רשומה לסוכות

הייתי הערב בהרצאה של האדריכלית וורד פלוק על המבנים הזמניים של Shigeru Ban, האדריכל היפני שהשנה זכה בפרס פריצקר (הפרס היותר יוקרתי של עולם האדריכלות). ההרצאה הייתה היחידה שלקחה את עצמה ברצינות, במסגרת ערב "רב תחומי"  בשם "קול קורא לנדוד" שהיה בסוכה הגדולה של "בית תפילה ישראלי" בנמל תל אביב. המבנים שלו (רובם מגלילי קרטון,) שמיתוכם ראיתי במו עיני רק את ה"מוזיאון הנודד" שלו, בניו-יורק ב 2005, הבנוי מכולות משומשות שיוחזרו לאחר מכן לשימוש, ואיך לא – גלילי נייר, גם מרהיבים ביופיים וגם אחראים לעילא מבחינה סביבתית.Nomadic_Museum_NY-1024x786

בנוסף הנכונות שלו להתנדב ולבנות מחסות זמניים לנפגעי מלחמות ואסונות טבע ראויה לכל שבח. בעזה, יש בהחלט מקום כרגע לבנות את סוג המבנים הזמניים ממכולות משומשות וגלילי קרטון שהוא מתכנן. החורף מתקרב ויש שם עשרות אלפי אנשים שצה"ל הרס את בתיהם.20-Shigeru-Ban-Paper-Shelter-Haiti-02

כל המבנים האלה, המשותף להם ולסוכות של חג סוכות הוא שהם מבנים זמניים, שנועדו מראש לפרק זמן מוגבל, גם אם לא ידוע מראש. מנחת הערב, שהרה בלאו, סיפרה שאחת הסברות על נדודי ישראל במדבר, ועל מגוריהם בסוכות, היא שהם לא באמת נדדו כל אותם ארבעים שנה, אלא שנאמר להם שהם צריכים לחיות (כעונש על פרשת עגל הזהב) כך שהם יצטרכו לעזוב בכל רגע, בהתראה קצרה, מצב שנפשית אולי יותר קשה מנדודים של ממש, כמו למשל מסע תרמילאים במזרח (כמו שאני עושה, לא מהסוג שבו מתנחלים במנלי ומעשנים סמים חצי שנה).

נזכרתי בחג סוכות לפני 16 שנים, בו ביקרתי בעוד מקום בו חוגגים את חג סוכות – אפילו באותם הימים שבהם חל חג סוכות – בשלושת הימים שבהם הירח מלא בחודש אוקטובר. המקום הזה נמצא (כיום) במקום שממנו יצאו בני ישראל למדבר וגרו בסוכות – במצרים. ליתר דיוק, על גבול מצרים – לוב, עמוק בלב המדבר, בנאת המדבר Siwa.Travel-to-Siwa-Oasis-5-Days-Adventure-Tour-From-Cairo

תושבי המקום לא בדיוק מצרים, יותר בֶּרברים, ובזכות המרחק והבידוד (כביש לשם נסלל רק לראשונה רק בשנות השמונים)  משמרים מספר מסורות פרה-אסלמיות, כמו פסטיבל ה Siyah, זה שבגללו נסעתי לשםבמסגרתו הם יוצאים באוקטובר, בדיוק באותם הימים כמו חג הסוכות אצלנו, מנאת המדבר אל השטח המדברי למרגלות Jabal Dakrour הסמוך, שם הם מקימים סוכות ואוכלים ושותים במשך שלושה ימים (עם ההכנות – שבוע). בזמנו, זה הוצג כמסורת בֶרבֶרית החוגגת את גדיד התמרים, היבול העיקרי שם בשמורה.

היום, כדי להראות יותר מוסלמיים כנראה, פחות אנימיסטים, הם מציגים את זה יותר כחגיגות למלאך הפטרון של המקום, Sidi Sulayman. בכל מקרה, זהו חג הנחגג רק ב Siwa ולא בשום מקום אחר במצרים.

Siwa Siyaha Festival 2010 from dana smillie on Vimeo.

כשהייתי שם, בסוכות 1998, לא הפגינו לתושבי המקום יחס מיוחד, כזה או אחר, לישראלים. אבל כמה שנים אחרי כן, גילו את המקום כמה חברות תיירות מישראל והחלו להוציא לשם קבוצות, שלהם שווקו את החג הזה כ"המקור לחג סוכות" ואת תושבי המקום אולי כצאצאי העברים הקדמונים שלא יצאו ממצרים. אין בזה שמץ של דיוק הסטורי, אבל זו הייתה דרך טובה לשווק את הטיולים. מצד שני, זה הקפיץ את הפראנויה של המצרים, שהיו בטוחים שישראל מתכוונת לתקוע יתד שם, בגבולה המערבי, אזור מאד רגיש בטחונית באותם ימים שמצרים ולוב היו על סכינים. והם החלו לחשוב שתושבי SIwa, דוברי שפת ה Siwi, ניב ברברי שיש שמצאו בו כמה מילים המזכירות עברית, הולכים להיות גייס ישראלי חמישי. או שישראל, ש"נגמר לה מאגר העולים" על פי המצרים ולכן  אחרי שנגמר מלאי הפלאשים באתיופיה , היא לוטשת עין אל תושבי השמורה.

siwa_oasis4354

תושבי המקום החלו לנסות ולהוכיח ש"אין להם אחות" על ידי הכחשת האפשרות שיש יהודים כל שהם בנווה, או שיש שם השקעות של יהודים (כלומר – ישראלים). יש סרטון שתרגמו ב MEMRI שמספר את סיפור הפרשה ההזויה הזו. עצוב.

למזלי הספקתי לבקר שם לפני כל הבלגן,  – המקום פשוט מדהים. התמונות שיש לי משם הן עדיין בשקופיות שטרם הגעתי לסרוק. אז הנה כמה תמונות שמצאתי ברשת.Siwaoasis

זהו אחד מעותקי העיר, שנמסו בגשם. בכל שבעים שנה בערך יורד שם גשם, ובתי הבוץ של העיר פשוט נמסים להם. אז נוטשים התושבים את בתיהם המומסים, עוברים לאוהלים, ובונים עותק חדש של העיר ליד. אפשר היה לראות שם ארבעה עותקים של הישוב, מסודרים בריבוע. כך נראה ה"עותק" הנוכחי.1339858_orig

דירה עם נוף לפייסבוק

על הביתן הסיני בביאנלה לאדריכלות כתבתי, גם אם בקיצור, כאן. הפגנות השבוע האחרון בהונג קונג הזכירו לי שבביאנלה בוונציה היה להונג קונג ביתן נפרד מזה של סין העממית, בבניין שהם שכרו, אמנם מחוץ למתחם הביאנלה, אבל ממש בסמטה המובילה אל אתר הארסנלה.

מיקום מצוין, לעומת ביתני מדינות אחרים שהיה צריך להיות נחוש מאד בכדי למצוא אותם בסבך הסמטאות של וונציה.

הביתן עצמו, שלא כמו הביתן הסיני, היה עשוי היטב, וכלל שמונה דגמים ארכיטקטוניים וארבעה סרטים דוקומנטריים קצרים, על אספקטים שונים של החיים בהונג קונג. כמו למשל, מפתחי נדל"ן המפרסמים בין התכונות של הדירות שהם בונים, ש"יש בהן פייסבוק". תכונה המופיעה במקום גבוה יותר ממספר החדרים למשל.

מה הקטע? מסתבר שנשארו מעט מאד מגרשים לבניה בשטח שבו הייתה בעבר המושבה הבריטית של הונג קונג, והעיר הונג קונג מתפשטת אט אט אל מעבר למה שהיה פעם הגבול עם סין. אל השכונות האלה אפשר להגיע בלי לחצות מעבר גבול, כי גדר הגבול הפיזית, כמו גדר "ההפרדה" אצלנו, ממוקמת על פי שיקולי נדל"ן ולא על קו הגבול ממש.

אז יש שכונות שהדירות בחלק מהבניינים נמצאות במה שהיה בעבר הונג קונג, וחלק אחר במה שהיה פעם סין העממית. הדירות הממוקמות במה שהיה פעם הונג קונג, יקרות יותר משמעותית. כי "יש בהן פייסבוק".

ליתר דיוק – כי ממשלת סין לא חוסמת בהן את פייסבוק, וטוויטר, וגם חלקים מ youtube, כמו בסין העממית עצמה. לפחות כרגע. זה אספקט ספציפי זה של ההסכם שלה עם בריטניה, שהבטיח מידה של אוטונומיה למושבה לשעבר שהם עדיין מכבדים.

ועדיין  – כמה היה שווה לכם להוסיף למחיר של דירה בכדי שהאינטרנט בה לא יהיה מצונזר? הרי בשאר הונג קונג עדיין אתם יכולים לגלוש לאן שרוצים.. כנראה שפייסבוק הוא רק משל פה, משל לקושי טיפה יותר גדול של השלטונות לגזול את זכויות האזרח. למה זה דומה? להבדלים במחירי דירות בירושלים בין דירות הנמצאות במזרח ירושלים אך בתחום השיפוט של ירושלים ובין אלו הנמצאות בנין ליד, אך באחריות הרשות הפלסטינית.

לא בטוח שיתרון הערך של דירות אלה ישמר. המהומות כרגע נגרמות כי סין רוצה להיות זו שתחליט מי הם שלושת האנשים שרק מהם תושבי הונג קונג יוכלו לבחור מושל. עם הזמן, סין כנראה תכרסם עוד ועוד בחירויות של תושבי הונג קונג. המחאות לא יעזרו להם. לרבים מהם זה היה ברור כבר עם חתימת החוזה בין סין עם בריטניה, ורבים כבר עזבו. אבל עוד הרבה יותר נשארו, ועושים כסף לא רע מהסטטוס שלהם כשער לסין.

אז זו אחת הבעיות של אלו החיים בהונג קונג. ומהראיונות הטלפוניים שרזי ברקאי מנהל בזמן האחרון אתם, אני למד שגם לא מעט ישראלים (לשעבר?) נמנים עליהם. מסתבר שבהונג קונג נמצאת הקהילה היהודית הגדולה ביותר באסיה, אחרי ישראל (מזכיר, למי ששכח, ישראל נמצא באסיה). אבל יש לתושבי הונג קונג עוד בעיות יחודיות. כמו למשל, שאין להם איפה לשים את האפר.

בהונג קונג שורפים את הגופות. אבל גם את האפר אין איפה לשים. באחד הסרטים שהוצגו שם, מסופר סיפורו של מישהו שאביו נפטר, והוא חוזר הביתה עם כד האפר. מסתבר שלא מקובל להשאיר את האפר בבית, לא מקובל לשפוך אותו לים או לקבור אותו באדמה. המנהג, שלו כבולים כל התושבים, הוא לשים את הכד בתוך גומחה, בקיר של Columbarium – בית קברות העשוי לדבר. בית קברות שיש בו גנים, מזרקות, ספסלים למשפחות הבאות לבקר את אפר קרוביהן המנוחים. 3841961

בזבוז של שטח אדמה יקר, תאמרו? כן, אבל צורך כמאית מהשטח עבור כל מת לעומת מדבריות השיש בהן אנו קוברים את מתינו, אופקיים על פיסת אדמה שמושבתת בזה כמעט לנצח. בהונג קונג, המעטים הקוברים את מתיהן באדמה, אלו העשירים ביותר, גם להם מובטח שהממשלה תוציא מהקרקע את גופותיהם אחרי שש שנים, אם קרוביהן לא יעשו זאת קודם.

יש להם באמת בתי קברות יפים. אלא שממשלת הונג קונג בונה בתי קברות רק ל 5000 כדים / מתים בשנה, והביקוש עולה על ההיצע – כל שנה נפטרים כ 40,000 איש בהונג קונג.  יש רשימת המתנה של שנים, שרק הולכת ומארכת.

אז מה עושים? יש בתי קברות פרטיים, מפוארים ואפילו זולים, אבל מעבר לגבול, בשטח של סין העממית. אלא שכל ביקור שם כרוך בשעתיים וחצי נסיעה לכל כיוון וכולל מעבר גבול עם דרכון. אז אחרי כמה שבועות הבן נשבר ולוקח את הכד חזרה הביתה.

אבל אשתו מציקה לו ודורשת שיוציא את זה מהדירה. כי זה לא רק כד אלא גם מזבח וקטורת, ופרחים. והדירה קטנה מאד. אז הוא הולך ומוצא בית קברות מחתרתי. בדירת שיכון סטנדרטית מישהו פתח בית קברות פרטי, שבו תמורת שכר חדשי סביר, אפשר לאפסן את כד האפר על אחד המדפים המכסים את קירות כל הדירה, עד שיגיע תור הכד למקום בבית קברות ממשלתי.

זה עובד לזמן מה. עד שהשכנים של הדירה ההיא מגלים שבדירה לידם יש כמה אלפי מתים, ומתלוננים במשטרה. זה נחשב כנראה מזל רע לגור ליד אפרם של מתים. ואז קוראים לו לבוא ולקחת את אבא שלו בחזרה.

וככה זה נמשך. את סוף הסרט אני כבר לא זוכר, כנראה שנמאס לי לראות עד כמה אנשים יכולים להסתבך בכלל דבר טפשי כמו שרידי המתים, והפסקתי לראות את הסרט. המתים מתים, לא?

ואולי הפתרון שנמצא בסופו של דבר היה ה Floating eternity, הקולומבריום הצף, שאת תמונתו מצאתי כאשר חיפשתי תמונה ברזולוציה מתאימה לכותרת הרשומה.

אבל זה אולי לא יותר הזוי מאשר לשחרר אלפי מחבלים ובכך לסכן את חיי החיים, תמורת חלקי גופות של שני חללי צה"ל, או לראות את חיילי גולני מסכנים את חייהם, זוחלים תחת אש חיה, בחול, על הברכיים, בציר פילדלפי בזמנו, בפיקוח של חרדי מזק"א שלבטח מרגיש עצמו קרבי לאללה, בניסיון נואל "להשיב אל קבר ישראל" עוד חלקיק של גופה של החיילים שעלו כמה שעות קודם על מטען צד.
ונזכרתי בגרסה של הפרסומת של נוקיה בזמנו:  "Zaka – collecting people".DSC07287

נתעב בעיני הוא פולחן המתים בישראל, שבשמו שווה להקריב את החיים בעבור המתים.  לפחות אני לא שומע דיבורים על משא ומתן עם החמאס להחזרת המעט שנשאר מגופות שלושת החיילים שגופותיהם נחטפו לאחרונה במלחמת צוק העתים. (או שאולי "הדרדרת הרופסת")

שם התערוכה של הונג קונג, “Fundamentally Hong Kong? —— DELTA FOUR 1984 – 2044 ” או 建基香港 – 三角四方 1984 -2044 בסינית מתייחס לתשע ערים הנמצאות בדלתה של נהר ה Pearl, הערים, ביניהן Guangzhou, Shenzhen, Hong Kong, Macau, הולכות להיות חלק מהמרחב העירוני הגדול ביותר בעולם, המשתרע סביב המפרץ של שפך הנהר. כל השטחים שבין הערים, כולל חלקים ניכרים של הים שייובשו, יהפכו למגה עיר בת כמאה מליון תושבים המשתרעת על 4000 קילומטרים מרובעים, אבל כזו שאפשר יהיה להגיע מכל מקום אל כל מקום בה תוך פחות משעה, בעזרת רשת עתידנית של מנהרות, גשרים וכבישים מהירים. יהיה מעניין לראות את זה.

Pear-River-Delta-Megacity-map-slide

הבעיה של המודרניזם

ישבתי בשדה התעופה של וורונה וחיכיתי לטיסה ארצה. זו יצאה ב 2 לפנות בוקר, כך שהיה לי הרבה זמן לשבת ולחכות. ותוך כדי התבוננות בישראלים המתפרעים בשדה, הבנתי מה הבעיה עם מודרניזם.

עד אותו הרגע, הסתובבתי שבוע לגמרי לבדי. בכל יום ובכל רגע החלטתי מה אני עושה באותו רגע. נכון שלכל מיני מקומות יש שעות פתיחה שמונעות מאדם את מלא חופש הבחירה, וגם כשבחרתי לשוט לאורך תעלת ברנטה, הייתי כבול ללוח הזמנים וסדר הביקורים של הסירה המפליגה, אבל יכולתי בכל עצירה לבחור לרדת ולא להמשיך בסירה  אלא בכוחות עצמי. אבל כשזה מגיע לטיסה, אני צריך להיות במקום ובזמן נתונים מראש, יחד עם עוד כמה מאות אנשים, ופה, מה שטוב להם חייב להיות טוב גם לי. אין פה שום דבר "בהתאמה אישית".

יש אמנם חברות תעופה שכביכול מאפשרות התאמה אישית, למשל בבחירת האוכל, אבל זה בדרך כלל בין נבלה לבין טריפה. בחברות הזולות, או שאין בחירה או שאין אוכל. תאכל מה שתבחר להביא מהבית..או שנותנים לך "אפשרות" לבחור מושב, בעלות של בערך חמישית מהטיסה כולה. בחירות לא ממש אמתיות.

וזו מהות המודרניזם: חשיבה ותכנון "מדעיים" שיניבו את התשובה המתאימה ביותר ל"כולם". בעצם – אופטימיזציה גלובלית שמוצאת את התשובה הרעה ביותר לצרכנים והטובה ביותר לבעלי ההון והשררה.

זו הסיבה לכך שאנשים לא מעטים מעדיפים לגור על גבעה נידחת בצמוד קרקע ולנסוע שעה וחצי לכל כיוון לעבודה. רק לא לגור בבניין רב דירות, מה שפעם נקרא שיכון, 10 דקות ממרכז העניינים. גם כשבניין דירות זה תוכנן על פי מיטב עקרונות התכנון האדריכלי המודרני. עם חניה, מחסן, מעלית, ממ"ד, דירות נוחות, ומרחבים ירוקים בין בניין לבניין, כמו למשל השכונה הזו מטה, בברזיל, שהבתים בה לא אחידים בגודלם ובכוונם, ומסודרים כך שיש "טבע" ירוק רב ביניהם.

שיכונים בברזיל

כי יש סוג של אי נוחות סמויה הכרוך במגורים במגורי המון. כי גם אם זה נכון אקולוגית, נוח, מאפשר לגור קרוב למרכז במחיר סביר, לא זולל את עתודות הקרקע והשטחים הפתוחים שמחוץ לערים.
למרות הרציונליות של סוג מגורים שכזה, הוא פוגע בצורך של הדרים בו להיות אינדיבידואליים. אפשר להיות שם אינדיבידואלים עד כדי סגירת מרפסת, או ריהוט הסלון. ויש את הפגנות המרד הקטנות בהתאמות הזעירות למבנה הדירה (זה היה נושא הביתן הבלגי בביאנלה לאדריכלות השנה)

קשה לרובנו עם המחשבה שמה שמתאים לכולם צריך להתאים גם לנו. לחלקנו זה יותר קשה מאחרים. לי למשל נסיעה בטיול מאורגן לא נראית בכלל אופציה. אפילו להתכנס לטיסה בשעה ספציפית נראה לי פגיעה בחופש הניידות שלי, עד כמה שזה נשמע טפשי. אולי בגלל זה אני תמיד מגיע לטיסה בדקה התשעים ואחת, מקווה לאחר וכך להפגין עצמאות. לא יודע.DSC06425

לנוסעים באנייה הענקית שבתמונה מעלה, אין הרבה חופש בחירה. כל השייט שלהם, מהונדס על הדקה וזמניהם מוכתבים בקפידה מראש. הספינה תעזוב בזמן אתם או בלעדיהם. באנייה כזו, שגובהה יותר מכפול ממגדלי וונציה, שיש בה יותר מעשר קומות של תאי מגורים, לא יקראו ברמקול למי שמתעכב בדיוטי פרי כמו אצלנו (שמתי לב שהתחילו לבקש בנתב"ג את מספר הנייד בצ'ק אין, מן הסתם כדי שאפשר יהיה להתקשר אל המאחרים ולזמן אותם ברוב טובם לטיסה).DSC06427

מדהים עד כמה עמוק הים ממש ליד הארמונות והכנסיות של וונציה. כי אניות הענק האלה, המפליגות גם באוקיינוסים ומן הסתם קוערן עמוק, חולפות ממש קרוב ל"רחובות" של ווציה, וממרפסות האנייה יש תצפית שאין שנייה לה על העיר..
וכשעברתי ליד האנייה  הזו, בנסיעה דחוסה, בעמידה ב vaporetto (מוניות השרות הצפות של וונציה), ראיתי את כל אלפי הנוסעים של הספינה, עומדים כולם באותו הצד של הספינה וצופים איש ממרפסתו, או מהגג, יחד, באותם המראות. ולא קינאתי בהם. רק קיוויתי שהספינה לא תתהפך.

זה כל כך "נכון" לבקר בוונציה, המעשה כל כך "מודרני".  "הוכח" שהמקום באמת הכי יפה. צריך לראות את וונציה, ולהעלות מיד לפיסבוק.

ולמה התרסק המטוס של חברת התעופה הפולנית, מיד אחרי שעבר מימין לפסל החרות, לקראת נחיתה ב JFK?  כי  there were too many poles on the left side of the plane. (והמבין יבין)

קורבו באמריקה

היה לי ויכוח עם מישהו לא מזמן. אני טענתי שמבנה הסינמטק שבקייברידג מסציוסטס
Carpenter Center for the Visual Arts הוא המבנה היחיד של לה קורבוזיה בעולם החדש.

410x480_2049_4229

בר הפלוגתה שלי חלק עלי וטען שמבנה האומות המאוחדות בניו יורק תוכנן על ידו. מסתבר ששנינו טעינו.

מבנה האו"ם בניו יורק הוא של מישהו בשם Wallace K. Harisson. לה-קורבוזיה רק תרם לו כמה רעיונות, כמ גם האדריכל הברזילאי אוסקר נימאייר. על כך למדתי בביתן של ברזיל בביאנלה לאדריכלות בוונציה.DSC06367-001

אוסקר נימאייר גם "תרם רעיונות" ללא מעט בניינים בישראל, כמו למשל קמפוס אוניברסיטת חיפה, שבניגוד לאופן בו מציגים את זה, לא נבנתה בדיוק על פי התכנון שלו. אני תוהה מי אשם באפלוליות של קומות ה 600 וה 700 שם, כשמיקום הבניין מתחנן לפתיחה אל הנוף המדהים מולו הוא ניצב. האם זה נימאייר או מי שסירס את תכניותיו.

אבל גם אני טעיתי. בביתן של ארגנטינה בביאנלה, גיליתי שיש ב La Plata שליד בואנוס איירס בית שתכנן לה קורבוזיה, casa Curutchet שמו. בתצלום מטה הוא מחזיק דגם של הבנייןקורבו

ככה נראה הבניין היום. צריך לזכור את זה אם אי פעם אגיע לארגנטינה.

Curutchet

בביאנלה לאדריכלות

כבר כתבתי לא מעט רשומות בעקבות הביקור בביאנלה בוונציה, שבשנים זוגיות היא לאדריכלות ובשנים אי זוגיות היא לאמנות, אז הנה סקירה קצרה של כמה ביתנים שיתכן שאפשר היה לכל אחד להקדיש רשומה ארוכה אפילו, אבל יללה, צריך לעבור הלאה.

הביתן הישראלי: שוכן אחר כבוד משמאל לזה האמריקאי, במקום מאד מרכזי בגני הביאנלה. ביתן צנוע אך יפיפה, מודרניסטי בקטע טוב. השנה הציג הביתן ארבעה "פלוטרים" ששרטטו בעזרת חוד על משטח של חול מפות של המדינה כולה, של ערים, של בתים ושל דירות. ואז מחקו אותם ושרטטו מחדש. היה גם מרתק רעיונית וגם יפיפה חזותית. אחד הביתנים הבודדים שהתצוגה בהם הייתה גם נגישה וגם בעלת תכנים.DSC06133

הביתן הברזילאי, היפה בפני עצמו, מפוספס על ידי רבים מהמבקרים שלא יודעים שיש עוד ביתנים מעבר לתעלת המים שתוחמת את הגנים. אם חשבתי שאדריכלות ברזילאית היא בעיקר אוסקר נימאייר, שאותו מכירים במקומותינו יותר, כי ברח הנה תקופה מסויימת מאימת החונטה הצבאית בברזיל, והספיק לתכנן פה את קמפוס אוניברסיטת חיפה ועוד כמה פרוייקטים, וכמובן תכנן מדף חלק את כל עיר הבירה של ברזיל.. ובכן, טעיתי. ברזיל היא מעצמה של אדריכלות מודרנית, כנראה מעצמה של עוד הרבה דברים, חוץ מסמבה ומולטיות חשופות שת. גיליתי שם ארכיטקטים כמו למשל Lucio Costa ועוד רבים ומעולים. למשל הקפלה הקטנה הזו:DSC06368

ובכל זאת, נדף מהביתן ריח חמוץ של תסכול, על שהמבקרים ה"נחשבים" לא סופרים את האדריכלות של ברזיל, ורובם אפילו לא מכירים אותה. טוב, אז אני סופר. אחד הביתנים הכי מרשימים בביאנלה לדעתי. וגם למדתי שיש בברזיל אפילו בניין של לה קורבוזיה.DSC06374

הביתן המצרי אדיר בגודלו, יחסי אולי לגודל המדינה אבל יחסי הפוך לכמות הארכיטקטורה שנבנתה שם במאה השנים האחרונות. יש כמובן את אדריכלות לבני הבוץ של חסן פהמי, אבל היא לא ממש התאימה לתמה של השנה – מאה שנים של מודרניזם. אז הדבר היחיד שבאמת היה שם בתצוגה רלוונטי לנושא היה הווילה של אום כולתום, סוג של באוהאוס קהירי.מצרים

הביתן הבלגי, הראשון אליו נכנסתי, הציג תערוכה סביב דפים מתוך ספר על "השינויים הלא פורמליים שאנשים מכניסים בבתיהם", סוג של אדריכלות בעולם האמתי. אולי בגלל שעדיין לא הייתי רווי, אהבתי מאד. תערוכה צנועה, יפה ועמוקה. שווה. הספר, אזל לצערי.

רשמתי לעצמי לחיוב גם את הביתנים של מקסיקו, וקרואטיה אבל אני כבר לא זוכר למה בדיוק. הביתן של מכסיקו הזכיר לי את גלויות הצבע שקיבל כל מי שפעם קנה שתי חבילות של מרגרינה. אני עדיין זוכר את תמונת הספריה הלאומית של מקסיקו, המצויר כולו. חבל ששכחתי מהתמונה ההיא כשביקרנו במקסיקו סיטי, בחג המולד של 1996.מקסיקו

והיה הביתן האלבני. כמעט שפסחתי עליו, מה כבר יכול להיות במדינה כה עניה? ידעתי על מאות אלפי הבונקרים שנבנו שם במצוות הרודן אנוור הודגה, שאף אחד אין לו מושג מה לעשות אתם היוםBunker_in_Albania

אבל אדריכלות? טוב, אז לא אדריכלות, אבל אמנים מעולים יש להם לאלבנים. לאחד מהם Anri Sala הולכת להיות במוזיאון תל אביב תערוכה שלא כדאי להחמיץ. אמן אחר, Adrian Paci הציג בתערוכה עבודת וידאו בשם The column.

עבודה מהפנטת, המתחילה במחצבת שיש בסין, שבה נחצב מההר גוש שיש גדול, מובל לספינת משא, זו שבתמונה מטה, ומהלך ההפלגה הופך לעמוד שיש גדול עם כותרת קורינתית, על ידי צוות של אומני אבן סיניים המפליגים באוניה.

העמוד

וכשהגעתי למחרת לנמל של ה Arsenale, האתר השני של הביאנלה, שם היה, לתדהמתי, העמוד. עכשיו, כשאני כותב את הרשומה, בדקתי וגיליתי שהעמוד כבר הוצג בכמה מקומות אחרים בעולם קודם. זה לא שהספינה שטה מסין היישר לוונציה, אל נמל הארסנלה. קצת הוריד לי מה"הילה" של העבודה, אבל עדיין, שווה צפיה – מאד. DSC06271

הביתן של קוריאה הוא הביתן האחרון שהתווסף לגני הביאנלה, אחרי שכביכול כבר לא היה יותר מקום. הביורוקרטיה הוונציאנית אישרה לדחוס אותו על הגבעה שמאחרי הביתן היפני (שהיה השנה ממש מאכזב) בתנאי שהוא ייצג את שני החלקים של חצי האי הקוריאני. בפועל, הביתן הוקם כמובן על ידי דרום קוריאה, ביתן קטן, חכם, כמעט גאוני, מעט המחזיק את המרובה. וכן, הייתה שם תערוכה שייצגה גם את צפון קוריאה. יש חברת נסיעות המארגנת סיורים בצפון קוריאה, שגם ישראלים ללא דרכון זר, יכולים להשתתף בהם. ומנהל החברה, "מעסיק" אדריכלים וציירים בצפון קוריאה בתכנוני נייר וציורי כרזות כמו למשל זו למטה.DSC06175

אבל יש גם בניה בצפון קוריאה, מגלומנית כמו המנהיגות שלהם, כמו הבניין הזה שכנראה לא הולך להיגמר אי פעם. לא שהם מסוגלים לספק חשמל לכל הבניינים האלה – בלילה הם כולם חשוכים.korea

בניין שזכה להמנות בין "שבעת הבניינים הגרועים ביותר בעולם".

הביתן הפיני, בנפרד מהביתן הנורדי, הקים לידו שני מבנים ארעיים, אחד מעץ, על פי מסורת פינית, ואחד מבמבוק, על פי מסורת דרומית יותר. כך נראה מבט כלפי מעלה מתוך מבנה העץ…DSC06138

הביתן של קוסובו, שמוקם בתוך חלל הארסנלה, גנב רעיון מ Ai Wei Wei ובנה ביתן משרפרפי עץ מסורתיים בקוסובוDSC06384

אלא שאלו היו כולם חדשים, לא כמו אלפי השרפרפים ש  Ai Wei Wei ליקט מאלפי בתי תה בסין והביא לברלין, לתערוכה בה היינו לא מזמן.DSC05572

הביתן האוסטרי הכיל דגמים בקנה מידה של 1:500 של כל בתי הפרלמנט בעולם. היה מעניין להשוות גדלים של כמה מהם, כמו למשל זה של עומאן משמאל  מול זה של פלסטין בראמאללה, מימין.פלסטין ועומן

הפרלמנט הישראלי, נראה שם סביר בגודלו יחסית לגודל המדינה. אבל כמות התחיקה הנלוזה היוצאת ממנו, כמו למשל החוק "למניעת הסתננות" שבג"ץ פסל השבוע, מגמדת לא מעט פרלמנטים שגדולים ממנו פיזית.

הביתן האינדונזי התמקד בשיטות בניה מסורתיות בעץ, במבוק, אבן ועוד. מהתמונות והסרטים נראה שיש שם מסורת מפוארת של בניה. גם באבן – הפירמידה הבודהיסטית הגדולה ב Borobudur היא אחד מפלאי העולם שנמצאים גבוה ברשימה שלי של דברים לראות לפני שאתפגרborobudur-0222

גם שם סיפקו timeline שהשווה ציוני דרך באדריכלות עולמית למה שקורה אצלם. ושם שמחתי לראות, שקיבל הכרה כלוב הפינגווינים המופלא שתכנן בלונדון קרוב המשפחה של זוגתי, sir Berthold Lubetkin. (שני משמאל בשורה העליונה מטה)DSC06276-001

עוד רשומות מהביאנלה

הביתן האוסטרלי

האוסטרלים בונים כרגע מחדש את הביתן שלהם בגני הביאנלה בוונציה, וזה עושה רושם שהולך להיות ביתן מרשים (גם הקודם היה יפה..). בינתיים, הם בנו לתקופת הביאנלה לאדריכלות השנה, ביתן וירטואלי – רעיון מגניב, הצצה אל עתיד אפשרי אחד.DSC06375

היה להם אוהל בשטח היריד, ובו נקודת גישה לרשת כדי לאפשר לאנשים להוריד לטלפונים הניידים שלהם את היישומון (אפליקציה) Augmented Australia ש"הכיל" את "הביתן" שלהם, והיו שם מעמדים עם תיאור תכולת הביתן: 22 בניינים שתוכננו באוסטרליה אך לא נבנו מסיבות שונות. לא מעטים מהם הצעות לתחרויות שגם אם זכו, לא בהכרח נבנו. מחצית מהבניינים שלא נבנו היו אדריכלות עכשווית ומחציתם מתקופות מוקדמות יותר.

את הבניינים עצמם, האוסטרלים "בנו" בכיכרות ומרחבים שונים של העיר וונציה. הישומון בטלפון החכם כיוון אותך עם מעין "רדאר" אל "אתר הבניה" כל בניין ובניין, ושם, אם הרמת את מסך הטלפון מול העיניים, ראית את הבניין ממוקם על רקע תמונת המקום עצמו, שסיפקה המצלמה האחורית של הטלפון. זה בעצם יישום של מה שנקרא "מציאות רבודה", Augmented reality בלע"ז. אם הסתכלת במסך הטלפון רחוק יותר מהמקום שבו "מוקם" הבניין, פשוט ראית אותו קטן יותר.

ניסיתי את זה פעם או פעמיים, רק במקומות בהם היה Wi-Fi. גלישה סלולרית עם SIM ישראלי בחו"ל היא תענוג יקר, מאד. זה עבד, אבל לא באמת אפשר היה ממש להתרשם מהבניין עצמו, ולא תמיד הבניין "ישב" במדויק באתר בו מיקמו אותו. אבל זהו רק עניין של זמן וכושר חישוב עד שבאמת זה יהיה בזבוז להקים ביתן פיזי של ממש. היישומון מספק גם את כל המידע על הפרוייקט שלא נבנה, בטקסט ותמונות, ויכול לספק קישורים מידיים לחומר נוסף. יש לסוג הצגה כזה, בפוטנציה, יותר יתרונות מחסרונות.

זהו צילום מסך של הישומון
Screenshot_2014-08-17-00-56-56

Fullscreen capture 20092014 235145

זהו תיאור הישום מחנות Google Play

"Augmented Australia will be a new and technologically cutting edge picture of unbuilt visions and dreams for Australian architecture. Responding directly to Rem Koolhaas’s theme of one hundred years of modernity, digital reconstructions of 11 historic unbuilt public projects show the tensions faced by Australian architects in dealing with national identity, modernization and a constant desire to be international. Complementing these historic engagements with modernism, 11 contemporary unbuilt projects show an Australian architecture that is confidently global in outlook, critical in its stance on issues like environment, and visionary in its bold formal propositions for the future Australian city."

אגרו-טכנולוגיה עם הבזקים של ברוטליזם

יום שישי זה הציב בפני טרי-למה (לא תמיד זה דִי-למה, התלבטות בין שתי לֶמות). בתים מבפנים בירושלים והזדמנות לראות את האגף החדש של מכון ון-ליר, פסטיבל אוטופיה לסרטי מד"ב בתל אביב וסדנת אגרוטכנולוגיה בגינה הקהילתית בבת גלים בחיפה. בסוף נשארתי בחיפה.אגרו

כי לפסטיבל אוטופיה כבר הקדשתי את שני חצאי הימים האחרונים, וראיתי ששה סרטים, חלקם ממש טובים (כמו למשל "תאורמת האפס" של טרי גיליאם), כך שבשלב זה באתי על סיפוקי. היה פסטיבל שווה גם אם דל משתתפים. אפילו וויתרתי על ליל המדענים שהיה אתמול. ממילא לא יכולתי להחליט בין אוניברסיטת תל אביב, הטכניון ואוניברסיטת חיפה. הא, לו היו לי אווטרים שיכולתי לשגר לכמה מקומות במקביל…

גם בחיפה לא היה קל להחליט. הסדנה בבית גלים הייתה בין 1-3 וב 12 בצהריים היו שתי פתיחות בהן רציתי להיות, שתיהן משום מה בקומת המרתף, ממש משני צידי מפגש רחוב ביכורים עם שדרות הנשיא במרכז הכרמל. בגלריה פאולה שרף, בקומת המרתף של קניון האודיטוריום, גלריה הקיימת כבר שנה וחצי, אבל על קיומה אפילו לא ידעתי עד לפני שבוע נפתחה תערוכה בשם "חיפה – עיר חלומה" ומעבר לרחוב, מתחת לפלאפל הנשיא, בחלל שהיה פעם משרד האדריכל מוניו וינרויב, שהוא היום "מוזיאון חיפה לאדריכלות" נפתחה באותו זמן תערוכה המוקדשת לברוטליזם חיפאי. (סגנון אדריכלי שמאופיין באקספרסיביות ושימוש בבטון חשוף).

בדיעבד, לא הייתה סיבה לדאגה. לא נדרשו יותר מ 20 דקות לכל אחת משתי התערוכות האלה, ושתיהן כאחת הדגימו לי עד כמה פרובינציאלית הסצנה בחיפה. וכרגיל אצלי, אפילו הקדמתי לסדנה בגינה בבת גלים. הקדימה אותי רק יבגניה, אותה לא ראיתי מ 2010, אז עשינו יחד קורס פרמקולטור, שם בגינה.DSC06794

מה יש לי להגיד על שתי התערוכות האלה? בגלריה פאולה שרף  היו עבודות של מספר אמנים חיפאים מצויינים, (אבל זוגתי משום מה לא נכללה ביניהם). אהבתי עבודות של מחמוד קייס (למעלה באמצע), יעל בלבן (למטה בתמונה מעלה) ושל ניר דבוראי, פחות אהבתי שלא היה שום שילוט על שום תמונה, שהעבודות היו מפוזרות על כל הקיר בלי שום "אוצרות" רק רצון למקסם את כמות העבודות התלויות, ושרשימת המחירים הייתה חסויה – כנראה שהיא עוברת התאמה אישית למתעניינים ולאמצעיהם המשוערים. מיקום הגלריה, בקומה 1- של קניון האודיטוריום גם הוא לא ממש אידאלי.DSC06793

תערוכת האדריכלות שנקראה בזכות האיפוק: הבזקים של ברוטליזם חיפאי הייתה קטנת היקף, התרכזה בעיקר בבניני קריית הטכניון וקופת החולים לין, והתעלמה מדוגמאות מובהקות של ברוטליזם בחיפה כמו למשל התחנה המרכזית שבכניסה לבת גלים ובית הספר ליאו בק, שתי דוגמאות, ויש עוד רבות. טוב, המוזיאון כולו הוא תחביב של עמוס גיתאי ותפקידו בעיקר להנציח את זכר אביו, האדריכל מוניו גיתאי-וינרויב. גיתאי כנראה מממן את כל העסק מכיסו ולכן קשה לבוא אליו בטענות על האוצרות החובבנית והכמות המזערית של מחקר שהשקיעו שתי האוצרות. גם אצלי אדריכלות היא תחביב, וכמו גיתאי, גם אני חובבן, אבל אצלי זה רק בלוג. במוזיאון מתבקשת קצת יותר רצינות..DSC06796

ואז ירדתי לבת גלים, שם ממשיך עומר להחזיק על כתפיו כמעט לבדו את הגינה הקהילתית של בת גלים, שהתפתחה מאד מאז הייתי שם לאחרונה. ושם הוא ארגן סדנת "אגרוטכנולוגיה" בהדרכת בוריס קרמר, בת מספר מפגשים. המפגש היום לימד "איך להקים מנבטה לירקות מא'-ת'. החל מהכנת תערובת לזריעה, קומפוסט צמחי, זריעה, השקייה וטכניקה לבניית המנבטה. המנבטה תאפשר לייצר 1500 שתילים לחורף הקרוב עבור הגינות הקהילתיות בחיפה."

בוריס קרמר המדריך היה מצוין, מקצוען ממש. הנה כמה דברים שרשמתי לעצמי במהלך הסדנה. פה אני אמצא את זה גם בעתיד, ואני מקווה שגם אחרים יוכלו להשתמש בזה.

תערובת השתילה: 5 חלקים כבול מפורר, 2 חלקים פרלייט מספר 4 (הפתיתים הלבנים בתמונה מטה) , 0.75 חלקים הומוס. מערבבים יחד היטב. את שני המרכיבים הראשונים אפשר לקנות למשל ב"הגרעין" בשקים. מספר הפריט – מטה.20140919_132249-001

את ההומוס בכל משתלה. בעיקר יש את זה של דוברת. (הומוס זה הקקי של תולעים אדומות).  ככה נראית תערובת ההנבטה.DSC06810

ממלאים את תבנית ההנבטה בתערובת. יש שני סוגים שימושיים, מקלקר. באחד יש שקעים של 1" ובשני של 0.5" (אינץ). קלקר יותר טוב מפלסטיק כי כשמוציאי את השתילים, שורשיהם נקרעים קלות ואחרי השתילה באדמה מתפצלים לרוחב במקום להתארך.DSC06798

שקעים של 1" מתאימים לפטרוזיליה, שמיר, כוסברה, שומר, עירית, בצל ירוק, מנגולד, חצילים, אבטיח, מלונים, דלעת, קישואים, ומלפפון.

שקעים של 0.5" מתאימים למצליבים כגון כרוב, כרובית, ברוקולי, קייל, וגם לחרדל, תרד ועגבניות.

ירקות כמו גזר, סלק עלים, צנוניות זורעים ישר באדמה.

שמים זרעים על צלחת, ובעזרת פינצטה ממקמים זרע אחד בכל שקע (אחד בלבד). טומנים אותו עם הפינצטה בעומק הכפול לקוטר הזרע (2-3 מילימטרים).DSC06799

מכסים ב"שמיכה טרמית" של וורמיקולייט (סלע וולקני מדרום אפריקה שקיבוץ הבונים מייבא ומייצר ממנו את הפתיתים במפעל אגריקל, גם זה אפשר לקנות ב"הגרעין") בעובי של 2-3 מ"מ.DSC06811

משקים במשפך עם פיית המטרה שניה אחת, רק כדי שהשכבה העליונה תלכוד את המים. מחכים דקה, ונותנים עוד קצת מים, וכן הלאה, עד להרטבה מלאה. (זה רק בהשקיה הראשונה)DSC06803

איפה ממקמים את המנבטה: על הקרקע שוטחים יריעת ניילון נגד עשבים, עליה שמים מספר קרשים בכדי ליצור שכבת אוויר מתחת למגש ההנבטה, ועליה את מגשי ההנבטה. חשוב שהמשטח יהיה מפולס כדי שהמים לא ילכו לצד אחד ותהייה השקיה אחידה.DSC06805

משקים אחת ליום, לפני ההשקיה בודקים בנגיעת אצבע. אם האצבע רטובה, השקינו מספיק. אם נדבר כבול לאצבע, השקינו יותר מדי, אם לא רטוב, פחות מדי.

להגנה על המנבטה: תקענו באדמה משני צידי המשטח מוטות ברזל באורך 40 ס"מ לערך, ועליהם הלבשנו "קשתות" העשויות מצינור השקיה של 25 מ"מ. מעל הנחנו רשת ניילון וקיבענו אותה לאדמה מכל צד בעזרת אבנים. זו הגנה נגד ציפורים בעיקר.DSC06809

נגד חשופיות, בוריס ממליץ על פיזור פרורי מתזון מסביב ואפילו על המגשים. נראה לי קצת מפחיד. אולי אפשר להגביה את שולחן ההנבטה ולשים את רגליו בקערות מים כדי לחסום את דרך החשופיות. או קעריות בירה – הן נמשכות לבירה וטובעות. אם שמים בירה מכבי, ואז אפילו לא חבל על הבירה…

נגד חילדון וחרכון, דברים שכאלה, בוריס ממליץ על ריסוס בתמיסת נחושת של 0.8%. קונים אבקת נחושת ירוקה כזו, מערבבים עם מים ומרססים עד שנוטף מהעלים, אחת לשבוע, אבל רק אם יש צורך.

זהו בשלב זה. עכשיו זה ממש הזמן להתחיל להכין את השתילים של ירקות החורף. הם יהיו מוכנים להעברה לאדמה בעוד כחודש וחצי. כאשר הם יוצאים מהשקע ככל התערובת אחוזה בשורשיהם. חשוב לעשות את ההנבטה של בזמן, הן של ירקות החורף והן של ירקות ופירות הקיץ.

 

בריביירה

כשהדלתות האחוריות של הסגר נסגרו , והספינה החלה לעלות אנכית מעלה, כשני מטרים לערך, נזכרתי שזו הפעם ראשונה, בכמעט שישים שנותי, שאני שט בתעלה בה יש סגר.
אני לא מבין איך שרדתי עד כה.DSC06523

התעלה בה מדובר, תעלת Brenta, המכונה גם "הריביירה של Brenta", מחברת בין וונציה לפדובה. בכל הפעמים הקודמות שהייתי באזור מאד מאד רציתי להפליג בה, אבל לא הסתדר – או כי זה לא היה בחודש הנכון, או לא ביום הנכון , וגם כי זוגתי לא ששה להפלגות. נראה לה משעמם. זה אכן איטי, אני מודה. אבל לא משעמם. וחוץ מזה, שעמום זה רע?

אבל הפעם, עם קצת תכנון מוקדם לשם שינוי, זה יצא לפועל. הספינה הפליגה עם שחר (טוב, בתשע בבוקר – זו איטליה אחרי הכל) מחזית כנסיית Santa maria de la pieta שליד כיכר סן מרקו בוונציה, והייתה אמורה לסיים את ההפלגה בשש בערב בנמל הפנימי של פדובה. משם נסיעה קצרה ברכבת לוורונה, אופרה בתשע בערב בארנה של וורונה וטיסה ב 2 בלילה חזרה ארצה מוורונה. ובדרך, לאורך התעלה, ביקורים בארמונות שעשירי וונציה בנו שם לאורכה, חלקם בתכנונו של Andrea Palladio.
תכנון לא רע, תודו.062_big_mappa_brenta

זה עבד כמעט לפי התכנית. הסגר האחרון בתעלה התקלקל, ולכן הספינה לא יכלה להגיע מפדובה. לא נורא, הגיעה ספינה אחרת, פחות מהודרת, אבל עם מכונת אספרסו משוכללת כמו שצריך. את הקטע מהארמון האחרון אל פדובה, כ 10 דקות נסיעה, עשינו באוטובוס. גם אופרה לא ראיתי בוורונה, כי הסתבר לי באיחור שרק בערב הזה, דווקא אין. התנחמתי בבילוי של ערב עם מופע האימים "עמישראל שולט בטרמינל של וורונה".  5 טיסות מלאות יצאו ארצה באותו לילה מוורונה, והווליום של הנוסעים גימד את היכולות הקוליות של גדולי הזמרים.DSC06548

הסתבר גם שרק אחד הארמונות הוא בתכנון Palladio, וזהו casa Foscari  בתמונה מעלה. לא נורא – ביום אחד ב Vicenza, בדרך מוורונה לוונציה ראיתי שפע  של ארמונות משלו. הארמון המכונה גם La Malcontenta היה בבעלות משפחה יהודית עד עליית מוסוליני לשלטון.

הסתבר גם שרוב הארמונות לאורך התעלה כבר לא מאוכלסים, וחלקם הגדול מוזנח ומט ליפול. אז אם חשקה נפשכם בארמון על שפת תעלה פסטורלית, ואתם טובים בשיפוצים, זה המקום למצוא לעצמכם אחד. למשל זה?

DSC06597

גם כך לא חסרו ארמונות לבקר בהם, מספיק ליום שלם, במיוחד אם לוקחים בחשבון את הסגרים האטים, את הגשרים שצריך להסיט ממסלול הספינה, חלקם ידנית, בדחיפה.DSC06584

חוויה רגועה, עם עצירה לארוחת צהריים נינוחה שאפשר לאכול במסעדה על גדת התעלה (לאוכלי כל) או בשוק הכפרי שבעיירה הסמוכה.

הארמון הגדול ביותר והמפואר ביותר לאורך התעלה,, הוא Villa Pisani שבכפר Stra.DSC06621

זהו ארמון שבו מעל למאה חדרים, ומאחוריו עוד "ארמון" שהוא בעצם מוסך הכרכרות של אורחי הארמון. הארמון היה שייך תקופה מסויימת לנפוליאון, שהשקיע בו כסף רב אבל ישן בו רק לילה אחד. זה גם הארמון שבו נפגשו מוסוליני והיטלר לראשונה, אלא שמוסוליני שיפץ רק את החדר שבו הייתה הפגישה ועוד כמה חדרים שהובילו אליו. היה קמצן, איל דוצה. DSC06612

Andrea Palladio בנה שני ארמונות למשפחת pisani במשך השנים, אבל זה לא אחד מהם. זה ארמון בסגנון הבארוק המאוחר, למי שאוהב את הסגנון. אבל יש לו גנים יפים מסביבו, ובתוכם הלבירינת המפורסם שאפילו הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) שבא לבקר מפדואה הסמוכה כתב עליה בספרו "מסילת ישרים" (כך אני למד מהסיכום, המצוין כרגיל, של נועה מנהיים במוסף הארץ היום, על מבוכים)

בסוף ההפלגה, למי שעוד לא היה, שווה להשאר בפדובה, לפחות ליום, ולו רק כדי לבקר בCappella degli Scrovegni ולראות בה את הפרסקאות של Giotto di Bondone.

זהו. הצלחתי לכתוב רשומה בלי להטיף לטבעונות, בלי למחות על הכיבוש, לא יאומן.

מגדל תצפית השמש על שם איינשטיין

איך יודעים שמבנה מסוים הוא ציון דרך ארכיטקטוני? אם הוא מופיע ב timeline האדריכלי בביתן של מוזמביק בביאנלה לאדריכלות, השנה בוונציה. את ציר הזמן הזה המסומן בשנים, מבנים ואדריכלים, הם שמו במקביל להתפתחויות הארכיטקטורה במוזמביק. במפתיע, הוקמו לא מעט בניינים לא רעים בבירה מפוטו, בזמן שהפורטוגזים שלטו שם, אבל מאז קבלת העצמאות עושה רושם שחדלה שם הבניה שאינה מקש וקרטונים קרועים.מגדל איינשטיין

ואם אותו בניין מופיע גם בציר הזמן של ביתן איחוד האמירויות (לא בקנה מידה), לבטח אפשר לטעון שהוא בניין איקוני. אצל האמירויות דווקא יש מה לראות על ציר הבנייה המקומית, ביחוד מאז שיש להם יותר כסף ממה שהם יודעים מה לעשות אתו.מגדל איינשטיין

זה הבניין המופיע בשני צירי הזמן האלה:DSC05753

מויקיפדיה: מגדל איינשטיין (בגרמנית Einsteinturm) הוא מצפה כוכבים בפארק המדע על שם אלברט איינשטיין בפוטסדאם שבגרמניה. את המגדל תכנן האדריכל אריך מנדלסון עבור האסטרונום ארווין פינלי פרוינדליך, ומטרתו המקורית הייתה לספק תצפיות תומכות כדי לאשש את תורת היחסות של אלברט איינשטיין. הרעיון לבניין הועלה לראשונה ב-1917, הוא נבנה בשנים 1920-1921 אחרי מסע התרמה, והחל לפעול ב-1924. המצפה פועל גם כיום ומשמש לתצפיות על השמש, כחלק מהמכון האסטרופיזי של פוטסדאם. האור מן הטלסקופ מוקרן למעבדות שבתחתית המגדל.DSC05755עדיין מויקיפדיה: זהו אחד הפרויקטים החשובים הראשונים של מנדלסון, והוא יצר אותו כשריכרד נויטרה הצעיר עדיין היה חלק מהצוות שלו. כיום זו אחת מעבודותיו המוכרות ביותר של מנדלסון. הקירות החיצוניים נועדו תחילה להיות בנויים בטון, אבל בשל קשיי הבנייה נבנה רוב הבניין מלבנים וצופה בסטוקו. ב-1999 עבר הבניין שיפוץ מלא לרגל יובל ה-75 שלו, ותוקנו בו בעיות של לחות והתפוררות. לעתים קרובות מוזכר הבניין כאחת הדוגמאות הבולטות הבודדות לאדריכלות אקספרסיוניסטית.

DSC05761הבנין אכן אקספרסיוניסטי לעילא, מין ממתק אדריכלי כזה, מה שנקרא Folly באדריכלות, קרי – בניין שנבנה לגמרי כקישוט, אבל הופתעתי לראות שהכניסה אליו לא אפשרית כי הוא משמש, עד היום, לתצפיות על השמש. אפשר לבקר בו רק בתאום מראש, הרבה זמן מראש, ורק בתקופה קצרה בה הוא לא מתפקד. אינשטיין אגב, לא התלהב מהבניין, וכך מסופר על זה בויקיפדיה: "על פי השמועה, מנדלסון לקח את איינשטיין לסיור ארוך בבניין אחרי השלמתו, וחיכה לשמוע ממנו מחמאה כלשהי. המגדל, אף כי היה בנוי בהיגיון ומתאים לחלוטין למטרתו, בלט בשטח כמו "ספינת חלל כעורה". איינשטיין לא אמר דבר, אבל כמה שעות לאחר מכן, בזמן פגישה עם עמותת הבניין, הוא לחש פסק-דין בן מילה אחת: "אורגני".‏[1] מנדלסון עצמו אמר שהוא תכנן את המבנה בעקבות דחף לא-מוסבר, וכי המגדל הגיח מתוך "המסתורין הסובב את היקום של איינשטיין".‏[2]"

מעניין שאת דעתו של איינשטיין, שהיה פיזיקאי לא רע, ביקשו אנשים בנושאים שבהם לא היה לו מושג ירוק, והוא הפך מעין אורים ותומים לכל דבר ועניין, כמו למשל אדריכלות, או כשחבר הלאומים פנה אליו כדי שיענה לשאלה "על שום מה מלחמה" (על חליפת המכתבים בינו לבין זיגמונד פרויד בנושא, כתבתי כאן).

DSC05760

הבניין מעלה, בו ביקרתי במהלך ביקור בברלין כמה שבועות לפני נסיעתי לוונציה, לביאנלה (קצת הגזמתי השנה עם הנסיעות, אני מודה…) נמצא למעשה בפוטסדם, עיר לווין של ברלין, שאליה מגיעים ברכבת הפרוורית S7 תוך כחצי שעה. מתחנת הרכבת לוקח עוד כ 20 דקות הליכה בעליה מתונה להגיע את הגבעה המיוערת הזרועה מצפים אסטרונומיים ישנים ויפים כאלה (כמו השלושה בתמונת הכותרת של הרשומה). כל הקמפוס שם עושה רושם של מקום מעולה לעשות בו את הפוסט דוקטורט, למי שעושה אותו באסטרופיזיקה.

DSC05758

ישנה גם הסקיצה לבניין, שראיתי בזמנו פה בחיפה בתערוכה על אריך מנדלסון, שבנה בין היתר את בניין בית החולים בו נולדתי.

נתקלתי במגדל איינשטיין לא מזמן גם במוזיאון חיפה לאמנות, בתערוכת הזוכים בפרסי משרד התרבות והספורט לאמנות ולעיצוב לשנת 2013 המוצגת כעת. אמיר יציב הדביק צילום של המגדל, ללא העלווה הירוקה של העצים שסביבו, על רקע המדבר של יוטה בארה"ב, שם סיים אריך מנדלסון את הקריירה שלו, לא באופן בו הוא היה רצה שיזכרו אותו, בתכנון "ישוב גרמני טיפוסי" שנבנה שם בבסיס חיל האוויר האמריקאי כדי שמטוסי ארצות הברית יוכלו להתאמן בהחרבה אפקטיבית של בתי האזרחים הגרמנים. בניין אחד נשאר עומד, וגם תמונתו שם בתערוכה. 

לחיל האויר האמריקאי לא הייתה הזדמנות לבדוק את עצמו כל שנתיים, כמו שחיל האוויר הישראלי עושה על בתי רצועת עזה….  אותו אמיר יציב אגב, הציג לא מזמן גם תערוכת צילומים של עיר האימונים "דטרויט" שבנגב, המדמה את השטח הבנוי של עזה. איך שהכל קשור..4_735

 

 

זכרונות

הרושם הראשוני שלי מהביתן של רוסיה בביאנלה לאדריכלות השנה היה שהקפיטליזם חזק שם אפילו יותר מאשר בארה"ב. הביתן היה מסודר כמו יריד מסחרי של חברות, שכל אחת מציגה את מרכולתה מתחום כלשהו הקשור לאדריכלות. אבל במבט שני הבנתי שהחברות האלה הן פיקטיביות, וזו פשוט דרך להראות סל של רעיונות, חלקכם חכמים וחלקם משעשעים, הנוגעים לאדריכלות.

היה למשל הדוכן הפינתי ליד הכניסה של משרד האדריכלים   Lissisitzky כביכול ממשיכי דרכו של האמן הקונסטרוקטיביסטי Lissitzky  (אליעזר) El ששלח ידו כמעט בכל מדיום של אמנות, כולל איור הגדות של פסח. משרד שכביכול מיישם את עקרונות הקונסטרוקטיביזם באדריכלות עכשווית. משעשע.

DSC06358והיה הדוכן של חברה מסחרית שכביכול מציעה לקהל סוג חדש של Dacha, אותה בקתת סוף שבוע שיש ללא מעט מתושבי רוסיה, גם אלו שלא עשירים במיוחד. זו בקתה קטנה, על שטח אדמה קטנטן באזור בו הקרקע לא יקרה, למשל באזור כפרי נידח או לאורך פסי רכבת, היכן שאף אחד לא רוצה לגור. הדאצה הרוסית הפכה לשילוב של בקתת נופש ומחסן, כמו אותם מחסנים שאפשר לשכור בארה"ב בכדי לאחסן בהם את כל הזבל שאתה לא צריך אבל ששכנעו אותך בכל זאת לקנות. 20140809_120413-001

היו שם מספרים על מספר יחידות האחסון העומדות לרשות האמריקאים. בדקתי, ואכן, יש בארה"ב (נכון ל 2009) 58000 אתרי אחסון כאלה (וכ 3000 מתווספים כל שנה) ששטחם יחד היה  218,322,144 מטרים רבועים, בערך שלש פעמים השטח של האי מנהטן, כמטר מרובע של אחסון פרטי לכל אמריקאי.

זו תופעה די ייחודית לאמריקאים, ויש ממנה גם קצת בקנדה ואוסטרליה. זה הפך אפילו להיות מעין Trope בסדרות טלוויזיה וסרטים, מקום בו טרוריסטים למשל יאכסנו את כלי הנשק שלהם, רוצחים סדרתיים מזכרות מקרבנותיהם ווולטר וויט, מ"שוברים שורות" את הררי המזומן שהרוויח ממכירת הסמים שייצר. ו

מסתבר שהרוסים חושבים (אולי) שבעלות על יחידת אחסון כזה היא המפתח לאורח החיים האמריקאי שאליו כולם משום מה שואפים. אז הם אומרים לעצמם – ממילא מה שיש לי בדאצה זה כל הזבל שכבר לא נאה לי לשים בסלון, אז למה לא לאחד פונקציות?

טוב, הדוכן הזה היה יותר סטירה על אוסף הגרוטאות שיש לרוסי הממוצע בדאצה שלו מאשר הצעה רצינית. אבל לי הדוכן הזה גרם להיזכר בכל אותם החפצים שהייתי שמח אם עדיין היו ברשותי היום, אלמלא נאלצתי לזרוק אותם מחוסר מקום. חפצים שהזכרונות שלי מקודדים בהם. כמו כמה וכמה מספרי הילדים שלי למשל, בתרגומים ארכאיים משנות הארבעים. ספרים זה דבר כבד, ובכל מעבר דירה, הם הדבר שאתה נוטה להשליך ראשון.

נזכרתי בעוד ועוד חפצים שהייתי שמח לראות ולגעת בהם היום, הייתי שומר לו הייתה לי אפשרות, כמו לאחת מכל עשר משפחות אמריקאיות, להחזיק מחסן ליד איזה כביש ראשי, במקום מוקף גדר ושמור, שם הייתי יכול לשמור את הדברים האלה במשך שנים, בלי שיצופפו לי את החדרים בהם אני חי. אם הייתה אפשרות כזו, אולי גם לא היינו צריכים לעבור דירה לפני עשור. כי החפצים הם שגדשו את דירתנו וגרמו לנו לחפש מקום אחר.

אז נכון שמעוננו הנוכחי נעים יותר ונוח מקודמו, חוץ מזה שיש בו יותר מקום לחפצינו. אבל גם פה, יש לא מעט דברים שגם אם היה לוקח לי שעה להגיע אליהם, לא הייתה עם זה בעיה. להפך, היה לי יותר מרווח בבית. ובסיבוב האחרון של ניקיון בארון הספרים נמסרו / נזרקו לא מעט ספרים שהייתה לי קצת צביטה בלב להיפרד מהם. ויש את כל החפצים שאם הייתי יכול לשמור עד שצאצאי יזדקקו להם, הייתי שומר. ויש את הציורים של אמי ז"ל שכרגע עדיין יש לי פתרון אחסון זמני עבורם, אבל לא לתמיד. ויש את המיצבים והציורים של זוגתי שתחייה שאין לנו מקום לאחסן, ועוד ועוד. אני בטוח שכל אחד יכול לחשוב על לא מעט דברים שכאלה.

בקיצור, אם הייתי יכול לשכור מחסן כזה, עשרה מטרים רבועים באיזה מקום, בזול, הייתי עושה את זה. אבל פה זה לא אמריקה, ועד כמה שאני יודע, לפחות באזור חיפה, אין דבר כזה. חבל.

קניה ונורווגיה 2

רצה המקרה ובשנת 2011 שהיתי בהפרש של כמה חדשים בקניה ואחרי כן בנורווגיה, וכתבתי על הדמיון וההבדל בין שתי מדינות אלה. השנה שוב רצה המקרה (עקשן, המקרה הזה..), ולפני שבוע ביקרתי בביתן הנורדי (המקסים) בגני הביאנלה בוונציה, שהשנה שיתף פעולה עם שלוש מדינות אפריקאיות: קניה, טנזניה וזמביה בביאנלה לאדריכלות. נושא התערוכה היה הסיוע ששלושת מדינות סקנדינביה הגישו לשלושת מדינות אפריקה. סיוע שמתבטא לא מעט בשליחת אדריכלים לאפריקה, בעיקר לבניית בתי ספר וארמונות לנשיאים (כנראה תנאי הכרחי להמשך מתן הסיוע). כותרת התערוכה הייתה:
FORMS OF FREEDOM: African Independence and Nordic Models”

מעבר לאירוח של קניה, טנזניה וזמביה בביתן הנורדי, למדינות אפריקה הייתה נוכחות מצומצמת מאד בביאנלה. למוזמביק הייתה פינה ב"ארסנלה", נדמה לי שגם לדרום אפריקה, ולחוף השנהב היה אמור להיות (על פי מפת הפסטיבל) ביתן אי שם בעיר, אלא שניסיונותיי הנחושים למצוא אותו עלו בתוהו. לדעתי הוא פשוט לא הוקם.

אחד ממפעלי הסיוע שהביתן האפרו-נורדי תיאר, היה הניסיון של NORAD, ארגון סיוע החוץ הנורווגי, לסייע לחבל טורקנה, חבל שבו הייתי אז ב 2011 במסגרת ניסיון להקים מפעל השקיה לשני כפרים שמנסים לעבור ממרעה לחקלאות, הפעם במימון ממשלת ארה"ב ("אובמה" – הם משוכנעים שם שהם קיבלו את הסיוע בגלל שאובמה בעצם קנייתי).

הנורווגים ניסו להסב את תושבי החבל מרועי צאן לדייגים. יש בחבל את אגם טורקאנה הענקי, ובאגם יש דגים, ענקיים גם הם. וכפי שאומר הפתגם – תן לאדם דג והוא יהיה שבע לארוחה אחת. תן לו חכה, אז הוא יהיה שבע לתמיד.  תושבי טורקנה עצמם אמנם לא אוהבים לאכול דגים, אבל מוכנים לדוג אותם אם יש מי שיקנה אותם.

אז הארגון הנורבגי הלך בגדול. הוא נתן לתושבים סירות, ורשתות דייג. חוץ מזה, הוא סלל כביש באורך 250 ק"מ אל מחוץ לחבל כדי שיוכלו להוציא את הדגים למכירה לשאר תושבי קניה. גולת הכותרת של מפעל הסיוע היה מפעל להקפאת דגים ב kalokol (בתמונת הכותרת של הרשומה), לו הם קראו "סיביר", כדי שאפשר יהיה להסיע את הדגים הקפואים אל השווקים.

היו כמה בעיות בתכנון המפעל הזה. בסרט וידאו שהיה שם בתערוכה, רואיינו תושבי טורקאנה שניסו לעבור לדייג. אלו התלוננו מרה על שהרשתות נקרעו, והם לא ידעו לתקן אותן. וחורים נבעו בסירות, והן לא ידעו לסתום אותן. זה פשוט לא בתרבות שלהם.

את חורבות הכביש  30 שנה מאוחר יותר קיללתי יום יום כשנסענו שם אל הכפר קפוטיר שעל גדות נהר המלמלטה, במסגרת סקר התכנות לעוד מפעל סיוע מגלומני. הרצועה הצרה של אספלט שנותרה במרכז הדרך משבשת את הנסיעה קשות. במקום לסלול כביש, היה צריך כנראה לסלול דרך כורכר טובה עם מעבירי מים. קצת הכרה של תנאי השטח הייתה מבהירה שאין סיכוי שמישהו אי פעם יתחזק את הכביש הזה.

וקצת תחקיר בשטח היה מבהיר לנורווגים שלצורך הפעלת מפעל הקפאת הדגים יש צורך ביותר מים מתוקים מכל כמות המים המתוקים העומדת לרשות כל תושבי טורקאנה גם יחד. זהו אזור מאד צחיח. וכמובן שאין שום סיכוי שהתושבים יוכלו להרשות לעצמם את כמויות הדלק הנדרשות להפעלת בית הקירור. את מעט הדלק שהם צורכים הם מביאים ממרחקים ומשלמים עליו מחיר מאד מופקע.

כל הדברים האלה התגלו רק אחרי שהמפעל, שהיה אמור לעלות כמה מאות אלפים מהמטבע הנורווגי, כבר הושלם בהשקעה של כמה עשרות מליונים. המפעל (בתמונה מעלה) קיים ועומד שם עד היום, אבל לא הופעל אפילו פעם אחת. חֶלֶם זו כנראה עיר בנורווגיה. (תיאור הפיאסקו הזה, בנורווגית). הסתבר גם שהדגים מהאגם נשמרים מספיק טוב על קרח, בדרך לשווקים. או סתם כשהם תלויים על מראה הצד של הרכב, כמו שעשינו אנחנו.P1060464

זו כנראה התוצאה של יותר מדי כסף (מנפט וגז) לפחות מדי אנשים (ב1970 היו  3.7 מליון נורווגים) המלאים עד להתפקע  בכוונות טובות. האם אפשר היה לעשות במיליונים האלה של כספי סיוע שימוש יותר טוב? אני לא בטוח. דורות של אפריקאים גדלו בהרגשה שגורלם תלוי בשקי המזון שיגיעו מהמערב, ולא במשהו שהם יעשו או לא יעשו. יש כבר מספר מנהיגים אפריקאים המאשימים בסיוע החוץ את החידלון והעדר היזמה של מדינות אפריקה. ויש הגורסים שמפעלי הסיוע הם סוג חדש של קולוניאליזם שמטרתו לשעבד את אפריקה.

קשה לא לתת, המצב ברוב אפריקה באמת קשה. וקשה גם לתת, כי ברוב המקרים הנתינה גורמת בטווח הארוך יותר נזק מתועלת.

אז מה לעשות? אולי לפזר את תושבי אפריקה בשאר העולם? עושה רושם שרובם רוצים לעזוב את אפריקה. אפשר אולי "לגלות" סימני יהדות אצל כמה שבטים שם ולהביא אותם במבצע הנה, לסייע בידנו במאבק הדמוגרפי, בשמירה על אופייה "היהודי" של ישראל. יש כמה שבטים שבפרוש אפשר לגלות אצלם סממנים כאלה.

ברצפה

רצפה היא תכופות גם תקרה – תקרת הקומה שמתחת כמובן, והיא גם אחד ה"אלמנטים של ארכיטקטורה" שהיוו מושא לחקירה מושגית בתערוכת בביתן המרכזי של הביאנלה לאדריכלות בוונציה השנה. על התקרה כתבתי כאן ובכוונתי לכתוב גם על עוד כמה מאותם אלמנטים (למשל מרפסת)

חוץ מזה שתקרה לפעמים מכילה חלל שירות, הרצפה גם היא לפעמים צפה מעל חלל שסבך כבלים מסוגים שונים מתפתל בו. וגם ברצפה שאינה צפה יצוקים לא מעט דברים: צינורות חשמל ותקשורת ומים, ולפעמים יש בין חלקה היצוק לריצוף גם חימום, בעיקר במקומות קרים משלנו, אבל לא רק.

בניגוד לתקרה, אנו באים במגע ישיר עם הרצפה, וחשוב לנו איך היא נראית. בביאנלה התייחסו לריצוף כחלק מהרצפה, אבל גם לשטיחים, כמו למשל שטיח התפילה הזה מאפגניסטןDSC06338

שהמוטיבים בו הם מסוקי קרב, מטוסים, טנקים, רימוני רסס, דברים חשובים. לפחות לשבט הפשטונים שנשותיו אורגות שטיחים אלה. השטיח בתמונה מעלה מהתקופה בה הם נלחמו ברוסים, ואף גירשו אותם.

ויש גם חדשנות טכנולוגית לא מעטה בנושא הרצפה, כמו למשל פרויקט הקיקסטרטר לפיתוח שטיח תפילה למוסלמים. שטיח הנטען סולרית או מהשקע, שמזכיר לך את זמני התפיחה, ושיש בו GPS, כך שכאשר מניחים אותו בכיוון הנכון, כשראשו פונה למכה, הוא זורח באור (ירוק כמובן) זרחני. יש יותר ממיליארד מוסלמים בעולם, ולמרות זאת הפרוייקט לא הצליח לגייס את הכסף בכדי לעבור לשלב היצור, ונשאר ממנו רק אב טיפוס שהוצג שם בביאנלה. חבל, דווקא רעיון מגניב.DSC06341

היו עוד כמה רצפות חדשניות טכנולוגית, כמו למשל השטיח מקיר לקיר שכולו מלא חיישני לחץ, ובחיבור למחשב יכול לגלות האם קשיש הגר לבד נפל, או לא זז מספיק, או שהולך הלוך ושוב ללא מטרה, כי הוא שוכח לאן התכוון ללכת. דברים מהעולם האמתי. זהו מוצר שכבר אפשר לקנות, ואכן מותקן בכמה בתי אבות.DSC06342

והייתה הרצפה המורכבת מאריחים השוקעים קצת כשדורכים עליהם, ומייצרים חשמל. רצפה כזו הייתה מותקנת בזמנו ברחבת הריקודים של דיסקוטק אחד בעיר אירופית, והחשמל מהרוקדים האיר את כל הרחבה באור יקרות. ואם אני לא טועה הרצפה הזו הותקנה מתחנת רכבת עמוסה אחת שבה עוברים ביום מאות אלפים, וגם שם זה עבד טוב. בצג שבתמונה מעלה יכולת לראות כמה ג'אולים של אנרגיה אתה מייצר כשאתה הולך או רוקד על הרצפה. מעניין למה לא רואים את זה ביותר מקומות. אולי כי זה קצת מטריד כשאתה מרגיש שהאריח שוקע תחת משקלך. אתה חושב שמשהו פה לא בסדר.

ובהקשר אחר: על הקשר בין רצפה מקורה ללא מקורה, בין פנים לחוץ, ועל הסיבה שבעטיה לרצפה בבתים רבים במקומותינו יש עובי מיותר, הבא על חשבון גובה התקרה, אפשר לקרוא כאן.

התחדשות עירונית

מכמה וכמה מביתני מדינות אירופה שהשתתפו בביאנלה לאדריכלות השנה, למדתי עד כמה הן השכילו ל"אתחל"  מחדש ערים שנהרסו כמעט לגמרי במלחמת העולם השניה. מילנו היא דוגמה אחת שאני זוכר, מהביתן האיטלקי.

זה היה תקוע אי שם בסוף ה"ארסנלה", ליד הביתן הסיני. בניגוד לביתן הסיני שהפנים את העובדה שאף אחד לא הולך להגיע אליו, ואכן לא היה בו בעצם כלום. הביתן האיטלקי היה מושקע דווקא, בכל זאת, המדינה המארחת.DSC06387

חלקו הציג את סיפורה של מילנו. העיר העשירה ביותר באיטליה.milan

מילנו נהרסה כמעט לחלוטין בהפצצות במלחמת העולם השניה, והיו שם תצלומי אויר שהזכירו קצת איך נראית עזה בימים אלה, אחרי מתקפת צוק איתן. למשל זה של המנזר שליד כנסיית Santa Maria delle Grazie  שעל הקיר שלה ניצל בנס ציור הסעודה האחרונה של לאונרדו דה-וינצי.

גם לא מעט ערים בגרמניה היו עיי חורבות, וכמובן שלונדון. וכל הערים האלו השכילו לעשות את הדברים הרבה יותר טוב בסיבוב השני, ולייצר מרכז עיר עם רחובות רחבים, עם תשתיות לתחבורה ציבורית, דברים שכבר לא יקרו בתל אביב למשל. פעם, כשהבניה הייתה בעיקר מעץ, שריפה טובה אחת לכמה שנים אפשרה לערים התחדשות עירונית. אבל מאז מלחמת העולם השניה, בעולם המתוקן, כבר אין יותר הזדמנויות כאלה.

בעצם, גם ברלין הצליחה להתחדש, די בזכות הסרת החומה שהקיפה סביב סביב את כל חלקה המערבי. בניגוד לדימוי שהיה לי, של קיר ההולך מצפון לדרום ומפריד בין מזרח למערב, כל מערב ברלין הייתה הרי מובלעת עמוק בתוך מזרח גרמניה, והחומה הקיפה אותה ב 360 מעלות. ומהצד המזרחי הגרמני של החומה הייתה רצועה של כמה עשרות מטרים שכל הבתים גולחו ממנה, משהו כמו שעשינו בזמנו בציר פילדלפי. גם הם חשבו שהם יצליחו למנוע מנהרות. רוב השטח הזה נשאר לאחר הסרת החומה שטח ירוק. אבל לא כולו.

אז מעז יצא מתוק. אבל מה יצא מעזה? אין ספק, יש שם כעת פוטנציאל ניכר ל"התחדשות עירונית". צבאנו המהולל הרס שם בחודש יולי את בתיהם של חצי מליון אנשים – משול כאילו הרס את כל הבתים כולם בחיפה וראשון לציון גם יחד. או – אם מדברים באופן יחסי לגודל האוכלוסייה, כאילו הרס את בתיהם של 2.2 מליון איש בישראל, נאמר את כל הבתים בירושלים וגוש דן כולו. וחוץ מזה, את כל בנייני הציבור, תחנת הכוח, תשתיות המים. איך היינו אנחנו מתאוששים מחורבן כזה, אני לא יודע.

אז מה עושים? אסתר זנדברג בהארץ כתבה, קצת בהלצה כנראה, כיצד אדריכלי ישראל יכולים לכפר על נזקי המלחמה בעזה. טוב, זה לא יקרה. זה אולי יוכל להיות נושא לעבודת גמר של סטודנט לאדריכלות באחד מבתי הספר, שכמו כל הרעיונות הגדולים שלהם, שחלקם אפילו מוצלחים, ישארו על הנייר.

קבלנים ישראלים היו מן הסתם מאד שמחים לקחת חלק בפרויקטיי ענק אלה. יהיה שם הרבה מאד כסף, מיליארדים, שיגיע מקטאר וממדינות תורמות אחרות. כמובן שלא מישראל – איך היא קשורה לזה בכלל? היו לנו הוצאות כבדות גם ככה, עם כל הפצצות והפגזים האלה, כל שעות הטיסה האלה.

גם פועלי בניין, אפילו מנוסים, קבלנינו לא יצטרכו לחפש קשה – עזה מלאה בפועלי בניין שהקבלנים כבר מכירים, לפחות אלה ששרדו בחיים את צוק איתן וחמשת קודמיו.

אני לגמרי בעד שישראל תבנה מחדש את עזה, כולל שדה התעופה והנמל, שאם צריך להזכיר, גם אותם אנחנו החרבנו. אולי אם נבנה אותה מחדש, נחשוב פעמיים לפני שנהרוס אותה בפעם הבאה? אולי אז יהיה לנו חבל? את האנשים שם רובנו כבר הפסיק לראות. אבל אולי את הבניינים?

גם הפלסטינים צריכים לשקול ברצינות לתת לקבלנים ישראלים חלק מהעוגה. מצד אחד אפשר לטעון: הרצחת וגם ירשת? גם הרסתם לנו את הבתים וגם תעשו כסף מבנייתם מחדש? למה מה?
אבל מצד שני – הון-שלטון, זוכרים? אם חברות הבניה הגדולות יראו פוטנציאל רווח גדול בשיקום עזה, הם יפעילו את השפעתם על הפוליטיקאים כדי שיתפשרו ויחפשו פתרונות לא צבאיים. לפחות לא עד שיגמרו לבנות שם, עד שלא יהיה משהו חדש להרוס, ולבנות מחדש, וחוזר חלילה. ויש להם את הכוח, לקבלנים. רק מהזמן האחרון היה לנו את הולילנד. ושם דובר "רק" על תוספת אחוזי בניה. וזוכרים את דוד אפל ואריק שרון? אולי הם שוב ישכרו את "הבן של…" איזה פוליטיקאי לעשות להם חיפושים באינטרנט על משהו תמורת כמה מליונים. לא את גלעד שרון הפעם – אבא שלו כבר לא יתעורר.

 

בתוך התקרה

בביתן המרכזי של הביאנלה לאדריכלות בוונציה, שכותרתה השנה היה Fundamentals, הוצגה תערוכה בשם Elements of Architecture. איזה אלמנטים? תקרה, רצפה, מדרגות, חלון, מרפסת. דברים כאלה. תערוכה מרתקת ומעוררת מחשבה.fundumentals

מיד בכניסה לבניין, באולם הכניסה שלו בימים רגילים תקרה קמורה ומצוירת מתחילת המאה העשרים, נתקלים בזה:DSC06143

הדגמה של מה שמסתתר מעל מה שאנו רואים כתקרה במבני ציבור. יש אפילו מעין פריסקופים היורדים משני צדי התקרה ומאפשרים הצצה לחלל הזה, שאחרי שתשומת הלב שלך נמשכה אליו, אתה לא יכול שלא להיות מודע יותר לקיומו. בעלי נטיות חרדתיות עשויים להתחיל ולתהות מפעם לפעם מה מסתובב שם מעל לראשיהם, בחלל הזה המאוכלס ביותר ויותר סוגי מערכות. אבל מי יודע מה עוד…

מסתבר שהצירוף של הנמכות תקרה ורצפות "צפות" אחראי לאחוז גדל והולך של גובהם של בניינים, בעיקר מבני משרדים ותעשיה, אבל לא רק. גם בבתים פרטיים יש יותר ויותר הנמכות תקרה, עם יותר ויותר תת מפלסים, כיד הדמיון הטובה על האדריכלים, מעצבי הפנים וקבלני עבודות הגבס. זה בסך הכל פתרון טכני טוב לפיזור מזוג האוויר, לגופי תאורה שקועים, לכל מיני כבלים – למשל כאלה ההולכים אל מקרן וידאו בתקרה (שאין לנו..). יש גפ פיתוי מסוים באפשרות לשנות דברים, להוסיף מעגלי חשמל ותקשורת עם השנים (למרות שבפועל זה לא באמת קורה)

כשבנינו את הבית הפרטי שלנו בזמנו, עשינו כל מאמץ להימנע מהנמכות תקרה. מאד מצופף לי את העין ריבוי תתי מפלסים על התקרה, והנמכת תקרה על כל הבית, כזו שאפשר להעביר בה תעלות מיזוג, הייתה "עולה" ביותר מידי גובה  – היה חשוב לי לשחזר את התחושה של התקרות הגבוהות מדירתנו שבהדר הכרמל. העירייה בחיפה (זה שונה מעיר לעיר)  מגבילה את גובה התקרה לשלושה וחצי מטרים, וכיוון שזה היה הבית הראשון (וכנראה האחרון) שאני בונה, לא הייתי מודע שאפשר "להחליק" את זה, ולמדוד את הגובה אחרי הנמכה.

לא נורא, מצאנו פתרונות בלי הנמכות, חוץ מ"בוידם" מעל חדר אמבטיה – סוג של תקרה כפולה, אבל בזה לא מבחינים. גם כך, אם סוכמים את העובי של תקרת צלעות ובה לבני איטונג (המאפשרת מפתח גדול ללא עמודים ובידוד טרמי טוב), בתוספת שיפועי "בטקל" כמו שצריך על הגג, שכבת איטום ומעליה עוד ריצוף, סך על עובי התקרה מגיע ליותר משישים סנטימטרים. לא מבוטל כלל. ממש לא הקרומים הדקיקים המהווים את התקרות בבניינים של המודרניזם המוקדם, כמו למשל ביתן ברצלונה:

אולי "תקרה" היא דרך טובה להמחיש את ההבדל בין מודרניות ומודרניזם. התקרות הדקיקות המרחפות הן הדימוי החזותי המובהק של "מודרניזם", הן המחשה של Less is More. התקרות תפוחות הטכנולוגיה, הגדושות בתוצרי הקדמה המדעית והטכנולוגית, הן דוגמה של מהות המודרניות. הן More is More.
אולי זה ההבדל בין מודרניות ומודרניזם – העובי.

וכל אותו הזמן, תוך שיטוט בתערוכה, ניקר לי בראש משהו, זיכרון עמום של משהו הקשור לתקרות כפולות, משהו שלא הצלחתי לשים עליו אצבע, עד שהגעתי כמה שעות מאוחר יותר לביתן הפולני, דווקא.

נושא התערוכה שם היה IMPOSSIBLE OBJECTS, והפולנים הקדישו את הביתן שלהם לשחזור בקנה מידה 1:1 של מצבת הזיכרון  מ 1937 ל Marshal Józef Piłsudski, מכנסיית Wawel שבקרקוב. אלא שהם שיחזרו אותה כך שתקרת המצבה צפה מאופן מסתורי מעל עמודי הבסיס.

כל זה בכדי לדון בקשר בין מודרניזם לפוליטיקה בקונטקסט של כינון מדינת לאום מודרנית. נושא שיכול היה להיות רלוונטי מאד גם לביתן הישראלי, לכשיגיעו הימים בהם אדריכלים ישראלים ירשו לעצמם להיות מעורבים בפוליטיקה בלי לחשוש לפרנסתם.

בכניסה לביתן היו צילומים של מצבות זכרון שונות, וציטוט של האדריכל Adolf Loos :

Only a very small part of architecture belongs to art: the tomb and the monument. Everything else that fulfils a function is to be excluded from the domain of art.

ובין צילומי מצבות הזיכרון מצאתי את צילומי המצבות של מספר ארכיטקטים מפורסמים, שחלק מהן גם ראיתי כמו למשל זו של Carlo Scarpa בבית קברות שהוא תכנן, וראיתי גם את צילום מצבת הזיכרון לגיבור הלאומי הסלובקי Milan Rastislav Štefánik הנמצאת על גבעת Bradlo.800px-Mohyla_Milana_Rastislava_Stefanika

ואז זכרתי.
נזכרתי בתקרה הכפולה של המתבן, בכפר הקטן שליד העיירה  Brezová pod Bradlom הנמצאת מתחת (pod) להר Bradlo ומקבלת ממנו את שמה. זו התקרה שבתוכה הסתתרו סבי וסבתי, אבי ועוד שישה יהודים אחרים, בתקופות שבהם הייתה נוכחות של צבא גרמניה או סלובקיה (ששיתפו אתם פעולה) באזור הנידח ההוא של סלובקיה. בשאר הזמן הם פשוט גרו בבית ששכרו באותו כפר זעיר, "קופניצה" בסלובקית, בתעודות מזויפות. אלא שתעודות אלו היו רק כדי שזה שהשכיר להם את הבית יוכל לטעון לחפותו. סיפרתי על זה כאן.

באותם ימים ארוכים בהם הם שכבו שם בחלל הזעיר הזה, שגובהו כחצי מטר, בלי להשמיע קול ובלי לזוז, בלי יכולת לגשת לשרותים במשך שעות האור, החלל שבתוך התקרה היה כל עולמם, ההבדל בין חיים למוות. פונקציה של תקרה שבהחלט שווה להשקיע בה נפח. פונקציה של תקרה שבזכותה אני יושב פה וכותב את הרשומה הזו.

לא עלינו לראש ההר לראות את המצבה ההיא. היינו יותר בקטע של "שורשים" בנסיעה הזו, אני ואבא שלי. אבל כן הלכנו לראות את התקרה הכפולה השנייה בה הם הסתתרו בימים האחרונים ממש של המלחמה, בעיירה עצמה. החלל הכפול הזה היה עליית גג בביתה של אלמנה שהסתירה גם כמה טייסים אמריקאים שמטוסיהם הופלו באזור. גם על זה כתבתי.

אם חושבים על זה, עליית גג כמו זו שיש במקומות קרים, גם היא סוג של תקרה כפולה. סוג שלא זכה להתייחסות שם בביאנלה ב Elements of Architecture. אצלנו כאן, אין בעצם עליות גג, יש רק קומות גנובות עם כרכובים מגוחכים ("קוקיות") ותקרות נטויות בשיפוע מינימלי. גם מזה נמנענו בבניית ביתנו.

טוב, לא יורד אצלנו יותר מדי שלג. וגם אם יורד, גג הבטון יעמוד בעומס, כנראה.

על המרפסת

עוד אחד מהאלמנטים של ארכיטקטורה שזכו לחקירה מושגית בביאנלה לאדריכלות השנה היה "המרפסת". דיברו עליה כמקום "לימינלי" – על הגבול בין הפנים לחוץ, דיברו עליה כמקום ממנו מנהיגים ממענים את הציבור וידוענים ממענים את הציבור דרך צלמי הפפרצי. הראו מדגם צילומי ממש לא מייצג של טיפוסי מרפסות – לא ממש חקירה שיטתית של הנושא, וביקשו מאנשים בארצות שונות לשלוח צילומים שבהם משתקף האופן בו המרפסת משחקת תפקיד בחיי האנשים.

חיפשתי מיד את הזוית המקומית שלנו, את המרפסת ברחוב יפו 44 בירושלים, מול כיכר ציון. המרפסת שמנחם בגין הכריז מעליה, ב-3 באוגוסט 1948, כי יצא מהמחתרת והודיע על פירוק אצ"ל והצטרפות לוחמיו לצה"ל. זו שב-5 באוקטובר 1995 עמדו עליה נתניהו, שרון וקצב, בהפגנת הימין נגד הסכמי אוסלו, בה הונפו שלטים בהם הוצג ראש הממשלה המכהן יצחק רבין במדי קצין אס אס נאצי. נתניהו שתק עליה אז כמו שהוא שותק כעת מול גילויי הגזענות והשטנה כעת. אז זה נגמר ברצח. המרפסת הזו. לא מצאתי שם למשל את התצלום הזה שלה.

כן מצאתי בתערוכה את תצלום פרדיננד מרקוס ומשפחתו על המרפסת בארמונו במנילה, ממנה הוא הכריז על "ניצחונו" בבחירות לנשיאות הפיליפינים שבהן הפסיד לקורזון אקינו, באותם ימים בהם שוטטנו שם, זוגתי ואני, מאי לאי בדרום המדינה, בהמתנה לתוצאות הבחירות שחודש שלם בוששו לבוא (עוד על זה כאן). כמה ימים אחרי זה מרקוס ברח מהמדינה ויכולנו להמשיך צפונה, אל טרסות האורז המהוללות של באגיו והלאה ליפן.DSC06350

היה שם בתערוכה ניתוח משעשע של "יעילות" המרפסת כמקום למנהיגים כפונקציה של רוחבה, עומקה, גובהה ועומק שדה הראיה ממנה. מכל אלה חושבה על ידי נוסחה "יעילות" המרפסת. היטלר למשל הבין את זה באינטואיציה וביקש שישנו לו את המרפסת כך שתמקסם את הפרמטר הזה, וכך אכן עשו.

ישראל היא מקום שבו יש מבחר מאד גדול של טיפוסי מרפסות. האקלים בהחלט מתאים. ראשית ישנה ההמצאה הגאונית הישראלית, שנועדה למנוע את מכת סגירת המרפסות, המרפסות המדורגות שהפכו את חזיתות הבתים לסבך של פסים אופקיים שנועדו להסתיר את העובדה שהמרפסות מדורגות. ויש את בתי הדירות של החרדים בהם כל מרפסת ממוקמת במקום אחר כדי לאפשר בניית סוכה על המרפסת עם חשיפה ישירה לקב"ה, כמו למשל בית הדירות הזה בחיפה, ב"רמת וויזניץ":DSC06790-001

ויש את תריסי הפלסטיק שבהם סגרו מרפסות. היחס הישראלי למרפסת הוא אמביוולנטי למדי, אבל ממה שאני רואה, רוב המרפסות בבתים החדשים לפחות, אלו שלא הפכו לחצי חדר נוסף, לא ממש מנוצלות. מרפסת זה משהו שטוב שיש, שיקול בקניית דירה. אבל יש להן בעיה – אין בהן מיזוג אויר. ואנשים נעשו פחות סבלניים לחום.

ומכל טיפוסי המרפסות בישראל, דווקא שתיים מהיותר מכוערות, שתיהן מירושלים, כיכבו שם באוסף טיפוסי המרפסות. אלו של צבי הקר ברמת פולין, ואלו משכונת גילה (לא זוכר את שם האדריכל).DSC06346

לא מישראל, פגשתי שם את המרפסת האיקונית הזו, מבניין הבאוהאוס בדסאו,  שבו לא מזמן ביקרתי, וכמובן שלא יכולתי שלא לספר על זה.DSC06345

מה באשר לצילומי שימושי המרפסות? חיפשתי פעמיים, ולא מצאתי את ישראל מיוצגת ברשימת המדינות, אבל את פלסטין כן מצאתי (כמו במקומות רבים בביאנלה, רק שביתן עדיין אין להם). היו שם שני תצלומים מפלסטין, ובאחד מהם, כנראה מחברון, היינו בכל זאת מיוצגים:DSC06348-001הסתכלתי בקפידה בתצלום העליון, לנסות להבין מה רואים שם. המרפסת הסגורה מכל צד ברשת ברזל, נראית כמו אותן המרפסות בהודו המוגנות כך מגניבות והצקות קופי המקוק, אבל מטרת רשת הברזל בחברון היא לבלום את החפצים שהמתנחלים העוברים ברחוב מטה, מלווים בחיילים חמושים, זורקים פנימה. במיוחד נשות הישוב היהודי בחברון, שלהן הרבה ילדים, ולילדים האלה הרבה חיתולים חד פעמיים צואים, אוגרות אותם בכדי להפציץ בהם מרפסות של ערבים הגרים בשכנות. אבל לא רק חיתולים שפגיעתם רכה גם אם מסריחה. גם אבנים, בקבוקים וחפצים אחרים. בחסות חיילי צה"ל, שרק אחרי השחרור "משחררים" ופונים ל"שוברים שתיקה" בכדי לתת פומבי לדברים. 

שני העומדים במרפסת נראים ערבים. אבל הדגל שממש מחוץ למרפסת שלהם הוא דגל ישראל. קצת קשה להבנה, אלא אם כן עומק הטרור וההפחדה כה גדול שם עד שהם לא מעזים להסיר את הדגל שתלו להם מול הפנים. אבל אני רק יכול לשער – כי לא היה כיתוב לצד התצלום. אם מישהו מהקוראים מכיר את התצלום, אשמח לשמוע על זה דרך מנגנון התגובות.

ולסיכום, הנה עוד תצלום של מרפסת וגם עליה דגל ישראל.20140816_124410

צילמתי אותו אתמול בתוך סופרמרקט בכפר עיספיה. שלושת מרפסות ה Ersatz הדקורטיביות האלה ממוקמות מעל מקרר מוצרי החלב, והן יכולות ללמד אולי משהו על סיכויי התיירות במגזר הדרוזי (כתבתי על זה כאן). הדגל מלמד על מידת הפטריוטיות והנאמנות למדינה שהדרוזים מרגישים מחויבים לה  בכדי שיהיה ברור לכל ההבדל בינם לבין הפלסטינים אזרחי ישראל (לא שזה מנע מפרופסור דרוזי לחטוף מכות לאחרונה, כשענה לטלפון שלו ברכבת, בערבית).

ולקינוח: למדתי מהד"ר תמר עילם-גינדין שהמילה בלגן קשורה ל"בלקון" – מרפסת. המילה בלקון אמנם קיימת גם באנגלית, כ-balcony, אבל אנחנו קיבלנו אותה מלדינו. המקור, בשני המקרים, הוא פרסי. באלא בפרסית זה “למעלה”, ו-ח’אנה זה “בית”. באלא-ח’אנה (bālā-xāne)– הלמעלה של הבית, כלומר המרפסת, הבלקון*. המילה בלגן מקורה באותו באלא-ח’אנה, אלא שכאן המעבר היה דרך רוסית. בהתחלה שימשה המילה הרוסית “בלגן” לתיאור במה גבוהה שעליה היו עורכים הצגות פרועות או ביתן ביריד, והיום משמעות המילה היא אי סדר, לעברית היא הגיעה במשמעות “אי-סדר”.