ההידרדרות לפשיזם איננה מקרית

לפעמים גם לא צדיקים זוכים שמלאכתם נעשית בידי אחרים. במקרה שכאן, התכוונתי לכתוב משהו ברוח הפוסט מטה, אבל הקדים אותי יואב רינון ופרסם אותו במוסף סוף השבוע של הארץ, שם יש לו תפוצה הרבה יותר רחבה, אבל הגישה אליו מוגבלת. פרופ' יואב רינון הוא מרצה וחוקר בחוג לספרות השוואתית ולימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית.  מכאן והלאה, הטקסט כולו ציטוט של מאמרו.

מעטים יחלקו על כך שלזהות הגרמנית יש מקום מרכזי בהגדרת הזהות הישראלית־יהודית, במיוחד לנוכח תפקידה של השואה בעברם המשותף של שני העמים. אך מעמדה של השואה, מרכזית ככל שתהיה בעיצוב שתי הזהויות הללו, הוא רק חלק מתמונה מורכבת בהרבה. ראשית התמונה במפנה המאות ה–18 וה–19, בהקבלה הברורה בעיצוב השלבים הראשוניים של הזהות הלאומית המודרנית של שני העמים; היא ממשיכה בהווה, שבו השואה בונה ומבנה את הזהות הישראלית־יהודית העכשווית; והיא משליכה גם על העתיד.

ראשית עיצובה של הזהות הלאומית הגרמנית חל בתקופה שבה לא היתה מדינת לאום גרמנית, ולא היה סדר פוליטי שאליו ניתן היה לתעל את הרגשות הלאומיים. את החלל שיצר ההיעדר במציאות מילא הדמיון, ואת מקומה של הפוליטיקה תפסו הספרות — בעיקר השירה — והפילוסופיה. כמה עשורים לאחר מכן, בתוך מציאות דומה, של היעדר מדינת לאום והיעדר סדר פוליטי שאליו ניתן לתעל רגשות לאומיים, החלה להיווצר, ובאותה הדרך בדיוק, זהות לאומית חדשה שהובילה להקמתה של מדינה יהודית בפלסטינה. הדמיון בין שתי הזהויות הללו, על אף היותו מקרי לחלוטין, בולט ביותר; אך בניגוד לזהות הגרמנית, בעלת מוקד ברור אחד, לאומי, הממד ה"חדש" בבניית הזהות של ה"יהודי החדש", שלימים יהפוך לישראלי־יהודי, הכיל בתוכו שני מוקדים — דתי ולאומי. למעשה, שני המוקדים הללו היו קשורים זה בזה מלכתחילה, אבל המרכיב הדתי, שהיה אבן המסד של הזהות היהודית במשך כמעט אלפיים שנה, הפך עתה, בהקשר החדש של תפיסת האדם המודרני, לבעייתי. החיפוש אחר תחליף הוא זה שהוביל אל הלאומיות.

בתחילה היה נדמה שהזהות הלאומית והזהות הדתית של היהודי החדש יכולות להיות נפרדות זו מזו. משה מנדלסון ראה ביהדות ובלאומיות שתי ספֵירות נפרדות לחלוטין. יהודה לייב גורדון ניסח זאת היטב בשירו "הקיצה עמי": "הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ". למרבה האכזבה, הפתרון הנאה הזה נידון לכישלון, אך לא משום שהיהודים לא אימצוהו בחום — הם דווקא ראו בהתלהבות רבה את האפשרות להפוך לאזרחים שווי־זכויות, ולו גם במחיר אובדן הזהות היהודית — אלא משום שנתקלו בהתנגדות חיצונית עזה בשעה שניסו לעצב מחדש את זהותם. אם ננסח זאת ביתר בהירות, הרי שהאנטישמיות העמוקה של הסובבים אותם הדפה בכוח כל ניסיון יהודי להגדרה מחודשת. בהקשר זה משפט דרייפוס היווה קו פרשת־מים, שכן אז הוכח שלפחות בעיני הרוב המכריע של הצרפתים, יהודי הוא קודם כל יהודי ורק אחר כך, אם בכלל, צרפתי. מרבית הצרפתים ראו את היהודי כמי שנאמן בראש ובראשונה לשבט שלו ורק לאחר מכן, אם בכלל, למדינה שלו. מנקודת מבט זו, הפטריוטיות של היהודי היא מלכתחילה מפוקפקת, וגרוע מכך: כל יהודי, לפחות בפוטנציה, הוא בוגד. משפט דרייפוס היה בבחינת יוצא מן הכלל רק בכל הנוגע לתוצאה הסופית שלו: פתיחת הדיון מחדש והוכחת זכאותו המוחלטת של הנאשם; עד כמה שמדובר בעומק האנטישמיות, הוא היה בבחינת הכלל.

אבל הניסיון המר בכל הנוגע לעיצובה מחדש של הזהות החדשה לא רק שלא הרתיע את אלה ששאפו לפתרון לאומי של בעיית הזהות היהודית, אלא אף גרם להם לדבוק בו ביתר שאת. וכך, במקום לנטוש את החיבור בין זהות ללאומיות, מעצבי היהודי החדש חתרו לזהות לאומית שלא רק תותיר בצֵל את הממד הדתי, אלא אף תהיה בעיקרה חילונית. בנוסף, מימושה הלאומי של זהות זו יהיה במקום חדש לחלוטין: ציון. היהודים החדשים דימיינו עתה לעצמם מדינה עתידית באסיה, שתמיר את המדינות האירופיות שדחו אותן. אך הפתרון הזה, שהיה ללא ספק גאוני, טמן בחובו את זרע הפורענות שעוד תבוא.

הכשל המרכזי באסטרטגיה של הפנייה לציון לצורך ההלחמה של החילוני עם הלאומי מצוי בטיבו של המעשה עצמו, שהיה הרבה מעבר לשינוי כיוון גיאוגרפי. האידיאל של הנאורות, שהוביל את דרכם של אבות הציונות, אותו אידיאל שבהתאם אליו הזהות היהודית החדשה יכולה להיווצר על בסיס חילוני, נשען על הפרדה מוחלטת בין הפרטי ללאומי. האידיאל הזה יכול היה להתממש אם, ורק אם, אין בין הממד הלאומי והממד הדתי כל קשר. אך מעצם הרעיון הציוני, שעל פיו יש ליצור מדינה חדשה ליהודים, משתמע ההפך הגמור של אידיאל הנאורות: אין זו הלחמה של הלאומי עם החילוני, אלא הלחמה של הלאומי עם הדתי.

אבות הציונות אמנם היו מודעים היטב לבעייתיות של המרכיב היהודי בכל הנוגע ליצירת הזהות החילונית החדשה שעליה עמלו כה קשות, אך אין פירוש הדבר שהם התעלמו מכך. נהפוך הוא; בראותם עד כמה יכול המרכיב היהודי לשמש כאמצעי קונסטרוקטיבי לבניית הזהות היהודית החדשה, הם גייסו אותו לצורכיהם, כשהם נוקטים אסטרטגיה כפולה לצורך התמודדות עם היתרון והחיסרון כאחד. הם הדחיקו את הממד הדתי של המרכיב היהודי, ואימצו את הממד המשיחי שלו. דוגמה מובהקת לאסטרטגיה כפולה זו היא השם "ביל"ו" שבחרה לעצמה התנועה הפרוטו־ציונית "חיבת ציון", שממנה צמחה העלייה הראשונה. אלה הם ראשי התיבות של המילים "בית יעקב לכו ונלכה", מתוך פסוק המופיע בישעיה (ב', ה'). אך זה לא הפסוק כולו; מה שקוּצץ ממנו הוא הסוף, שתי המילים "באור יהוה", שיצרו את ההקשר לפסוק כולו וצירפו את כל מרכיביו לכלל שלם אחד דתי.

ראשי התיבות של התנועה לקוחים מהפסוק המופיע מיד לאחר ראשית הפרק — חזון אחרית הימים. על פי חזון זה תהפוך ציון־ירושלים למרכז הצדק של העולם, שטבורו הרוחני והגיאוגרפי הוא בית המקדש. כאשר החזון הציוני קיבל את ניסוחו במאה ה–19 היה החזון התנ"כי משיחי לחלוטין: בית המקדש היה חרב כבר קרוב לאלפיים שנה, והמסורת היהודית דחתה את בנייתו לאחרית הימים, כלומר לימי ביאת המשיח. הרעיון הציוני של תחייתה מחדש של האומה היהודית בעתיד הקרוב היה מבוסס אפוא הן על הקשר עם האומה היהודית בעבר, והן על הקשר, החזק לא פחות, עם החזון האוטופי, הדתי־משיחי, של האומה היהודית באחרית הימים. במבט לאחור אי אפשר שלא להכיר בגאוניות של הכלת הממד המשיחי בחזון הציוני. ללא האנרגיה הכמעט מטפיזית שייצר המרכיב המשיחי לא היתה קמה מדינת ישראל, וכך גם לא היתה קמה, לדעתי, תשובה של ממש לאנטישמיות ולמימושיה הרצחניים. אבל השימוש במרכיב המשיחי תבע את מחירו, מה שהפך, כצפוי, לאחד האיוּמים הגדולים ביותר על עצם קיומו של החזון הציוני כאשר זה התממש.

השימוש במרכיב הדתי־משיחי הכיל בתוכו, החל מראשית הציונות, בעייתיות כפולה. מצד אחד, מאחר שצריך היה להדחיק את המרכיב הדתי בעיצוב הזהות היהודית החדשה, הוצג המרכיב המשיחי שבתנועה הציונית כמרכיב חילוני. מצד אחר, התפיסה שעל פיה הקמת מדינת ישראל היא בבחינת מימוש הממד המשיחי של הזהות היהודית החדשה היא לא פחות מאשר שבירה מוחלטת של הגבול בין המטפיזי והפיזי, וגם, מה שמסוכן פי כמה, מתן ערך חיובי להרס הכרוך בשבירת הגבולות הללו. מלכתחילה היה לשני פניה של הבעייתיות הזאת פוטנציאל פיצוץ, שכן כל אחד מהם מזין ומחזק את האחר: הערך החיובי שניתן להרס הגבולות נשען על הצדקה דתית, והמרכיב הדתי־משיחי צבר עוד ועוד כוח והשפעה ככל שהלך והתממש במסגרת פעולות של הרס הגבולות בין המטפיזי והפיזי.

בעבר, כאשר התנועה הציונית אך התעוררה, המחיר האדיר שתגבה המשיחיות נראה כשייך לעתיד הרחוק. העתיד הזה הוא ההווה שלנו, וכבר עתה המשיחיות הלאומית הגיעה להישגים מופלאים בכל הנוגע למימוש הפוטנציאל הרעיל שלה, תוך כדי שימוש עיקש ובלתי מתפשר בהצדקה דתית לרוע. יש להדגיש שהחיבור בין רוע למשיחיות דתית רחוק מלהיות מקרי; וגרוע מכל, הוא מומשג ומוצג, כמו אצל קאנט, כצו קטגורי מוסרי. מי שהוכיח טענה זו בצורה החד־משמעית ביותר היה גרשם שלום, שבמאמרו "מצווה הבאה בעבירה" שירטט את הקו הישר המחבר בין התנועה השבתאית לבין הזהות היהודית המודרנית החל מתקופת ההשכלה ואילך, תוך הצבעה על האופן שבו הפך הרוע לתופעה שיש לה הצדקה מוסרית.

גרשם שלום היה גם זה שרמז, בהקשר אחר, שהלחמתה של הלאומיות עם הממד הדתי־משיחי אינה יכולה שלא להוביל לפונדמנטליזם יהודי. זה האחרון אינו אלא צורה של ברבריות שנעשית לכאורה בשמה, אך למעשה בתחפושת, של הדת היהודית. הברבריות הזאת הפכה כבר לבשר מבשרה של ישראל העכשווית, והיא מתממשת בליווי כל ההצדקות הדתיות הנדרשות: הפונדמנטליזם היהודי הוא ששימש בתור ההצדקה המוסרית לחטיפה של מוחמד אבו חדיר בן ה–16 ולשריפתו בחיים. אותו פונדמנטליזם הוא ששימש כבסיס המוסרי להצתה של משפחת דוואבשה בדומא, שהובילה לשריפתו בחיים של הפעוט בן 18 החודשים עלי סעד דוואבשה וגרמה למות אמו ואביו, סעד וריהאם. אבל עד כמה שמדכא לראות את האופן שבו מתועלת הזוועה של מי שהיה קורבן השואה לעבר עוולות חדשות, המבוססות על הפיכת הקורבן בעבר לתליין בהווה, יש להודות שאין זה מאוד מפתיע: ילדים מוכים הופכים לא פעם להורים מכים, ומה שתקף ברמת הפרט תקף גם ברמת הלאום. נכון, השימוש הלא אנושי בדת בתור הצדקה מוסרית לרוע טהור אינו נדיר ואינו חדש. עם זאת, יש דבר מה מעורר חלחלה במיוחד בהופעתו המחליאה במדינה שנוסדה, בין היתר, כסוג של תגובה מוסרית לרוע הבלתי נתפס של הנאצים, נקודה המחזירה אותנו להקבלה שבין הזהות הישראלית־יהודית לזהות הגרמנית.

הנאציזם, כאידיאולוגיה, היה תופעה אתאיסטית, ולא בכדי. הרִיק הדתי שהתנועה יצרה בצורה כה אלימה איפשר למנהיגיה ותועמלניה לכתוב מחדש את גרסתם שלהם למיתוסים הפגאניים וסמליהם. בכך נפתחה הדרך לחיזוק עיצובה של הזהות הגרמנית על בסיס של גזע, מה שהכשיר, בתורו, את השמדתו של כל מי שנמצא מחוץ להגדרה הגזעית והגזענית של אותה זהות. המקרה של הזהות הישראלית־יהודית שונה כמובן בכל הנוגע לרכיב הדתי, אבל דומה בכל הנוגע לקשר שנוצר כאן בין גזע לגזענות. יתרה מזאת, כאן הדמיון בין שתי הזהויות אינו פרי המקרה, כי אם דוגמה מובהקת של סיבה ותוצאה.

המהות של הזהות הישראלית־יהודית מכילה בתוכה, מבראשית, את פוטנציאל ההידרדרות לגזענות, משום שהבסיס שלה נטוע באופן עמוק בשאלות של גזע. אם לנסח זאת בצורה חד משמעית, הזהות הישראלית־יהודית היא במהותה, ובאופן בלתי־נמנע, זהות גזעית. הזהות הישראלית־יהודית, שנוצרה בשלביה הראשונים, עוד בטרם קום המדינה, כתגובת נגד לאנטישמיות ולאחר מכן לשואה, נוסחה, בכוונת מכוון, על בסיס של גזע, כך שתוכל להעניק לכל יהודי ויהודייה, על הבסיס הבלעדי של עצם היותם יהודים, את הזהות הישראלית הלאומית. יתרה מכך, הזהות הישראלית־יהודית הזאת עוצבה, במודע ובמוצהר, כתמונת מראה: תחילה של הגזענות האנטישמית ולאחר מכן של הגזענות הנאצית, אותה גזענות ששמה לה כמטרה לחסום כל אפשרות של הכלת היהודי במסגרת זהות לאומית כלשהי. הנאצים, שהפכו את חסימת הזהות הלאומית בפני היהודים לשלב ראשון בדרך להשמדתם הפיזית, יצרו מציאות חדשה שבה עיצובה של זהות יהודית הפך לשאלה של חיים ומוות, פשוטו כמשמעו. זהות יהודית זו היתה חייבת להיות הפוכה וזהה בו־בזמן לזהות של היהודי שיצרו הנאצים: הפוכה, משום שהיא פתחה את אותה הדלת שהנאצים סגרו; וזהה, משום שהיא נשענה על אותו בסיס בדיוק — הגזע.

מבחינה מושגית, התפיסה הגזענית נשענת על יצירת חפיפה מוחלטת בין זהות כמאפיין מהותי של האדם או הקבוצה, לבין מה שמכונה בשם נוסחת הזהות: "א=א". הניסוח "יהודי הוא יהודי" הפך לזהה לחלוטין לנוסחת הזהות "א=א", כאשר במקום "א" ניצבת המילה "יהודי". מנקודת המבט הגזענית המילה האחת, "יהודי", מסמלת את המהות היהודית כולה. יתרה מזאת, גם אין צורך ביותר ממילה אחת, שכן המילה "יהודי" שקופה לחלוטין ואבסולוטית בו בזמן: היא מצליחה להעביר את מכלול מהותו של האדם שהיא מתארת. בהתעלמותה מכל הבדל שהוא בין מיליוני יהודים, מצליחה הנוסחה הגזענית לצמצם אותם לדבר־מה שהוא לא רק לא אנושי, אלא אפילו פחוּת מאובייקט: כל היהודים הפכו ל"יהודי", מרכיב מופשט בתוך משוואה מתמטית, שכל חלק שבה זהה לחלוטין לחלק אחר. זה האופן שבו הזיהוי הגזעני פועל: להבדלים אכן אין כל משמעות, וחוסר המשמעות הזה כל כך קיצוני, עד שהם נעלמים לחלוטין. כל מה שנותר הוא החפיפה המוחלטת, או הזהות המוחלטת בין הזהות המשקפת מהות: "יהודי הוא יהודי" מצד אחד, לבין נוסחת הזהות: "יהודי=יהודי" מצד אחר. בקצרה: כל היהודים שווים זה לזה מבחינת מהותם. המשמעות בפועל של התפיסה הזאת היתה השמדה.

הציונות, כאמור, לא היתה יכולה שלא לאמץ בדיוק את אותה החפיפה בין שתי הגדרות הזהות, כדי להציל את אותה אוכלוסייה שסומנה באופן זה כיעד לרצח. אבל ההצדקה המוסרית של החפיפה הזאת לא סותרת את העובדה שהבעייתיות, כלומר הסכנה שתפיסת הגזע תידרדר לגזענות, נותרה על כנה. סכנה זו היתה קיימת תמיד וכך גם תישאר, ולא רק בגלל עצם העובדה שזהות המבוססת על גזע מכילה, תמיד ומראש, את הרעל הזה. הסכנה שבהגדרת הזהות על בסיס יצירת חפיפה בין זהות מהותית לנוסחת הזהות מקורה בהנחה כפולה: מצד אחד כל מי שבפנים — שייך לחלוטין, ומצד אחר כל מי שלא בפנים — לחלוטין אינו שייך. הגדרת הזהות הישראלית־יהודית לא רק הופכת את כל היהודים למאסה אחת זהה לחלוטין; היא גם הופכת את כל מי שאינו ישראלי־יהודי, כלומר כל מי שמוגדר או מוגדרת כישראלים־פלסטינים, למאסה אחת זהה לחלוטין.

גם כאן ניתן לראות בבירור את ההקבלה בין הזהות הישראלית־יהודית לבין זו הגרמנית, ולא רק בהקשר של ההידרדרות של שתי הזהויות אל הפשיזם, אלא גם בכל הנוגע למקורה של הידרדרות זו וסיבותיה. הסמן המובהק של עיצוב הזהות הלאומית הגרמנית היה יוהן גוטליב פיכטה, שהגדיר בספרו "מדע הידע" (1794) את זהותו של האדם על בסיס כפול: ה"אני" וה"לא־אני". פיכטה טען, למרבה הצער בצדק רב, שאנחנו מגדירים את עצמנו גם על בסיס מה שכל אחד ואחת מאיתנו תופסים בתור מה שהוא "אני", כלומר מה שמאפיין אותי באופן מהותי, אבל גם על בסיס מה שאנחנו תופסים בתור מה שהוא בפירוש "לא־אני", כלומר מה שזר לזהות שלי באופן מהותי. לתפיסה הזאת יש השלכות מרחיקות לכת בכל הנוגע למעמדם של כל אלה שהם "לא־אני", שכן כל מי שאינו נכנס לקטגוריה שאני שייך אליה הופך מהר מאוד לאיום קיומי על זהותי שלי. לפיכטה, שראה את תפקידו בהיסטוריה העולמית כזהה לזה של ישו, היתה השפעה אדירה על התפתחות הפילוסופיה הגרמנית והלאומיות הגרמנית כאחת, וההשוואה שעשה בין הפילוסופיה שלו עצמו לארבעת ספרי הבשורה הנוצריים לא נפלה על אוזניים ערלות, ולא רק במאה ה–19. הפילוסוף מרטין היידגר, בנאום כניסתו לתפקיד הרקטור של אוניברסיטת פרייבורג — תפקיד שקיבל לא רק בעת שהיה חבר המפלגה הנאצית, אלא בזמן שהפיהרר הנערץ עליו כבר היה בשלטון — התייחס בדבריו פעם אחר פעם לפיכטה. במקביל הוא שב וחזר למושגים כדוגמת משבר, אומה והנהגה, מושגים שפיכטה הדגיש בטקסט הלאומני שלו, "פנייה לאומה הגרמנית".

מכל האמור לעיל עולה שהידרדרותה של הזהות הגרמנית לתהום הנאצית לא היתה מקרה ולא היתה טעות. הזרעים היו שם מלכתחילה, וניתן לזהותם כבר בשלביה הראשוניים ביותר של הבניית הזהות הגרמנית. לנוכח הדמיון המהותי בין הזהות הגרמנית לזהות הישראלית־יהודית בשלבי בנייתן השונים, ניתן להסיק שאנו מידרדרים עתה במדרון שמוביל, ומאותן הסיבות, בדיוק לאותה תהום של גזענות ושל פשיזם. תהיה זו טעות לראות בהידרדרות הזאת כורח, קל וחומר הכרח בלתי נמנע. זהו מימוש של פוטנציאל אחד בלבד, מרכזי ככל שיהיה, של הזהות בהקשר הלאומי. אין זו גזירה משמים ואין זה צו אלוהי. זו בחירה, ויש לשנות אותה. כיצד לעשות זאת, זה כבר נושאו של מאמר נפרד.

מודעות פרסומת

פנים

זוגתי שתחייה, מדרבנת אותי לא אחת לתרום יותר מזמני הפנוי לטובת הציבור, ועדיף באופן בו יהיה להשקעת הזמן הזו אימפקט יותר גדול, "מכפיל כוח", יותר מנאמר חונכות של תלמידי תיכון על סף נשירה מהמערכת או הסעת ילדים פלסטינים חולים מבית החולים חזרה אל מעבר הגבול.

לאחרונה הצטרפו עוד מספר אנשים לדירבון הזה, כנראה אנשים שהדוניזם נראה להם משהו רע 🙂 אבל גם לי העניין מציק, ואני משקיע בזה מזמן לזמן מחשבה. אז הנה רעיון אחד שעלה לי לאחרונה בעניין זה, ואשמח לחוות דעתכם.

מאז שהוקמה גדר ההפרדה, למעט מאד ישראלים יש אינטראקציה כלשהי עם פלסטינים, במיוחד לא עם כאלה שאינם אזרחי ישראל. וכמובן שגם לפלסטינים שנותרו מהצד ההוא של החומה אין אינטראקציה עם ישראלים-יהודים. עם ישראלים-פלסטינים יש קצת, כי לאלו מתירים לבקר בשטחי A והם אכן מנצלים את זה לביקורי משפחות, קניות, סתם תיקוני רכב בזול וגם טיפולי שיניים ברמה גבוהה ומאד בזול.

כתוצאה מהנתק הזה, נוצרה דמוניזציה בלתי נמנעת כמעט של האחר שמעבר לחומה. אנשים בכל צד כבר לא רואים את ברי הפלוגתא שלהם מעבר לחומה כבני אדם אלא כאוייבים נטו. וזה רע. רע מאד.

אז מה הרעיון? להפיק סדרה של סרטונים קצרים המיועדים לקהל הישראלי, שבהם אנשים מהצד ההוא של הגדר ישבו מול המצלמה, על רקע נייטרלי, וידברו, בגובה הפנים, על חייהם. על מי שהם. כך שישראלים יראו מולם פנים של בני אדם, בני אדם כמוהם, שרב המשותף על המפריד בינינו לבינם.

מטרת סרטונים אינה לדבר על מנגנון הכיבוש ואיך הוא משפיע על חייהם, אם כי זה יטפטף פנימה. המטרה היא להראות אותם כאנשים, כמוני וכמוך. כך שכאשר הישראלים הולכים להצביע, או סתם לחוות דעה, הם יזכרו שיש שם אנשים, ממש כמוהם, לא דמויות חסרות פנים ומפחידות.

כמובן שיש להפיק סרטונים דומים המיועדים לקהל הפלסטיני, אבל כיוון שמי שמחליט על גורל שני העמים הוא רק מי שיש לו זכות הצבעה, ואלו בעלי אזרחות ישראלית בלבד, זה קהל היעד היותר משמעותי של מאמץ כזה.

מה אתם חושבים? מטרה ראויה להשקעת הזמן שלי? יכול להיות אפקטיבי? הצעות יתקבלו בברכה.

"מתגייסים להחזרת הבנים"

עוד בסיבוב הקודם, של המשא ומתן להחזרת גופות החללים מלבנון, הפריעו לי שני דברים. הראשון, הטשטוש הדמגוגי המכוון בין החזרת שבויים והחזרת גופות המסתתר מאחורי הססמה "החזירו את הבנים הביתה". הבנים כבר לא יחזור הביתה. גופותיהם אולי יחזרו ויטמנו בבית הקברות הצבאי. ובהתאם, המחיר שמדינה צריכה לשלם עבור האחד לא זהה למחיר שהיא צריכה לשלם על השני.

והדבר השני שהפריע לי אז, היה המחיר. המחיר הוא חיי אדם. כאשר מחזירים לוחמי אויב למעגל הלחימה, זו רק שאלה של זמן עד שהחזרת הגופות תעלה בעוד גופות.

המחיר שישראל משלמת על החזרת שבויים הוא אסטרונומי.  "אסור לנו לחזור על הטעות בעסקת שליט. באותה עסקה שוחררו 1,027 מחבלים, בהם רוצחים ומשלחיהם, כולל מממן חטיפת שלושת הנערים ב-2014 ויחיא סנוואר שמנהיג את חמאס ברצועת עזה ושמציב כיום דרישות נוקשות שלא מאפשרות להתקדם לעסקה כלשהי". אמר ליברמן. עוד הוסיף שר הביטחון: "חשוב לזכור כי 202 ממשוחררי עסקת שליט נעצרו מאז על ידי מערכת הביטחון על מעורבות בטרור, מתוכם 111 עדיין נמצאים בכלא הישראלי.  ושבעה ישראלים נרצחו במעורבות ישירה או עקיפה של משוחררי אותה עסקה". 

מה שמביא אותי לפרשה הנוכחית, המאבק להחזרת גופת הדר גולדין, (וגם אורון שאול על הדרך.) הפעם הסיסמאות הכוזבות הן: "מתגייסים להחזרת הבנים", "להחזיר את הדר לישראל".  מה היה למשפחת גולדין להגיד על דברי ליברמן? "שר הביטחון חלש ופחדן". מה עוד היה למשפחת גולדין להגיד? למנוע את הסכם הפיוס עם טורקיה בעניין המווי-מרמרה. למה בדיוק? כי ככה הם רוצים. הם עתרו בהצלחה בכדי למנוע מנשים חולות סרטן מעזה לקבל טיפול בבתי חולים בגדה או בישראל, עד שתוחזר גופת בנם. שיתפגרו. שצריך לא לאפשר למשפחות אסירי חמאס לבקר אותם. ש"עזה פורחת" עאלק בעוד בנם שבוי שם. מה הם רוצים? להרעיב ולחנוק כמעט שני מליון בני אדם עד שיתרצו ויחזירו את מה שהוא בעצם לא יותר מכמה עצמות שיתכן שהם של בנם, ויתכן גם שלא, שכן בנסיבות בהן נהרג, קשה באמת לדעת.

לא הספיק למשפחת גולדין שצה"ל הרג כ 160 אזרחים ברפיח והחריב את כמעט את כל העיר במסגרת "נוהל חניבעל" המתועב, בנסיון למנוע את לקיחת שיירי גופת בנם. הם רוצים עוד ערבים מתים, עוד הרבה ערבים מתים.

אורי משגב, גיליתי, כבר כתב על זה, ויותר טוב ממני. למי שלא משלם לעיתון הארץ על הגישה לאתר, משום מה (לא בא לכם לעזור לשריד האחרון של עיתונות ראויה בישראל לשרוד?) הנה כמה ציטוטים: "יש לדבר על משפחת גולדין. קשה לדמיין את כאבה, אסור לזלזל במצוקתה, אך ראוי להתווכח עם פועלה. מטעמים מובנים, מעטים מעזים להגיד את האמת: הקמפיין של משפחת גולדין משרת מטרה אידיאולוגית של הימין המתנחלי. כפי שהאובדן והאבל בעקבות חטיפת שלושת הנערים בגוש עציון נוצלו לקידום מטרה אידיאולוגית שלו. המטרה אז היתה להחזיר לאחור את גלגל עסקת שליט, לדחוק את חמאס לפינה, למוטט את ניצני האחדות בינו לבין פתח, להביא לחידוש ירי הרקטות ולהוליך את ישראל למלחמת ברירה בעזה. עכשיו המטרה היא למנוע כל אפשרות של נורמליזציה או הקלה ברצועה."

"בפועל דורשת משפחת גולדין להרעיב ולחנוק את מיליון וחצי תושבי עזה, עד שישכנעו את חמאס לרדת על הברכיים ולהשיב את גופת בנם. זה איננו תסריט ריאלי, אך נשק אפקטיבי דיו כדי להרתיע את בנימין נתניהו הפחדן וממשלתו העלובה מלדאוג לאינטרס האסטרטגי של מדינת ישראל, המנוגד לאינטרס האסטרטגי של הימין המתנחלי."

מה יש לנו פה בעצם? משפחה אולטרא-ימנית, פריבילגית לעילא, מוברגת היטב בשדרות החברה הישראלית, (היא דוקטור והוא פרופסור, וגם קצין בכיר במילואים), בתמיכה מסיבית של הימין המתנחלי, מקדמים את האג'נדה האולטרא-ימנית שלהם תוך ניצול בוטה וחסר בושה של החשש של אנשים, כולל פוליטיקאים, להתעמת עם הורים שכולים. ביתם אשר בכפר סבא, בשנים מאז צוק איתן, הפך לחדר המצב של הימין המתנחלי, משם הם פועלים בכדי להחריף את המצב בעזה עוד ועוד,  עד שתושג המטרה הסופית אליה הם חותרים – כיבוש מחודש של רצועת עזה והחזרה לאחור של ההתנתקות.

אז כן, צר על נפילת בנם. אבל מה שהם עושים בעקבות זה, לא מוצדק בעיני, מתועב  וגזעני.

 

בעד חוק הלאום

חוק הלאום הוא היציאה מהארון של מדינת ישראל בפרט ושל המפעל הציוני בכלל. ולכן, טוב שנחקק.

אזרחי ישראל הערבים צריכים היו מידה גדושה של הונאה עצמית בכדי להגיד לעצמם, עד כה, שמה שכעת נאמר במפורש בחוק הלאום הוא לא מצב העניינים בפועל, לא רק מ 1967, לא רק מ 1948 אלא מתחילת המפעל הציוני בפלסטינה-א"י כפי שנקראה אז.

למשל: "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה." האם העובדה שהוקמו 700 ישובים ליהודים מאז קום המדינה, ואפס לערבים (למעט ריכוז הבדואים בעיירות נחשלות) היא לא הצהרה עוד יותר רועמת מהמשפט בחוק הנ"ל? או העובדה ש 99.5% מקרקעות המדינה בשטחים הכבושים הוקצו ליהודים? או ש 85% מאדמות הערבים הופקעו מהם לטובת ישובים יהודיים טהורי גזע? או שהעיר כרמיאל קמה על אדמות שהופקעו לכאורה לטובת שטח אש צה"לי? אז עכשיו שזה נאמר במפורש, אפשר להתנגד לזה במפורש.

אני לא רואה איך הסעיף הזה בדיוק מכשיר וועדות קבלה על בסיס גזע, או שאולי זהו חוק אחר. אבל בפועל, אילו יישובים לא עירוניים בישראל הם לא טהורי גזע?
ההפרדה המרחבית הזו, כמו ההפרדה התרבותית המבוצעת דרך דיכוי  השפה והתרבות הערבית, הן אמצעים מוכרים של שלטון פשיסטי, ומיועדים לאפשר אפליה על רקע גיזעי של אוכלוסיה. אם אתה לא מכיר אף ערבי, קל לך הרבה יותר לחשוב שהוא "לא כמוך" ולכן אין בעיה להפלות אותו. מבחינה זו, הסכמי אוסלו שנתקעו בשלב הראשון שלהם, הם אסון, כי רוב הישראלים לא מכירים יותר פלסטינים, ולהיפך. אז עכשיו, שהערבים אזרחי ישראל התקדמו כלכלית וחברתית (שליש מהרופאים בבתי החולים למשל, 28% מהסטודנטים בטכניון) ויש רבים מהם שיכולים להרשות לעצמם לקנות דירה בשכונה יהודית, פתאום יש בעיה שצריך לפתור. היהודים עוד עלולים לגלות שלערבים אין קרניים ושהם לא מחזיקים סכין מאחורי הגב. אז וועדות קבלה זה עכשיו סבבה.

או עניין השפה הערבית: "עברית היא שפת המדינה. לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה; הסדרת השימוש בשפה הערבית במוסדות ממלכתיים או בפניהם תהיה בחוק.  אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו  של חוק-יסוד זה." הרי גם עד חוק זה השפה הערבית הייתה רשמית רק מהשפה ולחוץ (לא יכולתי להתאפק..). לימודי הערבית ליהודים היו אך ורק בכדי שלמודיעין יהיו מספיק אנשים שיוכלו להאזין בערבית. השילוט בערבית חלקי ושגוי ברובו ורק במספר מאד מצומצם של מקומות בהם ניתן שירות לציבור אפשר לקבל שירות זה בערבית. כותרות משנה בערבית בשידורי הטלויזיה? הצחקתם. אז החוק לא משנה כלום.

או "ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל". סעיף מעניין. מהי "ארץ ישראל" ומה גבולותיה? לא ברור. גם לא מוזכר עם אחר שזו מולדתו ההיסטורית. הסעיף הזה מתאר בסך הכל את הראיה המשיחית של המפעל הציוני, שמקים מדינה לאנשים ללא ארץ, בארץ ללא אנשים. ההתעלמות מקיומו של עם אחר שזו גם מולדתו היא לא חדשה ולא נחלת הליכוד והבית היהודי בלבד.

נכון שבחוק זה לא נאמר במפורש שאין עוד עם שמולדתו כאן – רק העם היהודי מוזכר בו, ומבחינה זו, אין בו שום דבר "מזיק". גם לא נאמר שמדינת ישראל קמה בכל "ארץ ישראל" אלא רק "בה", כלומר בתוכה, ולכן אפשר להתמם ולהגיש שהסעיף הזה לא סיפוחיסטי, ולא אומר בעצם כלום. מבחינה זו, חלק זה, כמו החלקים על השם, הדגל וההמנון הם מילים ריקות. אם יהיה צורך ורצון לשנות את ההמנון או את הדגל, ישנו אותו בחקיקה, וזהו.

אני מניח שבהמשך יהיה לי עוד מה להגיד בנושא…

רה-מתאזרחים

במונדיאלים הקודמים היה די בולט שאחוז לא מבוטל מהשחקנים בנבחרות האירופיות הם מתאזרחים, כמובן שמארצות יותר "דרומיות" או דור ראשון של מהגרים בארצות אירופה. זה די הגיוני – בכל זאת, למהגרים מארצות עניות, עם נחיתות בהון סימבולי והשכלתי, ספורט הוא מסלול פתוח למוביליות חברתית וכלכלית.

במונדיאל הזה שמתי לב לראשונה לתופעה הפוכה – אחוז לא מבוטל של השחקנים בנבחרות מהמדינות הדרומיות, מרוקו למשל, הם אזרחי מדינות אירופה. חלקם אפילו נולדו באירופה. הם משחקים באירופה, למדו לשחק באירופה וחלקם אפילו משחקים באחת הקבוצות בהן משתכרים משכורות עתק. אבל במונדיאל, הם לא משחקים בנבחרת הארץ בה הם גרים, לא בארץ בה הם משחקים, לא בארץ בה הם אזרחים אלא בארץ "מוצאם". מעין חוק השבות לכדורגלנים. בנבחרת מרוקו למשל יש שישה מתוך אחד עשר כאלה, ביניהם מוצאים שחקן בן לאמא הולנדית ואבא מרוקני, שהוא אזרח גרמניה, ומשחק בכלל באנגליה.

בסטיה קלה הצידה, (תיכף חוזרים) יותר ויותר ברור לי שההבדל בין מישהו שהוא לא אזרח למישהו שהוא כן אזרח משמעותי כיום בהרבה מההבדל בין אשה לגבר, בין שחור ללבן, בין עני לעשיר. למי שהוא לא אזרח אין למעשה גם זכויות אדם. סייג חשוב: כשאני אומר אזרח, כוונתי אזרח של מדינה בה מכבדים את זכויות האדם של כל אזרחיה. כן, המונח שבישראל נחשב משוקץ: "מדינת כל אזרחיה".

יש את כל המדינות האלה, שרובן נמצאות מדרום לים התיכון, שתושביהן מעדיפים להיות חסרי אזרחות מאשר להשאר אזרחים שלהן, מעדיפים לסכן את חיי עצמם ומשפחתם בסירות רעועות רק כדי להיות חסרי אזרחות בצידו השני של הים. כי במדינות האלה, אין משמעות לזכויות האדם שלהם. לפעמים בגלל משטר, לפעמים בגלל הכלכלה, אבל בעצם שני הדברים האלה חד הם.

(חוזרים) אז למה אחרי שהוריהם טרחו וזרקו מאחור את אזרחות המדינה בה נולדו בכדי שהם או צאצאיהם יוכלו ליהנות מזכויות במדינה בה יש לאזרחים זכויות אדם, מוכנים אותם מתאזרחים לעשות את הדרך חזרה ולשחק בנבחרת הלאומית של המדינה שבה יתכן שלא היו קודם?

אז מסתבר שלאזרחות של מדינת shithole כמו שטראמפ מכנה זאת (בצדק לשם שינוי) יש בכל זאת ערך. ערך כלכלי. שחקן כדורגל שלא הצליח להתקבל לנבחרת המדינה בה הוא אזרח יכול להתקבל לנבחרת המדינה בה הוא הופך אזרח לשעה (רה-מתאזרח?), ואם יפגין יכולות לפני הקהל האדיר הצופה במשחקים, יעלה את ערכו הכלכלי ויוכל להתקדם בעולם, לעבור לקבוצה יותר בכירה (באירופה כמובן), בליגה יותר יוקרתית, וכמובן בשכר הרבה יותר גדול. קפיטליזם פשוט.

בישראל זה יותר פשוט. לקראת כל אולימפיאדה, ישראל נהנית מתגבור של אנשים אתלטיים שלא היו מספיק טובים להתקבל לנבחרת ארצם, אבל חוק השבות מאפשר להם להתקבל לנבחרת אחת המדינות הפחות אתלטיות מבין מדינות "הצפון". בניגוד לרה-מתאזרחים, אלו אנשים שהוריהם לא מישראל, שלא חשבו על ישראל דקה וחצי דקה עד לנקודה זו, שלא נולדו בישראל והיגרו, שאפילו לא בהכרח חולקים את דתם עם דת המדינה היהודית. אז לישראלים התופעה מוכרת משכבר. אבל במדינות אחרות, רק במונדיאל הזה שמתי לב שזה קורה, וקורה לא מעט. (יתכן שזה לא חדש, אבל כדורגל אני רואה בערך אחת לארבע שנים, וגם זה לא ברור לי למה).

בישראל זה טוב לשני הצדדים. לישראל אמנם לא יצאו מזה מדליות אבל לפחות יהיו קצת יותר ספורטאים בין העסקנים הצועדים שם במצעד הפתיחה של המשלחות. אבל במדינות הדרום, שיותר מחצי הסגל שלהם תפוס על ידי שחקנים מארצות הצפון, זה לא כל כך הוגן כלפי השחקנים שעוד לא השכילו לעזוב את ארצם ולהגר צפונה. הם מפסידים הזדמנות להיחשף בפני העיניים שכן משמעותיות לעתידם הכלכלי, העיניים של אזרחי מדינות הצפון.

סוג חדש של קולוניאליזם?

שנאת המקפים

חמש מאות ימים לכהונת דונאלד טראמפ, ואני עדיין מחפש הסברים.

יש את התיזה (שקראתי אצל טוני מוריסון)  שהיו אלו הלבנים החרדים מאובדן צביונה הלבן של ארצם. נשיא אחד, שחור למחצה, (וחלקו השחור אפילו לא מצאצאי העבדים…) היה מוקדם מדי מבחינת הציבור הרחב בכמה עשרות (או מאות) שנים. אבל לא מעט לא-לבנים הצביעו לפגע הרע הזה, שהכתום שלו יותר לבן מלבן, שדרש לראות את תעודת הלידה של אובמה. 

יש את התיזה המייחסת את זה למיזוגניות. להרבה אמריקאים אישה-נשיאה, ועוד אחרי נשיא שחור, זה כבר הרבה יותר מדי, מהר מדי. אז אפילו הפגע-רע הזה כבר עדיף. גבר, לבן, "מצליח" כלכלית. אבל לא מעט נשים הצביעו לתופס בערוות הזה, ובכך חשפו את ערוותן.

את שני האנומליות מעלה אפשר לייחס אולי לתודעה כוזבת, לשאיפה להזדהות עם זה החזק, ההגמוני. האתוס הקפיטליסטי האמריקאי הרי גורם לך לייחס את מצבך הרע לא לנסיבות כאלו ואחרות, אלא להיעדר מאמץ "אמיתי" שלך, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, עאלק.

אבל התפלגות ההצבעה לא על פי מדינות אלא על פי מחוזות, מראה שבכל המחוזות הלא עירוניים, ניצח הדונלד, (גם אם לא בהפרש גדול) גורמת לי לחשוב שהיו אלו המקפים. ליתר דיוק השנאה אליהם, שהעלתה לשלטון את הנבל הכתום.

כשהוא רץ עם הססמה "להפוך את אמריקה לגדולה, שוב", מה שאנשים שומעים מזה ש"די כבר עם המקפים האלה". כל האפרו-אמריקאים, ונייטיב-אמריקאים, ולטינו-אמריקאים שרוצים גם הם פרוסה מהעוגה. מי שאין לו מקפים, הלבנים, האמריקאים בלי מקפים, הם הדבר האמיתי, ולהפוך את אמריקה לגדולה זה להפוך את אמריקה לשלהם, רק שלהם, שוב.

גם המקפים שהתחילו להפציע אצל האמריקאים הלבנים שלא הגיעו עם המייפלאואר, גלי ההגירה המאוחרים יותר, שבשנים האחרונות החלו להתחבר מחדש אל מורשתם התרבותית, מעצבנים אותם. אנשים שהסבא של הסבא שלהם הגיע מאירלנד, פתאום מכנים את עצמם אירים-אמריקאים. די כבר עם המקפים האלה – או שאתם אמריקאים נטו, או שתעופו מפה. מקפים שקולים לניואנסים, וניואנסים זה לחלשים. (מלניה לא מגדירה עצמה סלובנית-אמריקאית…)

סוג אחר של מקפים, שעוד פחות אהודים על מצביעי טראמפ, הם של נשים, כמו של הילארי רודהם-קלינטון. כל הנשים האלה ששומרות את שם נעוריהם (בעצם שם הנעורים של אביהם), ורק מצרפות את שם בעלן אחרי המקף, במקום להשתלב בלי חריקות בהגמוניה הגברית (כמו מלניה וקודמותיה), מערערות סדרי עולם. להחזיר את אמריקה לגדולתה זה להחזיר את אמריקה לתקופה בה הנשים ידעו את מקומן. וגם השחורים, והלטינוס הסתפקו בעבודה עונתית בקטיף ולא דרשו להיות אזרחים, והמהגרים השתדלו למחוק כמה שיותר את זיכרון ארצות מוצאם ולהיבלע בלי להשאיר עקבות בהמון האחיד בלובנו.

הכי גרועים הם המקפים שבאים לפני המילה סקסואל: בי-, טרנס-, א-, או המקפים אחרי המילה gender. כל אלו לא אמריקאים בעליל. להחזיר את אמריקה לגדולתה משמע לגלגל את הזמן אחורה לתקופה בה הארון היה משכנן הראוי של כל המקפים האלה. אמריקה גדולה היא אמריקה נטולת מקפים.

מיזורי

בסינט לואיס, מיזורי, ארה"ב, יצא לי לבקר יותר מפעם אחת, ואף לא פעם אחת מבחירה. זו הייתה תקופה בה הייתה עדיין קיימת חברת תעופה בשם TWA, שהציעה טיסה ישירה לניו יורק, עם חיבור נוח לטיסת המשך אל החוף המערבי, לשם טסתי בענייני עבודה. אלא שמטוסי החברה היו מדגם מאד מיושן של 747, ואלא אם הטיסה נהנתה מרוח גבית כל הדרך, הם היו עוצרים עצירה "בלתי מתוכננת" באירלנד או איסלנד, לתדלוק. העצירה הזו גרמה תמיד להחמצת טיסת ההמשך, ולכן בדרך כלל הועברו הנוסעים לטיסת המשך אל סיינט לואיס, ומשם, אחרי המתנה של כשבע-שמונה שעות, לפעמים בקור של 30- מעלות, המשיכה טיסה ליעד הסופי, אליו היית מגיע באיחור קליל של כ 12 שעות.

למה המשכתי לטוס איתם יותר מפעם אחת? כי הם נתנו 3 מיילים על כל מייל שטסת בפועל. האם יצא לי לנצל מיילים אלה? אני לא זוכר, אבל חושד שלא. מאז כבר נגמלתי משיקולי "מיילים" וזה כבר לא שיקול בבחירת חברת תעופה. אז בכל אופן, היו לי לא מעט שעות לחקור את סינט-לואיס בשעות ההמתנה ההן, למשל הקשת הענקית של "השער למערב".

אבל ב"אטרקציה" העיקרית של העיר, לפחות מבחינת נשות מדינת מיזורי, לא יצא לי לבקר. אולי כי למדתי על קיומה רק השבוע, בסרט תיעודי. האטרקציה הזו היא מרפאה, המקום היחידי בכל מדינת מיזורי גדולת המימדים בה מבצעים הפלות.

מסתבר שמדינת מיזורי, שאינה אפילו בדרום הנחשל של ארה"ב אלא רק במרכז המאד דתי-מסורתי שלה, משתדלת להקשות על הנשים המתגוררות בה לבצע הפלה, למרות פסק הדין הפדרלי התקדימי מ 1973 (Roe vs. Wade) שקובע חד משמעית שלנשים הזכות לבצע הפלה כל זמן שהעובר לא יכול לשרוד מחוץ לרחם.  חייבים שתהיה בכל מדינה מרפאה להפלות? אז מאפשרים רק אחת. ואליה נשים צריכות להגיע לפעמים ממרחק של שש שעות נהיגה.  ולא פעם אחת, שלוש. פעם ראשונה לפגישה עם רופא שבה "יוסברו לה האופציות", פעם שניה לבצע את ההפלה, אחרי תקופת המתנה של שלושה ימים שבמהלכם מוסרים את שמה לארגונים שמנסים להניא אותה מלבצע את ההפלה, ופעם שלישית לביקורת.  יש עוד מכשולים רבים ומגוונים. קטינות למשל צריכות את הסכמת שני ההורים, ובמקרים לא מעטים האב לא ידוע או מקומו לא ידוע מה שמהווה מחסום לא עביר להפלה. אבל עצם הצורך להגיע ממרחק גדול למרפאה שלוש פעמים (הביקור המקדים ותקופת ההמתנה הם חידוש של הזמן האחרון) מהווה מחסום לא עביר ללא מעט נשים צעירות שלא רוצות שמשפחתן תדע, שאינן במערכת יחסים, שצריכות לעשות את כל הדרך לבד, ולבסוף לעבור מהחניה אל המרפאה דרך שכבה עבה של נוצרים אדוקים המגדפים אותן ומאיימים עלין במארת נצח. הנשים, אלו הבאות להפלה, מאד דתיות גם הן, אבל אין להן ברירה, לדעתן.

רוב הטיעונים נגד ההפלה הם דתיים נוצריים. אותם נוצרים מתנגדים אפילו לאמצעי מניעה או לקיום יחסי  מין מחוץ לנישואין. אמריקה שבין החופים היא המקום אליו התנקזו הרבה כתות נוצריות פנאטיות שחלקן גורשו מאירופה או נאלצו לברוח. מה שמדהים, שהם היו מוכנים להצביע לנוכל-נואף כמו טראמפ, אבל זה עוד אחד מהדברים שלעולם לא אבין.

מה שעוד לא אצליח להבין זה את הגישה האמריקאית (שמחלחלת גם הנה) שאין לעזור לאדם שלא עשה כל מה שאפשר לעשות בכדי לעזור לעצמו. אם אדם נפגע מהוריקן, או כוח עליון כלשהו, אז בסדר, אפשר מוסרית לעזור לו. לא שזה תמיד קורה, למשל ההתמהמהות לעזרה לניצולי הוריקן קתרינה קשורה להיותם אוכלוסיה מוחלשת מלכתחילה.

כך גם ההתייחסות לנשים העניות המבקשות לבצע הפלה כי הן כבר אמהות חד-הוריות לשניים, מרוויחות 3 דולרים לשעה ואין להן יכולת לגדל עוד אחד. לנשים מבוססות אין בעיה לבצע הפלה באופן פרטי. אבל הנשים העניות? "למה הם לא השתמשו באמצעי מניעה"? (רובן אכן לא השתמשו, אולי בגלל שאסור להסביר בבתי ספר במיזורי על אמצעי מניעה, אולי בגלל שהתקן תוך רחמי יקר מדי לרובן ואין להן ביטוח רפואי שיממן אותו.). "ולמה הן נכנסו להריון כאשר הן לא בקשר זוגי יציב"? ו"איפה האבא בכל התמונה". שאלות רבות ושונות שקל לשאול ממקום לבן-שבע-צדקני אבל שקשה לנשים שנסיבות חייהן הביאו אותן לגדל שני ילדים לבדן ממשכורת של מלצרית בדיינר, לענות עליהן.

מבחינת מתנגדי ההפלות, ביקום מקביל הנשים האלה היו יכולות תיאורטית "לאסוף" את עצמן, (זה המיתוס האמריקאי, של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות), לעבוד מאד קשה, לרכוש השכלה גם בלי תמיכה הורית, להתחיל לעבוד, ליצור קשר זוגי יציב ורק אז, להיכנס להריון וכמובן לא להפיל. אבל אם אבא שלך אנס אותך והכניס אותך להריון בגיל 13 (והיו דוגמאות לזה בסרט ממנו למדתי את כל זה), זו בעיה שלך. היית יכולה איכשהו, למנוע את זה. (למשל להיוולד במקום אחר ובזמן אחר, או לא להיוולד כלל?). אצלם, אצל הנוצרים הצדקנים האלה, דברים כאלה לא קורים…נניח.

מה שמחזיר אותי הנה. לעזה. גם ביקום מקביל היו יכולים תושבי עזה, המקום הכי צפוף בעולם ואחד העניים ביותר בו, "לאסוף" את עצמם, ועם סיוע שקיבלו ממדינות הנפט, להפוך את עזה לסינגפור במזרח התיכון. וכיוון שביקום הזה הם לא עשו את זה, מצוקתם היא לא הבעיה שלנו, וזה בסדר לסגור אותם הרמטית מכל הצדדים, יבשתי-ימי-אווירי (כן, אני יודע, יש להם גבול עם מצרים, ואם הם לא השכילו לגרום למצרים לפתוח אותו, פאק שלהם), ולזרוק את המפתח.

עזה לא הפכה לסינגפור. אין לשלטון שם אפילו יכולת בסיסית לספק מי שתיה וחשמל לתושבים. מי אשם בזה? הם כמובן. כי תיאורטית הם היו יכולים אותי להתארגן יותר טוב, להסתפק בפיסת האדמה הצרה בה הם צופפו, להסתדר בלי יכולת לסחור עם שאר העולם, בלי יכולת לייצא כוח אדם (גם לישראל) שיוכל להרוויח שכר יותר גבוה מזה שהמשק העזתי יכול להציע בשלב זה ולשלוח כסף בחזרה (כך מתקיימים הפיליפינים למשל) שיאפשר להרים בהדרגה את המשק העזתי.

אם למשל הם היו מוותרים על חלומות השיבה שלהם, או על מדינה משלהם ביחד עם הגדה, ובמקום לחפור מנהרות תקיפה היו בונים מתקני התפלה, (מונעים באנרגיה סולרית), והיו מקימים מרכזי פיתוח במיקור חוץ לתעשיית התכנה העולמית, ועוד עצות כהנה וכהנה שאפשר להציע להם, אז ביקום מקביל היינו יכולים להתייחס אליהם כשווים, או להתעלם מהם, אבל זה היה פותר לנו את הבעיה.

אבל הם עניים, והביוב זורם שם ברחובות, והם פוצצו את צינורות הגז שמעבירים אליהם אנרגיה, וגרמו לסגירת אזור התעשיה בארז בפיגועים, ושבעים האחוזים מהתושבים שם שהם פליטים מפה, גם אחרי שבעים שנה, (לנו מותר אחרי 2000 שנה, לא?) עדיין רוצים לצאת מה shithole  ההוא ולחזור ליפו, אשקלון ורמלה. זה הם אשמים, כבר אמרנו?

אולי הם אכן אשמים, כמו אותן נשים עניות ממיזורי שבגלל נסיבות חייהן לא השכילו להכנס להריון רק אחרי שכבר יש להן מספיק כסף ובעל. אבל כמו שאפילו בארה"ב הליברטריאנית יש פסיקה פדרלית שחייבים לאפשר להן הפלה, למרות ש"זו אשמתן", כך גם אצלנו, עזה היא בעיה שמונחת תרתי משמע, לפתחנו. ולהגיד שהם היו יכולים להתנהל אחרת לא יגרום לבעיה להיעלם. לנו יש את הכוח לעזור להם לפתור את הבעיה, נדרשת רק את ההכרה ש"זה עלינו".

הם התפנו מעיסוקיהם

השנה היא 1942. שכן של אבי והוריו, אדריכל אם אני לא טועה, ראה שאוספים את שכניו היהודים, והיה  ברור לו למה. הוא גם ידע שהוא היחידי בבניין שיש ברשותו מכונית. לכן לא פנה לעיסוקיו אלא נכנס למכוניתו ונסע לעיר סמוכה שם ידע שנמצא מפעל הזכוכית בו עבד סבי. הוא ביקש לדבר עם המנהל, וסיפר לו מה שקרה.

מנהל המפעל גם הוא לא פנה לעיסוקיו, להיפך. הוא ניגש לכספת המפעל, הוציא ממנה את כל הכסף המזומן, נכנס למכוניתו ונסע לבירת סלובקיה, מהלך שלוש שעות משם. שם קנה בכסף רב אישור שסבי "חיוני לכלכלה הסלובקית" (הוא לא ממש היה…). עם אישור זה דהר חזרה והגיע לתחנת הרכבת דקות לפני שזו יצאה לכוון אושוויץ.

מנהל מבשלה בעיר אחרת בשם Tvarushek שמנהל המפעל הכיר, התפנה מעיסוקיו וסידר למשפחת אבי מקום מסתור בכפר נידח. הוא גם קיבל את "משכורת" סבי שהמשיכה להגיע מהמעביד שלו, וקנה בזה מזון עבורם בשוק השחור.

וכמובן המשפחה שבפועל הסתירה אותם והוכרו כחסידי אומות עולם. הם ממש סיכנו את חייהם.

והאלמנה שהסתירה אותם בעלייית גגה  בחודשי המלחמה האחרונים אחרי שמישהו הלשין.

והיו עוד.

ואיפה הייתי אני, כשממשלת הזדון והרוע שבכאן באה לאסוף ולגרש את העבדים שהצליחו לברוח מאפריקה? בפייסבוק? איך אני הולך להסתכל על עצמי בראי?

אם יש טעם בקיום יום השואה, זה הטעם. כדי לזכור את זה.

לא כדי לחדש את היתרה בכרטיס אשראי הקורבנוּת של מדינת ישראל באופן שיאפשר לעם היושב בציון לקרבן אחרים, הרבה אחרים, במצפון שקט. לא כדי שחיילים יוכלו לצלוף באנשים חסרי נשק, ממרחק בטוח, קצת ב"זכות". כי שנה קודם, תיכנתו אותם – לקחו אותם לאושוויץ לטיול אינדוקטרינציה. נכון, השואה הייתה יותר "שואתית". אז מה?

נשר אנליטיקס

צמוד לכניסה של סניף "רמי לוי" בנשר יש דוכן הימורים מהסוג הממלכתי. זה שלוקח כסף מאנשים שאין להם ובונה עם הכסף הזה מרכז ספורט ברמת אביב (למשל). וכמובן מממן משכורות עתק למקורבים כמו העלוב במיל עוזי דיין. ביום שישי ישבו שם סביב שולחן שישה גברים, בגילאי 50-65 להערכתי, כולם חובשי כיפות (סרוגות, בגוונים שונים של כחול) ודיברו אחד עם השני, בקול רם. בכל זאת זו סביבה מאד רועשת, עשרות עגלות עמוסות מתמרנות מסביב בכניסה לסופרמרקט גדול, יום שישי, אחד עשרה בבוקר, בהמולת קניות שכבר מוגברת לקראת חג הפסח.

אבל הגברים האלו לא באו לקנות אוכל. הם באו לקנות תקווה. בידם האחת הם אחזו (לא מוכן להשבע שכולם, אבל רובם) את טופס ההימורים שכבר מילאו ועוד לא מסרו, או זה שהמכונה מילאה עבורם. אני לא בטוח איך זה עובד, אבל הם כנראה עדיין לא ידעו אם הם זכו או לא (אני ידעתי – הם לא..). הם החזיקו את הטופס ביד האחת, סיגריה בשניה, אוחזים עוד קצת בתקווה שמשהו ישתנה בחיים שלהם. שלשם שינוי, המזל יהיה לצידם.

יש לא מעט דברים שהייתי יכול לנחש לגבי הגברים האלה. כמו למשל מצבם הסוציו-אקונומי, ההשכלה לה (לא) זכו, הנטיה הפוליטית שלהם, הארץ ממנה הוריהם היגרו לישראל, איך יראה סל המוצרים שלהם בסופר (אם הם ולא נשותיהם היו עושים את זה) ודעותיהם בעוד מגוון לא קטן של נושאים. הייתי יכול להרהר גם על המתאם בין האמונה שלהם באלוהים והאמונה שלהם במפעל הפיס. וכל זה אפילו בלי להקשיב לשיחתם או למבטא שלהם. אבל אם הייתי אומר פה משהו מכל הדברים שהייתי יכול לנחש, הייתי חוטף על הראש. עצם ההצהרה בפיסקה זו, שאפשר לנחש, כבר יכולה להחשד באי תקינות פוליטית.

אבל לתוכניות הלמידה הממוחשבת, ה"למידה העמוקה", אין שום בעיה לעשות את זה. איש לא יכול להאשים תוכנה באי תקינות פוליטית, גם כאשר תוכנות אלו משמשות להטיית מערכות בחירות, באנגליה, בארה"ב ובסבירות די גבוהה גם אצלנו. איש אינו מזין תוכנות אלה במערכות של חוקים שהובנו חברתית. התוכנות האלו מגלות בעצמן את ההבניות החברתיות של האנשים שאת הדטה שלהם היא מנתחת. כולל הבניות שהאנשים עצמם לא מודעים לקיומן, גם לא מדענים מתחום הסוציולוגיה או הפרסום. הן מייצרות קטגוריות של מיון אנשים שההגיון מאחוריהן לא בהכרח ברור או ניתן להסבר בשפה של בני אדם, אבל הן תקפות סטטיסטית. אם לדוגמה הייתי אני מייצר נוסחה המראה מתאם בין מספר שגיאות הכתיב בפוסטים בפייסבוק של אדם לנטייתו לגרש מבקשי מקלט, אפשר היה לטעון שזו אך דיעה קדומה שלי. כשתוכנה עושה את זה, על בסיס מאות אלפי ואולי מיליוני פוסטים בנושא, אי אפשר לטעון טענות כאלה.

את החצי השני של המשוואה הנדרש להטיית דעת הקהל בכלל ותוצאות בחירות בפרט, ייצור המסרים עבור קהלים ספציפיים, (זה שהחצי הראשון במשוואה איתר ומיין,) אני לא בטוח שאפשר עדיין לייצר באופן ממוחשב. ההנדסה החברתית הסמוייה והגלויה באמצעות מסרים וחדשות, מפוברקות או ממויינות בקפידה, היא כנראה בעתיד הקרוב עדיין מקור פרנסה לבני אדם. היא יכולה להיעזר בכלים ממוחשבים, למשל לבדיקת יעילות המסרים הנשלחים ובכך לאפשר חידוד המסרים על פי המשוב המתקבל. אבל כלי הנדסה חברתית כמו ישראל היום, אתר וואלה וערוץ 20 עדיין צריך לאייש בבני אדם. אבל כיוון שהמסרים לשלושתם מגיעים כולם מאותו המקום, מ"קירבת" ראש הממשלה, לא צריך לזה המון אנשים.

זוקיני לא היה להם שם, בסניף רמי לוי בנשר, שורש החזרת שמצאתי שם היה מכוער וקשה לקילוף, והתורים בקופות היו זוועה, אבל לפחות יצאתי עם תובנות. גם זה משהו.

מעבדות לחירות

ארבעה דברים שקראתי השבוע התחברו כולם לדבר אחד: עבדות. וזה עוד לפני שהגעתי לקרוא את "עבדים היינו לפרעה במצרים".

הראשון, Beloved (תורגם לעברית כ"חמדת" אבל קראתי אותו באנגלית), של טוני מוריסון היה אחד משני הספרים (באורך מלא, ובאנגלית, (שגם עובדו לסרטים, אבל אני שמח שעמדתי בפיתוי ולא צפיתי בהם כתחליף לקריאה), (לגיטימי קינון של סוגריים בכתיבה בבלוג?)) שקראתי בשבוע אחד במסגרת "חובותי" האקדמיות בשני קורסים (אליהם אני לא רשום) באוניברסיטת חיפה. נושא העבדות, של השחורים בדרום ארצות הברית, מרכזי לספר. שם גם למדתי על ה fugitive act  מ 1850, שחייב אזרחים ושוטרים בצפון ארה"ב, שם לא הייתה עבדות, להסגיר כל אדם שחור לכל אדם לבן מהדרום שטען שהנ"ל הוא עבד שנמלט ממנו. לא הייתה לשחור דנן (שיכול היה להיות אדם חפשי ולא עבד נמלט) שום זכות לשימוע או לטיעון כנגד, והקנס על אי-שיתוף פעולה בהסגרה היה כ 30,000$ (במונחים של היום).

השני הוא ריאיון עם ד"ר אלגנש פיסהה במוסף הארץ (קטעים נבחרים מצוטטים בסוף הרשומה למי שלא מוכן לשלם על העיתון היחידי בארץ הראוי לקריאה). הראיון מתמקד במה שעבר על העבדים שנמלטו ממשטר העבדות באריתריאה, של הרודן איסיאס אפוורקי. עבדים שנמכרו לסוחרי איברים אם לא שולם לבדואים בסיני כופר נפש בעבורם. ואלו שכן שולם כופר בעבורם, והצליחו להגיע לישראל, הגיעו מבחינתם לאוטופיה. מה שלנו הולך ונראה כמו דיסטופיה, להם נראה כמו אוטופיה.  רק בשביל להזכיר לנו את זה, שווה לשלטון הימין להשאיר אותם פה. הם ממש לא "חמוצים". הם רק כהים.

הספר השני שקראתי השבוע הוא Never Let Me Go, רומן דיסטופי של Kazuo Ishiguro (גם הוא באנגלית, גם הוא באורך מלא, וגם אותו קראתי בתוך אותו שבוע אחד במסגרת קורס על "אוטופיה ודיסטופיה בתרבות הפופולרית"). גיבורי ספר זה, שרב המשותף בינם לבין גיבורי ספרה של טוני מוריסון, הם משובטים (לבנים, בריטיים) הגדלים בפנימיה בריטית לשמש כתורמי איברים. הם מתבגרים ואחרי 2-4 תרומות שכאלה, מתים. completed קוראים לזה בשפה המכובסת שם. הם עבדים לכל דבר ועניין, שגופם הוא רכוש בדיוק כמו זה של העבדים בדרום ארצות הברית, בדיוק כמו כל תושבי אריתראה שבין גילאי 17 ל 50 (50 הוא הרבה מעל תוחלת החיים שם).

כמו גיבורי Beloved, גם להם אין שמות משפחה. כמו גיבורי Beloved יש להם תקופה כביכול אידילית בה הם חיים תחילה ברווחה יחסית, באחוזה כפרית. בספרו של אישיגורו זו פנימיה "יוקרתית" בשם Hailsham, אצל טוני מוריסון זו האחוזה sweet home. עדיין עבדים, אבל עם בעלי עבדים "נאורים". אצל מוריסון הם נמלטים, אל הצפון בו אין עבדות (אבל יש חובת הסגרה). אצל אישיגורו הם לא נמלטים, ולא ברור בספר למה. אצל אפוורקי, הם נמלטים בהמוניהם, אבל ישראל השקיע מיליארדים בגדר כדי למנוע מהם לברוח, ואת אלו שכבר נמלטו, רוצה להשליך חזרה אל התופת.

אני תוהה אם היה גם פה קנס של 30K$ על הסתרת עבדים נמלטים, האם הייתי מוכן להסתכן בהסתרתם, או שהייתי מוצא תירוצים למה אני לא צריך לעשות את זה? כרגע אני מוכן, ואף הצעתי לכמה שאת בקשות המקלט שלהם כתבתי בעבורם בזמנו (כדי שיהיה לפקידי משרד הפנים ממה להתעלם) לבוא להסתתר אצלי.

הכתבה בעיתון המצוטטת מטה, לא באמת חידשה לי הרבה. שמעתי על הדברים מפי האנשים עצמם, וגם ראיתי את הצלקות. (פלסטיק מומס על הגב משאיר צלקות מכוערות מאד). גם ב Beloved,  הצלקות על גב הגיבורה Sethe, דמויות עץ, תוצאת ההצלפות בשוט שקיבלה אחרי שהתלוננה על אונס הן מרכיב משמעותי בסיפור. גם ב Never Let Me Go, למרות שהן לא מוזכרות במפורש, הזמן שנדרש להגלדת הצלקות בגופות ה"תורמים", אחרי כל "תרומה" הוא זה שקוצב את אורך חייהם.

הספר האחרון שקראתי (את זה בשבוע שעבר, אבל דיברנו עליו השבוע) הוא של סימון דה-בובואר, "לקראת מוסר של דו-משמעות", במסגרת של עוד קורס שאני לוקח בחיפה. בעמוד 47 של התרגום העברי היא אומרת: "כך למשל, העבדים שעדיין לא רכשו מודעות לעבדותם. בעלי המטעים הדרומיים לא לגמרי טעו כשהתייחסו אל השחורים, אשר הסכינו בצייתנות למרותם, כאל ילדים מגודלים". בניגוד לבן זוגה סארטר, דה-בובואר מוכנה לקבל שישנם לא מעט אנשים, שאין בידם לממש את "חירותם" באופן אותנטי, כמו כל פילוסוף צרפתי עשיר ולבן ממוצע בפריז, בחצי השני של המאה העשרים. למשל העבדים בדרום ארה"ב, או נשים במדינות איסלם קיצוני אותם היא משווה לילדים, הפטורים ממימוש "חירותם". אבל גם אליה יש לי השגות. האם העבדים אכן פשוט "לא רכשו מודעות" לעבדותם, או שחיו תחת משטר דיכוי קיצוני שנשען על קני רובים? ואולי ה"תורמים" של אישיגורו אכן מוכנים להיפרד מאיבריהם ולמות צעירים רק בגלל "העדר רכישת מודעות"?

העבדים האריתאים כן "רכשו מודעות". כמו הגיבורה ב beloved המעדיפה לשחוט את ארבעת ילדיה תחת שיהיו מוסגרים חזרה לעבדות, גם האנשים שהגיעו הנה מאריתראה וסודן עשו מאמצים לא נתפסים ממש כדי לברוח, ועברו יסורים והתעללות (גם מינית) לא נתפסים ממש בדרך הנה. והמדינה המנוולת בה אני חי, לא מוכנה להכיל את מתי המעט האלה שעשו את זה, את יציאת מצרים, מעבדות לחירות.

להקיא.

—————————————– קטע מהריאיון בהארץ —————————–

איך שמעת לראשונה על מה שמתרחש בסיני?

לפני כחמש שנים פנתה אלי משפחה אריתראית וסיפרה לי שבנה נחטף ומוחזק בסיני, והבדואים דורשים כופר גבוה עבור שחרורו. נסעתי מיד למצרים, כדי לראות מה קורה שם.

מדובר בפליטים אריתראים, בני ארצך, שניסו לחצות את הגבול לישראל.

זו בעצם שרשרת ארוכה, אנשים שרצו לברוח מאריתראה שילמו למבריחים הבדואים־סודנים. הבדואים הסודנים כמובן הבטיחו להם שיגיעו לישראל בביטחה, אבל למעשה פשוט מכרו אותם לבדואים במצרים. הם עברו חמש או שש ידיים במסע הזה מסודן, דרך הפריפריה של אל עריש, והלאה עד חמדיה, הנקודה שקרובה לגבול עם ישראל. שם רבים מהם נרצחו או נחטפו ועונו עבור כופר. קשרו אותם, הצמידו מגהצים לוהטים לגבם, טיפטפו עליהם פלסטיק רותח, התעללו בהם מינית בדרכים שאי אפשר אפילו לדמיין, ותוך כדי העינויים התקשרו למשפחות שלהם, השמיעו להם את הבכי והצרחות ודרשו מהן כסף. הסכומים הלכו ועלו ככל שהבדואים הבינו שיש זרם קבוע של פליטים. אם בהתחלה הכופר היה 1,000 דולר לראש, אחר כך כבר ביקשו פי 60.

למשפחות, מן הסתם, לא היו סכומי הכסף הללו.

נכון, ואז היו מוכרים אותם לסוחרי איברים. רבות מהגופות שמצאנו במדבר היו מושחתות כליל. אפילו לא תפרו אותן אחרי שלקחו מהן את האיברים הפנימיים או את הקרניות.

הראית לי תמונות שלא אשכח כנראה לעולם.

נשים שנאנסו במשך שבועות וחודשים, כל יום, כל היום. גם ילדים וילדות נאנסו. ביקשו מאחים לשכב עם אחיותיהם. הם התייחסו אליהם כמו אל בובות מין, כאילו הם מצלמים פורנו. רבים מהאריתראים שנמצאים כעת בישראל ומועמדים לגירוש הם ניצולים מהתופת הזאת בסיני. האנשים שרוצים לגרש אותם לא יודעים איזה גיהנום הם עברו כדי להגיע לכאן. קראתי הרבה ספרים ועדויות של אנשים שעונו במהלך ההיסטוריה. מעולם לא שמעתי על אכזריות כזו.

לא אישי

בעשרים שנותי במערכת החינוך הפורמלית, ובעשור כ"שומע חפשי" לא נתקלתי במורה אחד שעליו אני יכול להגיד ש"הערצתי". היו מעטים שהערכתי, היו רבים להם בזתי, אבל הרוב הותירו אותי אדישים.

כפי שאני מגלה בעקבות הסיפורים הנחשפים מתלמה ילין, בצלאל והמדרשה, כנראה שיש לי מזל שאני נעדר לגמרי כישרון אמנותי כלשהו. כך, "נגזר" עלי ללמוד מקצועות משמימים כמו חשמל, מחשבים, תקשורת ואלקטרוניקה, שבהם גם לומדים וגם מלמדים אנשים משמימים. כמוני.

מה שטוב בסוג הלימודים שלמדתי הוא ששום דבר שם אינו אישי. אתה מוסר את המבחן ומקבל ציון, מי שמדרג את המבחן לא יודע מי אתה ואמת המידה היא אובייקטיבית לגמרי. אם התכוננת למבחן ולמדת את החומר כמו שצריך, תצליח. אם לא, כנראה שלא. אבל זה לא אישי.

מעולם לא הייתי צריך להמצא בסיטואציות כאלה כמו בביקורת עבודות, בהן אתה עומד ליד העבודה שלך, זו אשר בה שפכת את כל כולך אל הבד, או אל החומר, או אל השיר שכתבת, והמורים שלך, אחד אחרי השני, מתחרים מי יתעלל בך וישפיל אותך בצורה יותר ניבזית. וזו לא העבודה שנשפטת, זה אתה שנשפט שם. אתה וכשרונך. והאחרון, זה שלשמחתי אני חף ממנו, הוא לא משהו שבאמת אפשר ללמוד או לשפר.

אם היה לי כשרון לציור, או לשירה, או למוזיקה, אני מניח שהייתי מתגלגל אל אחד המוסדות בהם "מלמדים" דברים מסוג זה, ולא אל מקום כמו הטכניון. גם אם כישורי ה"ריאליים" לא היו שונים מאלו הנוכחיים. גם אם הייתי מודע אז בצעירותי עד כמה לא מתוגמלים הכישורים ההם לעומת הכישורים שבכיוונם התגלגלתי בסופו של דבר לשוק העבודה. כי מושכל ראשוני הוא ש"כישרון אסור לבזבז".

בעצם, ניצלתי פעמיים. כגבר, גם אם הייתי "בעל כשרון", הייתי פחות חשוף להתקפות מהסוג המיני. פחות הייתי צריך לחשוד האם המחמאות שאני מקבל ממורה מסויים הן כנות או שהן רק מסלול אל תוך תחתוניי. וכ"חסר כשרון" (מהסוג היצירתי/אמנותי) נחסכו ממני ההשפלות, אלו שלא יכולתי להסיט לכוון של "לו רק הייתי מקשיב בשיעור" או "לו רק הייתי מתכונן למבחן".

מה שעוד עצוב הוא שאנשים בעלי כשרון נוטים (בממוצע, אל תתפסו אותי במילה) להיות יותר רגישים ומכאן, גם יותר פגיעים. מי שיש לו את הצורך להביא את עצמו לפני קהל, בפרהסיה, יש לו צורך לא פחות גדול להיות נאהב על ידי אותו קהל. זה קטע קשה, וכואב. אני חושד שהמחמאות וההצלחות לעולם לא ממלאות את הבור הפעור. שתמיד יש לאדם היוצר צורך בעוד ועוד הכרה, עוד ועוד אהבה. וזה מה שהופך את תלמידות ותלמידי תלמה ילין (ומקומות דומים) לקורבנות פוטנציאליים. זה מה שמאפשר את הניצול הכלכלי הבוטה של אמנים.

מזלי, שדרכי לא עברה שם מלכתחילה. מזלה של שאר האנושות? שזה לא הפסד גדול.

הוא הלך בשדות

סימנים ראשונים של ירק הופיעו בגבעות. פה ושם. הרועים יכלו סוף סוף להוציא את הכבשים והעיזים למרעה טבעי, ללחך קצת עשב במקום הקש היבש הקנוי שבו האכילו אותם כל הקיץ והסתיו.

ואז הגיע אורי. הוא הלך בשדה, אבל תחילה הוא דווקא נסע, דהר אפילו. במין קלנועית 4X4 משודרגת, שועט אל כוון הכבשים.

אבל אז ראה שיש עדים, ועצר, והמשיך בהליכה נמרצת אל הרועים, העדים והכבשים. במכנסי דגמ"ח וחולצת טריקו עם כתובת של בה"ד 1 (בית הספר לקצינים).

מי הם העדים בהם מדובר? גרמניה אחת וכומר שווצרי לשעבר אחד, מארגון בשם EAPPI, "תכנית הליווי הכנסייתית לפלסטין וישראל", שבאו לספק לרועים מה שהם קוראים "protective presence" ושני חיפאים שבאו סתם ללוות את הרועים ולהגן עליהם מפני התנכלות.

אנשי ארגון EAPPI באים לתורנות של שלושה חדשים, נכנסים כתיירים ושוהים בדירה ביריחו. בתום תורנותם פה הם יחזרו למסע בין הקהילות באזורם, ויספרו איפה היו ומה ראו. כמו למשל את המחזה דנן:

אורי, רק רצה (כביכול) לברר מה קרה יום קודם. מה שקרה יום קודם הוא שמישהו על טרקטורון, מאותו המאחז, אולי הוא עצמו, נהג נהיגה פרועה על הסלעים ועל האבנים של מורד הגבעה, אל תוך עדר הכבשים שכבר היה בדרך חזרה למאהל והפיץ אותן לכל עבר. זה קרה אחרי ששני העדים מ EAPPI כבר עזבו כי הם חשבו שאין סיכון בשלב זה. הם טעו.

לאחר אותו "בירור" חזר אורי לקלנועית שלו וראינו שהוא מתקשר לאן שהוא. לא קשה היה לנחש לאן. ואכן, כמה דקות אחרי כן יצא ג'יפ צבאי מתוך המאחז (הלכאורה לא חוקי, אני מזכיר) ואחרי עוד כמה דקות, הגיע אלינו. מתוכו יצאו ארבעה מילואימניקים, ואחד מהם, סרן, הודיע לנו שהאזור הפך לפתע לשטח אש, ושיש כרגע תרגיל, והוא מבקש לפנות את האיזור (מלא יהודים) כדי שאיש לא יפגע.

השטח בו מדובר, שאותו יש לפנות מיד, הוא הגבעה הסמוכה אל אותו מאחז, מאחז שאותו כמובן שאין מפנים לצורך ה"תרגיל" – אולי לשלומם לא חוששים. זו הפעם הראשונה מאז שאני מלווה את אותה משפחה שהתקרבנו עד כדי כך למאחז, כמעט קילומטר בקו אווירי ממנו. לא באנו להם טוב בעין, לבחורים המצויינים שם במאחז. אבל יש מסכת ארוכה של התנכלות ותקיפות מצד אותם "מתאחזים" שגם הצהירו, בשיחה עם עמיתתי לליווי, שאין מקום ללא יהודים בין נהר הפרת לנהר מצריים.

בשלב זה כבר החלו הכבשים עם חלק הרועים לחזור אל המאהל. שאר הרועים, אלו שהיו עליהם תעודות זהות, עוכבו ל"בדיקה". גם מספרי תעודות הזהות שלי ושל המלווה הישראלית ומספרי הדרכונים של המלווים/עדים הזרים הוכתבו לתוך הטלפון, והוזנו למערכת מחשב איפה שהוא. אני מן הסתם באיזו רשימה איפה שהוא עכשיו.

המלווים הזרים, שתודרכו להמנע מכל מגע עם הצבא, חזרו עם העדר. המלווים הישראלים, בסוג של בטחון (אולי מזוייף, כזה של פריבילגים) נשארו לחכות עד תום "הבדיקה", חלקם עמדו והתווכחו עם החיילים, חיילי מילואים שניכר עליהם שהם מרגישים ממש לא בנוח עם התפקיד שהטילו עליהם. אני לא יודע אם הם מבינים שהם חלק ממבצע של טיהור אתני של שטחי C בכלל ושל הבקעה בפרט אבל היה ברור לי שברור להם בשליחות מי הם באים להבריח את הרועים, וגם היה ברור להם שאין פה באמת שום תרגיל צבאי משום סוג.

זה היה יכול להסתיים הרבה יותר גרוע, אם לא היו שם עדים. אבל אפילו האירוע הבנאלי הזה הוא חלק ממסכת "בנאלית" של התנכלויות. דוגמאות? אל המאחז "הלא חוקי" סללו כביש. על הבדואים אוסרים אפילו להביא טרקטור שקצת יישר את דרך העפר מהכביש אל המאהל שלהם (מאהל קבע). אל המאחז מגיע קו אספקת מים, ה"מקומיים" צריכים לנסוע עם מיכלית לקנות מים, כשלא מחרימים להם את המיכלית. במאחז בנוי אוסף גדול של מבנים עבור עדר הפרות שלהם. על הבדואים אוסרים אפילו לסקל מאבנים את השטחים ליד המאהל בו הם זורעים חיטה, בסוג של חקלאות בעל, כאשר יורדים גשמים.

הייתי יכול להמשיך עוד ועוד, אבל אני חושב שהתמונה ברורה. ברורה גם התמונה שהנוצרים הטובים של אירופה יקבלו כאשר המתנדבים הנוכחיים יחזרו לשם בעוד כמה שבועות. אחרי כן, כשהם יפגינו נגד ישראל, או יסרבו לקנות תוצרת ישראלית, יגידו פה שזה מתוך אנטישמיות.

ובאותו עניין, כתבה שהתפרסמה בזמנו בעיתון הארץצה"ל מודה: אימונים בשטחי אש בגדה משמשים לסילוק אוכלוסייה פלסטינית. כך הסביר בדיון סגור בכנסת קצין בכיר, שדבריו הגיעו לידי "הארץ". בהמשך דנו בדרכים להעניש ארגוני סיוע בינלאומיים ובהבדלים בין בדואים ל"סתם ערבים"…

kinship

הקשבתי לפודקסט המצויין הזה ב Philosophy 24/7 על אלטרואיזם, שיתוף פעולה ואבולוציה, וכמובן שנזכרתי בעניין גירוש הפליטים האפריקאים.

מסתבר ששיתוף פעולה קיים אפילו אצל יצורים על חד-תאיים (שעדיין מהווים את רוב המינים בכדור הארץ.) ובקרב כמעט כל היצורים הרב תאיים. יש כל מיני סוגים של אלטרואיזם, של מוכנות (לא בהכרח מושכלת) להקריב קורבן לטובת הכלל או לטובת אחרים, עד כדי ויתור על החיים. למשל, אמבות חד-תאיות היוצרות מעין מבנה דמוי עץ כדי לאפשר לחלק מהן, בראש "העץ", לשרוד. האמבות  האלה מקריבות את "חייהן" לטובת אחרות.

התיאוריה אומרת שאנשים מוכנים להקריב יותר לטובת אנשים קרובים יותר. אנשים מוכנים להקריב רבות לטובת בני משפחתם, כולל את חייהם הם. קצת פחות עבור חברים, עוד קצת פחות עבור בני קהילתם וכו'.

איך אפשר להסביר את הנכונות להקריב חיים לטובת אחרים שאינם קשורים גנטית אליך (למשל חיילים בקרב) כאשר זה לא תורם ישירות לשימור הגנטיקה שלך? המין האנושי מסתבר, רואה בקרבה תרבותית או לאומית סוג של kinship, מעין קרבת משפחה (מורחבת), ומוכן להקריב קורבנות גם לטובת אחרים בעלי קרבה תרבותית, לאומית, גיאוגרפית וכו. מסתבר שזהו אחד הגורמים, שיתוף הפעולה של קהילות גדולות (שהתאפשר על ידי השפה), שאפשרו את ההתפתחות של המין האנושי.

אז למה, אפשר לשאול, ישראלים יוצאי יבשת אפריקה (למשל מירי רגב-סיבוני) מוכנים להקריב הרבה פחות כדי לעזור לפליטים מיבשת אפריקה מישראלים יוצאי אירופה (בממוצע כמובן)?

זו לא אותה שאלה כמו "למה ישראלים הגרים בדרום תל אביב רוצים לגרש את הפליטים לעומת ישראלים הגרים בחיפה?" למשל. הקורבן של תושבי דרום תל אביב, בעליית מחירי השכירות ובירידה (גם אם מדומיינת) בבטחון שהם חשים, גדול מקורבנו של מי שההשפעה היחידה עליו היא כהות מסויימת בצבע עורו של מי ששוטף כלים במסעדה החביבה עליו.

דעתי (קצת בעקבות הפודקסט מעלה) היא שההתנערות מהחובה המוסרית לבחון את בקשות המקלט של הפליטים האפריקאים, היא בעצם התנערות מהקרבה התרבותית והגיאוגרפית של יוצאי יבשת אפריקה (ואסיה) אזרחי ישראל מהפליטים יוצאי יבשת אפריקה של היום. בדיוק כמו שאין אחוות מדוכאים בין הלבנים העניים בדרום ארה"ב לשחורים אלא דווקא גזענות מוחצנת יותר של אותם לבנים עניים, גזענות המביאה אותם לבחור במישהו כמו טראמפ, כשברור היה מראש (אולי לא להם?) שהוא הולך להעביר הרבה כספי מיסים מהעניים לעשירים.

מצד שני, אי אפשר להפריד את הנכונות שלי לעזור לפליטים, למשל במילוי בקשות מקלט או בהתמודדות עם הביורוקטיה, או את הנכונות שלי לקלוט מספר חמש ספרתי של פליטים, אולי אפילו שש ספרתי, מהקורבן האפסי שאני צריך להקריב בעבור זה. למעשה, אני אפילו חושב שאני, ומדינת ישראל, נצא נשכרים מקליטת הפליטים האלה. לכן, אין פה באמת הדגמה של אלטרואיזם מצידי.

דה-טריטוריאליזציה

ישבתי לי על המדרון הצופה על עמק הירדן, במקום בשם אום-זוקא, ושתיתי תה מאד מתוק עם שני רועים בדואים וידידתי חנה, ותוך כדי שיחה על הכפר שבו נולד סבו של אחד הרועים, כיום בצד הירדני של הנהר, התגלגלה השיחה לכיוון כללי יותר, ודיברנו על טריטוריה, טריטוריאליזציה, ודה-טריטוריאליזציה.

בזמן שפאוזי ניסה באמת ובתמים להבין מה בדיוק מפריע לחבורת הנערים ש"נאחזו" בגבעה ליד,  זה שהוא רועה את הכבשים והעזים שלו על המדרונות הפונים אל הבקעה, שם עוד נותר מעט שלף למאכל הצאן, ניסיתי למפות את מה שקורה שם, על הגבעות הצחיחות האלה, לעולם ההמשגות של ז'יל דלז.

התמהון של פאוזי לא היה מעושה. השריר של טריטוריאליות פשוט לא היה מפותח מספיק אצלו. "למה לא יכול כל אחד ללכת ולבוא לאן שהוא רוצה, בלי להפריע לאף אחד אחר?" הוא תהה. בעבר, היו הוא ובני משפחתו נעים ונדים על פני כל האיזור, כל הדרך מהאיזור בו נמצא כיום מפגש הגבולות המשולש של ירדן-עיראק-סעודיה  ועד צפון בקעת הירדן, משני עברי הנהר. והם היו פעם פה, ופעם שם. ולא היו להם דרישות טריטוריאליות משום סוג.

ואז באים אנשים, וטוענים שאלוהים נתן להם את הארץ הזאת, לפני כמה אלפי שנים, ואין מקום בארץ הזאת לאנשים שהם לא הם. גם אם הם מסתפקים במועט, וחיים רק מגידול צאן באיזורים צחיחים ושוממים. זה לא אישי – זה פשוט עניין עקרוני. ולכן באים האנשים ההם, מהסניף ה"לא חוקי" של המפעל הציוני, ומיידים אבנים ברועי הצאן בזמן שהם מנסים למצוא קצת אוכל לעיזים והכבשים. או שבאים האנשים ההם, מהסניף הרשמי של המפעל הציוני – חטיבת כפיר, נכנסים למטווח על הגבעה מעל, ומתחילים לירות מעל ראשי הרועים -שטח אש עאלק. או שבאים האנשים ההם, מהסניף החצי רשמי של המפעל הציוני, ומסמנים את השטח כשמורת טבע, בה אסור לרעות צאן, אבל מותר לפזר מבנים יבילים בשפע על כל פסגה. (תחת כל עץ רענן יהיה קשה שם).

הבעיה של הבדואים האלה, היא שהם לא קראו בדלז. אם הם היו קוראים, הם היו מבינים שלא רק שמנסים לסלק אותם מהטריטוריה הפיזית בה הם נודדים, או דה-טריטוריאליזציה, אלא גם מהטריטוריה במובן שאליו התכוון הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז, רוצים להוציא אותם ולהעביר אותם לאחרת.

גם הבדואים, על אף שהם חווים את עצמם כלא כבולים לטריטוריה, לפי סט ההמשגות של דלז, הם מייצרים טריטוריה. סט ההרגלים שלהם, ריבוי הדברים שהם "יודעים", האופנים שבהם הם מתנהלים במרחב, (לא דווקא במרחב גיאוגרפי מסויים), מערכת הסימנים והמחוות שלהם, הדרך שלהם להתמקם במרחב, האופן שבו הם ממקמים אוהלים, הדרך בה הם מתייחסים איש אל רעהו, ובעל אל אשתו, כל הדברים האלה, שאפשר היה לכנותם "הזהות הבדואית", הם ברמת אבסטרקטית סוג של "טריטוריה".

יתכן שהטריטוריה שלהם לא כוללת בין מרכיביה גבולות מדיניים, אבל היא כוללת מרכיבים רבים ומגוונים, שמרכיביהם, מידתם וכמותם משתנים בין בדואי לבדואי, אבל מידת החפיפה שלהם גדולה דייה בשביל להגדיר מהו בדואי. למשל, כנראה שאין (כמעט) בדואים טבעוניים. ממה הם יחיו במדבר אם לא מהצאן?

אבל הבדואים חיים במדינה שבה ה"טריטוריה" של הרוב, זה ששואף ששלטונו יהיה אבסולוטי, כוללת מרכיבים כמו "זהות יהודית", ו"אתה בחרתנו", ו"ארץ ללא אנשים  – לאנשים ללא ארץ", ו"גאולת הארץ". וברור לאנשים ששולטים בה שנוודות היא משהו שהיה בסדר כשאבות אבותינו נדדו הנה מארם נהריים (נניח, אין לזה שום ביסוס ארכאולוגי) אבל אין לו מקום במדינה "מודרנית", בה כל מקום ישוב צריך שיהיה מוסדר (בניכוי "מאחזים").

מה שמנסים לעשות לבדואים בנגב, לרכז אותם ב"ערי מסכנות", (שבה העוני שלהם יהיה יותר חסר תקווה וחסר תוחלת,) ולאלו בשטחי C, לדחוק אותם משיפולי השומרון והרי יהודה אל העיירות והכפרים הפלסטיניים שבשטחי A ו B הוא רה-טריטוריאליזציה גם במובן המרחבי-גיאוגרפי אבל גם, ובעיקר, במובן הדלזיאני. להבנות את הטריטוריה (האבסטרקטית, הדלזיאנית) הבדואית מחדש. כטריטוריה שבה מובן מאליו שבשביל להקים אוהל על אדמתך אתה צריך היתר בניה. טריטוריה בה כל ההרגלים, המחוות, הסימונים, ההמשגות, משתנים. אולי בטריטוריה חדשה זו יהיה היחס לנשים פחות מחפיר.

בעצם, מה שמדינת הלאום היהודי עושה לבדואים, עושה הקפיטליזם לכולנו. בזה שהוא מגדיר מחדש את ה"טריטוריה" שלנו, ההרגלים שלנו. למשל האופן שבו הוא מפורר את הקווים המפרידים בין שעות העבודה לשעות הפנאי, למשל באופן בו הוא מפרק ומרכיב מחדש את ההבנה של מהי עבודה, מהו מקום עבודה, מה שווה לך לעשות עם כספך, מה גורם לך סיפוק. אפילו דברים כמו "מהי משפחה": האם שווה לך לעשות ילדים – על ההוצאה הכרוכה בכך, או לא, שכן אז תוכל לעבוד שעות יותר ארוכות, לעשות יותר כסף, ומתי שהוא, (אולי אחרי האקזיט?), גם "לעשות חיים" עם הכסף הנוסף הזה.

תוכל לא סתם ללכת לים כל יום בשקיעה, אלא להשאר לעבוד עד חצות יום-יום, ופעם בשנה, אולי לטוס לאיים המלדיביים ולשכור לך, לגמרי לבד, לשבוע שלם, אי שלם לעצמך. לא שווה?


הבדואים כבר עזרו לי בעבר להבין גם מושגים של ליוטאר

ריקא ופוחז

מצד אחד, הבחירה בדונלד טראמפ, חשבתי, מבשרת את עידן הריקא, הפוחז. זה עם היד הפוחזת על המקלדת, היד שראש ריק מנחה אותה. עידן שבו gravitas הוא תכונה שלילית.

כמו בכל דבר, חשבתי, ארה"ב מקדימה (מטרימה) אותנו. הדונלד שלנו, שמו יאיר. לפיד, לא נתניהו. זה שכמו הדונלד "מגנה את הקיצונים משני הצדדים". גם את אלה שבקיצוניות רוצחים וגם את אלו שבקיצוניות נרצחים. זה שחף מכל אידאולוגיה, או דיעה. פופוליסט בשקל. ששוחה במדיה כדג במים עכורים.

מצד שני, בצרפת זכה בבחירות עמנואל מקרון, שעד כה, לפחות ממה שראיתי, עושה רושם של אדם נבון, שקול, חושב. לא ריקא ולא פוחז. אולי מה שמדגים את ההבדל בינו לבין טראמפ הוא הפרש השנים בינו לבין אשתו: 24 שנים, רק בהיפוך סימן. אין לו צורך להוכיח שהוא גבר-גבר על ידי נישואין סדרתיים לדוגמניות סלביות צעירות ממנו. להיפך. מה שאני תוהה הוא האם מקרון הוא האובמה של צרפת, או זה שיבוא אחרי טראמפ. האם צרפת היא הדבר הבא או הדבר הקודם?

אם צרפת היא "הדבר הקודם", אז מסתמן שהדבר הבא אצלנו הוא יהיר לפיד. יש לו את כל הכישורים: ריקא? צ'ק. פוחז? צ'ק. כישורי מדיה? צ'ק. כמו הדונלד, גם אין לו שום העדפה לעובדות (אמיתיות או בכלל).

חוץ מעניין השחיתות של נתניהו, אני תוהה לפעמים האם מישהו כמוהו, שלפחות יש לו אידאולוגיה, גם אם היא כזו לה אני מתנגד, לא עדיף על מישהו שהאידאולוגיה היחידה שלו היא קידום עצמו כמו היהיר או הדונלד. אפשר להגיד על נתניהו הרבה דברים רעים, אבל לפחות הוא לא ריקא, ולא פוחז. יש לו סוג של Gravitas. אם הוא היה נשוי למישהו שפויה, יתכן שתקופתו הייתה פחות אסונית.

נכון שגם נתניהו מתבלבל לפעמים בעניין העובדות, כמו למשל הזכרונות שלו מהצנחנים הבריטיים בירושלים בתקופת המנדט (זכרונות פרה-נטאליים?) או עניין המופתי והיטלר. ונכון שכישורי המדיה של נתניהו עולים אפילו על אלו של שני הפוחזים מעלה (מה הרבים של ריקא?) והוא מנצל אותם בחוסר מצפון ובחוסר יושר להסית ולהדיח, לפלג ולסכסך. את נאומיו של נתניהו, למשל ב"עצרת התמיכה" שארגן לעצמו בגני התערוכה, יש ללמוד בבתי הספר כמופת לתורת הנאום, גורס מלקק הישבנים בני ציפר (שלדעתי פשוט איבד את זה). טוב, על זה יש לי השגות.