זוגתי שתחייה ואנוכי מטיילים נהדר ביחד. טיילנו עד כה לא מעט ביחד, כולל פעמיים טיול גדול של שנה עם סיום התואר הראשון והשני. יש גם הסכמה על כל היעדים שזוגתי רוצה לבקר. בהם רוצה גם אני. אפילו לחצי שנה בפריז, כשהיתה שם בשהות אמן, "הסכמתי" להצטרף. אבל התשוקה האמתית של זוגתי היא לאמנות שהיא עושה ותשוקתה לגלות מקומות אחרים קטנה בהרבה משלי. גם לא מעט מקומות שאליהם אני מאד רוצה להגיע, פחות מדברים אליה.
בזוגיות יש תמיד משא ומתן, ועד כה מצאנו לא מעט מקומות לבקר בהם יחד, שבהם גם העניין המשותף, גם הפנייות וגם מזג האוויר התלכדו בצורה חיובית. אבל לפעמים אני נוסע לבד, ופעם אחת בשנה שעברה אפילו יצאתי לטיול מאורגן, וביקרתי בדרך זו בשבע אמירויות בשבעה ימים.
אז מצד אחד, יש המון מקומות שהייתי רוצה לראות ולבקר לפני שתגיע בגידת הגוף הבלתי נמנעת (אותה אני כבר לא מצליח להדחיק), אך מצד שני, יותר ויותר קשה לי לחשוב על לטייל לבד, וטיולים מאורגנים הם סוג של פחיתות כבוד לטייל מאד מנוסה כמוני, אם כי לא אכחיש שיש להם יתרונות.
לפני כמה שנים פנה אלי מישהו שהכיר אותי מהפוסטים שלי בפייסבוק, שם לב שאני אוהב לטייל והציע שנטייל ביחד. מיד התחלנו לתכנן טיול רגלי בהרי הגעש בחצי האי קמצ'טקה אשר ברוסיה שלא יצא לפועל, כי הגוף בגד באותו אדם לפני כן והוא נפטר במהלך טיול אחר, אליו יצא בלעדי. מאז אני מרחרח אצל אנשים שאני מכיר על אפשרות לטייל ביחד לאן שהוא, אך עדיין לא מצאתי את האחד שיש לו גם את הרצון, גם את הזמן וגם את האמצעים (הדי צנועים – אני די "מתכלב" בטיולי) לטייל אתי. עדיף גם מישהו בעל דרכון זר למדינות כמו אינדונזיה ומלזיה. גם רשיון צלילה היה נחמד אם היה לו, כי בכל מקום שבו יש מים, אני רוצה לראות מה שיש מתחת להם.
היה מטייל אחד שאתו חרשתי את כל האיים באוקיינוס ההודי, היה לו דרכון "זר" ולכן יכולנו לבקר במקומות כגון איי קומורוס. הוא לא צלל, אבל בכל אחד מהאיים צללתי בזמן שהוא רק שנירקל. המסלול היה נהדר, אבל לא קל לטייל עם אדם בעל הפרעה דו-קטבית (עליה ידעתי מראש, אך לקחתי סיכון) ולא הייתי רוצה לחזור על ההתנסות, גם לא ביעדים הכי נחשקים.
אז הרשומה הזו היא סוג של קריאה אל היקום, אל האיש שירצה לטייל אתי (בני?), ותהיה חפיפה כלשהי בין רצונותיו ורצונותי. ונוכל יחדיו לטייל באינדונזיה וגואטמלה, ברזיל וסין, מאלי ולטביה, מדגסקר ומונטנגרו, ועוד ועוד. אני מודע שיש אופנים רבים של טיולים ולכן, למקרה הלא מאד סביר שמי מהקהל (המאד מצומצם) של קוראי הפוסט הזה יגיע עד לנקודה זו בפוסט, חשבתי ששווה לכתוב כמה מילים על ההעדפות שלי לגבי מסעות.
פחות טיולי הליכה לשם ההליכה, וגם לא טיולי אופניים. עשיתי טרק בזמנו בנפאל וגם בהרי הקצקר במזרח טורקיה. עליתי על לא מעט הרי געש (אבל קצת מיציתי נופים געשיים) אבל כושר ההליכה שלי הוא לא יותר מסביר. אני מניח שאני יכול ללכת כ 20 ק"מ ביום בלי יותר מדי עליות (ירידות אני דווקא אוהב…) אבל עצם פעולת ההליכה לא מהנה אותי.
אני כן מאד אוהב ללכת בערים. בערים שטוחות כמו למשל פריז, הלכתי מקצה לקצה ומאד אהבתי. יש מה לראות ומה לחוות גם ברבעים הפחות עשירים (למשל גרפיטי…). בכלל, אני אוהב ערים, וארכיטקטורה ואמנות. אני מוכן לנסוע שעות כדי לראות איזה וילה שתכנן האדריכל מיס ואן דה רוה באיזה חור באילינוי, וגם להתפלח אליה בהליכה על הנהר הקפוא העובר לידה. שטויות כאלה. מוזיאונים לאמנות, עם העדפה ל"עכשווית" הם תמיד משהו שאנטה להשקיע בו זמן טיול.
גם אמנות לא מערבית אני אוהב. מאד אהבתי (וטרם מיציתי) את אתרי המאיה במרכז אמריקה, ואת אתרי האינקה והאצטקים בדרום אמריקה. מאד אהבתי את המקדשים בהודו ונפאל, ואני מאד רוצה לבקר בפירמידה הבודהיסטית הגדולה בבורובודור אשר באינדונזיה (יש לי דרכון זר) ובמקדשים בבאלי. מנזרים טיבטיים יפים מאד בעיני ואת ארמון פוטאלה בטיבט אשמח לראות. יש לי חיבה גדולה לארכיטקטורות מבוץ. ראיתי כמותן במדבר המערבי של מצרים, ואני מת לבקר במסגד הגדול ב Djenné אשר במאלי (כשהמצב שם ישתפר) או בצנעא שבתימן, ויש עוד ועוד.
לנסוע במיוחד כדי לראות חיות? פחות. התנדבתי בזמנו כיועץ חקלאי בקניה, וראיתי שם בשטח את רוב בעלי החיים שרואים בספארי למעט צ'יטות וגורילות. לשלם אלפי דולרים כדי להציץ על גורילות נראה לי חסר טעם. ראיתי עשרות אלפי פינגויינים בארץ האש, וגם כלבי ואריות ים. לנסוע במיוחד בשביל זה? לא. ראיתי צבי ענק גם בגלפגוס וגם בסיישל אז קצת מיציתי. בזמנו לקח אותי מדריך אינדיאני לראות חזירי בר בגיונגלים של בוליביה שליד נהר הבני, עד שהסברתי לו שבחיפה אני רואה אותם מהחלון, אפילו בלי לצאת מהמיטה.
לצאת לטיול צלילה בכדי לראות נאמר כרישי ליוויתן? כן. או לדרום אפריקה לצפות בנדידת נחילי הסרדינים? ממש כן! ראיתי לא מעט מנטות במלדיביים, ופרות ים בדרום מצרים, אבל עם חיות שחיות מתחת למים אשמח לשחות שוב ושוב.
בחורף, אם מזג האויר הגלובלי עדיין יאפשר, הייתי שמח לצאת לסקי עם עוד מישהו. אולי ליותר משבוע. אם אפשר יהיה לעשות את זה בביקור בארצות בהן עוד לא הייתי או לא גלשתי, כמו למשל בולגריה, אז עוד יותר טוב. בפעם האחרונה, לפני הקורונה זה היה לשבועיים, בשני אתרים סמוכים בדולומיטים. לא יודע כמה שנים עוד אוכל לגלוש, אבל בשלב זה אני מרגיש כשיר לשבוע-שבועיים, אולי אפילו שלושה של גלישה. כשיש זמן אפשר לקחת את הדברים יותר בקלות, לא לגלוש מרגע פתיחת הרכבלים עד הרכבל האחרון וכן להתרווח במסעדת גולשים בראש המסלול באמצע היום.
"I love it when a plan comes together" היה המשפט החביב על "חניבעל" סמית, מפקד ה A-team, אותה סדרת טלויזיה משנות השמונים שאהבתי. כמובן ששם זה היה תמיד אחרי שתכנוניו נפלו/קרסו/נכשלו ובעזרת אלתורים ומזל רב בכל זאת נחלץ הצוות מצרה וביצע את משימתו.
לא כך היו פני הדברים בנסיעתנו האחרונה, ממנה חזרנו אתמול. התכנית בגדול, כן התממשה, על פי התכנון שהיה פחות הדוק מהרגיל. עכשיו שאנחנו בחזרה בבית, אנחנו מופתעים כמו תמיד שהדברים קרו פחות או יותר על פי המצופה, ויצאנו בשלום, וחזרנו בשלום, וטוב להיות בבית.
ה"תכנון" החל די מזמן, לפני חצי שנה לערך, אז סיפר לי בני גיא הצופה תמיד קדימה שהחגים יצאו השנה מאד טוב, ונדרשים רק יומיים וחצי ימי חופשה עבור נסיעה ארוכה למדי – מערב ראש השנה ועד סוף סוכות, ואי לכך ובהתאם לזאת הוא רכש כרטיסי טיסה, שאז לפני חצי שנה עדיין אפשר היה לרכוש ממש בזול, לוינה. לו, לזוגתו ולשתי בנותיו, נכדותי בנות השנה והארבע. ושאל אם נרצה להצטרף אליהם לחלק מהתקופה, בה הם תכננו לשהות באיזו חווה במקום ירוק וציורי, אחת מאלו שאוסטריה משופעת בהן, עם גדיים, סוסי פוני, וטרמפולינות.
כך זה החל. כמה שבועות אחריו רכשתי גם אני כרטיסי טיסה לזוגתי שתחייה ולי, לוונציה, בכוון אחד. המחירים כבר החלו לטפס, אבל עדיין היו סבירים. למה וונציה? כי בוונציה יש כעת ביאנלה לאמנות וזה אירוע חשוב ושווה. (גם וונציה שווה, אבל היינו בה כבר 5-6 פעמים). ומוונציה לא ארוכה הנסיעה אל האיזורים הכפריים של אוסטריה, בטירול.
ויש גם מה לראות בדרך, מוונציה אל אותה חווה, שמיקומה התחוור לנו רק כשבוע לפני שיצאנו בדרך. אני נוהג לסמן במפות גוגל מקומות בהם ארצה לבקר בעתיד כלשהו, והיו לא מעט סימונים כאלה בין וונציה לטירול. אז הקצבנו שלושה ימים לדרך צפונה (5-6 שעות בנסיעה רצופה) אל אותה חווה, ארבעה ימים שם, בהם נעשה מה שיגידו לנו לעשות, ובעיקר נבלה עם הנכדות המתוקות מדבש, בני וזוגתו המאממים, נתמסר (לשם שינוי) לאופי הטיול שמתאים להם, בלי מוזיאונים/עתיקות/אמנות/ערים/עיירות ציוריות.
ושלושה ימים חזרה לוונציה בהם נעשה משהו שעליו נחליט מתישהו. אבל למה לחזור לוונציה אם קנינו רק כרטיס בכוון אחד? כי צריך להחזיר את המכונית למקום שממנו לקחת אותה, או לשלם ביוקר על דמי החזרה. וכי מוונציה רכשתי לנו כרטיס בכוון אחד לאיסטנבול, כי גם באיסטנבול יש ביאנלה לאמנות. פחות ידועה ופחות מושקעת מזו שבוונציה, אבל שמענו טובות על גרסאותיה הקודמות, ואיסטנבול עיר מהממת (גם בה היינו כבר 4-5 פעמים בעבר). ומה אחרי כן? כרטיס בכוון אחד חזרה הביתה, אחרי 5 ימים באיסטנבול.
כיף שאפשר לקנות כרטיסי טיסה לכוון אחד ולא כמו בעבר (ואולי עדיין באל-על) שכרטיס בכוון אחד היה יקר מכרטיס הלוך ושוב. מאפשר טיולים יותר מגוונים. חבל שבמכונית שכורה אין אפשרות כזו.
ונסיעתנו זו אכן הייתה מגוונת: – שתי ביאנלות לאמנות, והמון אמנות עכשווית מסביבן ולידן. – ביקרנו בשתי ערים יפיפיות בהן התחבורה הציבורית מתבססת כולה או חלקה על שייט. הפלגנו 4 פעמים בוונציה (כולל מ ואל שדה התעופה) ו 4 פעמים באיסטנבול (כולל הפלגה בין-יבשתית מאירופה לאסיה וחזרה) – היינו בארבע ארצות שונות, כי בדרך דרומה מטירול לוונציה, חיפשנו מלון מבודד בהרים, אולי ביקתה, ומצאנו משהו מקסים ונהדר דווקא בסלובניה, בשמורת Triglav, בפיסה של סלובניה הבולטת אל תוך חיבור הגבולות בין אוסטריה לאיטליה. – ובזכות סלובניה, יצאנו לנו גם קצת לטפס ברגל, ועלינו אל פסגת Slemenova. – כן, הכנו שיעורי בית. אספנו רשמים של אנשים מביקורים בביאנלה בוונציה, וגם קצת באיסטנבול, ובדקנו מה פתוח באיזה ימים ובאיזה שעות, כך שלמרות שהחלטנו מיום ליום מה עושים, יצא פחות או יותר בסדר. בטוח שפה ושם פיספסנו דברים (למשל הביתן היווני בוונציה), ןבטוח שאם היינו באים לוונציה לעשרה ימים ולא לחמישה, עדיין לא היינו ממצים את תערוכות הלווין וביתני המדינות הפזורים בעיר. – בננו הכין שיעורי בית גם הוא, ביסודיות, על המקומות בהם טיילנו יחד, תוך הסתמכות על מקורות מידע שאני בדרך כלל לא בונה עליהם: למשל "מטיילים באוסטריה עם ילדים" בפייסבוק. ולכן יצא לנו לעלות במיניבוס לראש מפלי קרימל ולרדת ברגל כל הדרך (לא קל עם ילדה בת שנה ורבע שלא אוהבת להיות במנשא), לנסוע במגוון של סוגי רכבלים, לגלוש בשלג על פסגת Kitzsteinhorn, לעלות ברכבלים של העיירה בה התאכסנו, (דווקא בשתי דירות נופש צמודות ולא בחווה בסופו של דבר), שהעליה בהם חינם למתארחים בעיירה (עסק יקר הרכבלים האלה), ולצלוח עם נכדתי בת הארבע (שש פעמים רצופות!) מסלול נינגה לילדים בין עצי היער על אחד הפסגות שם, ושתינו שוקו חם בחצר מלון מאד מפואר וקלאסי על שפת אגם ב zell am see, ועוד ועוד. היה ממש כיף, לא שהן תזכורנה משהו מכל זה כשתגדלנה. – חוץ מהכיף של לבלות עם המשפחה, את הדברים שעשינו אתם/ן, כנראה שלא היינו עושים אחרת. וזה טפשי. כי המפלים יפים, והאגמים בראש הסכרים מעל Kaprun יפים מאד גם הם, וכו'. אז זה רעיון טוב לזרום עם התכנונים של מישהו אחר (עם לקח זהה חזרתי גם מטיול מאורגן של שבוע לאמירויות). – כן השכלתי להזמין באינטרנט מספיק מוקדם כניסה ל Cappella degli Scrovegni בפדובה, ליום שאחרי וונציה, קפלה שצייר ב 1303 ג'וטו ושלא הצלחתי לראות בביקורים קודמים ומאד רציתי לראות (היה שווה) – כן הצלחנו לבקר בשני מוזיאונים המוקדשים להרים והטיפוס עליהם (MMM), בראש שני הרים בדולומיטים, שבשני ביקורים קודמים בדולומיטים לא הצלחתי "להשחיל" למסלול. הפעם יצא. אפשר למחוק מה bucket list… מתוודה שברוב בטלנותנו, אל פסגה אחת עלינו במיניבוס ואל השניה ברכבל (ולא ברגל). – יצא גם שאת רכס האלפים בכוון צפון חצינו במעבר הרים מאד גבוה, ה Großglockner-Hochalpenstraße, שעות של נסיעה בתוך ארץ-קסם מושלגת. ובכוון דרום – עם המכונית על רכבת במנהרה, קצת מדרום ל Bad Gastein. יצאנו מדרום לרכס, אפילו בלי לשלם – כי הגענו רק 5 דקות לפני יציאת הרכבת, והפקיד האוסטרי בכניסה העדיף לוותר לנו על התשלום כדי שלא נצטרך לחכות שעה לרכבת הבאה. – מפה ושם יצא שגם ביקרנו בארבעה מבנים שתכנן הארכיטקט קרלו סקרפה, שאת עבודתו אני מאד אוהב, שניים בוונציה, אחד בבית הקברות brion, וגן ב treviso. האיש היה גאון. – היה כל כך ירוק בעיניים, בדולומיטים ובטירול. האפרים המוריקים האלה, אין כצבע הירוק הבוהק הזה במקומותינו. – וצבעי השלכת. לא היה הפעם בתכנון, אבל בכל זאת, באוקטובר יש שלכת. ואת צבעיה המרהיבים חווינו גם באיטליה, גם באוסטריה וגם בסלובניה. העצים האלה, הנראים כשלהבת בוערת – כל כך יפה. וכשכן מתכננים על נסיעה בצבעי השלכת, כמו בנסיעה קודמת בנוי-אינגלנד המפורסמת בצבעי השלכת שלה, דווקא לא יצא – כי התזמון לא היה מושלם..
אז מגוון או לא?
גם וונציה וגם איסטנבול היו צפופות במידה בלתי נסבלת. באיסטנבול הכבישים פקוקים ללא תקנה, אבל גם המדרחובים. אולי בגלל שאנשים חזרו לטייל במשנה מרץ אחרי הקורונה, או שהעולם קורס תחת משקל המין האנושי בכלל וחלקו המטייל בפרט. איך אפשר לתכנן נסיעה שלוקחת את זה בחשבון? לא יודע. ברור שלא הביאנלות לאמנות הן שהביאו את הקהל הרב לשתי הערים האלה אבל הן כן די מכתיבות את מועד הנסיעה. שמעתי מאנשים שהיה תענוג בוונציה בזמן הקורונה, אבל לא הייתה ביאנלה.
ובעניין האוכל: אלמלא הייתי טבעוני, הנסיעה הייתה יכולה להיות מאד מגוונת גם מבחינה קולינארית. אני מודע שיש פה פספוס, אבל זה מחיר שאני מוכן לשלם. פה ושם חטאתי בצמחונות, רק בקינוחים. כי לבקר באוסטריה ולא לאכול פעם אחת אפילו kaiserschmarrn יהיה סוג של בגידה בזכרון בית אבא. אז החלטתי שפעם אחת, פעם אחת לכל מאכל, כן? זו בגידה בעקרונותי שהחלטתי שאני יכול לשאת, רק הפעם.
יש אנשים שמוקד הנסיעה עבורם, והתכנון שלה בהתאם, הוא האוכל. לא שזה נראה לי לא ראוי. זה פשוט לא רלוונטי לטבעונים, אפילו לא לצמחונים.
אבל לקח אחד בנושא יש לי מהנסיעה הזו: בדרך כלל עדיף (לי) למצוא משהו טבעוני במסעדה "רגילה", אולי עם שינויים והתאמות. עדיף על חיפוש מסעדה טבעונית גרידא, בה האוכל ברוב המקרים פשוט צחיח, עם היא בלל עדיין קיימת כשאתה כבר מגיע אליה. לקח שבהחלט נכון לאיסטנבול.
לפני כמה שנים פנה אלי מישהו, שהיכרתי רק דרך פייסבוק, בהצעה. "אני רואה שאתה אוהב לטייל", אמר "וגם אני", הוסיף. "אולי נטייל ביחד?" נפגשנו בביתו, ונראה היה שיש התאמה מסויימת, גם בגיל וגם, חלקית לפחות, בתחומי העניין. גם הוא וגם אני רצינו לטייל יותר מבנות זוגנו, וחלקית גם למקומות שבנות זוגנו לא רצו לטייל בהן. והתחלנו לתכנן את טיולנו המשותף הראשון. שותפי לעתיד מצא חברת טיולים רוסית שמוציאה טיולי הליכה משולבים ברכב שטח כאזור געשי שבחצי האי קמצטקה, במזרח הרחוק של רוסיה. נראה מעניין, שונה ואפילו זול והחלטנו להרשם לזה.
ובינתיים, עד אותו טיול משותף, יצא אותו שותף בלעדי לטיול הליכה בשלג בבולגריה, ואני התחלתי במקביל לתכנן לנו עצירה בדרך לקמצטקה, בימת בייקל ובסביבתה. הייתה תכנית מעולה, אך היא לא יצאה לפועל, כי שותפי המיועד לא חזר בחיים מבולגריה.
עכשיו, גם אם הייתי מוצא שותף לטיול כזה, בא השטן הזה פוטין, וחוץ מהסבל וההרג שהוא גורם בסוריה ובאוקראינה, חסם כל אפשרות של ביקור באותם חבלי ארץ (נרחבת) שתחת שליטתו. והיו לי לא מעט תכנונים כאלה. ה bucket list שלי, רק הולך ומתארך. אבל כדי שלא אשכח עד שיתאפשר, אני רושם לי את זה כאן.
הייתי פעם אחת בלבד ברוסיה. באמתלה די קלושה, (אני חייב להודות בדיעבד) אירגנתי לעצמי ולעמית לפרוייקט (היי מוסטפה) ביקור עבודה בשלוחה של החברה בה עבדתי, במקום בשם Akademgorodok, קריה אקדמית למחקר הנמצאת 30 ק"מ מהעיר Novosibirsk, בסיביר. וגם, בדרך משם הלאה לארה"ב, לפגישות עבודה יותר ממשיות, עצרתי כמה ימים במוסקבה, גם שם היו לי כמה פגישות "עבודה", יותר יצירת קשרים, וגם קצת ראיתי את העיר. וזהו לגבי רוסיה עד כה.
בחורף האחרון היו לי תכניות לנסוע לסקי בסוצ'י, רוסיה. לא קרה מכל מיני סיבות, חלקן קשורות לקורונה, וחלקן כי לא מצאתי מישהו שיהיה מוכן לוותר על תפנוקי הסקי באיטליה או צרפת לטובת משהו ביזארי כמו סקי ברוסיה. כנראה גם שלמרות ההשקעה הענקית שהושקעה שם לקראת אולימפיאדת החורף הלפני אחרונה, התנאים פחות טובים מאשר באלפים. אבל עבורי, שלג פלוס תרבות שונה שווה את זה.
יש לי גם הרבה שנים רצון לבקר במובלעת הרוסית קלינינגרד, לחוף הים הבלטי בין פולין לליטא. זו הייתה פעם עיר גרמנית בשם Königsberg וחי בה הפילוסוף עמנואל קאנט. למה לבקר שם? העיר יפה, חוף הים הבלטי יפיפה, ויש שם אי חולי ארוך מאד בשם Curonian Spit ששווה ביקור. (מסתבר שאפשר לבקר גם בחלקו הנמצא בליטא, בלי טובות מפוטין.) וחוץ מזה, מובלעת מעין זו, נראית לי מעניינת, ואם משלבים את זה בביקור באזורים הסמוכים של פולין וליטא, אז נראה לי טיול מצויין. אבל – פוטין. כרגע בכל מקרה, אין מעבר יבשתי אל ומהמובלעת הזו. רק טיסות.
סנט פטרבורג גם היא ברשימה. אולי בשילוב עם אסטוניה הסמוכה, אולי כעצירת ביניים בדרך (בטיסה) לקליניגרד. העיר כנראה מאד יפה, מוזיאון ההרמיטג' גדול ועשיר, יש מה לראות ומה לעשות. והיו לי גם פנטזיות לטיול משם ברכב לצפון הרחוק של רוסיה, למורמנסק. אני מכיר מישהו שעשה את זה, אבל נהיגה ברוסיה היא כנראה דבר מאתגר למי שלא דובר רוסית וגם לא יודע איך להתנהל מול המשטרה (אולי אני טועה, אבל שמעתי סיפורים). אפשר גם לעלות צפונה ברוסיה ולחזור דרומה דרך פינלנד. עדיף כמובן בקיץ.
והטיול האחרון שתכננתי, למה שהיום רוסיה, היה לחצי האי קרים. תכננתי את זה עוד כשזה היה שייך לאוקראינה, ואחרי שחצי האי נכבש ב 2014 על ידי רוסיה לא הרגשתי נוח לטייל לשם. בתכנית המקורית הייתה גם הפלגה מאיסטנבול לקרים דרך הים השחור, אבל גם מעבורות אלו, כמו מעבורות רבות בעולם, חדלו מלפעול, בלי קשר למפעלות פוטין.
אולי אני צריך לפתוח משרד נסיעות שבו אתכנן לאנשים תכנון טיולים פסיכיים כאלה. כי הרשימה מעלה היא רק לרוסיה רבתי. יש עוד תכנונים רבים בקנה.
ב 2.2.1922 יצא בפריז ספר אחד, יוליסס שמו, שעלילתו מתרחשת כולה באירלנד, בעיר דבלין, במהלך יום אחד – ה 16.6.1904. זה היום בו פגש הסופר, ג'יימס ג'ויס את אשתו, נורה. אבל בספר, שתי דמויות עיקריות מעבירות יום סתמי למדי בשוטטות בעיר דבלין. האחת, לאופולד בלום, הוא בן לאב יהודי הונגרי ולאורך הספר הוא לא אחת מושא להערות אנטישמיות. החל מ 1956 החלו לציין בדבלין את היום הספציפי הזה בו מתרחשת עלילת הספר, ולכנות את היום הזה Bloomsday.
יוליסס הוא ספר שנחשב יצירת מופת, שחייבים לקרוא, אך כזו שמאד קשה לקרוא. כ 850 עמודים הכתובים במנעד מאד גדול של סגנונות וזרועים התייחסויות לאינספור דברים שהקורא הממוצע צריך לעצור ולחפש במה דברים אמורים. ממובאות מכתבי הקודש הקתוליים, חלקים משירים של משוררים איריים עלומים, שיבושים של משפטים משייקספיר, ועוד ועוד, מכל טוב. כל אלה תוקעים את רצף הקריאה וגורמים לכך שבמשך עשרות שנים לא הצלחתי לעבור מעבר לפרק השלישי (מתוך 18) של הספר.
במקביל, אמרתי לעצמי שעוד לא הבשילה השעה מבחינתי לחזור ללימודים פרונטליים באוניברסיטת תל אביב (לימודים בזום מאד התאימו לי..) וגם לא לנסוע לתל אביב ברכבת. אז התפנה לי המון זמן במהלך היום לקריאה.
חוץ מזה, מצאתי אתר בשם thejoyceproject בו נמצא הטקסט של הספר כולו, כאשר קטעים רבים מתוכו, הנדרשים להסבר, מכילים קישור לטקסטים מלווים המאפשרים בנוחות לקפוץ הצידה, לקרוא קצת ביאורים, ולחזור בנוחיות להמשך הסיפור.
וכדי לסנדל את הנחישות סופית, הבטחתי לעצמי שאם אגמור לקרוא את הספר עד לתאריך בו הוא מתרחש, אקח את עצמי לדבלין, ואציין את יומו של בלום שם, יחד עם חובבי ג'ויס אחרים שיתכנסו שם לציין את היום. ועמדתי בזה. גמרתי לקרוא את הספר הן במקור והן בתרגום (המצויין באמת, של יעל רנן) שבועיים לפני התאריך, וגם, במהלך הליכות, שמעתי את הספר מוקרא בקול, במבטא אירי חביב.
מכאן, לוח הזמנים הפך להיות ממש צפוף. לא מעט בגלל חתונת בני הצעיר, שלא תואמה עם bloomsday משום מה, ונועדה להתרחש שבוע אחרי. זוגתי שתחייה מאד חששה שאם אדבק בקורונה במהלך הנסיעה, אחמיץ את החתונה. חשש לא לחלוטין חסר בסיס. אבל אחרי ששנתיים וחצי חמקתי בין הטיפות, ואחרי שהוזרקתי ברביעית, חשבתי שאצליח להשמר, ולחזור בריא.
מה שלא קרה. נחתתי ביום ראשון אחר הצהריים (החתונה בשישי, כן?) , אספתי את המכונית ונהגתי הביתה. בדרך הרגשתי טוב. אבל אך נכנסתי הביתה, הרגשתי חם. אכן היה לי חום, ובדיקת אנטיגן הראתה קו חלש ליד ה T, חיובי-חלש כזה. מיד הסתגרתי בחדר של "הילד" – זה שמתחתן, ושם התבודדתי מדוכא עד עפר. את החתונה, הייתי בטוח, כבר החמצתי. אבל לחתן עוד לא העזתי לבשר את הבשורה.
במחשבה לאחור, אני יכול די בוודאות למקם את המקום בו נדבקתי. למחרת bloomsday, כיוון שדבלין הפכה לי קצת צפופה מדי, לקחתי סיור מאורגן אל צוקי Moher אשר בחוף המערבי. טיול באויר הפתוח נראה לי יותר בטוח. אלא שמזג האויר לא שיתף פעולה – ערפל כבד וגשם לא איפשרו לא לראות את הצוקים, ולא לטייל באויר הפתוח. וכך, נוסעי כל עשרות האוטובוסים שהגיעו לשם הצטופפו במרכז המבקרים, שעתיים כל קבוצה, שכן אי אפשר לשנות את תכנית הסיור בשל משהו כמו פגעי הטבע. וגם אי אפשר לחזור לאוטובוס לפני הזמן, כי הנהג במקום בו נמצאים הנהגים, והאוטובוס נעול. אני די בטוח ששם נדבקתי, יומיים לפני שטסתי חזרה.
המחלה עצמה? ממש לא נורא. חום נמוך יום וחצי, מעט ליחה, בלי נזלת. וקצר. מיום ראשון בערב עד יום חמישי בבוקר – אז יצאתי שלילי לראשונה. ליתר בטחון חזרתי על הבדיקה בצהריים, בערב, ושישי בבוקר, ועדיין שלילי. אז היית בחתונה לשמחתי הרבה. אבל זה היה ממש בדקה התשעים, ומזווית קשה.
לא הייתי צריך לקחת את הסיכון. וגם אם הגעתי לאירוע, העכרתי את מצב הרוח ללא מעט אנשים. היה שווה את זה? לא!
נסיבות מקלות? בדקתי היטב את מצב התחלואה באירלנד לפני שנסעתי ונראה היה שהגל השישי עדיין לא הגיע לשם. בדבלין עצמה, לא ראיתי בדל מסיכה. בטיסות הייתי בין הבודדים עם מסיכה (ועוד N95) ואחרי שנתיים וחצי של מגיפה באמת כבר מאד רציתי להאמין שהמחלה כבר מאחורינו, שאפשר לחזור לשגרה.
אז לא, אי אפשר לחזור לשגרה. ואני כלל לא בטוח שאי פעם יהיה אפשרי לחזור לשגרה. וזה מאד מדכא. לא עוד הרבה שנים של בריאות טובה וכושר סביר נותרו לי לטיולים, אבל התשוקה עדיין קיימת, ויש לי את הזמן ואת האמצעים. (לא בטוח לגבי האמצעים, בקצב שבו הטיסות מתייקרות….)
זה סיפור טיול של שבועיים במרוקו. רובו בנהיגה ברכב שכור בדרום המדינה. מרוקו לא מדינה שהיה לי מובן מאליו שטיול כזה, בארגון עצמי, אפשרי, כמו למשל באירופה או צפון אמריקה. מקווה שהנסיון המאד חיובי שלנו (שלי ושל זוגתי שתחייה) יעודד אנשים לעשות טיול כזה, בארץ שממש ממש שווה ביקור.
טסנו עם ארקיע לעיר מרקש, שהינו בה יום ואז אספנו את הרכב שהזמנו מראש בסוכנות השכרה מקומית בחלק החדש של העיר, נסענו בו 12 ימים באזורים מדרום למרקש, וחזרנו ליום אחרון במרקש.
אז ככה: לא קשה לנהוג לבד במרוקו. הכבישים במצב די טוב, הנהגים פחות אלימים מאלו כאן, הדלק זול מאשר בישראל, בערך שני שליש מהמחיר. רכב קטן ל 13 ימים כולל ביטוח ביטול השתתפות עצמית, עלה כ $500. המרחקים גדולים. נסענו ב 12 יום 2830 ק"מ, כשלוש שעות נסיעה בממוצע ביום. אולי שלוש וחצי. בכל מקום בו תרצו לחנות יצוץ מישהו ש"ישמור" לכם על המכונית ו"יכוון" אתכם. לא שווה להתרגז בגלל זה. זה יעלה לכם שקל-שקל וחצי, נאמר 5 דירהם.
מה שכן מטריד בנהיגה במרוקו הוא בכל ישוב קטנטן, בכל צומת שכוחת אל, המהירות המותרת יורדת מ 100 ל 80, ומיד אחרי כן ל 60, ועולה חזרה בשלבים אחרי. לפעמים היא יורדת גם ל 40 ול 20. עדיף לציית לתמרורים האלה, כי יש מצלמות מהירות מאוישות בהרבה מאד מקומות. אותנו תפסו פעמיים, פעם ויתרו ופעם שילמנו קנס, לא גדול, במקום. יש גם מחסומי משטרה בהמון מקומות, אך הם ינפנפו לכם לעבור כשיראו שאתם תיירים.
נסיעתנו הייתה מסוף אפריל עד תחילת מאי וחפפה חלקית את חודש הרמדאן. היו יחסית מעט מאד תיירים, לפחות במקומות בהם היינו. גם מעט תיירות פנים – הם לא מטיילים ברמדן. אולי בשל כך יכולנו בקלות רבה להזמין בערב כל יום, מקום לינה לערב הבא ולמצוא חדרים במלונות שרובם היו ממש נהדרים ומאד מיוחדים (בקטע טוב) במחירים ממש מגוחכים בסדר גודל ישראלי: בין 30-60 יורו, כולל ארוחת בוקר. למעט אחד, את כולם עשינו תוך שימוש בישומון של booking. לשם כך השתמשנו בעיקר ב wi-fi של מקום הלינה שהיה תמיד זמין באיכות טובה בכל מקום לינה, כולל מאהל במדבר….
חלק לא קטן מהחוויה של טיול כמו זה שעשינו קשור למקומות בהם ישנו, והדרך אליהם. כמעט באף אחד מהם לא הייתם מתאכסנים אם הייתם בטיול מאורגן. באלו הממוקמים ב Riad, בית עתיק משוחזר, יש רק 4-8 חדרים, ואוטובוס/מיניבוס כלל לא יכול להגיע אליהם. גם יותר קל להגיע אל מקומות כאלה אם אתם לא עם המון מטען – אין מעלית אף לא באחד מהם.
לא מקבלים כרטיס אשראי ברוב בתי המלון האלה, גם אם הזמנתם דרך בוקינג, כרטיס האשראי שנתתם בהזמנה לא מחויב והמלון יגבה את התשלום במזומן. צריך שיהיה אתכם/ן מספיק כסף מקומי מזומן (אם כי מוכנים בדרך כלל לקבל יורו) לשלם. יש בכל עיירה או עיר סניף דואר ובו כספומט שבו אפשר למשוך עד 2000 דירהם בכל פעם (כ 200 יורו) כך שאין בעיה להצטייד במזומן. בארץ, לא מצאתי מקום בו ממירים לדירהם מרוקני.
אין בעית גישה סלולרית לאינטרנט פרט לקטעים מאד נידחים של כבישים מאד צדדיים. בחרנו לקחת חבילת גלישה לא זולה של הוט-מובייל כי היא מאפשרת roaming על שלושת רשתות המפעילים המקומיים וכך מבטיחה כיסוי יותר מקיף באזורים הבאמת שכוחי אל בהם היינו. אבל אנשים הסתדרו מצויים עם סים מקומי, וכמובן שרצוי מאד להוריד מפות גוגל אופליין לנייד ממילא, לניווט בלי גישה לאינטרנט. כנראה שגם ווייז עובד שם.
עד כאן מנהלה כללית. מכאן תיאור המסלול שלנו שתוכנן חלקית על בסיס מסלול שלפני שנתיים תכננה עבורי ועבור ידידה סוכנות נסיעות מקומית, טיול שלא יצא לפועל בגלל הקורונה, וסיפרתי על זה באריכות כאן, וחלקית על בסיס מדריך lonely planet מהדורת 2014. המסלול, גם בגלל הקורונה, פסח על כמעט כל הערים הגדולות של מרוקו כגון קזבלנקה, פז, רבאט, טנג'יר ועוד, שאין לי ספק שהן שוות ביקור, בעיקר בגלל שיקולי קורונה, וגם כדי להקטין זמני נסיעה (מה שהצליח רק חלקית). מרוקו ארץ גדולה, ושבועיים זה לא הרבה זמן בכלל לראות אותה.
נחתנו במרקש מאוחר מאד, לקראת חצות, אחרי שארקיע הזיזו שוב ושוב, לא רק את שער היציאה, זמן הטיסה, אפילו את תאריך הטיסה. ממש לא רציני. למרבה המזל, בגלל שעת הנחיתה המאוחרת, ביקשתי מהמלון שישלחו נהג לאסוף אותנו, בתשלום נוסף (בדרך כלל 15-20 יורו). הוא אכן היה שם, לא עם שלט ועליו שמנו אלא עם שם המלון. ניחא. שדה התעופה אגב, מאד יפה ומפואר, אפשר להתרשם ממנו כשצועדים אליו ברגל מהמטוס. ביקורת הדרכונים זריזה, ישראלים צריכים ויזה אותה אפשר לקבל בנציגות ברחוב הירקון עם תשלום 75 ש"ח, מילוי טופס ותמונה פספורט אחת. לא נחוץ שום דבר חוץ מזה.
הנהג לא הביא אותנו למלון אלא אל שפת מדרכה, שם חיכה לנו איש מהמלון שחטף את שתי הטרולי אתם נסענו והחל לצעוד איתן אל תוך הלילה. הלכנו בעקבותיו לאורך שיירה ארוכה של כרכרות עם סוסים, חצינו כיכר ענקית בשם Jamma el Fna, הלכנו לאורך רחוב שנראה כמו שוק בו התריסים היו מוגפים כולם ואחרי כקילומטר כזה סטינו לתוך סבך סמטאות ה"מדינה", הרובע העתיק של העיר. אחרי כעשרים פניות, שלא הייתי בטוח שאצליח לשחזר כדי לצאת משם, עברנו דרך דלת נמוכה שמעליה לא היה שלט, ונכנסנו לחצר הפנימית הקסומה של הריאד. שם, בשתיים לפנות בוקר הכינו לנו שייק פירות מרענן והראו לנו את החדר.
ההגעה הלא שגרתית אל מקום הלינה הייתה אופיינית כמעט לכל מקום בו לנו, אבל זה ממש חלק מחווית הטיול בארץ כזו. ובסופו של יום, תמיד מצאנו את המקום בו היינו אמורים ללון. ותמיד יש את האופציה לוותר על המלון המיוחד ולישון במלון סטנדרטי שבו גם יש חניה למכונית. הבעיה שבהזמנות באתר כמו בוקינג, קשה הרבה פעמים להבין איך מגיעים למלון ומה בסביבה.
יום 2: אספנו את הרכב עם חצי מיכל מלא ויצאנו לדרך. מיד מילאנו את המיכל כי לא ידענו מראש עד כמה זמינות תחנות דלק במקומות אליהם אנחנו נוסעים. וכך נהגנו גם בהמשך, אף שרוב הזמן לא הייתה בעיה לממצוא מקום לתדלק בו. בכל תחנת דלק גם ישטפו לכם את המכונית, פנים וחוץ בצורה יסודית מאד, תמורת כעשרה שקלים. שווה לעשות את זה לפני שמחזירים את הרכב לחברת ההשכרה. יעשו לכם פחות בעיות.
המקום הראשון אליו ניווטנו היה הכפר Tighedouine, (הקישור מימין הוא למפות גוגל) שבו אין שום דבר מיוחד (היה שם דווקא יום שוק והיה מאד מאתגר לנהוג דרכו) אבל המקום נמצא בתוך עמק נהר (oued) ה Zat והניווט לשם נועד להסיט אותנו מהכביש הראשי N9 אל הכביש המשני P2016 העובר בעמק היפה הזה, וחוזר לכביש הראשי לאחר הרבה פיתולים ממש לפני שהכביש הראשי מתחיל לטפס אל מעבר ההרים (Tizi) N'Tichka ועובר לצד השני של הרי האטלס, שעל פסגותיהם עדיין נותרה שכבה דקה של שלג.
ממש אחרי הפסגה סטינו שוב מהכביש הראשי ופנינו שמאלה לכביש הצדדי P1506 בדרך ל Telouet, קסבה יפיפיה, הראשונה מני רבות שראינו בטיול הזה, הנמצאת בעמק נהר ה Ounila. נופי הטבע בדרך לקסבה הזו ובהמשך הקניון העמוק של הנהר מימין לדרך מצדיקים סטיה זו גם בלי הקסבה ב Telouet, אבל בהמשך אותו הכביש מחכה גם הקסבה המפורסמת ביותר במרוקו, זו שסרטים רבים צולמו בה (כמו למשל "גלדיאטור") Aït-Ben-Haddou (שיש עליה אפילו ערך בויקיפדיה בעברית).
את היום תכננו לסיים בעיירה ורזאזאת / Ouarzazate אך הסתבר שהמלון שלנו ששמו Hôtel Riad Dar Daïf נמצא בכלל בעיירה סמוכה ולא מלבבת במיוחד. המלון עצמו היה מאד יוצא דופן, ממוקם בתוך קסבה עתיקה משוחזרת כשכולו ערב רב של חדרים בגדלים שונים, במפלסים שונים, עם פינות אכילה ורביצה בכל מקום, מרפסות לכל מיני כיוונים וחצר עם גינה ובריכת שחיה. צריך לראות את זה, ושווה לנסות.
היה יום ארוך, וסיימנו אותו בארוחת ערב במלון, כמו ברוב הערבים בהמשך. בגלל הרמדאן לא היה אפשרי למצוא מסעדה פתוחה בצהריים, ובערב המלונות היו לא ממש בסביבה עתירת מסעדות. מצד שני, בכל המלונות כמעט יכולנו לקבל אוכל טבעוני, טעים אך לא מאד מגוון. פחות או יותר לסירוגין קוסקוס ירקות וטאג'ין ירקות. אין לי ספק שיש למטבח המרוקני מבחר יותר גדול להציע, אבל לא בטוח שלטבעונים. היו גם מרקים טובים, כולל גרסה טבעונית של מרק חרירה. על הסלטים אין הרבה מה לספר. לא צד חזק של מרוקו.
יום 3: ניווטנו אל קניון Dadès. בדרך עצרנו לזמן קצר, כנראה קצר מדי, בקסבה המשוחזרת Taourirt Kasbah אשר בורזאזאת, אבל ידענו שדרך ארוכה לפנינו, ותכננו באותו יום לבקר גם בקניון Dadès וגם בקניון Todgha. בהמשך, על פי המלצת בעל המלון בו לנו, ביקרנו ליד העיירה Skoura ב Kasbah Amridil היפה מאד (מופיעה על השטר של 50 דירהם!) ובהמשך, ליד Kalaat M'Gouna ביקרנו בעמק הוורדים, בו מגדלים וורדים לתעשיית הבשמים, בחלקות המפוזרות בין עצי התמר. מקום יפה, ויש תצפית יפה עליו מ Kasbah Itran, כמה קילומטרים לאורך כביש עמק הוורדים מהכביש הראשי.
קניון Dadès
בסופו של יום, נסענו רק לנקודה מסויימת בקניון Dadès, בה הכביש נמצא ממש במפלס הנהר והסתובבנו לאחור, אל מלון La Perle du Dades המאד מאד יפה ומיוחד, אך נמצא גם הוא בקצה דרך עפר באמצע שום מקום. יתכן שהיינו צריכים להמשיך ולנסוע בקניון, אבל לא הצלחתי לברר עד היכן הקטע ששווה ביקור בקניון, ועד הנקודה בה הסתובבנו ראינו הרבה צורות סלעים מעניינות המכונות "אצבעות קופים", וגם לא מעט קסבות הרוסות באופן ציורי ומשולבות היטב במטעי תמרים.
אם היה לנו רכב קשוח יותר, והיינו מתחילים את הטיול בבוקר שם ולא שלוש שעות קודם במקום אחר, אפשר היה לנסוע בקניון Dadès ולעבור אל קניון Todgha בדרך עפר בהרים. שווה לשקול לעשות את זה. להבנתי לא ממש צריך 4X4 לשם כך, אך זה טיול של יום שלם ממש ודורש לישון במקום לילה קודם ולילה אחרי.
יום 4: יצאנו לבקר בקניון Todgha, המכונה טודרה, כמו השיר "אצלנו בכפר טודרה" של הברירה הטבעית. לא ראיתי כפר בשם זה במפות גוגל, לא באזור זה בכל אופן. בקניון המאד יפה זה, אבל יפה באופן מאד שונה מקניון Dadès, מאד קל להבחין איפה להסתובב ולחזור חזרה. יש קטע מאד מובחן, ולא מאד רחוק בעומק הקניון, בו הקירות מאד גבוהים והקניון בו עובר הכביש מאד צר. רוב האנשים עוצרים לפני קטע זה והולכים שם ברגל. אפשר גם לזהות קטע זה לפי דוכני השטיחים והמזכרות לאורכו, ולפי האנשים המטפסים שם על הקירות. עברנו קטע זה בנסיעה במטרה לעלות ברגל למעלה מבחוץ (יש מדרגות מצד שמאל מיד אחרי היציאה מהקטע המדובר). פדלאות שכמונו, לא עלינו עד למעלה, אלא חזרנו לרכב ונסענו עוד כעשרים קילומטרים בהמשך הקניון, שהיו אולי פחות צרים וגבוהים, אבל יפים בפני עצמם.
Oued Ziz
ואז נסענו דרך עמק נהר ה Ziz אל הכפר Khemliya, שם היינו אמורים לפגוש את הג'יפ שיקח אותנו למאהל בלב הדיונות באזור שסביב העיירה Merzouga. כדי לעבור בעמק נהר ה Ziz בחרנו במסלול היותר ארוך, כשעה נוספת של נסיעה, העובר דרך Errachidia. לא בטוח שההחלטה מוצדקת משני סיבות. האחת כי יתכן שעמק נהר ה Ziz יפה יותר דווקא מצפון ל Errachidia בקטע בו לא עברנו, והשניה כי הקטע בו כן עברנו בתוך מטעי הדקלים, אחרי הפניה מכביש N10 ל N13 והירידה הדרמטית מהמצפור לתוך אפיק הנחל ומטעי הדקלים המשתרעים שם עד לאופק, מתאושש משריפה מאד מסיבית, ועצוב לראות את זה.
בכפר Khemliya שבו גרים צאצאי עבדים אפריקאים, כהים משמעותית מהברברים שגרים באזור, נפגשנו עם הג'יפ ולהפתעתנו (בשלב זה היינו כבר אמורים להבין שאין שום דבר שגרתי בהגעה לכל מלון בו נבחר) הורה לנו לנסוע אחריו כמה עשרות קילומטרים דרומה, אל הכפר המאד נידח Bagaa, שם השארנו את הרכב, עברנו אל הג'יפ שלקח אותנו אל ה luxury bega camp, מאהל נחמד, ומאד "מפנק" ליד הדיונות, שאליהן הספקנו לטפס לאור השקיעה הדועך.
היה טיפה מאכזב לגלות שהמאהל בו בחרנו לא נמצא בגוף הדיונות העיקרי, הנקרא Erg Chebbi (אזור של דיונות נקרא Erg) בו הדיונות גבוהות מאד והחול יותר כתמתם. אלא באזור דיונות אחר בשם Erg Znaigui בו הדיונות נמוכות יותר. מצד שני, באיזור הדיונות הראשי המאהלים הרבה יותר צפופים וקרובים זה לזה, וטרקטורונים דוהרים בשטח, כך שיש יתרון בבחירת מאהל באזור קצת יותר שולי. וכל העסק עלה כ 50 יורו ללילה, כולל ארוחת ערב מצויינת וארוחת בוקר. אולי היינו צריכים להשאר שם ללילה נוסף ולהתפנן על הדיונות.
יום 5: קמנו אט אט, ואחרי שהג'יפ הקפיץ אותנו לראש גבעה סמוכה לתצפית והדגים איך יורדים (בזהירות) מהדופן היותר חדה של דיונה, יצאנו לדרך אל N'Kob, העיירה בת 54 הקסבות, שאף לא אחת מהן ראינו, בה תכננו לעצור לארוחת צהריים ולהמשיך לביקור ולינת לילה ב Agdz.
אבל תחילה עצרנו ב Risani, עיירה שפעם הייתה צומת מסחר חשובה בנתיב השיירות מאפריקה, אבל היום כבר לא. רצינו לבקר בשוק המקומי ובמאוזולאום שיש שם, זה של Moulay Cherif, אבל היה סגור "מטעמי קורונה" ויכולנו רק להציץ אל תוך החצר היפה. (זו אגב הייתה פחות או יותר הפעם היחידה בה נזכרנו בעניין הקורונה בכל החופשה הזו, ואחרי שנתיים וקצת שהמגיפה לא ירדה לנו מהתודעה לרגע, זה היה שינוי מבורך.)
אבל, מיהרו לנחם אותנו המקומיים, שזיהו מיד שאנו מישראל, "אתם יכולים לבקר בקבר רבי דוד אבוחצירה", ו"אתם יודעים שהבבה סאלי נולד פה?". בדקתי בויקיפדיה, ואכן כך. העבר היהודי של מרוקו נוכח בכל מקום, לא רק בערים הגדולות. בכל כפרון ועיירה יש רובע יהודי הנקרא Mlach, בית קברות יהודי ובית כנסת. מלך מרוקו אגב, מממן שיקום 160 בתי קברות יהודיים ברחבי מרוקו. אז לא. לא ביקרנו בקבר הצדיק דנן, אבל כן הלכנו לשוק, והיה שווה.
גם לא באמת ביקרנו ב N'Kob כפי שתכננו, כי ידענו שעוד ארוכה הדרך ולא נראה שם סימפטי. אחרי סלט קצוץ דק (סוף סוף!) בתחנת דלק ב N'Kob ניווטנו אל מלון Kasbah Itrane Agdz שהסתבר שכלל לא נמצא בעיר Agdz במקום המסומן במפה (אבל דיווחתי לגוגל וזה תוקן!), אלא בעיירה אחרת, שעל פניה חלפנו כמה דקות קודם בשם Tamnougalt, בה ממילא תכננו לבקר למחרת. "אנשים טובים באמצע הדרך" הראו לנו איפה המלון באמת נמצא וסיימנו יום קצת מבאס במלון שנראה כמו קסבה מסורתית מבחוץ אך טיפה מוזנח מבפנים. אבל היי, היה ממש בתוך מטע תמרים יפיפה.
יום 6: קמנו, ולשם שינוי לא מיד נכנסנו למכונית אלא יצאנו לטיול רגלי במטע התמרים הסמוך, מה שנקרא Palmeraie, מטע טיפוסי כזה מושקה במערכת של תעלות השקיה, ולרוב יש בין התמרים גם גידולים אחרים כמו רימונים וחיטה. המטעים האלה נמצאים תמיד בעמקי נהרות וממלאים את תחתית העמק מצד לצד, כאשר מקום הישוב ימצא בשיפולי העמק, לא על חשבון קרקע חקלאית. ב Tamnougalt יש כפר מבוצר שכזה, שנשמר כמעט ללא שינוי מהמאה ה 16. לשם שינוי התרצינו לקחת מדריך מקומי לסיור ב Kasr (כפר מבוצר) הזה, וזה היה מוצלח. בכלל, מציע להיות קצת פחות חשדנים מאיתנו וכן להסכים לקבל את שרותי המדריך המקומי. ואל דאגה, אתם לא תצטרכו לחפש אותו. הוא כבר ימצא אותכם.
יש ב Tamnougalt גם קסבה מאד יפה, על הגבעה בשם Kasbah des Caids שספר ההדרכה בו נעזרנו ממקם בטעות בעיר הסמוכה Agdz. ראינו אותה רק מלמטה, אבל יתכן ששווה לעלות על הגבעה ולראות אותה מבפנים. לא שווה לבקר בעיר הסמוכה Agdz כי ה"אטרקציה" השניה שהספר ממליץ לראות שם, עוד קסבה, סגורה לקהל ואי אפשר לבקר בה, למרות שנראית מאד יפה מבחוץ
מ Agdz שמנו את פעמינו אל העיר Zagora אשר בעמק ה Draa (הנחל הארוך ביותר במרוקו) ולכפר הסמוך אליה בשם Tamegroute, בו יש ספריה איסלמית יפה (וסגורה בעיד אל פיטר) וקואופרטיב של קרמיקאיות (מרוקו מלאה בקואופרטיבים של מלאכות יד, הפקת שמן ארגן ועוד ועוד) בו אפשר לראות את התנורים ואת מערכת היצור של הקרמיקה. קצת בהמשך הכביש יש מתחם קטן של דיונות ב Tinfou בו אפשר גם לרכב על גמלים. בסוף אותו הכביש, אליו לא הגענו, נמצאת נקודת היציאה לסיורים רכובים במתחם החולות הגדול ביותר במרוקו, Erg Chigaga אבל לבקר בו זה עניין של 4-7 ימים. בדרך חזרה למלוננו ב Zagora (Riad Le Jasmin Du Sud – די מומלץ) עצרנו לביקור בבית הכנסת היהודי בתוככי הקסבה ב Amazraou. גם שאר הקסבה שם שווה ביקור, אבל לא אהבנו את המדריך שם וויתרנו, כנראה בטעות. בדיעבד, אפשר היה לוותר על כל מה שראינו באותו יום ובכך לקצר את מרחקי הנסיעה בטיולנו משמעותית.
יום 7: חיכתה לנו נסיעה מאד ארוכה ליעד הבא – Tafraoute – למעלה מחמש שעות נסיעה. התלבטנו אם לעשות את זה בנסיעה רצופה או לעצור באמצע הדרך במקום בשם Tata שתחילה חשבנו שהוא סתם מקום לעצירה אך בקריאה במדריך גילינו שזה בסיס טוב לסיורים באזור וביקורים באתרים של ציורי סלע מהתקופה הנאוליטית וממגורות מבוצרות, משהו הנקרא Agadir (יש גם עיר בשם זה על חוף הים שם).
אז התמקמנו ב Tata ויצאנו לחפש ציורי סלע ואגדירים. לשם כך נסענו עוד שעה דרומה ,אל ישוב בשם Akka שבכל מיני כפרים בדרך אליו, על פי הספר, היינו אמורים למצוא ציורי סלע. אז תשכחו מזה. לא מצאנו אף אחד בישובים האלה שידע לכוון אותנו אליהם, וגם אתם לא תמצאו. לדעתי מי שכתב את הספר היה בטיול מאורגן כלשהו עם מדריך שידע למצוא את הציורים האלה. ובאשר לאגדירים: מצאנו אחד, ליד Akka בשם Agadir owzro שאליו היה דווקא שלט הכוונה בכניסה ל Akka – כפר שלם מבוצר על ראש גבעה. בהחלט יפה. האם שווה שעה נסיעה הלוך ושעה חזור? לשיקולכם.
ב Tata עצמה יש לא מעט ציורי גרפיטי מצויינים. בכלל, מרוקו היא מקום טוב למי שחובב גרפיטי, וספציפית, קירות כל מוסדות החינוך מכוסים בציורים, לא ממש גרפיטי, יותר מה שנקרא murals בעלי אופי חינוכי. העיר הזו הייתה גם המקום היחידי בו אתר בוקינג לא ידע להציע מקום לינה, ונאלצנו להשקיע זמן לא מבוטל בלמצוא מקום. בעל המקום בו לנו, איש מבוגר שלמד עברית באוניברסיטה מסיבה כלשהיא, ידע להמליץ לנו איפה למצוא אגדיר יפה, במקום בשם Aït Kine ושם אכן התחלנו את היום הבא.
יום 8: כדי להגיע ל Aït Kine, וממש שווה להגיע, יש לעלות על הכביש הצדדי P1805, שעובר בנופים עוצרי נשימה, שהם עצמם שווים את בחירת הנתיב הפחות מהירה הזו, ובישוב Tleta Tagmoute לפנות ימינה אל Aït Kine, כפר יפה, מוקף מטעי זיתים, בעמק יפה, עם שער יפה וממגורה מבוצרת ומשומרת בת שלוש קומות בה לכל משפחה היה תא עם מרפסת כניסה וגרם מדרגות נפרד.
בכלל, שווה לעשות "סיור אגדירים" שכזה באזור, בהם לא היינו (אבל אולי עוד נהיה) כמו למשל ב:
המשכנו דרך העיירה ההררית והמאד קרירה, גם בקיץ, Irherm אל Tafraoute, תחנתנו הבאה. מרכז העיירה הוא סתם כזה, אבל פרבריה ממוקמים בין סלעי ענק, חלקם על סלעי ענק והשילוב מאד יפה. שווה לבקר ב La Maison Berbère Traditionnelle de Tazka הממוקם על גוש סלע ענק שכזה ומדגים איך נראה בית טיפוסי כזה. המדריך שם גם יראה לכם את ציור הסלע של האיילה על הסלעים כמה מאות מטרים משם, ובכך, אנחנו לפחות, יצאנו ידי חובתנו לתקופה הנאוליטית.
יום 9: התחלנו בסלעים הצבועים, Les Roches Peintes פרוייקט מרהיב של אמן בלגי שצבע בעמק ליד Tafraoute כמה מצבורים של סלעי ענק, בעיקר בכחול. כ 8 ק"מ של סטיה על דרך כורכר לא רעה מכביש R104 המוביל אל חוף האוקיינוס האטלנטי, בו המשכנו אל Tiznit שאמור היה להיות בה שוק צורפים עם מסורת יהודית מפוארת, אבל לא nna התרשמנו. לעומת זאת יש שם מסעדה נחמדה בשם "צל התאנה" A l'Ombre du Figuier להפסקת צהריים. יש מצב שיש עוד דברים ששווה לראות ב Tiznit, אך חוף הים קרא לנו, והמשכנו הלאה לעיירת החוף Mirleft למקום לינה חביב ביותר – Sally's , עם חדר ובו חלון הצופה אל גלי האוקיינוס האטלנטי, וגרם מדרגות סמוך היורד אל חוף חולי, גדול, עם מעט מאד אנשים, ומאד נקי.
יום 10: היה לנו כל כך כיף שם, על שפת הים, שהחלטנו להשאר לילה נוסף. תכנית הטיול הכילה מראש שני ימים לדברים מעין זה. יום אחד מראש החלטנו להוסיף למרקש, בסוף הטיול, וכך היה לנו גם יום-ים נוסף. יום חוף בעצם, כי מי האוקיינוס קצת קרים (17 מעלות) למפונקים כמונו. וגם נסענו בכל זאת קצת, חצי שעה דרומה לעיירה Sidi Ifni, עד 1969 מושבה ספרדית והיום מקום מאד רדום עם כיכר מרכזית מוקפת בניני אר-דקו מוזנחים. יש שם גם חוף, אך כזה שנראה פחות יפה מזה שלידו גרנו. ובדרך חזרה ל Mirleft עצרנו בחוף Legzira שם היו פעם שתי קשתות סלע טבעי ענקיות, והיום נותרה אחת, שבהחלט מצדיקה ירידה לחוף הזה.
יום 11: החלטנו לפסוח על העיר Agadir שמקריאה התרשמנו שהיא עיר חדשה ולא ממש יפה. בעיקר מרכז לטיסות שכר הכל-כלול כאלה. במקום זאת החלטנו לבקר בעמק ה Souss ובעיר Taroudant המכונה "מרקש הקטנה". עיר קטנה, מוקפת חומה מקורית, ושווקים בה הרבה. ישנו שם במלון היפיפה Riad Taroudant הנמצא בלב סמטאות המדינה ובליבו בריכה. שוב – נדרש מישהו על טוסטוס שיוביל את מכוניתנו פנימה והחוצה אל המלון – מפות גוגל חסרות תועלת בסמטאות כאלה. כנראה גם וייז אף שלא ניסינו. אכלנו שם את הקוסקוס הטעים ביותר שאכלנו במרוקו (קוסקוס בימים אי-זוגיים, טג'ין בזוגיים…).
השווקים בעיר הזו נחמדים, המחירים בלי ספק זולים מאלו של מרקש, מקום טוב לקניות. האם חוץ מזה שווה להקדיש יום לעיר או לעמק בו היא נמצאת? לא בטוח. אולי שווה לעצור שם אם זה בדרך שלכם מהחוף או אל החוף, אבל אנחנו באנו מהחוף וחזרנו למחרת אל החוף.
יום 12: מ Taroudant יצאנו אל עיר החוף Essaouira. בניגוד ל Taroudant העיר Essaouira היא ממש ביקור חובה. בדרך אליה, כדי לשבור את הנסיעה הארוכה, עצרנו בחוף העיירה Imsouane, חוף בעיקר של גולשים עם אווירת שאנטי כזו. ובדרך בין החוף לעיר, סוף סוף ראינו אותן: "עיזים על עצים" – עדר עזים שמטפס על עצי אגוז הארגן ואוכל את פרחי העץ ועליו. התמקנו במלון, קונבנציונלי לחלוטין לשם שינוי, על שפת הים וכמה מאות מטרים מהרובע העתיק של העיר והקונסיירג' מצא לנו מקום חניה ממש לפני המלון. מרענן.
אחרי טבילה קצרה בים (ברררר) יצאנו לסיור בעיר העתיקה, אך החשיך די מהר ודחינו את רוב ה"אתרים" ליום שלמחרת. מצאנו שם חצר ובה ריכוז של מסעדות, שתיים מהן טבעוניות! ממוקמות אחת ליד השניה. בחרנו באקראי באחת, Le Corail שהציעה מבחר גדול של סוגי טג'ין יצירתיים, והיה לא רע בכלל.
יום 13: סיור בעיר העתיקה, בנמל הדייגים, על חומות העיר, ברובע היהודי, כולל בבית הכנסת (כניסה בתשלום..) וכמובן בשווקים שגם בהם הצלחנו למצוא מה לקנות. (מזל שיצאנו רק עם טרולי קטן לאדם, בלי מזוודה לצ'ק אין וכך יכולנו להביא רק 3 שטיחים, 6 כלי קרמיקה, גלביות וצעיפים לרוב, נעליים מרוקניות, תבלינים ותכשיטים, …). אחרי הצהריים יצאנו לדרך למרקש שם לנו בריאד (סביר, לא יותר) בלב הסמטאות המאד צרות של הרובע היהודי (לשעבר), ריאד שהיה ממוקם בדיוק באמצע בין האתרים שתכננו לראות למחרת.
מפות גוגל סימנו לנו דרך להגיע ברכב אל המלון, אבל בשלב זה כבר הבנו מה נוסע ומי הולך.והשארנו את המכונית במגרש חניה בתשלום (20 ש"ח ליום), כמה מאות מטרים מבית המלון.
יום 14: מזג האויר הפסיק להאיר לנו פנים – הטמפרטורות נסקו לטמפרטורת גוף. בימים שחלפו מזג האויר היה ממש מצויין, אפילו דרש סוודר פה ושם. אבל בכל זאת ביקרנו בארמון Bahia, בארמון החרב El Badii-Ksibat Nhass, בקברי ה Saadien ובמוזיאון האריגה והשטיחים הממוקם בבית פרטי מפואר מאד בשם Dar Si Said. כל ארבעת האתרים דנן שווים ביותר, ויכולים לתת לכם מושג על הרמה המדהימה של מלאכת היד, והבניה של מרוקו דאז, ואני חושב שגם כיום.
חזרנו לריאד לרביצה של כמה שעות בחצר הפנימית המוצלת והקרירה יחסית שלו – הארכיטקטורה של הריאדים מאד אפקטיבית בתנאי חום, ואחרי הצהריים אספנו את הרכב מהמגרש, ונסענו לחלק החדש של העיר, המכונה Gueliz. שם הצטיידנו בקילו דברי מתיקה להביא ארצה מפטיסרי מומלצת (היה עוד מקום בטרולי….), דגמנו כמה גלריות לאמנות עכשווית ברחוב יוגוסלביה (שם הן מרוכזות) והיידה לשדה. היה מאתגר למצוא את מקום החזרת הרכב – שכרנו מחברה מקומית שאין לה משרד בשדה, והמיקום ששלחו לנו ממפות גוגל לא הוביל אותנו במדויק. כיוון שלא אספנו את הרכב מהשדה אז גם לא ידענו לאן לחזור. סוף טוב, מצאנו את המקום, לא עשו לנו בעיות ולא חיפשו דפיקות קטנות בפח. גם לא היו כאלה, וגם כנראה עזר שרחצנו את הרכב יום קודם. זה תמיד עוזר. הם לקחו אותנו לטרמינל, ארקיע לא ביטלו את הטיסה, יצאנו שליליים ב PCR בנתב"ג למרות שממש לא נזהרנו, והנה אנחנו פה.
כבר חשבתי שהמסרונים מתו, כי מי כבר שולח מיסרון למי בימינו? ממש כמו עניין ההודעות הקוליות בטלפון. מת לגמרי. כבר שנים לא בדקתי אם השאירו לי הודעה קולית. אני כבר לא זוכר אפילו איך עושים את זה.
אבל מסרונים? אני מופצץ בהם. עד כדי כך שנאלצתי להתקין ישומון שמאפשר לסנן את מסרוני הזבל. אבל תחיית המסרונים קשורה בעיקר לזה שסימון הזהות שלנו הפך להיות שילוב של תעודת זהות (או שם משתמש) ומספר הטלפון שלנו, ויש רק דבר אחד שיש בוודאות בטלפון של כל אחד – מסרונים (למעט כמה טלפונים של חרדים, שם יש להתבסס על טכנולוגיה עוד יותר עתיקה – אותן ההודעות הקוליות).
ולכן, בכל פעם שאני מנסה להכנס לאתר עם מידה כזו או אחרת של אבטחה, תמיד ישלח אלי מסרון עם קוד בן 4-6 ספרות, לטלפון שרשום כבר במערכת כמזהה אותי, שאני אמור להקליד פנימה, ממש לפני שאני אמור להוכיח למערכת שאינני רובוט.
אבל בימי הקורונה, המסרונים הפכו להיות כלי ממשי בתפעול המערכה כנגד הנגיף. את תוצאות בדיקת ה PCR תקבל מקישור לאתר, את את קישור האתר תקבל במסרון (לרוב, לפעמים גם במייל, אבל משום מה כתובת אי-מייל פחות "מזהה" אותך ממספר הטלפון).
או – כדי להרשם לבדיקה במתחם הבדיקות של פיקוד העורף עליך לשלוח מסרון עם המילה "בדיקה" למספר מסויים וכך, טכנולוגית המסרון תתניע את התהליך שבו ישלח לך, במסרון, קישור לטופס שאותו תמלא ברשת, ואחריו תקבל מסרון עם מספר הבדיקה, שאותו תציג כדי שידחפו מטוש לאפך וגרונך (בלי מסרון), ובסופו של התהליך תקבל מסרון שמדווח שתוצאת הבדיקה שלילית (לא מפתיע – דוחפים את המטוש אצלם בקושי פנימה) ועוד מסרון ממשרד הבריאות שמדווח לך שהבידוד שלך התקצר, ועוד מסרון מהמשטרה, שלא מחוברת מספיק הדוק למערכת, שרוצה שתשלח להם את מיקומך בעזרת לחיצה על קשרון במסרון.
ויחד עם המסרון, מככב לאחרונה (אצלי לפחות) צילום המסך. חזרתי משבוע בפריז, שם הייתי חייב לרכוש מראש כרטיסים לכל מקום אליו רציתי להכנס. כל הכרטיסים נשלחים אל הרוכש בפורמט PDF ובתוכם הקוד לסריקה. אז כדי שלא לעכב את התור בכניסה, לחפש בתיקיה את הקובץ ולפתוח אותו, עשיתי צילום מסך מהקטע הרלוונטי בכל כרטיס, ושמתי את כולם באלבום תמונות יעודי, בה נמצא גם צילום המסך של התו הירוק (שאותו אפשר גם להציג על ידי פתיחת ישומון, אם יש לכם צורך מיוחד לעכב את התור). כך גם בשדה התעופה, בהלוך וגם בחזור. לפחות שלושה מסמכים להצגה בכל כיוון. אם כולם היו נוהגים כך, היה התור בשדה התעופה מתקצר פלאים.
מסך הטלפון הפך להיות המפתח למעבר ממקום למקום. צריך להראות אותו עשרות פעמים בשבוע כשמטיילים. בכל מוזיאון, מסעדה, אתר. צילום מסך, הפתרון היותר פשוט טכנולגית (למעט הדפסה בנייר..) הוא התשובה. כמו המסרון, הפתרון הפשוט יותר מספק את המענה הרחב ביותר, והקל ביותר. יש בזה איזה לקח, אני מניח.
לזמן קצר חשבתי לנסוע לסיישל, מקום בו כבר הייתי אמנם, אבל זה אחד המקומות היותר יפים בהם הייתי בימי ורציתי לחזור. קראתי באיזה אתר שרוב תושבי האי כבר חוסנו והם מאפשרים רק למחוסנים לבקר. בבדיקה באתר הרשמי של המדינה הסתבר שמספיקה להם בדיקה שלילית יחידה של המגיעים. לי זה לא מספיק, ודי הוציא לי את הרוח מהמפרשים.
אבל בין לבין, כשכבר התחלתי לברר ולתכנן, שמתי לב עד כמה שינתה השנה האחרונה את הדברים עבורי, ולא רק עבורי, כנראה. פתאום נראה לי כל כך הרבה טרחה כל העניין. לא רק הטירחה שהוסיפה הקורונה של בדיקות ואישורי טיסה, אלא גם הטרחה של הזמנת מלון, מכונית, טיסה, מעבורת, אוכל, כל ה"טרדות" הקטנות שבעבר אפילו נהניתי לעשות נראות לי היום, אחרי שנה של נסיעות וירטואליות בזום, משהו לא מובן מאליו (גם טיול מאורגן אינו אופציה, לא בגלגול הזה). אפילו המחשבה לגרור את עצמי לשדה התעופה, לטוס שש וחצי שעות, לנחות, לנסוע למלון, סך הכל 10-12 שעות, נראית לי פתאום משהו כבד.
לא שאני לא בטוח שבסופו של דבר אם אסע גם אהנה. ואני אפילו יודע איפה אני בדיוק רוצה להתאכסן שם (מביקור קודם) ולאן ללכת (שעוד לא הייתי) כך שיש פחות התלבטות. ועדיין, ה offline הזה, מה זה מיגע.
אני גם ממש לא מחכה לרגע שהלימודים באוניברסיטאות יפסיקו להיות מרחוק. השיעור שהיה לי הבוקר באוניברסיטת תל אביב דרש ממני להכנס אליו דקה לפני התחלתו, כשאני יושב בנחת על הספה. ושניה אחרי סיומו כבר הייתי פנוי לעיסוקי, למשל לכתוב את הרשומה הזו. בימים עברו הייתי יוצא מהבית (בחיפה) שעתיים לפני תחילת השיעור, נוסע לרכבת, מחפש חניה, מצטופף ברכבת, יורד והולך ברגל לגילמן. ומשקיע עוד שעתיים אחרי תום השיעור (של שעה וחצי) בדרך חזרה. כמובן שבנסיבות אלה הייתי בוחר קורסים שיכולתי לקבץ יחד בכדי להוריד את התקורה פר קורס, ולא תמיד לפי מה שהכי רציתי ללמוד.
נראה לי היום כל כך טפשי לדרוש מאנשים לגרור את עצמם פיזית אל אולם ההרצאות. פשוט מיושן. בזבוז משווע של זמן ואנרגיה השינוע הזה של גופים במקום לשנע ביטים. מצד שני, את אשתי פגשתי בשיעור אלגברה אליו שינענו שנינו את עצמנו פיזית ממש. אז כנראה שלא הכל שלילי ב offline הזה.
בימים אלה שבהם אין תיירים בשום מקום, אבל גם אי אפשר לנסוע לשום מקום, אני מחפש מקומות לבקר בהם כאשר יתאפשר. הבעיה היא שכאשר יתאפשר, ויפתחו השמיים, שוב יחזור המצב המעצבן הזה שבו כל המקומות השווים מפוצצים תמיד בתיירים המעצבנים האלה.
כמובן שכל מי שמתרעם על הצפיפות אף פעם לא רואה את עצמו כחלק מאותו ההמון. רק האחרים הם תיירים. הוא עצמו, כלומר אני, "נוסע", "משוטט", לא סתם איזה "תייר" כמו כל האחרים, הוא אומר לעצמו. שהם יעופו מפה, וישאירו לי את פריז בלי תור אינסופי אל גג כנסיית הנוטרדאם.
לפני עשרים או שלושים שנה, יכולתי להרגיש עצמי שונה מכל ההמון ולו רק בגלל שטיילתי באופן עצמאי ולא בטיול מאורגן. אבל היום האינטרנט די ייתר את הצורך בטיול מאורגן לרוב האנשים (לפחות אלו ש"נאורים דיגיטלית"). יכולתי גם להרגיש שונה כשטיילתי בזמנים שאחרים פחות טיילו בהם, כי לא הייתי כבול לחופשות בתי ספר או חגים כאלה ואחרים, והייתי גם מוכן לקחת סיכונים עם מזג האוויר, לטייל בעונות תת-אופטימליות מבחינת האקלים. אבל היום מתי שאתה לא נוסע, בזמנים שבין מגיפות, תמיד מלא וגדוש. אולי כי חופשות הסינים שונות מחופשות האירופאים.
אז נשאר לבחור יעדים שתיירות ההמונים עדיין לא לגמרי גילתה, ואני מחפש כאלה על הגלובוס המטאפורי. יעד אחד כזה, ממש פה בבית, שגיליתי לאחרונה הוא הרשת החברתית tik tok. אני יודע שזה בערך הדבר הכי סחי שיש, לדבר על tik tok, ביחוד לאדם מחוץ לקבוצת גילאי 13-25 ועוד לספר על זה במדיה עתיקה כמו בלוג (לפחות זה לא ישראבלוג או "קפה דה מרקר" ז"ל). אבל מה לעשות, גם הסתובבות של שנים בבניין גילמן לא גמלה אותי מסַחיוּתי. (אם אתם לא יודעים מה זה סחי, זה סימן שאתם כאלה).
tik tok היא פלטפורמה לסרטוני וידאו קצרים. מאד קצרים אך מאד מושקעים. מדהים מה שאנשים מוכנים לעשות כדי לקושש לייקים. נכון שיש שם המון זבל, אבל גם בהודו יש המון זבל ברחובות, אז מה? עדיין זו הארץ הכי מדהימה בה הייתי. וזה היה מדהים לא רק בגלל הזרות הקשה בינינו לבינם. יש בהודו המון מקומות נהדרים, וכמו הסרטונים ב tik tok, גם מאד "מושקעים", בניגוד לשלוחיות ההודית של היום. במסגרת מאמצי לטייל מהכורסה אליה רותקתי באשמת איזו מין "שפעת עם יחסי ציבור" (כפי שטוענים כמה דבילים), התחלתי לצלם את חלק מהשקופיות שצילמתי בנפאל והודו לפני אי אלו עשורים. הצילומים שלי גרועים, השקופיות כבר קצת דהו, אבל המקומות באמת היו מדהימים, מקווה שגם נשארו כאלה, אבל אני מניח שכן, הודו מצטיינת באינרציה.
ניסיתי גם לצאת לטייל ב google street view במקומות בעולם שבהם ידעתי שיש אמנות רחוב שווה. אבל tik tok הוא ארץ הרבה יותר זרה, יותר חדשה. דוגמאות? נסו לעקוב אחרי התגית putafaceon# למשל (טוב, יש לי משיכה לפרצופים מוזרים). מרתקים אותי גם הסרטונים המדגימים איך להכין סרטונים לtik tok. היצירתיות שם שופעת. ואני מוקסם מכל אותם הבחורים הנועזים הקופצים מכל מיני מקומות מאד גבוהים לגופי מים שחלקם לא מאד גדולים, אלו הגולשים על סקטבורד במקומות לא סבירים וכמובן הפרקוריסטים. בגלגול הבא, גם אני אעשה את כל זה. עם גלגולים, כמוהם. ויש גם לא מעט סרטוני voguing נחמדים.
יתכן ש tik tok נראית לי ארץ חדשה כי נכנסתי בלי לציין תחומי עניין (ולכן לא מוצעים לי סרטונים על פי התחומים שאני כבר מכיר) וציינתי את גילי כבן עשרים לערך (ולכן מוצעים לי סרטונים המוכוונים לגיל זה, אם יש הכוונה על פי גיל, ואני מניח שיש). יתכן שאם הייתי פותח חשבון נוסף בפייסבוק (לדוגמה), מציין גיל אחר ותחומי עניין אחרים, עוקב אחרי אנשים שונים לגמרי, הייתי מגלה גם בפייסבוק, אינסטגרם או טוויטר ארצות חדשות ומוזרות. נראה.
אני לא משתף תכנים מהארץ החדשה הזו בפלטפורמות "סחיות" כמו פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם או הבלוג הזה (שבכולן כבר יש לי חשבונות, בחלקן יותר מאחד), כי זה יהיה סַחי, ממש כמו לגרור חברים ומשפחה לערב שקופיות (זוכרים את זה?) מַשְמִים אחרי שחזרת נאמר מספארי באפריקה (או ברמת גן) או מהקומבה מלה בהודו.
אין לראות בכתוב מעלה עידוד להכנס ל tik tok. רק זה חסר לי, שיתחיל להיות שם מלא בטיפוסים כמוני.
Übermut tut selten gut – משפט שסבא שלי אהב לשלוף בכל פעם שנראה לו שבני משפחתו חורגים מרף מסויים, די נמוך, של צניעות הליכות. בתרגום מילולי "הוללות לעתים נדירות עושה טוב". בתרגום חופשי "זה יגמר בבכי" או "יש גבול לכל תעלול". היום, אחרי שנגיף הקורונה הפיץ עצמו בעולם במהירות כה רבה, במידה לא מועטה בעזרת ניידות האנשים בעולם, שסבי היה גורס שהיא מאד מאד מוגזמת, אני נזכר במשפט ההוא. ואכן, לא מעט אנשים אומרים שההתרוצצות של אנשים על פני הגלובוס, שהתאפשרה על ידי הטיסות המאד זולות, יש לה מחיר שיתכן ואנו מתחילים לשלם כעת.
בתחילת ינואר, כאשר היו כבר כמה וכמה חולים בקורונה בעיירות שמדרום למילנו, יצאה זוגתי שתחייה ל"שהות אמן" של חודש באיטליה, בכפר קטן על חוף הים, ברצועת החוף שבין גנואה ופורטופינו, בחבל ארץ הנקרא ליגוריה. אבל לא היה שום דיבור על המחלה הזו. בעצם אולי היה מעט, אבל רק על מה שקורה בסין "הרחוקה".
שבועיים יותר מאוחר, עם סיום הסמסטר הצטרפתי אליה. (זה שאני "שומע חפשי" לא אומר שאני מוכן להפסיד שיעורים, גם לא עבור שהות באמת מפנקת בוילה מקסימה הצופה על הים, אידיוט, לא?). טסתי לברגמו (זו שכיום שיירת משאיות של הצבא האיטלקי מפנה משם את הגופות) ומשם נסעתי באוטובוס אל גנואה. ועדיין אף אחד לא דיבר ואף אחד לא שמע על המחלה באיטליה בכלל ובצפון איטליה בפרט. וכך העברתי שבועיים בשיטוט רגוע בין העיירות שם על החוף, בריביירה הליגורית, בביקורים בגנואה (שם יש בית קברות מונומנטלי, נהדר ל"ציד ראשים" מפוסלים, שאני מניח שבימים אלו יש ביקוש גדול לשירותיו) וסתם בבטלה. כמעט ההגדרה של Übermut.
אבל לכל דבר טוב יש סוף, ושהות האמן בת החודש נגמרה. "נאלצנו" לעבור לדירת חדר שכורה במילנו לכמה ימים שם הכל היה לכאורה כבימים ימימה. אולי היינו צריכים להקשיב יותר למהדורות החדשות המקומיות באנגלית, אבל מי חושב על זה? אז הסתובבנו שלושה ימים בעיר מילנו, שם הכל נראה כרגיל. שם ראיתי באחד הימים שב Accademia Carrara בברגמו יש תערוכה ובה ציורים של טיציאן, תלמידו קאראווג'ו ותלמידו שלו בשם Peterzano. אז נסענו לברגמו שהיא עיר קטנה ויפה וראינו את התערוכה וטיילנו בעיר וחזרנו למילנו, ולא חשדנו לרגע שהסתובבנו בעצם בתוך חשרת וירוסים.
ואז חזרה זוגתי לארץ ואני שוב חזרתי לברגמו, בפעם השלישית אך לא האחרונה, שם נפגשתי עם ידידי מ. שהגיע בטיסה ויחד יצאנו לחופשת סקי של שבועיים. איך אומרים? "אם כבר אוכלים חזיר, אז לפחות שהשומן ינזל מהשפתיים". האמת שלפחות חמש שנים לא עשיתי סקי, אחרי שקרעתי (חלקית) רצועה בברך בפעם האחרונה, ודי חששתי. אז אמרנו שנעשה את זה באיזי, ובילינו יום בנסיעה לאורך אגם iseo המקסים (זה שכריסטו בנה בו את המזחים הצפים), וגלשנו במשך חמישה ימים באתר פאסו טונלה והכפרים הסמוכים. באיזי. ואז עוד יום מנוחה ומעבר לאתר אחר, מרילבה, ושם עוד חמישה ימי סקי, באיזי, ואז עוד יום נסיעה חזרה דרך אגם קומו לברגמו וחזרה לארץ. בשלב הזה כבר היה ברור שהדברים באיטליה לא כשהיו, שענן שחור מרחף מעלינו. חמישים אלף איש בעשר עיירות ליד מילנו היו כבר בעוצר מוחלט. במילנו וברגמו עצמן לא דובר על חולים והחיים נמשכו כרגיל ובחבל הארץ בו אנו היינו לא דווח על חולים אבל בדיעבד ברור שהיו גם היו, ולא מעטים.
בימים האחרונים כבר נדרש מאמץ של ממש כדי להדחיק את הקטסטרופה המתקרבת. במגרש החניה של אתרי הסקי היו מכוניות מכל רחבי אירופה. חופשת האביב התחילה בבתי הספר בכל אירופה והצפיפות באתרי הסקי זינקה. (אם אתם תוהים איך המחלה התפשטה כל כך מהר ברחבי אירופה). כנראה שבשלב זה אנשים מאיטליה כבר החלו להמלט מהאזורים הקרובים למוקדי המחלה אל אתרי הסקי, שם לא היה סגר. לשמור מרחק לא ממש היה אפשר, ביחוד שבאתר הסקי מרילבה יש רק רכבל אחד, הדוב החום (Urso Bruno) שמספרו 7 המוביל אל פסגת הר ויגו, ורק דרכו אפשר להגיע לרוב המסלולים וגם לאתרים הסמוכים כגון madonna di campiglio ו Pinzolo.
קשה לשמור מרחק כאשר אתה דחוס בין חמש מאות איש לערך, העומדים שישה-שישה בתור לרכבל, או בקרונית בה דחוסים עשרות אנשים, למשל בעליה לפסגת Peio 3000. איך יצאתי משם בריא לא ברור. ובעצם, גם לא ברור אם יצאתי משם בריא. אמנם הייתי בבידוד שבועיים, כחוק, אחרי שחזרנו ארצה, במהלכם לא הופיעו סימפטומים כלשהם, וגם מסיום הבידוד ועד היום לא הופיעו סימפטומים, אבל להבנתי יכול להיות שהייתי נשא, ואחרי כן גם חולה, בלי לדעת את זה בכלל. ואם הייתי חולה אז גם יתכן שאני מחוסן ויכול להסתובב בחוץ בשקט. אם היו עורכים בדיקות אז הייתי יודע, אבל מי יבדוק אותי בהיעדר סימפטומים? אני הרי לא מבאי קן הקוקיה של העבריין הלא נמלט מרחוב בלפור, לשמחתי.
אז הייתי חמישה שבועות פה וגם שם, בכל רחבי צפון איטליה, והייתי ממש בזמנים בהם ההדבקה התפשטה בקצב מעריכי (אקספוננציאלי) ואני מודה למזלי הטוב (שֵכל אין פה) שזה עבר בשלום, קל וחומר כשקראתי על החולה מספר N שנסע לאיטליה ליומיים וחזר חולה. אני בן ששים וחמש, אמנם ללא מחלות רקע, לא מעשן, לא שותה ובנוסף גם טבעוני (ורוצה להאמין שיש לזה תרומה מסויימת לעמידות בפני מחלות) אבל המספרים המבשרים לי שאחוזי התמותה מתחילים לנסוק בתחום הגילים שלי, גורמים לי להיות פחות שאנן מהרגיל, לשבת על התחת ואפילו לשטוף ידיים מפעם לפעם. בדיעבד אני גם שמח שצייתתי לדרישות הבידוד ולא נסעתי למרוקו לחנוך שם בית הספר לילדי הברברים (מטרה ראויה, לא? סיפרתי על זה ברשומה כאן). יש גבול לכל תעלול, או כמו שסבא שלי היה אומר (זה בגרמנית, אגב) Übermut tut selten gut. אם שרדתי את הדוב החום, וגם את הנפילות בסקי (והיו כאלה), מותר ואפילו רצוי עכשיו לשבת קצת בשקט.
עשרות אלפי תיירים תקועים בימים אלו במרוקו (ואני למזלי לא ביניהם) לאחר שהגבולות נסגרו, הטיסות והמעבורות בוטלו ומעברי הגבול היבשתיים נחתמו (אולי אפשר לעבור בשיירת גמלים דרומה למאוריטניה…). גם טיסתי מ Fez למרסיי בוטלה, שבוע אחרי שטיסת ההמשך ממרסי לארץ כבר בוטלה. למזלי, בזמן הביטול כבר לא בניתי לא על הטיסה הראשונה וגם לא על השניה, כי החלטתי לא לנסוע לייסד בית ספר במרוקו, לא בזמנים אלה. (נדרש הסבר אני יודע, סבלנות)
כל זה התחיל מפוסט בפייסבוק של ידידתי י. שסיפרה שהיא נוסעת (מקנדה, שם היא מתגוררת בימים אלה) למרוקו, לחנוך בית ספר לילדי הברברים (מיעוט אתני, אולי בעצם רוב, במרוקו) בכפר בשם Aït Jaber ליד העיר Fez, שנבנה מתרומות שלה ושל עוד תורמים, שהנחתי שהם מקנדה. לא חשבתי הרבה, נראה לי מעניין, ומיד שאלתי אם אני יכול להצטרף. הדברים התחילו להתגלגל ותוך כמה ימים רכשנו כרטיסי טיסה לשם וחזרה, אני מישראל וי. מקנדה. ומוחמד, ידידה המרוקאי של י. שמסתבר שבית הספר אמור להחנך בכפר בו הוא גדל (ושבו אין עדיין בית ספר יסודי כלל) ארגן לנו תכנית לשבועים במרוקו, ודרך סוכן נסיעות הזמין מלונות, מדריכים בשני ערים בהם אנו אמורים להיות, וכמובן, לקראת סוף המסלול, ביקור בכפר דנן בבית הספר שאמור לקום.
בסופו של דבר לא נסעתי. קורונה. הייתי אמור לטוס יום לאחר הבחירות, אלא שהייתי בבידוד כפוי אחרי שחזרתי שבוע קודם מחמישה שבועות באיטליה (וגם זה שווה פוסט, ויתכן שההסגר בו אנו שרויים כולנו יחזיר אותי לכתוב קצת יותר). וכיוון שלא נסעתי, גם לא נתקעתי במרוקו. ידידתי י. נסעה, אבל כאשה לבדה לא הרגישה נוח לטייל שם ולכן קיצרה את שהותה, לביקור בכפר, לראות את בית הספר לו תרמה ולעזוב. ואני, טיילתי שם דרך עיניה, והתעדכנתי בווטסאפ בקורות אותה. היה מרתק. אפשר לעשות מזה סרט.
ואיפה היה אותו מוחמד, שמסתבר שבית הספר אמור להיות מבוסס על בית הוריו בכפר, הבית בו גדל ואותו אמר שתרם למטרה זו? הוא נעלם (ממסך הטלפון) ביום בו י. נחתה במרוקו. וחזר והפציע במלונה של י. רק שבוע מאוחר יותר, כבר בבוקר הטיסה שלה ממרוקו החוצה, בנסיון לבקש ממנה לא להגיש נגדו תלונה במשטרה. זה רק אחרי שגילה שמשטרת מרוקו מחפשת אותו אחרי שי. הגישה תלונה נגדו, והיא הגישה תלונה נגד מוחמד רק אחרי שביקרה בכפר המדובר ורק אחרי שגילתה שם שבית ספר בכפר ההוא, עדיין אין. וגם לא יהיה בעתיד הקרוב. שהכספים שהיא ואחרים תרמו שימשו להפיכת בית נעוריו של מוחמד לבית מגורים מפואר, מוקף חומה גבוהה. שהאיש נוכל. שם גם סיפרו לה שהאיש שסיפר בזמנו שהוא חולה בסרטן, נוטה למות, ולכן מוכן לתרום את ביתו בכפר, לאחר מותו, כדי שיהיה לכפר בית ספר, (התרומות היו רק כדי להסב את בית המגורים לבית ספר, לכאורה) הוא כבר הרבה זמן "שכיב מרע" אך איכשהו, מצליח לא למות.
חבל. חבל שידידתי י. נפלה קורבן לנוכל. חבל שלא התממש הטיול במרוקו, ארץ כנראה מרתקת (אבל אני מקווה שעוד יצא, עכשיו שיש לי שם מסלול מתוכנן שנראה די מוצלח). חבל שלא אראה אגורה בחזרה מהכסף ששולם במלואו מראש (בטפשות, אני יודע, אבל בנסיעה זו החלטתי לשם שינוי שאני זורם עם הדברים ולא מנסה לשלוט ולנהל את העניינים כפי שאני עושה בדרך כלל) על כל המסע לסוכן הנסיעות במרוקו ולכרטיסי הטיסה. אבל כל זה מתגמד ביחס לזה שהעולם כולו במצב בו הוא נמצא כרגע. יש צרות הרבה יותר גדולות.
ולאן נעלם מוחמד בכל הזמן הזה? האם ניסה להתחמק מפגישה בידיעה שהתרמית תתגלה? בגרסה אחת שלו הוא אושפז בבית חולים (ולא היה עמו הטלפון). בגרסה הבאה הוא לא היה בבית חולים אלא בכלא. גרסה זו כנראה קרובה יותר למציאות, אם כי הנסיבות בהן ישב בכלא שונות מאלו שעליהן הוא סיפר. כנראה נוכלויות אינטרנט. נוכל מסוג זה לא בטוח בעצמו כבר מה אמת ומה בידיון – כנראה שנוכלים צריכים להאמין בעצמם בסיפור שהם מוכרים כדי להיות יותר משכנעים. אבל הי, היה מעניין, גם מרחוק. חכו לסרט..
בא לי לבקר בבאלי, ובאינדונזיה בכלל. בדרכון ישראלי אפשר רק בטיול קבוצתי מאורגן ואלו יקרים מאד. אבל מותר לפנטז, ויש לי גם דרכון אחר, אז אולי. נראה. בכל אופן, חיפשתי בגוגל מה הם ה highlights של באלי, וצץ לי אתר המציע סיורים מאורגנים שם בשם Bali Instagram Tour: The Most Scenic Spots. תיאור הטיול הוא כדלהלן:
This tour will take you to the most scenic and Instagram-worthy sights around Bali where you’ll snap photos and experience the beauty of Bali.
כלומר, יקחו אותך למקומות שבהם תוכל לצלם. לא סתם צילומים, אלא צילומים שיהיו ראויים לשיתוף באינסטגרם. Instagram-worthy! נראה לי מטרה ראויה. הרי לא יתכן שתבקר במקומות שלא ראוי לשתף את צילומיהם באינסטגרם. זה יהיה בזבוז נוראי של זמנך היקר. תטוס עד אינדונזיה בשביל סתם לראות אותה? בלי להשאיר את חותמך באינסטגרם? מטורף.
וכיוון שלמדתי שאינסטגרם הוא המקום בו רואים מה שראוי לראות בבאלי, הלכתי לאינסטגרם (יש לי שם שני חשבונות) וחיפשתי את התגיות המתאימות. וגיליתי שמה שיש לראות בבאלי זה בעיקר (90% ומעלה מהצילומים) בחורות בבגדי ים שצילמו את עצמן כשהן מסתירות מה שיש לבאלי להציע. בחורות נאות וחטובות בדרך כלל, אבל אני חושד שלא באלינזיות.
צילומי נוף, או אתרים מסתבר, אינם Instagram-worthy.
"מהמוני האלים הנחותים של הקראטידות והאטלנטים, של אלות-פרי והכרובים, ……. חביבות עליו יותר מכל הדמויות שהיו לפנים שליטות ונהפכו עכשיו לתרפים, אלי-סף סתמיים אשר גם בהיותם מונחים מאובקים על כבש המדרגות, או מוטלים אלמוניים בגומחות של פרוזדור, הם מוסיפים לשמור על ה rite de passage שליוו בעבר כל חציית סף, אם עשוי עץ ואם מטפורי. אין הוא מסוגל להשתחרר מהם, ושליטתן עוד מוחשת לו…"
כך כותב וולטר בנימין ב"שובו של המשוטט" על שיטוטיו בברלין של אחד Franz Hessell, סופר גרמני שהיה אחד ממבשרי הרעיון הכה צרפתי של flânerie, שוטטות בטלנית משהו, בעיקר בעיר. כזו שלא מתמקדת באתרי התיירות וב"אטרקציות".
הסיבה שבגללה אני מביא דווקא את הפיסקה הזו מתוך הפרק ההוא היא כי גם עלי "שולטים" כל אותם ראשים מפוסלים (בעיקר) ומצויירים הצוברים אבק, קורי עכביש וחריוני יונים בגומחות של פרוזדורים, על חזיתות בנינים, גבוה על מגדלים במקום שרק היונים רואות אותם, בפארקים, על העמודים התומכים בגשרים, מעל קשת הכניסה לבנינים. בערים אירופאיות מדובר כמובן, כאלו ששרדו את הפצצות מלחמת העולם השניה, ערים שבהן גרו דורות עד דורות של "חשובים" – הדמויות שהיו לפנים שליטות ונהפכו עכשיו לתרפים, רובם כבר שכוחים מזמן, שבני דורם חשבו שהם זקוקים להנצחה. ערים שהעושר שהיה מרוכז בהן, רובו מתנובת ביזת ה"עולם השלישי" היה כה מופלג שכל בורגני לא בהכרח עשיר כקורח יכול היה לקשט את חזיתות ביתו בפסלים, אחד מתחת לכל חלון ואחד מעל לכל דלת. לפחות.
היום אף אחד לא מתייחס אליהם, לא רק שאף אחד לא מצלם אותם, אף אחד בעצם לא רואה אותם. אבל אלי הם קוראים קריאה אילמת מאותן גומחות מאובקות, מראשי הקשתות, מסיפי החלונות בקומה הרביעית ברחוב הצר בו אני "משוטט", זה שבו אף אחד לא מרים את ראשו מעלה אליהם. אני מתעד אותם בכפייתיות, אחד אחד, את כל אלו שיש לי שדה ראיה אליהם, נעזר בעזרת עדשת 720 מ"מ. יש לי כבר פורטרטים של אלפים רבים מהם, אולי עשרות אלפים.
למשל האקדמיה למוזיקה של ונציה (הייתה שם אחת מתערוכות הלווין של הביאנלה לאמנות – לא הייתי מגיע לשם בנסיבות אחרות,) איפהשהו בסבך הסמטאות והתעלות של ונציה. המבנה, שכמו רבים בונציה לא ממש שמור ומשופץ, מכוסה כולו "פרוטומות", פסלי ראש של אנשים שאני מניח שלימדו באקדמיה בתקופות שונות, והיו ידועים וחשובים אז. אנשים שכיום ספק אם יש מי שיודע מי היו ומה היה שמם.
אני חושד ששיטוטי בערים האלו הוא לא באמת flânerie במובנו הקלסי. אני בדרך כלל הולך לאנשהו, ואת הדברים אני מגלה בדרך. והדרך היא אקראית – לא אקראית כמו זו שמפות גוגל מציעות לך לנווט רגלי בערים עתיקות כמו ונציה באיטליה או רוביני בקרואטיה. שם ברוב בלבול הם לוקחות אותך לאיזה מקום אקראי באזור היעד (לפעמים באמצע התעלה) ומסמנות לך לבצע קפיצה נחשונית (מסומנת בקו מקווקו) משם אל היעד. בונציה למשל הגענו, זוגתי ואני, להמון ארמונות וסמטאות, וכמובן ראשים הרבה שזימנו אותי לכבד אותם בתמונת פורטרט, בחיפושים אחרי תערוכת לווין כזו או אחרת, או בחיפוש ביתני המדינות השונות, אלו שאין להן ביתן קבוע בשטח הביאנלה.
גם חיפוש אמנות רחוב, גרפיטי וסוגות אחרות של אמנות רחוב היא דרך לא רעה להניע שיטוט, כזה שיוביל אותך לחלקים הפחות עשירים של העיר, אזורים בהם אפשר לצייר על קירות בלי שתושבים פריבילגיים יקראו למשטרה או ישסו בך את כלביהם.
אבל הדרך הטובה ביותר לשוטט היא פשוט ללכת את כל העיר ברגל, רחוב אחרי רחוב. אפשר לעשות את זה בעיר כמו פריז, עיר עשירה, קומפקטית יחסית ושטוחה יחסית, אם יש לך נאמר חצי שנה פנויה. עשיתי את זה – מומלץ בחום, נאמר לפנסיה. שכרו לכם דירה בפריז וצאו לשוטט. אבל עשו טובה, הסתכלו גם למעלה, אל כל אותם פסלים המשקיפים עליכם מטה, בעינים סומות. היענו לקריאה שלהם.
עוד רשומות באותו עניין:
ללא משוא פנים-עוד נסיון להבין מה עומד מאחורי תאוות אספנות הפרצופים שלי. הפרצופים שאני מצלם ואוגר, וגם תוהה מה אני הולך לעשות אתם. אבהיר רק שבפרצופים האלה לא כלולים צילומי פרצופים של בני אדם אלא רק צילומי דימויים של פרצופי בני אדם, … להמשיך לקרוא ←
המסע פנימה-רוב המקומות בהם אפשר "לצוד פרצופים" (לצלם פנים, לא של בני אדם אלא של ציורים/פסלים של בני אדם, פורטרטים של פורטרטים) סגורים בימים אלה, ואל המקומות האחרים (למשל אמנות הרחוב בדרום תל אביב) אין לי סיבות מספיק טובות להגיע. גם … להמשיך לקרוא ←
במרינבד-צפיתי היום (כנראה בפעם הראשונה) ב"אשתקד במרינבד", סרטו של הבמאי אלן רנה, על פי תסריט של התסריטאי והסופר אלן רוב-גרייה. הסרט מ 1961 מספר את סיפורם של הגבר (המכונה בתסריט) X המנסה לפתות את האישה (המכונה בתסריט) A לעזוב את … להמשיך לקרוא ←
עניין הגבולות בין המדינות, אלו שהולכים וגובהים, נראה לי לפעמים אחד הפגמים המוסריים הגדולים ביותר של האנושות. למעשה, עניין הגבולות מוחק את זכויות האדם ומחליף אותם בזכויות אזרח. בלבד.
באיזו זכות התקוממו הפלסטינאים על שובו של העם היהודי לארצו, טיפין טיפין, אז בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים? רק בגלל שהם כבר ישבו בשטח? התנגדותם לתנועה חפשית של אנשים אל מה שאפילו לא היה מדינה עצמאית משלהם בשלב ההוא גרמה אולי למותם של יהודים רבים שיכולים היו אולי לברוח מאירופה ולהנצל. אולי.
אני מתחיל דווקא מעניין זה, בניגוד למה שהייתם מצפים למי שמביע דיעות "סמול קיצוני", בעקבות שיחה גלוית לב (נראה לי) עם חבר פלסטיני. שאלתי אותו אם הוא רואה כפתרון אידאלי מבחינתו מדינה אחת או שתיים. הוא אמר שאחת, שאליה יהיה חופש הגירה לא רק ליהודים. לא שאלתי (עדיין) האם גם לכל פליט מאפריקה שירצה בכך. וגם אמר שהפלסטינים תמיד היו מכניסי אורחים ושתרבותם מאפשרת מדינה דו-לאומית כזו. לא מיצינו את הנושא, ולא העליתי (עדיין) את פרעות תרפ"ט, אבל מאז אני מהרהר בכל עניין החד-לאומיות, דו-לאומיות, רב-לאומיות או אי-לאומיות.
אז למה באמת שכל אדם בעולם לא יוכל לבחור לעצמו איפה הוא רוצה לחיות? באיזה זכות קבוצת אנשים שברגע נתון מאכלסת טריטוריה מסוימת, שבמקרים רבים השתלטה עליה בכוח הזרוע וללא "זכות" מחליטה מי יוכל לשכון בטריטוריה הזו ומי לא? האם נתנו לאוכלוסיה הילידית של אמריקה את הזכות להחליט מי יוכל להגר אל הארץ המאד דלילה שאכלסו? לאוכלוסיה הילידית של אוסטרליה? קדחת.
ומה לגבי מדינות כמו דובאי או סעודיה, שרוב הדרים בהן הם עבדים מודרניים, עובדים זרים ללא זכויות אזרח? באיזו זכות מגיעים כל כספי הנפט רק לקבוצה אתנית מסויימת שבמקרה הייתה שם בשטח בשנים המתאימות?
תאמרו שהפתרון הוא ממשלה עולמית אחת? יתכן שזה פתרון לחלק מהסוגיות. אבל גם בממשלה עולמית יהיו תמיד קהילות עם אוטונומיה כזו או אחרת, וסוג של "וועדת קבלה" מסוג כזה או אחר שינסה לשמור על אופיה האחיד של הקהילה, שינסה לשמור על המרחב האוטונומי ל"אנשים כמונו". בעלי סולם ערכים פחות או יותר דומה, בעלי אותו מצב כלכלי כמונו, לפחות, שלא יפלו לנטל עלינו. מונע חיכוכים.
נקודה משמעותית בעד גבולות, יותר נכון טיעון שיש להשיב עליו: מה לגבי ההשקעה האנושית רבת השנים של קבוצה מסויימת בטריטוריה שלה: כבישים, תחבורה, ממשל תקין, ערים מפותחות. השקעה שאי אפשר בכלל לכמת אותה בסכומים עם מספר ספרות שנכנס בדף A4. זה לא משהו שקרה במקרה, מזל של מישהו שיצא לו לגור במקום מסוים וגילה שיש תחת רגליו נפט, או יהלומים, או זהב.
או סתם אקלים נוח. כאשר העולם מתחמם והולך, בעיקר עקב הבזבזנות האנרגטית של האנשים הגרים באזורים היותר צפוניים שלו, והאזורים היותר דרומיים הופכים להיות פחות ופחות ראויים למגורי אדם, האם אין חובה מוסרית על האנשים היותר צפוניים לאפשר לדרומיים להעתיק את חייהם צפונה? תהיה בגדול תזוזה של האוכלוסיה צפונה, אבל אי אפשר להפריד את זה כמובן מעניין התשתיות והממשל. אני לא רואה תנועה משמעותית של פליטים מאפריקה לסיביר. נורווגיה ושבדיה עדיפות בעיניהם על רוסיה. הם מצביעים ברגליים נגד פוטין ודומיו. מעניין למה.
הבעיה שצריך למצוא לה פתרון היא איך לפזר את אוכלוסיית העולם באופן שבו יהיה לכולם הזדמנות שווה לחיים טובים. אם כל עניי העולם יהגרו לארצות העשירות יהיה שם גם צפוף מדי, וגם העושר שאותו באו לחפש, יעלם. לא בגלל שכספי המיסים ילכו לקליטת המהגרים ותמיכה בהם. יהיה שם עוני מאותה סיבה שהיה עוני במקום ממנו באו המהגרים. גם עניין של השכלה וכישורי השתכרות רלוונטיים, גם זה שלא לכל העולם יש את מוסר העבודה הקלוויניסטי שהוליד את הקפיטליזם המערבי. לא את כל העוני ההוא אפשר להסביר בעוולות הקולוניאליזם.
ממשל תקין גם הוא פתרון חלקי בלבד. גם אם היה אפשר לכפות על מדינות עניות "ועדה קרואה" שתנהל את ענייני המדינה באופן תקין, וגם אם אפשר היה גם להתגבר על הבדלי הערכים וסדרי העדיפויות בין מי שבא מבחוץ ומביא אתו נורמות ניהול שגורמות לשגשוג כלכלי לבין האנשים שאותם בא לנהל, זה תהליך ארוך טווח מאד, ארוך מעבר לכהונה של אדם אחד או אחר, עניין של עשרות שנים שבמהלכו, בעולם עם גבולות פתוחים, אתה מאבד את כל האוכלוסיה היותר חזקה.
נורמות תרבותיות הן מכשול גדול. למשל אותו הגבר/האב שלא ירשה לאשתו/בתו לצאת ללמוד או לעבוד בארץ המוצא שלו, אבל אם יהגר לצרפת לא רק ירשה, אלא גם יכפה לצאת לעבודה. כי בארץ המוצא "מה יגידו", ומה, הוא לא גבר מספיק לפרנס את משפחתו? ובצרפת כך עושים כולם, ופתאום כושר ההשתכרות שלה גדול משלו. ואין ברירה.
זו סוגיה גדולה בהרבה מהאם ישראל הצפופה כבר כעת יכולה לקלוט כמה עשרות או אפילו מאות אלפי פליטים, אפריקאים או פלסטינים ממגורשי הנכבה, האם מדינה ענקית ולא צפופה כמו ארה"ב יכולה לקלוט את כל אוכלוסיית מרכז אמריקה, גם לא האם גרמניה יכולה לקלוט מליון או עשרה מיליון סורים. אפילו קנדה, המדינה השניה בשטחה בעולם עם אוכלוסיה דלילה במיוחד ומדינות פרו-הגירה רוצה רק את המובחרים, אלו שבארצות המוצא שלהם כבר הוכשרו לעבודה יצרנית. הם רוצים את המוחות הבורחים. את העניים ממש, אף אחד לא רוצה, גם לא כשוטפי כלים במסעדות.
עם כל הכבוד לאנגלה מרקל, ויש לי כבוד ענק אליה, היא mensch אמיתי, גם קליטת מיליון פליטים סוריים היא לא יותר מאספלנית על הפצע המדמם הזה.
ממשלת על עולמית הייתה יכולה אולי להסיר את בשאר אסד מהשלטון ולהכניס ועדה קרואה במקומו עד לייצוב התנאים לבחירות דמוקרטיות, אבל מדינה כמו סוריה כמו נידונה למשטר רודני, בעצם כמעט כמו כל המדינות הערביות, או למצער למשטר מושחת ולא מייצג כמו שאר העולם הלא מערבי. גם ישראל בדרך לשם. התערבות נקודתית פה ושם לא תפתור כלום, נדרש פתרון מערכתי, ולי אין כזה.
הרבה דברים אפשר ללמוד על העולם כשיושבים ליד המחשב ומתכננים טיולים דמיוניים.
|היות שאני מטייל פחות מאשר הייתי רוצה, קורה שאני יושב ומתכנן טיולים "על יבש", טיולים שרובם לא יצאו לפועל, למרות שהייתי מאד שמח לצאת אליהם. אבל מתוך "בזבוזי הזמן" האלה, יש כמה דברים ששמתי לב אליהם שחשבתי ששווה לחלוק.
יש האתר הזה, שכבר כתבתי עליו כאן, flightradar24, אתר מגניב לגמרי, בו אפשר לראות בכל רגע נתון את מיקום כל מטוס הנמצא באוויר בטיסה מסחרית, מאיפה הוא יצא ולאן פניו מועדות. והדבר הראשון ששמים לב אליו הוא שצפיפות המטוסים באוויר אינה אחידה על פני הגלובוס. הצפיפות הגדולה ביותר היא מעל אירופה, אחרי כן דרום מזרח אסיה, ורק אחרי כן (במפתיע) ארצות הברית. אפריקה דלילה בטיסות, רוסיה גם. בדרום אמריקה יש יותר טיסות מעל ברזיל מאשר על שאר היבשת.
איכשהו הייתי חושב שבאירופה, בה יש רכבות מהירות הנותנות פייט רציני לטיסות למרחקים קצרים, תהיה צפיפות קטנה יותר של מטוסים מאשר בארה"ב, בה בפועל אין כמעט תשתית תחבורה ציבורית למרחקים ארוכים (או קצרים) אבל מצד שני ארה"ב מדינה הרבה פחות צפופה מאירופה, תושביה לא מרבים לטוס אל מחוץ לארצם (בממוצע) כמו האירופים, וגם הרכבות באירופה, למעט צרפת וגרמניה, ואולי קצת ספרד ואיטליה, די בדעיכה. לטוס יותר זול בהרבה מקרים מהרכבת, גם אם לא הרבה יותר מהיר, אם לוקחים בחשבון את הזמן בשדה וזמן ההגעה לשדה וממנו.
הסתכלתי לא מזמן באתר של eurail, המוכר (במחירים שהם כבר ממש לא אטרקטיביים), pass בלתי מוגבל לתקופות שונות, וראיתי שבבלקנים למשל, תנועת הרכבות די פסקה. אף אחד לא מתחזק את רשת המסילות כעת שיוגוסלביה התפרקה לשש-שבע מדינות. גם במזרח אירופה, די לא אטרקטיבי עניין הרכבות. בצרפת למשל, הרכבות מעולות, אבל למרחקים ארוכים, מי שמנסה לטייל בזול, אוטובוס הוא אופציה זולה יותר בהרבה.
גם מעל המזרח התיכון יש צפיפות לא קטנה של טיסות, אבל במבט יותר ממוקד אפשר להבחין שרוב הטיסות האלה רק עוברות מעל האזור בטיסות בין אירופה לדרום מזרח אסיה. כדי לדעת מי באמת טס מאיפה לאיפה, צריך להסתכל מעבר לצפיפות המטוסים באוויר. יתכן שאלו רק עוברים מעל.
אפשר לבחור שדה תעופה מסויים, באותו אתר שהזכרתי, ולראות על המפה את כל שדות התעופה האחרים שמהם יש טיסות ישירות לאותו שדה תעופה. היית מצפה לראות שככל שמקום יותר "עשיר", יש יותר מקומות אליהם הוא מקושר בטיסות ישירות. הגיוני ואכן זה כך. נתב"ג אגב הוא לא רע מבחינה זו, בכל זאת – מפה יוצאים רק בטיסה. גם רואים שמקום יותר עשיר ויותר צפוני יש ממנו יותר טיסות למקומות חמים יותר, (ישראל למשל) בהם תושבי הצפון יוכלו לתפוס קצת שמש.
יש גם מקומות שהם הבסיס של חברת תעופה גדולה ואגרסיבית, כמו זו הטורקית או האתיופית, ויש משם הרבה טיסות ישירות לכל מיני מקומות שלא בהכרח משרתים את תושבי אותו המקום, רק מוסיפים לו זיהום אוויר, אבל גם מקומות תעסוקה.
היית מצפה שיהיו יותר טיסות ישירות למדינות הקרובות גיאוגרפית זו לזו, אבל זה לא תמיד נכון. ברור למה במקרה של ישראל אין טיסות ישירות ליעדים קרובים. תיאורטית יש אמנם טיסות ישירות למצרים וירדן, אבל מעטות, וחברות ישראליות כבר לא טסות לשם. ברור גם למה אין טיסות לשאר האיזור, למעט לטורקיה (המון) וקפריסין.
אבל פחות ברור למשל למה יש טיסות ישירות לקריביים מיעדים רבים אירופה וצפון אמריקה, אבל לא מהמדינות הקרובות ביותר גיאוגרפית בדרום ומרכז אמריקה. חיפשתי טיסות ישירות מהקריביים לדרום אמריקה, ממש ליד, ואין. פשוט אין. האיים האלה הם אתרי נופש של הצפון הגלובלי, ואין להם שום צורך לקשר או עניין עם הדרום. טיסה לרסיפה בברזיל למשל (יש שם קרנבל…) מהקריביים תעבור דרך מיאמי…
חלק מזה זה קשור לעבר קולוניאלי. מפת העולם הקולוניאלי השאירה עיקבה ברורה במפת הטיסות העולמית. יש לצרפת (למשל) ארבעה מחוזות מעבר לים: ראוניון, מאיוט, (ליד אפריקה) מרטיניק וגוואדלופ (בקריביים) אליהן יש טיסות ישירות רבות מצרפת, במחירים מצחיקים, כנראה מסובסדים. הגיוני. פחות הגיוני החיבור המצומצם של מקומות אלו למדינות השכנות. יש גם המון טיסות מצרפת למדינות דוברות צרפתית במערב אפריקה, מושבותיה בעבר. הרבה יותר מאשר בין מדינות אלו האחת לשניה (ולא שיש תחבורה יבשתית…). ובקיץ יש אפילו טיסות ישירות מפריז לסנט פייר ומיקלון, שני איים צרפתיים שהם בעצם מובלעת בתוך קנדה.
דוגמה מעניינת הוא הטיסה הישירה של החברה הלאומית (והכושלת) של קייפ וורדה, בין איי קייפ וורדה לבוסטון שבארה"ב, שבה טסנו לא מזמן. מסתבר שיש בקייפ קוד, ליד בוסטון, הרבה מאד יוצאי קייפ וורדה, ש"התנודבו" בזמנו לעבוד בספינות ציד לוויתנים כשאלו עצרו לתדלוק בפחם בנמל הטבעי במינדלו, קייפ וורדה, לפני שיצאו לחצות את האטלנטי. אף אחד לא חשב שגם צריך להחזיר מגוייסים אלו בחזרה, וכך הצטברה אוכלוסיה לא מבוטלת מהם באזור בוסטון וקייפ קוד. הם באים לביקורי מולדת לעתים מספיק תכופות להצדיק קו תעופה ישיר.
מקרה דומה הוא הטיסות הישירות בין איי קומורוס (בין מדגסקר ליבשת אפריקה) למרסיי בצרפת. זו העיר עם המספר הגדול ביותר בעולם, כולל גם קומורוס עצמה, של תושבי קומורוס. מהגרי עבודה.
לסיפורי ההגירה שאפשר לפענח ממפת הטיסות, ולתוצרי הקולוניזציה, אפשר להוסיף את סיפור העובדים הזרים. ראו המספר הגדול של טיסות ממדינות המפרץ למדינות מהן באים העובדים הזרים שמהווים חלק גדול באוכלוסיה שלהן, למעשה רוב. אם רוצים להגיע בזול מפה לפיליפינים, הודו, בנגלדש, זו הדרך להגיע. אפשר אגב לטוס דרך האמירויות גם עם דרכון ישראלי.
מה עוד למדתי? שאין כמעט טיסות המאפשרות להקיף את העולם במסלול דרומי. אין כמעט טיסות מאפריקה לדרום אמריקה מעל דרום האוקיינוס האטלנטי, ואין גם מעל דרום האוקיינוס ההודי. יש מעל דרום האוקיינוס השקט, מצילה לאי הפסחא (טסתי!) ומשם לטהיטי (בהזדמנות..). ומצילה לניו-זילנד ואוסטרליה.
חזרנו הביתה והמקרר היה ריק. כיוון שבימי חול חלק מהירקות והפירות נמכרים בשלושה שקלים לקילו (בתנאי שקניתם לפחות ב 150 ש"ח בשאר המחלקות) בסטופ מרקט ביגור, וכיוון שחלק הארי של הקניות שלנו הוא במחלקה הזו, נסעתי לשם להצטיידות ראשונית.
בדרך חזרה, נסעתי לי שמח וטוב לב הביתה בכביש המוביל לנשר. מסלול ההשתלבות לכביש הזה הופך למסלול כניסה לתחנת דלק בהמשך, ושמתי לב שמאתגר עד בלתי אפשרי לצאת מהמסלול הזה ולהשתלב בתנועה לכוון נשר. פשוט לא אפשרו לי. אז נכנסתי לתחנת הדלק וחיכיתי ביציאה ממנה עד שלא הייתה אף מכונית באופק, ויצאתי שוב לדרך.
כמה מאות מטרים אחרי כן, במקום בו ניצבות חורבות מפעל המלט המיתולוגי של נשר, ראיתי פתאום חץ מואר המפנה את התנועה שמאלה, במקום בו המסלול הימני חסום. הייתי עדיין טרי בנהיגה חזרה בארצנו, ולכן הייתי (בטעות כנראה) עדיין במסלול הימני. לא חשבתי שיש פה קושי חריג ולכן אותתי על כוונתי להחליף מסלול והסתכלתי בראי.
מה שראיתי שם היו שתי מכוניות שהגבירו תאוצה, בנסיון למנוע ממני את הפלישה אל המסלול השמאלי, זה שכבר בברית בין הבתרים עם אברהם אבינו הובטח להם ולצאצאיהם לדורי דורות. האחת אכן הצליחה לעקוף אותי ולגרום לי כמעט לעצור ולהתקע בחץ המואר. השניה הייתה מספיק רחוקה כך שיכולתי, בגיוס משמעותי של דוושת התאוצה, לצאת אל מאחורי החץ המואר ולעבור למסלול השמאלי.
אני אפילו די בטוח שלא גרמתי לאותה מכונית שניה להאט ולו כמלא הנימה. אבל זה כנראה לא היה מספיק בשביל שתתקרר עליו דעתו, וכך, כאשר נכנסתי לאיטי (הרמזור היה אדום) למסלול הימני מבין שני מסלולים לפניה שמאלה, אל הכביש המוביל מעלה לאוניברסיטה, הוא נכנס בדהרה למסלול השמאלי מבין שני מסלולים אלה, חתך בפראות לפני על פני שני מסלולים אל המסלול המוביל ישר, צפר בקול והמשיך לטוס קדימה.
עמדתי די המום ברמזור וחיכיתי שיתחלף לירוק, וכדרכי ניסיתי לבדוק אם אוכל להגיב מספיק מהר להתחלפות האור ולזנק קדימה לפני שיצפרו לי מאחור (הצלחתי, כי לא עמד אף אחד מאחורי…). עניין הצפירה ברמזור הוא אחר, אבל קשור, אני מניח.
כל זה אחרי כשבועיים של נהיגה בארצות הברית וקנדה, כולל בתוך ערים גדולות וצפופות כמו בוסטון, ניו-יורק, מונטריאול וקוויבק-סיטי. שם היה לנו מספר לא מבוטל של החלפות מסלולים והשתלבות בתנועה. כשמנווטים במקומות לא מוכרים, למרות שהנווט במפות גוגל מתריע לך מראש על המסלול בו יהיה עליך להיות בעוד כך וכך מאות מטרים (הצלחנו לשכנע את התוכנה לדבר מטרית גם בארה"ב) לא תמיד אתה משכיל להיות במסלול האופטימלי. אף לא פעם אחת נתקלנו בקושי להשתלב בתנועה, המאד כבדה לפעמים, אפילו לא במקום כמו הכניסה מצד ניו-גרז'י למנהרת הולנד המובילה למנהטן, שם תשעה מסלולים הופכים שניים. שום בעיה. לא בקנדה, שם האנשים בכלל והנהגים בפרט אולטרא מנומסים (תענוג…) ולא בארה"ב, גם לא תחת טראמפ, אפילו לא בניו-יורק. הצפירות היחידות הן של מכבי האש או רכבי ההצלה, והן אכן רמות, מאוד.
מה בדיוק גורם לזה? האם מאבק הקיום בישראל הוא כל כך נואש שבגללו נהגים נאבקים זה בזה בכביש בצורה כל כך לוחמנית וקפוצת תחת? האם העניין הזה של מדינה שהיא רק שלנו ולא של אף אחד אחר, שבגללה לא יהיה פה אף פעם שלום עם הפלסטינים וגם לא נסכים לקלוט שום פליטים, לא משנה מה, קשור לזה? המדינה רק שלנו, השטחים הצמודים אליה גם רק שלנו, ומכאן בהמשך ישיר, גם המגרש השכן הוא בעצם שלנו (השכנים שלי כיום יודעים על מה מדובר), ואגרור את מי שינסה לבוא ולגור שם (אותנו…) עד לבית המשפט העליון.
והמסלול בכביש בו אני נמצא כרגע, שמישהו ינסה לעבור אליו? בבקשה, רק אחרי שאני כבר לא שם. עכשיו זה שלי, ורק שלי.
דרכי עצים 