"תמר"

"לַמַה את מחכה?", צועקת סימה, בזמן שתמר אוחזת בכסא הגלגלים שלה בלובי של בית החולים והן מחכות למעלית שתחזיר את סימה למחלקה הפנימית בקומה השישית. המעלית  מגיעה, הן נכנסות, הדלת נסגרת, המעלית מתחילה לעלות ואז: "לַמַַה אנחנו פה?" סימה צועקת, "קחי אותי מפה, מיד". ומיד אחרי כן: "את חמודה".

כל הזמן ככה, לסירוגין:  "תפסיקי!","את חמודה", "את מפילה אותי!", "את חמודה". גערות וקללות מתחלפות בחנופה. תמר מנחשת שסימה מבינה איפה שהוא, בהכרתה המטושטשת, שהיא כל כך תלויה בה. שסימה אולי גם מצטערת ומנסה להתנצל, על התקפי הקללות והמכות.

בעצם קוראים לה בטי. אבל סימה, המעסיקה שלה, קוראת לה "תמר" בדיוק כמו שקראה לשלושת המטפלות הפיליפיניות שקדמו לה. סימה לא שמה לב שהמטפלות שלה מתחלפות, אף ש"תמר" הנוכחית, כלל לא דומה לקודמתה. הנוכחית נבחרה בגלל מבנה גופה החסון, עכשיו שסימה כבר לא מסוגלת יותר לעמוד וצריך להרים אותה ממיטתה אל כסא הגלגלים.

"תמר" מצידה, קוראת לסימה "אמא". לאמא שלה, לא יצא לה לקרוא כך. אמא שלה יצאה לעבוד במדינות המפרץ כשבטי הייתה בת שנה ואיש לא שמע ממנה יותר. אבל כך אולצה בעבר לקרוא לחמותה, וכך גם קראה לשתי המטופלות הקודמות שלה. כך לימדו אותה בקורס הסיעוד.  "אמא" הוא עדיין האופן שבו בנותיה של בטי פונות אליה, ובטי רוצה לקוות שהיא האמא הטובה ביותר שהיא יכולה היתה להיות להן, גם ממרחקים.

המטפלות הקודמות של סימה לא עמדו בשילוב הקשה לעיכול הזה של אלימות וחנופה, ועברו הלאה, למטופלות יותר נוחות. כך עשתה גם בטי עם המטופלת הראשונה שלה בישראל שהייתה דווקא קלה לטיפול, אלא שהעדיפה לא לראות שהנכד שלה, בכל פעם שבא כביכול לבקר את סבתו, תבע גם הוא טיפול מבטי, בכוח, מהסוג המיני.

אבל אין לבטי יותר את המותרות האלו, לבחור איפה היא עובדת. עכשיו שהיא כבר יותר משבע שנים בישראל, מעבר לחמשת השנים ושלושת החדשים המוקצבים בחוק למטפלים זרים. אין לה יותר אפשרות לעבור למטופלת אחרת. היא יכולה להשאר בישראל  רק כל עוד סימה חיה ומעסיקה אותה.

"תמר" יודעת ש"אמא" לא באמת שולטת באלימות הזו, כמו ש"אמא" לא באמת זוכרת ששמה בטי. "אמא" בקושי זוכרת מי היא עצמה.  "תמר" מבינה ויודעת שהכעס הזה, הנרגנות הזו, הם תופעת לוואי של המחלה. שהאלימות הזו היא לא אלימות שהייתה חבויה במטופלת שלה תמיד וכעת יוצאת החוצה בחסות התרופפות התודעה, אלא אלימות שכולה חיצונית למטופלת. היא גם יודעת מילדיה של סימה שהיא הייתה תמיד אשה קשה וביקורתית, אך אף פעם לא אלימה.

"אמא" לא שולטת באלימות שלה, מצד שני גם "תמר" לא שולטת בתמונות שעולות במוחה בכל פעם שהיא שוב הופכת שק החבטות של מישהו. בכל פעם ש"אמא", בחוסר שליטה, מכה בה באגרופיה כאשר היא מנסה להחליף לה חיתול, בטי רואה את  חמותה מכה אותה, מה שקרה כמעט כל יום, למשל כאשר האוכל שבטי הכינה והביאה אל מיטתה לא היה לטעמה.

את ארבעת בנותיה בטי לא ראתה כבר שבע שנים רצופות פנים אל פנים, ובכל זאת היא לא רוצה לחזור. המכות והגערות שהיא מקבלת פוגעות בה הרבה פחות מהמכות שהיא הייתה רגילה לקבל יום יום מחמותה, שבביתה התגוררה יחד עם בעלה ובנותיה. היא גם לא שוכחת שהאלימות של חמותה הייתה משהו שעדיף היה לה שלא להתלונן עליו. כשהתלוננה, בעלה תמיד דאג להדגים לה שיכול להיות הרבה יותר גרוע.

כך גם הגיעה לעבודה בסיעוד – בעקבות אשפוז  בבית החולים עם לסת שבורה, שאמורה הייתה ללמד אותה שלא לפתוח את הפה. היא אכן לא פתחה את פיה במשך חודשיים, בהם לסתה הייתה מחוברת בחוט ברזל. גם היום נותרה לה צלקת מכוערת ופניה לא לגמרי סימטריות, אבל בהזדמנות ההיא היא לפחות קיבלה מהאחות שטיפלה בה את הנימוקים שעזרו לה לשכנע את חמותה ובעלה שכדאי להם לאפשר לה לעבוד בסיעוד בבית החולים. ההכנסה לא הייתה משהו, אבל לפחות הייתה קבועה, בניגוד להכנסת בעלה, שהגיעה למשק הבית רק על פי גחמותיו המתחלפות והתחלקה בינה ובין בנות זוגו האחרות שהתחלפו תדיר.

כך יצא שבטי למדה לימודי סיעוד תוך כדי עבודה בבית חולים בעיר סֶבּוּ, והמשיכה גם לעבוד שם עם תום הלימודים. שם מצא אותה קבלן כוח אדם והציע לה לממן בריבית של 7 אחוזים, לחודש לא לשנה, את הסכום שנדרש לאישורים שיאפשרו לה להגיע, כ care giver, עובדת סיעודית לנכים, לישראל. כמקובל, שלמות איברי בנותיה היו הבטחונות היחידים, אך המספיקים, להחזר ההלוואה, שאותה לקח לה כמעט חמש שנים להחזיר.

לכן "תמר" בולעת, שותקת, ומנסה להתייחס בשוויון נפש גם לאלימות וגם לליבובים של "אמא". היא מסתפקת בביקור וירטואלי של בנותיה מדי יום חמישי, כאשר הבן של סימה מגיע, ומאפשר לה גישה לאינטרנט דרך המחשב שלו. עם בעלה, היא לא דיברה כבר כשנתיים. גם בנותיה לא ראו אותו מאותו היום בו בתה הבכורה הגיעה לגיל שמונה עשרה, ופתחה חשבון בנק דרכו בטי יכולה להעביר את הכסף ישירות לבנותיה, בלי שבעלה או חמותה יוכלו לגעת בו.

עכשיו, אחרי שההלוואה הוחזרה, רוב הכסף ש"תמר" שולחת מממן את לימודי התיירות של שלושת בנותיה הגדולות. מקצוע שהיא מקווה שיאפשר להן, אולי, לצאת מהפיליפינים אל העולם, שלא על מנת להחליף חיתולים לנשים מערביות. חמותה מנועה כעת מלהמשיך ולהשקיע את הכסף שבטי מרוויחה ברכישת עוד ועוד חלקות לשתילת אורז. בעלה כבר לא יכול לבזבז אותו על בנות זוגו וילדיהן. הוא נעלם מחיי בטי ומחיי בנותיו, אבל בטי ממילא לא תוכל לעולם להתגרש ממנו. בפיליפינים, מדינה קתולית, אין גירושין. זה לא מאד מטריד אותה כעת, כאשר היא צמודה ל"אמא" עשרים וארבע שעות ביממה, 30 יום בחודש.

כרגע, היא מתרכזת במשימה אחת בלבד: להחזיק את "אמא" בחיים, ובבית. "אמא" של "תמר" אמנם כבר לא הולכת, וכבר לא אוכלת בכוחות עצמה, אבל בנותיה של סימה ורופאת המשפחה שבאה לבקר אותה אחת לכמה שבועות, מעידות שגופה חזק ושחוץ מאלצהיימר, אין אף מחלה המסכנת את חייה. "תמר" יודעת ש"אמא" ניצולת שואה ששרדה במחנה השמדה כנגד כל הסיכויים. בניגוד למחנות ההשמדה, אין צבא שיבוא לשחרר את המחנה. הסוף ידוע.

מפעם לפעם "אמא" מתאשפזת לכמה ימים, כמו למשל כעת במחלקה הפנימית, הפעם עקב הצטברות נוזלים בריאותיה. "תמר" די מרוצה מהאשפוזים האלה. אמנם את הלילות היא מעבירה בכורסה שליד מיטת המטופלת שלה, אבל לפחות יוצא לה לצאת קצת מהדירה המאד מדכאת של סימה, דירה מוזנחת בה לא השתנה דבר בחמישים השנה האחרונות, ויוצא לה גם לראות אנשים אחרים חוץ מסימה. חוץ מזה, אחיות המחלקה חולקות אתה את נטל הטיפול ב"אמא".

עוד יותר משמעותי לבטי: בכל יום שבו היא שוהה בבית החולים, יום העבודה הפורמלי שלה מתקצר מעשרים וארבע שעות ביממה לעשר. התשלום לכל שעה מעבר לעשר השעות האלה, ברוב הימים 14 שעות נוספות, יותר ממכפיל את שכרה, מה שמאד משמח אותה, ביחוד כעת שעליה לממן את לימודי שלוש בנותיה הגדולות..

בטי מקפידה לדאוג שהאשפוזים לא יעברו באורכם את שלושת השבועות, שאחריהן כבר לא משלמות הרשויות את שכר המטפלת. אשפוז ארוך עלול לשכנע את בני משפחתה של סימה להעביר אותה למוסד סיעודי, וזה יגרום למעשה לסיום עבודתה של בטי. אשפוז ארוך גם חושף את סימה לזיהומים העלולים לסכן את חייה.

בסתירה לרצון הדי מפורש של הבנים והבנות של סימה, בטי נחושה לדחות ככל האפשר את הסוף הזה. ילדיה של "אמא" רמזו ל"תמר" יותר מפעם אחת, ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שהם היו רוצים לחסוך מאמם את השלבים הסופיים, הגרועים יותר של מחלת האלצהיימר. השלבים בהם נעלם תחילה אינסטינקט הבליעה ובהמשך אינסטינקט הנשימה.

אבל אלו רמיזות ש"תמר" לא מוכנה לשמוע. בשביל השלב הבא בתכנית הגדולה שלה, "תמר" צריכה ש"אמא" תשרוד לפחות עוד שנתיים, ושבשנתיים האלה לא יעבירו אותה למוסד סיעודי. בעוד שנתיים צעירת בנותיה תהיה בת שבע עשרה ותוכל לעזוב את בית חמותה. שנתיים הם גם פרק הזמן שידרש לה לחסוך את הסכום הנדרש לממן לעצמה אשרת עבודה בסיעוד בקנדה.

ידידה מנואל, שאותו פגשה בגן הציבורי אליו היו הוא והיא מסיעים בכסאות  גלגלים את מטופליהם מידי יום שישי, כבר הצליח לעשות את המעבר. את רוב סופי השבוע העדיפה תמר לא לקחת ולקבל את התשלום הנוסף בעבורם. כך שעם מנואל היא הייתה נפגשת רק אחת לחודש או חדשיים, לסוף שבוע נדיר ב"דירת סוף השבוע" ששכרה בשכונת הדר עם עוד 18 עובדים זרים אחרים. לפני ששה חדשים, אחרי שהמטופל שלו עבר למוסד סיעודי, מנואל עבר לעבוד בקלגרי, קנדה. בינתיים הוא עדיין משדל את בטי לחבור אליו ומספר לה נפלאות על קנדה, אבל בטי לא באמת בונה על המשך הקשר הזה. ההיסטוריה שלה עם גברים בכלל וגברים פיליפינים בפרט, השאירה אותה מאד סקפטית.

זו התכנית עליה בטי חולמת: לעבור לקנדה, להצליח להביא לשם את בנותיה, למצוא זוגיות, אולי עם מנואל, אולי עם מישהו אחר, ולנסות להשאר שם. בשביל זה, "תמר" תהיה מוכנה לעשות כל מה שידרש. בשביל זה, "אמא" חייבת להשאר בחיים.

אחות המחלקה ניערה את כתפה. "תמר בואי, תחליפי לה אַת אֶת הפיז'אמה הרטובה. היא מושכת לי בשיער, ה"אמא" שלך".

 

ההפלגאסנה

כשחומי שלח לי מייל, ובו תאור ההפלגה המתוכננת בין איי יוון, זה היה משהו שלא יכולתי לסרב לו. יותר מזה, זה היה משהו שאפילו זוגתי שתחייה לא הצליחה לסרב לו, למרות שבאותו זמן היינו רק בתחילת שהות האמן בת ששת החדשים שלה בפריז המעטירה. מינון של חו"ל ממש לא היה חסר לנו.

כי ההפלגה הכילה כמעט את כל המרכיבים הנדרשים בכדי להרחיב את דעתו, וגם את גוו של אדם. יוגה, בהדרכת אחד המפליגים, מורה ליוגה (ומכאן "הפלגאסנה" – הלחם של הפלגה ואסנה – תנוחה ביוגה). פילוסופיה, עם פרופסור לפילוסופיה שלבסוף לא הפליג עמנו, מה שמראה שמן הסתם משהו היה פגום מלכתחילה בפילוסופית החיים שלו. כי איך אפשר לוותר על הזדמנות להפליג עשרה ימים תמימים בין האיים הציקלאידיים של יוון, במזג האוויר הנפלא של תחילת חודש ספטמבר? מזכיר את סיפור Byzas, שנועץ באורקל של דלפי, שם נאמר לו להקים מושבה מול "ארצם של העיוורים", והוא הקים את ביזנטיון במקום בו נמצאת איסטנבול של היום, מול המקום בו מן הסתם גרים עיוורים, כי רק עיוורים לא מסוגלים להבחין שהמקום האידאלי להקמת המושבה הוא ממול, בצד האסייתי של מיצר הבוספורוס.

בסופו של דבר, ולאחר מספר חילופי גבריי (ונשיי), טסנו לאתונה, לקחתנו אוטובוס לנמל ויצאנו לדרך. לא אלאה אותכם בתיאורי המים הצלולים אלא רק עד כדי תהיה מדוע המים במקומותינו כל כך לא צלולים. הים הוא הרי אותו הים (והערבים אותם…), ואני לא רוצה להאמין שאת השפכים מטהרים פה פחות מאשר ביוון. גם את הנילוס כבר אי אפשר להאשים בעכירות הים מאז שסכר אסואן החל עוצר (ואוצר) את הסחף הפורה שהנילוס נושא מאפריקה ומחרב בכך את חקלאות מצריים.

האיים הציקלאידיים היו ב bucket list שלי שנה בערך, מאז אותה שהייה של יומיים באתונה עם ידידי סש(נק)ה אחרי ההפלגה הקודמת (והראשונה) שלי, לפני שנה באיים האיוניים של יוון. במשרד נסיעות ברחוב ניקיס, ליד מסעדת אבוקדו הצמחונית (נפלאה, במספר שלושים באותו רחוב) ראיתי פוסטר של האי paros, ואמרתי לעצמי שצריך להגיע לשם בהזדמנות, אז שאוותר על הזדמנות שכזו?

paros, האי בו נכרה השיש שממנו עשויים רוב הפסלים היוונים שאנו מכירים, כגון וונוס ממילו, וגם המאוזוליאום של נפוליאון בפריז, היה יפה, אבל לא היפה ביותר מהאיים בהם עגנו. דווקא איים פחות מוכרים, כמו kythnos, serifos, sifnos היו יותר "הדבר האמיתי".

באיים הצחיחים האלה, כנראה בתכנון על של איזה אדריכל נוף מוקמו כנסיות קטנות וצחורות על פסגות ההרים ובקצות לשונות היבשה. בהוראת אותו אדריכל עליון, או אולי מעצב, סויידו כל הבתים לבן בוהק, ללא יוצא מן הכלל, וכל הדלתות והחלונות נצבעו באותו גוון מסויים של כחול, כמעט ללא יוצא מן הכלל. אלמלא הפשטות הבסיסית של הבתים, האנשים, והסביבה הבנויה, אפשר היה לחשוד שכל האיים הציקלאדיים הם תוצר של מאמץ מיתוג רב שנים.

אבל הם לא. המראה הזה הוא תוצאה של שילוב בין מסורת, עוני, וצניעות בסיסית. גם הטברנות שאפשר למצוא בכל מקום, גם הן מציעות מקומות נחמדים לגמרי, ואוכל טוב בדרך כלל, בלי הרבה התחכמות, ובמראה לא מעוצב בעליל. מספיק המיקום ממש על שפת המים (כנראה שאין הבדלים גדולים בין גיאות לשפל שם), התפריט עם האוכל המסורתי, שגם לטבעונים לא חסר בו מבחר, והשרות הכה נעים. נמל יפו היה יכול להיות כזה, אבל הוא לא – עניין של אופי לאומי כנראה, או העדרו.

גם צללנו, פעם אחת, בפארוס. המים כה צלולים שם, שרואים עד למרחק של 35 מטרים שאין בעצם הרבה מה לראות שם,  מתחת למים. מעט מאד צמחיה, מעט מאד דגים, פה ושם פיסות של כדי חרס מספינה שטבעה ופזרה שם אמפורות (כדים לאכסון נוזלים ען שפיץ למטה). אני מתרשם שנשארו בים בעיקר אותם דגיגונים שלאדם אין בהם עניין מסחרי, ומעט מאד דגים גדולים יותר. תמנונים אפשר לראות תלויים לפני מסעדות הדגים, לא במהלך צלילה.

חוץ מזה, ישנו האי Delos, זה שבו אדם לא יכול היה להוולד או למות, מן שטח אקס-טריטוריאלי שאליו באו אנשים מכל חלקי יוון הגדולה של פעם, שכללה את אסיה הקטנה, לזבוח לאפולו וארטמיס. אתר ארכאולוגי שווה ביותר, כולל פסיפסים משובחים ביותר, ופסלי פאלוסים שעברו כריתה אפילו יותר ראדיקלית מזו שיהודים עוברים.1-dsc08168 גם היום אי אפשר ללון או לעגון שם במשך הלילה, אז עגנו באי קרוב, שומם לגמרי שאליו בעיקר באים ציידים לצוד, לא ברור מה כי האי שומם לחלוטין. שם, חשבתי לי שהמודל הזה של דלוס, יכול להיות אולי מודל לשטחים הקדושים לדתות השונות בירושלים, או לירושלים בכללה. מקום מאחד במקום מפריד, מקום שכולו קודש, כולו רוחניות, בלי שיקולים טריטוריאליים שמנוטרלים למפרע. מקום בו כל הדתות מתחרות בבניית מקדשים ומקומות פולחן עוד יותר מפוארים במקום להתחרות בסכינים ונטרולים.

אבל באי דלוס היה גם מרכז גדול של סחר, בעיקר סחר בעבדים, עד 10,000 ביום. על זה אפשר לוותר.

סעו ליוון.

מוקיון

הוא חשד שזיהו אותו כבר בספינה שהביאה אותו לבולטימור. כנראה אותו אחד שהזמין אותו לכוסית בבר שבתחנת הרכבת. ואחרי כן עוד כוסית, ועוד אחת. עד שאחר את הרכבת מבולטימור לוושינגטון, בדרכו לניו-יורק לפגישה עם המו"ל שלו.

אותו האחד שליווה אותו אחר כך לבר בו הוא נמצא כעת. גבוה, קצת כפוף, בשנות השלושים לחייו, מקטורן עם טלאי עור על המרפקים, רהוט מאד וסרקסטי מאד. מכיר כל מה שהוא כתב אי פעם. אלא שרק כשהופיע לפתע כובע של ליצן על ראשו, התחיל גיבורנו לחשוד. אבל אז היה כבר שתוי מדי, רגליו כבר היו כבדות מכדי שיוכל פשוט לקום, למלמל דבר נימוס כזה או אחר, וללכת.

לא באמת היה לו לאן ללכת. הוא היה בבולטימור רק במעבר ולא הכיר פה אף אחד. ובתחילת הערב נראה לו רעיון לא רע להעביר את הלילה פה בבר, עד מועד צאת רכבת הבוקר. הוא היה ממילא תשוש אחרי יותר מעשרים ושש שעות של הפלגה.

פתאום, כובע הליצן הזה, וכמה כוסיות אחרי כן, גם שאל אותו רעו לשתייה אם ירצה אולי לשתות כוסית של יין אמונטילדו, שהשמועה אומרת שחבית ממנו יש במרתפי הבר.

הקבס עלה בגרונו, הוא הבין. בשארית כוחותיו התרומם מהשרפרף והתחיל מועד לכיוון הדלת האחורית של הבר. המוזג התקרב אליו, מנסה לעזור לו, אבל רעו לשתייה פטר אותו – הוא יעזור לו, אמר, ואכן, תמך בו בדרך החוצה, אל אותה סמטה אפלה שמאחורי הבר. שם, החזיק במותניו בזמן שהוא גהר אל הפינה האפלה שם בסמטה, והקיא, והקיא.

אז, דחף אותו מטה, אל תוך ערימת הקיא, שם רגל על גבו ודחף את פניו אל תוך הרצפה. הסחי, והקיא חסמו את פיו ואפו,  גיבורנו לא יכול היה לנשום. אחרי כדקה, באה החשיכה וגאלה אותו.

הוא התעורר מכאב חד בצדו, והספיק עוד לראות את הרגל שבעטה בו נסוגה לאחור אל תוך החושך. לאט התגלגל אל הצד, ידיו ורגליו צמודות אל פניו ובטנו בתנוחה עוברית, מנסה להגן על כמה שיותר מגופו. הבעיטה הבאה פגעה בגבו, ולא הגיעה מכיוון הבועט הראשון, זה שהיה בשדה הראיה שלו. הוא התהפך על גבו, ידיו ורגליו עדיין בתנוחת עובר, והסתכל כלפי מעלה, לראות מי התוקף.

סביבו עמדו במעגל כעשרה אנשים, מצנפות ליצן לראשיהם, והפעמונים שעל המצנפות מדנדנים עם כל בעיטה שכוונה לעברו. הוא חשב ששניים מהם הוא מזהה – מבקרי ספרות שאתם התעמת בעבר על רקע הביקורת הלא הוגנת שמתחו על דברים שכתב. שניים מאותה חבורת מבקרי ספרות שכל כך תיעב עד שהמסר ב "חבית האמונטילדו" כוון ישירות אליהם, מבקרי הספרות שהזמין מטפורית לרדת אל מרתף סיפוריו, עטורי כובע ליצן, לחפש שם את חבית היין השמורה לאניני הטעם מטעם עצמם. אותם שמהם הוא / גיבור סיפורו נפרע בקברו אותם חיים בכוך ריק ממשמעות ויין במרתף, מאחורי חומת לבנים, כבולים בשרשראות אל הקיר, לגווע ברעב.

הוא היה מאוכזב בזמנו מהיעדר התגובה. אולי המטפורה לא הייתה מספיק ברורה, חשב. איך זה שאיש לא הבין שפורטונטו, האורח המפותה לרדת למרתף הסיפור, הריק ממשמעות, אל מותו, הוא מבקר הספרות באשר הוא? בסיפוריו הבאים הפך את המשל יותר ויותר מפורש, ועדיין, איש ממבקריו ופרשניו לא התייחס לפרשנות מאד מתבקשת זו. ובכן, אמר לעצמו, קצת בסיפוק אפילו, מסתבר שהמסר כן הובן…

אחד אחד ניגשו האנשים שהקיפו אותו אל גופו המעוך, החבול, המוכה, בעטו, ירקו והיכו במקל. הכל בשקט טיקסי, חגיגי אפילו. הקול היחידי שנשמע בסמטה היה קול היבבות החנוקות שלו מלווה בצליל האוויר שיצא בשריקה מחזהו עם כל מכה שהוכה. זה נמשך, ונמשך, עד שבעיטה אחת ברקתו החזירה לו את החשיכה הגואלת.

כשהתעורר שוב, הוא היה לבד בסמטה. כל גופו כאב. ידו השמאלית הייתה מכופפת בזווית בלתי אפשרית. את רגלו השמאלית הוא לא היה מסוגל לישר. כל נשימה הייתה מלווה בדקירה עזה. עין ימינו הייתה עצומה והוא לא הצליח לפתוח אותה. נדרשו לו חמש דקות בכדי להתיישב, עוד עשר להתרומם ולהישען על הקיר.

הוא גרר את עצמו פנימה אל הבר וצנח על ספסל מרופד באחת הגומחות. תחילה, איש לא שם לב. אבל אז, אחד אחרי השני, ראשים החלו להיפנות לעברו, לאט, שתיקה החלה להשתרר בבר. ואז, אחד מהנוכחים גיחך, ועוד אחד. אחד סובב אצבע כנגד רקתו, ואט אט הסתובבו הראשים חזרה אל הבר, והמוזג מזג עוד סיבוב.

כשניסה להרים את ידו הימנית ולקרוא למוזג, משך את תשומת ליבו צלצול הפעמונים הזעירים שהיו תפורים על שרוול חליפת הליצן שרק כעת הבחין שבה היה לבוש. הוא הסתכל על רגליו, ודנדון הפעמונים ששמע מעליו גילה לו שלראשו יש מצנפת של ליצן. אז הוא הבין שלא חבורותיו הן אלו שמשכו את תשומת לב באי הבר. באור הקלוש הם לא יכלו להבחין בהן. הבדיחה הייתה עליו.

לפחות, ניחם את עצמו, פגעתי גם אני אל המטרה. מבקרי הספרות שאת חשבון עלבונם המצטבר הוא זה אך שילם, היו ציבור שעל הפגיעה בו לא היו לו חרטות, גם עכשיו. בנגוד בולט לחשבון הנפש שנטה לעשות לאחרונה על אוסף הפגיעות שפגע בחייו בכל הקרובים לו.

אבל אז החלה לפוג השפעת כל אותו האלכוהול ששתה קודם, וכאביו התגברו והפכו בלתי נסבלים. הוא היה חייב עוד כוסית. הוא נפנף חלושות למוזג, והפעם זה הגיע, וגם שם לב למצבו. הוא לא שאל מי עשה זאת, רק הביא לו בקבוק בורבון משלו, וקוביות קרח עטופות במגבת, ושאל אותו למי להתקשר כדי שיבוא לקחת אותו.

היחיד שחשב שירצה לבוא היה המו"ל שלו בניו-יורק, שאליו כיוון להגיע. זה אכן הגיע למחרת, ומצא אותו הלום אלכוהול, עדיין על אותו ספסל, ידו, רגלו, מחצית שיניו וארבע מצלעותיו שבורות. המו"ל פרע את חשבון הבר הלא זניח כלל שנצבר בינתיים, ולקח אותו לבית החולים.

אדגר אלן פו מת מפצעיו שלשה ימים מאוחר יותר.

—————————————————-

את הפרשנות לסיפורי אדגר אלן פו, וסיפור מציאתו מוכה ובבגדי ליצן בבר בבולטימור שלושה ימים לפני מותו, אני חייב להרצאתו של עודד וולקשטיין "הפרשן ומצנפת השוטים: הדרמה של הפרשנות ביצירתם של אדגר אלן פו ופרנץ קפקא" שניתנה במסגרת סדרת ההרצאות "כיצד חושבת האומנות", הניתנת אחת לשבועיים בימי שישי בבוקר, במוזיאון תל-אביב לאמנות. אני רק ניסיתי להשלים את הפערים.

הסדרה היא חלק מסמינר רב שנתי על אמנות, תיאוריה ופילוסופיה בני זמננו הנקרא לעתים "הסמינר הצרפתי" עקב היותו בשיתוף המכון הצרפתי בתל אביב או "הסמינר לפילוסופיה קונטיננטלית" – ענף הפילוסופיה המועדף עלי, אך כזה המוקצה ברוב החוגים לפילוסופיה בארץ.

The Road Not Taken

Two roads diverged in a yellow wood,
And sorry I could not travel both
And be one traveler, long I stood
And looked down one as far as I could
To where it bent in the undergrowth;

Then took the other, as just as fair,
And having perhaps the better claim
Because it was grassy and wanted wear,
Though as for that the passing there
Had worn them really about the same,

And both that morning equally lay
In leaves no step had trodden black.
Oh, I kept the first for another day!
Yet knowing how way leads on to way
I doubted if I should ever come back.

I shall be telling this with a sigh
Somewhere ages and ages hence:
Two roads diverged in a wood, and I,
I took the one less traveled by,
And that has made all the difference.

Robert Frost

:גם להיידגר היה מה להגיד על זהויש גם הגורסים אחרת, ואומרים
And sometimes, the road less travelled, is less travelled for a reason…

השורד האחרון

הוא שרד כבר שתי סלקציות – פעמיים כבר חש בשורשיו את רעידות גלגלי המשאיות שנסעו בדרכי העצים שביער, נושאות עמן החוצה את גזעי חבריו. כבר פעמיים  קלט דרך הקרקע את גלי אותות מצוקה מכל העצים שהמסור החל לחתוך בבשרם, אותות שנספגו במערכת השורשים שלו. אותות שאחריהם נותרו פערים ברשת המודעת והסבוכה עד אין קץ של היער.

הוא ידע בזכות מה שרד – בגלל המום הזה באמצעו, מזכרת משלג כבד לפני עשרים ושש טבעות.

השלג של אותו חורף שבר שני ענפים גדולים בצמרתו דאז. אחרי כן הוא כבר גדל גיבן, מעוות. הצמרת של אז הייתה היום רק בשליש גובהו, אבל הוא ידע, שהחטוטרת המכוערת הזו במרכזו, הפיתול הענקי דמוי המערבולת של סיבי עץ, היא הסיבה שהוא שרד את שני מחזורי הכריתה הקודמים. המנסרה לא חפצה בשכמותו.

הוא גם ידע שזה רק דחה את הקץ. על הגבעה ממול כבר התחילו בחיסול מלא של היער, והוא זכר שאותו שתלו רק מעט אחרי העצים ההם. אז, כשגבה מספיק להשקיף מעבר לשיחים, היו העצים שם רק מעט גבוהים ממנו. אלה החיים, אמר לעצמו, שני דברים ידועים מראש ברגע שתילתך: המקום בו אתה שתול, והעובדה שיבוא יום, ויבוא עליך הכורת.

בעצם, נזכר, הוא יודע יותר מזה. הוא יודע שיום מותו ידוע כמעט במדויק מהיום בו נשתל. לא ידוע לו, אבל ידוע לאלו ששתלו אותו. כי העץ הזה לא גדל ביער בראשית ולא נבט מזרע שנפל ביער. הוא זכר את ימיו הראשונים כשתיל רך במשתלת עצים ענקית, שם נבט מזרע שהונבט בתנאים אופטימליים – אובק בהורמון, אחרי שנטבל בחומצה מדוללת ואוחסן במקרר כמה חודשים. שם בתנאים מבוקרים ומבודדים, הוא הציץ לראשונה מתוך הזרע, גדל והתפתח עד שנלקח אל המקום בו הוא כיום, ושם נשתל, יחד עם עוד כמה מיליוני שתילים זהים לו.

אם להיות פילוסופי, חשב לעצמו (כן, עצים נוטים להתפלסף, לבד ובקבוצה. היער היה מערכת מפותחת ועמוקה של מחשבה, שיכלה לגמד בהיקפה את קהילת הפילוסופים של אתונה), הוא חייב תודה לעובדת היוולדו שם, במשתלה. גם אם המחיר הוא שהוא יישתל כגידול חקלאי ביער מסחרי, וייכרת אחרי מספר קצוב וידוע מראש של טבעות. אם הזרע ממנו נבט היה נופל ביער, הסיכויים היו קלושים, אחד לכמה אלפים, שהוא היה נובט ונקלט. שם במשתלה, שמונה מכל עשרה זרעים נבטו, ומתוכם, תשעה מתוך עשרה הפכו לשתילים שנמכרו לחברת היערנות.

אז מה עדיף, נשאלת השאלה, חיים קצרים אך בטוחים בתעשיית העץ או חיים ארוכים פי עשר ויותר, אבל בסיכוי נמוך? התשובה שונה אם מסתכלים על כל עץ בנפרד, או על היער כולו.  ההבדל העיקרי בין יער טבעי ליער חקלאי היה שהחכמה והידע המשותפים ליער, נשמרים ביער טבעי, גם שעץ כזה או אחר מת. ביער חקלאי, הנכרת לחלוטין בתום התקופה, אין מי שישמר ויעביר את הידע הלאה. יער כאורגניזם יכול לשרוד את מותם של רוב העצים, אבל לא כולם. הוא ידע שלמי ששתל אותו, כגידול חקלאי, כבר לא כדאי להשאיר אותו בחיים מעבר לגודל מסוים. זה מקשה על ההובלה והניסור. יותר משתלם לכרות את כל היער ולשתול יער חדש.

ארבעים טבעות, הזמן שהוא חי עד כה, הן בכל זאת זמן לא קצר – הוא גדל והתפתח יפה בזמן הזה. הוא עדיין המשיך לצמוח, אבל הוא ידע שהוא יכול להמשיך ולגדול כך, בקצב קצת יותר איטי, ולאגור כשש מאות טבעות בגזעו.  אלא שעצים לא נוטים לבזבז זמן בצער על הבלתי נמנע. העץ קצת התנחם במחשבה שאם יכרתו את כל היער הזה וישתלו במקומו יער חדש, יהיה בכך לפחות סיכוי מסוים שיהיו לו סוף סוף צאצאים. עד כה, בכל פעם שהיערנים עברו ביער ואספו זרעים, הם פסחו עליו – אולי חשבו שהמערבולת באמצעו היא פגם גנטי כלשהו, ולכן לא כדאי להרבות את זרעיו. הוא ידע שבקרקע סביבו יש כמה אלפי זרעים שהוא השיר, וביום שאחרי שיכרתו אותו, אחרי שצמרתו תפסיק להסתיר את השמש מהקרקע שסביבו, יש סיכוי שכמה מהם ינבטו, ואולי יצליחו להתחרות בשתילים המבוגרים מהם שישתלו סביב המקום בו הוא עומד כרגע. אולי. הוא היה שמח אם היו לו צאצאים, והוא ידע שאלמלא אותו שבר, אז לפני עשרים ושש טבעות, היה גדל זקוף ותמיר כמו כל שכניו.

אלא שלא הייתה לו דרך להעביר את המסר הזה לאותם יצורים, "חסרי שורשים" כינו אותם העצים, שהסתובבו פה ביער וליקטו זרעים להרביה.

כל אותו הזמן הוא תהה איך הם מצליחים לתקשר אחד עם השני, אותם יצורים ננסיים ופעלתנים. הם הרי לא נשארו מספיק זמן במקום אחד בכדי להכות שורש, ובלי שורש, אי אפשר הרי לקלוט את דברי העצים האחרים. איך אפשר לתקשר בלי מערכות שורשים החופפות זו את זו, אפילו נוגעות לפעמים, בכדי לספוג מהקרקע את המסרים שקודדו בחומרים שבני מינך החדירו לתוכה ולהבין מה הם אומרים? איך חסרי השורשים מתקשרים, אם אין להם מערכת שורשים? הוא שאל את השאלה את שכניו לרשת התת קרקעית הזו, אבל אף אחד מהם, גם הוא לא הבין איך זה עובד. אבל הם כן היו מתואמים זה עם זה, חסרי השורשים האלה, אפשר היה להבחין בקלות שפעולותיהם מתואמות. השאלה עברה הלאה, והתשובה חזרה מהר, תוך כמה חדשים ספורים – גם העצים האחרים שאתם יש להם קשר, גם הם לא מבינים את זה. תעלומה.

העצים החליפו תובנות זה עם זה, וחשבו יחד כל הזמן, חברותה של ממש. בלי וויכוחים – התקשורת הייתה איטית מדי לוויכוחים, אך מהירה מספיק ומפורטת מספיק להעברת המחשבות העמוקות ביותר, שהתפתחו על פני עשרות טבעות של עמידה רגועה ומדיטטיבית במקום אחד. אלו ששרדו את הכריתות הקודמות שימרו בגופם את גוף החכמה הזה, והשכילו לפתח מערכת שרשים שגישרה על פני הפערים שהכריתות הקודמות פערו ברשת. הידע נשמר אחרי כל גל של דילול וכריתה, אבל זו כבר לא הייתה חכמת ההמונים, אלא חכמת המעטים. היער המשיך לחשוב יחד ולהתקדם, אבל היו אלה רק הניצולים, מבוגרים כולם ומחוברים ברשת דלילה, שהמשיכו בחברותה. כל אחד מהנותרים חכם יותר, אבל היער כולו, היטפש אחרי כל מחזור כריתה. אלא שאחרי שהיער הזה ייכרת כולו,  גוף החכמה הזה יאבד לגמרי.

החלק התחתון של הגזע ומערכת השורשים של העצים שנכרתו הושארו בקרקע, חומר הזנה לעצים שיבואו במקומם, אבל הוא מעולם לא הצליח לתקשר עם אותם עצים כרותים. הם הפכו חסרי תודעה, צמח. גם הוא, כשכבר לא יוכל יותר להפוך את קרינת השמש לעלים, ענפים, גזע, ייעלמו כל המחשבות שחשב ואגר בחייו. וזה – יהיה המוות האמתי. העצים ידעו שהנפש והגוף, חד הם. דואליזם לא הייתה אמונה רווחת בקרב העצים שהוא הכיר.

עצי היער כבר הכינו את עצמו למוות הידוע מראש. הם ניסו שוב ושוב לדבר עם העצים שביער מצדו השני של הכביש, אך בניגוד לדרכי העצים שעברו ביער ושימשו את חוטבי העצים להוציא את העצים שכרתו, המצע שעליו נסלל הכביש חסם ביעילות את מערכת השורשים שלהם, ואת התשדורות הכימיות שנשאו. כל הידע, כל התובנות שאגרו, עמדו לרדת לטמיון.375px-Tetradrachm_Athens_480-420BC_MBA_Lyon

ואז קרה נס. כנראה שמינרבה, אלת החכמה ופטרונית העצים, שלחה את שליחיה ליער, לסייע בשימור חכמת היער. זוג ינשופים מנומרים הגיע בדאייה מיער סמוך ובנה לעצמו קן בסבך המפותל של הסתעפויות הענפים שמעל ה"מום" של העץ, מעל המערבולת. הינשופה, הטילה ביצים בקן, והם דגרו עליהם, ובקעו גוזלים. והוא הבין שיש לו סיכוי. הוא ידע מהניסיון הקולקטיבי של היער שעצים שבצמרתם קיננו הינשופים, לא נכרתו, אף שהיו ישרים וגדולים דיים להכרת. השאלה הייתה רק אם יבחינו בקן לפני שהטרקטור עם המשור יגיע אל הגזע. היער ידע שחסרי השורשים מחשיבים את נוכחות בעלי הכנפיים האלה, אך מעדיפים לא להבחין בנוכחותם עד שמאוחר מדי. אצלו, הגוזלים לא ידעו לעוף עדיין, והוא ידע שאם ייכרת, לא יוכלו להימלט.

והנה, הגיעו שוב חסרי שורשים ליער, חסרי שרשים מסוג אחר, שלא באו לכרות. הם הסתובבו ביער, והסתכלו למעלה, ואפילו טיפסו על חלק מהעצים כדי להיטיב ולראות. הם ראו אותו, והם ראו את הקן שעליו. ותקעו שלט גדול בבסיס הגזע שלו, כדי שגם חסרי השורשים האחרים ידעו. והקימו אוהל ליד בסיס הגזע שלו, ואחד מהם נשאר שם לישון ולשמור עליו. בנקודה זו, העץ החל לפתח תקווה של ממש.

העצים שסביבו סיפרו לו על הכאב שחשו כשחסרי השורשים החדשים האלה נעצו מסמרי ברזל גדולים בחלק מהם. הם לא כעסו, הם ידעו מניסיון היער שזה נעשה במטרה להקשות על כריתתם, שהיו כמה עצים שניצלו בעבר בזכות זה, כאשר המסור נשבר על מסמרי הברזל האלה. והחלו כולם להעביר אליו, בעל הסיכויים הטובים ביותר לשרוד, את מאגר הזיכרון הקולקטיבי שלהם.

שתי טבעות אחרי כן, הוא אכן היה היחידי שנשאר לעמוד, זקן השבט. סביבו היה יער של שתילים נמוכים, שלא הגיעו אפילו אל קרסוליו. הוא ניסה לדבר אתם, אבל הם עדיין לא היו בני שיח, מערכות השורשים שלו אמנם נגעו במספר ממערכות השורשים שלהם, אבל הם עדיין לא פיתחו מערכות שורשים מפותחות מספיק כך שהן יחפפו זו את זו ויאפשרו להם להתעורר כאורגניזם שלם. הם עמדו שם, שקועים כל אחד במחשבותיו הבוסריות, לא מודעים עדיין לעושר המזומן להם כאשר יהפכו חלק מיער חושב ומתקשר.

גוזלי הינשופים כבר מזמן עפו מהקן, ומזה זמן הקן עמד נטוש. חסרי שורשים לא הסתובבו ביער – הם לא רצו לרמוס את השתילים הטריים עדיין, ולכן הוא היה רגוע, עד כמה שעץ יכול להיות רגוע. אל תתנו לחיצוניות להטעות אתכם, עצים הם יצורים מאד יצריים.

חמש טבעות אחרי כן, הוא כבר שיתף את כל שהיה אצור בגופו. לחכמת הדור הקודם של היער היה גיבוי, והייתה המשכיות. העצים הצעירים בעלי חמש הטבעות, ינוקות של ממש, שהשקיעו את רוב מרצם במרוץ אל השמש, לא היו פנויים עדיין לשמש לו חברותה לבירור הרעיונות אותם רצה לברר, והוא הרגיש בודד. אבל לפחות כבר החלו לתקשר אחד עם השני, החלו להיות מודעים לכוחו של השלם.

הם לא ישכחו את מה שהעביר להם, אלא שבשביל שלא לשכוח, היה עליהם לשרוד, ובשלב זה של חייהם, לשרוד פרושו היה לא לצמוח לאט מהאחרים. לא להישאר בצל. הוא הוטרד בימים אלה בעיקר מהמחשבה על  שרידות חכמת היער אחרי מחזור הכריתה הכללי הבא, וזה הטריד אותו הרבה יותר מהאפשרות שהוא עצמו ישרוד, או מהעובדה שאף אחד מהעצים הצעירים שהקיפו אותו לא היה צאצא שלו. זרעיו שנבטו, ולא מעט אכן נבטו, לא עמדו בתחרות.

הוא קיווה שהמערבולת תמשיך לשמור על שלמות גופו גם במחזורי הדילול הבאים, ושבמחזור הכריתה הכללית הבא, הוא יהיה מספיק גדול ומפואר עד שיחוסו עליו ואז יוכל לשוב ולמלא את התפקיד של זיכרון הדור, שמילא במחזור הקודם. היו על הגבעות הסמוכות כמה ענקים כאלה, בעלי מאות טבעות, שגודלם הגן עליהם.burl

הוא שרד עוד מחזור אחד של דילול היער, אבל אז הגיע סופו. דווקא המערבולת שהגנה עליו, היא שהביאה למותו. שלושה חרשי עץ שהסתובבו ביער, נעצרו לידו והביטו בהתפעלות – לא בפאר אמיריו, אלא דווקא במומו. עניינם היה במערבולת, שכעת הייתה כבר ברבע התחתון של גזעו. הם חיפשו בדיוק את הפגימה הזו, burl בשפתם. פיתולי הסיבים האקראיים שהפכו את גזעו לחסר תועלת לנגרות, היו בדיוק מה שיאפשר להם לעצב חפצי עץ מדהימים ביופיים בדיוק מהחלק הזה בגזע שלו.monticola bowl

אלא שכדי להשיג את החלק הזה שלו, יהיה עליהם להסיר את כל מה שמעליו. והוא ידע שהוא לא יתאושש מכריתה שכזו. אחריה, הוא כבר יהיה נמוך משכניו, ויפסיד במרוץ אל האור. הוא לא יצליח להוציא ענפים חדשים ולהשתקם בזמן שייקח לשכניו לכסות בצל את הגדם שלו ובכך, לקחת לעצמם את משאב השמש ממנו ניזונו.

phil-cutting-burl

כשהמסור החל להתקרב אל גזעו, העץ כבר היה מפויס ומנוחם. מותו שלו היה חסר משמעות, אחרי שהספיק להעביר את זיכרון הדור שלו הלאה. מחשבה של דור שלם של עצים שרדה בזכותו, והדור הצעיר כבר היה מבוגר דיו לקחת את זה הלאה, ובמשך עוד עשרים טבעות לפתח את הרעיונות ואת המושגים שהוא הותיר להם.

אם רק ידעו חסרי השורשים מה עומד על כף המאזניים,  אין ספק שהיו משאירים עץ אחד או יותר ביער בכל מחזור של כריתה, שיהיה מי שיעביר את הידע מדור לדור. אבל לא הייתה לו דרך לדבר אתם – אין להם שורשים.

אגב – יש חסר שורשים אחד שקצת יודע, ואפילו הרצה על זה ב TED.

מותו של סוכן

יד נגעה בכתפו. שלמה התעורר וראה את יוסי ודני, עם נשותיהם וילדיהם, מקיפים את מיטתו.
היה משהו מוכר בתמונה הזו, ותוך ששקע בחזרה לדמדומי סף ההכרה שבהם היה שרוי כבר יותר משבוע, ניסה להיזכר איפה הוא ראה את התמונה הזו קודם.

שוב מגע יד בכתפו, וטלטול. הוא התעורר, ונזכר. כך הם היו כולם מסודרים סביב מיטת אשתו, הראשונה, ביום האחרון לחייה, לפני יותר מעשרים וחמש שנים. אז, הם הופיעו פתאום, אחרי שנעלמו מחייהם לחלוטין כמה שנים קודם. כאילו זומנו על ידי צחנת המוות שאפפה את אשתו אז, בימים שלפני מותה, אותה צחנה שהוא פתאום הריח, גם פה בחדר.

הביקור ההוא נגמר רע. הוא היה הבסיס לטענתם שאמם ביקשה להוריש להם את ביתו. למרות שאשתו כבר הייתה מורדמת ומונשמת באותו ביקור, ולא חזרה להכרה עד מותה, טענו דני ויוסי בבית המשפט שעליו למכור את הבית הזו בו גדלו ושבו הוא עדיין גר אז, ולחלק את התמורה ביניהם, כי כך בקשה אמם על ערש דווי. גם נשותיהם העידו שכך שמעו במו אזניהם. שלמה כמעט והפך חסר בית, אבל בית המשפט קיבל את צוואתה הכתובה ששלמה הציג.

מאז אותם דיונים בבית המשפט ועד היום הוא לא ראה אותם. לא את דני, בנה מנישואים קודמים, ולא את יוסי, בנם המשותף. גם את ילדיהם לא ראה מאז אותו יום.

והנה הם כולם שוב כאן, מסודרים פחות או יותר באותו הסדר אבל בהרכב מורחב, סביב מיטתו. ילדיהם כבר מבוגרים וחלקם כבר נשואים, והביאו עמם גם את בני ובנות זוגם, וגם נכדה, ג'ינג'ית עם צמות, שעל קיומה אפילו לא ידע.

אז מסתבר שמצבו אכן קשה. כה קשה עד שהריח, ריח מותו הקרב, הגיע לנחיריהם, היכן שהם לא גרים בימים אלה. הוא שם לב שהפעם הם לא חוזרים על טעותם מאז, בעת גסיסת אשתו – הוא לא החמיץ את נוכחות הצלם המתעד את המתרחש במסרטת וידאו, וגם היה לו ברור לאן השיחה הולכת.
אבל לא היה לו כוח להתנגד, וגם לא היה לו אכפת. כבר לא היה בו כעס עליהם – הוא כבר היה מעבר לכל הרגשות האלה. הוא רק רצה שיזכרו אותו לטובה, לפחות לזמן מה, עד שיגלו שמאמציהם היו לריק, שהקופה ריקה.

"כן, בטח שאני רוצה להשאיר לכם משהו" ענה לשאלה, הרטורית משהו. "יש מספיק לכולם…". כך הרי גם  הבטיח בזמנו לרות, אשתו הנוכחית, שלא נכחה בחדר. שמיד אחרי הליכתה לקפטריה, הופיעו בחדר שני ילדי אשתו הראשונה על משפחותיהם. שלמה לא היה מטושטש מכדי לשים לב גם למקריות לא מקרית זו.

הוא היה אמנם מטושטש מהתרופות, מהעדר הספיקה של ליבו, מקריסת המערכות הכללית בגופו. אבל לא מטושטש מספיק לשכוח שהתשלומים שחברות הביטוח מעבירות לו מתוך הפרמיות של האנשים שביטח בימיו כסוכן ביטוח, הלכו והצטמקו. שאם ישרוד את התקף הלב הנוכחי, לא תהיה לו דרך להמשיך ולהסתיר את הדברים מאשתו. שאין לו שום חסכונות, ורכושו העיקרי בחיים הוא הדירה שבה הוא גר כעת עם רות, שאת עלות רובה היא שילמה, ותצטרך להמשיך ולשלם הרבה שנים אחרי שילך.

הוא ניסה להסביר להם את כל זה, להגיד שבעצם יש לו רק חלק בהדירה אף שהשכיל לרשום את כולה על שמו. שהוא מאד היה רוצה להשאיר להם משהו, אבל קשה לו. וגם קשה לו לדבר ולהסביר. אבל הם היו כל כך נחמדים אליו, ואשתו של יוסי חבקה את כתפו, והנכדה שאת שמה לא ידע טיפסה על מיטתו נישקה את לחיו, ודני שאל אותו אם ירצה אולי כוס מים. ולפתע, תחת כוס, שם עט בידו, ודף נייר תחת לעט, וביקש ממנו רק חתימה אחת קטנה, "כפי שסיכמנו". ובנו יוסי הופיע פתאום עם שני אנשים ששלמה לא הכיר, וגם הם חתמו, והצלם צילם.

והחדר היה פתאום ריק.

כשרות חזרה, לא סיפר לה על הביקור. לא היה לו כוח להשיב על השאלות שידע שתשאל, השאלות  שלא רצה לשאול בעצמו. כמו "למה עכשיו?", ו"מה בדיוק קרה פה בזמן הביקור?". היה לו ברור שאם קרה פה משהו, קרה משהו שהוא הפרה ברורה של אותן ההסכמות המפורשות והמובלעות שהפכו אותו לבעלה של רות לפני עשרים שנה.

היו לו ממילא רגשי אשמה על ההתרחקות הזו מילדיו, שאמנם החלה שנים לפני מות אמם, אך בעקבות המשפט הפך לקרע. בדיעבד, שלמה לא היה יכול להאשים את בניו על שלא הבינו למה הוא לא מסייע להם כספית כמו שחשבו שהוא מסוגל – כבר אז עמל קשה לטעת בכולם תחושה של היותו הרבה יותר מבוסס כלכלית מכפי שהיה באמת. זה היה חשוב לעבודתו כסוכן ביטוח, וכנראה שדי הצליח בכך – להראות מצליח.

כשהופיעה רות בחייו, הקרע בינו ובין בניו הפך לנתק בלתי הפיך. כאשר הוא מכר את ביתו באזוּר, ועבר לדירתה השכורה של רות בתל אביב, הוא לא חילק את הכסף ממכירת הבית בין ילדיו. הפעם, הייתה זו רות שהתנגדה. אולי, חשב, אפשר להגיד שהקרע היה גם קצת באשמתה? אולי זה לא נורא שילדיו יקבלו מעט מהמעט שישאיר אחריו, גם אם זה בניגוד להסכמות שבינו לבינה?

במצבו כבר לא ראה צורך להשלות את עצמו לגבי ההסכמות האלה. רות, בת חמישים כשהכירו, גרושה מבעל אחד ואלמנה מבעל שני, חיפשה בן זוג כמה שנים, ומצאה את שלמה: מבוגר ממנה, חולני, לא משכיל. אמנם יליד ברלין, אבל ממשפחה פולנית – מין "אוסט-יודה" מזרח אירופאי כזה, לא "מרכז אירופאי" כפי שהיא רואה את עצמה. שלמה גם ראה את תמונות בעליה הקודמים, וידע עם מי היא כל הזמן משווה אותו, הבין בדמותו של מי היא מנסה לעצב אותו מחדש.
לא בהצלחה גדולה, אמר לעצמו, בכל זאת – אדם בשנות השישים לחייו… אבל הוא היה חייב להודות שאת העובדה ששרד עד כה הוא חייב לזה שהיא לקחה אותו לידיים, כפרויקט, לעובדה שהוריד משמעותית במשקלו בזכותה והחל לאכול בריא, שהיא לקחה אותו לרופאים, וטיפלה בו, ובפועל, האריכה את חייו בעשר שנים לפחות.

הוא ידע, שבעיניה, הוא לא היה מציאה אלא פשרה. משענת שעליה קוותה שתוכל להיסמך בזקנתה, חמרית לפחות. אלא שרות הולכת לגלות בקרוב עד כמה הייתה זו "משענת הקנה הרצוץ". כי כאשר הוא כבר לא יוכל לתווך בינה לבין מצב חשבונות הבנק שלהם, כשהיא תאלץ לקרוא את דפי החשבון בעצמה במקום "לתת לו לטפל בדברים", היא תגלה את העובדות.
היא לא הולכת לזכור אותו לטובה אחרי שתגלה את עומק ההונאה. בטח שלא כשתצטרך לריב עם בניו על הפירורים.

אבל הרי הם חיו יחד חיים נוחים למדי בסך הכול, אמר לעצמו. הם הרי כן נסעו להם בעולם – ככל שמצב ליבו אפשר זאת, ונפשו פה ושם, והלכו יחד לקונצרטים, גם אם ישן בהם שנת ישרים. והיי, בסופו של דבר הם חיו יחד יותר שנים מסכום השנים שרות חייתה עם שני בעליה הראשונים גם יחד.

גם זה משהו, חשב לעצמו בסיפוק, בדיוק כשלבבו הפסיק לפעום.

הפקעת

בצלאל טווה את הפקעת אט אט, על פני שנים, מעץ ומתכת, נייר וגומי, פלסטיק וזכוכית.

המעטפת החיצונית החלה כעץ ארז אי שם בארץ אחרת, צפונה מכאן. העץ הפך לארגז שנבנה ביד גסה להכיל את אוצר החפצים שמשפחה אחת לא ידועה, לא יכלה נפשית להשאיר מאחור, שם באותו המקום המוכר וכבר לא אהוב שאותו עזבו. פעם קראו לארגז כזה "ליפט", ולתקופה של כמה שבועות, באנייה בדרך למקום ההוא, שם בלבנט, הוא הכיל את כל עולמה החומרי של אותה משפחה.

בצלאל רכש והעמיד את הליפט בקצה החצר, סמוך למספר סככות שהכילו אוסף מפואר של גרוטאות. עם הזמן הוא הוסיף לו כיסוי של נייר זפת שהפך אותו עמיד לגשם, ואחרי עוד כמה שנים, גם כיסוי של  לוחות פח גלי, עם כמה בלוקים עליהם, כדי שהכיסוי לא יעוף ברוח. מרופט, אך יעיל. D1000024

אורחים כמעט ולא נכנסו לליפט. רובם ממילא לא יכלו לזקוף בו את קומתם – הליפט הלם במדויק את שיעור קומתו של בצלאל. ואז הוא החל לעבות את הפקעת – הנפח הפנימי הפנוי התמעט אט אט, ככל שהוא הפך את הליפט לחלל שאליו היה רק הוא יכול להיכנס.

בצלאל, איש נחבא אל הכלים, הפך את הליפט למקום בו יוכל להיחבא אל כליו.

סביב הכיסא שבמרכז החלל ושולחן העבודה הזעיר שלידו נפרשו, כלפי מטה וכלפי מעלה וכמעט בשלוש מאות ושישים מעלות מסביב (פרט למעבר צר אל הדלת), מגירות קטנות וגדולות ובהן ברגים, מסמרים ואוסף של אביזרים שונים ומשונים שרק בצלאל ידע מה תפקידם. כלי עבודה, רובם ידניים אך גם חשמליים, היו תלויים מכל עבר בהישג יד על לולאות של חבל וחוטי ברזל. אחרי שמדחס אויר נטווה גם הוא אל תוך הפקעת יחד עם שני מכלי אויר ומיכל גז אחד, גם כלי עבודה המופעלים באוויר דחוס התווספו אל החלל הצפוף ממילא, והותירו מקום, בקושי, רק לגופו הצנום.

כלי עבודה היו הדברים היחידים שבצלאל הרשה לעצמו לרכוש רק לצרכיו הוא. ואיכשהו תמיד היה צורך, וגם נמצא מקום, לעוד כלי חדש. פה לא היה בצלאל  צריך לקבל את אישורו והסכמתו של איש, או ליתר דיוק, אישה. זו הייתה הטריטוריה שלו, לגמרי.

כשפרש מעבודה, הפקעת הייתה כבר מושלמת – הממלכה הפרטית שלו בה אף אחד לא אמר לו מה לעשות, בה לא ניהלו אותו. מערכת היחסים הזוגית שלו הייתה אמנם רבת שנים ואוהבת, ובכל זאת, ה"פקעת" הייתה עבור בצלאל כאותה ממחטת אף מיתולוגית של הנשיא חיים וייצמן, זו שעליה אמר בזמנו שהיא המקום היחידי בעולם אליו מותר לו לדחוף את אפו…

יותר משהיה הליפט דומה לפקעת, שממנה בוקע הגולם ועף כפרפר אל העולם, הוא היה דומה לאותה הקונכייה, זו שסרטן הנזיר מאמץ לעצמו, קונכייה אליה הוא ניכנס וממנה הוא יוצא כרצונו, יצור ביישן ועניו שכמותו. אלא שסרטן הנזיר לא ממש מתאים את הקונכייה שהוא מוצא לצרכיו. בצלאל לעומת זאת שכלל ושכלל את הקונכייה שלו עד שהוא והיא כמעט והפכו יצור אחד, סייבורג רב זרועות ומכשירים, עתיר יכולות וכישורים, סייבורג המוכמן היטב בתוך מעטפת העץ מוכתמת השנים שאותה בצלאל משח מבחוץ, אחת לשנה, בשמן מנוע משומש של רנו 12.D1000015

הסייבורג הזה, השילוב הסימביוטי של בצלאל והמכשירים שהקיפו אותו, שהיוו המשך ישיר של זרועותיו, הפיק מפעם לפעם גם תוצרים – תכשיטי כסף יפיפים, עשויים בקפידה ובטעם. אלו היו ההוכחה שבתוך תיבת העץ המהוהה רחשה פעילות יצירה סמויה מן העין, שקרו שם דברים, שבצלאל נכנס לשם לא רק לחפש שקט ומסתור.

ואז התרוקנה הפקעת. תחילה נטש אותה בצלאל. הוא התכווץ והתכווץ, עד שעבר למקום יותר הדוק והרבה יותר שקט. ואז החלה הפקעת לאבד עובי, מהפנים כלפי חוץ. קולפה לה המעטפת הפנימית של הפקעת, וארסנל הכלים המפואר ממנו הורכבה חולק בין מחותניו של בצלאל שגם ברגים ומסמרים לא יחסרו להם להרבה שנים.

הפקעת החלולה והמדולדלת נשארה מיותמת בקצה החצר. איש כבר לא צבע את חיצוניותה בשמן מכוניות משומש מדי שנה. אחד מצירי הדלת נתלש, והדלת נשארה פתוחה ותלויה על ציר יחיד. עץ הלימון העתיק שלידה כיסה אותה אט אט בענפיו, ולימונים שנשרו באין קוטף ניקדו את הקרקע שסביבה בצהוב זרחני.

כמה שנים אחרי כן, הגיעה משפחה נוספת, מארץ אחרת, שהחליטה לבנות לעצמה בית נוסף, בלבנט, למקרה ש…והפקעת כבר לא הייתה שם יותר, התפרקה והתפוררה מנגיעת אגב של כף הדחפור שמחק את הנוף שבצלאל השאיר מאחור.

תקווה

לפני כמה חדשים, סתם, חיפשתי בפייסבוק את הילדים שאתם למדתי בבית הספר היסודי. את חלק מהבנים מצאתי, אבל לא מצאתי אף אחד מהבנות.

טוב, אמרתי לעצמי, עברו הרבה שנים. הילדות של אז הן כנראה כבר נשואות, בטח כבר עם ילדים. ועכשיו יש להן שם משפחה אחר.

חבל שרק ל"בנים" נשאר השם, לא ל"בנות".  כלומר, לא לבנות שמתחתנות. נכון, לא חייבים להתחתן, ובעצם גם אם מתחתנים, לא חייבים להחליף את שם המשפחה. יש לא מעט נשים שנשארות בשם משפחתן המקורי, או שמוסיפות לשמן המקורי מקף ואחריו את שם משפחת בן זוגן. אבל כנראה שהנשים שפעם היו ילדות בכיתה שלי בבית הספר היסודי דרור, לא עשו כך. או שהן לא בפייסבוק (כן, יש כאלה…) או שהן כבר לא חיות בארץ, או שהן כבר לא חיות.

בספרד זה אחרת. שם כל ילד מקבל את שמות המשפחה של שני הוריו. אלו בתורם קיבלו את שמות המשפחה של שני הוריהם גם הם, כך שאתם מבינים שיש לספרדים שמות משפחה מאד ארוכים, שהם משתמשים בפועל רק בזנב שלהם.

אצל היהודים בספרד, זה לא היה כך. עד שאיזה קיסר אוסטרי במאה ה 17 החליט שיהודים צריכים שמות משפחה כדי שאפשר יהיה לרשום אותם באזרחים, לא היו ליהודים שמות משפחה. הם נקראו על שם האבא, למשל בן-משה או בן-יעקוב. או לפעמים, דווקא על שם האימא, או הסבתא. וכך הם נרשמו במרשם האוכלוסין על פי הצו הקיסרי, ומאותו הרגע, השם נשאר קבוע מדור לדור, בצד של הגברים כמובן.

שם המשפחה שלי, גיליתי לפני כמה שנים, משמר את זכרה של אשה.

והיא עוד ענתה לשם תקווה, תתארו לכם.

היא חייתה בספרד, כנראה, לפני יותר משש מאות שנים. משפחתה, שהיא גם משפחתי, נקראה על שמה: אספרנסה, תקווה בספרדית. מעכשיו פשוט אקרא לה תקווה.

בן זוגה של אחותי הכותב לעתים לכתב העת לילדים "עיניים" (גילאי 6-13) חשב שסיפורה המדומיין של אותה תקווה יכול להתאים כסיפור לגיליון הבא של עיניים, שנושאו יהיה "תקווה". גרסה מעט שונה של הסיפור שכאן לא נראתה לעורך מתאימה לעיתון, ולכן הסיפור מוצא עצמו פה. העורך כאן פחות בררן 🙂

ניסיתי לדמיין לעצמי את אותה תקווה ואת סיפור חייה,  כבסיס לאותו סיפור שלקחתי על עצמי לנסות ולכתוב. ולכן אולי יצא שחלמתי עליה לא מזמן. בחלומי היא נראתה בדיוק כמו שנראתה סבתא שלי. אישה נמוכת קומה, לא צעירה, עדינה למראה, אך שולטת במשפחתה ביד רמה ובסמכותיות, ומנהלת את ענייניה  בתבונה.

תקווה הקדמונית בספרד של ימי הביניים, בנגוד לסבתי אתל במהלך מלחמת העולם השנייה, לא איבדה תקווה במצבים קשים. כמו סבי לודוויג, היא הבינה שתקווה לא תגיע מלשבת על התחת ולקוות שיהיה טוב. שיש צורך ביוזמה ובפעולה כדי לגרום לכך שתהיה תקווה.אספרנסה

יתכן שמשפחתי נקראת על שמה בזכות התושייה והנחישות שהיא גילתה, בסביבה עוינת ששאפה להשמיד אותה ואת משפחתה. כי היא הצילה את כל משפחתה, פעמיים.

מלמדים בבתי הספר שהשנה בה גורשו היהודים מספרד (וגם קולומבוס "גילה את אמריקה") היא 1492 אבל שיעורי ההיסטוריה מפשטים את הסיפור.

כי באותה השנה, 1492, קולומבוס לא באמת גילה את אמריקה. הוויקינגים, והסינים "גילו" אותה קודם. והאינדיאנים גילו אותה כמה עשרות אלפי שנים עוד קודם. גם בספרד, רדיפות היהודים התחילו הרבה קודם, וכבר כמה שנים קודם הכריחו את רוב היהודים להתנצר או לעזוב. אבל גם את המוסלמים, שמהם היו שם יותר.

אבל ההיסטוריה היא ממילא, במידה רבה, "סיפור", שבדרך כלל מספר אותו הצד המנצח. פה, אני הצד המנצח, ששרד, אולי בזכות אותה תקווה קדמונית. אז הנה ה"היסטוריה" המדומיינת שלה, טובה לא פחות מהרבה היסטוריה שמלמדים אותנו.

חלמתי שתקווה, אז ראש המשפחה אחרי שבעלה נפטר בגיל צעיר יחסית, הבינה מוקדם יחסית שאין ליהודים עתיד בספרד, גם אם יסכימו להתנצר כפי שדרש המלך פרננדו השני. במקום להמתין ולראות מה יקרה, היא כינסה את כל המשפחה, גברים ונשים כאחד, וביחד הם החליטו להגר. כיוון שייצאו ביוזמת תקווה, לפני היציאה ההמונית הכפויה של היהודים, הם הצליחו למכור את רכוש המשפחה במחיר סביר שאפשר להם התחלה חדשה במקום אחר. וכך, כל המשפחה בראשות תקווה, כמה עשרות אנשים, הפליגו יחד באנייה אל העיר נאפולי. היום בדרום איטליה, אז חלק מממלכת ספרד.

תקווה צדקה. גם התנצרות היהודים לא הספיק לשליטים ולכנסיה הקתולית, וכמה שנים יותר מאוחר, ב 1492, הם פסקו שהיהודים "מטמאים" את שכניהם הנוצרים, וגרשו את כל היהודים, גם את רוב אלה שהתנצרו. גם היהודים מדרום איטליה גורשו.

דמיינתי לי את תקווה, בנאפולי, עדיין בחיים אבל כבר מאד זקנה, בזמן הגרוש. גם שם באיטליה היא פעלה כדי ליצור, באופן פעיל, תקווה למשפחתה. אחרי ששמעה שמלך הונגריה מחפש אנשים עם ידע ביצור משקאות חריפים, ציוותה על שלושה מנכדיה לצאת לעבוד וללמוד את המלאכה ביקבים באזור.

כאשר הגיע הגירוש, אותו חזתה מראש, כינסה תקווה את המשפחה המורחבת, ואמרה להם שלשם, להונגריה הרחוקה צריכים בני המשפחה לעבור. כבר מאד זקנה וחלשה בגופה,  אבל עדיין שולטת ברמה בגורל בני משפחתה, שבמצוותה הם שוב מעמיסים את מיטלטליהם על עגלות, ויוצאים לנסיעה הארוכה אל צפון מזרח היבשת האירופית, שוב נודדים אל הלא נודע. שוב עוקרים את עצמם ממקום מוכר, בתקווה לעתיד טוב יותר.

ותקווה? היא העדיפה להישאר. לא היה לה את הכוחות לעקור שוב. אבל המשפחה לא הייתה מוכנה להיפרד מזו שבתבונה כה רבה ניהלה את חייהם כל כך הרבה שנים, מזו שנתנה להם את התקווה.

באחת העצירות, אי שם במעלה הרי הדולומיטים המפרידים בין איטליה לחבל הארץ שהיום נקרא אוסטריה, פנה נכדה שנהג בעגלה אליה בשאלה, וסבתו ששכבה שם על ערימת שמיכות, מכורבלת בשמיכת צמר עבה, כבר לא ענתה לשאלתו. היא נפטרה בשלווה, בידיעה שבני משפחתה בדרך למקום בטוח.

שם, בהונגריה, שנבלעה עם השנים בממלכה האוסטרו-הונגרית, "אספרנסה" הפך עם השנים ל"שפרינצה" – הגרסה האשכנזית של השם, ועם השנים השתבש עוד והפך ל"שפרינצק", ל"שפרונץ" ולעוד מספר שמות דומים.

פה בישראל, שם משפחתי השיר מעליו את מחצית אותיותיו והפך שם עברי שפירושו "חכמה" ולא "תקווה". הייתי אולי צריך פשוט לחזור לשם המשפחה "תקווה" כאשר הלכתי לפני הגיוס לצבא למשרד הפנים ושיניתי את שמי לשם עברי. אלא שאז עוד לא הכרתי את הסיפור הזה – זה שעכשיו, גם אתם מכירים.  למרות השינוי, זכרה של תקווה עדיין טמון שם, עמוק בתוך שם המשפחה שלי, ויש לי תקווה שגם ילדי וילדיהם הם ימשיכו לשאת את זיכרונה של תקווה עוד שנים רבות.

תומאס

כבר שנים שאני מנסה לצלם פה בחדר הזה, ולא מצליח. לא משנה מתי אני מגיע, החדר שורץ תיירים. עושה רושם שרובם סינים. השקעתי כבר שעות וימים בניסיונות, ועוד לא הצלחתי למצוא זמן שבו אין אנשים בחדר או שהסדרנים לא משגיחים.thomas

אני יודע שזה יכול להיות מדהים, עד כדי כך שאני חולם על זה בלילות, אני יכול לראות את זה אפילו כשאני עוצם עיניים ביום. אני לבד בחדר, מוציא את החצובה, מודד אור, מצלם בנחת והתכוונות את כל  שבעת הצילומים שמהם תורכב התמונה הסופית. אני זוכר אותם ואת פרטיהם בעל פה – זווית, אורך מוקד, צמצם, מהירות.

לקח לי כמעט חודשיים עד שהצלחתי למצוא דרך להסתיר פה את החצובה במקום שמצד אחד עובדי הניקיון לא ימצאו ומצד שני מספיק קרוב לחדר כך שאוכל להוציא אותה בלי שיבחינו בי. תאמינו לי שזה לא היה פשוט.

כמעט שהתייאשתי, ואז חשבתי לעצמי, שאנשים נואשים צריכים להיות מוכנים לנקוט באמצעים נואשים. שאין ברירה – אהיה חייב לשלם את המחיר.

בסוף, עשיתי את זה. משכתי כלפי מטה את הידית האדומה של אזעקת השרפה, זו היחידה שמצאתי שאינה בשדה הראיה של אף מצלמת אבטחה, והסתתרתי.

לקח ה מ ו ן זמן עד שהחדר והחדרים הסמוכים התרוקנו. עוד ועוד סדרנים עברו ובדקו שאיש לא נשאר בבניין, וגם המבקרים לא בדיוק שעטו החוצה. האמת, לא היה שום סימן לאש או לעשן, כך שאני לא מאשים אותם. אבל אני כבר כמעט שלא עמדתי במתח. כבר התחלתי לשמוע מרחוק את הסירנות של רכבי מכבי האש, ועדיין לא התרוקן הבניין. thomas1

לא הייתי מסוגל לחכות יותר. הוצאתי את החצובה ממחבואה, ופתחתי אותה. הרגליים והראש כבר היו מסומנים בנייר דבק עם הגובה ומפתח הרגליים שתכננתי מראש על בסיס התרגול שעשיתי במודל של החדר שבניתי אצלנו במרתף הבניין. המצלמה כבר הייתה מוכנה, העדשה כבר מכוונת לאורך מוקד של 45 מילימטרים. הרכבתי את המצלמה על החצובה ונכנסתי לחדר.

סוף סוף הייתי שם לבד. בלי סדרנים טרדנים שיאסרו עלי לצלם, בלי מבקרים שיתגודדו בהמוניהם בשדה הראייה שלו הייתי זקוק. העמדתי את החצובה בדיוק בנקודה שכבר הייתה מסומנת על השטיח במרקר בלתי מחיק, אותה הצלחתי לסמן כבר לפני חודש תוך שאני מעמיד פנים שאני קושר את שרוך הנעל שכביכול נפתח.

פתאום שמתי לב להבזקי אור אדומים שחדרו מהמסדרון, ממנורת אזעקת האש שעל הקיר שם. על זה לא חשבתי, לא הייתי בטוח שאוכל לצלם מספיק תמונות ברצף כך שלפחות אחת מכל שבע התמונות להן הייתי זקוק כדי לייצר את הפנורמה שרציתי, תהיה בין אותם הבזקים אדומים. כנראה שאצטרך לצאת ולנפץ את המנורה הזו. אם כבר הסתבכתי, אז נלך עד הסוף.

יצאתי למסדרון, והצלחתי להבריג החוצה את הנורה האדומה בלי לגרום נזקים. אבל זה גזל ממני דקות יקרות. וקול הסירנות בחוץ המשיך להתחזק.

חזרתי מהמסדרון. סוף סוף הייתי לבד בחדר. הרמתי מבט אחרון לראות שהכול בסדר.

פה זה נגמר.

תכנונים של חדשים פרחו ונעלמו מראשי. שכחתי מהמצלמה. שכחתי גם את החצובה, גם את החשיפה, גם את הזויות שתכננתי. יכולתי רק לעמוד ולהסתכל בציורים. המראה לפת אותי בגרון והדביק את רגליי לרצפה. לא הייתי מסוגל לעשות כלום.

ראיתי ציורים של רותקו כבר עשרות פעמים, וגם את אלה שפה בחדר ראיתי לא פעם. אבל אף פעם לא לבד. אף פעם לא ככה. עד רגע זה, גם כשכבר הייתי לבד בחדר, זה היה תמיד תוך כדי ניסיונות סרק לצלם, ותמיד הייתה שם הנוכחות הזו, של איזה סדרן מאחורי הפינה או העמוד, אורב לי. בדיעבד אני מבין שהידיעה הזו שאני לא לבד, שאורבים לי, שינתה עבורי את חווית השהייה בחלל ולא אפשרה לסוג ההתכוונות הזה להופיע, זה שעכשיו בא והשתלט עלי לחלוטין.

אני לא יודע כמה זמן עמדתי שם, ממוסמר למקום. הפסקתי לשמוע את הסירנות מבחוץ. לא שמעתי כלום ולא ראיתי כלום חוץ מכתמי הצבע עמומי הגבולות שעל שבעת הציורים גדולי הממדים שבחדר. אבל פתאום התחלתי לשמוע קולות וצעדים, ממש קרוב. מכבי האש התחילו להיכנס לבניין, וכעת היו כבר במסדרון המוביל אל החדר. הספקתי בקושי לחזור ולקפל את החצובה ולהחזיר אותה למקום בו הייתה מוסתרת. ואז חזרתי לחדר שוב.

"מה לעזאזל אתה עושה פה? לא שמעת את האזעקה? צא מיד החוצה!"

"מצטער, שמעתי, אבל אני לא זוכר מה קרה אתי מאז"

"אתה בסדר?"

"אני חושב שכן. אבל לא הייתי מסוגל לזוז. לא יודע מה קרה לי"

תוך דקות מצאתי את עצמי על אלונקה באמבולנס בדרך אל חדר המיון. את הצילומים אמנם לא צילמתי אבל על האזעקה איש כבר לא שאל אותי. לפחות זה. עכשיו נשאר לי רק להצליח ולהשתחרר מבית החולים לפני שכל הבדיקות האלה ירוששו אותי. הם נחושים בדעתם שהיה לי סוג של אירוע מוחי. לך תסביר להם שהאירוע המוחי הזה נגרם על ידי ציור. הם עוד עלולים לאשפז אותי, ואין לי ביטוח רפואי לממן את זה.

לפחות יצאתי מהיום הזה עם התנסות שלא אשכח הרבה זמן. אותם רגעים שם לבד בחדר היו חוויה חזקה. אבל מה לגבי הפרויקט שלי?  גישתי אליו השתנתה לחלוטין, וממילא הייתי גם צריך לחשוב על פתרון אחר. לקח לי מספר חדשים לפתח את הרעיון, ועלה לי לא מעט כסף לממש אותו. הבנתי שאני צריך לגמרי לשנות גישה – לעבוד לאט יותר, הרבה יותר לאט, בלי לחץ. ולנצל את הטכנולוגיה טוב יותר.struth460

התחלתי מעמידה ליד עמדת השומר בכניסה. הפעלתי את מד העצר שבכיסי בשנייה שבה התמונה ממצלמת האבטחה שבחדר הופיעה על אחד הצגים שלפני השומר. מתצפיות קודמות ידעתי כבר שהיא מופיעה לשלושים שניות מדי שלוש דקות.

שוב משכתי כלפי מטה את הידית האדומה של אזעקת השריפה ושוב הסתתרתי.

שוב פעם לקח ה מ ו ן זמן עד שהבניין התרוקן. שוב התחלתי לשמוע מרחוק את הסירנות של רכבי מכבי האש, ועדיין לא התרוקן הבניין.

הוצאתי את הסולם הקטן שגיליתי מראש בגומחה הקטנה שבסוף המסדרון, ופתחתי אותו. המצלמה כבר הייתה מוכנה. בדקתי בשעון העצר ועשר שניות אחרי שהתמונה מהמצלמה פה בחדר נעלמה מהצג שלפני השומר עליתי על הסולם, פירקתי את מצלמת האבטחה והרכבתי במקומה את זו שקניתי. את הדגם היותר משוכלל, עם כושר ההפרדה הגבוה והמשדר האלחוטי המובנה – זה שישדר אל הממסר שהצמדתי לקיר הבניין מבחוץ את התמונות. ומקלט אלחוטי שהוספתי, שיאפשר לי לשלוט מרחוק על זווית המצלמה. תרגלתי את זה מראש וידעתי שאני יכול לעשות את זה בפחות משתי דקות.

ירדתי מהסולם, העפתי מבט חפוז אחרון לראות שהכול בסדר ויצאתי בריצה מהמוזיאון. ידעתי כבר מה עלול לקרות לי אם אשאר לעמוד ואסתכל סביב.

בשבועות שעברו מאז אני מקושש אט אט את הפיקסלים מהמצלמה. בונה את התמונה המורכבת ממאות ואלפי מסגרות של וידאו המצולמות על פני הזמן. אף אחד לא יכול להסתיר לי את התמונות – אני יכול לבנות את התמונה הסופית עם או בלי אנשים, אני יכול להזיז את אנשים מפה לשם כרצוני בתמונה שאני בונה. ובכל פעם שהתמונה מהמצלמה לא נבחרת על ידי המערכת הממוחשבת של המוזיאון להצגה לפני השומר המשועמם עד מוות שבלובי, אני יכול להתמקד ולהגדיל חלק כזה או אחר של התמונות וכך להגיע לתמונה מורכבת סופית באיכות שלעולם לא הייתי מצליח להגיע אליה אם הייתי מצלם במוזיאון גופא באותן הדקות הספורות שהפעלת האזעקה הייתה נותנת לי.

מפעם לפעם אני נכנס למוזיאון ומסתובב בשדה הראיה של המצלמה עם החולצה הלבנה, זו שהדפסתי במיוחד עם טבלת הצבעים של  Macbeth כדי שאוכל אחרי כן לכייל את הצבעים של הפיקסלים שאני מוריד מהמצלמה באותו הזמן. אני מקווה שהסדרנים לא יתחילו לחשוד, כי החולצה הזו באמת ביזארית. באותה הזדמנות אני גם מאפס את שעון העצר על פי הצג שליד השומר, מוודא שאוכל לשנות את זווית הצילום של המצלמה ואת המקום אליו היא מכוונת בזמן שאיש אינו צופה בזרם הדימויים שהיא קולטת.Samsung_GX10_colourchart_full-001

ואם מישהו יבחין שהמצלמה הוחלפה שם בחדר? שהיא משדרת החוצה? לא נורא, אי אפשר לגלות לאן היא משדרת.

תהיה לי בעיה אם ארצה להציג את התמונות שאני מרכיב באותו המוזיאון עצמו. אבל כבר יש לכך תקדימים. היו "פעולות" שכאלה בעבר, ויש לי סיבה לקוות שאם התוצאה הסופית אכן תהיה מרשימה כפי שאני מקווה שתהייה, יסלחו לי על הפריצה למערכת שלהם. ואם יעבור מספיק זמן, אני גם מקווה שאיש לא יקשר ביני להפעלת האזעקה, פעמיים.

הבעיה שיותר ויותר קשה לי להפסיק לצפות בזרם הדימויים המגיע אלי מאותו החדר. לפעמים אני מרגיש כאילו שבאותו הרגע בו ירדתי שם מהסולם, אחרי שהחלפתי בין המצלמות, שבאותו הרגע – לכדתי את עצמי בתוך החדר ההוא, לתמיד.

רוב הזמן, כשאני לא פיזית במוזיאון כדי לכייל את צבעי התמונה, או יושב בבית, מעבד במחשב את התמונה ובונה אותה אט אט, אני צופה במה שקורה שם בחדר. לפעמים אפילו בטלפון הנייד שלי, אפילו תוך כדי נסיעה ברכבת.

הנה, ממש עכשיו, אני רואה ששוב פעם הופעלה אזעקת האש שם במוזיאון. אמנם אין פס קול לזרם הדימויים שאני קולט מהמצלמה שבחדר, אבל את האורות האדומים החודרים מהמסדרון אני מזהה, משתי הפעמים בהן אני גרמתי להן להידלק. אני מקווה שזו לא שריפה רצינית הפעם, כי הפעם לא אני זה שגרם לאזעקת שווא. אני נמצא כאן בבית, לא מסתתר שם במוזיאון.

ומה קורה שם עכשיו? מי זה האיש שנכנס שם לחדר עם חצובה ומציב אותה בדיוק באותה נקודה על השטיח שסימנתי אני? מי זה שיוצא עכשיו למסדרון, וחוזר דקה אחרי שההבזקים האדומים פסקו? אני רואה שהוא מסתכל סביבו, ונשאר לעמוד ללא תזוזה, המצלמה עדיין תלויה על צווארו. "צלם כבר" – אני רוצה לצעוק לו, אבל יודע שהוא לא היה שומע אותי גם לו הייתי שם, צועק לו ישירות לתוך האוזן.

————————————-

למה הצילום משנה כאמנות? (פרק שתרגמתי מספרו של מייקל פריד), מדבר בין היתר על Thomas Struth שצילם את הצילומים מעלה.

יאללה נזרום

איפה אני חונה פה? אני לא רוצה להגיע כולי מזיעה. או הנה.. צריך פה כרטיס חניה? עד שמונה בערב? טוב נשים פנגו גם בשביל רבע שעה – אני צריכה להגיע רגועה לפגישה הזו. עוד הצצה בראי.. איפה המברשת? בסדר, סביר. נלך, אני רוצה לתפוס שולחן טוב. שנוכל לדבר בשקט. רגע, נעלתי את האוטו? מה עובר עלי…נחזור. ואת הפנגו, עוד לא הפעלתי. מה אני עד כדי כך לחוצה? תירגעי… או, אולי זה שולחן טוב. רחוק מהרמקול אפשר יהיה לדבר ואם לא יהיה על מה לדבר? רגע, אולי לא מקום טוב אני רוצה לראות אותו נכנס לראות אותו לפני שיראה אותי. איפה המארחת? יש לך שולחן מאחור ליד הקיר? עוד מעט מתפנה בסדר אני אחכה. ואם הוא יראה אותי עומדת כמו טמבלית? "אני נכנסת לשירותים, תשמרי לי בבקשה את השולחן ההוא. כן, לשניים. כן הוא כבר מגיע". אני מקווה, או שלא. אם הוא ישאל מה אני עושה, מה אגיד לו? שאני בין עבודות? אבל מה אני עושה, אני יודעת? הלוואי שהייתי יודעת בעצמי. אוף, החולצה שוב יוצאת לי מאחורה. ומה אשאל אותו? מה עם ארבעת הילדים האלה שלו? בטח קטנים. אני אמורה להיות אמא לארבעה ילדים שלא שלי, אם זה יהיה רציני? ואם הוא לא בקשר עם הילדים, אולי זה בעצם יותר גרוע. מה זה אומר עליו? ומה זה אומר עלי? מה אני יודעת על ילדים? אני אפילו לא יודעת אם אני רוצה משלי אפילו שאמא רוצה בשביל שתינו. והוא, בטח כבר הספיק לו מהקטע הזה של ילדים. הוא כבר בטח הרבה אחרי זה, אז אולי זה טוב, ואולי זה רע – כי מה אם אני כן ארצה ואז הוא לא ירצה? ומה אני כבר רצה קדימה, עוד לא ראיתי את הבנאדם. בכל זאת פסיכולוג, רגע, אני רוצה להיות עם פסיכולוג שינתח אותי כל הזמן? רק זה חסר לי. ומי אני? מה אני יכולה להגיד אם ישאל? "בוגרת" חצי לימודי ריפוי באומנות? נוטשת של שליש לימודי ספרות? נושרת מלימודי קואצינג? משפרת פסיכומטרי בגיל שלושים ושבע כדי שאולי אלמד ראיית חשבון? אוף, כמה פתטי זה נשמע. האיש כבר בטח במקום בחיים שאני עוד לא רואה באופק. בעצם אולי זה טוב. אז על מה נדבר? אם הוא לא ידבר, אם נשב ונשתוק, אני תמיד מתחילה לדבר שטויות כדי להשתיק שתיקות, אני צריכה להפסיק עם זה, אבל מה יהיה אם הוא לא ידבר? זה הוא? שעיר כמו קוף זה, אין מצב. או, זה לא הוא, מזל. ובאר שבע, מה אני אעשה עם באר שבע? אם זה יהיה רציני, שאני אעבור לבאר שבע? מה אני אעשה שם? מה אני עושה צחוק מעצמי, אפשר לחשוב מה אני כבר עושה פה. והוא בטח ירצה להיות ליד הילדים שלו, אפילו שהוא עובד פה. טוב, נראה כבר. דבר דבר.  עוד לא ראיתי אותו אפילו ואני כבר מחפשת בעיות, די כבר עם זה, והוא לא ראה אותי. ממילא שתי שניות אחרי שאני אראה אותו אדע אם כן או לא, וכל השאר שטויות. אבל מה עם זה שידעתי מיד שזה כן עם נועם? כמה גרוע שזה היה, עדיף לשכוח. רגע, זה זה שמסתכל עלי? נראה לי קצת צעיר מכדי להיות בן ארבעים ושלוש. או שאולי לא? נראה לי מאלה שרוכבים כל הזמן על אופניים. אין מצב שאני קמה שבתות מוקדם ועולה על אופניים. זה לא אני. אבל אומרים שזה עושה כושר טוב, אז אולי, אבל לשחות יותר כיף, הלוואי שהייתי הולכת יותר מפעם בשבוע, הייתי יכולה עכשיו לדפוק הופעה עם הגופייה הכתומה. החזה שלי היה עושה הרבה יותר רושם. בכל זאת שניים מהיתרונות היותר בולטים שלי. ההוא עוד מסתכל, שאחייך אליו? ואם זה לא הוא וההוא יגיע בדיוק כשזה יתקרב אלי? לחייך או לא? עדיף להראות שקועה בתפריט בינתיים. מה להזמין שיעשה את הרושם הנכון? סלט? אולי גם לא נמאס מ "רק אוכלות סלט" האלה, זה כבר הפך קלישאה. רק סלט ואחר כך הן בולסות לחם. וחוץ מזה אני ממש רעבה. לא אכלתי מהבוקר, כדי שאכנס למכנסיים האלה ועדיין אוכל לנשום. אז מה סטייק? ואם זה יגעיל אותו? מגיפה עם כל הצמחונים האלה בזמן האחרון. כן זה הוא, בטוח. הנה, הוא הוציא את העפרון הצהוב שסיכמנו. אז עברתי את מבחן שתי השניות? כנראה. גם הוא, נראה לי, נראה בסדר. לא רע. אז מה עכשיו? לקום? לחייך? לתת לו ככה במקרה הצצה קטנה למחשוף? נשיקה על הלחי או לחיצת יד, מה עושים, אני כבר כל כך לא משופשפת, זוועה. נלך על נשיקה. ריח טוב…שאשאל מה זה? למה לא? לפחות יצא משהו מהפגישה. יותר מזה, אין לי הרבה צפיות. נכון, אני גם לא רוצה להתאכזב, אבל בכל מקרה, יחסים זה כל כך מעייף לא יודעת אם יש לי כוח לזה. יללה, נזרום..

פרק שמיני ואולי אחרון – לאבא של אולריך היה עוד סוד אחד

קישור לפרק הראשון

שלמה משך קלות בכתפיו: "יש לי עוד משהו לספר לך, משהו שאני לא בטוח עד רגע זה אם כדאי שאספר."

"אנא ספר, היו סביב אבא שלי גם כך הרבה יותר מדי סודות"

"הייתי לפני כעשר שנים עם אבא שלי בסלובקיה, בסוג של  מסע שורשים." המשיך שלמה, קצת במבוכה. "ביקרנו בבית שבו הם גרו בדירה אחת לפני המלחמה, ודירה אחרת אחרי המלחמה. דיברנו שם עם אלו מהשכנים שנשארו שם מתקופת המלחמה, ושניים מהם סיפרו שמישהו, שהזדהה כאלכסנדר , בא לבקר בבניין ושאל על משפחתנו. הוא לא אמר בשום שלב שהוא אותו שלמה-אלכסנדר שגר בזמנו בבית אבל הם היו די בטוחים שזה אכן היה הוא"

"מתי זה היה?" שאל אולריך

"הם חושבים שזה היה כנראה ב 1968, בתקופת האביב של פראג, כאשר אפשר היה להיכנס למה שאז היה צ'כוסלובקיה."

"עד כמה הם היו בטחים שזה היה שלמה-אלכסנדר?"

"די בטוחים. הוא אפילו שאל על אחד השכנים שגר אז בזמן המלחמה בבית, בשמו."

"ומה הוא שאל?"

"הוא שאל אם הם יודעים משהו על אותה משפחה יהודית גרה בבניין. הם סיפרו לנו שהם מסרו לאותו מבקר שהמשפחה עליה הוא שואל שרדה את המלחמה, ואפילו חזרה לגור בבית אחרי המלחמה. שהיא היגרה משם אחרי עליית הקומוניסטים ב 1949. אחד מהם סיפר שאפילו נתן לו מעטפה של מכתב שקיבל מסבא שלי מישראל, ועליה הכתובת שבה גר אז בחיפה".

"זה היה מן הסתם מרגש אבל מטריד לאבא שלך"

"גם לי. אבל אבא שלי לא היה יכול להירגע מאז אותו היום. המחשבה שאחיו חי, נמצא אי שם בעולם ולא יוצר אתו קשר, אולי מבחירה, כאבה לו מאד. זה הוציא אותו מדעתו, והוא הוציא אותי מדעתי. הוא זה שביקש ממני לחפש את אלכסנדר, ועד שמצאתי אותך וגיליתי שאביך כבר לא חי, הוא תחקר אותי כל שבוע איך החיפושים מתקדמים ומה עשיתי השבוע בעניין".

"איך הוא הגיב כאשר מצאת שאבא שלי כבר לא בחיים?"

שלמה חשב על זה קצת: "אני חושב שבמידה מסוימת קצת רווח לו שלא יוכל לשמוע את אלכסנדר מנסה להסביר איך ולמה הוא נעלם מחייהם. היו שנים שבהן הוא נהג לדמיין איך יתעמת עם אח שלו אחרי שימצא אותו, איך יסביר לו עד כמה זה היה משמח את אבא ואמא שלהם אם הם היו יודעים ששני ילדיהם בחיים. איך היה מתאר לו עד כמה הם דיברו עליו, והזכירו אותו, וציינו מדי חמש עשרה לפברואר את יום הולדתו"

ולאחר הרהור קצר, הוסיף: "אם זה אכן היה אבא שלך אז, לא בטוח שהוא היה מאושר מזה שיצרתי אתך קשר"

אולריך בדיוק תהה גם הוא באותו עניין. מה יכול היה לגרום לאבא שלו, החם, איש המשפחה, זה שחשב שהכיר, פשוט להעלים מאתנו את קיום חלק גדול ממשפחתו? איך יכול אדם לנתק בהחלטיות כל קשר עם הוריו, עם אחיו, עם עמו, עם זהותו?

אביו באמת חשב שזה אך לטובת ילדיו, הבוגרים כבר, גם כל כך הרבה שנים אחרי המלחמה? יתכן. כך לפחות כתב לגרשום שולם. אבל יתכן גם שאביו פשוט נלכד בתוך הדמות שהוא המציא, בסיפור שהוא עצמו וההיסטוריה כתבו יחד. אולריך נטה לחשוב ששני הדברים גם יחד היו נכונים. שבמהלך המלחמה הנוראה ההיא זה נראה הדבר הנכון לעשות, וכשהשתנו הזמנים, אביו כבר לא מצא הזדמנות נאותה לחלץ את עצמו מהדמות הזו שהמציא וממסכת השקרים והשתיקות שבנתה אותה.

אי אפשר היה להימנע מהשוואה בין עלילת הספר עליו עבד אולריך בחודשים האחרונים, לעלילת הסיפור שנגלה לפניו בשבועות האחרונים. עלילת ספרו שלו נראתה לו לפתע אנמית וחסרת עניין. 'הסיפור לבטח שווה יותר משמונה רשומות עוקבות באיזה בלוג עלום', חשב אולריך. אבל אם יצליח לשלב את העלילות, אם יצליח ליצוק את מה שלמד על אביו לאותה דמות אב שסירבה להתגבש בעלילת ספרו, יתכן שיוכל להציל את הספר אותו הוא כותב. או שאולי הוא פשוט צריך להתחיל מחדש.

 ————————————————

הסיפור הזה מוקדש לזכרו של "שָנִי", שלמה אלכסנדר, אחיו הבכור של אבי. שמי האמצעי, זה שבו איני משתמש, מנציח את זכרו. שָנִי "בחר בגלולה האדומה"; הוא שמע למדריך תנועת הנוער שלו ונשאר עם הקבוצה, במקום לחצות את הגבול לשווייץ עם המבריח שסבי ארגן בעבורו. הקבוצה כולה נשלחה למחנה מיידנק, ואלכסנדר, כנראה שמת שם בתאריך לא ידוע. המדריך, שהבטיח לשלטונות (אמנם תחת איומים) להביא לנקודת המוצא של המשלוחים את כל חברי הקבוצה שלו, וגם קיים, שרד.
"שָנִי" נולד ב 15.2.1924 בפזינוק, סלובקיה, ומת בתאריך לא ידוע, כנראה במיידנק, פולין.

והיה גם האדריכל אביר האימפריה הבריטית, סר ברטולד לובטקין, שרק אחרי מותו מצאו שלושת ילדיו את חליפת המכתבים שלו עם שלמה לובטקין, אחי אם זוגתי שתחייה, וגילו שהוא שיקר להם כל חייו. שהוא לא באמת היה בן אצולה רוסי שקנה תעודות מזויפות של יהודי כדי שיוכל ללמוד אדריכלות בווינה, אלא סתם איזה יהודי אחד, לא אציל ולא בן אציל, שנולד בגרוזיה, למד אדריכלות בווינה והגר לאנגליה לפני מלחמת העולם השנייה, שם תכנן את כלוב הפינגווינים (זה בתמונת הכותרת) בגן החיות הלונדוני.

פרק שביעי – אולריך פוגש את שלמה, ויש גם חיבוק

קישור לפרק הראשון

אולריך לא הצליח לפגוש את שלמה לפני ההופעה. הטיסה שלו אחרה והוא הגיע להופעה מתנשף ממש עם כיבוי האורות, כך שהם נפגשו רק אחרי ההופעה, בבית הקפה על שפת האגם שמתחת לאולם הפסטיבל.

כבר במהלך ההופעה, אולריך הגניב כמה פעמים מבט לאחור אל הכיסא שבו ידע שיושב שלמה, אך האולם היה די חשוך. כעת, שניהם ישבו ובחנו איש את רעהו, אבל ההופעה הייתה עבור שניהם חוויה כה חזקה עד שהקרח נשבר מיד. הם היו פשוט שני חובבי ג'אז נרגשים, מחליפים רשמים.

וורה התבוננה בשניהם, המסרטה הקטנה שלה פועלת בשקט. שניהם יושבים על קצה המושב, מדברים באנגלית, שוטפת ורהוטה אך בעלת מבטא, נרגשים בעליל. הדמיון ביניהם ברור. היו ההבדלים השטחיים, אולריך במקטורן וחולצת סריג בעלת צווארון גולף היה לבוש הרבה יותר פורמלי משלמה, שהגיע בחולצת טריקו שחורה של "ג'אז בים האדום". גם תסרוקתו המוקפדת של אולריך, ושערו הצבוע חום בהיר הגובל בבלונד היו בנגוד בולט לשערו המאפיר והקצוץ, צמוד לעור הגולגולת, של שלמה. אבל מעבר להבדלים האלה, הם היו בערך בני אותו גיל, בערך באותו גובה, בערך באותו משקל. פני אולריך היו יותר מוארכים ויותר שזופים, אך גם שם ניכר דמיון לא מבוטל. היה להם אף מעט שונה, אך גבות מאד דומות, כמעט מחוברות. כמעט ואפשר היה לחשוב שהם אחים.

לאח של אבא שלו, שעל שמו הוא נקרא, סיפר שלמה, היו כמנהג היהודים שם באותם הימים, שני שמות. קראו לו אלכסנדר, והיה לו גם שם עברי – שלמה. גם לאביו, סיפר שלמה, היה שם נוסף – בסלובקיה קראו לו אוסקר, אבל בישראל הוא משתמש בעיקר בשמו העברי.

"עד עכשיו ידעתי שאני נקרא אולריך, על שם גיבור ספרו של רוברט מוסיל, האיש ללא מאפיינים. מסתבר שכנראה שכמוך, גם אני נקרא על שם אחי אבי, שאבי חשב שנספה בשואה, כלומר – אביך" אמר אולריך, "שמי האמצעי הוא אוסקר. אני לא משתמש בו, אבל בתעודת הלידה שלי, ואפילו בדרכון, אני רשום כאולריך – אוסקר. אבי לא אמר כלום אף פעם לגבי שמי השני. כעת אני חושב שזה ברור.

אולריך אגב, כי אבא שלי מאד אהב את ספרו של מוסיל, ותמיד ראה סמליות בכך שגם רוברט מוסיל, כמוהו, עבר מאוסטריה לשוויץ כדי להימלט מהנאצים, בדיוק ארבע שנים לפני אבא שלי. וגם – מוסיל נפטר ממש באותו היום שבו אלכסנדר הגיע לשוויץ –ב 15 לאפריל 1942. מוסיל לא היה יהודי, אבל אשתו כן.

"וחוץ מזה, גם אני," הוסיף אולריך, "הייתי רוצה להיות מסוגל לכתוב כמו מוסיל." והתנצל על ההפרעה. "אנא המשך..".

אלכסנדר, המשיך שלמה, נולד במה שהיום סלובקיה ב 1924, והיה הבכור למשפחה יהודית חילונית וציונית. הוא הלך לתנועת הנוער "מכבי הצעיר – גורדוניה" ובדיוק היה אתם במקום בו היו ב"הכשרה" לעליה לישראל כאשר הגרמנים באו לשם ועצרו את כל חניכי התנועה. הוא הצליח לברוח מהמקום, אך את חבריו שלחו למחנה מאידנק. הוא הסתתר מאז אותו היום בחדרו בדירת הוריו, בלי להיות מסוגל לצאת, כששאר בני משפחתו עדיין בחופש יחסי הודות לאותה תעודה שבזכותה הורדו מהרכבת.

לקח ללודוויג, אבא של אלכסנדר, סבא של שלמה ושל אולריך, כמה שבועות, אך הוא הצליח למצוא מבריח שיבריח את אלכסנדר דרך אוסטריה לשוויץ. זה היה יקר, זה היה מסוכן, אך לא הייתה אופציה אחרת. אלכסנדר היה מבוקש על ידי הגרמנים, וסיכן את שאר המשפחה בכך שהוא הסתתר בדירתם, בבית דירות עם שכנים לא מעטים שלא כולם היו צדיקים גדולים.

וכך, הם נפרדו מאלכסנדר, ובשעות הקטנות של אחד הלילות הוא יצא לדרך עם המבריח ומאז הם לא שמעו ממנו יותר.

שנים אחרי המלחמה הם ניסו לחפש אותו. היו הרבה אנשים שנעלמו בזמן המלחמה, והיה ברדיו הישראלי "מדור לחיפוש קרובים" שאליו הם פנו שוב ושוב, בבקשה שישדרו את שמו בתקווה שישמע וידע שהם בחיים ומחפשים אותו."

"ומה לגבי הרישום שעל פיו הם היו ברכבת לאושוויץ?" שאל אולריך. "גם לאבי כנראה הייתה סיבה טובה לחשוב שהם לא שרדו".

"המעביד של סבי, אבי אלכסנדר הצליח להוריד אותם ברגע האחרון מהרכבת", סיפר שלמה, "אחרי שכבר נכתבה רשימת הנוסעים ואחרי שכבר נחתמו הקרונות, בעזרת אישור שנקנה בשוחד, שמאשר שסבי "חיוני לכלכלה הסלובקית"".

"ואחרי זה?" שאל אולריך

"הם נשארו בדירתם עוד כמה חדשים, ואז עברו להסתתר באיזה כפר נידח. אחרי המלחמה הם חזרו לדירה בה גרו לפני שנלקחו למשלוח לאושוויץ, וגרו שם עוד כארבע שנים, עד שהיגרו לישראל.
ובכל השנים האלה קיוו שאלכסנדר יחזור.

סבא שלי, שלנו, כתב כל שבוע מכתבים, עם תמונות, לקהילה יהודית כזו או אחרת, במסגרת החיפושים אחרי בנו האבוד, אביך. תחילה לקהילות בשוויץ ואחרי כן הרחיב את החיפוש לאוסטריה, גרמניה, סלובקיה, צרפת אפילו. כך כמעט עשור עד שהתייאש והפסיק."

"אבי דאג שלא יהיה לו שום קשר עם שום קהילה יהודית" אמר אולריך "וגם שינה את שם משפחתו. לא היה לחיפוש הזה שום סיכוי"

כמעט שבעים שנה אחרי, סיפר שלמה, הוא נתקל בחנות הספרים באינטרנט Amazon בספרו הראשון של אולריך, זה שאותו פרסם תחת שם הנעורים של אביו, והוא חידש את החיפושים. הוא שמח לגלות עוד מישהו הנושא את שם נעוריו הוא, ואחרי חיפוש קצר ברשת מצא את אולריך. "תמונת הפרופיל שלך בפייסבוק גרמה לי להבין שאני בכיוון הנכון."

שלמה עצר ובחן את פני אולריך. "אז מה שלומך, בן דוד?" שאל.

אולריך החניק דמעה: "אני שמח שמצאת אותי. אין לך מושג כמה." הוא קם, אחז קצרות בכתפה של וורה, מחפש נקודת משען, עבר אל צדו השני של השולחן והושיט את ידו אל שלמה. זה, הסיט את היד, התקרב, וחיבק את אולריך. אצל אולריך במשפחה לא התחבקו. הוא ניסה לא להירתע, ואחרי היסוס קל התמסר לחיבוק הדובי של שלמה.

שעתיים מאוחר יותר, אחרי שלוש או ארבע בירות, ואחרי שהתעדכנו עדכון שטחי משהו האחד בחיי השני, כשוורה מתעדת מן הצד, שלמה עצר לרגע, והיסס. הוא בחן את אולריך שישב וכתב לעצמו את עיקרי הדברים ששמע במחברת ירוקה קטנה. אולריך הרים את עיניו, והסתכל בו במבט שואל.

קישור לפרק הבא, השמיני וכנראה אחרון…

פרק שישי – אולריך עובר על חרם דרבנו גרשום וקורא את מכתבי גרשום

קישור לפרק הראשון

הדבר הראשון שהזדקר מתוך המכתבים היו שורות של טקסט בשפה אותה לא הכיר. עברית כנראה, משובצות בטקסט שהיה ברובו בשפה הגרמנית. אלא שצורת האותיות הייתה שונה מזו שזכר מעמוד הפייסבוק של חברו החדש, פחות מרובעת והוא הניח שזו גרסת כתב היד של עברית, אף  שהאותיות לא היו מחוברות. הוא צילם בטלפון כמה מהקטעים כדי לברר אחרי כן –  הוא ידע את מי הוא יכול לשאול.

חוץ מזה, הוא שם לב שהמכתבים עצמם, ממוענים לא לאלכסנדר אלא לשלמה, אך כשבדק את המעטפות, השם על המעטפות היה זהה לזה של אביו.  השם שלמה, נזכר, היה גם שמו של מכרו החדש, זה מחיפה.

הוא המשיך לקרוא ושם לב שלמעט שני המכתבים הראשונים, רוב המכתבים לא היו קשורים כלל לנושא השאלת הציור. לצערו הוא ראה רק צד אחד של חליפת המכתבים, ורובה הייתה תשובות לשאלות שאביו מן הסתם שאל, שאלות שאותן יכול היה רק לנחש.

אבל הייתה באחד המכתבים שאלה ששולם הפנה אל אביו, ושאת התשובה עליה, אולריך היה מאד רוצה לראות: "יש לך קרובי משפחה בישראל"?

אולריך ניגש למכונת הצילום והתחיל לסרוק לעצמו העתקים של המכתבים ושל המעטפות. היו שמונה מכתבים, ארוכים כמנהג הימים ההם שבהם אנשים עוד כתבו באריכות, וגם קראו את הנכתב. הוא התכוון להתעמק בהם ולנסות לפענח דרך הצד אחד של השיחה הכתובה הזו, את הצד השני.

ובשלב ראשון, לברר למה המכתבים היו ממוענים לשלמה.

הוא התחיל לברר את הסוגיה בארוחת הערב, על המרפסת בחזית הבית של קלאודיה. הם ישבו תחילה בשתיקה, צופים בסירות עוברות סביב עיקול הנהר ובשקיעה מעל הגבעות של ברן ממול, ואולריך חיכה בסבלנות שקלאודיה תשאל מה הוא מצא במוזיאון. הוא עדיין לא השתחרר מהחשד העמום שהיא מסתירה ממנו מידע.

"מצאת את המכתבים?"

"כן, הם מאד מסודרים שם"

"ומה למדת?"

"יש שמונה מכתבים, סרקתי אותם אך עוד לא קראתי את רובם. אבל משום מה הם מופנים לשלמה, לא לאבא"

"מי זה שלמה?"

"חשבתי שאת תוכלי לספר לי."

"אין לי מושג. אז אלה לא המכתבים אל אלכסנדר?"

"הם כן, על המעטפות, השם הוא אלכסנדר, אבל המכתבים עצמם, חוץ מהראשון, מופנים אל "שלמה" כלשהו"

"מוזר"

"יכול להיות שהיה לאבא שם פרטי נוסף? שלמה אולי?"

"אני לא חושבת. בכל המסמכים שלו רשום רק השם אלכסנדר"

"אבל אלו מסמכים מזויפים בעצם, נכון?"

"נכון. יכול להיות שלפני כן היה לו שם פרטי אחר, או נוסף. אבל אלכסנדר  מעולם לא הזכיר אותו."

"אז למה המכתבים אליו עם השם הזה?"

"אם היינו רואים את הצד השני של חליפת המכתבים, אולי היינו יודעים"

"טוב, אנסה להקיש מתוך הצד הזה את הצד השני. ועוד שאלה – יש לך מושג איזו שפה זו?" והראה לה את המשפטים שצילם בטלפון. לקלאודיה לא היה מושג.

אחרי ארוחת הערב, אולריך התיישב ליד שולחן העבודה של קלאודיה, והעתיק למחשב שלה את המכתבים הסרוקים כדי שגם היא תתעמק בהם במקביל אליו. היה לה גם יותר שנים של ניסיון בקריאה של כתב יד. אולריך כבר כמעט ולא קרא דברים שנכתבו ביד.

הוא גם העלה את הסריקות לאחסון ברשת ושלח קישור לאחותו. ובאותה הזדמנות, שלח את צילומי המשפטים בשפה הזרה מתוך המכתבים אל ההוא בחיפה, עם שאלה: "האם אתה יודע לזהות איזו שפה זו?".

קלאודיה הציעה עבורו את הספה בחדר המגורים והלכה לישון. אולריך השקיע עוד קצת זמן בקריאה ברשת על גרשום שולם והגותו, אותה מצא מרתקת. בסופו של דבר, בעזרת כוסית של שנאפס אגסים מהמזווה של קלאודיה, ולא לפני שהוציא מהחדר את מאדאם שושא, חתולתה של קלאודיה, שהתמקמה לישון על חזהו, הצליח להירדם.

למחרת, כבר לפני ארוחת הבוקר, הייתה לו תשובה מחיפה. כמה תשובות בעצם:

המשפטים הם אכן בעברית,
כתב יד בעברית הוא לא כתב מחובר, אך בכל זאת שונה לחלוטין מהכתב המודפס.
תרגום שלושת המשפטים הוא: "אתה עוד זוכר איך לקרוא עברית?" , "אז לפנות אליך כ"שלמה" או כ"אלכסנדר"?" ,"שלך בידידות, גרשום שולם".

עד פגישתם של אולריך ושלמה שבועיים מאוחר יותר, שניהם כבר קראו את שני חלקי התכתובת שבין שולם ואלכסנדר. שמונת המכתבים שאולריך צילם במוזיאון פול קלי בברן, ושבעה ששלמה צילם בבית הספרים הלאומי של ישראל, שם הסתבר ששמורים כל מסמכיו של שולם. שני חלקי התכתובת הבהירו לא מעט מהתמונה.

אלכסנדר, כפי שסיפר לשולם, נולד בסלובקיה למשפחה יהודית, באותה העיירה בה נולד אבא של שלמה. ושמו העברי היה אכן שלמה. בשנת 1942 אביו של אלכסנדר שכר מבריח שהעביר אותו את הגבול לשוויץ, שם הכיר את קלאודיה והוריה.

אלכסנדר סיפר לשולם שבדק אחרי המלחמה ומצא את שמות כל בני משפחתו ברשימת אחת המשלוחים לאושוויץ, וגם מצא בתיעוד מאושוויץ שכל המשלוח הזה הועבר ישירות מהרכבת אל תאי הגזים. הוא הניח שהם נספו בשואה.

אבל כבר אז, אי שם בהרים, במעבר בלילה מעבר לגבול מאוסטריה לשוויץ, אלכסנדר כתב לשולם, החליט שייטב לו אם הוא ינתק אחת ולמיד כל קשר בינו ובין העם היהודי. הוא לא רצה שיהיה אפילו שמץ של סיכוי שבעתיד אפשרי כלשהו הוא יצטרך לשלוח את בנו שלו עם מבריח אל מעבר לאיזה גבול ולא לראות אותו יותר לעולם. תוך כדי הליכה בשביל בין הפסגות המציא את עצמו מחדש כפולני נוצרי, בן להורים קומוניסטיים. וזה אכן מה שאולריך ידע שהוא סיפר לכולם, כולל לקלאודיה ולהוריה.

אולריך הבין שמן הסתם לא בקלות אביו קיבל את ההחלטה. עברו על אביו כנראה דברים קשים מאד, והוא לא באמת יכול לשפוט אותו. ועדיין. האם הוא באמת ידע מיהו אבא שלו? כל השקרים האלה…זה נראה לאולריך טרגי במיוחד, במיוחד אחרי שהסתבר שבני משפחת אביו לא נספו אחרי ככלות הכול, בנסיבות שהוא עדיין לא ידע. את הצד הזה של הסיפור, הוא קיווה לשמוע בפגישתו עם שלמה.

עד הפגישה הוא סיפק עדכונים יומיים לוורה, לקלאודיה ולאחותו גרדה. אחותו לא ממש יצאה מגדרה לשמוע את הפרטים, אבל אמא שלו הייתה מאד מעורבת. היא הייתה די המומה ללמוד עוד ועוד דברים שלא ידעה על האדם אתו חיה כל כך הרבה שנים, אבל כפי שחזרה ואמרה לאולריך, היו לו מן הסתם סיבות לכך, סיבות שהם עדיין לא מסוגלים להבין. שספק אם הם אי פעם יהיו מסוגלים להבין, מהמקום הכה מוגן, הכה שוויצרי שבו הם חיים.

אולריך גם שרטט לעצמו ציר זמן משוער של חיי אביו וניסה למלא אותו בפרטים. אבל נותרו עדיין קטעים אפלים לחלוטין לאורך ציר זמן חיי אביו.

עם וורה היו לו כמה שיחות מעניינות. את סבתה היהודייה, אם אביה, עליה היא סיפרה לו, היא לא ממש הכירה, כי היא נפטרה כשוורה הייתה צעירה, אבל וורה התענינה וחקרה לא מעט את נושא היהדות. כך למד ממנה אולריך שעל פי הדת היהודית, אם סבתה של וורה הייתה יהודייה, כך גם היה אביה, אבל לא וורה עצמה. ומכאן, שלפחות על פי הדת היהודית, גם אם אלכסנדר היה יהודי, כפי שמסתבר בוודאות גבוהה שאכן היה, אולריך עצמו לא יהודי. לא על פי הדת היהודית.

"תראה" אמרה וורה, "אתה נימול. אמנם הכרתי כמה שהיו נימולים (לפניך כמובן, אל תדאג…) אבל עדיין, הרוב לא. יתכן וזה אומר משהו"

"לא חשבתי על זה. אבא שלי היה נימול גם הוא, ולכן חשבתי שכך זה וזהו. הורי גם אמרו לי שבזמנו חשבו שיש לזה צידוק בריאותי. לא נראה לי חשוב"

"ואם היה מתברר לך שעל פי הדת היהודית אתה כן יהודי, האם זה כן היה משנה לך?"

אולריך נשך את שפתו התחתונה בהיסוס. הוא ניסה באמת ובתמים להיות כנה עם עצמו. עם וורה, באמת לא היה לו צורך להעמיד פנים כך או אחרת. האם זה משמעותי עבורו אם הוא יהודי, או חצי יהודי? האם זה משנה את מי שהוא? עד כמה שהוא יכול היה לתת דין וחשבון אמתי לעצמו, הוא חשב שלא.

הוא נטה לחשוב שבזמן הזה, זה לא כל כך משמעותי להיות יהודי, או לא. אז למה טרח אביו להעלים את זה ממנו? טוב, לא ממש להעלים, יותר לא לחשוף, אך עדיין השתיקה הכבדה, המעיקה הזו הייתה תמוהה, מציקה, לא מובנת.

קישור לפרק הבא, השביעי מתוך שמונה

פרק חמישי – אולריך ומלאך ההיסטוריה

קישור לפרק הראשון

פרק חמישי – אולריך ומלאך ההיסטוריה

מנהלת מוזיאון פול קלי תמיד קיבלה אותו ואת קלאודיה בכבוד מופגן. אולי כי היה להם עוד ציור אחד של קלי שהיה תלוי בחדר השינה של קלאודיה, שהמנהלת ניסתה לשכנע אותה להוריש למוזיאון.

"אמא, שנלך לשם יחד?"

"הייתי שם רק אתמול, ואני רוצה לצאת להליכה. אולי תיסע ותחזור לארוחת ערב? תישן כאן הלילה, ותארח לי לחברה קצת"

קלאודיה, מודה שהיא בודדה, היה אירוע די נדיר. אולריך ממש לא היה יכול לסרב, ולא באמת היו לו אילוצים כלשהם, חוץ מהספר הזה שלו, התקוע. בכלל, הייתה לו תחושה עמומה בשלב זה שהוא בפועל כן עובד על הספר, הוא כבר התחיל לראות איך הוא מצליח, אולי, לשלב את אירועי היומיים האחרונים אל תוך העלילה.

במוזיאון הוא עבר על פני אגף התערוכות, ניגש ישר למשרדים ותוך כמה דקות כבר היה בדרכו לארכיון, עוקב אחרי טפיפות עקבי הלק השחורים של מריקה המחויטת והנמרצת.

"איך אני יכולה לעזור?"

"אני מחפש את החומר על התערוכה מ 1974, זו שאבי אצר. ספציפית, התכתבות בנושא השאלת תמונות לתערוכה"

"המוזיאון היה אז בבניין הישן, אבל העברנו את כל החומר הנה. לא צריכה להיות בעיה למצוא אותו".

אכן לא הייתה. אולריך קיבל שולחן, כיסא ומנורת שולחן ותוך רבע שעה נחתו על שולחנו שתי  קופסאות קרטון שהכילו את כל המסמכים. רבע שעה אחרי כן, הוא מצא את המכתבים אותם חיפש.

מסתבר שלפרופסור הירושלמי, פרופסור למיסטיקה יהודית בשם גרשם שולם, היה ציור של פול קלי בשם Angelus Novus שהיה מושא התכתובת. חיפוש קצר של אולריך באינטרנט העלה שזה ציור די מפורסם. בויקיפדיה הוא מצא שהציור נרכש בשנת 1921 על ידי פילוסוף התרבות היהודי-גרמני ולטר בנימין, וזכה לאזכורים ומחקרים רבים בתולדות התרבות המודרנית.

tumblr_m8bnxbqzp81qevm0qo1_1280

לאחר מותו של בנימין עבר הציור מעזבונו של בנימין אל ידידו, גרשם שלום. ולטר בנימין אף כתב תזה נודעת, בשנת 1940, זמן קצר לפני מותו: "תזות על מושג ההיסטוריה"  בהשראת תמונתו של ה"אנגלוס נובוס". הוא ראה בו מעין "מלאך ההיסטוריה", הזוכר את העבר וחרד מעתידו של הגזע האנושי. הוא גם ראה בו מלאך, העומד לעזוב את ההווה האנושי הנורא, ולעוף אל עבר העתיד.Fullscreen capture 15012014 145645

וולטר בנימין היה דמות שאולריך הכיר והעריך. חוץ מהגותו, אהב גם את הכתיבה היותר ספרותית שלו, במיוחד את הזיכרונות על ילדותו בברלין. הוא חשב לא אחת על מותו הטרגי של בנימין, שהתאבד אחרי שניסה, בדיוק כמו אלכסנדר, לברוח משטחי הכיבוש הגרמני, בלילה, דרך ההרים, בלוויית מבריח. אלא שבנימין, שניסה לברוח מצרפת הכבושה לספרד, בדרך לארה"ב, נתפס והוחזר חזרה. ובנימין, בניגוד לאלכסנדר, היה מבוגר, חולה, כנראה דיכאוני, והתעקש לסחוב אתו מזוודה מלאה בכתבי יד דרך ההרים. אולריך אפילו נסע פעם עם אבא שלו, לכפר הספרדי Portbou, לשם ניסה בנימין להגיע, ושאליו הגיעה שאר הקבוצה עם המבריח, בלילה שלמחרת, והפעם, אולי בעקבות הטרגדיה של התאבדות בנימין, לא נשלחו חזרה על ידי הספרדים. יחד הם עמדו כמה דקות בדומיה, ליד הציון שהקים שם הפסל דני קרוון, צופה על הים.

הסמליות בציור הזה, מושא ההתכתבות של אביו, הייתה כמעט בוטה מדי עבור אולריך. הוא ניגש על החלון ובהה בתנועה הדוהרת על ששת מסלולי כביש הטבעת העובר מתחת למוזיאון. בעצם, הוא נאלץ להודות לעצמו, לא העתיד הוא שמפחיד אותו, כמו את אותו המלאך שבציור, אלא דווקא העבר. ליתר דיוק  – מה שהוא לא ידע, ואולי גם לא רצה לדעת, על אותו עבר של אביו.

"טוב, מה כבר אפשר לגלות מתכתובת על השאלת תמונה?" אמר לעצמו, וחזר לקרוא, מנסה לפענח את כתב היד העקלקל של שולם.

קישור לפרק הבא, השישי מתוך שמונה

פרק רביעי – לאימא של אולריך אין מה לחדש לו

קישור לפרק הראשון

אולריך קם  מוקדם למחרת ונסע לאימא שלו. הוא היה חייב לדבר אתה, ואת סוג השיחה הזה הוא לא רצה לעשות בטלפון.

אימא שלו כבר לא שמעה כל כך טוב, אבל סירבה להודות בכך. הוא נאלץ תמיד לדבר אתה בקול רם כל כך שתמיד הייתה לו הרגשה שבכל שיחה טלפונית אתה הוא משתף את חצי לייסין. הקירות בבית הדירות "ברגהוף" בו גר, סנטוריום לחולי שחפת לשעבר, היו מאד דקים, ולא נראה לו ראוי לצעוק לאפרכסת בקולי קולות: "אמא, אני יהודי?"

הוא הסתפק בלומר לה שהוא מגיע מחר ורוצה לדבר אתה, והבטיח לה שהכול בסדר, ששום דבר רע לא קרה. הוא התכוון גם לעצור בדרך אצל וורה ולדבר אתה אבל ידידתה הצלמת עדיין הייתה אצלה, ולא התאים לו לשתף גם אותה בעניין. הוא התקשר לספר לה שהוא נוסע לאימא שלו מחר, שהכול בסדר, ושהוא יעצור אצלה בדרך חזרה.

וורה זיהתה ללא קושי את המתח בקולו. שנים של עבודה עם דוקומנטריסטים הכשירו אותה לברר עובדות מהר וביעילות, ואחרי חקירה קצרה, הצליחה לגרום לאולריך לספר לה בטלפון את עיקרי הדברים.

 "אם זה כמו שזה נשמע שזה, יש פה חומר לסרט תיעודי של לפחות שלושים דקות", אמרה. כן, אולריך נטה להסכים אתה, זה חומר טוב. גם לסיפור.

הם סיכמו שוורה תבוא אליו כאשר יחזור מברן, וממש בסופה של השיחה, כדרך אגב, פלטה וורה: "גם לי יש סבתא יהודית", והוסיפה: "שתדע, זה מעולם לא השפיע על חיי בכל צורה שהיא." טוב, אולריך עוד לא היה במקום הזה. סבתו שלו מצד אביו עוד לא הייתה יהודייה, לפחות לא מבחינתו.

בתשע בבוקר, על הרכבת לברן, אולריך ישב ליד השולחן בקרון המסעדה ורשם לעצמו עוד ועוד שאלות לאימא שלו. שאלות עליהן היה נחוש הפעם לקבל תשובה. לא שאימא שלו התחמקה מעבר משאלותיו בנושא עברו של אביו. בדיעבד, הבין שלא היו הרבה הזדמנויות בהן הוא ניסה באמת לחקור בנושא.

קלאודיה, אימא של אולריך, חיכתה לו בפיאט פנדה 4X4 החדשה שלה מחוץ לתחנת הרכבת. היא רזתה מעט מהפעם האחרונה שראה אותה, מה שהדגיש אף יותר את גובהה. היא הייתה תמיד רזה, גבוהה וקצת כפופה, אך בשנים האחרונות גזרה על עצמה משטר של תזונה ופעילות גופנית שגרמו לה לרזות אף יותר, אך להתחזק ולהראות יותר כבת שישים, מאשר מישהי בסוף שנות השבעים לחייה.

"רזית"

"טוב, אתה יודע איך זה. אישה בגילי יכולה לבחור להראות כמו פרה או כמו עז. אני מעדיפה את האופציה השנייה – תראה כמה קמטים יש לי"

"נו באמת, את נראית נפלא. יש לך חבר חדש?"

"הלוואי.."

 ויחד הם נסעו אליה, לבית הקטן אליו עברה מציריך לפני מספר שנים, בכפר קטן ליד ברן. בית המידות בו גדל אולריך היה על אחת הגבעות שליד ציריך. כיום גרה שם אחותו גרדה עם בעלה ושני ילדיה. לאולריך עדיין היה שם חדר, שם אחסן את רוב חפציו.

בדרך, התחיל אולריך סיפר לה את סיפור החבר מפייסבוק. קלאודיה בילתה בפייסבוק לא מעט מזמנה, כך שאולריך לא היה צריך להסביר לה איך זה עובד. באחד השלבים, הם אף עצרו לצד הדרך כדי שאולריך יוכל להראות לה במחשב הנייד שלו את התמונה. גם לקלאודיה לא היה ספק שהתמונה היא אכן של אביו, כנער.

הם התיישבו במטבח אצל  קלאודיה, שניהם די נסערים. אולריך שתה את כוס מיץ עשב החיטה שאמו הציעה לו, והתחיל לעבור אתה אחת לאחת על רשימת השאלות שהכין.

די מהר למד שלאמו לא היה באמת מושג בן איזה דת היה אביו. מה שהיא כן ידעה, מפי אביו, היה שהוריו היו פולנים, קומוניסטים אדוקים, חברי המפלגה הקומוניסטית הפולנית שסלדו מכל סממן דתי וכך גם גידלו את אלכסנדר.

אולריך  למד שהוריו נפגשו בכפר קטן ליד הגבול האוסטרי בשם Martina, שם חצה אלכסנדר, אז בן 18, את הגבול בגניבה, חלק מקבוצה שהובלה על ידי מבריח. את הסיפור הזה הוא כבר שמע בעבר, אבל בהקשר הנוכחי, הסיפור ההוא הפך לפתע רמז בפתרון החידה שאבא שלו הפך לפתע.

סבו וסבתו היו  שם כדי להסיע כמה מהפליטים מאזור הגבול אל מרכז המדינה, כמחאה על מדיניות ההגירה של הממשלה. אלכסנדר, אבא של אולריך, היה אחד מאלה שהם הסיעו לציריך. השנה הייתה 1942 ואלכסנדר סיפר שהוריו נרצחו עקב היותם קומוניסטים, והוא, יחד עם עוד כמה בנים ובנות של פעילי המפלגה, הוברח לאוסטריה, ומשם לשוויץ.

בציריך, כבר חיכו לו מסמכים מזויפים, ששימרו את שמו הפרטי אך החליפו את שם משפחתו לזה של בעל המסמכים המקורי, אחיין של קלאודיה שנפטר בגיל שנתיים. את המסמכים הכין ארגון אנרכיסטי שוויצרי, ארגון שהוריה של קלאודיה נמנו עליו ותרמו לו מזמנם וכספם.

מה עוד זכרה קלאודיה? שעם הזמן הפך אלכסנדר לבן בית אצל ההורים שלה – היחידים שהכיר בשוויץ. כל שאר הפליטים שהגיעו אתו קיבלו מסמכים חדשים, וניתקו מגע אחד עם השני. אולריך ידע שסבא שלו הוגו, אבא שלה, היה חובב אמנות מושבע ובתחילת שנות העשרים היה משתתף פעיל בערבי הדאדא בקברט וולטר שבציריך. הוא ידע  שדרכו הכיר אלכסנדר עם הזמן את האמנים שאותם התחיל לייצג בגלריה שפתח עם תום המלחמה תחילה בפרבר של ציריך ואחר כך, ברחוב הראשי לא רחוק מתחנת הרכבת המרכזית. אותה הגלריה שהפכה לבית מכירות פומביות, שעם הזמן הפך גם לנציג של בית המכירות סותבי בשוויץ.

סיפור האהבה בין קלאודיה ואלכסנדר היה כמעט מובן מאליו. היא העריצה אותו מיום שראתה אותו לראשונה. הוא עקב אחריה גדלה, תחילה כאח גדול, אחרי כן כידיד, ובהמשך, כמעט בלי שנתנו לעצמם דין וחשבון על זה, השתנה אופי הקשר ביניהם. הם נישאו בטקס אזרחי ביום בו מלאו לקלאודיה 18 שנים. שם משפחתם היה זהה כבר לפני הנישואין. אולריך נולד ארבע שנים יותר מאוחר, ואחותו גרדה, חמש שנים אחריו.

טוב, עד כאן הוא לא למד הרבה דברים חדשים, והוא השתכנע שמאימא שלו הוא לא יצליח לחלץ יותר מידע. אבל אולי ימצא משהו בניירות אביו?

"אמא, איפה המסמכים של אבא"?

"יש בבית בציריך, בחדר שהיה המשרד שלו, ארון עם כל המסמכים והתכתובות שלו, אתה יכול לנסות ולחפש שם עוד פרטים. אני באמת שלא יודעת יותר".

אולריך לא ממש ידע מה לעשות הלאה. הוא היה יכול להמשיך הלאה לציריך, ולחפש שם, אבל אחותו לא הייתה מאלו שאפשר לקפוץ אליהם בלי הכנה.

הוא גם לא היה בטוח שהוא באמת רוצה להמשיך ולברר. הוא לא היה בטוח שהוא צריך את זה כרגע בחייו. די התאים לו המקום בו הוא מיקם את עצמו בעולם. הוא לא רצה לשנות שום דבר בחייו  – למעט כמובן בצורת הכתיבה שתקפה אותו בחדשים האחרונים. הוא אהב את ביתו בלייסין, יחסיו עם וורה היו בערך בתדירות ובאופי שהתאים לשניהם. ואמנם קצת יותר חברה בלייסין הייתה משפרת את המצב, אבל זה היה עניין עונתי. בחורף הייתה לו המון חברה, והמון שלג, וחברים שבאו להתנחל אצלו, ולא הזיק שמביתו אפשר לגלוש מטה אל רכבל אחד, ולחזור בגלישה כל הדרך מראש ההר. בחורף, הוא לא היה שם אף סוף שבוע לבד.

הוא נטה לתת לכל העניין לנוח לשבוע שבועיים, עד שאותו החיפאי יגיע למונטריי והם יוכלו להיפגש. מצד שני, הוא כבר ידע בוודאות שיש פה סיפור מרתק, גם אם לא בטוח שאבא שלו הוא הגיבור הראשי, וחשב לעצמו שאולי בצורת הכתיבה שלו קשורה להעדר הגירויים בחייו, מאז החל מתבודד לו בלייסין, ושאולי יהיה זה רעיון טוב קצת לצאת מאזור הנוחות שלו.

"אמא, אולי את יודעת אם היה לאבא קשר עם מישהו בישראל?"

קלאודיה חשבה כמה דקות. "היו לו קשרים מסחריים פה ושם, בעיקר עם גלריות בתל אביב אבל גם עם כמה אספנים. והוא המשיך התכתבות רבת שנים שהייתה לחבר של אבא שלי מימי תנועת הדאדא בקברט וולטייר, אמן יהודי-רומני שהיגר לישראל וחי שם באיזה כפר אומנים, אני חושבת שקראו לו מרסל ינקו."

"אה, והייתה לו גם התכתבות ארוכה מאד עם מישהו בירושלים. פרופסור באוניברסיטה שם"

"בקשר למה?"

"לפרופסור הזה היה ציור של פול קלי שאלכסנדר מאד רצה להשאיל לתערוכה במוזיאון קלי פה בברן. אתה זוכר את התערוכה המיוחדת שעשו פה? זה היה בתחילת 1974, אחרי שתרמנו להם את שני הציורים של קלי שלנו"

"ו…?"

"אותו פרופסור לא הסכים להיפרד מהציור הזה, אפילו לא ליום. "מלאך ההיסטוריה שלי" הוא קרא לו"

"ואיפה המכתבים האלה?"

"רוב התכתובת של אלכסנדר היא בבית שלנו בציריך, לא זרקתי כלום. אבל ההתכתבות בקשר לציור ההוא, אמורה להיות פה במוזיאון, במשרדים של קרן פול קלי"

לאולריך לא התאים לנסוע עד לציריך לפשפש במסמכי אביו. אבל פה בברן? נראה לו סביר להשקיע בזה כמה שעות. את המשכן החדש של המוזיאון, בנין מדהים של Renzo Piano הוא ממש אהב.

קישור לפרק החמישי, מתוך שמונה