דלות החומר

כמאה דיסקים, חמישה DVD, צרור מפות, חמישה ספרים עבי כרס, כמה מאות דפים מודפסים של מאמרים, מצפן, מצלמה ושתי עדשות, מכשיר GPS, מחברת ועט, בלוק ציור וחבילת צבעים, מחשב נייד מספיק חזק להריץ עליו תוכנות עריכת תמונה ווידאו, מכשיר רדיו נייד, פנקס טלפונים. זו רשימה חלקית שאני יכול לחשוב עליה בהקשר של הטלפון הנייד שאני מחזיק בכיס. הייתי צריך מזוודה לא קטנה, עדיף עם גלגלים, בכדי לקחת אתי את תכולת הטלפון שלי בגירסתה ה"חמרית".

הרשימה מעלה כנראה שונה מאדם לאדם, אבל סך כל ה"חומר" שפחות או יותר נעלם מהעולם בעזרת טכנולוגיה דיגיטלית הוא מאד משמעותי. נכון שזה נראה כאילו כמות ה"דברים" בעולמנו רק הולכת ומתרבה אבל אני חושב שאנו חיים בתקופה המתאפיינת דווקא בדלות החומר.

כן, אני יודע שהמונח נטבע על ידי שרה ברייטברג-סמל לתערוכה איקונית שאצרה בזמנו, ואני גם יודע מי האמנים בהם מדובר.. אבל שווה מחשבה אם גם במקרה זה האמנות לא הטרימה את המציאות. אם האמנים לא קלטו בחושיהם היותר מחודדים את הכוון אליו הולכים הדברים.

שאל אותי מישהו לא מזמן, בהקשר לצילומים שאני מצלם (ראשים לא אנושיים בעיקר) איזה מדפסת יש לי, וממש לא הבנתי את הרלוונטיות של השאלה. אני צריך לייצר גירסה חומרית של הצילומים בכדי להתסתכל עליהם? הוא גם הציע לי לעשות תערוכה, בה יהיו מן הסתם תצלומים מודפסים על נייר תלויים על קיר. חוץ מזה שאין פה מספיק "משלי" בשביל שזה יחשב בעיני אמנות, זה נראה לי פשוט כל כך לא רלוונטי לעשות את זה. אז מה כן? לשים כל יום ראש אחד במקום תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק, נראה לי מעשה רלוונטי יותר, נכון יותר. רק שאין בזה "חומר". זה נשאר וירטואלי, וטוב שכך.

חלק לא מבוטל מעבודות האמנות כיום נשלחות בדרופבוקס ליעדן ומוצגות שם על צגים, באיכות מעולה. אפילו בתערוכת עדות מקומית, של צילומי עיתונות, יותר ויותר תמונות מוצגות על צגים. אלו גם מאפשרים להציג סדרות של תמונות, פרוייקטים יותר משוכללים מתמונה בודדת. אבל גם תמונה בודדת יכולה להיות מוצגת באיכות מעולה על צג. זה רק עניין של מחיר, וזה הולך לקרות יותר ויותר.

ימשיכו להיות עבודות על נייר וקנווס, בברונזה ובטון, אבל פחות. גרפיטי, כאמנות "חומרית" נראה לי כבר יותר "נכון" בשימוש שהוא עושה במצעים קיימים. או השימוש של עדו בראל בחומרים משומשים שהוא אוסף.

אני גם לא מבין אנשים המדפיסים מאמרים או פרקים מספר על נייר בשביל לקרוא. נראה לי כל כך פאסה. במחשב אפשר להגדיל ולהקטין את הכתב, לסמן סימנים, לחפש חיפושים, לתרגם בלי מאמץ, להשתמש בטקסט כמות שהוא, כמסמֵן, לא ככתמים על נייר. אבל גם זה יפסיק. הנייר מיותר.

מוזיקה: האוסף שלי עבר בזמנו מתקליטים לדיסקים. כמות החומר הפיזי ירדה. אבל אני כבר כמעט ולא קונה דיסקים פיזיים. את הדיסקים  שהעברתי ל mp3 אני שומע הרבה יותר מאשר את שאר הדיסקים  – שומע במערכת הסטראו קבצים מהדיסק הקשיח דרך הרשת הביתית. עם הזמן, הדיסקים יעלמו לאותו המקום אליו נעלמו קלטות ה VHS. היה לי חבר שהיה לו חדר שלם מלא בקלטות וידאו בהן הוא מעולם בפועל לא צפה. הרבה יותר מהר להוריד בטוררנט מאשר לאתר את הקלטת הפיזית הספציפית, גרסת החומר.

ספרים בנייר אני עדיין רוכש, בעיקר בגלל תימחור אווילי של ספרים אלקטרוניים. אבל אני קורא יותר את אלו האלקטרוניים. את הבלוג הזה למשל, לא יעלה בדעתי להדפיס על נייר, למרות שיש אתרים המציעים שירות כזה, להפוך בלוג לספר (אלא שהם לא תומכים בשפות הנכתבות מימין לשמאל). נראה לי אולי מעניין להפוך חלק מהפוסטים הקשורים לנושא ספציפי לספר אלקטרוני, אבל נייר?

זהו השילוב של חיבור קבוע לאינטרנט וצג הזמין בכל עת, בטלפון או במחשב, שמאפשר את היעלמות כל החומר הזה. הופך מיותר לאכסן דברים בצורה חמרית ולבזבז מקום איחסון ומשאבים, כשהם זמינים בכל זמן שם, בענן. מיותר ללכלך ניירות במשהו שהוא בר חלוף (מה הסיכוי שתקראו את אותו הדף בספר פעמיים?) כשיש לכם "נייר" רב פעמי – בצג שבכיסכם. ה"חומר" כל כך לא יעיל שזה פשוט טיפשי.

שווה שקילו של נייר ינחת על סף ביתכם כל בוקר כשאת החלק הזעיר של העיתון תקראו ממילא באינטרנט? לא עדיף שהעץ ממנו הופק הנייר ישאר שם באדמה וימיר לחמצן חלק מהפחמן הדו-חמצני העודף שבני האדם מייצרים?

העניין הסביבתי מסביר חלק לא מבוטל מחיבתי לחומר הדל, וגם את מה שדוחף את המגמה הזו, חלקית. יותר ויותר ברור לי המחיר הסביבתי של כל דבר חומרי שבני האדם מייצרים, שחלק גדול ממנו מיוצר לשימוש קצר מאד. יש כמובן גם מחיר אנרגטי לשימוש במחשבים ולאינטרנט ואני מודע אליו. אבל חוות השרתים של גוגל במדינת אורגון למשל, אחת הגדולות שבהן, מופעלת כולה בחשמל הידרואלקטרי, אנרגיה מתחדשת.

דלות החומר היא כיוון טוב, היא מקטינה את טביעת הרגל של האדם על כדור הארץ. טבעונות גם היא עוד צעד מצויין באותו כיוון (לא יכולתי להתאפק…) אבל על זה כבר כתבתי, וחוץ מזה, העניין המוסרי הוא העיקר בטיבעונות, בעבורי.

איך ההפחתה ההדרגתית הזו בכמות החומר המקיפה אותנו תשפיע על המחשבה האנושית? קשה לי לצפות. חומר למחשבה.

 

החורשים ברינה

בקורס פרמקולטור למדתי שלא טוב לתחח את האדמה. זה פוגע בשכבת הבקטריות והמיקרו-אורגניזמים שנוצרת בשכבת הקרקע העליונה והופכת אותה כל כך פוריה. זוהי אגב הסיבה שבגללה, אם אתם מזמינים כמות של אדמה לגינה, חשוב לוודא שזו לא "אדמת עומק", אדמה שנחפרה מעומק האדמה החסרה את הערכים האלה והיא לכן צחיחה.

שמחתי לראות שבקטע הכביש בין צומת התשבי לצומת העמקים, ערימות העפר שנערמות שם במסגרת העבודות להארכת כביש שש צפונה, מסומנות בבירור כ"אדמת עומק" ו"אדמת כיסוי". מבטיח שכאשר יבוצע שיקום נופי, מה שבכביש שש עשו עד כה ממש טוב, אדמת העומק תחזור לעומק ואדמת פני השטח תחזור לפני השטח. לא לפני שהיא תסונן, הזרעים והפקעות יסוננו מתוכה, ויוחזרו בסוף התהליך לזריעה ושתילה מחודשים. כמו שצריך.

שכבת האדמה העליונה משביחה ככל שהיא יותר מכוסה בחומר צמחי, מה שקורה באופן טבעי בטבע, שם לא עוברים גננים דרוזיים עם מפוח, מעיפים את כל העלים שנשרו ואחרי כן עורמים אותם לצד הכביש כדי שהעיריה תבוא לאסוף את כל אוצר החומר האורגני הזה ותשליך אותו למטמנה יחד עם כל הפסולת הביתית. אצלי בגינה, חומר אורגני לא ישוחרר. כתבתי פה בעבר על עניין ריסוק הגזם, משהו בו אני משקיע לא מעט עבודה, ומפזר על פני כל חלקה טובה. כמובן שכל חומר אורגני מעודפי המטבח הופך גם הוא לקומפוסט ולא נוטש את חלקת הגן.

את הקומפוסט, גם הקנוי וגם זה שמיוצר על ידי, כמו גם את הגזם, אני מפזר על פני השטח ולא מצניע תחתיו, כמצוות תורת הפרמקולטור. שם גם לימדו אותי שאפילו תפוחי אדמה לא צריך לשתול בתוך האדמה אלא רק להניח על ולכסות בתועפות חומר אורגני.

ואחרי כל זה, באים חזירי הבר ובאופן טבעי לגמרי (זה בטבע שלהם) הופכים לי את כל הגינה ובאפם חורשים ברינה כל פיסת אדמה חשופה. הם עושים את זה לא רק אצלי. בכל רחבי חיפה אני רואה את עקבות החריש שלהם, לא רק ביערות הכרמל או בשטח הירוק סביב אוניברסיטת חיפה שפעם, לפני כמה שריפות היה גם הוא מיוער. כמעט בכל שכונה היושבת על אחת משלוחות הכרמל אפשר לראות את תוצרי החפירה של חזירי הבר.

לא ברור לי מה בדיוק הם מחפשים שם, אבל כבר הרמתי ידיים מלנסות ולשתול ירקות או עשבי תיבול בגינה עצמה. ירקות הפסקתי לגדל בכלל ותבלינים העברתי לעציצים. גם בתוך העציצים אני מכסה באבנים כל פיסת אדמה חשופה בנסיון למנוע מהחזירים לדחוף לשם את אפם. לפעמים זה עוזר.

אי אפשר לטעון שזה לא "טבעי", החריש הזה של חזירי הבר. אני מניח שזה מעודד צמיחה של צמחים מסויימים ומדכא צמיחה של אחרים. אבל זה חלק ממחזור החיים של הסביבה האקולוגית בכרמל, יחד עם הנמיות, התנים, הדורבנים ושפני הסלע שכולם יחד מעצבים את סביבת הצמחיה בוודיות הכרמל. להתמרמר על החריש שהחזירים מספקים לא נראה לי לעניין. הם פשוט לא למדו את עקרונות הפרמקולטור.

או שאולי הם יודעים יותר טוב.

קסם הדגים

האיש ללא תכונות, ספרו של רוברט מוסיל, מספק לי שוב ושוב תובנות ורעיונות, ומבחינה זו הוא מצדיק את המשך הקריאה גם מעבר לחלק בו הפן הספרותי מאזן את הפן ההגותי. למשל, בעמוד 493 בחלק הראשון (אני עדיין בחלק הראשון, מודה) אני מוצא את הקטע הזה:

%d7%93%d7%92%d7%99%d7%9d-001הקטע מעלה הוא ממוחו של וולטר, דמות שולית בספר, הרואה את עצמו כאמן, לא ממש עם סיבה, ומהרהר  שלכל אדם יש זיקה לבעל חיים מסויים. בעניין זה, לפחות לגבי, הוא צודק. אפילו כתבתי על זה, מבחינתי זה עז. אבל אצל וולטר אלו דגים, אותם הוא נהנה הנאה פרברטית לשלוף מהמים בחכה, להטיל על הדשא ואחרי כן הוא שוכב לידם, מתבונן בהם גוססים. הוא לא עושה את זה כדי לאכול אותם, אבל לדוג למטרות מאכל לא פחות מפלצתי בעיני.

מה שהוא מספר לעצמו, על מקור המשיכה שלו לדגים, הוא יותר אבסטרקטי ו"גבוה" מסתם סדיזם. זה מאפיין של לא מעט מהדמויות בספר. הן מספרות לעצמן שמה שמניע אותן הם רעיונות גבוהים ולא צרכים "נמוכים".  הרעיון של וולטר הוא, שהדגים מושכים אותו כי הם חיים כל חייהם בתוך תווך אחיד, לעומתו, שאר בני האדם ושאר חיות היבשה (למעט הציפורים), החיים על התפר בין שני תווכים. רגליהם על הקרקע וגופם באוויר. לדגים, אין קרקע. הם נעים באלמנט המניע אותם, בו הם אוכלים, נעים ומתים.

אפשר לומר שהדגים לא יצאו מהרחם. הם עדיין צפים בנוזל בו הם נוצרו, וממשים בכך את ערגת האדם, שאינה יכולה להיות ממומשת, לחזור אל הרחם. אבל מה שוולטר כמו גם הסופר שיצר את דמותו לא מעלים בדעתם, הוא שיש אפשרות לא רעה לשחזר את החוויה. מה שוולטר מתאר כ"חוויה שהאדם מתנסה בה רק בחלום", התחושה של ציפה חסרת משקל בתווך נוזלי, היא בדיוק אחת משמונת הסיבות שבגללם כדאי להתנסות בצלילה. הספר נכתב לפני שז'אק קוסטו המציא את המערכת לנשימה מתחת למים שאנו מכנים scuba.

בסוף הקטע המצוטט מעלה, תוהה המספר ממוחו של וולטר: "אם כך, על שום מה הוא מוציא אותם מהמים והורגם?" ומנמק:"משום שזה גרם לו תענוג קדוש שאין לבטאו במילים, והוא מאן לדעת מדוע". זו גם התהייה שלי, כאשר אני רואה אנשים עומדים עם חכה על המזח, בים התיכון בו הדגה כל כך מדולדלת, ובהשקעה של שעות מצליחים להוציא דגיג עלוב אחד או שניים. גם אני חטאתי בטמטום הזה בילדותי, והדגים שהייתי דג בנמל חיפה היו כל כך מסריחים מנפט שברור שאי אפשר היה לאכול אותם. בכל מקרה, מעולם לא אכלתי דגים, גם כשעדיין אכלתי בשר. תמיד שנאתי את הריח.

הדייגים בחכה של היום, וגם אני בזמנו, לא עושים את זה בכדי שיהיה להם מה לאכול. אם כך, על שום מה הם מוציאים אותם מהמים והורגים אותם? בשביל ההנאה הסדיסטית? בגלל הקנאה ביכולת הדגים "לחזור אל הרחם" אותו הם לא עזבו מלכתחילה?

היחס של בני האדם אל הדגים הוא בכל מקרה ביזארי. הרבה חושבים למשל שזה בסדר לאכול דגים גם אם הם נמנעים מאכילת בעלי חיים יבשתיים. קוראים לסוּגַנים שכאלה "פסקטוריאנים". משום מה, לדגים יש בעיניהם פחות "חיים", פחות "נשמה". הם כביכול לא סובלים. אבל גם אם נאמר שקל יותר להתעלם מכאבם של דגים, קשה יותר להתעלם מהשואה האקולוגית שהדייג התעשייתי ממיט על האוקיאנוסים. רוב הדגים המגיעים למאכל אדם נדוגו במכמורות ענק הנגררות על קרקעית הים ומוחקות את כל החי והצומח שבו, משאירות אחריהן מדבר.maxresdefault

יש היום בים פחות מעשרה אחוזים מכמות החיים שהייתה בו לפני חמישים שנה, אבל מצד שני יש בו פי מאה פלסטיק. the great pacific garbage patch, איי ענק של פסולת פלסטיק באמצע האוקינוס השקט – כמעט יבשות של זבל אנושי. מצד שני, אנשים מוכנים לטוס לקצה השני של העולם (ואני ביניהם), לאיים נידחים שבהם עדיין שרדה הדגה, בכדי לראות את השרידים האחרונים של שיפעת בעלי החיים שפעם כל הימים כולם הכילו. זה כבר כמעט כמו הגורילות באפריקה, שהפכו מצרך כל כך נדיר וקשה לראייה.

אפילו לא צריך ללכת לצלול בכדי לראות את השואה שהמטנו על הים. אני עדיין זוכר את חוף הכרמל בחיפה לפני ארבעים וחמישים שנה. בכל אחת מהפעמים בהן הסתלקתי מבית הספר וחציתי את הכביש אל שפת הים. ברכות הגאות לאורך החוף שפעו אז תמנונים, סרטנים, קיפודי ים ודגים. היום זו שממה מוחלטת.

ה[צ/ס]תה

הייתה פה פרצה שקראה לגנב, והגנבים הגיעו בריצה. לאור היום.

חברות הביטוח עומדות להרוויח מאות מליוני שקלים מהכרזת גל השרפות האחרון כפעולה מלחמתית. מצד שני, אזרחים רבים ששילמו פרמיות שנים רבות לאותן חברות הולכים להיפגע – לא בגלל שהם "יצאו פרייארים" ושלמו על ביטוח אלא בגלל שהכיסוי הממשלתי לנזקי תכולת הבית של מס רכוש מוגבל ל 100,000 ש"ח ולרבים הנזק גדול בהרבה, וכן, היה להם כיסוי מוגדל שעליו הם שלמו. חברות הביטוח לא צריכות לשלם כלום במקרה שהשרפה מוגדרת כפעולה מלחמתית, אפילו לא את ההפרש בין הכיסוי הממשלתי לפרטי.

בינתיים שמעתי את סגן שר האוצר יוצא לרדיו ומספר בהתרגשות שחברות הביטוח, ברוב טובן,  לפנים משורת הדין, יסכימו לכסות אצל מבוטחיהם את הפער בין הכיסוי לנזקי תכולה של המדינה לזה הפרטי, גם כשהשרפות יוכרו כפעולה מלחמתית. בסך הכל עשו אתם עסקה: עשרות מליונים במקום מאות מליונים.

כשבצד אחד של המשוואה מישהו עומד לצאת ברווח כל כך גדול ומצדה השני של המשוואה כל פוליטיקאי דרדס יכול בדיבור בעלמה, ללא צורך בשום ביסוס עובדתי, להפוך אסון טבע לפעולה מלחמתית, אין לי כלל ספק שהלופ הולך להסגר בדרך כזו או אחרת, שהמשוואה תאוזן גם כספית. גם אותם פוליטיקאים יצאו נשכרים, כספית, מאותה הכרזה. זו שחיתות שפשוט אי אפשר למנוע.

וכשפוליטיקאים גזענים, כמו למשל נפתלי בנט ("רק מי שהארץ לא שלו מסוגל לשרוף אותה"), גלעד ארדן ( "טרור הצתות") מירי רגב ("פרעות תשע"ז") ובנימין נתניהו יכולים באותה הזדמנות לגזור גם קופון גזעני מהכרזות שכאלה, ולהסית עוד ועוד את האוכלוסיה היהודית בזו הערבית, להסית אנשים בשכניהם לרחוב, לעיר, למדינה, לאזור, אז קל להם אפילו עוד יותר לצאת בססמאות דמגוגיות ומופרכות כמו "אינתיפדת האש", לא משנה כמה זה הולך לעלות לאוצר המדינה. כיסם האישי לא הולך להיפגע, להפך.15181564_1247471958660988_44948239581551173_n

אפשר גם להניח שציבור הלא מבוטחים בממוצע יותר ימני מציבור המבוטחים (אני מוכן להתערב על זה), כך שאותם פוליטיקאים מהימין יכולים גם להראות כמיטיבים עם העם, וגם לדאוג יותר לבסיס התמיכה שלהם.

לבי לבי עם אותם אנשים שבתיהם נשרפו ולא היה להם כיסוי ביטוחי. אני חושב שהמדינה כן צריכה לעזור במקרים כאלה, כשזה כוח עליון, לא רק פעולה מלחמתית. צריכה להיות קרן לכיסוי נזקי טבע שכאלה, לא רק לחקלאים. ואופן הפיצוי צריך להיות כזה שיבטיח כיסוי מינימלי לכל אחד, ויאפשר לאנשים לרכוש לעצמם כיסוי מוגדל. כמו שיש פוליסות בריאות פרטיות שרק משלימות את הכיסוי של קופות החולים. כי האקלים משתנה, ישראל הופכת יותר יותר צחיחה, והשרפות הולכות להיות יותר ויותר שכיחות.

גל השרפות, שאני מקווה שנגמר, לווה בשימוש נרחב במילים "הסתה" ו"הצתה". נכון לשעת כתיבת הרשומה הזו, אין אף מקרה מוכח של הצתה בתוך גבולות הקו הירוק, אבל יש מקרים רבים של הסתה. לא הסתה להצתה (בה הואשם בטעות עיתונאי פלסטיני-ישראלי שדווקא כתב כתבה סטירית כנגד השמחה לאיד של פלסטינים על השרפות), הסתה של פוליטיקאים ימנים נגד האזרחים הערבים, הסתה שאפילו פוליטיקאים מהשמאל נסחפו בה.

אני מוכן להמר שגם בהמשך לא יוכח אף מקרה של הצתה בתוך גבולות הקו הירוק. נכון לעכשיו, אפילו המשטרה, בראשות המפכ"ל הדתי-משיחי אלשיך, זה שנתניהו מנופף מעל לאפו מינוי עתידי לראשות השב"כ, יוצאת נגד ההכרזות האלה, ומודיעה שלא נמצאה עדות להצתה אפילו לא באחת מ 1773 השרפות שהיו בגל השרפות הזה. אבל נמצאו עדויות להסתה בכל 1773 השרפות, של הממשלה.

אישית, החמצנו את כל ההתרגשות סביב השרפה בחיפה. יצאנו ביום רביעי בבוקר לירושלים, להתקין את העבודה של זוגתי בביאנלה לרישום (שווה לבקר), ותכננו ממילא לשהות בירושלים ותל אביב עד הפתיחה במוצאי שבת. השרפה החלה ביום חמישי, ודי הוציאה אותי מהריכוז במהלך השיעור על הרצאות האסתטיקה של הגל, אבל זו בערך הייתה ההשפעה. זה והיובש בשפתיים מהרוח המזרחית הזו.

ניסיתי מאד לעקוב מרחוק אחרי התפשטות האש, אבל זה לא היה פשוט. המידע לא סופק בצורה אמינה, לא על ידי העיריה (שהזדרזה לפנות עשרות אלפי תושבים ולהבטיח ל"לוחמי" האש שולי ביטחון רחבים ואולי מוצדקים) ולא על ידי רשות הכיבוי. אבל עד כמה שהצלחתי לעקוב, האש התפשטה ממזרח העיר למערבה, מדלגת בעזרת הרוח המזרחית מחורש אחד לשני, עד שנעצרה בשטח החשוף שמעל חוף הכרמל. לא נראה לי שהיו מוקדי הצתה בו זמניים. גם קשה לי לקבל את הטיעון שההצתה הראשונה, ליד גשר פז ותחנת כיבוי האש הראשית של חיפה, נועדה לנטרל את שרותי הכיבוי, ולראיה השרפה הזו כובתה חיש קל על ידי שרותי הכיבוי שלא היו צריכים לנסוע הרבה, אבל לא לפני שגיצים בוערים ממנה הועפו בקו ישר מערבה משם, אל החורש סביב רמות ספיר ואחרי כן לרוממה, אחוזה, רמת אשכול וכל הדרך למטה לרמת פרס.

הנה למשל הסרטונים האלה של חיפה שצולמו ברחפן אחרי השרפה כדי להבין את קו ההתפשטות.

אפשר לראות עד כמה חיפה הייתה ירוקה ולא צפופה לפני השרפה ואלו שטחים אדירים של חורש נשרפו. חיפה עדיין מאד לא צפופה ועדיין ירוקה מאד. מצד שני, הסיכון משרפות עדיין גדול.

אני יכול אולי להאמין שהשרפה סביב ההתנחלויות נווה צוף וחלמיש נבעה מהצתה, למרות שמאות שרפות בכל רחבי המזרח התיכון, כולל רבות בישובים ערביים, קרו בו זמנית. למשל ראו את המפה מטה, של אירועי שרפה במהלך 24 שעות בלבד.cydgf41wqaaggj0

למה אני יכול להאמין שבשטח הכבוש היו הצתות? כי זו שיגרה שם. המתנחלים, כשהם לא מציתים בתי משפחות ערביות (דוואבשה, לא דראושה, לידיעת רינו צרור) או נערים ירושלמים (אבו חדיר), מציתים שדות ומטעי זיתים של פלסטינים כמעט מעשה יום ביומו וצריך להיות צדיק יותר מהאפיפיור שלא ליזום גם הצתות בכוון השני. גם האיום של שר הפנים דרעי בשלילת אזרחות היא איום די ריק על אנשים שישראל שוללת מהם אזרחות כבר חמישים שנה. לאור זה, אפשר אולי להבין את אמירתו של נפתלי בנט: "רק מי שהארץ לא שלו מסוגל לשרוף אותה" אם מבינים ש"מי" הם המתנחלים ו"הארץ" היא הגדה המערבית, זו שהיא לא שלהם, זו שאותה הם שורפים.

 

גינות וגני פריז

אם מסתכלים במפה, רואים שפריז בסך הכל, עיר די ירוקה. מה שלא רואים במפה, אבל רואים בכל פעם שהולכים ברחוב ודלת צד הרחוב של אחד הבתים נפתחת, הוא שברוב הבתים בפריז יש חצר פנימית ירוקה מאד, ובדרך כלל, יפה מאד.1-DSC06814

ואם מרימים מעט את המבט, אפשר לראות שגם על מרפסות הבתים יש לא מעט צמחיה, ובדרך כלל היא גם נראית ממש טוב.

את הקשר בין יפי הגנים הציבוריים ויפי הגינות הפרטיות הבנתי ב park floral, אשר סמוך לטירת ויער Vincennes. זהו אחד הגנים הבוטניים המרובים של פריז, אליו הגעתי בחיפושי אחרי Espace Delta, שהתברר כבמת הופעות במרכז הגן, שבה הופיעו, חינם אין כסף, במסגרת פסטיבל הג'ז של פריז, עומר סוסה ולהקתו.1-DSC06668

את עומר סוסה, פסנתרן נהדר לדעתי, וליצן לא קטן, ראיתי בעבר בפסטיבל ג'ז בים האדום, אלא ששם זה עלה כמה מאות שקלים. בפריז, ההופעה היא שירות לקהל, וכלולה במחיר הכניסה לגן, שישה יורו, שגם הוא נגבה רק בימים בהם יש הופעות. בשאר הימים הכניסה חינם, כמו לכל שאר גני פריז.1-DSC06672

היה מאד יפה לראות את הפריזאים שרועים בסבבה על כל המדשאות סביב במת ההופעות, מתחרדנים בשמש של אחר הצהריים, ושומעים מוזיקה טובה. היה יפה גם לראות את הפריזאיות בנות השישים-שבעים-שמונים קמות והולכות לרקוד סלסה לפני הבמה. ואחרי ההופעה, בשש בערב, כשנשארו "רק" עוד כחמש שעות אור, הלכתי לראות קצת את הגן הבוטני.1-DSC06691

גם בישראל אני הולך לבקר בגנים בוטניים. אלא שבישראל, גן בוטני הוא לא שירות לימודי שהעיריה מספקת לאזרח. בישראל יש כמה גנים בוטניים יפים, בתוך הטכניון (בשש שנות לימודי שם לא גיליתי אותו), בתוך אוניברסיטת תל אביב, בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית, גנים די יפים בסך הכל, ביחוד האחרון, אבל לא באמת בעלי אורינטציה של השכלת הקהל הרחב. לא ברורה לי באמת מטרתם, אבל קהל היעד שלהם הוא פנימי, ואני לא בטוח שהוא אפילו קהל הסטודנטים בכללותו.

בפריז, הגן הבוטני ילמד אותך איזה צמח לשתול איפה ומתי, מה מתאים איפה, איך למשל לעשות עץ בונזאי, כולל הדרכה מעשית, קצת עקרונות של קיימות, של חקלאות אקולוגית, כל מה שצריך לדעת בשביל שתהיה גינה יפה, גם אם אלו רק כמה עציצים על רצפת החצר הפנימית המרוצפת ודי מוצלת.1-DSC04306

לא רק הגן הבוטני. בכל רובע ורובע יש גינות קטנות כאלה שבכל אחת מהן יש צריף שבו בשעות מסוימות ניתנת הדרכה בגינון, ויש גם גינה קהילתית קטנה, גם היא לצרכי הדגמה והדרכה. ויש גם "מלון לחרקים", מן מתקן שבנוי להזמין חרקים, ואלו בתורם יבטיחו האבקה של הפרחים וגינה פורחת.

אולי זה בגלל שצרפת היא מדינה עשירה ולכן יש לה פנאי להתעסק באיכות הסביבה, אבל פרמקולטור היא פה לא נושא אקזוטי. בדרך קבע, כל הגזם העירוני מרוסק, כל העצים הנגזמים הופכים רסק גזם בו במקום, והגזם הזה גם מפוזר תועפות בגנים העירוניים, לפעמים בשכבה בעובי של חצי מטר, וגם מחולק חינם אין כסף לתושבים. אין פה הפרדה של פסולת אורגנית, אבל יש קומפוסטרים בכל הגינות העירוניות, בעיקר של עלים.1-DSC04307

בחיפה עירי, מחלקת הגינון העירונית עסוקה בעיקר בהחלפת כמיליון שתילים עונתיים בכיכרות וגנים פעמיים-שלוש בשנה. אם לא היו הואדיות שבין השכונות שטח ירוק טבעי, אם כי לא נגיש, חיפה הייתה עיר מאד מאד לא ירוקה. אחוז השטח המוקדש לגנים וגינות הוא אפסי, לעומת עיר כמו פריז. חוץ מפארק הירקון בתל אביב  אין בשום עיר בישראל גן ירוק גדול כמו ה central park בניו יורק או גני לוקסמבורג, או טיולרי בפריז.

מה אתה מבלבל את המוח עם גנים, כשיש לנו צרות גדולות יותר, כמו הכיבוש, או שרת התת-תרבות המפגרת ההיא? זה בגלל שאני מאמין ב"אנרגיה ירוקה". זה משהו שכן אולי אפשר לעשות וכך להשפיע בו טוב על נשמות האנשים הגרים בישראל.

או שעוד גנים זה יהיו רק עוד מקומות בהם אנשים יצלו גוויות בעלי חיים על פחמים בכל חג ומועד וילכו הביתה – בלי האשפה שהביאו אתם.

דרכי עצים

ספרתי 12 עובדים, כולם באפודי מגן זוהרים, קסדות, אטמי אזניים תעשייתיים ומשקפי מגן, שני מנופי ענק, שתי משאיות, מרסקת גזם נגררת אימתנית  גשר ושני רחובות חסומים, בהתראה של שבוע מראש. כל זה – במסגרת מבצע גיזום של מספר עצים ברחוב על אי סט-לואי הגובל בנהר הסיין. ורק במטרה להסיר את ענפיהם התחתונים של שורת העצים, שכנראה הפריעו לדיירי הבתים בצדו השני של הכביש את הנוף לכוון האי עליו כנסיית הנוטר-דם והגדה הימנית של הנהר. או שזה גיזום מונע, במסגרת המישמוע המאד קפדני של העצים פה.dsc02002.jpg

וכמובן, כנהוג פה, ענפי העצים, אפילו אלו שעוביים כ 20 ס"מ, רוסקו מיד במרסקת הגזם, שאת תוצרתה השליכה לתוך המשאית שגררה אותה, שהייתה כמובן מכוסה היטב לבל יעוף אף פרור מן הגזם הטוב, שיפוזר ביד מאד רחבה, 30-50 ס"מ עובי, בגנים הרבים והיפים של פריז.dsc02000.jpg

נזכרתי בפעם ההיא, לפני כמה חדשים שבה הפנמתי שאחד מארבעת עצי הצפצפה ששתלתי לפני יותר מעשור, זה שהקומפוסטר עמד לרגליו, מת סופית, וכבר לא יחזור ללבלב עם בוא האביב, והזמנתי חוטב עצים שיסיר את העץ.

אז, הגיע חוטב העצים, דרוזי מעוספיה, והביא עימו מסור עצים אחד קטן, ונער אחד קטון, כבן 14 להערכתי, אותו הוא שיגר במעלה העץ עם המסור, בלי שום אביזרי בטיחות כלשהם, אפילו לא חבל, וזה החל לחתוך את העץ מלמעלה כלפי מטה חתיכות חתיכות ולהשליך אותם מטה. את החלק האחרון הם פשוט חתכו והפילו, שוברים תוך כדי את ענפי עץ הנקטרינה שהיה בנתיב הנפילה.

חלקי העץ עדיין זרוקים שם בערמה. פה ושם אני משתמש בגזעים היותר גדולים כחלקי טרסות, את הענפים היותר קטנים ריסקתי במרסקת גזם הרבה פחות אימתנית מזו של עירית פריז, ששכרתי מישוב אי שם  ליד פרדס חנה ליום אחד. אולי יום אחד נעשה קומזיץ על שפת הים עם שאר חלקי העץ.

זו דוגמה אחת. דוגמה אחרת היא הפיגומים באתרי הבניה בפריז, ויש הרבה כאלה. בעיקר באתרים של שיפוצים – לא במקרה העיר נראית כמו שהיא נראית.20160327_192639_burst01.jpg

מהפיגומים פה בצרפת, אף פועל לא נופל. וגם אף קרש או לבנה לא נופלת על העוברים ושבים. אין שום סיכוי. בישראל, נהרגים עשרות (!) פועלי בניין בשנה באתרי בניה (שמונה מתחילת 2016). פה, גם אף פועל בניה לא צריך לחפש מקום מוצנע ביו השיחים לעשות בו את צרכיו או להחליף בגדים. יש לו שרותים מסודרים, מלתחות ומקלחות מסודרות, חדר אוכל ממוזג, מקום לאכסן את הכלים והציוד. כל זה במין מגדל בנוי לתפארת של מכולות המוקם בכל אתר בניה.

מצד שני, כאשר יש עבודות בכביש, אתה רואה שכעשרים עובדים מתגודדים במתחם המגודר לתפארת, אך רק לשניים מהם יש עבודה, או אפשרות לעבוד בתוך החור הפעור באדמה. שאר העובדים מתגודדים שם, מעשנים ופחות או יותר נכנסים האחד בדרכו של השני.

מה מקור ההבדל? חלק מזה, חלק ניכר אני מניח, קשור לתקנות הנאכפות בקפידה. חלק אחר, לא מבוטל גם הוא, קשור לעבודה המאורגנת, לוועדים שלא יתירו לבצע עבודות ללא אמצעי הגנה על העובדים, אבל גם ללא מספר מינימלי של עובדים לכל מטלה ומטלה, כולל מפקחי בטיחות, לפחות שניים לכל "יציאה לשטח".

האם הדרך הצרפתית יותר טובה? על פניו נראה שהם משקיעים הרבה יותר אנרגיה בביצוע אותה מטלה, לעומת "הדרך הישראלית", אמנם עם נטילת פחות סיכונים. הרבה פחות סיכונים. ועם תוצרי לוואי (גזם, עבודת שיפוץ איכותית בהרבה) לא זניחים כלל. אז נכון שכל שיפוץ לוקח פה להערכתי בין פי שלוש לפי עשר יותר זמן, והוא גם נעשה עם פי עשרים כח אדם, מה שמתבטא בלי ספק בעלויות. אבל הסך הכל, הן רווחת העובדים והן הנהנים מתוצרי עמלם, יותר גדול. העובדים פה משתכרים יותר טוב, אין העסקת עובדי קבלן נטולי זכויות, הם לא נושרים מהפיגומים אל מותם חדשות לבקרים, וגם העוברים ושבים מוגנים יותר.

אם יש הגנת יתר? כן. אבל איך מודדים דבר כזה? זה כמו "ביטחון", משהו שאי אפשר אף פעם להוכיח שיש יותר מדי ממנו. האם צריך טייסת שלישית של F35? לך תוכיח שלא.

האם יש אבטלה סמויה פה בצרפת? יש ויש. ועדיין יש פה בעיה רצינית של אבטלה גלויה, והמדינה מנסה לשנות את חוקי העבודה כך שיותר אנשים יכנסו למעגל העבודה (ואז ידרשו 20 עובדים בכדי לכרות ענף של עץ?). יש כנראה בעיה מסוימת בשיטה הצרפתית – אם כל דבר כל כך יקר ומסובך לבצע, כנראה שיש דברים שלא מתבצעים, מה שבסופו של דבר מקטין את מספר מקומות העבודה, לא מגדיל אותם.

אולי, אם היו יותר יעילים, היו פה בפריז יותר מ 14 קווי רכבת תחתית, ו300 תחנות. אולי הייתה צריך ללכת רק 200 מטרים לכל היותר אל תחנת מטרו, במקום 500 היום….

יש התנגדות עממית נרחבת לשינויים האלה בחוקי העבודה. צרפתים רבים לא מוכנים ללכת לאחור, לשבוע עבודה של יותר מ 34 שעות למשל. מאות אלפים יוצאים לרחובות והולכים מכות עם השוטרים המאד אלימים של צרפת. האם צריך לשנות את זה? אני לא יודע. מהמקום בו אני בא, זה נראה מוזר, לא יעיל, בטלני אפילו. אבל תראו איך פריז נראית, ואיך תל אביב נראית.

יש כנראה דרך ביניים בין הדרך הצרפתית לדרך הישראלית, המאפשר עבודה בטוחה עם תוצרים איכותיים ועדיין עם יעילות סבירה. איפה מוצאים אותה?

נגד טבעונות

קראתי את On the Origin of Species By Means of Natural Selection של צ'ארלס דרווין, והתעוררו אצלי בעקבות מה שקראתי שם כמה מחשבות כפירה בעניין הטבעונות.

הוא מביא שם המון דוגמאות לכך שכל מין ומין בפני עצמו, אם לא יהיו לו אוייבים, או מתחרים, או מגבלה של כמות המזון, יכול להתרבות עד אין קץ. למעשה, שיווי המשקל בטבע בנוי על השמדה המונית.

או של זרעים, כאשר רק זרע אחד מכמה אלפים נקלט (אצל בני האדם – אחד לכמה מליונים), או של בעלי החיים הצעירים שאינם שורדים, או היותר מבוגרים, או שפגעי מזג האוויר בצורה די מחזורית מקטינים את האוכלוסיה בעשרות אחוזים. או שהאוכלוסיה מתרבה בצורה לא מבוקרת עד שהמזון המצוי לא מסוגל להחזיק אותה ואז קורסת ומתחילה את הגידול הספירלי מחדש. יש מנגנונים רבים, ומאד מורכבים.

כבר במאה ה 19 היה לדרווין מספיק תבונה לכתוב שאנו לא באמת מבינים איך הדברים קורים בטבע, שדברים תלויים זה בזה הרבה מעל יכולתנו להבין את כל הקשרים ואת כל התלויות, ומזהיר שכל הדוגמאות שהוא מביא הן מפושטות לצורך ההסבר. הרבה שואות אקולוגיות היו נמנעות אם היו חוזרים ושבים לקרוא את דרווין. האיש היה ממש, אבל ממש, חכם. מספיק חכם לכתוב פשוט על דברים מסובכים.

עוד הוא מזכיר לנו, שההשמדה ההמונית הזו, שחוזרת על עצמה כל הזמן ושומרת על איזון במספר בעלי החיים, לא מאד בתודעתנו, כי בעלי החיים שאנו מודעים אליהם בדרך כלל, הם בעלי החיים שבני האדם מגדלים, למטרות שונות. ואצל אלו, האוכלוסיה יציבה כי בני האדם משאירים אותה יציבה.

מה שהוא לא אומר, הוא שכן יש השמדה המונית של בעלי החיים האלו, אלא שהיא מתרחשת הרחק מן העין, בבית מטבחיים. ומה שמופיע אחרי כן בצלחות האנשים, לא מאד מקושר לבעלי החיים האלו בזכות איזה שהוא מנגנון הדחקה מאד משוכלל, שחסר לטבעונים.

אבל אם מסתכלים על הדברים בזווית הראיה הדרוויניסטית, ומודדים את הצלחת האבולוציה של כל מין ומין על פי מספר הפרטים שחיים ממנו, או מזווית אחרת – על פי כמות המשאבים שהוא צורך על פני כדור הארץ, אז ההצלחה הגדולה ביותר של הפרות היא שהן "שיכנעו" אותנו גם לאכול את בשרן וגם לשתות את חלב עגליהן. תרנגולות הן הצלחה אבולוציונית אדירה בגלל שאנו אוכלים את בשרן ואת ביציהן. חתולים הם הצלחה כי הם שכנעו את בני האדם שהם חמודים, וכלבים כי הם ידידים.

וזה הכל מעשה ידי הטבע, יאמר דרווין. כך פועל הטבע על ודרך בני האדם. גם טיפוח הזנים של בעלי החיים למטרות ספציפיות הרצויות לבני האדם, כמו למשל תרנגולים שכולם בשר חזה ומגיעים לבגרות תוך זמן קצר מאד, גם הם מעשי ידי הטבע באמצעות האדם. כי האדם לא נפרד מהטבע. כך יש יותר תרנגולים בנמצא, והם צורכים יותר מזון על פני כדור הארץ.

כשני שלישים מהשטחים החקלאיים על כדור הארץ, אולי אפילו 80%, משמשים להאכלת בעלי חיים. נכון שבהמשך הם יאכלו על ידי בני האדם, אבל עד אז, בני האדם מאכילים אותם. זו הצלחה אבולוציונית אדירה – לגרום למין אחד להאכיל מין אחר ולהרבות את מספריו – הרבה מעבר למספרים  שהמין הזה (נאמר פרות) היה יכול להגיע אליהם רק על סמך מרעה טבעי. תחשבו על זה: בני האדם מאכילים את עצמם, ועוד מיליארדי בעלי חיים במקום להאכיל רק את עצמם (בתזונה מן הצומח).charles-darwin-quote-001

איכות החיים של בעלי החיים האלה, בחקלאות התעשייתית היא מחורבנת? אז מה. זה לא פקטור במשוואה של מאבק המינים והאבולוציה שלהם. מה שקובע זה גודל האוכלוסיה, וכמות המשאבים שהמין מצליח לצרוך בכדי לתמוך בגודל האוכלוסיה הזה.

את הטיעון שהחיטה תרבתה את בני האדם, וגרמה להם לעבוד הרבה יותר קשה, כבר קראתי ושמעתי קודם. אבל זה שבעלי החיים "המבוייתים" בעצם בייתו את האדם, בכדי שמספריהם יוכלו לגדול, על זה לא חשבתי עד כה. אבל זו מסקנה בלתי נמנעת אם הולכים עם צורת המחשבה של דרווין.

הצמחים ובעלי החיים המתורבתים מצליחים להשתנות ולהתאים את עצמם לתנאים המשתנים (למשל השינוי בהעדפות התזונה של בני האדם, מירך של תרנגול לחזה של תרנגול) וגם למגוון רחב של סביבות אקולוגיות, בעזרת בני האדם. בעלי החיים והצמחים שיש מהם תועלת חקלאית לבני האדם, גדלים על פני כדור הארץ במגוון סוגי אקלים וסביבות שבאופן טבעי הם לא היו שורדים בהם. או בזכות בתי גידול (למשל – כלובי סוללה..) מבוקרי אקלים או בזכות פיתוח שיטתי של זנים ותת זנים לסוגי אקלים וקרקע ספציפיים.

כתוצאה מכך, הפרות והתרנגולים הם המינים המתפתחים ומשתנים מהר יותר מכל מין אחר בטבע (חוץ מחרקים, להם יש מחזור חיים קצר ביותר ומחזורי חיים רבים). הם "מפעילים" את בני האדם, החקלאים והחוקרים במכוני המחקר החקלאי למיניהם בכדי לייצר את השינויים האלה בצורה הרבה יותר יעילה ומהירה מסתם מןטציות אקראיות שעוברות ברירה טבעית על פני הרבה דורות.

כמו שהזנים המתורבתים של החיטה ניצחו בגדול, מבחינה אבולוציונית, את כל מיני הדגנים האחרים, הלא מתורבתים, על פני כדור הארץ, והזנים המהונדסים גנטית, של מונסנטו ואחרים, שהונדסו להיות עמידים בפני קוטלי עשבים ווירוסים שונים, הם הצלחה אבולוציונית (מבחינתם) אפילו יותר גדולה מסתם דגנים מתורבתים. ומצד שני, כישלון של המין האנושי.

על פי קו מחשבה זה, טבעונות בקנה מידה עולמי תהיה אסון אבולוציוני לבעלי החיים. אם לא תהיה תועלת כלכלית בקיום כל כך הרבה מהם, יישארו על פני כדור הארץ הרבה הרבה פחות מהם. אוכלוסייתם תקרוס בסדרי גודל, ויישארו מהם רק דוגמאות בפארקים, בגני חיות. (בטבע? איזה טבע?)

ובהמשך לאותו קו מחשבה, טבעונות תהייה הצלחה אבולוציונית של המין האנושי. כדור הארץ יכול הרי  לקיים הרבה יותר פרטים של בני אדם על בסיס תזונה מן הצומח. מחצית מגזי החממה כיום הם תוצר של חקלאות בעלי החיים ("הנפיחות של הכבשים"…), מה שאומר שאפשר להכפיל את מספר בני האדם ולהישאר עם הרמה הנוכחית של גזי חממה, או להישאר עם מספר בני האדם הנוכחי אבל באופן מקיים, כך שכמות המשאבים הנצרכת אל עולה על זו המתחדשת.

אם ההתחממות הגלובלית כתוצאה מגזי החממה הייתה קיימת בתקופתו של דרווין, אז הוא היה מסביר לנו שגם זה מנגנון של הטבע לבקרת אוכלוסיה, למשל על ידי הצפת שטחים, סופות, מידבור, הפיכת שטחים ללא ניתנים לעיבוד חקלאי ועוד.

עם אותה כמות שטחים חקלאיים שישנה היום, בלי להמשיך ולכרות את שארית יערות העד, אפשר להאכיל פי ארבע אנשים בתזונה מן הצומח, מה שיכול להתרגם או להעלמות הרעב בעולם או לגידול משמעותי של האוכלוסיה או לשניהם.

רק להבהיר – אני לא טוען שיש צורך להגדיל את אוכלוסיית בני האדם על כדור הארץ. אני חושב שאפשר ורצוי אפילו להקטינה. בעיקר כדי להגיע לשווי משקל מקיים שבו לא צורכים יותר ממה שכדור הארץ יכול לספק באופן רציף ומשאירים משהו אחרינו גם לדורות הבאים. כך אפשר למנוע תגובת נגד של הטבע שעלולה להקטין את האוכלוסיה בצורה דרסטית.

מעבר לטבעונות יקטין מאד את התחרות שיש לבני האדם עם מינים אחרים של בעלי חיים על משאבי כדור הארץ, ויאפשר להגיע לשווי משקל הרבה יותר יציב.

כן, יהיו בעולם הרבה פחות פרות ותרנגולים – המתחרים הכי מוצלחים של האדם במאבק המינים.

אגב, למרות שדרווין מופיע בלא מעט רשימות של "טבעונים מפורסמים", הוא לא היה לא טבעוני ולא צמחוני. בדקתי.

שבדיות

הלכתי פה ברובע המרה לאירוע של אגודת הידידות צרפת-לבנון שהתרחש במהלך שלושה ימים בחלל שפעם היה שוק מקורה, ממש מעבר לפינה מהרחוב שבו נמצאים כל דוכני הפלאפל. היה בערך 12 בצהריים, וכל הרחובות היו מלאים ודחוסים באנשים עם מנות פלאפל בידם, חלקם עם מזלג ביד השניה…. לפני ה"אס של הפלאפל" השתרך תור ארוך לשני הכיוונים, משמאל התור למנה "לקחת" ומימין תור לאכילת פלאפל ביורו וחצי יותר, ליד שולחן. ושמעתי אנשים אומרים (באנגלית) שהפלאפל הוא מאכל יהודי מסורתי, עתיק יומין.

מעבר לפינה, אצל הלבנונים, היה שומם. היה שם אמנם דוכן של אוכל, ממסעדה לבנונית לא רעה כלל, והיו שם מעט אנשים שאכלו, גם פלאפל, אבל אין ספק שבקרב על הפלאפל, הלבנונים הפסידו בגדול. ישראל, וישראלים לשעבר כבשו את הפלאפל באירופה. ובצדק – מנה טבעונית מעולה ובריאה, סלטים מצויינים, מה רע? ומכינים את הקציצות במקום, לא שלשום כמו אצל הלבנונים.

וחוץ מהאוכל, היה ממש עולב אצל הלבנונים, מין סוג של נירפות כזו, של לצאת ידי חובה. היו כמה דוכני ספרים, בצרפתית, של סופרים לבנונים, כמה מעמדים עם ציורים של ציירים לבנונים שחיים בפריז כולם, גם לא משהו לכתוב עליו, כמה שולחנות עם שש-בש, דוכן של הצופים הלבנונים (למה?) ודוכן של לישכת התיירות של ג'זין, כן זו שכבשנו במלחמת לבנון השניה. דווקא קיוויתי ללמוד מה קורה שם, בארץ היפה הזו שנמצאת 40 ק"מ בלבד מביתי. וגם כשישראל תפלוש אליה בפעם הבאה, כבר לא אוכל לבקר בה – אני כבר לא עושה יותר מילואים.20160320_133205

אז עזבתי במפח נפש וחציתי באלכסון את רובע המרה הקומפקטי אל מכון התרבות השוודי. שם זכרתי שיש תערוכה של שטיחים. מקום מקסים המכון הזה, ותערוכת השטיחים יפה, והסיפור של השטיחים האלה, מרתק אף הוא ואפשר לקרוא עליו בבלוג של שתי השבדיות שעושות את השטיחים האלה.

שתי שבדיות בשם קטרינה החליטו לפני כמה שנים לאתגר את עצמן ולארוג, ללא נול, 12 שטיחים ב 12 טכניקות שונות וב 12 סגנונות. בכמה שנים שחלפו מאז, זו הפכה כבר להיות אימפריה חובקת עולם, שבמסגרתה הן למשל נסעו להודו, לעיר בה מייצרים חולצות טריקו, ולימדו את הנשים שם להפוך את הררי פסולת הטקסטיל הנערמים ליד סדנות היזע האלה, לשטיחים אותן הן יכולות לארוג בביתן ולמכור באירופה, דרך ערוץ שווק שאותן שתי שבדיות נמרצות ארגנו. upstyling קוראים לזה, להפיכת פסולת למוצרים מעוצבים.20160320_133031

הניגוד הכל כך בולט בין האנרגיות של שתי השבדיות האלה והנרפות של האירוע הפרנקו-לבנוני גרם לי להזכר בדו"ח של האו"ם שמצאתי אצלי משום מה בטלפון וקראתי בטיסה האחרונה, על הזדקנות אוכלוסיית העולם. מסתבר למשל ששבדיה היא המדינה היחידה בעולם בה למעלה מ 5% מהאוכלוסיה הוא מעל גיל 80. ביפן, בעוד שנים ספורות, יותר מאחוז אחד מהאוכלוסיה יהיה בן למעלה מ 100!

אבל גם מסתבר, שאחוז מאד גבוה מבני השמונים ומעלה, הם נשים. היכה אותי בתדהמה בדו"ח ההוא גודל ה"יחס המגדרי" כפי שהדו"ח מודד אותו: מספר הגברים לכל מאה נשים, מעל גיל מסוים.Fullscreen capture 23032016 101920

במדינות היותר מפותחות, הפער המגדרי יותר גדול. ככל שהמדינה יותר מפותחת, מצב הגברים, באופן יחסי כמובן, יותר גרוע. באירופה, יש רק בערך 40 גברים לכל מאה נשים מעל גיל 80. הקדמה תורמת להארכת תוחלת החיים גם אצל הגברים, אבל הרבה יותר אצל הנשים, למרות הטענות שמשקיעים יותר במחקר של מחלות גברים.

זה אמנם צפוי "להשתפר" קצת לטובת הגברים עם הזמן. לא שהנשים יתחילו לחיות פחות שנים, אלא שתוחלת החיים של הגברים תשתפר מעט יותר מהר.

אם מסתכלים רק על היחס המגדרי, ולא על תוחלת החיים גופא, נראה שעדיף לגברים לחיות במדינות פחות מפותחות. יש אפילו 9 מדינות בעולם, כמעט כולם מוסלמיות, שבהם יש יותר גברים מנשים בקבוצות הגיל האלה. הדו"ח מזכיר את פקיסטן, קטאר והאמירויות. הוא לא מזכיר את לבנון, כך שאני לא יודע. אבל אני די בטוח שהיחס המגדרי בלבנון גבוה מזה שבשבדיה – יש יותר גברים לכל מאה נשים מעל גיל X בלבנון מאשר בשבדיה.

וכשאני חושב על המרץ של שתי האורגות השבדיות האלה, נשים לא מאד צעירות, אני מתחיל להבין למה.Fullscreen capture 23032016 101920-001

זו לא הפעם הראשונה שהפער בין תוחלת החיים של גברים ונשים מעסיק אותי. למעשה, כשבדקתי מה הפער הזה אצל מינים אחרים, ונחשפתי לעובדות מחרידות, כמו אלו שבתמונה מטה,הגעתי לטבעונות…FB_IMG_1457875050311

Végétalisation

הלוואי והמונח Végétalisation היה מתייחס להוספת אופציות טבעוניות (Végétalien) בתפריטי המסעדות הצרפתיות, שבהן אין בדרך כלל ולו פריט אחד טבעוני לרפואה, אפילו לא סלט. (וגם צמחוני כמעט ואין בנמצא במנות עיקריות) משהו כמו היזמה של Vegan-friendly  בארץ. אבל לא. לא בכך מדובר.

מדובר ביוזמה של ראשת עירית פריז, ל"הוריק" את העיר, על ידי הוספת 1000 דונמים של שטחים ירוקים, ב 40 אתרים ברחבי העיר, על גגות, קירות, וגם על פני הקרקע. על פני הקרקע, מדובר בדרך כלל בעצים השתולים בתוך עציצים רבועים, שבהם כ 2 מטרים מעוקבים של אדמה, והעציצים האלה עומדים על פני האדמה.20160321_113820

לא שחסרים בפריז שטחים ירוקים. מבט על מפת פריז מגלה אחוז גדול מאד של שטחים במרכז העיר לפחות, של גנים. ומשני צידי העיר ישנם יער בולון ויער וונסן שהם ריאות ירוקות מאד גדולות. אבל כנראה שיש רובעים שבהם חסרים גנים.

אז למה לא לשתול את העצים בקרקע וזהו? שתי סיבות: האחת, ששטחים פתוחים רבים ברחבי העיר, כיכרות, גני משחקים לילדים, שדרות רחבות (למשל Avenue Foch) הם בעצם גגות של חניונים ענקיים למכוניות. יש פריז ענקית של מטה, חוץ מהנפחים העצומים של מערכת המטרו, שבה מסתתרות מעין המכוניות. של הדיירים ושל המספר האדיר של אנשים שנכנסים לעיר לצרכי עבודה (ברובע הראשון גרים 17,000 איש ועובדים שני מליון…).

הסיבה השניה: יש עצים שלא ישרדו את הקור בחורף, ולכן מכניסים אותם לחממות בחורף (למשל אלו שבפרק אנדרי סיטרואן) ומוציאים אותם, במלגזה אני מניח, לאוויר הפתוח באביב. המושג Orangerie, זה שבפריז מאכסן היום את ציורי חבצלות המים של מונה, היה מבנה לאכסון עצי התפוז של משפחת המלוכה, ומבנים דומים היו בארמונות רבים אחרים ברחבי אירופה. אנחנו לא מעריכים כמה טוב לנו שתפוזים גדלים להם סתם כך ובלי בעיות ברוב חלקי הארץ (אבל תפוחים מצד שני, חוץ מהזן ענה, ממש לא.)1458751783275

את רוח המפקד הזו, עוד לפני שקראתי על היוזמה הזו של ראשת העיר, קלטתי בתערוכה בשם "להמציא את פריז מחדש", במקום בשם "הארסנל", מעין חלל תצוגה לתערוכות בנושא אדריכלות. עירית פריז יזמה תחרות אדריכלית בה ביקשה הצעות לשידרוג 23 מתחמים ברחבי העיר, מכל מיני סוגים. מקטן ועד גדול, ממרכז העיר ועד לפרוורים.

מעניין בתחרות הזו, זה שהעיריה השאירה למציעים להחליט מה לעשות במתחמים האלה, ואף דרשה מהם לבוא עם הצעה מגובשת יחד עם שותפים עסקיים שיבנו ו/או ישתמשו במתחם. רוב הזוכים אף הכינו סרט וידאו מושקע בו תארו את החיים בפרויקט העתידי. המהדרים, אף הביאו סוציולוג ו/או פילוסוף שיספק את הרקע התאורטי ואת ההצדקה של הפרויקט. לצרפתים יש כבוד (עדיין) להוגי דעות, גם כשזה נוגע לענייני נדל"ן. ואצלם יכולה ההצעה הזוכה לאתר מסוים להיות "בית לספרות", שבו יפגשו סופרים, ויהיה שם "שהות אמן" לסופרים. אני מאמין שזה אפילו יכול להתממש.

שלושת ההצעות המוצלחות ביותר לכל מתחם, שנבחרו על ידי וועדה, הוצגו בתערוכה, ומתוך בחינת ההצעות האלו, אפשר לראות מהם הדברים החשובים לצרפתים היום (או שהמציעים חושבים שהם צריכים להיות חשובים). אולי, מהן הססמאות ש"מוכרות טוב" כיום.

אז זה מה שהולך טוב בצרפת כיום:

  • שטחים לעבודה משותפת, co-working קוראים לזה כאן, גם בצרפתית. משהו כמו ש WeWork מציעה (והיא הייתה שותפה גם בחלק מההצעות). התפוררות של מקום עבודה כמקום ממוסד, שלא לדבר על קבוע, היא משהו שמחלחל אפילו לצרפת השמרנית כל כך, מסתבר.20160309_121028-001
  • Locavore – האידאולוגיה של לאכול מזון שגודל בקרבה גאוגרפית, ולהמנע מאכילת ענבים שהוטסו (במחיר אקולוגי כבד) מדרום אפריקה, או שעועית מקניה, מתורגמת בהצעות האלה למזון שיגודל בגינה על הגג, או על הקיר, ויצרך ישירות על ידי הדיירים או על ידי  מסעדה בקומת הקרקע. הססמה du jour  היא "food lab". יש לי קצת ספקות בעניין – גידול מזון הוא משהו שדורש התמחות מסוימת ולא ברור אם לדייר הטיפוסי יש את הרצון ללמוד אותה או בכלל להתעסק בזה. לחקלאי מקצועי, שטחי הגגות המצומצמים והעלות של הטיפול בהם, הופכים את העסק ללא כלכלי.20160309_122527-001
  • גם מדפסות תלת מימד הן cool, ולא מעט הצעות הכילו מה שהם קוראים fab lab שבו אפשר לייצר אבות טיפוס למוצרים שיתכוננו בחללי העבודה בצוותא…
  • עירוב שימושים – כמובן. כמעט כל פרויקט, מאלו בעלי השטח הגדול, הכיל שילוב של מגורים, תעסוקה (נקיה כמובן), מלונאות, ומסעדות. כולל שילוב (וזו כנראה הנחיה מלמעלה) של 30% דיור בר השגה. דיור סוציאלי קוראים לזה כאן. עירוב שימושים כזה הופך את המתחם פעיל כל שעות היממה ומנצל יותר טוב את משאבי סביבתו.
  • מיחזור, אנרגיה מתחדשת, בנייה ירוקה. הכל כל כך מאד אקולוגי. כל התוצרים של הבניין ימוחזרו בתוכו לחלוטין, כולל כל הפסולת, גזי החממה, השופכין מכל הסוגים. כאילו על כל פרויקט להיות ממלכה אוטונומית ולספק את צרכי עצמו באנרגיה ופסולת במנותק מהסביבה. וגם בתהליך הבניה, אם צריך להרוס מבנים קיימים, חומריהם ימוחזרו במקום וישמשו לבניה החדשה. אולי זה אפשרי, אם עלות היא לא פקטור. או שאולי רק צריך לחשוב מחוץ לקופסה בנושאים האלו. ועדיין, אני סקפטי. לא כל פרויקט חייב להיות "משק אוטרקי" – יש יתרונות לגודל, ואולי תוצרי הלוואי יוכלו להיות מנוצלים ביתר יעילות במקום אחר.20160309_113142
  • שימוש בחמרים מקוריים: למשל אותו בניין רב קומות שיבנה כולו מאדמה שתפונה במסגרת העמקת ערוץ הנהר הקרוב. את האדמה יהפכו ללבנים (עם תוספות חמרים שונים) במפעל שימוקם באתר הבניה ויפורק לאחר מכן. דווקא נשמע מגניב.
  • עצים וצמחיה מסביב למבנים, על הגגות ועל הקירות. המבנים נראים כמעט כולם כמו איזו גבעה מיוערת. וכל העצים והצמחים, גדלים כולם מנותקים מהקרקע.20160309_122326
  • אפשר לראות דוגמה לזה כבר כיום, בקיר היפיפה מטה, על מבנה השייך לכלבו BHV:DSC01893

הכל נשמע ממש טוב, אלא שאין לעצים החיים במצעים המנותקים האלה שום סיכוי לשוחח אחד עם השני דרך רשת השרשים המשותפת, כמו שהם עושים ביער.

אקספו

הייתי יומיים באקספו 2015 במילנו, יומיים מלאים, וראיתי (מבפנים) אולי חמישית מהביתנים.
התורים האינסופיים פשוט לא אפשרו יותר.

נושא היריד הפסאודו אקולוגי: Feeding the planet, עומד בסתירה עזה להוצאת מיליארדים על כמה מאות ביתנים ראוותניים שמקץ חצי שנה יהרסו ולא ימוחזרו. היריד הזה מגלם את ההפך המוחלט מקיימות. לכן לא הפתיע אותי שבשום מקום בו לא הצלחתי לגלות ולו רמז לכך שהפחתה בצריכת מזון מן החי יכולה להקטין דרמטית את המשאבים הנדרשים להאכיל את תושביו האנושיים של כדור הארץ.

DSC09351

חלק מהסיבה לתורים באקספו הוא שהביקור ברוב  הביתנים היה בקבוצות. במקום להזרים אנשים באופן רציף דרך התצוגה (שאמורה להיות מתוכננת לכך), מכניסים קבוצה אחר קבוצה, ומקרינים להם סרטים כאלה ואחרים, לרוב בעמידה, לפעמים בישיבה (כמו בביתן הישראלי). וכך מעבירים אותם מאולם לאולם, בקבוצה. פשוט טמטום. ואין דרך לברוח החוצה באמצע.20150819_111717יצאתי מבולבל מהאירוע. עדיין לא ברור לי למה אנשים מוכנים לחכות בתור שעה בכדי להכנס למתחם עצמו, ועוד שעתיים עד שלוש וחצי שעות (בחיי!), בשמש הקופחת, בכדי להיכנס לכל אחד מהביתנים של מדינות כגון יפן או איטליה. כל זה בשביל לראות בעמידה צפופה באולם חשוך סרטון שאם מישהו היה שולח להם קישור אליו ביו-טיוב, הם לא היו טורחים אפילו להקליק עליו, או שהיו חותכים אחרי 5 שניות לכל היותר.

DSC09337

מבחינה זו, אקספו הוא פלופ גמור. נכון שיש שם הרבה מאד ביתנים מאד מרשימים ארכיטקטונית (תועפות צילומים כאן) אבל האופן שבו תכולתם מוצגת, גם אם נניח שיש תוכן משמעותי לתצוגה שבביתן, הוא כל כך לא נכון, כל כך לא רלוונטי, כל כך מייגע שנדרשת חשיבה מחודשת על כל עניין הירידים האלה.
DSC09310

וגם של מוזיאונים. כמו אותו מוזיאון מצוין מול הדואומו של מילנו (נשברתי אחרי יומיים באקספו – כנראה טעות ללכת באוגוסט, או בכלל), מוזיאון לאמנות המאה העשרים (seicento  באיטלקית) שליד חלק גדול מהתמונות יש טקסט בן כעמוד, עם הסברים, דווקא טובים, שאינם מופנים רק למי שקרא את דלז וגואטרי במקור. אלא שטקסטים אלו מודבקים אל הקיר, אולי מטעמים אסתטיים, בגובה הברך. אפילו שקדן כמוני מוכן לרדת על ארבע לא יותר מארבע פעמים בתערוכה אחת. יש גבול.DSC09305

אז מה הפתרון? מהנדס (גם לשעבר) מיד הולך לחפש פתרונות, טכנולוגיים כמובן, שיהיו טובים מאלו הקיימים. שווה לכן להתעכב טיפה על מה שכבר קיים.DSC09286

יש את מדריכי האודיו, שאפשר להשכיר בתשלום בכניסה למוזיאון (מה שאני כמעט לא עושה). ליד חלק מהמוצגים יש מדבקה עם ספרה על הקיר, שאם מקישים את מספרה למכשיר, שומעים הקראה של טקסט המסביר משהו על המוצג. בדרך כלל יש הסבר רק ליד מספר מצומצם מאד של מוצגים, אבל את הטקסט אפשר לעתים לקבל במספר שפות, גם חוץ מהשפה המקומית ואנגלית (צרפתית וגרמנית, יפנית וסינית לפעמים).DSC09265

חוץ מהכיסוי החלקי של המוצגים, והעובדה שיש תשלום נוסף על המכשיר, מה שמעצבן הוא שאי אפשר לשלוט בקצב ההקראה (אני קורא הרבה יותר מהר משהם מקריאים בדרך כלל). לפחות לא חייבים לעמוד ולהקשיב, אפשר גם לשבת, אם יש איפה (ובדרך כלל, אין).DSC09256

את עניין הכיסוי החלקי אפשר לפתור (פשוט להקליט יותר קטעים), ואת עניין העלות אפשר גם די בקלות – אפשר לתת חיבור Wi-Fi חינם בכניסה למוזיאון, ולאפשר לאנשים להוריד אפליקציה לטלפון, שיש לכל אחד כמעט בכיס ממילא, שתכיל את המדריך, באודיו בשפה בה הוא דובר, או בטקסט, או שניהם. יש כבר אפליקציות כאלה (לא בחינם) לאתר כמו פומפיי.DSC09349

מה עוד יש? יש פתרונות מפגרים כמו אלו של הביתן הגרמני באקספו, מעין לוח קרטון שעליו מודבקות נקודות מנייר אלומיניום פה ושם. יש 4 גרסאות של הלוח, ל 4 שפות שונות. ואם שמים את הלוח באחת מעמדות התצוגה המסומנות, מצלמת וידאו ליד המקרן תזהה את צירוף הנקודות ותקרין לך סרט בשפתך (אם היא אחת מה 4) של כמה דקות, שאותו תוכל לראות בעמידה, כשכמה עשרות אנשים עומדים מאחרי גבך, מחכים שתפנה את אחד מ 3 המקומות בעמדה בהם אפשר להניח כזה לוח, אחרי שגם היא חיכו שעות להכנס לביתן.DSC09255

וזה כאשר ל 95% מהמבקרים יש כנראה טלפון בכיס, מכשיר שיכול להציג טקסט קצר או להשמיע אודיו, או להראות סרטון. אפשר היה פשוט להשתמש בזה, אלא שאז, נדרש מהתצוגה לא להיות סתם איזה סרטון, או טקסט מודבק על הקיר. צריך שיהיה משהו מעניין שהסרטון או הטקסט רק ילוו אותו. רוב הביתנים באקספו, לא מצאו דרך לייצר תוכן שכזה, שלא לדבר על רוב ביתני המדינות העניות שהיו לא יותר משילוב של דוכן מזכרות ומזנון מזון מהיר "אותנטי" ישר מהמיקרוגל.DSC09251

כל מה שצריך בעצם בשביל פתרון לבעיה הוא דרך קלה לקשר בין מקום להסבר עליו הנמצא במכשיר.
המכשיר / הטלפון כבר מכיל הרי את העדפות המבקר לגבי שפה, ואולי גם לגבי עומק הידע שאותו הוא רוצה לרכוש בנושא (עומק ה"חפירה"). הקישור הזה ביו מקום להסבר יכול להיות מספר ליד התצוגה, כמו במדריכי האודיו, יכול להיות QR קוד או יכול להיות רכיב (NFC (near field communication שיש כיום ברוב הטלפונים ונתפר כאילו במיוחד למטרה זו. נגיעה של הטלפון בנקודה ליד המוצג מייצרת את הקישור, בלי להקיש כלום.DSC09251

היה נחמד אם לא היה צורך להוריד ישומון מיוחד לכל אתר, אם היה פורמט סטנדרטי למדריכים, אולי אפילו מבוסס HTML. ישומון כזה היה יכול לתפקד גם מחוץ לחללי תצוגה כמדריך נסיעות ולהיות מבוסס מיקום GPS למשל.
עדיף גם שהתוכן שהישומון מציג ירד ישירות תוך כדי הביקור, בלי שיהיה צורך להצטייד בו מראש, אבל זה לא ממש הכרחי. אם חלל תצוגה חושש שהתוכן "ילקח", אפשר לסדר שהתוכן לא ישמר עם עזיבת המקום או אפילו עם ההתרחקות מהמוצג הספציפי. כל אלו אפשריים עם רשת Wi-Fi פתוחה, או פתוחה חלקית רק לישומונים שכאלה (אנשים עוד עלולים לבוא למוזיאון רק בשביל להתחבר…).

DSC09249

זה מעלה, אגב, הוא הביתן הנפאלי, במקום טוב ממש בכניסה.

עין סעדה

כל חיי אני חי בחיפה, וכל אותו הזמן, אני מודע איכשהו שיש אנשים הגרים בתוך הסבך שליד צומת הצ'ק פוסט.

היום, כאשר יש גשר מעל הצומת, אפשר הרבה יותר בקלות לא לשים לב, אבל כאשר הצומת היה יותר איטי, מפעם לפעם אפשר היה לראות בעלי חיים וסימני מחיה כאלה ואחרים מהכביש, שם בין העצים. וידעתי במעומעם שיש שם גם מעיין.DSC09146

ידעתי גם שהיו אנשים שגרו על צלע הגבעה מעל הצומת, וזכרתי שהם סולקו משם כאשר נחפרו מנהרות הכרמל.

מרתקים אותי הקצוות הפרומים האלה של העיר, ויש לא מעט כאלה. למשל – כשיורדים מהכרמל, בנחל גלים, ומתקרבים לטירת הכרמל, נתקלים במעין חווה ובה בעלי חיים, בספר הישוב, זה הפונה אל ההר. מין סוג של מקום, שעדיין לא מושטר סופית על ידי הרשות העירונית, טיפונת של אנרכיה עירונית.

יש עוד מקומות כאלה: במחצבה הנטושה של נשר, קצת (עדיין) באפיק ואדי רושמיה, בפתח נחל שיח, ובאזור הצ'ק פוסט, באזור שפעם נקרא סעאדה, על שם המעיין הנובע שם, עין סעאדה.wpid-20150726_135845.jpg

שבוע שעבר, עשיתי סוף סוף מעשה, והלכתי לברר מי גר שם, מטרים ספורים מהמקום שבו עברתי אלפי פעמים. יצאתי מהבית לאנשהו (להרצאה של קשישונים במרכז ההנצחה של טבעון, על גרוזיה – השתכנעתי ששווה ביקור…) שעה מוקדם יותר, ואחרי שצפיתי מלמעלה על האזור מעצירה שיש בירידה של רחוב דורי ולא ראיתי שם כלום בתוך הסבך, מצאתי שאפשר לעצור בדרך אל מרכז הבקרה של מנהרות הכרמל ומשם ללכת ברגל אל אותו המקום שבו חשדתי שגרים אנשים.DSC09148

מסתבר שאכן גרים. בעבר גרו שם שלושה בתי אב, אבל כרגע נותר רק אחד. סלאח אבו שקאר בן ה 78, אשתו, ובתו פגועת המוחין. יש  להם כביש גישה קטן, רק שלהם, ממש מהכביש המוביל מצומת הצ'ק פוסט אל חיפה. כל ילדיהם הבריאים גרים בחיפה ובשפרעם, ורק הם נותרו שם, עד שהעירייה תצליח לפנות אותם.DSC09153

הם גרים שם כבר 55 שנה, והאדמה שייכת להם – רשומה בטאבו על שמם. סלאח קנה אותה בכדי לגדל עליה בקר, בשותפות עם "רומני אחד" מחיפה, ואז גם עבר לגור שם, משכונת חליסה. היום הוא כבר לא מגדל כלום, ומצבו הבריאותי לא מזהיר. אבל בינו לבין הכניסה למנהרת הכרמל יש מישהו המחזיק שם דיר של כבשים, ואלו יוצאות לרעות בשטח המאד ירוק ומאד מושקה המשתרע לאורך כל הרצועה מהצ'ק פוסט ועד מפעל "הזרע". שטח שעירית חיפה מתכננת להפוך לפרק עירוני מתי שהוא, אבל היא קודם תסלק משם את כל התושבים, ואחר כך תחשוב.

אני רק מקווה שגורל השטח המקסים הזה, שופע הצמחיה, לא יהיה בגורל הגבעה הצחיחה מוקפת הכבישים לא רחוק משם, שהייתה פעם המזבלה העירונית, והפכה גן עירוני נטול צמחיה שאיש אינו יכול להגיע אליו בכלל.DSC09142

פגשתי גם את אותו האחד המחזיק את הכבשים שם בדיר (זה שעליו הברדלס בתמונה מעלה שומר) , ומסתבר שהוא  גר בעבר באחד הבתים שפונו מעל הצומת, במקום בו מנהרות הכרמל חודרות אל תוך ההר. בבית הזה הוא מספר, גר אביו עם 24 ילדיו, ושתי נשותיו. 8 בנים ו 4 בנות מאשה אחת, 8 בנות ו 4 בנים מהשנייה. סימטרי. שתי צדדים ושתי כניסות היו לבית, אחת לכל אישה. היום, הם גרים קצת יותר גבוה על ההר, בשכונת עין גנים, ממש מעל רחוב דורי.

DSC09156

אבל הוא מתגעגע לחייו כרועה צאן. פעם היו למשפחתו פרות, שרעו סביב מעגן הקישון ושאותן אמו הייתה יוצאת יום יום לחלוב, ברגל, וחוזרת עם כד חלב גדול על ראשה. אבל את הפרות העירייה העמיסה יום אחד על משאית והחרימה. עכשיו יש לו את הכבשים. לא שאלתי מה הוא עושה אתן, אבל אני מתרשם שזה יותר תחביב מבחינתו.

בכל אופן, האיזור הביצתי הזה המושקה על ידי עין סעאדה, כקילומטר אורכו וכ 100 מטרים רוחבו, מימיו כבר לא צלולים. ביוב ממנהרות הכרמל ומהקיוסקים בצומת זורם אליו. זו פיסת טבע נדירה ששרדה "בטעות", עם מעין הנובע כל השנה, מלאה עצי דקל וצמחיית ביצה. מקום שחייבים לשמר, אבל לא בהכרח חייבים לפתוח לקהל. אולי רק איזה שביל עץ (ממוחזר) צר לאורכה, עם כמה שלטי הסבר.

זהו מקום בקצה הפרום של חיפה, שניצל בשלב זה מעודף משטור ומשמוע, מאדריכלות נוף שתלטנית, אבל לא לעוד הרבה זמן, אני חושש….wpid-20150726_135833.jpg wpid-20150726_135528.jpg wpid-20150726_135901.jpg

 

 

כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים

יש המזהים את השושנה המוזכרת בשיר השירים "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת"[ לא כוורד כפי כנהוג לחשוב אלא כשושן צחור.  השושן הצחור גדל בכמה מקומות בכרמל, קרוב לבית אורן  .כשראיתי אותו לראשונה שם, הוא נראה לי כמין צמח תרבות שבטעות נקלע אל הטבע. 

אבל לא, זהו גיאופיט הגדל באופן טבעי בדרום אירופה ותפוצתו מגיעה עד לצפון ישראל. הוא אכן מהודר מאוד ולכן מגדלים אותו גם באופן תרבותי למכירה, למרות שאני לא בטוח אם הזן התרבותי זהה גנטית לטבעי.

בכל אופן זהו פרח נדיר ויפיפה וחשבתי שאם הוא גדל באופן טבעי בכרמל, אז למה לא באפיק הנחל שליד ביתי (אשר על הכרמל)? וכך, לפני כמה שנים שמתי את פעמי אל "זרעים מציון" בכרם מהר"ל, מקום המתמחה באספקת זרעים ופקעות של צמחי בר לפרוייקטים ההורסים את הטבע ומתחייבים לשקם אותו. כל עשרות אלפי החוטמיות שלאורך כביש שש? ממנו. הוא מסנן את העפר מעבודות העפר ומפריד את הפקעות, אוסף זרעים לפני תחילת העבודות, ואחרי כן, מרבה את החומר הצמחי בחממות שיש לו מאחורי הבית. עסק ראוי מאד ויפה מאד. רכשתי שם פקעות וזרעים בעבר, והייתה לי הצלחה לא רעה אתם.

לא כך עם השושן הצחור. היו לו פקעות של שושן צחור, שהיו מיועדות לשיקום השטח לאחר פרויקט גדול כלשהו, אני כבר לא זוכר מהו, יתכן שמנהרות הכרמל. אם אתם לא רואים הרבה שושן צחור סביב פתחי המנהרות, זה כנראה בגלל שאו שמדובר היה בפרוייקט אחר, או, שפשוט קשה עם השושן הזה.

רכשתי 15 פקעות כמתנה לזוגתי שתחייה ליום הולדתה. הן היו מאד קטנות, וציון אכן הציע לי לחכות קצת, אבל התעקשתי, בכל זאת  – יום הולדת. חוץ מהמחיר המפולפל, הייתי צריך גם להביא לציון מכתב אישור מהאקולוג של רשות הטבע והגנים המאשר שאני רשאי לקנות את הפקעות – בכל זאת – צמח מוגן. הייתי צריך להראות לו לאקולוג איפה בדיוק אני הולך לשתול את הפקעות, ואחרי התעקשות מה, קיבלתי את המכתב, רכשתי את הפקעות, והבאתי אותן הביתה.

הן היו קטנות מדי להטמנה בשטח, והייתי צריך לגדל אותן כמה חדשים, אלא שאחת אחרי השנייה הן מתו לי. חלקן הוציאו עלה קטן, חלקן גם לא זה. פשוט לא היו לי לא התנאים המתאימים ולא הידע. שניים שלושה שרדו כשנה, בלי להתפתח. בסופו של דבר, התייאשתי מכל העסק. ואת תערובת השתילה שבה ניסיתי לגדל אותן, מחזרתי לאדניות במרפסת.

עבורו מאז כשנתיים. פעמיים יצאו באדניות מיני עלים שיתכן והיו עלי שושן צחור, אבל לא גדל גבעול מרכזי ולא פרח. לא ברור מה זה היה. השנה יצא מין גבעול משונה וגבוה מהאדנית, שכמעט עקרתי – לא קישרתי בינו לבין אותן פקעות מאז. למעשה, שכחתי מהן.

ופתאום,  בראש הגבעול צץ לו לתדהמתי פרח של שושן צחור, ועוד אחד, ויש עוד ניצנים.
יפה או לא?

DSC05074

עוד, מויקיפדיה: 

שושן צחור מסמל עבור הנוצרים את בתוליה של מרים, אם ישו (באנגלית הוא מכונה "Madonna Lily"). ציורים רבים שנעשו בידי אמנים אירופאים מתקופות שונות בהיסטוריה, מתארים את מרים עם פרח השושן הצחור. הפרח בולט במיוחד בציורי הבשורה, בהם מופיע המלאך גבריאל לפני מרים, לבשר לה כי תלד את בנו של האלוהים, לעתים קרובות כשהוא אוחז בידו את הפרח.

חשיבותו של השושן הצחור כסמל בדת הנוצרית, גרמה לאיסוף ולעקירה רבה של בצלי שושן בארץ-ישראל על ידי צליינים מאירופה, החל בתקופה הצלבנית בארץ ישראל. בתחילת המאה ה-20, נדמה היה כי הצמח, שככל הנראה היה נפוץ בעבר, נכחד מהארץ.  בשנת 1925 התגלה בצל של שושן ברכס פקיעין אחר כך, המין התגלה גם באזור נחל יגור בכרמל.

עם השנים התגלו עוד מספר אתרים בארץ שבהם גדל שושן צחור, אך הצמח עודנו נחשב בסכנת הכחדה. כיום השושן הצחור גדל בישראל, לפי הידוע, בכרמל (גם אצלי!) ובשלושה אתרים בגליל העליון: נחל כזיב, הר שזור ורכס פקיעין. בתי גידול אלה חשובים מאוד לשימור,משום היותם גבול התפוצה הדרומי של המין.

 

 

פרמקולטור

הבוקר החרבתי מערכת אקולוגית שלמה.

לא יכולתי לדחות עת זה יותר. עצי הפרי החלו להנץ, והקטנים שבהם נראו לי זקוקים לקצת תגבור תזונתי לקראת האביב. דשן כימי לא יעלה על הדעת, ולקנות דְּשֹׁנֶת  (קומפוסט) כאשר בחצר עומד לו מַדְשֵן (קומפוסטר) מלא וגדוש שכבר שנה לא רוקנתי לא נראה לי סביר.

למה לא רוקנתי את המדשן? כי הוא היה מבוצר יותר מקו בר-לב. למה יותר? כי קו בר-לב לא עצר את המצרים, אבל ביצורי המדשן עצרו את חזירי הבר מלפרק אותו. (סיפרתי על זה בפרוטרוט כאן). אבל כאמור לא הייתה ברירה. הייתי צריך את הדְּשֹׁנֶת.

המדשן, באופן די תמוה, לא התרוקן למרות שהעמסתי עליו את כל שיירי המזון מהבית, את כל החשבונות והמסמכים שגרסתי, וגם קצת עלי שלכת, במשך שנה שלימה. ידעתי שהמשמעות היא שיש בתוכו מערכת אקולוגית שלמה שניזונה ממנו, כולל מושבה של עכברי שדה, שאחד מהם החליט אפילו בשלב מסוים להתנחל בביתנו, מאחורי מדיח הכלים, שם ניזון בעיקר מכבלי חשמל וצינורות מים, עד שהכריח אותי להחזיר אותו אחר כבוד למדשן. המדיח פשוט הפסיק לעבוד.

הבוקר, כשהתחלתי לפרק את רשת הפלדה שעטפה את המדשן ומוטות הברזל שעיגנו את פינותיו, היה רק עכבר אחד במדשן. הוא יצא החוצה ונעמד על קצה הרשת, שפמו מרטט בעצבנות. ואז משך בכתפיו, וזינק זינוק מרהיב אל צידו השני של אפיק הנחל שלגדתו עומד המדשן. יותר משני מטרים בקו אווירי. שם הוא נחת ללא פגע ונעלם. חמוד.

בתוך המדשן, אחרי שהסרתי את השכבה העליונה שעדיין לא התפרקה, מצאתי מספר מושבות נמלים, ואינספור מקקים, חשופיות וחרקים מסוגים רבים ומגוונים. ממש מערכת אקולוגית משוכללת שלאט לאט פירקתי ופיזרתי דלי אחר דלי סביב שורשי כמה עצים נבחרים. אני מעריך שכ 700 ליטרים של דְּשֹׁנֶת.

על מושבות הנמלים לא חסתי, למרות התועלת המוכחת שהן מספקות בתיחוח הקרקע. אחת ממושבות הנמלים הזו העלתה על עץ הצפצפה הצמוד למדשן כמות מאד גדולה של כנימות שכיסו אותו כולו בפייחת, מין הפרשה שחורה ודביקה ממנה ניזונות הנמלים. סימביוזה של ממש, אלא שהעץ אני חושש, מת. כל עליו נשרו הרבה לפני הסתיו, ואני סקפטי באם הוא הולך להתעורר באביב (שכבר פה למעשה). גם החזזית הכתומה המכסה חלקים מהגזע היא לא סימן מבשר טובות. העץ הזה, אחד מארבעה שתילים זערערים ששתלתי והיום גובהם מעל עשרה מטרים, הוא דווקא זה שהיה יכול להיות יותר אפקטיבי בהסתרת  חלונותינו מחלונות המפלצת הנבנית מעבר לכביש. אז די ברור למה לא כאב לי הלב על הנמלים האלה. עוד דוגמה לצביעות של טבעונים?

עוד מחזור מתחיל היום, של כינון מערכת אקולוגית חדשה בתוך המדשן, מכל מה ש"מייצרים" בביתנו. אני  מסתכל לפעמים בהשתאות על כל הנפח הזה שלא הולך להטמנה, שלא יוסע למזבלה אי שם, אולי בנגב. כנראה שבית טבעוני (ברובו) מייצר יותר פסולת אורגנית מהרגיל, עם כל קליפות הירקות והפירות האלה. גם את כל הניירת שאני גורס (במהלך צפייה בטלוויזיה), כל החשבונות, כל דפי החשבון, כל הדואר שאנחנו עדיין מקבלים בנייר למרות שכל מה שאפשר אני כבר מקבל במייל, גם זה מצטרף לנפח לא קטן, ואת כל הפחמן הזה אני מעדיף להחזיר לקרקע אצלי בגינה במקום לשנע למפעלי נייר חדרה. נראה לי יותר נכון אקולוגית. אני גם מהסס לזרוק למחזור את כל הניירות האלה לא גרוסים. ואם כבר גרסתי, אז יללה למדשן…גם קרטונים נראה לי עדיף להשתמש לחיפויי קרקע במקום למחזר. פה, אני לא יודע אם אני צודק אקולוגית, אבל כך לימדו אותי בקורס הפרמקולטור, וזה באמת מקטין אידוי מים.

עוד רשומת זבל..

תעלת הימים

קראתי שהולכים לסלול כביש חדש לצד ים המלח, רחוק יותר מהים, בתוואי שבו האדמה לא צפויה לפתוח את פיה ולבלוע את הכביש והנוסעים בו. אלא שהכביש נטול הבולענים הזה גם יפריד בין היעלים למטעי התמרים, שם הם אוכלים את העשב, גם ניזונים וגם מועילים לחקלאים.

יש לא מעט יעלים לאורך הכביש הזה, והם חיות פשוט יפיפיות. לראות אותם יורדים בקלילות במצוק זה פשוט פואטי. ועכשיו אנחנו צריכים לדחוק את רגליהם עוד קצת.

אין כבר נמרים במדבר יהודה. גם לא בנגב. הצרנו את צעדיהם עוד ועוד, עד שהם עשו לנו את הטובה, ונעלמו. ועכשיו כבר אין לנו קצת מרחב לתת ליעלים? אנחנו יכולים לתת "מרחב" לבעלי חיים רק ברפתות ובלולים שלנו? גם כן מרחב… שטח רצפה של פחות מדף A4 לכל תרנגולת מטילה בכלובי סוללה. כלוב בגודל גופו לעגל, כדי שלא יוכל לזוז וחס וחלילה לפתח שרירים. אבל לא על זה רציתי לכתוב.

רציתי לכתוב על זה שבתחום התשתיות, מדינת ישראל היא מדינה מאוננת. ומקרה הבוחן שלי הוא תעלת הימים.

אם לא היינו מטים את המים שבעבר זרמו בירדן אל ים המלח, ים המלח לא היה הולך ונעלם. למעשה, רובו כבר נעלם. כי רוב מה שאנשים חושבים שזה ים המלח, הוא בעצם בריכות אידוי למלח שמים נשאבים לתוכן משארית חלקו הצפוני של ים המלח שגם המפלס שלו יורד במטר ועשרים כל שנה.DSC04365

כשנוסעים לאורך חלקו הצפוני של ים המלח, רואים את כל השלטים האלה לאורך הכביש המתריעים ש"הרחצה אסורה". ואתה אומר לעצמך: "על מה לעזאזל הם מדברים? לא רואים בכלל את הים מהכביש". הים נסוג והוא קילומטרים משם. ואין גישה אליו כמעט בשום מקום חוץ משני חופים מוסדרים, בתשלום. לאורך רוב הקטע שהים עדיין קרוב לכביש, מזהירים אותך לא לרדת למטה, למקומות יפיפים כמו זה בתמונה מטה, מאימת הבולענים.DSC04323

אם לא היינו מחסלים את ים המלח, לא היו נוצרים הבולענים. ואז לא היה צורך להסיט את הכביש. והיעלים היו עליזים ושמחים.

אבל יש לכל זה פתרון. פתרון שהוצע כבר במאה ה19. הרצל כבר דיבר על זה באלטנוילנד. פתרון שיכול גם להציל את ים המלח, גם לייצר חשמל, גם לשמש להתפלת מים וגם, אם נבחר לעשות זאת, בזהירות, לשנות את האקלים בחלקים של המדבר. יש ערך שלם על זה בויקיפדיה למי שרוצה ללמוד עוד.

נכון, יש חששות, ונדרשת סקירה יסודית של כל הסוגיות הסביבתיות והכלכליות. וגם על המוביל הארצי אומרים היום שהייתה זו טעות לבנות אותו. ואת אגם החולה כנראה שלא היינו צריכים להעלים. אבל פה לא מדובר על "תירבות" הטבע. פה מדובר על תיקון, על החזרת המצב לקדמותו. כן, יש חששות. שערבוב מי הים עם מי ים המלח עלול לגרום להיווצרות גבס שילבין את הים. או שהים יאדים כתוצאה מאצות שיופיעו בו. אבל אני באמת לא מבין למה אי אפשר לקחת בריכה גדולה, לערבב בתוכה מים כאלה ומים כאלה ולראות מה קורה? כמה זה כבר יכול לעלות?

בסופו של דבר, הירדנים הרימו את הכפפה.  בעצם שמינית אצבע מתוך הכפפה.  "בברכתנו" הם מרימים פרויקט. לא בהיקף שיספיק להציל את ים המלח כנראה, ובלי הפקת חשמל, בשלב זה. רק התפלת מים בדרום שחלקם יועברו לאילת ואנו נחזיר להם בתמורה מים בצפון. תרומתנו לפרויקט הייתה לשלוח להם את סילבן שלום חסר הערך להוסיף את חתימתו חסרת הערך על המסמך חסר הערך שבו ישראל מסכימה שירדן תניח צינור בשטחה ותזרים את התמלחת שתיווצר במפעל ההתפלה שתקים ליד עקבה, לים המלח, בשטחה. טיפה בים, תרתי משמע. צריך פי שבע הזרמה רק כדי לעצור את המצב במקום בו עכשיו." ים המלח ימשיך בינתיים להיעלם מול עינינו." כותב במאמר בהארץ צפריר רינת.

אני מאוכזב מהמדינה שלי, שממזמזת את הרעיון הזה מיום הקמתה. רעיון שלמרות כל החששות וההסתייגויות, אני חושב שהוא מעולה, win-win של ממש. על שלא השקיעה בתכנון יסודי ומקיף של הפרויקט. כי הבעיות הן כאלה שיש להן פתרון טכנולוגי. חוץ מהבעיה "הקטנה" שכנראה היא מה שבעיקר מעכב את הפרויקט – הורך לדבר על זה עם הפלסטינים.

מילא החשמל, אז נשרוף עוד קצת ממשאביו המתכלים של כדור הארץ ונייצר. אז מה אם לנכדינו כבר לא יישאר…מילא המים, אז נשרוף עוד קצת ממשאביו המתכלים של כדור הארץ ונתפיל את מי הים התיכון. אבל מה עם חובתנו המוסרית לתקן, קצת, את מה שקלקלנו?

ים המלח שחלקו נפל בחלקנו, הוא אחד מהמקומות היותר נפלאים על כדור הארץ, מקום מדהים, יפה, שבכל פעם שאני מבקר בו, אני לא מבין למה אני לא נמצא שם יותר. אפילו המפעלים שלידו יפים בעיני.DSC04353

ואנחנו פשוט מכחידים אותו. מעלימים אותו מהמפה. עוד לא בסדר גודל של הקטסטרופה של העלמת ימת אראל על ידי ברית המועצות, אבל זה הולך לשם. וכל מה שאנו צריכים לעשות, זה איזה צינור מזורגג מהים התיכון או הים האדום ולהזרים לשם מים מלוחים. לא צריך לוותר על קוב אחד של מים מתוקים. אפשר להציל את הים גם בלי לחזור ולהזרים מים באפיק הירדן. אז למה לעזאזל אנחנו לא עושים את זה?

למה המדינה הזו, לא משקיעה משאבים בתעלה מהים התיכון, דרך שטח המדינה הפלסטינית העתידית, חלק מהתוואי במנהרה? כי צריך לדבר על זה עם הפלסטינים? לשתף אתם פעולה? לחתום אתם על הסכמים? למה אנחנו מוצאים את המשאבים לבנות ערים וישובים בשטחי המדינה הפלסטינית וליישב בהם יותר מחצי מליון אנשים? עם מערכת כבישים נפרדת ליהודים, תשתיות משוכללות, חומת הפרדה ענקית ומה לא?

דווקא יש קצת תזוזה בתחום התשתיות, אני חייב להודות שכנראה הודות לשר התחבורה, הבולדוזר, כץ. אני לא מסכים אתו פוליטית, אבל לפחות הוא לא מאונן. איפה שלא נוסעים, רואים עבודות של סלילת כבישים ומסילות ברזל. עדיין, לא בקצב המדביק את הצרכים, אבל קורים דברים. אולי תהייה אפילו פעם רכבת לירושלים, על תוואי שמדינת ישראל סללה, אחרי שבעים שנה של הסתמכות על תוואי רכבת של האימפריה העותמנית. חבל שתעלת הימים היא לא בתחום האחריות של משרד התחבורה.

בלי לבדוק, אני מוכן להתערב שעלה יותר כסף לבנות את חומת ההפרדה מאשר את תעלת הימים כולל הכל – תחנת כוח הידרואלקטרית ומתקן התפלה. אני חושד אפילו שהפרש העלות בין חומת הפרדה נטו על גבול הקו הירוק ( 330 ק"מ – כ 5 מיליארד שקלים) לחומת הפרדה כפי שנבנתה בפועל, באורך מתוכנן יותר מכפול מזה שעל הקו הירוק, כך שתבלע כמה שיותר שטח לצד ה"ישראלי" של השטחים (760 ק"מ – כ 10 מיליארד ש"ח), היה מממן צינור עב קוטר להזרמת מי ים אל ים המלח.

את גדר ההפרדה הפסקנו לבנות בנובמבר 2007 כש 31% ממנה עדיין אפילו לא התחילו לבנות. 48 ק"מ מהתוואי כבר פורקו. ולא קרה כלום. אין פיגועים. אבל את תעלת הימים לא התחלנו לבנות, ומפלס ים המלח ממשיך לרדת במטר ועשרים כל שנה, כמו שעון. פיגוע שאנחנו אחראים לו ישירות.

משהו מעוות בסדרי העדיפויות של המדינה הזו. אבל מה חדש?

Wolkenbugel

בכל פעם שאני עולה במדרגות מתחנת רכבת האוניברסיטה אל ראש הגבעה שמעליה, בדרך לשער 14 של אוניברסיטת תל אביב ובנין גילמן, אני עוצר למעלה, קצת מתנשף, ובזמן שאני נותן לנשימה שלי לחזור לסדרה (באמת שאני לא בכושר, ממש בזיון) אני משקיף על תל אביב, ביחוד על הפס המאד רחב של נתיבי איילון המשתרעים מתחת.1423883-007

וכמעט בכל פעם, אני חושב לעצמי: "לא יאומן איזה שטח אדיר מתוך העיר תופסים נתיבי איילון". ועם כל השטח האדיר הזה, תמיד אין באיילון מספיק נתיבים להכיל את התנועה, ותמיד גם לא יהיו.

מצד אחד זו חוויה מספקת להגיע בדהרה ברכבת ולעקוף את כל עשרות אלפי המסכנים התקועים שם כל אחד במכוניתו הוא. מצד שני, חייב להיות פתרון הן למצוקת הנהגים (לא כולם יכולים להגיע ברכבת) והן לשטח הענקי המבוזבז על ידי מדבר האספלט הזה.

באמת שכבר אין מקום להוסיף שם מסלולים. באפיק נחל האיילון זורם כבר כל האספלט שאפשר להזרים דרכו. יש פתרונות כמובן. כמו הקטע הדו-קומתי של הכביש המהיר I-280 בתוך סן פרנסיסקו, זה שקומתו העליונה קרסה ברעידת האדמה לפני כמה שנים ומחצה חלק מהמכוניות שבקומה התחתונה.

כפי שאפשר לראות בתמונה מעלה, יפה זה לא. אבל זה מכפיל את מספר המסלולים באותו השטח. אם היו מיישמים את זה בנתיבי איילון השקועים מפני השטח ממילא, לפחות הקומה השניה לא הייתה חורגת מעל גדות אפיק הנחל ברוב המקומות.

אבל זה לא מה שאני מציע. מה שאני מציע הוא לבנות מעל כל נתיבי איילון. להחזיר את השטח לעיר. להקים מעל כל נתיבי איילון שכבה שניה של מסלולים, מעליהם עוד שכבה של מגרשי חניה, מעליהם שכבה של בניני ציבור ומעל לכל זה, משטח בנוי שעליו אפשר יהיה לבנות כמה מאות בנינים שיתרונם הגדול יהיה שמהם, לא יראו את נתיבי איילון. אבל תהיה להם נגישות מעולה וחניה בשפע.

כך יוכפל נפח התנועה בנתיבי איילון, אבל לא יראו אותם יותר. כל אלפי הדונמים שהכביש הזה אוכל מהעיר תל אביב וגם קצת מרמת גן יהפכו להיות חלק מהעיר, עם בתים, מדרכות, גנים. ובלי כבישים – הכבישים יהיו מתחת. חזון ראוי לדעתי. השאלה איך מגיעים אליו.

ערך הקרקע לבניה מעל נתיבי איילון הוא אסטרונומי. בלי צל של ספק, מספיק כדי לממן את שתי שכבות הכביש, שכבת החניה ושכבת בניני הציבור. אין גם ספק שלא מעט יזמים היו מוכנים לממן את זה, אבל כל אחד מהם רק לקטע כביש שהשטח מעליו יספיק לפרויקט שלו.

הבעיה היא שאין יזם שיכול לקחת על עצמו את כל הפרויקט. לכסות את כל נתיבי איילון כהשקעה, ולהחזיר את ההשקעה עם רווח ניכר ממכירת הקרקע וזכויות הבניה בהמשך. מדובר על השקעה של מיליארדים רבים. אבל אם זה לא יקרה לאורך כל הכביש בבת אחת, זה לא יקרה בכלל. גם לציבור אין אינטרס לחכות עם סלילת המסלולים הנוספים, התמורה שהציבור מקבל, עד שיבנו כל הבניינים מעל. זה יכול לקחת עשורים.

המדינה הייתה יכולה לעשות את זה. אבל גם על מדינת ישראל עושה רושם שזה גדול. מדינה שכבר חמישה עשורים רק מדברת על פרויקט כמו תעלת הימים, או רכבת לאילת, ולא עושה. את תעלת הימים בונים (בגרסה מצומצמת מאד) הירדנים. אם תהייה רכבת לאילת, זה יקרה רק אם הסינים יממנו את זה. אבל אני חושש שאפילו הסינים לא ירימו פרויקט כזה, שהתשואה עליו היא במשך עשורים.

ללאזאר (אלעזר) מרקוביץ' ליסיצקי, האמן הרוסי שכינה עצמו אל ליסיצקי היה רעיון שלא דורש את כל ה"חבילה". הוא קרא לזה Wolkenbugel. אלה היו אמורים להיות גורדי שחקים שיוקמו מעל צמתים מרכזיים בכבישים, כמו למשל בהדמיה מטה (אף אחד מהם לא נבנה אי פעם) וינצלו את שטח הכביש שהצומת מכסה. יש בכך ניצול מסוים של שטח הכביש המבוזבז, אבל אין את היתרונות של הרעיון מעלה. אין הכפלה של המסלולים, אין העלמה של מערכת הכבישים.

אולי, אם יקום גוף ציבורי, שיבצע את התכנון הכולל, ימכור את זכויות הבניה באוויר שמעל נתיבי איילון כך שאנשים יחילו לבנות על פלטפורמות מוגבהות מספיק, בגובה אחיד, על פי התכנון הכולל אבל לא בהכרח ברציפות, אפשר יהיה אחרי זמן מה, מההכנסות שיצטברו (בהנחה שהעירייה ומשרד האוצר לא ישתו אותן) להתחיל את בניית קומת הכביש השנייה. ועם הזמן, כשיכנסו עוד הכנסות, להוסיף עוד שכבה של מקומות חנייה, עוד שכבה של תועלת לציבור בחלל שתחת שכבת הבניינים. ואולי, רק אולי, יישאר גם מספיק כסף כדי להפוך חלק מהשטח שמעל לגן ציבורי גדול, כמו למשל זה שנבנה על קו הרכבת העילי הנטוש בניו-יורק.

זה הכל חלומות באספמיה. שם, באספמיה (ספרד) אכן מרימים פרויקטים בסדר גודל כזה. אבל לא בבית ספרנו. שניזכר ברכבת הקלה של תל אביב?