הקיפלי של לייבל

המסורת אומרת שהקיפלי הומצאו ברגע ההיסטורי שבו צרו ה"ברברים" על שערי ה"תרבות" או ליתר דיוק ברגע המכונן בתודעה האירופית שבו הטורקים צרו על וינה ("הטורקים בשערי וינה" – יש אפילו יצירה מוזיקלית בשם זה של  Johann Joseph Fux) ב 1683. 300,000 חיילים עותומנים צרו על וינה וניסו לחדור אל תוך העיר בעזרת מנהרה שחפרו. האופים של וינה הקמים לפנות בוקר לאפות את העוגות שמעו את רעשי החפירה והזעיקו את החיילים שחסמו את פתח המנהרה וסיכלו את הפלישה הטורקית. ולחגוג את הניצחון, אפו אופיי וינה את הקיפלי בצורת סהר, כדמות הסהר אותו ראו על דגלי הצבע העותמני. בגרסה אחרת, הם אפו את העוגיות בצורת סהר למקרה שהטורקים ינצחו, ואז יוכלו לחלות את פניהם.

כך או כך, המתכון לא השתנה ב 350 השנים שחלפו מאז, ומאפיית לייבל בחיפה נושאת את הדגל (העותמני….) בגאון, בפינה שלנו של האימפריה העותמנית, בחיפה. בתמונה מעלה "פרסבורגר קיפלי" במילוי פרג. יש גם במילוי אגוזים (בתמונה מטה), אבל הקיפול של קצותיו שונה, ואני פחות אוהב אותו (לא בגלל צורת הקיפול). זהו ה"פרסבורגר קיפלי" הטוב בעולם. אפילו תיירים מארץ המקור מאשרים.

ומהו המקור? פרסבורג הוא שמה הגרמני של בירת סלובקיה, לה הסלובקים מתעקשים לקרוא ברטיסלבה, וההונגרים מתעקשים לקרוא פוזון. ובאמת, אם תנסה להזמין בבודפשט  "פרסבורגר קיפלי", כלומר קיפלי בנוסח פרסבורג, לא ידעו על מה אתה מדבר. אבל יש סיכוי שאם תזמין "פוזון קיפלי", תקבל משהו שנראה כמו זה שעושה האופה יהודה לייבל ברחוב ארלוזורוב בחיפה, אבל פחות טעים.

אלו שמותיו של הקיפלי ברחבי מרכז אירופה:

Pressburger kipferl, Bratislavské rohlíčky, Pozsonyi kifli, Presburške kifle,…

באמריקה הם נקראים butterhorns, בגרמניה kipferln וברומניה וסרביה: kifla. מתכונים להכנתו אפשר למצוא באנגלית כאן, ובעברית כאן. אבל לא ניסיתי אף אחד מהם – אין לי ממילא סיכוי להתחרות ביהודה לייבל.

לרשת רולדין יש גרסה של הקיפלי, קטנה, מלאת בצק יבש במקום פרג טחון טרי, פשוט עלבון לחך. אבל זה של לייבל הוא פשוט נפלא, והוא עושה אותו ללא שינוי כבר עשרות שנים, ליתר דיוק – מ 1970. אני זוכר את המקום לפחות שלושים שנה, מהתקופה בה גרנו בדירה שכורה ברמת ויז'ניץ החרדית לא רחוק משם, והמקום לא השתנה משום בחינה בשנים האלה, ממש time capsule. גם האופה עצמו עושה רושם שלא השתנה.

לאחרונה גם אזרתי עוז, וביקשתי רשות להציץ מאחורי הקלעים, וגם לצלם. אז הנה כך זה נראה:

לא להאמין שכל כך הרבה עוגות יוצאות מחדר כל כך קטן, עם ציוד כל כך צנוע. חלק מהסוד הוא שהאפייה מתחילה מוקדם מאוד בבוקר, כבר בשעות הקטנות של הלילה בעצם, ונמשכת כל היום.

אם אני זוכר נכון, לייבל למד את המלאכה אצל האופה האגדי קסטלר, לו הייתה קונדיטוריה נפלאה במרכז הכרמל. אני זוכר אותה היטב, אפילו ישבתי בה עם סבתי פעם או פעמיים, אבל היא הלכה ודעכה עם השנים עד שנעלמה. קסטלר בתורו, למד את מלאכת האפייה בסלובקיה, אז עוד חלק מהאמפריה האוסטרו-הונגרית, והייתה לו קונדיטוריה בכיכר העיר של ז'ילינה, העיר ממנה עלה ארצה אבא שלי ושבה הכירו הוריי. שם טעם אבא שלי את ה"פרסבורגר קיפלי" עוד לפני מלחמת העולם השנייה, אלא שהוא העדיף, ועדיין מעדיף, את מילוי האגוזים.

לפרסבורגר יש היסטוריה ממש ארוכה במשפחתנו, ואני די בטוח שטעמו לא השתנה כמעט משנות השלושים אז טעם אותו אבי בז'ילינה ועד היום. ועכשיו שבררתי שלמעט חלמון ביצה הנמרח על הבצק מבחוץ, הקיפלי של לייבל הוא אפילו טבעוני, אני יכול להמשיך את השרשרת. אפשר אפילו להזמין קיפלי בלי מריחת החלמון, בהיר קצת יותר, טבעוני למהדרין וטעים באותה מידה, ואפשר להקפיא אותו ולהפשיר בלי פגיעה באיכות.

מרינה, רוגטקה ושפכטל

אחת מתוצאות הלוואי של מעבר לטבעונות הוא שיוצא לך לפגוש אנשים שהאלטרנטיביות היא המוטו שלהם בחיים. ואלו תוצאות לוואי דווקא רצויות מבחינתי. אני תמיד מוקסם על ידי אנשים ומקומות החושבים ופועלים אחרת מהזרם המרכזי, וממני.

לפני מספר חודשים, בסיור של שוברים שתיקה לדרום הר חברון (עליו כתבתי כאן) פגשתי תל-אביבי צעיר שסיפר לי שהוא אנרכיסט, הולך לסרב להתגייס ולהיכנס לכלא תוך שבועיים, וטבעוני. לקחתי ממנו רשימה של מסעדות ו"מעין מסעדות" טבעוניות בתל אביב. הוא המליץ לי על "אבא גיל" ביהודה הלוי (המלצה מצוינת) וגם סיפר לי על "בראנץ טבעוני" המוגש  (רק)  מדי שבת בצהריים ב"מעין מסעדה", מקום בשם רוגטקה, בשדרות יצחק שדה 32, בתל אביב. סביבה מלבבת, איו מה לדבר.הייתה לנו תכנית הדוקה ביותר לאותו יום שבת. סרט בבוקר בפסטיבל דוק-אביב, הפסקה וביקור בשלוש תערוכות בשלוש גלריות ועוד שלושה סרטים בדוק-אביב אחרי כן. אבל לך תעשה תכניות כאשר הפסטיבל מתנהל בחפ-לפ ישראלי טיפוסי. אולם רקאנטי במוזיאון תל אביב היה מלא עד אפס מקום – all the bases are loaded כמו שאומרים בכדור בסיס. כבר נגמרה הרצאת מבוא מצוינת של סרג'יו אדלשטיין על אמנית המיצב מרינה אברמוביץ, שאחרי שהקדים ואמר שהסרט בעצם כבר אומר הכל, המשיך והרצה במשך כמחצית השעה, כשהקהל מתנועע בחוסר סבלנות, הרצאה ממש מעולה. ועכשיו, אחרי עשר דקות של פרסומות ופרומואים, היה אמור להתחיל הסרט. אך לא כך קרה. תקלה במחשב או משהו. (תמיד משום מה מאשימים את "המחשב", המוצג כמעין ישות בעלת תודעה המסרבת "לשתף פעולה", ולא סתם איזה כלי שמישהו פשוט לא יודע לתפעל).

הפרומו של דוק-אביב, היה מעצבן ממש. סרטון היפראקטיבי שבו נצבעת העיר הלבנה בשלל צבעים, ובין היתר, מתכסה בניין העירייה בתמונתו של סטיב ג'ובס, "משיח היצירתיות"   – לפחות בעיני חסידי Apple השוטים, שרוב הגרפיקאים נמנים עליהם. איך הפך לאליל המאמינים מישהו שהוא בסך הכל טייקון נצלן, המתרגם ניצול עובדים סיניים בשכר רעב בפקוסקון הסינית למוצרים הנמכרים במחירים מופקעים לטמבלים המוכנים לעמוד כל הלילה בתור כדי לקנות ראשונים עוד גדג'ט אחד שאין להם באמת צורך בו?

אז הייתה הרצאה, היו פרומואים, היו פרסומות, ואחרי עיכוב של שעה, היה גם הסרט. סרט מצוין אגב. שווה להוריד ולצפות. ואחרי זה היה ברור שכבר לא נספיק לשום גלריות. אז הלכנו לאכול, והחלטנו לדגום את הבראנץ של רוגטקה.

מיד הבנו שהגענו למקום "אחר", מקום שבו אנו בולטים כמו אצבע חבושה. ראשית, לא היינו זוג לסביות, וזה כבר חריג במקום שזה השלט על דלת הכניסה שלו:

וחוץ מזה, היינו הרבה יותר בורגנים ומיושבים משאר הסועדים. ואיך האוכל? זול (25 ש"ח לארוחה מלאה כולל קינוח), טבעוני, משביע אם כי לא שופע. אין בחירה. אין מה להתאונן אך אין סיבה לבוא ממרחקים.

אך מעבר לאוכל, המקום מספק הזדמנות להציץ לתוך תרבות אחרת, והתרבות הזאת נרמזת מסט המדבקות שעל המקרר

ומהגרפיטי על קיר הכניסה

ומ"עיצוב הגוף" של הצוות והאורחים

צמוד לרוגטקה, יש את שפכטל, מכשיר שימושי אף הוא. כאן, שפכטל הוא מועדון שבו יש בין היתר ספריה ובה ספרים על טהרת ה"הגות האלטרנטיבית". קראתי לא מעט מהם, ויש גם חלק אחר שעדיין לא קראתי  אך כבר קניתי (נטייה מגונה) – מסתבר שגם בי אפשר לחשוד בנטיה למחשבות פחות נורמטיביות…

אפשר לקחת לשם את האוכל מרוגטקה ולשבת ולקרוא. ויש שם סדנה שיתופית לתיקון אופניים, רעיון מגניב.

טוב שיש מקומות כאלה, גם אם אני לא מהווה חלק מהקהילה אותה הם משרתים. ולוואי שהיו יותר. זו תשובה אחת לבדידותו של האדם המודרני. פייסבוק הוא לא תשובה אחרת…

Tosa

זוהי Tosa Halake. היא בת 18, משבט הבוראנה. היא גרה ב Kula Mawe אשר במחוז Isiolo.  בני הבוראנה הם מוסלמים ופרנסתם בעיקר על רעיית צאן במרעה חופשי, בעיקר גמלים, כבשים ועזים.

אבא של טוסה נקרא מחמוד, והוא אחד האנשים היותר מבוססים בעיירה. יש לו למעלה מ 500 בעלי חיים, שזה מעט יחסית לעבר, אז היו לו למעלה מ 1000. אך הבצורת המתמשכת אילצה אותו למכור את העזים היותר זקנות לממשלה, תמורת כ 2000 שילינג קנייתים האחת ( כ 80 ש"ח). הממשלה בתורה מחלקת לתושבים את הבשר בחזרה, בחינם. היא עושה זאת כדי להקטין את מספר בעלי החיים ולהקטין סכסוכי דמים בין שבטים שכנים על שטחי מרעה. בתמונה מטה' מחמוד בדרכו להעמיס עוד גדי על הרכב שיעביר אותם לשטח מרעה במרחק כ 100 ק"מ מהישוב, שם יש עדיין עשב.

מחמוד בן 62, יש לו שתי נשים ותשעה ילדים. שבעה מאשתו הראשונה – אמה של טוסה, ועוד שניים מאשה שנייה, צעירה יותר. יש לו גם שני בתים, אחד לכל אישה, ובית מלון – בו התאכסנתי. למחמוד יש גם כלי נשק רבים: G3 גרמני, AK-47 סיני ו MAC4 בריטי. הוא צריך אותם כדי להגן על רכושו: המקנה והאגו.

מחמוד בכושר גופני ממש טוב, והולך לעיתים ברגל 35 ק"מ דרך המדבר לעיירה הסמוכה Kina כדי לבחון בעלי חיים הנמכרים בשוק שם. לדעתו היתרון הגדול של שני בתים ושתי נשים הוא שהוא יכול להגיד לכל אישה שהוא אצל השניה, וכך להתפנות לענייניו. ויש לו רבים כאלו. הוא "מעאכר" רציני.

היותו של מחמוד "גביר", אפשר לו לא לחתן את טוסה בגיל 13, כמנהג המקום, אלא לשלוח אותה לעיר הרחוקה Marsabit, לבית ספר תיכון בתנאי פנימיה לבנות. והיא סיימה את התיכון בממוצע B+, כפי שאפשר לראות מהתעודה מטה:

B+ זהו ממוצע "לא רע יחסית לבנות" כפי שאומר עימנואל, הקנייתי שהיה עמי שם. שאלתי את טוסה, והיא אמרה שהיא הייתה התלמידה ה 15 בכיתתה, וששתי בנות סיימו בממוצע A-. בכל אופן, עם תעודה זו היא הצליחה להתקבל לאוניברסיטת קניאטה, שמצפון לניירובי. קיבלו אותה שם למגמת "עיצוב ואופנה" אך טוסה הלכה לדבר עם הדיקן, והצליחה להעביר את עצמה למסלול של הנדסת מים. בלי ספק הרבה יותר רלוונטי לבני עמה.

את שכר הלימוד כנראה שאביה יוכל לממן, אך מ., המהנדס הישראלי העובד בקניה, ארגן לה גם מלגת לימודים מארגון צדקה נורווגי. טוסה הייתה כמובן שמחה ללמוד בישראל, ואנסה לברר על האפשרויות כאן. היא אפילו התקבלה לאוניברסיטה בארה"ב, עם ציון SAT של 1530 (מתוך 2400), אך ללא מלגה. אבא שלה לא עד כדי כך גביר…

ועד שתתחיל שנת הלימודים, טוסה מפעילה את המלון המשפחתי. במלון Maendeleo, "פיתוח" בקיסווהילי, יש 8 חדרים, לא "self contained"  בניסוח הקנייטי. במרכז החצר יש בור מים מרובע מבטון, אליו מוזרמים אחת לכמה ימים מים מהבאר של הישוב. ומבור זה האורחים לוקחים לעצמם מים לרחצה, בדלי, למבנה פח קטן בקצה החצר. רוב האורחים במלון מגיעים אליו מאוחר בלילה ועוזבים מוקדם מאד בבוקר, שכן המלון הוא למעשה פונדק דרכים על הדרך מ Isiolo ל Garbatula, ועוברים שם אנשים בדרך לאתיופיה וסומליה.

כנראה שרוב הזמן זו אמה של טוסה המפעילה את המלון. אך כרגע היא מנצלת את נוכחותה של טוסה כדי לשבת ולקרוא בקוראן כמעט כל היום. טוסה אכן מאד חרוצה. ב 5 בבוקר היא כבר ערה, כותשת את תערובת התבלינים להכנת ה צ'אי במכתש העשוי מזנב פצצת מרגמה ועלי מגל ארכובה של מכונית. ארוחת הבוקר הקנייתית הטיפוסית היא צ'אי וצפאטי, והם אפילו לא מודעים שזה אוכל הודי – אפילו ה-הל (Cardamon) נקרא אצלם אליקי (אלייצי בשפות הודיות).

בשאר היום טוסה מנקה את המלון, מבשלת את ארוחות האורחים ומוכרת בחנות המכולת שבחזית המלון. ארוחות האורחים הם די סטנדרטיות: Ugali (מין ממליגה מקומית מקמח תירס) ונזיד מבשר עז, הנשחטת בחצר המלון.

ארוחת הערב שלי הייתה אחידה, וכללה תפוחי אדמה וגזר מאודים במים, שטוסה הכינה עבורי מדי יום, בתוספת נדירה של עגבנייה טרייה שהגיע באחת המשאיות שעברו בעיירה. ולפעמים צ'אפטי – אם הצלחתי ליירט אותו לפני שמרחו אותו בשומן צמחי.

מ 5 בבוקר עד 11 בלילה, בלי הפסקה, ועם חיוך על השפתיים. עם כל כך הרבה אנרגיה ואמביציה, אין לי ספק שטוסה תצליח בלימודיה. אבל יש לי ספק באם היא תחזור ל Kula Mawe אחרי תום לימודיה.

וזהו מחמוד, אבא שלה:

האוצר הנסתר

עוד סיפור שרשמתי מפי אבי:

מתי שהוא בסוף 1942, הצליחו שני יהודים לברוח מהמקום השמור ביותר באושוויץ, שנקרא "קנדה". במקום זה הם הועסקו בחיפוש בחפצי היהודים המוחרמים, בעיקר אחרי זהב ויהלומים שנתפרו לתוך בגדים, הוצנעו בתוך נעליים או הוסתרו בתחתיות כפולות של מזוודות.

הם הצליחו להסתיר מספיק זהב, יהלומים, טבק ומזון כדי להצליח בבריחה. אחרי שלמדו את סידורי השמירה, והנהלים במקרה של בריחה, הם הטבילו את בגדיהם בתמיסת טבק – כדי להטעות את הכלבים. בנו מיסתור בערימות של קרשי בניה ואגרו בו מזון. שם הם הסתתרו שבועיים, קרוב לגדר המחנה – עד תום המצור והחיפושים. אחרי כן יצאו וצעדו ברגל לכיוון סלובקיה והגיעו לעיר Zilina שבסלובקיה, שם גרה משפחתי, ושם הם יצרו קשר עם מעט היהודים שנותרו בקהילה. שם פגש אותם אבי.

בשלב זה נשארו 1000-1500 יהודים בסלובקיה, מתוך כ 20,000 שהיו לפני המלחמה. אבי לא זכר את שמותיהם של הבורחים, אך מספר שחיבר אחד מהם שהיגר לקנדה (האמיתית..) מאוחר יותר, אני יודע ששם האחד,היה Rudolf Vrba, יהודי סלובקי, ושם השני היה Alfred Wetzler, יהודי הונגרי. שם הספר  – Escape from Aucshwitz.

שני הבורחים הוסתרו במקום בשם Mi-Ha, ראשי תיבות של Mittle Hachshara, מקום שבו הציונים שבין היהודים הכשירו עצמם, לפני וגם אחרי המלחמה, לעלייה על הקרקע בארץ ישראל. שם גם נפגשו מאוחר יותר הורי…

אותם בורחים מכרו חלק מהרכוש אותו הבריחו, בכדי לממן את המשך דרכם. שניים שלושה יהלומים רכש סבי לעצמו, והם כעת אצל אחותי. הוא תמיד היה בטוח ש"עתידנו מובטח" וכל אחד מיהלומים אלו יקנה לו דירות ובתים, עד שלקחתי יום אחד אותם להערכה, והתברר שאולי אפשר לקנות תמורתם מכונית משומשת, ולא במצב טוב.

עבור מעסיקו של סבי, קנה סבי כמות גדולה של יהלומים ותכשיטים. השאלה הייתה – איך יעביר לו את הרכוש, כאשר הוא נוסע ברכבת לעבודה ויכול בכל רגע להיעצר ולהיות נתון לחיפוש?

התשובה הייתה אצל סבתי. מדי יום שישי, כאשר סבי נסע למפעל לקבל הוראות, היא אפתה לו חלה ובתוך בצק החלה, אפתה חלק מהיהלומים והתכשיטים. את החלה הוא הביא כמנחה למעסיקו, וזה פירק את החלות ואגר את הרכוש במרתף חוילתו אשר בחצר המפעל.

אחרי המלחמה, כאשר עלו הקומוניסטים לשלטון, גורש מעסיקו ומצילו של סבי מהמפעל בבושת פנים, עקב היותו "נצלן קפיטליסט". עד יום מותו הוא לא הצליח להגיע לאוצר הטמון במרתף, ויתכן שהאוצר עדיין טמון שם… הוא בכל אופן שרד רק הודות לתלושים שסבי שלח לו מן הארץ.

חזרה לסיפור הבריחה: הקהילה ב Zilina יצרה קשר עם רב מ Nove Mesto בשם חיים מיכאל דב ויסמנדל. לרב זה היו "קשרים" עם הפלג המתון של מפלגת השלטון הסלובקית, והוא הגיע לפגוש את הבורחים ושמע את סיפורם. ראשית, העביר אותם למסתור אחר, במנזר שבין Pezinok  ל-Bratislava בשם Svety Yur (?). שם הוא הפגיש אותם עם שר סלובקי בשם Durchansky, לו הם סיפרו את סיפורם בנוכחות אותו הרב וכומר קתולי שהיה נציג הוותיקן.

הרב יידע את השר הסלובקי שהסיפור כבר ידוע לבעלות הברית (מה שלא היה נכון), ושממשלת סלובקיה צפויה לעמוד לדין על פשעי מלחמה באם הם לא יפסיקו את המשלוחים. (הם הועמדו לדין בכל זאת).

והמשלוחים אכן נפסקו. התירוץ הרשמי היה שלסלובקיה חסר כוח אדם, והיהודים נחוצים לכלכלה הסלובקית. ממשלת סלובקיה הקימה שלשה מחנות עבודה, אליהם נשלחו יהודי סלובקיה הנותרים, ושם רובם אכן שרדו.

שני הבורחים הועברו על ידי הקהילה לבודפסט, כדי להזהיר את יהודי הונגריה, אך אלו שמעו, וסרבו להאמין.

ביקרתי לפני מספר שנים בסלובקיה עם אבי, וראינו (מבחוץ) את המפעל המוקף חומה גבוהה. את הוילה לא ראינו. יתכן שכבר נהרסה. בתקופה הקומוניסטית לא היה לה שימוש.

והאוצר? עדיין שם.