תקווה

לפני כמה חדשים, סתם, חיפשתי בפייסבוק את הילדים שאתם למדתי בבית הספר היסודי. את חלק מהבנים מצאתי, אבל לא מצאתי אף אחד מהבנות.

טוב, אמרתי לעצמי, עברו הרבה שנים. הילדות של אז הן כנראה כבר נשואות, בטח כבר עם ילדים. ועכשיו יש להן שם משפחה אחר.

חבל שרק ל"בנים" נשאר השם, לא ל"בנות".  כלומר, לא לבנות שמתחתנות. נכון, לא חייבים להתחתן, ובעצם גם אם מתחתנים, לא חייבים להחליף את שם המשפחה. יש לא מעט נשים שנשארות בשם משפחתן המקורי, או שמוסיפות לשמן המקורי מקף ואחריו את שם משפחת בן זוגן. אבל כנראה שהנשים שפעם היו ילדות בכיתה שלי בבית הספר היסודי דרור, לא עשו כך. או שהן לא בפייסבוק (כן, יש כאלה…) או שהן כבר לא חיות בארץ, או שהן כבר לא חיות.

בספרד זה אחרת. שם כל ילד מקבל את שמות המשפחה של שני הוריו. אלו בתורם קיבלו את שמות המשפחה של שני הוריהם גם הם, כך שאתם מבינים שיש לספרדים שמות משפחה מאד ארוכים, שהם משתמשים בפועל רק בזנב שלהם.

אצל היהודים בספרד, זה לא היה כך. עד שאיזה קיסר אוסטרי במאה ה 17 החליט שיהודים צריכים שמות משפחה כדי שאפשר יהיה לרשום אותם באזרחים, לא היו ליהודים שמות משפחה. הם נקראו על שם האבא, למשל בן-משה או בן-יעקוב. או לפעמים, דווקא על שם האימא, או הסבתא. וכך הם נרשמו במרשם האוכלוסין על פי הצו הקיסרי, ומאותו הרגע, השם נשאר קבוע מדור לדור, בצד של הגברים כמובן.

שם המשפחה שלי, גיליתי לפני כמה שנים, משמר את זכרה של אשה.

והיא עוד ענתה לשם תקווה, תתארו לכם.

היא חייתה בספרד, כנראה, לפני יותר משש מאות שנים. משפחתה, שהיא גם משפחתי, נקראה על שמה: אספרנסה, תקווה בספרדית. מעכשיו פשוט אקרא לה תקווה.

בן זוגה של אחותי הכותב לעתים לכתב העת לילדים "עיניים" (גילאי 6-13) חשב שסיפורה המדומיין של אותה תקווה יכול להתאים כסיפור לגיליון הבא של עיניים, שנושאו יהיה "תקווה". גרסה מעט שונה של הסיפור שכאן לא נראתה לעורך מתאימה לעיתון, ולכן הסיפור מוצא עצמו פה. העורך כאן פחות בררן 🙂

ניסיתי לדמיין לעצמי את אותה תקווה ואת סיפור חייה,  כבסיס לאותו סיפור שלקחתי על עצמי לנסות ולכתוב. ולכן אולי יצא שחלמתי עליה לא מזמן. בחלומי היא נראתה בדיוק כמו שנראתה סבתא שלי. אישה נמוכת קומה, לא צעירה, עדינה למראה, אך שולטת במשפחתה ביד רמה ובסמכותיות, ומנהלת את ענייניה  בתבונה.

תקווה הקדמונית בספרד של ימי הביניים, בנגוד לסבתי אתל במהלך מלחמת העולם השנייה, לא איבדה תקווה במצבים קשים. כמו סבי לודוויג, היא הבינה שתקווה לא תגיע מלשבת על התחת ולקוות שיהיה טוב. שיש צורך ביוזמה ובפעולה כדי לגרום לכך שתהיה תקווה.אספרנסה

יתכן שמשפחתי נקראת על שמה בזכות התושייה והנחישות שהיא גילתה, בסביבה עוינת ששאפה להשמיד אותה ואת משפחתה. כי היא הצילה את כל משפחתה, פעמיים.

מלמדים בבתי הספר שהשנה בה גורשו היהודים מספרד (וגם קולומבוס "גילה את אמריקה") היא 1492 אבל שיעורי ההיסטוריה מפשטים את הסיפור.

כי באותה השנה, 1492, קולומבוס לא באמת גילה את אמריקה. הוויקינגים, והסינים "גילו" אותה קודם. והאינדיאנים גילו אותה כמה עשרות אלפי שנים עוד קודם. גם בספרד, רדיפות היהודים התחילו הרבה קודם, וכבר כמה שנים קודם הכריחו את רוב היהודים להתנצר או לעזוב. אבל גם את המוסלמים, שמהם היו שם יותר.

אבל ההיסטוריה היא ממילא, במידה רבה, "סיפור", שבדרך כלל מספר אותו הצד המנצח. פה, אני הצד המנצח, ששרד, אולי בזכות אותה תקווה קדמונית. אז הנה ה"היסטוריה" המדומיינת שלה, טובה לא פחות מהרבה היסטוריה שמלמדים אותנו.

חלמתי שתקווה, אז ראש המשפחה אחרי שבעלה נפטר בגיל צעיר יחסית, הבינה מוקדם יחסית שאין ליהודים עתיד בספרד, גם אם יסכימו להתנצר כפי שדרש המלך פרננדו השני. במקום להמתין ולראות מה יקרה, היא כינסה את כל המשפחה, גברים ונשים כאחד, וביחד הם החליטו להגר. כיוון שייצאו ביוזמת תקווה, לפני היציאה ההמונית הכפויה של היהודים, הם הצליחו למכור את רכוש המשפחה במחיר סביר שאפשר להם התחלה חדשה במקום אחר. וכך, כל המשפחה בראשות תקווה, כמה עשרות אנשים, הפליגו יחד באנייה אל העיר נאפולי. היום בדרום איטליה, אז חלק מממלכת ספרד.

תקווה צדקה. גם התנצרות היהודים לא הספיק לשליטים ולכנסיה הקתולית, וכמה שנים יותר מאוחר, ב 1492, הם פסקו שהיהודים "מטמאים" את שכניהם הנוצרים, וגרשו את כל היהודים, גם את רוב אלה שהתנצרו. גם היהודים מדרום איטליה גורשו.

דמיינתי לי את תקווה, בנאפולי, עדיין בחיים אבל כבר מאד זקנה, בזמן הגרוש. גם שם באיטליה היא פעלה כדי ליצור, באופן פעיל, תקווה למשפחתה. אחרי ששמעה שמלך הונגריה מחפש אנשים עם ידע ביצור משקאות חריפים, ציוותה על שלושה מנכדיה לצאת לעבוד וללמוד את המלאכה ביקבים באזור.

כאשר הגיע הגירוש, אותו חזתה מראש, כינסה תקווה את המשפחה המורחבת, ואמרה להם שלשם, להונגריה הרחוקה צריכים בני המשפחה לעבור. כבר מאד זקנה וחלשה בגופה,  אבל עדיין שולטת ברמה בגורל בני משפחתה, שבמצוותה הם שוב מעמיסים את מיטלטליהם על עגלות, ויוצאים לנסיעה הארוכה אל צפון מזרח היבשת האירופית, שוב נודדים אל הלא נודע. שוב עוקרים את עצמם ממקום מוכר, בתקווה לעתיד טוב יותר.

ותקווה? היא העדיפה להישאר. לא היה לה את הכוחות לעקור שוב. אבל המשפחה לא הייתה מוכנה להיפרד מזו שבתבונה כה רבה ניהלה את חייהם כל כך הרבה שנים, מזו שנתנה להם את התקווה.

באחת העצירות, אי שם במעלה הרי הדולומיטים המפרידים בין איטליה לחבל הארץ שהיום נקרא אוסטריה, פנה נכדה שנהג בעגלה אליה בשאלה, וסבתו ששכבה שם על ערימת שמיכות, מכורבלת בשמיכת צמר עבה, כבר לא ענתה לשאלתו. היא נפטרה בשלווה, בידיעה שבני משפחתה בדרך למקום בטוח.

שם, בהונגריה, שנבלעה עם השנים בממלכה האוסטרו-הונגרית, "אספרנסה" הפך עם השנים ל"שפרינצה" – הגרסה האשכנזית של השם, ועם השנים השתבש עוד והפך ל"שפרינצק", ל"שפרונץ" ולעוד מספר שמות דומים.

פה בישראל, שם משפחתי השיר מעליו את מחצית אותיותיו והפך שם עברי שפירושו "חכמה" ולא "תקווה". הייתי אולי צריך פשוט לחזור לשם המשפחה "תקווה" כאשר הלכתי לפני הגיוס לצבא למשרד הפנים ושיניתי את שמי לשם עברי. אלא שאז עוד לא הכרתי את הסיפור הזה – זה שעכשיו, גם אתם מכירים.  למרות השינוי, זכרה של תקווה עדיין טמון שם, עמוק בתוך שם המשפחה שלי, ויש לי תקווה שגם ילדי וילדיהם הם ימשיכו לשאת את זיכרונה של תקווה עוד שנים רבות.

מודעות פרסומת

תומאס

כבר שנים שאני מנסה לצלם פה בחדר הזה, ולא מצליח. לא משנה מתי אני מגיע, החדר שורץ תיירים. עושה רושם שרובם סינים. השקעתי כבר שעות וימים בניסיונות, ועוד לא הצלחתי למצוא זמן שבו אין אנשים בחדר או שהסדרנים לא משגיחים.thomas

אני יודע שזה יכול להיות מדהים, עד כדי כך שאני חולם על זה בלילות, אני יכול לראות את זה אפילו כשאני עוצם עיניים ביום. אני לבד בחדר, מוציא את החצובה, מודד אור, מצלם בנחת והתכוונות את כל  שבעת הצילומים שמהם תורכב התמונה הסופית. אני זוכר אותם ואת פרטיהם בעל פה – זווית, אורך מוקד, צמצם, מהירות.

לקח לי כמעט חודשיים עד שהצלחתי למצוא דרך להסתיר פה את החצובה במקום שמצד אחד עובדי הניקיון לא ימצאו ומצד שני מספיק קרוב לחדר כך שאוכל להוציא אותה בלי שיבחינו בי. תאמינו לי שזה לא היה פשוט.

כמעט שהתייאשתי, ואז חשבתי לעצמי, שאנשים נואשים צריכים להיות מוכנים לנקוט באמצעים נואשים. שאין ברירה – אהיה חייב לשלם את המחיר.

בסוף, עשיתי את זה. משכתי כלפי מטה את הידית האדומה של אזעקת השרפה, זו היחידה שמצאתי שאינה בשדה הראיה של אף מצלמת אבטחה, והסתתרתי.

לקח ה מ ו ן זמן עד שהחדר והחדרים הסמוכים התרוקנו. עוד ועוד סדרנים עברו ובדקו שאיש לא נשאר בבניין, וגם המבקרים לא בדיוק שעטו החוצה. האמת, לא היה שום סימן לאש או לעשן, כך שאני לא מאשים אותם. אבל אני כבר כמעט שלא עמדתי במתח. כבר התחלתי לשמוע מרחוק את הסירנות של רכבי מכבי האש, ועדיין לא התרוקן הבניין. thomas1

לא הייתי מסוגל לחכות יותר. הוצאתי את החצובה ממחבואה, ופתחתי אותה. הרגליים והראש כבר היו מסומנים בנייר דבק עם הגובה ומפתח הרגליים שתכננתי מראש על בסיס התרגול שעשיתי במודל של החדר שבניתי אצלנו במרתף הבניין. המצלמה כבר הייתה מוכנה, העדשה כבר מכוונת לאורך מוקד של 45 מילימטרים. הרכבתי את המצלמה על החצובה ונכנסתי לחדר.

סוף סוף הייתי שם לבד. בלי סדרנים טרדנים שיאסרו עלי לצלם, בלי מבקרים שיתגודדו בהמוניהם בשדה הראייה שלו הייתי זקוק. העמדתי את החצובה בדיוק בנקודה שכבר הייתה מסומנת על השטיח במרקר בלתי מחיק, אותה הצלחתי לסמן כבר לפני חודש תוך שאני מעמיד פנים שאני קושר את שרוך הנעל שכביכול נפתח.

פתאום שמתי לב להבזקי אור אדומים שחדרו מהמסדרון, ממנורת אזעקת האש שעל הקיר שם. על זה לא חשבתי, לא הייתי בטוח שאוכל לצלם מספיק תמונות ברצף כך שלפחות אחת מכל שבע התמונות להן הייתי זקוק כדי לייצר את הפנורמה שרציתי, תהיה בין אותם הבזקים אדומים. כנראה שאצטרך לצאת ולנפץ את המנורה הזו. אם כבר הסתבכתי, אז נלך עד הסוף.

יצאתי למסדרון, והצלחתי להבריג החוצה את הנורה האדומה בלי לגרום נזקים. אבל זה גזל ממני דקות יקרות. וקול הסירנות בחוץ המשיך להתחזק.

חזרתי מהמסדרון. סוף סוף הייתי לבד בחדר. הרמתי מבט אחרון לראות שהכול בסדר.

פה זה נגמר.

תכנונים של חדשים פרחו ונעלמו מראשי. שכחתי מהמצלמה. שכחתי גם את החצובה, גם את החשיפה, גם את הזויות שתכננתי. יכולתי רק לעמוד ולהסתכל בציורים. המראה לפת אותי בגרון והדביק את רגליי לרצפה. לא הייתי מסוגל לעשות כלום.

ראיתי ציורים של רותקו כבר עשרות פעמים, וגם את אלה שפה בחדר ראיתי לא פעם. אבל אף פעם לא לבד. אף פעם לא ככה. עד רגע זה, גם כשכבר הייתי לבד בחדר, זה היה תמיד תוך כדי ניסיונות סרק לצלם, ותמיד הייתה שם הנוכחות הזו, של איזה סדרן מאחורי הפינה או העמוד, אורב לי. בדיעבד אני מבין שהידיעה הזו שאני לא לבד, שאורבים לי, שינתה עבורי את חווית השהייה בחלל ולא אפשרה לסוג ההתכוונות הזה להופיע, זה שעכשיו בא והשתלט עלי לחלוטין.

אני לא יודע כמה זמן עמדתי שם, ממוסמר למקום. הפסקתי לשמוע את הסירנות מבחוץ. לא שמעתי כלום ולא ראיתי כלום חוץ מכתמי הצבע עמומי הגבולות שעל שבעת הציורים גדולי הממדים שבחדר. אבל פתאום התחלתי לשמוע קולות וצעדים, ממש קרוב. מכבי האש התחילו להיכנס לבניין, וכעת היו כבר במסדרון המוביל אל החדר. הספקתי בקושי לחזור ולקפל את החצובה ולהחזיר אותה למקום בו הייתה מוסתרת. ואז חזרתי לחדר שוב.

"מה לעזאזל אתה עושה פה? לא שמעת את האזעקה? צא מיד החוצה!"

"מצטער, שמעתי, אבל אני לא זוכר מה קרה אתי מאז"

"אתה בסדר?"

"אני חושב שכן. אבל לא הייתי מסוגל לזוז. לא יודע מה קרה לי"

תוך דקות מצאתי את עצמי על אלונקה באמבולנס בדרך אל חדר המיון. את הצילומים אמנם לא צילמתי אבל על האזעקה איש כבר לא שאל אותי. לפחות זה. עכשיו נשאר לי רק להצליח ולהשתחרר מבית החולים לפני שכל הבדיקות האלה ירוששו אותי. הם נחושים בדעתם שהיה לי סוג של אירוע מוחי. לך תסביר להם שהאירוע המוחי הזה נגרם על ידי ציור. הם עוד עלולים לאשפז אותי, ואין לי ביטוח רפואי לממן את זה.

לפחות יצאתי מהיום הזה עם התנסות שלא אשכח הרבה זמן. אותם רגעים שם לבד בחדר היו חוויה חזקה. אבל מה לגבי הפרויקט שלי?  גישתי אליו השתנתה לחלוטין, וממילא הייתי גם צריך לחשוב על פתרון אחר. לקח לי מספר חדשים לפתח את הרעיון, ועלה לי לא מעט כסף לממש אותו. הבנתי שאני צריך לגמרי לשנות גישה – לעבוד לאט יותר, הרבה יותר לאט, בלי לחץ. ולנצל את הטכנולוגיה טוב יותר.struth460

התחלתי מעמידה ליד עמדת השומר בכניסה. הפעלתי את מד העצר שבכיסי בשנייה שבה התמונה ממצלמת האבטחה שבחדר הופיעה על אחד הצגים שלפני השומר. מתצפיות קודמות ידעתי כבר שהיא מופיעה לשלושים שניות מדי שלוש דקות.

שוב משכתי כלפי מטה את הידית האדומה של אזעקת השריפה ושוב הסתתרתי.

שוב פעם לקח ה מ ו ן זמן עד שהבניין התרוקן. שוב התחלתי לשמוע מרחוק את הסירנות של רכבי מכבי האש, ועדיין לא התרוקן הבניין.

הוצאתי את הסולם הקטן שגיליתי מראש בגומחה הקטנה שבסוף המסדרון, ופתחתי אותו. המצלמה כבר הייתה מוכנה. בדקתי בשעון העצר ועשר שניות אחרי שהתמונה מהמצלמה פה בחדר נעלמה מהצג שלפני השומר עליתי על הסולם, פירקתי את מצלמת האבטחה והרכבתי במקומה את זו שקניתי. את הדגם היותר משוכלל, עם כושר ההפרדה הגבוה והמשדר האלחוטי המובנה – זה שישדר אל הממסר שהצמדתי לקיר הבניין מבחוץ את התמונות. ומקלט אלחוטי שהוספתי, שיאפשר לי לשלוט מרחוק על זווית המצלמה. תרגלתי את זה מראש וידעתי שאני יכול לעשות את זה בפחות משתי דקות.

ירדתי מהסולם, העפתי מבט חפוז אחרון לראות שהכול בסדר ויצאתי בריצה מהמוזיאון. ידעתי כבר מה עלול לקרות לי אם אשאר לעמוד ואסתכל סביב.

בשבועות שעברו מאז אני מקושש אט אט את הפיקסלים מהמצלמה. בונה את התמונה המורכבת ממאות ואלפי מסגרות של וידאו המצולמות על פני הזמן. אף אחד לא יכול להסתיר לי את התמונות – אני יכול לבנות את התמונה הסופית עם או בלי אנשים, אני יכול להזיז את אנשים מפה לשם כרצוני בתמונה שאני בונה. ובכל פעם שהתמונה מהמצלמה לא נבחרת על ידי המערכת הממוחשבת של המוזיאון להצגה לפני השומר המשועמם עד מוות שבלובי, אני יכול להתמקד ולהגדיל חלק כזה או אחר של התמונות וכך להגיע לתמונה מורכבת סופית באיכות שלעולם לא הייתי מצליח להגיע אליה אם הייתי מצלם במוזיאון גופא באותן הדקות הספורות שהפעלת האזעקה הייתה נותנת לי.

מפעם לפעם אני נכנס למוזיאון ומסתובב בשדה הראיה של המצלמה עם החולצה הלבנה, זו שהדפסתי במיוחד עם טבלת הצבעים של  Macbeth כדי שאוכל אחרי כן לכייל את הצבעים של הפיקסלים שאני מוריד מהמצלמה באותו הזמן. אני מקווה שהסדרנים לא יתחילו לחשוד, כי החולצה הזו באמת ביזארית. באותה הזדמנות אני גם מאפס את שעון העצר על פי הצג שליד השומר, מוודא שאוכל לשנות את זווית הצילום של המצלמה ואת המקום אליו היא מכוונת בזמן שאיש אינו צופה בזרם הדימויים שהיא קולטת.Samsung_GX10_colourchart_full-001

ואם מישהו יבחין שהמצלמה הוחלפה שם בחדר? שהיא משדרת החוצה? לא נורא, אי אפשר לגלות לאן היא משדרת.

תהיה לי בעיה אם ארצה להציג את התמונות שאני מרכיב באותו המוזיאון עצמו. אבל כבר יש לכך תקדימים. היו "פעולות" שכאלה בעבר, ויש לי סיבה לקוות שאם התוצאה הסופית אכן תהיה מרשימה כפי שאני מקווה שתהייה, יסלחו לי על הפריצה למערכת שלהם. ואם יעבור מספיק זמן, אני גם מקווה שאיש לא יקשר ביני להפעלת האזעקה, פעמיים.

הבעיה שיותר ויותר קשה לי להפסיק לצפות בזרם הדימויים המגיע אלי מאותו החדר. לפעמים אני מרגיש כאילו שבאותו הרגע בו ירדתי שם מהסולם, אחרי שהחלפתי בין המצלמות, שבאותו הרגע – לכדתי את עצמי בתוך החדר ההוא, לתמיד.

רוב הזמן, כשאני לא פיזית במוזיאון כדי לכייל את צבעי התמונה, או יושב בבית, מעבד במחשב את התמונה ובונה אותה אט אט, אני צופה במה שקורה שם בחדר. לפעמים אפילו בטלפון הנייד שלי, אפילו תוך כדי נסיעה ברכבת.

הנה, ממש עכשיו, אני רואה ששוב פעם הופעלה אזעקת האש שם במוזיאון. אמנם אין פס קול לזרם הדימויים שאני קולט מהמצלמה שבחדר, אבל את האורות האדומים החודרים מהמסדרון אני מזהה, משתי הפעמים בהן אני גרמתי להן להידלק. אני מקווה שזו לא שריפה רצינית הפעם, כי הפעם לא אני זה שגרם לאזעקת שווא. אני נמצא כאן בבית, לא מסתתר שם במוזיאון.

ומה קורה שם עכשיו? מי זה האיש שנכנס שם לחדר עם חצובה ומציב אותה בדיוק באותה נקודה על השטיח שסימנתי אני? מי זה שיוצא עכשיו למסדרון, וחוזר דקה אחרי שההבזקים האדומים פסקו? אני רואה שהוא מסתכל סביבו, ונשאר לעמוד ללא תזוזה, המצלמה עדיין תלויה על צווארו. "צלם כבר" – אני רוצה לצעוק לו, אבל יודע שהוא לא היה שומע אותי גם לו הייתי שם, צועק לו ישירות לתוך האוזן.

————————————-

למה הצילום משנה כאמנות? (פרק שתרגמתי מספרו של מייקל פריד), מדבר בין היתר על Thomas Struth שצילם את הצילומים מעלה.

יאללה נזרום

איפה אני חונה פה? אני לא רוצה להגיע כולי מזיעה. או הנה.. צריך פה כרטיס חניה? עד שמונה בערב? טוב נשים פנגו גם בשביל רבע שעה – אני צריכה להגיע רגועה לפגישה הזו. עוד הצצה בראי.. איפה המברשת? בסדר, סביר. נלך, אני רוצה לתפוס שולחן טוב. שנוכל לדבר בשקט. רגע, נעלתי את האוטו? מה עובר עלי…נחזור. ואת הפנגו, עוד לא הפעלתי. מה אני עד כדי כך לחוצה? תירגעי… או, אולי זה שולחן טוב. רחוק מהרמקול אפשר יהיה לדבר ואם לא יהיה על מה לדבר? רגע, אולי לא מקום טוב אני רוצה לראות אותו נכנס לראות אותו לפני שיראה אותי. איפה המארחת? יש לך שולחן מאחור ליד הקיר? עוד מעט מתפנה בסדר אני אחכה. ואם הוא יראה אותי עומדת כמו טמבלית? "אני נכנסת לשירותים, תשמרי לי בבקשה את השולחן ההוא. כן, לשניים. כן הוא כבר מגיע". אני מקווה, או שלא. אם הוא ישאל מה אני עושה, מה אגיד לו? שאני בין עבודות? אבל מה אני עושה, אני יודעת? הלוואי שהייתי יודעת בעצמי. אוף, החולצה שוב יוצאת לי מאחורה. ומה אשאל אותו? מה עם ארבעת הילדים האלה שלו? בטח קטנים. אני אמורה להיות אמא לארבעה ילדים שלא שלי, אם זה יהיה רציני? ואם הוא לא בקשר עם הילדים, אולי זה בעצם יותר גרוע. מה זה אומר עליו? ומה זה אומר עלי? מה אני יודעת על ילדים? אני אפילו לא יודעת אם אני רוצה משלי אפילו שאמא רוצה בשביל שתינו. והוא, בטח כבר הספיק לו מהקטע הזה של ילדים. הוא כבר בטח הרבה אחרי זה, אז אולי זה טוב, ואולי זה רע – כי מה אם אני כן ארצה ואז הוא לא ירצה? ומה אני כבר רצה קדימה, עוד לא ראיתי את הבנאדם. בכל זאת פסיכולוג, רגע, אני רוצה להיות עם פסיכולוג שינתח אותי כל הזמן? רק זה חסר לי. ומי אני? מה אני יכולה להגיד אם ישאל? "בוגרת" חצי לימודי ריפוי באומנות? נוטשת של שליש לימודי ספרות? נושרת מלימודי קואצינג? משפרת פסיכומטרי בגיל שלושים ושבע כדי שאולי אלמד ראיית חשבון? אוף, כמה פתטי זה נשמע. האיש כבר בטח במקום בחיים שאני עוד לא רואה באופק. בעצם אולי זה טוב. אז על מה נדבר? אם הוא לא ידבר, אם נשב ונשתוק, אני תמיד מתחילה לדבר שטויות כדי להשתיק שתיקות, אני צריכה להפסיק עם זה, אבל מה יהיה אם הוא לא ידבר? זה הוא? שעיר כמו קוף זה, אין מצב. או, זה לא הוא, מזל. ובאר שבע, מה אני אעשה עם באר שבע? אם זה יהיה רציני, שאני אעבור לבאר שבע? מה אני אעשה שם? מה אני עושה צחוק מעצמי, אפשר לחשוב מה אני כבר עושה פה. והוא בטח ירצה להיות ליד הילדים שלו, אפילו שהוא עובד פה. טוב, נראה כבר. דבר דבר.  עוד לא ראיתי אותו אפילו ואני כבר מחפשת בעיות, די כבר עם זה, והוא לא ראה אותי. ממילא שתי שניות אחרי שאני אראה אותו אדע אם כן או לא, וכל השאר שטויות. אבל מה עם זה שידעתי מיד שזה כן עם נועם? כמה גרוע שזה היה, עדיף לשכוח. רגע, זה זה שמסתכל עלי? נראה לי קצת צעיר מכדי להיות בן ארבעים ושלוש. או שאולי לא? נראה לי מאלה שרוכבים כל הזמן על אופניים. אין מצב שאני קמה שבתות מוקדם ועולה על אופניים. זה לא אני. אבל אומרים שזה עושה כושר טוב, אז אולי, אבל לשחות יותר כיף, הלוואי שהייתי הולכת יותר מפעם בשבוע, הייתי יכולה עכשיו לדפוק הופעה עם הגופייה הכתומה. החזה שלי היה עושה הרבה יותר רושם. בכל זאת שניים מהיתרונות היותר בולטים שלי. ההוא עוד מסתכל, שאחייך אליו? ואם זה לא הוא וההוא יגיע בדיוק כשזה יתקרב אלי? לחייך או לא? עדיף להראות שקועה בתפריט בינתיים. מה להזמין שיעשה את הרושם הנכון? סלט? אולי גם לא נמאס מ "רק אוכלות סלט" האלה, זה כבר הפך קלישאה. רק סלט ואחר כך הן בולסות לחם. וחוץ מזה אני ממש רעבה. לא אכלתי מהבוקר, כדי שאכנס למכנסיים האלה ועדיין אוכל לנשום. אז מה סטייק? ואם זה יגעיל אותו? מגיפה עם כל הצמחונים האלה בזמן האחרון. כן זה הוא, בטוח. הנה, הוא הוציא את העפרון הצהוב שסיכמנו. אז עברתי את מבחן שתי השניות? כנראה. גם הוא, נראה לי, נראה בסדר. לא רע. אז מה עכשיו? לקום? לחייך? לתת לו ככה במקרה הצצה קטנה למחשוף? נשיקה על הלחי או לחיצת יד, מה עושים, אני כבר כל כך לא משופשפת, זוועה. נלך על נשיקה. ריח טוב…שאשאל מה זה? למה לא? לפחות יצא משהו מהפגישה. יותר מזה, אין לי הרבה צפיות. נכון, אני גם לא רוצה להתאכזב, אבל בכל מקרה, יחסים זה כל כך מעייף לא יודעת אם יש לי כוח לזה. יללה, נזרום..

פרק שמיני ואולי אחרון – לאבא של אולריך היה עוד סוד אחד

קישור לפרק הראשון

שלמה משך קלות בכתפיו: "יש לי עוד משהו לספר לך, משהו שאני לא בטוח עד רגע זה אם כדאי שאספר."

"אנא ספר, היו סביב אבא שלי גם כך הרבה יותר מדי סודות"

"הייתי לפני כעשר שנים עם אבא שלי בסלובקיה, בסוג של  מסע שורשים." המשיך שלמה, קצת במבוכה. "ביקרנו בבית שבו הם גרו בדירה אחת לפני המלחמה, ודירה אחרת אחרי המלחמה. דיברנו שם עם אלו מהשכנים שנשארו שם מתקופת המלחמה, ושניים מהם סיפרו שמישהו, שהזדהה כאלכסנדר , בא לבקר בבניין ושאל על משפחתנו. הוא לא אמר בשום שלב שהוא אותו שלמה-אלכסנדר שגר בזמנו בבית אבל הם היו די בטוחים שזה אכן היה הוא"

"מתי זה היה?" שאל אולריך

"הם חושבים שזה היה כנראה ב 1968, בתקופת האביב של פראג, כאשר אפשר היה להיכנס למה שאז היה צ'כוסלובקיה."

"עד כמה הם היו בטחים שזה היה שלמה-אלכסנדר?"

"די בטוחים. הוא אפילו שאל על אחד השכנים שגר אז בזמן המלחמה בבית, בשמו."

"ומה הוא שאל?"

"הוא שאל אם הם יודעים משהו על אותה משפחה יהודית גרה בבניין. הם סיפרו לנו שהם מסרו לאותו מבקר שהמשפחה עליה הוא שואל שרדה את המלחמה, ואפילו חזרה לגור בבית אחרי המלחמה. שהיא היגרה משם אחרי עליית הקומוניסטים ב 1949. אחד מהם סיפר שאפילו נתן לו מעטפה של מכתב שקיבל מסבא שלי מישראל, ועליה הכתובת שבה גר אז בחיפה".

"זה היה מן הסתם מרגש אבל מטריד לאבא שלך"

"גם לי. אבל אבא שלי לא היה יכול להירגע מאז אותו היום. המחשבה שאחיו חי, נמצא אי שם בעולם ולא יוצר אתו קשר, אולי מבחירה, כאבה לו מאד. זה הוציא אותו מדעתו, והוא הוציא אותי מדעתי. הוא זה שביקש ממני לחפש את אלכסנדר, ועד שמצאתי אותך וגיליתי שאביך כבר לא חי, הוא תחקר אותי כל שבוע איך החיפושים מתקדמים ומה עשיתי השבוע בעניין".

"איך הוא הגיב כאשר מצאת שאבא שלי כבר לא בחיים?"

שלמה חשב על זה קצת: "אני חושב שבמידה מסוימת קצת רווח לו שלא יוכל לשמוע את אלכסנדר מנסה להסביר איך ולמה הוא נעלם מחייהם. היו שנים שבהן הוא נהג לדמיין איך יתעמת עם אח שלו אחרי שימצא אותו, איך יסביר לו עד כמה זה היה משמח את אבא ואמא שלהם אם הם היו יודעים ששני ילדיהם בחיים. איך היה מתאר לו עד כמה הם דיברו עליו, והזכירו אותו, וציינו מדי חמש עשרה לפברואר את יום הולדתו"

ולאחר הרהור קצר, הוסיף: "אם זה אכן היה אבא שלך אז, לא בטוח שהוא היה מאושר מזה שיצרתי אתך קשר"

אולריך בדיוק תהה גם הוא באותו עניין. מה יכול היה לגרום לאבא שלו, החם, איש המשפחה, זה שחשב שהכיר, פשוט להעלים מאתנו את קיום חלק גדול ממשפחתו? איך יכול אדם לנתק בהחלטיות כל קשר עם הוריו, עם אחיו, עם עמו, עם זהותו?

אביו באמת חשב שזה אך לטובת ילדיו, הבוגרים כבר, גם כל כך הרבה שנים אחרי המלחמה? יתכן. כך לפחות כתב לגרשום שולם. אבל יתכן גם שאביו פשוט נלכד בתוך הדמות שהוא המציא, בסיפור שהוא עצמו וההיסטוריה כתבו יחד. אולריך נטה לחשוב ששני הדברים גם יחד היו נכונים. שבמהלך המלחמה הנוראה ההיא זה נראה הדבר הנכון לעשות, וכשהשתנו הזמנים, אביו כבר לא מצא הזדמנות נאותה לחלץ את עצמו מהדמות הזו שהמציא וממסכת השקרים והשתיקות שבנתה אותה.

אי אפשר היה להימנע מהשוואה בין עלילת הספר עליו עבד אולריך בחודשים האחרונים, לעלילת הסיפור שנגלה לפניו בשבועות האחרונים. עלילת ספרו שלו נראתה לו לפתע אנמית וחסרת עניין. 'הסיפור לבטח שווה יותר משמונה רשומות עוקבות באיזה בלוג עלום', חשב אולריך. אבל אם יצליח לשלב את העלילות, אם יצליח ליצוק את מה שלמד על אביו לאותה דמות אב שסירבה להתגבש בעלילת ספרו, יתכן שיוכל להציל את הספר אותו הוא כותב. או שאולי הוא פשוט צריך להתחיל מחדש.

 ————————————————

הסיפור הזה מוקדש לזכרו של "שָנִי", שלמה אלכסנדר, אחיו הבכור של אבי. שמי האמצעי, זה שבו איני משתמש, מנציח את זכרו. שָנִי "בחר בגלולה האדומה"; הוא שמע למדריך תנועת הנוער שלו ונשאר עם הקבוצה, במקום לחצות את הגבול לשווייץ עם המבריח שסבי ארגן בעבורו. הקבוצה כולה נשלחה למחנה מיידנק, ואלכסנדר, כנראה שמת שם בתאריך לא ידוע. המדריך, שהבטיח לשלטונות (אמנם תחת איומים) להביא לנקודת המוצא של המשלוחים את כל חברי הקבוצה שלו, וגם קיים, שרד.
"שָנִי" נולד ב 15.2.1924 בפזינוק, סלובקיה, ומת בתאריך לא ידוע, כנראה במיידנק, פולין.

והיה גם האדריכל אביר האימפריה הבריטית, סר ברטולד לובטקין, שרק אחרי מותו מצאו שלושת ילדיו את חליפת המכתבים שלו עם שלמה לובטקין, אחי אם זוגתי שתחייה, וגילו שהוא שיקר להם כל חייו. שהוא לא באמת היה בן אצולה רוסי שקנה תעודות מזויפות של יהודי כדי שיוכל ללמוד אדריכלות בווינה, אלא סתם איזה יהודי אחד, לא אציל ולא בן אציל, שנולד בגרוזיה, למד אדריכלות בווינה והגר לאנגליה לפני מלחמת העולם השנייה, שם תכנן את כלוב הפינגווינים (זה בתמונת הכותרת) בגן החיות הלונדוני.

פרק שביעי – אולריך פוגש את שלמה, ויש גם חיבוק

קישור לפרק הראשון

אולריך לא הצליח לפגוש את שלמה לפני ההופעה. הטיסה שלו אחרה והוא הגיע להופעה מתנשף ממש עם כיבוי האורות, כך שהם נפגשו רק אחרי ההופעה, בבית הקפה על שפת האגם שמתחת לאולם הפסטיבל.

כבר במהלך ההופעה, אולריך הגניב כמה פעמים מבט לאחור אל הכיסא שבו ידע שיושב שלמה, אך האולם היה די חשוך. כעת, שניהם ישבו ובחנו איש את רעהו, אבל ההופעה הייתה עבור שניהם חוויה כה חזקה עד שהקרח נשבר מיד. הם היו פשוט שני חובבי ג'אז נרגשים, מחליפים רשמים.

וורה התבוננה בשניהם, המסרטה הקטנה שלה פועלת בשקט. שניהם יושבים על קצה המושב, מדברים באנגלית, שוטפת ורהוטה אך בעלת מבטא, נרגשים בעליל. הדמיון ביניהם ברור. היו ההבדלים השטחיים, אולריך במקטורן וחולצת סריג בעלת צווארון גולף היה לבוש הרבה יותר פורמלי משלמה, שהגיע בחולצת טריקו שחורה של "ג'אז בים האדום". גם תסרוקתו המוקפדת של אולריך, ושערו הצבוע חום בהיר הגובל בבלונד היו בנגוד בולט לשערו המאפיר והקצוץ, צמוד לעור הגולגולת, של שלמה. אבל מעבר להבדלים האלה, הם היו בערך בני אותו גיל, בערך באותו גובה, בערך באותו משקל. פני אולריך היו יותר מוארכים ויותר שזופים, אך גם שם ניכר דמיון לא מבוטל. היה להם אף מעט שונה, אך גבות מאד דומות, כמעט מחוברות. כמעט ואפשר היה לחשוב שהם אחים.

לאח של אבא שלו, שעל שמו הוא נקרא, סיפר שלמה, היו כמנהג היהודים שם באותם הימים, שני שמות. קראו לו אלכסנדר, והיה לו גם שם עברי – שלמה. גם לאביו, סיפר שלמה, היה שם נוסף – בסלובקיה קראו לו אוסקר, אבל בישראל הוא משתמש בעיקר בשמו העברי.

"עד עכשיו ידעתי שאני נקרא אולריך, על שם גיבור ספרו של רוברט מוסיל, האיש ללא מאפיינים. מסתבר שכנראה שכמוך, גם אני נקרא על שם אחי אבי, שאבי חשב שנספה בשואה, כלומר – אביך" אמר אולריך, "שמי האמצעי הוא אוסקר. אני לא משתמש בו, אבל בתעודת הלידה שלי, ואפילו בדרכון, אני רשום כאולריך – אוסקר. אבי לא אמר כלום אף פעם לגבי שמי השני. כעת אני חושב שזה ברור.

אולריך אגב, כי אבא שלי מאד אהב את ספרו של מוסיל, ותמיד ראה סמליות בכך שגם רוברט מוסיל, כמוהו, עבר מאוסטריה לשוויץ כדי להימלט מהנאצים, בדיוק ארבע שנים לפני אבא שלי. וגם – מוסיל נפטר ממש באותו היום שבו אלכסנדר הגיע לשוויץ –ב 15 לאפריל 1942. מוסיל לא היה יהודי, אבל אשתו כן.

"וחוץ מזה, גם אני," הוסיף אולריך, "הייתי רוצה להיות מסוגל לכתוב כמו מוסיל." והתנצל על ההפרעה. "אנא המשך..".

אלכסנדר, המשיך שלמה, נולד במה שהיום סלובקיה ב 1924, והיה הבכור למשפחה יהודית חילונית וציונית. הוא הלך לתנועת הנוער "מכבי הצעיר – גורדוניה" ובדיוק היה אתם במקום בו היו ב"הכשרה" לעליה לישראל כאשר הגרמנים באו לשם ועצרו את כל חניכי התנועה. הוא הצליח לברוח מהמקום, אך את חבריו שלחו למחנה מאידנק. הוא הסתתר מאז אותו היום בחדרו בדירת הוריו, בלי להיות מסוגל לצאת, כששאר בני משפחתו עדיין בחופש יחסי הודות לאותה תעודה שבזכותה הורדו מהרכבת.

לקח ללודוויג, אבא של אלכסנדר, סבא של שלמה ושל אולריך, כמה שבועות, אך הוא הצליח למצוא מבריח שיבריח את אלכסנדר דרך אוסטריה לשוויץ. זה היה יקר, זה היה מסוכן, אך לא הייתה אופציה אחרת. אלכסנדר היה מבוקש על ידי הגרמנים, וסיכן את שאר המשפחה בכך שהוא הסתתר בדירתם, בבית דירות עם שכנים לא מעטים שלא כולם היו צדיקים גדולים.

וכך, הם נפרדו מאלכסנדר, ובשעות הקטנות של אחד הלילות הוא יצא לדרך עם המבריח ומאז הם לא שמעו ממנו יותר.

שנים אחרי המלחמה הם ניסו לחפש אותו. היו הרבה אנשים שנעלמו בזמן המלחמה, והיה ברדיו הישראלי "מדור לחיפוש קרובים" שאליו הם פנו שוב ושוב, בבקשה שישדרו את שמו בתקווה שישמע וידע שהם בחיים ומחפשים אותו."

"ומה לגבי הרישום שעל פיו הם היו ברכבת לאושוויץ?" שאל אולריך. "גם לאבי כנראה הייתה סיבה טובה לחשוב שהם לא שרדו".

"המעביד של סבי, אבי אלכסנדר הצליח להוריד אותם ברגע האחרון מהרכבת", סיפר שלמה, "אחרי שכבר נכתבה רשימת הנוסעים ואחרי שכבר נחתמו הקרונות, בעזרת אישור שנקנה בשוחד, שמאשר שסבי "חיוני לכלכלה הסלובקית"".

"ואחרי זה?" שאל אולריך

"הם נשארו בדירתם עוד כמה חדשים, ואז עברו להסתתר באיזה כפר נידח. אחרי המלחמה הם חזרו לדירה בה גרו לפני שנלקחו למשלוח לאושוויץ, וגרו שם עוד כארבע שנים, עד שהיגרו לישראל.
ובכל השנים האלה קיוו שאלכסנדר יחזור.

סבא שלי, שלנו, כתב כל שבוע מכתבים, עם תמונות, לקהילה יהודית כזו או אחרת, במסגרת החיפושים אחרי בנו האבוד, אביך. תחילה לקהילות בשוויץ ואחרי כן הרחיב את החיפוש לאוסטריה, גרמניה, סלובקיה, צרפת אפילו. כך כמעט עשור עד שהתייאש והפסיק."

"אבי דאג שלא יהיה לו שום קשר עם שום קהילה יהודית" אמר אולריך "וגם שינה את שם משפחתו. לא היה לחיפוש הזה שום סיכוי"

כמעט שבעים שנה אחרי, סיפר שלמה, הוא נתקל בחנות הספרים באינטרנט Amazon בספרו הראשון של אולריך, זה שאותו פרסם תחת שם הנעורים של אביו, והוא חידש את החיפושים. הוא שמח לגלות עוד מישהו הנושא את שם נעוריו הוא, ואחרי חיפוש קצר ברשת מצא את אולריך. "תמונת הפרופיל שלך בפייסבוק גרמה לי להבין שאני בכיוון הנכון."

שלמה עצר ובחן את פני אולריך. "אז מה שלומך, בן דוד?" שאל.

אולריך החניק דמעה: "אני שמח שמצאת אותי. אין לך מושג כמה." הוא קם, אחז קצרות בכתפה של וורה, מחפש נקודת משען, עבר אל צדו השני של השולחן והושיט את ידו אל שלמה. זה, הסיט את היד, התקרב, וחיבק את אולריך. אצל אולריך במשפחה לא התחבקו. הוא ניסה לא להירתע, ואחרי היסוס קל התמסר לחיבוק הדובי של שלמה.

שעתיים מאוחר יותר, אחרי שלוש או ארבע בירות, ואחרי שהתעדכנו עדכון שטחי משהו האחד בחיי השני, כשוורה מתעדת מן הצד, שלמה עצר לרגע, והיסס. הוא בחן את אולריך שישב וכתב לעצמו את עיקרי הדברים ששמע במחברת ירוקה קטנה. אולריך הרים את עיניו, והסתכל בו במבט שואל.

קישור לפרק הבא, השמיני וכנראה אחרון…

פרק שישי – אולריך עובר על חרם דרבנו גרשום וקורא את מכתבי גרשום

קישור לפרק הראשון

הדבר הראשון שהזדקר מתוך המכתבים היו שורות של טקסט בשפה אותה לא הכיר. עברית כנראה, משובצות בטקסט שהיה ברובו בשפה הגרמנית. אלא שצורת האותיות הייתה שונה מזו שזכר מעמוד הפייסבוק של חברו החדש, פחות מרובעת והוא הניח שזו גרסת כתב היד של עברית, אף  שהאותיות לא היו מחוברות. הוא צילם בטלפון כמה מהקטעים כדי לברר אחרי כן –  הוא ידע את מי הוא יכול לשאול.

חוץ מזה, הוא שם לב שהמכתבים עצמם, ממוענים לא לאלכסנדר אלא לשלמה, אך כשבדק את המעטפות, השם על המעטפות היה זהה לזה של אביו.  השם שלמה, נזכר, היה גם שמו של מכרו החדש, זה מחיפה.

הוא המשיך לקרוא ושם לב שלמעט שני המכתבים הראשונים, רוב המכתבים לא היו קשורים כלל לנושא השאלת הציור. לצערו הוא ראה רק צד אחד של חליפת המכתבים, ורובה הייתה תשובות לשאלות שאביו מן הסתם שאל, שאלות שאותן יכול היה רק לנחש.

אבל הייתה באחד המכתבים שאלה ששולם הפנה אל אביו, ושאת התשובה עליה, אולריך היה מאד רוצה לראות: "יש לך קרובי משפחה בישראל"?

אולריך ניגש למכונת הצילום והתחיל לסרוק לעצמו העתקים של המכתבים ושל המעטפות. היו שמונה מכתבים, ארוכים כמנהג הימים ההם שבהם אנשים עוד כתבו באריכות, וגם קראו את הנכתב. הוא התכוון להתעמק בהם ולנסות לפענח דרך הצד אחד של השיחה הכתובה הזו, את הצד השני.

ובשלב ראשון, לברר למה המכתבים היו ממוענים לשלמה.

הוא התחיל לברר את הסוגיה בארוחת הערב, על המרפסת בחזית הבית של קלאודיה. הם ישבו תחילה בשתיקה, צופים בסירות עוברות סביב עיקול הנהר ובשקיעה מעל הגבעות של ברן ממול, ואולריך חיכה בסבלנות שקלאודיה תשאל מה הוא מצא במוזיאון. הוא עדיין לא השתחרר מהחשד העמום שהיא מסתירה ממנו מידע.

"מצאת את המכתבים?"

"כן, הם מאד מסודרים שם"

"ומה למדת?"

"יש שמונה מכתבים, סרקתי אותם אך עוד לא קראתי את רובם. אבל משום מה הם מופנים לשלמה, לא לאבא"

"מי זה שלמה?"

"חשבתי שאת תוכלי לספר לי."

"אין לי מושג. אז אלה לא המכתבים אל אלכסנדר?"

"הם כן, על המעטפות, השם הוא אלכסנדר, אבל המכתבים עצמם, חוץ מהראשון, מופנים אל "שלמה" כלשהו"

"מוזר"

"יכול להיות שהיה לאבא שם פרטי נוסף? שלמה אולי?"

"אני לא חושבת. בכל המסמכים שלו רשום רק השם אלכסנדר"

"אבל אלו מסמכים מזויפים בעצם, נכון?"

"נכון. יכול להיות שלפני כן היה לו שם פרטי אחר, או נוסף. אבל אלכסנדר  מעולם לא הזכיר אותו."

"אז למה המכתבים אליו עם השם הזה?"

"אם היינו רואים את הצד השני של חליפת המכתבים, אולי היינו יודעים"

"טוב, אנסה להקיש מתוך הצד הזה את הצד השני. ועוד שאלה – יש לך מושג איזו שפה זו?" והראה לה את המשפטים שצילם בטלפון. לקלאודיה לא היה מושג.

אחרי ארוחת הערב, אולריך התיישב ליד שולחן העבודה של קלאודיה, והעתיק למחשב שלה את המכתבים הסרוקים כדי שגם היא תתעמק בהם במקביל אליו. היה לה גם יותר שנים של ניסיון בקריאה של כתב יד. אולריך כבר כמעט ולא קרא דברים שנכתבו ביד.

הוא גם העלה את הסריקות לאחסון ברשת ושלח קישור לאחותו. ובאותה הזדמנות, שלח את צילומי המשפטים בשפה הזרה מתוך המכתבים אל ההוא בחיפה, עם שאלה: "האם אתה יודע לזהות איזו שפה זו?".

קלאודיה הציעה עבורו את הספה בחדר המגורים והלכה לישון. אולריך השקיע עוד קצת זמן בקריאה ברשת על גרשום שולם והגותו, אותה מצא מרתקת. בסופו של דבר, בעזרת כוסית של שנאפס אגסים מהמזווה של קלאודיה, ולא לפני שהוציא מהחדר את מאדאם שושא, חתולתה של קלאודיה, שהתמקמה לישון על חזהו, הצליח להירדם.

למחרת, כבר לפני ארוחת הבוקר, הייתה לו תשובה מחיפה. כמה תשובות בעצם:

המשפטים הם אכן בעברית,
כתב יד בעברית הוא לא כתב מחובר, אך בכל זאת שונה לחלוטין מהכתב המודפס.
תרגום שלושת המשפטים הוא: "אתה עוד זוכר איך לקרוא עברית?" , "אז לפנות אליך כ"שלמה" או כ"אלכסנדר"?" ,"שלך בידידות, גרשום שולם".

עד פגישתם של אולריך ושלמה שבועיים מאוחר יותר, שניהם כבר קראו את שני חלקי התכתובת שבין שולם ואלכסנדר. שמונת המכתבים שאולריך צילם במוזיאון פול קלי בברן, ושבעה ששלמה צילם בבית הספרים הלאומי של ישראל, שם הסתבר ששמורים כל מסמכיו של שולם. שני חלקי התכתובת הבהירו לא מעט מהתמונה.

אלכסנדר, כפי שסיפר לשולם, נולד בסלובקיה למשפחה יהודית, באותה העיירה בה נולד אבא של שלמה. ושמו העברי היה אכן שלמה. בשנת 1942 אביו של אלכסנדר שכר מבריח שהעביר אותו את הגבול לשוויץ, שם הכיר את קלאודיה והוריה.

אלכסנדר סיפר לשולם שבדק אחרי המלחמה ומצא את שמות כל בני משפחתו ברשימת אחת המשלוחים לאושוויץ, וגם מצא בתיעוד מאושוויץ שכל המשלוח הזה הועבר ישירות מהרכבת אל תאי הגזים. הוא הניח שהם נספו בשואה.

אבל כבר אז, אי שם בהרים, במעבר בלילה מעבר לגבול מאוסטריה לשוויץ, אלכסנדר כתב לשולם, החליט שייטב לו אם הוא ינתק אחת ולמיד כל קשר בינו ובין העם היהודי. הוא לא רצה שיהיה אפילו שמץ של סיכוי שבעתיד אפשרי כלשהו הוא יצטרך לשלוח את בנו שלו עם מבריח אל מעבר לאיזה גבול ולא לראות אותו יותר לעולם. תוך כדי הליכה בשביל בין הפסגות המציא את עצמו מחדש כפולני נוצרי, בן להורים קומוניסטיים. וזה אכן מה שאולריך ידע שהוא סיפר לכולם, כולל לקלאודיה ולהוריה.

אולריך הבין שמן הסתם לא בקלות אביו קיבל את ההחלטה. עברו על אביו כנראה דברים קשים מאד, והוא לא באמת יכול לשפוט אותו. ועדיין. האם הוא באמת ידע מיהו אבא שלו? כל השקרים האלה…זה נראה לאולריך טרגי במיוחד, במיוחד אחרי שהסתבר שבני משפחת אביו לא נספו אחרי ככלות הכול, בנסיבות שהוא עדיין לא ידע. את הצד הזה של הסיפור, הוא קיווה לשמוע בפגישתו עם שלמה.

עד הפגישה הוא סיפק עדכונים יומיים לוורה, לקלאודיה ולאחותו גרדה. אחותו לא ממש יצאה מגדרה לשמוע את הפרטים, אבל אמא שלו הייתה מאד מעורבת. היא הייתה די המומה ללמוד עוד ועוד דברים שלא ידעה על האדם אתו חיה כל כך הרבה שנים, אבל כפי שחזרה ואמרה לאולריך, היו לו מן הסתם סיבות לכך, סיבות שהם עדיין לא מסוגלים להבין. שספק אם הם אי פעם יהיו מסוגלים להבין, מהמקום הכה מוגן, הכה שוויצרי שבו הם חיים.

אולריך גם שרטט לעצמו ציר זמן משוער של חיי אביו וניסה למלא אותו בפרטים. אבל נותרו עדיין קטעים אפלים לחלוטין לאורך ציר זמן חיי אביו.

עם וורה היו לו כמה שיחות מעניינות. את סבתה היהודייה, אם אביה, עליה היא סיפרה לו, היא לא ממש הכירה, כי היא נפטרה כשוורה הייתה צעירה, אבל וורה התענינה וחקרה לא מעט את נושא היהדות. כך למד ממנה אולריך שעל פי הדת היהודית, אם סבתה של וורה הייתה יהודייה, כך גם היה אביה, אבל לא וורה עצמה. ומכאן, שלפחות על פי הדת היהודית, גם אם אלכסנדר היה יהודי, כפי שמסתבר בוודאות גבוהה שאכן היה, אולריך עצמו לא יהודי. לא על פי הדת היהודית.

"תראה" אמרה וורה, "אתה נימול. אמנם הכרתי כמה שהיו נימולים (לפניך כמובן, אל תדאג…) אבל עדיין, הרוב לא. יתכן וזה אומר משהו"

"לא חשבתי על זה. אבא שלי היה נימול גם הוא, ולכן חשבתי שכך זה וזהו. הורי גם אמרו לי שבזמנו חשבו שיש לזה צידוק בריאותי. לא נראה לי חשוב"

"ואם היה מתברר לך שעל פי הדת היהודית אתה כן יהודי, האם זה כן היה משנה לך?"

אולריך נשך את שפתו התחתונה בהיסוס. הוא ניסה באמת ובתמים להיות כנה עם עצמו. עם וורה, באמת לא היה לו צורך להעמיד פנים כך או אחרת. האם זה משמעותי עבורו אם הוא יהודי, או חצי יהודי? האם זה משנה את מי שהוא? עד כמה שהוא יכול היה לתת דין וחשבון אמתי לעצמו, הוא חשב שלא.

הוא נטה לחשוב שבזמן הזה, זה לא כל כך משמעותי להיות יהודי, או לא. אז למה טרח אביו להעלים את זה ממנו? טוב, לא ממש להעלים, יותר לא לחשוף, אך עדיין השתיקה הכבדה, המעיקה הזו הייתה תמוהה, מציקה, לא מובנת.

קישור לפרק הבא, השביעי מתוך שמונה

פרק חמישי – אולריך ומלאך ההיסטוריה

קישור לפרק הראשון

פרק חמישי – אולריך ומלאך ההיסטוריה

מנהלת מוזיאון פול קלי תמיד קיבלה אותו ואת קלאודיה בכבוד מופגן. אולי כי היה להם עוד ציור אחד של קלי שהיה תלוי בחדר השינה של קלאודיה, שהמנהלת ניסתה לשכנע אותה להוריש למוזיאון.

"אמא, שנלך לשם יחד?"

"הייתי שם רק אתמול, ואני רוצה לצאת להליכה. אולי תיסע ותחזור לארוחת ערב? תישן כאן הלילה, ותארח לי לחברה קצת"

קלאודיה, מודה שהיא בודדה, היה אירוע די נדיר. אולריך ממש לא היה יכול לסרב, ולא באמת היו לו אילוצים כלשהם, חוץ מהספר הזה שלו, התקוע. בכלל, הייתה לו תחושה עמומה בשלב זה שהוא בפועל כן עובד על הספר, הוא כבר התחיל לראות איך הוא מצליח, אולי, לשלב את אירועי היומיים האחרונים אל תוך העלילה.

במוזיאון הוא עבר על פני אגף התערוכות, ניגש ישר למשרדים ותוך כמה דקות כבר היה בדרכו לארכיון, עוקב אחרי טפיפות עקבי הלק השחורים של מריקה המחויטת והנמרצת.

"איך אני יכולה לעזור?"

"אני מחפש את החומר על התערוכה מ 1974, זו שאבי אצר. ספציפית, התכתבות בנושא השאלת תמונות לתערוכה"

"המוזיאון היה אז בבניין הישן, אבל העברנו את כל החומר הנה. לא צריכה להיות בעיה למצוא אותו".

אכן לא הייתה. אולריך קיבל שולחן, כיסא ומנורת שולחן ותוך רבע שעה נחתו על שולחנו שתי  קופסאות קרטון שהכילו את כל המסמכים. רבע שעה אחרי כן, הוא מצא את המכתבים אותם חיפש.

מסתבר שלפרופסור הירושלמי, פרופסור למיסטיקה יהודית בשם גרשם שולם, היה ציור של פול קלי בשם Angelus Novus שהיה מושא התכתובת. חיפוש קצר של אולריך באינטרנט העלה שזה ציור די מפורסם. בויקיפדיה הוא מצא שהציור נרכש בשנת 1921 על ידי פילוסוף התרבות היהודי-גרמני ולטר בנימין, וזכה לאזכורים ומחקרים רבים בתולדות התרבות המודרנית.

tumblr_m8bnxbqzp81qevm0qo1_1280

לאחר מותו של בנימין עבר הציור מעזבונו של בנימין אל ידידו, גרשם שלום. ולטר בנימין אף כתב תזה נודעת, בשנת 1940, זמן קצר לפני מותו: "תזות על מושג ההיסטוריה"  בהשראת תמונתו של ה"אנגלוס נובוס". הוא ראה בו מעין "מלאך ההיסטוריה", הזוכר את העבר וחרד מעתידו של הגזע האנושי. הוא גם ראה בו מלאך, העומד לעזוב את ההווה האנושי הנורא, ולעוף אל עבר העתיד.Fullscreen capture 15012014 145645

וולטר בנימין היה דמות שאולריך הכיר והעריך. חוץ מהגותו, אהב גם את הכתיבה היותר ספרותית שלו, במיוחד את הזיכרונות על ילדותו בברלין. הוא חשב לא אחת על מותו הטרגי של בנימין, שהתאבד אחרי שניסה, בדיוק כמו אלכסנדר, לברוח משטחי הכיבוש הגרמני, בלילה, דרך ההרים, בלוויית מבריח. אלא שבנימין, שניסה לברוח מצרפת הכבושה לספרד, בדרך לארה"ב, נתפס והוחזר חזרה. ובנימין, בניגוד לאלכסנדר, היה מבוגר, חולה, כנראה דיכאוני, והתעקש לסחוב אתו מזוודה מלאה בכתבי יד דרך ההרים. אולריך אפילו נסע פעם עם אבא שלו, לכפר הספרדי Portbou, לשם ניסה בנימין להגיע, ושאליו הגיעה שאר הקבוצה עם המבריח, בלילה שלמחרת, והפעם, אולי בעקבות הטרגדיה של התאבדות בנימין, לא נשלחו חזרה על ידי הספרדים. יחד הם עמדו כמה דקות בדומיה, ליד הציון שהקים שם הפסל דני קרוון, צופה על הים.

הסמליות בציור הזה, מושא ההתכתבות של אביו, הייתה כמעט בוטה מדי עבור אולריך. הוא ניגש על החלון ובהה בתנועה הדוהרת על ששת מסלולי כביש הטבעת העובר מתחת למוזיאון. בעצם, הוא נאלץ להודות לעצמו, לא העתיד הוא שמפחיד אותו, כמו את אותו המלאך שבציור, אלא דווקא העבר. ליתר דיוק  – מה שהוא לא ידע, ואולי גם לא רצה לדעת, על אותו עבר של אביו.

"טוב, מה כבר אפשר לגלות מתכתובת על השאלת תמונה?" אמר לעצמו, וחזר לקרוא, מנסה לפענח את כתב היד העקלקל של שולם.

קישור לפרק הבא, השישי מתוך שמונה

פרק רביעי – לאימא של אולריך אין מה לחדש לו

קישור לפרק הראשון

אולריך קם  מוקדם למחרת ונסע לאימא שלו. הוא היה חייב לדבר אתה, ואת סוג השיחה הזה הוא לא רצה לעשות בטלפון.

אימא שלו כבר לא שמעה כל כך טוב, אבל סירבה להודות בכך. הוא נאלץ תמיד לדבר אתה בקול רם כל כך שתמיד הייתה לו הרגשה שבכל שיחה טלפונית אתה הוא משתף את חצי לייסין. הקירות בבית הדירות "ברגהוף" בו גר, סנטוריום לחולי שחפת לשעבר, היו מאד דקים, ולא נראה לו ראוי לצעוק לאפרכסת בקולי קולות: "אמא, אני יהודי?"

הוא הסתפק בלומר לה שהוא מגיע מחר ורוצה לדבר אתה, והבטיח לה שהכול בסדר, ששום דבר רע לא קרה. הוא התכוון גם לעצור בדרך אצל וורה ולדבר אתה אבל ידידתה הצלמת עדיין הייתה אצלה, ולא התאים לו לשתף גם אותה בעניין. הוא התקשר לספר לה שהוא נוסע לאימא שלו מחר, שהכול בסדר, ושהוא יעצור אצלה בדרך חזרה.

וורה זיהתה ללא קושי את המתח בקולו. שנים של עבודה עם דוקומנטריסטים הכשירו אותה לברר עובדות מהר וביעילות, ואחרי חקירה קצרה, הצליחה לגרום לאולריך לספר לה בטלפון את עיקרי הדברים.

 "אם זה כמו שזה נשמע שזה, יש פה חומר לסרט תיעודי של לפחות שלושים דקות", אמרה. כן, אולריך נטה להסכים אתה, זה חומר טוב. גם לסיפור.

הם סיכמו שוורה תבוא אליו כאשר יחזור מברן, וממש בסופה של השיחה, כדרך אגב, פלטה וורה: "גם לי יש סבתא יהודית", והוסיפה: "שתדע, זה מעולם לא השפיע על חיי בכל צורה שהיא." טוב, אולריך עוד לא היה במקום הזה. סבתו שלו מצד אביו עוד לא הייתה יהודייה, לפחות לא מבחינתו.

בתשע בבוקר, על הרכבת לברן, אולריך ישב ליד השולחן בקרון המסעדה ורשם לעצמו עוד ועוד שאלות לאימא שלו. שאלות עליהן היה נחוש הפעם לקבל תשובה. לא שאימא שלו התחמקה מעבר משאלותיו בנושא עברו של אביו. בדיעבד, הבין שלא היו הרבה הזדמנויות בהן הוא ניסה באמת לחקור בנושא.

קלאודיה, אימא של אולריך, חיכתה לו בפיאט פנדה 4X4 החדשה שלה מחוץ לתחנת הרכבת. היא רזתה מעט מהפעם האחרונה שראה אותה, מה שהדגיש אף יותר את גובהה. היא הייתה תמיד רזה, גבוהה וקצת כפופה, אך בשנים האחרונות גזרה על עצמה משטר של תזונה ופעילות גופנית שגרמו לה לרזות אף יותר, אך להתחזק ולהראות יותר כבת שישים, מאשר מישהי בסוף שנות השבעים לחייה.

"רזית"

"טוב, אתה יודע איך זה. אישה בגילי יכולה לבחור להראות כמו פרה או כמו עז. אני מעדיפה את האופציה השנייה – תראה כמה קמטים יש לי"

"נו באמת, את נראית נפלא. יש לך חבר חדש?"

"הלוואי.."

 ויחד הם נסעו אליה, לבית הקטן אליו עברה מציריך לפני מספר שנים, בכפר קטן ליד ברן. בית המידות בו גדל אולריך היה על אחת הגבעות שליד ציריך. כיום גרה שם אחותו גרדה עם בעלה ושני ילדיה. לאולריך עדיין היה שם חדר, שם אחסן את רוב חפציו.

בדרך, התחיל אולריך סיפר לה את סיפור החבר מפייסבוק. קלאודיה בילתה בפייסבוק לא מעט מזמנה, כך שאולריך לא היה צריך להסביר לה איך זה עובד. באחד השלבים, הם אף עצרו לצד הדרך כדי שאולריך יוכל להראות לה במחשב הנייד שלו את התמונה. גם לקלאודיה לא היה ספק שהתמונה היא אכן של אביו, כנער.

הם התיישבו במטבח אצל  קלאודיה, שניהם די נסערים. אולריך שתה את כוס מיץ עשב החיטה שאמו הציעה לו, והתחיל לעבור אתה אחת לאחת על רשימת השאלות שהכין.

די מהר למד שלאמו לא היה באמת מושג בן איזה דת היה אביו. מה שהיא כן ידעה, מפי אביו, היה שהוריו היו פולנים, קומוניסטים אדוקים, חברי המפלגה הקומוניסטית הפולנית שסלדו מכל סממן דתי וכך גם גידלו את אלכסנדר.

אולריך  למד שהוריו נפגשו בכפר קטן ליד הגבול האוסטרי בשם Martina, שם חצה אלכסנדר, אז בן 18, את הגבול בגניבה, חלק מקבוצה שהובלה על ידי מבריח. את הסיפור הזה הוא כבר שמע בעבר, אבל בהקשר הנוכחי, הסיפור ההוא הפך לפתע רמז בפתרון החידה שאבא שלו הפך לפתע.

סבו וסבתו היו  שם כדי להסיע כמה מהפליטים מאזור הגבול אל מרכז המדינה, כמחאה על מדיניות ההגירה של הממשלה. אלכסנדר, אבא של אולריך, היה אחד מאלה שהם הסיעו לציריך. השנה הייתה 1942 ואלכסנדר סיפר שהוריו נרצחו עקב היותם קומוניסטים, והוא, יחד עם עוד כמה בנים ובנות של פעילי המפלגה, הוברח לאוסטריה, ומשם לשוויץ.

בציריך, כבר חיכו לו מסמכים מזויפים, ששימרו את שמו הפרטי אך החליפו את שם משפחתו לזה של בעל המסמכים המקורי, אחיין של קלאודיה שנפטר בגיל שנתיים. את המסמכים הכין ארגון אנרכיסטי שוויצרי, ארגון שהוריה של קלאודיה נמנו עליו ותרמו לו מזמנם וכספם.

מה עוד זכרה קלאודיה? שעם הזמן הפך אלכסנדר לבן בית אצל ההורים שלה – היחידים שהכיר בשוויץ. כל שאר הפליטים שהגיעו אתו קיבלו מסמכים חדשים, וניתקו מגע אחד עם השני. אולריך ידע שסבא שלו הוגו, אבא שלה, היה חובב אמנות מושבע ובתחילת שנות העשרים היה משתתף פעיל בערבי הדאדא בקברט וולטר שבציריך. הוא ידע  שדרכו הכיר אלכסנדר עם הזמן את האמנים שאותם התחיל לייצג בגלריה שפתח עם תום המלחמה תחילה בפרבר של ציריך ואחר כך, ברחוב הראשי לא רחוק מתחנת הרכבת המרכזית. אותה הגלריה שהפכה לבית מכירות פומביות, שעם הזמן הפך גם לנציג של בית המכירות סותבי בשוויץ.

סיפור האהבה בין קלאודיה ואלכסנדר היה כמעט מובן מאליו. היא העריצה אותו מיום שראתה אותו לראשונה. הוא עקב אחריה גדלה, תחילה כאח גדול, אחרי כן כידיד, ובהמשך, כמעט בלי שנתנו לעצמם דין וחשבון על זה, השתנה אופי הקשר ביניהם. הם נישאו בטקס אזרחי ביום בו מלאו לקלאודיה 18 שנים. שם משפחתם היה זהה כבר לפני הנישואין. אולריך נולד ארבע שנים יותר מאוחר, ואחותו גרדה, חמש שנים אחריו.

טוב, עד כאן הוא לא למד הרבה דברים חדשים, והוא השתכנע שמאימא שלו הוא לא יצליח לחלץ יותר מידע. אבל אולי ימצא משהו בניירות אביו?

"אמא, איפה המסמכים של אבא"?

"יש בבית בציריך, בחדר שהיה המשרד שלו, ארון עם כל המסמכים והתכתובות שלו, אתה יכול לנסות ולחפש שם עוד פרטים. אני באמת שלא יודעת יותר".

אולריך לא ממש ידע מה לעשות הלאה. הוא היה יכול להמשיך הלאה לציריך, ולחפש שם, אבל אחותו לא הייתה מאלו שאפשר לקפוץ אליהם בלי הכנה.

הוא גם לא היה בטוח שהוא באמת רוצה להמשיך ולברר. הוא לא היה בטוח שהוא צריך את זה כרגע בחייו. די התאים לו המקום בו הוא מיקם את עצמו בעולם. הוא לא רצה לשנות שום דבר בחייו  – למעט כמובן בצורת הכתיבה שתקפה אותו בחדשים האחרונים. הוא אהב את ביתו בלייסין, יחסיו עם וורה היו בערך בתדירות ובאופי שהתאים לשניהם. ואמנם קצת יותר חברה בלייסין הייתה משפרת את המצב, אבל זה היה עניין עונתי. בחורף הייתה לו המון חברה, והמון שלג, וחברים שבאו להתנחל אצלו, ולא הזיק שמביתו אפשר לגלוש מטה אל רכבל אחד, ולחזור בגלישה כל הדרך מראש ההר. בחורף, הוא לא היה שם אף סוף שבוע לבד.

הוא נטה לתת לכל העניין לנוח לשבוע שבועיים, עד שאותו החיפאי יגיע למונטריי והם יוכלו להיפגש. מצד שני, הוא כבר ידע בוודאות שיש פה סיפור מרתק, גם אם לא בטוח שאבא שלו הוא הגיבור הראשי, וחשב לעצמו שאולי בצורת הכתיבה שלו קשורה להעדר הגירויים בחייו, מאז החל מתבודד לו בלייסין, ושאולי יהיה זה רעיון טוב קצת לצאת מאזור הנוחות שלו.

"אמא, אולי את יודעת אם היה לאבא קשר עם מישהו בישראל?"

קלאודיה חשבה כמה דקות. "היו לו קשרים מסחריים פה ושם, בעיקר עם גלריות בתל אביב אבל גם עם כמה אספנים. והוא המשיך התכתבות רבת שנים שהייתה לחבר של אבא שלי מימי תנועת הדאדא בקברט וולטייר, אמן יהודי-רומני שהיגר לישראל וחי שם באיזה כפר אומנים, אני חושבת שקראו לו מרסל ינקו."

"אה, והייתה לו גם התכתבות ארוכה מאד עם מישהו בירושלים. פרופסור באוניברסיטה שם"

"בקשר למה?"

"לפרופסור הזה היה ציור של פול קלי שאלכסנדר מאד רצה להשאיל לתערוכה במוזיאון קלי פה בברן. אתה זוכר את התערוכה המיוחדת שעשו פה? זה היה בתחילת 1974, אחרי שתרמנו להם את שני הציורים של קלי שלנו"

"ו…?"

"אותו פרופסור לא הסכים להיפרד מהציור הזה, אפילו לא ליום. "מלאך ההיסטוריה שלי" הוא קרא לו"

"ואיפה המכתבים האלה?"

"רוב התכתובת של אלכסנדר היא בבית שלנו בציריך, לא זרקתי כלום. אבל ההתכתבות בקשר לציור ההוא, אמורה להיות פה במוזיאון, במשרדים של קרן פול קלי"

לאולריך לא התאים לנסוע עד לציריך לפשפש במסמכי אביו. אבל פה בברן? נראה לו סביר להשקיע בזה כמה שעות. את המשכן החדש של המוזיאון, בנין מדהים של Renzo Piano הוא ממש אהב.

קישור לפרק החמישי, מתוך שמונה

פרק שלישי – שבו אולריך מרגיז ספרית ומוצא בן דוד

קישור לפרק הראשון

אולריך נרגע וכמעט שנרדם בכיסא בדיוק כשהטלפון שלו השמיע צרצור של קבלת הודעה. צליל ההודעה הנכנסת גרם לאולריך, באופן מאד לא אופייני, לבקש את סליחת הספרית ולהוציא את הטלפון. ההודעה הייתה מחיפה, והייתה תמציתית: "אני חושב שאבא שלך היה אח של אבא שלי".

אולריך קרא את ההודעה עוד פעם, ועוד פעם. ואז החזיר את הטלפון לכיס.

'לאבא שלי יש אח?' אולריך שמח על האפשרות שמשפחתו לא כה מצומצמת כפי שחשב. 'בן דוד בישראל…'. אם יש לו כזה, חלק ממשפחתו, הקרובה אפילו, יהודית כנראה. בהתחשב בכמה מעט שידע על עברו של אבא שלו, האם באמת לא יתכן שיש לו שורשים יהודיים?

אביו תמיד נראה לו סלבי משהו, לא "יהודי" במראהו, אבל לא באמת היה לאולריך מושג איך בדיוק אמור יהודי להראות. היחידים שאולריך ידע לזהות על פי המראה כיהודים היו אותם היהודים האורתודוקסים לבושי השחורים שראה בציריך. לא היה לאולריך משהו נגד יהודים, ממש לא. הוא אפילו די הופתע שזה היה משהו שעליו חשב.

אביו היה אתאיסט גמור ולא דיבר מעולם על דת, אבל אולריך תמיד הניח שאביו נולד נוצרי. אמו, ידע בוודאות, נולדה נוצרייה להורים שעדיין התמידו ללכת לכנסיה מידי יום ראשון. אולריך עצמו לא היה אדם דתי, אבל ראה את עצמו נוצרי כברירת מחדל.

דקה אחרי כן, באה הודעה נוספת, שוב דרך פייסבוק. בשלב זה  פקעה סבלנותה של הספרית  והיא החלה מצקצקת עם המספריים ליד אוזניו של אולריך בקצב גובר והולך, וביקשה / דרשה, בנימוס אך בתקיפות מאולריך  לתת לה לגמור את התספורת: "אדון, אנשים מחכים.."

אכן, לא מעט אנשים, רובם תיירים, חיכו בתור במיוחד לכיסא הספציפי הזה במספרה, "הכיסא של נאבוקוב". הסופר וולדמיר נבוקוב חי בשעתו במלון הזה, ונהג מדי בוקר לרדת למספרה שבמלון לתגלחת, תמיד בכיסא הספציפי הזה, הפונה אל נוף אגם ז'נבה. הכיסא הזה הפך עם השנים כמעט תחנה קבועה במסלול "בעקבות נאבוקוב" ששווקה סוכנות נסיעות מקומית. אולריך לא היה תייר, אבל העדיף תמיד להסתפר בכיסא הזה, אולי בתקווה שמשהו מכישרון הכתיבה של נאבוקוב ידבק גם בו.

אולריך התנצל וכיבה את הטלפון. הוא היה צריך זמן להרהר על ההתרחשויות האחרונות. מישהו שמכיר את אבא שלו? שייתן לו הזדמנות לפצח את החידה שהייתה אבא שלו? יש את עניין שם המשפחה המשותף ההוא, זה שגם אביו וגם חברו בחיפה נולדו עמו והחליפו. שם כה נדיר עד שקשה להניח שזה מקרי.

אולריך ניסה בעבר, בימים הראשונים של האינטרנט, עוד לפני עידן הרשתות החברתיות, למצוא קרובי משפחה אפשריים, אנשים שנשאו את אותו שם משפחה של אביו. כל מה שמצא עד כה הייתה משפחה קתולית מניו-ג'רזי, בעלי חברה שיצרה תנורי שרפת גופות. ולא היה ברור לו איך או אם הוא מקורב אליהם. לגבי מקור שם משפחתו, פלט אביו פעם אחת שמקור המשפחה מנאפולי, וששם משפחתם היה במקור "אספרנסה"  אך השתבש עם השנים לזה שעמו נולד אולריך. אולריך שמע סיפור כמעט זהה מאותה משפחה מניו-ג'רזי, שהיו משוכנעים שגם הם, שלושה דורות אחורה, מנאפולי. כנראה יותר מסתם צרוף מקרים, אך אלו בניו-גרזי לא הביעו עניין לחקור ולמצוא באם יש קרבת משפחה.

ללא קשר לתשוקתו של אולריך לגלות את שאר משפחתו, הסופר שבו לא יכול היה להימנע מהמחשבה שגם אם אין פה באמת קרבת דם, לבטח יש פה חומר גלם מעניין לעלילה, מהסוג שאולריך נהג לאגור ולמחזר.

תוך כדי הליכה נמרצת אל תחנת הרכבת, מסופר, מגולח וריחני, שלף אולריך את הטאבלט ורשם לעצמו כמה נקודות, ורשימה של שאלות ל"מכרו" החדש, ולאמא שלו. הוא הספיק לחזור הביתה, לצאת למרפסת ולהתמקם בכיסא בדיוק בזמן לשקיעה, שהייתה הפעם באמת עוצרת נשימה – קומות על קומות של עננים בגווני שחור וורוד. פסגת ההר ממול, עדייו מושלגת, הוארה באור אדום מהשמש שכבר ירדה מעבר לקו האופק. את זה הוא היה מוכרח לצלם, תוספת ראויה לאוסף צילומי השקיעות שלו.

כשנכנס לפייסבוק כדי להעלות את התמונות ראה שהוא תויג בתמונה, משהו שלא קרה לו כבר הרבה זמן. בעצם מאז שהתחיל להתבודד פה. "בן הדוד" מחיפה תייג אותו, בצילום סטודיו שחור-לבן. שם ראה גרסה צעירה יותר של עצמו, יושב על כיסא גבוה, פניו בחצי פרופיל אל המצלמה.

משהו בלבוש, באופן הישיבה ובתאורה הסגיר שזהו תצלום סטודיו. אבל היה גם ברור מהעיצוב ומהבגדים שהצילום צולם בתקופה אחרת. אולריך תפס שהוא כנראה רואה תצלום של אבא שלו כנער, בגיל שבין שש עשרה לשמונה עשרה.

לא היה לו ספק בכך. הגבות המחוברות, צורת האוזניים, נקודת החן ליד קו הלסת, כולם היו חלק מתווי הפנים המאוד ייחודיים של אביו, שאת רובם, אולריך חלק אתו. אם זו אכן הייתה תמונה של אבא שלו ולא תעלול פוטושופ, זו הייתה הפעם הראשונה שהוא רואה תמונה של אביו לפני גיל 25 לערך.

תמונות ילדות ונעורים נעדרו באורח בולט מאלבומי התמונות בביתו של אולריך, ולא בגלל שאביו לא אהב להצטלם. אלכסנדר כן אהב להצטלם, ואם הוא נעדר מהרבה תמונות משפחתיות זה היה רק בגלל שהוא אהב לצלם. היו לא מעט תמונות שלו באלבומים, אבל אף לא אחת מוקדמת מהיום בו הוא עבר את ההרים לשוויץ בידיים ריקות.

אל התמונה צירף החבר החיפאי שלו כיתוב: "מצאתי באלבום התמונות של אבא שלי תמונה של אח שלו. על גב התמונה כתוב שהיא צולמה ב 1941. מה דעתך? יתכן זו תמונה של אבא שלך?"

"כן, אין ספק, זה אבא שלי" אולריך הגיב לתמונה, הוסיף: "אנחנו ממש חייבים להיפגש ולדבר – איך נעשה את זה?" ונשאר לשבת יד המחשב, בוהה במסך, המחשבות דוהרות בראשו.

לקח כמעט שעה עד ש"בן דודו" חזר והתחבר: "אני שמח לשמוע את זה. גם אני מאד רוצה להיפגש אתך. אני מגיע לשוויץ להופעה בפסטיבל ג'אז במונטריי בשביעי ליוני . אני מבין שאתה גר בציריך. אם אטוס דרך ציריך, אוכל לפגוש אותך שם?"

התאריך היה מוכר לאולריך. כמה שעות קודם הוא קנה זוג כרטיסים להופעה באותו התאריך. הוא הוציא את הכרטיסים לוודא והשיב:  "אני לא גר בציריך כרגע. אולי נפגש במונטריי? אם אתה במקרה הולך להופעה של  Keith Jarrett בתאריך הזה, תוכל למצוא גם אותי שם, בהופעה של 7:15 בערב. קניתי בדיוק היום כרטיסים. שורה 7, כסאות 34-35."

התשובה הגיע תוך דקות הפעם: "זו בדיוק הסיבה בגללה אני מגיע, אני מעריץ שלו ומחכה כבר שנים שיחזור להופיע. אם לא נפגש קודם תוכל למצוא אותי באותה ההופעה, שורה אחת מאחוריך, כיסא 55".

בן דוד המופיע מן האין, שהוא גם חובב של Keith Jarrett? טוב, לפחות בדבר אחד תהיה להם שפה משותפת. אבא של אולריך היה גם הוא חובב של Jarrett, ואפילו תיאר את ההופעה החיה מ-1975 שבה שמע אותו מנגן סולו פסנתר בעיר קלן כאחת החוויות החזקות בחייו. "כמו לראות ציור של מרק רותקו בפעם הראשונה" תיאר את זה. אלבום ההופעה ההיא, The Köln Concert, היה האלבום המועדף גם על אולריך.

קישור לפרק הבא, הרביעי מתוך שמונה

פרק שני – לאולריך יש סידורים, וקצת על שפות

קישור לפרק ראשון

כבר מהרכבת, בדרך למטה, אולריך התקשר למספרה והתבשר שהם יוכלו לקבל אותו רק אחרי הצהריים. מצער, אך לא נורא – הוא יעשה את הסידורים שלו קודם, ואולי גם יצליח להיפגש עם וורה לארוחת צהריים לא מתוכננת.

עם וורה היה קשה לתכנן דברים מראש. מאז שהם פחות או יותר זוג, היו להם יותר פגישות שהתבטלו מפגישות שהתקיימו. לוורה, שגרה בלוזאן, הייתה עבודה תובענית כמפיקה של סרטים דוקומנטריים, עבודה שלקחה אותה לחלקים לא שגרתיים של העולם, תכופות בהתראה קצרה מאד. אולריך היה הגבר היחידי בחייה, למיטב ידיעתו, אך וורה הבהירה לו עם תחילת יחסיהם שהיא לא מתכוונת לנתק את מערכת היחסים שהייתה לה קודם, עם צלמת קולנוע אתה עבדה לעתים תכופות, ושאתה חלקה דברים שלא יכלה לחלוק עם אולריך.

גם הפעם, כשהתקשר אליה, התנצלה ואמרה שידידתה הגיעה לביקור מולדת קצר, אבל הזכירה לו שהם נדברו ללכת יחד להופעה של Keith Jarrett  , הופעה ראשונה אחרי הפסקה ארוכה, בפסטיבל מונטריי הקרוב. וביקשה שילך לקנות כרטיסים, אם הוא ממילא יורד העירה.

לשם שינוי, לא כל כך התאים לאולריך להיות לבד הפעם. הוא היה צריך מישהו לדבר אתו, ואחרי שקנה את הכרטיסים נכנס לבר שבו נהג לשתות מפעם לפעם. הברמן שם היה מישהו שתמיד אפשר לדבר אתו, במיוחד באחד עשרה בבוקר. הבר, שלא כדרכם של ברים, היה מואר באור יום שחדר דרך החלונות הגדולים שפנו אל האגם, והיה כמעט ריק, חוץ משני גברים משופמים שישבו בקצה הבר ושוחחו בשקט. אולריך התמקם באמצע הבר, הזמין בירה ובירר אם יש משהו קטן לאכול. הברמן, שקלט את הצורך של אולריך בשיחה, התחיל לספר לו שיש להם מזה שבוע טבח חדש, ושמהיום יש להם בתפריט מאכל שהטבח קורא לו Brindzove Haluski, סוג של בצקניות מבצק גבינת ברינזה, בנוסח סלובקי.

שני הגברים שבקצה הבר זקפו אוזן, וזה המבוגר מביניהם ניגש לברמן ואמר שהוא מאושר לשמוע את זה. זה היה המאכל האהוב עליו בילדותו, אמר, וביקש להזמין גם הוא, אפילו מנה כפולה. הוא רק רצה לדעת באיזה גבינה הטבח משתמש. עד כמה שידוע לו, ברינזה סלובקית אמיתית, כמו הנדרשת להכנת המאכל, אין להשיג כאן בשווייץ, וסיפר שכל ניסיונותיו לשחזר את הטעם המקורי עם גבינות מקומיות היו קירוב טוב, אבל לא הדבר עצמו ממש. "אין בעיה," אמר הברמן, "אקרא לו, ותוכל לשאול אותו בעצמך."

שתי דקות יותר מאוחר הופיע הטבח, נתח גבינה לבנבנה בידו, והתפתחה שיחה ערה בינו לבין הלקוח המבוגר, בשפה שאולריך היה מוכן להישבע שהיא היא אותה השפה ממש שהוא זכר משיחות הטלפון של אביו, בפעמים הנדירות בהן לא דיבר גרמנית, אנגלית או צרפתית, השפה שהוא תמיד הניח שהיא פולנית.

התברר, אחרי ששאל, שלא פולנית הם מדברים, אלא סלובקית. כן, אלו שפות דומות, שתיהן סלביות, אבל יש הבדלים ניכרים ביניהם, אמרו.

זה היה האירוע השני בשנה האחרונה שגרם לו לחשוד שאביו לא באמת דיבר פולנית. כמה חדשים קודם יצא לו לשמוע את השרברב שבא לביתו לתקן ברז דולף מדבר בטלפון הנייד עם מישהו, בשפה לא מוכרת, שנשמעה קצת סלבית. הוא שאל, סתם מתוך סקרנות, את השרברב מהי השפה בה הוא מדבר, וזה השיב שזו פולנית. וגם אז אולריך חשב לעצמו שזה לא נשמע כמו השפה שאביו דיבר בה מדי פעם בטלפון עם חברי ילדותו.

אז היו לו כבר שתי סיבות טובות לחשוד שאביו כנראה לא דיבר פולנית אלא סלובקית. איך אפשר להסביר את זה? הוא ידע שפולין "זזה" לא מעט במאתיים השנים האחרונות, עד כדי כך שאפילו כמעט שלא הייתה חפיפה בין השטחים בהם הייתה ממוקמת בתקופות שונות. נכון שהתזוזה הייתה בעיקר מזרחה ומערבה, אך אם פולין זזה גם צפונה-דרומה במידה כזו או אחרת, אזי יתכן אביו היה מחלק של פולין שהיה בעבר חלק מסלובקיה?

אולריך רשם לעצמו תזכורת מנטלית לבדוק קצת יותר על ההיסטוריה הפולנית, ולראות אם יש בסיס לתאוריה שלו.

אלכסנדר, אבא של אולריך, דיבר הרבה שפות: גרמנית-שווייצרית, צרפתית ואנגלית, כולן ברמה טובה, וגם, שפה סלבית במובהק שאולריך חשב עד כה שהיה פולנית. אלכסנדר גם דיבר הונגרית שוטפת, וכשנשאל מאיפה, אמר שכל השטחים האלה היו פעם חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, ושהאומנת שלו דיברה הונגרית.

בכל השפות בהן דיבר היה לאלכסנדר שמץ מבטא זר שמעט הפריע לו להשתלב בחברה השווייצרית הסגורה. זו קיבלה אותו בעיקר בזכות אימא של אולריך, שוויצרית עם שורשים עתיקים בחבל Engadin. אבל המבטא מעולם לא הפריע לאבא של אולריך בעסקיו. כנציג בית המכירות הפומביות Sotheby בשווייץ, הידע הנרחב שלו באמנות המאה ה 19 וה 20 עזר לו להקים ולנהל סניף משגשג במיוחד של בית המכירות. הוא גם צבר לעצמו אוסף של עבודות אמנות שהשכיל לקנות מאמנים שאת כשרונם זיהה בשלב מוקדם, והאוסף הזה, ליתר דיוק מכירת חלקים ממנו, הוא שאפשר לאולריך להתמסר לכתיבה, גם אחרי שספרו הראשון זכה לשבחי הביקורת אך משום מה, להתעלמות הקהל.

בצקניות גבינת הברינזה הגיעו, והיו אכן מצוינות.  הן לא היו משהו שאולריך זכר שטעם אי פעם, אך הן כן היו די דומות למאכלים אחרים שאמו הייתה מפנקת בהם את אביו בימי ההולדת שלו, מאכלים שהזכירו לאביו את הבית – זה שעליו מעולם לא דיבר. זה ממש לא היה דומה למזון הבריאותני שאמו החלה להכין מאז שהניתוח לאחר המוות של אביו גילה שעורקיו היו סתומים לחלוטין, ושהתזונה המאוד עשירה שלו כנראה שקיפחה את חייו.

ומאז – חסל סדר Rösti עתיר חמאה בביתם, לא הוגש יותר Raclette, וכלי הפונדו הוחלף במסחטת עשב חיטה. אולריך לא היה טבעונאי אדוק כאמו  אך בהחלט היה מודע לקשר בין בריאותו למה שהוא אוכל, ולמרות שבישל ואכל אוכל מבושל, כמעט ולא השתמש במוצרים מן החי. בעיקר מסיבות בריאותיות, אך גם אקולוגיות.

שלוש בירות מאוחר יותר, ושעתיים של פטפוט ידידותי על כלום עם הברמן, הגיעה שעת התור שלו. שבע אך מוטרד עבר אולריך מהבר אל המספרה. חפיפת ראש, עיסוי הקרקפת, ריח השמנים הארומטיים והנוף אל הגן המדהים של המלון בזמן התספורת היו בדיוק מה שהוא היה צריך.

קישור לפרק שלוש

פרק ראשון – במצב של חולשה מסתבך אולריך עם ידיד חדש

"האיש בלא תכונות, שבו מדובר כאן, שמו אולריך – אין זה נעים לקרוא בשם פרטי אדם שזה עתה הכרת אותו, אך מתוך התחשבות באביו לא יוזכר שם משפחתו" (רוברט מוסיל, האיש בלא תכונות)

פרק ראשון – במצב של חולשה מסתבך אולריך עם ידיד חדש

אולריך זה, ששם משפחתו לא יוזכר, התרווח בכיסא, הקשיב לדינדון פעמוני הפרות באפרים המוריקים על ההר ממול, והושיט יד אל ספל הקפה. הקפה יצא חזק הבוקר, והוא גחן קדימה להוסיף לו מעט חלב שקדים. מהזווית הזו, כשהוא רוכן מעט קדימה, הוא יכול היה לראות את פינת אגם ז'נבה מציצה אל תוך העמק שלמטה, וגם את שתי קרוניות רכבת ההרים מטפסות ועולות אל התחנה שמשמאלו.

הרכבת של 7:45 מVilleneuve  הייתה הסימן שלו שהגיע הזמן להפסיק לשוטט באתרי החדשות ולראות מה בעצם לא השתנה בעולם, ולהמשיך לכתוב. להמשיך לקדם את הספר השני שלו, אותו התחיל לכתוב לפני יותר משנה. זה ממש לא התקדם על פי לוח הזמנים שהוא, והמוציא לאור שלו, הציבו. הייתה לו עלילה, אבל חלק מהדמויות סירבו לקבל פנים ונפח, והוא לא ידע איך לגרום להן להופיע לפניו.

אבל לפני זה, אמר לעצמו, רק עוד הצצה קלה בפייסבוק – לבדוק אם במקרה מישהו התייחס אליו מאז אתמול בערב. הוא הרגיש די בודד ועזוב פה ב Leysin   מאז שעבר הנה מציריך והשאיר מאחור את כל מכריו וחבריו, (לא שהבידוד הועיל לכתיבה שלו כפי שקיווה) ,ולכן עדיין בדק ועדכן פעמיים ביום את דף הפייסבוק שלו, כמעט ערוץ הקשר היחידי שלו עם האנושות.

אף אחד ממש לא התייחס לסטטוסים שלו מהימים האחרונים, כנראה שנמאס לאנשים לראות עוד ועוד צילומי שקיעות, מדהימות ככל שיהיו, מהמרפסת שלו. אבל הוא שמח לראות בקשת חברות חדשה, שהוא מיד אישר. קבצנים לא יכולים להיות בררנים, אמר לעצמו. ומיד עבר אל דף הבית של המבקש לראות במי מדובר. הוא ראה שהוא מישראל, ושמו לא אמר לו כלום.

לאולריך היה מושג שטחי על ישראל, בעיקר מהחדשות. לא היה לו שום קשר למקום  – הוא לא הכיר שם אף אחד ולא ביקר שם מעולם. כמו רוב חבריו ומכריו, הוא אפילו לא חיבב את המדינה במיוחד, בעקבות מה שהוא ראה במהדורות החדשות, שתיארו תכופות ובצורה גרפית את יחסה המחפיר לעם הפלסטיני.

לא היו לו ולחברו החדש שום חברי פייסבוק משותפים, אבל תמונתו של זה נראתה מוכרת איכשהו. הוא היה מעיר בשם חיפה, ושם העיר צלצל מוכר לאולריך, אבל הוא לא זכר מאיפה. הוא סגר את דף הפייסבוק, בכוונה לחזור ולברר את עניין החבר המסתורי הזה יותר מאוחר, אחרי שיכתוב לפחות עשרה עמודים.

'קצת משמעת', חשב לעצמו אולריך, 'ככה לא נתקדם'. הוא פתח את מעבד התמלילים, קרא את סוף שלושת העמודים שכתב אתמול בערב, כדי להיזכר איפה עצר, ואז נזכר איפה הוא שמע על חיפה.

זה היה אחרי מלחמת המפרץ השנייה, כשנסע עם זוגתו וורה לירדן, במסגרת סרט דוקומנטרי שהפיקה על הפליטים מעירק. הוא קשר שם שיחה עם ירדני משכיל, פקיד במשרד החינוך המלכותי של ירדן, באותה הטירה השחורה הבנויה אבני הבזלת ממנה כה התרשם, בעיר אזרק, זה סיפר לו שהוא מחיפה. זה הייתה בעיני אולריך הגדרה קצת מוזרה, כי אותו פקיד מעולם לא היה בחיפה, אבל אימא שלו נולדה שם, אמר, הוא אפילו יודע לזהות את בית מגוריה שם בGoogle earth-. אימא שלו, סיפר הפקיד, שומרת עדיין את מפתח הבית, ובבוא היום הוא בתורו יקבל את המפתח וישמור אותו עד שיגיע היום בו יוכל לשוב לבית, או שיעביר את המתח הלאה, לדור הבא. אולריך זכר שהסיפור נגע ללבו, ושהוא באמת התכוון לברר את הדברים, וללמוד קצת יותר על הנושא, אלה שעם שובו הביתה שכח מכל העניין.

ונזכר שגם בבאזל, בתערוכה של האמנית מונה חאטום, שבה ביקר שנה קודם יחד עם אימא שלו, קרא שהאמנית נולדה בביירות וחיה בלונדון אבל מגדירה את עצמה כחיפאית. הוא תהה אם אותו חבר פייסבוק חדש שלו אכן גר פיסית בחיפה או שהוא מחיפה שבלב, כמו מונה חאטום ואותו פקיד ירדני.

במקום להמשיך בכתיבה, כפי שהיה אמור לעשות, אולריך שב ופתח את הדפדפן כדי לבדוק מיהו אותו האחד שיצר אתו קשר. חיפוש בגוגל אחרי שם המשפחה שלו העלה בעיקר אתרים הקשורים ליצרן העטים האמריקאי שנשא את אותו השם. הוא בחן בסקרנות את אלבומי הצילומים שאותו חבר חדש העלה לפייסבוק, ושם לב שגם הוא חובב לא קטן של שקיעות, וגם זריחות, אלא שאלו שלו היו מעל הים, ולא מעל ההרים, כמו רוב אלו של אולריך.

את עדכוני הסטטוס שלו לא הצליח לקרוא. הם היו בשפה אותה לא הכיר, השפה בה משתמשים מן הסתם בישראל. אבל כיוון שכבר התחיל לחפש,  ניסה לחפש ברשתות חברתיות אחרות, וב LinkedIn גילה, לתדהמתו, ששם הנעורים של אביו, אותו נהג להוסיף בסוגריים ליד שם משפחתו הוא, מופיע שם בסוגריים גם ליד שם משפחתו של אותו חבר.

זה היה שם נדיר. כה נדיר עד שלא היה לו ספק שאין זה מקרי. זה היה השם שאביו נשא עד שהבריח את הגבול לשוויץ וקיבל מסמכים חדשים ושם משפחה חדש. אולריך החליט לאחר מות אביו להוסיף את שם נעוריו לשם משפחתו הוא – לא ממש באופן פורמלי במרשם התושבים, אבל בסוגריים בחלק מהרשתות החברתיות ובחתימת המייל שלו. הוא אף פרסם את ספרו הראשון תחת שם זה.

הוא שלח הודעה לחיפה: "מה משמעות השם המופיע ליד שמך בסוגריים ב LinkedIn ?" וכרבע שעה מאוחר יותר, קיבל תשובה: "אני רואה שגם אתה מיומן בחיפוש…. זהו שם נעורי. שיניתי אותו לשם עברי כי פה אף אחד לא מצליח לכתוב אותו בלי שגיאות או לבטא אותו נכון. ומה משמעות השם שבסוגריים ליד שמך?"

אולריך חקר את אביו לא פעם על מקור השם, אבל אביו היה תמיד מאד שתוק בקשר לעברו. כל מה שאולריך ידע היה שאביו נולד בפולין, עבר לשוויץ בגיל שמונה עשרה, ואחרי זמן קצר פגש את אמו. אביו אף פעם לא דיבר על התקופה שלפני הגיעו לשוויץ. היו תקופות שזה הטריד את אולריך אבל לא מספיק כנראה – הוא באמת היה צריך להשתדל יותר לדובב את אבא שלו, חשב, אבל מי היה מעלה בדעתו שאביו יחטוף התקף לב בגיל 68, כשהוא משייט לבדו במפרשית בלב אגם קונסטנץ?

כבר כשכתב את ספרו הראשון הרגיש אולריך שהערפל האופף חלקים מעברו של אביו הפריע לו לאפיין את אבי הדמות הראשית בספר. לא היה לו הרבה מה לעשות בעניין והוא התמודד עם זה על ידי צמצום  נוכחות הדמות בספר, עד כמה שזה היה אפשרי. בספר הנוכחי, הקושי הזה כבר היה הרבה יותר מטריד. דמות האב התעקשה לפלס את דרכה אל מרכז העלילה שכתב, והיה לו קשה לבנות אותה כדמות בעלת נפח וממשות.

אולריך משך בכתפיו, סגר את המחשב הנייד, אסף את קערת המיזלי ואת ספל הקפה ונכנס הביתה. הוא התיישב ליד שולחן העבודה שלו, פתח את המחשב, ושלח הודעה אל ההוא מחיפה המסביר את עניין שם המשפחה אצלו. ואז מישש את עורפו והחליט שהגיע הזמן ללכת להסתפר. הוא החליט ללכת ולהסתפר אצל הספרית במונטריי. אם ימהר, יספיק לתפוס את הרכבת שעלתה לפני כמה דקות, בדרכה חזרה למטה. הוא לא הצליח ממילא להתרכז בכתיבה – סיפור שם המשפחה היה מטריד. חוץ מזה, היו כמה סידורים שהוא דחה כבר כמה ימים.

אולריך העדיף מספרות של נשים – שם קיבל תמיד יחס מועדף והריחות היו נעימים יותר. המספרה המועדפת עליו ביותר הייתה זו הממוקמת בלובי של מלון Montreux Palace , בה נהג להסתפר וולדימיר נבוקוב בשנים שבהן המלון היווה את ביתו הקבוע. רק שם ידעה הספרית להחזיר לשערו של אולריך את גוון החום-בלונד המדויק של ימי נעוריו. הוא רץ לרכבת, והספיק לקפוץ עליה ממש ברגע בו נסגרו הדלתות.

—————————-

זהו עדכון, ואני מקווה גם שיפור, לחלק הראשון של הסיפור שפרסמתי בעבר והורדתי.
קישור לפרק השני, מתוך שמונה .

אוּרְבִּיס סֵקונדוס

רצה המקרה, ובסוף השיעור הוסחה דעתי והכנסתי לתיק את המחשב הנייד של זו שישבה לידי. הוא נראה בדיוק כמו שלי, כולל אפילו תמונת הרקע של מסך הפתיחה (שגם היא וגם אני השארנו כפי שקיבלנו אותה). ובערב מאוחר, כשפתחתי את המחשב כדי לבדוק מהי "ראיפיקציה", רק פתחתי את הדפדפן, אותו הדפדפן שיש גם לי, וניגשתי לויקיפדיה.

הערך בעברית היה קצר מאד, קצרמר בעצם. ואחרי שקראתי אותו ולא באתי על סיפוקי, הלכתי ובדקתי האם יש ערך יותר מקיף בשפה שאני יכול לקרוא. לא היו הרבה שפות נוספות. הייתה כמובן אנגלית, היו נדמה לי גרמנית וספרדית, והייתה עוד שפה, שאותיותיה לא היו לי מוכרות אבל לא ברור איך, יכולתי לקרוא שהשפה נקראת גַלַן. זה היה מסקרן.

זו הייתה שפה שלא שמעתי עליה עד כה, ויתרה מזאת, לא הבנתי איך אני מצליח לקרוא את שם השפה כאשר הוא כתוב באותה השפה, באותיות שאני לא מכיר.

חיפוש קצר בגוגל העלה בין היתר את העיתונאי הקולומביאני Luis Carlos Galán ואת הפועל "לשיר" באנגלית עתיקה, אבל לא העלה שום שפה בשם גַלַן או   Galan או כל תעתיק דומה. גם כשהעתקתי לחלון החיפוש את שם השפה, באותן האותיות הלא מוכרות שבה הייתה כתובה, גם החיפוש הזה לא העלה שום תוצאות, אירוע נדיר בחיפושים בגוגל.

עברתי לערך הכתוב בגלן, ולתדהמתי הייתי מסוגל לקרוא אותו, אפילו די בקלות. זה לא דמה לשום שפה שהכרתי, אבל איכשהו הכרתי את שמות האותיות ואיך להגות אותן, וידעתי את משמעות כל המילים בדף.

עברתי לדף הבית של השפה, ונדהמתי לראות שיש בגלן יותר ערכים מאשר בכל שפה אחרת, כמעט שבעה מיליארד ערכים (לעומת פחות מחמשה מיליון ערכים באנגלית). זה היה עוד יותר תמוה.

ניסיתי את google translate. גַלַן לא הייתה בין השפות ברשימה. בחרתי את האופציה של "אתר שפה", העתקתי לתוך החלון קטע מתוך אחד הערכים בויקיפדיה ולחצתי "תרגם". לא כלום – המערכת לא מצאה תרגום.

הלכתי לערך על שפת  גַלַן בויקיפדיה בגַלַן. קראתי שם שמדברים גַלַן באוּרְבִּיס סֵקוּנְדוּס. איפה זה אוּרְבִּיס סקונדוס? גם על זה היה לויקיפדיה ערך, גם הוא כתוב רק בגַלַן. אוּרְבִּיס סקונדוס, קראתי, הוא הכוכב הנמצא תמיד מצידה השני של השמש, באותו המסלול כמו כדור הארץ.

זה היה חדש לי. חשבתי שאני מכיר קצת את מבנה מערכת השמש. חיפוש באינטרנט לא העלה דבר וגם בשום תיאור של מערכת השמש שמצאתי במקומות אחרים, לא היה אזכור לכוכב לכת נוסף באותו המסלול כמו כדור הארץ.

הטלפון צלצל. על הקו הייתה מישהי שבשרה לי שהיא היא בעלת המחשב הנייד שבו אני משתמש כרגע, והביאה לידיעתי את דבר ההחלפה. מבט חטוף בתפריט הראשי הבהיר מיד שהיא צודקת, זה אכן לא המחשב שלי. אידיוט שכמוני, איך לא שמתי לב?

היא נשמעה מאד מודאגת. היא חייבת לקבל את המחשב שלה בחזרה מיד, וסיפרה לי שהיא כבר איתרה את מספר הטלפון שלי וכתובתי מספר הכתובות שבמחשב שלי, ושהיא כבר נמצאת ממש פה מחוץ לבית. אם נוח לי, היא תכנס ונחליף מחשבים במקום.

שמחתי מאד והזמנתי אותה פנימה – גם לי היה הרבה חומר על המחשב שלי שכרגיל, עדיין לא גיביתי. היא התנצלה על הדחיפות, הסבירה שיש חומר חשוב מאד במחשב שלה ושהיא חייבת אותו מיד בחזרה או שתסתבך בצרות. אמרתי לה שלא פשפשתי בקבצים שלה, רק פתחתי דפדפן. אבל המבט המודאג בכל זאת לא נעלם מעיניה. היא הניחה על השולחן את המחשב הנייד שלי, לקחה את שלה, התנצלה שוב על השעה המאוחרת, ונעלמה.

פתחתי את המחשב שלי ובדקתי שהכול נראה בסדר. פתחתי את הדפדפן וחזרתי לויקיפדיה. התחלתי שוב מהערך "ראיפיקציה" באנגלית, אלא שכעת, לא היה לערך הזה ערך נוסף בשפה בשם גַלַן. חיפשתי ברשימת השפות של ויקיפדיה – השפה לא הייתה שם.

ניסיתי לחפש את אורביס סקונדוס, אבל לזה מצאתי קודם ערך רק בגַלַן, ולא הייתה לי שום אפשרות לכתוב בגַלַן. על המקלדת שלי לא היו אותיות של גַלַן. בעצם, עד כמה שזכרתי, גם על המקלדת של המחשב שזה עתה נפרדתי ממנו לא היו אותיות בגַלַן. אבל במחשב ההוא, יכולתי לפחות להעתיק ולהדביק טקסט מהערכים אליהם כבר הגעתי. פה, במחשב שלי, פשוט לא מצאתי נקודת התחלה.

סגרתי את המחשב. לא היה לי שום רעיון איך למצוא נקודת כניסה, כלשהי, לאותו עולם עצום ורב של ערכי ויקיפדיה בגַלַן. אבל אפילו יותר מזה הציקה לי העובדה שבכלל ידעתי לקרוא בגַלַן. מאיפה ידעתי את השפה הזאת? וידעתי אותה על בורייה – לא הייתה לי בעיה לקרוא אף אחד מהערכים שהספקתי לקרוא.

לא משנה מה עשיתי, לא הצלחתי למצוא ולו ערך אחד בגַלַן. חיפשתי וחיפשתי ברשת ולא מצאתי שום זכר לא לשפה ולא לכוכב. המשכתי עד מאוחר בלילה, עד שהתייאשתי והלכתי לישון.

למחרת, התחלתי לחשוד שאולי היה לזה קשר לבלבול במחשבים. שאולי שווה לבדוק אם בעלת המחשב, שעליו מצאתי את הערכים בשפת הגַלַן, תוכל לעזור לי להבין את זה. אבל לא היה לי מושג מה שמה. לא נורא, אחכה לשיעור הבא, ואז אשאל אותה.

לשיעור הבא, לאכזבתי, היא לא הגיעה. אבל נזכרתי שהיא התקשרה אלי באותו ערב בו החלפנו מחשבים ואולי יש לי עדיין את המספר שלה. עזבתי את השיעור באמצע ונסעתי מיד הביתה. דפדפתי בזיכרון הטלפון במטבח, זה שיש לו זיכרון שיחה מזוהה. בערך מאותה השעה ומאותו היום בו היא התקשרה מצאתי מספר מאד ארוך ומאד מוזר. זה נראה כמו שיחה מחו"ל, למרות שהיא אמרה שהתקשרה מהרחוב לפני הבית שלי. לא זיהיתי את קידומת הארץ, אבל החזרתי שיחה למספר הזה.

תחילה היה שקט במשך דקות ארוכות. שום צליל לא נשמע. כבר עמדתי לנתק, ואז התחיל לצלצל בצד השני. צלצול מוזר, כזה שלא זכרתי ששמעתי אי פעם, אבל שבכל זאת היה לי מוכר. הטלפון צלצל וצלצל, ואף אחד לא ענה שם, אז השארתי לה הודעה. שאלתי אם היא יודעת מה זה גַלַן  ואם כן, שתחזור אלי בבקשה למספר זה וזה, בכל שעה של היום או הלילה. וסיימתי את ההודעה באמירת תודה, בגַלַן.

חיכיתי שעה, חיכיתי שעתיים, והיא לא חזרה אלי. השעה הייתה כבר מאוחרת, אז הלכתי לישון. למחרת כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי חזרה באורביס סקונדוס.

את המשך הסיפור תוכלו לקרוא רק אם גם אתם מכאן. הוא יהיה, כמקובל במקומותינו, כתוב בגַלַן.

————————

מוקדש לחוסה לואיס בורחס. גם מספר גדול של סיפורים קצרים וגם ארגנטינאי צמחוני – אין הרבה לא מזה ולא מזה.

דוד שופר

כבר שנתיים שקשה לדוד בעבודה.

נכון שכבר שנים הוא לא שחט בעל חיים בעצמו. בעיקר בגלל שהקונים בשכונה הפכו יותר ויותר מחמירים וכבר לא סומכים עליו בענייני שחיטה כשרה. אבל אפילו לפרק את החיות שהיה מקבל מהמשחטה הגלאט-כושר, אפילו את זה קשה לו כבר לעשות בזמן האחרון, ודוד הרגיש יותר ויותר אשם.

אבל דוד לא ידע לעשות כלום חוץ מלהיות קצב. את בית הספר לא הצליח לגמור. עד כיתה ז' עוד הצליחו המורים להעביר אותו קדימה איכשהו, למרות שלא הצליח לקרוא אפילו שורה אחת. אז, היו אלה ימים אחרים, לפני שמדדו את בתי הספר בכל מיני מבחנים. דוד היה תלמיד שקט וממושמע, ובאמת באמת השתדל ללמוד, ולא היה טיפש כלל וכלל. הוא זכר כמעט כל מה שנאמר בכיתה, אלא שהוא היה מסתכל על הדף, וכל האותיות היו מתבלבלות לו והתחילו לרקוד הנה ושמה. אחרי כמה דקות העיניים פשוט כבר כאבו לו והחלו יורדות לו דמעות. זה פשוט לא הלך.

אח של אמא שלו הציל אותו, וחילץ אותו מהמקום הזה, בו נכשל שוב ושוב. הוא לקח אליו את דוד לנגריה והתחיל ללמד אותו את המקצוע. אבל גם זה לא הסתדר. דוד פשוט לא הצליח לקרוא את השרטוטים שנתנו לו, וקלקל כל כך הרבה לוחות של עץ עד שהדוד שלו התייאש והחזיר אותו הביתה. דוד היה חצי שנה בבית, ואז הלך לעבוד עם אח של אבא שלו בקצבות.

אבל גם עם זה דוד כבר לא הסתדר. יותר ויותר נקף אותו מצפונו. אבל אם יפסיק גם פה, לאן ילך? הוא עוד מעט בן עשרים ושבע, והבן אדם צריך מקצוע ופרנסה אם הוא רוצה לצאת מבית הוריו, ולהתחתן.

גם כך, כמעט אף אחת לא רצתה לצאת אתו. ""תכבסי בנתר ותרבי לך בורית, נכתם עוונך" נאמר בספר ירמיהו, ודוד התקלח כל יום בקנאות מיד אחרי שחזר מהעבודה. הוא התקלח שעות, וקרצף כל נקודה בעורו, והסתבן פעמיים בנקה 7 עד שהיה עורו אדום. ועדיין היו כולן אומרות שהוא מריח להן מדם, או ממוות. עם הזמן שם דוד לב שהוא נוהג להריח את עצמו בחשאי מפעם לפעם, לבדוק האמנם, והתחיל לחשוב שאכן, ריח המוות נדבק בגופו.

לפני כשנה, החליט ועשה מעשה. פנה אל הרב אחרי מנחה, ואמר לו שהיה רוצה להתייעץ אתו באיזה בעיה שיש לו, לא זו שעליה הרב כבר יודע. הרב ידע שדוד לא יודע לקרוא, שהוא סתם יושב ומתנועע קדימה ואחורה בלי לקרוא בסידור, וזה היה בסדר מבחינתו. אבל על הבעיה החדשה שלו  דוד אמר, הוא רוצה לדבר עם כבוד הרב בפרטיות. הרב ביקש שיחזור אליו אחרי ערבית.

אחרי ערבית, הלכו דוד והרב יחד אל בית הרב. אחרי שהרב שאל לשלום אמו, אבי, אחיותיו ושלומו הוא, ודוד ענה, סיפר לו דוד עד כמה קשה לו להמשיך ולעבוד באטליז. שהוא מרגיש חוטא גמור. שהוא מרגיש שלא רק שהוא גוזל מהן את חיי העולם הזה אלא גם את העולם הבא שלהן, שאליו הן לא יגיעו שלמות בגופן, בגללו.

הרב הקשיב בסבלנות לווידוי הארוך והמיוסר של דוד, ולא פטר אותו בלא כלום אלא הסביר שהדעות חלוקות לגבי סוגיית העולם הבא של החיות, אבל זה לא לגמרי מופרך לחשוב על כך. שיש מגדולי הדור, כמו למשל הרמב"ם, שפסקו שאכן כן, יש לחיות חלק בעולם הבא. זה היה קצת אחרי סוכות, והרב הוסיף שגם בנוגע למסכת פסחים, אותה למדו אך לא מזמן, יש  בין הפוסקים ויכוח גדול אם, לכשיקום בית המקדש במהרה בימינו, האם יוקרבו שם קרבנות בעלי חיים, או קורבנות בכלל או שכלל לא. ויש הטוענים שכבר השתנו הזמנים, ואין לכפר על עוונות בהקרבת קורבנות.

"אז מה אני יכול לעשות?" שאל דוד, " אני מרגיש אשם, אבל להיות קצב זה כל מה שאני יודע." הרב חשב קצת ואמר לו לחזור אליו בשבת אחרי מוסף. "תן לי עד אז לחשוב על הבעיה שלך".

כשחזר דוד אל הרב, היה לזה סיפור מוכן, לספר לו לדוד. דוד אהב את הסיפורים של הרב. כי לקרוא סיפורים לבד לא היה מסוגל ואת הסיפורים של אמו כבר שמע אלף פעמים. תמיד היה לקח מעניין בסיפורים של הרב, משהו שיכול היה לקח אתו ולחשוב עליו אחר כך. הסיפור שהרב סיפר לו, בעצם הזכיר לו, היה אותו הסיפור שכבר סיפר פעם בבית המדרש שלהם. על השוחט של הבעש"ט, אותו צדיק נסתר, שהיה תוקע כל ראש השנה בשופר, ותקיעות השופר הגיעו עד לשמיים, והביאו זכות לשוחט ולכל בני העיירה.

 צמרמורת עברה לדוד בגוף. זהו זה. "כבוד הרב, בראש השנה הבאה אוכל להיות התוקע בבית הכנסת?"

הרב הסתכל בו במין מבט שכזה, וחייך:"נראה"

מוקדם בבוקר התייצב דוד בבית המטבחיים. "אשיג קרן, אנסר אותה לשופר, ואתחיל להתאמן. עד ראש השנה אני אהיה כבר תוקע מומחה בשופר" חשב. פשוט.

לא פשוט. היו שם מעט מאד קרניים, הסתבר לו שלרוב הפרות קוטמים את הקרניים בעודן צעירות, כי בצפיפות שבה הן גדלות, הן תוקפות האחת את השנייה בפראות. קוטמים את קרניהן וצורבים בברזל מלובן את הגדם כדי שהקרניים לא ישובו ויצמחו. אבל בסופו של דבר הוא מצא שם קרן של פרה, מפרה שהגיעה ממרעה חפשי ברמת הגולן.

הקרן לא נראתה כמו ששופר צריך להראות. וגם אחרי שניקה אותה, וניסר אותה, וקדח בה חור, לא יצא ממנה שום צליל. אחרי שבוע של ניסיונות, חזר לרב. זה שוב חייך את החיוך ההוא, והסביר שהסיפור לא כל כך פשוט, שיש הלכות שופר, ושופר מפרה בכלל לא כשר. ויש ללכת בדרך הישרה כדי להשיג שופר כשר. ושלח אותו לירושלים, אל אחד שלום דדון, עושה שופרות אחד מאנ"ש.

זה קיבל אותו בספר פנים יפות, בחן אותו מלמעלה עד למטה, ושאל: "מה מביא את כבודו אלי? ראש השנה כבר עבר, למה אתה זקוק לשופר כעת?"

דוד סיפר לו בקצרה את השתלשלות העניינים עד כה.

"ואיזה שופר ירצה צדיק"?

"איזה שופרים יש?"

"יש הרבה סוגים. יש ספרדי/אשכנזי שקצהו מיושר, יש מרוקאי שכולו מיושר, ויש תימני, הנקרא גם "שופר על דעת הרמב"ם", שאינו מיושר כלל. יש של איל, כבש זכר גדול שמביאים ממרוקו. ויש של יעל שמביאים מאפריקה, ויש של אנטילופה שאוהבים התימנים ויש עוד ועוד. כל אחד ומחירו הוא.  ורק של פרה, אתה יודע, פסול. למה פסול? בגלל חטא העגל – 'אין קטגור מהווה סנגור'."

"והורגים את האיל בשביל הקרן?" שאל דוד.

לעושה השופרות היה ברור שאם הוא רוצה למכור היום שופר, בעונה המתה הזו מבחינתו, הוא לא באמת יכול להיות כן בעניין זה: "אנחנו מביאים את רוב הקרניים ממרוקו, והקרניים שם נושרות לאייל בעצמן כל שנה, וגדלות מחדש". ושאל: "תרצה שופר מיושר או מסולסל?"

צילום אילוסטרציה

"מסולסל" השיב דוד בלי לחשוב פעמיים, "נראה לי הרבה יותר יפה."

"כן, אבל גם הרבה יותר עבודה בשבילי, לקדוח את השופר הלא מיושר", הסביר עושה השופרות, "כמעט חצי מהקרניים מתקלקלות לי בדרך ואני צריך לזרוק אותן ולהתחיל מחדש. שופר מסולסל עולה פי שלוש, יקר."

"כמה יקר?"

הסכום היה כה גבוה, שהרוח כמעט ויצאה בנשיפה מחזהו של דוד. זה היה סכום שלא היה לו, וגם לא יהיה לו.

צילום אילוסטרציה

"וכמה עולה שופר מיושר?"

גם זה היה סכום שדוד היה יכול רק לחלום שיהיה לו. "אולי אם היה לי אטליז משלי", חשב. הוא יצא החוצה, התיישב על המדרכה בשמש, מיואש ומדוכא עד עפר. הוא כבר ראה את הישועה, והנה – כלו כל הקיצין. הדמעות עלו וחנקו את גרונו. הוא לא יכול היה להתאפק, והתחיל לבכות, בשקט בשקט, כך שאף אחד לא ישמע. אחרי כמה דקות קם והתחיל ללכת אל האוטובוס שייקח אותו לתחנה המרכזית.

"דוד", שמע את עושה השופרות קורא אחריו, "דוד, שנייה, יש לי רעיון"

דוד הסתובב

"יש לי פה איזה שופר, שנשבר לי הקצה שלו כאשר ניסיתי לישר אותו. אני יכול לחתוך ישר את הקצה, אבל הפתח לתקיעה יהיה מאד רחב. אני לא יודע אם אפשר יהיה לתקוע בו. אם אתה מוכן להסתכן, אני אתן לך אותו במחיר שעלה לי רק החומר. 'מחיר הקרן' קוראים לזה אצלנו…"

גם זה היה סכום לא קטן, אבל לדוד זה נראה אות משמיים. זה היה סכום שעם קצת עזרה מאמא שלו ומקדמה מהאטליז, הוא  יוכל לשלם. הם סיכמו בלחיצת יד שהשופר הזה יישמר לו לשבועיים, עד שיאסוף את הכסף. "אין לך מה לדאוג, עד חודש לפני ראש השנה, אין ממילא הרבה קונים".

שבוע אחרי זה היה לו לדוד שופר. קצר, מכוער, חצי מיושר וחצי מסולסל, ועם פתח ענקי. אבל שופר כשר לגמרי. רק ששום צליל תקיעה לא הצליח להוציא ממנו. ולא שלא ניסה. הוא ניסה כל יום אחרי העבודה, ניסה עד שנגמר לו האוויר, וכלום.

אחרי כמה שבועות, החליט דוד לעשות מעשה. קם ונסע למירון, לקבר הרשב"י, וביקש את עזרתו. הוא לקח אתו את השופר, ואחרי שהתפלל לעזרת הרשב"י בנוסח תפילה פרטי לגמרי, משלו, עלה עם השופר למעלה, כמעט חצי הדרך לפסגת הר מירון. שם התיישב מתחת לעץ אלון גדול שהיה שם, הוציא שוב את השופר, ביקש שוב, ועוד פעם, ואז הצמיד את השופר לפה, חסם ביד ימין את רוב הפתח שנשאר, ותקע.

ויצא קול! קול שבור, מקוטע, אבל קול, ואפילו חזק. "הרשב"י קיבל את תפילתי!" חשב, ניסה עוד פעם, ושוב, קול, כבר פחות שבור, והצליח להחזיק את הקול כמעט עשר שניות רצופות.

מאותו רגע של חסד, רק הלכו הדברים  והשתפרו. דוד התאמן כל יום בהתמדה. תוך שבועיים הוא כבר שיגע את כל גבעת אולגה. הוא הלך עם השופר לכל מקום, והתאמן בכל הזדמנות. "דוד שופר" התחילו לקרוא לו. "דוד שופר המשוגע" היו כאלה שאמרו, לא תמיד מאחורי גבו. אבל הוא לא יכול היה להפסיק. "עד ראש השנה, אהיה התוקע המושלם" חשב.

אחרי מספר רמזים לא דקים במיוחד החל לצאת אל חוף הים, רחוק מהשכונה, ולתקוע שם אל מול הגלים. הרוחצים שם התבוננו בו בחיוך, הילדים התגודדו סביבו וצחקו על המשוגע, אבל דוד עצם עיניים, ותקע. ותקע. ותקע.

כבר בכ"ו סיון ניסה דוד לבדוק האם השופר יעזור בעניין הזיווג. הוא התנדב להיות אחד מאלף תוקעים בשופר ב'תיקון אלף השופרות', בנוכחות האדמו"ר הצדיק רבי יחיאל אבוחצירא שליט"א, בציונו של רבי יונתן בן עוזיאל אשר בעמוקה ביום ההילולא של התנא הקדוש. הציון ההוא הוא כידוע שער השמים לתפילות הרווקים, סגולה בטוחה למציאת זיווג, שדוד, אחרי התיקון, היה בטוח שיגיע. אבל השידוך לו ייחל בושש להגיע.

באמצע הקיץ הכול היה כבר מוכן לראש השנה, כמעט. דוד כבר ידע לעשות "תקיעה", "שברים", "תרועה" ו"תרועה גדולה", הכול לפי הנוסח המרוקאי. אבל כיוון שלא ידע לקרוא בסידור מתי יש לתקוע מה, לבדו, לא יוכל למלא את המצווה. החגים כבר היו בפתח, ועדיין לא היה לו פתרון לבעיה.

ואז קרה נס. בשבת בבוקר בבית הכנסת, אחרי שחרית, הודיע הרב שהוא עושה מגבית בכדי לשלוח את דוד ושופרו לאומן. היו לו בידו עשרים פתקים כחולים, תעודות השתתפות במצווה, והוא הציע אותם למכירה, במחיר מאה דולר האחד, כדי שדוד יוכל לנסוע לאומן, ולתקוע שם בשופר אצל הרֶבֶּה.

היו קופצים רבים על הפתקים, לא מעטים מהם בגלל שהעדיפו שדוד יתקע בשופר במקום אחר בראש השנה ולא יחריב את חגם שלהם בתקיעותיו הבלתי פוסקות, ולמרות מה שחשב דוד, גם הלא מאד מהוקצעות. חיש קל נאספו עשרים התחייבויות, ועד יום שלישי כבר נמסר אצל הגבאי הסכום המלא. עד סוף השבוע קיבל דוד מעטפה ובה כרטיס טיסה, תלושים לאוכל ולינה, ומאה דולרים במזומן להוצאות.

דוד לא האמין שזה קורה לו. לנסוע אצל הצדיק נחשב סגולה לדברים כה רבים ומענה לבקשות כה רבות עד שזה היה חלומו של כל אחד מבני הקהילה. אלא שעד כה זה היה כל כך מעל לאמצעיו שהוא אפילו לא העז לחלום על זה. והנה, זה קורה לו. לא היה לו ספק – הרֶבֶּה זימן אותו אליו. הוא הוציא דרכון, קנה מכנסיים לבנים חדשים ויפים, ובעיקר המשיך להתאמן בשופר.

יומיים לפני יום השנה, מצא דוד את עצמו בציון של רבי נחמן. כולם סביבו עמדו וקראו התיקון הכללי, אותם עשרה 'קאפיטְל' תהילים שהורה רבי נחמן. לדוד זה לא היה אפשרי. הוא ניסה לעמוד ליד אחד המתפללים, לשמוע מה שהוא קורא ולחזור אחריו, אך היו כל כך הרבה קוראים מסביב שהקולות התערבבו יחד וזה לא צלח. אחרי כשעה התייאש דוד, וירד אל הנחל, להתבודד שם ולבקש פתרון.התבודדות

הוא מצא שם במת עץ קטנה הבולטת לתוך האגם, התיישב עליה, פניו לאגם, הסתכל מסביב לוודא שאיש לא שומע. :"עשיתי את כל זה כדי לכפר על חטאי", התייפח. "אבל לא רק שאין לי מוצא ממקצוע הקצב, גם לתקוע בשופר ולכפר על חטאיו איני יכול בלי לדעת לקרוא. ריבונו של עולם, איך אדע מתי ובאיזה סדר לתקוע?"

 שמע אותו אברך אחד שעבר שם מאחוריו, פנה אליו והציע: "בוא, אני אהיה הקורא שלך. פגוש אותי מחר אחרי שחרית ביציאה מהקלויז, נלך אל הרחוב הראשי, אני אקריא לך: "תקיעה, שברים, תרועה" לפי הסדר הנדרש, ואתה תתקע" והוסיף: "אתה יודע לתקוע, כן? כי חשוב מאד שתקפיד על התקיעה".

DSC03200

צילום אילוסטרציה

בבוקר החג, איתר דוד את האברך בתוך זרם היוצאים מהקלויז, ויחד הם נעמדו בפינת הרחוב שליד הציון, והחלו בתקיעה. זה אומר "תקיעה", וזה תוקע. זה אומר "שברים" וזה תוקע שברים. חיש מהר התאסף סביבם המון קטן להקשיב לשופרו של דוד.

היו בקהל לא מעט הערות לגלגניות על צורת השופר של דוד, על פיתחו הרחב, צורתו המשונה ואורכו המאוד קצר. היו גם לא מעט הערות של ביקורת על הידור צליל התקיעה, ועל חוסר דיוק כזה או אחר, אבל דוד לא שמע אף אחת מההערות האלה. הוא היה כולו שקוע במלאכת התקיעה ולא שמע כלום. הוא תקע ותקע ואוויר לא חסר בריאותיו.

ואחרי שגמר, הגיע אברך נוסף, וביקש גם הוא את שירותיו. ולקח אותו אל מתחם הלינה שלו, והקריא לו גם הוא את סדר התקיעות, וגם שם מילא דוד את מצוות התקיעה. כשאברך זה מקפיד עליו, ומלמד אותו את נוסח התקיעה האשכנזי, וגם עם זה דוד התמודד בהצלחה. ואחרי כן הגיע עוד מישהו וביקש את דוד לבוא לתקוע מתחת לחלונות בית הדירות שבו נשארה אשתו יחד עם שאר הנשים, כדי שגם היא תוכל לזכות ולשמוע שופר, ודוד, כבר במחזור התקיעות הרביעי, רק התחזק והלך, ותקע בשופר כך שגם בקומה העשירית שמעו אותו, היטב וברור. ותקיעתו הלכה והצטללה, הלכה והזדככה. והוא תקע בנוסח האשכנזי, והספרדי, והתימני, והמרוקאי, וכולם כולם היו מרוצים מביצועיו.

עד סוף היום, דומה שלא היה אחד מעשרות אלפי המבקרים באומן שלא זכה לשמוע את השופר של דוד. דוד לא אכל ולא שתה כל היום, אבל הרגיש יותר ויותר חזק, ככל שיותר אנשים שמעו את תקיעות השופר שלו. וגם הערות הלגלוג הלכו ונעלמו.

בערב 'דוד שופר' היה שם דבר בכל אומן. שני צוותי טלוויזיה, אוקראיני ופולני, מצנפות לבנות של ננחים לראשם, הצטרפו לנחיל האנשים שהלך אחרי דוד ותעדו את התקיעות ואת התגובות הנלהבות להן.

ביום ב של חג, כבר דובר בצִיוּן ב 'דוד שופר' כצדיק נסתר. הוא הוזמן לאינספור מניינים, ושם, מחבק את השופר אל חזהו, עשה עצמו מתפלל כמיטב יכולתו. הוא סירב לעלות לתורה, ואנשים פרשו זאת כצניעות יתירה. אחרי מנחה  ירד אל הנחל לתשליך, והלך לו להתבודד מתחת לערבה בוכיה אחת גדולה, במקום בו נענתה תפילתו הקודמת. כשהרים את עיניו, ראה שמעגל אנשים עומדים מסביבו, נותנים לו את המרחק הראוי, ומתפללים, פניהם אליו.

ועד צאת השבת, דובר אתו אפילו על שידוך. שידוך הגון.

ביום ראשון, כשכבר התחילו כולם לארוז לנסיעה, בא לחדרו של דוד אברהם הירשהורן, יצרן השופרות המפורסם והוותיק ביותר בארץ. הוא הביא עמו שופר גדול, מסולסל, עם פיית כסף מהודרת, ואמר לו: "יהיה לי לכבוד אם תקבל ממני מתנה את השופר הזה מתוצרת מפעלנו. הוא מקרן של קודו אפריקאי, חיה נדירה ביותר. רק בקשה לי, שאם ישאלו, תאמר שאתה תוקע בשופר משלנו."

צילום אילוסטרציה

דוד לא היה בטוח. בזכות שופרו העקום, המכוער, ובזכות השתדלות עושהו, שלום דדון, בעבורו, זכה לכל הברכות האלה. כדי להרוויח קצת זמן למחשבה, החל לשאול  על תהליך היצור של השופרות. והתגלגלה לה השיחה, ולפתע התברר לדוד, שהקרניים שמהן עושים את השופר, לא באמת נושרות להן מראש החיה כפי שסיפרו לו, אלא שהן מחוברות היטב לגולגולת החיה, והחלק החלול שבשופר הוא המקום שממנו מחלצים את החלק הפנימי של הקרן, העשוי מעצם, בעצם חלק מהגולגולת, לאחר שמנסרים את הקרניים מראש החיה, לאחר מותה.

כל תחושת ההתעלות של הימים האחרונים, של מחצית השנה האחרונה, נמוגה באחת. "הכלי שבעזרתו רציתי לכפר על חטא של הרג גרם לעוד הרג?" נאנק  "עשיתי מצווה שבאה בעבירה?"

"לא בדיוק, האייל שבקרנו אתה תוקע, נשחט למאכל. הקרן היא כנראה לא הסיבה העיקרית שבגללה נהרג. להפך, יתכן שנתנו לו לחיות קצת יותר, עד שקרניו יתארכו, גם אם בשרו הפך יותר קשה למאכל. יתכן שבזכות הביקוש לשופרים, חיי האיילים ארוכים יותר".

את דוד, זה לא ממש ניחם. גם את החיות שהוא פרק באטליז יום יום שחטו "ממילא". לא הוא שחט, אבל זה עדיין לא נראה לו בסדר. "והקודו?, והאנטילופה?" שאל דוד, "האם גם אותן ממיתים ממילא  כדי לאכול את בשרן? אלה לא חיות נדירות, בסכנת הכחדה?"

"את זה אין אני יודע. אבל  הקב"ה, מן הסתם, קצב את חיי החיות האלה ממילא. אם הומתו, אפילו בכדי לקצור את קרניהן בלבד, האין זה מן הסתם רצון הבורא?"

זה היה טיעון שדוד שמע לא אחת, בעצם מכל מי מסביבתו שאתו הלך לדבר על מחשבותיו. היה לו קשה עם הטיעון הזה. דוד אמנם לקרוא לא ידע, וללמוד לא למד, אך מחשבותיו רצו להן ללא הפסק. הוא הופתע לא פעם מרדידות מחשבתם של האנשים בבית המדרש שלו, גם הלמדנים והבקיאים שבהם. נכון, הוא לא ידע לקרוא, ולכן אולי היו מחשבותיו ודעותיו שלו בלבד. אבל הלמדנים האלה, תמיד השיבו לו ב: "ההוא אמר", או "אומרים" או "כתוב ש…." ואף פעם לא שמע מהם את מחשבותיהם שלהם עצמם. ולא פעם התגנבו למוחו מחשבות כפירה, איך יתכן שהתשובות שהוא מקבל הן כה רדודות, כה שטחיות? ולמה הם לא מתייחסים לגופם של הדברים שמציקים לו?

אם כך הם הדברים, חשב, אז אולי הוא יכול לטעון שהקב"ה הוא שמנע ממנו את היכולת ללמוד לקרוא, כדי שיהפוך קצב ויקפד חייהן של חיות? אולי כך יוכל להסיר מעצמו את האחריות? אבל אז למה לא מנע ממנו הקב"ה את ההתייסרות על מותן של אותן חיות?

דוד סיים בנימוס את השיחה בלי לקחת את השופר המוצע. הוא התנצל ואמר שנזכר בעוד בקשה חשובה אחת שעליו לבקש מהרֶבֶּה לפני שהם עוזבים. ואז לקח אתו את השופר וירד אל הנחל, למקום בו התבודד ביום הראשון. ושם, התיישב על מזח העץ הקטן, וביקש עוד בקשה אחרונה בהחלט מהרֶבֶּה. וכשקם וחזר לארוז ולנסוע, נשאר השופר שם מאחור, על מזח העץ הקטן ליד נהר אומן.התבודדות

והרֶבֶּה נענה לו כבר בטיסה חזרה, שבה שאל אותו שכנו למושב האם הוא דוד שופר המפורסם. והתפתחה שיחה, ודוד סיפר לו את סיפור השנה האחרונה, והתברר ששכנו למושב הוא גם שכנו לישוב, גנן העובד בעיקר בגינות קיסריה הסמוכה, ומחפש נואשות עובדים. ועד שנחת המטוס בארץ, לקול מחיאות הכפיים של הנוסעים, כבר היה לדוד מקום עבודה חדש, והם סיכמו בלחיצת יד שבעזרת השם, מיד אחרי יום הכיפורים, יתחיל דוד לעבוד עם שכנו בגינון.

וזיווג? גם בזה הרֶבֶּה נענה. אמנם לא אותו השידוך ההוא שדובר בו באומן, אבל מאז נפגש דוד, כבר לא 'דוד שופר',  יותר מפעם אחת, אחרי שעות העבודה, עם זו מהמשתלה בכפר ידידיה בה היו קונים את השתילים. ולה לא היו תלונות על הריח הנודף ממנו. כי ריח טוב של אדמה, ופרחים, נדף תמיד משניהם.

————————————

והנה השופר לפני שהגיע לידי דוד

כידון

"אבו-נאדר, למה אתה כועס? מה יש לך נגד האחים המוסלמים?"

"מה יש לי נגד האחים? תראה, אני מוסלמי טוב. אפילו הצבעתי למורסי לפני שנה. אבל זה שהם אמרו שהם הולכים לקצץ את הקצבאות של הצבא, את זה אני לא יכול לקבל. בלי הקצבה מהצבא, אני מת.

תראה מה הולך פה מסביב – אף אחד פה בדלתה כבר לא יכול לפרנס ת'משפחה מהשדה שלו. לא מאז שהסכר אסוואן המקולל הזה עוצר את כל הבוץ שהנהר היה מביא.  אבא שלי, אללה ירחמו, סיפר ששלוש פעמים בשנה הם היו קוצרים, בלי דשן כימי בכלל. ועכשיו? בקושי פעמיים, והדשן אוכל לנו את כל הרווח. הקצבה זה מה שמחזיק אותנו.

אתה רואה את הכידון הזה שתלוי פה על הקיר, ליד התעודה מהצבא? זה הכידון שבזכותו יש לי קצבה לכל החיים. בזכותו אני גיבור. היה לי דם של ציוני על הכידון הזה שלי! וזה סידר אותי בחיים."

Jeff Wall

Jeff Wall

"איך זה סידר?"

"בוא תיכנס, תשתה קפה, ותן לי לספר לך.

אבא שלי שלח אותי להתגייס כבר בגיל 17. הייתי הבן השלישי, ולא היה לו כבר כסף להאכיל את כולנו. אז זה היה או לצאת לעיר לעבוד במשהו, או לצבא. אבא אמר – לך לצבא. בני הפלאחים לא נשלחים ליחידות קרביות, אז אין לך מה לדאוג. זה יותר בטוח מהעיר עם כל הפשע שיש שם.

בטוח, בטח. כמעט נהרגתי.

התגייסתי קצת אחרי אותה מתקפת הפתע הבוגדנית של הציונים. זו שאחריה הם ישבו בכל סיני. היה עדיין קצת מלחמה משני עברי התעלה, ואנשים המשיכו ליהרג, אבל אותי, אחרי שבועיים של טירונות, שלחו לשמירות, כמו את כל בני הפלאחים. נתנו לי רובה רוסי ישן ושלחו אותי לשמור בראס ע'אריב.

ישבתי שם כמעט שנה ולא עשיתי כלום, ואז התחיל להיות מעניין. הגיעו רוסים, והתחילו להתקין שם כל מיני מתקנים. לא סיפרו לנו מה זה בדיוק. רק אמרו לנו שלא נתקרב, ושעכשיו התפקיד שלנו מאד חשוב, ושחשוב שנשמור טוב. אפילו בנו לנו סככה שלא נצטרך לשבת בשמש כל היום.

גם האוכל השתפר, ונהיה ממש כיף שם בראס ע'אריב. היה  גם הרבה שתייה שהביאו הרוסים, אבל אני ממשפחה טובה, לא נגעתי.

ואז, לילה אחד, שמעתי הליקופטרים מתקרבים. הייתי בטוח שאלה של הרוסים, וכשהם נחתו ממש קרוב אלינו, לא זזתי מהעמדה. ופתאום, התחילו יריות. מה זה יריות, מכל הכיוונים. מטורף. בכל הצבא לא שמעתי כל כך הרבה יריות. והסככה שלי בדיוק באמצע. מיד יצאתי מהעמדה, רצתי אל הואדי הקטן שממול, ונשכבתי על הבטן, שם בין השיחים, מנסה לשקוע לתוך הקצת חול שהיה שם באפיק..

שהקרביים ילחמו. אם הם היו רוצים שאני אלחם, הם היו צריכים לעשות אותי קרבי. אבל גם נתנו לי לעשות שמירות כל הזמן, גם נתנו לי לצאת הביתה רק פעם בשלושה חדשים, וגם נתנו לי את הנשק הזה שאני בכלל לא בטוח שיורה. חוץ משלושת הכדורים שיריתי בטירונות, אף פעם לא יריתי. ואני עוד אמור לעמוד באמצע ושיירו עלי? מה אני, מג'נון?

שכבתי שם בחושך, ולא זזתי. ולאט לאט היריות הפסיקו. לא ידעתי מה קורה. הייתי מה זה לחוץ להשתין, אבל לא העזתי לזוז. וחשבתי, מה יגידו עלי? יגידו שפחדתי? שברחתי? יעמידו אותי למשפט צבאי? אולי יוציאו אותי להורג? מי יודע מה יעשו לי.

הייתי במצב רוח לא טוב ולא ידעתי מה לעשות. ואז שמעתי עוד שני הליקופטרים מגיעים, הסתובבתי בשקט בשקט אל הגב וראיתי אותם. הם היו ממש ענקיים, והם נחתו עוד יותר קרוב. יכולתי להרגיש את הרוח מהמדחפים שלהם. ואז ראיתי, שאלה ציונים. הציונים תוקפים אותנו? כל כך רחוק מישראל? לא יאומן.

זה עשה את המצב עוד יותר מדכא. שיאשימו אותי שאני ברחתי מהציונים? גם אם לא ישפטו אותי, אין לי מה לחזור לכפר. אבא שלי ימות מבושה. אני חייב לעשות משהו. אבל מה? כל הקרביים כבר נהרגו או נכנעו. החברה שלי או נהרגו או ברחו. אז מה, אני יעצור פה לבדי את הפלישה? עם הרובה החלוד הזה?

ואז שמעתי שריקה קלה. הרמתי טיפה את הראש, וראיתי חייל ציוני, הולך לו בנחת בשביל, שורק לו איזו מנגינה, עם ארגז כלים ביד, והעיקר, בלי נשק. בטוח שכבר אין אף אחד משלנו בשטח. הסתכלתי עוד יותר טוב, ולא ראיתי אף אחד אחר.

זו הייתה ההזדמנות שלי. הסתובבתי על הצד ושלפתי את הכידון מהנדן שעל החגורה. הרכבתי אותו בשקט על הרובה. ואז, כשהציוני הזה עבר ממש לידי, קמתי ובשקט בשקט רצתי אליו ודקרתי אותו בבטן. הוא כנראה שמע אותי רץ, כי בשנייה האחרונה הוא הרים את ארגז הכלים וזה נתקע לי בכידון. אבל דחפתי קדימה, ואני די בטוח שדקרתי לו את הרגל. אבל אני לא באמת זוכר.

אני  רק זוכר שהתעוררתי בבית החולים באיסמעליה, וגיליתי שיש לי כדור בכתף וכדור ששרט לי את הצד. כעבור יומיים, בא איזה גנרל עם הרבה אותות הצטיינות לתת לי מדליה. סיפרו לי שהם מצאו דם על כידון הרובה שלי, ושתי שלוליות של  דם לידו. אחת כנראה שלי ואחת כנראה של הציוני שדקרתי. ואז סיפרתי להם איך חיכיתי לשעת הכושר והסתערתי על הציוני עם הכידון, כדי לא למשוך תשומת לב. לא סיפרתי את זה שלא היה לו נשק.

ראיינו אותי בטלוויזיה, ראיינו את אבא שלי בטלוויזיה, ראיינו אותי בעיתון, חצי מהכפר באו לבקר אותי בבית החולים, הרגשתי מצוין. חוץ מהכתף. היא ממש כאבה ולא יכולתי להזיז את היד. באו מהצבא ואמרו לי שאשוחרר בכבוד מהצבא ואקבל קצבה של גיבור מלחמה. סיפרו לי שהייתי היחידי שם שהצליח לפגוע באחד מהציונים, ושהצלתי את הכבוד של הצבא המצרי. זה היה כמה שנים לפני שמחצנו את הציונים במלחמת השישה באוקטובר והחזרנו לצבא שלנו את הכבוד שלו. אז כבר ידעתי שהציונים גנבו את כל הציוד שהרוסים הביאו לנו, ושהציוד הזה מאד עזר נגד מטוסי הציונים ומשרתיהם האמריקאים. Hatzerim_310313_Radar-001

היו חסרים לנו אז גיבורים. היחידה שלנו ממש לא נראתה טוב מכל הסיפור הזה, אז הם היו חייבים גיבור. ואני לא התנגדתי בכלל להיות הגיבור הזה.

הכתף הזו עדיין כואבת לי לפעמים, בייחוד לפני שיורד גשם. מזל שזה לא קורה פה הרבה. אבל אני כבר לא צריך לחרוש בשדה, עוד מעט כבר הנכדים הם אלו שיתחילו לחרוש. יש לי משפחה גדולה, ברוך השם. יש מי שידאג לי.

אבל תשמע לי טוב! אם האחים יפגעו בקצבאות של הצבא, זה לא יעבור להם בשקט. אני אוריד את הכידון הזה פה מהקיר, ואנחנו נקום, כל החיילים המשוחררים, וניסע לקהיר, ולא נשתוק. הדם הציוני עדיין פה על הכידון, ואם יהיה צורך, יהיה עליו גם דם מוסלמי."

האף

כבר כמה חדשים שאין לי חוש ריח. אלרגיות. נזכרתי בהן כשאפי החל לנזול במהלך צניחה חופשית פה ב-Paradive בחוף הבונים, אחרי שהצלחתי סוף סוף להיחלץ מהמטוס המלא קופצי Tandem מעצבנים. ואז עלה לי הרעיון לסיפור פה למטה. עד כדי כך הייתי עסוק בניסיונות למצוא לסיפור סוף עד שמצאתי לעצמי סוף – שכחתי לפתוח את המצנח בזמן, ונהרגתי. אבל לגיבור הסיפור אין בעיה כזו, יש לו אחרות. תכירו את F234GH5558FF9.

————————————————————-

F234GH5558FF9 בחן בקפידה את הרווח שבין הבוהן והאצבע ברגלו הימנית. היה כל כך הרבה יותר נוח לעשות את זה במצב של נפילה חופשית. הפעם, בפירוש היה נדמה לו שנקודת החן שבין האצבעות שינתה את גודלה. מעט אמנם, אבל זה הדאיג אותו. הוא רשם לעצמו לבדוק דגימה משם כשיגיע הביתה, ולכייל את סינון ה UV סביב כפות רגליו באותה ההזדמנות.

הוא כבר היה כמעט ליד הקומה השישים, והתחיל להכין את עצמו נפשית להבדל בעוצמת האור ברגע בו יעבור אל החלק התת קרקעי של הפיר. הוא העדיף לכוון "ידנית" (איזה מושג ארכאי…) את רגישות עיניו, כי ההתאמה האוטומטית הייתה מהירה מדי ואוטומטית מדי לטעמו. היא סננה יותר מדי מהעולם החיצון, עד שגרעה מחוש ההתמצאות שלו, שגם אותו העדיף לשמור רוב הזמן על מצב ידני.

ואז זה קרה. ריחה רק הגיע לאפו והיא כבר חלפה על פניו, נופלת כלפי מעלה במהירות. הוא התפתל על צירו בזריזות והספיק רק לראות את ישבנה העגול נעלם כלפי מעלה אל אור השמש, בדיוק כשהוא עבר את פני הקרקע והמשיך ליפול אל חלקו התת קרקעי של הפיר.

לא היה לו ספק – זו הייתה היא. האחת והיחידה. אפו לא שיקר.

זה היה אחרי הכול האף המשוכלל ביותר בשוק, אף שרוכשים רק דקדקנים כמוהו. כי F234GH5558FF9,  או F23 ב"פי" ידידיו, לא האמין שקשר זוגי מוצלח הוא שילוב של מזל ועבודה קשה. F23 האמין בדרך המדעית, ואפו זה עתה דווח לו שבת הזוג המושלמת עבורו, התאמה גנטית עד רמה של שלוש ספרות אחרי הנקודה, זה עתה חלפה על פניו, והוא הצליח לקלוט רק את ארבעת התווים האחרונים של שמה.

הוא בלם בלימת חירום, ושלושת הנופלים אחריו בקושי הצליחו להימנע מלפגוע בו. "תתעדכן!" קילל אותו האחרון.

F23 לא התרגש. הוא כן היה מעודכן. גרסאות התכנה שלו, ווידא, היו מעודכנות לשבוע האחרון. חוסר עדכון של שבועיים ומעלה נחשב לא קביל חברתית, חוסר עדכון של חודש הפך אותך למצורע. וויתור על עדכון אוטומטי נחשב אמנם למוזרות מסוימת, אבל עד שבוע של פיגור בעדכון היה עדיין סביר.

הוא הפך כיוון והחל לפול מעלה, בקצב כפול, מכוון את אפו לרגישות מקסימלית. הוא היה חייב למצוא אותה. הסיכויים להתאמה כה מושלמת היו אחד לעשרה מיליארד, וכיוון שהיו רק חמש מאות מיליון נשים בעולם, היא הייתה בהסתברות גבוהה מאד, האחת והיחידה.

הוא כבר הגיע לקומה השמונה מאות, ועדיין כלום. אם היא המשיכה בקצב בו נפלה כשראה אותה, הוא כבר היה צריך לעבור על פניה. היא או שהגבירה קצב או שיצאה באחת מהקומות שבדרך.

הוא הציג מחדש, בהילוך איטי, את אותן עשיריות השנייה שבהן הוא ראה אותה. לא היה שם הרבה מידע נוסף. הוא הצטער שלא רכש את הדגם עם קצב הדגימה הגבוה יותר, אבל רוב חבריו שכן עשו זאת דווחו שזה מעייף אותם לעבד כמות כזו של מידע חזותי, אז הוא בחר ללכת על העיניים הבסיסיות. אבל כן היה נדמה לו שהוא יכול להבחין ששערה אדמוני וארוך. והוא הבחין שהיא נופלת ורגליה מעלה. די נפוץ אצל אנשים בעלי שיער ארוך. וישבנה היה בהחלט עגול ונחמד.

F23 ניגן מחדש את הריח ההוא. לא היה שום ספק. זאת הייתה היא. הוא כבר היה מאוהב. הוא תהה איך זה שהיא לא הריחה אותו.

הוא החל לרדת חזרה למטה, עוצר בכל קומה, מנסה לקלוט את שיירי ריחה. אפו היה במצב רגישות מקסימלית, וצונאמי של ריחות הסתער עליו. מוחו נאבק, לא בהצלחה, לסנן אותם. הוא הרגיש סחרחר, ובקומה ה 726 נאלץ לעצור, ידו על מוט העצירה של הקומה לייצב את עצמו. הוא קרב את ידו אל האף כדי להקטין קצת את הרגישות, והריח שוב היכה בו.

היא נגעה במוט הקומה הזו. לא היה לו ספק בכך. הוא ליקק את אצבעותיו, ופיו אישר לו מה שאפו כבר גילה. התאמה מושלמת. הוא חזר אל המוט, וליקק אותו מצד לצד ביסודיות –  עכשיו היה לו גם את ה DNA השלם שלה. השאלה עכשיו הייתה רק האם היא הייתה במאגר או ששמרה על פרטיות.

F23 בדק. היא הייתה במאגר. אבל לתדהמתו ואכזבתו הייתה מתויגת  כ"א-מינית – יחידאית". וזה היה סוף הסיפור. לא היה טעם להמשיך ולחפש אותה. אנשים שהזדהו כא-מיניים נטו רק לעתים מאד נדירות ליצור קשרים מיניים, ויחידאים לא היו זמינים לקשר כלשהו, ברמת העיקרון. הוא היה מאוהב, אבל היא לא תחזיר לו אהבה.

הוא התעכב עוד קצת במבואה. בכל זאת, ההתאמה הכה מושלמת הזו… עם אחוז התאמה כה גבוה, עבודה קשה וויתורים לא מעטים הוא יוכל אולי להרשות לעצמו היתר לצאצא ביולוגי.  שווה לנסות, אולי שווה להציע לה סוג הורות משותפת ללא קשר זוגי. או לפחות לקבל ממנה תרומת ביצית. אבל לזה היו צינורות רשמיים מקובלים. פניה ישירה הייתה בטעם רע, ונידונה לכישלון.

הוא ליקק את שפתיו, טעמה עדיין על לשונו, והסתכל שוב סביב, במבואה לקומה. היא לא הייתה שם, וגם עקבת הריח כבר נמוגה. F23 ניגש אל קצה הקומה, וקפץ, ריחה עדיין באפו. עדיין מאוהב.