מזימות בינלאומיות

מחשבות בעקבות פגישה עם עוד אחד מ"אלה", שגילה את אזני ששער הניצחון בפריז הוא קבל חשמלי גדול שבעבר לא ידוע הזין את כל פריז בחשמל. וסיפר לי על צילום של סן פרנציסקו מ 1830 שבו לא רואים אנשים, מה שמוכיח ש… (לא הבנתי מה זה מוכיח, חוץ מזה שהחשיפות שנדרשו בשנים ההן אפשרו לצלם רק אוביקטים נייחים לחלוטין, אבל זה לא רלוונטי לאיש ההוא.) לא הייתי גם צריך לשאול מה דעתו בקשר לקורונה, זה היה ברור מראש, אבל כמובן שהוא נידב לי את דעתו המלומדת גם בלי שאשאל.

מאד מעניין, עניין הקונספירציות האלה, שמופרכותן, עושה רושם, רק עושה אותן יותר אטרקטיביות לקהל היעד שלהן. אז החלטתי לזרום עם זה גם אני, ולראות איזו תיאורית קונספירציה יכולה להסביר את הופעת תיאוריות הקונספירציה האלה, ומי עשוי להיות מאחורי זה.

אפשרות אחת היא פוטין. מאז הפלישה לאוקראינה למשל, צצים בקרב "אלה" (קיצור בו אשתמש מכאן לחובבי הקונספירציות וה"מתנגדים" למיניהם) דיעות ש"הנה, סוף סוף דיקטטור ללא כחל וסרק, גבר גבר, לא כמו הדיקטטורים בשאר העולם המאחזים את עינינו בשירות הביג-פרמה." (אלון מזרחי) או "שפוטין ימשיך מערבה ויחסל את כל המנהיגים המכריחים אותנו לשים מסיכות בחללים סגורים" (אבשלום כרמל). אם פוטין ומכונת התעמולה המשוכללת ברשתות החברתיות העומדת לרשותו (הי, ב 2016 הוא הצליח להמליך את טראמפ…) הם אלו שאחראים למגיפת הקונספירציות, אז הוא בלי ספק הצליח לערער בצורה מאד משמעותית את אמון הציבור במדינות הדמוקרטיות בשלטון בו הם בחרו. עד כדי שכך שהם כבר לא רואים את ההבדל בין שלטון של אנשים כמו פוטין, ושלטון האוכף סגרים בזמן מגיפה ודורש תו ירוק.

הרי אם הכל רק מראית עין, ובעצם הכל זה משהו אחר, וגורמים ניסתרים מאחורי הקלעים (אולי זיקני ציון?) מתעתעים בנו לחשוב שהשלטון דורש את טובתנו, דואג לבריאותנו, בעוד שבעצם אינטרסים אחרים הם המניעים אותם, אז בעצם אין הבדל בין שלטון סמכותני/רודני לשלטון דמוקרטי שבעצם נשלט על ידי איזה deep state. שניהם הם רק חזיתות שקריות לשלטון ניסתר של גורמים עלומים.

ואין מה להתרגש מפלישה לאוקראינה, כי זה כלום לעומת הדיקטטורה שנותנת אפשרות להורים לחסן את ילדיהם נגד קורונה. מה לא?

אז פוטין הוא אפשרות אחת. אפשרות אחרת עלתה במוחי כאשר ראיתי את מנהיג שיירת המשאיות בקנדה (שלה יש אוהדים רבים גם בישראל) מסביר בסרטון שכל ענין החיסונים מיועד בעצם להקטין את אוכלוסית הלבנים האנגלו-סקסים. התחלתי לחשוב איזה אוכלוסיות באמת נפגעו ממגיפת הקונספירציות, ומה יכולה להיות המוטיבציה של מי שמפיץ את הקונספירציות האלה (כמו למשל Paul Furber ו Ron Watkins שהתחילו את קונספירצית Q) והנה שלוש אפשרויות:

– מישהו מנסה להעלות את ה IQ הממוצע של האוכלוסיה, להשביח את הגזע האנושי. לשכנע את הטפשים להתעלם ממגיפה, לא להגן על עצמם בעזרת חיסונים, מסיכות, ריחוק. מי זה יכול להיות? אולי ביל גייטס? ג'ורג' סורוס?

– מישהו מנסה להקטין את מספר העניים שלא תורמים מספיק לתל"ג. (אצלנו זה יהיה בעיקר הערבים והחרדים, בארה"ב אנשים בעלי צבע עור יותר כהה). כשיש מגיפה ולא מרסנים אותה, מי שמת יותר, באחוזים ניכרים הם העניים, שאינם יכולים להיעדר מעבודה או לעבוד מרחוק ולכן סגרים מגנים עליהם באופן יחסי יותר. מי יכול להיות מאחורי מזימה כזו? אולי מעריצי אין ראנד לדורותיהם? כת נסתרת של ליברטריאנים?

– מישהו מנסה להצעיר את אוכלוסית העולם המערבי, השבע. מישהו שמודאג מזה שהירידה בהולדה במדינות השבעות גורמת לאוכלוסיה להיות בממוצע יותר זקנה, ותגרום לכך שכאשר הדור שלו יגיע לגמלאות, חוסר האיזון האקטוארי שיווצר בקרנות הפנסיה יגרום לדור שלו לחיות עוני בזקנתו. אז עדיף לדלל את האוכלוסיה הזקנה והחולה, להוריד את תוחלת החיים (שאכן ירדה, בשנתיים בארה"ב, בכמה חודשים בישראל) שעלייתה משבשת את חישובי החיסכון הנדרש לקצבה מסויימת. השיקול פה, של גורמים עלומים שכאלה, הוא שלא נורא אם כמה קשישים, שממילא יש להם כל מיני מחלות ומצופפים את בתי החולים, יפסידו מספר חד ספרתי של שנות חיים. מי יכול להיות מאחורי זה? אולי תעשיית ה big pensia? (הי, מי אמר שתאורית קונספירציה צריכה להיות סבירה?)

חיפה, ביחוד בקורונה

בסגר הראשון ירדנו לחוף הים, והלכנו בבדידות מזהרת על החול דרומה. בערך עד כפר גלים וחזרה. כשחזרנו, כבר חיכתה לנו ניידת, ממשטרת טירת הכרמל, והשוטרים בה הואילו לרשום לנו רק אזהרה על הפרת הסגר, והודיעו שאם שוב נתפס, זה יעלה לנו 5000 ש"ח.

מאז, הרשויות (בכל העולם אגב) הבינו ששהיה באויר הפתוח תוך שמירת מרחק אינה מסוכנת ואף עדיפה על שהיה במרחבים סגורים, מה שגרם לי להבין שחיפה היא מקום לא רע להיות בו כשבחוץ מגיפה. למה? כי פחות צפוף כאן. מהרבה בחינות.

למשל חוף הים. הוא ארוך מאד בתחומי העיר (למרות הנמל) וגם נמשך דרומה, עד עתלית בעצם. נכון שגם לתל אביב יש חוף ים ארוך, אבל אין באמת אפשרות להגיע אליו ברכב פרטי, כי אין חניה. ובתקופה הזו, עדיף לא להתנייד בתחבורה ציבורית, בטח שלא בשביל הליכה על יד הים. בחיפה יש אינסוף חניה, לא בתשלום, לאורך כל החוף. מאפשר לנצל את חוף הים גם אם זה לשעה של הליכה נינוחה או נמרצת, בקיץ וגם ברוב ימי החורף. בריאות.

ויש את פארק הר הכרמל הצמוד, עם אינספור שבילים שבהם אפשר ללכת, ברובם אפילו בלי להתקל באף אחד. בטח ובטח באמצא השבוע. מביתנו, לצאת להליכה בהר, זו קפיצה של 10 דקות, וגם שם אין בעיית חניה. אפשר ללכת על הצלע הפונה צפון-מזרחה או על הצלע הפונה דרום-מערבה, לפי מצב השמש והרוחות. בריאות כבר אמרתי?

גם בתוך הבתים פחות צפוף בחיפה, אני מניח, ולו רק בגלל שדירת 4 חדרים בחיפה עולה פחות מדירת 2 חדרים בגוש דן.

וגם בין הבתים פחות צפוף בחיפה. גם בגלל הבניה היותר נמוכה וגם בגלל שרוב העיר משופעת, כך שהבית ליד הוא או יותר נמוך או יותר גבוה במדרון, וברוב המקרים שדה הראיה לא תחום על ידי הבתים הסמוכים.

והכי חשוב – הגיאיות. רוב שכונות חיפה נמצאות על פסגת שלוחות ההר, וביניהן מפרידים הגיאיות. אחוז גבוה של הבתים בחיפה רואים את הבית השכן רק מעבר לואדי, במרחק של כמה עשרות או מאות מטרים. מהמקום בו אני יושב כרגע למשל, אני לא רואה אף בית. העצים משני צידי אפיק הנחל מסתירים אותם לחלוטין. התחושה, הלא רק סובייקטיבית, היא של צפיפות נמוכה, וכאשר עדיף לשמור מרחק מאנשים אחרים, כמו בימים אלה, זה ממש לא רע. עניין של בריאות אפילו.

כן, יש גם את עניין זיהום האויר מהמפעלים במפרץ חיפה, לא באמת מאד בריא. אני מספר לעצמי שמצד הזה של ההר, הפונה מערבה אל הים, ונמוך בהרבה מקו הרכס, יש פחות זיהום.

חוץ מעניין הצפיפות, הנמוכה יחסית לרוב הישובים העירוניים (אני לא משווה לישובים כפריים) גם רלוונטי לענין הקורונה זה שיש בחיפה שלושה בתי חולים, גדולים, וגם כנראה לא רעים. כלומר חיפה לא צפופה – כמו הפריפריה, אבל איכות וזמינות הטיפול הרפואי טובה מזו שבפריפריה. וגם זמן ההגעה למיון, קריטי במקרים רבים, קצר יחסית לפריפריה הכפרית.

גם ה"רמזור" של משרד הבריאות האיר את חיפה יותר באור ירוק (יחסית) ברוב השנתיים האחרונות, אפילו בשכונות שבדירוג סוציו-אקונומי נמוך. ברמת ויזניץ החרדית למשל, הבנתי שאנשים אצו להתחסן מוקדם יחסית, וגם לא הגזימו בהתקהלויות עוד לפני תקופת החיסונים.

למה אני מספר את כל זה פה? רק בגלל שאני מודע כמה מעט אנשים יקראו את זה, ולכן אני לא מודאג שתתחיל מחר נהירה המונית מאיזור המרכז לחיפה, כזו שתגדיל פה את הצפיפות. ממש לא הייתי רוצה בזה. בטח שלא בזמנים כאלה.

נתב"ג

על פי התנהלות רשות שדות התעופה אפשר היה לחשוב שישראל טהורה (מקורונה) ושאר העולם נגוע, ולראיה – ביציאה מהארץ דואגים לצופף את הנוסעים כמה שיותר, ובחזרה לרווח אותם ככל האפשר.

איך זה מתבצע? לבידוק הבטחוני הראשוני, שם תוהים אם ארזת לבד, ציוותו רק ששה בודקים, מתוכם רק ארבעה עובדים בפועל, לשלושת אזורי הבידוק גם יחד. תור צפוף של כמעט 40 דקות רק כדי לחסוך 3-4 בודקים (בשכר סטודנט מן הסתם)? ובהמשך, במקום בו משקפים את תיקך, פעלו 4 מתוך 11 עמדות. למה? כדי שיצטופפו עוד 20-30 דקות כמו סרדינים? לפחות הצק-אין לטיסה עצמה הלך מהר. אנשים כבר מתורגלים להראות את תוצאות הבדיקה בטלפון בלי לפשפש (ממליץ על צילום מסך…), וחברת טרנסאויה לא מתקטננת אתך על מה שאתה לוקח למטוס, את התרמיל שלי אפילו לא ביקשו לשקול – חוסך המון ויכוחים וזמן.

ובחזרה? פיזרו עמדות קריאת דרכונים בכל רחבי הטרמינל ודאגו שתשתמש בהם ולא תצטופף בתור במקום אחד. במתחם הבדיקות היו כשבעים עמדות פעילות ואפס תור. אפילו האוטובוס לחניה לטווח ארוך יצא חצי ריק. מ.ש.ל.

ובין לבין? איך היה? הייתי בפריז, חמישה ימים. היה קר, אבל שמשי, הימים היו קצרים, אך ראיתי כמה תערוכות טובות, ולא אכלתי משהו משובח במיוחד. ולפחות הספקתי לנסוע ולחזור, אפילו בריא, לפני שצרפת האדימה. גם זה משהו.

מסרונים וצילומי מסך

כבר חשבתי שהמסרונים מתו, כי מי כבר שולח מיסרון למי בימינו? ממש כמו עניין ההודעות הקוליות בטלפון. מת לגמרי. כבר שנים לא בדקתי אם השאירו לי הודעה קולית. אני כבר לא זוכר אפילו איך עושים את זה.

אבל מסרונים? אני מופצץ בהם. עד כדי כך שנאלצתי להתקין ישומון שמאפשר לסנן את מסרוני הזבל. אבל תחיית המסרונים קשורה בעיקר לזה שסימון הזהות שלנו הפך להיות שילוב של תעודת זהות (או שם משתמש) ומספר הטלפון שלנו, ויש רק דבר אחד שיש בוודאות בטלפון של כל אחד – מסרונים (למעט כמה טלפונים של חרדים, שם יש להתבסס על טכנולוגיה עוד יותר עתיקה – אותן ההודעות הקוליות).

ולכן, בכל פעם שאני מנסה להכנס לאתר עם מידה כזו או אחרת של אבטחה, תמיד ישלח אלי מסרון עם קוד בן 4-6 ספרות, לטלפון שרשום כבר במערכת כמזהה אותי, שאני אמור להקליד פנימה, ממש לפני שאני אמור להוכיח למערכת שאינני רובוט.

אבל בימי הקורונה, המסרונים הפכו להיות כלי ממשי בתפעול המערכה כנגד הנגיף. את תוצאות בדיקת ה PCR תקבל מקישור לאתר, את את קישור האתר תקבל במסרון (לרוב, לפעמים גם במייל, אבל משום מה כתובת אי-מייל פחות "מזהה" אותך ממספר הטלפון).

או – כדי להרשם לבדיקה במתחם הבדיקות של פיקוד העורף עליך לשלוח מסרון עם המילה "בדיקה" למספר מסויים וכך, טכנולוגית המסרון תתניע את התהליך שבו ישלח לך, במסרון, קישור לטופס שאותו תמלא ברשת, ואחריו תקבל מסרון עם מספר הבדיקה, שאותו תציג כדי שידחפו מטוש לאפך וגרונך (בלי מסרון), ובסופו של התהליך תקבל מסרון שמדווח שתוצאת הבדיקה שלילית (לא מפתיע – דוחפים את המטוש אצלם בקושי פנימה) ועוד מסרון ממשרד הבריאות שמדווח לך שהבידוד שלך התקצר, ועוד מסרון מהמשטרה, שלא מחוברת מספיק הדוק למערכת, שרוצה שתשלח להם את מיקומך בעזרת לחיצה על קשרון במסרון.

ויחד עם המסרון, מככב לאחרונה (אצלי לפחות) צילום המסך. חזרתי משבוע בפריז, שם הייתי חייב לרכוש מראש כרטיסים לכל מקום אליו רציתי להכנס. כל הכרטיסים נשלחים אל הרוכש בפורמט PDF ובתוכם הקוד לסריקה. אז כדי שלא לעכב את התור בכניסה, לחפש בתיקיה את הקובץ ולפתוח אותו, עשיתי צילום מסך מהקטע הרלוונטי בכל כרטיס, ושמתי את כולם באלבום תמונות יעודי, בה נמצא גם צילום המסך של התו הירוק (שאותו אפשר גם להציג על ידי פתיחת ישומון, אם יש לכם צורך מיוחד לעכב את התור). כך גם בשדה התעופה, בהלוך וגם בחזור. לפחות שלושה מסמכים להצגה בכל כיוון. אם כולם היו נוהגים כך, היה התור בשדה התעופה מתקצר פלאים.

מסך הטלפון הפך להיות המפתח למעבר ממקום למקום. צריך להראות אותו עשרות פעמים בשבוע כשמטיילים. בכל מוזיאון, מסעדה, אתר. צילום מסך, הפתרון היותר פשוט טכנולגית (למעט הדפסה בנייר..) הוא התשובה. כמו המסרון, הפתרון הפשוט יותר מספק את המענה הרחב ביותר, והקל ביותר. יש בזה איזה לקח, אני מניח.

ניצן

רחמי על שר הבריאות ניצן הורוביץ. בתחום הבריאות בכלל ובטיפול במגיפת הקורונה בפרט, המשרד והעומד בראשו עושים עבודה לא רעה, וגם הצליחו להכניס לתקציב המדינה, בנושאי בריאות, לא מעט דברים טובים וחשובים. הנה למשל מבחר מנושאי הפוסטים האחרונים של שר הבריאות: "תקציב הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית.", "רפורמה מהפכנית בתחום בריאות הנפש", "קיצור תורנויות המתמחים", "פיתוח מערכת הבריאות בחברה הערבית.", "הרחבת מערך הטיפול בהפרעות אכילה" ועוד ועוד. נושאים שהם בלי ספק חשובים וראויים ששר הבריאות יקדם אותם.

אבל התגובה לכל הפוסטים האלה היא אחידה. מאות, לפעמים אלפי תגובות, שכולן שוטמות, אלימות בצורה קיצונית. כולן מתעלמות מנושא הפוסט עצמו ומתמקדות רק בדבר אחד: בהתנגדות לחיסונים, לבדיקות, למסיכות, לתו הירוק וכו. תגובות המהדהדות זו את זו, וכולן משקפות חשדנות קיצונית לתיאור המציאות כפי שמשרד הבריאות, הממשלה (הנוכחית וגם הקודמת), ממשלות אחרות בעולם, רוב מוחלט של הקהילה המדעית והרפואית משקפות אותה, ארגון הבריאות העולמי, ועוד.

אך בעיקר – התגובות שונאות. התגובות האלה חושפות שסע עמוק מאד, שקשה עד בלתי אפשרי ליחס אותו לשסעים אחרים בחברות (בארץ ובעולם) כמו בין ימין לשמאל, דתיים לחילוניים, בין סוציאליסטים (יש עוד כאלה) לליברטריאנים.

מפעם לפעם אני נכנס לפרופילים של המגיבים היותר קיצוניים, אלו שהם בדרך כלל גם הראשונים להגיב לכל פוסט של ניצן הורביץ, בפייסבוק ובטוויטר, כדי להבין במי מדובר. ובכן, לא מדובר בבוטים. אלו שבדקתי הם פרופילים אמיתיים, א.נשים בשר ודם. רוב מוחץ הן נשים, ורוב אלו שלפרופיל שלהן הצצתי, עוסקות במקצועות הרכים יותר, הטיפוליים, האלטרנטיביים. הרבה למדו במכללת רידמן. הרבה מאמנים ומאמנות, יועצים לדברים כאלה ואחרים, חלקם אמורפיים למדי. בעצם די הגיוני שמי שמתפרנס או עוסק בעיסוקים שאינם קשיחים מדעית, יהיו לו/לה ספיקות לגבי כל מה שמגיע מהצד השני של החומה, מהצד של "חברות הפרמה", של "המדענים", של הדיפ-סטייט. "ספקנות בריאה", "אני עושה את המחקר שלי", "אני רק שואל שאלות", "בואו נחכה עוד קצת זמן עד שיהיו תשובות לשאלות האלה (אבל אז יצוצו חדשות)".

כל זה טוב ויפה אם כי מופרך לדעתי, במיוחד שלמרות הבוז למדע הקונבנציונלי ולמדענים, המחנה שמנגד כן נוטה לצטט כאורים ותומים אנשים בעלי תארים מתקדמים, לא משנה באיזה תחום, שאפשר לתלות בהם את החשדות, שאפשר להלביש תאוריות קונספירציה סביב ציטוטים מהם שאולי היו נכונים לזמן מסויים או שהוצאו מהקשרם. המחנה המתנגד לא יצטט כסמכות בדרך כלל את "יפעת בן משה בניית ציפורניים" (סתם שם בדוי). עדיף אחד מבעלי התארים הגבוהים שהתארגנו במח"צ (מתנגדי חיסונים צווחנים?) לקורונה.

את הדוקטורים במח"צ אני יכול להבין, הם לא מתלהבים מזה שהם לא במוקד קבלת ההחלטות, שלא קיבלו אותם למעגל הפנימי. אני לפעמים קצת מאוכזב מקטיף הדובדבנים שהם עושים בלי בושה, מהזזת השער הבלתי פוסקת, מההתכחשות לאמירות עבר שלהם שהתבדו קשות. אבל לפחות הם לא שונאים. הם לא משפריצים שנאה כמו המגיבים לניצן המסכן. את אלו ממש קשה לי להבין. קשה לי להבין את עוצמת השינאה, את הבסיס להשוואות עם הנאצים, עם התחזיות על חורבן הדמוקרטיה, את ההקצנה. מה לעזאזל קרה פה? איך יוצאים מזה?

עוד רשומות סביב נושא הקורונה

באלימות

מפעם לפעם אני תועה (וטועה) אל תוך אתר החדשות של YNET או זה של מעריב. בדרך כלל זה בעקבות כותרת שישומון החדשות של גוגל מציע לי מאתרים אלה, כותרת שמפתה אותי להגיע לאתרים אלה. כמו למשל "14 מזונות שלא מומלץ לאכול אחרי גיל 50" (אחסוך לכם ללכת לשם. דברים כמו "סוכר לבן", או "משקאות ממותקים" – דה… כאילו שיש גיל שכן מומלץ לצרוך דברים אלה, ובכלל, אלו נופלים תחת הגדרה של "מזונות" בכלל? ).
ובכל פעם אני שוב נרתע לאחור מהאופן הממש אלים שבו הפרסומות מכסות על כמעט כל חלק של המסך, שקריאה בכתבה שאת תוכנה ממילא מישהו חירטט כלאחר יד, צריך לנסות ולקרוא תוך ניווט בין חלונות שקופצים עליך מכל עבר, לאתר את הטקסט בין תת חלונות מעל, מסביב ומתחת לכל שורת "תוכן", שגם הוא רובו מזוייף.

ניחא, אני מבין שהם צריכים את הפרסומות בכדי לממן את יצור ה"תוכן". אבל אותי, ואני חושד שלא רק אותי, האלימות של מתקפת הפרסומות הזו מרתיעה מלהכנס בכלל לאתר שכזה. טוב, יש לי אופציה יותר טובה, זו של הארץ, אבל זה כי אני משלם עליה.

אלא שגם שם, כשאתה פותח את הישומון של "הארץ", לפני שתצליח לקרוא ולו שורה אחת של תוכן (בלי מרכאות), יזנק עליך דף פרסומת שלם המכסה את כל המסך, וזה לא יעלם עד שלא תמצא את ה X באחת הפינות ותלחץ עליו. וזו כבר חוצפה. כי זה תוכן שאני משלם עליו.

לא מפריע לי שבסוף הדפים יהיו הפניות לתוכן ממומן, שגם מסומן ככזה, מהסוג של "אלפים בישראל מתלהבים מ…." אבל האקט האלים שכופה עליך לצפות בפרסומת, לפני שתראה ולו אות אחת של תוכן, תוכן לא חינמי, הוא לא לעניין. מעיתון הארץ יש לי יותר ציפיות. הגרדיאן הבריטי למשל, לא נוהג כך. ביו-טיוב, כשאתה משלם על מנוי, לא תראה פרסומות. זה ההסכם.

טרחת האופליין

לזמן קצר חשבתי לנסוע לסיישל, מקום בו כבר הייתי אמנם, אבל זה אחד המקומות היותר יפים בהם הייתי בימי ורציתי לחזור. קראתי באיזה אתר שרוב תושבי האי כבר חוסנו והם מאפשרים רק למחוסנים לבקר. בבדיקה באתר הרשמי של המדינה הסתבר שמספיקה להם בדיקה שלילית יחידה של המגיעים. לי זה לא מספיק, ודי הוציא לי את הרוח מהמפרשים.

אבל בין לבין, כשכבר התחלתי לברר ולתכנן, שמתי לב עד כמה שינתה השנה האחרונה את הדברים עבורי, ולא רק עבורי, כנראה. פתאום נראה לי כל כך הרבה טרחה כל העניין. לא רק הטירחה שהוסיפה הקורונה של בדיקות ואישורי טיסה, אלא גם הטרחה של הזמנת מלון, מכונית, טיסה, מעבורת, אוכל, כל ה"טרדות" הקטנות שבעבר אפילו נהניתי לעשות נראות לי היום, אחרי שנה של נסיעות וירטואליות בזום, משהו לא מובן מאליו (גם טיול מאורגן אינו אופציה, לא בגלגול הזה). אפילו המחשבה לגרור את עצמי לשדה התעופה, לטוס שש וחצי שעות, לנחות, לנסוע למלון, סך הכל 10-12 שעות, נראית לי פתאום משהו כבד.

לא שאני לא בטוח שבסופו של דבר אם אסע גם אהנה. ואני אפילו יודע איפה אני בדיוק רוצה להתאכסן שם (מביקור קודם) ולאן ללכת (שעוד לא הייתי) כך שיש פחות התלבטות. ועדיין, ה offline הזה, מה זה מיגע.

אני גם ממש לא מחכה לרגע שהלימודים באוניברסיטאות יפסיקו להיות מרחוק. השיעור שהיה לי הבוקר באוניברסיטת תל אביב דרש ממני להכנס אליו דקה לפני התחלתו, כשאני יושב בנחת על הספה. ושניה אחרי סיומו כבר הייתי פנוי לעיסוקי, למשל לכתוב את הרשומה הזו. בימים עברו הייתי יוצא מהבית (בחיפה) שעתיים לפני תחילת השיעור, נוסע לרכבת, מחפש חניה, מצטופף ברכבת, יורד והולך ברגל לגילמן. ומשקיע עוד שעתיים אחרי תום השיעור (של שעה וחצי) בדרך חזרה. כמובן שבנסיבות אלה הייתי בוחר קורסים שיכולתי לקבץ יחד בכדי להוריד את התקורה פר קורס, ולא תמיד לפי מה שהכי רציתי ללמוד.

נראה לי היום כל כך טפשי לדרוש מאנשים לגרור את עצמם פיזית אל אולם ההרצאות. פשוט מיושן. בזבוז משווע של זמן ואנרגיה השינוע הזה של גופים במקום לשנע ביטים. מצד שני, את אשתי פגשתי בשיעור אלגברה אליו שינענו שנינו את עצמנו פיזית ממש. אז כנראה שלא הכל שלילי ב offline הזה.

אז לנסוע?

אני מת כבר לנסוע לאן שהוא. אבל פחות מת להביא מוות למדינות אליהן אני נוסע. המדינות שאליהן אני יכול כעת לנסוע, פתחו את גבולותיהן לתיירים לא בגלל שמצב התחלואה (ברובן) השתפר. הן פתחו גבולות בגלל שאין להן ברירה. בגלל שכלכלתן מבוססת על תיירות ואין להן מקורות הכנסה אחרים.

כך למשל קראתי כתבה על מכסיקו, שבה עובדי ענף התיירות נדבקים, חולים ומתים בהמוניהם כי האמריקאים באים במסות לחופשה בשמש, לא שמים מסיכות, לא שומרים מרחק ואפילו לא נדרשים לספק בדיקה שלילית. אותם אמריקאים יזכו לטיפול אם יחלו, טיפול שהמקסיקנים העניים יותר יכולים רק לחלום עליו. והאמריקאים באים לחופשה במקסיקו בידיעה (אם היו רוצים לדעת) שהתחלואה שם בשמיים, שהתמותה לנפש בין הגבוהות בעולם. אבל לא ממש מזיז להם, כנראה.

או יוון. אני מאד אוהב לבקר ביוון. ויוון פתחה את שעריה למחוסנים (כמוני) בשלב זה. אבל התחלואה שם בשמיים ורוב המקומות סגורים. אז לא זו בלבד שתיירים מביאים אתם תחלואה ו"מוטציות" של נגיפים, (גם המחוסנים, אמנם פחות) אז הם גם מגיעים לארץ מוכת מגיפה, שבה רוב המקומות סגורים מפחד המחלה, ואלו הפתוחים, פתוחים בגלל שהברירה של עובדיהם היא מחלה או רעב.

אז מה הדבר המוסרי לעשות? לנסוע בידיעה שאתה מחוסן וכנראה (בוודאות של 90-95%) לא תחלה ובכך לתרום לכלכלת יוון ולהציל אנשים שם מרעב ועוני? או לא לנסוע ובכך לא לסכן את היוונים בתחלואה נוספת?

אולי לנסוע רק למספר קטן של אתרים, לא לזוז יותר מדי (מה שממש קשה לי), להיות במקומות לא צפופים, לא בערים למשל. להיות עם מסיכה, לשמור מרחק, להמנע מתחבורה ציבורית? האם יש עדיין טעם בחופשה מעין זו?

ומה אם הסיכוי שפעם נדמה כלא סביר, להתקע מחוץ לישראל כי הממשלה פה תחליט שאין לה כוח לכפות על החוזרים הצריכים בידוד להתבודד? או כי היא רוצה להחזיר רק את מצביעי הגוש הנכון? טוב, אין פה שאלה מוסרית, אבל זה בהחלט חלק ממערכת השיקולים.

אז לנסוע או לא?

בתיבה

הסמסטר, הודות לקורונה והזום, אני לומד חמישה קורסים בשלוש אוניברסיטאיות שונות, בשלש ערים שונות. ובאחד מהם, המשלב בין אמנות והפילוסופיה של לוינס, זרק אחד הסטודנטים הערת אגב על אותה "תיבת תהודה" שהרשתות החברתיות מייצרות עבורנו, בעצם כולאות אותנו בתוכה.

תיבת התהודה דנן, שאפשר ואולי אפילו צריך, להאשים אותה בקיטוב ההולך וגובר בין חלקי החברה, בישראל, בארה"ב וכנראה בעוד מקומות לא מעטים, גורמת לנו לחשוב שהאחרים חושבים (פחות או יותר) כמונו. כי האלגוריתם מראה לנו יותר דברים שכתבו או שיתפו אנשים שעשינו להם לייק בעבר, או תכנים הדומים לאלו שחיבבנו בעבר. האלגוריתם הולך וכולא אותנו בתוך הזהה, מסתיר מאיתנו את האחר.

האחר שמלכתחילה לא באמת היה נוכח שם, כי רובנו נוטים לא לבקש חברות או לאשר חברות לא.נשים שאנו חושבים שיעצבנו אותנו. וגם אם כבר התפלח לאותה קהילת הדומים מישהו שהתברר שחושב אחרת, לא אחת תגובתנו תהיה לחסום אותו או לבטל חברות (נדמה לי שהראשון יותר קיצוני, כי בחסימה האדם החסום על תכניו ותגובותיו גם לאחרים, נעלם מעינינו לעד).

הטכנולוגיה והאלגוריתם של הרשתות החברתיות הוא ממש לא מה שראו בעיני רוחם פילוסופים כמו עמנואל לוינס ומרטין בובר. הציווי האתי לראות את האחר באחרותו, ולכבד אחֵרות זו, ניגף לחלוטין בפני האלגוריתם. זה לא שאנו מנסים להפוך את האחר לזהה. לפחות ברשתות החברתיות רובנו כבר הבנו שזה תרגיל עקר. אנחנו פשוט כולאים את עצמנו בתוך תיבת תהודה של הזהה, הדומה וכולאים את האחרים מחוץ לתיבה, בתיבה אחרת שם גם הם מהדהדים זה לזה.

בקטע קצת מזוכיסטי אולי, אני כן עוקב אחרי טיפוסים כמו גדי טאוב בטוויטר. זה קצת כמו לצפות בסרט אימה. הדברים שם כל כך "אחרים" עד כדי כך שהדימיון שלי לא מספיק מפותח להתייחס אליהם כמשהו אמיתי שאפשר לנסות ולכבד כדעה לגיטימית אחרת. כנ"ל עם אבישי בן חיים, וקטעים שאנשים משתפים מתכניות הבוקר של אברי גלעד. מבחינתי זה קצת מעבר לסקלה. אבל אני מבטיח להשתדל, ולפחות להקשיב.

משהו חיובי על ימי הקורונה

מישהו אחד שמרוצה עד הגג מהימים האלו הוא נכדתי. היא בת שנתיים וחצי וזכתה לרגל המצב למנות גדושות של הוריה, העובדים שניהם מהבית. ממש אין לה תלונות על הסגרים וההגבלות.

מי שעוד מרוצה הוא כל מי שיש לו חנות לחמרי בניין. כי אנשים יושבים בבית באפס מעשה, מסתכלים על הקירות, ופתאום רואים את כתם הרטיבות הזה שכבר שנים הם מתכוונים לתקן, את הצבע המתקלף על הכיסא ההוא, נזכרים ברהיט שהם כבר שנים מתכוונים לעשות, בטאבון שתמיד רצו לבנות בחצר, ופתאום אין להם שום תירוץ לתת לעצמם למה בעצם שלא יקומו ויעשו את זה ממש עכשיו. אז התחנה הראשונה היא בחנות לחמרי בנין, מה שנקרא ב"טמבוריה". גם לא מעט כלי גינון וכלי נגרות נרכשו בתקופה האחרונה, כולל על ידי עבדכם הנאמן, אבל ממש לא רק.

הסגר מציב מראה בפני האנשים, למשל – למה לא תקום ותסדר את המגירות האלה סוף סוף? או תקרא לפחות את אחד מהספרים שהצטברו ליד המיטה ושאתה מספר לעצמך שרק תתפנה קצת, ומיד תקרא? אז התפנית. אין תירוצים. אני לפחות קראתי בתקופה הזו הרבה יותר, ואני לא עובד גם שלא בימי קורונה. לא כמה שתכננתי לקרוא, אני טוב (בעצם רע) בתירוצים.

אני שומע גם על המון אנשים שהתחילו לאכול הרבה יותר טוב ויותר בריא. פחות מזונות מעובדים ויותר אוכל שבושל או נאפה מחומרים בסיסיים ומתוך פניוּת. כמויות המחמצת עלו פלאים, אנשים החלו לאפות, גם לחם, ואני משוכנע שבבלוגים של אוכל ומתכונים יש הרבה יותר תעבורה.

בסגר הראשון הרגשתי כלוא, במיוחד שהוא בא אחרי שהייתי בבידוד, אז סרקתי שקופיות מטיולנו בהודו ונפאל לפני כמה עשרות שנים, ושיפצתי אותן במחשב. תוך כדי חזרתי אחורה בזמן לאותם מקומות, וגם התפעלתי מכמה רזים ויפים היינו אז (וכמה גרוע היינו לבושים..). בסגר השני התעצבתי קצת שלא יכולתי להסתובב ולצלם "פרצופים" כפי שאני אוהב לעשות, אבל חיש קל גיליתי שיש לי בטלפון אלפי פרצופים שכבר צילמתי בשנה האחרונה ועדיין לא עשיתי אתם כלום, אפילו לא שיתפתי אותם באינסטגרם. ועכשיו שיש לי את התכנה הנחמדה הזו שידידי בני כתב, שמציגה את הפרצופים בסדר אקראי, יש לי עוד סיבה לעבד את הצילומים האלה לפורמט המתאים, לנקות אותם ולהעביר אותם מהטלפון למחשב.

מה עוד טוב בימים אלה? הודות ללימודים בזום כנראה שאוכל ללמוד קורסים במקביל בשלוש אוניברסיטאות שאף לא אחת מהן נמצאת בעירי אני. וזה מזל גדול כי באוניברסיטת חיפה לא מתייחסים יפה לשומעים חפשיים, ביחוד לא בקבוצת הגיל שלי וגם די מיציתי את הקורסים הניתנים פה, ושלא ממש מתחדשים משנה לשנה.

אני לא יודע אם זה נכון לכולם, אבל זה בטח נכון לגבי. ממש מתחת לאף יש הרבה מה לעשות. רק צריך לחשוב קצת אחרת על הדברים. או לחפש הרצאות ביו-טיוב… ראיתי גם לא מעט עסקים ששינו את אופני הפעולה שלהם בזריזות, וגם אם לא התעשרו מכך זה לפחות עזר להם לצלוח את התקופה הזו ואולי בהמשך גם יאפשר להם להרחיב את תחום הפעילות שלהם. אבל אני מבין לחלוטין שיש הרבה שזה לא אפשרי עבורם.

עוד אני יכול לחשוב ולקוות שבחברה החרדית תהייה התפכחות מסויימת מהציות העיוור לאדמורים ורבנים, ציות שהוא ממש פגאני. חבל שנדרש לחשבון נפש זה לא מעט מתים והשבתה כללית ולא דיפרנציאלית של המדינה, אבל אולי בסופו של דבר יהיה פה איזון יותר מוצלח בין השמירה על קהילת הלומדים ובין קבלת מרות הוירוס, המדינה, החוק, הרפואה והמדע.

מה עוד? אולי המגיפה ורבע מליון מתים יספיקו בכדי שאזרחי ארה"ב יתפכחו מהאוויל המשריש והמרושע שהם מיקמו בבית הלבן. יש לקוות שהוא גם יסכים להתפנות משם ללא מלחמת אזרחים. פה, יש הרבה פחות סיכוי שהנוכל המתבצר בבלפור יתפנה בעקבות המגיפה, במיוחד שבניגוד לטראמפ הוא לא התכחש לחומרת המחלה, אלא רק התקפל בפני החרדים, מה שהיה קורה גם אם "החליפי" היה שוכן בבלפור. אין בישראל מספיק שוטרים להשתלט על חצרות החסידים וגם לא אפשרות פוליטית.

עוד חיובי: יאפשרו ליותר אנשים לעבוד מהבית, לפחות חלק ניכר מהזמן. רק יעלה את התפוקה ויוריד את העומס בכבישים ואת זיהום האויר.

אחרון חביב: אני צופה שהמירוץ לפיתוח חיסונים לוירוס הנוכחי, ביחוד זה של חברת מודרנה, והתקציבים הגדולים שהופנו לזה, יניבו פריצות דרך משמעותיות בטיפול וחיסון בפני וירוסים בכלל.

כבר אמרתי שאני אופטימי חסר תקנה?

סגר

יש סממן מאד דתי בסגר הנוכחי. כמו בדתות היהודו-נוצריות, יש בסגר הזה שפע גזרות ותקנות שאי אפשר באמת לציית לכולן לחלוטין, שהופכות כל אחד ואחד לחוטא, כזה שיד החוק הכבדה יכולה לנוח בכל רגע על כתפו. אנחנו כולנו אשמים, וגם אם התקנות נראות לנו טפשיות, לא הגיוניות, מגמתיות, הן בכל זאת נותנות בידי הכנסיה, סליחה – המדינה, אחיזה בנו, ומשאירות גם בנו תחושת אשמה מסויימת, חשש מסויים, שיכול להתרגם להרבה דברים. בהקשר הנוכחי, לשתיקה. לרצון לשמור על פרופיל נמוך.

כמו בדת הנוצרית, בגרסתה הקתולית, יש גם כתבי מחילה, אינדולגנציות, שאפשר או לרכוש או לקבל בתוקף מעמדך, למשל גרסת הבידוד המקוצר עד הלא קיים לשבים ממשלחת נתניהו לארה"ב. בניגוד לכנסיה, העם כן רואה את ההפרות של המקורבים וה"חשובים" וכן מוחה. הכנסיה עשתה עבודה הרבה יותר טובה הרבה מאד שנים בהסתרת העובדה שיש דין אחד להמונים ודין אחר לחשמנים. וגם בחצרות החסידים מובן מאליו ומקובל שדין אחד לאדמו"ר ודין אחר לחסידים.

החילונים לא מבינים את זה ככה. אם בעלי השררה מצפצפים על החוקים, למה שהם יצייתו להם? הבעיה היא שהם יפרו גם את החוקים שנועדו לשמור עליהם, שעושים שכל, (וכן, גם להכניע אותם.)

בלטינית יש מימרה רלוונטית לענייננו: Quod licet Iovi, non licet bovi – מה שמותר ליופיטר אסור לשור. כך, לשרה נתניהו מותר להביא ספר אליה הביתה, אבל אזרח מהשורה שילך להסתפר בביתו שלו, או בביתו של הספר, הוא עבריין, הוא יודע שהוא עבריין, והעובדה שאין אכיפה, וגם לא יכולה להיות אכיפה על דברים מעין אלה לא מעלה ולא מורידה. זו דרכו של השלטון להשתיק את האזרחים, על ידי הפיכת כולם לחוטאים. זה עבד לכנסיה שנים רבות, וזה עובד גם היום, במשטרים רודניים שעדיין מתעקשים לכנות עצמם דמוקרטיים.

לגורגיו אגמבן יש בטח משהו רלוונטי להגיד על זה, אבל מאז שהפך מכחיש קורונה פחות מתחשק לי להתייחס אליו.

הווקליפסה

הרוחות סוערות במדינה בכלל וגם בעותק של העולם אשר בפייסבוק. כמה חסימות ו"אינפרודים" מהזמן האחרון גרמו לי לעצור ולחשב את דרכי מחדש שם. דוגמאות? הנה למשל אחת הסובבת סביב ענין פרוזאי כמו אפיה טבעונית של עוגות בחושות.

באחת מקבוצות הפייסבוק של הטבעונים עלתה שאלה תמימה למדי – האם אפשר באפיה של עוגות בחושות להחליף חלב סויה בחלב שיבולת שועל. אחת המשיבות, ששמה (בפייסבוק) מסתיים ב VEG, כנראה כדי לסמן את נאמנותה הנחרצת לרעיון הטבעונות, השיבה בנחרצות (האופיינית ללא מעט טבעונים, אני חייב להודות) שלא. אין בחלב שיבולת שועל מספיק חלבון בשביל שתהיה תפיחה ראויה של העוגה!

פה התערבתי, כאחד שעוגות בחושות טבעוניות הן משהו שהוא עשה די הרבה (מתכון כאן), לפחות עד ששמעתי שיש מתאם גבוה בין משקל גבוה ותמותה מנגיף קוביד-19. התערבתי וסייגתי שלמיטב ידיעתי אין קשר בין חלבון לתפיחה, שאת הגזים המתפיחים את הבלילה מספקים או אבקת אפיה או סודה לשתיה בצרוף משהו חומצי. ולראיה, אני אופה בלי תחליף חלב מן הצומח כלל, והכי טוב זה עם מיץ תפוזים כמרכיב הנוזלי.

בתגובה העלתה אותה אחת קישור למאמר ברשת התומך לטענתה בטענתה. קראתי בו בקפידה, מצאתי אותו אפילו מעניין, סקירה של משקאות (לא "תחליפים") מן הצומח. אבל עלה במוחי החשד שזו ששלחה לי אותו לא קראה אותו בעצמה. נכון, כתוב שם שבחלב סויה (שגם אני מעדיף, לא יודע למה אנשים נרתעים ממנו ומעדיפים למשל שיבולת שועל או שקדים) יש יותר חלבון, אבל ממש לא כתוב שזה חיוני או אפילו משמעותי להתפחה.

לא התאפקתי, ובמקום לעבור הלאה ולא להתנצח, חזרתי בטפשותי לשרשור ההוא, וציינתי שמצד אחד אני מדבר מניסיון לא קטן ומצד שני, שהמאמר דנן לא תומך בטענת הטוענת, ושהיא כנראה לא ממש קראה אותו לעומק או בכלל. מה שקרה אחרי כן הפתיע אותי, אבל בעצם לא היה צריך להפתיע. אותה אחת, שלא הייתה "חברה" (מצחיק אותי להשתמש במילה הזו בהקשר הזה) שלי בפייסבוק, חסמה אותי. מה שאומר שאני לא יכול לראות אותה או את מה שהיא כותבת בפייסבוק, וגם היא לא אותי. זו הפעם השניה שזה קורה לי.

כמה דברים שאני לוקח מזה. הראשון, שכמו בהרבה פוסטים של מתנגדי / מתעלמי / מכחישי קורונה אנשים מצטטים דברים שהם לא קראו אך שנראה להם בלי לקרוא שהם תומכים במה שהם מאמינים (או מסרבים להאמין) בו ממילא. אני מודה שגם אני נוטה לעשות את זה לפעמים, אבל לא הרבה, אולי בגלל שאני קורא מהר.

השני, שעצבים של אנשים מאד מרוטים בזמן האחרון. אני רואה את זה בהתנצחויות מאד תוקפניות בין אנשים שבעצם הם די באותה הדיעה, אבל הם צריכים לריב עם מישהו על משהו. זה מעורב בסוג של צדקנות-על, מין תחרות בטהרנות, משהו שאני קורא לו ווקליפסה (הלחם באנגלית שילוב של WOKE עם סיומת של אפוקליפסה). פעם אחת למשל נחסמתי בעקבות פוסט סרקסטי שבו אמרתי שהנגיף "משביח" את המין האנושי, שבסוף ישארו פה רק צעירים בלי מחלות רקע (אם חושבים על זה, הלידה עצמה היא סוג של מחלת רקע קטלנית – מי שלא נולד גם לא ימות). זו שחסמה אותי לא התעכבה להרהר אם במקרה היה פה סרקזם (והיה, די גלוי), אלא כינתה אותי בשם גנאי, חסמה ובכך חסמה גם כל אפשרות להעמיד אותה על טעותה (או לקלל אותה בחזרה, אם היה מתחשק לי).

אנשים גם אצים-רצים להאשים אותי, ואחרים, בגזענות (בדרך כלל כלפי מזרחים) או במיזוגניה. האצבע על ההדק מאד קלה. אם אתה חושב שיהיה קשה לתושבי קיבוץ ניר דוד לארח בחינם את כל עם ישראל בחצר ביתם, אתה אשכנזי מתגזען על מזרחים. השיא היה כשמישהי האשימה אותי בגזענות כשהעליתי סברה שהזיהום בנחלי הצפון שבעטיו הם נסגרו למטיילים, קשור למטיילים שעשו את צרכיהם ליד הנחלים. (ואין לי ספק שאכן עשו, לפי כמויות נייר הטואלט והמגבונים הזרוקים בכל פינה זו לא צואה של בעלי חיים). הואשמתי שבעצם (בלי להגיד את זה) אני מאשים מזרחים באותם חירבונים בטבע. נו. אחרי שיח ושיח הלוך וחזור, שלא ברור לי למה אני טורח בו (כדי לבזבז זמן, די ברור) להכחיש את נטיותי הגזעניות, גם פה נותק הקשר (כן איריס הגרה בשוויץ, שם רק העזים צואות בטבע, אני מתכוון אליך).

גם בעניינים שבהם יש פגיעה בנשים כמו האונס באילת, או חשד פגיעה בנשים, כמו בעניין שושקה, אותה דמות נשית שהשתלטה על זאב אנגלמייר, אין משהו אחד שאני כגבר (ועוד סיס-הט) יכול לכתוב שלא יחטוף גינוי, כזה שיעבור מתחת למכ"ם התקינות הפוליטית המוארת. אני כבר חושש להשתמש בדמויות נשיות בתמונת הפרופיל שלי אותה אני מחליף כל יום. אבל דבר אחד כן ברור – לנשים מותר להיות פוגעניות כלפי גברים, אבל גברים, לבטח אלו הלא-מזרחים שביניהם, צריכים ללכת על קצות האצבעות, עדיף בגרבי צמר עבות, כשהם פותחים את הפה, בכל עניין. ובכלל עדיף שיסתמו. דיברתם מספיק.

הדבר האחרון שאני צריך לקחת משלל האינטראקציות הפוגעניות האלה, הוא להפסיק להתקוטט עם אנשים בפייסבוק. אני ממילא לא הולך לשכנע אף אחד, וכנראה שאף אחד גם לא הולך לשכנע אותי (למשל שאין מגיפה). אני אמשיך לשמור מרחק ולשים מסיכה ולהמנע מסיטואציות המוניות. אני אמשיך לחשוב בעיוורון צבעים ולא למפות כל סוגיה למאבק המזרחי בישראל. לא אכחיש שיש גזענות, גם בישראל, אבל מי שיאשים אותי בה, יכול לקפוץ לי ולא יזכה לתגובה. צריך להפסיק להיות לי אכפת מאנשים שחושבים שניצחו בויכוח, או שהם יותר צדיקים מהאפיפיור. וקל וחומר שאין לי מה להתנצח עם אנשים שמאמינים שמרכיב כזה או אחר בזהות שלי פוסל אותי מלהביע דיעה בנושא מסוים. את מקסם השווא של הסובייקט האחוד השארתי כבר מאחורי. היום אני יותר בקטע ריזומטי כזה.

של מי זה?

נכתב בעקבות "המאבק" על שחרור נחל (בעצם תעלת) האסי בקיבוץ ניר דוד.

יתכן שאם קיבוץ אבוקה, בעמק בית שאן, אליו הורי עלו בתחילת שנות החמישים לא היה קורס ונעלם הייתי גם אני יושב על גדת איזה ערוץ נחל נחמד (כמו למשל נחל הקיבוצים בתמונה מעלה, הפתוח לקהל הרחב אבל זוכה להתעלמות) ומדבר מתוך אינטרס.

אבל בניגוד לחברי ניר דוד, חברי קיבוץ אבוקה לא עמדו בחום ובתנאים הכה קשים והתקפלו. הורי עברו העירה, לחיפה, והנחל היחידי שבו זורמים מים פה בסביבה הוא נחל טירה, וגם בו זורמים רק מי נגר עילי מרופשים מהכבישים בסביבה, וגם זה רק בזמן גשם וכמה דקות אחרי.

הקיבוצים הם להלכה (ולפני ההפרטה – גם למעשה) התגשמות חלומו הרטוב של קארל מרכס ולכאורה גם של השמאל הישראלי. הם ביטלו את הקניין הפרטי והחליפו אותו בקניין קיבוצי. כל הרכוש של הקיבוץ שייך לכולם, אבל לא לאף אחד ספציפית. זה מה שאפשר להם לשרוד ולהקים את המדינה הזו – השיתוף המוחלט במשאבים. זה גם מה שמסביר את רוב ההבדל בין איך שנראים הקיבוצים בעמק בית שאן, ואיך שנראים המושבים.

כשביקרתי כילד את סבתי ז"ל בקיבוץ (לא ניר דוד) ומצאתי בשדה אבן נחמדה, היא אסרה עלי לקחת אותה אל מחוץ לקיבוץ, כי היא שייכת לכל הקיבוץ. עד כדי כך. אבל כשביקרתי, יכולתי לשחות בבריכת הקיבוץ, פריבילגי שכמוני, בניגוד לשאר עם ישראל, שכניסתו נמנעה, למרות שהבריכה נחפרה בקרקע הלאום! ומולאה במי הלאום הזכים!

זה קצת דומה למדינת לאום. כל המשאבים, ה"רכוש", במדינה שייכים (לכאורה) במידה שווה לכל האזרחים וגם במידה פחותה, לתושבים חסרי האזרחות. בשל כך מדינות לא מאפשרות לכל מי שמעוניין לבוא ולהתיישב אצלן, גם לא על בסיס זמני, כי זה אומר שהן יצטרכו להתחלק אתו ב"רכוש", גם אם הוא רק פליט חסר מעמד. בגלל זה הושקעו מיליארדים בגדר בגבול ישראל מצרים, כדי שכהי העור יחפשו להם מקום מקלט אחר.

האם במדינת לאום אין קניין פרטי? יש ויש. ומה לגבי קניין משותף? בוודאי שיש. אני וזוגתי שתחייה בעלים משותפים של ביתנו הקט. למשל. וגם של הדשא שלידו. ואת הדשא הזה, בכל פעם שהוא או-טו-טו הופך להיות מזמין לישיבה, באים חזירי הבר והופכים. וכשניסיתי לגדל תותים בעציץ במרפסת, באו הדורבנים באישון לילה והתכבדו בתוצרת. הנמיות לפחות מסתפקות בהצצה דרך החלון פנימה. אה, ועכברי השדה אוכלים את כל תכולת הקומפוסטר ולא ממש מאפשר לו לייצר עבורנו דשן משובח. ושפני הסלע כבר הרגו יותר מעץ פרי אחד.

אבל לפחות הם לא משאירים אחריהם ערימות אשפה, מהסוג שאינו מתכלה. והם באים באישון לילה, בשקט בשקט, לא מביאים רמקולים בגודל של מכונית משפחתית, לא מדליקים אש וצולים בעלי חיים אחרים. אז אני בולע ושותק. אבל אם הדשא היה יותר מלבב, ומים היו זורמים באפיק הנחל הצמוד גם מעבר לחמשת הדקות שאחרי הגשם, ואנשים היו באים ויושבים על הדשא, שרים ומנגנים, אוכלים ושותים, מטנפים ומרעישים, האם הייתי חושב שזו זכותם?

אולי. אולי אם הם הוריהם עלו מצפון אפריקה בשנות החמישים, ומדינת ישראל של שנות הצנע לא השכילה לספק להם את התנאים החומריים שקרוביהם שעברו לצרפת כן קיבלו, אני כאשכנזי פריבילג שהוריו עלו הנה ממזרח אירופה כבר שנתיים קודם, ובמקום לקבל את פני עולי מרוקו כיאות התעקשו להתיישב בעמק בית שאן,חייב להם פיצוי? מה הם בסך הכל מבקשים? לעשות קצת שמח אצלי על הדשא? מה זו החמיצות הזו? משאבי הטבע שייכים לכולם, לא?

ובכלל, מה ההבדל בין הדשא למרפסת? בין המרפסת למטבח? בין המטבח לחדר השינה? הם כולם הרי על קרקע של המדינה. נכון שפה במקרה זו קרקע פרטית, אבל ברוב המקרים זו קרקע חכורה מהמדינה. וגם קרקע פרטית הרי היא חלק מ"רכוש" הלאום, לא?

בקיבוץ (לא מופרט) אין הרי הבדל מבחינת הבעלות בין חדר האוכל, המפעל, השדות, הבריכה, חצר הבית, חדר השינה, אפילו המזלגות במטבח. הם כולם של כולם, במשותף. גם בקיבוצים מופרטים יש עדיין הרבה מאד רכוש משותף. גדת נחל האסי היא בדיוק כזו, החצר המשותפת של חברי הקיבוץ, רכושם המשותף, אליה הם יכולים להזמין אורחים, או לא. היה זה לא יפה מצידם אם הם היו מפעילים שיקולים לא יאים בבחירת אורחיהם, אבל בניגוד לכל ישוב קהילתי יהודי בישראל המפעיל ועדת קבלה, וגם כמה ערים (קציר, ביתר עילית, אלעד, מודיעין עילית…) המפלים חפשי על רקע גיל, נטיה מינית, לאום ודת, הם ככל שאני יודע לא מפעילים שיקולים שכאלה. גם אני לא יכול לבוא ולהתנחל שם בחצר ביתם. וכמו כל מי שיש לו רכוש, פרטי או שיתופי, זכותם להגן על רכוש זה בגדר, בשער, בשמירה. יותר זכות למעשה מאשר לישובים קהילתיים או מצפים בגליל או מושבים, שאינם רכוש משותף של התושבים.

התבדרתי פה קשות, כרגיל. מה אני מנסה להגיד? שלדרוש לשבת על גדת נחל האסי, בחצרות הבתים, זהה לדרישה לישון במיטת חבר הקיבוץ, לאכול בחדר האוכל, לקבל שירותי כביסה. הרי זה לא רכוש פרטי כמו בעיר, זה רכוש ציבורי עאלק. אז זהו, הציבור הזה לא כולל אותכם. הציבור הזה הוא חברי הקיבוץ. ויש סיבה שהדשא שלהם ירוק יותר. הם עשו אותו כזה.

איך לפתוח את שנת הלימודים?

נתחיל מהבהרת הפוזיציה של כותב הדברים האלה: אין לי לא ילדים ולא נכדים בגילאי בית ספר. כמו כן, אני לא חושב שמלמדים שם משהו מועיל, מעבר לחיבור וחיסור, אולי. וגם אף פעם לא היה ברור לי למה לא לדחות את פתיחת מערכת החינוך עד אחרי כל חופשות החגים. ועדיין, צריך בתי ספר, בעיקר כדי לפנות את ההורים לעבודה (שאין…). אז מה עושים?

למידה מרחוק: טוענים שיש הרבה ילדים שאין להם מחשבים בבית, לפחות לא לשימושם הבלעדי. מה שאותם אנשים שוכחים הוא שיש הרבה יותר טלפונים חכמים ממחשבים (גם במגזר החרדי), חכמים מספיק גם אם לא מהדור האחרון, שמספיקים ממש לגמרי להתחברות לשיעור בזום או תוכנת וידאו אחרת. ואם לא וידאו, אז לפחות אודיו.

עוד לגבי למידה מרחוק: שני ילדים או שלושה יכולים לשמוע שיעור מספיק טוב על מחשב אחד. שיחברו בין ילדים שיש להם לכאלו שאין להם הגרים במרחק סביר, וילמדו יחד. בית הספר יכול לעשות את הציוותים האלה בלי כל קושי, ואפילו לחייב תלמידים לחלוק בחומרה שיש להם.

כשיש שלושה ילדים בבית שצריכים לחלוק מחשב אחד, או טלפון חכם אחד, אנא -שמשרד החינוך יאפשר להתחבר לשיעורים שונים עם מורים שונים בשעות שונות כך שכל ילד יוכל ללמוד בשעות שהמחשב פנוי עבורו. יש ביממה מספיק שעות ערות לשלושה מנות של שעות לימוד בזו אחר זו. וכשמלמדים בזום אפשר ללמד במקביל גם 40-50 ילדים (כאמור – בעיקר כדי שההורים יעבדו, אני יודע שזה לא אופטימלי מבחינת העברת החומר). לא נורא אם כמה שבועות ילד ילמד עם מורה אחר, לא זה הקבוע שלו.

ומה לגבי הטלויזיה? יש בכבלים ובלווין מאות ערוצים עליהם אפשר להעביר במקביל תכנים לכל הגילאים ולכל המקצועות. תכנים צריך לקנות ולדובב, או לשלוף ממחסני הטלויזיה החינוכית. אפשר למצוא. וכאמור – המטרה היא להעסיק את הילדים.

כמובן שצריך לענות על השאלה: מי ישמור על הילדים הקטנים יותר בשעות האלה? התשובה יותר קלה בימים אלה בהם רבע מכוח העבודה מובטל מאונס וחצי מכוח העבודה עובד מרחוק. ויכולים גם הורים להתארגן בקבוצות קטנות ולשמור על ילדיהם בתורנות. פתרונות יש.

בסופו של דבר, אם תדחה שנת הלימודים עד שהתחלואה תרד, הרי אותם הורים יוכלו לחזור לעבודה יותר מוקדם. כמו כן, המון אנשים שמשרותיהם אבדו לעד, ויהיו לא מעט כאלה, שיתכבדו ויסבו עצמם להוראה – מקצוע מספק, גם אם לא מתגמל כמו עבודה בהיי-טק נאמר, אבל עדיין לא רע. (וכמו כן יש לשפר את משכורות המורים!)

פתרונות יותר רדיקאליים: כל מי שבחל"ט ורוצה להמשיך ולקבל כסף – שיבוא לעבוד במערכת החינוך. בשלב זה, אפילו רק לשמור על ילדים קטנים בזמן שהם צופים בבית בטלוויזיה בתכנים חינוכיים. לא צריך הרבה הכשרה לזה.

ולתלמיד שאין לו יכולת ללמוד מרחוק על אף כל הדברים מעלה, שיבוא לבית הספר פיזית, שיהיה כעת מקום הרבה פחות צפוף. עשרה תלמידים בכיתה, אם אלו כל הזמן אותם התלמידים, זה תרחיש הרבה פחות מסוכן. (אני לא נותן הרבה סיכוי לעניין המסיכות בכיתות). בתי הספר הם אלו שצריכים להחליט מי ילמד בכיתה, מתי ועם מי, ומי ילמד מרחוק, מתי ועם מי.

הסעות: בתי ספר בשכונות מבוססות שבהם אחוז גבוה של תלמידים יכולים ללמוד מרחוק יהיו די ריקים. צריך לארגן הסעות של חלק מהתלמידים משכונות מצוקה בהן רוב הילדים לא יכולים ללמוד מרחוק אל בתי הספר הפנויים יחסית, כך שיוכל להשמר מרחק סביר בין התלמידים.

ברור לי שנדרשת יכולת ארגון ברמה יפנית או קוריאנית בשביל שיקרו דברים מעין אלה, ואצלנו, חוץ מכל הבלגאן והחפיף, יש גם שר החינוך שהוא איש צבא מאצו, שחושב שכבודו יפגע אם שנת הלימוד לא תפתח בשעה שמונה אפס אפס בראשון לספטמבר. טוב, לפחות הצעתי.

תמותה עודפת

אחד הטיעונים הנפוצים של אלו ש"לא מתרגשים מקורונה" היא שבישראל מתו מתחילת השנה פחות מהממוצע הרב שנתי. אני לא בטוח אם זה עדיין נכון עכשיו בתחילת הגל השני של המגיפה אבל נניח שכן. אבל זה בוודאות לא נכון לרוב המדינות בהן הנגיף פגע כמו בלגיה, איטליה, ספרד, צרפת וכמובן ארה"ב. שם אחוזי התמותה העודפת מאד משמעותיים (אפשר לראות את הנתונים, מתעדכנים בזמן אמת, כאן).

אז מה המנגנון שעומד מאחורי המנגנון הנפשי העומד מאחורי ההסתכלות המאד צרה הזו מצד אחד, ומה גורם לתמותה העודפת הנמוכה בישראל שמאפשר את ההסתכלות הזו?

האם יש מישהו שחושב שעםישראל מוגן גנטית? שאולי נסיבות חייו מאפשרות לו להמשיך לחיות את חייו ללא הפרעה גם כשבעולם כולו מתים כמו זבובים? אנחנו העם הנבחר לשרוד את נגיף הקורונה? או שכל העולם פשוט משתף פעולה עם ביבי בנסיון להסיח את דעתנו מהמשפט הקרב שלו?

אפשר להסביר את התמותה הנמוכה פה בהרבה דרכים, אבל היא קשורה לא מעט לתחלואה הנמוכה שהייתה פה בגל הראשון, הודות לזה שאנו מדינת אי, בלי מעברים יבשתיים, שהטיסות הופסקו מוקדם, והסגר נכפה בנחישות, ועם שיתוף פעולה של העם. מבין החולים, גם אחוזי התמותה היו יחסית (לא מאד) נמוכים הודות לגיל הממוצע הנמוך של האוכלוסיה.

אני מקווה שאתבדה, אבל עם כמויות התחלואה הנוכחיות, אני חושש שנראה פה תמותה עודפת כמו בכל מקום בו יש אחוז נדבקים גדול. נכון שיודעים יותר טוב לטפל, ובבתי האבות אולי נערכים כבר יותר טוב ועדיין, אני חושב שהדבר הנכון הוא כן מסיכות, כן שמירת מרחק, בלי אירועים המוניים, עוד חצי שנה לפחות, עד שיהיה חיסון.