תאום ציפיות

אחד המומחים מטעם עצמם, שנקרא לרדיו לפרשן את דו"ח המבקר על "צוק איתן", מישהו שלשם שינוי נשמע גם חף מאינטרס וגם מבין בחומר, הסביר שעניין המנהרות הוא בסך הכל עניין של תיאום ציפיות. וגם עניין הטילים.

לטענתו עם השנים, מדינת ישראל החלה לטפח באזרחיה רף ציפיות יותר ויותר גבוה באשר לאטימות גבולה לאיומים מבחוץ. זה החל עם כיפת ברזל שלמרות שהיא לא באמת עושה את זה, היא משווקת כ 100% הגנה מפני טילים קצרי טווח. נתניהו לוקח לעצמו קרדיט על שהורה להצטייד בכמות גדולה של טילי ירוט, אלא שאלו רק איפשרו למשוך את מבצע צוק איתן מעל חמישים יום. כמות גדולה של טילי ירוט לא משמעותית כשחיזבללה יכול לשגר בבת אחת פי עשר טילים מזה שהחמאס מסוגל. ואת הטילים האלה הוא יכול לשגר גם אל עירי הנאווה, חיפה.

מושקעים גם מיליארדים במערכת הגנה רב שכבתית מפני טילים לטווחים שונים, שוב במטרה לייצר אצל האזרחים תודעה שהם יושבים תחת כיפה אטומה לאיומים. כזו שלא משנה מה קורה מחוצה לה, אף אזרח לא יפגע. ההבדל שזחל פנימה עם השנים: לא מעט אזרחים, אף אזרח. מאה אחוזי הגנה.

לכן לא תשמעו על זה שאין פתרון טכנולוגי לפצצות מרגמה שכל תושבי עוטף עזה חשופים להן. אין אפילו אפשרות להתראה. ולכן הוקרבו כשבעים חיילי צה"ל וכאלפיים מתושבי עזה בכתישה מהאוויר וכניסה קרקעית ל"חיסול איום המנהרות".

למה הייתה ממשלת ישראל מוכנה להקריב כל כך הרבה חיי אדם בכדי לסתום את המנהרות אף ששום איום בקנה מידה גדול לא היה יכול לצמוח מהן? מנהרות שיכולות להחפר מחדש בלי שנוכל למנוע את זה, ואכן נחפרות ברגעים אלה? בגלל ההבטחה הזו, לגבול אטום הרמטית ששום איום לא יכול לחדור.

גם גדר ההפרדה, חוץ מהשימוש בתוואי שלה בכדי להפריד בין פלסטינים לאדמתם, גם היא משמשת לביצור התחושה הזו, של קרום לא חדיר שעוטף את המדינה. וגם הגדר בגבול עם מצריים שנבנתה גם היא בהשקעה גדולה. הן מבקשי המקלט האפריקאים (ה"סרטן בגב האומה") והן מבקשי העבודה הפלסטינית (השבח"ים) שנותקו מאפשרות התעסוקה במשק הישראלי המשווע לידיים העובדות שלהם נתפסים כאיום על החברה הישראלית, איום יותר דמוגרפי מבטחוני אמנם, אבל איום שצריך להבטיח מאה אחוזי הגנה בפניו. ישראל לא מוכנה לקלוט אפילו לא 100 פליטים אפריקאים. הגבול לא חדיר.

זו פוביה לא חדשה. מיד אחרי תום מלחמת העצמאות נורו ונעצרו על בסיס יומי מאות "מסתננים", איכרים פלסטינים שניסו לחזור כמה קילומטרים ספורים אל עדריהם ושדותיהם, מהם ברחו רק ימים ספורים קודם. אבל אז, איש לא ניסה להבטיח אטימות מוחלטת, רק אטימות הסתברותית.

ממה נובע הצורך הזה, להבטיח גבול יותר ויותר בלתי חדיר? פשוט: אם הגבול אטום הרמטית לאיומים, אין צורך לנטרל את האיומים באמצעים מדיניים. אפשר להגביר ולהגביר את האש תחת סיר הלחץ הקרוי רצועת עזה בלי לחשוש מהתוצאות. אפשר להמשיך ולהחזיק את הפלסטינים במובלעות קטנות, עניות ומדוכאות בלי שזה יתפוצץ לישראלים בפנים. טכנולוגיה אמורה לבטל את הצורך בפשרה מדינית.

ירושלים המאוחדת לנצח נצחים היא פגם מסויים בתכנית הזו, כי איטום הממשק בין היהודים והערבים בה יביס את התדמית המאוחדת של העיר. אבל כבר היום יש לא מעט שכונות פלסטיניות שסופחו אל תוך השטח המוניציפלי של ירושלים אך הוצאו אל מחוץ לגדר.

טראומות של מעבר דירה

כל הבוקר אני שומע ברדיו את זעקת הקוזקים הנגזלים המפונים, באיחור של שנים, מעמונה. השדרנים האולטרא-ימניים של גלי צה"ל מזדהים ללא סייג עם פורעי החוק האלה, ונותנים בידם ממש גל פתוח שבו הם יכולים לספר לעם ישראל כולו איך הם מרגישים, כמה העקירה מעמונה היא טראומטית עבורם ועוד יותר, עבור ילדיהם, שמעולם לא ידעו מקום אחר. נפש ילדיהם, הם אומרים, תהיה מצולקת לעד.

מוזר. ניסיתי להזכר בכל הפעמים שבהם עברתי דירה: בגיל 4, בגיל 14, בגיל 22… לא החלפתי הרבה מקומות מגורים בחיי, בערך שש פעמים עד כה. ובכל הפעמים, משום מה נשכחה ממני ה"טראומה" של מעבר הדירה. ברוב הפעמים זו דווקא הייתה חוויה חיובית.

היתכן שילדי גזלני עמונה יחוו בכל זאת טראומה? ואם תהיה להם טראומה שכזו, האם יתכן שזה קשור לעובדה שהוריהם מתבצרים יחד אתם בקראוון, ומתנגדים "פסיבית" לפינוי משם? יכול להיות שלהוריהם חשוב יותר למקסם את שטח מדינת ישראל מאשר למזער את הצלקות בנפשות הרכות של ילדיהם? האם הצלקות בנפשות ילדי עמונה יכולות להיות קשורות לזה שהוריהם מעדיפים שחיילים יגררו את ילדיהם החוצה מביתם מאשר להוציא אותם משם בשקט? ואולי ההורים שכל כך מתיימרים לדאוג לילדיהם, אך מצד שני דואגים לא להוציא שום חפץ מהבית לפני הריסתו, הם אלו שיגרמו במו ידיהם את הנזק לנפשות ילדיהם?

ההורים של ילדי עמונה הם מצד אחד חבורת פנאטים לאומנית המשתמשת בילדיה כמגן אנושי בנסיונם להמשיך ולהחזיק במה שהם גזלו, ומצד שני חבורת דמגוגים מהסוג הירוד ביותר המתיימרת לדאוג לנפשות אותם ילדים.

בכלל, הדמגוגיה של אנשי הימין המתנחלי מצליחה להרתיח אותי כל פעם מחדש. "דעאש על כביש שש" הוא הפזמון החדש של נפתלי בנט. האיש הרוצה פה חליפות יהודית, מנסה להפחיד עם חליפות אסלאמית? יש לו יותר מן המשותף אתם מאשר אתי. המתנחלים כבר הקימו דעאש יהודית ממזרח לכביש שש.

למה עיתונאי

אתמול בבוקר, שמעתי את יגאל סרנה וירון לונדון, הכותבים שניהם בידיעות אחרונות, מתראיינים אצל אילנה דיין ומדברים בגילוי לב, באומץ אפילו, על השיחות שהוקלטו בין ביבי לנוני (איך זה שלאנשים "רציניים" יש תמיד כינויים כל כך לא רציניים?) המו"ל שלהם. שמחתי שאני לא עיתונאי, כי חוץ מהשניים האלה, כל העיתונאים האחרים בידיעות אחרונות צריכים לבחור בין להתכופף ללהתפרנס. ואני לא בטוח שגם שניים אלה באמת מסתכלים לעצמם בעיניים (בראי) במצפון נקי לגמרי.

במקרה, אתמול בערב הייתי במוזיאון ארץ ישראל, בתערוכת צילומי העיתונות "עדות מקומית", וקראתי את ההקדמה של אוצר התערוכה, מיכה קירשנר. תצלומי העיתונות, בדרך כלל תיעוד האירוע עצמו, נעדרו מהתערוכה. התיעוד הזה הוא כיום כמעט תמיד או ממצלמות אבטחה, או ממצלמות של עדים בשטח, למשל מצלמות ש"בצלם" מחלקים לאוכלוסיה הכבושה או מצלמות הטלפון של עוברים ושבים. כשצלם העיתונות מגיע, נותר לו לצלם דברים כמו אבל המשפחות. תמונת השנה הייתה אכן תמונת משפחת מאיר מעותניאל, בדרום הר חברון, מתאבלים על מות דפנה מאיר.

כך או כך, הן העיתונות המצולמת והן הכתובה, שתיהן בצרה. צרה רצינית – הן פשוט לא רלוונטיות. שתיהן מגיבות מאוחר מדי, בצורה שטחית מדי, ובמדיומים שקהליהם הולכים ומתדלדלים. מעטים קוראים עיתון מודפס (ואני לא כולל בזה את עיתוני הזבל המחולקים בחינם של ישראל היום, ידיעות אחרונות ופוסט) ולדעתי אנשים צעירים (וגם אני) כבר לא מתייצבים לפני הטלוויזיה למהדורת החדשות של שמונה בערב. גם לצילומי העיתונות, בעידן שאחרי מות המגזינים, כבר אין בעצם במה להציג בה.

אז למה, אני שואל את עצמי, אנשים עדיין רוצים להיות עיתונאים? מצד אחד, זה לא מקור פרנסה מוצלח במיוחד, וגם מצב התעסוקה בתחום בו עיתונים יותר נסגרים מנפתחים, לא מזהיר. מצד שני, אתה בעצם עט להשכיר, המשרת את האינטרסים הכלכליים והפוליטיים של מישהו אחר, וכנראה מוצא את עצמך במקומות משפילים לעתים די תכופות, אלא אם אתה ממש טוב בלשקר לעצמך.

שתי סיבות שאני יכול לחשוב עליהן:
הראשונה היא שיש אנשים שממש אוהבים לכתוב. גם אני נמנה עליהם, אבל בניגוד אלי, רוב האוהבים לכתוב צריכים גם להתפרנס ממשהו, וכיוון שלכתוב ספרות ולחיות מזה זה בסיכוי קלוש ביותר, עיתונות היא כמעט ברירת המחדל.
השניה, שזה אגו-טריפ לא קטן. זה שעשרות אלפים, או אפילו רק אלפים, קוראים את מה שאתה כותב. חשבתי על זה לא מזמן, כאשר הבלוג שלי עבר את סף 200,000 הצפיות, אחרי שש שנים ו 720 רשומות. זו בערך כמות הצפיות באתר של ynet בשעה. אני שמח שמחת עניים כאשר כמה עשרות, לעתים נדירות מאות, קוראים פוסט שלי. באינדוקציה, אני יכול לתאר לעצמי את תחושת הסיפוק כאשר עיתונאי יודע שחצי מדינה קראה את מה שהוא כתב, והם גם מדברים על זה. זו תחושת כוח שכנראה שווה לשלם בעבורה במשכורת נמוכה יחסית (להיי-טק למשל), בסביבת תעסוקה לא יציבה, ובצורך להתקרנף מפעם לפעם.

רק שאין לזה באמת אופק. כאשר כל אחד יכול לסדר לעצמו את הפיד שלו בפייסבוק, על ידי בחירת ה"חברים" המתאימים ועשיית לייק לדברים שבא לו לראות עליהם יותר, כך שזרם החדשות הזה יכיל את מיקס העדכונים המתאים לו, למה יש לו צורך במיקס העדכונים בזרם החדשות של עיתון, חברת טלויזיה או אתר אינטרנט שתכניו מוכתבים, עכשיו זה כבר גלוי לחלוטין, על ידי אינטרסים נסתרים מצד אחד, ועל ידי מכנה משותף רחב שתחומי העניין שלו חופפים מעט מאד את שלך מצד שני?

אנחנו חיים בעידן שבו אפשרי, אפילו קל, להתאים כל דבר לצרכיך. אפילו מכשיר הטלפון החכם, כביכול דבר סטנדרטי, משקף מאד את אישיות ותחומי העניין של בעליו. בחירת הישומים, סידור המסכים, תמונות הרקע, הטלפון הוא תבנית נוף בעליו. גוגל ניסו, לא בהצלחה גדולה, לאפשר לאנשים לייצר לעצמם זרם חדשות בעזרת google news, אלא שזרם זה מיוצר מתוך אתרי חדשות שגרתיים, ולכן קשה לו להיות רלוונטי או מעניין. אני די ויתרתי על הניסיון הזה. פייסבוק חוסך לי זמן מבחינה זו.

עשר שנים קדימה, אני צופה שיהיו הרבה פחות אנשים המגדירים עצמם עיתונאים. יהיו אנשים שישלמו להם לכתוב, אבל זה יהיה בקונטקסט אחר לגמרי. אני תוהה האם הסטודנטים שלומדים כיום בחוגים לתקשורת מבינים לקראת מה הם הולכים.

ענבי זעם

פגשתי מישהו שהצביע בעד ה Brexit.

היינו יחד באותה סירת צוללים באיים המלדיביים, וסתם כך, בזמן המת בין צלילה לצלילה, שאלתי את גורדון, אחד הצוללים, מדורסט אשר בדרום אנגליה, האם הוא הצביע בעד או נגד.

הייתי בטוח שהוא הצביע נגד. בכל זאת, בת זוגתו, הצעירה ממנו ב 15 שנים היא מהונגריה. אם בריטניה תפרוש מהאיחוד האירופי, יהיה יותר קשה לצעירות נאות ממזרח אירופה להגיע לבריטניה, מה שיקשה על אנשים כמוהו, גרושים בשנות החמישים לחייהם, עם משקל עודף גדול מאד, למצוא לעצמם פילגשים.

זו ההגדרה שלו, לא שלי. הוא מגדיר את זה כך:" תחילה שרתתי את מלכתי, אחרי כן את אשתי, ועכשיו פילגשי משרתת אותי". זה בהתייחסות לעברו בחיל הנחתים הבריטי.

אחרי המשפט המחוזי הזה, ואחרי שסיפר לי עוד קצת על עצמו, למשל שאת בתו בת ה 21 לא ראה מאז היותה בת 9,  והבנתי שהוא מאותם האנשים שבגירושין מתגרשים גם מילדיהם ועוברים הלאה, (במקרה שלו למדינות המפרץ), כבר לא נראה לי מוזר שהוא הצביע בעד עזיבת האיחוד האירופי. יש מתאם בין דברים מסוג זה.

אבל בכל זאת, הייתי סקרן לשמוע ממנו את הסיבות שבגללן לדעתו על בריטניה לצאת מהאיחוד האירופי, גוף שלדעתי מחולל שינוי כמעט אוטופי ביבשת אירופה, על אף כל הקשיים. שיכול אולי לבשר על עתיד הרבה פחות לאומני, הרבה יותר שוחר שלום וחיים שלווים.

היה מעניין, והזכיר לי לא מעט את הפרוטוקולים של זקני ציון. "היהדות העולמית" לא הוזכרה, אולי בגלל שהוא מוקף בישראלים (אבל ישראלים אחרים בסירה כן שמעו ממנו רמיזות), אבל היו דברים פנטסטיים לא פחות, כמו למשל גפני הפלסטיק.

על גפני הפלסטיק, הוא טען, הוא שמע בטיסה מאיש עסקים איטלקי (סטראוטיפי, בשיער משוך לאחור וחליפה יקרה) הטוען שהוא מתפרנס מהשכרת גפנים מפלסטיק לחקלאים. אותם החקלאים, כך הולך הסיפור, "שותלים" את הגפנים האלה בשטח לפני ביקור הפקיד מהשוק האירופי שבא לספור את הגפנים, כי החקלאים מקבלים סובסידיה מהשוק האירופי בהתאם למספר הגפנים שיש להם. לדעתו זו הוכחה ניצחת לריקבון  שפשה באיחוד האירופי, ולכן צריך לעזוב. סביר שהוא שמע את הסיפור הזה מאחד מאותם המקומות בו לאומנים שומעים דברים מעין אלה. אין לי ספק שהוא לא שמע את הדברים מפי הגבורה, מאיזה איטלקי באיזה מטוס.

חיפשתי ולא מצאתי ברשת אזכורים לסוג רמאות שכזה. יש הרבה סוגים אל גפני פלסטיק, רובם משמשים לקישוט. כמו כן, כל מי שביקר בכרמים ויקבים ברחבי אירופה, וראיתי כאלה באיטליה, וספרד, פורטוגל וצרפת, גרמניה ואוסטריה, ברור לו שאין מצב שמישהו מציב שם דונמים של גפני פלסטיק ותולה אותן על כבלים, וגם זה, רק למשך ביקורו של פקיד כלשהו. זה אחד הסיפורים היותר מצוצים (ולא מהאצבע) ששמעתי בימי חלדי, פשוט טמטום.

חוץ מזה, בתוקף היות בת זוגו הונגריה, הוא מספר שביקר שם, בהונגריה, וראה במו עיניו, שיירות ארוכות של מכוניות פרטיות על נגררים נוסעות מזרחה, בלי ספק לדעתו, מכוניות שנגנבו ממערב אירופה. משום מה, בביקורי אני בחבלי הארץ שממזרח לוינה, לא נתקלתי באותן השיירות. אבל שאלתי אותו למה זה מטריד אותו כבריטי, הרי אין ספק שאין בין המכוניות האלה כאלה שנגנבו מארצו, שהרי נוהגים בה בצד הלא נכון, וגם קשה להעביר אותן דרך המנהרה…

גם במשלוחי הסמים העושים את דרכם ממזרח למערב בכמויות, לגרסתו, לא נתקלתי. אני מניח שגם הוא לא, לא אישית, מה שלא מוריד מביטחונו שזה קורה.

גורדון גם טוען שאין רישום של הזרים המגיעים לבריטניה ולכן בתי החולים ובתי הספר צפופים יתר על המידה, כי אין התאמה בין מספר התושבים בפועל למספר הרשום. לטענתו, בכוונה אין רישום של זרים, אולי בכדי להסתיר מפטריוטים גאים כמוהו את התמונה האמתית. מוזר לי – עברתי פעמיים מצרפת לבריטניה בשנה האחרונה, ובשתי הפעמים בדקו את דרכוני, כמו את דרכוני כל העוברים. יש ביקורת גבולות בין בריטניה לשאר אירופה, ויש רישום של העוברים, וזה עוד לפני העזיבה המתוכננת. כלום לא ישתנה מבחינה זו, אבל אסור לבלבל לאומנים עם עובדות. אנו חיים בעידן הפוסט-אמת, לא?

היה לי מרתק לראות כיצד מישהו שנראה "נורמלי" ממבט ראשון, (בכל זאת, הוא צולל), שחי במקומות רבים וראה עולם, שמדבר אנגלית במבטא סביר, מעמד בינוני לפחות, מכונן לעצמו עולם בעזרת סיפורי המעשיות האלה, שהקשר בינו למה שקורה לא מאד הדוק, אבל עולם שמשרת את האינסטינקט הטבוע בו, בכולנו, אבל יותר בחלקנו, של פחד מהאחר, מאַחֵרוּת.

ועם כל זה, גורדון דנן עדיין הרבה פחות לאומני מהישראלי הממוצע. אני כלל לא בטוח שבמשאל עם, הישראלים היו בוחרים בהצטרפות לאיחוד האירופי.

עמונה היא ציפור

למה ציפור? כי פינוי עמונה (שוב), או אי פינויה, היא מסוג הסחות הדעת שמסיטות את תשומת הלב מהדבר עצמו. זה כמו שמראים לילד "תראה, הנה ציפור…" כך גם אנו, הופה, שכחנו  את מה שהיינו אמורים לשים לב אליו.

כמו כינוי חלק מהישובים בשטח הכבוש "מאחז בלתי חוקי". מזה משתמע כביכול שהמאחז הזה לא הוקם על ידי המדינה, ושהיא לא מספקת לו את כל התשתיות. ומצד שני, אמור להשתמע מזה ששאר הישובים, שלא מכונים כך, הם כן חוקיים. הם לא.

בתמצית, הדחיפה לפינוי עמונה היא טעות של השמאל. כי זו הסחת דעת. כי זה יוצר את הרושם המוטעה שהניכוס של האדמות הפרטיות של הפלסטינים בשטחים הכבושים, אם הוא קורה באופן "חוקי" לפני הקמת הישוב היהודי עליו, הוא כן בסדר.

גם זה, עניין הקרקעות הפרטיות, והאם אפשר להפקיע אותן רטרואקטיבית הוא בתורו הוא עוד שלב בהסחת הדעת, מהתופעה הרחבה הרבה יותר וחמורה הרבה יותר של גזלת אדמות של פלסטינים והפיכתן ל"אדמות מדינה". איזו מדינה? מדינת ישראל כמובן – זו שהשטח כולו בכלל לא שלה אלא מוחזק בתפיסה לוחמתית (וגם זה לא משנה, בהמשך..). כתבתי על זה שוב ושוב, למשל על האופן בו מונעים מפלסטינים לעבד את אדמותיהם במשך כמה שנים בהכרזה על השטח כשטח בטחוני מיוחד (שב"מ), כך שאחרי כמה שנים, השטח הופך "אדמת מדינה", "כשר" לישוב יהודים, מתוקף חוק עותמני עלום שמדינת ישראל מצאה לנכון לאמץ בשטח הכבוש. כתבתי גם על האופן בו המתנחלים מפזרים חביות שבהם כביכול גדלים דברים, מה שהופך את השטח ל"שלהם" אחרי כמה שנים של "עבוד חקלאי" מפוברק.

הכי טוב מסכם את זה הדו"ח של בצלם, על סיפורם של שלושה כפרים שאיתרע מזלם להיות "שכנים" של אלון מורה. קריאת חובה.

אבל גם זה בתורו הוא הסחת דעת, לא הדבר החשוב. פחות חשוב מעצם הפסול החוקי על פי החוק הבינלאומי ואמנות בינלאומיות שבכל העברת אוכלוסיה אזרחית וישובה בשטח התפוס לוחמתית.

אבל גם הוויכוח החוקי הזה הוא הסחת דעת, הרבה פחות חשוב מהעובדה שישוב יהודים בשטח הכבוש, בלי שום קשר לחוק בינלאומי כזה או אחר, מונע את האפשרות להקמת מדינה פלסטינית עצמאית באותו השטח ולחלוקת הארץ.

גם הוויכוח העקר על אחוזי השטח שיסופחו או יוחלפו, ועל גודל ומיקום גושי התיישבות היהודים שיישארו או יפונו במקרה לא סביר של "פתרון שתי המדינות", גם הסחת דעת, גם הוא "ראו ציפור".
כי הסוגיה החשובה, שממנה הוויכוחים הטכנוקרטיים מסיחים את הדעת, היא בכלל מוסרית, לא חוקית. 22% אחוזי השטח שכל הגדה המערבית ורצועת עזה גם יחד מהווים משטחי פלסטין המנדטורית שממערב לירדן, ממש לא מהווים צדק חלוקתי של השטח בין שני העמים. (אני כולל בשני עמים אלה הן את כל הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם בתפוצות שהיו רוצים לשוב/להגר לשטח שבין הים לירדן והן את כל יהדות התפוצות שהייתה אולי שוקלת "לעלות"/להגר לאותו השטח.

גם זה שאבו-מאזן, מתוך עמדת החולשה בה הוא והרשות נמצאים, מוכן להסתפק ב 22% ושיבה הצהרתית אך סמלית של פלסטינים מהתפוצות, לא ממש הופך את אי הצדק החלוקתי הזה לצודק.

גם זה שהשכלנו לפנות מפה אחוז ניכר של הפלסטינים תושבי הארץ בשתי פעימות: ב 1948 וב 1967, גם זה לא ממש הופך את  אי הצדק החלוקתי הזה לצודק. הוויכוח מי אשם בנכבה ומי אשם בנכסה הוא עוד אחד מאותן הסחות הדעת, עוד "ציפור", מסוגיות הצדק והמוסר שבבסיס הצורך של שני לאומים שונים לדור באותה פיסת שטח.

ולכן, "עמותות השמאל" לא היו צריכות לפנות לבג"ץ בשם אותם בעלי אדמות פלסטינים ולדרוש את פינוי הישוב. זו טעות. כי זה מייצר מצג שווא כאילו אין זו (גם) הרשות השופטת הישראלית  שמכשירה יום-יום ושעה שעה את הכיבוש, את הגזל, את הסיפוח, את הנישול. כי זה מציג מצג שווא כאילו אם רק היו מפקיעים את האדמה קודם ורק אחרי כן מקימים את הישוב, זה היה בסדר. וזה בתורו מציג מצב שווא כאילו הפיכה סיטונית של אדמות פלסטיניות, לא "פרטיות", ל"אדמות מדינה" זה דווקא בסדר. וזה בתורו מציג מצב שווא כאילו גושי התנחלויות ענקיים המפלשים את השטח הכבוש ומונעים בעצם כל פתרון חלוקתי הם בסדר.  וזה מציג מצג שווא כאילו הסוגיה היא חוקית / חוקתית בעוד שהיא בעצם סוגיה מוסרית. מצג שווא כאילו שפתרון חלוקתי כמו זה שמדובר בו הוא פתרון צודק או מוסרי, או בר קיימא.

יש לי הרגשה שגם אנשים מהנהגת המתנחלים, כמו פנחס וולרשטיין, מבינים את העניין הזה, ואת הנזק לעניינם מעניין פינוי עמונה. מזה שחוק ההסדרה הופך את עלה התאנה של החוק הישראלי בשטחים בקושי לעלה של זית.

אז מה כן? צריך להתנער מהמשחק העקר הזה, בו אנו מרמים בעיקר את עצמנו ומייצרים נרטיב פיקטיבי בו מדינת ישראל מתנהלת בשטחים על פי חוק. על הנרטיב של התנהלות על פי מוסר וצדק? על הנרטיב הזה כבר ויתרנו מזמן, בזה אני לא חושב שאנחנו עדיין מרמים את עצמנו. הגזענות היא התשובה להעדר הנרטיב הזה. אין צדק חלוקתי, כי לצד השני מגיע פחות, כי הוא נחות. זו התשובה.

הגיע הזמן שנסתכל למציאות בעיניים. אין כבר דרך אחורה, רק קדימה, למדינה אחת בלבד. כמובן מדינה בה כל התושבים הם בעלי זכויות שוות. מדינה שתתחייב לקלוט את כל המבקשים לבוא בשעריה.

אני יכול לחיות עם העדפה במדיניות ההגירה של אותה מדינה גם לפליטים פלסטיניים וצאצאיהם, וגם לבעלי הדת היהודית או צאצאיהם. וצריך לטפל גם בסוגיות פעוטות כמו סמלי ושם אותה מדינה.

deplorables

שמעתי ברדיו עורך סקרים כלשהו שטען ש 75% מגולשי הפייסבוק הישראלים תומכים, בהתלהבות אפילו, בדונלד טראמפ. בהתחלה הופתעתי מאד, אבל אחרי שחשבתי קצת, ראיתי שתמוה זה לא.

הסבר שטחי הוא כי אותם תומכי טראמפ חושבים שהוא יהיה יותר טוב לישראל. כאילו שהילרי הולכת לפעול נגד הכיבוש וטראמפ לא. אין לזה באמת בסיס. אי אפשר לדעת מה טראמפ יעשה, וגם הוא לא יודע ולא ידע. ואין סיכוי שהילרי תתנגח עם ממשלה ישראלית כלשהי, ימנית ככל שתהיה. היא הרבה יותר מדי ממסדית ושמרנית בשביל זה, יותר מדי מחוברת לאינטרסים. על פי התבטאויות שניהם, אין לימין סיבה לדאוג – ארה"ב לא הולכת לדאוג לפלסטינים למדינה.

הסבר אחר הוא שזו השפעת התמיכה הבלתי מסוייגת של שלדון אדלסון בטראמפ, תמיכה שבאה לידי ביטוי בשופר שלו כאן, ישראל היום (וגם בערוץ 7). רבים קוראים את הזבלון הזה, ותפוצתו המאד רחבה משפיעה, ביחוד על אנשים שאין להם דעה מוצקה כך או אחרת על מה שקורה מעבר לים.

אבל הסיבה העיקרית להתלהבות של רוב הישראלים (הגולשים בפייסבוק) מטראמפ, לדעתי, היא שפשוט חרא נדבק לחרא. נגיד זאת כך: היות טראמפ גזען, מיזוגן, קסנופוב, הן בדיוק התכונות שאתן יכולים להזדהות רוב הישראלים שתומכים בטראמפ, שרובם גזען ללא בושה כלפי ערבים ולא היה מוכן לתת מעמד של פליט אפילו לעשרה פליטים אפריקאים, לא משנה הגהינום ממנו הם נמלטו.

אין לי גם ספק שהיותה של הילרי קלינטון אישה הוא פקטור נסתר אך מהותי בתמיכה של ישראלים רבים, כמו גם אמריקאים רבים, בטראמפ. נכון, הייתה לנו פה את גולדה מאיר, אבל לא הציבור בחר אותה.

במובן זה, גולשי האינטרנט חסידי טראמפ הם בדיוק כאותם ה deplorables האמריקאים, שהייתי מתרגם כ"המגונים" או "הראויים לגינוי" או לחלופין "חסרי הערך". לא אכפת להם כלל עד כמה טראמפ אידיוט, שקרן (מדידות הראו שבנאומיו הוא משקר כל 3.4 שניות בממוצע), נוכל, רמאי, חסר כישורים להנהיג אפילו מדינה כמו בורונדי. העיקר שעולם הערכים שלו תואם את שלהם: שנאת כל מי שהוא אחר.

זה, והתדמית של טראמפ כ"איש חזק", וישראלים שמרנים רבים, חושקים באיש חזק כזה. כמעט הייתי מתפתה להגיד שהלוואי שהוא יזכה, ואז יראו הישראלים שמצדדים בו מה יהיה באמת, אבל אני לא מעז אפילו לדמיין חלום בלהות כזה.

שני סוגי קולוניאליזם

משהו שלקחתי אתי מההרצאה של אילן פפה בבית הקפה וההוצאה לאור בערבית Dar Raya אשר ברחוב מסדה. המושג קולוניאליזם התיישבותי וההבדל בינו לבין קולוניאליזם של מעצמות. הבנת ההבדל חשובה להבנת מצבנו פה, לעבר ולעתיד של המפעל הציוני.

בניגוד לקולוניאליזם של מעצמות, שסיפחו שטחים, בדרך כלל לא רציפים אתן גאוגרפית, מתוך כוונה לנצל כלכלית את השטח ותושביו, וכאשר הנסיבות משתנות פשוט עוזבות, ומחזירות את הפקידות הקולוניאלית הביתה, כמו למשל בריטניה בהודו, קולוניאליזם התיישבותי הוא מקרה שבו אנשים שלא נשלחו על ידי מעצמה כל שהיא להתיישב בשטח, אלא שהם באו או מסיבות כלכליות (נאמר רעב..) או מחמת רדיפות בארצות מוצאם. הם לא באו במטרה לנצל את האוכלוסיה הילידית אלא להחליף אותה. ברוב המקרים האוכלוסיה הילידית הדלילה יחסית שולטת באותו השטח שבו חושקים המתיישבים. וכשהנסיבות משתנות, אין למתיישבים מדינת אם לחזור אליה.

הציונות אומר אילן פפה, היא קולוניאליזם התיישבותי – לקרוא לה כך הוא לא מילת גנאי. אלא שמדינת ישראל חושבת אחרת, וניסתה למנוע, לא בהצלחה, את קיום הכנס שלו על הנושא, באנגליה.  ארה"ב, אוסטרליה וקנדה הן כולן תוצרים של קולוניאליזם התיישבותי על פי ההגדרה הזו.

עוד הוא אומר, שההתייחסות של הפלסטינים עד שנות השישים והשבעים אפילו, (כפי שזה משתקף באמנה הפלסטינית,) לציונות כאל קולוניאליזם מהסוג הראשון היא משגה מושגי שלא אפשר להם לנהל משא ומתן מדיני עם מדינת ישראל. היהודים לא "נשלחו" לפה, והם לא באמת יכולים לחזור לארצות מוצאם. לא ללוב וגם לא לפולין, לא לעירק וגם לא לסלובקיה. כמה עשרות אלפים, אולי מאות אלפים, אלו היותר פריבילגיים שבינינו, יכולים לטפטף פה ושם חזרה לחו"ל, על פני שנים רבות, ולאו דווקא לארצות מוצאם, אבל זהו בערך. יש כשבעה מליון יהודים שתקועים פה, והפלסטינים משלים את עצמם, לרעתם, אם הם חושבים שזה הפיך.

המכנה המשותף של קולוניאליזם התיישבותי, לפחות היסטורית, היא הניסיון להעלים את האוכלוסיה הילידית, כדרך לפנות את השטח למתיישבים החדשים. במאה התשע עשרה ארה"ב יכלה להרשות לעצמה להשמיד כמעט את כל האוכלוסיה האינדיאנית במערב ארה"ב ולכבוש חלקים ממקסיקו במאמציה לספח את כל השטח בין שני החופים. אוסטרליה יכלה לחסל פיזית כמעט את כל האוכלוסיה הילידית ולחמוס את ילדיהם. אבל זה כבר לא קביל כיום.

גם הפתרון של טיהור אתני על ידי גירוש, שמדינת ישראל, בזכות המצפון הרע של מדינות העולם אחרי השואה, הצליחה לממש לגבי חצי מהאוכלוסיה הילידית ב 1948, גם הוא כבר לא קביל. בהכנותיהם לכיבוש הגדה, שהחלו לטענת אילן פפה ב 1963, כאשר מנגנון הממשל הצבאי שבוטל בתוך הקו הירוק החל להכין עצמו לנהל את תושבי הגדה שארבע שנים יותר מאוחר "ימצאו" את עצמם תחת שלטון ישראל, הנחו יגאל אלון ומשה דיין את אנשי המנהל שלא לשקול פתרונות של גירוש, רק דחייה של הקניית זכויות אזרח, "אולי אפילו חמישים שנה".

אז מה נשאר לנו? נשאר הפתרון שנוסה בדרום אפריקה, של "בנטו-סטנים" או אולי צריך לקרוא להם "בנט-סטנים" – מובלעות צפופות שבהם ירוכזו "הילידים" ומהם יצאו הכנועים והממושמעים שבהם לחטוב עצים ולשאוב מים בשטחים שהיו שלהם קודם לכן. "רצף טריטוריאלי הוא רעיון מיושן" אומר פרופסור אומן, מהמרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית. נראה לי שהוא במקום הנכון – יש לו עוד הרבה מה ללמוד לפני שהוא יזהה רציונליות מהי.

בדרום אפריקה זה לא עבד, וזה לא הולך לעבוד גם פה. זה פשוט לא רציונלי וסותר כל מראית עין של צדק חלוקתי במשאבים. פתרון כזה לא יכול להיות קביל לא עד דעת "הילידים" ולא על דעת "העולם". תשובת הימין? "העולם" אנטישמי ושלפלסטינים אין ברירה – אנחנו פשוט יותר חזקים.

הטיהור מרוב השטח לא פתרון מעשי לקולוניאליזם ההתיישבותי הציוני. אז מה כן פתרון? לעצור. לדעת להסתפק במה שמדינת ישראל כבר הצליחה להשיג, שהוא החלק הארי של השטח שבמקור יועד לשתי מדינות שוות צפיפות. לנסות להשתלט על כל שאר השטח, ה 22% הנותרים, צפוי להכשיל את המפעל הזה כולו.

אין למדינת ישראל באמת בעיית שטח, גם בתוך הקו הירוק. האוכלוסיה, כמו ברוב העולם, מתרכזת יותר ויותר בערים, וערים עם תשתיות נאותות יכולות, וצריכות אפילו, להיות צפופות.  אין גם בעיה לספק את צרכי המזון של התושבים בתוך השטח הקיים, עם חקלאות שהופכת יותר ויותר אינטנסיבית, ועם יבוא מזון. כלכלת המדינות המפותחות באמת כבר מזמן לא מתבססת על חקלאות, אין בזה רווח.

ואם לא? אם ננסה לחמוד את הכל, אולי תהיה פה מדינה על כל השטח, שתשרוד כמה עשרות שנים תוך המשך כיבוש שילך ויהפוך יותר ויותר לא הומני ואוכלוסיה שתהפוך יותר ויותר גזענית. כי הדרך היחידה של אנשים להתמודד עם הדיסוננס הקוגניטיבי של שתי אוכלוסיות שלאחת יש זכויות ולשנייה לא, היא להתחיל לחשוב שחסרי הזכויות הם "לא באמת כמונו", לעשות להם דה-הומניזציה. יהיו פה יותר ויותר אליאור עזריה.

אבל זו כבר לא תהיה המדינה שהורינו תכננו להקים פה. לא מדינה שבה אני אהיה מוכן לחיות. זו תהיה מדינה גרועה מדרום אפריקה של ימי האפרטהייד. והיא לא תשרוד.

צרכי בטחון

מטריד אותי כבר לא מעט זמן האם אפשר לזהות את הנקודה שמעבר לה, יחס העלות/תועלת הביטחוני, כלומר היחס בין הדאגה לצרכי הביטחון של הצד שלך והדאגה למחיר של שלילת זכויות האדם של הצד השני הוא כזה שכבר אי אפשר יותר לטעון שאתה רואה את בני האדם בצד השני כשווים בזכויותיהם "הטבעיות" לבני האדם בצד שלך.

אני מעריך שיש לא מעט אנשים בישראל, לא רק בימין, שלא מוכנים להתפשר אפילו על קמצוץ של ביטחון, בלי לשקול כלל את המחיר שיש לזה על האנשים שבצד השני. שלא משנה להם כלל עד כמה רחבים שולי הביטחון. האם כאשר הם עושים זאת, אני תוהה, האם הם באמת יכולים לטעון שבמעשיהם הם לוקחים בחשבון את השוויון בין בני האדם? האם הם באמת רואים את בני האדם בצד השני כשווים להם?

ברור לי שכאשר נמצאים במצב של מלחמה, אפשר להשעות חלק מהשיקולים האלה – אבל גם במצב של מלחמה יש חוקים לגבי פגיעה באי-לוחמים. למרות זאת, בכל אחת מהפעמים שישראל פעלה בעזה בשנים האחרונות, זו לא הייתה מלחמה, זה היה "לתת סטירות לילדים לא ממושמעים", וישראל עשתה שם דברים שלא יעשו גם בזמן מלחמה לחיים ולמוות. למחוק חצי עיר ולהרוג עשרות רבות של אזרחים חפים מפשע בכדי אולי לסכל חטיפת חייל, היא יחס עלות/תועלת סביר רק אם אתה לא סופר את האנשים בצד השני כבני אדם.

אבל הנקודה העיקרית היא, שאנחנו לא במצב של מלחמה, ולא משנה עד כמה מסע ההפחדות של נתניהו בפרט והימין בכלל ינסה לטעון אחרת. העדיפות הצבאית של ישראל היא כה מוחלטת עד שהפלסטינים לא מהווים שום סיכון לקיומה של מדינת ישראל או לשלמותה הגאוגרפית. גם לא מדינות ערב, גם לא מדינות ערב כולן גם יחד. ביחוד שירדן ומצרים שומרות בקנאות על ההסכמים שלנו אתם, ובסוריה הם עסוקים בדברים אחרים.

עם כל זאת, כשאני קורא בעתון סוף השבוע על שלל "הצעות" הימין ל"פתרון" הסכסוך, שמה שמאחד אותן הוא צמצום מאד דרסטי של השטח שיוקצב למחיית הצד הפלסטיני (חלק זעיר ולא רציף מתוך ה-22% של שטחי ארץ ישראל-פלסטין המנדטורית שהגדה והרצועה במלואם גם יחד מהווים) ודחייה כמעט בלתי מוגבלת בזמן של  זכות התושבים באותם מובלעות זעירות להחליט על גורלם בעצמם, אני תוהה האם מישהו שמציע הצעות כאלה או תומך בהן יכול במצפון נקי להסתכל לי בעיניים ולומר לי שהוא לא גזען? שזה באמת שרק צרכי הביטחון של מדינת ישראל המנחים אותו, ושהיה נוהג באותו האופן אם היו בצד השני נאמר שוודים? או שומרונים? שזה באמת רק בגלל ש"אין פרטנר", "עוד לא בשלו התנאים", וצריך בינתיים "לנהל את הסכסוך" עד שיבשילו התנאים?

האם אין גבול למחיר שאפשר לגבות מהפלסטינים בכדי שנרגיש בטוחים? לגמרי בטוחים? לגמרי לגמרי לגמרי בטוחים? ועוד קצת? האם התמחור הזה לוקח בחשבון שהם בני אדם כמונו? עם זכויות אנוש זהות לשלנו?

כשבאותה כתבה נכתב "גם אם משהים את הדיון בשאלת הישימות של המתווים הללו, יחס הקהילה הבינלאומית כלפיהם או — עניין פעוט — רצונם של הפלסטינים", האם זה "העולם" שתכניות כאלה צריכות להתקבל או לא להתקבל על ידיו? במקומותינו כבר אין מצפון? אנחנו בממוצע כבר לא חושבים שלאדם הפלסטיני יש זכויות המוקנות לו באורח טבעי ובלתי מעורער מעצם היותו אדם? הזכות להחליט על גורלו, לנוע ממקום למקום, לא להיעצר ללא משפט, למות מוות טבעי בגיל מבוגר יחסית, דברים טריוואליים כאלה. וזכויות כאלה מגיעות לו עוד בימי חייו, לא בתקופת חיי ניני-ניניו כפי ש"הוגי" הימין היו רוצים. מה שהם בעצם רוצים זה לדחות את עניין הזכויות של הפלסטינים או עד שהפריץ ימות ("העולם" בעצם יוותר על ישראל ועל דרישות ממנה, כפי שהוא לא בא בדרישות לזימבבווה)  או עד שהכלב ימות (הפלסטינים ייעלמו לאן שהוא).

הייתי אתמול בהרצאתו של אילן פפה בבית קפה אחד ברחוב מסדה. הוא דיבר על זה שהמודל (השגוי לדעתו) של תנועת השחרור הפלסטינית הוא ה FLN האלג'יראי, שהתעקש על סילוק מלא של מיליון המתנחלים הצרפתים, "שחורי הרגליים" שחלקם היו דור רביעי שנולד באלג'יר, חזרה לצרפת. לדעתו המודל שלהם צריך להיות זה של ה ANC הדרום אפריקאי, כי ברור לו, וצריך להיות ברור לפלסטינים, שהיהודים לא הולכים לחזור לארצות מוצאם ולכן הוא רואה את הכוון במה שבדרום אפריקה קראו "השלמה לאומית", בכינון מדינה אחת, מדינת כל תושביה, בה כל אדם הוא אזרח, ויש לו קול אחד.
ה ANC סירב להצעות הלבנים לחלוק בטריטוריה, והזמין אותם להיות חלק, נכבד אפילו, בדרום אפריקה אחת, שוויונית.

לא בדיוק אותו דבר, אבל יתכן שכדאי לפלסטינים להוריד את המיקוד שלהם מהדרישה להגדרה עצמית לאומית בחלק מהשטח, ולהתמקד במאבק לשוויון זכויות בכל השטח, כולל זכויות אזרח. שינוי כזה במיקוד יכול לשמוט כמעט לגמרי את הקרקע מתחת ל"שיקולי הביטחון" כהצדקה להתנהלות הגזענית של ישראל כלפי האוכלוסיה הפלסטינית באשר היא. אם הפלסטינים "רק רוצים שוויון", ולא מדינה שתאיים על ישראל, גם אם השינוי הוא בעל אופי טקטי, מדינת ישראל לא תוכל לטעון לאיום בטחוני על קיומה. יש פה רק אנשים המצהירים שהם בסך הכל רוצים זכויות בסיסיות.

מרגע שזהו אופי המאבק, זה כבר עובר לבחירה הלגיטימית של האזרחים הנוכחיים של מדינת ישראל: האם לממש את הזכויות הלגיטימיות של הלא-אזרחים הפלסטינים בתוך המסגרת המדינית של מדינת ישראל או בישות מדינית אחרת, שיש לה גבולות ברורים ושטח שמהווה "צדק חלוקתי" הלוקח בחשבון את היחס במספר האנשים שרואים אחת משתי הישויות המדיניות הללו את ארצם*  בסיטואציה כזו, יתכן שהמדינה הפלסטינית תקום מתוך שיקולים אינטרסנטיים של היהודים הגרים בישראל, מתוך רצונם לשמור על הומוגניות לאומית.

זה שצד אחד, היהודי, יחליט באופן חד צדדי האם הפתרון הוא מדינה אחת או שתיים גם הוא לא מאד צודק. מצד שני, מדינת ישראל פעלה בצורה מאד אפקטיבית, וחד צדדית כמובן להפוך את ההפרדה הגאוגרפית ללא מעשית, אז אולי צריך להכיר בעובדות החיים, בנוסף לזכויות האדם, לא במקום, ולהבין שאין יותר אופציה של הפרדה.

זוהי החלטה לגיטימית שאזרחי מדינה כלשהי יכולים לקחת. אבל החלטה שהם לא זכאים לקחת, היא לשלול את זכויות האדם של אנשים אחרים. גם לא "רק" לחמישים שנה. גם לא בתירוצים של שוליי ביטחון שהם כבר כיום רחבים עד האופק.

*כולל הפלסטינים הגולים, גם אלו שמדינת ישראל גירשה ב 1948

תעברו הלאה

שבנו לחום והלחות של אוגוסט בישראל, אחרי חצי שנה של חיים בפריז, ולכן ברור שמתעוררת מאליה השאלה: "איפה לחיות"? איפה יהיה לנו יותר טוב? בטווח הקצר ובטווח הארוך? איפה טוב יותר להזדקן? בחזרה כאן בחיפה, בחום הזה? בכלל בישראל? למה לא איזה אי קטן ביוון, אולי חווה בטוסקנה? לונדון? בחזרה לפריז? בחזרה לאורגון?

זו מערכת משוואות עם כל כך הרבה נעלמים, שלחלקם אנו כלל לא מודעים. אפילו על מספרם אין לנו מושג. ברור שיש גם אילוצים. לא בכל מקום אפשר חוקית לעבור לגור, לא מגורי קבע על כל פנים. לא בכל מקום אנו יכולים להרשות לעצמנו לחיות. ויש את עניין קשרי המשפחה והחברים.

ויש את עניין האידאולוגיה. נתחיל עם העניין האידאולוגי, שכנראה די ייחודי לאנשים החושבים לגור בישראל או לאנשים החושבים להפסיק לגור בישראל. הנושא זכה לליבון משמעותי לאחרונה בעקבות המאמר של אורי אבנרי הקורא לישראלים מהאגף השמאלי של המפה לחזור מברלין בכדי "להציל את המדינה" מהדרך הרעה אליה היא פנתה (מתי היא פנתה לשם, האם היא פנתה לשם, רלוונטי לדיון). חשבתי ששווה לעשות טקסונומיה של הטיעונים האידאולוגיים הללו. לדעתי יש פה בגדול 3 קטגוריות מובחנות:

  • הטיעון הציוני: ליהודים חייבת להיות מדינה. הורינו הקימו פה את המדינה הזו, ואנחנו נעזוב אותה? האם לא ראוי שנשאר פה וננסה להחזיר את המדינה למסלול שפוי יותר? יותר ליברלי ופחות דתי/משיחי/לאומני/גזעני?
  • הטיעון המיואש: זה חסר סיכוי, הדמוגרפיה אמרה את שלה, הקרב אבוד, המפעל הציוני נכשל, אני לא רוצה להיות חלק מהמקום הגזעני הזה שלנצח יחיה על חרבו, בטח שלא צאצאי לדורותיהם. כל מי שיכול שימלט את עצמו, לפני שזה יצטרך להיות בסירות רעועות לקפריסין.
  • טיעון החטא הקדמון: אין זכות קיום למדינת ישראל. לידתה בחטא, היא לא הייתה אף פעם באמת "ארץ ללא אנשים לאנשים ללא ארץ". היו פה אנשים קודם, לא יהודים, והמדינה קמה על גבם. ויש שיקראו למדינת ישראל שלוחה של הקולוניאליזם האירופי. מי שחושב כך, שקר יעשה בנפשו באם יישאר לחיות בישראל.

וכנגד כל אלה, אפשר, וצריך, להציב את אופציית ה"עזוב אותי באמש'ך". עזוב אותך מאידאולוגיה, ותן לי לחיות את החיים שלי במקום שבו מתאים לי. חיים רק פעם אחת, ולא בא לי להקריב את עצמי על מזבח רעיון גדול כלשהו. ואם במקרה נולדתי כאשר הורי שהו בארה"ב ולכן יש לי דרכון אמריקאי, אז לשם. או, אם יש דרכון אירופי כלשהו, אז לאירופה, כל זמן שהיא עדיין חטיבה אחת. כי ברור שלא ארצה לחזור לשטטל המזרח אירופי ממנו יצאה משפחתי (אם כי ז'ילינה, כיום בסלובקיה, או נובי-איצין, היום בצ'כיה, הן עיירות די נחמדות..) ברור שלאחת מבירות התרבות האירופית, אלא מה? עדיף כמובן לארץ שבה אני מדבר את השפה (פה ה Brexit קצת מקלקל), אבל שפה אפשר לרכוש. זה אפילו טוב לשימור המוח, ללמוד שפה בגיל מבוגר.15146884_217021112069516_1624253285_o

זאב אנגלמאיר, מפרויקט 929, תערוכת "הארץ המובתחת" בית העיר

בכל הוויכוח המסועף הזה שהחל בעקבות מאמרו של אורי אבנרי, הופתעתי לראות עד כמה האבחנה בין הקטגוריות שמניתי מעלה לא באמת אפשרית. בלט לי עד כמה אנשים נוטים, לפעמים בפומפוזיות יתירה, להיתלות באידאולוגיה בכדי לנמק, לעצמם בעיקר, את הבחירות שלהם, שבמקרים רבים, אני מתרשם היו אקראיות לחלוטין, או נבעו ממניעים לגמרי לא אידאולוגיים. "אני לא בברלין בגלל מחירי המילקי, זה אקט מחאה כנגד הכיבוש". ולכן אני חי לי חיי נוחות במיטֶה, או נויקלן, ואחת לכמה חדשים אולי אשקול ללכת לאיזו הפגנה שמישהו אחר יארגן.

אני חושד שיש לא מעט אנשים שרצו אולי להיות רחוק מהוריהם, או שסתם לא מצאו את עצמם, או שלא השתלבו, ובמקום אחר, רחוק מהעין, בו איש אינו צופה בהם, יותר קל להם עם עצמם, וכדי שזה לא יהיה כל כך סתמי, אז למה לא להדביק לזה בסיס אידאולוגי?

או כאלו שלא התאים להם לשרת בצבא, ולא היו מוכנים לשלם את המחיר שסרבנים (משום מה) צריכים לשלם, אז אחרי שקנו מפסיכיאטר תעודה על אי כשירות, בכדי להרגיש יותר נוח עם עצמם, הלכו למקום אחר, פחות מיליטריסטי, בו סוגיית "השירות", צבאי או אחר, כלל לא רלוונטית. יש בזה אפילו משהו הגון, בבחינת "לא מעוקצו, אז גם לא מדובשו" (נניח שהחיים בישראל הם "דבש"…). אבל ממש לא חייבים להצמיד לזה אידאולוגיה מנומקת. תעברו הלאה…

מה אני אומר: עברת? אז תעבור. אם כבר קם אדם ועובר לארץ אחרת, שווה לו לנסות, עד כמה שזה אפשרי, שיהיה אכפת לו קודם כל מענייני המקום אליו היגר, פחות, או כלל לא, ענייני המקום אותו עזב. ניסינו לעשות את זה בפריז, ולהתנתק מענייני הביצה הישראלית. לא קראנו עיתונים כלל, לא שמענו חדשות, ורק שיתופים בפייסבוק קצת קלקלו את ההתנתקות. מצד שני, היה לנו קצת קשה להתרגש מהמחאות כנגד השינויים המוצעים בחוקי העבודה הצרפתיים, במיוחד כשגם אחרי השינוי חוקי העבודה הצרפתיים יהיו עדיין אוטופיים בהשוואה לשאר העולם.

אבל כן התעצבנתי מהניסיונות לספח את שטחי הגנים והחממות היפיפיות ב Auteuil (בתמונת הכותרת) אל מגרשי הטניס של הרולן גארוס. גם זה משהו…

על בעיית הפליטים

הוזמנו פה, ב Cite על ידי אמן בשם מוּדִי לאטלייה שלו להכרות ולכוס יין. מסתבר שמודי הוא בעצם חמודי, שהוא בעצם מוחמד, והוא בעצם פליט (מדיני, הוא מגדיר את עצמו) מעיראק שכרגע שוהה באופן "לא פורמלי" באטלייה של אגודת הפסלים הסלובקית. מודי, צייר ואולי גם פסל, הגיע לשהות אמן פה בפריז לפני שנתיים בערך, ואחרי תום שהותו, לא חזר. מאז הוא נודד בין חדרים פנויים במקום הגדול מאד הזה, לא בטוח שבידיעת מנהלי המקום.

עוד היו שם אמנים מארצות שונות השוהים ב Cite, וגם שני חברים שלו. האחד שחקן כדורגל, לשעבר מלוב, והשני סופר ומורה לערבית, לשעבר מסוריה. אף לא אחד משלושתם חושב לחזור לארצו בעתיד הקרוב, או בכלל. אני לא מאשים אותם. "האביב הערבי", שהחליף שלטון רודני בכאוס טוטלי הפך את מדינותיהם לבלתי ראויות למגורים.

אבל חשבתי על בעייתם, זו שהפכה להיות גם בעיית אירופה. היא הולכת להשפיע על האופן שבו העולם המערבי, וגם העולם הערבי, הולכים להתייחס לנושא הפלסטיני. אין מה לעשות – בעיית פליטי סוריה, עירק ולוב מגמדת את בעיית הפליטים הפלסטינית. מדובר על הרבה יותר אנשים, ועל בעיה מידית, של אנשים שמוכנים לחרף את נפשם בחציית ים סוער בספינות רעועות, רק לא להישאר בארצותיהם.

יהיה לפלסטינים קשה לגייס בזמן הזה הרבה סימפטיה למצוקתם, המוצדקת. (אף כי חלק מפליטי סוריה הם פליטים בפעם השנייה, פלסטיניים). באמת, כאשר מליונים רבים, ביניהם כמחצית מתושבי סוריה, מטפסים על גדרות העולם המערבי, יהיה זה לא מתאים לדבר על פליטותם של כמה מאות אלפים לפני כמעט 70 שנה.

מצד שני, אם ישראל הייתה היום במצב דומה ללוב, סוריה או עירק, כנראה שלא רק שהפלסטינים מהפזורה לא היו מחפשים לחזור אליה, גם הפלסטינים מהשטחים ומתוך הקו הירוק היו מחפשים דרך החוצה. כי עם כל הכבוד להצמדות לאדמת אבות, החיים עצמם קודמים. מבחינה זו, ישראל של היום היא פתרון מוצלח (מידי) לבעיית פליטים אחת – של אלו היהודים. מקום שרדופי שאר העולם היו רוצים להגיע אליו, לפחות כתחנת ביניים. לא לברוח ממנו.

ישראל היא הצלחה. היא הצליחה לפתור בעיית פליטים אחת, זו של הפליטים היהודים. אלו שאירופה פלטה בזעם. הקמתה גרמה אמנם להיפלטותם של היהודים גם ממדינות ערב, כך או אחרת, אך למרות שעושה רושם שכמעט כל יוצא מרוקו היה יועץ כזה או אחר למלך, אין לי ספק שמצבם כיום פה טוב יותר מאשר לו היו נשארים שם.

אז נכון שפתרון בעיית הפליטים היהודים הייתה על גב הפלסטינים ויצרה בעיית פליטים חדשה ובמובן זה היא כישלון מוסרי. אבל היום, כשכל העולם הערבי מתפורר, ותושביו נידפים לכל עבר מחמת האיסלם הפסיכוטי (כפי שהוא מגולם בחליפות האיסלמית של דעא"ש), אולי הגיע הזמן לשכוח את גבולות מדינות המזרח התיכון כפי ששורטטו בשרירות לב על ידי פקידים קולוניאליים בצרפת ואנגליה, וצריך לשרטט  מחדש את גבולות כל המדינות במזרח התיכון, כולל ישראל.

כי הבעיה שנוצרה בחלקה על ידי הקולוניאליזם האירופי, (כן, כולל זה היהודי), חוזרת לפתחן של המעצמות הקולוניאליות לשעבר. לפחות חלק מאותם נידפי האיסלם הקיצוני, יגיעו לאירופה, ויחוו ניכור, ויהפכו איסלמיסטים קיצונים בעצמם, ויתחילו לטבוח בבני העם המארח. זה כבר קורה, וזה יקרה ביתר שאת בעתיד. האיסלם הקיצוני מכיל בתוכו מנגנון מובנה שמפיץ את זרעיו לכל עבר, והפליטים הם הזרעים האלה.

האירופאים לא יכולים לפתור את הבעיה הזו בעצמם. הם יישארו אתה עוד הרבה שנים. וגם ישראל.

אז יכול להיות שזה מה שיקרה: אחרי הרבה שנים של כאוס, יתחילו להיווצר במזרח התיכון ובצפון אפריקה באופן ספונטני ישויות מדיניות כאלו ואחרות. הכורדים יהיו כנראה הראשונים שיצליחו בזה. זה לא יקרה על ידי הסדרה מיד מדינות המערב או ארגון לאומי כזה או אחר. הסדרה כזו דינה להיכשל כמו כל ניסיון התערבות אחר מן החוץ, לדוגמה אלו בעירק ובלוב.

האם אני רומז שבעיית הפלסטינים צריכה להיפתר במקום אחר? לא. אבל יכול להיות שהיא תיפתר לא בדרך שאפשר לצפות אותה כיום.

 

פייסבוק חוסך לי זמן

כן, אני משוכנע בזה.

איך זה? אז ככה: עם הזמן, התגבש לו ה"פיד" שלי לקבוצה של אנשים וגופים שדעתם נראית לי, ואם הם מצאו לנכון לשתף משהו או להגיב על משהו, אז יש סבירות גבוהה שזה משהו ששווה לי לשים לב אליו.

ולכן, הצצה יומית (טוב, כמה פעמים ביום, אבל קצר…) בפיד הפייסבוק שלי חוסכת לי לצפות במהדורות החדשות בטלויזיה בשמונה או לקראת חצות (בזבוז זמן איום ונורא, הדרך הכי מפגרת להתעדכן), לקרוא את החדשות באתרים השונים או לקרוא את עיתון הבוקר שאותו אני עדיין מקבל אל סף דלתי מדי בוקר.

אני עדיין קורא בעיתון, במשך הזמן שלוקח לי לשתות את הקפה, אבל זה לא באמת חדשות. העותק המודפס הוא כבר לא חדשות. הוא פרשנות.

יש אפילו מישהי בפיד שלי שמוכנה להקריב את עצמה ולצפות בתכניות הבוקר (!), לשלות משם פנינים (בדרך כלל התבטאויות מרתיחות של אברי גלעד…), ולשחוט אותם בעט מושחזת. לא ברור לי למה היא עושה את זה לעצמה, הוכח הרי מחקרית שכל שנה של צפייה בתכניות האלה מורידה את מנת המשכל שלך ב 10%.

זה לא רק חדשות, זה כל מה שקורה. לפעמים אני תוהה איך הייתי יודע שיורד גשם בחוץ בלי פייסבוק. תערוכות חדשות, אירועים כאלה ואחרים, סתם זוטות, סרטונים עם חתולים חמודים, חיות ששוחררו לחוות חופש כאלה ואחרות, ופתאום יש להן חיים – מקסים לראות, סירטונים ביזאריים בכל מיני נושאים – מנגנון הסינון החברתי עובד. המלצות של אנשים שאתה "מכיר" אפקטיביות. "מכיר" במרכאות, כי אני לא באמת מכיר אותם, אני מכיר את דעותיהם ואת תחומי העניין שלהם, ועל פי זה הם נשארים או נופלים.

יש אפילו מישהו שמנסה מאד להפוך אושיית פייסבוק, מין חרדי-שמאלני-טבעוני ירושלמי-תל אביבי-חיפאי כזה שמספק לי הצצה לעולם החרדי, אבל אני עדיין מתלבט אם להשאיר אותו חלק מהפילטר. זה לא פשוט לבנות פילטר פייסבוק כזה, ולא תמיד שווה להפיל מישהו רק בגלל שהוא מכביר פוסטים מפעם לפעם או סתם עף על עצמו.

אז זה בעצם מה שפייסבוק הוא עבורי. מסננת.

גוגל מנסים לעשות את זה עם אלגוריתמים מתוחכמים, למשל ב google news, ונותנים לך בלי סוף אפשרויות לעצב את ההעדפות שלך לגבי סוג החדשות שבהם תרצה לצפות. אבל גוגל נכשל בזה וימשיך להיכשל בזה (יחסית לפייסבוק) כי הפילטר האנושי, שגם מוסיף את דעתו (הסרקסטית והביקורתית בדרך כלל) ינצח תמיד, ובאופן די נחרץ, כל אלגוריתם. המלצות על "מה שמעניין" הן אתגר בלתי אפשרי לבינה מלאכותית.

האתיופים שאני מכיר

הופתעתי מהפגנות האתיופים בתל אביב ובירושלים, והופתעתי לקרוא בעיתונים קצת סטטיסטיקות, שלא היו זוכות לפרסום אלמלא ההפגנות ודיכוין האלים.
כמו למשל ש 40% מהילדים בכלא אופק (לבני 14-18) הם מעולי אתיופיה.

הייתי מודע לרוח הקרב המפעמת בחלק מעולי אתיופיה בעקבות איזו רשומה שפרסמתי בעבר אחרי ביקור (התנדבות) בקניה. הותקפתי (על לא עוול בכפי) על ידי קבוצה של סטודנטים מעולי אתיופיה המתחזקים בלוג משותף. במין סוג של פאן-אפריקניזם שחשבתי שפס מן העולם כבר בשנות השישים, הם התרעמו על הלבטים שחלקתי לגבי האפקטיביות של סיוע החוץ לאפריקה. והאשימו אותי בגזענות. בבלוג שלהם גם למדתי שאם קוראים למישהו "כושי" הרי תהייה זו גזענות בוטה (אין וויכוח) אבל זה בסדר גמור שהם יכנו אותי ושכמותי "פרנג'", שם גנאי כללי לבעלי עור בהיר.

אבל בהזדמנויות המעטות שהיו לי עד כה להכיר את בני הדור השני של יוצאי אתיופיה, לא ראיתי את אותו הכעס ואותו העלבון שהתפרצו בעצמה כה רבה בהפגנות האחרונות. אז ניסיתי לחשוב לאחור ולראות איפה הייתה לי אינטראקציה כלשהי עם בני "ביתא ישראל" – השם שעולי אתיופיה מעדיפים על "העדה האתיופית" או "פלאשים".

הייתה למשל השוכרת של דירת אימי המנוחה בצפת. דירת חדר וחצי על הר כנען שאמי הותירה אחריה. השוכרת האחרונה של הדירה, לפני שנמאס לי ואחותי להתמודד עם הדיירים שם ומכרנו את הדירה בפרוטות, הייתה עובדת סוציאלית אתיופית (מכאן ואילך "אתיופית" או "אתיופי" יהיו נוסח מקוצר של "בן העדה האתיופית", או "מביתא ישראל") שעבדה במרכז קליטה סמוך שאוכלס על ידי אתיופים. היא הייתה בחורה יפה, מאד אפילו, שבסופו של דבר עזבה את הדירה ועברה לגור עם בן זוגה, קצין בחיל האוויר, מהנדס, "רוסי" (קיצור ל "מיוצאי חבר העמים").

בחורה נורמטיבית לגמרי, למעט עניין תשלום שכר הדירה, שאת אי התשלום שלו תירצה בהיותה חולה. ולכן בקשה לא לקבל דחייה בתשלום שכר הדירה (שהיה מאד סימלי..) אלא לבטלו. אני כבר לא זוכר את הפרטים במדויק, אבל אני חושד שלא הצלחנו לגבות אותו. אני נזכר בה מפעם לפעם, עשר שנים אחרי, כשאני רואה במחסן את המראה שהיא השאירה בדירה ואמורה הייתה לבוא לקחת מביתי, ואני תוהה אם היא נישאה לחבר שלה מאז.
האם אפשר להסיק משהו כללי על יוצאי אתיופיה מניסיונה לא לשלם על הדירה בה גרה? אני לא חושב.

מי עוד אני מכיר? את איציק, הבעלים הנמרץ של המסעדה האתיופית הטבעונית המצוינת טנאת, הממוקמת בתל אביב, ברחוב צ'לנוב מול הגלריה השיתופית בנימין (בה זוגתי שותפה). לא מסעדן מקצוען, אבל זה החן של המסעדה שלו, והוא הולך ומתמקצע. לפני כמה חדשים, בדרכו חזרה עם חברים מפיקניק על שפת ימה של הרצליה, עצרו אותם שוטרים בלי שום סיבה, חקרו אותם וטרטרו אותם שעות. הם חשו שזה בגלל צבע עורם, והצטברות המקרים שהתפרסמו לאחרונה, ושחלקם תועדו כמו ההתעללות בחייל, גורמות לי לחשוב שאכן, צבע העור היה גורם משמעותי לזה שעצרו אותם.

וכנראה שגם משהו בגוון הקול שלהם, שלא משדר את האדנות הטבעית של מי שמרגיש חלק מההגמוניה, הוא שאפשר לשוטרים להתנהג אליהם בבוטות, בזלזול ובגזענות, בלי לחשוש מהתוצאות.

מה עוד? אני נמצא אחת לשבוע במתנ"ס הממוקם בשכונה שרובה מאוכלס בעולים מאתיופיה, שם אני מתנדב בעמותת פוש, נותן שיעורי עזר לתלמידי תיכון. אין לי שיג ושיח עם הדור הראשון של העולים, שאת המבוגרים שבהם אני רואה בעיקר יושבים על הספסלים ברחוב בתלבושות מסורתיות (ויפות). אני חושד שרובם לא מדברים עברית. אבל המתנ"ס מלא וגדוש בנערים אתיופיים, וגם התלמיד שלו אני מנסה לסייע השנה, הפעם במתמטיקה, גם הוא אחד משמונה ילדים של משפחת עולים מאתיופיה המתגוררת בדירה קרוב למתנ"ס בית מגנצא.

התלמיד שלי, י., עלה ארצה כתינוק. הוא לומד בבית הספר עירוני ה', כ 300 מטרים גבוה מעל מקום מגוריו (בחיפה יש מתאם חזק בין גובה המגורים מעל פני הים ומצב סוציו אקונומי) ועמיתיו לשכבה ברובם במצב כלכלי טוב בהרבה משלו. בכל אופן, הוא לא "הוסלל" למסגרת שרוב התלמידים בה אתיופים. קשה לי למצוא זמן לשיעורים אתו, כי פעמיים בשבוע אחרי שעות הלימוד הרגילות הוא בטכניון, בשיעורי העשרה בתכנית של "טיפוח מנהיגות" הייחודית לבני העדה האתיופית. ופעם אחת בשבוע (לפחות) הוא פעיל בצופים. גם זו מסגרת לגמרי אינטגרטיבית, כפי שראיתי למשל, כשפגשתי אותו יחד עם שאר בני השבט שלו, רובם "פרנג'ים", מוכרים עוגיות בכיכר זיו להתרמה כלשהי.

י' הוא תוצר טיפוסי של מערכת החינוך הישראלי והבעיות שיש לו בלימודים כמו חוסר הבנה מהותי של כמה דברים בסיסיים במתמטיקה (למשל חוקי הקיבוץ והחילוף) או תלות מופרזת במחשבון – עד כדי העדר מוחלט של אינטואיציה לגבי אפילו סדר הגודל של התוצאה, אינם קשורים לצבע עורו או ארץ הולדת הוריו. ויש שיפור משמעותי באינטואיציות המתמטיות שלו, מה שנראה לי חשוב הרבה יותר מלזכור בעל פה את משפט הקוסינוסים. אבל אם הוא דוגמה מייצגת, אז יוצאי אתיופיה זוכים לסיוע ותמיכה, תגבור וחיזוק שאף ציבור מוחלש לא זוכה להם. אם אני משווה אותם לציבור מוחלש אחר, למשל ילדים בדואים בישובים לא מוכרים, אז יוצאי אתיופיה מושקעים בסדרי גודל יותר.

כמה יותר? למשל טיול שורשים לאתיופיה במימון מלא, שהיה אמור לצאת בפסח האחרון ונדחה כנראה לחופש הגדול. למשל שיעורי עזר לא רק על מתנדבים אלא גם על ידי תוכנית פל"א-(פעילות לימודית אחרת) המופעלת על ידי החברה למתנס"ים. למשל מגוון חוגי העשרה ופעילויות אחרות שאני רואה במתנ"ס.

אז אם כל כך הרבה השקעה, מה הסיבה לכל מה שהתפרץ בהפגנות האחרונות?

יתכן שבית מגנצא הוא דוגמה חריגה. יתכן שבישובים יותר פריפריאליים מחיפה (פריפריה זניחה בעצמה, אם לשפוט על פי האופן שבו מרשים להרעיל לנו את האוויר) ישנה פחות השקעה ופחות תמיכה. יתכן שלתלמידים אתיופים אחרים אין את ה"מצליחנות" המובנית של י, את הכישורים החברתיים המפותחים שלו, את היכולת שלו להתמקם בחברה הישראלית.

לא שאלתי עד כה את י. אם הוא נתקל בגזענות, כי צבע עורו לא נראה לי משהו ששווה לדבר עליו, אבל אולי בעקבות הימים האחרונים תיווצר ההזדמנות לשאול. אבל אין לי ספק שגם אם עד עכשיו הוא לא נתקל, הוא עוד יתקל. כמו שאיציק נתקל. כי מי שנתן לשוטרים לא רק יד חופשית אלא אפילו הוראה מפורשת, להתעלל בנוצרים בעלי העור השחור מאריתראה (שהייתה חלק מאתיופיה עד לא מזמן, אני מזכיר), לא יכול לצפות שאותו היחס ייעצר כשהשוטרים האלו יתקלו ברחוב בבעלי העור השחור העולים מחבל גונדר באתיופיה, שחלקם (בני הפלשמורה) הלכו עד לא מזמן לאותן הכנסיות כמו "המסתננים / סרטן בגב האומה" מאריתראה,  כמה עשרות קילומטרים משם.

הגזענות של השוטרים, שיש לה ביטויים "מוחשיים" כמו אלות ורימוני הלם, גם היא רק שיקוף של גזענות החברה הישראלית כולה, זו שבה יכול שר החוץ (המתפטר לשמחתי) להיות גזעני באופן כל כך מובהק כלפי אזרחי ישראל הפלסטינים וראש הממשלה יכול לדבר על "ערבים באוטובוסים".

אני חושש שהשקעת עוד ועוד משאבים כספיים לא תפתור את מצוקות האתיופים. הם הגיעו למדינה מורעלת וחולה מגזענות. ועד שכל קרבנות הגזענות והאפליה לא ישכילו לנהל את מאבקם במשותף ולא כל סקטור לעצמו, כל זמן שההגמוניה תמשיך להשכיל להסית ציבור אחד במשנהו, מאבקם לא יצליח לשנות את פני הדברים. בניגוד למנהגי, אני לא אופטימי.

ביום העצמאות הזה לא אתלה דגל

עד אתמול עוד התלבטתי.
לא לגבי שני הדגלים הגדולים, 7.5 מטרים אורך כל אחד, שקניתי (סוג ב', לפי מטר) לפני כמה שנים אצל יצרן דגלים אחד במפרץ חיפה. על הדגלים ההם, מהסוג הנתלה על צידם של מוסדות ציבור, זוגתי שתחייה הטילה ווטו כבר לפני שנה. ממילא, המקום היחידי בו יש לי אפשרות לתלות אותם, אין איש למעשה הרואה אותם, חוץ מאולי שכן אחד מעברו השני של הוואדי.

גם לא התלבטתי לגבי דגל הפלסטיק, פאר תוצרת סין שצורף לעיתון- הוא פשוט ירוד מדי. אבל יש עמנו עדיין דגל בד, בממדים סבירים, קצת דהוי אמנם שאפשר היה לתלות. וחשבתי לתלות אותו.
עד שאתמול באוניברסיטת חיפה שמתי לב לתופעה חדשה: סטודנטים ההולכים בקמפוס עם דגל ישראל גדול ממדים כרוך על כתפיהם, כאותה הטלית.

צורת נשיאת הדגל הזו החזירה אותי לאותה ההפגנה ברחוב מוריה, שארגנו חד"ש במהלך "מבצע" צוק איתן. כל הדרך אל ההפגנה, שהועתקה מפחד מפגיני הנגד מפינת רחוב צפרירים אל חריץ צר בשיחים בפינת מוריה ורחוב קדימה, עברתי על פני מפגיני ימין, לא מעטים מהם בחולצות של ארגון להב"ה או של "כהנא חי", שדגל ישראל היה כרוך על כתפיהם באותו האופן. היה מפחיד לאללה באותה הפגנה.

למזלי לא חיכיתי עד שלב הפיזור, בו הצליחו היודו-נאצים עוטי הדגל הכחול לבן לעקוף את שוטרי היס"ם, שחשבו שיצאו ידי חובתם בשלב זה של הערב, ותקפו ישירות את המפגינים המתפזרים, לא רק באמצעות רגימתם באבנים, בקבוקי זכוכית ופלסטיק מלאי מים כפי שעשו מעל ראשי השוטרים, אלא ישירות באלות, מקלות ואגרופנים.

זה מה שהדגל התחיל לסמל עבורי אחרי אותה הפגנה. הוא הפך עבורי דגל השנאה, הגזענות, הלאומנות החשוכה. כבר לא יכולתי להזדהות אתו יותר.

וזה בלי קשר לעובדה שהדגל הזה לא מייצג אחוז ניכר מאזרחי המדינה, ואחוז עוד יותר גדול מנתיני המדינה (כל האנשים החיים בשטח שתחת שלטונה). לגבי הצורך בשינוי הדגל אין לי דעה נחרצת, אבל לבטח שאין לי טענות לאזרחי ישראל הלא יהודים שיש להם קושי להניף אותו.

לתקופה של כמה חדשים אחרי אותה ההפגנה נסעתי בהפגנתיות עם דגל ישראל על המכונית. לא הייתי מוכן לתת לאותם בריונים מנוולים לנכס לעצמם את הסמל הזה. וגם חשבתי שהייתה זו טעות שלא הונפו דגלי ישראל גם בצד של המפגינים כנגד המלחמה. אבל היום אני כבר לא שם.

את הדגל על המכונית הורדתי כשהתחלתי לנסוע אחת לשבוע דרך דיר אל אסד לקיבוץ תובל. לא חששתי שמישהו יתנכל למכונית, אבל חשבתי שזו קצת בבחינה תחיבת אצבע בעין, ואפילו לא בנסיבות של סביב יום העצמאות.

לגבי הנפת דגל ישראל על ידי מפגינים פלסטינים-ישראלים בהפגנה נגד טבח קרובי משפחתם הישירים בעזה – אני בהחלט רואה את האבסורד בדרישה הזו. אבל מצד שני, גם לא היה מקום להנפת דגלי פלסטין בהפגנה הזו –  ולו רק כי הפגנה היא יותר אפקטיבית כאשר היא באה "מבפנים". אם אתה מפגין כאזרח ישראלי תחת דגל פלסטין, אתה מקטין משמעותית את משקלה הסגולי של מחאתך. דגל הוא סמל של גוף מדיני, לא של לאום או דת, והגוף המדיני שאולי יהיה פעם מדינת פלסטין, עדיין בסכסוך צבאי אתנו.

אז אני אמביוולנטי בסוגיית הדגל הכחול לבן. אני לא הולך לחרבן עליו בשלב זה, וגם לא על כל דגל אחר (כמו נטלי כהן וקסברג שעשתה צרכיה על 40 דגלים שונים, כולל דגל פלסטין). אני לא נחרץ לגבי השנים הבאות, אבל השנה אני לא מתכוון לתלות אותו.

הייתי שמח אם היה דגל אלטרנטיבי שהייתי יכול לרכוש ורוצה לתלות. יש כמה הצעות לא רעות, כמו למשל זו:Flag_of_alternative_israel

אבל הייתי מעדיף משהו שלא קשור לדת, אולי משהו כזה?10632766_940989515928416_2224717987666531922_n-001

פרשת דינה

זו רשומת אורח. נכתבה על ידי ידידי דורון מיינרט בפייסבוק, שם הדברים גולשים במורד הפיד ונעלמים. חשבתי ששווה לחלוק את זה כאן, באישורו כמובן.

פרשת דינה ואסטרטגיה

בפרשת "וישלח" מסופר הסיפור המזעזע של הטבח שערכו בני יעקוב באנשי שכם כנקמה על אונס דינה. רבים מן הסתם יעסקו בהיבט המוסרי של הסיפור, אני רוצה לעסוק בהיבט האסטרטגי.

יעקוב/ישראל, אחרי הרבה שנים של מאבקים ונדודים, אחרי שגנב את הבכורה וזכה בברכה, אחרי שברח מהארץ, אחרי שנאבק בלבן והצליח לצאת ממנו עם משפחה רחבה ורכוש גדול, אחרי שנאבק במלאך ויכל לו, ואחרי שהתפייס בחכמה רבה עם עשיו אחיו –מגיע סוף סוף לשלמות ומנוחה. " דכתיב 'ויבא יעקב שלם' אמר רב: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו." (שבת ל"ג ע"ב), הוא חוזר ארצה ומתיישב באזור שכם, רוכש לעצמו שדה ויוצר יחסים מצויינים עם שכניו.

על פי המדרש הוא אפילו מביא ל"פלשתינאים" בשכם את הקידמה –" 'ויחן את פני העיר' – אמר רב: מטבע תיקן להם, ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם" (שם). ממש מזרח תיכון חדש.

ואז הגיע איזה ג'חש מקומי, מופרע בן חמור, חוטף ואונס את דינה, כולא אותה בעיר ודורש לשאתה לאשה.

המצב חרא, אבל ניתן לשליטה. מצד אחד עם ישראל – שסוף סוף התיישב חזרה בארץ האבות ומתחיל לחיות חיים נורמליים. מצד שני בני שכם שיושבים אף הם שנים רבות במקום וגם הם ברובם רוצים שקט ושגשוג. מזל שבצד השני יש מנהיג חכם וחזק ושוחר שלום. נראה שאפשר ליצור יחסי שכנות סבירים, אם רק יודעים לרסן את המופרע השכונתי. מתבקש מבצע ענישה נקודתי, שמעניש את האשם, מחזיר את החטופה ויוצר הרתעה אל מול השכנים. נראה שאפשר אולי לנצל את הארוע בשביל לשפר את יחסי השכנות עם שכם. אולי אפילו לגייר אותם ולהתאחד איתם ולחזק את עם ישראל.

אבל מסתבר שלא רק בשכם יש מופרעים. שמעון ולוי הורסים את שכם, רוצחים את כל גבריה, לוקחים את נשותיה ובוזזים את הרכוש. "שורפים את המועדון". יעקוב, שהטבח נעשה ללא ידיעתו והסכמתו ושעל פי הרמב"ן הסכים לענישה נקודתית ולחילוץ דינה אבל לא למבצע רחב וחסר פרופורציה, נוזף בבניו הרוצחים. אחר כך לוקח את עם ישראל שלו והם חוזרים לנוע ולנוד. עד מותו לא יזכה עוד עם ישראל לשבת בשקט במקום אחד, להיאחז בקרקע, להיות נורמלי. סופם השקיעו את מרבית זמנם וממונם בהישרדות, ירדו מנכסיהם, הפכו למקבצי נדבות, ירדו מצריימה וייסדו את הגלות הראשונה. אבל מה – יצאנו גברים, הראינו להם מה זה להתעסק עם הבנות שלנו. "הכזונה יעשה את אחותנו"? (בראשית ל"ד. ל"א).

קיץ 2014, תקופת שקט יחסי בין ישראל לבין הפלשתינאים בגדה המערבית. לאט לאט נוצרת יישות שמצליחה לקחת אחריות על המופרעים של עצמה ולרסן אותם. ואז כמה חמאסניקים מופרעים חוטפים ורוצחים שלושה בחורים ישראלים.

מצב חרא, אבל ניתן לשליטה. מצד אחד תקופה ארוכה של שקט ושיתוף פעולה עם הפלשתינאים (יש אפילו סכנה שיהיה הסדר מדיני, ח"ח). מצד שני יש כמה מופרעים שלא מעוניינים בשקט הזה. מתבקש מבצע נקודתי שמעניש את האשמים ומחזיר את ההרתעה. ומתבקש להמשיך במגמת הנורמליזציה.
מה בפועל קורה – כל כוחות צה"ל הסדירים נכנסים לשטח ופותחים במבצע מעצרים נרחב, שבועות על שבועות. פלשתינאים נהרגים, נפגע האמון בעתיד טוב יותר. ההנהגה גם משקרת לעם – טוענת שמטרת המבצע למצוא את החטופים, למרות שברור לגמרי שהם כבר מתים.

הפלשתינאים מבליגים תקופה מסוימת, ואחר כך מתחילים להחזיר. "שובו אחים" הופך ל "צוק איתן". ו"צוק איתן" הופך ל "שומרי החומות", ועוד היד נטויה.
מה עוד קרה – כך וכך מיליארדים הלכו לתקציב הביטחון כי "אין ברירה". ולא הלכו להתבססות והתנרמלות.

אבל מה – יצאנו גברים, הראינו להם מה זה להתעסק אתנו.
מזל שהיום שמעון ולוי בשלטון, אנחנו כבר נראה להם מה זה תגובה ציונית הולמת

 

פוליטאה

"מסתבר, אפוא, שאם יגיע למדינתנו גבר שמרוב חכמתו יהא מסוגל ללבוש כל מיני צורות, ולייצג את כל הדברים מתוך הזדהות אתם, ואם ירצה להציג לפנינו את יצירותיו, נשתחווה לפניו כלפני אדם קדוש ומופלא ורב נעימות, אך נאמר לו שאין במדינתנו איש אשר כזה, ולפי דיני הקודש אסור לשכמותו שייכנס אליה: ולאחר שניצוק מור על ראשו ונעטרנו בזרי צמר נשלחנו למדינה אחרת; ואילו אנחנו עצמנו, למען תועלתנו, נזדקק למשורר ומחבר-אגדות מוצק יותר ונעים פחות, שייצג לנו את דרך אמירתן של מי שהגון הוא, ויאמר לנו את דבריו באותם הדפסים שחקקנו אותם בתחילה, שעה שניסינו לחנך את חילינו",

‏"אכן", אמר, "כך נעשה, אם יהיה הדבר ברשותנו"

הקטע מעלה לקוח מהחלק השלישי של "פוליטאה" – הדיאלוג בין סוקרטס וגלאוקון בו הם מדברים על החינוך הראוי ל"שומרים" (מה שהיום היינו מכנים כוחות הביטחון) מהדהד כל כך הרבה דברים שקורים פה היום עד שאני מסתכן בקלישאתיות כשאני מספר על זה, אבל בכל זאת.

תקציר העלילה: מדינה שתושביה חושקים ב"מותרות", דברים שמעבר לצרכי הקיום הנחוצים וההכרחיים, צריכה על פי אפלטון "מרחב מחיה" – שטח גדול יותר מזה שיש לה, שבו למשל יגודלו הגידולים החקלאיים שיספקו קמח גם לעוגות, ולא רק ללחם. מאיפה תשיג את המדינה את השטח הנוסף? היא תכבוש אותו ממדינה שכנה. אבל, לשם כך נדרשים חיילים. ואת החיילים האלה יש לחנך באופן מאד מסוים, כדי שיסכימו להקריב את חייהם לטובת סיפוק צרכי המותרות של שאר האזרחים, ומצד שני, שלא יפנו את האלימות שלהם כנגד אותם האזרחים שבפנים אלא רק כנגד האויבים שבחוץ. צריך ללמד אותם להסתפק במועט ולא לשאוף לאותם המותרות של שאר האזרחים, ולספק להם אמנות המותאמת לחינוכם.

לימור לבנת קראה כנראה את הקטע מעלה כשיסדה את פרס "היצירה הציונית", כדי לתגמל משוררים ומחברי אגדות "מוצקים" שיאמרו לה את דברם באותם הדפוסים שהיא משתוקקת לשמוע, אלו שישמרו על הלכידות הלאומית ולא יגרמו לחיילים לחשוב מחשבות שניות לפני שהם מקריבים את חייהם בכדי לספק את תאוות המותרות של חמדני השטחים. שלא יפקפקו בצדקת הדרך, וישמרו כמו השומרים של יוון העתיקה, על השטחים שכבשנו מהמדינות השכנות.

ואלו הפחות "מוצקים"? אלו שמסוגלים "לייצג את כל הדברים" ולא רק מה שהשומרים צריכים לשמוע? לא ניצוק מור על ראשם – פשוט נשגר אותם לברלין. או לאן שלא יהיה. למקום בו המדינה כבר התפכחה מחזון "מרחב המחייה", מהשאיפה לעוד ועוד Lebensraum.

בפוליטאה, אגב, המסקנה הבלתי נמנעת אליה מגיע סוקרטס, היא שבעצם לא רק את החיילים צריך לחנך באורח מסוים, כולל אמנות "שאינה מנוונת", אלא גם את שאר האזרחים. וגם את שאר האזרחים, כמו את החיילים יש לחנך להסתפק במועט, מה שבעצם מוביל למסקנה שמדינה המבוססת על תיאבון שעולה על אמצעיה, לא ברת קיימא. אני נוטה להסכים.Entartete-Kunst-1937-

המרצה גם היא חשבה שיש רלוונטיות מסויימת של פוליטאה למצבנו הנוכחי, ושיש דמיון בין יוון של אפלטון לישראל של נתניהו, ליברמן ובנט. היא התחילה אפילו להפטיר אמירה רפה כלשהי לגבי הקשר בין הטקסט למציאות חיינו. אלא ששתי סטודנטיות שישבו במעגל הכיסאות מיהרו והזקיפו את מסכי המחשבים הניידים שלהן, ועל גב המסך, שהופנה בהפגנתיות לכוון המרצה, הייתה מדבקה גדולה של "אם תרצו".

המסר הובן.