רצח ידע

שבוע שעבר בדוקומנטה ה 14, בסניף האתונאי שלה, למדתי כמה מילות מפתח בשיח האמנות העכשווי. הראשונה שבהן: Epistemicide, שאותה תרגמתי כ"רצח ידע" כפי ש genocide תורגם כרצח עם. ויש גם epistemic violence.

עוד מונח מאותה סדרה: Linguicide או "רצח שפה"  ו Glottophagy או "אכילת שפה". האופן שבו שפות ילידיות נכחדות ונרמסות על ידי השפות ההגמוניות, ובראשן האנגלית.

רצח ידע, בשיח העכשווי הוא האופן בו הידע של עמים מוכפפים "מושמד". לדוגמה כאשר הרפואה העממית של עם  הופכת ל"אמונה טפלה" כאשר הרפואה המערבית מופיעה בזירה. הידע המסורתי של העם מפסיק להיחשב "ידע" שמובן של "מדע" או "מה שידוע כנכון", הוא כבר לא חלק מהאפיסטמה. (מהי אפיסטמה אני מסביר לעצמי כאן).

בהקבלה "רצח שפה" או השמדת שפה קורה כאשר שפות של עמים, לפעמים ללא ביטוי כתוב,  ולרוב תחת כיבוש קולוניאלי, נכחדות או מפסיקות לשמש את העלית האינטלקטואלית של העם כשפה לביטוי ספרותי. וכאשר השפות המינוריות האלה נכחדות, נכחד אתן גם הידע שהיה אצור בתוכן, העולם התרבותי לו הן נתנו שפה. לפעמים נותרת בשפה המג'ורית עיקבה קלושה, כמו למשל מספר מצומצם של מילים ביידיש שנותרו באנגלית, בעיקר זו האמריקאית.

בדוקומנטה מנסים לעשות "תיקון" לתופעת של אותו "רצח ידע", למשל על ידי העדפה מתקנת של אמנות עמים ילידיים, אמנות שתפקידה החברתי שונה מתפקיד האמנות במערב. למשל העבודות של Beau Dick, אמן מה first nation הקנדי של Kwakwaka'wakw. עבודות שילקחו כעבור חודש מהתערוכה ויושמדו בשריפה בטקס של אותה אומה. המסר בהצגת כל כך הרבה אמנות שתפקידה החברתי כל כך שונה מזה של התרבות הפלסטית במערב הוא שהידע של "הצפוניים" לגבי מה נחשב אמנות לא נעלה או עדיף של הידע של "הדרום".

הצמד הזה, צפון-דרום, עושה רושם שהחליף בשיח הפוסט-קולוניאלי את הציר מזרח-מערב.

משום מה, התחלתי לראות את המושג הזה, רצח-ידע, מהזווית של הציבור המסורתי/דתי/חרדי. הניסיונות של שר החינוך הנוכחי להדתה של מערכת החינוך היא, אני חושד במידה רבה של בטחון, תגובה למה שהציבור הדתי רואה כרצח ידע המתבצע כלפיו החל מסוף המאה ה 18. החילון של רוב החברה המערבית ביצע רצח ידע, לתפיסתם, במה שאדם דתי "יודע". למשל – איך נוצר העולם. למשל מהו המקום הראוי של נשים בחברה. למשל, שחיה חייבת להיות במלוא הכרתה כאשר היא נשחטת.

מכאן הדרישה, שנראית לחילונים כל כך מופרכת, ללמד במערכת החינוך במקביל לתורת האבולוציה גם את תיאורית הבריאה, המסתווה תחת השם הפסבדו מדעי "תכנון תבוני".

אולי כל התמונה היותר רחבה, של התחזקות הדת ועליית הימין ברחבי העולם, כולה בעצם זירת מאבק על "מה שידוע". מאבק אפיסטמי אלים בין הידע המתיימר להיות גלובלי ואוניברסלי, לידע הפרטיקולרי, הלאומי, הדתי, המסורתי. מאבק שאת תוצאותיו קשה לדמיין.

מודעות פרסומת

אמנות בעידן השעתוק האלקטרוני

האם האינטרנט באמת מקנה חיים חדשים ליצירות אמנות? האם הטכנולוגיה אכן מאריכה את חיי היצירות עד אין קץ? האם אמנות ממשיכה להיות רלוונטית הרבה אחרי תקופתה, בזכות השעתוקים שלה הזמינים אלקטרונית באינטרנט? שמעתי לא מעט טענות בכוון זה, והיו לי גם מחשבות משלי בעניין, אבל אני ממש לא בטוח.

היידגר למשל, ב"מקורה של יצירת האמנות", כותב על "מותן" של יצירות אמנות, כאשר העולם התרבותי שבו נוצרו ושלו הן היו רלוונטיות כבר לא קיים. במונחים של מהנדס חשמל (אני…), כאשר כבר לא יכול להיווצר מצב של תהודה בין יצירת האמנות, הצופה והעולם, כאשר העולם כבר לא מאפשר את תנאי השפה למַהוד שכזה. המקדש היווני, שאנו עדיין מתפעלים מהסימטריה שלו, מעמודי השיש הצחורים שלו, כבר בעצם מת, במובן של מי שיצר אותו. האל כבר לא שוכן בתוכו, והעמודים היו בכלל צבועים בצבעי טכניקולור בזמנו, גם הפסלים. האם הטכנולוגיה יכולה לשנות את זה?

אפשר לטעון שמוזיקה קלסית אף פעם לא מתה. יש לה עדיין קהל, לא צעיר אבל עדיין חי, ויש גם מצטרפים חדשים, אבל מצד שני, מוזיקה שהייתה פעם מוזיקה לריקודים לא מנענעת כיום את התחת לקהל הפילהרמונית, שום דבר כבר לא עושה את זה להם, חוץ מאולי הקלנועית. הם כבר לא חושבים על זה כפי שזה הולחן ונקלט באזני בני התקופה. המוזיקה הקלסית הפכה להיות (במידה מסוימת) פשוט ברירת המחדל מי שכבר לא עוקב אחרי השינויים במוזיקה עכשווית. אולי גם ג'ז, בגרסת ה smooth שלו.

אבל מוזיקה "לא קלסית" הפכה להיות, בזכות האינטרנט, ל"קלסית". כל אחד יכול להקשיב לכל מוזיקה משנות 20 ואילך ביו-טיוב, בתחנות רדיו אינטרנטיות, אפילו בדיסקים. הכל זמין כל הזמן לכולם. ואנשים מקשיבים, בני עשרים למוזיקה משנות השבעים, למשל. הבן שלי מכיר ואוהב את "בחצרו של מלך ארגמן", וזה כבר שלושים שנה לא ברשימות ההשמעה של שום תחנת רדיו לא אינטרנטית. אז הטכנולוגיה עשתה פה הבדל? אני יכול לטעון שבמוזיקה, כן. יצירות מוזיקליות נשארות בחיים הרבה יותר זמן, אולי לתמיד. העותק הדיגיטלי לא נשרט.

מה לגבי אמנות פלסטית? האם  ה"הילה" (הוולטר בנימינית) שהייתה לה כאשר צפית במונה־ליזה מקרוב, תלויה על הקיר במוזיאון הלובר, עדיין קיימת כאשר התמונה עולה בחיפוש ב google images, ברזולוציה סבירה? הרי רואים אותה כך יותר טוב מאשר דרך ים הטלפונים המורמים לסלפי והאצבעות המונפות בתנועת V של המון התיירים הסיניים שצובאים על התמונה יום ולילה בלובר.

בודריאר יטען שכבר בלובר, המונה־ליזה היא סימולקרה, לא הדבר עצמו, מתה. לא בגלל שתלו שם רפרודוקציה (בגלל המטורפים שניסו להשמיד את התמונה בעבר, אבל זו רק תיאורית קונספירציה שאין אפשרות לאמת אותה) אלא בגלל שהתמונה הייתה מה שהיא רק כאשר שכנה בסטודיו של לאונרדו דה-וינצי, ובתקופתו. ההילה התנדפה ממנה כבר כשהוגלתה למוזיאון במסגרת השאיפה של תקופת הנאורות להנגיש את האמנות לכל נפש, לשלוף אותה מטרקליני המלכים והאצילים, להפוך אותה לדמוקרטית. הבעיה שהדמוקרטיה הספציפית הזו לא תוכננה להתמודד עם מיליארד וחצי סינים שמצבם הכלכלי השתפר והם יכולים לנוע בעולם כמו האנשים הלבנים. (גם משאבי כדור הארץ לא תוכננו לזה שמיליארד וחצי סינים יתחילו לצרוך מזון מן החי כמו האמריקאים למשל). על פי בודריאר, עותק אלקטרוני של המונה ליזה לא  שונה מהותית מזה שמאחורי זכוכית משוריינת בלובר.

לא בטוח שאני מסכים. כי אין לטכנולוגיה עדיין תשובה אמתית לשעתוק אלקטרוני של פסלים, או תמונות שחומריותן משמעותית. אפילו צילומים, כמו למשל אלו של Jeff Wall, המודפסים ברזולוציה מדהימה על מסגרות אור ענקיות, לא באמת "נראים" על מסך המחשב, בטח לא על מסך הטלפון. אפילו אם אפשר היה לסרוק בתלת מימד ולהדפיס עותקים בתלת מימד של פסלים, הטכנולוגיה עוד לא שם ואני לא רואה אותה שם בעתיד הנראה לעין. העותק לא ישעתק את חווית הצפייה במקור. אז בשביל "לשמר" (במובן ההיידגריאני) את יצירות האמנות הנ"ל, תצטרכו להטריח עצמכם לבוא אל המקום בו הם נמצאים פיזית. הטכנולוגיה לא תקפיץ אותכם לשם בקפיצת הדרך.

אלא אם פיסול יהפוך גם הוא דיגיטלי, והאמן יפיץ את אמנותו כקוד למדפסת תלת מימד, או מכונת עיבוד שבבי ממוחשבת, כך שכל אחד יוכל לייצר שעתוק אלקטרוני במהותו של הפסל. במחיר סיבוך מסויים של שמירת זכויות היוצרים, יכול הפסל לקנות לעצמו אריכות ימים מופלגת.

את זה הבנתי סופית כאשר עמדתי פנים אל פנים במוזיאון אורסיי אשר בפריז, לפני תמונתו של גוסטב קורבה, "מקור העולם". אין קהל גדול המצטופף לפני התמונה המדהימה הזו, הממוקמת בחדר אחורי, מאחורי אגף הצילום מעוט המבקרים שם. ההנהלה חוששת כנראה שמראה הפות הפעור יפריע את מנוחת המבקרים. אבל אין שום דמיון בין חוויה הצפייה בדבר עצמו (הציור, לא הפות) לחוויית הצפייה בעותקיו. תאמינו לי.courbet

מצד שני – עבודות וידאו שאתה צריך לעמוד כמו פוץ במוזיאון ולצפות בהן, או אפילו לשבת. וצילומים שלא מודפסים באיכות על-אנושית בגדלי ענק, מקומם הטבעי הוא לא במוזיאון אלא במרשתת. אינסטגראם כבר מלא בעבודות אמנות כאלה. בתמורה, מזומנים להם שם חיי נצח. כמעט, כל זמן שאנשים הצופים בהם נענים למשהו בעבודות האלה, כל זמן שהן "תוהדות" עם מישהו.

אגב, הייתי משוכנע שכבר כתבתי על כל זה בעבר, אבל חיפשתי בכל 699 הרשומות שפרסמתי עד כה, ולא מצאתי. מזה אתם למדים שזו הרשומה ה 700 בדרכי עצים, בערך בשש שנים.

יש אפס: ברשימה הזו יש שימוש מופרז בסוגריים, אבל יש לי תרוץ: החלפתי מקלדת במחשב הנייד, ואחרי כמעט שנה אני יכול להקליד כבר גם את הספרה 0, גם סוגר ימני וגם פ סופית. הנה: ף. הללויה.

יש פה גם שימוש ראשון במקף־עליון, כמו שצריך בעברית. פשוט גיליתי איך להקליד אותו: מקלדת עברית סטנדרטית, מקש אלט ימני יחד עם מקש ה – (זה שמימין למקש ה 0).

גם מקש ה backspace חזר לעבוד, ולכן לא תראו את מה שכתבתי כאן בהמשך..

מהעזבון

מבחינה אחת לפחות, גורלו של אמן טוב בהרבה מזה של סופר – מחשבות אחרי שלושה ימים מתישים אך מספקים ביריד האמנות הגדול בעולם, Art-Basel.

כוונתי  לגורלו של אמן שהתפרסם. כלומר אמן ששמו ידוע לאספן, או כזה שבעל גלריה מצליח לשכנע את האספן שיהיה ידוע. בניגוד לסופר, כל מה שאפשר להוציא מפח האשפה של אמן שכזה, לפני או אחרי מותו, אפשר למכור. כל סקיצה, כל שרבוט מקרי וחסר ערך אמנותי, אפילו על נייר מכתבים של מלון – אבל כזה שאפשר להוכיח ששורבט על ידי האמן, כל דבר שכזה אפשר למכור.
למשל השרבוט הזה של מלביץ':20160619_161023_HDR

זה הטרנד, כך אני למד מעיתון המכוון לציבור סוחרי האמנות והאספנים שמצאתי שם ביריד, בחמשת השנים האחרונות. הגלריות לא מנצלות את השטח המאד יקר שהן שוכרות בירידים הגדולים בכדי לבנות את הערך המסחרי  של אמנים חדשים ומבטיחים – "הדבר הגדול הבא", אלא כדי למקסם את הסכומים שהן יכולות להשיג על ידי מימוש העזבון של אמנים שנפטרו. היורשים פונים במקביל לכמה גלריות ואלו מנסות למכור לאספנים כל מה שאפשר לכנות עבודת אמנות, שהאמן הותיר אחריו. ואם האמן שנפטר לא מאד ידוע, אז ינסו לקדם את שמו ואת ערך עזבונו על ידי ארגון תערוכה במוזיאון ציבורי או פרטי כזה או אחר, או על ידי הקדשת כל החלל שהגלריה שכרה רק להצגת האמן הספציפי עם הרבה יחסי ציבור מסביב. למכור אמנות זו תורה.

מצד שני, אי אפשר למכור עבודות אמנות, אפילו נהדרות של אמנים שלא התפרסמו, או שגלריה מ"החשובות" אינה עומדת מאחריהם ומקדמת אותם. יש מעין קו מפריד סמוי שקשה לחצות אותו, אבל אם חצית אותו, אל תזרוק שום דבר, יורשיך יוכלו לחיות מזה טוב.

בניגוד לסופר, שאין-סוף הטיוטות שלו נעדרות כל ערך מסחרי, גם אם הצליח לפרסם את ספריו ולמכור אותם היטב. השלבים שבדרך, הרשימות והטיוטות שהן המקבילות הספרותיות לסקיצות של ציירים, עשויות לעניין אולי חוקרי ספרות ספורים – אם הסופר הפך ממש קנוני. ולפעמים טיוטה של ספר שלא הושלם תזכה להתפרסם, כמו ספרים של קפקא או מוסיל. אבל אין אספנים שאני מכיר שישקיעו כסף בשני דפים עם טיוטא לאחד הפרקים ברומן. אלא אם זה כתב יד של שקספיר או מישהו דומה.

ממילא גם הולכים ופוחתים הסופרים הכותבים על נייר, ולכן הטיוטות ממילא דינן להימוג בחלל הריק, בעצם כמו הטיוטות של אמנים פלסטיים היוצרים במרחב הדיגיטלי. אנשים הרוכשים אמנות רוצים לשלם בעבור משהו קונקרטי, לא בעבור הזכות הערטילאית להציג עבודת וידאו מתי שבא להם. כך עבודות מדיה חדשה או וידאו נמכרות כולל החמרה להצגתן, ולא מעט פעמים בתוך משהו פיזי, לא דיגיטלי, כמו למשל העבודה הנפלאה הזו, של Tony Oursler20160618_160345_HDR

מה שהאספנים לא מודעים אליו, הוא שהביטים של עבודת האמנות הדיגיטלית שהם קונים יחיו לנצח, אבל החומרה להצגתם ממש לא. תחשבו על אמן שקנה עבודת וידאו בקלטת Betamax או על דיסקט של 8". הוא צריך להעביר אותה ממדיום למדיום שוב ושוב, אחת לכמה שנים, והוא צריך שתהיה לו הזכות, מבחינת זכויות יוצרים, לעשות את זה. אבל זה כבר סיפור אחר.

TRAM

מי שבא לפריז ליותר מכמה שבועות, וחשקה נפשו גם בקצת אמנות עכשווית, ידע שאמנות עכשווית בפריז נמצאת בעיקר בשולי העיר, בפרברים, שם באופן מושכל ומסודר נבנים מרכזי תרבות המוקדשים לאמנות עכשווית על כל צורותיה. בעצם, כמו שרק בפרברים מאפשרים לאדריכלים לחדש משהו.

שווה גם להכיר את ארגון בשם TRAM, המגדיר את עצמו כ"רשת" של אמנות עכשווית ופועל בכדי להנגיש את האמנות העכשווית המתרחשת בשולי העיר הגדולה, באיזור של צרפת המקיף את פריז ונקרא ile de france. הארגון הזה מפיץ אחת לחודש חוברת ובה אירועי האמנות במרכזים המהווים חלק מהרשת שלו, חוברת שאפשר למצוא בגלריות השונות ובמוזיאונים. את תוכן החוברת אפשר גם למצוא באתר הארגון.

אחת לשבוע הארגון גם מוציא סיור בשניים-שלושה מהמרכזים האלה, כאשר הסיורים הם לסרוגין רגליים – randotram ובאוטובוס – taxitram. בסיורים האלה נפגשים עם האמנים המציגים, או עם האוצרים, וזו דרך טובה להגיע לכל מיני מרכזים שקשה להגיע אליהם, גם אם ההסברים, בצרפתית בלבד, לא מובנים לכם. אפשר תמיד לקבל תקציר, אם מבקשים, אחרי ההסבר לקבוצה כולה. הסיורים הרגליים, בפרוש למיטיבי לכת. זה בו הייתי היה של כ 13 ק"מ, ובקצב די מזורז.

הסיור באוטובוס לקח אותנו השבוע לשני מנזרים לשעבר, שהיום מציגים אמנות עכשווית, והנמצאים די רחוק מפריז: Abbaye de Maubuisson ו Abbaye de Royaumont. המנזר השני מתמקד במוזיקה ומחול, אבל נמצא בשיפוצים כרגע ומציג עבודות קול בינתיים. המנזרים יפים, אם גם לא "אמיתיים" – הם נבנו מחדש לאחר שנהרסו לחלוטין, על פי דגם של מנזרים סיסטרניים. שניהם נמצאים בתוך גנים יפיפיים.1-DSC04668
איך האמנות המוצגת? לא החלטתי. לא רע בכל אופן. במנזר הראשון זה היה אוסף צלחות החרסינה מעוטרות הפרחים של האמן, כ 5000 במספר, אותן הוא סידר, וחוזר ומסדר, כ"גן פורח" בתוך חלל המוזיאון. אובססיבי משהו, אבל נראה לי שאצל רבים מהצופים זה תוהד עם משהו מילדותם, מהצלחות ב"ויטרינה" של סבא וסבתא שלי, למשל.

שבדיות

הלכתי פה ברובע המרה לאירוע של אגודת הידידות צרפת-לבנון שהתרחש במהלך שלושה ימים בחלל שפעם היה שוק מקורה, ממש מעבר לפינה מהרחוב שבו נמצאים כל דוכני הפלאפל. היה בערך 12 בצהריים, וכל הרחובות היו מלאים ודחוסים באנשים עם מנות פלאפל בידם, חלקם עם מזלג ביד השניה…. לפני ה"אס של הפלאפל" השתרך תור ארוך לשני הכיוונים, משמאל התור למנה "לקחת" ומימין תור לאכילת פלאפל ביורו וחצי יותר, ליד שולחן. ושמעתי אנשים אומרים (באנגלית) שהפלאפל הוא מאכל יהודי מסורתי, עתיק יומין.

מעבר לפינה, אצל הלבנונים, היה שומם. היה שם אמנם דוכן של אוכל, ממסעדה לבנונית לא רעה כלל, והיו שם מעט אנשים שאכלו, גם פלאפל, אבל אין ספק שבקרב על הפלאפל, הלבנונים הפסידו בגדול. ישראל, וישראלים לשעבר כבשו את הפלאפל באירופה. ובצדק – מנה טבעונית מעולה ובריאה, סלטים מצויינים, מה רע? ומכינים את הקציצות במקום, לא שלשום כמו אצל הלבנונים.

וחוץ מהאוכל, היה ממש עולב אצל הלבנונים, מין סוג של נירפות כזו, של לצאת ידי חובה. היו כמה דוכני ספרים, בצרפתית, של סופרים לבנונים, כמה מעמדים עם ציורים של ציירים לבנונים שחיים בפריז כולם, גם לא משהו לכתוב עליו, כמה שולחנות עם שש-בש, דוכן של הצופים הלבנונים (למה?) ודוכן של לישכת התיירות של ג'זין, כן זו שכבשנו במלחמת לבנון השניה. דווקא קיוויתי ללמוד מה קורה שם, בארץ היפה הזו שנמצאת 40 ק"מ בלבד מביתי. וגם כשישראל תפלוש אליה בפעם הבאה, כבר לא אוכל לבקר בה – אני כבר לא עושה יותר מילואים.20160320_133205

אז עזבתי במפח נפש וחציתי באלכסון את רובע המרה הקומפקטי אל מכון התרבות השוודי. שם זכרתי שיש תערוכה של שטיחים. מקום מקסים המכון הזה, ותערוכת השטיחים יפה, והסיפור של השטיחים האלה, מרתק אף הוא ואפשר לקרוא עליו בבלוג של שתי השבדיות שעושות את השטיחים האלה.

שתי שבדיות בשם קטרינה החליטו לפני כמה שנים לאתגר את עצמן ולארוג, ללא נול, 12 שטיחים ב 12 טכניקות שונות וב 12 סגנונות. בכמה שנים שחלפו מאז, זו הפכה כבר להיות אימפריה חובקת עולם, שבמסגרתה הן למשל נסעו להודו, לעיר בה מייצרים חולצות טריקו, ולימדו את הנשים שם להפוך את הררי פסולת הטקסטיל הנערמים ליד סדנות היזע האלה, לשטיחים אותן הן יכולות לארוג בביתן ולמכור באירופה, דרך ערוץ שווק שאותן שתי שבדיות נמרצות ארגנו. upstyling קוראים לזה, להפיכת פסולת למוצרים מעוצבים.20160320_133031

הניגוד הכל כך בולט בין האנרגיות של שתי השבדיות האלה והנרפות של האירוע הפרנקו-לבנוני גרם לי להזכר בדו"ח של האו"ם שמצאתי אצלי משום מה בטלפון וקראתי בטיסה האחרונה, על הזדקנות אוכלוסיית העולם. מסתבר למשל ששבדיה היא המדינה היחידה בעולם בה למעלה מ 5% מהאוכלוסיה הוא מעל גיל 80. ביפן, בעוד שנים ספורות, יותר מאחוז אחד מהאוכלוסיה יהיה בן למעלה מ 100!

אבל גם מסתבר, שאחוז מאד גבוה מבני השמונים ומעלה, הם נשים. היכה אותי בתדהמה בדו"ח ההוא גודל ה"יחס המגדרי" כפי שהדו"ח מודד אותו: מספר הגברים לכל מאה נשים, מעל גיל מסוים.Fullscreen capture 23032016 101920

במדינות היותר מפותחות, הפער המגדרי יותר גדול. ככל שהמדינה יותר מפותחת, מצב הגברים, באופן יחסי כמובן, יותר גרוע. באירופה, יש רק בערך 40 גברים לכל מאה נשים מעל גיל 80. הקדמה תורמת להארכת תוחלת החיים גם אצל הגברים, אבל הרבה יותר אצל הנשים, למרות הטענות שמשקיעים יותר במחקר של מחלות גברים.

זה אמנם צפוי "להשתפר" קצת לטובת הגברים עם הזמן. לא שהנשים יתחילו לחיות פחות שנים, אלא שתוחלת החיים של הגברים תשתפר מעט יותר מהר.

אם מסתכלים רק על היחס המגדרי, ולא על תוחלת החיים גופא, נראה שעדיף לגברים לחיות במדינות פחות מפותחות. יש אפילו 9 מדינות בעולם, כמעט כולם מוסלמיות, שבהם יש יותר גברים מנשים בקבוצות הגיל האלה. הדו"ח מזכיר את פקיסטן, קטאר והאמירויות. הוא לא מזכיר את לבנון, כך שאני לא יודע. אבל אני די בטוח שהיחס המגדרי בלבנון גבוה מזה שבשבדיה – יש יותר גברים לכל מאה נשים מעל גיל X בלבנון מאשר בשבדיה.

וכשאני חושב על המרץ של שתי האורגות השבדיות האלה, נשים לא מאד צעירות, אני מתחיל להבין למה.Fullscreen capture 23032016 101920-001

זו לא הפעם הראשונה שהפער בין תוחלת החיים של גברים ונשים מעסיק אותי. למעשה, כשבדקתי מה הפער הזה אצל מינים אחרים, ונחשפתי לעובדות מחרידות, כמו אלו שבתמונה מטה,הגעתי לטבעונות…FB_IMG_1457875050311

אשה מן המכונה

Zaven Paré הוא אמן "מדיה חדשה" צרפתי. ביום יום הוא עובד כצייר אצל יצרן החרסינה הצרפתית (הידועה) Manufacture nationale de Sèvres, ולפני זה עבד כצייר אצל יצרן הגובלנים הלאומי הצרפתי  la Manufacture national des Gobelins. לא זה ולא זה מסוג המלאכות שיש במקומותינו… חוץ מזה, הוא מייצר מעין היברידים של אדם ומכונה. תערוכה שלו בשם Mécatronic נשמעה מספיק מעניינת בכדי לעשות את הדרך אל ה centre des arts , בעיירת המרחצאות d'Enghien-les-Bains לחוף אגם מצפון לפריז, 15 דקות ברכבת מ Gare du nord, ושעה וחצי בתחתית ואוטובוס דרך Saint-denis (הייתה שריפה ליד פסי הרכבת בדרך הלוך).
לא נורא – מעניין לראות מחלון האוטובוס חלקים קצת פחות מפוארים של פריז.DSC02491Zaven Paré מתעסק בשילוב של מכניקה, אלקטרוניקה ומנועים בכדי לייצר פסאודו הומנואידים, כבר משנות התשעים, ויש לו עבודות מעניינות. את חלקן כבר אי אפשר להפעיל – מדהים עד כמה הטכנולוגיה מתיישנת כל כך מהר, ולכן אפשר רק לראות את ה"רובוטים" האלה (כמו זה מעלה) כשהם לא פועלים, ליד סרט וידאו המראה איך הם עבדו פעם.

כמו למשל הפיל-אורקל הזה, (למה פיל דווקא? Ganesha…) שמשוחח (במבטא הודי!) עם בחור הודי ומייעץ לו עצות מהסוג שידעונים נותנים, ממש האל מן המכונה… עד שהמצלמה מתרחקת קצת ורואים שמי שבעצם מדבר הוא הודי אחר, שאל פניו מכוונת מצלמת וידאו, והוא יושב ממש ליד. המבטא ההודי ממנו.

DSC02499

עבודה שלוקחת את עצמה בקלות, לא מנסה להציג עצמה כניסיון לייצר אינטליגנציה מלאכותית או לחצות בשלום את מבחן טורינג (שבו אדם לא יכול להבחין האם מי שאתו הוא מתכתב מאחורי מחיצה הוא אדם או מכונה).DSC02497

יש לו עוד עבודות אחרות, מקסימות בעיני, המורכבות מחלקים של משחק Mechano, כזה שפעם היה פופולרי לפני שלגו כבשו את העולם. איפה לעזאזל שמתי את כל חלקי המשחק שהיו לי? DSC02482ויש את העבודה מעלה, שכמו כמעט כל אמן שאני נתקל בו לאחרונה, מתייחס ל"מקור העולם" ציורו המופלא של קורבה (שאותו מיקמתי בסוף הרשומה).DSC02523זה היה אתמול בבוקר, היום בבוקר היינו במוזיאון רודן, ושם, למרות הקיטש, התפעלתי. וגם שם הייתה עבודה המתייחסת למקור העולם, זו מעלה.

אז יש את הפַסל ה"בורא" נשים, שידיו ומוחו הם "מקור העולם" של אותן דמויות נשיות ובכך הוא מחזיר מצד אחד, באופן מסוים את חובו לאותו המקור הנשי ממנו הוא בא לעולם, אבל מצד שני הוא מצהיר שגם הוא מקור, שגם הוא יכול ללדת. ושבניגוד למקור העולם הנשי, יש לו אפילו שליטה במה שיוצא ממנו.

ובין תערוכה אחת לשנייה, אתמול בערב, צפינו ב Ex-machina, הסרט. ממש התבקש לראות אותו באותו הערב שבבוקרו ראינו את דמויות ה low tech האלה:DSC02484

הסרט סובב כולו סביב "מבחן טורינג", ובו מוזמן מתכנת לביתו של גאון מחשבים, ממציא מנוע החיפוש blue book (מרפרר כמובן למחברות הכחולות של ויטגנשטיין כמובן) לבצע את מבחן טורינג על AI (בינה מלאכותית) שאותו גאון מחשבים פיתח.  והרי לפניכם אותו ה AI:ex_machina_hulk_header_1050_591_81_s_c1

מחשבים כבר מזמן צלחו את מבחן טורינג  – כמו שהמדע הפופולרי הגדירו. אבל כל מה שקרה הוא שהקריטריון לאינטליגנציה מלאכותית "אמתית" מוגדר כל פעם מחדש, כמו שקרה למשל אחרי ש"כחול עמוק" ניצח את אלוף העולם בשחמט. טוב, היום זה "בואו נראה אותו מבין "שפה טבעית", או מצליח לתרגם שפה טבעית לשפה טבעית". כלומר, מבין "משחקי לשון" כפי שהגדיר אותם ויטגנשטיין.
נדמה לי שזה הרף כרגע, הרף שה AI בסרט, אגב, חוצה בקלות.

יש לסרט מעלות רבות, ביחוד חזותיות ובאלו אין כוונתי ל AI,  שבסרט הוא (כמובן) אישה, עם פנים יפיפיות, גוף רובוטי וחזה עגלגל, המפתה את הנסיין לשחרר אותה מכלוב הזכוכית (תקרת הזכוכית של הנשים?) שבו היא (הנשים כולן?) כלואה, לפני שהיא תוחלף בדגם הבא בתהליך הפיתוח, ובכך למעשה, תומת.

בניגוד לחיות המשק, המיוצרות כמו ה AI על ידי האדם לתכליתו ואינן יודעות, עד לרגע שהן מריחות את הדם, שהן הולכות להיות מומתות, ה AI מריחה את הדם מראש. היא יודעת, מבינה, ופועלת בעניין. הדם שישפך שם יהיה של הבורא שלה.

הממציא בסרט, מפתח ה AI, מייצר דגם אחר דגם של AI, כל אחד יותר מתקדם מקודמו, ומאכסן אותן בתאים בחדר השינה שלו. כל ה AI שלו "משום מה" נראים כמו נשים, עם גוף מושלם, מצוידות אפילו ב"מקור העולם" – פות מתפקד לחלוטין שלטענת הממציא יכול לגרום ל AI גם "הנאה". לא ברור מהסרט האם הממציא מקיים יחסי מין עם הנשים שהוא מייצר, אבל די ברור, שכמו הפטריארכיה הגברית, גם הוא מעצב את חיצוניות הנשים לטעמו: רזות, גבוהות, חטובות.

או לטעם הנסיין. פני ה AI כביכול מסונטזים מ"פרופיל הפורנו" (יש בכלל דבר כזה?) האינטרנטי של הנסיין, שמסתבר שהוא בעצם שפן הניסיון, שנבחר כמתאים להיות מישהו שעשוי להיות מפותה על ידי ה AI..

כמו פסלים גברים, ואמנים גברים בכלל, מה שמניע את הממציא דנן (לדעתי) הוא הרצון הגברי הלא מודע להיות מסוגל ללדת, או לברוא. לא מקרה הוא שבסיפור הבריאה התנ"כי, האשה נבראת מצלעו (מתוך) של הגבר – עוד ניסיון גברי פתטי להפוך את היוצרות, לנסות להחליף את האישה בתור "המקור".

לא מקרה שהממציא בסרט מסלף במודע משפט שאומר הבוחן, ש"מי שייצור אינטליגנציה מלאכותית יצור אלים", ואומר ש"מי שייצור אינטליגנציה מלאכותית יהפוך בעצמו לאל". הדרך היחידה של גברים ללדת – לנסות להפוך להיות אל.

מסר הסרט, הטכנופובי משהו, הוא שכמו שילדינו, הדור הבא, יחליפו אותנו על כדור הארץ, כך ה AI יחליפו את בני האדם על כדור הארץ. אבל זהו מסר הרבה פחות משכנע והרבה פחות משמעותי מהמסרים האחרים, שאני לפחות מצאתי בו. למשל, בסוף הסרט, כשה AI שלבשה על עצמה עור דמוי אנושי (נשים הן יצורים כל כך זרים ומוזרים לכל כך הרבה גברים, עד שתמיד ישנו החשד שהן לא ממש אנושיות – במובן הגברי כמובן, מתחת לעור הן אחרות), 1458897105741

עולה על המסוק שהזמינה אל אותו אתר הניסויים הנידח, ויוצאת לכבוש את העולם (הילארי קלינטון בדרך לבית הלבן?) היא משאירה אחריה את הבורא שלה, מת – אחרי שניסה להרוג אותה. את הנסיין שסייע לה להימלט (ביל קלינטון?), היא משאירה כלוא בכלוב הזכוכית ועתיד למות מרעב (נשים הן יצורים כל כך בוגדניים, שרק רוצות באמצעי פיתוי להשתמש בגברים בכדי לתפוס את מקומם, לא?). אז אלו המסרים שאני מוצא בסרט.

בניגוד לרודין, שפיסל גם נשים וגם (אפילו יותר) גברים, בעירום וגם בבגדים, צעירים וגם זקנים, הבורא באקס-מכינה הסרט (קיצור של deus ex-machina, "אל מן המכונה", מונח המתאר תפנית לא צפויה ולא סבירה בעלילה) יוצר רק נשים צעירות ויפות מן המכונה, עם פניה היפות של אלישיה ויקאנדר, שמשחקת מצוין (גם פה וגם ב"נערה הדנית") מעל. ואין בסרט שום אל מן המכונה, שום תפנית לא צפויה בעלילה – הוא כולו צפוי מראש.

בתמונה מטה, כמובטח, "מקור העולם" המקורי, של gustave courbet, שבמקור, באגף נחבא מאחורי אגף הצילום במוזיאון אורסיי הוא (המקור) ממש מדהים.5aec353944603b3f274e70a479e9fd80

שמונה סיבות להסתכל על תמונות של גופות

פגשנו אתמול את תומס הירשהורן.

הלכנו לראות תערוכה שלו בגלריה Chantal Crousel, וכבר כשנכנסנו, זיהיתי אותו. לא ברור לי מאיפה. אבל לא היה קשה לנחש שזה הוא, לפי מצלמת הוידאו שעקבה אחריו כשהוא הסתובב בגלריה.

בתערוכה, Pixel-Collage, הוא מציג בקנה מידה גדול, צילומים שהוריד מהאינטרנט, שבהם יש גופות מרוטשות של בני אדם. צילומים שלא צולמו על ידי צלמים מקצועיים, אלא על ידי מה שהוא מכנה "עדים". אנשים שהיו שם.CRAC_010816_Hirschorn_050בצילומים המתפרסמים באמצעי התקשורת, החלק הכולל את הגופה בדרך כלל מפוקסל. כביכול בכדי לשמור על צנעת הפרט של המתים הלא ידועים, או להגן על רגשות הצופים.
בעצם, טוען הירשהורן, המטרה היא להקנות לתמונות אמינות, דווקא על ידי הסתרת האמת.

הוא, "מפקסל" דווקא את הרקע בתמונות האלה, ומשאיר את הגופה או הגופות המרוטשות והמדממות חשופות לעין הצופה. סוג של אקט מחאתי. הסתכלו עליהם, על הקורבנות, הוא אומר, בלי למצמץ. אל תתחמקו מהזוועה. את הרקע דווקא צריך לפקסל, כי הרקע לא משנה. כי ההתאכזרות וההרג חוזרים שוב ושוב בהיסטוריה האנושית, והרקע הוא בעצם משני.20160223_164559

ואכן, תמונות המופצות באינטרנט הן במקרים רבים ממקור לא ברור. שרת המשפטים של מדינת ישראל למשל, העלתה לחשבון הפייסבוק שלה תמונה מטורקיה וטענה שהיא מפה. קורה, שוב ושוב. אם מתעלמים או מעלימים את הרקע, הדימויים האלה הופכים אף יותר "שימושיים".

תומס הירשהורן מצידו, מודע מאד לאפשרות שיאשימו אותו בניצול פורנוגרפי של זוועה ואלימות. שממבטחי הסטודיו שלו הוא מפיק תועלת כלכלית לא מבוטלת ממכירת אותם דימויי ענק של גופות מרוטשות, ולכן, מספק מסמך שבו הוא מסביר את שמונת הסיבות שבגללם חייבים להביט באותן הגופות. בלי טשטוש ובלי למצמץ.

חלק מהסיבות אולי קצת גבוליות, והלוגיקה שלו אולי קצת רופפת בחלקה. הוא איש של דימויים, לא של מילים כנראה. או שזהו תרגום קלוקל מגרמנית. (בגלריה סיפקו את המניפסט שאותו אני מתמצת מטה רק בצרפתית ובאנגלית, ואת הגרסה הצרפתית אנסה להבין בעזרת הגרסה האנגלית.)
אז הנה שמונת הסיבות:

  1. מקור התמונות: ה provenance של הדימויים אם להשתמש במונח מתחום האמנות (מקור התמונות המובטח על ידי קשר מוכח ומתועד מן האמן היוצר, דרך כל הבעלים במהלך ההיסטוריה ועד לבעלים הנוכחי. chain of evidence קוראים לזה בסדרות ה CSI השונות) מפוקפק. הן צולמו על ידי לא-צלמים ברובן, על ידי אנשים שהזדמנו למקום במקרה או בכוח תפקידם (לוחמים, כוחות הצלה). אפשר להוריד אותם מהאינטרנט, אבל לא ברור איפה צולמו, לפעמים הן מיוחסות למקום וזמן שונה מזה שבו הן צולמו. זהו מצב רוב הדימויים המורדים מהאינטרנט כיום, לא רק אלו של הגופות המרוטשות. לדעתי, זו לא סיבה לא להסתכל על צילומי גופות. הירשהורן גורס שזו סיבה שבגללה חייבים להסתכל. פה, הלוגיקה לא ברורה לי.
  2. העודפות של הדימויים: (redundancy). יש מספר אדיר של דימויי גופות מרוטשות כיום, (הירשהורן מתכוון לגופות מרוטשות של יצורי אנוש. גופות מרוטשות של יצורים אחרים מופיעות על שלטי פרסומת בראש חוצות, וקשה לי לראות אותן לא פחות) ולכן אפשר לחשוב שרוב הדימויים האלה עודפים, מיותרים. אבל לא, אומר הירשהורן – אלו לא אותם הדימויים, אלו בני אדם שונים שגופותיהם מוטלות שם. אם הדימויים עודפים זה בגלל שיש עודפות של הרג, של אכזריות. ולכן דווקא אסור לנו להתעלם מהדימויים האלה בגלל שהן "מיותרים", עודפים.
  3. הבלתי נראות של הדימויים: לעתים נדירות (כך הירשהורן) אנו בכלל רואים באמצעי התקשורת את התמונות האלה, מפוקסלות או לא. כאילו בכדי שלא לפגוע ברגשות הצופים, ובכדי שלא להיחשד במציצנות. אבל ההסתרה הזו תומכת דווקא בהמשך מצב הלחימה. פה הוא מצטט את מזכיר המדינה האמריקאי, דונלד רמספלד (למי שזוכר, מ 2001-2006):quote-death-has-a-tendency-to-encourage-a-depressing-view-of-war-donald-rumsfeld-159949להציג תמונות של גופות הוא על כן דרך שלא לשתף פעולה עם המאמץ להסתיר את ההשלכות של מלחמות. זו דרך לפעול כנגד מאמצי התעמולה הבאים להצדיק את המלחמות והצורך שבהן (צורך שהוא בדרך כלל נסתר מן העין, ראו למשל רשומה של עידן לנדאו מ 2009 על הקשר בין "עופרת יצוקה" לסיכול הפיתוח של מאגרי הגז הטבעי ברצועת עזה על ידי בריטיש גז, שהיו הופכים את הרשות הפלסטינית לדובאי שניה). ולכן, חייבים, כאקט אנטי מלחמתי, גם להציג וגם להביט בגופות ההרוגים, גם אלו המרוטשות.
  4. הנטייה לאיקוניזציה: אמצעי התקשורת תמיד מחפשים את הדימוי האחד, האיקוני, זה שייצג את המסר "הנכון" על ההרג והאכזריות האנושית. הנטיה לאיקוניזציה היא דרך "להדגיש", "למרקר" את הדברים. זו הפרוצדורה המסורתית של כפיית היררכיה על ידי ברירה ובחירה של דימויים. הבחירה היא לא הצהרה על החשיבות של משהו או מישהו בפני עצמו, אלא רק על החשיבות שלו כלפי אחרים.
    המטרה היא למסד "חשיבות משותפת", "קנה מידה משותף", "מדד אחיד". זו דרך להימנע מאבחנה מקיומם של הבדלים, להתעלם מהלא-איקוני, הלא מודגש, בתחום של דימויי מלחמה וגופות, זה מוביל לבחירת מה ש"קביל" על ידי אחרים. הדימוי "הקביל" תופס את מקום הדימוי האחר, את מקום כל הדימויים האחרים, כל הדברים האחרים, גם את מקום האין-דימוי.
    הדימוי האיקוני חייב כמובן להיות נכון, צודק, נבחר, דימוי קונצנזוסי, ולכן זוהי מניפולציה. דימוי אחד כזה, אומר הירשהורן, הוא הצילום של חדר המצב בבית הלבן בזמן שהכוחות המיוחדים פשטו על האחוזה של בין-לאדן באפגניסטן, ו"ניטרלו" אותו. אחר הוא אותו התינוק הסורי המת על החוף בטורקיה. הוא מסרב לקבל את דימוי כלשהו כאיקון, כמשהו שהוא מעבר למה שהוא עצמו. ההתבוננות וההצגה של גופות מרוטשות היא דרך להתנגד לנטייה לאיקוניזציה, לבחירה הכוחנית של דימויים "מתאימים".
  5. הצמצום ל"עובדות": עובדות הפכו "עגל הזהב" של העיתונות, אומר הירשהורן, ועיתונאים צריכים יותר ויותר לספק לעובדות האלה את ההבטחה של נכונות. אבל הוא, הירשהורן, לא מתעניין בעובדות. הוא מתעניין באמת, והאמת בה הוא מעוניין מתנגדת לעובדות, לדעות, להערות ולעיתונאות. זו אמת שכמו תמונות הגופות המרוטשות, לא ניתנת לצמצום לעובדות.
    הוא לא מתכחש לקיומן של עובדות או עובדתיות, רק לטקסטורה שלהן כיום. הוא מתנגד לקבלה ללא תנאי של עובדות, קבלה שתפקידה לכפות עלינו "מידע עובדתי" כאמת מידה יחידה, כתחליף לראיה במו עינינו. הוא רוצה לראות במו עיניו, וגם להראות לנו – גופות מרוטשות אך לא מפוקסלות, כדי שנראה במו עינינו.
  6. סינדרום הקורבן: יש פיתוי מתמיד לשאול ביחס לצילום גופת המת: האם זהו באמת קורבן? אולי זהו דווקא אחד הרוצחים? אולי זה מוות "מוצדק"? פיתוי הזה הוא סוג של פתח מילוט, אומר הירשהורן, ומאפשר לנו להתעלם מהאופן שבו מקרה המוות הספציפי הזה הוא לא סביר, כמו גם המספר האדיר של מקרי מוות ושל גופות מרוטשות. המחשבה "האם אכן זהו קרבן" מאפשר להפוך את הלא סביר בעליל לספק סביר. ולכן ההתבוננות הישירה בתמונות של גופות מאפשרת להתגבר על הנטייה "לראות את הדברים בקונטקסט", לנטייה לאמץ עמדה "נייטרלית".
  7. אי הרלוונטיות של "איכות" (הצילום): רוב צילומי הגופות הם מאיכות נמוכה וצולמו לא במצלמות ולא על ידי צלמים. אבל שיקולי איכות לא תופסים כאשר אתה עומד מול הבלתי נתפס. התעסקות באיכות הצילומים היא, גורס הירשהורן, העמדה של אלו שתופסים מרחק, שעומדים מן הצד, שהיו רוצים להיות הצד המפקח, השולט. אבל אין יותר מקום ל"פיקוח", יש מקום ל"עדות". מה שקובע הוא להיות נוכח במקום הנכון ובזמן הנכון, ולמסור עדות, בלי קשר לאיכותה הטכנית.
    חוסר הרלוונטיות של איכות הצילומים הוא המחייב להציג ולצפות בצילומי הגופות, כסוג של התנגדות לפוטו-ג'ורנליזם. (הירשהורן מתנגד גם ל embedded photo-jounalism למרות שלא ברור לי מה הוא מוצא פסול בעדות כפי שנמסרת מהצלמים הפלסטינים החובבים בידיהם מפקיד ארגון "בצלם" מצלמות)
  8. כנגד רגישות היתר: יש קו דק המפריד בין רגישות לרגישות-יתר. כאנשים צופים בצילומים של גוויות מרוטשות הם אומרים דברים כמו: "אני לא מסוגל לראות את זה", "אני רגיש מדי". זוהי דרכם, אומר הירשהורן, לשמור מרחק נוח, מתבדל, נרקיסיסטי מהעולם. המרחק הזה נשמר על ידי אלו המסרבים להכיר בזוועות שאין לה אח ודוגמה. הירשהורן מבקש שנבחין בין "רגישות" שפירושה להיות ער וקשוב לדברים, ל"רגישות יתר" שפירושה "הסתגרות" ו"הדרה". וכדי להתנגד לרגישות היתר הזו, חובה עלינו להתבונן בגופות המרוטשות, הלא מפוקסלות.

המַעַרֵה

בספריה הלאומית של צרפת, זו שעל שם פרנסואה מיטראן, הוצגה תערוכה של Anselm Kiefer שנושאה, לא מפתיע – ספרים. חלל התצוגה היה מלא וגדוש באנשים, אולי בגלל שהיה זה אחד הימים האחרונים לתערוכה, ואולי בגלל שבפריז, עושה רושם, יש קהל גדול לאמנות, גם לתערוכות לא מרכזיות בחללים לא מרכזיים.

היו שם שולחנות תצוגה שבהם הוצגו "ספרים", בעצם מספר ציורים כרוכים יחדיו לספר, חלקם על דפי עופרת, חומר האהוב על Kiefer, חלקם על חומרים אחרים. יתכן שכל העבודות בספר מסוים היו על נושא מסוים, אבל אי אפשר היה לדעת, כי הספר היה בתוך תיבת זכוכית.20160206_160947.jpg

חלק מהתערוכה היה "ספריות", חללים עם מדפים ועליהם מסודרים בעמידה ובשכיבה ה"ספרים" של Kiefer, חלקם פתוחים. והרבה קופסאות של פח מגולוון היו על המדפים, ובתוכם יש להניח, ספרים.

והיו שם גם כמה עבודות גדולות מימדים שאת חלקן ראיתי בתל אביב ואת האחרות בלייפציג, באדן באדן, דואיסבורג  ומקומות אחרים. אני לא נוסע בעולם בעקבות Kiefer, אני אפילו לא חסיד מאד גדול שלו, החומריות של העבודות שלו עודפת מדי בעבורי. אבל פשוט קשה להתעלם מהעבודות שלו בכל מקום בו הן מוצגות. ועכשיו בתערוכה, מסתבר שיש לנו גם נושא עניין משותף: היידגר.IMG_1334-001

הייתה העבודה מעלה, המוקדשת להיידגר ומתארת את הבקתה המיתולוגית שלו ב Totenauberg  אשר ביער השחור, בקתה שיש הגורסים (למשל בועז נוימן ז"ל) שכל הגותו הייתה אחרת אם לא הייתה נכתבת שם בבקתה. הבקתה אליה הגיע אחרי השואה המשורר פול צלאן (היהודי) לפגישה עם היידגר, בתקווה לשמוע ממנו מילת חרטה על ההזדהות שלו עם המפלגה הנאצית, תקווה שנכזבה.20160206_152149-001

והייתה העבודה הגדולה על הקיר מימין לכניסה: Lichtung שמה, מושג יסוד היידגריאני שתורגם לעברית כ"מַעַַרֵה", המקום ביער (השחור, הסמיך, החשוך) שבו יש קרחת יער, ואור השמש מגיע אל הקרקע, ובהשאלה – המקום בו נחשפת האמת, המקום של ה"אי-ניסתרות", ה Aletheia של היוונים הקדמונים. באמצע העבודה הוצמדו לבד קבוצה של ספרים שרופים, התייחסות ישירה של האמן לספרים השרופים של ליל הבדולח, אותם ספרים שלזכרם חפר מיכה אולמן את הספריה התת קרקעית שלו שם בברלין. והטקסט המלווה, בצרפתית (מצורף מטה), שעליו שברתי שיניים בהמשך היום, מדבר על הרצון של Kiefer למצוא אופק תרבותי של גרמניה שאולי יכול גם להכיל את היידגר וגם להדיר בעתיד אירועים כגון ליל הבדולח.

וכמו שעבודת אמנות אמתית אמורה לעשות, אליבא דהיידגר, המחשבה על העבודה הזו, Lichtung , חשפה בפני גם היא אמת: העובדה ש Kiefer כורך את העבודות שלו לספרים, כך שאפשר לראות רק אחת מהן בכל רגע נתון, ומציג אותן כך שאפילו אי אפשר לדעת אם בכלל יש משהו על הדפים האחרים, אומרת לי שכנראה לא חשוב לו שיראו את העבודות האחרות שבספר.

ואם לא חשוב לו –  אז למה צריך להיות חשוב לי, כצופה, לראות את העבודות שבדפים הגלוים?

אלא אם כן הדף הזה הוא עבודת האמנות כולה, ו"הספר" הוא רק סוג של מסגרת תמונה,  צורת הצגה שהותאמה לנושא התערוכה – ספרים, לתערוכה המוצגת בספריה.20160206_151756-001

פוסטרים

מייאש. כל יום נסגרות פה (בפריז) תערוכות. מאז שהגענו, סדר היום שלנו, בזמן שהסידורים הראשוניים מותירים (ויש הרבה כאלה – מקווה שזה זמני), מוכתב על ידי התערוכות שאו-טו-טו נסגרות.

שלשום זו הייתה תערוכה  (du fete graphisme 3)  של כרזות, פוסטרים בלעז, בחלל התצוגה ממש כאן במקום בו נשהה בחצי השנה הבאה, ה Cité Internationale des Arts. לא תערוכה מהסוג שהיינו הולכים אליה אם היינו באים לפריז לשבוע, וגם בארץ כנראה שלא היינו חושבים ללכת לתערוכה מסוג זה, אבל חצי שנה, במקום אחר מאפשרת להרחיב את המנעד המצומצם של הדברים שהשילוב של הרגל ודוחק זמן מותיר.

היו שם מעצבים מארגנטינה ושבדיה, הולנד וגרמניה, שהדגימו עד כמה הפורמט הזה יכול להיות יצירתי, משוחרר מכל מוסכמה כלשהי, ורב אפשרויות. אני חושד שדווקא היות הפוסטר כבול לנושא מסוים, זה שהוא חייב להכיל מידע טקסטואלי ספציפי, לפעמים גם דימויים קיימים, נותן למעצבים קרש קפיצה גבוה שממנו אפשר לחדש וליצור יותר מאשר בהתחלה מדף חלק לגמרי.

החלק האחרון של התערוכה, הכיל פוסטרים איקוניים של סרטים (גם הם רובם איקוניים) ושם פתאום שמתי לב לכך שאין יותר פוסטרים של סרטים. כלומר יש, אבל לא במרחב הציבורי. אפשר לראות אותם מעל הקופות בחלק מאולמות הקולנוע, כמו למשל ב"כוכב הכן". (yes planet) אבל גם שם, אין להם ממש תפקיד. הם שם מתוך אינרציה. אני אפילו לא רואה אותם בדרך כלל כי אני קונה כרטיסים באוטומטים.

The Rocky Horror Picture Show - Official Fan Club Poster #1

הבנתי בתערוכה שהאינדקס לזיכרון שלי של רוב הסרטים שהפוסטרים שלהם הוצגו שם, כמו למשל The rocky horror show, הוא הפוסטר של הסרט. סרטים כמו הצוללת הצהובה, נקודת זבריצקי, חשיפה, שמונה וחצי, אדם בעקבות גורלו…הדימוי שיש לי בראש הוא בעצם של הפוסטר. מה שאומר משהו על הזיכרון החזותי (שלי לפחות): קל יותר לזכור תמונה קבועה מרצף של תמונות מתחלפות.

לכן, יתכן שפשוט יש לי זיכרונות יותר מוצקים מהסרטים של פעם מאשר מהסרטים של היום. הסרטים של פעם הוצגו תקופות יותר ארוכות, היו פחות מהם והיו מדברים עליהם יותר, והפוסטרים שלהם היו על לוחות המודעות בכל רחוב במשך חודשים, מספיק זמן בשביל להיחרט בזיכרון.

אני מניח שראיתי בחיי כמה אלפי של סרטי קולנוע. טבעי שהאלף הראשון הותיר אצלי יותר רושם מהאלף השלישי. סביר שאני זוכר יותר את הסרטים הראשונים ואת האחרונים, ואלו שבאמצע, פרט לכמה יוצאים מן הכלל, נמחקו.

הקולנוע לא באמת מת כפי שניבאו. אבל הפוסטרים שלו, לדעתי מתו לגמרי.
איזה סיכוי יש להם בכלל לעומת קדימון ערוך היטב שאתה יכול לראות בטלפון?

ואחרי שגמרתי לכתוב את הרשומה מעלה, שמתי לב שבפריז, במנהרות האינסופיות המחברות בין קו רכבת תחתית אחת לשני, הפוסטרים עדיין מככבים בגדול, גם לסרטי קולנוע פה ושם, אבל בעיקר למוצרי מותרות. הנה למשל:20160208_113700.jpg

 

queer mysteries

יש מרצה בשם ניסים גל בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת חיפה. הנושאים שהוא מלמד, הסובבים בעיקר סביב סוגיות באמנות עכשווית, מאד מעניינים אותי, אלא שאת המרצה דנן, העניין שלי, ממש לא מעניין. הוא לא מוכן לנוכחות שומעים חופשיים אצלו בקורסים, נקודה. אפילו לא כאלה הרשומים ממש, לתואר באמנות אפילו, אבל שמלאו כבר את מכסת הקורסים לתואר. כאלה שרוצים "סתם" להרחיב ידע.

לא ברור לי מה הקטע שלו. הוא מלמד בדרך כלל באולמות גדולים שרובם ריקים מאדם, כך שלא הצפיפות בכיתות מטרידה אותו. הוא אכן מרצה מאד תובעני, והוא חושד, כנראה בצדק, שהוא לא יכול לדרוש דרישות מופרכות כגון אלו שלו מאנשים שלא ממש חייבים לקבל ממנו ציון, אבל בפעם היחידה שבה הצלחתי לקבל את אישורו להשתתף בקורס שלו, סמינר על ספרו של מיכאל פריד why photography matters as art …. שם כל סטודנט היה צריך לתרגם פרק מהספר הלא קל הזה, מילאתי את חובותי מעל ומעבר לכל סטודנט (בעצם סטודנטית..) בקורס. ולראיה, הנה הפרק המתורגם. ותאמינו לי, שזה התרגום היחידי של פרק מהספר שהופק בקורס הזה, שאפשר היה להבין ממנו משהו.

ואחרי שמילאתי את כל חובותי בקורס הזה, מעל ומעבר, שוב סורבתי בקורס הבא, אבך בשלב זה כבר הבנתי שאני לא מפסיד הרבה. כי ניסים גל עוסק בתחום מאד מעניין, אך מלמד אותו באופן הכי פחות מעניין שרק אפשר. מין מרצה ששונא את קהלו ואת עיסוקו, ויוצא ידי חובתו בהקראת טקסטים מהכתב, כבודק את גבולות המוטיבציה של תלמידיו.

ועדיין אני מנסה להבין למה יש מרצים שכל כך לא רוצים שומעים חופשיים. נכון שיש פה ושם שומעים חופשיים טרחנים, אבל אפשר להשתלט עליהם בעזרת כמה כללים ברורים שאפשר להעביר בשיעור הראשון, והם יהיו תמיד הרבה פחות חוצפנים מהסטודנטים מין המניין.
רוב המרצים רק מעבירים את המסר, מ"ההנהלה", שמי שיושב בכיתה יתכבד ויירשם כשומע חפשי וישלם (סכום לא מבוטל כלל) תמורת הזכות לשבת וללמוד משהו. אבל רובם אומרים זאת בכדי לצאת ידי חובה.

אפילו  קומוניסט מוצהר כמו דני גוטווין, (שמככב כעת ב"מגש הכסף") שהיה אמור להיות כולו בעד הפצת ידע לעמלים, חינם אין כסף, לא אפשר לי לרכוש לי קצת הון סימבולי בקורס בו קוראים מרטין בובר. מי שרק נאה דורש, אין טעם לקרוא בבלוג שלו, אז הפסקתי.

נזכרתי בקורס ההוא כשהלכתי אחורה בציר הזמן בממשק הניהול של הבלוג, ומצאתי את טיוטת הרשומה העתיקה ביותר בו, שהתכוונה לעסוק בציוציי התדהמה של הסטודנטיות כאשר ניסים גל, דיבר על אמנות קווירית, ספציפית, על Queer Mysteries, עבודה מ 1993, של David Cannon Dashiell באופן הכי יבשושי שרק ניתן לדמיין. 09_large

ה"או" וה"אה" של הסטודנטיות החסודות ההן, שהלכו ללמוד תולדות האמנות למרות שאני מוכן להמר שרובן לא ביקרו במוזיאון מימיהן, לפחות עד שהחלו ללמוד, הן כנראה משהו שהמרצה זקוק לו. ולא סביר שהוא יקבל את זה מאנשים יותר בוגרים. אז אולי זו הסיבה לכך שהוא לא רוצה אותן באולם.
אם הסטודנטיות האלה, "דלות החומר" הזו, הן העתיד של מחקר האמנות במקומותינו, הן עוד צריכות "לפתוח את הראש" במידה כזו שאני לא בטוח שהן מסוגלות לה.  מהן לא יצאו השרה חינסקי או השרית שפירא הבאות.

Gravitas

אתמול נפתחה בבית האמנים בתל אביב תערוכת "דופק מקומי 2", ובה מבחר משובח של עבודות שאפשר שמשקפות את הדופק המקומי שעדיין פועם חלושות בשדה האמנות הפלסטית, עד ששרת התרבות הנוכחית תסיים את העבודה בה התחילה קודמתה ותישאר פה שממה גדולה.DSC00452

יש הרבה עבודות טובות בתערוכה, ו"פורום", עבודת הקיר של זוגתי שתחייה (פרט ממנה בתמונה מעלה) היא בין הטובות שבהן (למרות שאני פסול עדות). אחרי הפתיחה אתמול, חשבתי שיש בה, בעבודה הזו, מאפיין נוסף, אליו שמתי לב השנה במספר עבודות בביאנלה בוונציה. מאפיין עליו תכננתי מזמן לכתוב: Gravitas  (אז הריני כותב).

Gravitas היא תכונה, או מאפיין, שמייחסים בדרך כלל לבני אדם. מילון Cambridge מגדיר זאת כך:  ​seriousness and ​importance of ​manner, ​causing ​feelings of ​respect and ​trust in ​others

מקור המילה Gravitas  הוא לטינית, והיא מאותו שורש כמו Gravity, כוח הכובד. היא הפכה להיות מאפיין של כבוד, רצינות, של אנשים "בעלי משקל", ש"יש להם ביצים" (לא PC, אני יודע), בערך כאשר המדע (עם ניוטון) החל להבין ולהתייחס לכוח הכובד.

בהקשר של עבודות אמנות, הייתי אומר ש Gravitas  הוא מאפיין שיש לעבודות אמנות שיש בהן משקל סגולי לא זניח, שניכרת בהן השקעה, מסירות של האמן מעל ומעבר, שהן תוצר של אמן המחויב לאמנותו והולך אתה עד הסוף. כמו המאפיין אצל בני אדם, גם עבודות שיש בהן Gravitas מעוררות רגשי הערכה אצל הצופים גם אם אינם בהכרח "אוהבים" את העבודה, ומעוררות סוג של אמון, אמון ברצינות כוונות האומן, אמון שהעבודה לא "חונטרשה".

בביאנלה לאמנות היו לא מעט עבודות כאלה, שאמרתי לעצמי עליהן, שיש להן Gravitas. עבודות שניכר שמושקעת בהן מחשבה, תבונה, מסירות טוטלית, ואנרגיות בלתי נתפסות ממש. והן לא חייבות להיות עבודות ענק. הן יכולות להיות עבודות צנועות ממדים.

למשל הביתן הישראלי, שציבי גבע הפך את כולו, פנים וחוץ, לעבודת אמנות אחת, שפע Gravitas.DSC09408

למשל הביתן האסטוני, עבודה כה עדינה שקל לטעות ולחשוב שהביתן ריק, ועם זאת שפע GravitasDSC09436

והביתן הסקנדינבי, בעצמו יצירת מופת אדריכלית, הכיל את העבודה שופעת ה Gravitas הזו.DSC09412והעבודות של Melvin Edwards, שכבר שנים עושה עוד ועוד ווריאציות על אותו הנושא, כולן ראויות. הוא לא ממחזר את עצמו, הוא הולך עם זה עד הסוף.DSC09507

כדי להמחיש עוד מהו Gravitas, קל להבחין שהוא לא מאפיין את הרשומות בבלוג הזה…

Latent images

עבדללה פתח היה צלם גלויות נוף לבנוני, שנהג לתעד בקפידה במחברתו כל צילום שצילם, במשפט קצר. משהו כמו: "אנשים יושבים בבית קפה, הטיילת ליד הים, שקיעה". הוא צילם מאות סרטי צילום, ותיעד כך אלפי תמונות, אלא שבעקבות מלחמת האזרחים בלבנון בין 1978-1991 (שגם לישראל היה בה חלק) הוא לא הצליח לפתח את סרטי הצילום האלה. כשהמצב התייצב בלבנון, הוא כבר היה מבוגר מדי, וכבר לא פיתח את הסרטים האלה. אולי אפילו השמיד אותם.

אבל המחברות שלו שרדו, ובביאנלה לאמנות בוונציה השנה, באולם ה Arena  שב Giardini, שלושה שחקנים, ישובים ליד שולחן, הפרידו בטקסיות, בסכין מכתבים, בין דפי המחברות, דף אחר דף, והקריאו לקהל את הפסקאות המתארות את הצילומים, אחת לכל דף, וכך "פיתחו" מדי יום כמה מסרטי הצילום האבודים האלה, בעזרת אלפי הדפים של המחברות ההן, שתורגמו לאנגלית, באירוע שנקרא Latent images.DSC09510

הקשבה רצופה לתיאורי התמונות האלה יכולה הייתה אולי לעצב אצל השומעים תמונה מנטלית חיה של החיים בביירות ובלבנון של פעם, לפני המלחמות, לפני חיזבללה, לפני סברה ושתילה אפילו, תיעוד של תקופה שנעלמה, אולי יותר מצפיה בתמונות (כנראה קיטשיות) שעל סרטי הצילום האלה, לו היה מפותחים.

כמובן, בתנאי שמישהו היה אכן טורח לשבת שם מספיק זמן. אבל רק הסדרנים נשארים שם באולם מספיק זמן. למבקרים אין אף פעם מספיק זמן – אירוע כמו הביאנלה דורש שבועות, לא ימים בכדי שאפשר יהיה לצפות צפייה קשובה בכל עבודות האמנות בו, כולל עבודות הווידאו.

עבדללה פתח הוא דמות בדיונית, פרי דמיונם של שני אמנים לבנוניים (שכבר לא גרים שם) בשם Joana Hadjithomas  ו  Khalil Joreige (יש להם אתר) שיזמו את המיצג הזה, וגם מייצב בחלק אחר של הביאנלה, ב"ארסנלה", שם יש גם לקהל המבקרים הזדמנות "לפתח" את הדימויים הנסתרים (latent) האלה, אחד אחד, בעזרת סכין מכתבים וקריאה בקול רם. שם גם מוצגים הספרים שכבר נקראו, שדפיהם הופרדו בסכין זה מזה, גבם אל הקיר, פתוחים לקהל. אלו שעדיין לא, מוצמדים ופניהם לקיר, גבם לקהל, מחכים לפיתוח/פתיחה.DSC09508זו אחת העבודות היותר מעוררות מחשבה בביאנלה, שלעניות דעתי (המנוגדת לזו של מבקרים "מוסמכים" רבים) הייתה מוצלחת. העבודה הזו היא לדעתי דוגמה מוצלחת לאמנות מושגית, וכמו אמנות מושגית בדרך כלל, קריאת הטקסט המלווה את העבודה, (על הקיר, בקטלוג, באתר האמנים) היא חלק בלתי נפרד מהעבודה.

"תמונה שווה אלף מילים" מצד אחד (וכמה עשרות מליוני פיקסלים), אבל אחת השאלות שהעבודה הזו שואלת היא האם מה שנשאר לנו בזכרון מרוב התמונות שאנו מצלמים או רואים, הוא הרבה יותר ממשפט אחד כגון "זה וזה יושבים בבית קפה, הטיילת ליד הים, שקיעה"? אם בכלל?

לחלקנו יש זכרון יותר צילומי, והם יכולים לראות בעיני רוחם חלק מהתמונות שהם צילמו או ראו. אבל זה יהיה אחוז ממש זניח מכלל האוכלוסיה וגם הם יזכרו רק אחוז זניח מכלל התמונות שראו. ויש את האנשים שלא יכולים כלל להעלות דימויים חזותיים בעיני רוחם. יש על זה כתבה ב"הארץ" היום וקוראים לזה "אפנטזיה". ויש את כל שאר העולם שבאמצע, והם, את רוב התמונות שראו לא זוכרים אפילו ברמה של משפט קצרצר אחד.

אפשר לטעון שאפילו כשאנו מסתכלים בפועל בתמונות, שבהן אנו כה מוצפים, אפילו טובעים, תשומת הלב שאנו מקדישים לרוב התמונות שקולה בערך למשפט בן שלוש מילים. ואולי זו עוד אמירה שיש בעבודה הזו, משהו על הזילות שיש בדימויים החזותיים שהיא פועל יוצא מהקלות שבה אפשר לייצר ולשתף אותם. נכון שהיום כבר אף אחד לא "מפתח" סרטים, אבל גם אף אחד כמעט כבר לא מדפיס תמונות על נייר, ומעטים טורחים לגבות את התמונות שהם מצלמים, עוד פחות לגבות אותן ברזולוציה מלאה. אני מכיר המון אנשים שמצלמים רק בטלפון, תמונות שיתכן שהן משמעותיות בשבילם, אבל הם לא יעתיקו אותן למקום אחר, ויקבלו את אבדנם במשיכת כתפיים, כשיקרה משהו לטלפון. הם כנראה יתעצבו יותר על המכשיר מאשר על תכולתו.

ואפשר גם לשאול, האם הטקסט היבשושי שכביכול "מתאר" כל "תמונה" הוא יותר סובייקטיבי מהתמונה עצמה, שלו הייתה מצולמת הייתה ייצוג כביכול אובייקטיבי של המציאות? או שכבר זנחנו מזמן את המחשבה שצילום הוא יצוג נאמן של מציאות כלשהי, אפילו בעולם ללא פוטושופ?

ועוד אפשר לחשוב מה ההשלכות של המשלב הסימבולי (אצל לאקאן, זה המתבטא בעיקר במילים) כאשר הוא בא כאן במקום המשלב הדימיוני (שוב לאקאן, פה יהיו אלו הצילומים, המדומיינים). איך הטראומה של (המשלב) הממשי (שוב לאקאן), לבנון השסועה והמדממת, מופיע כסימפטום בדמיוני, כתמונות שתוקות, שאי אפשר אפילו לפתח, או לראות, במקום כשתיקות, מקום שבו אין אפשרות לדבר, בסימבולי. פה, השתיקה החזותית מוחלפת בפטפוט ריק בסימבולי.

ואולי יש בעבודה הזו אמירה על הספרות, על המילים בעולם כל כך חזותי ורווי דימויים כמו זה שלנו?

 

מצאתי "מעשה אמנות"

זו הפעם השניה, בהפרש של ארבע שנים, שאני קורא את "מקורו של מעשה האמנות", מסה על אמנות של מרטין היידגר, (הפעם הקודמת הייתה בקניה) ואתמול במכונית בדרך לים (מלא מדוזות, רוח מערבית ומלא גלים, אבל אחלה) אני חושב שסוף סוף אולי מצאתי מעשה אמנות שעונה לקריטריונים של היידגר. הנה הוא:

קצת הקדמה:
מעשה האמנות (או יצירת האמנות, או עבודת האמנות, תלוי במתרגם) אצל היידגר הוא לא עניין של יופי, אלא עניין של אמת, ו"אמת", כרגיל אצל היידגר, היא מה שהוא מגדיר.

הנה למשל הגדרה אחת, של פרשן שלו (שלו מסובכות פי כמה):
truth” ontologically is the historically-dynamic disclosure of intelligibility in time".
האמת, זו שעבודת האמנות חושפת, או מגלה, או שופכת עליה אור, היא ה"מובנות" של זמן מסוים, "מה שמובן מאליו" בזמן ובמקום מסוים, שמכונה לפעמים בשיח המדעי פרדיגמה. יש לי רשומה שלמה על המובנות הזו, והשמות השונים שיש לה בשדות שיח (תחומי ידע) שונים. שווה לקרוא, לדעתי.

מה שמובן מאליו הוא "היסטורי", כלומר גם "יש לו היסטוריה" והוא גם תלוי זמן. כי מה שהיה מובן מאליו בימי הביניים הוא לא מה שמובן מאליו היום, כמובן. ומה שמובן מאליו בחברה הבדואית היום, הוא לא מה שמובן מאליו בחברה התל-אביבית של היום (חוץ מאולי הסכמה בעניין קפה נחלה אדום).

מעשי אמנות  פועלים ("עובדים"), על פי היידגר, ברקע של העולמות ההיסטוריים של קהילות. שם הם מהווים גילום חלקי של המובן מאליו של הקהילה ההיסטורית, של "מה שישנו" (למה יש שם ו/או המשגה) ושל "מה שמשנה לה", של מה "שחשוב בחיים" ושל מה שלא, אילו חיים שווים שיחיו אותם, ואלו פעולות מוגדרות כנעלות או כבזויות, מה במסורת של הקהילה ראוי שישמר ומה לא, וכן הלאה.  כך, מעשי האמנות מבססים, מתחזקים וממירים את אותו המובן מאליו, את "העולם" של הקהילה ההיסטורית. בעצם, מעשי האמנות הם האחראים לשינויי המובנות ההיסטוריים.

Great art works inconspicuously to establish, maintain, and transform humanity's
historically ­variable sense of what is and what matters.

ובמטפורה צילומית, מעשה האמנות משנה את ה"מיפתח" דרכו אנו רואים את העולם – מזיזים אותו כך שנראה דברים אחרים דרכו, משנים את גודלו, את צורתו.

אבל לא כל מעשי האמנות – רק מעשי האמנות "הגדולה", או הטובה. בניסוחו של היידגר, מעשה אמנות כגון המקדש היווני (זה שבתמונת הכותרת) עליו הוא מדבר במאמר:

The temple gives to things their look and to humanity their outlook on themselves

איך עושה את הזה השיר "גם זה יעבור" של הראפר טונה? לי הוא עושה את זה, כי הוא מדבר על דברים המשמעותיים לדורנו: על הקצב המואץ של הטכנולוגיה, על האימוץ הנראה לפעמים ככפוי של חפיצים חדשים, ועל מה שחשוב, דרך הדיבור על מה שלא חשוב – בעיקר על ידי ההדגמה עד כמה דברים שהיו חשובים לחלקנו לפחות, אך לא מזמן, כבר כל כך לא משנים, שזה מבדר בכלל להזכיר אותם בשיר.

ואם כבר, אז אני מניח כאן עוד "מעשה אמנות", גם הוא spoken word. ואם הוא לא עושה לכם את זה, לפחות יש בו צרור עצות טובות, שמהמרכזית שבהן, אני משום מה נוטה להתעלם.

Abayudaya

נסענו השבת עם ידידתנו ג'ודי שהגיעה לביקור קצר מקנדה לבקר את האמן רפאל לומס המתגורר בכליל. רפאל עשה לא מזמן פרוייקט אמנותי בקמפלה בירת אוגנדה עם חבורה של עשרים וכמה נערים הלומדים שם בפנימיה, נערים דוברי עברית כשפת אם שהועזבו מפה "ברצון" כאשר דרום סודן קיבלה עצמאות.

כשלוש מאות ילדים ונערים כאלה, פליטים מדרום סודן, הוחזרו לדרום סודן כאשר היא קיבלה עצמאות מסודן. ילדים ונערים שנולדו בארץ ועברית היא שפת אמם. רובם למדו בביאליק-רוגוזין בתל אביב. תוך זמן די קצר, כעשרים מהם מתו שם בדרום סודן, במחלות, ברעב ובאלימות. קבוצה של הורים ישראלים שילדיהם למדו יחד עם אותם ילדים מגורשים התארגנה ומממנת את שהות חלק מהנערים האלו בפנימיה באוגנדה.

הילדים האלה אגב, מחולקים שם לקבוצות. יש "התל אביבים", יש "הבאר שבעים", ויש "האילתים", על פי העיר שבה גרו בארץ ובה למדו בתיכון. אליהם נסע האמן רפאל, לבצע אתם פרויקט אמנות שמומן על ידי תורמים ישראלים. הנה סרט המתעד את הפרויקט:

את המייצב שהם בנו שם יחד:

לומס-001

הוא הביא ארצה, והציב במרץ האחרון בבית האמנים בתל אביב. היעד הבא למייצב – ז'נבה, לפני בניין סוכנות האו"ם לפליטים. אבל עד שסוכנות האו"ם תיענה לפנייתו, (ופה ג'ודי יכולה לסייע) המיצב מאוכסן בסככה בכליל בה רפאל גר.

DSC08540

חוץ מעניין המיצב המשותף, הוא מנסה לעזור לאותם נערים להתפרנס שם באוגנדה, והרעיון שלו הוא לנצל את זה שהנערים המגורשים דוברי עברית רהוטה, חלקם אפילו עשו בגרות של חמש יחידות בעברית, ולחבר אותם לקהילת בני ה Abayudaya ("בני יהודה") האוגנדית, הזקוקים למורים לעברית.

כך שמעתי לראשונה על קהילת יהודי אוגנדה, על שבט האבאיודאייה. "הקהילה נוסדה על ידי סמיי קאקונגולו, שליט אוגנדי מקומי, שב 1913 המיר את דתו ליהדות. זו  קבוצה אתנית במזרח אוגנדה הממלאת אחר מנהגי הדת היהודית ומהווה את חלקה הגדול של יהדות אוגנדה. הקשר בינה לבין העם היהודי נובע מאימוץ היהדות. בשנת 2002 הגיעה משלחת של רבנים קונסרבטיבים מארצות הברית, וערכו גיור לחברי הקהילה. נכון ל-2012, הקהילה מוכרת כיהודית על ידי רבנים מהיהדות הרפורמית והקונסרבטיבית, אך לא מהזרם האורתודוקסי שאינם מכירים בגיור שנערך לחברי הקהילה." (ויקיפדיה)

יש להם אפילו רב משלהם, שהוסמך לרבנות כאן בישראל. תשמעו אותו:

יש כיום כ 2000 יהודים בשבט הזה, וחשבתי לעצמי: למה לא לנצל את העובדה שהמטוסים הלוקחים את ה"מועזבים מרצון" לאוגנדה חוזרים ממילא ריקים, ולהעלות לארץ את כל הקהילה הזו? הם הרי אדוקים במצוות, צמים ביום כיפור, ואפשר יהיה, כמו שנעשה עם "בני המנשה" מצפון הודו, לשכן אותם בקריית ארבע או התנחלות אחרת,  שם הם יגוירו ויהפכו חיש קל, אזרחים נאמנים במדינת יהודה שקמה לה בשטחים. הם כבר הרי "בני יהודה".
הייתי קורא לזה "מבצע קאקונגולו".

ואם הם לא ירצו לשכון במדינת המתנחלים? אז לפחות יהיה למשטרת ישראל, עכשיו שהם נאלצים להיגמל מהתעללות ביהודי אתיופיה, לפחות לדור אחד, יעד חדש להתעללות – הדור הראשון לעולים בדרך כלל יושב בשקט וסופג את ההתעללות של הממסד. ואז יקום הדור השני של יהודי אוגנדה ויתמרד. אבל אולי נמצא אז שבט שלישי להביא – למסאי יש ממש סממנים יהודיים, והם אנשים מדהימים ביופיים.

או שאולי יבינו המגורשים הסודנים והאריתראים מפה איך עובדת השיטה, ימצאו להם רב שם באוגנדה או רואנדה (אבל מרואנדה מגרשים אותם – בניגוד למה ש"הובטח" ליוע"מ – כתבה ב"הארץ"), יגוירו לחומרה, ובעוד כמה שנים, נטיס אותם ברכבת אווירית חזרה וניתן לכל אחד מהם סל קליטה נדיב.

הנפות ראשונות

השבוע יצא לי להשתתף, באותו היום ממש, בשני טקסים שונים, שבשניהם מניפות נשים גופים גליליים.

ב"עיר תחתית" (כפי שממתגים זאת בעיריית חיפה), ספציפית ברחוב הנמל, החלה בצהריים תחרות "האיש החזק ביותר בישראל" (שבה השתתפו גם נשים.) את רחוב הנמל אני מכיר היטב – לסבי וסבתי הייתה חנות באחד המרתפים של הרחוב, בה הם מכרו "גלנטריה ואספקה קטנה" לקיבוצים ומושבים.

ברחוב הנמל, נחגג פולחן תרבות הגוף. אוסף מנופחי ומנופחות שרירים התחרו (בין היתר) בהרמת אובייקטים גליליים, חבית בירה, במשקל 30 ק"ג. מי שהניף אותה יותר פעמים מעל לראשו במשך דקה צבר יותר נקודות בשלב זה של התחרות. לחלק מבעלי הגוף שם היו כרסים שראו בתוכן חבית בירה אחת או שתיים, אבל נראה לי שרוב המתחרים היו יותר בקטע של תוספי חלבון, כמו אלו שאני פוגש בחדר הכושר כשאני מזדמן לשם, לא מספיק בתכיפות. נזכרתי שם ב"מכון שמשון", זה ששכן פעם במרתף ברחוב ארלוזורוב, באלכסון מול דירת סבי וסבתי. הייתה תקופה שהתאמנתי גם שם, מניף משקולות בלי שום הדרכה, בצחנת הזיעה הקשה שתמיד שררה בחלל הסגור והלא מאוורר ההוא.1978399_10152755039430699_1306653661487929179_o

את סוף התחרות, שבה המנצח יזכה בכבוד לגרור משאית אשפה של עירית חיפה, במו גופו. לא ראיתי לצערי, כי נסעתי לטיקוטין לראות את "עמק", סרטה המצוין של סופי ארטוס, על נוער מנוכר ואלים במגדל העמק.  יש לי הכרות מה עם מגדל העמק, מהתקופה בה עבדתי שם, אבל לא שיערתי שהמקום כל כך קשה, יותר קשה אפילו משיכוני קרית אליעזר של ילדותי. בכלל, היה בפסטיבל הקולנוע השנה יבול עשיר של סרטים ישראלים משובחים. אסור להחמיץ את "עמק" ואת "מנפאואר" וכדאי לראות גם את "תפוחים מהמדבר" ואת "שקופים".

היו גם ענפים אחרים בתחרות, כמו הפיכת צמיגי ענק, או הרמת כדורי בטון כבדי משקל, שבהם נשים התחרו שם במקביל לגברים. לשם שינוי – מקרה מובהק של תחרות באמת לא הוגנת, בו נשים נמצאות פיזיולוגית בעמדת נחיתות.

אבל בטקס השני בו השתתפתי יותר מאוחר באותו הערב,  אין באמת סיבה שנשים לא יוכלו להשתתף. הגופים הגליליים שהונפו שם, גם בידי נשים, היו מגילות קלף (עור) גלולות, עליהן כתוב ספר התורה, שבאותו יום הסתיימה קריאתו. הקיצר – הקפות ראשונות של שמחת תורה.

בבית הכנסת הרפורמי הזה, "אור חדש",  נשים כן מניפות את ספרי התורה, ואף רוקדות עמם., אבל אני שומע שגם אצל הקונסרבטיבים זה כך, ואפילו בכמה קהילות אורתודוכסיות.

DSC07125

ריקודי שמחת תורה הם בעצם זיכרון הילדות היחידי שיש לי מבית כנסת. בשמחת תורה הייתי חוצה את רחוב ארלוזורוב עם סבא שלי ונכנס ל"בית המורה" ממול, שהפך בית כנסת בחגים. ושם היו המתפללים מקיפים את החלל כשספרי התורה בידיהם. אני די בטוח שרק הגברים. אבל לילדים היו הדגלים, שאני די בטוח שציירנו לבד. ויש לי גם זיכרון של תפוח נעוץ על ראש הדגל, ועליו נר דולק. אבל כנראה זיכרון כוזב, כי זה נשמע קצת מסוכן, לא?

הטקס הזה, של הריקוד עם ספר התורה, אולי מועיל לשעשע ילדים, אבל אם חושבים על זה, הוא אלמנט פולחני די פשטני, אפילו מעט פגני, בדת המתהדרת באבסטרקציה שלה. בהמשך אותו הערב, ישבנו בסוכה של ידידים, ושמענו ממישהי שהוגדרה כ"דתלש"ית" עד כמה היהדות נעלה על כל דת, בזכות זכות הראשונים שלה על קונספט המונותאיזם. נו שויין. כמה ימים קודם, כשההודים הביאו מנחת בננות לאל גנש, בגני יהושוע, היו אלו בננות שהם יאכלו אחרי כן.  והם לא יצאו בשירה וריקודים כשצלם האל אחוז בידיהם.

אז נכון שליהודים אין לא פסל ולא תמונה של אל עם ראש של פיל רוכב על עכבר, אבל הם מתייחסים לחומר עצמו של ספר התורה, לעור הבהמה המתה, כאל אובייקט מקודש, ממש כמו שההודים מתייחסים אל צלם אחד משלושת האלילים שלהם (שכידוע, כולם פנים שונות של אותה ישות אלוהית, מופשטת אף היא).
אבל לא האלמנט הפגני הוא שהפריע לי לרקוד עם ספר התורה. אצל הרי ההודים הסכמתי בשמחה לקבל נקודה אדומה על המצח מהכוהן – ממש אין לי בעיה עם טקסים ססגוניים. יש לי בעיה עם ספר התורה עצמו, כי כך אני למד מויקיפדיה: את ספר התורה, כמו יתר כתבי הקודש כמזוזות ותפילין, כותבים על עורות בעלי חיים, ואם כתבם על חומר אחר כנייר או בד הם פסולים. דין זה נלמד כהלכה למשה מסיני‏[1].  כיוון שאני לא משתמש במוצרי עור, כעקרון מוסרי, וספר התורה, כמו התפילין והמזוזה, חייבים להיות עשויים עור, יש לי תרוץ מצוין לא להכניסם הביתה – לא שיש לי בהם איזה צורך. (עור פרה טריפה, כלומר שבשרה לא ראוי למאכל, גם הוא יכול לשמש לכתיבת ספר תורה, אבל זה לא באמת משנה לי, ולא שבאמת אפשר לדעת ממה עשוי הקלף שבמזוזה למשל.)

ולסיום הרשומה הקצת מתפזרת קצת, עוד משהו על אישה ואובייקט גלילי (לא מה שאתם חושבים….). יומיים אחרי הטקסים מעלה, הגעתי סוף סוף לתערוכת התחריטים של פרציסקו גויה בבית הרמן שטרוק, שנפתח לאחרונה ברחוב ארלוזורוב (שוב הרחוב הזה, בפעם השלישית…) . שם ראיתי את התחריט מטה, מהסדרה "זוועות המלחמה", ששמו אם אני לא טועה "הו, איזה אומץ"DSC07147

"הו איזה אומץ" – אשה מדליקה את הפתיל בקצהו האחורי של האובייקט הגלילי מעלה, התותח, כשהיא דורכת על גופות הלוחמים האחרים שנהרגו קודם. שווה לא לפספס את התערוכה של גויה, גם אם היא לא מוצגת מאד טוב. שווה אבל לברר שאין שיח גלריה בזמן שאתם מבקרים, כי אז לא ממש תצליחו לראות. ושווה לעלות גם לקומה מעלה, בה יש אוסף מרשים של עבודות תחריט של אמנים ישראלים עכשוויים, המושאל מסדנת התחריט בקיבוץ כברי, שגם בה מאד שווה לבקר. גם בגלל הארכיטקטורה וגם בזכות התכולה.