המכחישים

השנה היא השנה הראשונה בחיי שהתחסנתי נגד שפעת. לא בגלל שהתחלתי להרגיש לפתע פחות חסין. ממש לא. אבל אולי בגלל הגיל הפורמלי, אולי בגלל שהיה מסע פרסום נרחב, אולי בגלל שקופת חולים מכבי אפשרה לעשות את זה פה לידנו, אצל האחות, בלי תור.

אני גם לוקח ברצינות יחסית את עניין הקורונה. אולי בגלל שיצאתי בשלום מחמישה שבועות בצפון איטליה בינואר ופברואר ואחרי זה נראה לי אדיוטי להדבק סתם כך פה. אולי בגלל הגיל, ואולי בגלל שאני עוקב באדיקות אחרי מספרי החולים והמתים בארצות השונות ורואה את הקשר בין ההתנהלות לבין התוצאות (כן, כולל שבדיה).

אני גם מוכן להודות שמשפיע על יחסי למגיפה זה שהכנסותי לא נפגעו מהמגיפה (אולי כי אין לי הכנסות) והוצאותי ירדו דרמטית. גם זה שקל לי יחסית להיות מבודד בגלל התנאים החומריים הטובים יחסית בהם אני חי, (והגינה שמספקת לי תעסוקה בלי סוף,) הם בהחלט גורם. אם הייתי מגיע לסף רעב בגלל המגיפה אולי הייתי נוטה יותר לזלזל בה.

מצד שני, אני לא מזלזל במגיפה למרות החשד האינסטנקטיבי שלי בכל מה שנתניהו ושלוחיו עושים ולמרות ההערכה המאד נמוכה שהייתה לי לשר הבריאות הקודם.

במקביל, אני מנסה להבין את תופעת מכחישי הקורונה. אלו באים מצויידים בטווח של טענות. בין שזוהי שפעת עם יחסי ציבור, בין אלו שאומרים שחייבים להגיע לחיסון עדר ושצריך שידבקו כמה שיותר אנשים, בין אלו אומרים שימותו כך וכך X אנשים, או מוקדם או מאוחר, ובין שרואים בזה מזימה של הרודן נתניהו להנציח את כהונתו.

אני בטוח שיש עוד טענות, אבל אם אפשר להכליל הכללות, יש יותר מכחישי קורונה בצד ימין של המפה הפוליטית. ברמת האזרחים, אלו יהיו "אנשי התיקון השני לחוקה" מנופפי הנשק בארה"ב, שרואים בתקנות לבלימת המגיפה פגיעה בחרויות האזרח (הלבן כמובן, אין שחורים ביניהם) שלהם. ברמת המנהיגים, יש קו ברור המחבר רודנים ברחבי העולם, מבולסונרו בברזיל, טראמפ בארה"ב, לוקשנקו בבלרוס, אורבן בהונגריה ועוד (פה נתניהו חריג, אולי בגלל שהוא היפוכנדר, אולי בגלל שהוא בקבוצת סיכון).

אותם מנהיגים המסרבים להיכנע לעריצות עובדות המדע (למשל התחממות כדור הארץ) מסרבים גם להיכנע לעריצות הוירוס. כי הוירוס הוא אכן עריץ. אי אפשר לנהל אתו משא ומתן, והוא פוגע פגיעה אנושה בכוחם של רודנים. הרודן שיתעלם ממנו, ישלם עם הזמן מחיר. אין הרבה רודנים שישרדו מוות המוני של אזרחיהם שאותו אפשר לייחס ישירות למחדליהם. הרבה רודנים גם נשענים על תמיכת המעמדות החלשים (פה אלו אולי רוב הביביסטים) ואלו המעמדות שבהם הוירוס מכה יותר חזק.

אני ממש לא וירולוג ולא אפידמיולוג וגם לא מנסה לטעון טענות מסוג זה. אבל אפשר להפעיל שכל ישר קצת. למשל להתסתכל על המספר הכולל של המתים בכל מקום ומקום, ולהשוות אותו לממוצע הרב שנתי באותם חודשים ובאותו מקום. כך אפשר לנטרל טענות שמייחסים מוות מקורונה למי שמת מסיבות אחרות ורק היה בגופו הנגיף, או טענות מהכוון הנגדי שרבים מאלו שמתו בבתיהם בלי שיאושפזו ויבדקו בעצם מתו מקורונה. אפשר לראות את המספרים למשל כאן, והם חד משמעיים. במדינות שחיפפו או שהשתהו בהבנת חומרת המגיפה אפילו בשבוע או שבועיים, הייתה תמותה עודפת באחוזים גבוהים.

בישראל אגב, תמותה עודפת נמוכה, אבל לטעון שזה בגלל שהמגיפה לא רצינית מתעלם מזה שאלמלא הצעדים שננקטו היא הייתה גבוהה בהרבה. אנחנו אולי עם סגולה, אבל הנגיף לא מתרשם מזה. כמה יותר גבוהה, אפשר לראות על ידי השוואה למדינות עם מאפיינים דומים (אבל פה תמיד יבוא מישהו ויטען שמשהו לא בדיוק אותו דבר – מכחישי עובדות לא מתייאשים).

אני מזכיר (למכחישים) מה קרה בזמנו לתושבי יבשת אמריקה כאשר באו במגע עם הפולשים מאירופה. 95% מהם מתו – ממחלות שהאירופאים נשאו בגופם ושאליהם כבר הייתה להם עמידות. אז נגיף הקורונה לא הורג את הנדבקים באותם האחוזים כמו אבעבועות שחורות את האינדיאנים, הערכות עדכניות נעות בין 0.2% ל 0.5%. אחוזים מהנדבקים (לא רק "המאומתים") – רק פי שתיים עד פי חמש מאלו של השפעת. אבל אלו אחוזים מקהל יעד הרבה יותר גדול. לרוב הציבור יש חסינות טבעית או מלאכותית לשפעת. אני לא יודע מה היחס בין מספר האנשים העלולים להדבק בקורונה לעומת אלו העלולים להדבק בשפעת, אבל סביר שזה יחס דו־ספרתי.

אחרון לא חביב כלל – קורונה היא לא שפעת עם יחסי ציבור ולו רק בגלל הסבל העז שעוברים החולים מצד אחד, שבועות ארוכים של כאבים עזים, קשיי נשימה וחולשה קיצונית (יש לי עדויות מיד ראשונה) והנזקים ארוכי הטווח, אולי הקבועים, שנגרמים למחלימים.

אחרי אחרון: לאלו שאומרים (במעשיהם אם לא במפורש) "שימות הזקנים, אני מה אכפת לי" אני אומר "גם אתם תגיעו לשם". וש 18% מהמתים היו מתחת לגיל 40. שתדעו. ולאלו שאומרים שזה הכל מזימה של ביל גייטס כדי להזריק לנו צ'יפ או שזה נגרם מקרינת 5G, אני לא אומר כלום. שיורידו מסכות ושיעשו מה שהם רוצים, רק לא בסביבתי.

שוב, על חייהם הקצרים של זכרים

לפני כמעט עשור בדקתי את הסטטיסטיקה של תוחלת החיים במדינות שונות, בערים שונות בישראל וההבדלים בין גברים ונשים. לא אהבתי את מה שמצאתי, ומתוך סקרנות גם המשכתי ובדקתי מה ההבדלים בין המין האנושי למינים אחרים. מה שמצאתי, גרם לי סופית לעבור, אחרי כמעט ארבעים שנה, מצמחונות לטבעונות. אפשר למצוא את סיכום הממצאים לגבי בעלי חיים, בטבע ובחקלאות, במתועשת ובזו שלא (איפה שעוד אפשר למצוא כזו) ברשומה שכאן. (ועכשיו, כשחיפשתי את הקישור לשים פה מימין, גיליתי שכתבתי על זה מספר לא מבוטל של פעמים)

אפשר לראות את ההבדלים בין גברים לנשים על פי מה שנקרא sex ratio או לפעמים gender ratio. זהו היחס בין מספר הגברים לכל מאה נשים בכל גיל וגיל.

אפשר לראות שיש שיפור מתון במצב הגברים, ולמשל בין בני התשעים הייתה עליה מ 40 גברים למאה נשים ל 50. כלומר שבין שיש פי שניים בנות תשעים מבני תשעים. ויש פי 1.3 נשים מגברים בין גילאי השמונים.

ואז מופיע לו בזירה וירוס הקורונה, ובא לחרב את השיפור היחסי במצבם של הגברים. לא די בכך שהוירוס הורג אנשים על פי מבחן הכנסה (עניים מתים מקורונה יותר, בכל העולם), הוא גם הורג פי שניים גברים מנשים (אם כי יחס ההידבקויות זהה לגברים ונשים) פי שאפשר לראות מהנתונים בטבלה מטה (הדוגמה מהעיר ניו-יורק)

וזה הרבה יותר גרוע, כי כפי שאפשר לראות בטבלה מטה, מחצית מהמתים הם מבני ה 75 ומעלה. (הנתונים מניו-יורק). במקומות רבים רוב משמעותי של המתים היו בני שמונים ומעלה. ואני מזכיר שבקבוצות הגיל האלה יש רוב מובהק של נשים (כפי שאפשר לראות בכל בית אבות, ובטבלה מעלה). אם פי (4095/2530) 1.62 גברים מתים, ויש בגילאים האלה בערך פי 1.8 נשים מגברים, המכפלה של שני מספרים מראה את הסיכוי של גבר מעל גיל 75 למות מקורונה – בקירוב פי שלושה משל אשה בת גילו! (טוב, רק פי 2.9 🙂

תמותה מקורונה על פי גיל

לא די שגברים פחות זוכים להזדקן מנשים, מבין אלו שכבר שרדו והגיעו ל"גבורות", בא הוירוס המנוול, והורג בהם פי שלושה מאשר בנשים. אחרי המגיפה, היחס בין נשים לגברים בגילאים המבוגרים יהיה עוד יותר גרוע. יהיה לנשים עוד יותר קשה למצוא לעצמן בן זוג בגילאים הגבוהים.

למה הוירוס מתאכזר יותר לגברים, ועוד יותר לגברים זקנים? אין תשובה סופית. ראיתי שמייחסים את זה לעישון, שיותר נפוץ אצל גברים (והוא גם אחת הסיבות לתוחלת החיים היותר נמוכה מלכתחילה). יש הטוענים שלנשים, בזכות הכרומוזום X הכפול, יש מערכת חיסונית יותר חזקה. אחרים מיחסים את זה שלגברים יש יותר ACE2 receptors המהווים שער כניסה לוירוס הקורונה.

אני מתעניין יותר בגורמים שבשליטת האדם הבודד, כגון תזונה, פעילות גופנית, אורח חיים, המנעות מהתמכרויות וכו. עם שפע ה ACE2 receptors שכנראה יש לי אין לי הרבה מה לעשות.

עוד כתבה בנושא בעיתון הארץ. לכל אלה המתקמצים לתמוך בעיתונות ראויה, הנה כמה פסקאות:

אחת השאלות הבוערות שעליה מנסים המומחים לענות בנוגע להתפרצות מגפת קוביד־19 (מגפת נגיף הקורונה) היא מה שיעור התמותה בין האנשים שנדבקים במחלה. כל עוד היקף ההדבקה במחלה באוכלוסייה הכללית לא ידוע, שיעור זה מבוסס על הערכות בלבד. אולם נתון אחד בולט בכל הניתוחים הדמוגרפיים שנערכו עד כה: שיעור ההידבקות של גברים ונשים בנגיף זהה, אבל גברים מתים באופן משמעותי יותר מסיבוכי המחלה בהשוואה לנשים, והפער בין המינים נשמר לאורך כל קבוצות הגיל.

למשל, בנתונים שנאספו בסין, שיעור התמותה של הגברים היה 2.8% מבין עשרות אלפי חולים במדינה, בהשוואה ל–1.7% בקרב הנשים, וגם הגיל החציוני שבו נשים מתות מהמחלה גבוה בכחמש שנים מזה של הגברים. נכון להיום, כשמחקרים על הנגיף SARS-CoV-2 נערכים ברחבי העולם אבל עדיין יש יותר שאלות מתשובות, אין המדענים מסוגלים להציע יותר מהשערות להסברת פער זה, והשערות אלה יידרשו להיבדק במחקרים נוספים.

BAME

בתחילת המגיפה עוד חשבתי שהנה סוף סוף, הגיע לזירה מתנגד של ממש לקפיטליזם – וירוס הקורונה. רוב החולים בקורונה מחוץ לסין היו אנשים שנעו ונדו בעולם, היו בחופשת סקי, בילו, נסעו וחגגו, והוירוס בא אולי לשים סוף לחגיגה.

הוירוס גם היכה יותר בעוצמה במדינות אירופה, וביניהן דווקא באלו היותר מבוססות, ודי פסח על המדינות העניות יותר במזרח אירופה. גם באפריקה התמותה לא חרגה מהתמותה (הגבוהה) הרגילה.

כשהוירוס הגיע לבירת הקפיטליזם החזירי ביותר, ארה"ב, ושם הוא היכה על ימין ועל שמאל, ובמיוחד בעיר בה ממוקם וול סטריט, חשבתי – או, הנה הגיע מתנגד של ממש.

גם אחרי כן, היה שלב שבו עוד חשבתי שהנה, הוירוס לא מפלה בין עשירים ועניים, בין חזקים לחלשים, שאולי הוא לא אנטי-קפיטליסטי, אולי הוא אגנוסטי בסוגיה. עניים יכולים להדביק עשירים ולהיפך. כסף לא מהווה חיסון.

אז טעיתי. הוירוס מסתבר, נכנע לקפיטליזם כמעט כמו כל מה שזורקים כלפיו. הקפיטליזם מחבק ובולע הכל, גם את הוירוס הקטלני ביותר. הוירוס מסתבר, חכם על חלשים, ומוחלשים. הוא מגפה מעמדית.
גורם סיכון משמעותי בקורונה, בנוסף לגיל ומחלות קודמות, הוא עוני.

דוגמאות:
הקשישים בבתי האבות, (בניגוד אולי לקשישים הספונים בביתם עם מטפל צמוד,) מתים באחוזים גבוהים. בשבדיה, סיפור "ההצלחה" שלא עצרה את הכלכלה לרגע (ולכן יש לה "רק" פי 9 מתים למיליון בהשוואה לפינלנד ונורווגיה), מחצית המתים הם דיירי בתי אבות, 90% מהמתים מעל גיל 70.
הכלכלה לא צריכה אותם ולכן אפשר להפטר מהם. הוירוס מגויס בשירות הקפיטליזם, ולטובת האיזון האקטוארי בקרנות הפנסיה.

אגב קשישים וקבוצות סיכון: בכל העולם שני העשירונים התחתונים נוטים לפתח מחלות רקע 10-15 שנים קודם, מכל מיני סיבות. בעיקר מחלות לב וסכרת. מחקר עדכני מראה שסף גיל הסיכון אצלם הוא 55 ומעלה, לא 70 ומעלה.

בנורווגיה, שם דווקא עצרו את המשק, היו כאלה שנאלצו להמשיך לעבוד, שלא יכלו לעבוד "מרחוק". שליש מהחולים מסתבר, הם ממוצא סומלי. אחוז (הפליטים) הסומלים באוכלוסיה? 1.1%. וזה לא עניין גנטי. זה עניין של עוני, ומגורים בצפיפות, וחוסר נגישות למדיה כתובה (בנורווגית), ואי יכולת כלכלית להפסיק לעבוד, גם לא לשבוע. בשורה התחתונה, הוירוס "מעדיף" לחסל את מי שתרומתו לתל"ג נמוכה או שלילית, הוירוס עובד שעות נוספות בשירות הקפיטליזם.

באנגליה, 34% מהחולים בקורונה הם BAME, ראשי תיבות של שחורים, אסייתים ומיעוטים אתניים. הם רק 14% מהאוכלוסיה. חוץ מצבע עורם, יש סבירות גבוהה שהם יותר עניים בממוצע, ויש להם פחות אפשרות לשמור מרחק ולהתבודד.

בארה"ב 33% מהמאושפזים הם אפרו-אמריקאים, הם 13% מהאוכלוסיה. שם מסתבר, אולי לא הכל כלכלי. לאוכלוסיה זו יש אחוז גבוה יותר של השמנה חולנית וסוכרת. אבל גם זה קשור אולי למצב סוציו אקונומי. בכל אופן, כיוון שלא ראיתי פילוח של חולים ומתים על פי הכנסה, עדיין האתניות, צבע העור אם תרצו, מהווה קירוב לא רע למצב כלכלי. זה מסריח, אבל ככה זה.
יש מאה אלף חולי קורונה בארה"ב במשחטות הבשר. אלו בעיקר מהגרים בלתי חוקיים העומדים כתף ליד כתף ומפרקים פרות. אם הם לא יופיעו לעבודה, יגרשו אותם חזרה למרכז אמריקה. אבל הם חלקי חילוף ברי החלפה בשיטה הקפיטליסטית. הוירוס יהרוג בהם? יבואו אחרים.

בישראל, 75% מהחולים הם מהאשכולות הכלכליים הנמוכים. היישובים הכי "חולים" בארץ הם ערביים או חרדיים. העניים נדבקים יותר, מפוטרים יותר ויחזרו לעבוד בתנאים ירודים – בעוד העשירים קיבלו יותר בדיקות. הוירוס "יודע" עם מי כדאי לו להתעסק ועם מי לא, איפה סיכוייו להפיץ עצמו יותר גדולים, בתואם מושלם לשיטה הקפיטליסטית.

מה לגבי החרדים? גם בישראל וגם בארה"ב יש ביניהם יחסית הרבה חולים ומתים. נכון שחלק מזה נובע מזה שהם מנוכרים למדינה ולתקנותיה, ושמים את האל מעל הקיסר, אבל שווה לזכור שזו אוכלוסיה מאד ענייה, למרות כוחה האלקטורלי. אנשים שגרים עשרה בדירת שני חדרים לא ממש יכולים לשמור מרחק ממישהו או משהו, גם כשהם לא מצטופפים סביב איזו אדמו"ר או מדורת ל"ג בעומר. וחוץ מזה, תרומתם לכלכלה גם היא שולית או שלילית. וירוס קפיטליסטי למהדרין, כמו שהקורונה מתברר להיות, יעדיף להמית תלמיד ישיבה חרדי על פני מהנדס הייטק. כך עדיף לכלכלה.

למה באפריקה הוירוס לא פועל בשרות הקפיטליזם? אולי כי קשה לוירוס למצוא אנשים מעל גיל 70 במדינות בהן תוחלת החיים נמוכה מ 50. אולי הוירוס עדיין לא הגיע לשם. כשהעולם הראשון סגר את שעריו, הוא גם עצר את אפשרות הוירוס לייצא את עצמו לעולם השלישי. אולי, כשיפתחו השמיים מחדש, נראה מה קורה שם, מדרום לסהרה.

ומה לגבי הנפילות בשווקים? פשיטות הרגל? איך אפשר לטעון שהוירוס קפיטליסטי כשתיקי ההשקעות של העשירים מתכווצים? אז היסטורית, השווקים חוזרים לעלות ביתר שאת אחרי הנפילות, כמו שהיה אחרי הסארס והאבולה. ואני משוכנע שיש אנשים שיודעים לנצל את המצב בכדי להתעשר, אנשים שכבר קודם היו עשירים. יש הזדמנויות לקנות הרבה דברים בזול, ואני בטוח שיש כאלה שעושים זאת ברגעים אלה ממש. המגיפה מבדילה באופן חד בין מי שיש לו ומי שאין לו רזרבות. ומי שיש לו רזרבות, סביר שיהיו לו אפילו יותר אחרי המגיפה.

גם הניו-יורק טיימס מסכים. הוירוס מעמיק את הפערים הכלכליים במדינות בהן הוא פגע.

In societies where the virus hits, it is deepening the consequences of inequality, pushing many of the burdens onto the losers of today’s polarized economies and labor markets. Research suggests that those in lower economic strata are likelier to catch the disease.

They are also likelier to die from it. And, even for those who remain healthy, they are likelier to suffer loss of income or health care as a result of quarantines and other measures, potentially on a sweeping scale.

At the same time, inequality itself may be acting as a multiplier on the coronavirus’s spread and deadliness. Research on influenza has found that in an epidemic, poverty and inequality can exacerbate rates of transmission and mortality for everyone.

This mutually reinforcing cycle, experts warn, may be raising the toll of the virus as it is widens the socioeconomic divides that are thought to be major drivers of right-wing populism, racial animosity and deaths of despair — those resulting from alcoholism, suicide or drug overdoses.

ההשלכות הפוליטיות הן אכן מדאיגות. הגדלת הפערים תורמת לחיזוק משטרים דכאניים ואנטי דמוקרטיים, שבתורם ינצלו את מצב החרום להחלשה נוספת של מנגנונים להגנה על הדמוקרטיה, על החלשים ועל המיעוטים. הקורונה עובד אצל נתניהו ודומיו.

זום

היה חסר לו רוחב סרט (אבל לא רוחב יריעה) למרצה, בהרצאה אחת (מני רבות) ששמעתי השבוע ולכן דיבורו נקטע מעת לעת. וכשגדלו רווחי השקט הפך להיות יותר ויותר קשה לגשר על הפערים בהבנת הנאמר. אז פתחתי את המיקרופון (רוב המרצים לא מסוגלים לעקוב אחרי ה chat תוך כדי הרצאה) והצעתי לו לכבות את המצלמה (ובכך לשמר את רוחב הסרט לשמע). ואכן, הפלא ופלא, לא היו יותר הפסקות בשטף ההרצאה.

עוד הפלא ופלא – לרוב הנוכחים לא ברור (לדעתי) מה הקשר בין כיבוי המצלמה והשיפור בשמע. האם נדרש רקע הנדסי כדי להבין שהן החוזי והן השמע הם סוגי אינפורמציה המתחרים זה בזה על רוחב הסרט המוגבל בערוץ? שהחוזי (וידאו) צורך הרבה יותר רוחב סרט מהשמע? או שאולי דור שלא ידע איך זה לעבוד עם מודם של 300 באוד (זוכרים את הצליל שהמודם היה עושה על קו הטלפון, ושלא אפשר היה לדבר בטלפון באותו זמן?) מובן עבורו מאליו שיש מספיק רוחב סרט לכל מה שצריך שיהיה?

עוד הפלא ופלא: מאותו רגע היה לי הרבה יותר קל לעקוב אחרי מהלך הדברים. מבחינתי, מראה הדובר הוא בבחינת "רעש" בערוץ התקשורת, רעש הממסך את "האינפורמציה" שהיא היא תכולת ההרצאה, הדברים הנמסרים. ואם לוקחים את הדברים הלאה, גם צליל דיבור הדובר הוא מבחינתי, בלא מעט מקרים, רעש. רעש שלא קיים כאשר הדברים נמסרים בכתובים.

אז למה אני לא פשוט קורא? למה אני הולך להרצאות? קצת בגלל האינטראקטיביות, בגלל היכולת לשאול שאלות בזמן אמיתי, יכולת שכאשר אתה משתתף בהרצאה דרך זום יורדת משמעותית, במיוחד כשיש כמה עשרות משתתפים. היתרון העיקרי של הרצאה מבחינתי הוא שאתה נישא קדימה בלי יכולת לעצור ולברוח הצידה לכל מיני דברים. זה כמו ההבדל בין ספר אודיו וספר כתוב. בקריאה אני לא פעם פורש הצידה מהטקסט, למשל לברר מושג או מונח שאני לא מכיר, או לעקוב אחרי רפרור לאיזו יצירה או מחבר, ואחרי רבע שעה או יותר אני שם לב שאני כבר מזמן לא בטקסט המקורי.

מצד שלישי – בהרצאות בזום אני מוצא את עצמי לפעמים מנסה לעצור את ההרצאה ולעשות לה rewind, במקומות שפספסתי או שלא הבנתי (כמו שאני רגיל לצפות בכבלים. חוזר אחורה בכל פעם ששמתי לב שאני לא מבין מה קורה, בדרך כלל כי נרדמתי לכמה דקות, ושוב קדימה או סתם עוצר את החדשות והולך לשתות מים). אין בזום בזמן אמיתי אפשרות לעצור או לחזור אחורה בזמן, גם אם ההרצאה מוקלטת תוך כדי. אין דרך קלה לעבור להקלטה ולחזור להרצאה ואני גם לא בטוח שאם היתה כזו, זה היה ממש שימושי בהרצאה.

מהם הדברים הגורמים לחוט המחשבה שלי לנדוד תוך כדי הרצאות בזום? כל אותם החלונות הפתוחים אל תוך בתיהם של אנשים. לא ממש ברור לי למה אנשים לא מכבים את המצלמה שלהם כאשר הם סתם מאזינים פסיביים להרצאה. הרוב כן מכבים, אבל אלו שלא, מייצרים רעש חזותי על אפיק השידור וממש מסיחים את דעתי (המציצנית, מסתבר). ממש מעניין לי להקליק על חלון משתתף כזה או אחד, להגדיל אותו למסך מלא ולהציץ לתוך ביתו, להסתכל עליו כשהוא בסביבתו הטבעית והוא לא שם לב שאני מסתכל לו בלבן של העיניים.

מה למדתי מהצצות אלו? למשל שבניגוד לפוליטיקאי הממוצע, הצופה הממוצע דווקא לא מקפיד למקם את עצמו לפני קיר של ספרים. גם אני מצליח משום מה, למרות שיש פה בדירה שלוש קירות המכוסים בחלקם הגדול בספרים, לא להתמקם דווקא לפניהם. רוב המרצים, דווקא כן ממוקמים כנגד רקע שכזה, אולי כי הם מרגישים צורך לבסס את סמכותם בעזרת קיר מלא ספרים שהם לבטח קראו (ושאני תמיד מתפתה לנסות לזהות). אצל רובם לפחות, אלו לא סדרות של ספרים בעלי כריכה אחידה, מאלו שקונים על פי מטר, כמו למשל אצל מנהיגנו הדגול והנצחי.

הערת אגב: את האינטואיציה היותר עמוקה שלי על ערוצי שידור, היחס המהותי בין רעש ליכולת העברת נתונים, חוק שאנון, דברים מעין אלה, יש לי בדיעבד לא מקורסים בנושא שלמדתי בזמנו בהרצאות תואר ראשון (שלבטח כיסו את הנושא אבל כמו דברים רבים אחרים מחקתי מיד אחרי שסיימתי להיבחן על הנושא, בהצלחה אפילו), אלא מלימוד עצמי תוך כדי מחקר מעשי בתקופת עבודתי כמהנדס. מה שמוכיח את הנקודה, לגבי ערוצי התקשורת היותר יעילים להעברת מידע מן העולם החיצוני אל תוך מוחי. טקסט.

השיבה הביתה

סיפר לי מישהו שפליטים אפריקאים משלמים כיום 5000$ למבריחים כדי שיקחו אותם דרומה על פני הים התיכון, בחזרה לאפריקה, בניסיון להימלט מאירופה מוכת הקורונה. לא מצאתי סימוכין לסיפור הזה, אבל כן מצאתי ידיעות לא מעטות על פליטים החוזרים הביתה בנסיון להמלט מהמגיפה, וכמובן שמביאים אתם את המגיפה. 130,000 אפגנים החוזרים מאירן, מטוסים שלמים של ישראלים לשעבר, החוזרים מגולת אירופה וארה"ב הדוויות (חלקם אפילו כבר לא בחיים ונשלחים להיקבר פה בחינם – בארה"ב זה עסק יקר), מטוסים שלמים של תושבי הרפובליקה המרכז אפריקאית החוזרים בחסות האו"ם למולדתם. ארה"ב מעלה בכפיה על מטוסים מהגרים מגואטמלה (וכנראה מעוד מדינות) שחלו בקורונה, ומטיסה אותם חזרה לגואטמלה, שהייתה נקיה מקורונה עד נקודה זו, ושבה אין שום סיכוי שיקבלו טיפול הולם אבל יש ויש את כל הסיכויים שהם ידביקו את שאר האוכלוסיה (את שאר נושאי המטוס הם כבר הדביקו).

ויש גם את תושבי אירופה הנמלטים לאפריקה (לפחות בשלב בו המגיפה עוד לא הגיעה לשם). למשל צרפתים הנמלטים לסנגל ומושבות לשעבר אחרות בהן מדברים צרפתית, זול לחיות כשבאירופה הכל מושבת והיאוש יותר נוח. כמובן שמספר צרפתים כאלה התגלו כנשאים, מה שגרם למדינות אפריקה להאשים את האירופאים בנסיון לעשות coronising של אפריקה.

הייתה לא מזמן כתבה (בעיתון היחידי שעוד נשאר פה) התוהה מה מחויבותה של מדינה לאנשים שבחרו להגר ממנה, גם אם פורמלית לא ויתרו על אזרחותם. כמובן שקשה למתוח את קו הגבול המפריד בין אנשים שרק חיים תקופת זמן מה מחוץ לארצם לאנשים שעברו הלאה "לתמיד". אפילו המבחן של אחזקת דירה בארץ המקור לא רלוונטי לאנשים צעירים.

שאלה טובה, אבל יש שני דברים היחודיים למדינת ישראל שמעלים שאלות יותר גדולות. האחד הוא מחוייבותה הטוטאלית בעת צרה לפליטים ממנה, בתנאי שהם יהודים. השני הוא מחוייבותה לאנשים שמעולם לא גרו בה, וגם לא התכוונו לגור בה, אבל רצה הגורל והם חלו, והטיפול במחלתם במקום בו הם חיים או יקר מדי או לא מספיק טוב, או שאין מקום בבתי החולים.

אותם האנשים, ששמינית של דם יהודי זורמת בעורקיהם, או שיכולים להתארגן על שמינית שכזו, והופכים ציונים נלהבים לפתע, מדינת המקלט של העם היהודי, שקמה לתכלית זו ממש, לא יכולה לסרב לספק להם טיפול נמרץ נשימתי, או טיפול ביולוגי יקר בסרטן, על חשבון הבית.

זה לא סיפור רק של ימי קורונה. ולא סיפור רק של טיפול רפואי. גם פנסיונרים רבים מוותרים על פנסיית רעב בארצות הגוש הסובייטי לשעבר ו"עושים עליה" של לית ברירה למקום בו יוכלו לשרוד קצת יותר בקלות. אפשר אפילו לומר שהם התעשרו פה, לבטח בהשוואה למצבם באחת מערי התעשיה הזנוחות של רוסיה. וגם הטיפול הרפואי שהם יזכו לו, למרות מצבה המדורדר של מערכת הרפואה כאן, הוא זהב לעומת זה שבמקום ממנו באו.

מסתבר שכך הם פני הדברים גם במערכת הבריאות של בירת העולם החופשי (לשעבר), ארצות הברית. מה שמתגלה עכשיו הוא ש"כלכלת השוק החפשי" שם דרסה לגמרי את בריאותו של כל מי שלא מאד עשיר. תוחלת החיים הממוצעת בארה"ב, שאף פעם לא הייתה בין עשרת הגבוהות בעולם, אפילו הולכת ויורדת. כן, אפילו בימי ממשל אובמה. וגם היום, במקום שבו וירוס הקורונה כביכול הוא המשווה הגדול, עשירים חולים יחסית הרבה פחות ושורדים את המחלה יותר טוב מעניים, ולבנים חולים פחות ומתים פחות משחורים והיספנים. אז מה הפלא שיהודים אמריקאים נוהרים במטוסים הנה? קו הטיסה היחיד המופיע על לוח ההמראות והנחיתות בנתב"ג הוא בין תל אביב לניוארק.

יש שיטענו שהפתרון לכל זה הוא ביטול מדינת הלאום ומעבר לממשלה עולמית. שם כל מקום יהיה "הבית". אידאלית, במדינת עולם אוטופית כזו מצב בתי החולים בכל מקום ואתר יהיה זהה, ולאנשים לא יהיה צורך לנדוד, עם הוירוס בציקלונם, למקום בו יטופלו יותר טוב ויותר זול. אבל מה שמפחיד אותי במדינת עולם כזו, הוא שבראשה יבחר לעמוד מן הסתם פופוליסט מפגר כמו דונלד טראמפ שיציע לתושבי העולם לשתות נוזל חיטוי.

עד אז, יהיו פה ושם מדינות שיהיה להן מספיק לב ומספיק משאבים לעזור לאחרים, כמו סין השולחת תועפות ציוד ומסכות לאירופה וארה"ב, כמו גרמניה הקולטת לבתי החולים שלה חולים מאיטליה וצרפת, או כמו ישראל, המיבאת לבתי החולים שלה חרדים מברוקלין ולבתי הקברות שלה מתים (גם מברוקלין?). ברור לי שלכל מדינה יהיו הקריטריונים שלה לעזור למי שתואם את ה sensus communis שלה, והמובן מאליו של מדינת היהודים היא שעוזרים ליהודים. מביש שזה רק ליהודים.

איפה המוסד כשצריך אותו…

אם אנשי המוסד מצליחים לחלץ ציוד רפואה חיוני מארצות ניכר (כנראה כאלה שבהן הפיתוי הכספי גובר על הדאגה לשלום אזרחיהם), אולי הם גם יצליחו לסדר שהזמנות האוכל שאני עושה מרשתות השיווק השונות יגיעו כך שיש דמיון לפחות קלוש בין מה שהזמנתי למה שקיבלתי?

בימים טרופים אלו כבר הפנמתי שאם אני חפץ במשלוח, אני צריך לעשות הזמנת דמה למועד המשלוח הקרוב ביותר, משהו כמו שבועיים וחצי – שלושה בעתיד, ובמהלך אותם שבועות להוסיף שם מצרכים לפי מה שבפועל חסר בבית ולהחסיר מה שהצלחנו להזמין ממקומות אחרים.

לא ניסיתי להחזיק באוויר כמה הזמנות עתידיות באותה הרשת כך שתמיד תהיה אחת בטווח של ימים ולא שבועות. אולי באמת צריך לעלות רמה בתחכום הנדרש כדי לרכוש אוכל לבית. בעצם אולי אני צריך את סיירת מטכ"ל פה לצידי, או אולי את יחידת 8200.

כבר קיבלתי בלית ברירה והסכמתי שמוצרים החסרים בהזמנה (מה שמשום מה לא משתקף באתר) יוחלפו במוצרים אחרים או יוחסרו ללא כל הודעה מראש. וכמובן שגם קיבלתי את המחירים המופרזים שעלו פלאים בחודשים האחרונים. (כן, אני יודע כמה עולים דברים בשגרה.) מה שאני לא מוכן לקבל זה מוצרים שהם טוענים שסיפקו וחייבו עליהם, אלא ששכחו להכניס אותם למשלוח. אבל נסו ליצור קשר עם שרות הלקוחות של שופרסל להתלונן.

אני חושד שלא כל אותם חוסרים ממש אמיתיים. כי אם אני מחרף את נפשי ונכנס לאחד מסניפי רשתות השווק פה באזור, אני מוצא את כל אותם מוצרים ללא כל קושי. כנראה שברשתות השווק הנמצאות באמת בדוחק של הזמנות חושבים שמוצרים כמו השטויות האלה שצמחונים וטבעונים צורכים, כמו טופו או יוגורט סויה, לא ממש חיוני שיכללו במשלוחים. או שהאנשים הממלאים את ההזמנות האלה בפועל לא ממש מתחברים לסוג המוצרים האלה.

זה לא רק פה בישראל. ניסיתי להזמין מאמזון את משחת השיניים המועדפת שלנו, זו האיורוודית מהודו, ונעניתי בהודעה שכרגע מרכז ההזמנות שלהם מתרכז אך ורק במוצרים שהם חושבים שהם חיוניים. ומה עם בריאות החניכיים שלי? לא חיוני? ניסיתי להזמין מהודו ונעניתי שיחזרו לעבוד בסוף מאי, אולי. בסופו של דבר מצאתי דווקא בארץ, והזמנתי. יתכן שאפילו יגיע.

האם בסופו של דבר אשאר עם הזמנות מוצרי המכולת אונליין? עולם חדש-נועז? קשה לי להאמין. אלא אם השירות ישתפר פלאים. אבל אני חושד שלרשתות השווק זה לא כדאי, שעלות הליקוט והמשלוח עולה להם ביוקר ואין להם מוטיבציה להשתפר. (מצד שני, הם מפציצים בפרסומות לרכישות אונליין, אבל בעיקר של מוצרים יקרים יותר כמו קוסמטיקה ומוצאי חשמל) וכן, גם יש לי את הזמן ללכת פעם בשבוע ולגמור את העניין במקום לנהל מערך רכש לוגיסטי מעשרה מקומות שונים.

ועוד לא דיברתי על הסאגה של השגת המסיכות למיניהן.

חל"ת

אם אדבק בוירוס הקורונה, אחלה ואמות, כנראה שאפילו לא יטרחו להוסיף "עם מחלות רקע" בכדי לנחם את הקוראים. גם בגלל שאין לי כאלה אבל בעיקר בגלל שאני בקבוצה הגיל שבה הסיכויים למות ממילא נוסקים. וגם בגלל שבחישוב קר, נשארו לי פחות שנות חיים, (עשרים ושבע במקרה הטוב – אני מקווה לחיות מספר שנים זהה במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת..) מאשר לאנשים יותר צעירים. היו כבר כאלו שהציעו לספור שנות-תוחלת-חיים-אבודות במקום מתים – אפשר לראות את ההגיון בזה.

אבל בינתיים אני מרגיש טוב, ואפילו יצאתי בחיים מחמישה שבועות בצפון איטליה בזמן שהוירוס השתלח באיטלקים בפראות לא שכיחה. ואני מרגיש שלמרות שהוירוס מתנכל ספציפית לשנתונים שלי, אני בר מזל.

בר מזל כי השינוי באורחות החיים שההסגר גורם פחות משמעותי בשבילי. יצאתי ל"חל"ת" לפני כמעט עשור ואולי בזכות זה לשרוץ בבית לא מחרפן אותי. הכי חשוב – אני לא לבד, זוגתי שתחייה אתי פה. מעבר לזה – יש לי מספיק מה לקרוא ומה לעשות בדלת אמות פה (ויש עוד דלת אמות של גינה) לא לחודש אלא לשנים. רק בתחזוקת ונקיון הבית (העוזרת עובדת מהבית, שלה…) אפשר למצוא פה מה לעשות לשעתיים ביום, כל יום. לא שאני שש לזה, אבל עכשיו אין לי תירוץ לא לעשות את הדברים האלה.

בימים כתיקונם אני יוצא ללמוד באוניברסיטה (בשנתיים האחרונות בתל אביב), בעיקר פילוסופיה, בממוצע שלושה ימים בשבוע. אבל אודה על האמת, אם הלימוד הוא העיקר, ולא היציאה מהבית, אני כבר מזמן במקום בו יש לי מספיק רקע, אחרי עשור של לימודים (כשומע חפשי) לקרוא כמעט כל דבר, לבטח אם אני נעזר בטקסטים מבואיים, מה שנקרא בלעז readers. ויש לי גם מאגר אדיר של טקסטים שצברתי מכל הקורסים, שאת רובם או שלא קראתי עד הסוף או שלא קראתי כלל.
לימוד עצמי שכזה הוא אפילו יותר אפקטיבי מלימוד בכיתה. לימוד בכיתה זה לעצלנים (ואני מודה, עצלן, נהנה שמאכילים אותי בכפית). ואם יש לך עוד מישהו להפגש פעם בשבוע-שבועיים ולדבר על מה שקראתם בנפרד, זה מגביר את אפקטיביות הלמידה משמעותית. ואפשר לעשות את זה גם בזום.

גם לוגיסטית קל לי יחסית לשרוד את ההסגר. כטבעוני אין לי צורך לרדוף אחרי ביצים, ויש לי מלאים של קטניות ודגנים בצורתם הגולמית ללא מעט ארוחות. יכולתי לשרוד רק על בננות וחומוס על כפיסי גזר. אמנם צריך לחכות למשלוח משופרסל כשבועיים וחצי, אבל מניצת הדובדבן וממשק הר פרחים (אורגני, במושב עופר) המשלוחים מגיעים הרבה יותר מהר. אפילו את תרופות המרשם סופר-פארם מספק לי עד הבית ללא דמי משלוח (מגיל 65 והלאה), תוך פחות מ 12 שעות. אמריקה.

גם לצאת להתאוורר יותר קל פה, בחיפה. המון שכונות גובלות בוואדיות, והירוק קרוב מאד להרבה אנשים, גם אלי. שבילי ההליכה ביערות הכרמל היו גם הם יכולים להיות מקום טוב ללכת בו אלמלא מגבלת הרדיוס ולמעשה לא הייתה סיבה למנוע את זה, אם אנשים היו מקפידים לשמור מרחק. הבעיה שהם לא.

לא איבדתי מקום עבודה בגלל הקורונה, איבדתי אותו כבר מזמן, מבחירה. וזה שהתמקדתי פה בהסתגלות לשינויים באורחות החיים מהזווית האישית של הפופיק שלי לא אומר שאני לא יודע ומבין שכלכלית המצב בטטה להרבה מאד אנשים. אנשים שלא היו להם רזרבות, שהיו בשלבים שונים של בניה עצמית, הקמת עסקים, או סתם במצב כלכלי לא טוב. קראתי שהאמריקאי הממוצע לא שורד 26 ימים ללא משכורת – יעקלו לו את הבית ו/או המכונית. שאין לו רזרבות מספיקות לממן טיפול חירום רפואי בעלות של 500 דולר. מקווה שפה זה לא עד כדי כך חמור אבל אני באמת לא יודע. אני גם מקווה שהמעבידים לא יחליטו שהם יכולים בעצם להסתדר עם הרבה פחות עובדים מכפי שהיו להם לפני המגיפה, שהרבה תפקידים יהיו לפתע לא נחוצים, שאנשים אט אט יחזרו לצרוך גם מותרות כמו תיירות, מסעדות, טיפולי ספא, בהם מועסקים הרבה אנשים.

מקווה שכמה שפחות ימותו, פה ובשאר העולם, מקורונה אבל גם מרעב, עישון, איידס, עורקים סתומים, סוכרת. דברים שאפשר למנוע. מחל"ת אפשר לחזור, מהעולם הבא, לא.

איך ניצלתי מהדוב החום

Übermut tut selten gut – משפט שסבא שלי אהב לשלוף בכל פעם שנראה לו שבני משפחתו חורגים מרף מסויים, די נמוך, של צניעות הליכות. בתרגום מילולי "הוללות לעתים נדירות עושה טוב". בתרגום חופשי "זה יגמר בבכי" או "יש גבול לכל תעלול". היום, אחרי שנגיף הקורונה הפיץ עצמו בעולם במהירות כה רבה, במידה לא מועטה בעזרת ניידות האנשים בעולם, שסבי היה גורס שהיא מאד מאד מוגזמת, אני נזכר במשפט ההוא. ואכן, לא מעט אנשים אומרים שההתרוצצות של אנשים על פני הגלובוס, שהתאפשרה על ידי הטיסות המאד זולות, יש לה מחיר שיתכן ואנו מתחילים לשלם כעת.

בתחילת ינואר, כאשר היו כבר כמה וכמה חולים בקורונה בעיירות שמדרום למילנו, יצאה זוגתי שתחייה ל"שהות אמן" של חודש באיטליה, בכפר קטן על חוף הים, ברצועת החוף שבין גנואה ופורטופינו, בחבל ארץ הנקרא ליגוריה. אבל לא היה שום דיבור על המחלה הזו. בעצם אולי היה מעט, אבל רק על מה שקורה בסין "הרחוקה".

שבועיים יותר מאוחר, עם סיום הסמסטר הצטרפתי אליה. (זה שאני "שומע חפשי" לא אומר שאני מוכן להפסיד שיעורים, גם לא עבור שהות באמת מפנקת בוילה מקסימה הצופה על הים, אידיוט, לא?). טסתי לברגמו (זו שכיום שיירת משאיות של הצבא האיטלקי מפנה משם את הגופות) ומשם נסעתי באוטובוס אל גנואה. ועדיין אף אחד לא דיבר ואף אחד לא שמע על המחלה באיטליה בכלל ובצפון איטליה בפרט. וכך העברתי שבועיים בשיטוט רגוע בין העיירות שם על החוף, בריביירה הליגורית, בביקורים בגנואה (שם יש בית קברות מונומנטלי, נהדר ל"ציד ראשים" מפוסלים, שאני מניח שבימים אלו יש ביקוש גדול לשירותיו) וסתם בבטלה. כמעט ההגדרה של Übermut.

אבל לכל דבר טוב יש סוף, ושהות האמן בת החודש נגמרה. "נאלצנו" לעבור לדירת חדר שכורה במילנו לכמה ימים שם הכל היה לכאורה כבימים ימימה. אולי היינו צריכים להקשיב יותר למהדורות החדשות המקומיות באנגלית, אבל מי חושב על זה? אז הסתובבנו שלושה ימים בעיר מילנו, שם הכל נראה כרגיל. שם ראיתי באחד הימים שב Accademia Carrara בברגמו יש תערוכה ובה ציורים של טיציאן, תלמידו קאראווג'ו ותלמידו שלו בשם Peterzano. אז נסענו לברגמו שהיא עיר קטנה ויפה וראינו את התערוכה וטיילנו בעיר וחזרנו למילנו, ולא חשדנו לרגע שהסתובבנו בעצם בתוך חשרת וירוסים.

ואז חזרה זוגתי לארץ ואני שוב חזרתי לברגמו, בפעם השלישית אך לא האחרונה, שם נפגשתי עם ידידי מ. שהגיע בטיסה ויחד יצאנו לחופשת סקי של שבועיים. איך אומרים? "אם כבר אוכלים חזיר, אז לפחות שהשומן ינזל מהשפתיים". האמת שלפחות חמש שנים לא עשיתי סקי, אחרי שקרעתי (חלקית) רצועה בברך בפעם האחרונה, ודי חששתי. אז אמרנו שנעשה את זה באיזי, ובילינו יום בנסיעה לאורך אגם iseo המקסים (זה שכריסטו בנה בו את המזחים הצפים), וגלשנו במשך חמישה ימים באתר פאסו טונלה והכפרים הסמוכים. באיזי. ואז עוד יום מנוחה ומעבר לאתר אחר, מרילבה, ושם עוד חמישה ימי סקי, באיזי, ואז עוד יום נסיעה חזרה דרך אגם קומו לברגמו וחזרה לארץ. בשלב הזה כבר היה ברור שהדברים באיטליה לא כשהיו, שענן שחור מרחף מעלינו. חמישים אלף איש בעשר עיירות ליד מילנו היו כבר בעוצר מוחלט. במילנו וברגמו עצמן לא דובר על חולים והחיים נמשכו כרגיל ובחבל הארץ בו אנו היינו לא דווח על חולים אבל בדיעבד ברור שהיו גם היו, ולא מעטים.

בימים האחרונים כבר נדרש מאמץ של ממש כדי להדחיק את הקטסטרופה המתקרבת. במגרש החניה של אתרי הסקי היו מכוניות מכל רחבי אירופה. חופשת האביב התחילה בבתי הספר בכל אירופה והצפיפות באתרי הסקי זינקה. (אם אתם תוהים איך המחלה התפשטה כל כך מהר ברחבי אירופה). כנראה שבשלב זה אנשים מאיטליה כבר החלו להמלט מהאזורים הקרובים למוקדי המחלה אל אתרי הסקי, שם לא היה סגר. לשמור מרחק לא ממש היה אפשר, ביחוד שבאתר הסקי מרילבה יש רק רכבל אחד, הדוב החום (Urso Bruno) שמספרו 7 המוביל אל פסגת הר ויגו, ורק דרכו אפשר להגיע לרוב המסלולים וגם לאתרים הסמוכים כגון madonna di campiglio ו Pinzolo.

קשה לשמור מרחק כאשר אתה דחוס בין חמש מאות איש לערך, העומדים שישה-שישה בתור לרכבל, או בקרונית בה דחוסים עשרות אנשים, למשל בעליה לפסגת Peio 3000. איך יצאתי משם בריא לא ברור. ובעצם, גם לא ברור אם יצאתי משם בריא. אמנם הייתי בבידוד שבועיים, כחוק, אחרי שחזרנו ארצה, במהלכם לא הופיעו סימפטומים כלשהם, וגם מסיום הבידוד ועד היום לא הופיעו סימפטומים, אבל להבנתי יכול להיות שהייתי נשא, ואחרי כן גם חולה, בלי לדעת את זה בכלל. ואם הייתי חולה אז גם יתכן שאני מחוסן ויכול להסתובב בחוץ בשקט. אם היו עורכים בדיקות אז הייתי יודע, אבל מי יבדוק אותי בהיעדר סימפטומים? אני הרי לא מבאי קן הקוקיה של העבריין הלא נמלט מרחוב בלפור, לשמחתי.

אז הייתי חמישה שבועות פה וגם שם, בכל רחבי צפון איטליה, והייתי ממש בזמנים בהם ההדבקה התפשטה בקצב מעריכי (אקספוננציאלי) ואני מודה למזלי הטוב (שֵכל אין פה) שזה עבר בשלום, קל וחומר כשקראתי על החולה מספר N שנסע לאיטליה ליומיים וחזר חולה. אני בן ששים וחמש, אמנם ללא מחלות רקע, לא מעשן, לא שותה ובנוסף גם טבעוני (ורוצה להאמין שיש לזה תרומה מסויימת לעמידות בפני מחלות) אבל המספרים המבשרים לי שאחוזי התמותה מתחילים לנסוק בתחום הגילים שלי, גורמים לי להיות פחות שאנן מהרגיל, לשבת על התחת ואפילו לשטוף ידיים מפעם לפעם. בדיעבד אני גם שמח שצייתתי לדרישות הבידוד ולא נסעתי למרוקו לחנוך שם בית הספר לילדי הברברים (מטרה ראויה, לא? סיפרתי על זה ברשומה כאן). יש גבול לכל תעלול, או כמו שסבא שלי היה אומר (זה בגרמנית, אגב) Übermut tut selten gut. אם שרדתי את הדוב החום, וגם את הנפילות בסקי (והיו כאלה), מותר ואפילו רצוי עכשיו לשבת קצת בשקט.

עד העונג הבא.

ועכשיו לפרסומות

אחוז גבוה במפתיע של בלוגרים רואים את עצמם כעיתונאים, טוען חוקר התקשורת דאגלס ראשקוף. אני מניח שהוא כולל בזה גם בלוגרים שסתם מגיבים על אירועי היום-יום. אפשר גם לטעון שזה לא ממש עוזר לאנשים להבחין בין עיתונות רצינית לבין סתם עובדות המצוצות מכל מיני מקומות. אני ממש לא רואה את עצמי כעיתונאי, והבלוג הזה במופגן לא מבוסס על תחקירי עומק (או רדידות) של שום דבר. אבל את הרשומה הזו אני כותב כי אני חושד שניגוד אינטרסים מובנה יגרום לכך שהנושא לא ידון באמצעי תקשורת שהכנסתם מבוססת על פרסומות.

המקום בו אני חשוף לפרסומות בלי אפשרות להתחמק הוא ברדיו. בטלוויזיה אני לא צופה בערוצים בהם יש פרסומות, או שאם אני חייב, אני מקליט ומדלג על הפרסומות. חוסך המון זמן. אבל ברדיו, בזמן נהיגה, לפעמים אין ברירה. נכון, אפשר לשמוע מוזיקה, אבל לפעמים בא לי לשמוע דיבורים ואז אי אפשר להמלט מהפרסומות, בעיקר לקראת החדשות. אפילו בתחנה הצבאית, כשאני מצליח ליפול על תוכנית שאינה של הברדוגואים או הלינורים למיניהם, לא משנה מה, הם יקטעו את המרואיין בלי רחמים, לא משנה כמה הספיק לענות על השאלה ששאלו אותו (לשאלות יש תמיד מספיק זמן, אלו התשובות שלהן אף פעם לא נשאר זמן) כי חייבים לעבור לפרסומות. למה תחנה צבאית צריכה להתחרות בתחנות הרדיו האזרחיות על שוק הפרסומות לא ברור לי. אין מספיק כסף בתקציב הבטחון לממן את התחנה? אבל ככה זה. אז אני כפוי להקשיב לפרסומות. והפרסום ברדיו עובד, עובדה ששמתי לב לתכנים שלו.

אז לא יכולתי שלא לשים לב שרוב גדול של הפרסומות הוא מטעם משרדים ממשלתיים כאלה ואחרים. משרד התחבורה וה"רלב"ד" הם בין היותר חופרים בשכל, למטרות לכאורה ראויות, שעשויות אולי להציל חיי אדם. אבל חלק לא מבוטל של הפרסומות הוא כזה שברור שהשיקולים אינם שיקולי עלות-תועלת כמו אצל מפרסם פרטי.

אצל גופים אלו צד העלות לא קיים למעשה. אלו הכספים של משלם המיסים, המשלם למימון הגופים האלה בלי שיש לו שיקול דעת בעניין. צד התועלת, בעיקר, הוא קידום עצמי עקיף של השר הממונה על המשרד המפרסם, אבל יותר משמעותי, השר שתקציבי הפרסום שלו מממנים חלק משמעותי מתקציב הפרסומות בגוף שידור מסויים, מבטיח לעצמו להיות על הצד הטוב של אותו גוף שידור. זה וודאי לא גס (אני מקווה) כמו קח ותן מסחרי, כזה שנתניהו ואלוביץ ניהלו. אבל גוף שידור שניזון ביד רחבה ממשרד ממשלתי כמו למשל משרד התחבורה, או המשרד לשוויון חברתי, יצנזר את עצמו בעצמו בכל הנוגע לידיעות שליליות בקשר לאותו משרד או לגבי היושבים בראשו. כי תקציב הפרסום יכול להיעלם בחטף, ואי אפשר יהיה להוכיח קשר סיבתי בין ביטול מסע הפרסום לידיעה כזו או אחרת שפורסמה.

אני בטוח שהדברים ברורים מאליהם לכל מי שבתחום. אני לא בתחום, ואני מניח שגם רוב הקהל לא עוצר לחשוב על הדברים האלה. אבל החשדות האלה מנקרים אצלי כבר זמן לא קצר. אני די בטוח שכך מתנהל העולם הזה. מה שהבהיר לי את זה מעל לכל ספק הוא מסע הפרסום העצמי של גלעד ארדן, האפס השקרן המנוול הזה, למיזם שכביכול מתנגד ל BDS בשם 4IL. את המיזם הזה מייחצן, בתשלום נכבד אני מניח, אפס שקרן וגזען אחר בשם אברי גלעד. תקציבי עתק מושקעים במסע הפרסום הזה, שלא ברור מה תכליתו ואיך הוא בכלל אמור להועיל למישהו, חוץ מאשר לשר לעניינים האלה, שקונה בכספנו מצג שווא של עשיה. אבל כספים אלו גם קונים לארדן חסינות מסויימת מכיסוי חדשותי שלילי כאשר הוא שוב ושוב נכשל בשקרים גזעניים בוטים כמו למשל בפרשת הרצח של יעקוב אל-קיאן בפינוי אום-חיראן.

ההידרדרות לפשיזם איננה מקרית

לפעמים גם לא צדיקים זוכים שמלאכתם נעשית בידי אחרים. במקרה שכאן, התכוונתי לכתוב משהו ברוח הפוסט מטה, אבל הקדים אותי יואב רינון ופרסם אותו במוסף סוף השבוע של הארץ, שם יש לו תפוצה הרבה יותר רחבה, אבל הגישה אליו מוגבלת. פרופ' יואב רינון הוא מרצה וחוקר בחוג לספרות השוואתית ולימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית.  מכאן והלאה, הטקסט כולו ציטוט של מאמרו.

מעטים יחלקו על כך שלזהות הגרמנית יש מקום מרכזי בהגדרת הזהות הישראלית־יהודית, במיוחד לנוכח תפקידה של השואה בעברם המשותף של שני העמים. אך מעמדה של השואה, מרכזית ככל שתהיה בעיצוב שתי הזהויות הללו, הוא רק חלק מתמונה מורכבת בהרבה. ראשית התמונה במפנה המאות ה–18 וה–19, בהקבלה הברורה בעיצוב השלבים הראשוניים של הזהות הלאומית המודרנית של שני העמים; היא ממשיכה בהווה, שבו השואה בונה ומבנה את הזהות הישראלית־יהודית העכשווית; והיא משליכה גם על העתיד.

ראשית עיצובה של הזהות הלאומית הגרמנית חל בתקופה שבה לא היתה מדינת לאום גרמנית, ולא היה סדר פוליטי שאליו ניתן היה לתעל את הרגשות הלאומיים. את החלל שיצר ההיעדר במציאות מילא הדמיון, ואת מקומה של הפוליטיקה תפסו הספרות — בעיקר השירה — והפילוסופיה. כמה עשורים לאחר מכן, בתוך מציאות דומה, של היעדר מדינת לאום והיעדר סדר פוליטי שאליו ניתן לתעל רגשות לאומיים, החלה להיווצר, ובאותה הדרך בדיוק, זהות לאומית חדשה שהובילה להקמתה של מדינה יהודית בפלסטינה. הדמיון בין שתי הזהויות הללו, על אף היותו מקרי לחלוטין, בולט ביותר; אך בניגוד לזהות הגרמנית, בעלת מוקד ברור אחד, לאומי, הממד ה"חדש" בבניית הזהות של ה"יהודי החדש", שלימים יהפוך לישראלי־יהודי, הכיל בתוכו שני מוקדים — דתי ולאומי. למעשה, שני המוקדים הללו היו קשורים זה בזה מלכתחילה, אבל המרכיב הדתי, שהיה אבן המסד של הזהות היהודית במשך כמעט אלפיים שנה, הפך עתה, בהקשר החדש של תפיסת האדם המודרני, לבעייתי. החיפוש אחר תחליף הוא זה שהוביל אל הלאומיות.

בתחילה היה נדמה שהזהות הלאומית והזהות הדתית של היהודי החדש יכולות להיות נפרדות זו מזו. משה מנדלסון ראה ביהדות ובלאומיות שתי ספֵירות נפרדות לחלוטין. יהודה לייב גורדון ניסח זאת היטב בשירו "הקיצה עמי": "הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ". למרבה האכזבה, הפתרון הנאה הזה נידון לכישלון, אך לא משום שהיהודים לא אימצוהו בחום — הם דווקא ראו בהתלהבות רבה את האפשרות להפוך לאזרחים שווי־זכויות, ולו גם במחיר אובדן הזהות היהודית — אלא משום שנתקלו בהתנגדות חיצונית עזה בשעה שניסו לעצב מחדש את זהותם. אם ננסח זאת ביתר בהירות, הרי שהאנטישמיות העמוקה של הסובבים אותם הדפה בכוח כל ניסיון יהודי להגדרה מחודשת. בהקשר זה משפט דרייפוס היווה קו פרשת־מים, שכן אז הוכח שלפחות בעיני הרוב המכריע של הצרפתים, יהודי הוא קודם כל יהודי ורק אחר כך, אם בכלל, צרפתי. מרבית הצרפתים ראו את היהודי כמי שנאמן בראש ובראשונה לשבט שלו ורק לאחר מכן, אם בכלל, למדינה שלו. מנקודת מבט זו, הפטריוטיות של היהודי היא מלכתחילה מפוקפקת, וגרוע מכך: כל יהודי, לפחות בפוטנציה, הוא בוגד. משפט דרייפוס היה בבחינת יוצא מן הכלל רק בכל הנוגע לתוצאה הסופית שלו: פתיחת הדיון מחדש והוכחת זכאותו המוחלטת של הנאשם; עד כמה שמדובר בעומק האנטישמיות, הוא היה בבחינת הכלל.

אבל הניסיון המר בכל הנוגע לעיצובה מחדש של הזהות החדשה לא רק שלא הרתיע את אלה ששאפו לפתרון לאומי של בעיית הזהות היהודית, אלא אף גרם להם לדבוק בו ביתר שאת. וכך, במקום לנטוש את החיבור בין זהות ללאומיות, מעצבי היהודי החדש חתרו לזהות לאומית שלא רק תותיר בצֵל את הממד הדתי, אלא אף תהיה בעיקרה חילונית. בנוסף, מימושה הלאומי של זהות זו יהיה במקום חדש לחלוטין: ציון. היהודים החדשים דימיינו עתה לעצמם מדינה עתידית באסיה, שתמיר את המדינות האירופיות שדחו אותן. אך הפתרון הזה, שהיה ללא ספק גאוני, טמן בחובו את זרע הפורענות שעוד תבוא.

הכשל המרכזי באסטרטגיה של הפנייה לציון לצורך ההלחמה של החילוני עם הלאומי מצוי בטיבו של המעשה עצמו, שהיה הרבה מעבר לשינוי כיוון גיאוגרפי. האידיאל של הנאורות, שהוביל את דרכם של אבות הציונות, אותו אידיאל שבהתאם אליו הזהות היהודית החדשה יכולה להיווצר על בסיס חילוני, נשען על הפרדה מוחלטת בין הפרטי ללאומי. האידיאל הזה יכול היה להתממש אם, ורק אם, אין בין הממד הלאומי והממד הדתי כל קשר. אך מעצם הרעיון הציוני, שעל פיו יש ליצור מדינה חדשה ליהודים, משתמע ההפך הגמור של אידיאל הנאורות: אין זו הלחמה של הלאומי עם החילוני, אלא הלחמה של הלאומי עם הדתי.

אבות הציונות אמנם היו מודעים היטב לבעייתיות של המרכיב היהודי בכל הנוגע ליצירת הזהות החילונית החדשה שעליה עמלו כה קשות, אך אין פירוש הדבר שהם התעלמו מכך. נהפוך הוא; בראותם עד כמה יכול המרכיב היהודי לשמש כאמצעי קונסטרוקטיבי לבניית הזהות היהודית החדשה, הם גייסו אותו לצורכיהם, כשהם נוקטים אסטרטגיה כפולה לצורך התמודדות עם היתרון והחיסרון כאחד. הם הדחיקו את הממד הדתי של המרכיב היהודי, ואימצו את הממד המשיחי שלו. דוגמה מובהקת לאסטרטגיה כפולה זו היא השם "ביל"ו" שבחרה לעצמה התנועה הפרוטו־ציונית "חיבת ציון", שממנה צמחה העלייה הראשונה. אלה הם ראשי התיבות של המילים "בית יעקב לכו ונלכה", מתוך פסוק המופיע בישעיה (ב', ה'). אך זה לא הפסוק כולו; מה שקוּצץ ממנו הוא הסוף, שתי המילים "באור יהוה", שיצרו את ההקשר לפסוק כולו וצירפו את כל מרכיביו לכלל שלם אחד דתי.

ראשי התיבות של התנועה לקוחים מהפסוק המופיע מיד לאחר ראשית הפרק — חזון אחרית הימים. על פי חזון זה תהפוך ציון־ירושלים למרכז הצדק של העולם, שטבורו הרוחני והגיאוגרפי הוא בית המקדש. כאשר החזון הציוני קיבל את ניסוחו במאה ה–19 היה החזון התנ"כי משיחי לחלוטין: בית המקדש היה חרב כבר קרוב לאלפיים שנה, והמסורת היהודית דחתה את בנייתו לאחרית הימים, כלומר לימי ביאת המשיח. הרעיון הציוני של תחייתה מחדש של האומה היהודית בעתיד הקרוב היה מבוסס אפוא הן על הקשר עם האומה היהודית בעבר, והן על הקשר, החזק לא פחות, עם החזון האוטופי, הדתי־משיחי, של האומה היהודית באחרית הימים. במבט לאחור אי אפשר שלא להכיר בגאוניות של הכלת הממד המשיחי בחזון הציוני. ללא האנרגיה הכמעט מטפיזית שייצר המרכיב המשיחי לא היתה קמה מדינת ישראל, וכך גם לא היתה קמה, לדעתי, תשובה של ממש לאנטישמיות ולמימושיה הרצחניים. אבל השימוש במרכיב המשיחי תבע את מחירו, מה שהפך, כצפוי, לאחד האיוּמים הגדולים ביותר על עצם קיומו של החזון הציוני כאשר זה התממש.

השימוש במרכיב הדתי־משיחי הכיל בתוכו, החל מראשית הציונות, בעייתיות כפולה. מצד אחד, מאחר שצריך היה להדחיק את המרכיב הדתי בעיצוב הזהות היהודית החדשה, הוצג המרכיב המשיחי שבתנועה הציונית כמרכיב חילוני. מצד אחר, התפיסה שעל פיה הקמת מדינת ישראל היא בבחינת מימוש הממד המשיחי של הזהות היהודית החדשה היא לא פחות מאשר שבירה מוחלטת של הגבול בין המטפיזי והפיזי, וגם, מה שמסוכן פי כמה, מתן ערך חיובי להרס הכרוך בשבירת הגבולות הללו. מלכתחילה היה לשני פניה של הבעייתיות הזאת פוטנציאל פיצוץ, שכן כל אחד מהם מזין ומחזק את האחר: הערך החיובי שניתן להרס הגבולות נשען על הצדקה דתית, והמרכיב הדתי־משיחי צבר עוד ועוד כוח והשפעה ככל שהלך והתממש במסגרת פעולות של הרס הגבולות בין המטפיזי והפיזי.

בעבר, כאשר התנועה הציונית אך התעוררה, המחיר האדיר שתגבה המשיחיות נראה כשייך לעתיד הרחוק. העתיד הזה הוא ההווה שלנו, וכבר עתה המשיחיות הלאומית הגיעה להישגים מופלאים בכל הנוגע למימוש הפוטנציאל הרעיל שלה, תוך כדי שימוש עיקש ובלתי מתפשר בהצדקה דתית לרוע. יש להדגיש שהחיבור בין רוע למשיחיות דתית רחוק מלהיות מקרי; וגרוע מכל, הוא מומשג ומוצג, כמו אצל קאנט, כצו קטגורי מוסרי. מי שהוכיח טענה זו בצורה החד־משמעית ביותר היה גרשם שלום, שבמאמרו "מצווה הבאה בעבירה" שירטט את הקו הישר המחבר בין התנועה השבתאית לבין הזהות היהודית המודרנית החל מתקופת ההשכלה ואילך, תוך הצבעה על האופן שבו הפך הרוע לתופעה שיש לה הצדקה מוסרית.

גרשם שלום היה גם זה שרמז, בהקשר אחר, שהלחמתה של הלאומיות עם הממד הדתי־משיחי אינה יכולה שלא להוביל לפונדמנטליזם יהודי. זה האחרון אינו אלא צורה של ברבריות שנעשית לכאורה בשמה, אך למעשה בתחפושת, של הדת היהודית. הברבריות הזאת הפכה כבר לבשר מבשרה של ישראל העכשווית, והיא מתממשת בליווי כל ההצדקות הדתיות הנדרשות: הפונדמנטליזם היהודי הוא ששימש בתור ההצדקה המוסרית לחטיפה של מוחמד אבו חדיר בן ה–16 ולשריפתו בחיים. אותו פונדמנטליזם הוא ששימש כבסיס המוסרי להצתה של משפחת דוואבשה בדומא, שהובילה לשריפתו בחיים של הפעוט בן 18 החודשים עלי סעד דוואבשה וגרמה למות אמו ואביו, סעד וריהאם. אבל עד כמה שמדכא לראות את האופן שבו מתועלת הזוועה של מי שהיה קורבן השואה לעבר עוולות חדשות, המבוססות על הפיכת הקורבן בעבר לתליין בהווה, יש להודות שאין זה מאוד מפתיע: ילדים מוכים הופכים לא פעם להורים מכים, ומה שתקף ברמת הפרט תקף גם ברמת הלאום. נכון, השימוש הלא אנושי בדת בתור הצדקה מוסרית לרוע טהור אינו נדיר ואינו חדש. עם זאת, יש דבר מה מעורר חלחלה במיוחד בהופעתו המחליאה במדינה שנוסדה, בין היתר, כסוג של תגובה מוסרית לרוע הבלתי נתפס של הנאצים, נקודה המחזירה אותנו להקבלה שבין הזהות הישראלית־יהודית לזהות הגרמנית.

הנאציזם, כאידיאולוגיה, היה תופעה אתאיסטית, ולא בכדי. הרִיק הדתי שהתנועה יצרה בצורה כה אלימה איפשר למנהיגיה ותועמלניה לכתוב מחדש את גרסתם שלהם למיתוסים הפגאניים וסמליהם. בכך נפתחה הדרך לחיזוק עיצובה של הזהות הגרמנית על בסיס של גזע, מה שהכשיר, בתורו, את השמדתו של כל מי שנמצא מחוץ להגדרה הגזעית והגזענית של אותה זהות. המקרה של הזהות הישראלית־יהודית שונה כמובן בכל הנוגע לרכיב הדתי, אבל דומה בכל הנוגע לקשר שנוצר כאן בין גזע לגזענות. יתרה מזאת, כאן הדמיון בין שתי הזהויות אינו פרי המקרה, כי אם דוגמה מובהקת של סיבה ותוצאה.

המהות של הזהות הישראלית־יהודית מכילה בתוכה, מבראשית, את פוטנציאל ההידרדרות לגזענות, משום שהבסיס שלה נטוע באופן עמוק בשאלות של גזע. אם לנסח זאת בצורה חד משמעית, הזהות הישראלית־יהודית היא במהותה, ובאופן בלתי־נמנע, זהות גזעית. הזהות הישראלית־יהודית, שנוצרה בשלביה הראשונים, עוד בטרם קום המדינה, כתגובת נגד לאנטישמיות ולאחר מכן לשואה, נוסחה, בכוונת מכוון, על בסיס של גזע, כך שתוכל להעניק לכל יהודי ויהודייה, על הבסיס הבלעדי של עצם היותם יהודים, את הזהות הישראלית הלאומית. יתרה מכך, הזהות הישראלית־יהודית הזאת עוצבה, במודע ובמוצהר, כתמונת מראה: תחילה של הגזענות האנטישמית ולאחר מכן של הגזענות הנאצית, אותה גזענות ששמה לה כמטרה לחסום כל אפשרות של הכלת היהודי במסגרת זהות לאומית כלשהי. הנאצים, שהפכו את חסימת הזהות הלאומית בפני היהודים לשלב ראשון בדרך להשמדתם הפיזית, יצרו מציאות חדשה שבה עיצובה של זהות יהודית הפך לשאלה של חיים ומוות, פשוטו כמשמעו. זהות יהודית זו היתה חייבת להיות הפוכה וזהה בו־בזמן לזהות של היהודי שיצרו הנאצים: הפוכה, משום שהיא פתחה את אותה הדלת שהנאצים סגרו; וזהה, משום שהיא נשענה על אותו בסיס בדיוק — הגזע.

מבחינה מושגית, התפיסה הגזענית נשענת על יצירת חפיפה מוחלטת בין זהות כמאפיין מהותי של האדם או הקבוצה, לבין מה שמכונה בשם נוסחת הזהות: "א=א". הניסוח "יהודי הוא יהודי" הפך לזהה לחלוטין לנוסחת הזהות "א=א", כאשר במקום "א" ניצבת המילה "יהודי". מנקודת המבט הגזענית המילה האחת, "יהודי", מסמלת את המהות היהודית כולה. יתרה מזאת, גם אין צורך ביותר ממילה אחת, שכן המילה "יהודי" שקופה לחלוטין ואבסולוטית בו בזמן: היא מצליחה להעביר את מכלול מהותו של האדם שהיא מתארת. בהתעלמותה מכל הבדל שהוא בין מיליוני יהודים, מצליחה הנוסחה הגזענית לצמצם אותם לדבר־מה שהוא לא רק לא אנושי, אלא אפילו פחוּת מאובייקט: כל היהודים הפכו ל"יהודי", מרכיב מופשט בתוך משוואה מתמטית, שכל חלק שבה זהה לחלוטין לחלק אחר. זה האופן שבו הזיהוי הגזעני פועל: להבדלים אכן אין כל משמעות, וחוסר המשמעות הזה כל כך קיצוני, עד שהם נעלמים לחלוטין. כל מה שנותר הוא החפיפה המוחלטת, או הזהות המוחלטת בין הזהות המשקפת מהות: "יהודי הוא יהודי" מצד אחד, לבין נוסחת הזהות: "יהודי=יהודי" מצד אחר. בקצרה: כל היהודים שווים זה לזה מבחינת מהותם. המשמעות בפועל של התפיסה הזאת היתה השמדה.

הציונות, כאמור, לא היתה יכולה שלא לאמץ בדיוק את אותה החפיפה בין שתי הגדרות הזהות, כדי להציל את אותה אוכלוסייה שסומנה באופן זה כיעד לרצח. אבל ההצדקה המוסרית של החפיפה הזאת לא סותרת את העובדה שהבעייתיות, כלומר הסכנה שתפיסת הגזע תידרדר לגזענות, נותרה על כנה. סכנה זו היתה קיימת תמיד וכך גם תישאר, ולא רק בגלל עצם העובדה שזהות המבוססת על גזע מכילה, תמיד ומראש, את הרעל הזה. הסכנה שבהגדרת הזהות על בסיס יצירת חפיפה בין זהות מהותית לנוסחת הזהות מקורה בהנחה כפולה: מצד אחד כל מי שבפנים — שייך לחלוטין, ומצד אחר כל מי שלא בפנים — לחלוטין אינו שייך. הגדרת הזהות הישראלית־יהודית לא רק הופכת את כל היהודים למאסה אחת זהה לחלוטין; היא גם הופכת את כל מי שאינו ישראלי־יהודי, כלומר כל מי שמוגדר או מוגדרת כישראלים־פלסטינים, למאסה אחת זהה לחלוטין.

גם כאן ניתן לראות בבירור את ההקבלה בין הזהות הישראלית־יהודית לבין זו הגרמנית, ולא רק בהקשר של ההידרדרות של שתי הזהויות אל הפשיזם, אלא גם בכל הנוגע למקורה של הידרדרות זו וסיבותיה. הסמן המובהק של עיצוב הזהות הלאומית הגרמנית היה יוהן גוטליב פיכטה, שהגדיר בספרו "מדע הידע" (1794) את זהותו של האדם על בסיס כפול: ה"אני" וה"לא־אני". פיכטה טען, למרבה הצער בצדק רב, שאנחנו מגדירים את עצמנו גם על בסיס מה שכל אחד ואחת מאיתנו תופסים בתור מה שהוא "אני", כלומר מה שמאפיין אותי באופן מהותי, אבל גם על בסיס מה שאנחנו תופסים בתור מה שהוא בפירוש "לא־אני", כלומר מה שזר לזהות שלי באופן מהותי. לתפיסה הזאת יש השלכות מרחיקות לכת בכל הנוגע למעמדם של כל אלה שהם "לא־אני", שכן כל מי שאינו נכנס לקטגוריה שאני שייך אליה הופך מהר מאוד לאיום קיומי על זהותי שלי. לפיכטה, שראה את תפקידו בהיסטוריה העולמית כזהה לזה של ישו, היתה השפעה אדירה על התפתחות הפילוסופיה הגרמנית והלאומיות הגרמנית כאחת, וההשוואה שעשה בין הפילוסופיה שלו עצמו לארבעת ספרי הבשורה הנוצריים לא נפלה על אוזניים ערלות, ולא רק במאה ה–19. הפילוסוף מרטין היידגר, בנאום כניסתו לתפקיד הרקטור של אוניברסיטת פרייבורג — תפקיד שקיבל לא רק בעת שהיה חבר המפלגה הנאצית, אלא בזמן שהפיהרר הנערץ עליו כבר היה בשלטון — התייחס בדבריו פעם אחר פעם לפיכטה. במקביל הוא שב וחזר למושגים כדוגמת משבר, אומה והנהגה, מושגים שפיכטה הדגיש בטקסט הלאומני שלו, "פנייה לאומה הגרמנית".

מכל האמור לעיל עולה שהידרדרותה של הזהות הגרמנית לתהום הנאצית לא היתה מקרה ולא היתה טעות. הזרעים היו שם מלכתחילה, וניתן לזהותם כבר בשלביה הראשוניים ביותר של הבניית הזהות הגרמנית. לנוכח הדמיון המהותי בין הזהות הגרמנית לזהות הישראלית־יהודית בשלבי בנייתן השונים, ניתן להסיק שאנו מידרדרים עתה במדרון שמוביל, ומאותן הסיבות, בדיוק לאותה תהום של גזענות ושל פשיזם. תהיה זו טעות לראות בהידרדרות הזאת כורח, קל וחומר הכרח בלתי נמנע. זהו מימוש של פוטנציאל אחד בלבד, מרכזי ככל שיהיה, של הזהות בהקשר הלאומי. אין זו גזירה משמים ואין זה צו אלוהי. זו בחירה, ויש לשנות אותה. כיצד לעשות זאת, זה כבר נושאו של מאמר נפרד.

פנים

זוגתי שתחייה, מדרבנת אותי לא אחת לתרום יותר מזמני הפנוי לטובת הציבור, ועדיף באופן בו יהיה להשקעת הזמן הזו אימפקט יותר גדול, "מכפיל כוח", יותר מנאמר חונכות של תלמידי תיכון על סף נשירה מהמערכת או הסעת ילדים פלסטינים חולים מבית החולים חזרה אל מעבר הגבול.

לאחרונה הצטרפו עוד מספר אנשים לדירבון הזה, כנראה אנשים שהדוניזם נראה להם משהו רע 🙂 אבל גם לי העניין מציק, ואני משקיע בזה מזמן לזמן מחשבה. אז הנה רעיון אחד שעלה לי לאחרונה בעניין זה, ואשמח לחוות דעתכם.

מאז שהוקמה גדר ההפרדה, למעט מאד ישראלים יש אינטראקציה כלשהי עם פלסטינים, במיוחד לא עם כאלה שאינם אזרחי ישראל. וכמובן שגם לפלסטינים שנותרו מהצד ההוא של החומה אין אינטראקציה עם ישראלים-יהודים. עם ישראלים-פלסטינים יש קצת, כי לאלו מתירים לבקר בשטחי A והם אכן מנצלים את זה לביקורי משפחות, קניות, סתם תיקוני רכב בזול וגם טיפולי שיניים ברמה גבוהה ומאד בזול.

כתוצאה מהנתק הזה, נוצרה דמוניזציה בלתי נמנעת כמעט של האחר שמעבר לחומה. אנשים בכל צד כבר לא רואים את ברי הפלוגתא שלהם מעבר לחומה כבני אדם אלא כאוייבים נטו. וזה רע. רע מאד.

אז מה הרעיון? להפיק סדרה של סרטונים קצרים המיועדים לקהל הישראלי, שבהם אנשים מהצד ההוא של הגדר ישבו מול המצלמה, על רקע נייטרלי, וידברו, בגובה הפנים, על חייהם. על מי שהם. כך שישראלים יראו מולם פנים של בני אדם, בני אדם כמוהם, שרב המשותף על המפריד בינינו לבינם.

מטרת סרטונים אינה לדבר על מנגנון הכיבוש ואיך הוא משפיע על חייהם, אם כי זה יטפטף פנימה. המטרה היא להראות אותם כאנשים, כמוני וכמוך. כך שכאשר הישראלים הולכים להצביע, או סתם לחוות דעה, הם יזכרו שיש שם אנשים, ממש כמוהם, לא דמויות חסרות פנים ומפחידות.

כמובן שיש להפיק סרטונים דומים המיועדים לקהל הפלסטיני, אבל כיוון שמי שמחליט על גורל שני העמים הוא רק מי שיש לו זכות הצבעה, ואלו בעלי אזרחות ישראלית בלבד, זה קהל היעד היותר משמעותי של מאמץ כזה.

מה אתם חושבים? מטרה ראויה להשקעת הזמן שלי? יכול להיות אפקטיבי? הצעות יתקבלו בברכה.

"מתגייסים להחזרת הבנים"

עוד בסיבוב הקודם, של המשא ומתן להחזרת גופות החללים מלבנון, הפריעו לי שני דברים. הראשון, הטשטוש הדמגוגי המכוון בין החזרת שבויים והחזרת גופות המסתתר מאחורי הססמה "החזירו את הבנים הביתה". הבנים כבר לא יחזור הביתה. גופותיהם אולי יחזרו ויטמנו בבית הקברות הצבאי. ובהתאם, המחיר שמדינה צריכה לשלם עבור האחד לא זהה למחיר שהיא צריכה לשלם על השני.

והדבר השני שהפריע לי אז, היה המחיר. המחיר הוא חיי אדם. כאשר מחזירים לוחמי אויב למעגל הלחימה, זו רק שאלה של זמן עד שהחזרת הגופות תעלה בעוד גופות.

המחיר שישראל משלמת על החזרת שבויים הוא אסטרונומי.  "אסור לנו לחזור על הטעות בעסקת שליט. באותה עסקה שוחררו 1,027 מחבלים, בהם רוצחים ומשלחיהם, כולל מממן חטיפת שלושת הנערים ב-2014 ויחיא סנוואר שמנהיג את חמאס ברצועת עזה ושמציב כיום דרישות נוקשות שלא מאפשרות להתקדם לעסקה כלשהי". אמר ליברמן. עוד הוסיף שר הביטחון: "חשוב לזכור כי 202 ממשוחררי עסקת שליט נעצרו מאז על ידי מערכת הביטחון על מעורבות בטרור, מתוכם 111 עדיין נמצאים בכלא הישראלי.  ושבעה ישראלים נרצחו במעורבות ישירה או עקיפה של משוחררי אותה עסקה". 

מה שמביא אותי לפרשה הנוכחית, המאבק להחזרת גופת הדר גולדין, (וגם אורון שאול על הדרך.) הפעם הסיסמאות הכוזבות הן: "מתגייסים להחזרת הבנים", "להחזיר את הדר לישראל".  מה היה למשפחת גולדין להגיד על דברי ליברמן? "שר הביטחון חלש ופחדן". מה עוד היה למשפחת גולדין להגיד? למנוע את הסכם הפיוס עם טורקיה בעניין המווי-מרמרה. למה בדיוק? כי ככה הם רוצים. הם עתרו בהצלחה בכדי למנוע מנשים חולות סרטן מעזה לקבל טיפול בבתי חולים בגדה או בישראל, עד שתוחזר גופת בנם. שיתפגרו. שצריך לא לאפשר למשפחות אסירי חמאס לבקר אותם. ש"עזה פורחת" עאלק בעוד בנם שבוי שם. מה הם רוצים? להרעיב ולחנוק כמעט שני מליון בני אדם עד שיתרצו ויחזירו את מה שהוא בעצם לא יותר מכמה עצמות שיתכן שהם של בנם, ויתכן גם שלא, שכן בנסיבות בהן נהרג, קשה באמת לדעת.

לא הספיק למשפחת גולדין שצה"ל הרג כ 160 אזרחים ברפיח והחריב את כמעט את כל העיר במסגרת "נוהל חניבעל" המתועב, בנסיון למנוע את לקיחת שיירי גופת בנם. הם רוצים עוד ערבים מתים, עוד הרבה ערבים מתים.

אורי משגב, גיליתי, כבר כתב על זה, ויותר טוב ממני. למי שלא משלם לעיתון הארץ על הגישה לאתר, משום מה (לא בא לכם לעזור לשריד האחרון של עיתונות ראויה בישראל לשרוד?) הנה כמה ציטוטים: "יש לדבר על משפחת גולדין. קשה לדמיין את כאבה, אסור לזלזל במצוקתה, אך ראוי להתווכח עם פועלה. מטעמים מובנים, מעטים מעזים להגיד את האמת: הקמפיין של משפחת גולדין משרת מטרה אידיאולוגית של הימין המתנחלי. כפי שהאובדן והאבל בעקבות חטיפת שלושת הנערים בגוש עציון נוצלו לקידום מטרה אידיאולוגית שלו. המטרה אז היתה להחזיר לאחור את גלגל עסקת שליט, לדחוק את חמאס לפינה, למוטט את ניצני האחדות בינו לבין פתח, להביא לחידוש ירי הרקטות ולהוליך את ישראל למלחמת ברירה בעזה. עכשיו המטרה היא למנוע כל אפשרות של נורמליזציה או הקלה ברצועה."

"בפועל דורשת משפחת גולדין להרעיב ולחנוק את מיליון וחצי תושבי עזה, עד שישכנעו את חמאס לרדת על הברכיים ולהשיב את גופת בנם. זה איננו תסריט ריאלי, אך נשק אפקטיבי דיו כדי להרתיע את בנימין נתניהו הפחדן וממשלתו העלובה מלדאוג לאינטרס האסטרטגי של מדינת ישראל, המנוגד לאינטרס האסטרטגי של הימין המתנחלי."

מה יש לנו פה בעצם? משפחה אולטרא-ימנית, פריבילגית לעילא, מוברגת היטב בשדרות החברה הישראלית, (היא דוקטור והוא פרופסור, וגם קצין בכיר במילואים), בתמיכה מסיבית של הימין המתנחלי, מקדמים את האג'נדה האולטרא-ימנית שלהם תוך ניצול בוטה וחסר בושה של החשש של אנשים, כולל פוליטיקאים, להתעמת עם הורים שכולים. ביתם אשר בכפר סבא, בשנים מאז צוק איתן, הפך לחדר המצב של הימין המתנחלי, משם הם פועלים בכדי להחריף את המצב בעזה עוד ועוד,  עד שתושג המטרה הסופית אליה הם חותרים – כיבוש מחודש של רצועת עזה והחזרה לאחור של ההתנתקות.

אז כן, צר על נפילת בנם. אבל מה שהם עושים בעקבות זה, לא מוצדק בעיני, מתועב  וגזעני.

 

בעד חוק הלאום

חוק הלאום הוא היציאה מהארון של מדינת ישראל בפרט ושל המפעל הציוני בכלל. ולכן, טוב שנחקק.

אזרחי ישראל הערבים צריכים היו מידה גדושה של הונאה עצמית בכדי להגיד לעצמם, עד כה, שמה שכעת נאמר במפורש בחוק הלאום הוא לא מצב העניינים בפועל, לא רק מ 1967, לא רק מ 1948 אלא מתחילת המפעל הציוני בפלסטינה-א"י כפי שנקראה אז.

למשל: "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה." האם העובדה שהוקמו 700 ישובים ליהודים מאז קום המדינה, ואפס לערבים (למעט ריכוז הבדואים בעיירות נחשלות) היא לא הצהרה עוד יותר רועמת מהמשפט בחוק הנ"ל? או העובדה ש 99.5% מקרקעות המדינה בשטחים הכבושים הוקצו ליהודים? או ש 85% מאדמות הערבים הופקעו מהם לטובת ישובים יהודיים טהורי גזע? או שהעיר כרמיאל קמה על אדמות שהופקעו לכאורה לטובת שטח אש צה"לי? אז עכשיו שזה נאמר במפורש, אפשר להתנגד לזה במפורש.

אני לא רואה איך הסעיף הזה בדיוק מכשיר וועדות קבלה על בסיס גזע, או שאולי זהו חוק אחר. אבל בפועל, אילו יישובים לא עירוניים בישראל הם לא טהורי גזע?
ההפרדה המרחבית הזו, כמו ההפרדה התרבותית המבוצעת דרך דיכוי  השפה והתרבות הערבית, הן אמצעים מוכרים של שלטון פשיסטי, ומיועדים לאפשר אפליה על רקע גיזעי של אוכלוסיה. אם אתה לא מכיר אף ערבי, קל לך הרבה יותר לחשוב שהוא "לא כמוך" ולכן אין בעיה להפלות אותו. מבחינה זו, הסכמי אוסלו שנתקעו בשלב הראשון שלהם, הם אסון, כי רוב הישראלים לא מכירים יותר פלסטינים, ולהיפך. אז עכשיו, שהערבים אזרחי ישראל התקדמו כלכלית וחברתית (שליש מהרופאים בבתי החולים למשל, 28% מהסטודנטים בטכניון) ויש רבים מהם שיכולים להרשות לעצמם לקנות דירה בשכונה יהודית, פתאום יש בעיה שצריך לפתור. היהודים עוד עלולים לגלות שלערבים אין קרניים ושהם לא מחזיקים סכין מאחורי הגב. אז וועדות קבלה זה עכשיו סבבה.

או עניין השפה הערבית: "עברית היא שפת המדינה. לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה; הסדרת השימוש בשפה הערבית במוסדות ממלכתיים או בפניהם תהיה בחוק.  אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו  של חוק-יסוד זה." הרי גם עד חוק זה השפה הערבית הייתה רשמית רק מהשפה ולחוץ (לא יכולתי להתאפק..). לימודי הערבית ליהודים היו אך ורק בכדי שלמודיעין יהיו מספיק אנשים שיוכלו להאזין בערבית. השילוט בערבית חלקי ושגוי ברובו ורק במספר מאד מצומצם של מקומות בהם ניתן שירות לציבור אפשר לקבל שירות זה בערבית. כותרות משנה בערבית בשידורי הטלויזיה? הצחקתם. אז החוק לא משנה כלום.

או "ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל". סעיף מעניין. מהי "ארץ ישראל" ומה גבולותיה? לא ברור. גם לא מוזכר עם אחר שזו מולדתו ההיסטורית. הסעיף הזה מתאר בסך הכל את הראיה המשיחית של המפעל הציוני, שמקים מדינה לאנשים ללא ארץ, בארץ ללא אנשים. ההתעלמות מקיומו של עם אחר שזו גם מולדתו היא לא חדשה ולא נחלת הליכוד והבית היהודי בלבד.

נכון שבחוק זה לא נאמר במפורש שאין עוד עם שמולדתו כאן – רק העם היהודי מוזכר בו, ומבחינה זו, אין בו שום דבר "מזיק". גם לא נאמר שמדינת ישראל קמה בכל "ארץ ישראל" אלא רק "בה", כלומר בתוכה, ולכן אפשר להתמם ולהגיש שהסעיף הזה לא סיפוחיסטי, ולא אומר בעצם כלום. מבחינה זו, חלק זה, כמו החלקים על השם, הדגל וההמנון הם מילים ריקות. אם יהיה צורך ורצון לשנות את ההמנון או את הדגל, ישנו אותו בחקיקה, וזהו.

אני מניח שבהמשך יהיה לי עוד מה להגיד בנושא…

רה-מתאזרחים

במונדיאלים הקודמים היה די בולט שאחוז לא מבוטל מהשחקנים בנבחרות האירופיות הם מתאזרחים, כמובן שמארצות יותר "דרומיות" או דור ראשון של מהגרים בארצות אירופה. זה די הגיוני – בכל זאת, למהגרים מארצות עניות, עם נחיתות בהון סימבולי והשכלתי, ספורט הוא מסלול פתוח למוביליות חברתית וכלכלית.

במונדיאל הזה שמתי לב לראשונה לתופעה הפוכה – אחוז לא מבוטל של השחקנים בנבחרות מהמדינות הדרומיות, מרוקו למשל, הם אזרחי מדינות אירופה. חלקם אפילו נולדו באירופה. הם משחקים באירופה, למדו לשחק באירופה וחלקם אפילו משחקים באחת הקבוצות בהן משתכרים משכורות עתק. אבל במונדיאל, הם לא משחקים בנבחרת הארץ בה הם גרים, לא בארץ בה הם משחקים, לא בארץ בה הם אזרחים אלא בארץ "מוצאם". מעין חוק השבות לכדורגלנים. בנבחרת מרוקו למשל יש שישה מתוך אחד עשר כאלה, ביניהם מוצאים שחקן בן לאמא הולנדית ואבא מרוקני, שהוא אזרח גרמניה, ומשחק בכלל באנגליה.

בסטיה קלה הצידה, (תיכף חוזרים) יותר ויותר ברור לי שההבדל בין מישהו שהוא לא אזרח למישהו שהוא כן אזרח משמעותי כיום בהרבה מההבדל בין אשה לגבר, בין שחור ללבן, בין עני לעשיר. למי שהוא לא אזרח אין למעשה גם זכויות אדם. סייג חשוב: כשאני אומר אזרח, כוונתי אזרח של מדינה בה מכבדים את זכויות האדם של כל אזרחיה. כן, המונח שבישראל נחשב משוקץ: "מדינת כל אזרחיה".

יש את כל המדינות האלה, שרובן נמצאות מדרום לים התיכון, שתושביהן מעדיפים להיות חסרי אזרחות מאשר להשאר אזרחים שלהן, מעדיפים לסכן את חיי עצמם ומשפחתם בסירות רעועות רק כדי להיות חסרי אזרחות בצידו השני של הים. כי במדינות האלה, אין משמעות לזכויות האדם שלהם. לפעמים בגלל משטר, לפעמים בגלל הכלכלה, אבל בעצם שני הדברים האלה חד הם.

(חוזרים) אז למה אחרי שהוריהם טרחו וזרקו מאחור את אזרחות המדינה בה נולדו בכדי שהם או צאצאיהם יוכלו ליהנות מזכויות במדינה בה יש לאזרחים זכויות אדם, מוכנים אותם מתאזרחים לעשות את הדרך חזרה ולשחק בנבחרת הלאומית של המדינה שבה יתכן שלא היו קודם?

אז מסתבר שלאזרחות של מדינת shithole כמו שטראמפ מכנה זאת (בצדק לשם שינוי) יש בכל זאת ערך. ערך כלכלי. שחקן כדורגל שלא הצליח להתקבל לנבחרת המדינה בה הוא אזרח יכול להתקבל לנבחרת המדינה בה הוא הופך אזרח לשעה (רה-מתאזרח?), ואם יפגין יכולות לפני הקהל האדיר הצופה במשחקים, יעלה את ערכו הכלכלי ויוכל להתקדם בעולם, לעבור לקבוצה יותר בכירה (באירופה כמובן), בליגה יותר יוקרתית, וכמובן בשכר הרבה יותר גדול. קפיטליזם פשוט.

בישראל זה יותר פשוט. לקראת כל אולימפיאדה, ישראל נהנית מתגבור של אנשים אתלטיים שלא היו מספיק טובים להתקבל לנבחרת ארצם, אבל חוק השבות מאפשר להם להתקבל לנבחרת אחת המדינות הפחות אתלטיות מבין מדינות "הצפון". בניגוד לרה-מתאזרחים, אלו אנשים שהוריהם לא מישראל, שלא חשבו על ישראל דקה וחצי דקה עד לנקודה זו, שלא נולדו בישראל והיגרו, שאפילו לא בהכרח חולקים את דתם עם דת המדינה היהודית. אז לישראלים התופעה מוכרת משכבר. אבל במדינות אחרות, רק במונדיאל הזה שמתי לב שזה קורה, וקורה לא מעט. (יתכן שזה לא חדש, אבל כדורגל אני רואה בערך אחת לארבע שנים, וגם זה לא ברור לי למה).

בישראל זה טוב לשני הצדדים. לישראל אמנם לא יצאו מזה מדליות אבל לפחות יהיו קצת יותר ספורטאים בין העסקנים הצועדים שם במצעד הפתיחה של המשלחות. אבל במדינות הדרום, שיותר מחצי הסגל שלהם תפוס על ידי שחקנים מארצות הצפון, זה לא כל כך הוגן כלפי השחקנים שעוד לא השכילו לעזוב את ארצם ולהגר צפונה. הם מפסידים הזדמנות להיחשף בפני העיניים שכן משמעותיות לעתידם הכלכלי, העיניים של אזרחי מדינות הצפון.

סוג חדש של קולוניאליזם?

שנאת המקפים

חמש מאות ימים לכהונת דונאלד טראמפ, ואני עדיין מחפש הסברים.

יש את התיזה (שקראתי אצל טוני מוריסון)  שהיו אלו הלבנים החרדים מאובדן צביונה הלבן של ארצם. נשיא אחד, שחור למחצה, (וחלקו השחור אפילו לא מצאצאי העבדים…) היה מוקדם מדי מבחינת הציבור הרחב בכמה עשרות (או מאות) שנים. אבל לא מעט לא-לבנים הצביעו לפגע הרע הזה, שהכתום שלו יותר לבן מלבן, שדרש לראות את תעודת הלידה של אובמה. 

יש את התיזה המייחסת את זה למיזוגניות. להרבה אמריקאים אישה-נשיאה, ועוד אחרי נשיא שחור, זה כבר הרבה יותר מדי, מהר מדי. אז אפילו הפגע-רע הזה כבר עדיף. גבר, לבן, "מצליח" כלכלית. אבל לא מעט נשים הצביעו לתופס בערוות הזה, ובכך חשפו את ערוותן.

את שני האנומליות מעלה אפשר לייחס אולי לתודעה כוזבת, לשאיפה להזדהות עם זה החזק, ההגמוני. האתוס הקפיטליסטי האמריקאי הרי גורם לך לייחס את מצבך הרע לא לנסיבות כאלו ואחרות, אלא להיעדר מאמץ "אמיתי" שלך, בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, עאלק.

אבל התפלגות ההצבעה לא על פי מדינות אלא על פי מחוזות, מראה שבכל המחוזות הלא עירוניים, ניצח הדונלד, (גם אם לא בהפרש גדול) גורמת לי לחשוב שהיו אלו המקפים. ליתר דיוק השנאה אליהם, שהעלתה לשלטון את הנבל הכתום.

כשהוא רץ עם הססמה "להפוך את אמריקה לגדולה, שוב", מה שאנשים שומעים מזה ש"די כבר עם המקפים האלה". כל האפרו-אמריקאים, ונייטיב-אמריקאים, ולטינו-אמריקאים שרוצים גם הם פרוסה מהעוגה. מי שאין לו מקפים, הלבנים, האמריקאים בלי מקפים, הם הדבר האמיתי, ולהפוך את אמריקה לגדולה זה להפוך את אמריקה לשלהם, רק שלהם, שוב.

גם המקפים שהתחילו להפציע אצל האמריקאים הלבנים שלא הגיעו עם המייפלאואר, גלי ההגירה המאוחרים יותר, שבשנים האחרונות החלו להתחבר מחדש אל מורשתם התרבותית, מעצבנים אותם. אנשים שהסבא של הסבא שלהם הגיע מאירלנד, פתאום מכנים את עצמם אירים-אמריקאים. די כבר עם המקפים האלה – או שאתם אמריקאים נטו, או שתעופו מפה. מקפים שקולים לניואנסים, וניואנסים זה לחלשים. (מלניה לא מגדירה עצמה סלובנית-אמריקאית…)

סוג אחר של מקפים, שעוד פחות אהודים על מצביעי טראמפ, הם של נשים, כמו של הילארי רודהם-קלינטון. כל הנשים האלה ששומרות את שם נעוריהם (בעצם שם הנעורים של אביהם), ורק מצרפות את שם בעלן אחרי המקף, במקום להשתלב בלי חריקות בהגמוניה הגברית (כמו מלניה וקודמותיה), מערערות סדרי עולם. להחזיר את אמריקה לגדולתה זה להחזיר את אמריקה לתקופה בה הנשים ידעו את מקומן. וגם השחורים, והלטינוס הסתפקו בעבודה עונתית בקטיף ולא דרשו להיות אזרחים, והמהגרים השתדלו למחוק כמה שיותר את זיכרון ארצות מוצאם ולהיבלע בלי להשאיר עקבות בהמון האחיד בלובנו.

הכי גרועים הם המקפים שבאים לפני המילה סקסואל: בי-, טרנס-, א-, או המקפים אחרי המילה gender. כל אלו לא אמריקאים בעליל. להחזיר את אמריקה לגדולתה משמע לגלגל את הזמן אחורה לתקופה בה הארון היה משכנן הראוי של כל המקפים האלה. אמריקה גדולה היא אמריקה נטולת מקפים.