כף רגלי לא תדרוך שם

הדרך היחידה שבה אפשר לבקר בסעודיה היא או להתאסלם ולנסוע כעולה רגל למכה או לבקר למטרות עסקים. סעודיה אינה מנפיקה אשרות לתיירים. הם לא צריכים את ההכנסות מתיירות ולא מעוניינים בהשפעות זרות. הם גם די מתייחסים לכל שטח המדינה כאדמת קודש, הרחבה של מכה ומדינה.

חשבתי שמצאתי פרצה שתתן לי תירוץ להוסיף את סעודיה לרשימת שישים ואחת המדינות בהן כבר ביקרתי, כששמעתי שהאיים טיראן וסנפיר שייכים בעצם לסעודיה. מסתבר ששני האיים האלו הנמצאים באמצע מיצרי טיראן הם, החל מ 1950, בעצם בהשאלה ארוכת שנים למצרים. סעודיה החליטה כעת שהיא רוצה אותם בחזרה. ממשלת מצרים כבר אישרה את ההחזרה, ישראל הסכימה לשנות את הסכם השלום עם מצרים שכלל סעיפים על האיים האלה, רק הפרלמנט המצרי מעכב את העניין.

בסופו של דבר, האיים כנראה יחזרו לסעודיה, וגשר יבנה מסעודיה דרך האיים אל חצי האי סיני, אבל לפני  שזה יקרה, רציתי לבקר שם באיים האלה, ההזדמנות האחרונה שלי כנראה "לבקר בסעודיה".

הייתי אמנם באיים האלה במהלך התקופה בה הם היו בשליטת ישראל ושירתתי בשארם אל שיך. לחיל הים היה שם בסיס קטן, ויצא לי להיות שם אז, בשנות השבעים. אבל אני לא יכול להחשיב את זה כביקור בסעודיה, בדיוק כמו שאני לא מונה את השירות הצבאי שלי בסיני במנין הימים בהם שהיתי במצרים (בגליון האלקטרוני שאני מתחזק לגבי כל שהות שלי בחו"ל). אני גם לא מחשיב כל יום בו אני ברמת הגולן במנין הימים בהם שהיתי בסוריה (0 עד כה..) גם שירות המילואים שלי בלבנון לא נחשב בעיני כ"ביקור בלבנון", לפחות לא בגליון האלקרוני דנן.

אבל עכשיו, בחלון הזמן בו ממשלות מצרים וישראל כבר מכירות בריבונות הסעודית על האיים, ורק הפרלמנט המצרי מעכב את זה, ביקור באיים נראה לי בסיס רחב דיו לביסוס טענה כאילו הייתי בסעודיה. אז למרות מזג האוויר הקר יחסית יצאתי בפורים לספארי צלילות במיצרי טיראן, שהיה גם אמור לאפשר למשלחת הצוללים לנחות לשהות קצרה לפחות באחד האיים, לפני שיחזרו לסעודיה.

לא התאפשר. עגנו אמנם בלגונות שבאיים האלה, וצללנו שלושה ימים, שלוש צלילות ביום בממוצע בארבעת הריפים שבין סיני לאי טיראן אבל משמר החופים המצרי לא איפשר לנחות לביקור על האי/ים. אני לא בטוח האם Thomas reef, Woodhouse reef, Gordon reef, Jackson reef, ארבעתם אתרי צלילה מצויינים, נחשבים חלק מהאי טיראן והאם גם הם הולכים לחזור לבעלות סעודית, אז לא יתאפשר יותר לצלול בהם.

השתדלתי לא לנגוע בריף ככל האפשר כדי שלא לגרום לנזק. בזכות הזרם החזק הריף שם כל כך עשיר בצמחיה ומניפות ענק (גורגוניות) שממש אין נקודה חשופה לאחוז בה. הזרם כל כך חזק שכמעט בלתי אפשרי לעצור ולהתעכב – בפעם היחידה שבה נאחזתי בסלע בכדי לאפשר לחברי קבוצת הצלילה שלי להדביק אותי, הם עברו על פני כל כך מהר ונעלמו שאת הצלילה ההיא סיימתי לבדי, מחכה לסירת הזודיאק שתמצא אותי – בלי בלון כתום לסמן את מקומי. למזלי הצוות המצרי היה מאד מיומן ומאד מסור ומצאו אותי כמעט מיד.

אז אני תוהה האם האחיזה ההיא, שתי דקות ו 22 מטרים מתחת לפני הים, בסלע הצמוד לאי השייך חוקית לממלכה הסעודית יכול להחשב כביקור בסעודיה? בפעם הקודמת בה הייתי על ריף השייך לסעודיה זה היה לפני ארבעים שנה, בחילוץ ספינה של חיל הים שעלתה על הריף ליד החוף הסעודי אלא שאז לא ירדתי לחוף, וידי אפילו לא אחזו בריף עצמו.

אם כבר בסעודיה מדובר, אזי רצועת החוף הדרומית של עקבה, לאורך המפרץ, היא כולה שטח סעודי לשעבר שנמסר לירדן כדי לאפשר לעיר עקבה קצת יותר חוף ים. כששהיתי שם עם בני לחופשת צלילות קודמת, חשבתי שהשטח הזה מוחכר לירדן ולכן אפשר למנות את החופשה ההיא כ"ביקור בסעודיה". אבל מתברר שהרצועה הזו עברה במסגרת חילופי שטחים והיא לכן "לא סעודיה".
חבל שבהסכמי השלום עם מצרים לא השכלנו לבצע חילופי שטחים דומים ולתת לאילת קצת יותר חוף.

אנרגיות

בני הבכור וזוגתו שתחייה בדיוק חזרו מטיול של ששה חדשים בסין, ניו-זילנד וסרי-לנקה. בני הצעיר מטייל כרגע בדרום הודו.  חוץ מהרהורי על אופן הטיול השונה של כל אחד מאיתנו, ממנו אפשר ללמוד לא מעט על אישיות המטייל, חשבתי שוב על עניין האנרגיה הנדרשת להוציא טיול כזה לפועל, ועל אנרגיה אנושית בכלל.

זה לא סוד שלאנשים שונים יש רמות אנרגיה שונות. כמובן שלא מדובר בפרמטר אנרגיה אחד ויחיד, יש סוגי אנרגיה שונים: לילדים, לעבודה, לבילויים, לסידורים, אין מספר יחיד שאפשר לשים ליד אדם ולהגיד: זו רמת האנרגיה שלו. אך יש ויש הבדלים בסך כל כמות האנרגיה שיש לאנשים, וההבדלים האלה ניכרים, למשל באופן בו הם מטיילים.

2000px-activation_energy

אנרגית שפעול

נדרשת אנרגיה, שמקבילה אולי ל"אנרגית שפעול" בפיזיקה, בכדי לשלוף את עצמך משגרת החיים שלך ולצאת לטיול ארוך. זה יותר קל כאשר אתה מסיים שרות צבאי, או תיכון, או אוניברסיטה, ואתה עוד לא יודע מה ולאן אתה הולך. כאשר אתה עוד לא כבול במקום עבודה, במשפחה, במשכנתא, עם שני חתולים שצריך להאכיל… בשביל לשלוף את עצמך מכל אלה צריך ממש לרצות את זה. וצריכה להיות לך האנרגיה הנדרשת בכדי להוציא את זה לפועל, למשוך כנגד כל החבלים השואפים להשאיר אותך במקום בו אתה נמצא.

מעבר לזה, נדרשת לא מעט אנרגיה לנסיעה ארוכה, כזו בה גם זזים ממקום למקום וממש מתיירים, לא רק רובצים חודשים על גבי חודשים במנלי או על שפת הים בגואה, ו"סופגים את האווירה" בחברת ישראלים אחרים. אחרי שכבר עקרת את עצמך ויצאת לדרך, יש כמות אנרגיה בלתי נתפסת כמעט, המושקעת בלזוז ממקום למקום, למצוא מקום לישון, לאכול, לבקר, לעשות. נסיעה בארגון עצמי של כמה חדשים (או שנים) היא סכום של מאות פעולות ארגוניות שכאלה שאו שיש לך או שאין לך את האנרגיה לבצע אותן.

לרבים אין את האנרגיות האלה, ולצורך זה יש טיולים מאורגנים שאליהם אתה רק צריך להביא את עצמך (ואת ממונך). אלא שטיולים מאורגנים לא מתאימים לנסיעה של שנה, רובם אפילו לא לחודש. הם ממילא גם מעבר לאמצעים של רוב הציבור. אפשר, ורבים גם עושים את זה, לצאת לשבוע לחופשת "בטן-גב" או "הכל כלול" ואין בזה פסול, אלא שפה מדובר על רמות אנרגיה מסדר גודל אחר לגמרי. אלו חופשות שבהן אתה אמור לצבור אנרגיה, לא להוציא אנרגיה.

יש לי חשד שסוג האנרגיה עליה אני מדבר פה, אנרגיה "עודפת", במובן זה שהיא מעבר לאנרגיה הנדרשת לקיים את החיים היומיומיים ולתחזקם, היא משהו שמתנדף עם הגיל. אני מקווה שהיא תשרוד אצלי עוד כמה שנים, כי עוד בא להיות בסין, במאלי ובמרוקו, באינדונזיה ובאיסלנד, בהונדורס ובגואטמלה, בברזיל ובארגנטינה, בגרוזיה ובארמניה, והרשימה עוד ארוכה. יש לי את הזמן, עכשיו רק נשאר לראות אם עדיין תהיה לי האנרגיה.

הוגו

תנועת היד, האגודל מונח על הראש וארבעה אצבעות מונפות מעלה, הזכירה לי את הוגו.

את התנועה הזו, המדמה סנפיר עליון של כריש, עשה לעברי ניר, חמישה מטרים מתחת לפני הים, בתוך זרם המים העכורים במוצא נחל חדרה, לסמן לי שהכרישים, לפחות אחד מהם, הגיעו. והם אכן הגיעו, ובתוך ערפל המים הם אכן הבליחו מפעם לפעם, סביב עשרת הצוללים ששכבו על הקרקעית שם, אוחזים בגושי בטון ופיסות ברזל בניין חלודות בכדי שלא להסחף בזרם המים החמים היוצאים מצינור מוצא מי הקירור של תחנת הכוח בקיסריה.whatsapp-image-2017-01-22-at-22-47-53

תחנת הכוח בקיסריה, לא בחדרה. כי תחנת הכח נמצאת מצפון לנחל חדרה, בפועל הרבה יותר קרוב לקיסריה מאשר לחדרה. גם הזיהום מארובותיה הולך בעיקר צפונה, לעבר שדות ים, קיסריה ומגיע עד לחיפה, כאילו שחיפה אין לה מקורות זיהום משלה. יתכן שהארנונה שחברת החשמל משלמת עבור תחנת הכוח, אם היא משלמת, מגיעה לחדרה, אבל לתושבי קיסריה זה כנראה שווה, העיקר שהמותג "קיסריה" לא יפגע מצרוף המילים "תחנת הכוח בקיסריה". אבל מה לעשות, פיזית, היא שם.

לאחר סטיה קלה זו, נחזור להוגו, שעל ראשו ראיתי לראשונה את תנועת היד הזו, המסמנת כריש, יחד עם עוד סדרה שלמה של תנועות המשמשות לצוללים לציין הופעת בעלי חיים ימיים כאלה ואחרים. המשעשעת ביותר מביניהן היא זו בה כף יד ימין מופנית מטה, מכסה את כף יד שמאל, המופנית גם היא מטה, ושני האגודלים מתנפנפים משני הצדדים מעלה מטה. משמשת לסימון צב.

שמו של הוגו הוא בעצם אחמד-זאהר, את שם משפחתו איני יודע. "בדרך כלל, קוראים לי הוגו", הוא מסביר. כנראה כך יותר נוח לו. הוגו הוא מוסלמי כמו רוב תושבי המלדיבים, כבן ארבעים, מדריך צלילה מזה שמונה עשר שנים. יש לו ארבעה ילדים, והוא מתגורר בבירה מאלה. מקום הולדתו, שם הוריו עדיין חיים, הוא באי קטן שאותו ראינו מרחוק באחד מקטעי ההפלגה שם, על הספינה Ari Qween. אחד מ 1092 האיים המאד נמוכים המרכיבים את המדינה הזו. איים שרובם הולכים להעלם אל מתחת לפני המים, באדיבות מחצית האמריקאים שבחרו לנשיאם דביל אחד שבין היתר, גם מכחיש כל קשר בין הגזים שהם פולטים (פר אדם יותר מכל מדינה אחרת) להתחממות כדור הארץ.

התנועות בהן הוגו מדגים את שפת הסימנים התת מימית הזו הן אכן מאד משעשעות, אבל עד סוף ששת הימים שביליתי במחיצתו על הספינה לא הצלחתי לפענח אם יש לו להוגו חוש הומור או לא. אני חושד שיש לו, דק מן הדק, אבל שהוא בעיקר מפעיל אותו בינו לבין עצמו, על קהל הצוללים שבאים לשם. הקהל לו הוא צריך לספק את הסחורה: לוודא שבמהלך מספר ימי צלילה הצוללים יראו את כל היצורים הגדולים יחסית השוחים שם באַטולים המרובים, בלגונות מי הטורקיז שבתוך האטולים האלה, ובתעלות שבין האטולים האלה. כרישים, צבים, חתולי ים, ועדיף גם כריש לוויתן.

בדרך כלל הוא מצליח. אני מניח שבזה הוא נמדד, על ידי בעלי הספינה. אם הצוללים חוזרים מרוצים, והעבירו V על כל אחד מהדברים שאמורים לראות שם, אזי הבעלים מרוצה ולמדריכי הצלילה יש מקום עבודה, כנראה טוב יחסית לאפשרויות התעסוקה שם, באיים הדי עניים האלה.dscn0588

את כריש הליוויתן הוגו דווקא לא הצליח לנפק, אף שהפלגנו בשיירה במשך כמה שעות, עם שאר הספינות, במקום בו הוא אמור להיות בדרך כלל. הוגו, כמו כל שאר הצוותים, פקח עיני נץ מגג סירת ה Dhori, סירת העץ המסורתית עליה הציוד וממנה יורדים למים.  ללא הועיל. כנראה שמישהו שכח להודיע לו, לכריש-ליוויתן, או שהוא נדד למקום יותר שקט בו לא יטרידו אותו המוני הצוללים.

כדי להבטיח שהצוללים יוכלו במידה גדולה של וודאות לראות את מה שהם באו לראות, יוצאות כל הספינות שמהן צוללים באותו מסלול בדיוק, מסלול בו ידוע בכל מקום מה אפשר לראות, על סמך נסיון העבר. אלא שכל הספינות יוצאות להפלגות של שבוע משבת עד שבת, ולכן כל הספינות גם מגיעות לכל אחד מאתרי הצלילה הידועים כ"טובים", באותו זמן בדיוק. התוצאה: רוב בעלי החיים הגדולים בהם אתה נתקל באתרי הצלילה השונים, לובשים ציוד צלילה. כן, יש ביניהם גם פה ושם כרישים, חתולי ים, צבים וכו, המנסים לצלוח את נחילי הצוללים בלי שהצוללים יגעו בהם. האתגר של הוגו, ומדריכי הצלילה האחרים: להצליח לשמור על קשר עין עם הצוללים שאותם הם מדריכים בתוך כל נחיל הצוללים המקיף את אתרי הצלילה.dscn0542

יתכן שאם היציאות של הספינות היו מדורגות בימים הצפיפות הייתה יותר קטנה, אבל מה שכל סיפור ההפלגה הזו עם הוגו מלמד אותי, הוא שהמין האנושי דילל את אוכלוסית בעלי החיים בים כל כך עד שמקומות כמו איי המלדיבים הם כבר מעין פארק ספארי, בו (כך שמעתי, לא מנסיון אישי) סביב כל צ'יטה כחושה מצטופפים עשרות ג'יפים ומאות תיירים. כך גם מתחת למים, למשל במקום אליו צוללים  בלילה כדי לראות nurse sharks. יש כמה כרישים בתמונה מעלה, בינות להמון הצוללים.

האזהרה הזו, "לא לגעת", חוזרת על עצמה בכל התדרוכים שהוגו מעביר לפני כל צלילה. הסכנה העיקרית, הוגו מזהיר שוב ושוב ללא לאות, היא מבעלי החיים האנושיים. מזעמם של הצוללים האחרים. אם בעלי החיים הימיים בהם תגעו יברחו, הם לא יקבלו את הסחורה המובטחת. הדברים הגיעו כבר בעבר לידי החלפת מהלומות, מעיד הוגו, עד כמה שזה קשה לעשות מתחת למים. אבל לא רק על האזהרה הספציפית הזו הוגו חוזר. צורת הדיבור שלו, באנגלית לא רעה כלל, מעבירה את המסרים שלו עם יתִירות ניכרת. פעמיים-שלוש במקרה הטוב. זה קצת מיגע, אבל אני מניח שהוגו הוא כבר למוד נסיון.20161225_113414

מצאתי את התדרוכים שלו אינפורמטיביים, במיוחד הציורים המלווים אותם, ציורים שהוגו משרטט לפני כל תדרוך על לוח מחיק לבן. בשרטוטים, הוא מצייר מהזכרון ציור סכימטי של אתר הצלילה, ברוב המקרים מה שנקרא Thila, גבעה תת מימית שפסגתה כ 15-20 מטרים מתחת לפני המים. בציור, גם המיקום המשוער של כל אחד מהדגים הגדולים שאפשר לראות בדרך כלל באתר הצלילה הזה. אני תוהה אם הוא מראה את הלוח גם לדגים, כדי שידעו איפה בדיוק להתמקם.20161229_141330_hdrכיוון שלוח הזמנים של הספינה מוכתב במידה רבה על ידי 3-4 צלילות ביום, הוגו מנהיג את העניינים גם מעל לפני המים, לא רק בזמן התדרוכים. חלק מזה, מתוך איזו מנהיגות שבאה לו באופן טבעי. המנהיגות הזו באה לידי ביטוי באחד הימים, אחרי שצולל בריטי, טיפוס נאלח למדי, שעליו כתבתי שלח מייל לבעלי הספינה, ובו אוסף תלונות די לא מוצדקות. בלי להתעצבן, בלי לשנות ממנהגו, הוגו פשוט המשיך להנהיג את ענייני הספינה בצורה מסודרת עד פדנטית, מאד לא הודית, מקפיד לרשום על הלוח בכניסה לספינה את רשימת כל הצלילות ומיקומן.20161229_173317למי שהיה בהודו, או סרי-לנקה או שניהם, הוגו בפרט ותושבי המלדיבים בכלל, הם מקרה די מבלבל. הם נראים הודים, כהים כמו הטמילים או הסינהלזים, אבל שפת הגוף שלהם היא כלל לא הודית. אין להם את תנועת הראש הכה הודית הזו, שלא ברור לך אם היא מסמנת כן או לא (היא מסמנת למעשה:"אני שומע אותך"). גם תנועות הידיים ממש לא הודיות. שפתם, Diwahi, דומה לאורדו, הם אומרים, אבל נשמעת לאזני יותר כמו malayalam, שפתם של תושבי Kerala, בדרום הודו. אותיות האלף-בית שלהם לא דומות לשום דבר. מרשים אותי ש 300 אלף תושבים מצליחים לקיים שפה מדוברת וכתובה, ותרבות, כאשר הם מפוזרים על פני אלף איים קטנטנים. יש דיאלקטים מקומיים, מספר הוגו, שבהם דוברים מאות ספורות של אנשים. כמו במקומותינו, שבהם אפשר למקם דובר ערבית-פלסטינית מדוברת עד לרמת הכפר הספציפי, כך גם שם.

וגם שם מברכים "סלאם עליכום".

טובות הנאה

אני לא עושה כלום לשם שמיים. גם ההסעות אחת לשבוע, של חולים פלסטיניים אל מעברי גלבוע וריחן הן בעיקר בשביל ההרגשה הטובה שלי, הן הרי לא משנות הרבה את המצב ככה או ככה, פרט למצב המוסעים כמובן. וטובת הנאה נוספת היא ההזדמנות שלי לדבר ולתרגל ערבית מדוברת.

לא תמיד זה עובד, התרגול. בשבוע שעבר הסעתי שני זוגות מרמב"ם חזרה למחסום, ודווקא התחילה שיחה נחמדה עם הגבר שישב לידי (לעולם ישב מקדימה הגבר), עד שאשתו מאחור החלה להתלונן שאתי הוא מוכן לדבר ולחלוק דברים, אבל אתה לא…

בהמשך הנסיעה פשוט ישבתי לי והקשבתי לשיחה שלהם. המילה הערבית העיקרית בשיחה הייתה המילה "סורה", תצלום. שאר המילים היו "אינסטגרם", "פייסבוק", "בלוטוס" ו"בטריה"  כאשר הנוסעים שלי שיתפו אחד עם השני ועם הרשתות החברתיות השונות את התמונות מהחוויה הבלתי נשכחת של לראות את הים, עד שנגמרה להם הבטריה בטלפון.

די מדהים שאנשים בשנות השלושים לחייהם, הגרים 38 ק"מ בקו אווירי מהים (מדדתי), צריכים להזדקק לטיפול כימותרפי במחלקה האונקולוגית של רמב"ם בכדי שיזכו לראות את הים, כל ים שהוא. והם לא היחידים. הבנתי כבר שאף פעם אין מחסור באנשים שילוו את החולים לבית החולים, לא רק בכדי לראות את הים, פעם ראשונה בחיים לרבים מהם, אלא בגלל שזה מאפשר להם לצאת ולהתאוורר, חופשה קצרה מבית הכלא שבו הם נמצאים. לרובם אין היתר לצאת לישראל, או לכל ארץ אחרת, למרות שהם חיים ב"אוטונומיה" הפלסטינית של שטחי A. המובלעות האלה של שטחי A, גם אם רמת החיים בהן סבירה, הן בכל זאת מקום די חונק מבחינת יכולת התנועה של הדרים בהם.

בנסיעה האחרונה שלי לגבול, בשבוע שעבר, הסעתי אח ואחות. אחרי שהורדתי אותם, השעה הייתה בערך אחת בצהריים, והייתי רעב. נכנסתי לכפר מוקיבילה, שממש צמוד לגדר ההפרדה, ממערב למחסום, לחפש מסעדה. לא מצאתי, אבל הכפר נראה במצב כלכלי לא רע, והאנשים בו, לעומת האנשים כמה מאות מטרים משם בשטחי A, נהנים מחופש תנועה לא מוגבל (חוץ מחיפושים פולשניים בנמל התעופה), מה שעורר בי מחשבות כפירה מסוימות. אולי הפתרון הוא סיפוח השטחים, וזהו? גם אם "בשלב ראשון" (לגרסת הבית היהודי) לא תהיה להם זכות הצבעה, תהיה להם אבל אזרחות כלשהי, דרכון ישראלי אני מניח. הם יוכלו לנוע בחופשיות, כל השוק הישראלי יפתח לפניהם מבחינת תעסוקה ומסחר, מצבם ישתפר. מה יהיה אחרי זה? לא יודע, אבל בטווח הקצר ומיידי, שזה גם הטווח שהפוליטיקאים מימין חושבים עליו, זה ישפר את המצב.

אחרי מוקיבילה, נכנסתי גם לכפר צנדלה, (או אולי סנדלה, חלק מהשלטים אומרים כך וחלק כך) וגם שם לא מצאתי מסעדה. אבל לאורך הכביש המוביל אל מעבר גלבוע, בצד של הכפר סנדלה, יש שורה ארוכה של דוכנים שהפעם גם נעצרתי לראות מה הם מוכרים. והנה עוד טובת הנאה המזומנת למי שיסיע אל הגבול: חבילות ענק של ירקות ירוקים טרייים טריים, ישר מהשדה, במחיר מצחיק. חבילה ענקית של מלוחיה וחבילה ענקית של תרד טרי טרי ומשובח עלו 18 שקלים, וזה רק חלק קטן ממה שיש שם.

מה עושים עם כל זה? לא בא לי על מרק מלוחיה, אז אחרי שהפרדתי את העלים (הרבה עבודה) בישלתי את העלים עם פולי חומוס שכבר היו לי מבושלים, ועדשים אדומות שבישלתי עם בצל וכמה שיני שום. 10 דקות של בישול העלים, ויש לכם נזיד טעים מאד. תיבול? מלח, פלפל וקצת כמון. אפשר להמחות (בממחה) או שאפשר לא.

גם הר התרד, הצטמצם פלאים במחבת. אחרי  בישול קצר עם כמה כפות קווקר, כמה כפות טחינה, ובצל מטוגן אחד ההר הוליד פשטידת תרד לא גדולה, אך מאד טעימה. טובות הנאה…

מה עוד? בכניסה לצנדלה יש שתי משתלות, אבל הן לא מצטיינות במיוחד, לא במחיר ולא במבחר. אבל בהמשך הכביש, בכניסה לישוב גן נר, יש תחנת דלק. בה הדלק זול, וגם אפשר לשטוף שם את המכונית מאד בזול ובעיקר בלי לחכות. המכונית יוצאת משם טובת הנעה. בכל מקום בחיפה התור לרחיצת המכונית תמיד שובר אותי ואני נכנס רואה את התור, ויוצא לא רחוץ.

ובדרך חזרה לחיפה, אם לא מבזבזים זמן על חיפוש מסעדות איפה שאין, אפשר וכדאי להכנס לקיבוץ הזורע, לביקור במוזיאון ווילפריד ישראל. הצרה שבימי השבוע הוא פתוח בתיאוריה עד 14:00, בפועל הוא נסגר לרוב לפחות רבע שעה קודם. קטני אמונה, הם לא מאמינים שמישהו יטרח ויגיע, אבל שווה לטרוח ולהגיע לשם, תמיד יש דברים טובים. טובת הנאה.

או סעו לגלריה באום-אל-פאחם, בה הסתיים השיפוץ ויתכן שהיא תוכר סוף סוף כמוזיאון. יש תערוכה של גרשון קניספל.

ניו־זילנד

לילה, שדה פתוח באי הדרומי של ניו־זילנד, אתר קמפינג בו חונות מכוניות, ובמכוניות נמים בני אדם. ביניהם – בני וזוגתו שתחייה. ועכשיו הוסיפו לזה רעידת אדמה בעצמה של 7.8 בסולם ריכטר.

מה חושבים להם שם האנשים, שמתעוררים ומרגישים שכל עולמם זז? מה שכמעט כולם חושבים, כך מסתבר בבוקר שלמחרת, הוא שמנסים לפרוץ להם למכונית, או שמישהו רוקד על גג מכוניתם.

לפחות עד שמגיעה לחלקם, למשל הודעת ווטסאפ, למשל מחיפה, ישראל, המבשרת להם על רעידת האדמה, וממליצה להם להניע את הרכב ולעלות למקום גבוה, שם לא ישיגם הצונמי שמגיע אחרי רעידת האדמה – צונמי שבשורתו הגיעה לצידו השני של העולם לפני שהגיעה למקום התרחשותו ממש.

אבל לחלקם לא מגיעה הודעה ממרחקים, למשל לאותן שתי גרמניות ששכבו רועדות מפחד עד הבוקר, משוכנעות שמנסים לפרוץ למכוניתן, וכל אחד ממאות רעידות המשנה שחזרו בשעות אחרי כן, נדמו להן כניסיון פריצה מחודש. קשה לי לתאר לעצמי כמה מפחיד זה היה עבורן.

מאלף, עד כמה התרגלנו למחשבה שהטבע מאולף, ורק האדם הוא זה שיש לפחד ממנו. אך האם זה לא מדויק סטטיסטית?
מה היחס בין מספר בני האדם המתים מיד אדם לעומת מספר בני האדם המתים מ"יד" הטבע?
מה היחס בין מספר בעלי החיים המתים מיד אדם לעומת מספר בעלי החיים המתים מיד הטבע?

כששמעתי את הסיפור הזה, מיד נזכרתי בשיר הזה, של קרול קינג.

בגבעות

כבר כמה שנים אני מנסה להגיע לרוואבי. הפעם הצלחתי – ארגון "בדרך להחלמה" בו אני מתנדב ארגן סיור למקצת מהפעילים לעיר הפלסטינית החדשה רוואבי (גבעות בערבית) הנבנית 25 דקות מרמאללה. הביקור הקודם אליו הייתי רשום, של עמותת האדריכלים, התבטל. הסיור הזה התמלא תוך יום, אבל נרשמתי ברשימת ההמתנה, ויומיים לפני צאת הסיור, היו מספיק ביטולים ונכנסתי לרשימה. למזלי, אני יכול לעשות דברים מעין אלה בהתראה קצרה.

אז נסעתי לפרדס חנה, לביתם של הזוג שהקים את "בדרך להחלמה", ומשם נסענו ברכבם (9 מושבים, זה שבו הם מסיעים 3 (!) פעמים בשבוע חולים מרמב"ם למחסום ארז וחזרה) למחלף לטרון. שם נפגשנו עם שאר הקבוצה ועם דובי וייסגלס, לשעבר ראש הלשכה של אריק שרון, שכיום מסייע לבאשר מצרי, היזם הפלסטיני המקים את העיר, לצלוח את מסלול המכשולים שישראל מציבה בדרכו.

יצאנו לדרך ותוך כדי נסיעה קיבלנו מעו"ד ויסגלס את סיפור הרקע להקמת העיר, רק כהקדמה לפגישה עם היזם יותר מאוחר באותו היום, במרכז המבקרים ושווק הדירות של העיר. בין היתר למדתי שיותר מדינות מכירות ברשות הפלסטינית מבישראל, 27 מדינות יותר ליתר דיוק. שברמאללה יש יותר נציגויות דיפלומטיות זרות מאשר בתל אביב, ושעד כה השקיעו היזם וקרן השקעות קטארית כ 800 מליון דולר במיזם הנדל"ן הזה.

השקעה ענקית, ש 150 מליון דולר מתוכה היו למימון תשתיות שהרשות הפלסטינית הבטיחה לבנות ולא קיימה. סך ההשקעה של הרשות במיזם הוא אפס, למרות מזכר הבנות שנחתם אתה לפני התחלת הבניה, בו התחייבה לספק תשתית תחבורתית, בתי ספר, תחנת משטרה, כיבוי אש, אמבולנס, דואר, מערכת ביוב ועוד.

כל ההשקעה הזו כמעט וירדה לטמיון בגלל שר הביטחון הקודם, "השמאלן הידוע" בוגי יעלון, שסירב בתואנה מגוחכת כלשהי (על אי כינוס איזו וועדה משותפת שלא כונסה גם כך 15 שנים), לאשר את חיבור העיר לרשת המים. עשרות רבות של רוכשי דירות ביטלו את קנייתם וכל הפרויקט נכנס למצוקה קשה של תזרים מזומנים. יעלון משך את העניין שנה, עד שאחת מסגניות היועץ המשפטי לממשלה הצביעה על כך שאי אספקת מים לאזרחים הוא עבירה על החוק הבינלאומי ואישרה את החיבור.

אין לי ספק שידו של דובי ויסגלס, איש מאד מאד מקושר, הייתה משמעותית בפתרון המשבר הזה, כי אי אספקת מים היא משהו שבנסיבות רגילות ישראל לא מתרגשת ממנו, אפילו כשמדובר באזרחיה היא, למשל בכפרים הלא מוכרים בנגב. לא מזיק גם שחצי מיליארד שקלים בשנה של חמרי בניין נרכשים בישראל: מרצפות משתלבות מאקרשטיין, קולטים לדודי שמש מכרומגן ועוד ועוד. שאר חמרי הבניה מיוצרים במפעלים שהוקמו סביב אתר הבניה: בלוקים, ברזל לבניה, ואבן משובחת לציפוי ממחצבה במקום ומנסרת אבן משוכללת ביותר שהוקמה לידה. 1-dsc04399סך כל המועסקים במפעלים אלה ובבניה עצמה הופכים את בוני רוואבי למעסיק הפרטי הגדול ביותר ברשות הפלסטינית, מה שאמור להבטיח גם יחס חיובי לעיר מצד הרשות הפלסטינית, ועל פניו, איש מהפוליטיקאים הפלסטינים לא מתנגד לבניית העיר, אבל היחס הזה כאמור, לא מתרגם לקיום ההתחייבויות החוזיות להשקעה בתשתיות העיר.

לראיה, הם אישרו עד כה את כל 3500 עסקאות רכישת הקרקעות לבניית החלק הראשון, גרעין העיר. המון עסקאות כי חלקות האדמה ברשות מאד קטנות. ואלו רק החלקות לבניית הגרעין המרכזי של העיר. כל עסקת נדל"ן על ידי תושב חוץ חייבת אישור של האוצר הפלסטיני. והיזם, באשר מצרי, למרות שנולד וגדל בשכם, הוא תושב חוץ, אזרח אמריקאי.  שבגיל 17, אחרי שנכלא כמה פעמים על ידי ישראל בעוון פעילות פוליטית, לא אלימה לגרסתו, ברח לארה"ב שם למד הנדסה בווירגיניה טק, אוניברסיטה מעולה. הוא בן למשפחה מאד עשירה, מיליארדר, אשתו אמריקאית, ושתי בנותיו למדו שם, אבל הוא נענה לחיזורי ערפאת אחרי גולים מצליחים בניכר, וחזר לרמאללה. אחרי שבחן כל מני אפשרויות, בין היתר מפעל הרכבה למכוניות החליט להמר על בניית עיר.

אבל הוא יכול לקבל רק דרכון של כבוד מהרשות. דרכון של ממש, צריך שיהיה בו מספר תעודת זהות שרק ישראל מספקת, ומי שנעדר מפה יותר משבע שנים מאבד את זכותו להיות תושב, גם ברשות הפלסטינית. כלומר, אם הוא לא יהודי. אם הוא יהודי גם היעדרות של 2000 שנה היא בסדר. זהו רק אחד מתוך מספר גדול של מנגנוני טיהור אתני שישראל מפעילה, שהתחלתו אולי בהגדרת הפלסטינים שניסו ב 1948 לחזור הביתה כ"מסתננים".

לא רק דרכון פלסטיני הוא לא יכול לקבל, גם ויזת עסקים ישראל לא נותנת לו אלא רק ויזת תייר לשלושה חדשים בכל פעם. וזה לא בגלל שהוא לא עושה פה עסקים. הרבה עסקים הוא עושה עם ישראל, ורק תנאי אחד לו, שמה שהוא קונה לא ייוצר בהתנחלות. תנאי סביר ביותר, אבל כזה שזאב אלקין ניסה לאסור בחקיקה בזמנו.

עברנו ליד מודיעין, עיר שבמידה מסוימת היא המודל של רוואבי, אלא שרוואבי מנסה להיות יותר מפרבר שינה ויש בה הכנה לאיזורי תעסוקה ובילוי רבים. עברנו במחסום נעלין, עברנו ליד התנחלות עטרת הסמוכה לרוואבי, התנחלות בת 40 משפחות המנסות כבר שנים לעכב את בניית העיר שתי גבעות הלאה, ממש לא בקו ראיה, בתירוצים שונים, כולל 4 עתירות לבג"ץ שנדחו עד אחת. ואז עצרנו בכניסה לכביש הגישה המאד צר לעיר, וחיכינו למדריכה ולרכב שיוביל אותנו.

הכביש צר, לבטח בעבור עיר שתכיל 40 אלף תושבים (כרגע מכילה 300 משפחות, ודירות נמסרות מדי יום לרוכשים). למה הכביש כל כך צר? כי למרות שהעיר רוואבי בנויה כולה בשטח A ויש רצף של שטחי A (שליטה אזרחית וצבאית של הרשות) בינה לבין רמאללה, שם יעבדו בשלב ראשון רוב הדיירים (מה שהווה שיקול מרכזי בבחירת האתר) עדיין, קטע זעיר מהכביש עובר בשטח C, ובגלל קטע זעיר זה, ישראל כבר שלוש שנים לא מאשרת את הרחבת הכביש כולו. למה? ככה. הפלסטינים כבר הפסיקו לשאול שאלות כאלה.1-dsc08300

שיפא, המדריכה שעלתה לאוטובוס, הייתה נחמדה מאד, והאנגלית שלה הייתה שוטפת ואידיומטית (לא "יחסית לערבים", בכלל). היא אחת ממספר נשים לא קטן המהווה אחוז לא מבוטל מצוות ההקמה בן 400 הא.נשים. מהנדסת בוגרת אוניברסיטת ביר-זית הסמוכה (4 דקות נסיעה) שעבדה בחישובי הכמויות של הפרוייקט ומעת לעת גם מקבלת קבוצות של מבקרים. היא כבר גרה בעיר, יחד עם בעלה וילדתה, מכסה את ראשה, אבל רוב העובדות האחרות לא, ואפשר גם לראות יחד אתה בתמונה,  בפינה השמאלית מעלה, גם את מרלין מונרו  בתמונה האיקונית על גבי אחד מעמודי האצטדיון.

למה הם קיבלו אותנו וטרחו לארגן לנו סיור, כיבוד קל ופגישה עם היזם? אולי בזכות פעולת ההתנדבות של "הדרך להחלמה". אולי בגלל שלמיזם חשובים יחסי ציבור טובים בשני הצדדים. לבטח לא כרוכשים פוטנציאלים – הרשות לא תאשר כנראה רכישת דירות ליהודים ישראלים. מצד שני יש מספר לא קטן של דירות שנרכשו על ידי ישראלים, ערבים ישראלים. כי אפשר לרכוש שם דירת 3 חדרים מושקעת, בבניין יפה, עם חניה, הסקה מרכזית בגז וחימום מים סולרי ב 50 אלף דולרים, ויש לא מעטים הרוכשים דירות שם כדירות נופש לסוף שבוע.1-dsc04411

אז איך העיר? בנויה לתלפיות, צפופה, בתים בני 6-7 קומות, מצופים כולם באבן מקומית, העיר מחולקת רבעים רבעים, 23 בתכנון מתוכם שלושה גמורים והרביעי בבניה. כל הרבעים מקיפים מרכז עיר ובו בניני משרדים, מסחר ובילוי. גם מסגד וכנסיה. התכנון הכולל נעשה על ידי חברת ההנדסה האמריקאית AECOM, והתכנון האדריכלי וההנדסי המפורטים על ידי מהנדסים פלסטיניים, שאחוז מאד גבוה מהם נשים.20160928_115142.jpg

יש בפאתי העיר גם אמפיתיאטרון גדול, עם 15000 מושבים, פרק הרפתקאות, קיר טיפוס, אומגה, גן ציבורי גדול שמקזז קצת את מיעוט השטחים הירוקים בתוך השכונות. העיר בנויה על תוואי מאד משופע, ועלויות הפיתוח היו גבוהות, בין היתר כי ישראל לא אישרה לחברה ישראלית לבצע שם פיצוצים, והכל נחצב על ידי כלים הנדסיים.1-dsc04368

השיפוע מנוצל בכדי להפריד את כניסת הולכי הרגל למבנים, בחלק הבניין הפונה במעלה המדרון, מכניסת המכוניות, במפלס יותר נמוך, זה הפונה במורד המדרון. גם הנוף הרבה יותר פתוח לרוב הדירות, בזכות השיפועים החדים. כמו בחיפה. לחלק מהדירות יש גם נוף לים. כשהראות טובה, אפשר לראות את תל אביב והים שמעבר לה. אין לי גם ספק, שמזג האוויר שם יותר סימפתי מאשר במישור החוף.1-dsc08310

היזם צופה שהעיר תחולל שינוי משמעותי בדפוסי המגורים של האוכלוסיה הפלסטינית, שבה כיום הרבה מאד משפחות גרות כמה דורות יחד, והכלה עוברת לגור עם בעלה בבית הוריו, יחד עם החותנת. האפשרות להפסיק לגור תחת סוליית החותנת, במחיר שאנשים יכולים להרשות לעצמם, היא גורם משיכה לא מבוטל ללא מעט נשים פלסטיניות. התמונות במרכז השיווק והמבקרים משדרות בדיוק את המסר הזה. משפחה גרעינית קטנה, ילד אחד, כמו במערב.

הייתי הולך לגור שם? לא. חיפה יותר יפה ממנה, ויש פה ים. אבל הייתי שמח לחזור לשם, ולראות האם תתפתח שם עיר חיה, עם מרכז עירוני הומה ואזורי תעשיה פעילים, או שהעיר תהיה רק פרבר שינה מנומנם כמו מודיעין או שוהם. יש גם סכנה שדירות רבות יקנו על ידי פלסטינים מהתפוצות, והעיר תהיה ברוב עונות השנה עיר רפאים, כמו שכונות מסוימות בירושלים, אך זה משהו שהיזמים מודעים לו ומנסים כבר עכשיו למנוע..

ההפלגאסנה

כשחומי שלח לי מייל, ובו תאור ההפלגה המתוכננת בין איי יוון, זה היה משהו שלא יכולתי לסרב לו. יותר מזה, זה היה משהו שאפילו זוגתי שתחייה לא הצליחה לסרב לו, למרות שבאותו זמן היינו רק בתחילת שהות האמן בת ששת החדשים שלה בפריז המעטירה. מינון של חו"ל ממש לא היה חסר לנו.

כי ההפלגה הכילה כמעט את כל המרכיבים הנדרשים בכדי להרחיב את דעתו, וגם את גוו של אדם. יוגה, בהדרכת אחד המפליגים, מורה ליוגה (ומכאן "הפלגאסנה" – הלחם של הפלגה ואסנה – תנוחה ביוגה). פילוסופיה, עם פרופסור לפילוסופיה שלבסוף לא הפליג עמנו, מה שמראה שמן הסתם משהו היה פגום מלכתחילה בפילוסופית החיים שלו. כי איך אפשר לוותר על הזדמנות להפליג עשרה ימים תמימים בין האיים הציקלאידיים של יוון, במזג האוויר הנפלא של תחילת חודש ספטמבר? מזכיר את סיפור Byzas, שנועץ באורקל של דלפי, שם נאמר לו להקים מושבה מול "ארצם של העיוורים", והוא הקים את ביזנטיון במקום בו נמצאת איסטנבול של היום, מול המקום בו מן הסתם גרים עיוורים, כי רק עיוורים לא מסוגלים להבחין שהמקום האידאלי להקמת המושבה הוא ממול, בצד האסייתי של מיצר הבוספורוס.

בסופו של דבר, ולאחר מספר חילופי גבריי (ונשיי), טסנו לאתונה, לקחתנו אוטובוס לנמל ויצאנו לדרך. לא אלאה אותכם בתיאורי המים הצלולים אלא רק עד כדי תהיה מדוע המים במקומותינו כל כך לא צלולים. הים הוא הרי אותו הים (והערבים אותם…), ואני לא רוצה להאמין שאת השפכים מטהרים פה פחות מאשר ביוון. גם את הנילוס כבר אי אפשר להאשים בעכירות הים מאז שסכר אסואן החל עוצר (ואוצר) את הסחף הפורה שהנילוס נושא מאפריקה ומחרב בכך את חקלאות מצריים.

האיים הציקלאידיים היו ב bucket list שלי שנה בערך, מאז אותה שהייה של יומיים באתונה עם ידידי סש(נק)ה אחרי ההפלגה הקודמת (והראשונה) שלי, לפני שנה באיים האיוניים של יוון. במשרד נסיעות ברחוב ניקיס, ליד מסעדת אבוקדו הצמחונית (נפלאה, במספר שלושים באותו רחוב) ראיתי פוסטר של האי paros, ואמרתי לעצמי שצריך להגיע לשם בהזדמנות, אז שאוותר על הזדמנות שכזו?

paros, האי בו נכרה השיש שממנו עשויים רוב הפסלים היוונים שאנו מכירים, כגון וונוס ממילו, וגם המאוזוליאום של נפוליאון בפריז, היה יפה, אבל לא היפה ביותר מהאיים בהם עגנו. דווקא איים פחות מוכרים, כמו kythnos, serifos, sifnos היו יותר "הדבר האמיתי".

באיים הצחיחים האלה, כנראה בתכנון על של איזה אדריכל נוף מוקמו כנסיות קטנות וצחורות על פסגות ההרים ובקצות לשונות היבשה. בהוראת אותו אדריכל עליון, או אולי מעצב, סויידו כל הבתים לבן בוהק, ללא יוצא מן הכלל, וכל הדלתות והחלונות נצבעו באותו גוון מסויים של כחול, כמעט ללא יוצא מן הכלל. אלמלא הפשטות הבסיסית של הבתים, האנשים, והסביבה הבנויה, אפשר היה לחשוד שכל האיים הציקלאדיים הם תוצר של מאמץ מיתוג רב שנים.

אבל הם לא. המראה הזה הוא תוצאה של שילוב בין מסורת, עוני, וצניעות בסיסית. גם הטברנות שאפשר למצוא בכל מקום, גם הן מציעות מקומות נחמדים לגמרי, ואוכל טוב בדרך כלל, בלי הרבה התחכמות, ובמראה לא מעוצב בעליל. מספיק המיקום ממש על שפת המים (כנראה שאין הבדלים גדולים בין גיאות לשפל שם), התפריט עם האוכל המסורתי, שגם לטבעונים לא חסר בו מבחר, והשרות הכה נעים. נמל יפו היה יכול להיות כזה, אבל הוא לא – עניין של אופי לאומי כנראה, או העדרו.

גם צללנו, פעם אחת, בפארוס. המים כה צלולים שם, שרואים עד למרחק של 35 מטרים שאין בעצם הרבה מה לראות שם,  מתחת למים. מעט מאד צמחיה, מעט מאד דגים, פה ושם פיסות של כדי חרס מספינה שטבעה ופזרה שם אמפורות (כדים לאכסון נוזלים ען שפיץ למטה). אני מתרשם שנשארו בים בעיקר אותם דגיגונים שלאדם אין בהם עניין מסחרי, ומעט מאד דגים גדולים יותר. תמנונים אפשר לראות תלויים לפני מסעדות הדגים, לא במהלך צלילה.

חוץ מזה, ישנו האי Delos, זה שבו אדם לא יכול היה להוולד או למות, מן שטח אקס-טריטוריאלי שאליו באו אנשים מכל חלקי יוון הגדולה של פעם, שכללה את אסיה הקטנה, לזבוח לאפולו וארטמיס. אתר ארכאולוגי שווה ביותר, כולל פסיפסים משובחים ביותר, ופסלי פאלוסים שעברו כריתה אפילו יותר ראדיקלית מזו שיהודים עוברים.1-dsc08168 גם היום אי אפשר ללון או לעגון שם במשך הלילה, אז עגנו באי קרוב, שומם לגמרי שאליו בעיקר באים ציידים לצוד, לא ברור מה כי האי שומם לחלוטין. שם, חשבתי לי שהמודל הזה של דלוס, יכול להיות אולי מודל לשטחים הקדושים לדתות השונות בירושלים, או לירושלים בכללה. מקום מאחד במקום מפריד, מקום שכולו קודש, כולו רוחניות, בלי שיקולים טריטוריאליים שמנוטרלים למפרע. מקום בו כל הדתות מתחרות בבניית מקדשים ומקומות פולחן עוד יותר מפוארים במקום להתחרות בסכינים ונטרולים.

אבל באי דלוס היה גם מרכז גדול של סחר, בעיקר סחר בעבדים, עד 10,000 ביום. על זה אפשר לוותר.

סעו ליוון.

בעולם הראשון

ראיתי לא מזמן, באינטרנט כמובן, אלא מה, פרק מתכנית "טלויזיה" בשם Last Week Tonight שאותה מנחה John Oliver הצנון הבריטי, ובה תחקיר יסודי למדי על ההלוואות שמעניקים סוחרי המכוניות בארה"ב לאנשים עניים, כביכול כדי שיוכלו לקנות מכונית. "אנשים עניים" לצורך זה מוגדרים ככאלה שאין להם היסטורית אשראי או שהיסטורית האשראי שלהם לא טובה, כלומר שיש להם בעברם מקרים של אי עמידה בתשלומים, או פשיטת רגל, או reposession, כלומר שלקחו מהם משהו שהם לא עמדו בתשלומים שלו.

סוחרי המכוניות מוכרים להם מכונית, לגמרי באשראי בכל זאת, במחיר שהוא פי שתיים או שלוש מהמחיר הריאלי של הרכב. חוץ מזה, במכונית מותקן מכשיר שמשבית את המכונית בתוך 5 ימים מיום שבו לא בוצע תשלום בזמן. אז באים ולוקחים לקונה את המכונית, וכל התשלומים שהוא שילם עד אז, היו כלא היו. בממוצע, בעסקאות כאלה הקונה משלם כ 7 תשלומים לפני שהוא לא מסוגל יותר ולוקחים לו את המכונית. מכונית אחת שהתכנית עקבה אחרי ההיסטוריה שלה, גרוטאה מתוצרת KIA נמכרה כך 13 פעמים בשלוש שנים, כל פעם במחיר מופקע להחריד, עד שנגנבה מהלקוח האחרון שלה.

אם אתם תוהים, למה אנשים שאין להם כסף לקנות מכונית בכל זאת קונים מכונית, אז בתכנית השיבו גם על זה, בדוגמה של אם חד הורית לשלושה ילדים, שיוצאת בחמש וחצי בבוקר לעבודה בתחבורה ציבורית, ולוקח לה שעתיים בכל כיוון. במכונית היה לוקח לה 10 דקות, היא אומרת.

אפשר כמובן לשאול למה היא לא הולכת ברגל או נוסעת באופניים, 10 דקות במכונית זה אולי 30 דקות ברגל. אבל היא שוקלת כ 150 קילו (קילוגרמים של עוני) כך שזה לא ריאלי.  אפשר לשאול למה היא לא חוסכת כסף וקונה מכונית בזול במקום לקנות בתשלומים בריבית שנתית של כ 25%, אבל זו לא שאלה רלוונטית. זה כמו לשאול למה יש לה שלושה ילדים שהיא לא יכולה לפרנס. השאלה הרלוונטית היא למה מדינה שאנו נוטים לחשוב עליה כמדינת עולם ראשון לא מספקת תחבורה ציבורית לתושביה.

למעשה, אם משווים את ארה"ב למדינות כמו צרפת או גרמניה, לפחות על פי הקריטריון של תחבורה ציבורית, ארה"ב היא בעולם הרביעי, בפיגור אחרי מדינות כמו ישראל או תאילנד.

צרפת למשל היא מדינה שבה אדם יכול לחיות ממש מצוין ללא מכונית משלו, בזכות מערכת ענפה ורב שכבתית של אמצעי תחבורה, מערכת כל כך ענפה, שגם אחרי ששה חדשים בפריז אני לא בטוח שהצלחתי לגלות את כל מרכיביה. אבל הנה מה שמצאתי:

מערכת הרכבות היא מערכת היררכית שבה ספרתי שש רמות.
יש את קווי החשמלית (tram) המחברים במסלול מעגלי את נקודות הקצה של הרכבת התחתית, נקודות שהן גם טרמינלים קטנים של אוטובוסים להמשך נסיעה הלאה, מעבר לתחום המאד גדול שמכוסה על ידי הרמה השניה: 14 קווי מטרו ולהם מעל 300 תחנות ושבהם אפשר במחיר כרטיס יחיד לנסוע למרחקים אדירים. כל זמן שנשארים בתוך המערכת, אפשר לנסוע כל היום. לא רואים הרבה מהעיר, אבל כשמגיעים לתחנה אליה כיוונתם, ולא הייתם שם קודם, זו תמיד חוויה לצאת מהחושך אל האור, ולגלות פן אחר וחדש של העיר. מרתק.

ואחרי כן יש את מערכת הרכבות הפרברית, ה RER, שלו כחמישה קווים שעם הסתעפויות מספר מכסים אזור עוד יותר רחב של ערי לווין של פריז. ולמרחקים עוד יותר ארוכים, באזור סביב פריז שנקרא Ile de France יש את מערכת הרכבות transilien שגם היא שייכת ל SNCF, חברת הרכבות הממשלתית הצרפתית (הצרפתים לא מאמינים בהפרטה, לא בשירות מסוג זה).plan_transilien_idf

ואחרי כן יש את הרכבות הרגילות, הרמה החמישית בהיררכיה של הרכבות, שנקראות TER ולמרחקים של עד כמאה וחמישים ק"מ מהבירה המחירים בהן סבירים והמהירות גם. למרחקים יותר ארוכים יש את שרות ה TGV האולטרא מהיר, המתחרה בהצלחה בטיסות פנים. לא במחיר, לפעמים זה יותר יקר מטיסה, אבל כשמשקללים את עלות ההגעה לשדה התעופה בשני הקצוות, ואת סך כל הזמן, אז גם למקומות רחוקים מפריז, כמו ניס או מרסיי, מהר יותר ברכבת ולא הרבה יותר יקר. לבטח הרבה יותר נוח.

כל המערכת הזו, בניכוי שביתות די תכופות, עובדת נפלא. צד האינטרנט שלה, לא ממש מזהיר, ואין להם מערכת אחת שבה אפשר לברר את אפשרות ההגעה בכל רמות ההיררכיה של הרכבות. גם בכל אחת מהרמות יש אתרי אינטרנט (כמו למשל זה) לחישוב מסלולים ורכישת כרטיסים שמאד מפגרים ביכולות ובנוחות, גם למי שמסתדר בצרפתית. אבל באינטרנט אין וואקום, ויש מספר אתרים פרטיים למשל captain train  המפרסמים את עצמם אגרסיבית בתחנות המטרו, ההופכים את עניין ההתמצאות ורכישת הכרטיסים להרבה יותר נוח ומהיר.

אם נשאר עם המרחקים הארוכים, אזי מעבר לטיסות, ויש הרבה טיסות מפריז – כל חברות ה low cost פועלות משם (בערך, כי אחד משדות התעופה, Beauvais מאד רחוק מהעיר, ולהגיע אליו עולה לעתים יותר מהטיסה המאד זולה שראיין אייר מציעים משם), יש גם אוטובוסים למרחקים ארוכים, שמציעים מחירים הרבה יותר זולים אבל זמני נסיעה ארוכים בהרבה. רוב האוטובוסים האלה (לעניים, וצעירים שזמנם בידם) מופעלים על ידי ouibus, חברת בת של חברת הרכבות. לא ברור לי מודל העלות של השירות הזה.

למרחקים קצרים, בתוך פריז למשל, יש גם רשת אוטובוסים שעם הזמן, אחרי שהכרנו כבר את העיר קצת התחלנו פה ושם גם לנצל אותה. שרות המפות של גוגל לא הציע מסלולי אוטובוס עד לא מכבר, אבל moovit כן.  מערכת האוטובוסים הרבה יותר איטית מהמטרו והעיר די פקוקה, אבל רואים את העיר. מצד שני, ברגל או באופניים, רואים עוד יותר טוב.

פריז, עיר די שטוחה ויחסית קומפקטית, מאד נוחה להליכה וזה מה שבדרך כלל עשינו. אבל לרוכבי אופניים מזומנת רשת מסועפת של שבילי אופניים, עם רמזורים משלהם, ומערכת של השכרת אופניים בשם Velib המציעה 23600 זוגות אופניים ב 1800תחנות המרוחקות לא יותר מ 300 מטרים האחת מהשניה (לעומת 500 מטרים לתחנות המטרו). שימוש באופניים של עד חצי שעה הוא חינם, ויש אפליקציה משוכללת המראה לך על מפה איפה יש אופניים פנויים ואיפה יש עמדה פנויה להחזרה. אפילו מפות גוגל מכירות את האפשרות הזו ואפשר לתכנן מסלול בשימוש של velib, אמצעי תחבורה ציבורית לכל דבר. ברוב טיפשותי, לא ניצלתי את הכלי המדהים הזה, אולי כי חיפה תלולה מכדי שאהיה רגיל להשתמש באופניים בכדי להתנייד, לא לספורט.

וכמו שיש Velib לאופניים, כך יש Autolib למי שצריך מפעם לפעם מכונית בתוך העיר. אולי להוביל קניות, או סתם. זו רשת של 3,980 מכוניות חשמליות המפוזרות ב1,084 תחנות ברחבי העיר, לא מייצרות זיהום, תמיד מובטח להן חניה חינם כולל 5,935 תחנות טעינה. ימות המשיח. היה יכול להיות שימושי בחודש הראשון לשהותנו כשהיינו צריכים להצטייד בכל מיני דברים, אבל לא ידענו על זה. (יש גם את utilib, השכרת רכב לבעלי מקצוע, כגון שרברבים וחשמלאים, בתמונה מטה)2-20160712_183352

בקטגוריה של נסיעה במכונית פרטית, חוץ משרות ההשכרה מעלה, וסתם השכרת רכב, ומוניות, ושירות Uber של אנשים שמכוניתם משמשת מונית לעת מצוא, יש גם את מה שהצרפתים קוראים covoiturage, שיתוף נסיעות, כמו למשל שרות התווך לנסיעות משותפות BlaBlaCar שאותו דווקא ניסיתי כמה פעמים וגם סיפרתי על זה כאן. שימושי לנסיעות בינעירוניות כאשר לא השכלתם לקנות כרטיס רכבת המון זמן מראש, כי כרטיסי הרכבת מתייקרים מאד עם התקרב זמן הנסיעה.

מצד שני, ממש בזמן האחרון התחילה הרכבת למכור כרטיסים מוזלים ל TGV ברגע האחרון ממש באתר בשם ouigo. חברת הרכבות היא אמנם ממשלתית, אבל גם הם מבינים, לאט אמנם, שלא הגיוני לצאת עם רכבת חצי ריקה רק בגלל שאנשים לא מוכנים לשלם מחירים פסיכיים כאלה.

יש גם שירותים של השכרת רכב מאנשים פרטיים, למשל הסטארט-אפ הצרפתי Drivy, המגדירים את עצמם כך: "Rent the cars next door". כמו Uber רק בלי הנהג. יוצא הרבה יותר זול כי הביטוח נשאר של בעל הרכב, ויותר זריז כי אפשר לשכור רכב מהסוג שמתאים לך שנמצא פיזית קרוב אליך. עולם חדש נועז, לא? ויש עוד שירות, של החלפת רכבים בין אנשים היוצאים ל Vacance האחד באזור של השני, שעל טיבו עדיין לא עמדתי.

אני בטוח שהתמונה מעלה לא מכסה את מגוון אפשרויות ההתניידות שעומדות לרשות הצרפתים, וגם הם ללא ספק מבולבלים כאשר הם מחליטים לנסוע לאן שהוא. אבל גם את הוואקום הזה ממלאים שירותי אגרגציה כמו Kelbillet בצרפת או gopili באנגליה, שבוחנים את כל סל האפשרויות: טיסות, רכבות, אוטובוסים, שיתופי הסעות, ומציעים לך את האפשרויות, מדורגות על פי קריטריונים כמו מחיר, זמן, נוחות.

אולי צריך להפסיק להשתמש בתואר "אמריקה" לתיאור דברים משופרים…

לסיכום כמה טיפים למתניידים בפריז:

שווה לקנות חבילה של 10 כרטיסי +T ב 14.1 יורו – ברוב המקרים יוצא יותר זול מקניית Passe Navigo שבועי או חודשי במיוחד אם אתם מתניידים בעיקר במרכז העיר, אלא אם אתם באים לשבוע, ומנסים לראות את כל העיר ותיסעו 4 נסיעות או יותר בממוצע ליום. Passe Navigo מתומחר בכדי לתעדף את תושבי הפרברים המרוחקים, איזורים 4 ו 5, ופריזאים הגרים במרכז בדרך כלל לא קונים אותו, אלא אם הנוחות חשובה להם מהמחיר.

כרטיסי +T טובים לכל אמצעי התחבורה, אבל אי אפשר לעבור ממטרו לאוטובוס או להפך. אפשר לעבור חפשי ממטרו למטרו, ובכרטיס אחד לנסוע במטרו בכל האזורים בלי תוספת מחיר, ב RER לאיזורים  3-5  המחיר משתנה, ויותר יקר אבל יותר מהיר.
אפשר לעבור מאוטובוס או חשמלית לאוטובוס או חשמלית, ויש להחתים את הכרטיס בכל פעם, במגבלת זמן  של 90 דקות מההחתמה הראשונה עד ההחתמה האחרונה (לא עד סיום הנסיעה)  ובלי הגבלת מרחק, אבל אי אפשר לעבור לאותו מספר קו, כלומר אין עצירות סתם. אי אפשר לעבור אם הכרטיס נרכש מאצל הנהג, רק כרטיסים שנרכשו מראש או במכונות. החוקים באתר הזה

אם אתם נוסעים ב RER או רכבת פרברית אחרת, שווה לקנות את הכרטיסים, הלוך וחזור בתחנת המטרו ממנה אתם יוצאים, כי אז הכרטיס כולל גם את המטרו עד לתחנת הרכבת ממנה תצאו.

הדרך הזולה ביותר להגיע לשדה התעופה אורלי, ממנו טסה לארץ חברת הלואו קוסט טרנסאביה היא באוטובוס לילה, Noctilien, בכרטיס יחיד שעולה 1.41 יורו. זה גם הכי מהיר… בשעות היום הדרך הזולה ביותר היא במטרו 7 עד ל Villejuif ומשם בחשמלית 7 לשדה. שני כרטיסי +T.

לונדון

הרכבת בין פריז ולונדון, דרך המנהרה מתחת תעלת לאמנש היא פלא של ממש. היא נוסעת במהירות ממוצעת של כ-300 קמ"ש, עוברת במנהרה בעומק של 75 מטרים מתחת לפני הים, ומביאה אותך תוך פחות משעתיים וחצי ממרכז עיר אחת למרכז השניה. עוברים מרכבת תחתית (metro) לרכבת הזו, ובצד השני שוב לתחתית (tube),וזהו. קל, מהיר ופשוט. לא עמדנו בפיתוי להתנסות בזה, ומיד כשהגענו לפריז הזמנו כרטיסים, לחמישה ימים. שלושה חדשים מראש, כי מחירי הרכבות באירופה עולים לשמיים כאשר רוכשים אותם בהתראה קצרה.

באותו זמן, היינו בטוחים שחצי שנה בפריז זה המון זמן, וכדאי לנצל את השהות בה גם כבסיס לסיורים בערים סמוכות באירופה, בצרפת בכלל וגם בלונדון. אולי גם לנצל את הטיסות הזולות מאד שיש מפריז לכל מיני מקומות אקזוטיים כמו מאלי. אבל עם הזמן, וככל שהתקרבה הנסיעה ללונדון, גילינו שגם חצי שנה זה לא הרבה זמן בעיר כמו פריז, ושאנו רחוקים מלמצות את מה שקורה פה ואת מה שיש פה לעשות. הבנו שחמשת הימים ההם בלונדון הם גם חמישה ימים שאנחנו לא בפריז.

אבל כבר קנינו, אז נסענו. וזו הייתה כנראה התנסות שונה לגמרי מזו של הזוג האמריקאי הצעיר שישב מולנו, שבא לפריז לירח דבש של חמישה ימים (זה מה שמקום העבודה אפשר להם), מתוכם יומיים בלונדון. לא בגלל שכל יום שלהם היה עם מדריך צמוד, לא בגלל שהזוג ההיספני הזה הוציא ביום מה שאנחנו מוציאים בשבועיים (כנראה) אלא בגלל שלהגיע ללונדון אחרי ארבעה חדשים בפריז (לעומת יומיים אצלם), זו דרך טובה לראות את ההבדלים בין שתי הערים.

טובה יותר גם מביקור בשתי הערים בשתי נסיעות נפרדות במרחק זמן זו מזו, והיינו בעבר בשתי הערים האלה, יותר מפעם אחת.

היה שינוי מאד מרענן שכל האנשים פתאום מדברים אנגלית, ולא צריך לשאול אם מדברים אנגלית ואחרי כן לשבור את השיניים בצרפתית. היה שינוי מאד מרענן שלא צריך לשאול אם יש חלב סויה בבית קפה, אלא פשוט לבקש את הקפה עם סויה. טוב, גם בצרפת לא צריך לשאול, כי התשובה ידועה מראש – אין. היה שינוי מאד מרענן שיש V ליד יותר ממחצית המנות בתפריטי המסעדות, V אמנם מציין מנה צמחונית ולא טבעונית, אבל חיי הטבעונים קלים יותר בסדר גודל בלונדון לעומת פריז.1-DSC04110

השוני הגדול ביותר, שניכר מיד לעין, היה במראה העיר. המראה המאד אחיד של כל החלק המרכזי של פריז, שש או שבע קומות, כששתי הקומות העליונות נסוגות מעט לאחור, מוחלף בערב רב של סגנונות, בקו רקיע שנראה כמו שיניים שבורות, שבו מגדלים צצים בכל חלקי העיר, לא רק ברובע העסקים, כאשר לכל אחד מהם צורה יחודית ושם המשקף צורה זו: Gherkin, Shard, Scalpel ועוד ועוד. פריז היא עיר שבה שומרים בקנאות על מראה העיר כפי שעוצב בבניה מחדש שלה במאה ה19 ביד הברון האוסמן. מגדלים אסור שאפילו יראו ממרכז העיר, חוץ מאשר בפאתי מערב, ברובע La Defence והתפלקות אחת ברובע מונטפרנס. בלונדון, אין שום נסיון למשטר את המרחב האורבני, ולכן יוצאות שם תפלצות, כמו הבתים האלה לאורך הנהר באזור Vauxhall.1-DSC03987

קשור כנראה לזה שלונדון הופצצה קשות במלחמת העולם השניה ופריז הרבה פחות – חסו עליה. אבל אולי קשור גם למשהו השונה באופי של שני העמים. למרות ששני העמים מצטיירים כמאד שמרנים, והבריטים אפילו יותר, איכשהו, כשזה מגיע לבניין עיר, לבריטים ממש אין עכבות.

מה עוד? בכל הנוגע לאמנות עכשווית, לונדון לוקחת את פריז בהליכה.  חוץ מזה, הכניסה לאוספים הקבועים של המוזיאונים היא חינם, וללא התורים האינסופיים של פריז. מצד שני, התערוכות הזמניות יקרות יותר מפריז, ופחות מושקעות.

האם הייתי רוצה להיות שישה חדשים גם בלונדון? כנראה שכן, אבל לא בשנה שנתיים הקרובות.

פריז עיר האהבה

הגשרים החוצים את נהר הסיין מאיימים לכרוע תחת כובד "מנעולי האהבה", love-locks, שזוגות מצמידים לכל מה שרק אפשר להצמיד פה על הגשרים, ואם לא על הגשרים, בקרבתם.

לא ברור איך התחיל העניין הזה, אבל די ברור שהעסק כבר לא בשליטה. בשני גשרים שהיו בסכנת התמוטטות מידית הורדו המנעולים ומעקה הגשר הוחלף במעקה שהמתכננים חשבו (בטעות..) שאי אפשר להצמיד אליו מנעולים. הם לא לקחו בחשבון שאנשים ישתלשלו בחבל אל תחתית המעקה, מבחוץ.

ובגשרים אחרים, שחישובים הנדסיים הראו שיוכלו לשאת את המשקל, אפילו התקינו מעקות שימשכו אליהם את המנעולנים. אפילו מאפשרים לרוכלים (ממוצא הודי, כמה לא מפתיע), למכור מנעולים בצורת לב, ששם העיר אפילו חרוט עליהם, ממש על הגשר.

1-DSC03120-001

מהנדסי העיר באו אל ראשת העיר פריז, אן הידלגו, וביקשו ממנה שתעשה משהו בעניין, אולי תציב פקחים, אולי לפחות תציב שלטים שהדבר אסור. אבל לא, "פריז היא עיר האהבה", אמרה ראש העיר,זה מה שמביא אליה תיירים, ואסור לעשות שום דבר שיפגע בתדמית הזו.

פתרון אחד שנוסה, היה להקים אתר וירטואלי, שבו יוכלו אנשים להצמיד מנעולים וירטואליים לכל מיני אתרים בפריז. זה לא עבד. אולי בגלל שלא חייבים להיות פיזית בפריז בכדי להצמיד שם מנעולים, ולכן זה לא מרגיש "ממשי" מספיק. אולי, אם היו נותנים אפליקציה שתאפשר להצמיד מנעולים וירטואליים רק לאתרים שבהם נמצאים פיזית באותו רגע, זה יהפוך יותר "ממשי".  אלא שרוב מצמידי המנעולים הם תיירים, ולרובם אין חבילת גלישה סלולרית. אז צריך שיספקו wi-fi על כל גשר.

העניין הזה, של להיות פיזית בפריז, מביא לפה גם את הזוגות הסיניים, שעליהם שמעתי מאוניקו, המאפרת ההונגריה הטבעונית שעובדת כרגע כאו-פר פה בפריז, שאותה פגשתי באחד האירועים של טבעונים בפריז (פוגשים שם אנשים מעניינים..). היא ניסתה ללא הצלחה להשתלב כמאפרת בשוק הזוגות הסיניים שטסים לפריז כחודש לפני חתונתם, לכמה ימי צילומים בשמלת כלה וחליפת חתן באתרים "המקובלים" לצילום חתונות סיניות של פריז, שמה שמשותף להם הוא שרואים את מגדל אייפל ברקע.

אלא שהזוגות הסיניים האלה, מביאים אתם לשלושה ימי צילומים בפריז גם צלם אישי, מסריט אישי, מעצב שיער אישי ומאפר/ת אישי/ת. ואחרי שלושה ימים כל הפמליה חוזרת לסין, שם יופק ספר מהודר בכריכה מפוארת עם צילומי החתונה המבוימים מפריז, ספר שכל אורח בחתונה יקבל למזכרת.

הזוגות האלו לא בהכרח מאד עשירים, חלקם פשוט נוהג כמו ציבור מסוים בישראל ששופך כסף גדול שאין לו על חתונות פאר. ראיתי לא מעט כאלה בקריירת צילום החתונות שלי בזמן לימודיי. הם מוכנים לעשות הכל בכדי לייצר איזו דימוי של נישואים מושלמים, כולל לעמוד על הגשר בשמלת כלה לבנה, מערבית במקורה, ללא שרוולים, בקור העז של פברואר בפריז.

הצילומים האלה כל כך מבוימים ומזויפים – הרי החתונה בכלל עוד לא התקיימה, שנשאלת השאלה למה לא מצלמים אותם שם בסין על רקע של פוסטר עם מגדל אייפל. או – למה שלא יוסיפו את פריז בפוטושופ? בסכום שעולה הגיחה לפריז אפשר לממן עבודת פוטושופ מהסרטים.

אז לא, חסרה "ההילה", אותה הילה שוולטר בנימין גורס שאובדת לעבודת האמנות בעידן השיעתוק הטכני. ולכן ימשיכו אנשים לבוא פיזית לפריז להצטלם, וזוגות ימשיכו להצמיד מנעולים לכל דבר פיזי שאפשר, כמו למשל אותן טבעות לאורך רציפי הנהר, שבעבר, היו קושרים אליהן ספינות. ומספיק שמישהו מצליח להצמיד את המנעול הראשון – מאותו הרגע אפשר לפתוח שרשור..1-DSC03105-001

כלבי ים וענקים

שלושה חדשים מתוך השישה שלנו בפריז חלפו עברו ביעף. מיעטתי לכתוב במהלך החדשים האחרונים כי הקלט דחק את רגלי הפלט, וגם כי כבר יש אינסוף כתיבה על פריז, ולא בא לי לשעמם. אבל ביקור של צאצאינו הביא אותנו אל מספר מקומות שלא נמצאים בדרך כלל באזור הנוחות שלנו, ושלהפתעתי היו מאד מוצלחים. ואת זה שווה לחלוק.

כמו למשל המוזיאון לאמנות ימי הביניים, Cluny, שאליו הלכנו כסיור מקדים, לראות האם שווה לקחת אליו את "הילדים" (25, 28). מוזיאון שממוקם במרחצאות הרומיים של לטיציה, הלא היא פריז הרומית. בונבון של מוזיאון, ממש. יופי של מוצגים, יופי של חללים, ושניהם משולבים נפלא.

את אמצע השהות שלנו בפריז בילינו כאמור עם ילדינו, שבאו לשבוע במהלך הפסח. זה היה כיף גדול, וגם הזדמנות לעשות אתם דברים כמו למשל מוזיאון של מדע וטכנולוגיה (Arts and Metiers), שם ראינו לראשונה את המטוטלת של פוקו בפעולה, ואוסף מחשבים מכניים, (שעושים גם כפל), עשויים מלאכת מחשבת, צרוף של צורפות והנדסה מכנית. ואת מחשב העל של פעם, ה cray 2, שהיה לו פחות כוח חישוב מאשר לטלפון שלי כיום. מוזיאון שהוא גם פשוט יפיפה. מומלץ.1-DSC02462

ולמוזיאון הפלאונטולוגיה, בגן הבוטני Jardin de Plantes. מקום קצת spooky, ביחוד כנכנסים ורואים את כל השלדים "מסתערים" שורות שורות אל הכניסה, כמו סרט זומבים. שם, חוץ מחזון העצמות היבשות, של שלדי בעלי חיים קיימים (בקומת הקרקע) וקדומים (בקומה מעל) אפשר לראות כל מיני דברים מרתקים כמו למשל לבלב משומר של פנתר, למי שדברים מסוג זה עושים לו את זה, או גולגולת של תאומי-סיאם של פרה.
יש להם לצרפתים עדיין את המוזיאונים האלה, שריד לשיגעון האנציקלופדי של המאה ה 19.1-20160428_125423_HDRכמובן שגם היינו אתם במרכז פומפידו והלובר. למרות שזה היה הביקור השלישי או הרביעי שלנו בכל אחד מהמקומות האלה רק בשהות הנוכחית, (לפחות זוגתי שתחיה, כאמנית, נכנסת חינם) עדיין לא מיצינו, ולא ראינו את הכל וגם מה שכבר ראינו, לראות שוב אתם היה חוויה אחרת.

ואחרי ארבעה ימים בפריז, יצאנו צפונה לשלושה, וראינו בין היתר מאות כלבי ים, מסוגים שונים רובצים על החול במישור הגאות של שפך נהר ה Somme, שם קו החוף נע כ 25 קילומטרים בין גאות ושפל. כדאי לברר טוב טוב לפני היציאה עד מתי צריך לחזור אל ה"יבשה". לקחנו שם מדריך, אבל לא חייבים.1-DSC02742

התכוונו גם ללכת בין כף האף האפור לכף האף הלבן שעל יד Callais, שני בליטות סלעיות אל תוך תעלת למאנש שמהן רואים היטב ממרחק 26 ק"מ את החוף שמנגד, הצוקים הלבנים של דובר. לאורך החוף, לא ידעתי, יש עדיין את שרידי סוללות הארטילריה הגרמנית שהפגיזו את כל ערי בריטניה שבטווח 40 ק"מ משם, במחוז קנט. בכל אופן, המרחק בין הכפים הוא 15 ק"מ, הליכה יפה, רק לא כשיש רוח עזה כפי שהייתה באותו היום.1-DSC02688

וראינו ענקים. לא זוכר מאיפה שמענו על הדבר הזה, אבל יש אתר עם לוח שנה שבו יש קצת מידע על אירועים הסובבים סביב ה"ענקים" האלה, בישובים שרובם בבלגיה ומיעוטם בחבל פלנדריה שבצפון צרפת. בובות הענק האלו אמורות להגן על הישובים, ובישוב קטן ודי זניח בשם Prouvy היה פסטיבל לילי שאותו הלכנו לחפש. איש בישובים הסמוכים לא שמע על זה, אבל שם, כל הישוב השתתף באירוע המושקע, שבו צעדו בסך שישה ענקים, בליווי כעשר תזמורות מסוגים שונים, אקרובטים וסתם ילדים מחופשים. היה משעשע.1-DSC02850

לא היה הרבה קהל, אולי בגלל שרוב התושבים היו בתהלוכה עצמה, אבל היו שני הילדים האלה, בחלון.1-DSC02798

sward

רק אחרי כמעט שלושה חדשים יצאנו לראשונה מפריז. היה חסר לי נוף של ים, ומסתבר שגם סתם נוף פתוח, ולכן הפלגנו אל אחד מאיי התעלה, Guernsey לשלושה ימים.

האיים האלו, השייכים לאנגליה, עם מידה לא מבוטלת של אוטונומיה, קרובים פיזית הרבה יותר לצרפת, ממש קרוב לחופי נורמנדי. אבל זה לא שאנגליה כבשה את האיים האלה מצרפת. אפשר אפילו לומר שהאיים האלה כבשו את אנגליה, כאשר היו חלק מדוכסות נורמנדי כשזו כבשה את אנגליה במאה ה 11, בראשות וויליאם הכובש, בעצם, וויליאם השני, דוכס נורמנדי.DSC02261

ומאז פחות או יותר, הם נשארו חלק מאנגליה, פרט לתקופה של חמש שנים, מ 1940-1945 שבה היו כבושים על ידי גרמניה הנאצית. הגרמנים ביצרו את האי מכל הכיוונים והשאירו אחריהם גושי בטון ומגדלי תצפית לארטילריה על כל חופי האי, בציפיה שבעלות הברית ינסו לכבוש את האיים בראש גשר לפלישה ליבשת. מה שלא קרה. למעשה, האיים שוחררו רק אחרי שגרמניה נכנעה. וחוץ מהביצורים, הגרמנים גם שלחו לאושוויץ את כל יהודי האיים, שלוש נשים ממזרח אירופה שעבדו שם כאחיות רחמניות.DSC02254

אז יש באיים האלה הרבה נוף ים פראי, וצוקים, ובלי סוף איים קטנים שמקיפים אותם, ותופעות מרשימות של גאות ושפל, וגם מעין מיקרו-קוסמוס של אנגליה. היה מרענן אחרי שאנחנו שוברים שיניים כבר כמה חדשים בצרפתית (אבל הצרפתים לעומת זאת מוכנים לשבור שיניים באנגלית, בניגוד לעבר) להיות מסוגלים לתקשר ללא מאמץ באנגלית. אנגלית בריטית לא פחות. אנגלית ששונה לא במעט מהאנגלית האמריקאית לה הייתי חשוף בעשרים שנות עבודתי בחברת אינטל.DSC02309

הייתה להם שפה משלהם שם בGuernesy, שפה שנקראה Guernésiais  או Dgèrnésiaisשפה שהיא סוג שפה נורמנית, אלא שהשפה הזו פחות או יותר נכחדה בזמן מלחמת העולם השניה כאשר כל ילדי האיים נשלחו למקום מבטחים באנגליה, ממש לפני הפלישה הגרמנית, וכאשר הם חזרו לאיים אחרי חמש שנים, כולם כבר דיברו אנגלית בריטית תקנית, ובזה פחות או יותר נגמר סיפור השפה.DSC02255

חשבתי לעצמי שאם אמי הייתה מצליחה לצאת לאנגליה עם משלוחי הילדים היהודים מבית הספר היהודי האחרון בגרמניה, ב Ahelm שליד הנובר, שם למדה, הייתה גם היא מדברת כנראה במבטא בריטי למהדרין. אבל מצד שני לא הייתה פוגשת את אבי, ואני לא הייתי יושב פה היום וכותב את הרשומה הזו. אבל המשלוחים של הילדים בוטלו ימים לפני שהיא הייתה צריכה להפליג לאנגליה, למזלה הרע ולמזלי הטוב.

מדברים באיים אנגלית די תקנית, עם שמץ מבטא מקומי אצל המקומיים היותר מבוגרים, ולמדתי כמה דברים מעניינים שם.

למשל שכלב (ויש שם הרבה כלבים) הוא on a lead ולא on a leash כמו שיאמרו האמריקאים. הדגש הבריטי הוא על הכלב, המוביל, ולא על בן האדם, המרסן.

למשל חגורות הצלה (במעבורת) – אצל הבריטים you don a life jacket בעוד שאמריקאים יאמרו you put on.  הבריטים עדיין יאמרו don, פועל שבאזני נשמע קשור יותר לגלימות, לגלימות כמורה למשל ושעל פי גוגל, היה פועל יותר פופולרי במאה התשע עשרה.

אבל הבריטים חובבי מסורת, אפילו לכיבוש הגרמני יש אגודת היסטוריונים חובבים שם שמשמרים את המסורת הבנויה וההיסטוריה של הכיבוש. וביום הולדתה התשעים של המלכה, השבוע, חובבי המסורת האלו ירו בתותחים והדליקו אבוקות, וכל אלו שרואיינו לעיתון חשבו שהמלכה עושה יופי של עבודה. נו.

גם למדתי שמשטח הדשא המכסה את החולות באי Herm הסמוך, שאליו קפצנו לכמה שעות והקפנו אותו בהליכה, (חלק מהזמן על משטח הדשא המאד נעים להליכה הזה), יש לו שם. קוראים לזה Sward. מילה אנגלית שלא היכרתי.

עוד מילה שלמדתי שם: bailiwick, כמו למשל ב the bailiwick of Guernsey, השם של קבוצת האיים הקרובה ל Guernsey, (להבדיל מכל איי התעלה). איים שמה שמאחד אותם הוא שהם נשלטו על ידי אותו ה"שריף", bailie באנגלית, bailiff בסקוטית.

ואחרון חביב: Privateering העיסוק שהפך את תושבי האיים למאד עשירים במשך כמה מאות בשנים.

A privateer (sometimes called corsair or buccaneer) was a private person or ship authorized by a government by letters of marque to attack foreign vessels during wartime, and take them as prizes.

תושבי האיים האלו, היו בעצם שודדי ים, ברשיון. ה  letters of marque היו אישור מלכותי לתפוס בכוח ולמכור ספינות אזרחיות של מדינות אויב, במקרה הזה צרפת וספרד. ותושבי האי נהגו לקנות מניות, אחוזים בספינות שכאלה, ובכך לממן את בנייתן ותפעולן, תמורת אחוזים בשלל. יש הרבה אחוזות מאד מפוארות באיים מהתקופה ההיא.

גם היום יש אנשים מאד עשירים באיים האלה, בעיקר בגלל שאין מס חברות באיים, ויש שם עסקים המספקים מקלטי מס לחברות ממדינות אחרות. אבל המצב הכלכלי באיים היום לא מזהיר. החקלאות כבר לא משהו, וגם לא התיירות. הבריטים מעדיפים את ספרד, הצרפתים לא באים בהמוניהם, והאמת שלקח לנו כמעט 10 שעות להגיע מפריז לאי, בשילוב של רכב שכור ומעבורת – ללונדון אפשר להגיע מפריז ברכבת תוך שעתיים וחצי.DSC02269

ועדיין, היה שווה קצת לגוון, למרות שפריז באמת באמת עיר מדהימה, ומעבר לכל פינה פה אנו מגלים עדיין דברים חדשים כל יום. נופי הים הפראיים באיים מדהימים, וגם החופים, הן החוליים והן הסלעיים יפיפיים, גם אם לא ממש לרחצה. ולטבעונים וצמחונים הרבה יותר קל שם מבפריז. אני מניח שזה משקף את אנגליה בכלל לעומת צרפת. והיו שם מסעדות הודיות באמת מעולות. אז לא סבלנו…

קרטון ונייר

יש פריזאים שמעדיפים נייר ויש כאלה שמעדיפים קרטון.

הסוג הראשון ממלא את מאות חנויות הספרים שיש בכל פינה בפריז, אף לא אחת מהן של רשת כלשהי. חלקם גם קונה ספרים אצל מוכרי הספרים שארגזי הפח הירוקים שלהם מונחים על מעקי הרחובות הגובלים בנהר, אם כי מוכרי ספרים אלה בעצם מכוונים יותר לקהל התיירים, ומוכרים גם מזכרות וחוברות קומיקס נוסטלגיות.

כשמזג האויר קר, רוב מוכרי הספרים שלאורך הסיין לא פותחים את הדוכנים שלהם.
כשמזג האוויר קר, אז באה לידי ביטוי חיבת חלק מהפריזאים לקרטון.

את הפריזאים האלה פגשנו כבר בלילה שבו הגענו לפריז, כאשר המונית הורידה אותנו בפתח ה Cite, אכסניה לאמנים מכל העולם, הנמצאת על גדת הנהר, ברובע הרביעי. הפריזאים האלה שכבו אחד בצד השני, מכורבלים בשקי שינה ושמיכות, באכסדרה המקורה של בניין ה Cite, הפתוחה אל הנהר. בעבורם, קרטון הוא מצרך מבוקש, בכדי לבודד את מקום משכבם מהרצפה המאד מאד קרה.

אלא שאת הקרטון הזה הם לא יכולים להשאיר שם באכסדרה, או בכל המקומות האחרים בהם הם מעבירים את הלילות המאד מאד קרים של פברואר. הם צריכים או למצוא מקום מוגן מגשם להסתיר אותו, או למצוא חדש לפנות ערב.
קרטון ונייר-002

אחד מהם מצא לקרטון שלו מקום תחת אחד מארגזי מוכרי הספרים, בתקווה שזה לא יפתח אותו במשך היום. אחר, מצא מקום מתחת לאחד הגשרים. אבל בניגוד למה שחשבתי, דרי הרחוב, ה"קלושארים", דווקא לא ישנים מתחת לגשרים. הרוח הנושבת לאורך הנהר עזה מאד, ואין ממש מקום טוב לישון בו.DSC01794

הרוב, מחכים ליד פתח אחד הסופרמרקטים לפנות ערב, אז מוציא אחד העובדים לרחוב עגלת זבל גדולה מלאה בקרטונים, שעליה מתנפלים מיד עשרות דרי הרחוב ומרוקנים אותה תוך שניות. זה צד אחד של מעגל המחזור של קרטונים. את הצד השני, למחרת בבוקר, עוד לא גיליתי.

למצוא קרטון זה חלק מהפתרון. חלק אחר הוא לתפוס את אחד המקומות שבהם יוצא אוויר חם ממנהרות הרכבת התחתית או מאחד המרתפים. ממש בפינת הרחוב הראשי הסמוך, ריבולי, יש שלושה הודים הרובצים יום ולילה באמצע המדרכה, מעל פתח שכזה, וחוסמים את המדרכה לחלוטין. גם המדרכה מצדו השני של הכביש לא לגמרי פנויה, כי באישון לילה הם עושים עליה את צרכיהם.1457684134365

זה ממש ברחוב ראשי של פריז והצרפתים מתעלמים. בכלל, הצרפתים מאד סובלניים לדרי הרחוב והקבצנים. יש הרבה פריזאים חובבי קרטונים  – העיר רוויה בקבצנים שיושבים עם כוס קרטון לפניהם ברחובות, חלקם עם כלב, למשוך את תשומת ליבם של חובבי הכלבים, חלקם עם ילדים.

אלו עם הילדים הם בעיקר צוענים, שלכל אחד יש מקום מרבץ קבוע למשך היום, בו הם ישובים (על קרטונים כמובן), שעונים על קיר ומכורבלים בשמיכות צמר ומעילים. את הלילות הם מעבירים במקום אחר, כנראה לא ברחוב. קיבוץ נדבות הוא המקצוע שלהם, חלק מתרבות "הנגד" שמגלמים הצוענים בכל מקום. אבל לאלה אני אף פעם לא נותן כסף – מפריע לי, שכמו החרדים אצלנו, הם מונעים מילדיהם לצאת אי פעם ממעגל העוני. כמו החרדים, הם משמרים תרבות של שנור.DSC01898

בניגוד לחרדים אצלנו, מוזר בעיני שהצרפתים לא אוכפים את חוק חינוך החובה (שאני מניח שיש אצלם) על ילדי הצוענים. מה עם ה Egalite? ומה עם ה Fraterinte? חרות, אחווה ושוויון חרוטים פה מעל לכל פתח של בניין ציבורי. זה לא כולל את הצוענים? או שאולי אלו אינם אזרחים.

חוץ מהצוענים ודרי הרחוב, יש את הנגנים ברכבת התחתית. אלו ברובם לא מנגנים במנהרות, אלא עולים ויורדים מהרכבת, ומנגנים לקהל ה"שבוי" בליווי פס-קול מוקלט. חלקם אפילו מנגנים לא רע. יש אפילו הרכבים של שניים שלושה, עם כלי נשיפה. אפילו טובה כבר ראיתי פה ברכבת. קונטרבס עדיין לא. את אלו אני מפרנס ברצון, ויש לי הרגשה שאלו, עם ערב, לא צריכים לצאת לציד קרטונים.

ויש גם את אלו ששיכורים מדי מכדי לחפש קרטון, וזה היה יום ממש קר.20160302_100821

הכברתי רוב מילים על צד הקרטון הפריזאי, ומעט על צד הנייר. הצרפתים הם עם שמרן, וספרים הם מעדיפים בנייר. כנראה, כי חנויות הספרים פה בפריז מדהימות, ושוות רשומה או שתיים בפני עצמן. כמו כל דבר בפריז, בעיר כה גדולה יש מקום להתמחות, ולכן יש פה חנויות ספרים המוקדשות לנושאים ספציפיים, לפעמים צרים מאד אפילו, כגון ספרי מסעות (לא מדריכי נסיעות). והן כל כך יפות, ומפוזרות בכל פינה בעיר, ואנשים עומדים בהן בנחת, ומעלעלים, וגם קונים.

אישית אני כבר לא כל כך קורא בנייר, אבל זה צד של השמרנות הצרפתית שאני דווקא יכול לחבב, בניגוד למשל למנהגי העישון שלהם, לבישת הפרוות, והעובדה שאין מה לחפש פריטים טבעוניים, או אפילו צמחוניים, בתפריטים המוצגים מחוץ למסעדות צרפתיות.

סדרים חדשים

יש הרבה דברים להסתגל אליהם, בסוג השהות הזה שלנו פה בפריז, שהוא לא כשל תיירים לשבוע או לחודש (באנו לשישה חדשים), ולא של דרי קבע. מין בין לבין כזה, שמשלב יציאות יומ-יומיות כמעט לגלריות, מוזיאונים ואתרי תיירות יחד עם כביסה, ניקיון, קניות בשוק, בסופרמרקט, בישול ואפיה.

בשהות של חצי שנה, לא ממש ריאלי להסתמך על מסעדות למשל, ולמרות שהמטבח שיש לנו פה הוא ספרטני במיוחד, אנחנו מבשלים, וגם אופים. קנינו אפילו תנור קטן, אותו נשאיר פה כשנחזור – כי יש רק מקום אחד בעיר הזו שאופה עוגות טבעוניות, ואני אופה יותר מוצלחות ממנו. אך שכשקניתי את המצרכים, הסתבר לי שלקנות פה פירות יער קפואים זול מאד, אבל סודה לשתיה, שבשילוב עם חומץ מתפיחה את העוגה, אין פה בשקיות קטנות, רק באריזות של חצי קילו ומעלה. כנראה שמשתמשים בזה גם כחומר ניקוי. סדרים חדשים, כאמור.

אנחנו הולכים פה כמעט לכל מקום ברגל, וכמעט כל יום עוברים את עשרת אלפי הצעדים הנחוצים, כך אומרים, לבריאות טובה. אבל היום החלטתי שגם חלק גופי העליון זקוק לתרגול, והלכתי לשחות. יש בריכה ציבורית לא רחוק, כרבע שעה הליכה, מעבר לנהר. היה מעניין.

בריכה היא פה שירות שהעיר, או המדינה מספקים, במחיר סביר מאד – כעשרים שקלים. שווה לכל נפש, ואכן, הרבה נפשות שוחות שם בכל מסלול, כשמונה בממוצע, בביקורי הזה. יתכן שיש שעות פחות עמוסות. אבל שעות הערב כנראה עמוסות במיוחד, כי מחיר הכניסה אחרי 8 בערב יותר מכפול.piscine

מבנה הבריכה, צרפתי מאד. הבניין מקורה בגג זכוכית, כחממה, 3 קומות מעל. שתי קומות של תאי הלבשה מקיפים את הבריכה. אליהם מגיעים בגרם מדרגות שבראשו עליך להשיל את נעליך מעל רגליך, ולעבור לכפכפים (לא הבאתי..). ואז עליך למצוא לך תא הלבשה שדלתו פתוחה, להחליף בגדים בתוכו, ללבוש בגד ים בגזרת ספידו (חובה, אין כניסה בבגד ים דמוי מכנסיים קצרים) ואז להשאיר את חפציך בתוכו, לצאת ולטרוק את הדלת.

אין מפתח בדלת. אם תרצה לחזור ולפתוח את התא, נאמר באם שכחת בפנים את משקפי השחיה (חובה) או את כובע הים (חובה), או סתם אם גמרת לשחות, עליך לעמוד בסבלנות לפני התא הסגור ולחכות ל"ג'ינג'י עם המפתח" שיבוא ויפתח.

ואז עליך להקיף את הקומה, ולרדת בגרם המדרגות השני, שממול לכניסה, שיוביל אותך אל המקלחות (חובה) ויוציא אותך דרך אמבט טבילת הרגליים (חובה) אל שטח הבריכה. שם עליך להכנס במדרגות לבריכה (הקפיצה אסורה), ולהשתלב בין המוני השוחים באחד מהמסלולים שלא משוריינים לקורסי שחיה או התעמלות מים למבוגרים.

זה עובד לא רע, הצרפתים מאד מיומנים בשחייה צפופה, ומתחשבים. ועדיין, אם תרצה למשל לחנות קצת בקצה המסלול, לאסוף נשימה, זה תוקע את המסלול. כי בו זמנית שוחים בכל כיוון 4-5 שחיינים, ומתחיל להיות מייגע לחייך חיוך מתנצל בפני כל אחד שמגיע על שאתה חוסם לו את הקיר בקצה המסלול.

יש כיסאות פלסטיק סביב הבריכה, אבל אף אחד לא יושב בהם. הם משמשים רק לשים עליהם את המגבת והשמפו, שאתם אתה אמור להתקלח אחרי שסיימת, במים די פושרים שאת חומם אין אפשרות לכוון. הרי לא תעלה מעלה ותחכה ליד התא, ותטריח את בעל המפתח, רק בשביל לקתת סבון, נכון?

ויש מציל, שממש יושב על כיסא גבוה בקצה הבריכה, וממש משגיח על השוחים. אין לו מסך טלפון ביד ואפילו לא אזניות באוזניו. מדהים.

יש לי הרגשה שהקונסטלציה הייתה דומה בברכות השחייה בברית המועצות וגרורותיה, מין של יעילות מסוג אחר, מתוכנן, שוויוני אך בסיסי. חדר כושר למשל, כנראה שלא נחשב פה לשירות שחייבים לאזרח, ואכן, כניסה יחידה לחדר הכושר עולה מעל מאה ועשרה שקלים. נראה מה נעשה בעניין זה.

אגב, בפריז האוכלוסייה מאד מגוונת אתנית. לא בבריכה.

בחזרה לצ'נדיגר

בפברואר 1951, ישב הארכיטקט השוויצרי-צרפתי Charles-Édouard Jeanneret-Gris זה שהמציא את עצמו מחדש כ Le Corbusier (קורבוזיה מכאן ואילך) בעיירת ההררית  Simla אשר במדינת Himachal Pradesh בהודו, ושרטט במחברתו את קווי המתאר של העיר Chandigarh  שאותה הוא נקרא להודו לתכנן מאפס, על ידי ראש ממשלת הודו דאז, Jawaharlal Nehru. עיר בירה למדינת Punjab, זו שבה גרים הסיקים.

עברו שלושים וארבע (וחצי) שנים, ובאוקטובר 1985 הגיע ל Simla גם עבדכם יחד עם זוגתו שתחייה, לבקר במה שהבריטים קראו (עד שעזבו ב 1947) Hill station, עיירה הררית אליה היו הפקידים הבריטים שניהלו את הודו נמלטים כאשר הקיץ הפך את ניו-דלהי לבלתי נסבלת. לשם הגענו  גם כי שמענו על יפי המקום, גם כי חשקתי בנסיעת הרכבת על המסילה הצרה משם והלאה אל Chandigarh  וגם קצת באשמת בתו של Jawaharlal Nehru, אינדירה גנדי, שהחליפה אותו בראשות הממשלה.

אינדירה, שבאותם הימים ראשה היה עדיין מחובר לגופה (לפני ששומר ראשה (הסיקי) הניח על צווארה זר פרחים ממולכד בחומר נפץ) , הייתה באותם הימים גם מאד מחוברת לארגון המדינות הבלתי מזדהות (כלומר – הבלתי מזדהות עם ארה"ב). חוסר אהבתה לארה"ב דבק גם בנו, ובאותם השנים הודו גם קנתה נשק מברית המועצות, ולא מישראל.

אז לא היו יחסים דיפלומטיים בין הודו וישראל באותם השנים, ולכן אפשר היה לקבל בנחיתה בשדה התעופה של מומבאי (אז בומביי) מה שנקרא landing permit לשלושים יום בלבד, שאותו אפשר היה להאריך אצל "קציני רישום הזרים" בבירות חלק ממדינות הודו, אלו היותר נידחות שבהן הם לא ידעו שהם לא אמורים להאריך את תוקף האישור הזה.

שנתיים קודם, היה הרבה יותר קשה לקבל את אישור הנחיתה הראשוני (הראשון עלה לנו בשני עטי פארקר ש"נשכחו" אצל פקיד הגבולות, והיה לשלושה ימים בלבד) אבל היה קל יותר להאריך, כי לא היו כמעט ישראלים בהודו וקציני המשטרה לא ידעו שהם אמורים לסרב להאריך להם את האישור.

אז היינו כבר מתורגלים בעניין הזה, של חיזור אחרי קציני משטרה במקומות נידחים, וכך הגענו ל Simla. שם הסתבר שקצין רישום הזרים הוא מפקד המשטרה של המדינה כולה, וליד שולחן הכתיבה אדיר הממדים שלו, ניצבים שני שוטרים בדום מתוח כל זמן הפגישה בינינו.

עניין ה landing permit לא היה מוכר לו, והיינו קצת מודאגים כשמפקד המשטרה אמר ש"אין בעיה", הוא רק צריך להתקשר לבומביי לברר מה עושים עם זה. מצד שני, חשדנו שיש סיכוי טוב שהוא לא יצליח להתקשר לשם.

שלושה ימים אחרי כן קיבלנו הארכה לחודש אחד נוסף בלבד (במקום השלושה המקווים), אחרי שמפקד המשטרה של מדינת Himachal Pradesh כולה נאלץ להודות בבושת פנים שהוא לא מצליח ליצור קשר טלפוני עם הממונים עליו בבומבי. זה היה מצב התשתיות בהודו אז. הודו הייתה מדינה מסוגרת לגמרי ליבוא, ורשת הטלפונים הייתה רק השארית המדולדלת של זו שהבריטים השאירו מאחור כשעזבו ב 1947. על שלומנו היינו מודיעים להורים בארץ במברקים.

אז עזבנו את Simla ונסענו ברכבת על המסילה הצרה ל Chandigarh  (לא צרה כמו זו לדרג'ילינג, פחות ציורית אך עדיין חוויה) , העיר שאותה תכנן קורבוזיה מ SImla במחברת הטיוטות שלו 34 שנים קודם.

באותם השנים טרם פיתחתי עניין רב בארכיטקטורה, ולכן לא הבנתי ש Chandigarh היא ציון דרך אדריכלי שחייבים לבקר בו.  לכן לא התכוונו לשהות שם אלא רק להמשיך הלאה, ל Matura ומשם ל Sanchi. חיכינו בתחנה המרכזית לצאת האוטובוס, זוגתי באוטובוס ואני כרגיל על הרציף, מחפש לקנות אוכל לפני הנסיעה המאד ארוכה. ואז, בזמן שזוגתי דאגה יותר מזה שאיעלם משדה הראיה שלה (בדיוק כשהאוטובוס יוצא לדרך), ופחות מזה שהמצלמה תיעלם, מישהו ניצל את השנייה בה ידה של זוגתי לא הייתה מונחת על תיק המצלמה שעל הכיסא לידה (שאותו שמרה בעבורי), לקח את התיק ונעלם בחשכה. ואף אחד באוטובוס המלא והדחוס לא ראה ולא שמע.

אז יצא לנו לבקר את המשטרה גם ב Chandigarh. לא שזה עזר למשהו, אבל בין לבין, כשחיכינו לשמוע משהו מהם, יצא לנו להבחין שהעיר אינה ככלל הערים ההודיות. רחובותיה ישרים, בתיה מודרניים, ויש אזורים שהיו אמורים להיות כנראה שטחים ירוקים ביניהם (אלא שלא היו, ירוקים).

הגניבה היה אסון די גדול. גם הנזק הכספי היה גדול (בקנה המידה שלי אז). הייתה בתיק מצלמת הרפלקס הראשונה שלי:  מצלמת קנון A1, המצלמה הראשונה אי פעם שהתהדרה בשלושה אופנים של חשיפה אוטומטית: זה שבו הצלם קובע את המהירות, זה שבו הוא קובע את הצמצם, וזה שבו המצלמה קובעת את שניהם. חידוש גדול דאז. הייתי מאד גאה במצלמה הזו, ובאוסף העדשות קבועות אורך המוקד שהיו לי בעבורה. ואז פוף – הכל נעלם. יחד עם מספר קטן יחסית של סרטים מצולמים.

בהודו של אז אין יבוא. המצלמות היחידות שאפשר היה לקנות היו כאלה שנשדדו מתיירים אחרים, וגם את אלה אפשר היה לרכוש רק בדלהי, לשם הגענו רק אחרי שבועיים, שבועיים שבהם לא צילמתי. יתכן שזו הסיבה לכך שמראה אותם המקומות בהם ביקרנו במהלך השבועיים האלה,  חסר מצלמה, חרוט במוחי יותר מאשר במקומות בהם כן צילמתי.

אז הביקור הראשון ב Chandigarh לא היה מוצלח במיוחד.  התיקון היה באוגוסט 2009, כשגררתי את משפחתי כולה לביקור בעיר, כחלק מביקור משותף ראשון שלנו בהודו, וזה היה מרתק.P1010817

היום, "חזרתי" ל Chandigarh בשלישית – בתערוכה פה בפריז. תערוכה שכותרתה: "Chandigarh חמישים שנה אחרי לה-קורבוזיה" (הוא נפטר ב 1965, ועבד על תכנון העיר עד יומו האחרון). התערוכה, Chandigarh : 50 ans après Le Corbusier תוצג עוד כמה ימים (אני רדוף סגירות של תערוכות)
ב Cité de l'architecture & du patrimoine ברובע ה 16.

התערוכה שבאה לבחון איך התכנון של לה-קורבוזיה (יחד עם עוד שלושה אדריכלים אירופאיים, אחד מהם אחיו, וגדודים של אדריכלים הודיים שגם הם, לשם שינוי, זכו להתייחסות בתערוכה) עמד במבחן הזמן. סדרה של סרטי וידאו, שבחנו צדדים שונים של החיים בעיר, כמו מגורים, מסחר, תנועה, גנים ועוד ניסו לענות על השאלה הזו, ומבחינתי היו מרתקים. בביקור שלנו שם לא יכולתי להיכנס לבתיהם הפרטיים של אנשים, (בתים מדגמים שונים של אדריכלים שונים ששוכפלו שוב ושוב), ולשאול אותם איך החיים, ואיך הם מרגישים בבית ובעיר בכלל, ולצלם את אורח חייהם היומיומי.

אבל כן ידעתי שתושבי העיר מאד גאים בעירם, ואכן, יחסית להודו, העיר הרבה פחות כאוטית מכל עיר אחרת בה ביקרנו, וביקרנו בהרבה מאד ערים. לדעתי, חלק מזה כן קשור לתכנון העיר הכולל כאוסף של רבעים, מסודרים בגריד רבוע, ובו בנייה נמוכה בלבד. העיר תוכננה לפחות מחצי מליון אנשים, כלום במונחים הודיים. היום יש בה 1.2 מליון אנשים, והיא גלשה אל התחום הירוק שאמור היה להקיף אותה ואף היה מוגן בחוק. אבל אין אכיפה בהודו.

הוצגה שם בתערוכה גם אותה המחברת מ Simla מ 1951, ובה הסקיצה של סמל העיר, כפי שהוא מוצג שם לפני בית האספה הלאומית, הסמל הזה:P1010809

הייתה גם סדרת ראיונות מצולמים עם אדריכלים הודיים, שאת האנגלית שבפיהם, בניגוד לצרפתית של השילוט, יכולתי אפילו להבין. ואחד מאותם אדריכלים, שפע הבחנות, שחלקן היה כה רלוונטי גם לנו. הוא דיבר על האופן בו Nehru השתמש בלה-קורבוזיה, ב Chandigarh, העיר לדוגמא שתכנן, ובמודרניזם האירופי בכלל בכדי לספק לאוסף הקבוצות האתניות של הודו שאך קיבלה עצמאות מצע ניטרלי, שסביבו יכולה להתגבש זהות לאומית הודית. מצד שני, Chandigarh  לא הפכה למודל לחיקוי לערים אחרות בהודו. אין בהודו עוד ערים מתוכננות כמוה. "תכנון" זו כמעט מילה גסה בהודו.

כיום כל אחת ממדינות הודו מטפחת לעצמה זהות תרבותי מובחנת, המתבטאת גם בארכיטקטורה. אבל אז, כתחילת שנות החמישים, מיד אחרי קבלת העצמאות מאנגליה, המודרניזם  ש Chandigarh הייתה הסמל שלו, כן שימש את ההודים כעזר בגיבוש הזהות הלאומית שלהם, כמדינה "מודרנית".

בישראל של שנות החמישים, המודרניזם שעל פיו נבנתה רוב המדינה, כולל שכונות השיכונים ומעונות הפועלים, והתכנון המרכזי שעליו המדינה נטלה אחריות, כפי שהתבטא בתכנית (אריה) שרון (גם היא מ-1951), נחשב גם הוא כמצע ניטרלי שמעליו אפשר להקים מדינה "מתקדמת" ו"נאורה" (על חורבות הישובים הערביים המודחקים והמושכחים).

נכון שבניגוד להודו, בישראל הצעירה המודרניזם האירופי היה לא ממש ניטרלי, אלא שייך במובהק ליוצאי אירופה בכלל, יוצאי גרמניה בפרט, ובוגרי הבאוהאוס במיוחד (אבל היו רק מתי מעט שבפועל למדו שם). אבל הגמוניה תמיד שקופה לעצמה. תמיד אין לה צבע.

כיום, כשישראל מתפרקת לתת מדינות: מדינת יהודה המתנחלית והמשיחית, מדינת תל אביב ההדוניסטית, מדינת חיפה השפויה והמורעלת, מדינת ירושלים המתחרדת, המדינות החרדיות של ביתר עילית ("עיר התורה והחסידות בהרי יהודה")  ובית שמש, והמדינה כמדינה כבר לא מתכננת ישובים (אלא רק את אלו שתפקידם לסכל את סיום הכיבוש), האדריכלות המודרניסטית בישראל היא משהו שמוכר רק וילות לאולטרה עשירים.

בישראל הצעירה כמו בהודו הצעירה, היה לאדריכלות המודרנית תפקיד. היא מילאה אותו, בישראל אפילו יותר בהצלחה (לדעתי) מאשר בהודו. בישראל הנוף העירוני הבנוי עדיין מכיל מקטעים נרחבים של בניה מודרניסטית, לפחות עד שתמ"א 38 ומיזמי פינוי-בינוי יוסיפו לבניה הזו, יחד עם המעלית, החניה והממ"ד, את ה"פוסט"*.

*פוסט-מודרניזם כמובן