל לחברות תעופה רבות, ביניהן זולות, אחרי שנים של התכופפות לפני אל-על, לכן כל כך חשובה בכדי להפיג את התחושה הזו.  איסלנד עושה אפילו יותר, ממנפת את מיקומה בחצי הדרך של הנתיב האווירי לצפון אמריקה, והופכת את עצמה לצומת תעופה בין אירופה לצפון אמריקה עם שדה תעופה מאד יעיל, ו WOW, חברת לואו קוסט מאד יעילה (בניגוד לחברות הזולות הישראליות, שהן בזיון גמור) ושמיים מאד פתוחים לכולם.

ישראל רואה עצמה "מוקפת" אוייבים, למרות שלאורך רוב גבולה יש מדינות שלה יש אתן הסכם שלום, מדינות ששומרות בקפדנות על ההסכם הזה. איסלנד מוקפת אוייבים גם היא, אלא שהם שוכנים למטה. אם אתם חושבים שמחבלי חמאס שעלולים להגיח ממנהרות ליד ביתכם זה מפחיד, תחשבו כמה מפחיד הוא הסיכוי המוחשי ביותר שהר געש יפציע ממש מתחת לביתכם, ויתחיל להשפריץ כלפי מעלה כמה עשרות אלפי טונות של לבה או אפר (או שניהם), כל דקה. נפגשנו עם מישהו שעבר את החוויה הזו. הוא עדיין שומר את כל השרידים של ביתו, כמה גחלים בגודל של קופסת סיגריות בערך.

בעניין השפה והתרבות היחודית: האיסלנדים, עם 330 אלף איש משמרים בהצלחה שפה (מסובכת להפליא) בת כ 1200 שנה. העם היושב בציון המשמר את השפה העברית, הוא לא באמת עם כל כך זניח מספרית. בישראל יש יותר תושבים מבשוויץ, דנמרק, פינלנד או אוסטריה. ויש עוד את שאר העם היהודי כשותף לשימור השפה העברית.

מעניין להשוות איך מתמודדים שני העמים עם האיומים בפניהם הם ניצבים. ברור שאין לאיסלנדים אוייב שאפשר לעשות לו דמוניזציה, וגם ברור להם, ש"אין פרטנר". הם יושבים על נקודה חמה בכדור הארץ, האי שלהם הולך ונקרע לשתיים אט אט, חציו על הפלטה האמריקאית וחציו על זו האירו-אסיאתית אבל אין להם הרבה מה לעשות בעניין. הם לכן לא מבזבזים אנרגיות על מה שאין להם מה לעשות בעניינו. אין להם כמעט צבא, גם לא משטרה. הפשיעה שם אפסית. במקום זה, הם מנצלים את האנרגיות שהטבע מספק להם, מחממים את בתיהם חינם במים חמים העולים מן האדמה, מייצרים את כל החשמל שלהם בעזרת הקיטור המשפריץ מהאדמה איפה שרק עושים חור, וסכרים הידרואלקטריים. ומשתדלים לייצר התרעה מוקדמת להתפרצות הבאה. יש הרבה פרנסה לגיאופיזיקאים באיסלנד.

מדהים שבסך הכל, יש לאיסלנדים יחס מאד חיובי, ומכבד, לטבע. זה שהוא האיום הגדול ביותר עליהם. הם אולי קצת מדחיקים, סביר להניח. אבל הם משתדלים להינות מדובשו, ולהמנע מעוקצו.

ישראל מאידך, לא ממש מתייחסת באופן מכבד לאוייבים שלה. ממש לא מנסה למנף את הסביבה בה היא נמצאת (למשל, כוח האדם הפלסטיני, הזדמנויות הסחר האזורי). ממש מבזבזת משאבים רבים על הגנה מפני איומי העבר במקום למנוע את איומי העתיד. ישראל מעודדת ילודה מרובה במדינה צפופה מלכתחילה, כסוג של מאבק דמוגרפי במקום למנף ביעילות את כוח האדם שכבר תחת ידה (וסולייתה).

שתי המדינות גדלות אט אט בשטחן. ישראל על ידי סיפוח זוחל של השטחים שכבשה ב 1967, איסלנד גדלה אט אט כאשר שני חלקיה מתרחקים זה מזה, מילימטרים בשנה, פרט לאירועים חריגים בהם הרווח גדל במטרים בבת אחת. גם הלבה היוצאת מבטן האדמה ונשפכת לים מגדילה את שטחה. שטח האי Hiemaey שם גדל בעשרים אחוזים (!) במהלך התפרצות אחת בינואר 1973, לא כל כך מזמן.

האיסלנדים הם אנשים מאד תכליתיים, מאד לוגיים. אין להם ברירה. מי שלא פועל באופן לוגי בסביבה עויינת כמו שלהם, לא שורד. לא שאין להם מיתוסים. הסאגות האיסלנדיות נשמרו היטב וממלאות כרכים עבי כרס, אבל אין לזה שום השפעה על מהלך החיים העכשווי. גם בישראל לא חסרים אנשים תכליתיים, ויש לישראל עליונות טכנולוגית שמאפשרת למדינה כולה להתנהל מתוך איזה חזון נבואי-דתי-משיחי שהשכל הישר לא ממש מדריך בו את מהלך העניינים. אין לזה אופק. המדינה תשרוד, אבל לא ברור כמה זמן, ומה הוא בדיוק שישרוד.

התנהלות כמו של ישראל לא הייתה עובדת במקרה של איסלנד. אי אפשר לפתח עליונות טכנולוגית מול הרי געש.

Mani time

אחת משלושת ה"אצבעות"  של חצי האי פלופונז, החלק היבשתי הדרומי של יוון, מסתיימת בכף Tenero, המתהדר בתואר המקום הדרומי ביותר באירופה, זה שאינו אי. יש שם  מגדלור, ובמשיכתי הבלתי מוסברת לקצוות של יבשה, כמובן שהלכתי שמה.

העניין העיקרי באזור הזה, הנראה פשוט The Mani, הוא "בתי המגדל". קצת כמו ב San Gimignano אשר באיטליה, כל משפחה מורחבת שם באיזור בנתה לעצמה מגדל מבוצר משלה, שאליו יכלה לסגת במקרה של סכסוך עם אחת המשפחות השכנות.
כנראה שהיו הרבה סכסוכים כאלה. אנשים עצבניים גרו, ועדיין גרים שם.

כל כך עצבניים, שוחרי ריב ומדון, שכל משפחה היה לה כפר קטן משלה, נפרד מהאחרים. במקרים הבודדים בהם יש כפר שבו גרה יותר ממשפחה אחת, עקב סיבה היסטורית כזו או אחרת, אין לכפר כיכר מרכזית או כנסיה משותפת. לכל משפחה יש כנסיה קטנה משלה.

כביש הגישה לכפר לא מגיע אל מרכזו, כי אין כזה. הוא מקיף סביב סביב את הכפר, ויש ממנו כניסה נפרדת למתחם של כל משפחה. לא ברור איפה רווקים יכלו למצוא בני זוג שלא מתוך המשפחה.

לא במקרה החל המרד של היוונים בטורקים, שהוביל לעצמאות יוון, שם. מנהיג המרד היה מאחד הכפרים שם. בניו בתורם רצחו את ראש הממשללה הראשון של יוון העצמאית. משהו לא מצא חן בעיניהם.

יש לחצי האי הזה שני צדדים ורכס הרים גבוה מפריד ביניהם. אין כביש החוצה את הרכס הזה ולכן בכדי לבקר שם כדאי לרדת לאורך הצד המזרחי של חצי האי עד לסופו ואז לחזור לאורך הכביש המערבי צפונה. יש סימונים כחולים על הכביש, חיצים במקום בו מציעים לך לסטות מהכביש בכדי לראות כפרים ו X על הכביש במקום בו לא כדאי שתיסע. אנחנו לנו במקום בשם Porto Cagio, כפרון קטן על החוף ובו 3 טברנות ו 4 בתים, ומפרץ מצויין לעגינת יכטות, אבל יש לא מעט אפשרויות לינה בכפרים גם בקצה וגם בדרך לקצה. 

יש אפשרויות לינה גם בבתי המגדל שחלק מהם הפכו למלונות "בוטיק", יקרים יחסית. אלא שבמגדלים המקוריים כמעט ולא היו חלונות והם ברובם  לא ממוקמים על החוף  אלא על מדרונות מאד תלולים, כאלה שיותר קל להגן עליהם. אז וויתרנו על הכבוד והעדפנו מקום על החוף.

היה להם הרבה יותר חשוב להתגונן מאשר להיות קרובים לחוף הים או לאדמה חקלאית שאפשר לעבד, שגם ממנה אין הרבה שם. למעשה, לא ברור ממה הם חיו. יש מטעי עצי זית פה ושם, והיום יש תיירות, אבל גם זה במידה מאד מצומצמת. האזור מאד "בתולי" מבחינה תיירותית. חלק מהקסם שלו בעיני.

כן רואים פה ושם גם "בתי מגדל" חדשים, או משופצים. גם באלה וגם באלה אנשים שם נוטים לסיים את קומת הגג של המגדל בקו שבור, סינטטי לגמרי, סימולציה של מגדל חרב למחצה. אינדיקציה שלא לעולם חוסן, ושווה להקדים לבקר בחבל הארץ הזה לפני שכולו יהפוך פרק שעשועים מלאכותי. היום זה עדיין לא כך.

בכלל, שווה לבקר בפלופונז. לפחות שבוע, יותר אם מתכננים שם הליכות, ויש שם רשת עניפה של שבילים מסומנים. זה אזור מאד יפה, ביחוד באביב כשהכל פורח. הים כחול, המים צלולים, ירוק מאד – ירוק ים תיכוני כזה שבו שולטים עצי הזית אבל גם פריחת אחירותם החורש. יש עתיקות, יש ערים ציוריות, ויש כמה איים נפלאים ממש קרובים לחוף ולא מתויירים כמעט. כמו למשל קיתרה.

וזה ששווה לבקר ביוון, על זה בכלל חבל על הזמן לדבר.

כף רגלי לא תדרוך שם

הדרך היחידה שבה אפשר לבקר בסעודיה היא או להתאסלם ולנסוע כעולה רגל למכה או לבקר למטרות עסקים. סעודיה אינה מנפיקה אשרות לתיירים. הם לא צריכים את ההכנסות מתיירות ולא מעוניינים בהשפעות זרות. הם גם די מתייחסים לכל שטח המדינה כאדמת קודש, הרחבה של מכה ומדינה.

חשבתי שמצאתי פרצה שתתן לי תירוץ להוסיף את סעודיה לרשימת שישים ואחת המדינות בהן כבר ביקרתי, כששמעתי שהאיים טיראן וסנפיר שייכים בעצם לסעודיה. מסתבר ששני האיים האלו הנמצאים באמצע מיצרי טיראן הם, החל מ 1950, בעצם בהשאלה ארוכת שנים למצרים. סעודיה החליטה כעת שהיא רוצה אותם בחזרה. ממשלת מצרים כבר אישרה את ההחזרה, ישראל הסכימה לשנות את הסכם השלום עם מצרים שכלל סעיפים על האיים האלה, רק הפרלמנט המצרי מעכב את העניין.

בסופו של דבר, האיים כנראה יחזרו לסעודיה, וגשר יבנה מסעודיה דרך האיים אל חצי האי סיני, אבל לפני  שזה יקרה, רציתי לבקר שם באיים האלה, ההזדמנות האחרונה שלי כנראה "לבקר בסעודיה".

הייתי אמנם באיים האלה במהלך התקופה בה הם היו בשליטת ישראל ושירתתי בשארם אל שיך. לחיל הים היה שם בסיס קטן, ויצא לי להיות שם אז, בשנות השבעים. אבל אני לא יכול להחשיב את זה כביקור בסעודיה, בדיוק כמו שאני לא מונה את השירות הצבאי שלי בסיני במנין הימים בהם שהיתי במצרים (בגליון האלקטרוני שאני מתחזק לגבי כל שהות שלי בחו"ל). אני גם לא מחשיב כל יום בו אני ברמת הגולן במנין הימים בהם שהיתי בסוריה (0 עד כה..) גם שירות המילואים שלי בלבנון לא נחשב בעיני כ"ביקור בלבנון", לפחות לא בגליון האלקרוני דנן.

אבל עכשיו, בחלון הזמן בו ממשלות מצרים וישראל כבר מכירות בריבונות הסעודית על האיים, ורק הפרלמנט המצרי מעכב את זה, ביקור באיים נראה לי בסיס רחב דיו לביסוס טענה כאילו הייתי בסעודיה. אז למרות מזג האוויר הקר יחסית יצאתי בפורים לספארי צלילות במיצרי טיראן, שהיה גם אמור לאפשר למשלחת הצוללים לנחות לשהות קצרה לפחות באחד האיים, לפני שיחזרו לסעודיה.

לא התאפשר. עגנו אמנם בלגונות שבאיים האלה, וצללנו שלושה ימים, שלוש צלילות ביום בממוצע בארבעת הריפים שבין סיני לאי טיראן אבל משמר החופים המצרי לא איפשר לנחות לביקור על האי/ים. אני לא בטוח האם Thomas reef, Woodhouse reef, Gordon reef, Jackson reef, ארבעתם אתרי צלילה מצויינים, נחשבים חלק מהאי טיראן והאם גם הם הולכים לחזור לבעלות סעודית, אז לא יתאפשר יותר לצלול בהם.

השתדלתי לא לנגוע בריף ככל האפשר כדי שלא לגרום לנזק. בזכות הזרם החזק הריף שם כל כך עשיר בצמחיה ומניפות ענק (גורגוניות) שממש אין נקודה חשופה לאחוז בה. הזרם כל כך חזק שכמעט בלתי אפשרי לעצור ולהתעכב – בפעם היחידה שבה נאחזתי בסלע בכדי לאפשר לחברי קבוצת הצלילה שלי להדביק אותי, הם עברו על פני כל כך מהר ונעלמו שאת הצלילה ההיא סיימתי לבדי, מחכה לסירת הזודיאק שתמצא אותי – בלי בלון כתום לסמן את מקומי. למזלי הצוות המצרי היה מאד מיומן ומאד מסור ומצאו אותי כמעט מיד.

אז אני תוהה האם האחיזה ההיא, שתי דקות ו 22 מטרים מתחת לפני הים, בסלע הצמוד לאי השייך חוקית לממלכה הסעודית יכול להחשב כביקור בסעודיה? בפעם הקודמת בה הייתי על ריף השייך לסעודיה זה היה לפני ארבעים שנה, בחילוץ ספינה של חיל הים שעלתה על הריף ליד החוף הסעודי אלא שאז לא ירדתי לחוף, וידי אפילו לא אחזו בריף עצמו.

אם כבר בסעודיה מדובר, אזי רצועת החוף הדרומית של עקבה, לאורך המפרץ, היא כולה שטח סעודי לשעבר שנמסר לירדן כדי לאפשר לעיר עקבה קצת יותר חוף ים. כששהיתי שם עם בני לחופשת צלילות קודמת, חשבתי שהשטח הזה מוחכר לירדן ולכן אפשר למנות את החופשה ההיא כ"ביקור בסעודיה". אבל מתברר שהרצועה הזו עברה במסגרת חילופי שטחים והיא לכן "לא סעודיה".
חבל שבהסכמי השלום עם מצרים לא השכלנו לבצע חילופי שטחים דומים ולתת לאילת קצת יותר חוף.

אנרגיות

בני הבכור וזוגתו שתחייה בדיוק חזרו מטיול של ששה חדשים בסין, ניו-זילנד וסרי-לנקה. בני הצעיר מטייל כרגע בדרום הודו.  חוץ מהרהורי על אופן הטיול השונה של כל אחד מאיתנו, ממנו אפשר ללמוד לא מעט על אישיות המטייל, חשבתי שוב על עניין האנרגיה הנדרשת להוציא טיול כזה לפועל, ועל אנרגיה אנושית בכלל.

זה לא סוד שלאנשים שונים יש רמות אנרגיה שונות. כמובן שלא מדובר בפרמטר אנרגיה אחד ויחיד, יש סוגי אנרגיה שונים: לילדים, לעבודה, לבילויים, לסידורים, אין מספר יחיד שאפשר לשים ליד אדם ולהגיד: זו רמת האנרגיה שלו. אך יש ויש הבדלים בסך כל כמות האנרגיה שיש לאנשים, וההבדלים האלה ניכרים, למשל באופן בו הם מטיילים.

2000px-activation_energy

אנרגית שפעול

נדרשת אנרגיה, שמקבילה אולי ל"אנרגית שפעול" בפיזיקה, בכדי לשלוף את עצמך משגרת החיים שלך ולצאת לטיול ארוך. זה יותר קל כאשר אתה מסיים שרות צבאי, או תיכון, או אוניברסיטה, ואתה עוד לא יודע מה ולאן אתה הולך. כאשר אתה עוד לא כבול במקום עבודה, במשפחה, במשכנתא, עם שני חתולים שצריך להאכיל… בשביל לשלוף את עצמך מכל אלה צריך ממש לרצות את זה. וצריכה להיות לך האנרגיה הנדרשת בכדי להוציא את זה לפועל, למשוך כנגד כל החבלים השואפים להשאיר אותך במקום בו אתה נמצא.

מעבר לזה, נדרשת לא מעט אנרגיה לנסיעה ארוכה, כזו בה גם זזים ממקום למקום וממש מתיירים, לא רק רובצים חודשים על גבי חודשים במנלי או על שפת הים בגואה, ו"סופגים את האווירה" בחברת ישראלים אחרים. אחרי שכבר עקרת את עצמך ויצאת לדרך, יש כמות אנרגיה בלתי נתפסת כמעט, המושקעת בלזוז ממקום למקום, למצוא מקום לישון, לאכול, לבקר, לעשות. נסיעה בארגון עצמי של כמה חדשים (או שנים) היא סכום של מאות פעולות ארגוניות שכאלה שאו שיש לך או שאין לך את האנרגיה לבצע אותן.

לרבים אין את האנרגיות האלה, ולצורך זה יש טיולים מאורגנים שאליהם אתה רק צריך להביא את עצמך (ואת ממונך). אלא שטיולים מאורגנים לא מתאימים לנסיעה של שנה, רובם אפילו לא לחודש. הם ממילא גם מעבר לאמצעים של רוב הציבור. אפשר, ורבים גם עושים את זה, לצאת לשבוע לחופשת "בטן-גב" או "הכל כלול" ואין בזה פסול, אלא שפה מדובר על רמות אנרגיה מסדר גודל אחר לגמרי. אלו חופשות שבהן אתה אמור לצבור אנרגיה, לא להוציא אנרגיה.

יש לי חשד שסוג האנרגיה עליה אני מדבר פה, אנרגיה "עודפת", במובן זה שהיא מעבר לאנרגיה הנדרשת לקיים את החיים היומיומיים ולתחזקם, היא משהו שמתנדף עם הגיל. אני מקווה שהיא תשרוד אצלי עוד כמה שנים, כי עוד בא להיות בסין, במאלי ובמרוקו, באינדונזיה ובאיסלנד, בהונדורס ובגואטמלה, בברזיל ובארגנטינה, בגרוזיה ובארמניה, והרשימה עוד ארוכה. יש לי את הזמן, עכשיו רק נשאר לראות אם עדיין תהיה לי האנרגיה.

הוגו

תנועת היד, האגודל מונח על הראש וארבעה אצבעות מונפות מעלה, הזכירה לי את הוגו.

את התנועה הזו, המדמה סנפיר עליון של כריש, עשה לעברי ניר, חמישה מטרים מתחת לפני הים, בתוך זרם המים העכורים במוצא נחל חדרה, לסמן לי שהכרישים, לפחות אחד מהם, הגיעו. והם אכן הגיעו, ובתוך ערפל המים הם אכן הבליחו מפעם לפעם, סביב עשרת הצוללים ששכבו על הקרקעית שם, אוחזים בגושי בטון ופיסות ברזל בניין חלודות בכדי שלא להסחף בזרם המים החמים היוצאים מצינור מוצא מי הקירור של תחנת הכוח בקיסריה.whatsapp-image-2017-01-22-at-22-47-53

תחנת הכוח בקיסריה, לא בחדרה. כי תחנת הכח נמצאת מצפון לנחל חדרה, בפועל הרבה יותר קרוב לקיסריה מאשר לחדרה. גם הזיהום מארובותיה הולך בעיקר צפונה, לעבר שדות ים, קיסריה ומגיע עד לחיפה, כאילו שחיפה אין לה מקורות זיהום משלה. יתכן שהארנונה שחברת החשמל משלמת עבור תחנת הכוח, אם היא משלמת, מגיעה לחדרה, אבל לתושבי קיסריה זה כנראה שווה, העיקר שהמותג "קיסריה" לא יפגע מצרוף המילים "תחנת הכוח בקיסריה". אבל מה לעשות, פיזית, היא שם.

לאחר סטיה קלה זו, נחזור להוגו, שעל ראשו ראיתי לראשונה את תנועת היד הזו, המסמנת כריש, יחד עם עוד סדרה שלמה של תנועות המשמשות לצוללים לציין הופעת בעלי חיים ימיים כאלה ואחרים. המשעשעת ביותר מביניהן היא זו בה כף יד ימין מופנית מטה, מכסה את כף יד שמאל, המופנית גם היא מטה, ושני האגודלים מתנפנפים משני הצדדים מעלה מטה. משמשת לסימון צב.

שמו של הוגו הוא בעצם אחמד-זאהר, את שם משפחתו איני יודע. "בדרך כלל, קוראים לי הוגו", הוא מסביר. כנראה כך יותר נוח לו. הוגו הוא מוסלמי כמו רוב תושבי המלדיבים, כבן ארבעים, מדריך צלילה מזה שמונה עשר שנים. יש לו ארבעה ילדים, והוא מתגורר בבירה מאלה. מקום הולדתו, שם הוריו עדיין חיים, הוא באי קטן שאותו ראינו מרחוק באחד מקטעי ההפלגה שם, על הספינה Ari Qween. אחד מ 1092 האיים המאד נמוכים המרכיבים את המדינה הזו. איים שרובם הולכים להעלם אל מתחת לפני המים, באדיבות מחצית האמריקאים שבחרו לנשיאם דביל אחד שבין היתר, גם מכחיש כל קשר בין הגזים שהם פולטים (פר אדם יותר מכל מדינה אחרת) להתחממות כדור הארץ.

התנועות בהן הוגו מדגים את שפת הסימנים התת מימית הזו הן אכן מאד משעשעות, אבל עד סוף ששת הימים שביליתי במחיצתו על הספינה לא הצלחתי לפענח אם יש לו להוגו חוש הומור או לא. אני חושד שיש לו, דק מן הדק, אבל שהוא בעיקר מפעיל אותו בינו לבין עצמו, על קהל הצוללים שבאים לשם. הקהל לו הוא צריך לספק את הסחורה: לוודא שבמהלך מספר ימי צלילה הצוללים יראו את כל היצורים הגדולים יחסית השוחים שם באַטולים המרובים, בלגונות מי הטורקיז שבתוך האטולים האלה, ובתעלות שבין האטולים האלה. כרישים, צבים, חתולי ים, ועדיף גם כריש לוויתן.

בדרך כלל הוא מצליח. אני מניח שבזה הוא נמדד, על ידי בעלי הספינה. אם הצוללים חוזרים מרוצים, והעבירו V על כל אחד מהדברים שאמורים לראות שם, אזי הבעלים מרוצה ולמדריכי הצלילה יש מקום עבודה, כנראה טוב יחסית לאפשרויות התעסוקה שם, באיים הדי עניים האלה.dscn0588

את כריש הליוויתן הוגו דווקא לא הצליח לנפק, אף שהפלגנו בשיירה במשך כמה שעות, עם שאר הספינות, במקום בו הוא אמור להיות בדרך כלל. הוגו, כמו כל שאר הצוותים, פקח עיני נץ מגג סירת ה Dhori, סירת העץ המסורתית עליה הציוד וממנה יורדים למים.  ללא הועיל. כנראה שמישהו שכח להודיע לו, לכריש-ליוויתן, או שהוא נדד למקום יותר שקט בו לא יטרידו אותו המוני הצוללים.

כדי להבטיח שהצוללים יוכלו במידה גדולה של וודאות לראות את מה שהם באו לראות, יוצאות כל הספינות שמהן צוללים באותו מסלול בדיוק, מסלול בו ידוע בכל מקום מה אפשר לראות, על סמך נסיון העבר. אלא שכל הספינות יוצאות להפלגות של שבוע משבת עד שבת, ולכן כל הספינות גם מגיעות לכל אחד מאתרי הצלילה הידועים כ"טובים", באותו זמן בדיוק. התוצאה: רוב בעלי החיים הגדולים בהם אתה נתקל באתרי הצלילה השונים, לובשים ציוד צלילה. כן, יש ביניהם גם פה ושם כרישים, חתולי ים, צבים וכו, המנסים לצלוח את נחילי הצוללים בלי שהצוללים יגעו בהם. האתגר של הוגו, ומדריכי הצלילה האחרים: להצליח לשמור על קשר עין עם הצוללים שאותם הם מדריכים בתוך כל נחיל הצוללים המקיף את אתרי הצלילה.dscn0542

יתכן שאם היציאות של הספינות היו מדורגות בימים הצפיפות הייתה יותר קטנה, אבל מה שכל סיפור ההפלגה הזו עם הוגו מלמד אותי, הוא שהמין האנושי דילל את אוכלוסית בעלי החיים בים כל כך עד שמקומות כמו איי המלדיבים הם כבר מעין פארק ספארי, בו (כך שמעתי, לא מנסיון אישי) סביב כל צ'יטה כחושה מצטופפים עשרות ג'יפים ומאות תיירים. כך גם מתחת למים, למשל במקום אליו צוללים  בלילה כדי לראות nurse sharks. יש כמה כרישים בתמונה מעלה, בינות להמון הצוללים.

האזהרה הזו, "לא לגעת", חוזרת על עצמה בכל התדרוכים שהוגו מעביר לפני כל צלילה. הסכנה העיקרית, הוגו מזהיר שוב ושוב ללא לאות, היא מבעלי החיים האנושיים. מזעמם של הצוללים האחרים. אם בעלי החיים הימיים בהם תגעו יברחו, הם לא יקבלו את הסחורה המובטחת. הדברים הגיעו כבר בעבר לידי החלפת מהלומות, מעיד הוגו, עד כמה שזה קשה לעשות מתחת למים. אבל לא רק על האזהרה הספציפית הזו הוגו חוזר. צורת הדיבור שלו, באנגלית לא רעה כלל, מעבירה את המסרים שלו עם יתִירות ניכרת. פעמיים-שלוש במקרה הטוב. זה קצת מיגע, אבל אני מניח שהוגו הוא כבר למוד נסיון.20161225_113414

מצאתי את התדרוכים שלו אינפורמטיביים, במיוחד הציורים המלווים אותם, ציורים שהוגו משרטט לפני כל תדרוך על לוח מחיק לבן. בשרטוטים, הוא מצייר מהזכרון ציור סכימטי של אתר הצלילה, ברוב המקרים מה שנקרא Thila, גבעה תת מימית שפסגתה כ 15-20 מטרים מתחת לפני המים. בציור, גם המיקום המשוער של כל אחד מהדגים הגדולים שאפשר לראות בדרך כלל באתר הצלילה הזה. אני תוהה אם הוא מראה את הלוח גם לדגים, כדי שידעו איפה בדיוק להתמקם.20161229_141330_hdrכיוון שלוח הזמנים של הספינה מוכתב במידה רבה על ידי 3-4 צלילות ביום, הוגו מנהיג את העניינים גם מעל לפני המים, לא רק בזמן התדרוכים. חלק מזה, מתוך איזו מנהיגות שבאה לו באופן טבעי. המנהיגות הזו באה לידי ביטוי באחד הימים, אחרי שצולל בריטי, טיפוס נאלח למדי, שעליו כתבתי שלח מייל לבעלי הספינה, ובו אוסף תלונות די לא מוצדקות. בלי להתעצבן, בלי לשנות ממנהגו, הוגו פשוט המשיך להנהיג את ענייני הספינה בצורה מסודרת עד פדנטית, מאד לא הודית, מקפיד לרשום על הלוח בכניסה לספינה את רשימת כל הצלילות ומיקומן.20161229_173317למי שהיה בהודו, או סרי-לנקה או שניהם, הוגו בפרט ותושבי המלדיבים בכלל, הם מקרה די מבלבל. הם נראים הודים, כהים כמו הטמילים או הסינהלזים, אבל שפת הגוף שלהם היא כלל לא הודית. אין להם את תנועת הראש הכה הודית הזו, שלא ברור לך אם היא מסמנת כן או לא (היא מסמנת למעשה:"אני שומע אותך"). גם תנועות הידיים ממש לא הודיות. שפתם, Diwahi, דומה לאורדו, הם אומרים, אבל נשמעת לאזני יותר כמו malayalam, שפתם של תושבי Kerala, בדרום הודו. אותיות האלף-בית שלהם לא דומות לשום דבר. מרשים אותי ש 300 אלף תושבים מצליחים לקיים שפה מדוברת וכתובה, ותרבות, כאשר הם מפוזרים על פני אלף איים קטנטנים. יש דיאלקטים מקומיים, מספר הוגו, שבהם דוברים מאות ספורות של אנשים. כמו במקומותינו, שבהם אפשר למקם דובר ערבית-פלסטינית מדוברת עד לרמת הכפר הספציפי, כך גם שם.

וגם שם מברכים "סלאם עליכום".

טובות הנאה

אני לא עושה כלום לשם שמיים. גם ההסעות אחת לשבוע, של חולים פלסטיניים אל מעברי גלבוע וריחן הן בעיקר בשביל ההרגשה הטובה שלי, הן הרי לא משנות הרבה את המצב ככה או ככה, פרט למצב המוסעים כמובן. וטובת הנאה נוספת היא ההזדמנות שלי לדבר ולתרגל ערבית מדוברת.

לא תמיד זה עובד, התרגול. בשבוע שעבר הסעתי שני זוגות מרמב"ם חזרה למחסום, ודווקא התחילה שיחה נחמדה עם הגבר שישב לידי (לעולם ישב מקדימה הגבר), עד שאשתו מאחור החלה להתלונן שאתי הוא מוכן לדבר ולחלוק דברים, אבל אתה לא…

בהמשך הנסיעה פשוט ישבתי לי והקשבתי לשיחה שלהם. המילה הערבית העיקרית בשיחה הייתה המילה "סורה", תצלום. שאר המילים היו "אינסטגרם", "פייסבוק", "בלוטוס" ו"בטריה"  כאשר הנוסעים שלי שיתפו אחד עם השני ועם הרשתות החברתיות השונות את התמונות מהחוויה הבלתי נשכחת של לראות את הים, עד שנגמרה להם הבטריה בטלפון.

די מדהים שאנשים בשנות השלושים לחייהם, הגרים 38 ק"מ בקו אווירי מהים (מדדתי), צריכים להזדקק לטיפול כימותרפי במחלקה האונקולוגית של רמב"ם בכדי שיזכו לראות את הים, כל ים שהוא. והם לא היחידים. הבנתי כבר שאף פעם אין מחסור באנשים שילוו את החולים לבית החולים, לא רק בכדי לראות את הים, פעם ראשונה בחיים לרבים מהם, אלא בגלל שזה מאפשר להם לצאת ולהתאוורר, חופשה קצרה מבית הכלא שבו הם נמצאים. לרובם אין היתר לצאת לישראל, או לכל ארץ אחרת, למרות שהם חיים ב"אוטונומיה" הפלסטינית של שטחי A. המובלעות האלה של שטחי A, גם אם רמת החיים בהן סבירה, הן בכל זאת מקום די חונק מבחינת יכולת התנועה של הדרים בהם.

בנסיעה האחרונה שלי לגבול, בשבוע שעבר, הסעתי אח ואחות. אחרי שהורדתי אותם, השעה הייתה בערך אחת בצהריים, והייתי רעב. נכנסתי לכפר מוקיבילה, שממש צמוד לגדר ההפרדה, ממערב למחסום, לחפש מסעדה. לא מצאתי, אבל הכפר נראה במצב כלכלי לא רע, והאנשים בו, לעומת האנשים כמה מאות מטרים משם בשטחי A, נהנים מחופש תנועה לא מוגבל (חוץ מחיפושים פולשניים בנמל התעופה), מה שעורר בי מחשבות כפירה מסוימות. אולי הפתרון הוא סיפוח השטחים, וזהו? גם אם "בשלב ראשון" (לגרסת הבית היהודי) לא תהיה להם זכות הצבעה, תהיה להם אבל אזרחות כלשהי, דרכון ישראלי אני מניח. הם יוכלו לנוע בחופשיות, כל השוק הישראלי יפתח לפניהם מבחינת תעסוקה ומסחר, מצבם ישתפר. מה יהיה אחרי זה? לא יודע, אבל בטווח הקצר ומיידי, שזה גם הטווח שהפוליטיקאים מימין חושבים עליו, זה ישפר את המצב.

אחרי מוקיבילה, נכנסתי גם לכפר צנדלה, (או אולי סנדלה, חלק מהשלטים אומרים כך וחלק כך) וגם שם לא מצאתי מסעדה. אבל לאורך הכביש המוביל אל מעבר גלבוע, בצד של הכפר סנדלה, יש שורה ארוכה של דוכנים שהפעם גם נעצרתי לראות מה הם מוכרים. והנה עוד טובת הנאה המזומנת למי שיסיע אל הגבול: חבילות ענק של ירקות ירוקים טרייים טריים, ישר מהשדה, במחיר מצחיק. חבילה ענקית של מלוחיה וחבילה ענקית של תרד טרי טרי ומשובח עלו 18 שקלים, וזה רק חלק קטן ממה שיש שם.

מה עושים עם כל זה? לא בא לי על מרק מלוחיה, אז אחרי שהפרדתי את העלים (הרבה עבודה) בישלתי את העלים עם פולי חומוס שכבר היו לי מבושלים, ועדשים אדומות שבישלתי עם בצל וכמה שיני שום. 10 דקות של בישול העלים, ויש לכם נזיד טעים מאד. תיבול? מלח, פלפל וקצת כמון. אפשר להמחות (בממחה) או שאפשר לא.

גם הר התרד, הצטמצם פלאים במחבת. אחרי  בישול קצר עם כמה כפות קווקר, כמה כפות טחינה, ובצל מטוגן אחד ההר הוליד פשטידת תרד לא גדולה, אך מאד טעימה. טובות הנאה…

מה עוד? בכניסה לצנדלה יש שתי משתלות, אבל הן לא מצטיינות במיוחד, לא במחיר ולא במבחר. אבל בהמשך הכביש, בכניסה לישוב גן נר, יש תחנת דלק. בה הדלק זול, וגם אפשר לשטוף שם את המכונית מאד בזול ובעיקר בלי לחכות. המכונית יוצאת משם טובת הנעה. בכל מקום בחיפה התור לרחיצת המכונית תמיד שובר אותי ואני נכנס רואה את התור, ויוצא לא רחוץ.

ובדרך חזרה לחיפה, אם לא מבזבזים זמן על חיפוש מסעדות איפה שאין, אפשר וכדאי להכנס לקיבוץ הזורע, לביקור במוזיאון ווילפריד ישראל. הצרה שבימי השבוע הוא פתוח בתיאוריה עד 14:00, בפועל הוא נסגר לרוב לפחות רבע שעה קודם. קטני אמונה, הם לא מאמינים שמישהו יטרח ויגיע, אבל שווה לטרוח ולהגיע לשם, תמיד יש דברים טובים. טובת הנאה.

או סעו לגלריה באום-אל-פאחם, בה הסתיים השיפוץ ויתכן שהיא תוכר סוף סוף כמוזיאון. יש תערוכה של גרשון קניספל.

ניו־זילנד

לילה, שדה פתוח באי הדרומי של ניו־זילנד, אתר קמפינג בו חונות מכוניות, ובמכוניות נמים בני אדם. ביניהם – בני וזוגתו שתחייה. ועכשיו הוסיפו לזה רעידת אדמה בעצמה של 7.8 בסולם ריכטר.

מה חושבים להם שם האנשים, שמתעוררים ומרגישים שכל עולמם זז? מה שכמעט כולם חושבים, כך מסתבר בבוקר שלמחרת, הוא שמנסים לפרוץ להם למכונית, או שמישהו רוקד על גג מכוניתם.

לפחות עד שמגיעה לחלקם, למשל הודעת ווטסאפ, למשל מחיפה, ישראל, המבשרת להם על רעידת האדמה, וממליצה להם להניע את הרכב ולעלות למקום גבוה, שם לא ישיגם הצונמי שמגיע אחרי רעידת האדמה – צונמי שבשורתו הגיעה לצידו השני של העולם לפני שהגיעה למקום התרחשותו ממש.

אבל לחלקם לא מגיעה הודעה ממרחקים, למשל לאותן שתי גרמניות ששכבו רועדות מפחד עד הבוקר, משוכנעות שמנסים לפרוץ למכוניתן, וכל אחד ממאות רעידות המשנה שחזרו בשעות אחרי כן, נדמו להן כניסיון פריצה מחודש. קשה לי לתאר לעצמי כמה מפחיד זה היה עבורן.

מאלף, עד כמה התרגלנו למחשבה שהטבע מאולף, ורק האדם הוא זה שיש לפחד ממנו. אך האם זה לא מדויק סטטיסטית?
מה היחס בין מספר בני האדם המתים מיד אדם לעומת מספר בני האדם המתים מ"יד" הטבע?
מה היחס בין מספר בעלי החיים המתים מיד אדם לעומת מספר בעלי החיים המתים מיד הטבע?

כששמעתי את הסיפור הזה, מיד נזכרתי בשיר הזה, של קרול קינג.

בגבעות

כבר כמה שנים אני מנסה להגיע לרוואבי. הפעם הצלחתי – ארגון "בדרך להחלמה" בו אני מתנדב ארגן סיור למקצת מהפעילים לעיר הפלסטינית החדשה רוואבי (גבעות בערבית) הנבנית 25 דקות מרמאללה. הביקור הקודם אליו הייתי רשום, של עמותת האדריכלים, התבטל. הסיור הזה התמלא תוך יום, אבל נרשמתי ברשימת ההמתנה, ויומיים לפני צאת הסיור, היו מספיק ביטולים ונכנסתי לרשימה. למזלי, אני יכול לעשות דברים מעין אלה בהתראה קצרה.

אז נסעתי לפרדס חנה, לביתם של הזוג שהקים את "בדרך להחלמה", ומשם נסענו ברכבם (9 מושבים, זה שבו הם מסיעים 3 (!) פעמים בשבוע חולים מרמב"ם למחסום ארז וחזרה) למחלף לטרון. שם נפגשנו עם שאר הקבוצה ועם דובי וייסגלס, לשעבר ראש הלשכה של אריק שרון, שכיום מסייע לבאשר מצרי, היזם הפלסטיני המקים את העיר, לצלוח את מסלול המכשולים שישראל מציבה בדרכו.

יצאנו לדרך ותוך כדי נסיעה קיבלנו מעו"ד ויסגלס את סיפור הרקע להקמת העיר, רק כהקדמה לפגישה עם היזם יותר מאוחר באותו היום, במרכז המבקרים ושווק הדירות של העיר. בין היתר למדתי שיותר מדינות מכירות ברשות הפלסטינית מבישראל, 27 מדינות יותר ליתר דיוק. שברמאללה יש יותר נציגויות דיפלומטיות זרות מאשר בתל אביב, ושעד כה השקיעו היזם וקרן השקעות קטארית כ 800 מליון דולר במיזם הנדל"ן הזה.

השקעה ענקית, ש 150 מליון דולר מתוכה היו למימון תשתיות שהרשות הפלסטינית הבטיחה לבנות ולא קיימה. סך ההשקעה של הרשות במיזם הוא אפס, למרות מזכר הבנות שנחתם אתה לפני התחלת הבניה, בו התחייבה לספק תשתית תחבורתית, בתי ספר, תחנת משטרה, כיבוי אש, אמבולנס, דואר, מערכת ביוב ועוד.

כל ההשקעה הזו כמעט וירדה לטמיון בגלל שר הביטחון הקודם, "השמאלן הידוע" בוגי יעלון, שסירב בתואנה מגוחכת כלשהי (על אי כינוס איזו וועדה משותפת שלא כונסה גם כך 15 שנים), לאשר את חיבור העיר לרשת המים. עשרות רבות של רוכשי דירות ביטלו את קנייתם וכל הפרויקט נכנס למצוקה קשה של תזרים מזומנים. יעלון משך את העניין שנה, עד שאחת מסגניות היועץ המשפטי לממשלה הצביעה על כך שאי אספקת מים לאזרחים הוא עבירה על החוק הבינלאומי ואישרה את החיבור.

אין לי ספק שידו של דובי ויסגלס, איש מאד מאד מקושר, הייתה משמעותית בפתרון המשבר הזה, כי אי אספקת מים היא משהו שבנסיבות רגילות ישראל לא מתרגשת ממנו, אפילו כשמדובר באזרחיה היא, למשל בכפרים הלא מוכרים בנגב. לא מזיק גם שחצי מיליארד שקלים בשנה של חמרי בניין נרכשים בישראל: מרצפות משתלבות מאקרשטיין, קולטים לדודי שמש מכרומגן ועוד ועוד. שאר חמרי הבניה מיוצרים במפעלים שהוקמו סביב אתר הבניה: בלוקים, ברזל לבניה, ואבן משובחת לציפוי ממחצבה במקום ומנסרת אבן משוכללת ביותר שהוקמה לידה. 1-dsc04399סך כל המועסקים במפעלים אלה ובבניה עצמה הופכים את בוני רוואבי למעסיק הפרטי הגדול ביותר ברשות הפלסטינית, מה שאמור להבטיח גם יחס חיובי לעיר מצד הרשות הפלסטינית, ועל פניו, איש מהפוליטיקאים הפלסטינים לא מתנגד לבניית העיר, אבל היחס הזה כאמור, לא מתרגם לקיום ההתחייבויות החוזיות להשקעה בתשתיות העיר.

לראיה, הם אישרו עד כה את כל 3500 עסקאות רכישת הקרקעות לבניית החלק הראשון, גרעין העיר. המון עסקאות כי חלקות האדמה ברשות מאד קטנות. ואלו רק החלקות לבניית הגרעין המרכזי של העיר. כל עסקת נדל"ן על ידי תושב חוץ חייבת אישור של האוצר הפלסטיני. והיזם, באשר מצרי, למרות שנולד וגדל בשכם, הוא תושב חוץ, אזרח אמריקאי.  שבגיל 17, אחרי שנכלא כמה פעמים על ידי ישראל בעוון פעילות פוליטית, לא אלימה לגרסתו, ברח לארה"ב שם למד הנדסה בווירגיניה טק, אוניברסיטה מעולה. הוא בן למשפחה מאד עשירה, מיליארדר, אשתו אמריקאית, ושתי בנותיו למדו שם, אבל הוא נענה לחיזורי ערפאת אחרי גולים מצליחים בניכר, וחזר לרמאללה. אחרי שבחן כל מני אפשרויות, בין היתר מפעל הרכבה למכוניות החליט להמר על בניית עיר.

אבל הוא יכול לקבל רק דרכון של כבוד מהרשות. דרכון של ממש, צריך שיהיה בו מספר תעודת זהות שרק ישראל מספקת, ומי שנעדר מפה יותר משבע שנים מאבד את זכותו להיות תושב, גם ברשות הפלסטינית. כלומר, אם הוא לא יהודי. אם הוא יהודי גם היעדרות של 2000 שנה היא בסדר. זהו רק אחד מתוך מספר גדול של מנגנוני טיהור אתני שישראל מפעילה, שהתחלתו אולי בהגדרת הפלסטינים שניסו ב 1948 לחזור הביתה כ"מסתננים".

לא רק דרכון פלסטיני הוא לא יכול לקבל, גם ויזת עסקים ישראל לא נותנת לו אלא רק ויזת תייר לשלושה חדשים בכל פעם. וזה לא בגלל שהוא לא עושה פה עסקים. הרבה עסקים הוא עושה עם ישראל, ורק תנאי אחד לו, שמה שהוא קונה לא ייוצר בהתנחלות. תנאי סביר ביותר, אבל כזה שזאב אלקין ניסה לאסור בחקיקה בזמנו.

עברנו ליד מודיעין, עיר שבמידה מסוימת היא המודל של רוואבי, אלא שרוואבי מנסה להיות יותר מפרבר שינה ויש בה הכנה לאיזורי תעסוקה ובילוי רבים. עברנו במחסום נעלין, עברנו ליד התנחלות עטרת הסמוכה לרוואבי, התנחלות בת 40 משפחות המנסות כבר שנים לעכב את בניית העיר שתי גבעות הלאה, ממש לא בקו ראיה, בתירוצים שונים, כולל 4 עתירות לבג"ץ שנדחו עד אחת. ואז עצרנו בכניסה לכביש הגישה המאד צר לעיר, וחיכינו למדריכה ולרכב שיוביל אותנו.

הכביש צר, לבטח בעבור עיר שתכיל 40 אלף תושבים (כרגע מכילה 300 משפחות, ודירות נמסרות מדי יום לרוכשים). למה הכביש כל כך צר? כי למרות שהעיר רוואבי בנויה כולה בשטח A ויש רצף של שטחי A (שליטה אזרחית וצבאית של הרשות) בינה לבין רמאללה, שם יעבדו בשלב ראשון רוב הדיירים (מה שהווה שיקול מרכזי בבחירת האתר) עדיין, קטע זעיר מהכביש עובר בשטח C, ובגלל קטע זעיר זה, ישראל כבר שלוש שנים לא מאשרת את הרחבת הכביש כולו. למה? ככה. הפלסטינים כבר הפסיקו לשאול שאלות כאלה.1-dsc08300

שיפא, המדריכה שעלתה לאוטובוס, הייתה נחמדה מאד, והאנגלית שלה הייתה שוטפת ואידיומטית (לא "יחסית לערבים", בכלל). היא אחת ממספר נשים לא קטן המהווה אחוז לא מבוטל מצוות ההקמה בן 400 הא.נשים. מהנדסת בוגרת אוניברסיטת ביר-זית הסמוכה (4 דקות נסיעה) שעבדה בחישובי הכמויות של הפרוייקט ומעת לעת גם מקבלת קבוצות של מבקרים. היא כבר גרה בעיר, יחד עם בעלה וילדתה, מכסה את ראשה, אבל רוב העובדות האחרות לא, ואפשר גם לראות יחד אתה בתמונה,  בפינה השמאלית מעלה, גם את מרלין מונרו  בתמונה האיקונית על גבי אחד מעמודי האצטדיון.

למה הם קיבלו אותנו וטרחו לארגן לנו סיור, כיבוד קל ופגישה עם היזם? אולי בזכות פעולת ההתנדבות של "הדרך להחלמה". אולי בגלל שלמיזם חשובים יחסי ציבור טובים בשני הצדדים. לבטח לא כרוכשים פוטנציאלים – הרשות לא תאשר כנראה רכישת דירות ליהודים ישראלים. מצד שני יש מספר לא קטן של דירות שנרכשו על ידי ישראלים, ערבים ישראלים. כי אפשר לרכוש שם דירת 3 חדרים מושקעת, בבניין יפה, עם חניה, הסקה מרכזית בגז וחימום מים סולרי ב 50 אלף דולרים, ויש לא מעטים הרוכשים דירות שם כדירות נופש לסוף שבוע.1-dsc04411

אז איך העיר? בנויה לתלפיות, צפופה, בתים בני 6-7 קומות, מצופים כולם באבן מקומית, העיר מחולקת רבעים רבעים, 23 בתכנון מתוכם שלושה גמורים והרביעי בבניה. כל הרבעים מקיפים מרכז עיר ובו בניני משרדים, מסחר ובילוי. גם מסגד וכנסיה. התכנון הכולל נעשה על ידי חברת ההנדסה האמריקאית AECOM, והתכנון האדריכלי וההנדסי המפורטים על ידי מהנדסים פלסטיניים, שאחוז מאד גבוה מהם נשים.20160928_115142.jpg

יש בפאתי העיר גם אמפיתיאטרון גדול, עם 15000 מושבים, פרק הרפתקאות, קיר טיפוס, אומגה, גן ציבורי גדול שמקזז קצת את מיעוט השטחים הירוקים בתוך השכונות. העיר בנויה על תוואי מאד משופע, ועלויות הפיתוח היו גבוהות, בין היתר כי ישראל לא אישרה לחברה ישראלית לבצע שם פיצוצים, והכל נחצב על ידי כלים הנדסיים.1-dsc04368

השיפוע מנוצל בכדי להפריד את כניסת הולכי הרגל למבנים, בחלק הבניין הפונה במעלה המדרון, מכניסת המכוניות, במפלס יותר נמוך, זה הפונה במורד המדרון. גם הנוף הרבה יותר פתוח לרוב הדירות, בזכות השיפועים החדים. כמו בחיפה. לחלק מהדירות יש גם נוף לים. כשהראות טובה, אפשר לראות את תל אביב והים שמעבר לה. אין לי גם ספק, שמזג האוויר שם יותר סימפתי מאשר במישור החוף.1-dsc08310

היזם צופה שהעיר תחולל שינוי משמעותי בדפוסי המגורים של האוכלוסיה הפלסטינית, שבה כיום הרבה מאד משפחות גרות כמה דורות יחד, והכלה עוברת לגור עם בעלה בבית הוריו, יחד עם החותנת. האפשרות להפסיק לגור תחת סוליית החותנת, במחיר שאנשים יכולים להרשות לעצמם, היא גורם משיכה לא מבוטל ללא מעט נשים פלסטיניות. התמונות במרכז השיווק והמבקרים משדרות בדיוק את המסר הזה. משפחה גרעינית קטנה, ילד אחד, כמו במערב.

הייתי הולך לגור שם? לא. חיפה יותר יפה ממנה, ויש פה ים. אבל הייתי שמח לחזור לשם, ולראות האם תתפתח שם עיר חיה, עם מרכז עירוני הומה ואזורי תעשיה פעילים, או שהעיר תהיה רק פרבר שינה מנומנם כמו מודיעין או שוהם. יש גם סכנה שדירות רבות יקנו על ידי פלסטינים מהתפוצות, והעיר תהיה ברוב עונות השנה עיר רפאים, כמו שכונות מסוימות בירושלים, אך זה משהו שהיזמים מודעים לו ומנסים כבר עכשיו למנוע..

ההפלגאסנה

כשחומי שלח לי מייל, ובו תאור ההפלגה המתוכננת בין איי יוון, זה היה משהו שלא יכולתי לסרב לו. יותר מזה, זה היה משהו שאפילו זוגתי שתחייה לא הצליחה לסרב לו, למרות שבאותו זמן היינו רק בתחילת שהות האמן בת ששת החדשים שלה בפריז המעטירה. מינון של חו"ל ממש לא היה חסר לנו.

כי ההפלגה הכילה כמעט את כל המרכיבים הנדרשים בכדי להרחיב את דעתו, וגם את גוו של אדם. יוגה, בהדרכת אחד המפליגים, מורה ליוגה (ומכאן "הפלגאסנה" – הלחם של הפלגה ואסנה – תנוחה ביוגה). פילוסופיה, עם פרופסור לפילוסופיה שלבסוף לא הפליג עמנו, מה שמראה שמן הסתם משהו היה פגום מלכתחילה בפילוסופית החיים שלו. כי איך אפשר לוותר על הזדמנות להפליג עשרה ימים תמימים בין האיים הציקלאידיים של יוון, במזג האוויר הנפלא של תחילת חודש ספטמבר? מזכיר את סיפור Byzas, שנועץ באורקל של דלפי, שם נאמר לו להקים מושבה מול "ארצם של העיוורים", והוא הקים את ביזנטיון במקום בו נמצאת איסטנבול של היום, מול המקום בו מן הסתם גרים עיוורים, כי רק עיוורים לא מסוגלים להבחין שהמקום האידאלי להקמת המושבה הוא ממול, בצד האסייתי של מיצר הבוספורוס.

בסופו של דבר, ולאחר מספר חילופי גבריי (ונשיי), טסנו לאתונה, לקחתנו אוטובוס לנמל ויצאנו לדרך. לא אלאה אותכם בתיאורי המים הצלולים אלא רק עד כדי תהיה מדוע המים במקומותינו כל כך לא צלולים. הים הוא הרי אותו הים (והערבים אותם…), ואני לא רוצה להאמין שאת השפכים מטהרים פה פחות מאשר ביוון. גם את הנילוס כבר אי אפשר להאשים בעכירות הים מאז שסכר אסואן החל עוצר (ואוצר) את הסחף הפורה שהנילוס נושא מאפריקה ומחרב בכך את חקלאות מצריים.

האיים הציקלאידיים היו ב bucket list שלי שנה בערך, מאז אותה שהייה של יומיים באתונה עם ידידי סש(נק)ה אחרי ההפלגה הקודמת (והראשונה) שלי, לפני שנה באיים האיוניים של יוון. במשרד נסיעות ברחוב ניקיס, ליד מסעדת אבוקדו הצמחונית (נפלאה, במספר שלושים באותו רחוב) ראיתי פוסטר של האי paros, ואמרתי לעצמי שצריך להגיע לשם בהזדמנות, אז שאוותר על הזדמנות שכזו?

paros, האי בו נכרה השיש שממנו עשויים רוב הפסלים היוונים שאנו מכירים, כגון וונוס ממילו, וגם המאוזוליאום של נפוליאון בפריז, היה יפה, אבל לא היפה ביותר מהאיים בהם עגנו. דווקא איים פחות מוכרים, כמו kythnos, serifos, sifnos היו יותר "הדבר האמיתי".

באיים הצחיחים האלה, כנראה בתכנון על של איזה אדריכל נוף מוקמו כנסיות קטנות וצחורות על פסגות ההרים ובקצות לשונות היבשה. בהוראת אותו אדריכל עליון, או אולי מעצב, סויידו כל הבתים לבן בוהק, ללא יוצא מן הכלל, וכל הדלתות והחלונות נצבעו באותו גוון מסויים של כחול, כמעט ללא יוצא מן הכלל. אלמלא הפשטות הבסיסית של הבתים, האנשים, והסביבה הבנויה, אפשר היה לחשוד שכל האיים הציקלאדיים הם תוצר של מאמץ מיתוג רב שנים.

אבל הם לא. המראה הזה הוא תוצאה של שילוב בין מסורת, עוני, וצניעות בסיסית. גם הטברנות שאפשר למצוא בכל מקום, גם הן מציעות מקומות נחמדים לגמרי, ואוכל טוב בדרך כלל, בלי הרבה התחכמות, ובמראה לא מעוצב בעליל. מספיק המיקום ממש על שפת המים (כנראה שאין הבדלים גדולים בין גיאות לשפל שם), התפריט עם האוכל המסורתי, שגם לטבעונים לא חסר בו מבחר, והשרות הכה נעים. נמל יפו היה יכול להיות כזה, אבל הוא לא – עניין של אופי לאומי כנראה, או העדרו.

גם צללנו, פעם אחת, בפארוס. המים כה צלולים שם, שרואים עד למרחק של 35 מטרים שאין בעצם הרבה מה לראות שם,  מתחת למים. מעט מאד צמחיה, מעט מאד דגים, פה ושם פיסות של כדי חרס מספינה שטבעה ופזרה שם אמפורות (כדים לאכסון נוזלים ען שפיץ למטה). אני מתרשם שנשארו בים בעיקר אותם דגיגונים שלאדם אין בהם עניין מסחרי, ומעט מאד דגים גדולים יותר. תמנונים אפשר לראות תלויים לפני מסעדות הדגים, לא במהלך צלילה.

חוץ מזה, ישנו האי Delos, זה שבו אדם לא יכול היה להוולד או למות, מן שטח אקס-טריטוריאלי שאליו באו אנשים מכל חלקי יוון הגדולה של פעם, שכללה את אסיה הקטנה, לזבוח לאפולו וארטמיס. אתר ארכאולוגי שווה ביותר, כולל פסיפסים משובחים ביותר, ופסלי פאלוסים שעברו כריתה אפילו יותר ראדיקלית מזו שיהודים עוברים.1-dsc08168 גם היום אי אפשר ללון או לעגון שם במשך הלילה, אז עגנו באי קרוב, שומם לגמרי שאליו בעיקר באים ציידים לצוד, לא ברור מה כי האי שומם לחלוטין. שם, חשבתי לי שהמודל הזה של דלוס, יכול להיות אולי מודל לשטחים הקדושים לדתות השונות בירושלים, או לירושלים בכללה. מקום מאחד במקום מפריד, מקום שכולו קודש, כולו רוחניות, בלי שיקולים טריטוריאליים שמנוטרלים למפרע. מקום בו כל הדתות מתחרות בבניית מקדשים ומקומות פולחן עוד יותר מפוארים במקום להתחרות בסכינים ונטרולים.

אבל באי דלוס היה גם מרכז גדול של סחר, בעיקר סחר בעבדים, עד 10,000 ביום. על זה אפשר לוותר.

סעו ליוון.