אני הייתי פה קודם

עניין הגבולות בין המדינות, אלו שהולכים וגובהים, נראה לי לפעמים אחד הפגמים המוסריים הגדולים ביותר של האנושות. למעשה, עניין הגבולות מוחק את זכויות האדם ומחליף אותם בזכויות אזרח. בלבד.

באיזו זכות התקוממו הפלסטינאים על שובו של העם היהודי לארצו, טיפין טיפין, אז בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים? רק בגלל שהם כבר ישבו בשטח? התנגדותם לתנועה חפשית של אנשים אל מה שאפילו לא היה מדינה עצמאית משלהם בשלב ההוא גרמה אולי למותם של יהודים רבים שיכולים היו אולי לברוח מאירופה ולהנצל. אולי.

אני מתחיל דווקא מעניין זה, בניגוד למה שהייתם מצפים למי שמביע דיעות "סמול קיצוני", בעקבות שיחה גלוית לב (נראה לי) עם חבר פלסטיני. שאלתי אותו אם הוא רואה כפתרון אידאלי מבחינתו מדינה אחת או שתיים. הוא אמר שאחת, שאליה יהיה חופש הגירה לא רק ליהודים. לא שאלתי (עדיין) האם גם לכל פליט מאפריקה שירצה בכך. וגם אמר שהפלסטינים תמיד היו מכניסי אורחים ושתרבותם מאפשרת מדינה דו-לאומית כזו. לא מיצינו את הנושא, ולא העליתי (עדיין) את פרעות תרפ"ט, אבל מאז אני מהרהר בכל עניין החד-לאומיות, דו-לאומיות, רב-לאומיות או אי-לאומיות.

אז למה באמת שכל אדם בעולם לא יוכל לבחור לעצמו איפה הוא רוצה לחיות? באיזה זכות קבוצת אנשים שברגע נתון מאכלסת טריטוריה מסוימת, שבמקרים רבים השתלטה עליה בכוח הזרוע וללא "זכות" מחליטה מי יוכל לשכון בטריטוריה הזו ומי לא? האם נתנו לאוכלוסיה הילידית של אמריקה את הזכות להחליט מי יוכל להגר אל הארץ המאד דלילה שאכלסו? לאוכלוסיה הילידית של אוסטרליה? קדחת.

ומה לגבי מדינות כמו דובאי או סעודיה, שרוב הדרים בהן הם עבדים מודרניים, עובדים זרים ללא זכויות אזרח? באיזו זכות מגיעים כל כספי הנפט רק לקבוצה אתנית מסויימת שבמקרה הייתה שם בשטח בשנים המתאימות?

תאמרו שהפתרון הוא ממשלה עולמית אחת? יתכן שזה פתרון לחלק מהסוגיות. אבל גם בממשלה עולמית יהיו תמיד קהילות עם אוטונומיה כזו או אחרת, וסוג של "וועדת קבלה" מסוג כזה או אחר שינסה לשמור על אופיה האחיד של הקהילה, שינסה לשמור על המרחב האוטונומי ל"אנשים כמונו". בעלי סולם ערכים פחות או יותר דומה, בעלי אותו מצב כלכלי כמונו, לפחות, שלא יפלו לנטל עלינו. מונע חיכוכים.

נקודה משמעותית בעד גבולות, יותר נכון טיעון שיש להשיב עליו: מה לגבי ההשקעה האנושית רבת השנים של קבוצה מסויימת בטריטוריה שלה: כבישים, תחבורה, ממשל תקין, ערים מפותחות. השקעה שאי אפשר בכלל לכמת אותה בסכומים עם מספר ספרות שנכנס בדף A4. זה לא משהו שקרה במקרה, מזל של מישהו שיצא לו לגור במקום מסוים וגילה שיש תחת רגליו נפט, או יהלומים, או זהב.

או סתם אקלים נוח. כאשר העולם מתחמם והולך, בעיקר עקב הבזבזנות האנרגטית של האנשים הגרים באזורים היותר צפוניים שלו, והאזורים היותר דרומיים הופכים להיות פחות ופחות ראויים למגורי אדם, האם אין חובה מוסרית על האנשים היותר צפוניים לאפשר לדרומיים להעתיק את חייהם צפונה? תהיה בגדול תזוזה של האוכלוסיה צפונה, אבל אי אפשר להפריד את זה כמובן מעניין התשתיות והממשל. אני לא רואה תנועה משמעותית של פליטים מאפריקה לסיביר. נורווגיה ושבדיה עדיפות בעיניהם על רוסיה. הם מצביעים ברגליים נגד פוטין ודומיו. מעניין למה.

הבעיה שצריך למצוא לה פתרון היא איך לפזר את אוכלוסיית העולם באופן שבו יהיה לכולם הזדמנות שווה לחיים טובים. אם כל עניי העולם יהגרו לארצות העשירות יהיה שם גם צפוף מדי, וגם העושר שאותו באו לחפש, יעלם. לא בגלל שכספי המיסים ילכו לקליטת המהגרים ותמיכה בהם. יהיה שם עוני מאותה סיבה שהיה עוני במקום ממנו באו המהגרים. גם עניין של השכלה וכישורי השתכרות רלוונטיים, גם זה שלא לכל העולם יש את מוסר העבודה הקלוויניסטי שהוליד את הקפיטליזם המערבי. לא את כל העוני ההוא אפשר להסביר בעוולות הקולוניאליזם.

ממשל תקין גם הוא פתרון חלקי בלבד. גם אם היה אפשר לכפות על מדינות עניות "ועדה קרואה" שתנהל את ענייני המדינה באופן תקין, וגם אם אפשר היה גם להתגבר על הבדלי הערכים וסדרי העדיפויות בין מי שבא מבחוץ ומביא אתו נורמות ניהול שגורמות לשגשוג כלכלי לבין האנשים שאותם בא לנהל, זה תהליך ארוך טווח מאד, ארוך מעבר לכהונה של אדם אחד או אחר, עניין של עשרות שנים שבמהלכו, בעולם עם גבולות פתוחים, אתה מאבד את כל האוכלוסיה היותר חזקה.

נורמות תרבותיות הן מכשול גדול. למשל אותו הגבר/האב שלא ירשה לאשתו/בתו לצאת ללמוד או לעבוד בארץ המוצא שלו, אבל אם יהגר לצרפת לא רק ירשה, אלא גם יכפה לצאת לעבודה. כי בארץ המוצא "מה יגידו", ומה, הוא לא גבר מספיק לפרנס את משפחתו? ובצרפת כך עושים כולם, ופתאום כושר ההשתכרות שלה גדול משלו. ואין ברירה.

זו סוגיה גדולה בהרבה מהאם ישראל הצפופה כבר כעת יכולה לקלוט כמה עשרות או אפילו מאות אלפי פליטים, אפריקאים או פלסטינים ממגורשי הנכבה, האם מדינה ענקית ולא צפופה כמו ארה"ב יכולה לקלוט את כל אוכלוסיית מרכז אמריקה, גם לא האם גרמניה יכולה לקלוט מליון או עשרה מיליון סורים. אפילו קנדה, המדינה השניה בשטחה בעולם עם אוכלוסיה דלילה במיוחד ומדינות פרו-הגירה רוצה רק את המובחרים, אלו שבארצות המוצא שלהם כבר הוכשרו לעבודה יצרנית. הם רוצים את המוחות הבורחים. את העניים ממש, אף אחד לא רוצה, גם לא כשוטפי כלים במסעדות.

עם כל הכבוד לאנגלה מרקל, ויש לי כבוד ענק אליה, היא mensch אמיתי, גם קליטת מיליון פליטים סוריים היא לא יותר מאספלנית על הפצע המדמם הזה.

ממשלת על עולמית הייתה יכולה אולי להסיר את בשאר אסד מהשלטון ולהכניס ועדה קרואה במקומו עד לייצוב התנאים לבחירות דמוקרטיות, אבל מדינה כמו סוריה כמו נידונה למשטר רודני, בעצם כמעט כמו כל המדינות הערביות, או למצער למשטר מושחת ולא מייצג כמו שאר העולם הלא מערבי. גם ישראל בדרך לשם. התערבות נקודתית פה ושם לא תפתור כלום, נדרש פתרון מערכתי, ולי אין כזה.

מודעות פרסומת

מי נוסע לאן

הרבה דברים אפשר ללמוד על העולם כשיושבים ליד המחשב ומתכננים טיולים דמיוניים.

|היות שאני מטייל פחות מאשר הייתי רוצה, קורה שאני יושב ומתכנן טיולים "על יבש", טיולים שרובם לא יצאו לפועל, למרות שהייתי מאד שמח לצאת אליהם. אבל מתוך "בזבוזי הזמן" האלה, יש כמה דברים ששמתי לב אליהם שחשבתי ששווה לחלוק.

יש האתר הזה, שכבר כתבתי עליו כאן, flightradar24, אתר מגניב לגמרי, בו אפשר לראות בכל רגע נתון את מיקום כל מטוס הנמצא באוויר בטיסה מסחרית, מאיפה הוא יצא ולאן פניו מועדות. והדבר הראשון ששמים לב אליו הוא שצפיפות המטוסים באוויר אינה אחידה על פני הגלובוס. הצפיפות הגדולה ביותר היא מעל אירופה, אחרי כן דרום מזרח אסיה, ורק אחרי כן (במפתיע) ארצות הברית. אפריקה דלילה בטיסות, רוסיה גם. בדרום אמריקה יש יותר טיסות מעל ברזיל מאשר על שאר היבשת.

איכשהו הייתי חושב שבאירופה, בה יש רכבות מהירות הנותנות פייט רציני לטיסות למרחקים קצרים, תהיה צפיפות קטנה יותר של מטוסים מאשר בארה"ב, בה בפועל אין כמעט תשתית תחבורה ציבורית למרחקים ארוכים (או קצרים) אבל מצד שני ארה"ב מדינה הרבה פחות צפופה מאירופה, תושביה לא מרבים לטוס אל מחוץ לארצם (בממוצע) כמו האירופים, וגם הרכבות באירופה, למעט צרפת וגרמניה, ואולי קצת ספרד ואיטליה, די בדעיכה. לטוס יותר זול בהרבה מקרים מהרכבת, גם אם לא הרבה יותר מהיר, אם לוקחים בחשבון את הזמן בשדה וזמן ההגעה לשדה וממנו.

הסתכלתי לא מזמן באתר של eurail, המוכר (במחירים שהם כבר ממש לא אטרקטיביים), pass בלתי מוגבל לתקופות שונות, וראיתי שבבלקנים למשל, תנועת הרכבות די פסקה. אף אחד לא מתחזק את רשת המסילות כעת שיוגוסלביה התפרקה לשש-שבע מדינות. גם במזרח אירופה, די לא אטרקטיבי עניין הרכבות. בצרפת למשל, הרכבות מעולות, אבל למרחקים ארוכים, מי שמנסה לטייל בזול, אוטובוס הוא אופציה זולה יותר בהרבה.

גם מעל המזרח התיכון יש צפיפות לא קטנה של טיסות, אבל במבט יותר ממוקד אפשר להבחין שרוב הטיסות האלה רק עוברות מעל האזור בטיסות בין אירופה לדרום מזרח אסיה. כדי לדעת מי באמת טס מאיפה לאיפה, צריך להסתכל מעבר לצפיפות המטוסים באוויר. יתכן שאלו רק עוברים מעל.

אפשר לבחור שדה תעופה מסויים, באותו אתר שהזכרתי, ולראות על המפה את כל שדות התעופה האחרים שמהם יש טיסות ישירות לאותו שדה תעופה. היית מצפה לראות שככל שמקום יותר "עשיר", יש יותר מקומות אליהם הוא מקושר בטיסות ישירות. הגיוני ואכן זה כך. נתב"ג אגב הוא לא רע מבחינה זו, בכל זאת – מפה יוצאים רק בטיסה. גם רואים שמקום יותר עשיר ויותר צפוני יש ממנו יותר טיסות למקומות חמים יותר, (ישראל למשל) בהם תושבי הצפון יוכלו לתפוס קצת שמש.

יש גם מקומות שהם הבסיס של חברת תעופה גדולה ואגרסיבית, כמו זו הטורקית או האתיופית, ויש משם הרבה טיסות ישירות לכל מיני מקומות שלא בהכרח משרתים את תושבי אותו המקום, רק מוסיפים לו זיהום אוויר, אבל גם מקומות תעסוקה.

היית מצפה שיהיו יותר טיסות ישירות למדינות הקרובות גיאוגרפית זו לזו, אבל זה לא תמיד נכון. ברור למה במקרה של ישראל אין טיסות ישירות ליעדים קרובים. תיאורטית יש אמנם טיסות ישירות למצרים וירדן, אבל מעטות, וחברות ישראליות כבר לא טסות לשם. ברור גם למה אין טיסות לשאר האיזור, למעט לטורקיה (המון) וקפריסין.

אבל פחות ברור למשל למה יש טיסות ישירות לקריביים מיעדים רבים אירופה וצפון אמריקה, אבל לא מהמדינות הקרובות ביותר גיאוגרפית בדרום ומרכז אמריקה. חיפשתי טיסות ישירות מהקריביים לדרום אמריקה, ממש ליד, ואין. פשוט אין. האיים האלה הם אתרי נופש של הצפון הגלובלי, ואין להם שום צורך לקשר או עניין עם הדרום. טיסה לרסיפה בברזיל למשל (יש שם קרנבל…) מהקריביים תעבור דרך מיאמי…

חלק מזה זה קשור לעבר קולוניאלי. מפת העולם הקולוניאלי השאירה עיקבה ברורה במפת הטיסות העולמית. יש לצרפת (למשל) ארבעה מחוזות מעבר לים: ראוניון, מאיוט, (ליד אפריקה) מרטיניק וגוואדלופ (בקריביים) אליהן יש טיסות ישירות רבות מצרפת, במחירים מצחיקים, כנראה מסובסדים. הגיוני. פחות הגיוני החיבור המצומצם של מקומות אלו למדינות השכנות. יש גם המון טיסות מצרפת למדינות דוברות צרפתית במערב אפריקה, מושבותיה בעבר. הרבה יותר מאשר בין מדינות אלו האחת לשניה (ולא שיש תחבורה יבשתית…). ובקיץ יש אפילו טיסות ישירות מפריז לסנט פייר ומיקלון, שני איים צרפתיים שהם בעצם מובלעת בתוך קנדה.

דוגמה מעניינת הוא הטיסה הישירה של החברה הלאומית (והכושלת) של קייפ וורדה, בין איי קייפ וורדה לבוסטון שבארה"ב, שבה טסנו לא מזמן. מסתבר שיש בקייפ קוד, ליד בוסטון, הרבה מאד יוצאי קייפ וורדה, ש"התנודבו" בזמנו לעבוד בספינות ציד לוויתנים כשאלו עצרו לתדלוק בפחם בנמל הטבעי במינדלו, קייפ וורדה, לפני שיצאו לחצות את האטלנטי. אף אחד לא חשב שגם צריך להחזיר מגוייסים אלו בחזרה, וכך הצטברה אוכלוסיה לא מבוטלת מהם באזור בוסטון וקייפ קוד. הם באים לביקורי מולדת לעתים מספיק תכופות להצדיק קו תעופה ישיר.

מקרה דומה הוא הטיסות הישירות בין איי קומורוס (בין מדגסקר ליבשת אפריקה) למרסיי בצרפת. זו העיר עם המספר הגדול ביותר בעולם, כולל גם קומורוס עצמה, של תושבי קומורוס. מהגרי עבודה.

לסיפורי ההגירה שאפשר לפענח ממפת הטיסות, ולתוצרי הקולוניזציה, אפשר להוסיף את סיפור העובדים הזרים. ראו המספר הגדול של טיסות ממדינות המפרץ למדינות מהן באים העובדים הזרים שמהווים חלק גדול באוכלוסיה שלהן, למעשה רוב. אם רוצים להגיע בזול מפה לפיליפינים, הודו, בנגלדש, זו הדרך להגיע. אפשר אגב לטוס דרך האמירויות גם עם דרכון ישראלי.

מה עוד למדתי? שאין כמעט טיסות המאפשרות להקיף את העולם במסלול דרומי. אין כמעט טיסות מאפריקה לדרום אמריקה מעל דרום האוקיינוס האטלנטי, ואין גם מעל דרום האוקיינוס ההודי. יש מעל דרום האוקיינוס השקט, מצילה לאי הפסחא (טסתי!) ומשם לטהיטי (בהזדמנות..). ומצילה לניו-זילנד ואוסטרליה.

נסו את זה, כיף לטייל בעולם, גם אם זה רק במחשב.

בדרך

חזרנו הביתה והמקרר היה ריק. כיוון שבימי חול חלק מהירקות והפירות נמכרים בשלושה שקלים לקילו (בתנאי שקניתם לפחות ב 150 ש"ח בשאר המחלקות) בסטופ מרקט ביגור, וכיוון שחלק הארי של הקניות שלנו הוא במחלקה הזו, נסעתי לשם להצטיידות ראשונית.

בדרך חזרה, נסעתי לי שמח וטוב לב הביתה בכביש המוביל לנשר. מסלול ההשתלבות לכביש הזה הופך למסלול כניסה לתחנת דלק בהמשך, ושמתי לב שמאתגר עד בלתי אפשרי לצאת מהמסלול הזה ולהשתלב בתנועה לכוון נשר. פשוט לא אפשרו לי. אז נכנסתי לתחנת הדלק וחיכיתי ביציאה ממנה עד שלא הייתה אף מכונית באופק, ויצאתי שוב לדרך. 

כמה מאות מטרים אחרי כן, במקום בו ניצבות חורבות מפעל המלט המיתולוגי של נשר, ראיתי פתאום חץ מואר המפנה את התנועה שמאלה, במקום בו המסלול הימני חסום. הייתי עדיין טרי בנהיגה חזרה בארצנו, ולכן הייתי (בטעות כנראה) עדיין במסלול הימני. לא חשבתי שיש פה קושי חריג ולכן אותתי על כוונתי להחליף מסלול והסתכלתי בראי.

מה שראיתי שם היו שתי מכוניות שהגבירו תאוצה, בנסיון למנוע ממני את הפלישה אל המסלול השמאלי, זה שכבר בברית בין הבתרים עם אברהם אבינו הובטח להם ולצאצאיהם לדורי דורות. האחת אכן הצליחה לעקוף אותי ולגרום לי כמעט לעצור ולהתקע בחץ המואר. השניה הייתה מספיק רחוקה כך שיכולתי, בגיוס משמעותי של דוושת התאוצה, לצאת אל מאחורי החץ המואר ולעבור למסלול השמאלי.

אני אפילו די בטוח שלא גרמתי לאותה מכונית שניה להאט ולו כמלא הנימה. אבל זה כנראה לא היה מספיק בשביל שתתקרר עליו דעתו, וכך, כאשר נכנסתי לאיטי (הרמזור היה אדום) למסלול הימני מבין שני מסלולים לפניה שמאלה, אל הכביש המוביל מעלה לאוניברסיטה, הוא נכנס בדהרה למסלול השמאלי מבין שני מסלולים אלה, חתך בפראות לפני על פני שני מסלולים אל המסלול המוביל ישר, צפר בקול והמשיך לטוס קדימה. 

עמדתי די המום ברמזור וחיכיתי שיתחלף לירוק, וכדרכי ניסיתי לבדוק אם אוכל להגיב מספיק מהר להתחלפות האור ולזנק קדימה לפני שיצפרו לי מאחור (הצלחתי, כי לא עמד אף אחד מאחורי…). עניין הצפירה ברמזור הוא אחר, אבל קשור, אני מניח.

כל זה אחרי כשבועיים של נהיגה בארצות הברית וקנדה, כולל בתוך ערים גדולות וצפופות כמו בוסטון,  ניו-יורק, מונטריאול וקוויבק-סיטי. שם היה לנו מספר לא מבוטל של החלפות מסלולים והשתלבות בתנועה. כשמנווטים במקומות לא מוכרים, למרות שהנווט במפות גוגל מתריע לך מראש על המסלול בו יהיה עליך להיות בעוד כך וכך מאות מטרים (הצלחנו לשכנע את התוכנה לדבר מטרית גם בארה"ב) לא תמיד אתה משכיל להיות במסלול האופטימלי. אף לא פעם אחת נתקלנו בקושי להשתלב בתנועה, המאד כבדה לפעמים, אפילו לא במקום כמו הכניסה מצד ניו-גרז'י למנהרת הולנד המובילה למנהטן, שם תשעה מסלולים הופכים שניים. שום בעיה. לא בקנדה, שם האנשים בכלל והנהגים בפרט אולטרא מנומסים (תענוג…) ולא בארה"ב, גם לא תחת טראמפ, אפילו לא בניו-יורק. הצפירות היחידות הן של מכבי האש או רכבי ההצלה, והן אכן רמות, מאוד.

מה בדיוק גורם לזה? האם מאבק הקיום בישראל הוא כל כך נואש שבגללו נהגים נאבקים זה בזה בכביש בצורה כל כך לוחמנית וקפוצת תחת? האם העניין הזה של מדינה שהיא רק שלנו ולא של אף אחד אחר, שבגללה לא יהיה פה אף פעם שלום עם הפלסטינים וגם לא נסכים לקלוט שום פליטים, לא משנה מה, קשור לזה? המדינה רק שלנו, השטחים הצמודים אליה גם רק שלנו, ומכאן בהמשך ישיר, גם המגרש השכן הוא בעצם שלנו (השכנים שלי כיום יודעים על מה מדובר), ואגרור את מי שינסה לבוא ולגור שם (אותנו…) עד לבית המשפט העליון.

והמסלול בכביש בו אני נמצא כרגע, שמישהו ינסה לעבור אליו? בבקשה, רק אחרי שאני כבר לא שם. עכשיו זה שלי, ורק שלי.

בלבוב

"מה בדיוק איבדת שם בלבוב?" – שאל אותי כמעט כל מי ששמע שאני נוסע לשם, או שהייתי שם.
אז ככה: לא זו בלבד שלא איבדתי שם כלום, אלא שגם יצאתי לשם בטיול מאורגן (!), לגמרי בניגוד למנהגי, ועם לא מעט חששות, באחד מהטיולים של שלום וקטיה לאוקראינה. (גם על נסיעה קודמת לאוקראינה, לאומן בראש השנה, נשאלתי אותן שאלות. תשובות עליהן (אחרות), יש בסדרת פוסטים שהניבה הנסיעה ההיא).

בעניין הטיול המאורגן: בנסיבות רגילות אני אך שש לארגן נסיעות מסובכות להפליא, שעוברות לפעמים דרך שלוש יבשות וארבע מדינות, כולל טיסות בחברות תעופה אזוטריות. אבל הפעם, לא שלא בא לי לעשות את זה, פשוט לא היה לי עם מי לעשות את זה. לזוגתי שתחייה, הפרטנרית הכמעט קבועה שלי לנסיעות, יש תערוכה המציגה בגלריה אלפרד בתל אביב. אם לא הייתם בה עדיין, רוצו. ממש תערוכה סוף. אז אמרתי לעצמי – בוא ננסה את זה. כשרון הכתיבה של שלום בוגוסלבסקי (המדריך) עושה נפלאות גם ליעדים שלקהל הרחב נראים פרווה במקרה הטוב, כמו מערב אוקראינה, וחוץ מזה חשבתי, לא יהיה נורא לצאת מפעם לפעם מאזור הנוחות שלי, לזרום עם קבוצה ולהשתדל לא להיות קוץ בתחת.

גיליתי שטיול מאורגן כזה, בקבוצה קטנה ונעימה, הוא פתרון מצויין למי שאין לו עם מי לטייל, או שלא בא לו לארגן את זה. אמנם יכול להיות שהקבוצה תכלול אנשים מעצבנים שיקלקלו לך את כל הנסיעה, אבל בנסיעה הזו, קרה ממש ההיפך. הקבוצה והאינטראקציה איתה היו מרכיב מאד חיובי בנסיעה בת השבוע הזו.

ולגבי המקומות בהם ביקרנו? אודה על האמת: אף לא אחד מהם ראוי להיכנס לרשימת אלף המקומות שחייבים לראות לפני שמתפגרים. אבל יש לי בזמן האחרון משיכה ביזארית למזרח אירופה, לחלקיו שעוד לא המתערבו לגמרי, שהם עדיין בין לבין, בין המסורת הקומוניסטית והדלות שיצרה, לבין הקפיטליזם השבע עד להתפקע. למה דווקא עכשיו? אולי כי אני מזדקן, ויותר קשה לי לחשוב על לגייס את האנרגיות לארגן לבד הפלגה במעלה הנהר אל טימבוקטו (נאמר). אולי כי אני מרגיש שזו נקודה בזמן שאפשר עוד לתפוס את הארצות האלה לפני שיתמסרו סופית למולך הקפיטליסטי. כך, נראה לי למשל שיכול להיות טיול שווה מוורשה לסנט פטרסבורג ובחזרה דרך כל הארצות הבלטיות וגם דרך קלינינגרד (מובלעת רוסית, עימנואל קאנט נולד וחי שם כשקראו לזה קניגסברג). זוגתי שתחייה עדיין לא מבינה למה.

הנה למשל דוגמה למקום בו נמצאת הכלכלה שם, בזמן זה. במקום שתילים ממשתלות מסחריות כמו חישתיל, המייצרות עשרות אלפי שתילים זהים ומשווקות אותם במשתלות בכל הארץ, יושבת הקשישה בתמונה מטה, ומנסה למכור את השתיל היחידי שהצליחה להנביט בתוך גביע של יוגורט. לא יעיל, אבל זה מה שיש לה למכור.

לבוב למשל היא ממש יעד ראוי. יש טיסות ישירות אליה (והמטוסים מלאים…), ולבוא אליה לסוף שבוע ארוך יהיה השקעה לא רעה כלל של זמנכם. היא עיר שהייתה מאד מפוארת, ומרכז העיר עדיין נראה ממש טוב, עם הרבה כנסיות מפוארות ומעניינות (כולל אחת ארמנית), בניינים יפים, כיכרות ושדרות יפות, המון מסעדות זולות וטובות (כולל 2 טבעוניות ואחת raw). ישנו בה 4 לילות, והינו בה במצטבר יומיים שלמים כמעט, והיה כיף.

חוץ מזה, היינו שלושה ימים בהרי הקרפטים, שהם מאד ירוקים ויש בהם הרבה כפרים יפים, בטעם של פעם. עם רועות אווזים (צעירות) וקשישות המוליכות חזירי ענק בחבל, ברחוב הראשי בו עוברת מכונית פעמיים ביום, אולי. הרבה מאד כנסיות זעירות בחזיתות הבתים, בשילוב של פח נירוסטה כסוף, מוזהב וכחול. אהבתי. אין שם בדיוק "אטרקציות" אבל נחמד לברוח מהחום כאן לחופשה זולה וקרירה שם. ובקרוב תתחיל כנראה נהירה המונית לשם, אל "מערת הבעל שם טוב" שנתגלתה שם באורח מסתורי לא מזמן. ("ובאותם ימים שלח לו ה' את זיווגו באופן שמימי, (ואין כאן המקום להאריך). ולאחר נישואיו, התבודד בהרי הקרפטים מספר שנים, שהם היוו הכנה גדולה לתפקיד שהוכן לו בעולם,")

ולמרגלות הקרפטים, ממערב וממזרח, יש מספר עיירות, ערים קטנות, שפעם, שליש מאוכלוסייתן הייתה יהודית (היום כבר לא) ושליש פולנית או הונגרית (והיום כבר לא, מסיבות אחרות). בכולן יש בתי כנסת, חלקם מפוארים, ובחלקם ביקרנו, אבל החלק היהודי של הטיול, שאני מבין בהחלט שרוב המטיילים מישראל מעוניינים בו, פחות הלהיב אותי.

פחות התחברתי גם לפן הקולינרי של הטיול, אבל לטבעונים קשה במקומות כאלה, ואני לא עושה עניין מאוכל בכל מקרה. גם לא התרשמתי שהפסדתי מי יודע מה, המטבח האוקראיני, כולל כל ההשפעות שספג מהאיזור, הוא לא מהעשיריה הפותחת של מטבחי העולם.

לא רק בנושא האוכל, גם בעניין השתיה (לא של מים, גם לא מיץ) הרגשתי (והייתי) חריג בקבוצה. מארגני הטיול ממצבים את השתיה והאוכל באופן מאד הדוניסטי וכמרכיב מאד משמעותי בבילוי בזמן הטיול, והרגשתי קצת כמו ילד קטן בתוך הקבוצה שלרובה הייתה קיבולת רצינית ביותר לאלכוהול. אני לא מתנזר, אבל כן ממעיט בשתיה – זה פשוט לא עושה לי טוב. לא נורא.

אז חזרתי בתחושה טובה. היה מיקס טוב של עיר גדולה (יחסית), טבע, וערים קטנות. היה בסך הכל כיף. פגשתי אנשים שהיה לי מעניין לדבר אתם, ואהבתי את ה"מזרח אירופאיות" על הדרך. צילמתי גם לא מעט "ראשים" ואוכל לחזור ולהפציץ באינסטגרם.

הנה למשל שוק במוקצבו, בו יש עשרות דוכני גבינה שנשים עושות בבית, במשק הביתי, ומביאות לעיר למכירה. 

Québécois

עדיין מוזר לי, אחרי ארבעה ימים במונטריאול, הניגוד בין מה ששומעים פה ומה שרואים פה.

לא מדוייק, כי גם השילוט פה, לא רק השפה המדוברת, כולו בצרפתית. אבל כל השאר, הבניינים, המכוניות, המתקן לאספקת מגבות נייר בשירותים, חיבורי ברזי ההשקיה ברחוב, המותגים ברחובות (רק ש starbucks נקרא כאן café starbucks), שקעי החשמל, גובה האנשים הנמדד באינצים (למרות שקנדה מטרית), הברזים במקלחת בהם אפשר לכוון רק את הטמפרטורה אך לא העוצמה, בגדי השחור-לבן המפוספסים של המוכרים והתנהלותם בחנות foot locker, הכל פה אמריקאי למהדרין. אמריקאי במובן "ארצות הברית", לא היבשת כמובן. אמריקאי, אבל בצרפתית.

מנין הימים שלי בצרפת, בעקבות השבוע שביליתי בראוניון בחודש נובמבר, הפך את צרפת למדינה בה שהיתי הכי הרבה ימים (255, עקפה את הודו), למעט ארצות הברית, שבה עדיין שהיתי עד כה מעל לאלף ימים "בזכות" עשרים וכמה שנות עבודתי בחברת אינטל. שתי המדינות האלה "צרובות" חזותית, וגם שמיעתית, אצלי. ולכן כל כך חזקה אצלי התחושה הזו, שהמופע החזותי של ארצות הברית, הגודל של כל דבר, השימוש הנרחב בנירוסטה, העובדה שהמכונית הממוצעת שוקלת כפול מבכל מקום אחר בעולם (למעט קנדה, מסתבר), הציפוי המזוייף בלבנים של מרכזי הקניות, הבתים הנאו-גיאורגיאניים המיוצרים בסרט נע ומשוכפלים בשכונות מגורים עקרות, כל אלה שונים משמעותית מכל מקום אחר, לבטח מהעולם הישן.

אז מסתבר שקנדה הצרפתית גם היא נראית ככה, כמעט לגמרי. הייתי כבר בעבר בקנדה. בטורונטו ובונקובר, אבל אז באתי מארה"ב וגם חזרתי לשם, ומשני צידי הגבול דיברו אנגלית, והכל נראה לי אותו דבר ולא היה לי מוזר. אבל אחרי חצי שנה בפריז (לפני שנה וקצת), ואחרי שקראתי שמונטריאל היא "האירופאית ביותר מבין הערים הגדולות בצפון אמריקה", אני לא מצליח לנער את תחושת "אי ההלימה" בין השפה לסביבה החומרית. (ואפילו עוד לא הלכתי ל costco…)

מה שמוסיף לתחושה המוזרה הוא המבטא הכבד בצרפתית של ה Québécois, מבטא שנותן לי תירוץ לא לנסות ולהבין את מה שהם אומרים (הם דווקא מבינים כשאני מנסה להתבטא בצרפתית הרצוצה שלי) ולעבור לאנגלית. ואז הם עוברים לאנגלית, ובניגוד לצרפתים –  במבטא אמריקאי לחלוטין. עוד מוזר – שהסינים בציינטאון המקומי גם הם מדברים צרפתית כשפה ראשונה.

גם חריקת השלג מתחת לנעליים כשאני הולך פה ברחוב היא משהו שמעורר אצלי אסוציאציה מובנית לעולם הישן, בעיקר לצרפת, כי עד כה, נסעתי למקומות בהם יורד שלג, בזמן שיורד שלג, רק בשביל לגלוש עליו. אבל לא בשביל זה באנו הנה. באנו בעיצומו של החורף (מינוס 15, שלג, freezing rain) כי בננו החליט ללמוד כאן לתואר שני, ובאנו לבקר אותו ולראות איך הוא מסתדר. אז נראה שהוא מסתדר פה לא רע, וכיף לראות אותו.

עדכון אחרי עוד יום: שכונות המגורים פה, בתי שורה בני שלוש קומות עם מדרגות חיצוניות לקומה הראשונה (בשלג!) וכניסה נפרדת לקומת הקרקע נראים כאילו הועתקו ב"העתק-הדבק" מלונדון, מזכרת לתקופה בה היה פה עירוב פורה של "אנגלופונים" ו"פרנקופונים". אבל הבנתי שממשלה מקומית לאומנית וכמעט פשיסטית הבריחה מפה בעבר את רוב דוברי האנגלית, וחירבה את הכלכלה המקומית. יש פה בטח איזה לקח שאפשר ללמוד לגבי ישראל.

דוד, הטייס המלאזי

תנו לי לספר לכם על חברת התעופה הגרועה ביותר בעולם, אולי. ולא, כוונתי הפעם לא לאל-על.

מדובר בחברה בשם Int'Air Îles, שחיפושי באינטרנט העלו כחברת התעופה היחידה המקשרת בין שלושת האיים המהווים את מדינת קומורוס. אחסוך לכם את החיפוש מה זה הקומורוס הזה. זו מדינה זעירה, מאד עניה (מספר 13 ברשימת המדינות הכי עניות, מספר 2 ברשימה אחרת), ליד חופי מערב אפריקה, בין מדגסקר ומוזמביק.

למה אני טורח לספר על החברה הזו? כי זה מדגים את מהלך העניינים במדינות מסוג זה, ויכול להסביר, חלקית כמובן, את מצב העניינים שם.

במהלך חודש אוקטובר הייתי עסוק לארגן את המסע בין איי האוקיאנוס ההודי, שסופו היה אמור להיות בג'יבוטי אבל בפועל הסתיים בשניים מאיי מדינת קומורוס. ניסיתי לברר איך מגיעים אל האיים האלה ואיך עוברים ביניהם. התחלתי באתרים המקובלים, כמו אקספדיה ו skyscanner אבל מדינת קומורוס לא נקלטת ברדאר שלהם. באתר של flightradar24 דווקא הופיע שדה התעופה הבינלאומי של מדינת קומורוס, בעיר הבירה מורוני, ונרשמו שם המראות ונחיתות לאיים הסמוכים, רק בלי ציון שם חברת התעופה.

בפורום בצרפתית מצאתי אזכור של חברת התעופה  Int'Air Îles וחיפוש העלה שיש יש להם אתר אינטרט ודף פייסבוק. האתר לא עלה (הודעת שגיאה) ובדף הפייסבוק לא היו עדכונים זמן רב ואיש לא ענה להודעות. לא התייאשתי, וביקשתי מידידי JP, שותפי למסע דובר הצרפתית, שינסה להתקשר אל אחד ממספרי הטלפון של אחד מארבעת סניפי החברה שמספריהם מופיעים בדף הפייסבוק.

לא ענו באף אחד מהמספרים, וחלקם אף היה מנותק. JP לא התייאש והתקשר לשדה התעופה במאיוט, האי הרביעי בקבוצת איי קומורוס שתושביו ברוב חוכמתם העדיפו להשאר צרפתים (בשנת 1998). בשדה התעופה העבירו אותו למשרד של Int'Air Îles. שם שאלו אותו בחשד מאיפה יש לו את המספר הזה.

ובכן מסתבר שהחברה קיימת, וגם טסה, לטענתם. הם הכתיבו לו בטלפון את רשימת הטיסות ומועדיהם, וסיפרו לו שהאיש שתחזק את האתר עזב (וכנראה השבית את האתר כי לא שלמו לו) ושאת הטלפון שמופיע בדף הפייסבוק הם איבדו. בשאר המשרדים, בשלושת האיים האחרים, יש תקלה בטלפון, לטענתם.

יותר סביר שנתקו להם את הטלפונים כי הם לא שלמו. כמו שלמדתי יותר מאוחר מדוד הטייס המלאזי זה מה שקרה עם המטוס היחיד שלהם, שאותו חכרו מחברת תעופה דרום-אפריקאית. הם לא שילמו על תחזוקת המנוע שיש לבצע אחרי כל 3000 שעות מנוע ולכן החברה המחכירה, שמחכירה להם את המטוס כולל טייסים ומכונאים, הפסיקה להם את הטיסות.

חברה דרום אפריקאית אחרת מחכירה שני מטוסים קטנים לחברה אחרת, בשם AB aviation (שמאוחר יותר למדתי שכן טסה בין איי קומורוס,) ושדוד, הטייס המלאזי, עובד אצלה. דוד, שנראה כמו ילד סיני בן שש עשרה, יחד עם בת זוגו הרומניה, שנראית כמו הכלאה בין מתעמלת רומניה ודוגמנית, שהו כמה ימים באותו המקום באי מוהלי בו שהינו גם אנחנו ויצא לנו לדבר בארוחת הערב.

דוד לא בן שש עשרה, יותר קרוב לארבעים, ונראה הרבה יותר מרשים במדי הטייס שלו בהם הטיס אותי שלושה ימים מאוחר יותר חזרה לציוויליזציה. הוא ובת זוגו גרים לסירוגין בארה"ב, רומניה ודרום אפריקה, והוא "מוחכר" לסירוגין לחברות תעופה בכל רחבי אפריקה, מדינות שאת רובן אני לפחות לא הייתי יודע למקם על מפה עיוורת. את הסיפורים מסמרי השיער על התנהלות התעופה האזרחית בקומורוס שמעתי ממנו.

מסתבר שראש ארגון התעופה האזרחית בקומורוס, מקורב לנשיא כמובן, תכנן להקים חברת תעופה. עד שהוא יקים את אותה חברה, הוא חסם את כל הנסיונות של חברות אחרות לקבל רשיון, כולל AB aviation שכבר חכרה מטוסים ומכרה כרטיסים מראש לארבעה חדשים. הביקוש היה קיים כי אין באמת דרך בטוחה ואמינה אחרת לעבור בין האיים. אפילו לא שירות מעבורות אמין. אבל לא הפריעה ל"רשויות" שם שהאיים מנותקים זה מזה. הנשיא היה חוכר מטוס משלו כשהיה רוצה לבקר באחד מהאיים האחרים, אם היה רוצה. ככה מתנהלים העניינים שם בקומורוס, וכנראה שגם בלא מעט ממדינות אפריקה האחרות.

התשתיות, כבישים, שדות תעופה, טרמינלים לשדות תעופה, נמלי שיט, אם הסינים לא בונים את זה, בדרך כלל בתמורה לשליטה בקרקעות או מחצבים, פשוט לא קיימים. ואם הם קיימים, הם לא מתוחזקים. הדרך בת 25 הקילומטרים משדה התעופה ב pomoni בירת moheli אל האכסניה בה שהיתי היא במצב כה גרוע שלוקח שעה וארבעים דקות לצלוח אותה. עשר שנים קודם, זה לקח רק חצי שעה. למה? שילוב של שחיתות וחוסר יכולת. בשורה התחתונה, המדינה לא ממומנת מכספי המיסים שהאזרחים משלמים, אלא בעיקר מכספי סיוע, ולכן אין למדינה תמריץ לשפר את המצב הכלכלי של סתם אזרחים.

זו למשל זו האופציה היחידה לעבור ישירות בין moheli  ל Anjouan

יתכן שחברת התעופה ההיא, Int'Air Îles,, הצליחה לגייס מאיפה שהוא קצת כסף, כי האתר שלהם הוא בהקמה. אמנם בשלב זה כל הטקסט שם הוא כולו "….Lorem ipsum dolor sit amet", טקסט שבא עם התבנית הריקה של אתרים, אבל לפחות משהו קורה. יתכן שבעתיד הם גם יזכרו לשים חלק מההכנסות בצד לטובת תחזוקה שוטפת של מנועי המטוסים.

אני רק שמח שלא התפתיתי לרכוש מהם כרטיסים לטיסות בין האיים. בשדה התעופה ב Mayotte, לפני שטסתי לקומורוס בחברת התעופה EWA air (חברת בת של air austral, חברת תעופה "בסדר" שבסיסה בראוניון). ראיתי את הדלפק שלהם בשדה התעופה, הערתי את הבחור שנמנם שם, ושאלתי אם הם טסים. "בטח, בטח". וכמעט מכר לי כרטיסים מ Moheli ל Anjouan (אין בכלל טיסות בין שני איים אלה)  ומ Anjouan ל Moroni לטיסות שהוא כנראה ידע די בוודאות שלא יתקיימו. אבל אם איזה "מזונגו" (לבנבן) מתעקש?

לידיעת הצוללים באוקיאנוס ההודי

לפני שנסעתי בתחילת נובמבר ל "IOT",  טיול למספר איים באוקיאנוס ההודי, שאלתי בכמה קבוצות פייסבוק (בהן שואלים דברים מעין אלה,) לגבי אפשרויות הצלילה בהם. שתיקה. בדקתי גם באתרים בשפות זרות וגיליתי שאם אתה קורא צרפתית, יש לא מעט חומר. באנגלית, הרבה פחות. כיוון שצללתי בכל אחד מהאיים מטה, הנה מה שמצאתי על קצה המזלג:

כללי: בכל האיים, אלו תמיד צלילות מסירה, תמיד מודרכות. מחיר צלילה כולל ציוד נע בין 40-55 יורו. בניגוד למלדיבים, לא מחייבים מחשב צלילה. בעלי כוכב אחד יכולים גם הם למצוא צלילות. טמפרטורת המים נעה כל השנה בין 26-30 מעלות.

איי סיישל: יש המון איים. בשניים העיקריים, Mahe  ו Praslin יש מועדוני צלילה. יש מעבורת מהירה בין האיים ולכן אין בעיה לצלול בימים עוקבים באיים שונים. צללתי חמש צלילות במועדון בשם Seychelles Underwater Centre בעיירה Beau Vallon באי Mahe. איכות הציוד טובה, המועדון מנוהל על ידי בריטית, המדריכים מקומיים. חלקם טובים, חלקם סתם "פושטקים" (בגדול, כל תלמיד תיכון בסיישל עובר קורס צלילה במהלך לימודיו.). הם מוציאים שתי צלילות בבוקר, עם מנוחה בסירה, ועוד צלילה שלישית בשעה שתיים. נסו לצלול עם המדריך אתו צללתי, בחור מוצק בשם טוני (בתמונה מטה), עם שיער מחומצן. היה טוב, אבל נטה להציק לדגים כדי לשעשע את הצוללים. מה רואים שם? הרבה דגה צבעונית, אין הרבה דגים ממש גדולים, יש הרבה eagle rays, יש מקומות בהם יש הרבה צבים. האלמוגים מתחילים להלבין גם שם. את רוב מה שאפשר לראות בצלילה, אפשר לראות גם בשנורקל, ביחוד ליד האי הקטן st. Pierre. הראות במים לא הייתה טובה, כנראה בעקבות הגשמים שהקדימו להגיע (בנובמבר. בדרך כלל מתחילים בדצמבר.) באטול Aldabra השייך לסיישל, אפשר לצלול רק ב liveaboard מהסוג המאד יקר. יש גם מועדון צלילה באי הקטן Silhouette שאליו אפשר לצאת בבוקר ולחזור בערב מהאי הראשי Mahe. יתכן שיש גם מועדון צלילה באי La Digue.

מאוריציוס: יש שני איים, הייתי רק בעיקרי (רודריגז, השני, במרחק שעה וחצי טיסה משם). רוב מועדוני הצלילה מרוכזים בחוף המערבי, בעיקר סביב העיירה Flic en Flac. צללתי במועדון בשם SeaUrchin Diving Center שגם הוא מנוהל על ידי מערביים, נדמה לי הולנדיות. הם מוציאים שתי צלילות ביום, מסירה. האתר המומלץ ביותר שם נקרא Cathedral, סוג של מערה תת מימית שנכנסים אליה דרך ארובה. בצלילה מעל תקרת המערה רואים את זרם הבועות של השוהים במערה עולה מעלה. חוץ מזה, הדגים שם די חסרי צבעים, אין הרבה אלמוגים והראות לא משהו (גם שם היה גשום, אולי בגלל זה). בחוף Tamarin קצת דרומה משם אפשר לשחות וגם לצלול עם דולפינים בים הפתוח, אבל מסוכן, המון סירות מתמרנות מסביב בלי חשבון לשוחים.

ראוניון: חוץ מהצוללים, שרובם תושבי האי, אף אחד פשוט לא נכנס שם לים. ב 2011, 2012 ו 2013 גולשים נטרפו על ידי כרישים ומאז ברוב החופים פשוט אסור להכנס למים. בחופים המוגנים על ידי ריף במערב האי (האי צעיר גיאולוגית, ואין סביב רובו ריף) אפשר תיאורטית לשחות או לגלוש, אבל לא ראיתי אף אחד במים. נכנסים רק למעין בריכות של מי ים המוקפות סלעים, אבל מלאות קיפודי ים.

במעדוני הצלילה, שרובם ממוקמים בנמל הסירות של העיירה Saint-Gilles טוענים שהם לא ראו אף פעם כריש. והם מוציאים צלילה אחת בבוקר, ולפעמים שניה אחרי הצהריים. צללתי במועדון בשם sea blue והיה מעניין. הטופוגרפיה מתחת למים היא של גושי לבה גדולים, יש דגה עשירה, לא דגים גדולים. מעט אלמוגים – שום דבר שמשתווה לים האדום. סביב רוב האי הים מעמיק במהירות רבה קרוב מאד לחוף אבל באיזור של Saint-Gilles יש ריף די מסיבי שמעניין לצלול שם. יש הרבה דברים לראות בראוניון מעל המים, ולכן צללתי רק פעם אחת.

Mayotte: אי שהוא חלק מצרפת לכל דבר, אבל גיאוגרפית חלק מאיי קומורוס, ארבעה איים בתעלה בין יבשת אפריקה לאי (היבשת השמינית מכנים אותו) מדגסקר. האי עתיק גיאולוגית ויש סביבו ריף מפותח וסביבה תת ימית עשירה. צללתי במועדון בשם jolly roger הממוקם צמוד למלון Sakouli שליד העיירה  Bandrélé
הראות מתחת למים טובה, יש דגה עשירה, ואתר הצלילה, מקום בשם "הארובה" היה יפה. הציוד במועדון קצת דליל, אבל היה מיכל ברזל של 15 ליטר כמו שאני מעדיף (אין ניטרוקס). הפלגה ארוכה בסירה אל אתר הצלילה, כמעט של שעה. ואחרי הצלילה "פיקניק" על אי חולי קטן עליו יש רק ציפורים. היה כיף, ואם היה לי שם יותר מיום וחצי, הייתי צולל עוד.
בחוף  N'gouja לא רחוק משם, אפשר לצלול (יש מועדון קטן) או לשנרקל עם המון צבי ים, בשמורת טבע שיש שם. אבל יש גם המון (יחסית) אנשים. יש עוד 2-3 מועדוני צלילה בצפון האי, שכולם מוציאים לאתר אחד ויחיד.

Comoros: מדינה שצריך דרכון זר בשביל לבקר בה. יש בה שלושה איים, הייתי בשניים. באי הראשי, grand comore,  (שם שדה התעופה הבינלאומי והבירה מורוני,) היה פעם מועדון צלילה שנחשב טוב במלון Itsandra ונמסר לי שהיו שם צלילות שוות. המלון מחליף בעלות כרגע ואין בו מועדון צלילה. זה שהפעיל את המועדון, אם מוצאים אותו, יכול להוציא שם צלילות.
ליד חופי האי Moheli, הקטן מבין השלושה, יש שמורה ימית המרוכזת סביב קבוצת איים חסרי שם שליד חופו הדרומי של האי. שם יש גם מלון בשם Laka Lodge המתופעל (משום מה) על ידי חבורת סלובקים. אחד מהם, ריצרד, נשוי למקומית, ומוציא צלילות, מסירה, בשמורה הימית. יש לו ציוד סביר, אבל מועט והוא בחור נחמד. הצלילות די שוות, עשיתי ארבע כאלה ביומיים, שכללו הפסקה על אחד האיים הקטנים. הראות במים טובה, הדגה עשירה, למעט ברקודה אחת לא ראיתי דגים גדולים. אבל יש הרבה לובסטרים. האלמוגים די הרוסים, כנראה בגלל סופות ציקלון עונתיות. יש לא מעט מניפות, כמו שרואים בטיראן. מקום סימפטי, ויש גם מה לראות מעל המים.

בשורה התחתונה, אם יש לכם אפשרות לצלול רק במקום אחד באוקיינוס ההודי, אף אחד מהמקומות האלה לא משתווה למלדיבים.

לשימושכם. שאלות נוספות אפשר דרך מנגנון התגובות מטה.

            .  

פטרישיה

נסענו בלילה בכביש האפל אל ביתה של פטרישיה, אל מה שנראה לב המאפליה. לא היה שום אור, השלטים הצביעו רק אל כוון "שמורת הטבע של הנהר השחור". בחיים לא הייתי מנחש שיש מקום ישוב בקצה הכביש הזה. אבל בטלפון, תוך כדי נהיגה, פטרישיה דירבנה אותנו להמשיך.

בסופו הגענו אל המחסום בפתח המתחם המגודר, ושם, כיוון שהשומר ראה במכונית רק שני "זוריי", פתחו לנו את המחסום בלי שאלות. מהם "זוריי"? בכל אחת ממדינות אפריקה יש כינוי אחר לאנשים לבנים. במאוריציוס וראוניון אלו "זוריי", אזניים בצרפתית. בסוג של לגלוג על הלבנים השמים את היד מאחורי האוזן בנסיונם להבין את שפת הקריאול של המקומיים, שבמאוריציוס מושפעת במידה שווה מצרפתית ואנגלית.

אבל זוריי הם לא בהכרח זרים. פטרישיה למשל חיה במאוריציוס דרך קבע, שנים רבות, אבל גם היא תיחשב זוריי, בגלל לובן עורה. סוג של גזענות הפוכה.

בדרך כלל ניווטתי לכל מקום בעזרת המפות שהורדתי לטלפון מראש, אבל זה לא עבד כשהייתי צריך לנווט אל ביתה של פטרישיה, (אליו היינו מוזמנים לארוחת ערב.) המתחם המגודר בו היא גרה, לא הופיע (עדיין?) במפות גוגל. בעצם, גם זה שהגענו אליה בסופו של דבר, היה בזכות הטלפון שלי, (התומך בשני כרטיסי סים בו זמנית). העובדה שיכולנו כל זמן הנסיעה להיות על הקו עם פטרישיה הייתה בעזרת אחד מכרטיסי הסים המקומיים שרכשתי בכל מדינה אליה הגענו.

בסופו של דבר, הנסיעה הזו כולה נגמרה בשלום. התאחדתי עם התרמיל שלי אחרי כל טיסה, מה שתמיד נראה לי נס. אבל נס עוד יותר גדול הוא שהטלפון הנייד שלי לא אבד, לא נגנב וגם לא התקלקל. אם אחד מאלה היה קורה, לא ברור לי איך הייתי מסתדר. אפילו פנס לא היה אתי מחוץ לזה שבטלפון, גם לא מצפן. וכמובן המובן מאליו, שום אמצעי תקשורת אחר. אבל בעיקר, לא היה לי שום גיבוי (מחוץ לאחסון בטלפון ובענן) לפרטי עשרת הטיסות, ששת ההפלגות במעבורות, ארבעת הסכמי השכרת הרכב, כתובות ותאריכי עשרים וחמישה מקומות הלינה השונים, האתרים השונים לבקר בהם, חמשת מועדוני הצלילה אתם קבעתי צלילות, ועוד ועוד. הכל היה רק בטלפון.  הגיבוי היחידי היה בענן.

כל המפות ופרטי הנווט, היו בטלפון, כמו גם כל ספרי ההדרכה. כרטיסי הטיסה האלקטרוניים (שבכל זאת מתעקשים בכל מיני מקומות לראות, למשל בביקורת הגבולות שם רוצים לראות טיסת המשך), כמו גם ביטוח הנסיעות היו רק בטלפון. הייתי לגמרי אבוד בלעדיו.

ובחזרה לפטרישיה. צבע העור מאד משמעותי אפילו, או במיוחד, בחברה כזו בה חיים בעירבוביה גדולה אנשים שהובאו לפני דורות מהודו, ממזרח אפריקה, מארצות ערב וגם מאירופה. במאוריציוס, גם אחרי שבעה דורות, הם ממעטים להנשא מחוץ ל"עדת המוצא" שלהם. בראוניון יותר. אבל לא קל להם, לזוגות המעורבים. הם לא מרגישים בנוח, אני מתרשם, לצאת לחופשה בצרפת למשל, ב"מטרופול" כפי שמדינת האם מכונה בקולוניות לשעבר.

זוג אחר שפגשנו למחרת ארוחת הערב הנ"ל מדגים את התופעה. הוא צרפתי "לבן", שנולד במדגסקר, גדל בראוניון וכעת מפתח נדל"ן במאוריציוס. היא, נולדה בצרפת לאם צרפתיה ואב ממאוריציוס. גוון עורה מעט כהה יותר משלו, אני חשבתי שפשוט יש לה שיזוף נאה. אבל לא – כשהם באו להרשם למועדון ספורט מקומי, שאלה אותה גבירה בריטית בקבלה:"וכמה זמן את כבר צרפתיה?"

פטרישיה בכל אופן, חיה עם זוריי אחר, הולנדי בשם הנס בבית חדש, מאד גדול ומפואר, בשכונת מגורים מאד מפוארת ומטופחת, ממש על גבול שמורת הטבע. לשניהם זו מערכת יחסים שניה (לא ראשונה בכל אופן) וכמו שנפוץ במערכות יחסים שניות, פער הגילים בין בני הזוג גדול יותר, כחמש עשרה שנים. הנס הוא כבן שישים וחמש, פטריסיה כבת חמישים, בכושר טוב הודות לתרגול יוגה יומ-יומי ושניהם ביחד כשנתיים, בערך פרק הזמן בו בנו את ביתם, שם בשכונה. יש להם גם חיות מחמד לחברה, שני כלבים מהסוג הזעיר שצרפתים אוהבים, ושני צבי ענק.

משילוט חוצות, עלוני פרסום, ושיחה עם הזוג ה"מעורב" שפגשנו למחרת, למדתי שיש לא מעט מתחמים שכאלה, במאוריציוס וגם בראוניון, המכוונים לקהל של "זוריי", שחלקם גר מלכתחילה במקום וחלקם היותר גדול, פרש לשם מ"המטרופול", מצרפת גופה. רובם אני מנחש, בני "הגיל השלישי".

האם האפשרות לגור בבית מפואר, בשכונת מגורים מגודרת באמצע שום מקום היא סיבה טובה לעזוב הכל מאחור, לנטוש את צרפת המעטירה ולעבור לאי טרופי? נכון שהאקלים מאד נעים, שם על קו המשווה, הטמפרטורה נעה בין 28 ל 30 מעלות בכל ימות השנה, טמפרטורת המים נעימה גם היא כל השנה (אלא שבראוניון אין התושבים נכנסים למים מפחד הכרישים). הנדל"ן כנראה זול משמעותית, וכוח האדם לתחזוקת הגינון הנרחב סביב אותו נדל"ן זול גם הוא (כולל ריסוס מסיבי כל שבוע כנגד היתושים). אבל יוקר המחיה שם לא מאד זול, אפילו יקר מהמטרופול מבחינות מסויימות. והמקומיים לא אוהבים אותך.

חוץ מזה, זו ממש שממה תרבותית. אין אפילו אולם קולנוע אחד בכל הסביבה, שלא לדבר על צריכת תרבות אחרת. ברוב המתחמים האלה, אין לך אפילו עם מי לדבר. כל אחד שם מסוגר באחוזתו המגודרת ואנשים אפילו לא רואים את שכניהם. אנשים מדברים אולי עם זה שהולך על ההליכון הסמוך לשלהם בחדר הכושר.

אלו אנשים שהשאירו מאחור, בצרפת, גם את מכריהם, משפחתם, אפילו את צאצאיהם. הם פשוט "עברו הלאה", באופן שבשבילי פשוט לא נתפס. בשביל בית יותר מפואר אראה את הילדים שלי פעם בשנה? הבחירות שאנשים עושים, אני לא בא לשפוט אותן. אבל הן מתמיהות אותי.

אז הם טסים לצרפת פעם-פעמיים בשנה, לטעון את המצברים. אבל זו לא באמת תשובה. הבחירה הזו, לגור בחורים שכאלה, היא משהו שקשה לי לתפוס. ואני עוד גר בחיפה…

———– זו הרשומה ה 800! —————————

IOT

IOT הם ראשי התיבות שעמיתי למסע הזה המציא: Indian Ocean Tour, ביקור בכמה איים באוקיאנוס ההודי ממנו חזרתי ממש הבוקר. באינסטגרם חפשו את התג iotgjp#

יש לי הרבה מה לספר, אבל הכל כרגע  עדיין מעורבב לי בראש. מסקנות כלליות? זה היה מאד "יעיל" בנסיעה אחת לבקר בכל קבוצות האיים האלה: סיישל, מאוריציוס, ראוניון, מאיוט וקומורוס. הם מרוחקים ממקומותינו, אבל קרובים זה לזה. אלא שזה הפך את הנסיעה לארוכה, קצת ארוכה מדי, אפילו בשבילי. אולי בגלל הסמיכות לנסיעה הקודמת, לאיסלנד, חודש קודם.

כל האיים האלו שונים זה מזה, אבל עדיין, יש דמיון, והוא קצת "ממעך" את החוויה. אם הייתי יכול לבקר בכל אחת מקבוצות האיים האלו בפני עצמה, הייתי חוזר מן הסתם עם רשמים חזקים יותר מכל אחת ואחת. אני מקווה שמעבר על התמונות שצילמתי יעזור לי לבודד את הרשמים ולשחזר את החוויות.

היה מעניין לראות שככל שהתקדמנו מערבה, והתקרבנו אל חופי אפריקה, האיים, שכולם שייכים גיאוגרפית לאפריקה, הפכו יותר "אפריקאיים". ההזנחה והעזובה, השחיתות והכאוס, הלכו והתגברו ככל שהתקצר המרחק הפיזי אל חוף היבשת השחורה. כאילו שהיבשת מקרינה איזו סוג של אנרגיה משתקת.

אנרגיה שאפשר לסתור במידת מה על ידי השקעת כספים מסיבית של מעצמה קולוניאלית לשעבר עם רגשות אשם. האיים ראוניון ומאיוט נשארו, מבחירה, חלק מצרפת גופא, לא מושבה, אלא Department, ממש מחוז של צרפת. הם נהנים מהשקעות כספים אדירות מכספי משלם המיסים הצרפתי, והמצב שם לאין שיעור יותר טוב מבאיים הסמוכים. כעשרת אלפי אנשים טבעו בים בנסיון להעביר את עצמם בסירות פיברגלס רעועות (להן הם קוראים kwasa kwasa,) מהאיים בארכיפלג קומורוס שבחרו בעצמאות לאי שבחר בצרפת – מאיוט.

צללתי בכל אחד מהאיים האלה. זה לא היה טיול צלילה נטו, אלא רק דגימה פה ושם. עמיתי למסע היה אמור לסיים את קורס הצלילה שלו בסיישל, אבל זה לא הלך – יש אנשים שצלילה פשוט לא טובה להם. קשה להשוות למקומות כמו הים האדום, אבל אם הייתי נוסע לאוקיאנוס ההודי לצלילה נטו, הייתי בלי ספק ממליץ להעדיף את המלדיביים.

היה גם נסיון "מעניין" לטייל טיול כה ארוך עם מישהו שהוא לא זוגתי שתחייה. אתה אני מטייל כבר הרבה שנים ואנו כבר עושים זאת ממש טוב. עמיתי למסע היה צרפתי, (שימושי בארצות שבהן צרפתית היא השפה השולטת, אבל הצרפתית שלי מספיק טובה בשביל להסתדר גם ככה), בן גילי בערך. הכרתי אותו באתיופיה לפני שנתיים, ונפגשנו גם בפריז, שם הוא גר. זו הייתה היכרות שטחית למדי עד המסע הזה, ושנינו למדנו לא מעט אחד העל השני בחודש של שהות אינטנסיבית 24/7. לא כל מה שלמדנו אחד על השני היה חיובי מן הסתם, אבל לפחות זה לא נגמר בפיצוץ, ומבחינתי זה כבר הישג.

המשך יבוא, מן הסתם. הרשומה הבאה תהייה הרשומה ה 800 (!!!!) בבלוג הזה, וזה מחייב השקעה.

תשע מצלמות לתשעה איים

עכשיו כשאני כבר ארוז לגמרי (9 ק"ג בשני תרמילים) ומוכן לצאת לדרך, אל מה שידידי JP (אתו אני נוסע) מכנה IOT – Indian Ocean Tour (אי אלו איים באוקיינוס ההודי, אולי תשעה, אולי יותר), אני יכול כבר למנות את המצלמות שאקח אתי, תשע..

אז ככה: שתיים הן לצילום מתחת למים. האחת רק עד לעומק של 18 מטרים, השניה רק לוידאו בעצם, מין מצלמת אקסטרים סינית. יש פה מקום לשיפור…

מעל המים, שתי מצלמות קומפקטיות של סוני. האחת עם טווח זום גדול של 30x אך חיישן קטן וצמצם מצומצם. השניה בעלת חיישן גדול ועדשה מהירה, אך מתפשרת על טווח הזום (rx100 m3).

עד כאן, מניתי ארבע. שתי הבאות נמצאות משני צידי מקל צר כזה ומצלמות בבת אחת את כל מה שמסביב למצלמה. Ricoh theta S, מין צעצוע טכנולוגי מאד מרשים, רק צריך לשלוף אותו בסיטואציות המתבקשות..

שלושת המצלמות האחרונות הן אולי השימושיות ביותר, ושלושתן נמצאות בטלפון שלי. אחת מלפנים לצילומי סלפי, מה שהשתכנעתי לאחרונה שאינו מגונה לחלוטין, ושתיים מאחור, אחת עם עדשה מאד רחבה והשניה עם עדשה רחבה סתם, והטלפון יודע לעבור מאחת לשניה במעין סוג של פייק זום..

מהם תשעת האיים? אני מניח שאם התכנית תצא לפועל כמתוכנן, אשוב לכתוב פה בעוד חודש, ומן הסתם אספר..

booking

חלפו הימים, לצערי, בהם יכולתי לא להזמין מקום לינה מראש לשום מקום, להגיע למקום ולמצוא. זה לא רק בגלל שהטיולים שלי הפכו בני חודש ולא בני שנה כמו פעם. זה בגלל שהאינטרנט הפך את ההזמנה של מקומות לינה כל כך פשוט ונוח שכולם מזמינים מראש, ופשוט ממלאים את כל מקומות הלינה. זה כבר לא כוחות פשוט להגיע ולעבור ממקום למקום בחיפושים.

כל כך הייתי רוצה שיהיה מין רחפן כזה, שאוכל לשגר לפני, אל המקום המשוער אליו אגיע בסופו של יום. הרחפן הזה יעבור ממקום למקום, יבדוק בקבלה אם יש מקום ובכמה, יציץ בחדרים לראות איך הם נראים ואיך נראה הלובי. ישאל אם יש וי-פי, דברים כאלה.

ועוד יותר הייתי רוצה שהרחפן הזה יוכל לחזור אחורה בזמן, ולשאול אנשים אחרים שלנו באותו מקום איך היה? היה נעים? נקי? קיבלתם תמורה לכספכם? שאלות כאלה. כי זה הכי בטוח, לשאול לקוחות שבפועל שהו שם.

או, כתחליף לרחפן המדהים הזה, אני יכול לשלוף את הטלפון, בו יש כרטיס סים מקומי עם חבילת גלישה (לא צריך גדולה), לפתוח את הישומון של booking.com ולהזמין לי, תוך כדי נסיעה, מקום לינה נעים, נוח ולתקציבי, לאזור אליו אגיע בערבו של אותו יום,  על סמך כל אותה האינפורמציה שהרחפן הדמיוני המתואר מעלה, (כולל יכולת החזרה אחורה בזמן,) היה מספק לי. מדהים לא?

ואם הישומון הזה מכזיב, אפשר לפתוח את השני, זה של airbnb ולהיעזר בו. השילוב של השניים, כאשר יש לך מכונית ואתה יכול לסטות כמה קילומטרים מהכביש הראשי, לעצור ללינה קצת יותר מוקדם או קצת יותר מאוחר, לא מכזיב בדרך כלל, ומאפשר גמישות כמו זו שהייתה לי פעם, כשהייתי מגיע ברכבת לאיזה ישוב, יוצא מתחנת הרכבת ומסתכל ימינה ושמאלה. נכון שפעם הייתי הרבה פחות בררן בתנאי הלינה, אבל מצד שני היום אני פחות בררן בתחום התקציב (אבל עדיין "מתכלב" בכיף).

ואם אתה נמצא באחת מהארצות הרבות בהן לא תוכל לרכוש מהארץ חבילת גלישה, כלומר ברוב העולם הלא מערבי, מה תעשה? תיגש לאתר הזה עוד לפני הנסיעה, שיספר לך בכל ארץ וארץ איזה כרטיס מקומי עם חבילת נתונים כדאי לקנות, לאיזה מפעיל יש כיסוי איפה, איך טוענים מחדש את החבילה ואילו ערכים בדיוק למלא ב APN בקונפיגורציה של רשתות ניידות בטלפון. אפילו אילו מפעילים חוסמים שיחות סקייפ או ווטסאפ. אתר שווה ביותר.

עם חבילת גלישה, הטיול הופך גמיש בהרבה. גם כדאי שיהיה לכם טלפון היכול להכיל שני כרטיסי סים בו זמנית, הישראלי והמקומי. מאד נוח.

והמלצה אחרונה: עוד אתר מופלא שגיליתי לאחרונה, flightradar24, אחרי שהבנתי שחלק לא מבוטל מחברות התעופה הפועלות בעולם לא מופיעות באתרי הזמנת הטיסות הרגילים (זה שאני מחזיק ממנו הוא skyscanner). האתר יפרט לכם, בכל שדה תעופה בינלאומי בעולם כמעט, את כל ההמראות והנחיתות, מאין באו המטוסים ולאן הם טסים, איזו חברת תעופה זו ואיזה כלי טייס. חוץ מזה, מגניב ולפעמים שימושי, אפשר לראות איפה נמצא כל מטוס באוויר, מאין הוא בא ולאן הוא הולך, ופרטים לא מועטים על הטיסה. שימושי למשל כאשר אפשר היה לראות שארדואן טס לו במעגלים באוויר עד שנאמניו יעצרו את ההפיכה נגדו, או לראות איפה לעזאזל המטוס שלך שעוד לא הגיע. אבל בשביל זה צריך חיבור נתונים – האתר מעלה יכול מאד לעזור בעניין זה.

אחרון אחרון: אני מודה שאני קצת מכור לאתר skyscanner.com וספציפית לאפשרות לציין "כל מקום" (everywhere) ביעד הטיסה. האתר יציע לך אז את הטיסות הזולות ביותר מאותו מקום (או אל אותו מקום) מכל מקום אפשרי, (ואפשר לסייג לטיסות ישירות בלבד). מדהים אילו דברים אפשר לגלות ככה. גם אם רק מפנטזים.

בודדים

הסרט הגרוזיני "חיבולה" היה אחד משישה עשר הסרטים שראיתי בפסטיבל הסרטים של חיפה שהסתיים עכשיו. במשך שעתיים רואים בסרט את נשיא גרוזיה זוויאד גָמסַחוּרדיָה (בגאורגית: ზვიად გამსახურდია), שנבחר ב 1991 והודח שנתיים מאוחר יותר בהפיכה צבאית (יזומה על ידי רוסיה), מכתת את רגליו בשלג בנוף המרהיב של הרי גרוזיה, נמלט מבקתה מבודדת אחת לשניה עד שלבסוף נמאס לו (הרבה אחרי שזה נמאס לי…) והוא יורה בעצמו. בשלב זה כבר נטשו אותו, או שנשבו, רוב נאמניו.

שוב ושוב, הוא מגיע לבית נידח באמצע שום מקום, שם מזהים אותו יושבי הבית, ומאכילים ומשקים אותו. שוב ושוב תהיתי, כמו שתהיתי שוב ושוב גם באיסלנד לאחרונה, איך אנשים מסוגלים לחיות בבדידות כל כך גדולה.

כמו הבתים המבודדים בהרים של גרוזיה (בנוף מרהיב) גם החוות המבודדות באיסלנד (בנוף מרהיב) הן מקום בו גרים אנשים בודדים מאד. השכן הקרוב אליהם נמצא במרחק ממש גדול מהם. אני מניח שכל חווה שכזו מכילה משפחה אחת (וכמה מאות כבשים), אולי משפחה מורחבת. אבל איפה לומדים הילדים? ועם מי יש להם לדבר? אפילו בכנסיה הם לא נפגשים – כל משפחה בונה לעצמה כנסיה קטנה משלה.

אנשים בכל העולם, גם באיסלנד, עוברים יותר ויותר לעיר. אולי כדי שיהיה להם עם מי לדבר. עדיין, חלק גדול משטח המדינה נמצא בחוות גדולות שטח ודלילות אנשים שכאלה. אין לי ספק שסוג החיים הזה משפיע גם על אופי האנשים הגרים שם.

כמישהו שגדל וחי כל חייו בעיר (אם נניח שלחיפה אפשר לקרוא עיר), צורת החיים הזו, בבדידות כל כך קיצונית, כל כך שתוקה, פשוט לא מובנת לי. אני לא מסוגל לדמיין אפילו איך זה לחיות במקום מעין זה. איך זה לגדול במקום מעין זה.

אני מניח שכל הילדים בחוות האלו מוסעים איכשהו לבית ספר איזורי כלשהו, למרות שאין לי ספק שבחורף האיסלנדי הכבישים הצדדיים האלה אל החוות לא עבירים. בעבר, אפילו זה לא היה. דורות של ילדים גדלו כשהם רואים מעט מאד בני אדם, ואף לא אחד מבני גילם. איפה הם פגשו בני זוג? איך הם עברו חיברות? איך הם למדו כישורים חברתיים מינימליים?

בישראל, גם אנשים שגרו בקיבוצים ומושבים, קטנים ככל שיהיו, הם חלק מקהילה. היה להם עם מי לדבר. האנשים שגרים בחוות המבודדות האלה, בגרוזיה, באיסלנד, באוסטרליה, איך הם לא משתגעים מבדידות? כיום האינטרנט מספק אולי מענה חלקי (אף כי יש לי ספק באם בכל עמק נידח בגרוזיה יש בכלל קליטה סלולרית), אבל עד לא מזמן, אפילו טלוויזיה לא הייתה להם אפשרות לקלוט.

לפחות יש להם נוף.

איך לא צללתי באיסלנד

לצלול באיסלנד? במים הקפואים האלה? השתגעתי? אבל סתם, לפני הנסיעה לשם ביררתי קצת, ומסתבר שיש שם "סצינה" של צלילה לא מבוטלת כלל. הפיתוי העיקרי: לצלול "בין היבשות".

איסלנד יושבת על המקום בו הפלטות הטקטוניות של יבשת אמריקה ויבשת אירו-אסיה הולכות ומתרחקות זו מזו. איסלנד הולכת אט אט ומתפרקת לשתיים. יש חריץ בין שתי הפלטות שהולך ומתרחב, מילימטר בשנה בערך. הצלילה המפורסמת ביותר באיסלנד היא במקום בשם Silfra בו אפשר להצטלם מתחת למים כך שיד אחת שלך נוגעת ביבשת אמריקה והשניה ביבשת אירופה. לא זו בלבד, אלא שהמים שם כה צלולים שאפשר לראות (מתחת למים) למרחק של מאה מטרים! בים התיכון להשוואה, טווח ראיה של 10 מטרים נחשב מעולה..

נשמע מפתה, לא? יש שני מועדוני צלילה גדולים בעיר הבירה (ועוד כמה קטנים) המוציאים צלילות לשם. הם די מתואמים במחירים: כחמש מאות דולרים לשתי צלילות באותו המקום. יקר, אבל בכל זאת, ניתן אולי להצדיק בכך שהכל באיסלנד יקר, וצריך ציוד יקר יחסית, חליפה יבשה – מין חליפה שהמים (הקרים) לא נכנסים לתוכה, כך שאפשר ללכת לצלול במלבושי צמר והם לא ירטבו ויגנו עליך מפני הקור.

רק מה? מזה כחמש שנים, האיסלנדים (עם ממולח) שיכללו את השיטה. כיום, אם אין לך תעודת הכשרה לצלילה בחליפה יבשה או לפחות עשר (!) צלילות בחליפה יבשה בשנתיים (!) האחרונות, עליך לעבור הסמכה לכך. עוד יום (וכל יום באיסלנד מאד מאד יקר), עוד שתי צלילות, ועוד חמש מאות דולרים להפרד מהם. משום מה, שתי הצלילות האלה הן לא "בין היבשות" למרות שמקום זה, באגם בו אין זרימה, כמעט אידאליים להכשרות.

חשבתי שמצאתי דרך להכות את השיטה. מישהו אמר לי שהצלילה בין היבשות היא לא משהו, והאתר באיסלנד נמצא בצפון האי, במקום בשם Strytan, שם יש שני קונוסים געשיים העולים מקרקעים הפיורד על לגובה של כ 15 מטרים מתחת לפני הים. גם שווה יותר וגם המחירים נמוכים יותר, נמסר לי.

התקשרתי לשם, דיברתי עם בעל המועדון שם, בחור נחמד (ובלגניסט גדול) בשם  Erlendur Bogason (לאבא שלו קראו Boga. אנשים שם נקראים על שם האבא במקום שם משפחה) והוא אמר לי לשלוח לו מייל, כי הוא בים. שלחתי מייל – אין תגובה. עוד מייל, עדיין אין תגובה. אז התעקשתי, ויומיים אחרי כן הגעתי למועדון פיזית. הוא בדיוק עמד להוציא לים ארבע סירות עם צוללים בשירות מועדוני הצלילה מעיר הבירה (dive.is הוא הגדול ביניהם.) ולא היה לו זמן לדבר, שאדבר עם הבת שלו.

סוף דבר, סיכמנו שהוא גם יכשיר אותי לחליפה יבשה (צלילה אחת) וגם באותו היום, בצלילה שניה, נצלול לאותם קונוסים. יחד, כ $370. עדיין לא זול, אבל פחות מאלף באופציה האחרת, ואם אני כבר שם.. ובכלל, באיסלנד אתה מהר מאבד שליטה על הכספים הזורמים מכיסך..

המועדון היה כולו מושכר לחברות הגדולות לשלושת הימים הבאים, אז סיכמנו שאחזור שלושה ימים אחרי , בצהריים, ונעשה את זה. זה לא קרה. מזג האוויר התקלקל, לא הייתה ראות מחת למים, יצא שנסעתי כ 130 קילומטרים לחינם, בזבזתי יום טיול, ולא צללתי. ארלונד אמנם שלח לי מייל אחרי חצות שהרוח מתחזקת ושאגיע עד שמונה בבוקר, אלא שראיתי את זה כשכבר כמעט הגעתי, בעשר בבוקר. גם טמטום שלי, חשבתי שהאיסלנדים הקשוחים צוללים בכל מזג אוויר….

שבוע ומשהו מאוחר יותר, ביום קר וסוער במיוחד, הגענו לפרק הלאומי  Þingvellir וראינו את הצוללים נערכים לצלול באתר המפורסם Silfra, בין היבשות. שמחתי שאני לא נמנה עליהם. בקור המקפיא הזה, וברוח הזו, לא הייתי רוצה לצאת מהמים ולצאת מהחליפה. אבל עוד יותר שמחתי שראיתי איפה צוללים ומה החמצתי.

אז ככה: בפועל, רוחב החריץ בין הפלטות שם בפארק הזה הוא כשבעה קילומטרים. בתוך שבעת הקילומטרים האלה יש בין היתר אגם קטן שמימיו אכן צלולים. ולחופו של האגם הקטן הזה יש באחת הנקודות חריץ קטן. ואת החריץ הקטן והפוטוגני הזה, שיורדים לתוכו במדרגות ברזל, משווקים לצוללים שיש להם עודף כסף, באלף דולר. טמטום בריבוע.אז לא ממש הצטערתי שאין לי תמונה שלי בחליפת צלילה אוחז בכל יד יבשת אחרת. גם אין לי תמונה כזו מעל פני המים, באחד מהחריצים הגעשיים האקראיים הרבים שיש באיסלנד (באנגלית fissure) שבהם אנשים מצטלמים "אוחזים בשתי יבשות", או תמונה על הגשר משום מקום לשום מקום, שהוקם מעל עוד איזה חריץ מקרי, ה"גשר בין היבשות".

אם הייתי עושה את ההסמכה ההיא לחליפה יבשה (וצולל ב stryten), אני לא יודע אם אי פעם היה יוצא לי להשתמש בהסמכה הזו. גם בהסמכה לניטרוקס (תערובת עשירת חמצן) אני לא כל כך משתמש. ויש כל כך הרבה מקומות בעולם בהם המים חמימים ויש כל כך הרבה מה לראות בתוכם, בלי ללבוש חליפה כלל.

לא ברור לי אם עוד אתקל במקומות שבהם מה שיש מתחת למים כדאי לטרוח ולהכנס בשבילו למים ב 2-3 מעלות. (אולי צלילה מתחת לקרח?) מה שבטוח, שהחרטא לתיירים הזו שמשווקים באיסלנד, של "בין היבשות" לא שווה את זה. לא באלף דולרים, גם לא במאה. יש המון מה לראות באיסלנד. חבל לא רק על הכסף לצלילה הזו, גם על הזמן.

 

פורד אדוננו

יש חלק מאד גדול של איסלנד שרוב המבקרים לא רואים – ה highlands, בעצם רוב מרכז איסלנד, החלק אותו מקיף כביש הטבעת מספר 1 (אין מספר 2). זהו מדבר לא מיושב, שחלק לא מבוטל ממנו מכוסה כיפות קרח. אין בכל השטח העצום הזה כבישים (אבל יש כבשים), אין גם תחנות דלק, ואין ישובים. יש מעט דרכי עפר, דרכים שהקידומת F לפני המספר שלהן מציינת שאין לעשות את הדרך הזו אלא ברכב בעל הנעה ארבע גלגלית. יתרה מזו, אפילו לא רכב כביש עם סתם הנעה בכל גלגליו, אלא רכב שטח של ממש.

איך אוכפים את העניין הזה? יש שלטים מפורשים האוסרים על כניסת רכב "רך" בתחילת הכבישים האלה. חברות ההשכרה אוסרות באיסור חמור על כניסת רכבים לשם, הביטוח לא תקף בכבישים אלה, ושמעתי שמועות שנהגי האוטובוסים שמגיעים למקומות האלה, רושמים את מספרי המכוניות הפרטיות שהם רואים איפה שהן לא אמורות להיות, ומדווחים לחברות ההשכרה. ראו הוזהרתם.

גם אם שכרתם רכב שטח (שכרנו אחד קטן, suzuki Jimni, שיודעי דבר שיבחו את כושר עבירותו) דעו שלמעט כביש אחד החוצה את מרכז האי בקו צפון-דרום (או להיפך) ומספרו F35, כל שאר הדרכים (למעט כמה חריגים שאמנה בהמשך) דורשות חציית נהרות ללא גשר, מה שנקרא באנגלית fording. אין לי ניסיון בחציית נהרות, ומאז השירות הצבאי גם לא בנהיגת שטח, ולכן ניסיתי (וכמעט הצלחתי) להמנע מחציית נהרות.

אז מה עושים? קודם כל, אפשר פשוט לקחת את האוטובוס. מסתבר שיש קוי אוטובוס סדירים לגמרי בדרכים האלה. אפשר לחצות את מרכז האי ולראות את הנוף הזה מחלון האוטובוס. זהו אוטובוס מאד גבוה, עם גלגלים מאד גבוהים, שנהגו המאד מנוסה חוצה בקלילות נהרות די עמוקים.

אוטובוס שכזה, בטיול מאורגן של יום אחד ל caldera של Askja לקחנו ממקום בשם Reykjahlíð שליד אגם Myvatn (בעצם, אגם My, כי vatn זה פשוט אגם) והוא אכן חצה שלושה נהרות שלא הייתי מעז לחצות עם הרכב השכור שלי, אף שהיה רכב שטח. מצד שני, כשהגענו למגרש החניה שממנו עולים אל הקלדרה ההיא, חנו שם כמה וכמה רכבים מסוג Dacia Duster, אבל הם הגיעו כנראה בדרך אחרת, ממזרח, דרך F910 שתחילתה אספלט. כך בכל אופן נראה אחד הנהרות שחצינו באוטובוס:

לעניין חציית הנהרות. גובה המים משתנה עם מזג האויר, וגם התוואי הרצוי לצליחת הנהר זז עם הזמן. יש חבלים להצמד אליהם במספר מקומות שמסמנים את התוואי הרצוי, וחייבים להתקשר אל הריינגרס ולברר אם אפשר לחצות את התוואי לפני שיוצאים לדרך. יש גם אתר בשם road.is עם אינפורמציה עדכנית.

וחייבים לצאת לדרך עם מיכל דלק מלא. אין שום תחנת דלק בכל המרחב הזה.

אם סתם חשקה נפשכם לראות את האמצע, בלי רכב שטח ובלי לחצות את כל האמצע, יש שתי כבישי אספלט שבהם אפשר להכנס ולהציץ במדבר דמוי הירח הזה. האחר הוא כביש 910 במזרח האי, המוביל לסכר להפקת חשמל בשם Kárahnjúkar. תחילתו ליד מפל Hegri. השני הוא כביש 550 במערב האי המוביל צפונה משמורת Þingvellir, סלול עד הפניה לכביש 52 המוביל מערבה.

בסופו של דבר כן חצינו נהר (ורבע) תוך תפילה לפורד אדוננו (הפועל באנגלית של חציית נהר הוא to ford.) התרשמתי מאד בזמנו מ"עולם חדש נועז" של אלדוס האקסלי, שם מייצרים בני אדם בסרט נע, והנרי פורד הוא האלוה אליו נושאים תפילה. זה היה כשיצאנו משמורת הטבע Landmannalaugar, אליה הגענו בדרך הארוכה מצפון על F208 ללא חציית נהרות. ידעתי שהחזרה דרך F225 דורשת חציית שני נהרות, אך היא קצרה יותר (והסתבר שגם במצב יותר טוב) ושמשפחה ישראלית שפגשנו עברה יומיים קודם שם ללא קושי בגיפון, התלבטתי והתלבטתי, עד שהריינגרית בדלפק המודיעין אמרה לי בזלזול: "פשוט תכניס ל 4X4 וסע לאט".

אז צלחנו בהצלחה גם את עניין הצליחה. לא היה נורא, במיוחד שנתנו לאוטובוס לעקוף אותנו ולהראות לנו את התוואי הנכון לצליחת הנהר. אבל ביום האחרון שלנו, כבר בשדה התעופה, עלו אזהרות על המסכים בשדה שהדרך הזו ממש, נסגרה לתנועה לכל סוגי הרכב. 

אז לקחת רכב שטח או לא? מצד אחד, לא מעטים מכבישי האספלט באיסלנד (שבהם אין חובה לנוע ברכב שטח) במצב הרבה יותר גרוע מדרכי העפר. חלקם נראים כאילו הופצצו בפצצות מצרר, ואין ממש אפשרות לנווט בין החורים שבהם. האם רכב שטח יותר נוח בכבישים אלה? זה שלנו קפץ יותר ולכן נסענו לאט יותר מרכבים רכים יותר. מצד שני, לא מעט מהכבישים שלא מסומנים בקידומת F לא מכוסים אספלט, כמו כביש 612 אל Látrabjarg, הצוק עליו מקננות ציפורים, המקום המערבי ביותר באירופה. אפילו קטע מ"הכביש" של איסלנד, כביש הטבעת מספר 1, הופך בקטעים מסויימים במזרח האי לדרך עפר.

למעשה, אין באמת בעיה של עבירות בכל הכבישים בהם נסענו (למעט עניין הנהרות), יש בעיה של נוחות ויש בעיה של כיסוי ביטוחי. רכב כביש-שטח כמו ה Duster או טויוטה ראב 4, או סובארו XV הם פתרונות מצויינים לאיסלנד. או אוטובוס…

המים בני אלף

תמיד הצחיק אותי שסבא שלי היה מספר שהוא וסבתי "ירדו לרחוב הרצל שטראסה". נראה לי סוג של דבקות יתר ביקיות, קצת מאומצת (הייתה אמנם חשמלית מהעיר בה גרו לוינה, אבל בכל זאת…).

אבל אז מצאתי את עצמי מתאם עם זוגתי שביום הראשון של הטיול ברכב שלנו, בן 19 הימים (ו 4233 הקילומטרים) סביב איסלנד, נבקר במפלי gullfoss. שישה מפלים אחרי כן (יש באיסלנד אינספור מפלים) הבנתי שזה ששם כולם מסתיים ב foss אומר שבעצם אני, וגם כל המטיילים האחרים, בעצם אומרים "מפל מפל gull". וכך גם לגבי שמות כל הרחובות (המסתיימים ב gata או  straeti או vegur, מאד דומה לגרמנית: gasse, Straße, veg ) ושמות כל הקרחונים (מסתיימים כולם "משום מה" ב jökull) ושמות כל הפיורדים (נגמרים ב fjörður..) וכן הלאה.

השפה האיסלנדית, למרות סיבוך דיקדוקה, קצת יותר קלה לקריאה למי שמכיר שפות כמו גרמנית, החוסכות ברווחים בין מילים (או מקפים). אז אתה יכול להבין למשל ש vatnajokulsthjodgardur זה בסך הכל "הפרק הלאומי קרחון מים". (vatn מזכיר את wasser הגרמנית).

בחזרה לעניין המים: איסלנד היא מדינה שכל הזמן יורדים לה המים. על הרמה המרכזית של האי רובצות שש כיפות קרח, שעוביין מגיע לשני קילומטרים במקומות מסויימים, בקיץ הקרח בקצותיהן נמס וזורם לכל עבר. בדרכו, הוא נופל מהרמה אל מישור החוף, בדרך כלל במפל מים. לכל המפלים האלה יש שמות, (הסיומת foss היא כאמור לא חלק מהשם), חלקם מרהיבים מאד וחלקם סתם מרהיבים. אם מטיילים יותר משבוע באיסלנד, שווה לברור את המפלים, ולא לרוץ לראות כל אחד. נכון שלפעמים הדרך אל המפל יפה מהמפל, אבל לא תמיד (אפשר לוותר על מפל Hengi במזרח האי למשל, תשמעו לי…).

המים שנופלים מכל עבר, וגם זורמים בברזים בבתים, הם בני אלף. הם מים משלג שירד על איסלנד לפני כאלף שנים בערך, נדחס אט אט לקרח מכובד שכבות השלג שירדו בשנים שאחריו. עם הזמן הקרח עצמו החל להדחק הצידה אל קצה כיפת הקרח, ממשקל הקרח שנערם עליו. בקצה כיפת הקרח הוא הפך להיות אחד מהקרחונים (המילה העברית, בניגוד ל glacier או בגרמנית Gletscher מאבדת את המשמעות של לגלוש – gleiten בגרמנית) שגולשים החוצה ומנקזים את כיפת הקרח. בהמשך, כשהקרח הגיע לקצה הקרחון ונמס, הוא יפול במפל מים זה או אחר ויזרום לים. הדרך לקחה לו בממוצע, אלף שנים. לפעמים מוצאים במים שאריות של אפר מהתפרצות שקרתה לפני 7500 שנה. גם זה בטווח.

המים בני אלף האלה, אגב, ממש ממש טעימים.