מיזורי

בסינט לואיס, מיזורי, ארה"ב, יצא לי לבקר יותר מפעם אחת, ואף לא פעם אחת מבחירה. זו הייתה תקופה בה הייתה עדיין קיימת חברת תעופה בשם TWA, שהציעה טיסה ישירה לניו יורק, עם חיבור נוח לטיסת המשך אל החוף המערבי, לשם טסתי בענייני עבודה. אלא שמטוסי החברה היו מדגם מאד מיושן של 747, ואלא אם הטיסה נהנתה מרוח גבית כל הדרך, הם היו עוצרים עצירה "בלתי מתוכננת" באירלנד או איסלנד, לתדלוק. העצירה הזו גרמה תמיד להחמצת טיסת ההמשך, ולכן בדרך כלל הועברו הנוסעים לטיסת המשך אל סיינט לואיס, ומשם, אחרי המתנה של כשבע-שמונה שעות, לפעמים בקור של 30- מעלות, המשיכה טיסה ליעד הסופי, אליו היית מגיע באיחור קליל של כ 12 שעות.

למה המשכתי לטוס איתם יותר מפעם אחת? כי הם נתנו 3 מיילים על כל מייל שטסת בפועל. האם יצא לי לנצל מיילים אלה? אני לא זוכר, אבל חושד שלא. מאז כבר נגמלתי משיקולי "מיילים" וזה כבר לא שיקול בבחירת חברת תעופה. אז בכל אופן, היו לי לא מעט שעות לחקור את סינט-לואיס בשעות ההמתנה ההן, למשל הקשת הענקית של "השער למערב".

אבל ב"אטרקציה" העיקרית של העיר, לפחות מבחינת נשות מדינת מיזורי, לא יצא לי לבקר. אולי כי למדתי על קיומה רק השבוע, בסרט תיעודי. האטרקציה הזו היא מרפאה, המקום היחידי בכל מדינת מיזורי גדולת המימדים בה מבצעים הפלות.

מסתבר שמדינת מיזורי, שאינה אפילו בדרום הנחשל של ארה"ב אלא רק במרכז המאד דתי-מסורתי שלה, משתדלת להקשות על הנשים המתגוררות בה לבצע הפלה, למרות פסק הדין הפדרלי התקדימי מ 1973 (Roe vs. Wade) שקובע חד משמעית שלנשים הזכות לבצע הפלה כל זמן שהעובר לא יכול לשרוד מחוץ לרחם.  חייבים שתהיה בכל מדינה מרפאה להפלות? אז מאפשרים רק אחת. ואליה נשים צריכות להגיע לפעמים ממרחק של שש שעות נהיגה.  ולא פעם אחת, שלוש. פעם ראשונה לפגישה עם רופא שבה "יוסברו לה האופציות", פעם שניה לבצע את ההפלה, אחרי תקופת המתנה של שלושה ימים שבמהלכם מוסרים את שמה לארגונים שמנסים להניא אותה מלבצע את ההפלה, ופעם שלישית לביקורת.  יש עוד מכשולים רבים ומגוונים. קטינות למשל צריכות את הסכמת שני ההורים, ובמקרים לא מעטים האב לא ידוע או מקומו לא ידוע מה שמהווה מחסום לא עביר להפלה. אבל עצם הצורך להגיע ממרחק גדול למרפאה שלוש פעמים (הביקור המקדים ותקופת ההמתנה הם חידוש של הזמן האחרון) מהווה מחסום לא עביר ללא מעט נשים צעירות שלא רוצות שמשפחתן תדע, שאינן במערכת יחסים, שצריכות לעשות את כל הדרך לבד, ולבסוף לעבור מהחניה אל המרפאה דרך שכבה עבה של נוצרים אדוקים המגדפים אותן ומאיימים עלין במארת נצח. הנשים, אלו הבאות להפלה, מאד דתיות גם הן, אבל אין להן ברירה, לדעתן.

רוב הטיעונים נגד ההפלה הם דתיים נוצריים. אותם נוצרים מתנגדים אפילו לאמצעי מניעה או לקיום יחסי  מין מחוץ לנישואין. אמריקה שבין החופים היא המקום אליו התנקזו הרבה כתות נוצריות פנאטיות שחלקן גורשו מאירופה או נאלצו לברוח. מה שמדהים, שהם היו מוכנים להצביע לנוכל-נואף כמו טראמפ, אבל זה עוד אחד מהדברים שלעולם לא אבין.

מה שעוד לא אצליח להבין זה את הגישה האמריקאית (שמחלחלת גם הנה) שאין לעזור לאדם שלא עשה כל מה שאפשר לעשות בכדי לעזור לעצמו. אם אדם נפגע מהוריקן, או כוח עליון כלשהו, אז בסדר, אפשר מוסרית לעזור לו. לא שזה תמיד קורה, למשל ההתמהמהות לעזרה לניצולי הוריקן קתרינה קשורה להיותם אוכלוסיה מוחלשת מלכתחילה.

כך גם ההתייחסות לנשים העניות המבקשות לבצע הפלה כי הן כבר אמהות חד-הוריות לשניים, מרוויחות 3 דולרים לשעה ואין להן יכולת לגדל עוד אחד. לנשים מבוססות אין בעיה לבצע הפלה באופן פרטי. אבל הנשים העניות? "למה הם לא השתמשו באמצעי מניעה"? (רובן אכן לא השתמשו, אולי בגלל שאסור להסביר בבתי ספר במיזורי על אמצעי מניעה, אולי בגלל שהתקן תוך רחמי יקר מדי לרובן ואין להן ביטוח רפואי שיממן אותו.). "ולמה הן נכנסו להריון כאשר הן לא בקשר זוגי יציב"? ו"איפה האבא בכל התמונה". שאלות רבות ושונות שקל לשאול ממקום לבן-שבע-צדקני אבל שקשה לנשים שנסיבות חייהן הביאו אותן לגדל שני ילדים לבדן ממשכורת של מלצרית בדיינר, לענות עליהן.

מבחינת מתנגדי ההפלות, ביקום מקביל הנשים האלה היו יכולות תיאורטית "לאסוף" את עצמן, (זה המיתוס האמריקאי, של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות), לעבוד מאד קשה, לרכוש השכלה גם בלי תמיכה הורית, להתחיל לעבוד, ליצור קשר זוגי יציב ורק אז, להיכנס להריון וכמובן לא להפיל. אבל אם אבא שלך אנס אותך והכניס אותך להריון בגיל 13 (והיו דוגמאות לזה בסרט ממנו למדתי את כל זה), זו בעיה שלך. היית יכולה איכשהו, למנוע את זה. (למשל להיוולד במקום אחר ובזמן אחר, או לא להיוולד כלל?). אצלם, אצל הנוצרים הצדקנים האלה, דברים כאלה לא קורים…נניח.

מה שמחזיר אותי הנה. לעזה. גם ביקום מקביל היו יכולים תושבי עזה, המקום הכי צפוף בעולם ואחד העניים ביותר בו, "לאסוף" את עצמם, ועם סיוע שקיבלו ממדינות הנפט, להפוך את עזה לסינגפור במזרח התיכון. וכיוון שביקום הזה הם לא עשו את זה, מצוקתם היא לא הבעיה שלנו, וזה בסדר לסגור אותם הרמטית מכל הצדדים, יבשתי-ימי-אווירי (כן, אני יודע, יש להם גבול עם מצרים, ואם הם לא השכילו לגרום למצרים לפתוח אותו, פאק שלהם), ולזרוק את המפתח.

עזה לא הפכה לסינגפור. אין לשלטון שם אפילו יכולת בסיסית לספק מי שתיה וחשמל לתושבים. מי אשם בזה? הם כמובן. כי תיאורטית הם היו יכולים אותי להתארגן יותר טוב, להסתפק בפיסת האדמה הצרה בה הם צופפו, להסתדר בלי יכולת לסחור עם שאר העולם, בלי יכולת לייצא כוח אדם (גם לישראל) שיוכל להרוויח שכר יותר גבוה מזה שהמשק העזתי יכול להציע בשלב זה ולשלוח כסף בחזרה (כך מתקיימים הפיליפינים למשל) שיאפשר להרים בהדרגה את המשק העזתי.

אם למשל הם היו מוותרים על חלומות השיבה שלהם, או על מדינה משלהם ביחד עם הגדה, ובמקום לחפור מנהרות תקיפה היו בונים מתקני התפלה, (מונעים באנרגיה סולרית), והיו מקימים מרכזי פיתוח במיקור חוץ לתעשיית התכנה העולמית, ועוד עצות כהנה וכהנה שאפשר להציע להם, אז ביקום מקביל היינו יכולים להתייחס אליהם כשווים, או להתעלם מהם, אבל זה היה פותר לנו את הבעיה.

אבל הם עניים, והביוב זורם שם ברחובות, והם פוצצו את צינורות הגז שמעבירים אליהם אנרגיה, וגרמו לסגירת אזור התעשיה בארז בפיגועים, ושבעים האחוזים מהתושבים שם שהם פליטים מפה, גם אחרי שבעים שנה, (לנו מותר אחרי 2000 שנה, לא?) עדיין רוצים לצאת מה shithole  ההוא ולחזור ליפו, אשקלון ורמלה. זה הם אשמים, כבר אמרנו?

אולי הם אכן אשמים, כמו אותן נשים עניות ממיזורי שבגלל נסיבות חייהן לא השכילו להכנס להריון רק אחרי שכבר יש להן מספיק כסף ובעל. אבל כמו שאפילו בארה"ב הליברטריאנית יש פסיקה פדרלית שחייבים לאפשר להן הפלה, למרות ש"זו אשמתן", כך גם אצלנו, עזה היא בעיה שמונחת תרתי משמע, לפתחנו. ולהגיד שהם היו יכולים להתנהל אחרת לא יגרום לבעיה להיעלם. לנו יש את הכוח לעזור להם לפתור את הבעיה, נדרשת רק את ההכרה ש"זה עלינו".

מודעות פרסומת

הם התפנו מעיסוקיהם

1942. אדריכל אחד שגר בבניין בו גרו אבי והוריו, ראה שאוספים את היהודים, והיה  ברור לו למה. הוא גם ידע שהוא היחידי בבניין שיש ברשותו מכונית. לכן לא פנה לעיסוקיו אלא נכנס למכוניתו ונסע לעיר סמוכה שם ידע שנמצא מפעל הזכוכית בו עבד סבי. הוא ביקש לדבר עם המנהל, וסיפר לו מה שקרה.

מנהל המפעל גם הוא לא פנה לעיסוקיו, להיפך. הוא ניגש לכספת המפעל, הוציא ממנה את כל הכסף המזומן, נכנס למכוניתו ונסע לבירת סלובקיה, מהלך שלוש שעות משם. שם קנה בכסף רב אישור שסבי "חיוני לכלכלה הסלובקית" (הוא לא ממש היה…). עם אישור זה דהר חזרה והגיע לתחנת הרכבת דקות לפני שזו יצאה לכוון אושוויץ.

מנהל מבשלה בעיר אחרת בשם Tvarushek שמנהל המפעל הכיר, התפנה מעיסוקיו וסידר למשפחת אבי מקום מסתור בכפר נידח. הוא גם קיבל את "משכורת" סבי שהמשיכה להגיע מהמעביד שלו, וקנה בזה מזון עבורם בשוק השחור.

וכמובן המשפחה שבפועל הסתירה אותם והוכרו כחסידי אומות עולם. הם ממש סיכנו את חייהם.

והאלמנה שהסתירה אותם בעלייית גגה  בחודשי המלחמה האחרונים אחרי שמישהו הלשין.

והיו עוד.

ואיפה הייתי אני, כשממשלת הזדון והרוע שבכאן באה לאסוף ולגרש את העבדים שהצליחו לברוח מאפריקה? בפייסבוק? איך אני הולך להסתכל על עצמי בראי?

אם יש טעם בקיום יום השואה, זה הטעם. כדי לזכור את זה.

לא כדי לחדש את היתרה בכרטיס אשראי הקורבנוּת של מדינת ישראל באופן שיאפשר לעם היושב בציון לקרבן אחרים, הרבה אחרים, במצפון שקט. לא כדי שחיילים יוכלו לצלוף באנשים חסרי נשק, ממרחק בטוח, קצת ב"זכות". כי שנה קודם, תיכנתו אותם – לקחו אותם לאושוויץ לטיול אינדוקטרינציה. נכון, השואה הייתה יותר "שואתית". אז מה?

נשר אנליטיקס

צמוד לכניסה של סניף "רמי לוי" בנשר יש דוכן הימורים מהסוג הממלכתי. זה שלוקח כסף מאנשים שאין להם ובונה עם הכסף הזה מרכז ספורט ברמת אביב (למשל). וכמובן מממן משכורות עתק למקורבים כמו העלוב במיל עוזי דיין. ביום שישי ישבו שם סביב שולחן שישה גברים, בגילאי 50-65 להערכתי, כולם חובשי כיפות (סרוגות, בגוונים שונים של כחול) ודיברו אחד עם השני, בקול רם. בכל זאת זו סביבה מאד רועשת, עשרות עגלות עמוסות מתמרנות מסביב בכניסה לסופרמרקט גדול, יום שישי, אחד עשרה בבוקר, בהמולת קניות שכבר מוגברת לקראת חג הפסח.

אבל הגברים האלו לא באו לקנות אוכל. הם באו לקנות תקווה. בידם האחת הם אחזו (לא מוכן להשבע שכולם, אבל רובם) את טופס ההימורים שכבר מילאו ועוד לא מסרו, או זה שהמכונה מילאה עבורם. אני לא בטוח איך זה עובד, אבל הם כנראה עדיין לא ידעו אם הם זכו או לא (אני ידעתי – הם לא..). הם החזיקו את הטופס ביד האחת, סיגריה בשניה, אוחזים עוד קצת בתקווה שמשהו ישתנה בחיים שלהם. שלשם שינוי, המזל יהיה לצידם.

יש לא מעט דברים שהייתי יכול לנחש לגבי הגברים האלה. כמו למשל מצבם הסוציו-אקונומי, ההשכלה לה (לא) זכו, הנטיה הפוליטית שלהם, הארץ ממנה הוריהם היגרו לישראל, איך יראה סל המוצרים שלהם בסופר (אם הם ולא נשותיהם היו עושים את זה) ודעותיהם בעוד מגוון לא קטן של נושאים. הייתי יכול להרהר גם על המתאם בין האמונה שלהם באלוהים והאמונה שלהם במפעל הפיס. וכל זה אפילו בלי להקשיב לשיחתם או למבטא שלהם. אבל אם הייתי אומר פה משהו מכל הדברים שהייתי יכול לנחש, הייתי חוטף על הראש. עצם ההצהרה בפיסקה זו, שאפשר לנחש, כבר יכולה להחשד באי תקינות פוליטית.

אבל לתוכניות הלמידה הממוחשבת, ה"למידה העמוקה", אין שום בעיה לעשות את זה. איש לא יכול להאשים תוכנה באי תקינות פוליטית, גם כאשר תוכנות אלו משמשות להטיית מערכות בחירות, באנגליה, בארה"ב ובסבירות די גבוהה גם אצלנו. איש אינו מזין תוכנות אלה במערכות של חוקים שהובנו חברתית. התוכנות האלו מגלות בעצמן את ההבניות החברתיות של האנשים שאת הדטה שלהם היא מנתחת. כולל הבניות שהאנשים עצמם לא מודעים לקיומן, גם לא מדענים מתחום הסוציולוגיה או הפרסום. הן מייצרות קטגוריות של מיון אנשים שההגיון מאחוריהן לא בהכרח ברור או ניתן להסבר בשפה של בני אדם, אבל הן תקפות סטטיסטית. אם לדוגמה הייתי אני מייצר נוסחה המראה מתאם בין מספר שגיאות הכתיב בפוסטים בפייסבוק של אדם לנטייתו לגרש מבקשי מקלט, אפשר היה לטעון שזו אך דיעה קדומה שלי. כשתוכנה עושה את זה, על בסיס מאות אלפי ואולי מיליוני פוסטים בנושא, אי אפשר לטעון טענות כאלה.

את החצי השני של המשוואה הנדרש להטיית דעת הקהל בכלל ותוצאות בחירות בפרט, ייצור המסרים עבור קהלים ספציפיים, (זה שהחצי הראשון במשוואה איתר ומיין,) אני לא בטוח שאפשר עדיין לייצר באופן ממוחשב. ההנדסה החברתית הסמוייה והגלויה באמצעות מסרים וחדשות, מפוברקות או ממויינות בקפידה, היא כנראה בעתיד הקרוב עדיין מקור פרנסה לבני אדם. היא יכולה להיעזר בכלים ממוחשבים, למשל לבדיקת יעילות המסרים הנשלחים ובכך לאפשר חידוד המסרים על פי המשוב המתקבל. אבל כלי הנדסה חברתית כמו ישראל היום, אתר וואלה וערוץ 20 עדיין צריך לאייש בבני אדם. אבל כיוון שהמסרים לשלושתם מגיעים כולם מאותו המקום, מ"קירבת" ראש הממשלה, לא צריך לזה המון אנשים.

זוקיני לא היה להם שם, בסניף רמי לוי בנשר, שורש החזרת שמצאתי שם היה מכוער וקשה לקילוף, והתורים בקופות היו זוועה, אבל לפחות יצאתי עם תובנות. גם זה משהו.

מעבדות לחירות

ארבעה דברים שקראתי השבוע התחברו כולם לדבר אחד: עבדות. וזה עוד לפני שהגעתי לקרוא את "עבדים היינו לפרעה במצרים".

הראשון, Beloved (תורגם לעברית כ"חמדת" אבל קראתי אותו באנגלית), של טוני מוריסון היה אחד משני הספרים (באורך מלא, ובאנגלית, (שגם עובדו לסרטים, אבל אני שמח שעמדתי בפיתוי ולא צפיתי בהם כתחליף לקריאה), (לגיטימי קינון של סוגריים בכתיבה בבלוג?)) שקראתי בשבוע אחד במסגרת "חובותי" האקדמיות בשני קורסים (אליהם אני לא רשום) באוניברסיטת חיפה. נושא העבדות, של השחורים בדרום ארצות הברית, מרכזי לספר. שם גם למדתי על ה fugitive act  מ 1850, שחייב אזרחים ושוטרים בצפון ארה"ב, שם לא הייתה עבדות, להסגיר כל אדם שחור לכל אדם לבן מהדרום שטען שהנ"ל הוא עבד שנמלט ממנו. לא הייתה לשחור דנן (שיכול היה להיות אדם חפשי ולא עבד נמלט) שום זכות לשימוע או לטיעון כנגד, והקנס על אי-שיתוף פעולה בהסגרה היה כ 30,000$ (במונחים של היום).

השני הוא ריאיון עם ד"ר אלגנש פיסהה במוסף הארץ (קטעים נבחרים מצוטטים בסוף הרשומה למי שלא מוכן לשלם על העיתון היחידי בארץ הראוי לקריאה). הראיון מתמקד במה שעבר על העבדים שנמלטו ממשטר העבדות באריתריאה, של הרודן איסיאס אפוורקי. עבדים שנמכרו לסוחרי איברים אם לא שולם לבדואים בסיני כופר נפש בעבורם. ואלו שכן שולם כופר בעבורם, והצליחו להגיע לישראל, הגיעו מבחינתם לאוטופיה. מה שלנו הולך ונראה כמו דיסטופיה, להם נראה כמו אוטופיה.  רק בשביל להזכיר לנו את זה, שווה לשלטון הימין להשאיר אותם פה. הם ממש לא "חמוצים". הם רק כהים.

הספר השני שקראתי השבוע הוא Never Let Me Go, רומן דיסטופי של Kazuo Ishiguro (גם הוא באנגלית, גם הוא באורך מלא, וגם אותו קראתי בתוך אותו שבוע אחד במסגרת קורס על "אוטופיה ודיסטופיה בתרבות הפופולרית"). גיבורי ספר זה, שרב המשותף בינם לבין גיבורי ספרה של טוני מוריסון, הם משובטים (לבנים, בריטיים) הגדלים בפנימיה בריטית לשמש כתורמי איברים. הם מתבגרים ואחרי 2-4 תרומות שכאלה, מתים. completed קוראים לזה בשפה המכובסת שם. הם עבדים לכל דבר ועניין, שגופם הוא רכוש בדיוק כמו זה של העבדים בדרום ארצות הברית, בדיוק כמו כל תושבי אריתראה שבין גילאי 17 ל 50 (50 הוא הרבה מעל תוחלת החיים שם).

כמו גיבורי Beloved, גם להם אין שמות משפחה. כמו גיבורי Beloved יש להם תקופה כביכול אידילית בה הם חיים תחילה ברווחה יחסית, באחוזה כפרית. בספרו של אישיגורו זו פנימיה "יוקרתית" בשם Hailsham, אצל טוני מוריסון זו האחוזה sweet home. עדיין עבדים, אבל עם בעלי עבדים "נאורים". אצל מוריסון הם נמלטים, אל הצפון בו אין עבדות (אבל יש חובת הסגרה). אצל אישיגורו הם לא נמלטים, ולא ברור בספר למה. אצל אפוורקי, הם נמלטים בהמוניהם, אבל ישראל השקיע מיליארדים בגדר כדי למנוע מהם לברוח, ואת אלו שכבר נמלטו, רוצה להשליך חזרה אל התופת.

אני תוהה אם היה גם פה קנס של 30K$ על הסתרת עבדים נמלטים, האם הייתי מוכן להסתכן בהסתרתם, או שהייתי מוצא תירוצים למה אני לא צריך לעשות את זה? כרגע אני מוכן, ואף הצעתי לכמה שאת בקשות המקלט שלהם כתבתי בעבורם בזמנו (כדי שיהיה לפקידי משרד הפנים ממה להתעלם) לבוא להסתתר אצלי.

הכתבה בעיתון המצוטטת מטה, לא באמת חידשה לי הרבה. שמעתי על הדברים מפי האנשים עצמם, וגם ראיתי את הצלקות. (פלסטיק מומס על הגב משאיר צלקות מכוערות מאד). גם ב Beloved,  הצלקות על גב הגיבורה Sethe, דמויות עץ, תוצאת ההצלפות בשוט שקיבלה אחרי שהתלוננה על אונס הן מרכיב משמעותי בסיפור. גם ב Never Let Me Go, למרות שהן לא מוזכרות במפורש, הזמן שנדרש להגלדת הצלקות בגופות ה"תורמים", אחרי כל "תרומה" הוא זה שקוצב את אורך חייהם.

הספר האחרון שקראתי (את זה בשבוע שעבר, אבל דיברנו עליו השבוע) הוא של סימון דה-בובואר, "לקראת מוסר של דו-משמעות", במסגרת של עוד קורס שאני לוקח בחיפה. בעמוד 47 של התרגום העברי היא אומרת: "כך למשל, העבדים שעדיין לא רכשו מודעות לעבדותם. בעלי המטעים הדרומיים לא לגמרי טעו כשהתייחסו אל השחורים, אשר הסכינו בצייתנות למרותם, כאל ילדים מגודלים". בניגוד לבן זוגה סארטר, דה-בובואר מוכנה לקבל שישנם לא מעט אנשים, שאין בידם לממש את "חירותם" באופן אותנטי, כמו כל פילוסוף צרפתי עשיר ולבן ממוצע בפריז, בחצי השני של המאה העשרים. למשל העבדים בדרום ארה"ב, או נשים במדינות איסלם קיצוני אותם היא משווה לילדים, הפטורים ממימוש "חירותם". אבל גם אליה יש לי השגות. האם העבדים אכן פשוט "לא רכשו מודעות" לעבדותם, או שחיו תחת משטר דיכוי קיצוני שנשען על קני רובים? ואולי ה"תורמים" של אישיגורו אכן מוכנים להיפרד מאיבריהם ולמות צעירים רק בגלל "העדר רכישת מודעות"?

העבדים האריתאים כן "רכשו מודעות". כמו הגיבורה ב beloved המעדיפה לשחוט את ארבעת ילדיה תחת שיהיו מוסגרים חזרה לעבדות, גם האנשים שהגיעו הנה מאריתראה וסודן עשו מאמצים לא נתפסים ממש כדי לברוח, ועברו יסורים והתעללות (גם מינית) לא נתפסים ממש בדרך הנה. והמדינה המנוולת בה אני חי, לא מוכנה להכיל את מתי המעט האלה שעשו את זה, את יציאת מצרים, מעבדות לחירות.

להקיא.

—————————————– קטע מהריאיון בהארץ —————————–

איך שמעת לראשונה על מה שמתרחש בסיני?

לפני כחמש שנים פנתה אלי משפחה אריתראית וסיפרה לי שבנה נחטף ומוחזק בסיני, והבדואים דורשים כופר גבוה עבור שחרורו. נסעתי מיד למצרים, כדי לראות מה קורה שם.

מדובר בפליטים אריתראים, בני ארצך, שניסו לחצות את הגבול לישראל.

זו בעצם שרשרת ארוכה, אנשים שרצו לברוח מאריתראה שילמו למבריחים הבדואים־סודנים. הבדואים הסודנים כמובן הבטיחו להם שיגיעו לישראל בביטחה, אבל למעשה פשוט מכרו אותם לבדואים במצרים. הם עברו חמש או שש ידיים במסע הזה מסודן, דרך הפריפריה של אל עריש, והלאה עד חמדיה, הנקודה שקרובה לגבול עם ישראל. שם רבים מהם נרצחו או נחטפו ועונו עבור כופר. קשרו אותם, הצמידו מגהצים לוהטים לגבם, טיפטפו עליהם פלסטיק רותח, התעללו בהם מינית בדרכים שאי אפשר אפילו לדמיין, ותוך כדי העינויים התקשרו למשפחות שלהם, השמיעו להם את הבכי והצרחות ודרשו מהן כסף. הסכומים הלכו ועלו ככל שהבדואים הבינו שיש זרם קבוע של פליטים. אם בהתחלה הכופר היה 1,000 דולר לראש, אחר כך כבר ביקשו פי 60.

למשפחות, מן הסתם, לא היו סכומי הכסף הללו.

נכון, ואז היו מוכרים אותם לסוחרי איברים. רבות מהגופות שמצאנו במדבר היו מושחתות כליל. אפילו לא תפרו אותן אחרי שלקחו מהן את האיברים הפנימיים או את הקרניות.

הראית לי תמונות שלא אשכח כנראה לעולם.

נשים שנאנסו במשך שבועות וחודשים, כל יום, כל היום. גם ילדים וילדות נאנסו. ביקשו מאחים לשכב עם אחיותיהם. הם התייחסו אליהם כמו אל בובות מין, כאילו הם מצלמים פורנו. רבים מהאריתראים שנמצאים כעת בישראל ומועמדים לגירוש הם ניצולים מהתופת הזאת בסיני. האנשים שרוצים לגרש אותם לא יודעים איזה גיהנום הם עברו כדי להגיע לכאן. קראתי הרבה ספרים ועדויות של אנשים שעונו במהלך ההיסטוריה. מעולם לא שמעתי על אכזריות כזו.

לא אישי

בעשרים שנותי במערכת החינוך הפורמלית, ובעשור כ"שומע חפשי" לא נתקלתי במורה אחד שעליו אני יכול להגיד ש"הערצתי". היו מעטים שהערכתי, היו רבים להם בזתי, אבל הרוב הותירו אותי אדישים.

כפי שאני מגלה בעקבות הסיפורים הנחשפים מתלמה ילין, בצלאל והמדרשה, כנראה שיש לי מזל שאני נעדר לגמרי כישרון אמנותי כלשהו. כך, "נגזר" עלי ללמוד מקצועות משמימים כמו חשמל, מחשבים, תקשורת ואלקטרוניקה, שבהם גם לומדים וגם מלמדים אנשים משמימים. כמוני.

מה שטוב בסוג הלימודים שלמדתי הוא ששום דבר שם אינו אישי. אתה מוסר את המבחן ומקבל ציון, מי שמדרג את המבחן לא יודע מי אתה ואמת המידה היא אובייקטיבית לגמרי. אם התכוננת למבחן ולמדת את החומר כמו שצריך, תצליח. אם לא, כנראה שלא. אבל זה לא אישי.

מעולם לא הייתי צריך להמצא בסיטואציות כאלה כמו בביקורת עבודות, בהן אתה עומד ליד העבודה שלך, זו אשר בה שפכת את כל כולך אל הבד, או אל החומר, או אל השיר שכתבת, והמורים שלך, אחד אחרי השני, מתחרים מי יתעלל בך וישפיל אותך בצורה יותר ניבזית. וזו לא העבודה שנשפטת, זה אתה שנשפט שם. אתה וכשרונך. והאחרון, זה שלשמחתי אני חף ממנו, הוא לא משהו שבאמת אפשר ללמוד או לשפר.

אם היה לי כשרון לציור, או לשירה, או למוזיקה, אני מניח שהייתי מתגלגל אל אחד המוסדות בהם "מלמדים" דברים מסוג זה, ולא אל מקום כמו הטכניון. גם אם כישורי ה"ריאליים" לא היו שונים מאלו הנוכחיים. גם אם הייתי מודע אז בצעירותי עד כמה לא מתוגמלים הכישורים ההם לעומת הכישורים שבכיוונם התגלגלתי בסופו של דבר לשוק העבודה. כי מושכל ראשוני הוא ש"כישרון אסור לבזבז".

בעצם, ניצלתי פעמיים. כגבר, גם אם הייתי "בעל כשרון", הייתי פחות חשוף להתקפות מהסוג המיני. פחות הייתי צריך לחשוד האם המחמאות שאני מקבל ממורה מסויים הן כנות או שהן רק מסלול אל תוך תחתוניי. וכ"חסר כשרון" (מהסוג היצירתי/אמנותי) נחסכו ממני ההשפלות, אלו שלא יכולתי להסיט לכוון של "לו רק הייתי מקשיב בשיעור" או "לו רק הייתי מתכונן למבחן".

מה שעוד עצוב הוא שאנשים בעלי כשרון נוטים (בממוצע, אל תתפסו אותי במילה) להיות יותר רגישים ומכאן, גם יותר פגיעים. מי שיש לו את הצורך להביא את עצמו לפני קהל, בפרהסיה, יש לו צורך לא פחות גדול להיות נאהב על ידי אותו קהל. זה קטע קשה, וכואב. אני חושד שהמחמאות וההצלחות לעולם לא ממלאות את הבור הפעור. שתמיד יש לאדם היוצר צורך בעוד ועוד הכרה, עוד ועוד אהבה. וזה מה שהופך את תלמידות ותלמידי תלמה ילין (ומקומות דומים) לקורבנות פוטנציאליים. זה מה שמאפשר את הניצול הכלכלי הבוטה של אמנים.

מזלי, שדרכי לא עברה שם מלכתחילה. מזלה של שאר האנושות? שזה לא הפסד גדול.

הוא הלך בשדות

סימנים ראשונים של ירק הופיעו בגבעות. פה ושם. הרועים יכלו סוף סוף להוציא את הכבשים והעיזים למרעה טבעי, ללחך קצת עשב במקום הקש היבש הקנוי שבו האכילו אותם כל הקיץ והסתיו.

ואז הגיע אורי. הוא הלך בשדה, אבל תחילה הוא דווקא נסע, דהר אפילו. במין קלנועית 4X4 משודרגת, שועט אל כוון הכבשים.

אבל אז ראה שיש עדים, ועצר, והמשיך בהליכה נמרצת אל הרועים, העדים והכבשים. במכנסי דגמ"ח וחולצת טריקו עם כתובת של בה"ד 1 (בית הספר לקצינים).

מי הם העדים בהם מדובר? גרמניה אחת וכומר שווצרי לשעבר אחד, מארגון בשם EAPPI, "תכנית הליווי הכנסייתית לפלסטין וישראל", שבאו לספק לרועים מה שהם קוראים "protective presence" ושני חיפאים שבאו סתם ללוות את הרועים ולהגן עליהם מפני התנכלות.

אנשי ארגון EAPPI באים לתורנות של שלושה חדשים, נכנסים כתיירים ושוהים בדירה ביריחו. בתום תורנותם פה הם יחזרו למסע בין הקהילות באזורם, ויספרו איפה היו ומה ראו. כמו למשל את המחזה דנן:

אורי, רק רצה (כביכול) לברר מה קרה יום קודם. מה שקרה יום קודם הוא שמישהו על טרקטורון, מאותו המאחז, אולי הוא עצמו, נהג נהיגה פרועה על הסלעים ועל האבנים של מורד הגבעה, אל תוך עדר הכבשים שכבר היה בדרך חזרה למאהל והפיץ אותן לכל עבר. זה קרה אחרי ששני העדים מ EAPPI כבר עזבו כי הם חשבו שאין סיכון בשלב זה. הם טעו.

לאחר אותו "בירור" חזר אורי לקלנועית שלו וראינו שהוא מתקשר לאן שהוא. לא קשה היה לנחש לאן. ואכן, כמה דקות אחרי כן יצא ג'יפ צבאי מתוך המאחז (הלכאורה לא חוקי, אני מזכיר) ואחרי עוד כמה דקות, הגיע אלינו. מתוכו יצאו ארבעה מילואימניקים, ואחד מהם, סרן, הודיע לנו שהאזור הפך לפתע לשטח אש, ושיש כרגע תרגיל, והוא מבקש לפנות את האיזור (מלא יהודים) כדי שאיש לא יפגע.

השטח בו מדובר, שאותו יש לפנות מיד, הוא הגבעה הסמוכה אל אותו מאחז, מאחז שאותו כמובן שאין מפנים לצורך ה"תרגיל" – אולי לשלומם לא חוששים. זו הפעם הראשונה מאז שאני מלווה את אותה משפחה שהתקרבנו עד כדי כך למאחז, כמעט קילומטר בקו אווירי ממנו. לא באנו להם טוב בעין, לבחורים המצויינים שם במאחז. אבל יש מסכת ארוכה של התנכלות ותקיפות מצד אותם "מתאחזים" שגם הצהירו, בשיחה עם עמיתתי לליווי, שאין מקום ללא יהודים בין נהר הפרת לנהר מצריים.

בשלב זה כבר החלו הכבשים עם חלק הרועים לחזור אל המאהל. שאר הרועים, אלו שהיו עליהם תעודות זהות, עוכבו ל"בדיקה". גם מספרי תעודות הזהות שלי ושל המלווה הישראלית ומספרי הדרכונים של המלווים/עדים הזרים הוכתבו לתוך הטלפון, והוזנו למערכת מחשב איפה שהוא. אני מן הסתם באיזו רשימה איפה שהוא עכשיו.

המלווים הזרים, שתודרכו להמנע מכל מגע עם הצבא, חזרו עם העדר. המלווים הישראלים, בסוג של בטחון (אולי מזוייף, כזה של פריבילגים) נשארו לחכות עד תום "הבדיקה", חלקם עמדו והתווכחו עם החיילים, חיילי מילואים שניכר עליהם שהם מרגישים ממש לא בנוח עם התפקיד שהטילו עליהם. אני לא יודע אם הם מבינים שהם חלק ממבצע של טיהור אתני של שטחי C בכלל ושל הבקעה בפרט אבל היה ברור לי שברור להם בשליחות מי הם באים להבריח את הרועים, וגם היה ברור להם שאין פה באמת שום תרגיל צבאי משום סוג.

זה היה יכול להסתיים הרבה יותר גרוע, אם לא היו שם עדים. אבל אפילו האירוע הבנאלי הזה הוא חלק ממסכת "בנאלית" של התנכלויות. דוגמאות? אל המאחז "הלא חוקי" סללו כביש. על הבדואים אוסרים אפילו להביא טרקטור שקצת יישר את דרך העפר מהכביש אל המאהל שלהם (מאהל קבע). אל המאחז מגיע קו אספקת מים, ה"מקומיים" צריכים לנסוע עם מיכלית לקנות מים, כשלא מחרימים להם את המיכלית. במאחז בנוי אוסף גדול של מבנים עבור עדר הפרות שלהם. על הבדואים אוסרים אפילו לסקל מאבנים את השטחים ליד המאהל בו הם זורעים חיטה, בסוג של חקלאות בעל, כאשר יורדים גשמים.

הייתי יכול להמשיך עוד ועוד, אבל אני חושב שהתמונה ברורה. ברורה גם התמונה שהנוצרים הטובים של אירופה יקבלו כאשר המתנדבים הנוכחיים יחזרו לשם בעוד כמה שבועות. אחרי כן, כשהם יפגינו נגד ישראל, או יסרבו לקנות תוצרת ישראלית, יגידו פה שזה מתוך אנטישמיות.

ובאותו עניין, כתבה שהתפרסמה בזמנו בעיתון הארץצה"ל מודה: אימונים בשטחי אש בגדה משמשים לסילוק אוכלוסייה פלסטינית. כך הסביר בדיון סגור בכנסת קצין בכיר, שדבריו הגיעו לידי "הארץ". בהמשך דנו בדרכים להעניש ארגוני סיוע בינלאומיים ובהבדלים בין בדואים ל"סתם ערבים"…

kinship

הקשבתי לפודקסט המצויין הזה ב Philosophy 24/7 על אלטרואיזם, שיתוף פעולה ואבולוציה, וכמובן שנזכרתי בעניין גירוש הפליטים האפריקאים.

מסתבר ששיתוף פעולה קיים אפילו אצל יצורים על חד-תאיים (שעדיין מהווים את רוב המינים בכדור הארץ.) ובקרב כמעט כל היצורים הרב תאיים. יש כל מיני סוגים של אלטרואיזם, של מוכנות (לא בהכרח מושכלת) להקריב קורבן לטובת הכלל או לטובת אחרים, עד כדי ויתור על החיים. למשל, אמבות חד-תאיות היוצרות מעין מבנה דמוי עץ כדי לאפשר לחלק מהן, בראש "העץ", לשרוד. האמבות  האלה מקריבות את "חייהן" לטובת אחרות.

התיאוריה אומרת שאנשים מוכנים להקריב יותר לטובת אנשים קרובים יותר. אנשים מוכנים להקריב רבות לטובת בני משפחתם, כולל את חייהם הם. קצת פחות עבור חברים, עוד קצת פחות עבור בני קהילתם וכו'.

איך אפשר להסביר את הנכונות להקריב חיים לטובת אחרים שאינם קשורים גנטית אליך (למשל חיילים בקרב) כאשר זה לא תורם ישירות לשימור הגנטיקה שלך? המין האנושי מסתבר, רואה בקרבה תרבותית או לאומית סוג של kinship, מעין קרבת משפחה (מורחבת), ומוכן להקריב קורבנות גם לטובת אחרים בעלי קרבה תרבותית, לאומית, גיאוגרפית וכו. מסתבר שזהו אחד הגורמים, שיתוף הפעולה של קהילות גדולות (שהתאפשר על ידי השפה), שאפשרו את ההתפתחות של המין האנושי.

אז למה, אפשר לשאול, ישראלים יוצאי יבשת אפריקה (למשל מירי רגב-סיבוני) מוכנים להקריב הרבה פחות כדי לעזור לפליטים מיבשת אפריקה מישראלים יוצאי אירופה (בממוצע כמובן)?

זו לא אותה שאלה כמו "למה ישראלים הגרים בדרום תל אביב רוצים לגרש את הפליטים לעומת ישראלים הגרים בחיפה?" למשל. הקורבן של תושבי דרום תל אביב, בעליית מחירי השכירות ובירידה (גם אם מדומיינת) בבטחון שהם חשים, גדול מקורבנו של מי שההשפעה היחידה עליו היא כהות מסויימת בצבע עורו של מי ששוטף כלים במסעדה החביבה עליו.

דעתי (קצת בעקבות הפודקסט מעלה) היא שההתנערות מהחובה המוסרית לבחון את בקשות המקלט של הפליטים האפריקאים, היא בעצם התנערות מהקרבה התרבותית והגיאוגרפית של יוצאי יבשת אפריקה (ואסיה) אזרחי ישראל מהפליטים יוצאי יבשת אפריקה של היום. בדיוק כמו שאין אחוות מדוכאים בין הלבנים העניים בדרום ארה"ב לשחורים אלא דווקא גזענות מוחצנת יותר של אותם לבנים עניים, גזענות המביאה אותם לבחור במישהו כמו טראמפ, כשברור היה מראש (אולי לא להם?) שהוא הולך להעביר הרבה כספי מיסים מהעניים לעשירים.

מצד שני, אי אפשר להפריד את הנכונות שלי לעזור לפליטים, למשל במילוי בקשות מקלט או בהתמודדות עם הביורוקטיה, או את הנכונות שלי לקלוט מספר חמש ספרתי של פליטים, אולי אפילו שש ספרתי, מהקורבן האפסי שאני צריך להקריב בעבור זה. למעשה, אני אפילו חושב שאני, ומדינת ישראל, נצא נשכרים מקליטת הפליטים האלה. לכן, אין פה באמת הדגמה של אלטרואיזם מצידי.

דה-טריטוריאליזציה

ישבתי לי על המדרון הצופה על עמק הירדן, במקום בשם אום-זוקא, ושתיתי תה מאד מתוק עם שני רועים בדואים וידידתי חנה, ותוך כדי שיחה על הכפר שבו נולד סבו של אחד הרועים, כיום בצד הירדני של הנהר, התגלגלה השיחה לכיוון כללי יותר, ודיברנו על טריטוריה, טריטוריאליזציה, ודה-טריטוריאליזציה.

בזמן שפאוזי ניסה באמת ובתמים להבין מה בדיוק מפריע לחבורת הנערים ש"נאחזו" בגבעה ליד,  זה שהוא רועה את הכבשים והעזים שלו על המדרונות הפונים אל הבקעה, שם עוד נותר מעט שלף למאכל הצאן, ניסיתי למפות את מה שקורה שם, על הגבעות הצחיחות האלה, לעולם ההמשגות של ז'יל דלז.

התמהון של פאוזי לא היה מעושה. השריר של טריטוריאליות פשוט לא היה מפותח מספיק אצלו. "למה לא יכול כל אחד ללכת ולבוא לאן שהוא רוצה, בלי להפריע לאף אחד אחר?" הוא תהה. בעבר, היו הוא ובני משפחתו נעים ונדים על פני כל האיזור, כל הדרך מהאיזור בו נמצא כיום מפגש הגבולות המשולש של ירדן-עיראק-סעודיה  ועד צפון בקעת הירדן, משני עברי הנהר. והם היו פעם פה, ופעם שם. ולא היו להם דרישות טריטוריאליות משום סוג.

ואז באים אנשים, וטוענים שאלוהים נתן להם את הארץ הזאת, לפני כמה אלפי שנים, ואין מקום בארץ הזאת לאנשים שהם לא הם. גם אם הם מסתפקים במועט, וחיים רק מגידול צאן באיזורים צחיחים ושוממים. זה לא אישי – זה פשוט עניין עקרוני. ולכן באים האנשים ההם, מהסניף ה"לא חוקי" של המפעל הציוני, ומיידים אבנים ברועי הצאן בזמן שהם מנסים למצוא קצת אוכל לעיזים והכבשים. או שבאים האנשים ההם, מהסניף הרשמי של המפעל הציוני – חטיבת כפיר, נכנסים למטווח על הגבעה מעל, ומתחילים לירות מעל ראשי הרועים -שטח אש עאלק. או שבאים האנשים ההם, מהסניף החצי רשמי של המפעל הציוני, ומסמנים את השטח כשמורת טבע, בה אסור לרעות צאן, אבל מותר לפזר מבנים יבילים בשפע על כל פסגה. (תחת כל עץ רענן יהיה קשה שם).

הבעיה של הבדואים האלה, היא שהם לא קראו בדלז. אם הם היו קוראים, הם היו מבינים שלא רק שמנסים לסלק אותם מהטריטוריה הפיזית בה הם נודדים, או דה-טריטוריאליזציה, אלא גם מהטריטוריה במובן שאליו התכוון הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז, רוצים להוציא אותם ולהעביר אותם לאחרת.

גם הבדואים, על אף שהם חווים את עצמם כלא כבולים לטריטוריה, לפי סט ההמשגות של דלז, הם מייצרים טריטוריה. סט ההרגלים שלהם, ריבוי הדברים שהם "יודעים", האופנים שבהם הם מתנהלים במרחב, (לא דווקא במרחב גיאוגרפי מסויים), מערכת הסימנים והמחוות שלהם, הדרך שלהם להתמקם במרחב, האופן שבו הם ממקמים אוהלים, הדרך בה הם מתייחסים איש אל רעהו, ובעל אל אשתו, כל הדברים האלה, שאפשר היה לכנותם "הזהות הבדואית", הם ברמת אבסטרקטית סוג של "טריטוריה".

יתכן שהטריטוריה שלהם לא כוללת בין מרכיביה גבולות מדיניים, אבל היא כוללת מרכיבים רבים ומגוונים, שמרכיביהם, מידתם וכמותם משתנים בין בדואי לבדואי, אבל מידת החפיפה שלהם גדולה דייה בשביל להגדיר מהו בדואי. למשל, כנראה שאין (כמעט) בדואים טבעוניים. ממה הם יחיו במדבר אם לא מהצאן?

אבל הבדואים חיים במדינה שבה ה"טריטוריה" של הרוב, זה ששואף ששלטונו יהיה אבסולוטי, כוללת מרכיבים כמו "זהות יהודית", ו"אתה בחרתנו", ו"ארץ ללא אנשים  – לאנשים ללא ארץ", ו"גאולת הארץ". וברור לאנשים ששולטים בה שנוודות היא משהו שהיה בסדר כשאבות אבותינו נדדו הנה מארם נהריים (נניח, אין לזה שום ביסוס ארכאולוגי) אבל אין לו מקום במדינה "מודרנית", בה כל מקום ישוב צריך שיהיה מוסדר (בניכוי "מאחזים").

מה שמנסים לעשות לבדואים בנגב, לרכז אותם ב"ערי מסכנות", (שבה העוני שלהם יהיה יותר חסר תקווה וחסר תוחלת,) ולאלו בשטחי C, לדחוק אותם משיפולי השומרון והרי יהודה אל העיירות והכפרים הפלסטיניים שבשטחי A ו B הוא רה-טריטוריאליזציה גם במובן המרחבי-גיאוגרפי אבל גם, ובעיקר, במובן הדלזיאני. להבנות את הטריטוריה (האבסטרקטית, הדלזיאנית) הבדואית מחדש. כטריטוריה שבה מובן מאליו שבשביל להקים אוהל על אדמתך אתה צריך היתר בניה. טריטוריה בה כל ההרגלים, המחוות, הסימונים, ההמשגות, משתנים. אולי בטריטוריה חדשה זו יהיה היחס לנשים פחות מחפיר.

בעצם, מה שמדינת הלאום היהודי עושה לבדואים, עושה הקפיטליזם לכולנו. בזה שהוא מגדיר מחדש את ה"טריטוריה" שלנו, ההרגלים שלנו. למשל האופן שבו הוא מפורר את הקווים המפרידים בין שעות העבודה לשעות הפנאי, למשל באופן בו הוא מפרק ומרכיב מחדש את ההבנה של מהי עבודה, מהו מקום עבודה, מה שווה לך לעשות עם כספך, מה גורם לך סיפוק. אפילו דברים כמו "מהי משפחה": האם שווה לך לעשות ילדים – על ההוצאה הכרוכה בכך, או לא, שכן אז תוכל לעבוד שעות יותר ארוכות, לעשות יותר כסף, ומתי שהוא, (אולי אחרי האקזיט?), גם "לעשות חיים" עם הכסף הנוסף הזה.

תוכל לא סתם ללכת לים כל יום בשקיעה, אלא להשאר לעבוד עד חצות יום-יום, ופעם בשנה, אולי לטוס לאיים המלדיביים ולשכור לך, לגמרי לבד, לשבוע שלם, אי שלם לעצמך. לא שווה?


הבדואים כבר עזרו לי בעבר להבין גם מושגים של ליוטאר

ריקא ופוחז

מצד אחד, הבחירה בדונלד טראמפ, חשבתי, מבשרת את עידן הריקא, הפוחז. זה עם היד הפוחזת על המקלדת, היד שראש ריק מנחה אותה. עידן שבו gravitas הוא תכונה שלילית.

כמו בכל דבר, חשבתי, ארה"ב מקדימה (מטרימה) אותנו. הדונלד שלנו, שמו יאיר. לפיד, לא נתניהו. זה שכמו הדונלד "מגנה את הקיצונים משני הצדדים". גם את אלה שבקיצוניות רוצחים וגם את אלו שבקיצוניות נרצחים. זה שחף מכל אידאולוגיה, או דיעה. פופוליסט בשקל. ששוחה במדיה כדג במים עכורים.

מצד שני, בצרפת זכה בבחירות עמנואל מקרון, שעד כה, לפחות ממה שראיתי, עושה רושם של אדם נבון, שקול, חושב. לא ריקא ולא פוחז. אולי מה שמדגים את ההבדל בינו לבין טראמפ הוא הפרש השנים בינו לבין אשתו: 24 שנים, רק בהיפוך סימן. אין לו צורך להוכיח שהוא גבר-גבר על ידי נישואין סדרתיים לדוגמניות סלביות צעירות ממנו. להיפך. מה שאני תוהה הוא האם מקרון הוא האובמה של צרפת, או זה שיבוא אחרי טראמפ. האם צרפת היא הדבר הבא או הדבר הקודם?

אם צרפת היא "הדבר הקודם", אז מסתמן שהדבר הבא אצלנו הוא יהיר לפיד. יש לו את כל הכישורים: ריקא? צ'ק. פוחז? צ'ק. כישורי מדיה? צ'ק. כמו הדונלד, גם אין לו שום העדפה לעובדות (אמיתיות או בכלל).

חוץ מעניין השחיתות של נתניהו, אני תוהה לפעמים האם מישהו כמוהו, שלפחות יש לו אידאולוגיה, גם אם היא כזו לה אני מתנגד, לא עדיף על מישהו שהאידאולוגיה היחידה שלו היא קידום עצמו כמו היהיר או הדונלד. אפשר להגיד על נתניהו הרבה דברים רעים, אבל לפחות הוא לא ריקא, ולא פוחז. יש לו סוג של Gravitas. אם הוא היה נשוי למישהו שפויה, יתכן שתקופתו הייתה פחות אסונית.

נכון שגם נתניהו מתבלבל לפעמים בעניין העובדות, כמו למשל הזכרונות שלו מהצנחנים הבריטיים בירושלים בתקופת המנדט (זכרונות פרה-נטאליים?) או עניין המופתי והיטלר. ונכון שכישורי המדיה של נתניהו עולים אפילו על אלו של שני הפוחזים מעלה (מה הרבים של ריקא?) והוא מנצל אותם בחוסר מצפון ובחוסר יושר להסית ולהדיח, לפלג ולסכסך. את נאומיו של נתניהו, למשל ב"עצרת התמיכה" שארגן לעצמו בגני התערוכה, יש ללמוד בבתי הספר כמופת לתורת הנאום, גורס מלקק הישבנים בני ציפר (שלדעתי פשוט איבד את זה). טוב, על זה יש לי השגות.

תאום ציפיות

אחד המומחים מטעם עצמם, שנקרא לרדיו לפרשן את דו"ח המבקר על "צוק איתן", מישהו שלשם שינוי נשמע גם חף מאינטרס וגם מבין בחומר, הסביר שעניין המנהרות הוא בסך הכל עניין של תיאום ציפיות. וגם עניין הטילים.

לטענתו עם השנים, מדינת ישראל החלה לטפח באזרחיה רף ציפיות יותר ויותר גבוה באשר לאטימות גבולה לאיומים מבחוץ. זה החל עם כיפת ברזל שלמרות שהיא לא באמת עושה את זה, היא משווקת כ 100% הגנה מפני טילים קצרי טווח. נתניהו לוקח לעצמו קרדיט על שהורה להצטייד בכמות גדולה של טילי ירוט, אלא שאלו רק איפשרו למשוך את מבצע צוק איתן מעל חמישים יום. כמות גדולה של טילי ירוט לא משמעותית כשחיזבללה יכול לשגר בבת אחת פי עשר טילים מזה שהחמאס מסוגל. ואת הטילים האלה הוא יכול לשגר גם אל עירי הנאווה, חיפה.

מושקעים גם מיליארדים במערכת הגנה רב שכבתית מפני טילים לטווחים שונים, שוב במטרה לייצר אצל האזרחים תודעה שהם יושבים תחת כיפה אטומה לאיומים. כזו שלא משנה מה קורה מחוצה לה, אף אזרח לא יפגע. ההבדל שזחל פנימה עם השנים: לא מעט אזרחים, אף אזרח. מאה אחוזי הגנה.

לכן לא תשמעו על זה שאין פתרון טכנולוגי לפצצות מרגמה שכל תושבי עוטף עזה חשופים להן. אין אפילו אפשרות להתראה. ולכן הוקרבו כשבעים חיילי צה"ל וכאלפיים מתושבי עזה בכתישה מהאוויר וכניסה קרקעית ל"חיסול איום המנהרות".

למה הייתה ממשלת ישראל מוכנה להקריב כל כך הרבה חיי אדם בכדי לסתום את המנהרות אף ששום איום בקנה מידה גדול לא היה יכול לצמוח מהן? מנהרות שיכולות להחפר מחדש בלי שנוכל למנוע את זה, ואכן נחפרות ברגעים אלה? בגלל ההבטחה הזו, לגבול אטום הרמטית ששום איום לא יכול לחדור.

גם גדר ההפרדה, חוץ מהשימוש בתוואי שלה בכדי להפריד בין פלסטינים לאדמתם, גם היא משמשת לביצור התחושה הזו, של קרום לא חדיר שעוטף את המדינה. וגם הגדר בגבול עם מצריים שנבנתה גם היא בהשקעה גדולה. הן מבקשי המקלט האפריקאים (ה"סרטן בגב האומה") והן מבקשי העבודה הפלסטינית (השבח"ים) שנותקו מאפשרות התעסוקה במשק הישראלי המשווע לידיים העובדות שלהם נתפסים כאיום על החברה הישראלית, איום יותר דמוגרפי מבטחוני אמנם, אבל איום שצריך להבטיח מאה אחוזי הגנה בפניו. ישראל לא מוכנה לקלוט אפילו לא 100 פליטים אפריקאים. הגבול לא חדיר.

זו פוביה לא חדשה. מיד אחרי תום מלחמת העצמאות נורו ונעצרו על בסיס יומי מאות "מסתננים", איכרים פלסטינים שניסו לחזור כמה קילומטרים ספורים אל עדריהם ושדותיהם, מהם ברחו רק ימים ספורים קודם. אבל אז, איש לא ניסה להבטיח אטימות מוחלטת, רק אטימות הסתברותית.

ממה נובע הצורך הזה, להבטיח גבול יותר ויותר בלתי חדיר? פשוט: אם הגבול אטום הרמטית לאיומים, אין צורך לנטרל את האיומים באמצעים מדיניים. אפשר להגביר ולהגביר את האש תחת סיר הלחץ הקרוי רצועת עזה בלי לחשוש מהתוצאות. אפשר להמשיך ולהחזיק את הפלסטינים במובלעות קטנות, עניות ומדוכאות בלי שזה יתפוצץ לישראלים בפנים. טכנולוגיה אמורה לבטל את הצורך בפשרה מדינית.

ירושלים המאוחדת לנצח נצחים היא פגם מסויים בתכנית הזו, כי איטום הממשק בין היהודים והערבים בה יביס את התדמית המאוחדת של העיר. אבל כבר היום יש לא מעט שכונות פלסטיניות שסופחו אל תוך השטח המוניציפלי של ירושלים אך הוצאו אל מחוץ לגדר.

טראומות של מעבר דירה

כל הבוקר אני שומע ברדיו את זעקת הקוזקים הנגזלים המפונים, באיחור של שנים, מעמונה. השדרנים האולטרא-ימניים של גלי צה"ל מזדהים ללא סייג עם פורעי החוק האלה, ונותנים בידם ממש גל פתוח שבו הם יכולים לספר לעם ישראל כולו איך הם מרגישים, כמה העקירה מעמונה היא טראומטית עבורם ועוד יותר, עבור ילדיהם, שמעולם לא ידעו מקום אחר. נפש ילדיהם, הם אומרים, תהיה מצולקת לעד.

מוזר. ניסיתי להזכר בכל הפעמים שבהם עברתי דירה: בגיל 4, בגיל 14, בגיל 22… לא החלפתי הרבה מקומות מגורים בחיי, בערך שש פעמים עד כה. ובכל הפעמים, משום מה נשכחה ממני ה"טראומה" של מעבר הדירה. ברוב הפעמים זו דווקא הייתה חוויה חיובית.

היתכן שילדי גזלני עמונה יחוו בכל זאת טראומה? ואם תהיה להם טראומה שכזו, האם יתכן שזה קשור לעובדה שהוריהם מתבצרים יחד אתם בקראוון, ומתנגדים "פסיבית" לפינוי משם? יכול להיות שלהוריהם חשוב יותר למקסם את שטח מדינת ישראל מאשר למזער את הצלקות בנפשות הרכות של ילדיהם? האם הצלקות בנפשות ילדי עמונה יכולות להיות קשורות לזה שהוריהם מעדיפים שחיילים יגררו את ילדיהם החוצה מביתם מאשר להוציא אותם משם בשקט? ואולי ההורים שכל כך מתיימרים לדאוג לילדיהם, אך מצד שני דואגים לא להוציא שום חפץ מהבית לפני הריסתו, הם אלו שיגרמו במו ידיהם את הנזק לנפשות ילדיהם?

ההורים של ילדי עמונה הם מצד אחד חבורת פנאטים לאומנית המשתמשת בילדיה כמגן אנושי בנסיונם להמשיך ולהחזיק במה שהם גזלו, ומצד שני חבורת דמגוגים מהסוג הירוד ביותר המתיימרת לדאוג לנפשות אותם ילדים.

בכלל, הדמגוגיה של אנשי הימין המתנחלי מצליחה להרתיח אותי כל פעם מחדש. "דעאש על כביש שש" הוא הפזמון החדש של נפתלי בנט. האיש הרוצה פה חליפות יהודית, מנסה להפחיד עם חליפות אסלאמית? יש לו יותר מן המשותף אתם מאשר אתי. המתנחלים כבר הקימו דעאש יהודית ממזרח לכביש שש.

למה עיתונאי

אתמול בבוקר, שמעתי את יגאל סרנה וירון לונדון, הכותבים שניהם בידיעות אחרונות, מתראיינים אצל אילנה דיין ומדברים בגילוי לב, באומץ אפילו, על השיחות שהוקלטו בין ביבי לנוני (איך זה שלאנשים "רציניים" יש תמיד כינויים כל כך לא רציניים?) המו"ל שלהם. שמחתי שאני לא עיתונאי, כי חוץ מהשניים האלה, כל העיתונאים האחרים בידיעות אחרונות צריכים לבחור בין להתכופף ללהתפרנס. ואני לא בטוח שגם שניים אלה באמת מסתכלים לעצמם בעיניים (בראי) במצפון נקי לגמרי.

במקרה, אתמול בערב הייתי במוזיאון ארץ ישראל, בתערוכת צילומי העיתונות "עדות מקומית", וקראתי את ההקדמה של אוצר התערוכה, מיכה קירשנר. תצלומי העיתונות, בדרך כלל תיעוד האירוע עצמו, נעדרו מהתערוכה. התיעוד הזה הוא כיום כמעט תמיד או ממצלמות אבטחה, או ממצלמות של עדים בשטח, למשל מצלמות ש"בצלם" מחלקים לאוכלוסיה הכבושה או מצלמות הטלפון של עוברים ושבים. כשצלם העיתונות מגיע, נותר לו לצלם דברים כמו אבל המשפחות. תמונת השנה הייתה אכן תמונת משפחת מאיר מעותניאל, בדרום הר חברון, מתאבלים על מות דפנה מאיר.

כך או כך, הן העיתונות המצולמת והן הכתובה, שתיהן בצרה. צרה רצינית – הן פשוט לא רלוונטיות. שתיהן מגיבות מאוחר מדי, בצורה שטחית מדי, ובמדיומים שקהליהם הולכים ומתדלדלים. מעטים קוראים עיתון מודפס (ואני לא כולל בזה את עיתוני הזבל המחולקים בחינם של ישראל היום, ידיעות אחרונות ופוסט) ולדעתי אנשים צעירים (וגם אני) כבר לא מתייצבים לפני הטלוויזיה למהדורת החדשות של שמונה בערב. גם לצילומי העיתונות, בעידן שאחרי מות המגזינים, כבר אין בעצם במה להציג בה.

אז למה, אני שואל את עצמי, אנשים עדיין רוצים להיות עיתונאים? מצד אחד, זה לא מקור פרנסה מוצלח במיוחד, וגם מצב התעסוקה בתחום בו עיתונים יותר נסגרים מנפתחים, לא מזהיר. מצד שני, אתה בעצם עט להשכיר, המשרת את האינטרסים הכלכליים והפוליטיים של מישהו אחר, וכנראה מוצא את עצמך במקומות משפילים לעתים די תכופות, אלא אם אתה ממש טוב בלשקר לעצמך.

שתי סיבות שאני יכול לחשוב עליהן:
הראשונה היא שיש אנשים שממש אוהבים לכתוב. גם אני נמנה עליהם, אבל בניגוד אלי, רוב האוהבים לכתוב צריכים גם להתפרנס ממשהו, וכיוון שלכתוב ספרות ולחיות מזה זה בסיכוי קלוש ביותר, עיתונות היא כמעט ברירת המחדל.
השניה, שזה אגו-טריפ לא קטן. זה שעשרות אלפים, או אפילו רק אלפים, קוראים את מה שאתה כותב. חשבתי על זה לא מזמן, כאשר הבלוג שלי עבר את סף 200,000 הצפיות, אחרי שש שנים ו 720 רשומות. זו בערך כמות הצפיות באתר של ynet בשעה. אני שמח שמחת עניים כאשר כמה עשרות, לעתים נדירות מאות, קוראים פוסט שלי. באינדוקציה, אני יכול לתאר לעצמי את תחושת הסיפוק כאשר עיתונאי יודע שחצי מדינה קראה את מה שהוא כתב, והם גם מדברים על זה. זו תחושת כוח שכנראה שווה לשלם בעבורה במשכורת נמוכה יחסית (להיי-טק למשל), בסביבת תעסוקה לא יציבה, ובצורך להתקרנף מפעם לפעם.

רק שאין לזה באמת אופק. כאשר כל אחד יכול לסדר לעצמו את הפיד שלו בפייסבוק, על ידי בחירת ה"חברים" המתאימים ועשיית לייק לדברים שבא לו לראות עליהם יותר, כך שזרם החדשות הזה יכיל את מיקס העדכונים המתאים לו, למה יש לו צורך במיקס העדכונים בזרם החדשות של עיתון, חברת טלויזיה או אתר אינטרנט שתכניו מוכתבים, עכשיו זה כבר גלוי לחלוטין, על ידי אינטרסים נסתרים מצד אחד, ועל ידי מכנה משותף רחב שתחומי העניין שלו חופפים מעט מאד את שלך מצד שני?

אנחנו חיים בעידן שבו אפשרי, אפילו קל, להתאים כל דבר לצרכיך. אפילו מכשיר הטלפון החכם, כביכול דבר סטנדרטי, משקף מאד את אישיות ותחומי העניין של בעליו. בחירת הישומים, סידור המסכים, תמונות הרקע, הטלפון הוא תבנית נוף בעליו. גוגל ניסו, לא בהצלחה גדולה, לאפשר לאנשים לייצר לעצמם זרם חדשות בעזרת google news, אלא שזרם זה מיוצר מתוך אתרי חדשות שגרתיים, ולכן קשה לו להיות רלוונטי או מעניין. אני די ויתרתי על הניסיון הזה. פייסבוק חוסך לי זמן מבחינה זו.

עשר שנים קדימה, אני צופה שיהיו הרבה פחות אנשים המגדירים עצמם עיתונאים. יהיו אנשים שישלמו להם לכתוב, אבל זה יהיה בקונטקסט אחר לגמרי. אני תוהה האם הסטודנטים שלומדים כיום בחוגים לתקשורת מבינים לקראת מה הם הולכים.

ענבי זעם

פגשתי מישהו שהצביע בעד ה Brexit.

היינו יחד באותה סירת צוללים באיים המלדיביים, וסתם כך, בזמן המת בין צלילה לצלילה, שאלתי את גורדון, אחד הצוללים, מדורסט אשר בדרום אנגליה, האם הוא הצביע בעד או נגד.

הייתי בטוח שהוא הצביע נגד. בכל זאת, בת זוגתו, הצעירה ממנו ב 15 שנים היא מהונגריה. אם בריטניה תפרוש מהאיחוד האירופי, יהיה יותר קשה לצעירות נאות ממזרח אירופה להגיע לבריטניה, מה שיקשה על אנשים כמוהו, גרושים בשנות החמישים לחייהם, עם משקל עודף גדול מאד, למצוא לעצמם פילגשים.

זו ההגדרה שלו, לא שלי. הוא מגדיר את זה כך:" תחילה שרתתי את מלכתי, אחרי כן את אשתי, ועכשיו פילגשי משרתת אותי". זה בהתייחסות לעברו בחיל הנחתים הבריטי.

אחרי המשפט המחוזי הזה, ואחרי שסיפר לי עוד קצת על עצמו, למשל שאת בתו בת ה 21 לא ראה מאז היותה בת 9,  והבנתי שהוא מאותם האנשים שבגירושין מתגרשים גם מילדיהם ועוברים הלאה, (במקרה שלו למדינות המפרץ), כבר לא נראה לי מוזר שהוא הצביע בעד עזיבת האיחוד האירופי. יש מתאם בין דברים מסוג זה.

אבל בכל זאת, הייתי סקרן לשמוע ממנו את הסיבות שבגללן לדעתו על בריטניה לצאת מהאיחוד האירופי, גוף שלדעתי מחולל שינוי כמעט אוטופי ביבשת אירופה, על אף כל הקשיים. שיכול אולי לבשר על עתיד הרבה פחות לאומני, הרבה יותר שוחר שלום וחיים שלווים.

היה מעניין, והזכיר לי לא מעט את הפרוטוקולים של זקני ציון. "היהדות העולמית" לא הוזכרה, אולי בגלל שהוא מוקף בישראלים (אבל ישראלים אחרים בסירה כן שמעו ממנו רמיזות), אבל היו דברים פנטסטיים לא פחות, כמו למשל גפני הפלסטיק.

על גפני הפלסטיק, הוא טען, הוא שמע בטיסה מאיש עסקים איטלקי (סטראוטיפי, בשיער משוך לאחור וחליפה יקרה) הטוען שהוא מתפרנס מהשכרת גפנים מפלסטיק לחקלאים. אותם החקלאים, כך הולך הסיפור, "שותלים" את הגפנים האלה בשטח לפני ביקור הפקיד מהשוק האירופי שבא לספור את הגפנים, כי החקלאים מקבלים סובסידיה מהשוק האירופי בהתאם למספר הגפנים שיש להם. לדעתו זו הוכחה ניצחת לריקבון  שפשה באיחוד האירופי, ולכן צריך לעזוב. סביר שהוא שמע את הסיפור הזה מאחד מאותם המקומות בו לאומנים שומעים דברים מעין אלה. אין לי ספק שהוא לא שמע את הדברים מפי הגבורה, מאיזה איטלקי באיזה מטוס.

חיפשתי ולא מצאתי ברשת אזכורים לסוג רמאות שכזה. יש הרבה סוגים אל גפני פלסטיק, רובם משמשים לקישוט. כמו כן, כל מי שביקר בכרמים ויקבים ברחבי אירופה, וראיתי כאלה באיטליה, וספרד, פורטוגל וצרפת, גרמניה ואוסטריה, ברור לו שאין מצב שמישהו מציב שם דונמים של גפני פלסטיק ותולה אותן על כבלים, וגם זה, רק למשך ביקורו של פקיד כלשהו. זה אחד הסיפורים היותר מצוצים (ולא מהאצבע) ששמעתי בימי חלדי, פשוט טמטום.

חוץ מזה, בתוקף היות בת זוגו הונגריה, הוא מספר שביקר שם, בהונגריה, וראה במו עיניו, שיירות ארוכות של מכוניות פרטיות על נגררים נוסעות מזרחה, בלי ספק לדעתו, מכוניות שנגנבו ממערב אירופה. משום מה, בביקורי אני בחבלי הארץ שממזרח לוינה, לא נתקלתי באותן השיירות. אבל שאלתי אותו למה זה מטריד אותו כבריטי, הרי אין ספק שאין בין המכוניות האלה כאלה שנגנבו מארצו, שהרי נוהגים בה בצד הלא נכון, וגם קשה להעביר אותן דרך המנהרה…

גם במשלוחי הסמים העושים את דרכם ממזרח למערב בכמויות, לגרסתו, לא נתקלתי. אני מניח שגם הוא לא, לא אישית, מה שלא מוריד מביטחונו שזה קורה.

גורדון גם טוען שאין רישום של הזרים המגיעים לבריטניה ולכן בתי החולים ובתי הספר צפופים יתר על המידה, כי אין התאמה בין מספר התושבים בפועל למספר הרשום. לטענתו, בכוונה אין רישום של זרים, אולי בכדי להסתיר מפטריוטים גאים כמוהו את התמונה האמתית. מוזר לי – עברתי פעמיים מצרפת לבריטניה בשנה האחרונה, ובשתי הפעמים בדקו את דרכוני, כמו את דרכוני כל העוברים. יש ביקורת גבולות בין בריטניה לשאר אירופה, ויש רישום של העוברים, וזה עוד לפני העזיבה המתוכננת. כלום לא ישתנה מבחינה זו, אבל אסור לבלבל לאומנים עם עובדות. אנו חיים בעידן הפוסט-אמת, לא?

היה לי מרתק לראות כיצד מישהו שנראה "נורמלי" ממבט ראשון, (בכל זאת, הוא צולל), שחי במקומות רבים וראה עולם, שמדבר אנגלית במבטא סביר, מעמד בינוני לפחות, מכונן לעצמו עולם בעזרת סיפורי המעשיות האלה, שהקשר בינו למה שקורה לא מאד הדוק, אבל עולם שמשרת את האינסטינקט הטבוע בו, בכולנו, אבל יותר בחלקנו, של פחד מהאחר, מאַחֵרוּת.

ועם כל זה, גורדון דנן עדיין הרבה פחות לאומני מהישראלי הממוצע. אני כלל לא בטוח שבמשאל עם, הישראלים היו בוחרים בהצטרפות לאיחוד האירופי.

עמונה היא ציפור

למה ציפור? כי פינוי עמונה (שוב), או אי פינויה, היא מסוג הסחות הדעת שמסיטות את תשומת הלב מהדבר עצמו. זה כמו שמראים לילד "תראה, הנה ציפור…" כך גם אנו, הופה, שכחנו  את מה שהיינו אמורים לשים לב אליו.

כמו כינוי חלק מהישובים בשטח הכבוש "מאחז בלתי חוקי". מזה משתמע כביכול שהמאחז הזה לא הוקם על ידי המדינה, ושהיא לא מספקת לו את כל התשתיות. ומצד שני, אמור להשתמע מזה ששאר הישובים, שלא מכונים כך, הם כן חוקיים. הם לא.

בתמצית, הדחיפה לפינוי עמונה היא טעות של השמאל. כי זו הסחת דעת. כי זה יוצר את הרושם המוטעה שהניכוס של האדמות הפרטיות של הפלסטינים בשטחים הכבושים, אם הוא קורה באופן "חוקי" לפני הקמת הישוב היהודי עליו, הוא כן בסדר.

גם זה, עניין הקרקעות הפרטיות, והאם אפשר להפקיע אותן רטרואקטיבית הוא בתורו הוא עוד שלב בהסחת הדעת, מהתופעה הרחבה הרבה יותר וחמורה הרבה יותר של גזלת אדמות של פלסטינים והפיכתן ל"אדמות מדינה". איזו מדינה? מדינת ישראל כמובן – זו שהשטח כולו בכלל לא שלה אלא מוחזק בתפיסה לוחמתית (וגם זה לא משנה, בהמשך..). כתבתי על זה שוב ושוב, למשל על האופן בו מונעים מפלסטינים לעבד את אדמותיהם במשך כמה שנים בהכרזה על השטח כשטח בטחוני מיוחד (שב"מ), כך שאחרי כמה שנים, השטח הופך "אדמת מדינה", "כשר" לישוב יהודים, מתוקף חוק עותמני עלום שמדינת ישראל מצאה לנכון לאמץ בשטח הכבוש. כתבתי גם על האופן בו המתנחלים מפזרים חביות שבהם כביכול גדלים דברים, מה שהופך את השטח ל"שלהם" אחרי כמה שנים של "עבוד חקלאי" מפוברק.

הכי טוב מסכם את זה הדו"ח של בצלם, על סיפורם של שלושה כפרים שאיתרע מזלם להיות "שכנים" של אלון מורה. קריאת חובה.

אבל גם זה בתורו הוא הסחת דעת, לא הדבר החשוב. פחות חשוב מעצם הפסול החוקי על פי החוק הבינלאומי ואמנות בינלאומיות שבכל העברת אוכלוסיה אזרחית וישובה בשטח התפוס לוחמתית.

אבל גם הוויכוח החוקי הזה הוא הסחת דעת, הרבה פחות חשוב מהעובדה שישוב יהודים בשטח הכבוש, בלי שום קשר לחוק בינלאומי כזה או אחר, מונע את האפשרות להקמת מדינה פלסטינית עצמאית באותו השטח ולחלוקת הארץ.

גם הוויכוח העקר על אחוזי השטח שיסופחו או יוחלפו, ועל גודל ומיקום גושי התיישבות היהודים שיישארו או יפונו במקרה לא סביר של "פתרון שתי המדינות", גם הסחת דעת, גם הוא "ראו ציפור".
כי הסוגיה החשובה, שממנה הוויכוחים הטכנוקרטיים מסיחים את הדעת, היא בכלל מוסרית, לא חוקית. 22% אחוזי השטח שכל הגדה המערבית ורצועת עזה גם יחד מהווים משטחי פלסטין המנדטורית שממערב לירדן, ממש לא מהווים צדק חלוקתי של השטח בין שני העמים. (אני כולל בשני עמים אלה הן את כל הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם בתפוצות שהיו רוצים לשוב/להגר לשטח שבין הים לירדן והן את כל יהדות התפוצות שהייתה אולי שוקלת "לעלות"/להגר לאותו השטח.

גם זה שאבו-מאזן, מתוך עמדת החולשה בה הוא והרשות נמצאים, מוכן להסתפק ב 22% ושיבה הצהרתית אך סמלית של פלסטינים מהתפוצות, לא ממש הופך את אי הצדק החלוקתי הזה לצודק.

גם זה שהשכלנו לפנות מפה אחוז ניכר של הפלסטינים תושבי הארץ בשתי פעימות: ב 1948 וב 1967, גם זה לא ממש הופך את  אי הצדק החלוקתי הזה לצודק. הוויכוח מי אשם בנכבה ומי אשם בנכסה הוא עוד אחד מאותן הסחות הדעת, עוד "ציפור", מסוגיות הצדק והמוסר שבבסיס הצורך של שני לאומים שונים לדור באותה פיסת שטח.

ולכן, "עמותות השמאל" לא היו צריכות לפנות לבג"ץ בשם אותם בעלי אדמות פלסטינים ולדרוש את פינוי הישוב. זו טעות. כי זה מייצר מצג שווא כאילו אין זו (גם) הרשות השופטת הישראלית  שמכשירה יום-יום ושעה שעה את הכיבוש, את הגזל, את הסיפוח, את הנישול. כי זה מציג מצג שווא כאילו אם רק היו מפקיעים את האדמה קודם ורק אחרי כן מקימים את הישוב, זה היה בסדר. וזה בתורו מציג מצב שווא כאילו הפיכה סיטונית של אדמות פלסטיניות, לא "פרטיות", ל"אדמות מדינה" זה דווקא בסדר. וזה בתורו מציג מצב שווא כאילו גושי התנחלויות ענקיים המפלשים את השטח הכבוש ומונעים בעצם כל פתרון חלוקתי הם בסדר.  וזה מציג מצג שווא כאילו הסוגיה היא חוקית / חוקתית בעוד שהיא בעצם סוגיה מוסרית. מצג שווא כאילו שפתרון חלוקתי כמו זה שמדובר בו הוא פתרון צודק או מוסרי, או בר קיימא.

יש לי הרגשה שגם אנשים מהנהגת המתנחלים, כמו פנחס וולרשטיין, מבינים את העניין הזה, ואת הנזק לעניינם מעניין פינוי עמונה. מזה שחוק ההסדרה הופך את עלה התאנה של החוק הישראלי בשטחים בקושי לעלה של זית.

אז מה כן? צריך להתנער מהמשחק העקר הזה, בו אנו מרמים בעיקר את עצמנו ומייצרים נרטיב פיקטיבי בו מדינת ישראל מתנהלת בשטחים על פי חוק. על הנרטיב של התנהלות על פי מוסר וצדק? על הנרטיב הזה כבר ויתרנו מזמן, בזה אני לא חושב שאנחנו עדיין מרמים את עצמנו. הגזענות היא התשובה להעדר הנרטיב הזה. אין צדק חלוקתי, כי לצד השני מגיע פחות, כי הוא נחות. זו התשובה.

הגיע הזמן שנסתכל למציאות בעיניים. אין כבר דרך אחורה, רק קדימה, למדינה אחת בלבד. כמובן מדינה בה כל התושבים הם בעלי זכויות שוות. מדינה שתתחייב לקלוט את כל המבקשים לבוא בשעריה.

אני יכול לחיות עם העדפה במדיניות ההגירה של אותה מדינה גם לפליטים פלסטיניים וצאצאיהם, וגם לבעלי הדת היהודית או צאצאיהם. וצריך לטפל גם בסוגיות פעוטות כמו סמלי ושם אותה מדינה.

deplorables

שמעתי ברדיו עורך סקרים כלשהו שטען ש 75% מגולשי הפייסבוק הישראלים תומכים, בהתלהבות אפילו, בדונלד טראמפ. בהתחלה הופתעתי מאד, אבל אחרי שחשבתי קצת, ראיתי שתמוה זה לא.

הסבר שטחי הוא כי אותם תומכי טראמפ חושבים שהוא יהיה יותר טוב לישראל. כאילו שהילרי הולכת לפעול נגד הכיבוש וטראמפ לא. אין לזה באמת בסיס. אי אפשר לדעת מה טראמפ יעשה, וגם הוא לא יודע ולא ידע. ואין סיכוי שהילרי תתנגח עם ממשלה ישראלית כלשהי, ימנית ככל שתהיה. היא הרבה יותר מדי ממסדית ושמרנית בשביל זה, יותר מדי מחוברת לאינטרסים. על פי התבטאויות שניהם, אין לימין סיבה לדאוג – ארה"ב לא הולכת לדאוג לפלסטינים למדינה.

הסבר אחר הוא שזו השפעת התמיכה הבלתי מסוייגת של שלדון אדלסון בטראמפ, תמיכה שבאה לידי ביטוי בשופר שלו כאן, ישראל היום (וגם בערוץ 7). רבים קוראים את הזבלון הזה, ותפוצתו המאד רחבה משפיעה, ביחוד על אנשים שאין להם דעה מוצקה כך או אחרת על מה שקורה מעבר לים.

אבל הסיבה העיקרית להתלהבות של רוב הישראלים (הגולשים בפייסבוק) מטראמפ, לדעתי, היא שפשוט חרא נדבק לחרא. נגיד זאת כך: היות טראמפ גזען, מיזוגן, קסנופוב, הן בדיוק התכונות שאתן יכולים להזדהות רוב הישראלים שתומכים בטראמפ, שרובם גזען ללא בושה כלפי ערבים ולא היה מוכן לתת מעמד של פליט אפילו לעשרה פליטים אפריקאים, לא משנה הגהינום ממנו הם נמלטו.

אין לי גם ספק שהיותה של הילרי קלינטון אישה הוא פקטור נסתר אך מהותי בתמיכה של ישראלים רבים, כמו גם אמריקאים רבים, בטראמפ. נכון, הייתה לנו פה את גולדה מאיר, אבל לא הציבור בחר אותה.

במובן זה, גולשי האינטרנט חסידי טראמפ הם בדיוק כאותם ה deplorables האמריקאים, שהייתי מתרגם כ"המגונים" או "הראויים לגינוי" או לחלופין "חסרי הערך". לא אכפת להם כלל עד כמה טראמפ אידיוט, שקרן (מדידות הראו שבנאומיו הוא משקר כל 3.4 שניות בממוצע), נוכל, רמאי, חסר כישורים להנהיג אפילו מדינה כמו בורונדי. העיקר שעולם הערכים שלו תואם את שלהם: שנאת כל מי שהוא אחר.

זה, והתדמית של טראמפ כ"איש חזק", וישראלים שמרנים רבים, חושקים באיש חזק כזה. כמעט הייתי מתפתה להגיד שהלוואי שהוא יזכה, ואז יראו הישראלים שמצדדים בו מה יהיה באמת, אבל אני לא מעז אפילו לדמיין חלום בלהות כזה.