לישון, לא לקום

לפני שאני אפילו מצחצח שיניים, אני בודק, בסדר קבוע: ראשית אני מוודא שהמפתח לכספת בה האקדח במקום בו השארתי אותו אחרי שבדקתי את מיקומו אתמול, ובכל יום. אחרי כן אני מוודא שהכדורים לאקדח במקום הקבוע במגירה, וגם סופר אותם ליתר בטחון שוב. יש שישה, אבל אני חושב שאחד יספיק. אחרי כן אני הולך לספור את הכדורים האחרים, בארון התרופות. אני חייב לשמור על כל האופציות פתוחות.

כמובן שהיה עדיף אם פשוט לא הייתי מתעורר בבוקר. היה חוסך מעצמי את החרדה הזו, שמוחי ימות לפני. וגם את החרדה השניה, שלא אתפוס את עצמי בזמן, שכשיגיע הזמן, לא אזכור את עניין האקדח, או שאשכח איפה שמתי את כדורי האקדח. או שכדורי השינה שאגורים אצלי כבר יותר מחמש שנים כבר לא ישפיעו ואתעורר.

אחרי צחצוח השיניים ולפני ארוחת הבוקר אני עובר על רשימת עשרת הפעלים בצרפתית שלמדתי אתמול, ומטה אותם בעבר ובעתיד קרוב. החלטתי שביום שבו אשכח יותר מחצי ממה שלמדתי יום קודם יהיה היום שבו אני צריך לסגור את הפרק הזה. לצאת מפה בכבוד. זה מתקרב. יש ימים שאני לא זוכר קצת יותר משליש.

הוא לא מפחיד אותי בכלל, הסוף. העיקר  שיהיה הסוף שאני רוצה. ואין מי שאני יכול לסמוך עליו בעניין זה. אפילו לא על גופי, גם עליו אני לא יכול לסמוך. בין שלל הדברים שהתקלקלו בו, אין שום דבר שמסכן את חיי, שינחית עלי את מכת החסד. עדיף מתוך שינה, אבל לא רק. ולכן, גם הטופס שעליו חתמתי, האוסר כל טיפול מציל חיים כשאני לא בהכרה, לא רלוונטי.

גם על ילדי אני לא יכול לסמוך. הם אוהבים אותי יותר מדי, אולי בעצם פחות מדי – לא מספיק בשביל להבטיח שינחיתו עלי את מכת החסד בבוא היום. ואני לא יכול גם להפיל עליהם את ההחלטה של מהו היום הזה. מתי אבא שלהם כבר לא פה בראשו. כי אני יודע, מאבי שלי, עד כמה זה מתעתע. זה לא אחד ואפס. וגם כשזה כמעט אפס, יש הבלחות כאלה שמתחזקות את האשליה שעוד יש שם מישהו בפנים. קל נורא לדמיין שהמבט הזה, עוד יש בו שמץ של זיהוי. שהחיוך הזה, לא אוטומטי.

אחרי ארוחת הבוקר, שאותה אני משנה כל יום, במחזוריות של חמישה ימים, אני הולך לבדוק ברשימה שעל צד המקרר אם אכן אכלתי את ארוחת הבוקר הנכונה, ומסמן V אם כן, X אם לא. שלושה X-ים בשורה, ואני הולך לכספת. בתנאי שאזכור את עניין שלושת ה X-ים. ליתר בטחון, עניין שלושת ה X-ים רשום מעל הטבלה, אני רק צריך לזכור לקרוא את זה. ואת כל עניין הטבלה.

זו מחזוריות של חמישה ולא של שבעה ימים, ואני לא הולך לבדוק את הרשימה לפני הארוחה כי המטרה היא לא לגוון, לא להקל, אלא לזכור.

אחרי ארוחת הבוקר אני מתיישב לכתוב את כל מה שעשיתי יום קודם. לא בגלל שמה שאני עושה בימים אלה הוא כל כך משמעותי. אבל זה מה שיש. ואת מה שיש, חייבים לזכור. כי אם לא זוכרים, זה לא קרה. ואם לא זוכרים, לא נמצאים. ואם לא נמצאים, לא אמורים לתפוס מקום על הכוכב הצפוף הזה. צריך להמשיך הלאה. רק שצריך לזכור את זה…

——————————————————————————————————————-

בשביל מה, תגידו לי, צריך בן אדם בן שמונים ללמוד כל יום להטות עשרה פעלים בצרפתית? בשביל מה זה טוב? מה יצא לו מזה? הבן אדם צובר וצובר ידע, ואז הוא מת, והכל הולך לפח. זה משנה אם אתה מת כשאתה זוכר 500 או 1000 פעלים בצרפתית? קשקוש.

אבל מה לעשות, ואבא שלי ממש הפך אובססיבי בעניין בעיית הזיכרון, זו שאין לו? קשה לי להאשים אותו, עשר השנים האחרונות של סבי, היו לו מאד מאד קשות. הוא אומר שעלינו הוא חושב, שהוא מנסה בכל כוחו לחסוך לי, לנו, עשר שנים כאלה.

אבל אני חושד שזה לא רק זה. הוא פשוט היה תמיד מאד גאה בזיכרון שלו, זה שעכשיו הוא טוען שנחלש מאד. הלוואי עלי הזיכרון שלו, גם כמו שהוא עכשיו. הוא מוטרד מכל פעם שהוא לא זוכר איזה פרט באמת חסר חשיבות, כזה שבסך הכל צריך לפתוח את הטלפון, לחפש ולמצוא. כזה שכיום כבר בכלל לא שווה לנסות ולזכור. הוא מוטרד מזה הרבה יותר מאשר מכאבי הברכיים שלו, או מהירידה ביכולת השמיעה. "פשוט תגבירו את הקול, מה יש?" הוא אומר.

אז כל בוקר הוא עושה את הטקס הקבוע שלו, בודק איפה האקדח, איפה כדורי השינה, מה הוא זוכר מאתמול, בודק אם זכר איזה ארוחת בוקר הוא אמור לאכול באותו יום ומסמן X בטבלה על המקרר אם טעה, V אם צדק. אם הוא רק יפספס משהו, הוא אומר, אז זהו. הוא יוצא מהמחזה. סוגר את הבסטה. מזדכה על הציוד.

"תרגיע," אני אומר לו. "אני מבטיח שנטפל בך יפה". אבל הוא רוצה מאיתנו, מילדיו, התחייבות מפורשת. התחייבות שנעזור לו למות אם וכאשר הוא לא יוכל לעשות את זה בעצמו. "אם אתם רוצים את טובתי, אל תטפלו בי. תעזרו לי למות." אבל אני לא מסוגל. אני ממש לא מבין איך הוא יכול לבקש ממני משהו כזה.

איך אני אמור להיות מסוגל להבטיח לאבא שלי שאהרוג אותו ביום שבו הוא לא ידע יותר לזהות אותי? אתם הייתם מסוגלים לעשות משהו כזה? אז מה אם הוא לא ידע לזהות אותי? יכול להיות שהוא בכלל לא ירגיש רע, שאולי יהיה אפילו מאושר. אולי בלי מוח אין גם סבל? ואחרי שהוא כבר לא יהיה מודע, מה אכפת לו להמשיך ולחיות?

התייעצתי עם אחותי, ושנינו הגענו למסקנה שזה לא יהיה הגון להבטיח לו הבטחות שאנו לא מתכוונים לקיים, גם לא הבטחות שאנחנו לא בטוחים במאה אחוזים שנוכל לקיים. גם לא כדי שיוכל להירגע ולחיות את חייו בלי לבזבז את כל יומו במבחני זיכרון אוויליים. למשל עניין חמשת ארוחות הבוקר המתחלפות שלו, מין מבחן זיכרון בו אסור לו להכשל יותר משלוש פעמים ברציפות.

אבל זה אבא שלי, ודי ברור שזה מה שהוא מאד רוצה. אני מרגיש שאני חייב לפחות לעזור לו לעשות את זה בעצמו. כמובן, גם בגלל שזה יוריד את זה ממני. אז אני הולך כל שנתיים במקומו למטווח, לחדש את הרשיון לאקדח, שכבר כמה שנים הוא על שמי. הוא לא היה מסוגל לפגוע שם במטרה גם אם היו שמים אותה מטר לפני האף שלו. אבל לטווח שהוא רוצה להשתמש באקדח, הוא כנראה יצליח לפגוע. אני מקווה שמספיקה יריה אחת מהאקדח הפיצפון שלו, אבל זה האקדח שיש לו כבר ששים שנים, והוא לא חושב שהוא יוכל להתרגל לאקדח אחר.

ובגלל שזה אבא שלי, ולכדורי השינה שלו הוא זקוק, אני מתלונן על נדודי שינה שאין לי אצל הרופא, כדי שיוכל לאגור לו מלאי שיספיק לצורך הספציפי ההוא.

ובגלל שזה אבא שלי, אני עובר לפחות פעם בשבוע ליד המקרר שלו, וכל X שאני מוצא שם בטבלה המגוחכת שלו, אני משנה ל V.

עוד עובדות אלטרנטיביות

 

 

לישון, לקום

היסתובבתי על צד ימין וההתרוממתי על המרפק להציץ דרך החלון. דרך רשת היתושים המאובקת יכולתי לראות את הנוף החוּם הרגיל: אנטנות, מחליפי חוֹם, שפת המכתש ומעליה השמיים, גם הם בחוּם. את רצף גווני החוּם שברו רק שלושה עורבים שחורים שישבו לפני האנטנות, מתעלמים בהפגנתיות משלטי ה"זהירות קרינה". טוב, עורבים הם יצורים חסונים.

לא ראיתי את השמש, אבל על פי הצללים היא כבר הייתה די נמוכה בשמיים. אולי אפילו כבר הגיע הזמן לקום להכין ארוחת ערב. אבל אז נזכרתי שאתמול היה תורי, אז היום אני יכול להשאר עוד קצת במיטה.

לא באמת היה לי בשביל מה לקום. למעשה לא היה לי בשביל מה לקום מהמיטה לעוד שנתיים וקצת. האנשים שרבצו סביבי על שאר מיטות הברזל שבחדר, גם להם לא היה בשביל מה לקום. ולהם נותר זמן יותר ארוך מאשר לי להעביר בבטלה בשרות המולדת.

במדינות אחרות, המתקן שהיה מגורי לשלוש שנים כלל לא היה מאויש. אחת לחודש היה עובר מישהו ובודק אם צריך אולי להוסיף מים במחליפי החום. אבל שלושת השנים שלי ושל שותפי לבניין לא נספרו על ידי אף אחד.

חוץ מריבקה.
כשהסתובבתי אל צד שמאל, ראיתי את הפרצוף שלה תקוע ממש מולי, העיניים החיזריות שלה נעוצות בי במבט ממזרי, אוזן אחת מושפלת. ידעתי מה הולך לקרות, אבל לפני שהספקתי לסגת, מצחה המאד נוקשה חבט בבסיס אפי. לא היתה לה סבלנות לחכות שאקום. היא הייתה צריכה מישהו לנגוח בו, עכשיו. אמנם עדיין לא מלאה לה שנה ועוד לא צמחו לה קרניים, אבל היא כבר החלה להתאמן. לעיזים יש מחויבות לעיזיות שלהן.

קמתי. עיני היו עדיין מלאות דמעות מהנגיחה הקודמת, אבל הצלחתי בכל זאת לראות את הנגיחה הבאה מגיעה, והזזתי את הרגל בזמן. "בום", מסגרת הברזל של המיטה רעדה כולה, אבל ריבקה לא התרשמה.

עברתי למטבח. ההכנות לארוחת הערב, האירוע המשמעותי ביומנו שם, כבר היו בעיצומן. יחד חתכנו ירקות, קטן קטן, כי קוביות עגבניה גדולות מחצי סנטימטר זכו לקיתונות של לעג. "סלט של פילים הכנתם לנו?". ריבקה עזרה גם היא, וחסכה לנו לזרוק לפח את קליפות המלפפונים, וגם את קופסאות הקוטג, עם העדפה קלה לפלסטיק.

כולנו שם התעסקנו בארוחת הערב בכוונה גדולה. הרי לא אחת קמנו מהמיטה רק בהזדמנות זו. ואם כבר קמנו, נשארנו לפעמים ליד השולחן למשחק קלפים, לא ארוך. ויסט אם אני זוכר נכון. אבל הבטלה מעייפת. כאשר אתה לא עושה כלום כל היום, ואין גם צורך שתעשה משהו, חיתוך עשרה מלפפונים וטיגון כמה חביתות הופך לפעולה שאחריה צריך לנוח כמה שעות. כמה? נאמר עשרים.

ככה זה היה בחדשים הראשונים להגעתי לשם, למתקן על שפת מכתש רמון. ריבקה, העז שאימצה אותי, עזרה לי להחלץ מחבורת הזומבים. תחילה, רק יצאנו יחד מהבניין, לחצר, לחפש לריבקה עוד קצת ירק לאכול, בעיקר משיחי העגבניות שגדלו במקום בו צינור הניקוז של המטבח זרם חופשי אל המדבר. אחרי כן, התחלנו לטייל יחד טיולי ערב לאורך שפת המכתש, כשהיא הולכת לצידי כמו כלב מסור, ומנסה את מזלה בנגיחת הברך שלי בכל פעם שהיא חשבה שיש לה זוית נוחה.

כשהתקרר קצת התחלנו לצאת כבר בבוקר, ועד הערב הספקנו להגיע למעלה מחמל, לרדת למכתש, לצאת ממנו עשרים קילומטרים יותר מאוחר, ולחזור לבסיס בדיוק לארוחת הערב. ריבקה הגיעה הרבה לפני, כי היא לא הבינה מה הטעם לצאת מהמכתש לאורך הכביש העולה אל מצפה רמון, במקום לעלות בקו ישר במעלה הצוק, כמו היעלים. פעם פעמיים היא הסכימה לעלות אתי בכביש, אחרי כן ניסתה לדחוף אותי לכוון המצוק, ובסופו של דבר נפרדנו והלכנו איש בדרכו.

כשריבקה בגרה ונאלצה לחזור לבדואי שהפקיד אותה בידי, נפרדנו סופית. אבל אז בדיוק החל המחזור הראשון של האוניברסיטה הפתוחה, ולמיטת הברזל חזרתי רק בשעות הלילה. היה לי שקט ללמוד – שאר חברי לצוות המשיכו לישון. גם ביום. אני מקווה שהם התעוררו ליום השחרור.

עוד סיפורים כאן

פרק ג: בעיברית

התחלת הסיפור כאן

בשלושת שנותיה באוניברסיטה היה לברכה קשה. מהאורים ותומים של חיל המודיעין הפכה להיות סתם סטודנטית מן השורה בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית.  היא לא למדה שם הרבה דברים שהיא כבר לא גילתה קודם לבד,  בקורס להיסטוריוגרפיה למשל, היא למדה בצורה מסודרת דברים שהבינה לבד כבר בחטיבת הביניים. למשל עד כמה ההיסטוריה הכתובה היא לא באמת "מה שקרה". עד כמה היא מושפעת מיחסי כוח בין מדינות ובתוכן, ממי שכותב את ההיסטוריה ומתפיסת עולמו.

באוניברסיטה היא שמחה לגלות שיש להן שמות, לחלק מהתובנות ההן, שהיו לה בכוחות עצמה כבר בבית הספר. שמות הנמצאים בשימוש נרחב אפילו. כמו למשל את סוג הרגישות הזה, הלך הרוח הספקני, שהיא פיתחה לעצמה כנערה, בכוחות עצמה, היא גילתה שרבים מכנים בשם פוסט מודרניזם. שתאוריות המגדר העדכניות ביותר היו מובנות לה אינטואיטיבית כבר בגיל 14. שאת עקרונות מה שנקרא כיום פוסט קולוניאליזם היא ניסחה לעצמה, לגמרי לבדה, במנותק מכל מה שלימדו אותה, כבר כנערה באותו המושב הנידח בו גדלה.

היא גילתה שהייתה לה כבר בבית הספר הבנה אינטואיטיבית אך  מעמיקה של מושגים ותובנות שהוגים נחשבים  ניסחו בספריהם באותם השנים, ספרים שרק עכשיו למדה על קיומם. מושגים כמו אוריינטליזם, כמו יורו-צנטריות. אלא שבבית הספר לא היו  לה שמות לאותן ההמשגות, הייתה לה רק תחושה של אי-נחת, של דברים החומקים מעבר לקצה תחום הראיה שלה, של צורך בחשיבה עוד יותר ביקורתית, כזו  שלא הייתה מוכנה לקבל שום דבר כמובן מאליו.

עכשיו באוניברסיטה, הרגיע אותה קצת שיש עוד רבים וטובים שחושבים ומרגישים כמוה, שהיא לא המציאה את כל הדברים האלה. טוב, אמרה לעצמה, אני לא לגמרי פרנואידית. ועדיין, לא לכל מה שחשבה וידעה, מצאה מקבילות המהלך לימודיה. היו לה עדיין כמה וכמה תובנות שלדעתה היו מאד משמעותיות ושלהן לא מצאה שום אזכור בכתובים, גם אחרי שהטרידה בשעות הקבלה לא מעטים ממוריה בבקשה למראי מקומות.

הלימודים חיזקו אצל ברכה אף יותר את אותו חוש חזק לזיהוי תבניות, בעיקר היסטוריות, אותן היא חשבה שהיא מזהה שוב ושוב בהיסטוריה של המין האנושי, ולא רק חלקו האירופי או היהודי. באוניברסיטה מצאה גם יותר התחשבות לקשיי הזיכרון שלה, וברוב המקרים ניתן לה לעשות מבחני בית, שלקראתם קראה כמויות מופלגות של חומר, וקיבלה ציונים מופלגים אף הם.

לקראת השנה השלישית, שני מרצים במחלקה ניסו לשכנע אותה להישאר לתואר מתקדם. הם הבינו שרשומת הפרסומים שלהם תתארך פלאים אם ברכה תעשה אצלם תואר שני ואולי תמשיך לדוקטורט. אבל ברכה סירבה בנימוס. היא לא חשבה שיש לה מה ללמוד באוניברסיטה. היא באה רק כי הייתה חייבת תואר אקדמי ותעודת הוראה כדי ללמד בתיכון.

זה היה מה שהיא רצתה  – ללמד היסטוריה בתיכון, אבל ללמד כמו שהיא תמיד רצתה שילמדו אותה. ולכן היא סיימה את לימודיה בשלוש השנים הנקובות, והחלה לחפש משרת הוראה…

בני, בניגוד לברכה, אף פעם לא חשב שיש לו מה ללמוד באוניברסיטה. הוא ידע שהצירוף של כישורי התכנות שלו יחד עם שירותו באותה יחידה בחיל המודיעין, יאפשר לו להשתכר יפה כשכיר. אלא שכשהשתחרר, העדיף לעבוד על הקמת מיזם  האינטרנט שלו, שיהיה מבוסס על רעיון שעליו דיברו הוא וברכה במהלך השנה האחרונה של השרות הצבאי המשותף שלהם. היה אמנם דמיון מסוים בין הרעיון  הזה לבין אלו שעליהם התבסס מאגר המידע של טקסטים בשפות שמיות שבני בנה עבור חיל המודיעין, אבל הוא לא היה הרי היחידי שמינף את מה שעשה שם ביחידה לקריירה אחרי השחרור.

האתר נועד לפרנס אותם כמובן, אבל גם לספק את כל הטקסטים שברכה תרצה אי פעם לקרוא. לברכה היה לה אמנם גישה ללא מעט טקסטים דרך ספריית האוניברסיטה, אבל רק בתחומי הלימוד שלה, וגישה זו עמדה להיחסם עכשיו שהיא סיימה את את לימודיה.

האתר היה גם אמור להכיל את הטקסטים בפורמט שגם מחשב יכול לקרוא. בני רצה לנסות ולעשות מה שניסה לעשות בצבא – להתחרות בברכה בהפקת תובנות, בטכניקות של למידה והסקה ממוחשבת. היו להם רעיונות לכמה תחומים בהם אפשר יהיה להתפרנס מהפקת תובנות שכאלה.

 

גלינה

האיש שהתיישב פתאום מולה לא דמה כלל למי שאתו חשבה שהיא הולכת להפגש. הוא היה אפילו יותר צעיר.

מלכתחילה היא לא בדיוק הבינה מה מחפש הגבר שנענה לפרופיל שלה באתר ההיכרויות. הוא היה צעיר ממנה בעשרים וחמש או שלושים שנה לפחות, גבר נאה, חסון, שהגדיר את מקצועו כבנאי. לפני שלושים שנה היא הייתה פוסלת מלכתחילה בנאי. בכל זאת, היא הייתה הרי לבורנטית עם דיפלומה מהמכון הכימי בוולגוגרד, לא מאיזה מוסד חסר חשיבות. אבל כיום, בשנות השישים לחייה, אחרי שקברה שני בעלים ואחרי שכל מקום עבודה אפשרי באזור נסגר והעיר הפכה שממה שבה רק פנסיונרים מחפשים איך להעביר את היום ועל הדרך לקושש חמר להסקה, היא כבר לא יכולה להיות בררנית.

היא לא חשבה שיש סיכוי רב לכל עניין אתר ההיכרויות הזה. היא אמנם שמה באתר תצלום שלה מלפני כחמש עשרה שנים, אחרי שיצאה מביקור מאד נדיר אצל הספרית, ושערה גם עשוי כולו וגם צבוע בלונד מרהיב, כמעט כמו שהיה לה בנעוריה. היא גם הקפידה שיראו בתצלום רק את צד שמאל של פניה ולא יראו את הכוויה הכימית שצילקה את כל הצד הימני של פניה, מהאוזן ועד זוית הפה. אבל גם כך, מי יתעניין בפנסיונרית בת ששים ואחת מהשממה התעשייתית לשעבר של דרום מערב רוסיה? באיזור כולו לא נשארו כמעט גברים בכלל ובפרט כאלו שהיו מסוגלים ללכת ללא מקל.

אבל היא לא יכלה להתעלם מהשמועה שעברה בעיר מפה לאוזן. עוד ועוד נשים הצליחו למצוא דרך האתר הזה בני זוג ממקומות אחרים, חלקם רחוקים, ועזבו את העיר בדרכן אליהם. גלינה עצמה הכירה, רק מראיה אמנם, שתיים מהן, אלא שהיא לא הספיקה לדבר עם אף לא אחת מהן לפני שעזבו. היא רק ידעה ששתיהן היו בערך באותו מצב כמוה: אלמנות אלכוהול כמוה, חסרות עבודה כמוה, עריריות כמוה, בשנות החמישים או השישים לחייהן כמוה, נואשות כמוה.

בניגוד לציפיותיה, לא עבר יום מרגע שפתחה את הפרופיל באתר, וכבר פנה אליה גבר, בן 35 על פי האתר, וגם על פי התמונה באתר, וביקש לבוא ולפגוש אותה פנים אל פנים. שיער שחור, פנים רבועות קצת, חביבות למדי. עור כהה יחסית, עיניים ירוקות. נראה לא רע בכלל.

אבל לא נראה כלל כמו הבחור הצעיר שהתיישב מצדה השני של כוס הקוואס שלה.

היא הגיעה ארבעים דקות לפני הזמן למסעדה היחידה שנותרה במרכז המסחרי שבשכונה שלה, שם קבעו להיפגש. היו הרבה שולחנות פנויים במסעדה, והיא נדדה עם כוס הקוואס שלה, אותה הקפידה לשתות לאט-לאט, משולחן לשולחן  בניסיון למצוא את המיקום האידאלי.  שיהיה לה שדה ראייה טוב אל הכניסה למסעדה, אך שהנכנס לא יראה מיד את צידו הימני של פניה. שהאור יפול בצורה מחמיאה על שערה – הערב, היא השקיעה כסף שאין לה בביקור אצל הספרית.

בצללית, היא ידעה, היא נראית לא רע. ריצת הבוקר הקבועה שלה בת ששת הקילומטרים, אל המפעל הסגור וחזרה, לאורך הנהר המת, למרות הריחות, שמרה אותה בכושר. עובדה – השמלה שהיא שלפה מהארון, אחרי עשרים שנה בערך של מכנסים וחולצה, עדיין ישבה עליה טוב.

הבחור שהתיישב מולה היה צעיר, אפילו יותר צעיר מהגבר שפנה אליה. לבוש במעיל עור שחור, חולצה ומכנסיים שחורים הוא נראה לה מוסקבאי. הייתה לו מעין התנהלות בטוחה בעצמה, כמי שיודע איך עובדים דברים. היה לו שפם דק וחתימת זקן, ומבטא שהיא לא יכלה למקם, אולי אזרי?

"את מופתעת", אמר. "תני לי להסביר".

"שמי אמיר, אני סטודנט לרפואה ברוסטוב ואני מהעיר שכם, בפלסטין. עאדל, שגם הוא מפלסטין, ביקש שאמצא לו אישה שהנישואין איתה יאפשרו לו לגור ולעבוד באופן חוקי בתחומי מדינת ישראל. לעאדל מסובך לצאת מפלסטין הנשלטת על ידי ישראל והוא גם לא דובר רוסית. אני הוא שפתחתי בעבורו את הפרופיל באתר. יש לי ניסיון רב באיתור בנות זוג לגברים פלסטיניים המעוניינים באפשרות הזו. למעשה זה האופן בו אני מממן את לימודיי".

"איך זה קשור אלי? מה לי ולישראל? איך אני בכלל יכולה לאפשר למישהו לגור שם?"

"במדינת ישראל יש חוק המאפשר ליהודים מכל העולם לקבל בה אזרחות באופן אוטומטי. ומי שנשוי לאזרח ישראלי יהודי יכול לקבל תושבות כמעט באופן אוטומטי".

"אני יודעת את זה. הרי כל היהודים פה מהעיר ברחו לשם כבר לפני יותר מעשר שנים. אבל אני לא יהודיה. נולדתי נוצריה וכרגע אני מוסלמית בעקבות נישואי לבעלי השני, אין לי שום קשר ליהדות"

"אין לך אף קרוב משפחה יהודי? סבא או סבתא? ליברמן זה לא שם יהודי?"

"ליברמן הוא שמי מנישואי הראשונים, וגם בעלי הראשון לא היה יהודי עד כמה שידוע לי. חזרתי אל השם כי הדיפלומה שלי בכימיה היא בשם זה וניסיתי למצוא עבודה בתחום הזה".

אמיר לא נראה מוטרד. "זה קצת מסבך את העניינים, אבל אני יכול לסדר את זה, זה רק יעלה קצת יותר כסף".

"גם את זה אני יודעת, היו פה בזמנו לא מעט משפחות שהפכו יהודיות לפתע ובעזרת זאת יצאו מפה. משפחת גרייב מהקומה השניה בבלוק שלי הפכה קוגן ונסעה לישראל. אבל לי לא היה לזה כסף אז, וגם עכשיו אין לי."

"זה לא יעלה לך כלום. החתן מממן את הכל."

"ולמה בדיוק שבחור בן 35 יממן לי את התעודות המזוייפות האלה?"

העסק  לא הריח לה טוב. היה לה ברור שהיא לא מספיק צעירה בשביל שמישהו יוציא אותה משם מהסיבות שבגללן נעלמו מהאיזור כל הצעירות היפות. אבל להזדקן לבד בעיירה תעשייתית נטושה בה האוויר, המים והאדמה ספוגים רעל היה הכי קרוב למוות בחיים שהיא יכלה להעלות בדעתה. היא הייתה מוכנה לקחת סיכונים. אבל היא רצתה לדעת מהם.

"תני לי 10 דקות להסביר.."

ההסבר היה מסובך, אבל בסופו של דבר גלינה הבינה מהו סוד האטרקטיביות הפתאומית שלה. הבחור שישב מולה אמור לסדר לה תעודות שיעידו שאבי אביה היה יהודי. עם תעודות אלו שאת השגתן יממן חתנה המיועד, הוא יפנה בשמה אל גוף המגייס יהודים מכל העולם להגירה אל מדינת ישראל. הם יממנו את הגירתה ויתנו לה סיוע כספי בחדשים הראשונים להגירתה. היא גם תוכל לקבל קצבה מסויימת למחייתה מהממשלה הישראלית.

"אני אצטרך להפוך להיות יהודיה? לא שאכפת לי, אבל אני בכלל לא מאמינה באלוהים"

"ממש לא, זה שאת מוסלמית זה רק יתרון" הסביר. אחרי כמה שבועות היא "תכיר" את בעלה המיועד, והם ינשאו בטקס מוסלמי אצל כהן דת מוסלמי, כדת וכדין.

בעלה המיועד, למדה, כבר נשוי. ויש לו כבר שישה ילדים. אלא שהוא ואשתו גרים בשטח שבשליטת ישראל, שטח שממנו הם לא יכולים לצאת. יש לו בן דוד היושב בכלא הישראלי באשמה כלשהי, ולכן הוא לא יכול לקבל היתר לעבוד בישראל באופן חוקי. לפרנסתו בעלה המיועד עובד, לא באופן חוקי, כרצף ושרברב במדינת ישראל. הוא מנוצל על ידי מעסיקיו הישראלים ונאלץ לישון במקומות מסתור.

Photography: Ron Amir

אם הוא יוכל לזכות בעקבות נישואיו עימה לקבל תושבות חוקית, אפילו זמנית, הוא יוכל להשתכר מספיק בשביל לפרנס גם את אשתו וילדיו וגם אותה.

"באמצע השבוע תגורו יחד בדירה שהוא ישכור, ובסופי שבוע הוא יבקר את אשתו הראשונה ואת ילדיו. פרנסתך כולה עליו. זה הסידור. מה דעתך?"

"אני צריכה לחשוב על זה. זה נראה לי מאד מוזר כל העסק. ובכלל, איך אדבר עם בעלי? עם מי אני בכלל אדבר שם? אני לא מכירה שם אף אחד"

"נסדר לך מגורים בדירה נחמדה, בבניין בו יש עוד כמה נשים כמוך, בשכונה בה יש עוד כמה עשרות נשים בדיוק כמוך, שהגיעו דרך הסוכנות שלנו. אני יכול לתת לך לדבר בטלפון עם כמה מהן כך שתראי עד כמה הן מרוצות".

"ומה זה המקום הזה בכלל?"

"מקום נחמד, על שפת הים. מזג אוויר טוב, לא קר, הרבה דוברי רוסית" ואמיר שלף את הטלפון הנייד שלו והראה לה תמונות של הים, ושל ההר הירוק, וזה באמת נראה לא רע. אחרי כן הוא התקשר עם מישהי בשם לנה, בחיפה וגלינה דיברה אתה. וזה נשמע ממש טוב, אולי אפילו טוב מדי.

***

שש בערב, שלושה חדשים מאוחר יותר, גלינה כבר צעדה בטיילת על שפת הים של חיפה עם לנה שגרה ממש בקומה מעליה, ועם מאשה, אותה הכירה בכנסיה. האיסלם לא באמת דיבר אל גלינה. היא הרגישה יותר בבית בכנסיה, בה התפללו ברוסית בנוסח הפרבוסלבי אתו גדלה, ושם יכלה לפגוש עוד ועוד נשים שעשו את אותה הדרך כמוה.

בעלה עדיין לא קיבל תשובה לבקשת התושבות שלו. פער הגילים בינו לבין אשתו עורר את חשדם של הפקידים והעניין התמשך. גלינה נקראה כבר פעמיים לסניף משרד הפנים שם תחקרו אותה שאלות חודרניות מאד על ה"אינטימיות" שביניהם, בנסיון להוכיח שהנישואים פיקטיביים. אבל לגלינה לא היה קשה לענות – אמיר תדרך אותה מראש, הזהיר אותה שזה מה שהולך לקרות והסביר לה איך להתכונן. היא אפילו התקרה כמה פעמים לשכניה לשעבר, למרות שלא באמת היה לה מה להגיד להם. אמיר אמר לה מראש שהיא תצטרך להביא חשבונות טלפון מהדירה, ושיחפשו בהם שיחות לרוסיה, כדי לוודא שהיא אכן גרה בפועל בדירה.

את הפרטים האינטימיים ביותר על גופו של בעלה החדש לא היה לה קשה לספק – הם גרו יחד כל השבוע באותה דירת חדר, וגם ישנו באותה מיטה זוגית. לא היה קשה להם לענות לפקידי משרד הפנים כשאלו תחקרו אותם במקביל, בחדרים נפרדים, מי ישן באיזה צד של המיטה. פעם או פעמיים היה ביניהם מין. גלינה לא הייתה מתנגדת לפעמים נוספות, אבל בעלה הטרי באמת עבד קשה וחזר ממוטט מעייפות בכל אחד מימי החול, ובסופי שבוע הוא היה נוסע למשפחתו שבכפר יאמון. הם תקשרו באנגלית בסיסית ששניהם שלטו בה במידה מאד מועטה, ואכלו כל אחד את האוכל שלו.

גלינה לא אהבה את האוכל שעאדל אהב, וגם לא התכוונה להכין לו אוכל. זה לא היה חלק מהעיסקה. אבל לטובת הפקידים החטטנים היא תרגלה לדקלם מהו האוכל האהוב עליו ואיך מכינים אותו. כשעאדל חזר מסוף שבוע אצל אשתו וילדיו הוא הביא אתו קופסאות של אוכל  שאשתו הראשונה בישלה לו לכל השבוע. היא טעמה ממנו, אבל לא התלהבה. היא כן ניקתה וסידרה וטיפחה את דירת החדר שלהם, שהייתה בבניין די מוזנח, אבל הרבה פחות מוזנח מהבלוק הענקי שבקומה השביעית שלו היא גרה קודם, בו החימום לרוב עבד אבל המעלית לרוב לא.

במסגרת מסעם להשגת התושבות לעאדל, היא פגשה את חלק משפחתו שגר בנצרת, משם היה סבו של עאדל במקור, והצטלמה בחברתם בחגיגות עיד אל פיטר – עבור אלבום התמונות המשותף שהם "הפיקו" עבור הביקורים הבאים במשרד הפנים. שם היא אפילו יכלה לדבר ברוסית עם  ריטה, אשתו האוקראינית של דודנו של בעלה, רופא שיניים שלמד באוקראינה. לגלינה זו הייתה חוויה חדשה – שיש לה כל כך הרבה קרובי משפחה.

היא גם פגשה את אם אשתו הראשונה, כאשר זו הביאה את אחד מבניו של עאדל לבית החולים בעיר לניתוח דחוף. זו הייתה פגישה מוזרה – הסבתא של ילדי בעלה הייתה צעירה ממנה בחמש עשרה שנים. הם לא יכלו לדבר, אבל גלינה התרשמה שהסבתא לא מתייחסת אליה בעויינות, ואפילו שמחה כשגלינה באה להחליף אותה ליד מיטת הילד כדי שהיא תוכל לצאת ולראות את הים – בפעם הראשונה בחייה. גלינה הבינה אותה – גם היא לא ראתה את הים בחייה לפני שהגיעה לחיפה. היא עדיין זכרה את הרושם שזה עשה עליה.

אבל בכל פעם שניסתה לעבור יחד עם עאדל במחסום אל משפחתו בכפר יאמון, הוא הושבה לאחור. "ליהודים הכניסה אסורה" הסביר לה ברוסית איש הביטחון שאייש את המחסום. "אני מוסלמית" מחתה. "אז מה, אני נוצרי, אבל לצורך המעבר לשם, שנינו נחשבים יהודים".

"מקום מטורף מצאתי לי לגור בו", אמרה לעצמה גלינה. אבל היא כל כך נהנתה מהים, ממזג האוויר, ומהצעידה בחברת מאשה ולנה על הטיילת. כשיהיה יותר קריר, היא תחזור לרוץ. אולי אפילו תתחיל להתאמן לריצות ארוכות. יהיה בסדר. היא תיתרגל.

 

מי זה?

הייתי רוצה לנסות משהו: מי שקורא את הפוסט הזה, האם תהי/ה מוכנה/ן לכתוב לי למטה בתגובה מי לדעתך האיש שראשו מופיע בתמונה מעלה? מה הסיפור שלו?

זה יכול להיות קצר או ארוך כרצונכם. אם יש לכם רעיון לסיפור של האיש הזה, ולא בא לכם לכתוב אותו, תנו לי לנסות ולהרחיב את הרעיון לסיפור קצר. (אני אוהב לכתוב, אך חלש בעלילות).  כתבו לי גם אם תרצו שאצמיד את הטקסט שלכם לתמונה בתוך הפוסט עצמו.

הרעיון שהציעה זוגתי שתחיה, וששווה לנסות, הוא לנסות ולייצר סיפור או ריבוי סיפורים לדמות בצורה קיבוצית, כאשר תמונה, במקרה זה קטע מציור רחוב בפריז, היא נקודת היציאה שממנה, יכול להיות מעניין לראות, אפשר לצאת להרבה מאד כיוונים.

אם זה ילך, יש לי עוד כמה אלפי תמונות להציע…

פרק ב: בני

הפרק הקודם כאן

ביחידה ברכה פגשה את בני, שכינויו ביחידה היה "השבדי", כנראה בגלל שהיה כל כך קטן, צנום וכהה עור. בני, שנולד באזרבייג'ן, בקהילה של יהודים הרריים גויס ליחידה בגלל ששלט בלהג הג'והורי,  בעצם ניב פרסי. דוברי פרסית היו יקרי המציאות וכמעט כולם הגיעו אל היחידה הזו.

בני בעצם רצה "להיות במחשבים" בצבא, אך למרות שהיה פריק אמיתי של מחשבים, וידע בפועל יותר מבוגר ממוצע של הטכניון, הצבא לא היה מעוניין בשרותיו. בבית הספר הדתי-חרדי  בו הוא למד לא הייתה מגמת מחשבים, וגם לא מחשבים, ההכשרה שלו במחשבים הייתה כולה לא פורמלית, וכישוריו לא התאימו לשום משבצת בתהליך המיון לצה"ל. הוא אפילו לא סיים בית ספר תיכון, ולכן אם לא היו צריכים את ידיעת השפה שלו, הוא היה מן הסתם מגיע להיות אפסנאי בבסיס נידח כלשהו.

אבל אפילו הצבא לא הצליח למנוע מבני לעשות מה שאהב, ועם הזמן הוא עבר באופן לא פורמלי ליחידת המחשב. שם היה מאלה שניסו לעשות בעזרת מחשבים את מה שברכה עשתה באותו מצב תודעתי שמוחה פיתח – לזקק משמעות מתוך כמויות גדולות של חומר גולמי, שרובו אגב אפילו לא היה סודי. משהו שהיום היו קוראים לו big data, אבל באותם הימים עוד לא היה לזה שם.

כיום, חלק קטן מה שברכה יודעת לעשות אפשר כבר לעשות בשיטות של למידה ממוחשבת, בינה מלאכותית וכרייה של נתונים ממגרי מידע גדולים. מה שנקרא Big Data. אבל ברכה ידעה להפיק תובנות גם מכמויות מצומצמות יותר של חומר, בעזרת אינטואיציה שנדמתה לפעמים לכישוף, אבל ששוב ושוב הוכיחה את עצמה.

עוד לפני שברכה שמה לב לבני עצמו,.היא שמה לב לספרים. אלו שבני החזיק כמעט תמיד מתחת לבית השחי. אחרי כשבוע של היסוסים היא אזרה אומץ, ניגשה אליו, ושאלה אם תוכל להשאיל ממנו את הספר שראתה אצלו שבוע קודם, על השולחן בחדר האוכל. אלא שאז פתאום אמרה לעצמה שהיד שמחזיקה בספרים נורא יפה, והמשיכה והסתכלה במה שמחובר ליד, וגם מה שראתה שם, מצא חן בעיניה, וזה היה עוד לפני שהם התחלו לדבר. כשהתחלו לדבר, כבר לא יכלו להפסיק.

בניגוד למשפחתה הגדולה וההדוקה עד חונקת של ברכה, בני לא הכיר את הוריו. אלו נהרגו במפולת בוץ כשהיה בן שלוש, והוא לא באמת זכר אותם. עם הזמן  סיפר לה שהוא נשלח לבדו ארצה בגיל עשר, אחרי שלסבתו כבר לא היה כוח לטפל בו, פה בארץ הוסלל על ידי הסוכנות ללימודים בישיבה מהזרם הדתי לאומי באשקלון. שם, כבר בגיל שתים עשרה בערך הוא החל ללמד את עצמו תיכנות, ואט אט נסחף באופן בינארי מאמונה באלוהים לאמונה במחשבים.

בגיל שש עשרה, סיפר  בגאווה, כבר השתכר מספיק מכתיבת תכנה והיה יכול להרשות לעצמו לנטוש את הישיבה ולעבור לגור בדירה בגבעת שמואל אותה חלק עם שני דתיים לשעבר (דתל"שים). בדירה ההיא הם  כבר לא קיימו אורח חיים דתי, אבל הם המשיכו ללמוד דף גמרא יומי, כמו בישיבה, בחברותא.
לברכה, כל זה היה חדש ומוזר. היא הייתה כל כך רגילה ללמוד לבדה, מנוכרת מכל בני גילה שהלימוד בחברותא, שבני כל כך התלהב ממנו, נראה לה המצאה נפלאה.

הם ניסו את זה יחד, את עניין הלימוד בחברותא, וישבו וקראו יחד ספרי עיון שפורסמו בפרס, בעירק, ובמדינות מוסלמיות אחרות. לברכה, שתמיד רצתה לראות איך נראים הדברים "מהצד האחר", זה היה מרתק. בני מצדו, היה מהופנט מיכולת החשיבה והניתוח של ברכה, והיה יושב לצידה בסבלנות, בוחן אותה בהתפעלות בכל פעם שנעלמה לו אל אותו המקום שלה. הוא ידע שכשתחזור, יהיה לו מעניין ומאלף לשמוע מה שהיא חצבה שם, מים המילים הזה.

אבל לא רק לימוד בחברותא היה שם. כל מי שראה אותם הולכים זה לצד זה בשבילי הבסיס, ברכה גבוהה מבני בכמעט ראש, ומדברים בהתלהבות על ספרות, והיסטוריה, ואמנות, ופילוסופיה, ועל הספרים שקראו יחד ולחוד, לא יכול היה שלא לחשוב: "איזה זוג מוזר/יפה"

הם החלו להיפגש בתדירות גדלה והולכת, וגם לגעת אחד בשני, תחילה כבדרך אגב, בהיסוס גדול. יד על הכתף, ואט אט, עם כוונה. לשניהם זו הייתה התנסות ראשונה בקשר כלשהו עם בן המין האחר. עד שפעם אחת יצאו יחד לחופשה במהלכה בני בא לבקר אותה במושב, והקשר הפך לקשר מסוג אחר.

אחרי עוד כמה ביקורים, משפחתה כבר הייתה משפחתו, הוריה תחליף ההורים שלא היו לו. העובדה שבני למד בישיבה, ועדיין לומד גמרא מדי יום, קנתה את ליבו של אביה שתמיד אמר לעצמו שאלמלא היה עולה ארצה בשנות החמישים, היה מן הסתם לומד גם הוא תורה. עדינותו של בני, וההערצה הגלויה שלו לברכה, קנו את אמא של ברכה, עד כדי כך, שהתאפקה ולא אמרה כלום  גם כשגילתה בוקר אחד שבני וברכה שכחו להפריד בין המיטות בחדרה של ברכה, לפני שחזרו יחד לבסיס.

ברכה, שהייתה מבוגרת מבני בקצת יותר משנה ושירותה הצבאי היה קצר משלו, חתמה לשירות קבע עד למועד השחרור שלו. לרווחת מפקדיה, שלא היה ברור להם איך הם הולכים להסתדר בלעדיה. שורה של תחזיות שהפיקה למה שהולך להתרחש בלבנון, באירן, בפקיסטן ובסוריה התבררו כמדויקות כל כך, עד שראש אמ"ן סירב להאמין שהן הופקו אך ורק מקריאה של חומר גלוי, על ידי אדם אחד, במשך פחות משנה. בסופו של דבר, מישהו שינה את הסיפור, וסיפר לו שמערכת ניתוח המידע הממוחשבת שלהם היא בעצם הכלי שבעזרתו הפיקה ברכה את התובנות המדויקות האלה, מה שלחלוטין לא היה נכון, אבל היה סיפור שהיה יכול להתקבל על ידי מי שלא הכיר את ברכה ואת היכולות שלה. פשוט לא היה לאף אחד מושג איך להסביר את זה.

המשך יבוא

פרק א: האירוע

הנה כמה דברים שלמדתי על ברכה והיכולות שלה מהבלוג הלא כל כך פעיל שלה. למשל, איך זה התחיל. מה מקור "כוח העל" שלה…

כשברכה התעוררה בבית החולים, הדבר האחרון שזכרה היה כיצד התכופפה לעבור דרך הפרצה בגדר, בין שיחי הרדוף הנחלים. זו הפרצה דרכה נהגה לעבור בצהריים בדרך חזרה מבית הספר, בכל פעם שחתכה דרך מטע האבוקדו. מצאו אותה רק מאוחר בערב, מחצית גופה מעבר לחור שבגדר, ללא הכרה וכמעט ללא דופק, אחרי כמה שעות של חיפושים בהם השתתפו כל תושבי המושב.

נדרשו עוד כמעט שעתיים עד שהגיע האמבולנס מבאר שבע והביא אותה לבית החולים.

אחרי ארבעה ימים הרופאים הצליחו להמיס את התסחיף שחסם כלי דם ראשי במוחה, ועבדו עליה עוד שלשה ימים  עד שחזרה להכרה. עצם התעוררותה, אחרי שטופלה כל כך הרבה זמן אחרי האירוע, היה בבחינת נס, אבל הרופאים אמרו להוריה שאצל ילדים, נסים כאלה קורים לפעמים.

כשחזרה לבית הספר, אחרי שהחסירה את כל השליש השני של כתה ד, כבר כמעט ולא נראו עליה סימנים. כאשר הייתה מאד עייפה, בדרך כלל בערב, אפשר היה להבחין שרגל שמאל שלה קצת נגררת. אנשים גם אמרו לעצמם שיש משהו קצת מוזר בפניה, אבל רובם לא ידעו לזהות מהו הדבר. חלק מפניה, החלק העליון של הלחי מתחת לשקע העין השמאלית, נשאר מעט קפוא וללא תחושה. שכנה ספרית עשתה לה מין תספורת קארה אסימטרית, שדי הסתיר את החלק הזה של פניה, ועם התספורת הזו היא נשארה עוד לא מעט שנים.

השינוי המשמעותי ביותר אצל ברכה, היה מעט יותר קשה להבחנה. עד האירוע היא הייתה ילדה בעלת זיכרון פנומנלי, כזה שאפשר לה לקרוא ספרים ולזכור כל פרט מתוכם, כמעט במהירות בה יכלה להפוך דפים. אחרי האירוע, ואחרי חצי שנה של פיזיותרפיה אינטנסיבית, יכולת התנועה בצדה השמאלי חזרה כמעט לתפקוד מלא, אבל הזיכרון המופלא שלה לפרטים כמעט ונעלם. נשאר חור שחור.

ברכה לא הפסיקה לקרוא: ספרי היסטוריה, גיאוגרפיה וסיפורי מסעות, אבל היא כבר לא הייתה יותר מסוגלת לדקלם שמות ותאריכים. היא זכרה היטב את קווי "העלילה" של מה שקראה, אבל לא את שמות הגיבורים, לא תאריכים. לא את הפרטים, והיא החלה לספר לעצמה שהם פחות חשובים.
זה לא היה אבדן זיכרון מוחלט, אבל לעומת יכולותיה הקודמות, זו הייתה נפילה רצינית.

בבית הספר ציוניה הושפעו לרעה. היא כבר לא קיבלה מאיות, עדיין בתחום השבעים-שמונים. את ברכה זה לא מאד דיכא, אבל היא ראתה שהוריה, שני אנשים שעבדו מאד קשה לפרנסתם בחלקת גידולי השדה שלהם, מאד מוטרדים. ברכה הייתה אמורה להיות זו שלא תצטרך לעבוד קשה כמוהם, שיהיו לה חיים קלים יותר, שתוכל לעזוב את המושב למקום עם יותר אפשרויות, והם היו חרדים שהחזון לא הולך להתממש.

הוריה  לא לקחו אותה לאבחון של ליקויי למידה. באותן השנים ובאותו המקום, זה כלל לא היה בתודעת איש. אבל אבא שלה ישב אתה שעות בערב אחרי שעות העבודה, עם כרטיסיות, מנסה לעזור לה לשנן את הפרטים הקטנים. לפעמים זה עזר, אבל לרוב הוא היה נרדם תוך כדי וברכה הייתה  מכסה אותו בשמיכה, מוציאה מידו את הכרטיסיות ומנסה להתמודד עם זה לבד. יושבת, מחזיקה כרטיס ביד אחת, מסתכלת עליו שוב, ושוב, ושוב, בתקווה שאוסף המספרים והשמות ייספג במוחה. זה לא עזר.

אבל עם הזמן היא החלה למצוא את עצמה יותר ויותר פעמים בסוג של חלום בהקיץ, כזה שממנו הייתה מתעוררת אחרי זמן מה, ופתאום "מבינה דברים". .  לפעמים זה קרה אפילו תוך כדי קריאה או צפייה בטלוויזיה – החלו להופיע לפני עיניה מעין דימויים מטושטשים שאותם היא לא הייתה מסוגלת לתאר במילים, והיא התחילה להבין דברים. דברים שקודם לכן, שפע הפרטים שנמסרו בספרים, ושאת כולם הייתה אז מסוגלת לזכור בצורה מושלמת, מיסך ממנה.

זה לא קרה באורח מכוון וזה לא קרה מיד – מוחה החל  לפתח אט אט מסלולי חשיבה חליפיים לאלו שנפגעו. היא התחילה לראות הקשרים בין דברים שאיש לא אמר לה שהם קשורים, ומהקשרים אלה, היא גילתה, היא יכולה לנבא דברים אחרים, כמו מה יקרה בחלקים אחרים של ההיסטוריה האנושית שעדיין לא הכירה. למשל – מתי יפרצו מלחמות, ומתי לא.

דוגמאות לסוג הדברים שברכה החלה לראות קשה לי לתת. לי אין את היכולות שהחלטתי להעניק לה, לגיבורת העל שבראתי במסגרת תרגיל כתיבה לפני כמה שנים. זו גם הסיבה שהסיפור הזה שוכן כבר הרבה מאד זמן ב"מגירה". אבל החלטתי לשחרר את ברכה לעולם, ולבקש רעיונות מהקוראים לתובנות מהסוג שברכה יכולה הייתה לגלות כשהיא הייתה באותם מצבים של הזיה בהקיץ, בסוג של היפנוזה עצמית.

עם הזמן ברכה החלה לחשוב על מצב הלימוד הזה שלה כמעין פעולת "כריה" שהיא מבצעת בים המילים שהיא קוראת, בניגוד לאופן שבו הייתה לומדת לפני האירוע, שאותו תמיד חוותה כ"צילום". לפני האירוע הדפים שקראה קפצו אל מוחה בשלמותם. אחרי האירוע, זה הפך להיות ים של מילים חסרות משמעות לכידה, כזה  שרק במצב ההיפנוטי שאליו למדה להיכנס החל אט אט, החל להתארגן למערבולות, לזרמים ומרקמים שהיו המטפורה החזותית שמוחה ייצר לדברים שלא היו לו מילים עבורם, לתובנות שמוחה גילה שם, בים המילים הזה. אלא שגם בתבניות החזותיות האלה היא הייתה צריכה להמשיך ולחצוב, ולעבוד בכדי, במאמץ לא מבוטל, להגדיל את "ריכוז העפרה" למילים ומושגים שהיא יכלה להגיד לעצמה, שהיה להם משמעות, משהו שהיא יכלה לרשום לעצמה במחברת שהחזיקה במיוחד למטרה זו. מילים שהיא עדיין המשיכה לקוות שתוכל למצוא אי פעם מישהו שאתו תוכל לחלוק אותם.

היא לא הצליחה להסתיר מהסביבה את הימצאותה באותו המצב. עיניה היו מאבדות מיקוד, ראשה היה נוטה מעט לימין, והיא הייתה נוטה לחכך בידה הימנית את עור ראשה שמאחורי ומתחת אוזן ימין. הילדים בבית הספר היו דוחפים מרפק אחד לשני ואומרים זה לזה בשקט: "ברכה שוב זומבי". אבל היה משהו בברכה מנע מהם להפריע לה כשהייתה במצב הזה. בניגוד לילדים, ניסו המורות בתחילה לפנות אל ברכה כשהייתה נכנסת למצב הזה, וברכה הייתה מתנערת ועונה, ו"חוזרת" לכיתה, אבל מבט האכזבה המר שעל פניה כשהייתה נשלפת כך מאותו המצב היה כה קורע לב, שעם הזמן הן הפסיקו לפנות אליה. הן גילו שברכה כן שומעת, וכן קולטת את מה שהן אומרות גם כשהיא כביכול לא שם.

הילדים האחרים ניסו לתחקר את ברכה על אותו מצב, על מה שעובר עליה כשהיא "שם", וברכה עשתה מאמץ אמיתי אך כושל להסבירמה קורה במצב ההוא, וגם לחלוק איתם את התובנות שבאו אליה באותו המצב. היא ניסתה למשל  לספר להם איך היא רואה עד כמה האינפורמציה הנמסרת להם בספרים היא חלקית, חד צדדית, מגמתית. היא תיארה להם את הפערים, את כל מה שלא נמסר, שאת עיקבתם ראתה בתוך מה שכן שנמסר. היא ניסתה להדגים להם עד כמה המסופר מראה רק את זווית הראיה של הצד המנצח, הכובש, הגברי, הלבן. אבל לא היה לזה שום סיכוי. לבני כיתתה לא היה שמץ מושג על מה לעזאזל היא מדברת, והניסיון היה מסתיים בדרך כלל בחיוך נבוך והתרחקות. ברכה הייתה "המוזרה", אבל לא מהמוזרים שמציקים להם, לא מאלה שמתנכלים להם, אלא אלו ששומרים ממהם מרחק. אולי כמו שייחסו כושר נבואי ללא שפויים בימי הביניים.

גם למורות שלה, אלו שאליהן הלכה בניסיון למצוא מישהו שאתו תוכל לדבר על הדברים האלה, לא היה הרבה יכולת להבין אותה, וגם לא יותר מדי רצון. רובן אפילו רגזו  בכל פעם שברכה ניסתה לסייג את מה שלמדו. אפילו כשלא עשתה את זה לפני כל הכיתה. כשניסתה להגיד  דברים כמו: "זה לא בדיוק היה ככה", ושזו "לא כל התמונה". או לשאול שאלות, שאלות כמו: "אז מה הסיבות האמתיות לאירוע הזה? לא יתכן הרי שזה קרה בגלל  שמלך כזה וכזה התחשק לו, נכון?"  או: "האם המלחמה ההיא לא פרצה דווקא בגלל הסכם השלום של המלחמה הקודמת (שלא הייתה בחומר הלימוד)?", ו"האם לא היה לזה קשר למצב הכלכלי?, למעבר לערים?"

היה להן חומר להספיק, למורות. ההשגות של ברכה עליו, גם בלי שטרחו להתייחס לגופם של הדברים שאמרה, האטו את הקצב. נודה על האמת, המורות לא אהבו את הערעור על סמכותן.

זה לא סיבך אותה יותר מדי בצרות. כשהתחיל לשעמם לה, היא מצאה את עצמה יותר ויותר חולמת בהקיץ בזמן השיעורים. ובכל פעם שחזרה מחלום בהקיץ שכזה, ושוב לא הצליחה להבין למה הם לא מדברים על התמונה הגדולה, על המניעים, על הסיבות והתכליות שבגללם פרצו מלחמות וקרו מהפיכות, לקח לה כמה דקות להיזכר שהיא צריכה לשמור את כל זה לעצמה. שהתובנות שלה לא מעניינות אף אחד ואף אחד לא רוצה לשמוע.

ברכה נשארה ה"מוזרה" גם בחטיבת הביניים והתיכון, אך הפכה קצת יותר פופולרית בגיל שבע עשרה בערך, כשגבהה מאד. היא הייתה לפתע גבוהה מרוב הבנים ומכל הבנות, היה לה שיער יפה בו הייתה מאד גאה, אלא שהיא היא לא יכלה שלא לשים לב שמבטי הבנים, נטו להתמקד בחזה דווקא, שברכה חשבה שהוא פשוט גדול מדי…

הקפיצה הפתאומית בגובהה השאירה אותה עם גב מעט כפוף, וברכה הוסיפה עליו גם יציבה כפופה מעט בניסיון לגרום לחזה לבלוט פחות. היא נטשה את תסרוקת הקארה וגידלה את שערה ארוך וישר כלפי מטה, שוב בניסיון להסתיר את מה שחשבה שיש להסתיר.  זה לא מאד עזר, והבנים בבית הספר ניסו שוב ושוב להפריע לה לקרוא. לצערה. כי היה לה הרבה יותר מעניין לקרוא מאשר לדבר אתם. אבל עד סוף התיכון היא הצליחה לשדר "אל תתקרבו", די בהצלחה.

את הבגרות היא סיימה בציונים די ממוצעים, אבל במבדקים בלשכת הגיוס השיגה תוצאות מחוץ לסקאלה. כך יצא שבצבא התגלגלה ליחידה מסוימת בחיל המודיעין. שם, למדו עם הזמן לא רק להעריך אותה, אלא אפילו להעריץ. היכולת הזו שלה, שאותה חידדה מאז אותו אירוע מוחי, לסנן תובנות משמעותיות אך תמציתיות מתוך כמויות אדירות של חומר כתוב, אותו בלעה מהר יותר ומעמיק יותר מכל אחד אחר בהיסטוריה של היחידה המאוד מובחרת הזו, הייתה בדיוק מה שהם חיפשו.

את התובנות המופלאות שהיו לברכה בשירותה הצבאי אני פטור מלנסות ולדמיין, נאמר מטעמים של בטחון מידע. את התובנות שיהיו לה אחרי כן, בפרקים הבאים, אצטרך להמציא איכשהו. יהיה קשה.

הפרק הבא כאן

"תמר"

"לַמַה את מחכה?", צועקת סימה, בזמן שתמר אוחזת בכסא הגלגלים שלה בלובי של בית החולים והן מחכות למעלית שתחזיר את סימה למחלקה הפנימית בקומה השישית. המעלית  מגיעה, הן נכנסות, הדלת נסגרת, המעלית מתחילה לעלות ואז: "לַמַַה אנחנו פה?" סימה צועקת, "קחי אותי מפה, מיד". ומיד אחרי כן: "את חמודה".

כל הזמן ככה, לסירוגין:  "תפסיקי!","את חמודה", "את מפילה אותי!", "את חמודה". גערות וקללות מתחלפות בחנופה. תמר מנחשת שסימה מבינה איפה שהוא, בהכרתה המטושטשת, שהיא כל כך תלויה בה. שסימה אולי גם מצטערת ומנסה להתנצל, על התקפי הקללות והמכות.

בעצם קוראים לה בטי. אבל סימה, המעסיקה שלה, קוראת לה "תמר" בדיוק כמו שקראה לשלושת המטפלות הפיליפיניות שקדמו לה. סימה לא שמה לב שהמטפלות שלה מתחלפות, אף ש"תמר" הנוכחית, כלל לא דומה לקודמתה. הנוכחית נבחרה בגלל מבנה גופה החסון, עכשיו שסימה כבר לא מסוגלת יותר לעמוד וצריך להרים אותה ממיטתה אל כסא הגלגלים.

"תמר" מצידה, קוראת לסימה "אמא". לאמא שלה, לא יצא לה לקרוא כך. אמא שלה יצאה לעבוד במדינות המפרץ כשבטי הייתה בת שנה ואיש לא שמע ממנה יותר. אבל כך אולצה בעבר לקרוא לחמותה, וכך גם קראה לשתי המטופלות הקודמות שלה. כך לימדו אותה בקורס הסיעוד.  "אמא" הוא עדיין האופן שבו בנותיה של בטי פונות אליה, ובטי רוצה לקוות שהיא האמא הטובה ביותר שהיא יכולה היתה להיות להן, גם ממרחקים.

המטפלות הקודמות של סימה לא עמדו בשילוב הקשה לעיכול הזה של אלימות וחנופה, ועברו הלאה, למטופלות יותר נוחות. כך עשתה גם בטי עם המטופלת הראשונה שלה בישראל שהייתה דווקא קלה לטיפול, אלא שהעדיפה לא לראות שהנכד שלה, בכל פעם שבא כביכול לבקר את סבתו, תבע גם הוא טיפול מבטי, בכוח, מהסוג המיני.

אבל אין לבטי יותר את המותרות האלו, לבחור איפה היא עובדת. עכשיו שהיא כבר יותר משבע שנים בישראל, מעבר לחמשת השנים ושלושת החדשים המוקצבים בחוק למטפלים זרים. אין לה יותר אפשרות לעבור למטופלת אחרת. היא יכולה להשאר בישראל  רק כל עוד סימה חיה ומעסיקה אותה.

"תמר" יודעת ש"אמא" לא באמת שולטת באלימות הזו, כמו ש"אמא" לא באמת זוכרת ששמה בטי. "אמא" בקושי זוכרת מי היא עצמה.  "תמר" מבינה ויודעת שהכעס הזה, הנרגנות הזו, הם תופעת לוואי של המחלה. שהאלימות הזו היא לא אלימות שהייתה חבויה במטופלת שלה תמיד וכעת יוצאת החוצה בחסות התרופפות התודעה, אלא אלימות שכולה חיצונית למטופלת. היא גם יודעת מילדיה של סימה שהיא הייתה תמיד אשה קשה וביקורתית, אך אף פעם לא אלימה.

"אמא" לא שולטת באלימות שלה, מצד שני גם "תמר" לא שולטת בתמונות שעולות במוחה בכל פעם שהיא שוב הופכת שק החבטות של מישהו. בכל פעם ש"אמא", בחוסר שליטה, מכה בה באגרופיה כאשר היא מנסה להחליף לה חיתול, בטי רואה את  חמותה מכה אותה, מה שקרה כמעט כל יום, למשל כאשר האוכל שבטי הכינה והביאה אל מיטתה לא היה לטעמה.

את ארבעת בנותיה בטי לא ראתה כבר שבע שנים רצופות פנים אל פנים, ובכל זאת היא לא רוצה לחזור. המכות והגערות שהיא מקבלת פוגעות בה הרבה פחות מהמכות שהיא הייתה רגילה לקבל יום יום מחמותה, שבביתה התגוררה יחד עם בעלה ובנותיה. היא גם לא שוכחת שהאלימות של חמותה הייתה משהו שעדיף היה לה שלא להתלונן עליו. כשהתלוננה, בעלה תמיד דאג להדגים לה שיכול להיות הרבה יותר גרוע.

כך גם הגיעה לעבודה בסיעוד – בעקבות אשפוז  בבית החולים עם לסת שבורה, שאמורה הייתה ללמד אותה שלא לפתוח את הפה. היא אכן לא פתחה את פיה במשך חודשיים, בהם לסתה הייתה מחוברת בחוט ברזל. גם היום נותרה לה צלקת מכוערת ופניה לא לגמרי סימטריות, אבל בהזדמנות ההיא היא לפחות קיבלה מהאחות שטיפלה בה את הנימוקים שעזרו לה לשכנע את חמותה ובעלה שכדאי להם לאפשר לה לעבוד בסיעוד בבית החולים. ההכנסה לא הייתה משהו, אבל לפחות הייתה קבועה, בניגוד להכנסת בעלה, שהגיעה למשק הבית רק על פי גחמותיו המתחלפות והתחלקה בינה ובין בנות זוגו האחרות שהתחלפו תדיר.

כך יצא שבטי למדה לימודי סיעוד תוך כדי עבודה בבית חולים בעיר סֶבּוּ, והמשיכה גם לעבוד שם עם תום הלימודים. שם מצא אותה קבלן כוח אדם והציע לה לממן בריבית של 7 אחוזים, לחודש לא לשנה, את הסכום שנדרש לאישורים שיאפשרו לה להגיע, כ care giver, עובדת סיעודית לנכים, לישראל. כמקובל, שלמות איברי בנותיה היו הבטחונות היחידים, אך המספיקים, להחזר ההלוואה, שאותה לקח לה כמעט חמש שנים להחזיר.

לכן "תמר" בולעת, שותקת, ומנסה להתייחס בשוויון נפש גם לאלימות וגם לליבובים של "אמא". היא מסתפקת בביקור וירטואלי של בנותיה מדי יום חמישי, כאשר הבן של סימה מגיע, ומאפשר לה גישה לאינטרנט דרך המחשב שלו. עם בעלה, היא לא דיברה כבר כשנתיים. גם בנותיה לא ראו אותו מאותו היום בו בתה הבכורה הגיעה לגיל שמונה עשרה, ופתחה חשבון בנק דרכו בטי יכולה להעביר את הכסף ישירות לבנותיה, בלי שבעלה או חמותה יוכלו לגעת בו.

עכשיו, אחרי שההלוואה הוחזרה, רוב הכסף ש"תמר" שולחת מממן את לימודי התיירות של שלושת בנותיה הגדולות. מקצוע שהיא מקווה שיאפשר להן, אולי, לצאת מהפיליפינים אל העולם, שלא על מנת להחליף חיתולים לנשים מערביות. חמותה מנועה כעת מלהמשיך ולהשקיע את הכסף שבטי מרוויחה ברכישת עוד ועוד חלקות לשתילת אורז. בעלה כבר לא יכול לבזבז אותו על בנות זוגו וילדיהן. הוא נעלם מחיי בטי ומחיי בנותיו, אבל בטי ממילא לא תוכל לעולם להתגרש ממנו. בפיליפינים, מדינה קתולית, אין גירושין. זה לא מאד מטריד אותה כעת, כאשר היא צמודה ל"אמא" עשרים וארבע שעות ביממה, 30 יום בחודש.

כרגע, היא מתרכזת במשימה אחת בלבד: להחזיק את "אמא" בחיים, ובבית. "אמא" של "תמר" אמנם כבר לא הולכת, וכבר לא אוכלת בכוחות עצמה, אבל בנותיה של סימה ורופאת המשפחה שבאה לבקר אותה אחת לכמה שבועות, מעידות שגופה חזק ושחוץ מאלצהיימר, אין אף מחלה המסכנת את חייה. "תמר" יודעת ש"אמא" ניצולת שואה ששרדה במחנה השמדה כנגד כל הסיכויים. בניגוד למחנות ההשמדה, אין צבא שיבוא לשחרר את המחנה. הסוף ידוע.

מפעם לפעם "אמא" מתאשפזת לכמה ימים, כמו למשל כעת במחלקה הפנימית, הפעם עקב הצטברות נוזלים בריאותיה. "תמר" די מרוצה מהאשפוזים האלה. אמנם את הלילות היא מעבירה בכורסה שליד מיטת המטופלת שלה, אבל לפחות יוצא לה לצאת קצת מהדירה המאד מדכאת של סימה, דירה מוזנחת בה לא השתנה דבר בחמישים השנה האחרונות, ויוצא לה גם לראות אנשים אחרים חוץ מסימה. חוץ מזה, אחיות המחלקה חולקות אתה את נטל הטיפול ב"אמא".

עוד יותר משמעותי לבטי: בכל יום שבו היא שוהה בבית החולים, יום העבודה הפורמלי שלה מתקצר מעשרים וארבע שעות ביממה לעשר. התשלום לכל שעה מעבר לעשר השעות האלה, ברוב הימים 14 שעות נוספות, יותר ממכפיל את שכרה, מה שמאד משמח אותה, ביחוד כעת שעליה לממן את לימודי שלוש בנותיה הגדולות..

בטי מקפידה לדאוג שהאשפוזים לא יעברו באורכם את שלושת השבועות, שאחריהן כבר לא משלמות הרשויות את שכר המטפלת. אשפוז ארוך עלול לשכנע את בני משפחתה של סימה להעביר אותה למוסד סיעודי, וזה יגרום למעשה לסיום עבודתה של בטי. אשפוז ארוך גם חושף את סימה לזיהומים העלולים לסכן את חייה.

בסתירה לרצון הדי מפורש של הבנים והבנות של סימה, בטי נחושה לדחות ככל האפשר את הסוף הזה. ילדיה של "אמא" רמזו ל"תמר" יותר מפעם אחת, ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שהם היו רוצים לחסוך מאמם את השלבים הסופיים, הגרועים יותר של מחלת האלצהיימר. השלבים בהם נעלם תחילה אינסטינקט הבליעה ובהמשך אינסטינקט הנשימה.

אבל אלו רמיזות ש"תמר" לא מוכנה לשמוע. בשביל השלב הבא בתכנית הגדולה שלה, "תמר" צריכה ש"אמא" תשרוד לפחות עוד שנתיים, ושבשנתיים האלה לא יעבירו אותה למוסד סיעודי. בעוד שנתיים צעירת בנותיה תהיה בת שבע עשרה ותוכל לעזוב את בית חמותה. שנתיים הם גם פרק הזמן שידרש לה לחסוך את הסכום הנדרש לממן לעצמה אשרת עבודה בסיעוד בקנדה.

ידידה מנואל, שאותו פגשה בגן הציבורי אליו היו הוא והיא מסיעים בכסאות  גלגלים את מטופליהם מידי יום שישי, כבר הצליח לעשות את המעבר. את רוב סופי השבוע העדיפה תמר לא לקחת ולקבל את התשלום הנוסף בעבורם. כך שעם מנואל היא הייתה נפגשת רק אחת לחודש או חדשיים, לסוף שבוע נדיר ב"דירת סוף השבוע" ששכרה בשכונת הדר עם עוד 18 עובדים זרים אחרים. לפני ששה חדשים, אחרי שהמטופל שלו עבר למוסד סיעודי, מנואל עבר לעבוד בקלגרי, קנדה. בינתיים הוא עדיין משדל את בטי לחבור אליו ומספר לה נפלאות על קנדה, אבל בטי לא באמת בונה על המשך הקשר הזה. ההיסטוריה שלה עם גברים בכלל וגברים פיליפינים בפרט, השאירה אותה מאד סקפטית.

זו התכנית עליה בטי חולמת: לעבור לקנדה, להצליח להביא לשם את בנותיה, למצוא זוגיות, אולי עם מנואל, אולי עם מישהו אחר, ולנסות להשאר שם. בשביל זה, "תמר" תהיה מוכנה לעשות כל מה שידרש. בשביל זה, "אמא" חייבת להשאר בחיים.

אחות המחלקה ניערה את כתפה. "תמר בואי, תחליפי לה אַת אֶת הפיז'אמה הרטובה. היא מושכת לי בשיער, ה"אמא" שלך".

 

ההפלגאסנה

כשחומי שלח לי מייל, ובו תאור ההפלגה המתוכננת בין איי יוון, זה היה משהו שלא יכולתי לסרב לו. יותר מזה, זה היה משהו שאפילו זוגתי שתחייה לא הצליחה לסרב לו, למרות שבאותו זמן היינו רק בתחילת שהות האמן בת ששת החדשים שלה בפריז המעטירה. מינון של חו"ל ממש לא היה חסר לנו.

כי ההפלגה הכילה כמעט את כל המרכיבים הנדרשים בכדי להרחיב את דעתו, וגם את גוו של אדם. יוגה, בהדרכת אחד המפליגים, מורה ליוגה (ומכאן "הפלגאסנה" – הלחם של הפלגה ואסנה – תנוחה ביוגה). פילוסופיה, עם פרופסור לפילוסופיה שלבסוף לא הפליג עמנו, מה שמראה שמן הסתם משהו היה פגום מלכתחילה בפילוסופית החיים שלו. כי איך אפשר לוותר על הזדמנות להפליג עשרה ימים תמימים בין האיים הציקלאידיים של יוון, במזג האוויר הנפלא של תחילת חודש ספטמבר? מזכיר את סיפור Byzas, שנועץ באורקל של דלפי, שם נאמר לו להקים מושבה מול "ארצם של העיוורים", והוא הקים את ביזנטיון במקום בו נמצאת איסטנבול של היום, מול המקום בו מן הסתם גרים עיוורים, כי רק עיוורים לא מסוגלים להבחין שהמקום האידאלי להקמת המושבה הוא ממול, בצד האסייתי של מיצר הבוספורוס.

בסופו של דבר, ולאחר מספר חילופי גבריי (ונשיי), טסנו לאתונה, לקחתנו אוטובוס לנמל ויצאנו לדרך. לא אלאה אותכם בתיאורי המים הצלולים אלא רק עד כדי תהיה מדוע המים במקומותינו כל כך לא צלולים. הים הוא הרי אותו הים (והערבים אותם…), ואני לא רוצה להאמין שאת השפכים מטהרים פה פחות מאשר ביוון. גם את הנילוס כבר אי אפשר להאשים בעכירות הים מאז שסכר אסואן החל עוצר (ואוצר) את הסחף הפורה שהנילוס נושא מאפריקה ומחרב בכך את חקלאות מצריים.

האיים הציקלאידיים היו ב bucket list שלי שנה בערך, מאז אותה שהייה של יומיים באתונה עם ידידי סש(נק)ה אחרי ההפלגה הקודמת (והראשונה) שלי, לפני שנה באיים האיוניים של יוון. במשרד נסיעות ברחוב ניקיס, ליד מסעדת אבוקדו הצמחונית (נפלאה, במספר שלושים באותו רחוב) ראיתי פוסטר של האי paros, ואמרתי לעצמי שצריך להגיע לשם בהזדמנות, אז שאוותר על הזדמנות שכזו?

paros, האי בו נכרה השיש שממנו עשויים רוב הפסלים היוונים שאנו מכירים, כגון וונוס ממילו, וגם המאוזוליאום של נפוליאון בפריז, היה יפה, אבל לא היפה ביותר מהאיים בהם עגנו. דווקא איים פחות מוכרים, כמו kythnos, serifos, sifnos היו יותר "הדבר האמיתי".

באיים הצחיחים האלה, כנראה בתכנון על של איזה אדריכל נוף מוקמו כנסיות קטנות וצחורות על פסגות ההרים ובקצות לשונות היבשה. בהוראת אותו אדריכל עליון, או אולי מעצב, סויידו כל הבתים לבן בוהק, ללא יוצא מן הכלל, וכל הדלתות והחלונות נצבעו באותו גוון מסויים של כחול, כמעט ללא יוצא מן הכלל. אלמלא הפשטות הבסיסית של הבתים, האנשים, והסביבה הבנויה, אפשר היה לחשוד שכל האיים הציקלאדיים הם תוצר של מאמץ מיתוג רב שנים.

אבל הם לא. המראה הזה הוא תוצאה של שילוב בין מסורת, עוני, וצניעות בסיסית. גם הטברנות שאפשר למצוא בכל מקום, גם הן מציעות מקומות נחמדים לגמרי, ואוכל טוב בדרך כלל, בלי הרבה התחכמות, ובמראה לא מעוצב בעליל. מספיק המיקום ממש על שפת המים (כנראה שאין הבדלים גדולים בין גיאות לשפל שם), התפריט עם האוכל המסורתי, שגם לטבעונים לא חסר בו מבחר, והשרות הכה נעים. נמל יפו היה יכול להיות כזה, אבל הוא לא – עניין של אופי לאומי כנראה, או העדרו.

גם צללנו, פעם אחת, בפארוס. המים כה צלולים שם, שרואים עד למרחק של 35 מטרים שאין בעצם הרבה מה לראות שם,  מתחת למים. מעט מאד צמחיה, מעט מאד דגים, פה ושם פיסות של כדי חרס מספינה שטבעה ופזרה שם אמפורות (כדים לאכסון נוזלים ען שפיץ למטה). אני מתרשם שנשארו בים בעיקר אותם דגיגונים שלאדם אין בהם עניין מסחרי, ומעט מאד דגים גדולים יותר. תמנונים אפשר לראות תלויים לפני מסעדות הדגים, לא במהלך צלילה.

חוץ מזה, ישנו האי Delos, זה שבו אדם לא יכול היה להוולד או למות, מן שטח אקס-טריטוריאלי שאליו באו אנשים מכל חלקי יוון הגדולה של פעם, שכללה את אסיה הקטנה, לזבוח לאפולו וארטמיס. אתר ארכאולוגי שווה ביותר, כולל פסיפסים משובחים ביותר, ופסלי פאלוסים שעברו כריתה אפילו יותר ראדיקלית מזו שיהודים עוברים.1-dsc08168 גם היום אי אפשר ללון או לעגון שם במשך הלילה, אז עגנו באי קרוב, שומם לגמרי שאליו בעיקר באים ציידים לצוד, לא ברור מה כי האי שומם לחלוטין. שם, חשבתי לי שהמודל הזה של דלוס, יכול להיות אולי מודל לשטחים הקדושים לדתות השונות בירושלים, או לירושלים בכללה. מקום מאחד במקום מפריד, מקום שכולו קודש, כולו רוחניות, בלי שיקולים טריטוריאליים שמנוטרלים למפרע. מקום בו כל הדתות מתחרות בבניית מקדשים ומקומות פולחן עוד יותר מפוארים במקום להתחרות בסכינים ונטרולים.

אבל באי דלוס היה גם מרכז גדול של סחר, בעיקר סחר בעבדים, עד 10,000 ביום. על זה אפשר לוותר.

סעו ליוון.

מוקיון

הוא חשד שזיהו אותו כבר בספינה שהביאה אותו לבולטימור. כנראה אותו אחד שהזמין אותו לכוסית בבר שבתחנת הרכבת. ואחרי כן עוד כוסית, ועוד אחת. עד שאחר את הרכבת מבולטימור לוושינגטון, בדרכו לניו-יורק לפגישה עם המו"ל שלו.

אותו האחד שליווה אותו אחר כך לבר בו הוא נמצא כעת. גבוה, קצת כפוף, בשנות השלושים לחייו, מקטורן עם טלאי עור על המרפקים, רהוט מאד וסרקסטי מאד. מכיר כל מה שהוא כתב אי פעם. אלא שרק כשהופיע לפתע כובע של ליצן על ראשו, התחיל גיבורנו לחשוד. אבל אז היה כבר שתוי מדי, רגליו כבר היו כבדות מכדי שיוכל פשוט לקום, למלמל דבר נימוס כזה או אחר, וללכת.

לא באמת היה לו לאן ללכת. הוא היה בבולטימור רק במעבר ולא הכיר פה אף אחד. ובתחילת הערב נראה לו רעיון לא רע להעביר את הלילה פה בבר, עד מועד צאת רכבת הבוקר. הוא היה ממילא תשוש אחרי יותר מעשרים ושש שעות של הפלגה.

פתאום, כובע הליצן הזה, וכמה כוסיות אחרי כן, גם שאל אותו רעו לשתייה אם ירצה אולי לשתות כוסית של יין אמונטילדו, שהשמועה אומרת שחבית ממנו יש במרתפי הבר.

הקבס עלה בגרונו, הוא הבין. בשארית כוחותיו התרומם מהשרפרף והתחיל מועד לכיוון הדלת האחורית של הבר. המוזג התקרב אליו, מנסה לעזור לו, אבל רעו לשתייה פטר אותו – הוא יעזור לו, אמר, ואכן, תמך בו בדרך החוצה, אל אותה סמטה אפלה שמאחורי הבר. שם, החזיק במותניו בזמן שהוא גהר אל הפינה האפלה שם בסמטה, והקיא, והקיא.

אז, דחף אותו מטה, אל תוך ערימת הקיא, שם רגל על גבו ודחף את פניו אל תוך הרצפה. הסחי, והקיא חסמו את פיו ואפו,  גיבורנו לא יכול היה לנשום. אחרי כדקה, באה החשיכה וגאלה אותו.

הוא התעורר מכאב חד בצדו, והספיק עוד לראות את הרגל שבעטה בו נסוגה לאחור אל תוך החושך. לאט התגלגל אל הצד, ידיו ורגליו צמודות אל פניו ובטנו בתנוחה עוברית, מנסה להגן על כמה שיותר מגופו. הבעיטה הבאה פגעה בגבו, ולא הגיעה מכיוון הבועט הראשון, זה שהיה בשדה הראיה שלו. הוא התהפך על גבו, ידיו ורגליו עדיין בתנוחת עובר, והסתכל כלפי מעלה, לראות מי התוקף.

סביבו עמדו במעגל כעשרה אנשים, מצנפות ליצן לראשיהם, והפעמונים שעל המצנפות מדנדנים עם כל בעיטה שכוונה לעברו. הוא חשב ששניים מהם הוא מזהה – מבקרי ספרות שאתם התעמת בעבר על רקע הביקורת הלא הוגנת שמתחו על דברים שכתב. שניים מאותה חבורת מבקרי ספרות שכל כך תיעב עד שהמסר ב "חבית האמונטילדו" כוון ישירות אליהם, מבקרי הספרות שהזמין מטפורית לרדת אל מרתף סיפוריו, עטורי כובע ליצן, לחפש שם את חבית היין השמורה לאניני הטעם מטעם עצמם. אותם שמהם הוא / גיבור סיפורו נפרע בקברו אותם חיים בכוך ריק ממשמעות ויין במרתף, מאחורי חומת לבנים, כבולים בשרשראות אל הקיר, לגווע ברעב.

הוא היה מאוכזב בזמנו מהיעדר התגובה. אולי המטפורה לא הייתה מספיק ברורה, חשב. איך זה שאיש לא הבין שפורטונטו, האורח המפותה לרדת למרתף הסיפור, הריק ממשמעות, אל מותו, הוא מבקר הספרות באשר הוא? בסיפוריו הבאים הפך את המשל יותר ויותר מפורש, ועדיין, איש ממבקריו ופרשניו לא התייחס לפרשנות מאד מתבקשת זו. ובכן, אמר לעצמו, קצת בסיפוק אפילו, מסתבר שהמסר כן הובן…

אחד אחד ניגשו האנשים שהקיפו אותו אל גופו המעוך, החבול, המוכה, בעטו, ירקו והיכו במקל. הכל בשקט טיקסי, חגיגי אפילו. הקול היחידי שנשמע בסמטה היה קול היבבות החנוקות שלו מלווה בצליל האוויר שיצא בשריקה מחזהו עם כל מכה שהוכה. זה נמשך, ונמשך, עד שבעיטה אחת ברקתו החזירה לו את החשיכה הגואלת.

כשהתעורר שוב, הוא היה לבד בסמטה. כל גופו כאב. ידו השמאלית הייתה מכופפת בזווית בלתי אפשרית. את רגלו השמאלית הוא לא היה מסוגל לישר. כל נשימה הייתה מלווה בדקירה עזה. עין ימינו הייתה עצומה והוא לא הצליח לפתוח אותה. נדרשו לו חמש דקות בכדי להתיישב, עוד עשר להתרומם ולהישען על הקיר.

הוא גרר את עצמו פנימה אל הבר וצנח על ספסל מרופד באחת הגומחות. תחילה, איש לא שם לב. אבל אז, אחד אחרי השני, ראשים החלו להיפנות לעברו, לאט, שתיקה החלה להשתרר בבר. ואז, אחד מהנוכחים גיחך, ועוד אחד. אחד סובב אצבע כנגד רקתו, ואט אט הסתובבו הראשים חזרה אל הבר, והמוזג מזג עוד סיבוב.

כשניסה להרים את ידו הימנית ולקרוא למוזג, משך את תשומת ליבו צלצול הפעמונים הזעירים שהיו תפורים על שרוול חליפת הליצן שרק כעת הבחין שבה היה לבוש. הוא הסתכל על רגליו, ודנדון הפעמונים ששמע מעליו גילה לו שלראשו יש מצנפת של ליצן. אז הוא הבין שלא חבורותיו הן אלו שמשכו את תשומת לב באי הבר. באור הקלוש הם לא יכלו להבחין בהן. הבדיחה הייתה עליו.

לפחות, ניחם את עצמו, פגעתי גם אני אל המטרה. מבקרי הספרות שאת חשבון עלבונם המצטבר הוא זה אך שילם, היו ציבור שעל הפגיעה בו לא היו לו חרטות, גם עכשיו. בנגוד בולט לחשבון הנפש שנטה לעשות לאחרונה על אוסף הפגיעות שפגע בחייו בכל הקרובים לו.

אבל אז החלה לפוג השפעת כל אותו האלכוהול ששתה קודם, וכאביו התגברו והפכו בלתי נסבלים. הוא היה חייב עוד כוסית. הוא נפנף חלושות למוזג, והפעם זה הגיע, וגם שם לב למצבו. הוא לא שאל מי עשה זאת, רק הביא לו בקבוק בורבון משלו, וקוביות קרח עטופות במגבת, ושאל אותו למי להתקשר כדי שיבוא לקחת אותו.

היחיד שחשב שירצה לבוא היה המו"ל שלו בניו-יורק, שאליו כיוון להגיע. זה אכן הגיע למחרת, ומצא אותו הלום אלכוהול, עדיין על אותו ספסל, ידו, רגלו, מחצית שיניו וארבע מצלעותיו שבורות. המו"ל פרע את חשבון הבר הלא זניח כלל שנצבר בינתיים, ולקח אותו לבית החולים.

אדגר אלן פו מת מפצעיו שלשה ימים מאוחר יותר.

—————————————————-

את הפרשנות לסיפורי אדגר אלן פו, וסיפור מציאתו מוכה ובבגדי ליצן בבר בבולטימור שלושה ימים לפני מותו, אני חייב להרצאתו של עודד וולקשטיין "הפרשן ומצנפת השוטים: הדרמה של הפרשנות ביצירתם של אדגר אלן פו ופרנץ קפקא" שניתנה במסגרת סדרת ההרצאות "כיצד חושבת האומנות", הניתנת אחת לשבועיים בימי שישי בבוקר, במוזיאון תל-אביב לאמנות. אני רק ניסיתי להשלים את הפערים.

הסדרה היא חלק מסמינר רב שנתי על אמנות, תיאוריה ופילוסופיה בני זמננו הנקרא לעתים "הסמינר הצרפתי" עקב היותו בשיתוף המכון הצרפתי בתל אביב או "הסמינר לפילוסופיה קונטיננטלית" – ענף הפילוסופיה המועדף עלי, אך כזה המוקצה ברוב החוגים לפילוסופיה בארץ.

The Road Not Taken

Two roads diverged in a yellow wood,
And sorry I could not travel both
And be one traveler, long I stood
And looked down one as far as I could
To where it bent in the undergrowth;

Then took the other, as just as fair,
And having perhaps the better claim
Because it was grassy and wanted wear,
Though as for that the passing there
Had worn them really about the same,

And both that morning equally lay
In leaves no step had trodden black.
Oh, I kept the first for another day!
Yet knowing how way leads on to way
I doubted if I should ever come back.

I shall be telling this with a sigh
Somewhere ages and ages hence:
Two roads diverged in a wood, and I,
I took the one less traveled by,
And that has made all the difference.

Robert Frost

:גם להיידגר היה מה להגיד על זהויש גם הגורסים אחרת, ואומרים
And sometimes, the road less travelled, is less travelled for a reason…

השורד האחרון

הוא שרד כבר שתי סלקציות – פעמיים כבר חש בשורשיו את רעידות גלגלי המשאיות שנסעו בדרכי העצים שביער, נושאות עמן החוצה את גזעי חבריו. כבר פעמיים  קלט דרך הקרקע את גלי אותות מצוקה מכל העצים שהמסור החל לחתוך בבשרם, אותות שנספגו במערכת השורשים שלו. אותות שאחריהם נותרו פערים ברשת המודעת והסבוכה עד אין קץ של היער.

הוא ידע בזכות מה שרד – בגלל המום הזה באמצעו, מזכרת משלג כבד לפני עשרים ושש טבעות.

השלג של אותו חורף שבר שני ענפים גדולים בצמרתו דאז. אחרי כן הוא כבר גדל גיבן, מעוות. הצמרת של אז הייתה היום רק בשליש גובהו, אבל הוא ידע, שהחטוטרת המכוערת הזו במרכזו, הפיתול הענקי דמוי המערבולת של סיבי עץ, היא הסיבה שהוא שרד את שני מחזורי הכריתה הקודמים. המנסרה לא חפצה בשכמותו.

הוא גם ידע שזה רק דחה את הקץ. על הגבעה ממול כבר התחילו בחיסול מלא של היער, והוא זכר שאותו שתלו רק מעט אחרי העצים ההם. אז, כשגבה מספיק להשקיף מעבר לשיחים, היו העצים שם רק מעט גבוהים ממנו. אלה החיים, אמר לעצמו, שני דברים ידועים מראש ברגע שתילתך: המקום בו אתה שתול, והעובדה שיבוא יום, ויבוא עליך הכורת.

בעצם, נזכר, הוא יודע יותר מזה. הוא יודע שיום מותו ידוע כמעט במדויק מהיום בו נשתל. לא ידוע לו, אבל ידוע לאלו ששתלו אותו. כי העץ הזה לא גדל ביער בראשית ולא נבט מזרע שנפל ביער. הוא זכר את ימיו הראשונים כשתיל רך במשתלת עצים ענקית, שם נבט מזרע שהונבט בתנאים אופטימליים – אובק בהורמון, אחרי שנטבל בחומצה מדוללת ואוחסן במקרר כמה חודשים. שם בתנאים מבוקרים ומבודדים, הוא הציץ לראשונה מתוך הזרע, גדל והתפתח עד שנלקח אל המקום בו הוא כיום, ושם נשתל, יחד עם עוד כמה מיליוני שתילים זהים לו.

אם להיות פילוסופי, חשב לעצמו (כן, עצים נוטים להתפלסף, לבד ובקבוצה. היער היה מערכת מפותחת ועמוקה של מחשבה, שיכלה לגמד בהיקפה את קהילת הפילוסופים של אתונה), הוא חייב תודה לעובדת היוולדו שם, במשתלה. גם אם המחיר הוא שהוא יישתל כגידול חקלאי ביער מסחרי, וייכרת אחרי מספר קצוב וידוע מראש של טבעות. אם הזרע ממנו נבט היה נופל ביער, הסיכויים היו קלושים, אחד לכמה אלפים, שהוא היה נובט ונקלט. שם במשתלה, שמונה מכל עשרה זרעים נבטו, ומתוכם, תשעה מתוך עשרה הפכו לשתילים שנמכרו לחברת היערנות.

אז מה עדיף, נשאלת השאלה, חיים קצרים אך בטוחים בתעשיית העץ או חיים ארוכים פי עשר ויותר, אבל בסיכוי נמוך? התשובה שונה אם מסתכלים על כל עץ בנפרד, או על היער כולו.  ההבדל העיקרי בין יער טבעי ליער חקלאי היה שהחכמה והידע המשותפים ליער, נשמרים ביער טבעי, גם שעץ כזה או אחר מת. ביער חקלאי, הנכרת לחלוטין בתום התקופה, אין מי שישמר ויעביר את הידע הלאה. יער כאורגניזם יכול לשרוד את מותם של רוב העצים, אבל לא כולם. הוא ידע שלמי ששתל אותו, כגידול חקלאי, כבר לא כדאי להשאיר אותו בחיים מעבר לגודל מסוים. זה מקשה על ההובלה והניסור. יותר משתלם לכרות את כל היער ולשתול יער חדש.

ארבעים טבעות, הזמן שהוא חי עד כה, הן בכל זאת זמן לא קצר – הוא גדל והתפתח יפה בזמן הזה. הוא עדיין המשיך לצמוח, אבל הוא ידע שהוא יכול להמשיך ולגדול כך, בקצב קצת יותר איטי, ולאגור כשש מאות טבעות בגזעו.  אלא שעצים לא נוטים לבזבז זמן בצער על הבלתי נמנע. העץ קצת התנחם במחשבה שאם יכרתו את כל היער הזה וישתלו במקומו יער חדש, יהיה בכך לפחות סיכוי מסוים שיהיו לו סוף סוף צאצאים. עד כה, בכל פעם שהיערנים עברו ביער ואספו זרעים, הם פסחו עליו – אולי חשבו שהמערבולת באמצעו היא פגם גנטי כלשהו, ולכן לא כדאי להרבות את זרעיו. הוא ידע שבקרקע סביבו יש כמה אלפי זרעים שהוא השיר, וביום שאחרי שיכרתו אותו, אחרי שצמרתו תפסיק להסתיר את השמש מהקרקע שסביבו, יש סיכוי שכמה מהם ינבטו, ואולי יצליחו להתחרות בשתילים המבוגרים מהם שישתלו סביב המקום בו הוא עומד כרגע. אולי. הוא היה שמח אם היו לו צאצאים, והוא ידע שאלמלא אותו שבר, אז לפני עשרים ושש טבעות, היה גדל זקוף ותמיר כמו כל שכניו.

אלא שלא הייתה לו דרך להעביר את המסר הזה לאותם יצורים, "חסרי שורשים" כינו אותם העצים, שהסתובבו פה ביער וליקטו זרעים להרביה.

כל אותו הזמן הוא תהה איך הם מצליחים לתקשר אחד עם השני, אותם יצורים ננסיים ופעלתנים. הם הרי לא נשארו מספיק זמן במקום אחד בכדי להכות שורש, ובלי שורש, אי אפשר הרי לקלוט את דברי העצים האחרים. איך אפשר לתקשר בלי מערכות שורשים החופפות זו את זו, אפילו נוגעות לפעמים, בכדי לספוג מהקרקע את המסרים שקודדו בחומרים שבני מינך החדירו לתוכה ולהבין מה הם אומרים? איך חסרי השורשים מתקשרים, אם אין להם מערכת שורשים? הוא שאל את השאלה את שכניו לרשת התת קרקעית הזו, אבל אף אחד מהם, גם הוא לא הבין איך זה עובד. אבל הם כן היו מתואמים זה עם זה, חסרי השורשים האלה, אפשר היה להבחין בקלות שפעולותיהם מתואמות. השאלה עברה הלאה, והתשובה חזרה מהר, תוך כמה חדשים ספורים – גם העצים האחרים שאתם יש להם קשר, גם הם לא מבינים את זה. תעלומה.

העצים החליפו תובנות זה עם זה, וחשבו יחד כל הזמן, חברותה של ממש. בלי וויכוחים – התקשורת הייתה איטית מדי לוויכוחים, אך מהירה מספיק ומפורטת מספיק להעברת המחשבות העמוקות ביותר, שהתפתחו על פני עשרות טבעות של עמידה רגועה ומדיטטיבית במקום אחד. אלו ששרדו את הכריתות הקודמות שימרו בגופם את גוף החכמה הזה, והשכילו לפתח מערכת שרשים שגישרה על פני הפערים שהכריתות הקודמות פערו ברשת. הידע נשמר אחרי כל גל של דילול וכריתה, אבל זו כבר לא הייתה חכמת ההמונים, אלא חכמת המעטים. היער המשיך לחשוב יחד ולהתקדם, אבל היו אלה רק הניצולים, מבוגרים כולם ומחוברים ברשת דלילה, שהמשיכו בחברותה. כל אחד מהנותרים חכם יותר, אבל היער כולו, היטפש אחרי כל מחזור כריתה. אלא שאחרי שהיער הזה ייכרת כולו,  גוף החכמה הזה יאבד לגמרי.

החלק התחתון של הגזע ומערכת השורשים של העצים שנכרתו הושארו בקרקע, חומר הזנה לעצים שיבואו במקומם, אבל הוא מעולם לא הצליח לתקשר עם אותם עצים כרותים. הם הפכו חסרי תודעה, צמח. גם הוא, כשכבר לא יוכל יותר להפוך את קרינת השמש לעלים, ענפים, גזע, ייעלמו כל המחשבות שחשב ואגר בחייו. וזה – יהיה המוות האמתי. העצים ידעו שהנפש והגוף, חד הם. דואליזם לא הייתה אמונה רווחת בקרב העצים שהוא הכיר.

עצי היער כבר הכינו את עצמו למוות הידוע מראש. הם ניסו שוב ושוב לדבר עם העצים שביער מצדו השני של הכביש, אך בניגוד לדרכי העצים שעברו ביער ושימשו את חוטבי העצים להוציא את העצים שכרתו, המצע שעליו נסלל הכביש חסם ביעילות את מערכת השורשים שלהם, ואת התשדורות הכימיות שנשאו. כל הידע, כל התובנות שאגרו, עמדו לרדת לטמיון.375px-Tetradrachm_Athens_480-420BC_MBA_Lyon

ואז קרה נס. כנראה שמינרבה, אלת החכמה ופטרונית העצים, שלחה את שליחיה ליער, לסייע בשימור חכמת היער. זוג ינשופים מנומרים הגיע בדאייה מיער סמוך ובנה לעצמו קן בסבך המפותל של הסתעפויות הענפים שמעל ה"מום" של העץ, מעל המערבולת. הינשופה, הטילה ביצים בקן, והם דגרו עליהם, ובקעו גוזלים. והוא הבין שיש לו סיכוי. הוא ידע מהניסיון הקולקטיבי של היער שעצים שבצמרתם קיננו הינשופים, לא נכרתו, אף שהיו ישרים וגדולים דיים להכרת. השאלה הייתה רק אם יבחינו בקן לפני שהטרקטור עם המשור יגיע אל הגזע. היער ידע שחסרי השורשים מחשיבים את נוכחות בעלי הכנפיים האלה, אך מעדיפים לא להבחין בנוכחותם עד שמאוחר מדי. אצלו, הגוזלים לא ידעו לעוף עדיין, והוא ידע שאם ייכרת, לא יוכלו להימלט.

והנה, הגיעו שוב חסרי שורשים ליער, חסרי שרשים מסוג אחר, שלא באו לכרות. הם הסתובבו ביער, והסתכלו למעלה, ואפילו טיפסו על חלק מהעצים כדי להיטיב ולראות. הם ראו אותו, והם ראו את הקן שעליו. ותקעו שלט גדול בבסיס הגזע שלו, כדי שגם חסרי השורשים האחרים ידעו. והקימו אוהל ליד בסיס הגזע שלו, ואחד מהם נשאר שם לישון ולשמור עליו. בנקודה זו, העץ החל לפתח תקווה של ממש.

העצים שסביבו סיפרו לו על הכאב שחשו כשחסרי השורשים החדשים האלה נעצו מסמרי ברזל גדולים בחלק מהם. הם לא כעסו, הם ידעו מניסיון היער שזה נעשה במטרה להקשות על כריתתם, שהיו כמה עצים שניצלו בעבר בזכות זה, כאשר המסור נשבר על מסמרי הברזל האלה. והחלו כולם להעביר אליו, בעל הסיכויים הטובים ביותר לשרוד, את מאגר הזיכרון הקולקטיבי שלהם.

שתי טבעות אחרי כן, הוא אכן היה היחידי שנשאר לעמוד, זקן השבט. סביבו היה יער של שתילים נמוכים, שלא הגיעו אפילו אל קרסוליו. הוא ניסה לדבר אתם, אבל הם עדיין לא היו בני שיח, מערכות השורשים שלו אמנם נגעו במספר ממערכות השורשים שלהם, אבל הם עדיין לא פיתחו מערכות שורשים מפותחות מספיק כך שהן יחפפו זו את זו ויאפשרו להם להתעורר כאורגניזם שלם. הם עמדו שם, שקועים כל אחד במחשבותיו הבוסריות, לא מודעים עדיין לעושר המזומן להם כאשר יהפכו חלק מיער חושב ומתקשר.

גוזלי הינשופים כבר מזמן עפו מהקן, ומזה זמן הקן עמד נטוש. חסרי שורשים לא הסתובבו ביער – הם לא רצו לרמוס את השתילים הטריים עדיין, ולכן הוא היה רגוע, עד כמה שעץ יכול להיות רגוע. אל תתנו לחיצוניות להטעות אתכם, עצים הם יצורים מאד יצריים.

חמש טבעות אחרי כן, הוא כבר שיתף את כל שהיה אצור בגופו. לחכמת הדור הקודם של היער היה גיבוי, והייתה המשכיות. העצים הצעירים בעלי חמש הטבעות, ינוקות של ממש, שהשקיעו את רוב מרצם במרוץ אל השמש, לא היו פנויים עדיין לשמש לו חברותה לבירור הרעיונות אותם רצה לברר, והוא הרגיש בודד. אבל לפחות כבר החלו לתקשר אחד עם השני, החלו להיות מודעים לכוחו של השלם.

הם לא ישכחו את מה שהעביר להם, אלא שבשביל שלא לשכוח, היה עליהם לשרוד, ובשלב זה של חייהם, לשרוד פרושו היה לא לצמוח לאט מהאחרים. לא להישאר בצל. הוא הוטרד בימים אלה בעיקר מהמחשבה על  שרידות חכמת היער אחרי מחזור הכריתה הכללי הבא, וזה הטריד אותו הרבה יותר מהאפשרות שהוא עצמו ישרוד, או מהעובדה שאף אחד מהעצים הצעירים שהקיפו אותו לא היה צאצא שלו. זרעיו שנבטו, ולא מעט אכן נבטו, לא עמדו בתחרות.

הוא קיווה שהמערבולת תמשיך לשמור על שלמות גופו גם במחזורי הדילול הבאים, ושבמחזור הכריתה הכללית הבא, הוא יהיה מספיק גדול ומפואר עד שיחוסו עליו ואז יוכל לשוב ולמלא את התפקיד של זיכרון הדור, שמילא במחזור הקודם. היו על הגבעות הסמוכות כמה ענקים כאלה, בעלי מאות טבעות, שגודלם הגן עליהם.burl

הוא שרד עוד מחזור אחד של דילול היער, אבל אז הגיע סופו. דווקא המערבולת שהגנה עליו, היא שהביאה למותו. שלושה חרשי עץ שהסתובבו ביער, נעצרו לידו והביטו בהתפעלות – לא בפאר אמיריו, אלא דווקא במומו. עניינם היה במערבולת, שכעת הייתה כבר ברבע התחתון של גזעו. הם חיפשו בדיוק את הפגימה הזו, burl בשפתם. פיתולי הסיבים האקראיים שהפכו את גזעו לחסר תועלת לנגרות, היו בדיוק מה שיאפשר להם לעצב חפצי עץ מדהימים ביופיים בדיוק מהחלק הזה בגזע שלו.monticola bowl

אלא שכדי להשיג את החלק הזה שלו, יהיה עליהם להסיר את כל מה שמעליו. והוא ידע שהוא לא יתאושש מכריתה שכזו. אחריה, הוא כבר יהיה נמוך משכניו, ויפסיד במרוץ אל האור. הוא לא יצליח להוציא ענפים חדשים ולהשתקם בזמן שייקח לשכניו לכסות בצל את הגדם שלו ובכך, לקחת לעצמם את משאב השמש ממנו ניזונו.

phil-cutting-burl

כשהמסור החל להתקרב אל גזעו, העץ כבר היה מפויס ומנוחם. מותו שלו היה חסר משמעות, אחרי שהספיק להעביר את זיכרון הדור שלו הלאה. מחשבה של דור שלם של עצים שרדה בזכותו, והדור הצעיר כבר היה מבוגר דיו לקחת את זה הלאה, ובמשך עוד עשרים טבעות לפתח את הרעיונות ואת המושגים שהוא הותיר להם.

אם רק ידעו חסרי השורשים מה עומד על כף המאזניים,  אין ספק שהיו משאירים עץ אחד או יותר ביער בכל מחזור של כריתה, שיהיה מי שיעביר את הידע מדור לדור. אבל לא הייתה לו דרך לדבר אתם – אין להם שורשים.

אגב – יש חסר שורשים אחד שקצת יודע, ואפילו הרצה על זה ב TED.

מותו של סוכן

יד נגעה בכתפו. שלמה התעורר וראה את יוסי ודני, עם נשותיהם וילדיהם, מקיפים את מיטתו.
היה משהו מוכר בתמונה הזו, ותוך ששקע בחזרה לדמדומי סף ההכרה שבהם היה שרוי כבר יותר משבוע, ניסה להיזכר איפה הוא ראה את התמונה הזו קודם.

שוב מגע יד בכתפו, וטלטול. הוא התעורר, ונזכר. כך הם היו כולם מסודרים סביב מיטת אשתו, הראשונה, ביום האחרון לחייה, לפני יותר מעשרים וחמש שנים. אז, הם הופיעו פתאום, אחרי שנעלמו מחייהם לחלוטין כמה שנים קודם. כאילו זומנו על ידי צחנת המוות שאפפה את אשתו אז, בימים שלפני מותה, אותה צחנה שהוא פתאום הריח, גם פה בחדר.

הביקור ההוא נגמר רע. הוא היה הבסיס לטענתם שאמם ביקשה להוריש להם את ביתו. למרות שאשתו כבר הייתה מורדמת ומונשמת באותו ביקור, ולא חזרה להכרה עד מותה, טענו דני ויוסי בבית המשפט שעליו למכור את הבית הזו בו גדלו ושבו הוא עדיין גר אז, ולחלק את התמורה ביניהם, כי כך בקשה אמם על ערש דווי. גם נשותיהם העידו שכך שמעו במו אזניהם. שלמה כמעט והפך חסר בית, אבל בית המשפט קיבל את צוואתה הכתובה ששלמה הציג.

מאז אותם דיונים בבית המשפט ועד היום הוא לא ראה אותם. לא את דני, בנה מנישואים קודמים, ולא את יוסי, בנם המשותף. גם את ילדיהם לא ראה מאז אותו יום.

והנה הם כולם שוב כאן, מסודרים פחות או יותר באותו הסדר אבל בהרכב מורחב, סביב מיטתו. ילדיהם כבר מבוגרים וחלקם כבר נשואים, והביאו עמם גם את בני ובנות זוגם, וגם נכדה, ג'ינג'ית עם צמות, שעל קיומה אפילו לא ידע.

אז מסתבר שמצבו אכן קשה. כה קשה עד שהריח, ריח מותו הקרב, הגיע לנחיריהם, היכן שהם לא גרים בימים אלה. הוא שם לב שהפעם הם לא חוזרים על טעותם מאז, בעת גסיסת אשתו – הוא לא החמיץ את נוכחות הצלם המתעד את המתרחש במסרטת וידאו, וגם היה לו ברור לאן השיחה הולכת.
אבל לא היה לו כוח להתנגד, וגם לא היה לו אכפת. כבר לא היה בו כעס עליהם – הוא כבר היה מעבר לכל הרגשות האלה. הוא רק רצה שיזכרו אותו לטובה, לפחות לזמן מה, עד שיגלו שמאמציהם היו לריק, שהקופה ריקה.

"כן, בטח שאני רוצה להשאיר לכם משהו" ענה לשאלה, הרטורית משהו. "יש מספיק לכולם…". כך הרי גם  הבטיח בזמנו לרות, אשתו הנוכחית, שלא נכחה בחדר. שמיד אחרי הליכתה לקפטריה, הופיעו בחדר שני ילדי אשתו הראשונה על משפחותיהם. שלמה לא היה מטושטש מכדי לשים לב גם למקריות לא מקרית זו.

הוא היה אמנם מטושטש מהתרופות, מהעדר הספיקה של ליבו, מקריסת המערכות הכללית בגופו. אבל לא מטושטש מספיק לשכוח שהתשלומים שחברות הביטוח מעבירות לו מתוך הפרמיות של האנשים שביטח בימיו כסוכן ביטוח, הלכו והצטמקו. שאם ישרוד את התקף הלב הנוכחי, לא תהיה לו דרך להמשיך ולהסתיר את הדברים מאשתו. שאין לו שום חסכונות, ורכושו העיקרי בחיים הוא הדירה שבה הוא גר כעת עם רות, שאת עלות רובה היא שילמה, ותצטרך להמשיך ולשלם הרבה שנים אחרי שילך.

הוא ניסה להסביר להם את כל זה, להגיד שבעצם יש לו רק חלק בהדירה אף שהשכיל לרשום את כולה על שמו. שהוא מאד היה רוצה להשאיר להם משהו, אבל קשה לו. וגם קשה לו לדבר ולהסביר. אבל הם היו כל כך נחמדים אליו, ואשתו של יוסי חבקה את כתפו, והנכדה שאת שמה לא ידע טיפסה על מיטתו נישקה את לחיו, ודני שאל אותו אם ירצה אולי כוס מים. ולפתע, תחת כוס, שם עט בידו, ודף נייר תחת לעט, וביקש ממנו רק חתימה אחת קטנה, "כפי שסיכמנו". ובנו יוסי הופיע פתאום עם שני אנשים ששלמה לא הכיר, וגם הם חתמו, והצלם צילם.

והחדר היה פתאום ריק.

כשרות חזרה, לא סיפר לה על הביקור. לא היה לו כוח להשיב על השאלות שידע שתשאל, השאלות  שלא רצה לשאול בעצמו. כמו "למה עכשיו?", ו"מה בדיוק קרה פה בזמן הביקור?". היה לו ברור שאם קרה פה משהו, קרה משהו שהוא הפרה ברורה של אותן ההסכמות המפורשות והמובלעות שהפכו אותו לבעלה של רות לפני עשרים שנה.

היו לו ממילא רגשי אשמה על ההתרחקות הזו מילדיו, שאמנם החלה שנים לפני מות אמם, אך בעקבות המשפט הפך לקרע. בדיעבד, שלמה לא היה יכול להאשים את בניו על שלא הבינו למה הוא לא מסייע להם כספית כמו שחשבו שהוא מסוגל – כבר אז עמל קשה לטעת בכולם תחושה של היותו הרבה יותר מבוסס כלכלית מכפי שהיה באמת. זה היה חשוב לעבודתו כסוכן ביטוח, וכנראה שדי הצליח בכך – להראות מצליח.

כשהופיעה רות בחייו, הקרע בינו ובין בניו הפך לנתק בלתי הפיך. כאשר הוא מכר את ביתו באזוּר, ועבר לדירתה השכורה של רות בתל אביב, הוא לא חילק את הכסף ממכירת הבית בין ילדיו. הפעם, הייתה זו רות שהתנגדה. אולי, חשב, אפשר להגיד שהקרע היה גם קצת באשמתה? אולי זה לא נורא שילדיו יקבלו מעט מהמעט שישאיר אחריו, גם אם זה בניגוד להסכמות שבינו לבינה?

במצבו כבר לא ראה צורך להשלות את עצמו לגבי ההסכמות האלה. רות, בת חמישים כשהכירו, גרושה מבעל אחד ואלמנה מבעל שני, חיפשה בן זוג כמה שנים, ומצאה את שלמה: מבוגר ממנה, חולני, לא משכיל. אמנם יליד ברלין, אבל ממשפחה פולנית – מין "אוסט-יודה" מזרח אירופאי כזה, לא "מרכז אירופאי" כפי שהיא רואה את עצמה. שלמה גם ראה את תמונות בעליה הקודמים, וידע עם מי היא כל הזמן משווה אותו, הבין בדמותו של מי היא מנסה לעצב אותו מחדש.
לא בהצלחה גדולה, אמר לעצמו, בכל זאת – אדם בשנות השישים לחייו… אבל הוא היה חייב להודות שאת העובדה ששרד עד כה הוא חייב לזה שהיא לקחה אותו לידיים, כפרויקט, לעובדה שהוריד משמעותית במשקלו בזכותה והחל לאכול בריא, שהיא לקחה אותו לרופאים, וטיפלה בו, ובפועל, האריכה את חייו בעשר שנים לפחות.

הוא ידע, שבעיניה, הוא לא היה מציאה אלא פשרה. משענת שעליה קוותה שתוכל להיסמך בזקנתה, חמרית לפחות. אלא שרות הולכת לגלות בקרוב עד כמה הייתה זו "משענת הקנה הרצוץ". כי כאשר הוא כבר לא יוכל לתווך בינה לבין מצב חשבונות הבנק שלהם, כשהיא תאלץ לקרוא את דפי החשבון בעצמה במקום "לתת לו לטפל בדברים", היא תגלה את העובדות.
היא לא הולכת לזכור אותו לטובה אחרי שתגלה את עומק ההונאה. בטח שלא כשתצטרך לריב עם בניו על הפירורים.

אבל הרי הם חיו יחד חיים נוחים למדי בסך הכול, אמר לעצמו. הם הרי כן נסעו להם בעולם – ככל שמצב ליבו אפשר זאת, ונפשו פה ושם, והלכו יחד לקונצרטים, גם אם ישן בהם שנת ישרים. והיי, בסופו של דבר הם חיו יחד יותר שנים מסכום השנים שרות חייתה עם שני בעליה הראשונים גם יחד.

גם זה משהו, חשב לעצמו בסיפוק, בדיוק כשלבבו הפסיק לפעום.

הפקעת

בצלאל טווה את הפקעת אט אט, על פני שנים, מעץ ומתכת, נייר וגומי, פלסטיק וזכוכית.

המעטפת החיצונית החלה כעץ ארז אי שם בארץ אחרת, צפונה מכאן. העץ הפך לארגז שנבנה ביד גסה להכיל את אוצר החפצים שמשפחה אחת לא ידועה, לא יכלה נפשית להשאיר מאחור, שם באותו המקום המוכר וכבר לא אהוב שאותו עזבו. פעם קראו לארגז כזה "ליפט", ולתקופה של כמה שבועות, באנייה בדרך למקום ההוא, שם בלבנט, הוא הכיל את כל עולמה החומרי של אותה משפחה.

בצלאל רכש והעמיד את הליפט בקצה החצר, סמוך למספר סככות שהכילו אוסף מפואר של גרוטאות. עם הזמן הוא הוסיף לו כיסוי של נייר זפת שהפך אותו עמיד לגשם, ואחרי עוד כמה שנים, גם כיסוי של  לוחות פח גלי, עם כמה בלוקים עליהם, כדי שהכיסוי לא יעוף ברוח. מרופט, אך יעיל. D1000024

אורחים כמעט ולא נכנסו לליפט. רובם ממילא לא יכלו לזקוף בו את קומתם – הליפט הלם במדויק את שיעור קומתו של בצלאל. ואז הוא החל לעבות את הפקעת – הנפח הפנימי הפנוי התמעט אט אט, ככל שהוא הפך את הליפט לחלל שאליו היה רק הוא יכול להיכנס.

בצלאל, איש נחבא אל הכלים, הפך את הליפט למקום בו יוכל להיחבא אל כליו.

סביב הכיסא שבמרכז החלל ושולחן העבודה הזעיר שלידו נפרשו, כלפי מטה וכלפי מעלה וכמעט בשלוש מאות ושישים מעלות מסביב (פרט למעבר צר אל הדלת), מגירות קטנות וגדולות ובהן ברגים, מסמרים ואוסף של אביזרים שונים ומשונים שרק בצלאל ידע מה תפקידם. כלי עבודה, רובם ידניים אך גם חשמליים, היו תלויים מכל עבר בהישג יד על לולאות של חבל וחוטי ברזל. אחרי שמדחס אויר נטווה גם הוא אל תוך הפקעת יחד עם שני מכלי אויר ומיכל גז אחד, גם כלי עבודה המופעלים באוויר דחוס התווספו אל החלל הצפוף ממילא, והותירו מקום, בקושי, רק לגופו הצנום.

כלי עבודה היו הדברים היחידים שבצלאל הרשה לעצמו לרכוש רק לצרכיו הוא. ואיכשהו תמיד היה צורך, וגם נמצא מקום, לעוד כלי חדש. פה לא היה בצלאל  צריך לקבל את אישורו והסכמתו של איש, או ליתר דיוק, אישה. זו הייתה הטריטוריה שלו, לגמרי.

כשפרש מעבודה, הפקעת הייתה כבר מושלמת – הממלכה הפרטית שלו בה אף אחד לא אמר לו מה לעשות, בה לא ניהלו אותו. מערכת היחסים הזוגית שלו הייתה אמנם רבת שנים ואוהבת, ובכל זאת, ה"פקעת" הייתה עבור בצלאל כאותה ממחטת אף מיתולוגית של הנשיא חיים וייצמן, זו שעליה אמר בזמנו שהיא המקום היחידי בעולם אליו מותר לו לדחוף את אפו…

יותר משהיה הליפט דומה לפקעת, שממנה בוקע הגולם ועף כפרפר אל העולם, הוא היה דומה לאותה הקונכייה, זו שסרטן הנזיר מאמץ לעצמו, קונכייה אליה הוא ניכנס וממנה הוא יוצא כרצונו, יצור ביישן ועניו שכמותו. אלא שסרטן הנזיר לא ממש מתאים את הקונכייה שהוא מוצא לצרכיו. בצלאל לעומת זאת שכלל ושכלל את הקונכייה שלו עד שהוא והיא כמעט והפכו יצור אחד, סייבורג רב זרועות ומכשירים, עתיר יכולות וכישורים, סייבורג המוכמן היטב בתוך מעטפת העץ מוכתמת השנים שאותה בצלאל משח מבחוץ, אחת לשנה, בשמן מנוע משומש של רנו 12.D1000015

הסייבורג הזה, השילוב הסימביוטי של בצלאל והמכשירים שהקיפו אותו, שהיוו המשך ישיר של זרועותיו, הפיק מפעם לפעם גם תוצרים – תכשיטי כסף יפיפים, עשויים בקפידה ובטעם. אלו היו ההוכחה שבתוך תיבת העץ המהוהה רחשה פעילות יצירה סמויה מן העין, שקרו שם דברים, שבצלאל נכנס לשם לא רק לחפש שקט ומסתור.

ואז התרוקנה הפקעת. תחילה נטש אותה בצלאל. הוא התכווץ והתכווץ, עד שעבר למקום יותר הדוק והרבה יותר שקט. ואז החלה הפקעת לאבד עובי, מהפנים כלפי חוץ. קולפה לה המעטפת הפנימית של הפקעת, וארסנל הכלים המפואר ממנו הורכבה חולק בין מחותניו של בצלאל שגם ברגים ומסמרים לא יחסרו להם להרבה שנים.

הפקעת החלולה והמדולדלת נשארה מיותמת בקצה החצר. איש כבר לא צבע את חיצוניותה בשמן מכוניות משומש מדי שנה. אחד מצירי הדלת נתלש, והדלת נשארה פתוחה ותלויה על ציר יחיד. עץ הלימון העתיק שלידה כיסה אותה אט אט בענפיו, ולימונים שנשרו באין קוטף ניקדו את הקרקע שסביבה בצהוב זרחני.

כמה שנים אחרי כן, הגיעה משפחה נוספת, מארץ אחרת, שהחליטה לבנות לעצמה בית נוסף, בלבנט, למקרה ש…והפקעת כבר לא הייתה שם יותר, התפרקה והתפוררה מנגיעת אגב של כף הדחפור שמחק את הנוף שבצלאל השאיר מאחור.

תקווה

לפני כמה חדשים, סתם, חיפשתי בפייסבוק את הילדים שאתם למדתי בבית הספר היסודי. את חלק מהבנים מצאתי, אבל לא מצאתי אף אחד מהבנות.

טוב, אמרתי לעצמי, עברו הרבה שנים. הילדות של אז הן כנראה כבר נשואות, בטח כבר עם ילדים. ועכשיו יש להן שם משפחה אחר.

חבל שרק ל"בנים" נשאר השם, לא ל"בנות".  כלומר, לא לבנות שמתחתנות. נכון, לא חייבים להתחתן, ובעצם גם אם מתחתנים, לא חייבים להחליף את שם המשפחה. יש לא מעט נשים שנשארות בשם משפחתן המקורי, או שמוסיפות לשמן המקורי מקף ואחריו את שם משפחת בן זוגן. אבל כנראה שהנשים שפעם היו ילדות בכיתה שלי בבית הספר היסודי דרור, לא עשו כך. או שהן לא בפייסבוק (כן, יש כאלה…) או שהן כבר לא חיות בארץ, או שהן כבר לא חיות.

בספרד זה אחרת. שם כל ילד מקבל את שמות המשפחה של שני הוריו. אלו בתורם קיבלו את שמות המשפחה של שני הוריהם גם הם, כך שאתם מבינים שיש לספרדים שמות משפחה מאד ארוכים, שהם משתמשים בפועל רק בזנב שלהם.

אצל היהודים בספרד, זה לא היה כך. עד שאיזה קיסר אוסטרי במאה ה 17 החליט שיהודים צריכים שמות משפחה כדי שאפשר יהיה לרשום אותם באזרחים, לא היו ליהודים שמות משפחה. הם נקראו על שם האבא, למשל בן-משה או בן-יעקוב. או לפעמים, דווקא על שם האימא, או הסבתא. וכך הם נרשמו במרשם האוכלוסין על פי הצו הקיסרי, ומאותו הרגע, השם נשאר קבוע מדור לדור, בצד של הגברים כמובן.

שם המשפחה שלי, גיליתי לפני כמה שנים, משמר את זכרה של אשה.

והיא עוד ענתה לשם תקווה, תתארו לכם.

היא חייתה בספרד, כנראה, לפני יותר משש מאות שנים. משפחתה, שהיא גם משפחתי, נקראה על שמה: אספרנסה, תקווה בספרדית. מעכשיו פשוט אקרא לה תקווה.

בן זוגה של אחותי הכותב לעתים לכתב העת לילדים "עיניים" (גילאי 6-13) חשב שסיפורה המדומיין של אותה תקווה יכול להתאים כסיפור לגיליון הבא של עיניים, שנושאו יהיה "תקווה". גרסה מעט שונה של הסיפור שכאן לא נראתה לעורך מתאימה לעיתון, ולכן הסיפור מוצא עצמו פה. העורך כאן פחות בררן 🙂

ניסיתי לדמיין לעצמי את אותה תקווה ואת סיפור חייה,  כבסיס לאותו סיפור שלקחתי על עצמי לנסות ולכתוב. ולכן אולי יצא שחלמתי עליה לא מזמן. בחלומי היא נראתה בדיוק כמו שנראתה סבתא שלי. אישה נמוכת קומה, לא צעירה, עדינה למראה, אך שולטת במשפחתה ביד רמה ובסמכותיות, ומנהלת את ענייניה  בתבונה.

תקווה הקדמונית בספרד של ימי הביניים, בנגוד לסבתי אתל במהלך מלחמת העולם השנייה, לא איבדה תקווה במצבים קשים. כמו סבי לודוויג, היא הבינה שתקווה לא תגיע מלשבת על התחת ולקוות שיהיה טוב. שיש צורך ביוזמה ובפעולה כדי לגרום לכך שתהיה תקווה.אספרנסה

יתכן שמשפחתי נקראת על שמה בזכות התושייה והנחישות שהיא גילתה, בסביבה עוינת ששאפה להשמיד אותה ואת משפחתה. כי היא הצילה את כל משפחתה, פעמיים.

מלמדים בבתי הספר שהשנה בה גורשו היהודים מספרד (וגם קולומבוס "גילה את אמריקה") היא 1492 אבל שיעורי ההיסטוריה מפשטים את הסיפור.

כי באותה השנה, 1492, קולומבוס לא באמת גילה את אמריקה. הוויקינגים, והסינים "גילו" אותה קודם. והאינדיאנים גילו אותה כמה עשרות אלפי שנים עוד קודם. גם בספרד, רדיפות היהודים התחילו הרבה קודם, וכבר כמה שנים קודם הכריחו את רוב היהודים להתנצר או לעזוב. אבל גם את המוסלמים, שמהם היו שם יותר.

אבל ההיסטוריה היא ממילא, במידה רבה, "סיפור", שבדרך כלל מספר אותו הצד המנצח. פה, אני הצד המנצח, ששרד, אולי בזכות אותה תקווה קדמונית. אז הנה ה"היסטוריה" המדומיינת שלה, טובה לא פחות מהרבה היסטוריה שמלמדים אותנו.

חלמתי שתקווה, אז ראש המשפחה אחרי שבעלה נפטר בגיל צעיר יחסית, הבינה מוקדם יחסית שאין ליהודים עתיד בספרד, גם אם יסכימו להתנצר כפי שדרש המלך פרננדו השני. במקום להמתין ולראות מה יקרה, היא כינסה את כל המשפחה, גברים ונשים כאחד, וביחד הם החליטו להגר. כיוון שייצאו ביוזמת תקווה, לפני היציאה ההמונית הכפויה של היהודים, הם הצליחו למכור את רכוש המשפחה במחיר סביר שאפשר להם התחלה חדשה במקום אחר. וכך, כל המשפחה בראשות תקווה, כמה עשרות אנשים, הפליגו יחד באנייה אל העיר נאפולי. היום בדרום איטליה, אז חלק מממלכת ספרד.

תקווה צדקה. גם התנצרות היהודים לא הספיק לשליטים ולכנסיה הקתולית, וכמה שנים יותר מאוחר, ב 1492, הם פסקו שהיהודים "מטמאים" את שכניהם הנוצרים, וגרשו את כל היהודים, גם את רוב אלה שהתנצרו. גם היהודים מדרום איטליה גורשו.

דמיינתי לי את תקווה, בנאפולי, עדיין בחיים אבל כבר מאד זקנה, בזמן הגרוש. גם שם באיטליה היא פעלה כדי ליצור, באופן פעיל, תקווה למשפחתה. אחרי ששמעה שמלך הונגריה מחפש אנשים עם ידע ביצור משקאות חריפים, ציוותה על שלושה מנכדיה לצאת לעבוד וללמוד את המלאכה ביקבים באזור.

כאשר הגיע הגירוש, אותו חזתה מראש, כינסה תקווה את המשפחה המורחבת, ואמרה להם שלשם, להונגריה הרחוקה צריכים בני המשפחה לעבור. כבר מאד זקנה וחלשה בגופה,  אבל עדיין שולטת ברמה בגורל בני משפחתה, שבמצוותה הם שוב מעמיסים את מיטלטליהם על עגלות, ויוצאים לנסיעה הארוכה אל צפון מזרח היבשת האירופית, שוב נודדים אל הלא נודע. שוב עוקרים את עצמם ממקום מוכר, בתקווה לעתיד טוב יותר.

ותקווה? היא העדיפה להישאר. לא היה לה את הכוחות לעקור שוב. אבל המשפחה לא הייתה מוכנה להיפרד מזו שבתבונה כה רבה ניהלה את חייהם כל כך הרבה שנים, מזו שנתנה להם את התקווה.

באחת העצירות, אי שם במעלה הרי הדולומיטים המפרידים בין איטליה לחבל הארץ שהיום נקרא אוסטריה, פנה נכדה שנהג בעגלה אליה בשאלה, וסבתו ששכבה שם על ערימת שמיכות, מכורבלת בשמיכת צמר עבה, כבר לא ענתה לשאלתו. היא נפטרה בשלווה, בידיעה שבני משפחתה בדרך למקום בטוח.

שם, בהונגריה, שנבלעה עם השנים בממלכה האוסטרו-הונגרית, "אספרנסה" הפך עם השנים ל"שפרינצה" – הגרסה האשכנזית של השם, ועם השנים השתבש עוד והפך ל"שפרינצק", ל"שפרונץ" ולעוד מספר שמות דומים.

פה בישראל, שם משפחתי השיר מעליו את מחצית אותיותיו והפך שם עברי שפירושו "חכמה" ולא "תקווה". הייתי אולי צריך פשוט לחזור לשם המשפחה "תקווה" כאשר הלכתי לפני הגיוס לצבא למשרד הפנים ושיניתי את שמי לשם עברי. אלא שאז עוד לא הכרתי את הסיפור הזה – זה שעכשיו, גם אתם מכירים.  למרות השינוי, זכרה של תקווה עדיין טמון שם, עמוק בתוך שם המשפחה שלי, ויש לי תקווה שגם ילדי וילדיהם הם ימשיכו לשאת את זיכרונה של תקווה עוד שנים רבות.