Wolkenbugel

בכל פעם שאני עולה במדרגות מתחנת רכבת האוניברסיטה אל ראש הגבעה שמעליה, בדרך לשער 14 של אוניברסיטת תל אביב ובנין גילמן, אני עוצר למעלה, קצת מתנשף, ובזמן שאני נותן לנשימה שלי לחזור לסדרה (באמת שאני לא בכושר, ממש בזיון) אני משקיף על תל אביב, ביחוד על הפס המאד רחב של נתיבי איילון המשתרעים מתחת.1423883-007

וכמעט בכל פעם, אני חושב לעצמי: "לא יאומן איזה שטח אדיר מתוך העיר תופסים נתיבי איילון". ועם כל השטח האדיר הזה, תמיד אין באיילון מספיק נתיבים להכיל את התנועה, ותמיד גם לא יהיו.

מצד אחד זו חוויה מספקת להגיע בדהרה ברכבת ולעקוף את כל עשרות אלפי המסכנים התקועים שם כל אחד במכוניתו הוא. מצד שני, חייב להיות פתרון הן למצוקת הנהגים (לא כולם יכולים להגיע ברכבת) והן לשטח הענקי המבוזבז על ידי מדבר האספלט הזה.

באמת שכבר אין מקום להוסיף שם מסלולים. באפיק נחל האיילון זורם כבר כל האספלט שאפשר להזרים דרכו. יש פתרונות כמובן. כמו הקטע הדו-קומתי של הכביש המהיר I-280 בתוך סן פרנסיסקו, זה שקומתו העליונה קרסה ברעידת האדמה לפני כמה שנים ומחצה חלק מהמכוניות שבקומה התחתונה.

כפי שאפשר לראות בתמונה מעלה, יפה זה לא. אבל זה מכפיל את מספר המסלולים באותו השטח. אם היו מיישמים את זה בנתיבי איילון השקועים מפני השטח ממילא, לפחות הקומה השניה לא הייתה חורגת מעל גדות אפיק הנחל ברוב המקומות.

אבל זה לא מה שאני מציע. מה שאני מציע הוא לבנות מעל כל נתיבי איילון. להחזיר את השטח לעיר. להקים מעל כל נתיבי איילון שכבה שניה של מסלולים, מעליהם עוד שכבה של מגרשי חניה, מעליהם שכבה של בניני ציבור ומעל לכל זה, משטח בנוי שעליו אפשר יהיה לבנות כמה מאות בנינים שיתרונם הגדול יהיה שמהם, לא יראו את נתיבי איילון. אבל תהיה להם נגישות מעולה וחניה בשפע.

כך יוכפל נפח התנועה בנתיבי איילון, אבל לא יראו אותם יותר. כל אלפי הדונמים שהכביש הזה אוכל מהעיר תל אביב וגם קצת מרמת גן יהפכו להיות חלק מהעיר, עם בתים, מדרכות, גנים. ובלי כבישים – הכבישים יהיו מתחת. חזון ראוי לדעתי. השאלה איך מגיעים אליו.

ערך הקרקע לבניה מעל נתיבי איילון הוא אסטרונומי. בלי צל של ספק, מספיק כדי לממן את שתי שכבות הכביש, שכבת החניה ושכבת בניני הציבור. אין גם ספק שלא מעט יזמים היו מוכנים לממן את זה, אבל כל אחד מהם רק לקטע כביש שהשטח מעליו יספיק לפרויקט שלו.

הבעיה היא שאין יזם שיכול לקחת על עצמו את כל הפרויקט. לכסות את כל נתיבי איילון כהשקעה, ולהחזיר את ההשקעה עם רווח ניכר ממכירת הקרקע וזכויות הבניה בהמשך. מדובר על השקעה של מיליארדים רבים. אבל אם זה לא יקרה לאורך כל הכביש בבת אחת, זה לא יקרה בכלל. גם לציבור אין אינטרס לחכות עם סלילת המסלולים הנוספים, התמורה שהציבור מקבל, עד שיבנו כל הבניינים מעל. זה יכול לקחת עשורים.

המדינה הייתה יכולה לעשות את זה. אבל גם על מדינת ישראל עושה רושם שזה גדול. מדינה שכבר חמישה עשורים רק מדברת על פרויקט כמו תעלת הימים, או רכבת לאילת, ולא עושה. את תעלת הימים בונים (בגרסה מצומצמת מאד) הירדנים. אם תהייה רכבת לאילת, זה יקרה רק אם הסינים יממנו את זה. אבל אני חושש שאפילו הסינים לא ירימו פרויקט כזה, שהתשואה עליו היא במשך עשורים.

ללאזאר (אלעזר) מרקוביץ' ליסיצקי, האמן הרוסי שכינה עצמו אל ליסיצקי היה רעיון שלא דורש את כל ה"חבילה". הוא קרא לזה Wolkenbugel. אלה היו אמורים להיות גורדי שחקים שיוקמו מעל צמתים מרכזיים בכבישים, כמו למשל בהדמיה מטה (אף אחד מהם לא נבנה אי פעם) וינצלו את שטח הכביש שהצומת מכסה. יש בכך ניצול מסוים של שטח הכביש המבוזבז, אבל אין את היתרונות של הרעיון מעלה. אין הכפלה של המסלולים, אין העלמה של מערכת הכבישים.

אולי, אם יקום גוף ציבורי, שיבצע את התכנון הכולל, ימכור את זכויות הבניה באוויר שמעל נתיבי איילון כך שאנשים יחילו לבנות על פלטפורמות מוגבהות מספיק, בגובה אחיד, על פי התכנון הכולל אבל לא בהכרח ברציפות, אפשר יהיה אחרי זמן מה, מההכנסות שיצטברו (בהנחה שהעירייה ומשרד האוצר לא ישתו אותן) להתחיל את בניית קומת הכביש השנייה. ועם הזמן, כשיכנסו עוד הכנסות, להוסיף עוד שכבה של מקומות חנייה, עוד שכבה של תועלת לציבור בחלל שתחת שכבת הבניינים. ואולי, רק אולי, יישאר גם מספיק כסף כדי להפוך חלק מהשטח שמעל לגן ציבורי גדול, כמו למשל זה שנבנה על קו הרכבת העילי הנטוש בניו-יורק.

זה הכל חלומות באספמיה. שם, באספמיה (ספרד) אכן מרימים פרויקטים בסדר גודל כזה. אבל לא בבית ספרנו. שניזכר ברכבת הקלה של תל אביב?

מודעות פרסומת

טוב הַטְלֵא מֵכַּלֵה

"עולם חדש, נועז" של אלדוס הקסלי עשה עלי רושם כביר בזמנו. קראתי אותו בתרגום מיושן משהו לעברית, ואני נזכר לא פעם באותה הססמה שמחדירים שם למוחות הילדים – "טוב כַּלֵה מֵהַטְלֵא", תרגום של Ending is better than mending. משמע – עדיף לזרוק (ולקנות חדש) מאשר לתקן. הססמה הזו מוחדרת למוחות הילדים בעזרת "היפנופדיה", דקלום מונוטוני מתחת לכרית שלהם כאשר הם ישנים.

בעולם ההוא, שבו סוגדים ל"פורד אדוננו", על האזרחים להיות מאושרים ולצרוך יותר. האקסלי קצת לא ראה את הנולד. הוא לא חזה את האופן שבו "ג'ובס אדוננו" פיתח את זה הלאה – לא צריך לסמם את האנשים ב"סומה", כפי שדמיין האקסלי, אלא אפשר לשלב בין הדברים, לסמם את האנשים להיות מאושרים על ידי פעולת הצרכנות עצמה.

לסומה "יש את כל היתרונות של דת ושל אלכוהול, ואף לא אחד מהחסרונות שלהם" ( All of the advantages of Christianity and alcohol; none of their defects) לאייפון לעומת זאת, דת לכל דבר ועניין, יש גם את יתרונות הדת אך גם את חסרונותיה.

עד כמה שזה ישמע לא יאומן, "ג'ובס אדוננו" הצליח להפוך חפיצים (gadgets) למושאי תשוקה פטישיסטית כה עזה,עד שהמאמינים מוכנים לחכות לילות שלמים בקור מקפיא על המדרכה מחוץ לחנות כדי להיות הראשונים שיהיה להם את הדגם עם האות S שלצידו, אחרי שכבר יש להם את הדגם בלי ה S, תקין, כמעט זהה לו, ופונקציונלי לחלוטין.

גם בזה התעלה "ג'ובס אדוננו" על  "פורד אדוננו". האקסלי מתאר עולם שבו מעודדים אנשים לא לתקן דברים שהתקלקלו ("הטלא") אלא לזרוק אותם ("כלה") ולקנות חדשים. ג'ובס יצר עולם דיסטופי אף יותר בו אנשים קונים חדש גם כשהישן לא התקלקל. ועושים את זה שוב ושוב, במחזוריות של שנה. ולא בסכומים פעוטים. בסכומים גדולים מאלו שמעריצי "ג'ובס אדוננו"  מוציאים על דברים חשובים בחייהם.maran123_g

"ג'ובס אדוננו" הצליח אפילו להתעלות על הרבובדיה. עשרת אלפים אייפונים נתבקשו חסידי המר"ן לשבור כדי להבטיח את התאוששותו, וכנראה שהם עשו זאת, כי עושה רושם שמרן כבר מתאושש, ובקרוב יוכל אפילו לחזור לקלל את רופאיו, בועלי הנידות שכמותם. אולי אפילו יסכים לחלק להם כמה סטירות.

אבל כדי לרצות את "ג'ובס אדוננו" אנשים מוכנים להוציא משימוש מליוני אייפונים, רק כי סר חינם בעיני הג'ובס.

אבל חוץ מהחסידים השוטים של חברת Apple, השיטה הקפיטליסטית כולה מעודדת תחלופה מהירה של חפצים, והחפצים (בעיקר החפיצים) מתוכננים בהתאם. קוראים לזה planned obsolesence.

אותי זה מעצבן. והדרך שלי למרוד, היא ללכת ל"שרות רם" ולמסור אותם לתיקון, או לקנות בעבורם חלפים. ומחר אני מתכוון לשוב ולבקר אצלם.DSC_0048

אבא שלי התקשר. ואחרי שסיפר שגם היום היה לו יום גרוע במיוחד, סיפר שהמיקרוגל שלו לא עובד, והתחיל מיד להכתיב לי את המידות של הגומחה שבתוכה הוא ממוקם כדי שאקנה עבורו חדש. בניסיון השלישי הצלחתי לשכנע אותו שאני לא צריך את המידות כרגע, ושייתן לי הזדמנות מחר לבוא אליו ולקחת את המכשיר לתיקון, מה שכלל לא עלה בדעתו. הוא היה כה משוכנע שחדש יעלה פחות מתיקון, ויתכן שהוא צודק.

אבל אני, במחאה דון קישוטית משהו, אקח את המיקרוגל לשרות רם בהדר, ואבדוק כמה יעלה לתקן אותו. וגם אמסור את המצלמה לניקוי החיישן, בפעם השניה, אבל בהחלט האחרונה. כי זהו פגם בסיסי בתכנון של מצלמות פנסוניק הקומפקטיות. הן פשוט שואבות את האבק פנימה כשהעדשה מתכנסת אל תוך הגוף.

טוב, היום כבר מחר, והבוקר לקחתי את המיקרוגל עם אבא שלי יחד לשרות רם שבהדר, ושעה אחרי כן, המיקרוגל כבר היה מתוקן, וברבע העלות של אחד חדש. מסתבר שפנימו היה מלא בשמן מאכל מהמחבתות שהמטפל של אבא שלי נוהג להניח עליו והיה צורך להחליף את "הכרטיס האלקטרוני" (אף אחד כבר לא מחליף רכיבים בודדים, גם אם זה קַבַּל או נַגַד). אבל גם יצאנו משם גם עם טוסטר חדש. אבא שלי, קטן אמונה עדיין, העדיף בעניין זה כלה על הטלא.DSC_0049

חוץ משרות רם, יש עוד כמה מקומות בחיפה בהם אפשר למסור לתיקון דברים כמו בגדים, תיקים ונעליים. הסנדלרים הוותיקים נעלמו כולם מזמן, אבל בזכות העליה מברית המועצות לשעבר, יש לא מעט מקומות בהם אפשר למסור לתיקון תיק שנקרע, תרמיל שהתקלקל לו הרוכסן או מכנסיים ששוליהן התרפטו, לקיצור מינימלי. כן אני עושה את כל הדברים האלה. אבל גם המקומות האלה, אני חושש, ייעלמו, מאותה הסיבה שגרמה לירידה הדרסטית ה"פתאומית" במספר הרופאים – כאשר גל הרופאים שעלו מברית המועצות פרש מעבודה. עוד עשר שנים, אני חושש שאצטרך לנסוע להודו כדי למצוא מישהו שיתפור לי סוליית נעל שהתפרקה. שם יש סנדלר על המדרכה בכל פינת רחוב.

יש מקום אחד בחיפה בו החפצים שכולנו משליכים בחדווה כה רבה, זוכים ללידה מחדש. גיליתי אותו רק לפני שבוע. שוק הפשפשים, לא זה של החנויות אל זה שבו אותם האנשים המפשפשים בפח האשפה שלנו מוכרים את מה שהם מצאו שם, כולל בגדים שלאו דווקא כובסו לפני המכירה.DSC03553

השוק הועלם מרחוב שיבת ציון כאשר הורחב שם הכביש, ומסתבר שנמצא כרגע בין חורבות שכונת ואדי סאליב (סאליב = צלב בערבית). שם חפצים שלא הייתם מאמינים שיהיה למשהו חפץ בהם, נמכרים, בעיקר על ידי ערבים מחיפה והגליל  ואף נקנים, בעיקר על ידי עובדים זרים מסודן ומהפיליפינים. שיא השוק הוא בשבת, אבל גם ביום ראשון, יום החופשה של המטפלים והמטפלות בקשישים, יש עדיין פעילות לא מעטה שם.DSC03563

המוכרים משלמים לבוס של השוק 120 שקלים תמורת הזכות לפרוש את מרכולתם על שטח של כמה מטרים רבועים של מדרכה. אין שם שום תשתיות או קרוי מגשם, ואיש גם אינו מפנה משם אשפה. יש רק מחסום מאוייש בשומר בכניסה המאפשר רק למכוניות הרוכלים להיכנס. ויש שם המון מכשירי חשמל ואלקטרוניקה שאני לא מבין מי מוכן לקנות בלי אפשרות לבדוק.

בכל אופן, זה המקום לרכוש מכנסיים בשני שקלים, מקטורן בשבע. שם בפרוש טוב הטלא מכלה.

כנס היללנים

במשך השנים עברתי ליד מקווה ישראל עשרות פעמים, אבל אף פעם לא נכנסתי פנימה. גם לא ידעתי על המקום הרבה, למעט העובדה שזהו בית הספר החקלאי הראשון בארץ. זכרתי את השם קרל נטר ואת זה שהרצל חיכה לקיסר וילהלם השני לפני שער בית הספר כדי לפגוש אותו בדרכו מיפו לירושלים. (התמונה המפורסמת של המפגש אגב, מפוברקת. פוטומונטאג'.  ידעו לזייף מציאות גם לפני פוטושופ).

אתמול יצא לי גם לבקר במקום עצמו, במסגרת של יום עיון על: אגרו-טכניקה של עצים בוגרים במרחב העירוני והכפרי, שאורגן על ידי משרד החקלאות ופיתוח הכפר, שירות ההדרכה והמקצוע, אגף פרחים והנדסת הצומח, תחום הנדסת הצומח וגנים בוטניים.

נכון שיש לי רק עץ אחד העונה להגדרה "בוגר" (בן עשרות שנים), עץ חרוב שהוא היחיד ששרד את הדחפור של הקבלן, אבל כדי ששאר העצים, שחלקם כבר בן עשר, לא יגיעו למצב העגום של רוב העצים במרחב הציבורי, צריך לדעת איך לטפל בהם. אז באתי, גם ללמוד, גם לראות את מקווה ישראל, וגם לבקר בגן הבוטני היפיפה שם.

יש במקווה ישראל מצבור של עצים מאד וותיקים, בני שמונים ועד מאה ושלושים שנה.  הרבה מהעצים המקוריים מתו מהזנחה רבת שנים, אבל לפיקוס הבנגלי הזה שנשתל ב 1888 נתנו את המקום שלו, ועזבו אותו בשקט. בדיוק מה שהוא צריך.DSC02544

בעיר Lahaina,  שבאי Maui שבהוואי ראיתי אחד הרבה יותר גדול. ההוא נשתל ב  1873, 15 שנה יותר מוקדם, ומכסה כמה וכמה דונמים, כיכר שלמה של העיר חוסה תחתיו. אבל כנראה שהאקלים שם מתאים יותר.Huge-intertwined-Banyan-tree-in-Lahaina

התחלנו את היום בסיור בגן הבוטני. למרות שזהו בית ספר חקלאי, העצים שם מטופלים רע מאד. אמנם יש להם מספיק מרחב לשגשג, אבל הם נגזמו בצורה ברברית במשך השנים ורבים מהם נושאים על גופם צלקות ענק המהוות מקום מועד לחדירת מזיקים ולריקבון של העץ. כואב הלב, על עצים על כך עתיקים. באמת שאין לנו הרבה כאלה.

עיקר הבעיה, היא שעצים לא מטופלים שנים, ורק כשהם מהווים מטרד, מתקרבים לחוטי חשמל או לבתים, קוראים לקבלן "כריתה" בדרך כלל כזה שאין לו מושג מהחיים שלו, וזה עושה להם "גירדום". בעצם "מקפדים את ראשם". ואז יש צלקת גדולה בראש העץ, וממנה יוצאים עם הזמן חוטרים רבים, כולם מאותו המקום המוחלש.

גם רבים מעצי התמר בשדרה המרכזית היפה שם פגועים, בעיקר פגיעות מכניות מטרקטורים. וכשמתחילים להיגרע עצים משדרה שכזו, זה נראה כמו פה שבו חסרות שיניים. DSC02556

ועוד בעניין עצי התמר: ראשי ערים אוהבים לשתול עצי תמר בשדרות. הם לא תופסים מקום רב, לא צריכים הרבה מים ומשדרים תדמית שנראית לראשי הערים חיובית. דא עקא שרוב עצי ה"דקלים" הנשתלים בערים הם עצי תמר ממטעי תמרים שהפכו גבוהים מדי מכדי שהמנוף המשמש לגדיד התמרים יצליח להגיע עד אליהם. ואז "מעתיקים" את העצים מן הכפר אל העיר, מוכרים אותם לנוי. אלא שגם שם הם גבוהים מדי. ואז מה עושים הקבלנים ששותלים אותם? הם חופרים בור עמוק, עמוק מדי, ומכניסים את העץ לבור כך שמטר או יותר מהגזע החשוף, קבור באדמה. באדמה חולית, העץ ישרוד. באדמה כבדה הגזע מתחיל להירקב, ואז לפתע כל הצמרת נופלת באחת, העץ מתקפל ומת. 

זוהי תכנית הפרישה של עצי התמר. ושמעתי שההכנסה ממכירתם לנוי משתווה להכנסה מיבול התמרים בכל השנים שקדמו למכירת העץ. אלא שרובם לא שורדים את הפרישה.

הסיור בגן הבוטני היה מאיר עיניים, גם אם עגום. הייתי מצפה לראות טיפול יותר מקצועי בעצים במקום כמו בית ספר חקלאי… המשך יום העיון היה פחות מאיר עיניים. לא למדתי כלום על "אגרו-טכניקה של עצים בוגרים", הנושא הפורמלי של יום העיון.

שאר היום הוקדש לקיטורים של אדריכלי נוף ופקידי יערות עירוניים למקום הלא מספק שמוקצה לעצים במרחב העירוני. לא ממש למדתי הרבה מההרצאות הבאות, ופרשתי לפני סוף היום. למדתי שאדריכלי נוף הם חובבים גדולים של מעברי שקפים ב powerpoint, אבל אחרי התמונה המאתיים של העץ המסכן במרחב העירוני, אני חושב שהבנתי את התמונה.

האמת, הבעיה אמתית. אם רוצים לשתול עץ במדרכה,  כך שהוא יוכל להתפתח על פני כמה עשרות שנים, המדרכה צריכה להיות הרבה יותר רחבה מהמדרכות שעושים היום. כיום בדרך כלל אין לעץ נפח אדמה מספיק לשורשים כדי שיוכל להתפתח כי הוא תחום על ידי קיר בית בצד אחד, כביש בצד השני ומערכות תשתית במדרכה, ואז הוא או קורס או נוטה על הצד. אין לנוף שלו מקום לגדול בלי לפלוש לכביש ו/או לחצר הבית הגובל במדרכה, ואז רואים עצים גבוהים עם "פונפון" של צמרת בראשם. וגם הגזע המתעבה חוסם עם השנים את המדרכה למעבר עגלות ילדים או נכים.

גם פיסת האדמה הזעירה שמותירים סביב הגזע אינה מספיקה לאוורור הקרקע שבה יושב העץ. כל אלה מחייבים שימוש במספר מאד קטן של זני עצים, שיכולים לשרוד את התנאים המאד קשים אלה. פיקוס השדרות למשל הוא כמעט אידאלי. אלא שיש לו פגות המלכלכות את המכוניות החונות (הוא סוג של תאנה).

גם באיי תנועה במרכז הכביש יש את אותה הבעיה. אנחנו ארץ קטנה וצפופה, ואיי התנועה צרים ברוב המקרים מלהכיל עצים בתנאים נאותים. אבל מנסים בכל זאת. וחלק שורדים כמה שנים.

גם חניה היא מצרך במחסור אצלנו. ולמרות שאנשים שמחים לחנות בצל, הקבלנים מעדיפים לתת יותר חניות, שגם אותן אנשים באמת צריכים, מאשר לשתול עץ על כל מקום חניה חמישי כמו שהתקנות בכמה מקומות ישוב דורשות (אך איש לא מקיים).

ויש את כל העצים השתולים מעל חללי חניה תת קרקעיים. היום כמעט כל פרויקט בניה, מקטן ועד גדול, מתחיל בבור ענק באדמה, ששטחו כשטח המגרש בדרך כלל. לחניות תת קרקעיות, מחסנים, חדרי שרות ומקלטים. בסוף הבניה, לא נשארת אדמה חשופה בשום מקום במגרש. ואז ממלאים אדמת מילוי בכמה מקומות, מעל תקרת בטון, ושם העץ אמור לשרוד. זה בעצם כמו לגדל עץ בעציץ, גדול אבל עדיין עציץ, שאין בו את ה 12-20 מטרים מעוקבים של אדמה שעץ בוגר צריך עבור שורשיו.

אז למדתי שקשה לעצים בעיר. מה שאתם יכולים לעשות, זה להיות "נאמן עצים" במקום מגוריכם. אם אתם רואים שמתנכלים לעצים, או קבלנים או סתם וונדלים, אפשר להתקשר ל"פקיד היערות" המקומי, או הארצי, ולהתלונן. יש להם סמכות לעצור את הבניה או למנוע היתר בניה. פקיד היערות בחיפה הוא אלי אלקבץ מאגף שפ"ע 04-8357738 . פקיד היערות הארצי הוא ישראל גלון, 03-9485816 trees@moag.gov.il.

וחוץ מזה, יפה במקווה ישראל. יש שם בניינים עתיקים רבים, בדרגות שונות של שימור, והמקום רגוע ושקט. הגן הבוטני יפה גם הוא, אם מתעלמים מהנזקים שנגרמו לעצים שם. יש שם גם בית ספר דתי לילדי עולי אתיופיה. חקלאות כבר כנראה שלא מלמדים שם.DSC02542

צבר

בבית הספר dabasity, בעיירה kula mawe אשר בקניה, ניטעו שיחי צבר כתחליף לגדר שתקיף את חצר בית הספר. לגדר של ממש לא היה תקציב, אבל ללא גדר, לא היה שום סיכוי לחורשת העצים שניטעה שם על ידי התלמידים. kula mawe היא עיירה של רועים, ועדרי העזים והגמלים החוצים את חצר בית הספר בוקר וערב לא משאירים שם עלה ירוק אחד, אלא אם הוא מוגן.P1050403

כך נראתה משוכת שיחי הצבר ביום בו באנו לבית הספר, כמה חדשים אחרי שניטעה, כדי לראות איך הנטיעות שורדות. היינו בעיירה בעניין פרויקט אחר, של אותו משרד מהנדסים שהביא שני טנדרים מלאים של עלי צבר מהצד השני של קניה, והדריך את תלמידי בית הספר בנטיעתם. כבר אז זה לא נראה טוב. אני בספק אם נשאר משהו מהמאמץ היום, לא שונה משמעותית ממה שקורה בהרבה מפרויקטי הסיוע באפריקה.

האזור של kula mawe די צחיח, משהו כמו 350 מ"מ גשם בשנה. אני מאמין ששיחי צבר היו יכולים אולי לשרוד שם, עם השקיה מינימלית בשלבים הראשונים, והגנה מפני גמלים. לגמלים, הקוצים של עלי הצבר לא מזיזים כלל. לא הייתה השקיה, ולא הייתה אפשרות להגן על השיחים מפני הגמלים, כי השיחים היו אמורים, לכשיגדלו, לחסום בדיוק את הגמלים היפיפיים האלה .P1050499

זו הייתה ממש הדגמה של "ברכה לבטלה". גם חזירי בר, אגב, אוכלים עלי צבר לתאבון. כול ניסיונותיי לשתול עלי צבר בוואדי שמתחת לביתי כדי ליהנות מסברס טעים בהמשך עלו בתוהו. העלה נקלט, ואף הוציא עלים חדשים. נראה מקסים, עד שהגיעו החזירים.צבר

מצאתי את העלים נגוסים, ולפי גודל הנגיסות הן של חזירי הבר, לא שפני הסלע. אבל יש במקומות אחרים בכרמל, כמו גם במקומות רבים בארץ, משוכות עבותות של שיחי צבר, בדרך כלל אלו הסימנים הפיזיים האחרונים לכפרים פלסטיניים שהיו שם, אחרי שמבני האבן הועלמו, גם מהתודעה וגם מהשטח. (נמכרו במקרים רבים לבניה חדשה כ"אבן חירבה" בעלת סיתות יפיפה ופטינה רבת שנים..).

330

באמנות ישראלית, שיח הצבר מככב.  אסתי סגל למשל כתבה על זה ב דימויים בארץ הצבר. השימוש במוטיב הזה, למשל אצל דוד ריב, מאזכר לא פעם את אותם שיחי הצבר של הכפרים המחוקים. אצל עאסם אבו-שקרה, שיח הצבר הנטוע בעציץ בחלון דירתו מצליח בו זמנית לדבר גם על הכפרים וגם על העקירה מהם, וגם על האמן הישראלי-פלסטיני הנטוע כעלה צבר ייצוגי בפח זיתים, בחלון הראווה של האמנות הישראלית.

עוד מצאתי ברשת את השיר מטה של אנטון שמאס, בלי ספק מושפע מציוריו של אבו שקרה:

צבר שיר9111119878

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זהו, זה מה שהיה לי להגיד על שיחי צבר. הרשומה הזו אגב, מבוססת על טיוטה של רשומה בת כמעט שנתיים, שהתחלתי (על נייר!) שם בקניה. עכשיו נשארו לי רק עוד 27 טיוטות של רשומות להשלים.

הכינו שקיות גדולות

צילום: אלכס ליבק

צילום: אלכס ליבק

פחטרית כזו רצתה עיריית חיפה שארכוש ואשים בביתנו, כתנאי להיתר מצידה שירשה לנו להיכנס ולגור בבית אותו בנינו, ואף לחבר אותו לזרם החשמל. נפחה 1100 ליטרים, ואותה אנחנו, משפחה בת 4 נפשות, הייתה אמורה למלא באשפה מדי שבוע.

למה "פחטרית"? כי רוב עגלות האשפה האלה מיובאות על ידי חברת "ש. וש. פחטר". ויש גם "דולבית".

ולפחטרית כה מכובדת, צריך לבנות מבנה ראוי, גורסת עיריית חיפה, ומכתיבה מפרט מדויק ל"ארמון הזבל". מידותיו הפנימיות צריכות להיות שני מטרים על שני מטרים לפחות, גובה התקרה לפחות שני מטרים ועשרה. בנוי לתלפיות מבטון ובלוקים, מכוסה טיח איכותי מבחוץ וגגו אטום לתקנים מחמירים, כולל מרזב. קירותיו מצופים אריחי קרמיקה, ולו שער ברזל רחב. עם תאורה, ברז מים, ושיפוע נוח אל הכביש. בחלקים מאד גדולים של העולם, זה נשמע כמו תיאור של בית החלומות למשפחה בת ארבע נפשות לפחות, אחרי שמגלגלים החוצה את הפחטרית כמובן.
השוו זאת למשל לבתים האלו, בעיירה Kula Mawe  בקניה, שם הייתי ב 2011.P1050414

אם הופכים את הפחטרית הענקית על הצד, היא יכולה, כבר בפני עצמה, לשמש מקום מגורים משופר ומוגן מפגעי מזה האוויר לשני אנשים, לכמה עשרות מליוני אנשים בעולמנו. הייתי מוסיף אותה לרשימת "אבי הטיפוס" של מבנים שצילמתי על הקיר בבית הספר היסודי, שם בקניה:P1050402

את המגה-פחטרית אין מצב שמשפחתנו הייתה מצליחה למלא באשפה, אפילו לא בחודשיים. העירייה מצידה  לא וויתרה על משכן ראוי לפחטרית של 1100 ליטר, אבל הסכימה להתפשר, לאחר ויכוחים, "לתקופת ניסיון" לפחטרית יותר קטנה, של 360 ליטרים "בלבד". כמו זו:

360_ירוק(2)

שגם אותה אנחנו לא מצליחים למלא. נזכרתי בכל הפרשה האבסורדית הזו כאשר הרשויות המקומיות, במסגרת מאבקן עם האוצר על הקיצוץ במענקי האיזון, איימו בשביתה, והודיעו לתושבים: "הכינו שקיות אשפה גדולות", כי הם לא הולכים לפנות אשפה במסגרת השביתה. אז מצידי, הם יכולים לא להגיע אלינו לפנות אשפה, גם חצי שנה.

ראשית, כי האשפה לא תסריח – אין בה שום חומר אורגני. זה הולך כולו אל הקומפוסטר (מַדְשֵנֵת בעברית תקנית), ושם, כאשר חזירי הבר לא בוזזים אותו, או החולדות, הוא מתפורר והופך לדשן מצוין.

שנית, כי אחרי שממחזרים את הניירות, והקרטונים, והבקבוקים ואת כל הפלסטיקים (לא רק בקבוקי ליטר-וחצי אפשר למחזר במיחזוריות), לא נשאר הרבה נפח. אולי שקית בשבוע. וב 360 ליטרים של פחטרית, נכנסות הרבה שקיות. ואכן, "לוחמי הזבל" (למה לא? אם יש "לוחמי אש"..) אפילו לא טורחים לגלגל את העגלה החוצה, אלא פשוט צוללים לתוכה ושולפים ממנה את השקית הבודדת. אם המסכנים האלה היו צריכים לגלגל החוצה כל יום מגה-פחטרית מכל בית, הם לא היו גומרים את העבודה.

וכמובן שגם עוזר אם אנשים הולכים לקניות עם סלי קניות וחוזרים עם המצרכים עצמם בלי כמה קילוגרמים של שקיות פלסטיק שממלאות את פחי האשפה. וגם קונים מצרכי יסוד ומכינים לבד את האוכל במקום לקנות מזונות מעובדים שרובם באים ארוזים בכמויות אדירות של חומרי אריזה שלא את כולם אפשר למחזר.

אני לא מנסה להטיף פה (דווקא כן – בעניין הסלים) – אני מודע היטב לכך שאנשים שעובדים שעות רבות (בניגוד אלי) לא ממש יש להם את הפנאי לבשל ואין להם ברירה לפעמים אלא לקנות מוצרים מעובדים. אלא שאלו משמעותית יותר יקרים, מה שמכריח אותם לעבוד יותר שעות, וחוזר חלילה…

ומה נגמר עם איומי השביתה? יש סיכום שהעיריות ימשיכו לקבל את מענקי האיזון ללא קיצוץ, ואלו יחזרו לאוצר כהלוואה ל 15 שנים מהרשויות המקומיות המבוססות למדינה (הראש היהודי ימציא לנו פטנטים..)
ומי נדפק? אנחנו כמובן. כי בסוף כל המהלך הסיבובי הזה, הרשויות קיבלו רשות להעלות לנו את מס הארנונה באופן אוטומטי בכל שנה ב-10 השנים הקרובות בכ-0.4% בכל שנה, מעבר להצמדה למדד המחירים ולהעלאות אחרות שייתכן שראשי הרשויות יבקשו לאשר בעתיד.

מצידי היה עדיף שישבתו. אני, יש לי פחטרית.

הצלילה כמשל

כשאני הולך לצלול עם בניי, קורה לא אחת שאני מסיים את הצלילה עם רגשי אשמה מסוימים. לא בגללם – הם תמיד מאד מאד נחמדים אלי, וכיף לי לצלול אתם. אבל בשורה התחתונה, אני הוא תמיד זה שמקצר את זמן הצלילה. אצלי. האוויר תמיד נגמר קודם. וכשנגמר האוויר לאחד הצוללים, נגמרת הצלילה לכולם.

אני לא יודע אם זה נובע מזה שאני פחות רגוע מהם ולכן נושם יותר מהר (אני לא חושב – מתחת למים תמיד מרגיש לי כמו המדיום הטבעי שלי) או שמסת הגוף שלי גדולה בהרבה משלהם (אבל אני עובד על לצמצם את הפער. לסגור את הפער לגמרי – את זה כנראה יעשו השנים) ולכן אני צורך יותר אוויר לדקה. נראה לי שילוב של שניהם, אבל יותר של הגורם השני.

בדרך כלל, אני מגשר חלקית על פערי הזמן בעזרת מיכל אויר מעט יותר גדול, של 15 או 18 ליטרים במקום 12 הליטרים שהם לוקחים. בנוסף, היות המכלים הגדולים יותר עשויים ברזל וכבדים יותר, הם חוסכים ממני משקולות. משקולות אני תמיד סוחב עלי הרבה יותר מהם כדי להגיע לציפה מאוזנת – לשומן יש משקל סגולי נמוך משל שריר. אבל זה לפחות לא משפיע על זמן הצלילה, רק על הברכיים שלי כשאני יוצא מהמים…

בירדן, לא היו להם מכלים גדולים יותר. גיא אמנם תמיד וויתר לי על המכל עם לחץ האוויר היותר גבוה, אבל זה די שולי. פה ושם, כדי להאריך את זמן הצלילה המשותף, גם נשמתי חלק מהזמן מהפיה הרזרבית שלו (מה שנקרא אוקטופוס…) אבל זה פשוט מסורבל, ושימושי רק בחירום. וכך, כשנגמר האוויר במיכל שלי, נגמרה הצלילה. גם בני, וגם המדריך, בדרך כלל סיימו בנקודה זו רק כמחצית האוויר שהייתה להם במיכל. מבאס, לא?

אבל יש פה לקח. במקרה של צלילה, האוויר הוא המשאב שבמחסור, וכאשר אחד מהצוללים מכלה את שלו מהר יותר, הסיפור נגמר לכולם. במקרה של משאבי כדור הארץ, יש חלק קטן מה"צוללים" שצורכים מהמשאב המשותף הזה הרבה יותר מהר מהאחרים. תהא זו אנרגיה בלתי מתחדשת כמו גז ונפט, או מים נקיים, או קרקע חקלאית ראויה לעיבוד – בסופו של דבר, אלו שצורכים את זה מהר מהאחרים, גורמים לזה שה"צלילה", ארוחת החינם של המין האנושי על חשבון המשאבים האגורים של כדור הארץ, תגמר לכולם מהר יותר.

ה"אוקטופוס", הפיה הרזרבית, היא הנורמה בספור הזה. מדינות מייבאות משאבים במחסור כמו נפט ממדינות אחרות, או את תוצרי המשאבים שבמחסור, כגון תירס, אורז וסויה, ממדינות אחרות, והמדינות העשירות, השמנות נושמות בעצם ממיכל האוויר של המדינות העניות, הרזות.

מה שקצת מערפל את התמונה, זה שמדינות יותר רזות, רוצות גם הן להשמין, והמאבק על משאבים הולך לכן ומחריף. לא ירחק היום, והרזים כבר לא יהיו מוכנים לנדב מהמכל שלהם לשמנים. לא ירחק היום, וכולם יפנימו שאפשר לנשום פעם מפה ופעם משם, אבל כמות האוויר במכלים היא סופית, ולכן כדאי למצוא פתרונות אחרים אם אנחנו רוצים להמשיך את הצלילה לעוד כמה דורות.

אם למתוח עוד קצת את המשל והנמשל – כמו שבצלילה מי שיותר שמן סוחב עליו יותר משקולות כדי להגיע לאיזון בציפה, כך גם מוצדק להטיל עול אקולוגי יוצר כבד על השבעים והשמנים – הם אלו אשר
צורכים את משאבי הכדור הזה יותר מהר. הסכמי אמנת קיוטו הם צעד בכוון הנכון, אבל צעד קטן מדי.

המבריח

רון נחמן ז"ל היה מבריח. הוא נתפס על ידי "הגנת הצומח", הרשות האחראית על מניעת יבוא לא מורשה של צמחים לארץ כאשר באמתחתו מזוודה מלאה בסחלבים שהוא "לא הבין איך הופיעו שם". רון נחמן, בשעות הפנאי שלו, כלומר כאשר לא היה עסוק בבניית ערים בשטח לא לנו, היה חובב סחלבים שרוף, וכנראה זו הסיבה שבגללה הופיעו דווקא במזוודה שלו כל אותם הסחלבים.

הייתי יכול להתפתות ולומר שמי שלא מכיר בכך שלישראל ראוי שיהיו גבולות, ממילא לא יתייחס ברצינות לגבולות של מדינת ישראל בנתב"ג, כאשר מדובר על הברחת צמחים, אלא  שדווקא על "פשע" זה יש לי סימפטיה כלפי רון נחמן. גם אותי תפסו על אותה עבירה ממש, כאשר עשיתי טובה לידיד חקלאי (גם הוא מעבר לקו הירוק, אם כי לא מתנחל על פי ההגדרות המצמצמות הנהוגות כעת) והבאתי לו קופסת קרטון מלאה בצמחים נדירים מניבי פרי מארה"ב, עבור חלקת ה"קטיף העצמי" שלו. אצל הגנת הצומח אין חכמות. יש קנס אחיד של 5000 שקלים, ומשמידים את הצמחים שלך. ואת הקנס שילמתי אני, לא זה שעבורו הבאתי. רבה-גלט קוראים לזה באידיש – שכר לימוד.

הסיפור של הגנת הצומח הוא סיפור כואב לחובבי הצמחים והפרות הנדירים שביננו.  אין לי טענות על עצם הבקרה. גם במדינות מתוקנות, יש בקרה המיועדת למנוע התפשטות מחלות וצמחים פולשים. אלא שבמדינות נורמליות יש אפשרות להביא צמחים ממגדלים מורשים בלי אישור מראש, ובנוסף, יש הסדר של הסגר אליו אתה יכול למסור את הצמחים ממגדלים לא מורשים, לתקופה הנדרשת להוכיח שאין עליהם מזיקים, והצמחים יחזור אליך במצב טוב. לא כך אצלנו. רק מגדלים גדולים יכולים, לאחר הפעלת קשרים, רצוי עם שר החקלאות, להקים אצלם, ועל חשבונם, מתקן הסגר לצמחים, ב"פיקוח" הרשות להגנת הצומח. במכון וולקני יש לכאורה מתקן הסגר, אך זהו מקום אליו הולכים צמחים למות. אף צמח לא חזר משם חי. משרד החקלאות הוא מקום מאד לא מתפקד, אני מתרשם, וכרואים מי העומדים בראשו, כלומניקים כמו שלום שמחון ואורית נוקד למשל, אי אפשר להתפלא.

אז איך הגיעו לישראל כל אותם צמחים נדירים שתורבתו ושחלקם הפכו לענפים חקלאיים מניבים? הם פשוט לא נתפסו. גם מטען הצמחים שלי היה כנראה עובר בשלום אלמלא פספס את טיסת ההמשך בפרנקפורט והגיע רק למחרת, היישר לידי המכס. אין באמת הרי דרך לתפוס כל שתיל זעיר, עטוף בנייר עיתון לח, בתוך מזוודה או תיק יד. אני מכיר לא מעט חובבי צמחים נדירים, ורובם הצליחו להביא צמחים שוב ושוב בלי להיתפס, ולאלה יש כבר דורות על גבי דורות של צאצאים בכל רחבי הארץ, כמו למשל הצמח הזה, מגלעין של פרי הגדל ליד הכנרת:mamey sapote

ולמה להביא לפה צמחים שעדיין לא נמצאים פה? בגלל האתגר. לגדל צמחים באזורים בהם האקלים לא ממש מתאים הוא אתגר המתמפה ישירות על האתוס של הקמת מדינת ישראל, אבל על זה כבר כתבתי פעם. אין לי ספק שלרון נחמן היו חממות מושקעות, עם בקרה ממוחשבת של לחות וטמפרטורה בהן גידל את סחלביו. אני מכיר מישהו בזיכרון יעקוב שבנה חממת סחלבים כחלק מביתו, חצי מנפח הבית. ואני מכיר גם מישהו שבנה בחצרו חממת מתכת וניילון, עם מיזוג אויר ומכשירים ליצור לחות, רק כדי שיוכל בתוכה לגדל במכלים כשמונה עצים טרופיים.

ואני? אני בשלבי גמילה מהחיידק הזה. גיליתי שללא השקעת האמצעים הטכנולוגיים הנדרשים, צמחים שהאקלים בחצר האחורית שלי לא מתאים להם, פשוט מתפגרים. zone denial ? לא אצלי. נכון שבכל חצר יש מספר מיקרו-אקלימים, מקומות בהם יש פחות רוח, או שבהם קיר הבית מחזיר את קרני השמש אל הצמח ולכן בו טיפה יותר חם, אבל עץ ה Jack Fruit (לא מוברח, ממשתלת אוהד בהוד השרון) שלי, אחרי שלוש שנים באדמה, הולך ומצטמק. אני לא בטוח שהוא ישרוד את החורף הזה. כך הוא נראה לפני שנתיים:jackfruit (Artocarpus heterophyllus)

מתסכל, כי אני מאד אוהב את הפרי, בניגוד להרבה פרות אקזוטיים אחרים שמגדלים שאר חברי העמותה לפרות אקזוטיים (שמהנהלתה פרשתי אך לפני חודש…) ואני לא מסוגל להכניס לפה, כמו למשל ה babaco הזה שגדל אצלי:babaco open

יש המוני צמחים שאת פריים אפשר לאכול. את רובם לא מגדלים גידול מסחרי, או שלא מגדלים בארץ. יש אמנם בארצנו  מבחר די מדהים של פרות שחקלאים מגדלים, מבחר שגדל והולך משנה לשנה (קצת בזכות מאמצי העמותה לפרות אקזוטיים), ויש אמנם מגוון אזורי אקלים די נרחב, אבל יש פרות שפשוט צריך לגדל לבד אם רוצים לאכול אותם. כמו למשל אצרולה:acerola blooming

בארה"ב יש המון משתלות עם אתרי אינטרנט מפתים מאד, שמהם אפשר להזמין צמחים שישלחו אליכם הביתה, (לארה"ב) בעונה המתאימה, עם הוראות גידול מפורטות. למשל אלה:
Burnt Ridge,  One Green WorldRolling River ועוד משתלות רבות אחרות. ובארץ? יש מבחר לא רע במשתלות כמו יגור וסלונר (ליד רחובות) ויש את משתלת אוהד ומשתלת וולך. איך הגיעו אליהם הצמחים מלכתחילה, לא ברור. אבל שם אפשר לקנות צמחים נושאי פרי נדירים בלי לעבור על החוק. מישהו אחר כבר עשה את זה עבורכם, ולא נתפס.

ולפעמים, גם יהיו לכם פירות מזה. אבל בכל מקרה, לגדל דברים זה כיף.

Zaiger's Genetics

במכון וולקני השבוע שמעתי הרצאה על השבחת זני פרות, בה הסבירו עד כמה התהליך הוא ארוך שנים ומורכב. לוקח כ 17-20 שנה מהתחלתו ועד תחילת גידול מסחרי על ידי המגדלים, מה שמחייב לדעתם שזה יעשה על ידי המדינה, ולא אפשרי שיעשה על ידי הסקטור הפרטי. ומיד נזכרתי שב-2009 (ב 3.6.9 ליתר דיוק), בין ביקור עבודה אצל מחלקת המחקר של Microsoft והכנס הפנימי של Intel למיקרו-ארכיטקטורה (IMAC), הייתי ביום של טעימות פרי לחקלאים אצל  Zaiger's Genetics אשר ב Modesto, קליפורניה –  בדיוק הדוגמה ההפוכה, המדגימה את יתרון המגזר הפרטי על הממשלתי בפיתוח זנים.

יש כמה דרכים להשביח זנים, ובכולן, אין באמת דרך ישירה לכוון את הפרי לכוון מסוים. כולן בעצם מנסות להאיץ את תהליך האבולוציה על ידי בחירה של מוטציות יותר מוצלחות וריבוין. דרך אחת להרבות מוטציות היא לייצר שתילים מזרעים ("זריעים") שכן זריעים נוטים להיות שונים גנטית מעץ האב (אם?), לעומת ריבוי וגטטיבי (השרשת ענפים, הברכת אויר, הרכבה) שבהם השתיל זהה גנטית לאב.


אפשר להאיץ את המוטציות אפילו יותר על ידי הקרנה רדיואקטיבית של הזריעים. בכל מקרה, לוקח לזריע כמה שנים עד שהוא מתחיל לתת פרי, ועוד כמה שנים עד שאפשר להרבות את הפרי המוצלח יותר ולבדוק את איכותו במטע ניסיוני.

Floyd Zaiger עושה את זה כבר הרבה שנים. ועושה את זה מדהים. הנה למשל הרכבות עין של ארבעה זנים ניסיוניים שונים על ענף יחיד של עץ אב, מה שמאפשר לו לעשות מספר אדיר של ניסיונות (מתועדות בקפידה, ברצף, מזה כחמישים שנה) בשטח קטן יחסית. 

הם נוטעים כל שנה כמה עשרות אלפי שתילים כדי לברור מתוכם את המוצלחים ביותר. מה שבמכון וולקני עושים בקנה מידה קטן בהרבה, למרות שהם חוסים תחת כנפיה של "שרת החקלאות ופיתוח הכפר" אורית נוקד. הם אף הצליחו לפתח זני פירות מסחריים שהם הכלאות של משמש ושזיף על ידי האבקה הדדית בין מיני הפירות. היברידים כאלה קורים באופן טבעי גם בטבע, כאשר שזיפים ומשמשים גדלים בסמיכות, והגרסאות הטבעיות נקראות Plumcots או Apriplums (שמות שניתנו להם על ידי הבוטנאי לותר בורבאנק). Floyd Zaiger פיתח זנים  כמו ה Aprium, הכלאה הדומה יותר למשמש וה Pluot, הכלאה הנוטה יותר לשזיף, והם טעימים, מאד. אפשר למצוא אותם בחנויות טובות בארה"ב. כשביקרתי שם, היה פלויד (בכובע מצחיה, משמאל) בן 83, ועדיין חקלאי פעיל.

הוא מפתח גם זנים מדהימים של דובדבנים, פירות יער ועוד ועוד, על שטח של כמה מאות דונם בלב ה central valley של קליפורניה, מקום בו אפשר לנסוע כשבע שעות רצוף בין מטעים של פירות מאופק לאופק. מדהים.

עד כמה שאנו אוהבים להתבשם מתפארת החקלאות בארצנו, אנחנו די בטלים בשישים לעומת קליפורניה, ולא רק בכמות. ראו למשל את פירות ה Aprium האלה:

וכך, פעמיים בשנה, מתייצבים החקלאים אצל Floyd Zaiger וטועמים את הפירות המופלאים שלו, ואף לוקחים הביתה בשקיות נייר מיוחדות. טעמתי שם פרות שלא מן העולם הזה. מדהימים. טעמם בפי עד היום.אחרי כן, מזמינים החקלאים שתילים בכמות מסחרית (עשרות ומאות אלפי שתילים) מהפירות שהיו להם טעימים, אצל משתלת Dave Wilson. המייצרת אותם בזיכיון עבור Zaiger's Genetics.

זו משתלה מדהימה שגם כמוה אין בארצנו שום דבר שמתקרב אליה בגודל ומקצוענות. בארץ, יש כמה משתלות פרטיות המתמחות בפיתוח זנים חדשים פטנטיים ואף הכלאות בין מינים, כמו למשל משתלת בן-דור, שיש לי מספר עצים עם זנים משלה.

ובהערת אגב – אני תמיד תוהה אלו תכונות אובדות בתהליך השבחת הזנים רב השנים הזה. כל פרי, ירק, קטנית או דגן שאנו אוכלים היום, יש הרי מעט מאד דמיון בינם לבין אבותיהם כפי שהיו בטבע. אמנם דברים רבים השתפרו בתהליך ההשבחה הזה, בעיקר היעילות לחקלאי היכול לגדל יותר עם פחות משאבים, מה שחשוב כדי שנוכל להאכיל את אוכלוסיית העולם הגדלה. אבל למפתחי הזנים יש פונקציית מטרה מסוימת המכוונת את מאמציהם, המשקללת את: כמות היבול, גודל הפרי, חיי המדף שלו, כמה קל לשנע אותו, האם אפשר לגרום לו להבשיל במועד הרצוי ולפעמים, גם את הטעם.

אבל מה לגבי דברים כמו תכולת חומרים המסייעת לבריאות הצרכנים? דברים שרק היום מתחילים לגלות ויתכן שכבר נעלמו מלא מעט זנים מלאכותיים. לבטח לא דברים שמפתחי הזנים שיקללו כאשר באו לבחור את המוטציה המנצחת. מה לגבי עמידות למחלות ומזיקים של הצמח עצמו, שיכולה למנוע הכחדת אזורים שלמים הנטועים בצמחים שכמעט זהים גנטית? יתכן שאנחנו מכחידים חלקים ב DNA של הצמחים שאנחנו כלל לא מודעים לחיוניותם, וכשנגלה את זה, נקווה שנותרו פה ושם כמה צמחים בתצורתם היותר טבעית כדי שנוכל להתחיל מחדש בעזרתם.

הנשרה או מוות?

לפי מספר שבועות העבירה הממשלה תקנה האוסרת על הנשרה. לא בבתי ספר אלא בלולים. מהי הנשרה? הנשרה (molting) היא הרעבה מוחלטת של תרנגולות במשך שבועיים, עד שנוצותיהן נושרות וגופן מאבד את כל השומן שבו, ונעשה כאשר קצב הטלת הביצים שלהן יורד מביצה ליום, אחרי כ 18 שבועות של "חיים".

לאחר ההרעבה, חוזרים ומאכילים את התרנגולות, וקצב ההטלה שלהן, עכשיו שהן חזרו מסף המוות, חוזר ועולה לעוד שמונה שבועות, שלאחריו הוא שוב יורד, ואז שוחטים אותן לבשר.

תרנגולות מטילות חיות כיום 28 שבועות עם הנשרה. הלולנים טוענים שאם יאסרו עליהם להנשיר, הם יחסלו את התרנגולות כעבור 18 שבועות. כלומר, נקיטת הצעד ההומני של איסור ההנשרה, לא זו בלבד שייקר את הביצים בכ 6%, הוא גם יקצר את תוחלת החיים של המטילות מ 28 ל 18 שבועות, וחוץ מזה, מספר התרנגולים הזכרים שיומתו, ביום בקיעתם מהביצה, יגדל פי 1.55, כי יצטרכו לייצר מחזור מטילות חדש בקצב שהוא פי 1.55 יותר מהיר (28/18), ובכל מחזור, תמיד אין צורך בזכרים.

אם מתעלמים מההשפעה על מחירי הביצים, מניעת סבל הופכת בעצם לגרימת סבל. אורך חיי הנקבות מתקצר משמעותית. אורך חיי הזכרים לא משתנה, הוא נשאר יום אחד, אולי שעה אחת, אבל הרבה יותר מהם מומתים מדי יום. ברוב המקרים, נגרסים להפקת חלבון בעודם בחיים.

יש הטוענים שבמדינות מתוקנות יש דרכים לגרום לתרנגולות לחזור ולשפר את דרכיהן, ולהמשיך להטיל בקצב שיהיה משתלם לחקלאי גם בלי הרעבה, בדרכים שגורמות פחות סבל לתרנגולת. ברוב מדינות אירופה ההנשרה אסורה. אבל אין דרך לגרום ללולנים בארץ לא לפעול בדרך שיותר משתלמת מבחינתם.

אגב, גם תרנגולות המטילות "ביצי חופש" או ביצים אורגניות, עברו (עד כה) הנשרה, וגם הן יקפחו את חייהן הרבה יותר מוקדם עם איסור ההנשרה.

מצד שני, ברגע שעברתי לטבעונות, בפועל קיפחתי את חייהן של לא מעט מטילות. כל אותן התרנגולות שהיו חיות כדי לספק לי ביצים, לא זוכות לחיים כלשהם – איש לא טורח לגדל אותן. אם כל העולם היה עובר לטבעונות, מין התרנגולות, לבטח זני המטילות, היה כנראה נכחד מן העולם. מינים שאין לאדם מהם רווח כלכלי נוטים שלא לשרוד בעולמנו.

מה שמביא אותי לשאלה שבה אני מתחבט כבר זמן מה; רוב בעלי החיים המבויתים חיים הרי כיום במשקים של חקלאות מתועשת, והם לא ימשיכו לחיות שם עם לא יהיה ביקוש לבשרם, לחלבם ולביציהם. יש בעולם היום הרבה יותר פרות ותרנגולות, חזירים וכבשים מאשר המערכת האקולוגית של כדור הארץ מסוגלת לתמוך באופן טבעי. וכל המספר העצום הזה של בעלי חיים מואבס בעיקר בדגנים שהאדם מגדל על שטחים עצומים. אבל אם זה יפסק, גם אם יישארו מספר מסוים של בעלי חיים מהמינים האלה בגני חיות (הם כבר לא יכולים לחיות בטבע, לא אחרי ההתאמות שבני האדם ערכו בהם), המספר הזה ימָנה לא במיליארדים אלא בעשרות אלפים, מאות אלפים במקרה הטוב.

כלומר, מעבר של העולם לטבעונות יגרום להרג גדול מאד של בעלי חיים. שואה של ממש. מספר הפרות יהיה כמספר האיילים, הצבאים והתואים במקרה הטוב, סדרי גודל אחרים לגמרי של מספרים.

אבל ההרג החד פעמי הזה, יהיה בדיוק אותו ההרג שהחקלאים עושים כיום בכל מחזור גידול: יום אחד לזכרים של מטילות, 18 שבועות לנקבות של מטילות (עם הנשרה), 5 חודשים לעגלים, וכו' (עוד מספרים כאן).

מצד שני, יהיו פחות בני אדם רעבים על כדור הארץ. עד כמה שזה מדהים, למרות שצריך פי 30-35 דגנים כדי לייצר אוכל ל"עשירים" על ידי האכלת חיות מאשר בצריכה ישירה (נאמר על ידי עניים), עדיין לא יכולים עניי העולם להתחרות עם העשירים. עדיין, כאשר יש בצורת בארה"ב, מגדלי הבשר יכולים לשלם יותר על הדגנים מאשר עניי העולם, למרות הפער האדיר בניצולת המשאבים. ו 75 מליון איש הופכים רעבים, ובסכנת מוות.

אז מה עדיף? להקטין את מספר בעלי החיים בעולם כדי להגדיל את מספר האנשים?

לקריאה:

Rising Number of Farm Animals Poses Environmental and Public Health Risks

חזירויות

אחד הדברים הטובים בחיפה הוא האופן שבו הטבע משתלב במרקם העירוני. זה נגזר מהטופוגרפיה ההררית ומהעובדה שאין בניה בתוך אפיקי הנחלים אלא רק על קו הרכס. כתוצאה מכך, לא מעט בתים בחיפה סמוכים לאפיקי נחלים, גובלים בטבע פראי של ממש, ונהנים מנוף ירוק ולא מופרע. מרחבים ששוכני גוש דן יכולים רק לחלום עליהם.

אבל, בטבע הפראי יש חיות בר. ויחסי השכנות אתם עשויים להיות מתוחים. השכנים, במקרה שלי, הם משפחת אברמוביץ (אתם אני נפגש רק בבתי המשפט…), שפני סלע, נמיות, שועלים, תנים וחזירי בר. עם הטורפים שבין בעלי החיים אין לי פלוגתא. הם שקטים, לא מזיקים וכנראה גם ממיתים נחשים. שפני הסלע מצד שני הם בעלי כושר חיסול צמחיה מדהים, הם מטפסים מעולים ובלי גדר שתמנע את כניסתם אין גינה.

אבל עם חזירי הבר – ספציפית, עם משפחה של שמונה חזירי בר: אבא, אמא ושישה גורים די גדולים יש לי מרוץ חימוש המסלים מיום ליום. המשפחה הזו "תפסה תחת". גם פשוטו כמשמעו – הם פשוט חבורה של שמנים, וגם בהשאלה – אין להם שום פחד לא מתאורה, לא מקרבת בני אדם, לא מכלבים נובחים ולא מגדר בקר חשמלית.

הם גילו את הקומפוסטר (מדשן) שלי, וקליפות האבטיחים שבו, על תכולת המים שבה, מושכות אותם משיכה עזה.

המדשן, מדשן תרמי מתוצרת נוידורף, הוא מדשן מצוין. נפחו מטר מעוקב אחד, אין לו תחתית והוא מורכב מארבע דפנות המחוברות זו לזו בתפסנים.  חזירי הבר כנראה פשוט נוגחים בו ומפרקים אותו. בבוקר אני מוצא את ארבעת הדפנות מפוזרות על שטח רחב, והתפסנים עפו לכל עבר. פשוט שווינראי! (חזירות, למאותגרי האידיש…).

אז מה הבעיה אתם שואלים? אם חזירי הבר אוכלים את האשפה האורגנית שלך, זו דרך מצוינת למחזר אותה, לא?

נכון, אני לא באמת מסתמך על הדשונת המופקת מהמדשן שלי לדישון הגינה. פעם בשנה המדשן מפיק כמה דליי דשונת שאני מפזר פה ושם, אבל לא מזה ניוושע. שק דשונת עולה 8 שקלים, אז לא ממש הגיוני לטרוח את כל הטרחה הזו כדי לחסוך שק או שניים של דשונת. המוטיבציה האמתית היא לא להשליך פסולת אורגנית ומבחינה זו אחת היא לי באם היא מתפרקת לדשונת במדשן או לצואה במעיי חזירי הבר.

יש בעיה קטנה עם הפתרון: חזירי הבר לא אוכלים את הכל, ומה שלא בא להם הם מפזרים לכל עבר. וחוץ מזה, אם הם כבר באים, אז יש להם מנהג מגונה לעקור צמחים כדי לחפש תולעים בין שורשיהם. או שאולי האדמה הלחה היא המושכת אותם. שורה תחתונה – הם גורמים לנזרים ניכרים, חזירות של ממש.

והם גם די מפחידים. כשאני יוצא אליהם לחצר בצעקות, הם נוחרים אלי בחזרה נחירות של איום, נחירות ממש מאיימות. לפי מה שמספרים לי, לא רעיון טוב להיקלע בין אמא חזירה לגוריה. היא שוקלת בקלות 200 קילו, ונראית ממש עצבנית.

אני בהחלט מבין את מצוקתם. יבש מאד בנחל בקיץ, הגבים התייבשו מזמן (ולמרות זאת היתושים עדיין כאן בהמוניהם), אין מעינות נובעים ורוב הצמחייה שם די יבשה. אלת המסטיק לא בא להם לאכול (גם לא לשפני הסלע, בגלל זה הצמח הזה כובש את כל השטח) ואני מציב בפניהם פיתויים שקשה לעמוד בפניהם בדמות חומר אורגני עסיסי ושופע. מה עושים?

התחלתי לבצר את המדשן. תקעתי 4 מקלות עמוק סביבו, וקשרתי אותם והמדשן יחדיו בחבל עבה. הצחקתי את החזירים. המקלות וחלקי המדשן היו מפוזרים למחרת בהפגנתיות על פני שטח עוד יותר גדול.

החלפתי את המקלות בברזלי זווית התקועים עמוק בארבע פינות המדשן, ממש עמוק. ושוב הצחקתי אותם. הם הצליחו להרים את המדשן מבין ברזלי הזווית ולהעיף אותו לכל הרוחות. למרות שבני האדם אוכלים חזירים ולא אוכלים כלבים, מסתבר שחזירים חכמים הרבה יותר מכלבים, וגם ניתנים לאילוף. רק שיש להם מנהגים קצת מעצבנים, כמו להתפלש בזבל ולעקור צמחים.

בשלב הבא במירוץ החימוש המסלים ביני לבין משפחת החזירים, עטפתי את המדשן ברשת ברזל די קשיחה, וקשרתי אותה לברזלי הזווית בחוטי ברזל. על שוליה הנחתי אבנים כבדות, אבל לא זה מה שמזיז לחזירים. הם מסוגלים להזיז אבנים שאני לא יכול להזיז. אבל הרשת בשלב זה עובדת. כבר שלושה ימים שהמדשן עומד על מכונו. טפו טפו טפו..

יש לי קצת נקיפות מצפון כלפי החזירים, אבל מצד שני, אין להם שום בעיה לחצות כבישים ולסייר ברחבי השכונה בלילה, וגם בשעות הערב המוקדמות, כאשר עדיין אור. אז שילכו להפוך את הגינות של מישהו אחר….

לגבי הצמא שלהם – בעבר השקעתי באפיק הנחל מיכל והתקנתי בו טפטפת שתמלא אותו מים כאשר הגינה מושקית, כדי שיהיה להם מים לשתייה וכדי שיעזבו אותי בשקט. לא עבד. הם אוהבים להתפלש כאמור, ולילה לילה הם פרקו את כל המתקנים שהתקנתי עבורם, עד שהתייאשתי והפסקתי עם זה.

אם יש למשהו רעיון איך להתחשב בחיות הבר, לתת להם ליהנות משיירי האוכל שלנו, אבל שיאכלו "כמו בני אדם" ולא יגרמו נזקים, ספרו לי איך. עד אז, אני בונה על עליונות טכנולוגית.

עדכון מקץ שבוע: הייתה מתקפה על המדשן הלילה. את הגדולה שבאבנים הם הזיזו בחזירות הצידה, נגחו ברשת הברזל וקימטו אותה, ושוב העיפו את התפסנים של אחת מדפנות המדשן. אבל שניתן לראות בצילום הוא שרד איכשהו.

אני בונה על תבונת החזירים שיבינו שזה חסר תוחלת ומקווה שיפסיקו להתעלל במדשן. נראה.

חקלאות החביות

תחנה קבועה בסיורים של המתנחלים בשטחים היא ה"מרפסת של שרון", נקודת תצפית על קו הגבעות המערבי של רכס השומרון, שממנו רואים את כל מישור החוף פרוש מתחתיך, כולל כמובן נמל התעופה הבינלאומי היחיד של ישראל, וכל תחנות הכוח שלה. המסר כמובן ברור – ממחיש את ה"שליטה" האסטרטגית שתהיה לפלסטינים באם נפסיק לשלוט בשטחים האלה. כמובן שה"שליטה" הזו משמעותית רק אם נדרש קו ראיה כדי לשגר טיל או לירות פגז, מה שבימים אלה אני כבר לא בטוח שנכון, וכנראה לא היה נכון מאז תום ימי החץ וקשת.

היו לשרון לא מעט מרפסות. זו שאליה לקחו אותי הייתה בפדואל. ישוב של בתים נאים שתושביו עובדים במרכז הארץ, במרחק כמחצית השעה נסיעה משם. ושם שמתי לב בפעם הראשונה לחביות הברזל הזרועות בשטח הפתוח סביב הישוב. עברתי ליד כמה מהן בדרך לנקודת התצפית והצצתי פנימה לראות מה יש בהן. ברובן, לא היה כלום. בחלקן, היה שתיל מת של עץ, לאף אחת מהן לא הייתה השקיה, באך אחת מהן השתיל לא היה קשור למוט, ועד כמה שראיתי, רובן עמדו על סלעים או ערמות אבנים ען מעט מאד אדמה תחתיהן, מה שלא מבטיח סיכויי הישרדות גבוהים לשתילים שם.

באותו הרגע חשבתי שזה שריד של נטיעות ט"ו בשבט שלא תוחזקו. הנחתי שתפקיד החביות למנוע את כרסום השתילים הרכים על ידי עזים וכבשים, ושאולי החבית כולה משמשת כעין טפטפת, אם ממלאים אותה מים והמים מתרוקנים לאט לאט.

בהמשך הסיור, ראיתי חביות כאלה במקומות רבים בשטחים אבל לשאול מה קורה פה בעצם יצא לי רק בסיור בדרום הר חברון של "שוברים שתיקה". ושם הבנתי איך פועלת חקלאות החביות. זה עובד ככה:

ישראל לא החילה את החוק  הישראלי בשטחים, שכן הוא לא סופח. החוק הישראלי חל רק על היהודים הגרים שם. ישראל מחוקקת חוקים צבאיים על פי צורך.

בשאר המקרים היא משתמשת בחוק שהיה בשטחים קודם על פי צורך. כיוון השטחים היו קודם בשליטת ירדן, לפני זה בריטניה ולפני זה האימפריה העותמנית.

כל מערכות החוקים האלה גם הן כביכול בתוקף בשטח, ולישראל יש אופציה לבחור בכל מקרה ובכל מצב חוק ספציפי מאחת ממערכות החוקים האלה  שיותר מתאים לה. ליתר דיוק, שפחות יתאים לפלסטינים.

לגבי הבעלות על קרקעות, נבחר חוק עותמני קדום שמחזיר את הבעלות על הקרקע לידי הסולטן אם לא מעבדים אותה שלוש שנים (אדמות "מוואל"), ולעומת זאת, מעביר אותה לבעלות החקלאי אם עיבד אותה ללא הפסקה עשר שנים ברציפות.

לחוק הזה יש פרשנות מרחיבה משהו לגבי היהודים, ומצמצמת משהו לגבי הפלסטינים.

אם פלסטיני לא מעבד את אדמתו שלוש שנים, כי צה"ל מנע ממנו לעבד אותה מסיבה כלשהי (למשל – כי היא סמוכה להתנחלות), הוא מאבד את הבעלות על אדמתו.

אם מתנחל מפזר בשטח מסוים חביות, (כמו בתמונה מטה) ואולי אפילו שם בתוך כל אחד מהן שתיל בשלב הראשון, אם הוא מצליח למנוע בכוח נשקו את פינוי החביות האלה במשך עשר שנים, הקרקע תהפוך שלו. גם אם שום צמח לא שורד, גם אם הוא לא השקיע דקה בהשקיה, דישון או טיפוח העצים האלה בכל צורה שהיא, גם אם מרווחי השתילה שלו הם לא של 3 על 3 מטרים או אפילו 10 על 10 מטרים, אלא 4 חביות לדונם. גם אז תהפוך האדמה שלו.

האם הפלסטינים יכולים לעשות אותו דבר? לא. ראשית, יעיפו להם את החביות כהרף עין. שנית, גם אם החביות ישרדו,והם כן ישקיעו וכן יטפחו שם מטע, העצים לא ישרדו כי המתנחלים יכרתו להם אותם. הם גם לא יוכלו להשקות את העצים שכן הקצבת מים מקידוחים מקבלים רק מתנחלים, ואם הם ינסו לאגור מי גשם להשקיה, בורות אגירת מי הגשם יחשבו להם מבנים לא חוקיים וצה"ל ישלח דחפור לסתום אותם.

ככה זה עובד.

אנחנו זורעים חביות, ונקצור סופה.

במערה הלא ידועה של הנדיב המאוד ידוע

בין זיכרון יעקוב לבנימינה נמצאת רמת הנדיב, ובה נבנה מרכז מבקרים בבניה אקולוגית. בני המשתתף בתחרות ה Solar Decathelon לתכנון בית ירוק שמע על זה ולקח אותי לשם לראות ולהתרשם.

מרכז המבקרים שתוכנן על ידי משרד עדה כרמי מלמד יפה וצנוע, כפי שבעצם כמעט כל בנין המבודד את עצמו מהסביבה על ידי שכבת אדמה וצמחיה טבעי שיהיה.כמעט כל בנין – לא כך הם פני הדברים כאשר, בשיטוט בגן, הגענו לאחוזת הקבר של הברון רוטשילד (שאותה לא זכרתי מביקורים קודמים).  אחוזת הקבר, גם היא מכוסה אדמה וצמחיה וממוקמת במערה שנחצבה בסלע. אך שם, מקור ההשראה הוא דווקא רעמסס השני.

המאוזולאום מתחיל במבואה מונומנטלית באבן שחורה ולבנה ממשיך במנהרה ארוכה היורדת אל מתחת לפני הקרקע וזו בתורה מובילה לאולם תת קרקעי ובו שני קברים – של הברון ושל הברונית. ואז אתה מבין שכל השטח הגדול של רמת הנדיב, מאות דונמים, הם לא ממש גן ציבורי אלא חלקת הקבר של איש שהיה מאד עשיר ומאד חרד. מאד חרד מהמוות, עד כדי כך שטרח ווידא שמדינה שלימה תהיה אתר ההנצחה שלו ושל משפחתו.

והנה מספר תמונות שמצאתי באתר בית הנדיב, מטקס הקבורה מחדש של הברון ואשתו, עשרים שנה אחרי מותם, ב 1954. והנה האוניה המביאה את ארונותיהם ארצה, לנמל חיפה, כמה חדשים לפני שהגעתי אני לאותו המקום, לחדר היולדות בבית החולים רמב"ם שעל החוף, צמוד לנמל.

הורדת הארונות מהאניה    

והבאת הארונות אל בית עירית חיפה

אצל שמעון בסוכה

הייתי אמור לאייש היום את הדוכן של העמותה לפרות אקזוטיים בסוכת הנשיא, אשר בבית הנשיא, בירושלים. נשיאנו שמעון פרס הוא חובב ידוע של פרות אקזוטיים. הוא גם היה אורח הכבוד באירוע לציון עשרים שנה לעמותה לפרות אקזוטיים לפני כשנה, שאל שאלות, התעניין בכל פרט ופרט וטעם מכל אחד מעשרות מיני הפרות שהיו בתצוגה על השולחן.

חברי העמותה, כ 250 במספר, מגדלים או רוצים לגדל פרות נדירים. חלקם באופן מקצועי וחלקם, כמוני, כחובבים. פרי "נדיר" זה כמובן כל מה שלא גדל פה באורח טבעי, כמו שאבוקדו, מנגו ואפרסמון היו פרות נדירים לפני שאוקלמו בארץ והפכו להצלחה מסחרית. חלק מהפרות הגיעו בצינורות המקובלים, על ידי מדעני מכון וולקני והפקולטות לחקלאות. חלק הגיעו בצינורות פחות מקובלים שהשתיקה יפה להם. הקנס על הבאת צמחים ללא היתר הוא אחיד, קלה כחמורה: 5000 שקל.

ובחזרה לנשיא: הנשיא התרשם עמוקות מאירוע העמותה, והקדיש את נאומו בפתיחת מושב החורף של הכנסת הקודמת לעמותה ולבוסתן הכרמל – שם התרחש האירוע. מקום מדהים בפני עצמו, פרי עמלו של משוגע לדבר, אברהם חסידים ממעגן מיכאל. המקום ממש שווה ביקור. (בתאום מראש).

ובנאומו, הוא סיפר בהתלהבות על 130 מיני הפרות שהוא טעם באירוע (פה הוא קצת נסחף – לא היו כל כך הרבה מינים) וסיפר עוד יותר בהתלהבות איך כל הפרות האלה "פיתוח של מדענים ישראלים". פה הוא כבר ממש נסחף. מדענים ישראלים אכן בררו מספר זנים של חלק מהפרות כדי למצוא את המתאימים ביותר לגידול מסחרי (צורה יפה, חיי מדף ארוכים, הטעם פחות חשוב). אך זה לא בדיוק "פיתוח ישראלי".

וכך, מדי שנה מזמין הנשיא את העמותה להקים דוכן בסוכת הנשיא, ובדוכן אנחנו מציגים פירות נדירים ממינים שונים ומסבירים עליהם, מספרים על העמותה ומנסים לצרף חברים, והנשיא בא וטועם.

לא השנה. השנה לא התאים לו. היו לו כמה מאות כתבי חנינה לחתום עליהם, כדי לתת את הכיסוי החוקי לעסקת שליט. כיוון שאנו מתייחסים לאסירים הפלסטינים לא כשבויי מלחמה, שאז אפשר להגדיר את העסקה כעסקת חילופי שבויים, אלא כפושעים, מה שמחייב לחון אותם. הבעיה שאם חוננים אותם, אי אפשר לנסות ולתפוס אותם שוב אחרי כן ולבוא עימם חשבון. שמעתי ברדיו את Alan Dershowitz, עורך דין בעל שם עולמי, וגם הוא, מסכים עם העסקה, אך חושב שחנינה היא טעות.

אבל שמעון פרס צריך לחתום על החנינות. וכדי שלא יגידו עליו שהוא חותמת גומי, הוא "עובר על התיקים". אני די בספק אם הוא הולך לסרב ולחון מישהו מכל 1027 התיקים, אבל, כיוון שהוא "עובר על התיקים", אין לו זמן לנשנש איזה לונגן, לחטוף איזה ג'בוטיקבה, או לטעום מהאמברלה הננסית. לבי לבי עליו.

וכך  חזרתי מירושלים בלי להתארח בסוכת הנשיא. לפחות השתתפתי בסיור של עיר-עמים שהיה מרתק, מרחיב דעת ושווה רשומה נפרדת.

לשנה הבאה בירושלים הבנויה, בסוכת הנשיא…

העולם הבא של הבגדים

אחד התצלומים הבודדים שיש לי בצבע מילדותי, צולם על ידי קרובת משפחה שבאה לבקר אותנו מארה"ב. בתמונה רואים אותי ואת אחותי עומדים ברחוב, בשדרות רוטשילד, לבושים מעילונים אדומים נחמדים, שהדודה  מאמריקה הביאה. המעילים לא היו חדשים, הם היו של ילדיה שגדלו, אבל מבחינתנו, הם היו "אמריקה". הבגדים היפים ביותר שלנו כילדים הגיעו משומשים, בחבילות ששלחו לנו קרובי משפחה מאמריקה, ואני חושב (כבר לא ממש זוכר) שהעדפנו אותם על הבגדים היפים הרבה יותר, אך פחות "קוליים" שאמא שלנו תפרה לנו.

ובהערת אגב: אבא שלי צילם אותנו במצלמת לייקה שהביא מצ'כוסלובקיה כשעלה ארצה. אמנם בשחור לב, שכן הצבע עוד לא הגיע לארץ בתקופה ההיא, או שלא היה נפוץ. והתמונות מעולות, לא דהו כלל. הצילומים של הדודה מאמריקה צולמו במצלמת "בלאי" של קודק, פותחו בארה"ב ונשלחו ארצה. הם די דהו, אך אלמלא הם, לא הייתי זוכר את המעילונים האדומים מאמריקה.

היום כבר לא מגיעים בגדים משומשים מאמריקה לארץ, הם כן מגיעים, ובגדול, לאפריקה.

לפני שנסעתי לקניה, שוחחתי עם ידידי זוהר שהיה שם מספר פעמים והוא יעץ לי לקחת איתי בגדים משומשים כדי לחלק לאנשים שם. "הם מתים על זה" הוא אמר. למה לא בעצם? הארון שלי מתפוצץ מבגדים שאני כבר לא אלבש. אבל – אני אוהב לנסוע קל, ואחרי הכילה, שק השינה, "בית החולים שדה" שארזתי ועוד, לא נשאר מקום בתרמיל. אז לא לקחתי.

וטוב שלא לקחתי. אין מחסור בבגדים משומשים בקניה. 75% מהיבוא (בכסף) של קניה הוא בגדים משומשים מהמדינות ה"צפוניות". הם מגיעים ב"בלות"' – צרורות ענק (""בלות" הגיע לסלנג העברי כנראה מ bale שתרגומו התקני הוא כופת) ונמכרים מאד מאד בזול, אפילו בקנה מידה קנייתי.  יש קצת בעיות עם מידות הבגדים, כיוון שאנשים רבים בארה"ב תפחו לממדי ענק, והבגדים המשומשים שלהם אתם. כתוצאה – לא נדיר לראות בקניה גברים לובשים מעילי נשים וורודים. מעילי הגברים מהמערב פשוט גדולים עליהם ומעילי הנשים מתאימים בדיוק. ואין לאף אחד בעיה עם צבע "וורוד ברבי", כמו למשל לבניי….
וכך, מקבץ הנדבות ניגש אליך ברחוב כשהוא לבוש במייזע, נקי ובמצב טוב, של עובד רשת Costco האמריקאית  וברחוב אתה רואה מישהו, שלפחות לפי החולצה נראה עובד של חברת Intel שהתנדב לפעילות לטובת הקהילה, אך בעצם קנה את החולצה בדוכן בגדים משומשים.

הבגדים המשומשים אלו, mitumba  בסווהילי (תרגום מילולי של bales, כופת בעברית) החליפו את המלבושים הקנייתים המסורתיים, ה khanga וה kitenge . הם הרגו את תעשיית הבגדים המסורתית של קניה. קניה עדיין מייצרת בדים ובגדים ליצוא, אך כמעט כל התצרוכת הפנימית היא mitumba.

לפני מספר שנים, כדי לחזק את הזהות הקנייתית, הכריזה הממשלה על תחרות לעיצוב בגד לאומי קנייתי. בקניה, ההזדהות של רוב האנשים היא עם השבט שלהם מצד אחד, עם אפריקה מצד שני, ורצו לגרום לאנשים להרגיש גם "קנייתים". התחרות לא הצליחה, כל אחד מ 54 השבטים רצה שתלבושתו שלו תהיה זו שתאומץ כתלבושת הלאומית. לאחר כישלון התחרות העירו לא מעט אנשים שבעצם, כבר יש לקניה תלבושת לאומית שכל השבטים אימצו בהתלהבות: ה mitumba – הבגדים שאנשי המערב כבר לא רוצים ללבוש.

כשהייתי בקניה, אמרתי לעצמי שאני רוצה לבדוק איך בדיוק מגיעים הבגדים המשומשים לקניה. חשבתי על הבגדים המשומשים שלי. אני לא קונה הרבה בגדים, ואת אלה שיש לי אני לובש עד להתפוררות כמעט מוחלטת. לעבודה בגינה חבל על בגדים חדשים. אך בכל זאת, מפעם לפעם אני לוקח שקיות עם בגדים, ביחוד של הילדים שצמחו יפה, והבגדים פשוט קטנים עליהם אל הפשפש האחורי של סניף ויצ"ו המקומי.  שם, תמיד הנחתי, מתנדבות ויצ"ו יעבירו אותם לנזקקים בארץ. חשבתי, שברוב המדינות המפותחות, כך הם הדברים. שבגדים משומשים נתרמים לעניים בקהילה המקומית או נזרקים לאשפה.

מסתבר שלא כך הם פני הדברים. יש שוק של מעל מיליארד דולר (ב 2001!) של בגדים משומשים, בערך שליש מתוכו לאפריקה. איכשהו, הבגדים המשומשים נאספים ויש תעשיה שלמה האוספת, שולחת, מפיצה, מנקה, מתקנת את הבגדים ומוכרת אותם. כמו למשל החברה הזו. בקניה לבדה, לפי ההערכות מועסקים כ 20 אלף איש ב"תעשיה" הזו.

לא נראה לי סביר שבגדים הנזרקים לפח הזבל ממוחזרים ונשלפים מהמזבלה כדי להפוך mitumba. זה אולי קורה במדינות כמו ברזיל, אך כנראה שלא בעולם המפותח. נכון, רבע מהבגדים בחבילות המיובאות לקניה לא ראוי למכירה, אך הרוב הוא במצב ממש טוב. לבטח לא הגיע ממזבלות.

בארה"ב למשל, הבגדים כל כך זולים שאפילו אנשים די עניים יכולים לקנות חולצה ב 1.99$. וכנראה שיש בארה"ב  הרבה הרבה יותר בגדים משומשים שמסיימים את דרכם אצל אמריקאים מכפי שיש עניים אמריקאים שהיו רוצים ללבוש אותם. בממוצע  כל אמריקאי זורק או מוסר קרוב ל 30 ק"ג של בגדים כל שנה! אותו הדבר נכון גם לרוב מדינות אירופה. כך שיש באמת עודפים אדירים של בגדים שבעליהם לא חפצים בהם יותר, ושעדיין ראויים ללבישה ופונקציונליים לגמרי.

וכפי שהדברים נראים מארה"ב:

A Jay-Z-emblazoned T-shirt discarded in Cobb County, for example, becomes a prized possession in Ghana, changing hands a dozen times while profiting clothing brokers, bundlers, traders, shippers, merchants and peddlers.

היתכן שהבגדים שאני מביא לויצ"ו מוצאים את דרכם לאפריקה או מדינות עולם שלישי אחרות? היתכן שויצ"ו מעבירים את הבגדים הלאה לאיזה קבלן האמור לחלק אותם לעניים ואותו קבלן בעצם מוכר חלק מהבגדים ליצוא? כנראה שכן.

מסתבר שהבגדים הנתרמים לצדקה במדינות העשירות, לארגונים כמו צבא הישע ו goodwill, נמכרים על ידי ארגונים אלה הלאה. חלק בחנויות שלהם עצמם, לנזקקים במחיר סמלי, ואת כל מה שלא נמכר בתוך שבוע, הלאה לקבלנים הקונים אותם במשקל, ממיינים, אורזים ושולחים לכל העולם. יתכן שגם ויצ"ן וארגונים אחרים בארץ עושים כך. עוד הרבה יותר פרטים בכתבה שכאן.

זוהי תעשיית ענק הסמויה מן העין, וקשה למצוא עליה חומר. יתכן בגלל שאנשים התורמים בגדים היו מעדיפים לחשוב שהם מסייעים לעניי עירם. והיה להם פחות מוטיבציה להביא את בגדיהם המשומשים אילו ידעו שהם נמכרים הלאה. שלא מעט אנשים מתפרנסים ממה שהם נותנים במתנה, ולא דווקא בעולם השלישי. יפן למשל היא צרכנית ענקית של בגדים אמריקאים משומשים, לא בגלל החיסכון אלא בגלל תשוקתם לכל דבר אמריקאי, עדיף עם ציור של מיקי מאוס. יש הקוראים לזה Vintage.

וזה שהבגדים הגיעו מהעולם הראשון, ויש להם גזרות אפנתיות ועיצובים מעודכנים הופך אותם למפתים מאד לאנשים שזו בערך הדרך היחידה להתקרב לאותה אמריקה מושגית אך לא מושגת. הבגדים האלו מתחרים ביבוא זול  של בגדים מאסיה, ומתחרים בהצלחה. במידה רבה בזכות אותה "הילה" הנישאת עם הבגדים, אותה ארומה של אמריקה. לנהג שהוביל אותנו ממקום למקום, היו מספר מכנסי גינס שאין לי ספק שהיו הצעקה האחרונה בהארלם שנה קודם, ביחוד האחד עליו היו מודפסים 8 אקדחים. אותם המכנסיים ממש, אם היו מיובאים ישירות מסין, לא היה להם את אותו גורם ה"קוליות" שיש למכנסיים שהגיעו מאמריקה. למרות שאין לי ספק שלאמריקה הם הגיעו מסין שם הם יוצרו. או אולי מווייטנאם. ציטוט:

But even in countries that detest Washington's policies, people like the cachet afforded by Tupac Shakur, Bon Jovi, Calvin Klein and Ralph Lauren. Used clothing plays a subtle role in the battle for the world's hearts and minds.

אז נכון, תעשיית הבגדים המשומשים הרגה את תעשיית הבגדים ליצור מקומי ברוב הארצות אליהן היא מגיע, כולל כל המפעלים ליצור התלבושת המסורתית בקניה. אבל מנקודת מבט אקולוגית, זה עדיף בהרבה על זה שהבגדים האלה ימלאו את מטמוני האשפה בעוד משאבים נוספים מנוצלים ליצור עוד ועוד בגדים חדשים.

לתעשיות המקומיות באפריקה אין ממילא סיכוי לעומת תעשיות הבגדים מהמזרח. רוב הדוחות שקראתי מאשימים את התשתיות הרעועות באפריקה, את אספקת החשמל הלא סדירה ואת העדר תשתית תחבורתית שתאפשר שינוע זול של התוצרת. ויש לא מעט אנשים גם במדינות המייבאות את הבגדים המתפרנסים משרשת המזון של הבגדים האלה.

והנה כמה "פרטים" מאתר של חברה אמריקאית המייצאת בגדים משומשים בשם used clothing wholesale. שגיאות הכתיב במקור.

——————————————————————————————————————————-

Mayor Supplier of Bulk Used Clothing, Second Hand Clothes, Recycled Used Blue Jeans, Rummage, Rags, Worn Apparel and Garments for Export to Africa, Latin America, Asia, Middle East, Europe and World Wide

Atention All Buyers:      (our Slogan
"MI CASA ES SU CASA" = My House is Your House … You are Welcome to Come to Miami to see our Warehouses and The Way we Grade and Pack our Used Clothing .. Please, let us know your ETA and will arrange your pick-up at The Miami Int'l Airport. 

We Do Not Send Letters of Invitation to Get a Visa to Come to the U.S.A

We Grade and Pack The Following Offers:

Mixed Brands Jeans as low as $0.30 ea

Levi's Strauss Jeans as low as $3.50 ea

Mixed Summer Clothing for Men & Women as low as $0.20 Lb

 12 Mixed Summer Clothing for Childrens from 0 to 

* Because our Used Clothing is Graded by Humans and Not Machines, we have Human Errors in Every Order ( Damages, Holes, Tears and Stains) Please, See all our pages here or send us an email asking us the percentage (%) of Human Error for Every Quality we Sell.

Condition of Sale:
All Used Clothing Sold, has Human Errors and Defect that happened at the Time of Grading and Packing, please note the following:
Grade AAA . 1 to 4% Errors / Damages
Grade AA … up to 6% Errors / Damages
Grade A …. up to 10% Errors / Damages
Grade B .. 50% and more, Errors / Damages
Grade A+B …  35% to 50% Errors / Damages