מסלולי מגורים

ההשפעה של האדריכל שכינה עצמו לה קורבוזיה (שם העט של Charles-Édouard Jeanneret-Gris) על ארכיטקטורת המאה העשרים בכלל, ועל הארכיטקטורה בישראל בפרט, גדולה אולי מזו של כל אדריכל אחר. האיש היה גאון, גם גאון של יחסי ציבור, אבל גם גאון כאדריכל, אדריכל שידע גם להתעלם מההלכות שהוא עצמו טבע בשלבים כאלה ואחרים לגבי איך צריך לתכנן, וגם ידע לשנות את דעתו לא כי צריך אלא כי ככה בא לו. גאון. (עוד כמה פוסטים בבלוג עליו)
הנה למשל אחת הוילות שהוא תכנן, בעיירה ליד פריז. הוילה סבויה, המכונה גם "השעות הצלולות".

גם עלי הוא השפיע, וחלק לא זניח מהדרישות שאתן באתי לאדריכל שתכנן את ביתנו בזמנו היו בעקבות דברים ש"קורבו" (כפי שמכנים אותו הארכיטקטים וכפי שאכנה אותו בהמשך) או כתב או עשה. עשרים שנים מאוחר יותר, מתוך ההתנסות היומיומית בבית, חשבתי ששווה לבחון אם ההשפעות האלה היו לחיוב או שלא.

החזית החמישית: ברבים מהבתים של קורבו יש גינה על הגג, השטוח כמובן. גם בבתי דירות בערים, גם בבתים פרטיים בפרברים, כמו בוילה סבויה בתמונה מעלה. וילה זו, אף שעומדת בלב שדות, ה"גינה" שלה היא על הגג. בשני מפלסים אפילו. השאלה שאפשר לשאול היא: למה בית שעומד במרחב ירוק לא מחובר אליו אלא מנותק ממנו, והדיירים צריכים לעלות שתי קומות אל הגינה שלהם, שהיא בעצם מרפסת עם עציצים?

בכל אופן, בהשפעת קורבו, ריצפנו את הגג (השטוח כמובן), סידרנו שם כיור, תאורה, אפילו חיבור רשת קוית וטלפון קוי, ספסל בנוי, מערכת השקיה בטפטפות, אדניות ועציצי ענק עם עצים בתוכם. שתי גרמי מדרגות שעולים אל הגג, אחד מצד חדר המגורים והשני מאחד מחדרי הילדים (השני לא היה מעונין), גרם מדרגות אחד שם על הגג שעולה לשום מקום ויותר מיועד לישיבה, והקיר הקמור בתמונה מטה האמור להקנות פרטיות ליושבים על הגג מצד העוברים והשבים בכביש שמצידו השני של קיר זה ומזכיר את האלמנט הקמור בוילה סבויה (שהרבה יותר יפה ממנו, ונועד לאפשר שיזוף בעירום).

אחרי כעשרים שנה של מגורים בבית, לא נשאר כמעט כלום מחזון גינת הגג. אין יותר צמחים על הגג, פשוט כי אנחנו לא עולים לשם. המלפפונים שגידלתי שם בזמנו הפכו גדולים, מיימים ולא ראויים לאכילה עד שנזכרתי לעלות ולבדוק מה אתם. יש לנו מרפסת גן וגינה ממש במפלס הבית, אז פשוט לא עולים אל הגג.

לפני כשנה, בגלל דליפות מים חוזרות ונשנות ("כל ארכיטקטורה דגולה דולפת" הוא ביטוי שגידל על ברכיו דורות של אדריכלים אבל לא כל בנין שדולף הוא ארכיטקטורה דגולה, בטח לא זה שלנו) הסרנו את כל הריצוף ואטמנו את הגג מחדש. ואחרי כן, חזרנו וריצפנו, והחלפנו את כל גופי התאורה, וגם את הספסל וגרמי המדרגות השונים כיסינו בשיש מחדש. למה בעצם? כי חבל לוותר על ה"חזון" הקורבוזיאני? וגם לכסות את הגג בתאים סולריים אני נמנע בשלב זה, מאותה סיבה.

לא יודע אם קורבו חשב על זה או לא, אבל לפחות את המים היורדים על הגג השכלנו לנתב לבור מים תת קרקעי, ומהם אנו משקים את הגינה.

המכונית כחלק מהבית: בצילום חזית כל בית שתכנן קורבו הוא דאג למקם מכונית – המכונית הייתה בעיניו חלק משמעותי מחיי האנשים הגרים בבתים שלו ושידרה בעיניו קידמה טכנולוגית. הבתים בצילומים אלו לא נראים מיושנים גם כיום, אבל המכוניות, שאמורות היו לשדר קידמה, נראות עתיקות. בחלק מהבתים הוא גם שילב בפועל את המכונית בתכנון. למשל בוילה סבויה – חצי ממפלס הקרקע מיועד לחניית שלוש מכוניות, וכל קומת הקרקע בעצם היא מסלול מעגלי של כניסה ויציאה למכוניות.

כיום לא מעט בתים משלבים בתוכם מקום למכוניות, בחניות תת קרקעיות או בקומת עמודים מפולשת, או – בערים משופעות כמו חיפה, בבתים שבמדרון מתחת למפלס הכביש המכוניות חונות או במפלס הגג או אפילו גבוה ממנו במעין מגדל חניה הרכוב על הבית.

בביתנו הקט, המכוניות חונות "בערך" על הגג, במפלס הגבוה מעט (מדי) ממפלס המדרכה ומעט נמוך יותר ממפלס שאר הגג. המכוניות חונות ממש מעל הממ"ד והחניה בולטת אל תוך המטבח, חזית המכונית ממוקמת בקו ישר מעל הכיריים. הירידה מהמוסך אל הבית היא אל תוך המטבח. מבחינה צורנית, החניה היא חלק בלתי נפרד מהגוש של שאר הבית. יש עוד חניה, בלתי מקורה, גם היא "גג" למרפסת מקורה למחצה, ובמובן זה גם היא אינטגרטיבית לבית.

יש בחניה טכנולוגיה שלא הייתה קיימת בימי קורבו. שער חשמלי עם שלט רחוק? לא בטוח שהיה כבר אז, אבל יש לנו וזה מאד נוח. שהות של שנה בארה"ב גרמה לנו להבין את זה, שחניה סגורה יש לה יתרונות. גם כניסה ישירה מהחניה אל תוך הבית יש לנו, כזו שדווקא נעדרה מאותו המוסך בבית ששכרנו בארה"ב (אך די סטנדרטית שם, במזג אויר קשוח כמו בצפון מערב ארה"ב) וכניסה זו משמחת אותי ביום סגרירי כמו ביום בו אני כותב רשומה זו.

שקעי טעינה למכוניות חשמליות? עדיין אין לנו, אבל עם תשתית החשמל שיש במוסך אפשר בקלות להוסיף. גם שקעי טלפון ורשת יש שם בשפע, כך שאם ארצה להקים סטארט אפ במוסך, כמו שסטיב ג'ובס הקים את אפל ממוסך ביתו (לא מעט חברות בעמק הסיליקון התחילו במוסכים ביתיים, שיש שם לכל בית), אז תשתית קווית כבר יש בחניה, למרות שמי בכלל צריך היום תשתית קווית לטלפון או לאינטרנט? לפני עשרים שנה עדיין חשבתי שזה רעיון טוב.

גם פיר למעלית (עתידית, כשנהיה זקנים) מחבר את המוסך את שאר מפלסי הבית. נראה לי שקורבו היה מרוצה ממידת האינטגרציה של המכונית את תוך הבית הזה.

בין מפלסים: בוילה סבויה יש גם גרם מדרגות (לולייני) המחבר בין מפלסי הבית וגם מישור משופע העולה בין המפלסים ובפועל חוצה את הבית לשני חלקים שאין ביניהם כמעט חיבור. יתכן שמישור משופע זה נדרש לצרכי נגישות, כי מעלית אין בבית זה (אף כי טכנולוגיה של מעלית הייתה כבר בשנים ההן). גם בבתים אחרים של קורבו יש יותר מגרם מדרגות אחד בין המפלסים השונים. בבתי הדירות שתכנן (ה Unité d'habitation) יש מדרגות בתוך הדירות הדו-מפלסיות בנוסף למדרגות בין הקומות.

הלכנו עם זה קצת יותר רחוק בביתנו, בו בין מפלס הכביש למפלס המגורים שתחתיו מחברים שני גרמי מדרגות, מישור משופע אחד, שביל מרוצף אחד בגינה ופיר למעלון! יש גם שלושה גרמי מדרגות, שביל מרוצף אחד ופיר מעלון אל מפלס הגינה / קומת עמודים. יש שני גרמי מדרגות אל הגג ושני גרמי מדרגות אל הגלריות בחדרי הילדים. ספרתי 147 מדרגות בסך הכל, וזה בבית של קומה אחת!

בניגוד לוילה סבויה, המישור המשופע ושלושה מגרמי המדרגות הנ"ל הם תחת כיפת השמים ולכן הם לא "אוכלים" שטח מהבית (יש לזה השלכות מבחינת מספר הכניסות לבית…) . גם הנפח אשר תחת גרמי המדרגות שבתוך הבית משמש רובו לאכסון. ביתנו כולו יותר "דחוס" פונקציונלית מהוילה סבויה. מה שבטוח שה"זרימה" בין המפלסים השונים בביתנו לא תתקע את המעבר החלק של מעט הדרים בבית בין המפלסים השונים. יכולים חמישה אנשים לעלות ולרדת כל היום בין המפלסים השונים בלי להתקל זה זה. קורבו היה גאה.

ריבוי כניסות ויציאות: בוילה סבויה יש רק כניסה אחת לבית, וממנה עולים לחלקי הבית השונים. בבתים אחרים של קורבו, למשל Maison Le Roche, יש מספר כניסות, נפרדות לפונקציות השונות של הבית – לחלק המגורים ולחלק המשרדי. יצא שבביתנו יש יותר. רציתי שיהיה רק מפתח אחד לכל דלתות הכניסה לבית, כדי שלא אצטרך להסתובב עם צרור מפתחות כשל שרת בית ספר ואז גיליתי שצריך להזמין 17 מנעולים זהים ל 17 הדלתות השונות שמהן אפשר להכנס לבית במפלסיו השונים. אולי זה ירתיע פורצים, שלא ידעו להחליט מאיזה משפע הכניסות כדאי להם לפרוץ פנימה 🙂
עוד השלכה של ריבוי הכניסות: כדי שלא נדרש, לפני כל יציאה מהבית, לצאת לסיור הכנה בין כל 17 הדלתות, בשלושה מפלסים שונים, לבדוק אם הן נעולות, התקנו מתג זעיר בתוך כל דלת שעליו לוחצת לשונית המנעול כשהוא במצב נעול. כל המתגים האלה מחוברים למערכת האזעקה, לא מאפשרים לדרוך אותה אם לא הכל נעול וגם מאפשרים למערכת לדווח איזה דלת לא נעולה. זה דורש תכנון מראש בזמן הבניה, להכין חיבור חוטי בין צד המנעול של כל דלת ומערכת האזעקה.

עמודים בחלל: באחד מהשלבים בקריירה שלו הגה קורבו את מודל ה Maison Dom-Ino, דגם מופשט של תכנון בית, בו הקומות השונות עומדות על גריד קבוע של עמודים עגולים, כך שהקירות החיצוניים של הבית חופשיים לגמרי ואפשר למקם בהם חלונות איפה שרוצים. ראיתי דגם בנוי של המודל הרעיוני הזה בביאנלה לאדריכלות בוונציה לפני כמה שנים

אבל אחרי כן צריך לשבור את הראש איך לחלק את החלל הפנימי כך שעמוד לא יצא במקום לא אפשרי באמצע גרם מדרגות למשל. בוילה סבויה זה לא תמיד הלך ולכן חלק מהעמודים נגרעו והוחלפו בקורות. ובביקור בבית שמתי לב שאי אפשר ללכת לאורך פנים הקיר החיצוני בלי לעקוף עמוד כל כמה מטרים.

זה מקום שבו לא הלכתי בעקבות קורבו, להיפך. אין בביתנו אפילו עמוד אחד שאפשר להבחין בו. כל העמודים משולבים בתוך הקירות. לא מסובך לעשות את זה כשתכנון הבית הוא פרטני ולא מנסים להלביש מערכת דרישות ספציפית על מודל רעיוני אבסטרקטי בכוח.

יתכן שגריד יותר צפוף של עמודים דקים היה מאפשר תקרה ורצפה יותר דקות. אבל למי אכפת? להיפך – תקרת ביתנו היא תקרת צלעות עבה למדי המבוססת על לבני איטונג ומאפשרת בידוד תרמי הרבה יותר טוב מקליפות הבטון הדקות שמציע המודל של קורבו. אולי במבנה רב קומות עובי הקומות הוא שיקול. לא בבית פרטי כמו ביתנו, או הוילה סבויה.

חלונות פס: שכבתי בשבוע שעבר במיטה והתבוננתי במשפחה של חזירי בר מתחחים באפם את הקרקע שליד הבית. הבוקר השקפתי מהמיטה בנחל הזורם כמה מטרים משם. בחלונות הפס שקורבו כה אהב, בעיקר כדי להפגין את היעדר העמודים בקיר החיצוני, זה לא היה אפשרי.

כל זה, בזכות קיר מסך המגיע מרצפה ועד תקרה ולאורך עשרה מטרים מהווה את אחד הקירות הן של חדר המגורים והן של חדר השינה. קיר מסך זה לא התאפשר, כפי שדרש קורבו, בעזרת עמודים המרוחקים מהקיר החיצוני. להיפך. העמודים דווקא כן משולבים בקיר החיצוני. אלא שהמרחק ביניהם הוא 10 מטרים, וביניהם שתי קורות שגובה כל האחת מטר (כל מטר מפתח דורש 10 ס"מ גובה קורה, כך למדתי) . זו במפלס הרצפה יורדת אל מתחת הרצפה, וזו שבמפלס התקרה מהווה בעצם את מעקה הגג. שתי הקורות לא נראות מתוך מפלס המגורים. אין פה ידע הנדסי שלא היה קיים בימיו של קורבוזיה, יש פה פחות אידאולוגיה. בוילה סבויה האידאולוגיה, והטהרנות הצורנית לא אפשרה שום דבר חוץ מפס חלונות היקפי. לא קיר מסך, ולא שום התאמה של הפתחים בקיר לפונקציה הספציפית הנדרשת לחלל שבו הם נמצאים. אבל בזכות טהרנות זו הוילה סבויה היא אחת מאתרי המורשת העולמית של אונסקו.

מרפסות: בלא מעט בתים של קורבו יש מרפסות קטנות הבולטות מקיר הבניין, משהו שמאפשר אולי לעמוד שם ולברך את הקהל העומד למטה ולא ממש ברור מה הפונקציה שלהן למעט האפקט הפיסולי. בוילה סבויה המרפסת היא נפח ש"נחצב" מתוך התיבה המושלמת, חלק מקומת המגורים שהגג הוסר ממנו, אך עדיין מוקף בחלון פס צר. בביתנו יש רק מרפסת קטנה אחת, של חדר השינה, שגם היא חלק שנגרע מהקצה המחודד של הבית, אך ללא המשך מלאכותי של חזית הבית לחציצה בינה לבין הנוף, ולכן במרפסת זו (שגם היא לא זוכה לשימוש רב) אפשר לשבת ממש בתוך ענפי עץ התות הגובל בה. אנו לא מרגישים בחסרון של מרפסות כי שתי רחבות מרוצפות במפלס המגורים משני צידי הבית, שחלקן על הקרקע וחלקן מוגבה מפני הקרקע (ולכן אולי הן בעצם כן עונות על ההגדרה של מרפסות) עונות על הצורך הזה.

ספסלים בנויים: אלמנט די שכיח בבתים של לה קורבוזיה ולרוב מאד יפה, בעיקר בגינות הגג אך לא רק. מאד רצינו גם אנחנו ספסל בנוי בטון, כזה ש"יחדור" את צד דלת הכניסה הראשית כפי שראינו באחד הבתים שלו. לא הסתייע בגלל טעות בחישוב של אחד ממהלכי המדרגות שהכריח אותנו להקטין את רוחב הדלת הקדמית. כן נשארנו עם ספסל בנוי אחד ברחבה הקדמית (שזוכה קצת לשימוש, עם כרית) ואחד על הגג (פחות).

לסיכום: מכתבה של אסתר זנדברג בעיתון הארץ (לא זו שכתבה על ביתנו אנו) למדתי על האנטישמיות של לה קורבוזיה, ועל יחסו לציונות. הוא כתב למשל, בהקשר של שיקום היהודים העקורים לאחר מלחמת העולם ש:"מתוך סבלם ורוע מזלם, מוכנים היהודים לעקוף את הטריוויאלי ולמסגר את עצמם תחת סדר חדש… ניתן לדמיין כיצד ניתן לנצל נסיבות ספונטניות אלו כדי לעשות את הצעדים הראשונים לאירגונה של החברה המכנית על בסיס טבעי". האם המקרה הפרטי של הבית "היהודי" הפרטי שלי (נעדר המזוזה) הוא אכן מקרה שבו ה"יהודים" עקפו את הטריוואלי? מסגרו את עצמם תחת סדר חדש? האם תכנון ביתנו מאפיין "ארגון מחדש של החברה המכנית על בסיס טבעי"? אני מניח שאפשר להגיד שהמשפט הסתום הזה תואם, בכל זאת, הבית שתואר פה מעלה מחובר לטבע בלא מעט דרכים ומסלולים – הוא גם לא מורם מעליו על כלונסאות כמו הוילה סבויה. הוא תקוע בדופן צלע הנחל, חלקו שקוע בהר וחלקו ,בחלק המגרש הנמוך, "מרחף" מעל.

הבית גם משקף את המפעל הציוני – הוא ממוקם על אדמות הכפר הערבי (שנמחק) טירה, מפעם לפעם אפילו מקבלים לזה תזכורת סוראליסטית כשמגלים את אחת הפרות של המשפחה הפלסטינית האחרונה ששרדה את הנקבה ועדיין גרה בנחל הסמוך, מלחכת את הדשא בכיכר פה ברחוב. אבל למרות זאת, ולמרות כל הסובב אותנו, ואם מתעלמים מהדרמות הקטנות שתחזוקת הבית דורשת, גם לבית הזה אפשר לקרוא
Le Heure claire, השעות הצלולות. אני אוהב אותו.

יש גם אוסף רשומות על כל הבתים בהם גרתי בחיי, עד כה.

אל המנוחה ואל הנחלה

בהדרגה, עם השנים, עזבה רוב חבורת הידידים הקטנה שלנו את חיפה בחיפושם אחרי תנאי דיור משופרים, אולי אחרי הצמידות הנכספת לקרקע המולדת. מי לזכרון יעקב, מי למצפים בגליל, מי לעמק חפר ומי לעמק יזרעאל, כולם הגשימו את החלום הכה ישראלי הזה, רק אנחנו נשארנו בחיפה, בדירה נעימה, נחמדה, אבל התחיל להיות לנו קצת צפוף בה. במיוחד אחרי שחזרנו משהות זמנית בארה"ב, בבית פרטי גדול יחסית (לארץ), שהות ממנה חזרנו עם שפע חפצים מיותרים שכמעט בפועל דחקו אותנו החוצה מדירתנו.

התחלנו לחפש משהו טיפה יותר גדול.  לא היו לנו הרבה דרישות: לא הרבה מדרגות, חניה וזהו בערך. היה נחמד אם היינו מוצאים משהו במרחק הליכה, אולי בנעלי בית, מהסינמטק החיפאי. איזור מרכז הכרמל. השקענו בזה בערך חצי שנה של חיפושים, במהלכם הבנו שזה לא לפי כיסנו. לא בלי להכנס לחובות רציניים. וכך הגענו אל מעוננו הנוכחי, צמוד הקרקע, עדיין בחיפה – חלל המגורים האחרון עליו אני כנראה אכתוב בסדרת הרשומות הזו על החללים בהם גרתי.
על החלל הבא בו ישכון גופי, או האפר של גופי, כבר לא אכתוב. סביר שלא יהיה שם חיבור לאינטרנט. (אבל מי יודע? אולי יתגלו מודלים חדשים של שימוש במרשתת)

החלל הנוכחי, החל מחלל גדול עוד יותר, בור בעצם, באדמה. בור שחפרנו בכדי להניח את היסודות לבית שהחלטנו לבנות מהיסוד על המגרש שרכשנו בשכונה היותר דרומית-מערבית של חיפה. מגרש שעליו קיויתי להגשים את האספירציות האדריכליות שלי, ולבנות בנין שהוא מופת של אדריכלות מודרניסטית. כמו אלו שבנו מיס-ואן דה רוה ופיליפ ג'ונסון, על מגרשים של עשרות דונמים בלב יער עבות. תיבות זכוכית אבסטרקטיות טהורות צורה.למשל משהו כזה:

Farnsworth House – Ludwig Mies van der Rohe

הייתה רק בעיה אחת קטנה: המגרש שרכשנו לא היה בלב יער עבות. לא רק זה, הוא היה חצי ממגרש דו-משפחתי של פחות מדונם, שבנין מכוער בן כעשרים שנה כבר היה בנוי על חציו, ואליו היה הבניין שנבנה חייב להצמד. מגרש בצורת גיזרה משולשת פחות או יותר, ארבע מאות וכמה מטרים רבועים, שאפשר היה לבנות רק על 32 אחוזים מהם. צד אחד מהמשולש היה קיר בית השכנים, צד שני הכביש וצד שלישי ואדי. לא מגרש שאפשר למקם עליו בנין טהור צורה כלשהו. בניגוד לבית מעלה, בית נופש של אישה בודדה ומאד עשירה, הבית שנבנה היה גם אמור להכיל שלושה חדרי שינה, סלון ומטבח ולשמש למגורינו יום-יום, שנה-שנה.

כבר הארכיטקטית הראשונה שהבאנו אל המגרש, אחת שמביתה הפרטי בעתלית התלהבנו, שפכה מיד מים קרים על חלומותינו, והציעה חד וחלק שנמכור את המגרש מיד. יש בשכונה מגרשים הרבה יותר אטרקטיביים, אמרה. אני לא חושב שהיא התעמקה בקשיים של צורת המגרש וצמידותו לבית הסמוך. יותר הטריד אותה, נראה לי, מראה הבית המכוער מעבר לוואדי, בית שכבר כמה שנים מוסתר על ידי הצמחיה שגדלה באופן טבעי לגמרי. לא מכרנו את המגרש, אבל גם לא המשכנו עם אותה ארכיטקטית.

כן, היו מגרשים הרבה יותר גדולים בסביבה, ולא הרבה יותר יקרים. אבל הרבה יותר תלולים, מה שהיה מתבטא בעלות הבניה וגם הופך את הבית מנותק מהקרקע עליה הוא יושב. היו גם מגרשים עם נוף הרבה יותר רחב וצופה למרחוק אבל דווקא מצא חן בעינינו, או שאולי זה כך רק כיום בדיעבד שזה מוצא חן בעיני, מיקום המגרש בתוך מעין כיס באפיק הנחל, כשהנוף ממנו הוא נוף קרוב של עצים ולא רחוק של ים (וטירת הכרמל). והיה בזמנו גם נוף של ים, בזוית מסויימת, אבל העצים במורד הוואדי גדלו ומראה הים כבר נעלם. אחת מהשריפות התקופתיות שקורות פה בכרמל כנראה שתחזיר את מראה הים, אבל אני מוכן לוותר.

התחלנו דווקא עם תקוות גדולות – ראינו פה ושם בחיפה בתים פרטיים שמאד מצאו חן בעינינו, בסגנון שנהוג לכנותו mid-century modern. בתים שאפשר אולי היה לחשוב שתוכננו על ידי האדריכל (המפורסם) Marcel Breuer אבל בפועל תוכננו על ידי אדריכל חיפאי בשם פרנק, שאני לא בטוח שכיום הוא עדיין בחיים.

אז, הוא היה בשנות השבעים לחייו, ועדיין פעל ממשרד קטן בהדר הכרמל. הוא אפילו עבר לתכנן בעזרת מחשב – מה שכנראה גרם לכך שהתוכנית הראשונית אותה הוא הציג לפנינו הייתה רחוקה מאד מהפשטות האלגנטית של הבתים הבנויים שלו שראינו, שכנראה תוכננו בשרטוט ידני. תכנית מבולבלת, המפנה את עורפה לצד הנוף, מבוך של חדרים, מפוזרים על פני שיפוע המגרש ומחוברים ביניהם בקטעי מדרגות קצרים. בכאב לב הסתכלנו זה על זו, זוגתי שתחייה ואני, והבנו שעם האדריכל הזה הגענו אל סוף הדרך.

אחרי כן הייתה תקופה על כמה שבועות שבמהלכם ניסיתי לתכנן בעצמי את הבניין. לא ממש לתכנן, יותר למצוא קונספט. גזרתי פיסות נייר בגודל המשוער של כל חדר, בקנה מידה, וניסיתי לסדר אותן בצורה הגיונית כלשהי. מה כבר יכול להיות פה מסובך? כמה פתרונות כבר יכולים להיות למשוואה הזו? בדיעבד, מסתבר שלא מעט. אלא שלא הצלחתי למצוא בכוחותי עצמי למצוא, אף לא אחד מהם.

אני לא יודע אם זה אומר שלו הייתי הולך ללמוד ארכיטקטורה הייתי נכשל כארכיטקט. כנראה שלא הייתי ארכיטקט טוב מדי. אבל אולי מה שהיה חסר לי בנסיון התכנון הבודד הזה שלי הוא משהו שלומדים בלימודי האדריכלות. או שרוכשים בתרגול מעשי. בגלגול הנוכחי, כבר לא אדע את התשובה לזה.

אחרי הנסיון הלא מוצלח עם האדריכל ה"בשל", שאולי כבר הבשיל מדי, ניסינו את מזלנו עם אדריכל צעיר, שבנה עד אז בית אחד. אדריכל שבפרוש "היה לו את זה", ב"זה" אני מתכוון למשהו שאני חושד שבאים אתו ללימודי הארכיטקטורה ולא רוכשים שם. ותוך זמן קצר קיבלנו סקיצה מרהיבה, מצויירת ביד אמן, לא במחשב ששבתה מיד את ליבנו. מעין כנף מטוס, בניין בצורת האות L, שחלקו צף מעל המדרון. חלום.

חלום שעל פני ששת החדשים שאחרי כן, נאלצנו אט אט להתפכח ממנו.זה התחיל בזה שההתכנות של הרעיון המרהיב ההוא התבססה על זה שהוא לא היה משורטט בקנה מידה נכון, ולא לקח בחשבון דברים פרוזאיים כמו "קו בניין" – המרחק המינימלי שהתקנות דורשות בין הבניין לקצה המגרש. אחרי שקנה המידה הפך נכון ואילוצי החוק הופנמו את תוך התכנית היא נראתה כבר פחות נקיה, צורתה פחות טהורה.

שישה חדשים אחרי, נפרדנו גם מהארכיטקט הזה, בצער וגם קצת ברוגז. הבנו שבאותו שלב בקריירה שלו, הוא היה עדיין לא בשל מספיק, ואני מודה שגם אנחנו לא היינו לקוחות קלים. אבל כשנפרדנו היו כמה דברים שהיינו תקועים בהם אתו, בלי אופק של פתרון. דברים פעוטים כמו למשל איך נכנסים לבית (שהתברר שעליו להיות מתחת מפלס הרחוב). וגם דברים כמו איפה תולים כביסה, משהו שהארכיטקט לא חשב שמתפקידו לפתור (בדיעבד – אנחנו כמעט שלא תולים כביסה – את רובה אנו מייבשים במייבש…). גם חדרי הילדים לא הצליחו להכנס שניהם לתוך מעטפת הצורה הטהורה של כנף המטוס שממנה סירב ארכיטקט מספר שתיים לסטות.

סאגה. כמעט היה לנו בניין טהור צורה, "מרחף", אבל משיקולים פונקציונליים, מסמסנו את האפשרות הזו.

שוב חזרנו לחפש ארכיטקט. וגילינו שיש אמנם בחיפה לא מעט משרדי ארכיטקטים, אבל רובם סירבו אפילו להסתכל על הרעיון שאתו סיימנו את העבודה עם הארכיטקט הקודם. יש לארכיטקטים אגו, בניגוד למהנדסים, שהיו קופצים בשמחה על פתרון שרק צריך לשכלל. בסופו של חיפוש לא ארוך, מצאנו את האחד, שלקח את הקונספט שאהבנו, ובמחי עכבר, פתר את כל מה שדרש פתרון.

בעיקר שמחנו שנשמר אלמנט ה"גשר" בו הבית בנוי משני גושים העומדים על הקרקע כאשר חדר המגורים הוא גשר ביניהם, עובר מעל צמחיה, בעלי החיים יכולים להמשיך ולצאת מאפיק הנחל, והרוח הנושבת מהים נושבת תחתיו ומסיעה את החום מהבית (בקיץ, אך גם בחורף), משהו שלמדנו מדירתנו הקודמת שעמדה מעל קומת עמודים מפולשת וגם תחתיה נשבה הרוח מן הים.

נדרשו פשרות מסויימות בטוהר הצורני של הבניין, אבל בשלב זה כבר הפנמנו שאנו לא הולכים לבנות את בית הזכוכית של מיז שבתמונה מעלה, שבמקום ביתן ברצלונה נבנה משהו מ"פואבלו אספניול". ויצאנו לדרך, עם הארכיטקט השלישי, זה שלא היה צעיר מדי ולא היה מבוגר מדי. אל הפרוייקט הגדול ביותר שהרמתי בימי חיי, הבית בו אנו גרים כיום. המשך יבוא.

הרשומה הזו היא חלק מפרוייקט תיעוד החללים בהם חייתי.

על הארכיטקטורה של דוכני ירקות

This collection of stands is along route 60, in front of Chandela, an Arab village, on the road to the border crossing leading into Jenin. At the day these were takes, only two were active, selling fresh spinach and radishes straight off the fields behind them. Most it would seem, are “placeholder”, designed to maintain […]

באמצעות The architectue of roadside spinach stands — Tree ways – Images

חריש לא עמוק

מעבר ג'לאמה נסגר כבר בבוקר יום כיפור, כדי לאפשר לפלסטינים בגדה "לחגוג" את חגי ומועדי היהודים בלי הפרעה (ליהודים). מעבר ריחן נסגר רק בצהריים, אולי בכדי שהעבודה על בניית העיר חריש הסמוכה תוכל להמשך עד כניסת החג בפועל, ולכן לשם הסעתי אתמול בצהריים את מחמוד בן השנתיים ואביו אחמד ממחלקת הדיאליזה לילדים בבי"ח רמב"ם חזרה הביתה, לג'נין. מחמוד יפסיד שני טיפולי דיאליזה השבוע.

אחמד הציע שניסע אל מעבר הגבול דרך חריש ולא דרך ברטעה, דרך יותר ארוכה אבל פחות פקוקה. כיוון שמפות גוגל לא מראות את מעבר ריחן, סמכתי עליו וכך אכן נסענו. פונים מכביש ואדי עארה אל הפניה המובילה לכוון באקה אל גארביה, ואחרי הפניה לברקאי יש כביש לעיר חריש. עוברים על פני העיר הנבנית, פונים ימינה, עוברים על פני מצפה אילן והכניסה המזרחית לברטעה, ושם, על כביש 611 המוביל בין היתר להתנחלויות חרמש ומבוא דותן, שתיים שלא פונו בזמן ההתנתקות מצפון השומרון, נמצא מעבר ריחן, והוא היה פתוח.

אז הורדתי אותם, ובדרך חזרה נכנסתי לעיר חריש. היה לי מעניין להשוות בין בניית עיר חדשה בישראל, לגמרי מאפס, לבין פרוייקט דומה ברשות הפלסטינית, העיר רוואבי, בה ביקרתי לפני שבועיים. הייתה חוויה סוראליסטית, לנסוע בעיר בת מאות בתים, שאיש כמעט לא גר בה. יש כמה בתים שנראה לי שכבר גרים בהם, והיו עדיין עובדים פה ושם בחלק מהמקומות, אבל בצהרי ערב יום כיפור היו מן הסתם הרבה פחות עובדים מהרגיל.

חריש היא פרוייקט גדול בהרבה מרוואבי, בערך פי עשר. בניגוד לרוואבי שבה יש קבלן יחיד שבונה גם את העיר וגם את התשתיות (שהרשות הייתה אמורה לבנות ולא עשתה) בחריש המדינה סיפקה את כל התשתיות, ביד רחבה אפילו, כולל בתי כנסת ומקוואות בכל רובע ורובע שנבנו לפני או במקביל לבתי המגורים, וקבלנים פרטיים בונים את העיר. חריש היא פרוייקט גדול, וחלקו של כל קבלן שם לא קטן בהרבה מגודל הפרוייקט של זה שבונה את העיר רוואבי כולה. אבל בניגוד למרכז המכירות המאד מושקע של רוואבי, על דגמיו, ההדמיות התלת מימדיות וסרטי התדמית, בחריש יש שורה של מבנים זמניים, האחד ליד השני, שבהם כל קבלן משווק את הדירות במבנים שבנה. חלקם פונים במפורש בעיקר לקונים דתיים.

העיר, ממזרח לכביש 6, קרובה מאד לגדר המערכת. כשנוסעים מערבה ממעבר ריחן, לאורך הגדר ההולכת ממערב למזרח, רואים שהעיר מתחילה קצת אחרי הנקודה בה גדר המערכת פונה דרומה, ובמובן זה, מיקום העיר, במרכז המדינה, על החיבור בין כביש ואדי ערה וכביש 6 הוא לא רק נוח לתושבים, הוא גם מאבטח את צידה המזרחי של המדינה, אם הגבול יחזור ל"קווי 67".

חריש היא האחרונה בערים שנבנו לאורך הקו הירוק של 67, משני צידיו, כמו ביתר עלית, מודיעין עלית, אלעד, וגם שוהם ומודיעין, כולן ערים (שפרט למודיעין) שאיכשהו עדיין לא הייתי בהן, למרות שלא אחת אני עובר ממש לידן על כביש שש. אני לא יודע אם אני מחמיץ משהו, אבל בכוונתי לבדוק בהזדמנות.

חריש וקציר יחד יביאו לאיזון בין מספר התושבים  היהודים והערבים באזור ואדי ערה, מה שלא רע בפני עצמו, ביחוד לאור מאמצי "שכנים של שלום" שם. שכנות  של יהודים וערבים, שרואים אחד את השני, מדברים האחד את שפתו של השני, וחיים קרוב זה לזה היא דבר טוב.  היה כמובן עדיף אם היו בין הרוכשים של הדירות בחריש גם תושבים ערביים מהכפרים הערביים הסמוכים, העולים על גדותיהם מרוב צפיפות וברדק. אני תוהה האם יש כאלה, ואם לא, באילו דרכים עקלקלות מונעים מהם את הרכישה. חיפה היא כיום פחות או יותר האופציה היחידה של פלסטינים-ישראלים מצפון הארץ שרוצים לגור בישוב עירוני גדול יחסית. נצרת לא, היא  כבר כל כך צפופה, וכל כך חסרה אפשרויות להתרחב.

פה אולי שווה לשאול, מה זה צריך להיות, שמדינת ישראל בנתה מאז הקמתה כ-700 ישובים חדשים ליהודים, ו 0 ישובים חדשים לערבים? המספר 700 הוא ממפגש עם חבר הכנסת איימן עודה, בחיפה השבוע, וגם אם הוא לא מדויק, אולי זה רק 687, עדיין, המספר 0 הוא מאד מדויק. אפס ישובים חדשים לערבים בתוך גבולות "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" בכל שנות קיומה. סביר? וזה כשמצד שני, היעדר מכוון של תכניות מתאר לישובים הערביים הקיימים הופך את הבניה בהם ללא חוקית.
חכם, הא?

המיקום של חריש הוא כאמור מוצלח, וזה שבסופו של דבר זה לא יהיה רק גטו חרדי, גם זה יצא מוצלח. אני רוצה להאמין שגם מגורים בשכנות של חרדים וחילונים, כמו ערבים ויהודים יכולים להיות משהו שיקטין את הניכור והשנאה בין שני השבטים האלה, בתנאי שלא רק החילונים יצטרכו להכיר בערבי התרבות החרדית, אלא שגם החרדים יהיו מוכנים להכיר שגם לחילונים יש ערכים, אלא שהם שונים משלהם. מבחינות רבות, שכנות חילונית ערבית-יהודית קלה הרבה יותר משכנות יהודית דתית-חילונית.

הבניה בעיר נראית לי, מסיור חטוף, בסטנדרט די גבוה. הבתים בני 4-6 קומות לכל היותר, כולם מצופים אבן מנוסרת, בשילובים של כהה ובהיר. יש מרפסות בכל הדירות, אבל לא מדורגות כפי שהיית מצפה לראות בבניה לחרדים, לטובת בניית סוכה במרפסת. אבל העיר לא בנויה מאד בצפיפות, ויהיה מקום לסוכות בחצרות הבתים, בניגוד לשכונות חרדיות בירושלים. באופן די גורף מעקות המרפסות מזכוכית, כאופנת הימים האלה. די טפשי, כי זה מקטין מאד את שימושיות המרפסת, ורוב המרפסות צופות אל הבניין ממול, לא אל איזה נוף עוצר נשימה. בסופו של דבר, ברוב הדירות, כשיאוכלסו, תוקרב הזכוכית לטובת הפרטיות, והפתרונות לא יהיו משובבי עיניים.

שווה ביקור.

בגבעות

כבר כמה שנים אני מנסה להגיע לרוואבי. הפעם הצלחתי – ארגון "בדרך להחלמה" בו אני מתנדב ארגן סיור למקצת מהפעילים לעיר הפלסטינית החדשה רוואבי (גבעות בערבית) הנבנית 25 דקות מרמאללה. הביקור הקודם אליו הייתי רשום, של עמותת האדריכלים, התבטל. הסיור הזה התמלא תוך יום, אבל נרשמתי ברשימת ההמתנה, ויומיים לפני צאת הסיור, היו מספיק ביטולים ונכנסתי לרשימה. למזלי, אני יכול לעשות דברים מעין אלה בהתראה קצרה.

אז נסעתי לפרדס חנה, לביתם של הזוג שהקים את "בדרך להחלמה", ומשם נסענו ברכבם (9 מושבים, זה שבו הם מסיעים 3 (!) פעמים בשבוע חולים מרמב"ם למחסום ארז וחזרה) למחלף לטרון. שם נפגשנו עם שאר הקבוצה ועם דובי וייסגלס, לשעבר ראש הלשכה של אריק שרון, שכיום מסייע לבאשר מצרי, היזם הפלסטיני המקים את העיר, לצלוח את מסלול המכשולים שישראל מציבה בדרכו.

יצאנו לדרך ותוך כדי נסיעה קיבלנו מעו"ד ויסגלס את סיפור הרקע להקמת העיר, רק כהקדמה לפגישה עם היזם יותר מאוחר באותו היום, במרכז המבקרים ושווק הדירות של העיר. בין היתר למדתי שיותר מדינות מכירות ברשות הפלסטינית מבישראל, 27 מדינות יותר ליתר דיוק. שברמאללה יש יותר נציגויות דיפלומטיות זרות מאשר בתל אביב, ושעד כה השקיעו היזם וקרן השקעות קטארית כ 800 מליון דולר במיזם הנדל"ן הזה.

השקעה ענקית, ש 150 מליון דולר מתוכה היו למימון תשתיות שהרשות הפלסטינית הבטיחה לבנות ולא קיימה. סך ההשקעה של הרשות במיזם הוא אפס, למרות מזכר הבנות שנחתם אתה לפני התחלת הבניה, בו התחייבה לספק תשתית תחבורתית, בתי ספר, תחנת משטרה, כיבוי אש, אמבולנס, דואר, מערכת ביוב ועוד.

כל ההשקעה הזו כמעט וירדה לטמיון בגלל שר הביטחון הקודם, "השמאלן הידוע" בוגי יעלון, שסירב בתואנה מגוחכת כלשהי (על אי כינוס איזו וועדה משותפת שלא כונסה גם כך 15 שנים), לאשר את חיבור העיר לרשת המים. עשרות רבות של רוכשי דירות ביטלו את קנייתם וכל הפרויקט נכנס למצוקה קשה של תזרים מזומנים. יעלון משך את העניין שנה, עד שאחת מסגניות היועץ המשפטי לממשלה הצביעה על כך שאי אספקת מים לאזרחים הוא עבירה על החוק הבינלאומי ואישרה את החיבור.

אין לי ספק שידו של דובי ויסגלס, איש מאד מאד מקושר, הייתה משמעותית בפתרון המשבר הזה, כי אי אספקת מים היא משהו שבנסיבות רגילות ישראל לא מתרגשת ממנו, אפילו כשמדובר באזרחיה היא, למשל בכפרים הלא מוכרים בנגב. לא מזיק גם שחצי מיליארד שקלים בשנה של חמרי בניין נרכשים בישראל: מרצפות משתלבות מאקרשטיין, קולטים לדודי שמש מכרומגן ועוד ועוד. שאר חמרי הבניה מיוצרים במפעלים שהוקמו סביב אתר הבניה: בלוקים, ברזל לבניה, ואבן משובחת לציפוי ממחצבה במקום ומנסרת אבן משוכללת ביותר שהוקמה לידה. סך כל המועסקים במפעלים אלה ובבניה עצמה הופכים את בוני רוואבי למעסיק הפרטי הגדול ביותר ברשות הפלסטינית, מה שאמור להבטיח גם יחס חיובי לעיר מצד הרשות הפלסטינית, ועל פניו, איש מהפוליטיקאים הפלסטינים לא מתנגד לבניית העיר, אבל היחס הזה כאמור, לא מתרגם לקיום ההתחייבויות החוזיות להשקעה בתשתיות העיר.

לראיה, הם אישרו עד כה את כל 3500 עסקאות רכישת הקרקעות לבניית החלק הראשון, גרעין העיר. המון עסקאות כי חלקות האדמה ברשות מאד קטנות. ואלו רק החלקות לבניית הגרעין המרכזי של העיר. כל עסקת נדל"ן על ידי תושב חוץ חייבת אישור של האוצר הפלסטיני. והיזם, באשר מצרי, למרות שנולד וגדל בשכם, הוא תושב חוץ, אזרח אמריקאי.  שבגיל 17, אחרי שנכלא כמה פעמים על ידי ישראל בעוון פעילות פוליטית, לא אלימה לגרסתו, ברח לארה"ב שם למד הנדסה בווירגיניה טק, אוניברסיטה מעולה. הוא בן למשפחה מאד עשירה, מיליארדר, אשתו אמריקאית, ושתי בנותיו למדו שם, אבל הוא נענה לחיזורי ערפאת אחרי גולים מצליחים בניכר, וחזר לרמאללה. אחרי שבחן כל מני אפשרויות, בין היתר מפעל הרכבה למכוניות החליט להמר על בניית עיר.

אבל הוא יכול לקבל רק דרכון של כבוד מהרשות. דרכון של ממש, צריך שיהיה בו מספר תעודת זהות שרק ישראל מספקת, ומי שנעדר מפה יותר משבע שנים מאבד את זכותו להיות תושב, גם ברשות הפלסטינית. כלומר, אם הוא לא יהודי. אם הוא יהודי גם היעדרות של 2000 שנה היא בסדר. זהו רק אחד מתוך מספר גדול של מנגנוני טיהור אתני שישראל מפעילה, שהתחלתו אולי בהגדרת הפלסטינים שניסו ב 1948 לחזור הביתה כ"מסתננים".

לא רק דרכון פלסטיני הוא לא יכול לקבל, גם ויזת עסקים ישראל לא נותנת לו אלא רק ויזת תייר לשלושה חדשים בכל פעם. וזה לא בגלל שהוא לא עושה פה עסקים. הרבה עסקים הוא עושה עם ישראל, ורק תנאי אחד לו, שמה שהוא קונה לא ייוצר בהתנחלות. תנאי סביר ביותר, אבל כזה שזאב אלקין ניסה לאסור בחקיקה בזמנו.

עברנו ליד מודיעין, עיר שבמידה מסוימת היא המודל של רוואבי, אלא שרוואבי מנסה להיות יותר מפרבר שינה ויש בה הכנה לאיזורי תעסוקה ובילוי רבים. עברנו במחסום נעלין, עברנו ליד התנחלות עטרת הסמוכה לרוואבי, התנחלות בת 40 משפחות המנסות כבר שנים לעכב את בניית העיר שתי גבעות הלאה, ממש לא בקו ראיה, בתירוצים שונים, כולל 4 עתירות לבג"ץ שנדחו עד אחת. ואז עצרנו בכניסה לכביש הגישה המאד צר לעיר, וחיכינו למדריכה ולרכב שיוביל אותנו.

הכביש צר, לבטח בעבור עיר שתכיל 40 אלף תושבים (כרגע מכילה 300 משפחות, ודירות נמסרות מדי יום לרוכשים). למה הכביש כל כך צר? כי למרות שהעיר רוואבי בנויה כולה בשטח A ויש רצף של שטחי A (שליטה אזרחית וצבאית של הרשות) בינה לבין רמאללה, שם יעבדו בשלב ראשון רוב הדיירים (מה שהווה שיקול מרכזי בבחירת האתר) עדיין, קטע זעיר מהכביש עובר בשטח C, ובגלל קטע זעיר זה, ישראל כבר שלוש שנים לא מאשרת את הרחבת הכביש כולו. למה? ככה. הפלסטינים כבר הפסיקו לשאול שאלות כאלה.

שיפא, המדריכה שעלתה לאוטובוס, הייתה נחמדה מאד, והאנגלית שלה הייתה שוטפת ואידיומטית (לא "יחסית לערבים", בכלל). היא אחת ממספר נשים לא קטן המהווה אחוז לא מבוטל מצוות ההקמה בן 400 הא.נשים. מהנדסת בוגרת אוניברסיטת ביר-זית הסמוכה (4 דקות נסיעה) שעבדה בחישובי הכמויות של הפרוייקט ומעת לעת גם מקבלת קבוצות של מבקרים. היא כבר גרה בעיר, יחד עם בעלה וילדתה, מכסה את ראשה, אבל רוב העובדות האחרות לא, ואפשר גם לראות יחד אתה בתמונה,  בפינה השמאלית מעלה, גם את מרלין מונרו  בתמונה האיקונית על גבי אחד מעמודי האצטדיון.

למה הם קיבלו אותנו וטרחו לארגן לנו סיור, כיבוד קל ופגישה עם היזם? אולי בזכות פעולת ההתנדבות של "הדרך להחלמה". אולי בגלל שלמיזם חשובים יחסי ציבור טובים בשני הצדדים. לבטח לא כרוכשים פוטנציאלים – הרשות לא תאשר כנראה רכישת דירות ליהודים ישראלים. מצד שני יש מספר לא קטן של דירות שנרכשו על ידי ישראלים, ערבים ישראלים. כי אפשר לרכוש שם דירת 3 חדרים מושקעת, בבניין יפה, עם חניה, הסקה מרכזית בגז וחימום מים סולרי ב 50 אלף דולרים, ויש לא מעטים הרוכשים דירות שם כדירות נופש לסוף שבוע.

אז איך העיר? בנויה לתלפיות, צפופה, בתים בני 6-7 קומות, מצופים כולם באבן מקומית, העיר מחולקת רבעים רבעים, 23 בתכנון מתוכם שלושה גמורים והרביעי בבניה. כל הרבעים מקיפים מרכז עיר ובו בניני משרדים, מסחר ובילוי. גם מסגד וכנסיה. התכנון הכולל נעשה על ידי חברת ההנדסה האמריקאית AECOM, והתכנון האדריכלי וההנדסי המפורטים על ידי מהנדסים פלסטיניים, שאחוז מאד גבוה מהם נשים.

יש בפאתי העיר גם אמפיתיאטרון גדול, עם 15000 מושבים, פרק הרפתקאות, קיר טיפוס, אומגה, גן ציבורי גדול שמקזז קצת את מיעוט השטחים הירוקים בתוך השכונות. העיר בנויה על תוואי מאד משופע, ועלויות הפיתוח היו גבוהות, בין היתר כי ישראל לא אישרה לחברה ישראלית לבצע שם פיצוצים, והכל נחצב על ידי כלים הנדסיים.

השיפוע מנוצל בכדי להפריד את כניסת הולכי הרגל למבנים, בחלק הבניין הפונה במעלה המדרון, מכניסת המכוניות, במפלס יותר נמוך, זה הפונה במורד המדרון. גם הנוף הרבה יותר פתוח לרוב הדירות, בזכות השיפועים החדים. כמו בחיפה. לחלק מהדירות יש גם נוף לים. כשהראות טובה, אפשר לראות את תל אביב והים שמעבר לה. אין לי גם ספק, שמזג האוויר שם יותר סימפתי מאשר במישור החוף.

היזם צופה שהעיר תחולל שינוי משמעותי בדפוסי המגורים של האוכלוסיה הפלסטינית, שבה כיום הרבה מאד משפחות גרות כמה דורות יחד, והכלה עוברת לגור עם בעלה בבית הוריו, יחד עם החותנת. האפשרות להפסיק לגור תחת סוליית החותנת, במחיר שאנשים יכולים להרשות לעצמם, היא גורם משיכה לא מבוטל ללא מעט נשים פלסטיניות. התמונות במרכז השיווק והמבקרים משדרות בדיוק את המסר הזה. משפחה גרעינית קטנה, ילד אחד, כמו במערב.

הייתי הולך לגור שם? לא. חיפה יותר יפה ממנה, ויש פה ים. אבל הייתי שמח לחזור לשם, ולראות האם תתפתח שם עיר חיה, עם מרכז עירוני הומה ואזורי תעשיה פעילים, או שהעיר תהיה רק פרבר שינה מנומנם כמו מודיעין או שוהם. יש גם סכנה שדירות רבות יקנו על ידי פלסטינים מהתפוצות, והעיר תהיה ברוב עונות השנה עיר רפאים, כמו שכונות מסוימות בירושלים, אך זה משהו שהיזמים מודעים לו ומנסים כבר עכשיו למנוע..

Maison de Verre

נדרשת שהות ממש ארוכה בפריז בכדי לראות את בית הזכוכית, ה Maison de Verre, שתכנן Pierre Chareau ונבנה בין 1928-1932 בהשקעה אדירה של רופא גינקולוג ואשתו כשילוב של בית וקליניקה ברובע השביעי של פריז.

הבית בבעלות פרטית, ונדרשת פניה נרגשת בכתב אליהם בכדי שתצורף לסיור מודרך בקבוצה של 10 אנשים, בזמן שבעלי הבית נמצאים במקום אחר (הם חולקים את זמנם בין פריז וניו-יורק), במועד כלשהו בעתיד. הפעם, זה לקח כמעט ארבעה חדשים. בפעמים הקודמות שניסיתי לתאם ביקור בבית בביקור עתידי בפריז זה לא צלח. חוץ מזה, עליך להבטיח להם שתכתוב על ביקורך בבית, אז הריני כותב.

נאספנו אט אט, קבוצה קטנה של אנשים מחוץ לבית די רגיל ברחוב Saint-Guillaume, בגשם, וחיכינו שהשער יפתח בשעה היעודה. למזלנו אחד הדיירים הקיש את הקוד על הדלת החיצונית (לכל הדלתות בפריז יש קודן) ובעקבותיו התגנבנו לאכסדרה המקורה של הבניין הקדמי, ואז ראינו את חזית בית הזכוכית בתוך החצר. וככה זה נראה:

אז איך צץ שם בחצר הבניין הזה? אלו שקנו את שתי הקומות התחתונות של הבניין האחורי ראו שהשמש כמעט ואף פעם לא פוגעת בבית. בשנים האלו, המונים מתו כל שנה משחפת, והאמונה הייתה, בטרם המציאו את האנטיביוטיקה, שאור ואוויר הם התשובה. ולכן הם שכרו  Pierre Chareau, מעצב פנים ורהיטים שהם הכירו, לתכנן עבורם בית שלתוכו יכנס הרבה אור.

מה שהוא עשה היה פשוט ודרסטי. הוא הסיר את שתי הקומות התחתונות, תוך שהוא תומך בקורות פלדה את שתי הקומות העליונות, שם התגוררה בשכירות מוגנת דיירת מבוגרת, והחליף אותן בבית שכולו זכוכית ופלדה. כנהוג באותם הימים אצל אדריכלים מודרניים, הוא תכנן את כל הבית כולו, כולל כל פריטי הפנים, כ"מכונת מגורים" אחת, שבמקרה הזה, הכילה גם קליניקה של רופא.כמו כל הבתים החדשניים של התקופה ההיא, לבנות את הבית בשיטות "יעילות" עלה פי כמה משיטות הבניה השגורות של אותו הזמן. לבני הזכוכית למשל, היו מוצר חדש לגמרי של חברת st. Gobain שעד אז שימשו לשילוב ברצפות, להכנסת אור למרתפים.

לא ברור באם כל המנגנונים המשוכללים לפתיחת חלונות בקירות הצדדים, שכללו גלגלי שיניים ומוטות הרמה היו מוצר סטנדרטי ששימש במפעלים או שתוכנן עבור הבית, אבל למסגרים הייתה חלק הארי של עבודת הבניה שם.

גם כל מערכת החשמל עוברת במערכת צינורות הנמצאת מחוץ לקירות הפנים, שכן אלו עשויים כולם או עץ או מתכת. גם השקעים, המתגים וגופי התאורה כולם מותקנים באופן שהיה המצאה ספציפית בעבור הבית הזה. ועוד בנושא החשמל: לפני חזית הבית עומד פיגום פלדה ועליו ארבעה זרקורי ענק הלקוחים מעולם התאטרון, שנועדו להאיר את חזית הבית מבחוץ, כך שבלילה אי אפשר יהיה לראות מה יש בפנים. אני הייתי פשוט שם וילונות.

אגב, כל תמונות הפנים של הבית לקוחות מהאינטרנט, למבקרים אסור לצלם בתוך הבית, כביכול בכדי שלא לפגוע בפרטיות הדיירים, למרות שהיו לא מעט כתבות על הבית בעיתוני אדריכלות, שכללו בלי סוף צילומים של כל פרט ופרט בתוך הבית. סיורנו אנו החל בחזית הבית, עבר לגינה האחורית היפיפה של הבית, משם הורשינו לצלם את חזית הגן שלו, המורכבת יותר מהחזית הקדמית,

ואחרי כן עברנו למשרד הרופא לשעבר, לשלם עבור הביקור (40 יורו לאדם) ומשם, בגרביים, לסיור בקומת הקרקע ובקומת המגורים מעל. בקומה העליונה, בה חדרי השינה, לא ביקרנו. תקרות הבית, די נמוכות, כי בעצם הוכנסו שלוש קומות היכן שקודם היו שתיים. אבל בעלי הבית היו אנשים נמוכים, וזה לא הפריע להם, וחלל האירוח רב הרושם הוא חלל בגובה כפול.

שווה ביקור.

בחוץ, בגשם

הארכיטקטורה של פריז לא מצליחה להתמודד עם הטרור האיסלמי.

באופן פרדוקסלי, המקום היחידי בו לא מעמידים אותך בחוץ, בגשם, בהמתנה לבדיקה הביטחונית הוא מכון העולם הערבי, המקום המייצג את תרבות העולם שבעטיו עומד שאר העולם בחוץ, בגשם, בסבלנות, מחכה שיפשפשו בתיקיו, יפתחו את מעיליו – בקור העז, וימשמשו בגופו כתנאי לכניסה את הבניין.

שם, בבניין שתכנן אדריכל העל הצרפתי ז'אן נובל, וזכה בגללו לתהילה (לא מוצדקת לדעתי) דווקא נמצא להם המקום בתוך חלל המבואה לבצע את הטקס שאמור להרגיע את המבקרים ולהבטיח להם שביטחונם כביכול נשמר. שם זה אפשרי, אולי כי הבדיקה נעשית מעט פחות ביסודיות. אולי כי מכון העולם הערבי לא צופה שיהיה בין היעדים של הטרור האיסלמי.
או שפשוט הגענו ביום ושעה שבה לא היו הרבה מבקרים ולכן זכינו להיכנס מיד אל תוך המבואה בקומת הקרקע, שתקרתה הנמוכה, כמו תקרת שאר הקומות, רוכנת  קרוב וצפוף מעל ראשי המבקרים (הנמוכים שבהם לא חשים בזה), פועל יוצא של הניסיון לדחוס עשר קומות במגבלת גובה של שש.

עוד משהו שלא קשור לטרור (אולי בעצם כן), על הבניין: חזיתו הדרומית, הצד האיקוני שלו, מכוסה כולה בגריד של ריבועים, ובמרכז כל ריבוע, צמצם, "אישון" מכני, האמור להתרחב ולהצטמצם באופן אוטומטי, ולווסת את כמות האור בתוך הבניין על פי עוצמת התאורה הטבעית שמחוץ לבניין.
שלושה צַמצמים כאלה חסרים, ועל הריבועים האלו מודבקות יריעות ניילון שחורות, קרועות בחלקן ומתנפנפות ברוח. גם שאר הצַמצמים, פתוחים כל אחד במידה שונה, וכבר לא מספקים את אותו היחס בין האור בחוץ ובפנים. עניין של תחזוקה מן הסתם. אולי משהו שמייצג את תרבות העולם הערבי יותר מהתערוכות המוצגות במקום.

אומרים לי אנשים שראו את הבניין בנעוריו (1987) שאז כולם כן נפתחו ונסגרו יחד והעסק עבד. היום אפשר היה להשיג את אותו האפקט בעזרת פנלים של גבישים נוזליים (LCD) בלי תקלות מכניות כלל, ועם הרבה פחות דרישות תחזוקה, אבל בלי המראה ה"היי-טקי" של החזית. מה שמלמד אולי על נטייתם של אדריכלים פורצי דרך ליישם טכנולוגיות שעדיין לא הבשילו, ועל מה שזה צופן לבניין בהמשך חייו. כמו הדוגמה של חלונות הברזל כביכול תעשייתיים של חלק מהבניינים המודרניים של תחילת המאה העשרים, שיוצרו לגמרי בעבודת יד סיזיפית. אלו החלידו במהירות, וכרוכים בהוצאות ענק על תחזוקה. משיקולי שימור אי אפשר להחליפם באלומיניום או PVC כמו שאי אפשר יהיה להחליף את הסמל האיקוני של מכון העולם הערבי, הצמצמים המכניים, בסתם לוחות שחורים של LCD (כמו למשל חלונות מטוס הבואינג החדש, ה 787).

התכוונתי לדבר על בניין אחר בכלל, על הבניין שתכנן "אדריכל העל" "פרנק גרי" (המירכאות כי שמו הוא בעצם אפרים גולדברג) לחברה המשווקת מותרות – לואי ויטון. בניין שהוא כולו הדגמה אדריכלית למותרות. לעודפות חסרת חפץ ותכלית מעשית.

זהו בניין קטן יחסית, מצופה באריחים לבנים של חומר קרמי כלשהו, כל אריח וקימורו הספציפי, שונה ממשנהו, על קירות שאף לא אחד מהם חסר עקמומיות מסוימת, כאילו להוכיח שבלי קטיה, תוכנת התכנון מבית דאסו, שהוסבה מתכנון כלי תעופה לתכנון בניינים, אי אפשר לעשות דברים שכאלה. ומעל הבניין היחסית קטן, מתנפנפים להם "מפרשים" מזכוכית ופלדה, נסמכים על הבניין בקורות ועמודי פלדה ועץ רב שכבתי, ומגדילים את נפחו פי כמה וכמה.

אחרי שעליתי אל הגג, והתחלתי לעבור ממפלס גג אחד לשני, בדרך למטה, הבנתי שאולי יש תירוץ מסוים לאותם מפרשי זכוכית ענקיים – הם הופכים את מפלסי הגג השונים, ששפע של מדרגות ודרגנועים מחברים ביניהם, למעין מרפסות מקורות  חלקית הצופות על יער בולון מצד אחד ועל העיר מהצד השני. המרפסות מקורות חלקית כאמור, וכך את/ה עובר/ת לך בגשם בין חלק מקורה אחד של הגג למשנהו.

מחוץ לבניין, לפני הקופות, ניצב לו באופן "זמני", אוהל פלסטיק גדול ולבן, להגן על הבודקים הבטחוניים מפני הגשם. לא על המבקרים חס וחלילה. אלו ניצבים בתור ארוך מחוץ לאוהל, בקור ובגשם, בסבלנות, מחכים לתורם להיכנס לאוהל. 

ובכל זמן ההמתנה הארוך הזה, על מה הם חושבים? אני למשל חשבתי שפאתטי שעם כל העודף הזה של גגות מעל גגות, וקירויים חופפים ומשתלבים, לא נמצאה האפשרות לספק קירוי כלשהו לקהל הבא אל המקום וממתין בחוץ, או לספק נפח מקורה למקום בו תתבצע הבדיקה הביטחונית. הרי הבניין החל להיבנות ב 2006, בעולם שאחרי 9/11 . בניגוד למשל לטרמינל 3 בנתב"ג שנבנה כמה שנים לפניו, שבו יש נפח שתוכנן מראש לבדיקה הביטחונית של הנכנסים בשעריו, פה יש התעלמות מוחלטת מהצרכים של מוסד הפתוח לציבור בעולם רווי טרור.
סוג של הדחקה בלי ספק.

וגם חשבתי (התור היה ארוך כאמור) שמדהים עד כמה כל האנשים העומדים בחוץ בקור ובגשם, לא רק שם, אלא בכל אחד מהתורים הארוכים בכניסה אל המוזיאונים והגלריות של פריז מוכנים לעשות זאת בשביל "לצרוך" תרבות. רוב הממתינים לא היו תיירים – פברואר היא ממש לא עונת התיירות. הפריזאים צרכני תרבות מושבעים, אין ספק. לא פלא שפרסומות בקולנוע  ופוסטרים במנהרות הרכבת התחתית הן לא רק לקוקה קולה, אלא גם (בעיקר אפילו) לתערוכות ומופעים.

ועוד חשבתי (התור היה באמת ארוך, והיה לי קר..) שמוזר שכל האנשים הממתינים בגשם מחוץ למוזיאונים, או מבזבזים שעות בתורים לבדיקה ביטחונית בשדות התעופה, ומורידים נעליים, ופותחים תיקים ומעילים, לא חושבים על מה שגרם לזה. ולא כועסים אל מי שגרם לכל בזבוז הזמן הזה והמשאבים האלה. אפשר להתווכח מי בדיוק אשם בטרור, אבל אי אפשר להכחיש שהוא כמעט כולו איסלמי. ועדיין, אנשים מקבלים את המצב הזה, את כל הטרדות והאי-נוחיות הזו כגזירת גורל, ולא אומרים למשל, תוך כדי ההמתנה: "כוס-אומו הערבים האלה". (או שאולי הם כן אומרים, בלב.)

אולי כי הם משלים את עצמם, כמו שאולי גם פרנק גרי השלה את עצמו, שזה זמני, וזה הולך או-טו-טו לחלוף, ולכן אין צורך לעשות משהו קבוע בכדי לפתור את הבעיה.

אפשר אולי לטעון שמסוכן לבצע את הבדיקה הביטחונית בתוך הבניין ממש. אבל בבניין שעטוף כולו בשפעה של נפחים מקורים, המשלשים את נפחו הבנוי, רבאק, אין מקום לספק קירוי לקהל הממתינים או להכיל את פונקציית הבדיקה הבטחונית?

למטרה זו, אמר לעצמו אולי פרנק גרי, חבל להשקיע בעוד נפח מקורה בין הבניין לאיתני הטבע – אחרי שגמר להשקיע בעוד גג ועוד מפרש המפרידים בין הבניין לאיתני הטבע – שבסבך הקורות התומכות בהם, אני דווקא כן מוצא יופי, (בניגוד למשל לתיקים המכוערים של לואי ויטון שממנו את בניית הבניין.) הרי מותרות לא אמורים לספק צורך ממשי, לא?

אהבתי גם את העבודה של Olafur Eliasson שליד בריכת המים שמתוכה מגיח הבניין כולו. אבל אני תמיד אוהב את מה שהוא עושה.

 

בחזרה לצ'נדיגר

בפברואר 1951, ישב הארכיטקט השוויצרי-צרפתי Charles-Édouard Jeanneret-Gris זה שהמציא את עצמו מחדש כ Le Corbusier (קורבוזיה מכאן ואילך) בעיירת ההררית  Simla אשר במדינת Himachal Pradesh בהודו, ושרטט במחברתו את קווי המתאר של העיר Chandigarh  שאותה הוא נקרא להודו לתכנן מאפס, על ידי ראש ממשלת הודו דאז, Jawaharlal Nehru. עיר בירה למדינת Punjab, זו שבה גרים הסיקים.

עברו שלושים וארבע (וחצי) שנים, ובאוקטובר 1985 הגיע ל Simla גם עבדכם יחד עם זוגתו שתחייה, לבקר במה שהבריטים קראו (עד שעזבו ב 1947) Hill station, עיירה הררית אליה היו הפקידים הבריטים שניהלו את הודו נמלטים כאשר הקיץ הפך את ניו-דלהי לבלתי נסבלת. לשם הגענו  גם כי שמענו על יפי המקום, גם כי חשקתי בנסיעת הרכבת על המסילה הצרה משם והלאה אל Chandigarh  וגם קצת באשמת בתו של Jawaharlal Nehru, אינדירה גנדי, שהחליפה אותו בראשות הממשלה.

אינדירה, שבאותם הימים ראשה היה עדיין מחובר לגופה (לפני ששומר ראשה (הסיקי) הניח על צווארה זר פרחים ממולכד בחומר נפץ) , הייתה באותם הימים גם מאד מחוברת לארגון המדינות הבלתי מזדהות (כלומר – הבלתי מזדהות עם ארה"ב). חוסר אהבתה לארה"ב דבק גם בנו, ובאותם השנים הודו גם קנתה נשק מברית המועצות, ולא מישראל.

אז לא היו יחסים דיפלומטיים בין הודו וישראל באותם השנים, ולכן אפשר היה לקבל בנחיתה בשדה התעופה של מומבאי (אז בומביי) מה שנקרא landing permit לשלושים יום בלבד, שאותו אפשר היה להאריך אצל "קציני רישום הזרים" בבירות חלק ממדינות הודו, אלו היותר נידחות שבהן הם לא ידעו שהם לא אמורים להאריך את תוקף האישור הזה.

שנתיים קודם, היה הרבה יותר קשה לקבל את אישור הנחיתה הראשוני (הראשון עלה לנו בשני עטי פארקר ש"נשכחו" אצל פקיד הגבולות, והיה לשלושה ימים בלבד) אבל היה קל יותר להאריך, כי לא היו כמעט ישראלים בהודו וקציני המשטרה לא ידעו שהם אמורים לסרב להאריך להם את האישור.

אז היינו כבר מתורגלים בעניין הזה, של חיזור אחרי קציני משטרה במקומות נידחים, וכך הגענו ל Simla. שם הסתבר שקצין רישום הזרים הוא מפקד המשטרה של המדינה כולה, וליד שולחן הכתיבה אדיר הממדים שלו, ניצבים שני שוטרים בדום מתוח כל זמן הפגישה בינינו.

עניין ה landing permit לא היה מוכר לו, והיינו קצת מודאגים כשמפקד המשטרה אמר ש"אין בעיה", הוא רק צריך להתקשר לבומביי לברר מה עושים עם זה. מצד שני, חשדנו שיש סיכוי טוב שהוא לא יצליח להתקשר לשם.

שלושה ימים אחרי כן קיבלנו הארכה לחודש אחד נוסף בלבד (במקום השלושה המקווים), אחרי שמפקד המשטרה של מדינת Himachal Pradesh כולה נאלץ להודות בבושת פנים שהוא לא מצליח ליצור קשר טלפוני עם הממונים עליו בבומבי. זה היה מצב התשתיות בהודו אז. הודו הייתה מדינה מסוגרת לגמרי ליבוא, ורשת הטלפונים הייתה רק השארית המדולדלת של זו שהבריטים השאירו מאחור כשעזבו ב 1947. על שלומנו היינו מודיעים להורים בארץ במברקים.

אז עזבנו את Simla ונסענו ברכבת על המסילה הצרה ל Chandigarh  (לא צרה כמו זו לדרג'ילינג, פחות ציורית אך עדיין חוויה) , העיר שאותה תכנן קורבוזיה מ SImla במחברת הטיוטות שלו 34 שנים קודם.

באותם השנים טרם פיתחתי עניין רב בארכיטקטורה, ולכן לא הבנתי ש Chandigarh היא ציון דרך אדריכלי שחייבים לבקר בו.  לכן לא התכוונו לשהות שם אלא רק להמשיך הלאה, ל Matura ומשם ל Sanchi. חיכינו בתחנה המרכזית לצאת האוטובוס, זוגתי באוטובוס ואני כרגיל על הרציף, מחפש לקנות אוכל לפני הנסיעה המאד ארוכה. ואז, בזמן שזוגתי דאגה יותר מזה שאיעלם משדה הראיה שלה (בדיוק כשהאוטובוס יוצא לדרך), ופחות מזה שהמצלמה תיעלם, מישהו ניצל את השנייה בה ידה של זוגתי לא הייתה מונחת על תיק המצלמה שעל הכיסא לידה (שאותו שמרה בעבורי), לקח את התיק ונעלם בחשכה. ואף אחד באוטובוס המלא והדחוס לא ראה ולא שמע.

אז יצא לנו לבקר את המשטרה גם ב Chandigarh. לא שזה עזר למשהו, אבל בין לבין, כשחיכינו לשמוע משהו מהם, יצא לנו להבחין שהעיר אינה ככלל הערים ההודיות. רחובותיה ישרים, בתיה מודרניים, ויש אזורים שהיו אמורים להיות כנראה שטחים ירוקים ביניהם (אלא שלא היו, ירוקים).

הגניבה היה אסון די גדול. גם הנזק הכספי היה גדול (בקנה המידה שלי אז). הייתה בתיק מצלמת הרפלקס הראשונה שלי:  מצלמת קנון A1, המצלמה הראשונה אי פעם שהתהדרה בשלושה אופנים של חשיפה אוטומטית: זה שבו הצלם קובע את המהירות, זה שבו הוא קובע את הצמצם, וזה שבו המצלמה קובעת את שניהם. חידוש גדול דאז. הייתי מאד גאה במצלמה הזו, ובאוסף העדשות קבועות אורך המוקד שהיו לי בעבורה. ואז פוף – הכל נעלם. יחד עם מספר קטן יחסית של סרטים מצולמים.

בהודו של אז אין יבוא. המצלמות היחידות שאפשר היה לקנות היו כאלה שנשדדו מתיירים אחרים, וגם את אלה אפשר היה לרכוש רק בדלהי, לשם הגענו רק אחרי שבועיים, שבועיים שבהם לא צילמתי. יתכן שזו הסיבה לכך שמראה אותם המקומות בהם ביקרנו במהלך השבועיים האלה,  חסר מצלמה, חרוט במוחי יותר מאשר במקומות בהם כן צילמתי.

אז הביקור הראשון ב Chandigarh לא היה מוצלח במיוחד.  התיקון היה באוגוסט 2009, כשגררתי את משפחתי כולה לביקור בעיר, כחלק מביקור משותף ראשון שלנו בהודו, וזה היה מרתק.

היום, "חזרתי" ל Chandigarh בשלישית – בתערוכה פה בפריז. תערוכה שכותרתה: "Chandigarh חמישים שנה אחרי לה-קורבוזיה" (הוא נפטר ב 1965, ועבד על תכנון העיר עד יומו האחרון). התערוכה, Chandigarh : 50 ans après Le Corbusier תוצג עוד כמה ימים (אני רדוף סגירות של תערוכות)
ב Cité de l'architecture & du patrimoine ברובע ה 16.

התערוכה שבאה לבחון איך התכנון של לה-קורבוזיה (יחד עם עוד שלושה אדריכלים אירופאיים, אחד מהם אחיו, וגדודים של אדריכלים הודיים שגם הם, לשם שינוי, זכו להתייחסות בתערוכה) עמד במבחן הזמן. סדרה של סרטי וידאו, שבחנו צדדים שונים של החיים בעיר, כמו מגורים, מסחר, תנועה, גנים ועוד ניסו לענות על השאלה הזו, ומבחינתי היו מרתקים. בביקור שלנו שם לא יכולתי להיכנס לבתיהם הפרטיים של אנשים, (בתים מדגמים שונים של אדריכלים שונים ששוכפלו שוב ושוב), ולשאול אותם איך החיים, ואיך הם מרגישים בבית ובעיר בכלל, ולצלם את אורח חייהם היומיומי.

אבל כן ידעתי שתושבי העיר מאד גאים בעירם, ואכן, יחסית להודו, העיר הרבה פחות כאוטית מכל עיר אחרת בה ביקרנו, וביקרנו בהרבה מאד ערים. לדעתי, חלק מזה כן קשור לתכנון העיר הכולל כאוסף של רבעים, מסודרים בגריד רבוע, ובו בנייה נמוכה בלבד. העיר תוכננה לפחות מחצי מליון אנשים, כלום במונחים הודיים. היום יש בה 1.2 מליון אנשים, והיא גלשה אל התחום הירוק שאמור היה להקיף אותה ואף היה מוגן בחוק. אבל אין אכיפה בהודו.

הוצגה שם בתערוכה גם אותה המחברת מ Simla מ 1951, ובה הסקיצה של סמל העיר, כפי שהוא מוצג שם לפני בית האספה הלאומית, הסמל הזה:

הייתה גם סדרת ראיונות מצולמים עם אדריכלים הודיים, שאת האנגלית שבפיהם, בניגוד לצרפתית של השילוט, יכולתי אפילו להבין. ואחד מאותם אדריכלים, שפע הבחנות, שחלקן היה כה רלוונטי גם לנו. הוא דיבר על האופן בו Nehru השתמש בלה-קורבוזיה, ב Chandigarh, העיר לדוגמא שתכנן, ובמודרניזם האירופי בכלל בכדי לספק לאוסף הקבוצות האתניות של הודו שאך קיבלה עצמאות מצע ניטרלי, שסביבו יכולה להתגבש זהות לאומית הודית. מצד שני, Chandigarh  לא הפכה למודל לחיקוי לערים אחרות בהודו. אין בהודו עוד ערים מתוכננות כמוה. "תכנון" זו כמעט מילה גסה בהודו.

כיום כל אחת ממדינות הודו מטפחת לעצמה זהות תרבותי מובחנת, המתבטאת גם בארכיטקטורה. אבל אז, כתחילת שנות החמישים, מיד אחרי קבלת העצמאות מאנגליה, המודרניזם  ש Chandigarh הייתה הסמל שלו, כן שימש את ההודים כעזר בגיבוש הזהות הלאומית שלהם, כמדינה "מודרנית".

בישראל של שנות החמישים, המודרניזם שעל פיו נבנתה רוב המדינה, כולל שכונות השיכונים ומעונות הפועלים, והתכנון המרכזי שעליו המדינה נטלה אחריות, כפי שהתבטא בתכנית (אריה) שרון (גם היא מ-1951), נחשב גם הוא כמצע ניטרלי שמעליו אפשר להקים מדינה "מתקדמת" ו"נאורה" (על חורבות הישובים הערביים המודחקים והמושכחים).

נכון שבניגוד להודו, בישראל הצעירה המודרניזם האירופי היה לא ממש ניטרלי, אלא שייך במובהק ליוצאי אירופה בכלל, יוצאי גרמניה בפרט, ובוגרי הבאוהאוס במיוחד (אבל היו רק מתי מעט שבפועל למדו שם). אבל הגמוניה תמיד שקופה לעצמה. תמיד אין לה צבע.

כיום, כשישראל מתפרקת לתת מדינות: מדינת יהודה המתנחלית והמשיחית, מדינת תל אביב ההדוניסטית, מדינת חיפה השפויה והמורעלת, מדינת ירושלים המתחרדת, המדינות החרדיות של ביתר עילית ("עיר התורה והחסידות בהרי יהודה")  ובית שמש, והמדינה כמדינה כבר לא מתכננת ישובים (אלא רק את אלו שתפקידם לסכל את סיום הכיבוש), האדריכלות המודרניסטית בישראל היא משהו שמוכר רק וילות לאולטרה עשירים.

בישראל הצעירה כמו בהודו הצעירה, היה לאדריכלות המודרנית תפקיד. היא מילאה אותו, בישראל אפילו יותר בהצלחה (לדעתי) מאשר בהודו. בישראל הנוף העירוני הבנוי עדיין מכיל מקטעים נרחבים של בניה מודרניסטית, לפחות עד שתמ"א 38 ומיזמי פינוי-בינוי יוסיפו לבניה הזו, יחד עם המעלית, החניה והממ"ד, את ה"פוסט"*.

*פוסט-מודרניזם כמובן

העיר הטובה

הייתי לאחרונה בכמה הרצאות במכללת ויצ"ו בחיפה, במסגרת קורס שמנסה להגדיר מהי עירוניות "טובה". כיוון שאני כנראה עדיין מהנדס בנשמתי, מיד אני אץ רץ להציע פתרונות.

אז הנה, על פי מה שלמדתי, הופך אוסף של בתים לעיר שנעים לגור בה:

1. צפיפות: אין מה לעשות, עיר זקוקה לצפיפות, מוגדרת על ידי צפיפות. לא רוצים צפוף, גורו בכפר. אם לא יהיה ריכוז מספיק של אנשים, לא ייוצרו השירותים שעיר מספקת, במגוון שעיר מספקת.
2. עירוב שימושים: בעיר הטובה, בניגוד לחשיבה המודרניסטית של פעם, אין הפרדה בין אזורי מגורים למסחר, בילוי ועסקים. חישבו על ערים אירופיות למשל.  מה שעושה אותן אטרקטיביות זה שהן לא גטו של שינה (ואולי גני ילדים) כמו השכונות בפרברי הערים הגדולות אצלנו.
3. עירוב תושבים: לא רק צעירים או רק מבוגרים, אוכלוסיה מגוונת מבחינה כלכלית, תרבותית, גזעית.. (חיפה נפלאה בעיני בגלל שיש בה ערבים, למשל).
   לא רוצים עירוב? לכו לגור במצפה בגליל, או בהתנחלות.
4. נגישות: תחבורה ציבורית תכופה ונוחה, אפשרות להליכה בטוחה ורכיבה על אופניים, גם נגישות עם כלי רכב פרטיים.
5. היו חמש, אבל אני לא זוכר את האלמנט החמישי…

הבעיה עם הערים בישראל, היא שאנשים לא רוצים באמת לגור בהן. הן רוצים בעצם לגור בכפר ולראות ירוק בעיניים. הם גרים בעיר מחוסר ברירה. משיקולי תעסוקה, חינוך ילדים, מגוון השירותים שהעיר מציעה. רק שהם לא רוצים ששירותים אלה יהיו ליד הבית שלהם.

והם רוצים כווני אוויר. מה שגורם לכל שכונות המגורים החדשות להיות אוסף של מגדלים המוקפים במגרשי חניה גדולים ושטח ירוק הוא שמה שאנשים חושבים שהם רוצים זה "לראות ירוק בעיניים" ו"ארבעה כווני אוויר". זה בכל אופן מה שהיזמים חושבים שמוכר את הדירות, והם כנראה צודקים.

אבל שכונות המגורים האלה, למרות הבניה לגובה, לא באמת צפופות. בכל שיטת מדידה שהיא, אם לוקחים בחשבון את השטח הכולל של השכונה, כולל כבישים, מגרשי חניה ושטחים ירוקים, השכונות האלה לא צפופות מספיק, לא מספיק בשביל שתיווצר שם עירוניות טובה.

בזמנו, כשלמדתי להטיס מטוסים קלים בארה"ב, וטסתי מעל האזור העירוני של פורטלנד, אורגון בלט מאד האחוז המאד גדול של השטח שהיה תפוס על ידי כבישים ומגרשי חניה. האמת, שאף פעם לא הייתה שם בעיה למצוא מקום חניה. אבל מצד שני, זו לא הייתה באמת "עיר". זה היה מדבר אדיר של אספלט ובתוכו פה ושם שכונות מגורים וחנויות ענק. מגרשי החניה היו כה גדולים שאנשים נכנסו למכוניתם נסעו מחנות אחת לזו שלידה.

בפריז ובברלין, בלונדון ובברצלונה, ערים שאנשים מאד רוצים לגור בהן, ערים "טובות", אתה לא רואה ירוק בעיניים מכל חלון, ויש לך שני כיווני אוויר בדרך כלל, אחד מהם לא פעם לחצר פנימית כלשהי. אבל בית הקפה השכונתי נמצא במרחק של ירידה במדרגות הבית, ובקומת הקרקע יתכן שיהיה סופרמרקט, או חנות נעליים, או משרד.  ולפני הבית אין מדבר אספלט של חניה. רוב הדברים נמצאים במרחק הליכה של פחות מ 500 מטרים, ויש תחבורה ציבורית מספיק טובה, כך שרוב האנשים יכולים שלא להחזיק בכלל מכונית. ואם יש לך מכונית, סביר להניח שיש חניון תת קרקעי בבית שלך ממש. וחוץ מכל זה, לא כל האנשים בערים ההן הם כמוך, וטוב שכך. (גם אני לא הייתי רוצה לגור ליד אנשים כמוני…).

אז ככה הייתי בונה עיר, או שכונת מגורים חדשה:

• בלי אספלט במפלס הקרקע. מפלס "הקרקע" כולו  מורם מעל מפלס הקרקע הטבעי. כבישי הגישה למכוניות, והחניות למכוניות כולם תת קרקעיים, במפלס הקרקע הטבעי. החניות מתחת לבתים, והכבישים מתחת לשטח שבין הבתים. במרחב האווירי מעל הכבישים, מסלולי הליכה ורכיבה על אופניים, שטח ירוק, ובחלק מהמרווחים, יכולה לעבור רכבת קלה או חשמלית. הכבישים לא עוברים תחת הבתים כי כל זמן שהמכוניות מונעות בדלק, הכבישים לא יכולים להיות מקורים לחלוטין, נדרש אוורור.
  אין הרי שום בעיה למקם קומות מגורים אחת מעל השנייה. היזמים והקבלנים רוצים תמיד לבנות כמה שיותר לגובה. אז למה לא לנצל את השטח האדיר שתופסים הכבישים ומגרשי החניה לפונקציות נוספות, בגובה? הבעיה כמובן שבניגוד לבתים, לכיסוי השטח מעל הכבישים נדרש ביצוע מתואם ברמה של לפחות כל כביש וכביש והבתים שלאורכו. לא קשה לעשות כשבונים שכונה שלמה על ידי יזם יחיד. דורש הרבה יותר התערבות של הרשות המקומית כשזה לא כך, אולי אפילו השקעה די גדולה בפיתוח שאותה הם יהיו חייבים להחזיר מהיזמים הבונים לאורך הכביש.
• אם הכבישים והחניות באותו המפלס,  נחסך  השטח הניכר המבוזבז בכל בית ובית על הירידה ממפלס הכביש אל מפלס החניה. בעיר משופעת, כמו חיפה עירנו, הבעיה מעלה די נפתרת מעצמה. כשהבית מעל הכביש, הכביש הוא מלכתחילה במפלס החניה, וגם כשהבית מתחת מפלס הכביש, כמו בביתנו, החניה יכולה להיות מוכלת בתוך נפח הבית, במפלס הכביש. בעיר משופעת, הכביש יכול גם להיות ממוקם ברווח שבין קיר הבית לדופן ההר שמעל, שטח שממילא לא ממש אטרקטיבי לכלום.
• הבתים הם כולם בתי שורה (שני כווני אוויר), בני 4-6 קומות לכל היותר. אם מוותרים על רווח צידי ועל שטחי חניה וכבישים בין הבתים, אפשר להגיע לצפיפויות "טובות" בלי רבי קומות (שגוררים תחזוקה שיקרה מדי לרוב האוכלוסייה ולכן מועדים להזנחה).
  בניה בטור חוסכת את המרווח הצדי בין בית לבית, שטח מת שבו אין בדרך כלל כלום, רק חלון מול חלון. חצרות פנימיות מאפשרות לצופף עוד, כי אין צורך למעבר ציבורי בין כל שתי שורות. בברלין למשל, יש בתים שבהם יש רצף של שתי חצרות פנימיות, אחת אחרי השניה, כך שהבית בעצם בצורת שמונה.
  לשני כווני אוויר בלבד יש גם יתרונות – פחות חשיפה של קירות חיצוניים למזג האוויר ולכן דירות יותר מבודדות.
• שורת עצים בין שורת בתים אחת לשנייה היא די והותר "ירוק בעיניים", בלי דשאים בזבזנים במים. העצים גם מספקים הצללה להולכי הרגל בשביל העובר למרגלותיהם, וחוסמים את שדה הראיה בין שורת בתים אחת לשנייה. עצים אלה יהיו נטועים במעין "עציצים" בנויים, כי מפלס הקרקע מורם כאמור. אבל בעיר הטובה יש פארקים ציבוריים גדולים, שבהם אפשר לטייל, והשטח הירוק לא נפרט לפרוסות קטנות הנגישות רק לדיירי הבתים הסמוכים.
• קומת הקרקע של הבניינים, בחזית הפונה לרחוב, זמינה לשימושים מסחריים, אבל יכולה לשמש גם למגורים. עניין של היצע וביקוש. הרשות העירונית יכולה לעודד ערוב שימושים על ידי הקלות בארנונת המגורים בבתים בהם יש עסקים המשלמים ארנונה עסקית (גבוהה יותר ליחידת שטח)
• בבתים יש דירות בגדלים שונים, וחלק מהדירות מפוקחות שכר דירה. מעודד ערוב אוכלוסיות.
• משרדים יכולים להיות מסוגלים לשכור או לרכוש שטחים בתוך בתי מגורים, אולי מוגבל לחלק מהקומות. מגדיל את צפיפות המשתמשים בנפח הבנוי, אבל מוריד את צפיפות המתגוררים. עובדים ומבלים משתמשים באותו המרחב בשעות שונות. אין באמת סיבה לרכז בפרק תעשייתי אחד תעשייה כמו היי-טק, שבה רוב העובדים פשוט עובדים במשרדים. היה נחסך לעובדים זמן רב אם מקום העבודה שלהם היה ממוקם במרחק הליכה ממקום מגוריהם, מבוזר בין מגורים, עסקים ומקומות בילוי.
• כדי לאפשר שימוש באותן התשתיות לצרכים שונים בשעות שונות, צריך מנגנון גמיש של שימוש במשאבים, כמו למשל בשטחי חניה. אולי במקום מקום חניה משוריין, "זכות" למקום חניה במקום כלשהו במרחב החניה, זכות שיכולה להיות מוגבלת לשעות מסוימות. בעצם, פשוט יותר למימוש משיתוף נסיעות למשל. יכול להוזיל משמעותית את מחיר הדירות אם החנייה היא על פי מודל של שימוש ולא חלק ממרחב הדירה.
• כשהמרחב העירוני אטרקטיבי, ומציע שפע אפשרויות שהייה מפתות, הדירות יכולות להיות בממוצע קטנות יותר, ובכך לשפר את מדדי הצפיפות הנמדדים הן התושבים והן במספר הדירות.

המודל מעלה דורש תכנון ריכוזי ברמת התשתיות, ותכנית בניין עיר מושכלת שתמריץ עירוב שימושים ואוכלוסיה. יש עלות להטמנה של כל הכבישים והחניות שמתקזזת עם הצפיפות הגבוהה יותר המבטיחה תשואה הולמת ליזמים. שכונה שכולה מתוכננת ככה, בה מפלס ה"קרקע" מורם, אפילו לא מצריכה חפירות.

אוטופי? אולי. אבל צריך "רק" שכונה לדוגמה אחת, עם ארכיטקטורה טובה, בכדי להוכיח את הקונספט.

על מרפסות אתונה

לפני 11,895 ימים, בביקור הראשון שלנו באתונה, רק עברנו שם בדרך לנפאל. הגענו בטיסה לאתונה רק כדי לאסוף במשרד נסיעות ליד כיכר סינטגמה את "כרטיסי המלחים החוזרים לספינתם" לבומביי, דרך קהיר, בחברת התעופה המצרית. ה"קומבינה" הזו שארגנו באיסתא בזמנו –  $230 לכל החבילה: טיסות דרך אתונה, קהיר, בומביי ודלהי  אל קטמנדו, היא שגרמה לנו לנסוע מזרחה, במקום לחכות עוד כמה חדשים ולנסוע ל"טיול הגדול" לאירופה. אז, ב 1981, הודו עוד לא הייתה באופק של המטיילים הישראלים, ואפילו אי אפשר היה לקבל אשרת כניסה, לא באופן חוקי.

לקחנו את הכרטיסים, ונשארו לנו כשש שעות לטייל באתונה. מה שאני זוכר מאז היה שהתרשמנו מאתונה, ראינו פחות או יותר את כל אתרי העתיקות המרכזיים, ואמרנו לעצמנו שצריכים לחזור. מה שאני עוד זוכר, הוא שלא הערכנו (אז) עד כמה צעירים (ויפים…) היינו.

מאז, היינו עוד כמה פעמים ביוון, (לא מספיק) ובחלק מהפעמים גם באתונה. גם הפעם, אחרי השיט בין האיים, הוספתי עוד שלושה ימים באתונה, הפעם בלי זוגתי שתחייה. הפעם, לקחנו ("סשנקה" אתו הפלגתי ואני) דירה בשכונת מגורים בשם Pangrati, כשני קילומטרים מהמרכז. לא היה מאד נוח, אבל ראינו את אתונה כפי שרואים אותה תושביה, ויש מה ללמוד מהם.

זהו לא הלקח שהאדריכלית עינת קליש-רותם רוצה שנלמד משכונת הפלאקה באתונה. זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בשרלטנות אצל זו השואפת לנהל את עירנו. אני לא יודע מתי היא הייתה שם לאחרונה, אבל הפלאקה הפכה להיות מלכודת תיירים מגעילה, שכולה חנויות של מזכרות נחותות (העתק של הפרתנון משיש פלסטי…) ומסעדות תיירים יקרות וגרועות להחריד. (לכו לאכול ברחוב nikis אם אתם בסביבה הזו).

בדירה אותה שכרנו, דירה עם חדר שינה אחד, בקומה החמישית, היו שלוש מרפסות, ואף אחת מהם לא הייתה סגורה. למעשה, לא ראיתי אפילו מרפסת אחת סגורה בכל שיטוטינו באתונה. אבל ראינו המון צמחיה על כל המרפסות, וסוככים כנגד השמש, וכסאות נוח, ושולחנות.

העיר צפופה, ולא באמת יפה. רובעי המגורים כולם בנינים בני 5-6 קומות, וברובם קומת הקרקע היא מסחרית: חנויות מזון, מספרות, מסעדות, בגדים, נעליים, הרבה פדיקור…. שילוב מוצלח ונכון של מגורים ובתי עסק המספקים את צרכי הדרים בבתים האלה, בלי שיצטרכו לנסוע ברכב אל מרכז קניות בפרברים או מחוץ לעיר.

הבתים קרובים זה לזה, אין רווח בין בית לבית סמוך לאורך הרחוב, וחלק מהמרפסות הן לא יותר מאשר חיץ בין הדירה לחלל אוורור בין המרפסת לקיר הבית הסמוך. אבל המרפסת העיקרית פונה אל הרחוב, ומעקה המרפסת, בניגוד למעקות הזכוכית השקופים שפושים פה, דווקא בנויים, ומספקים פרטיות ליושבים בהם. ואת הפרטיות משלימים העצים והשיחים השתולים בעציצי הענק, שהמרפסות מן הסתם תוכננו לשאת. בדירה בה גרנו, מחשב השקיה ויסת את ההשקיה לעציצים, והם נראו טוב. המרפסת כולה הייתה מקום מאד מזמין ונחמד לשבת בו, גם אם לא ראו ממנה הרבה יותר מאשר הבתים מעבר לכביש.

גם בניה חדשה באתונה מרבה מרפסות, כמו הבית בתמונה מטה. היה משתלב היטב במראה "העיר הלבנה" המדומיין של תל אביב..

אז למי שמעצב את תכנית בניין עיר אצלנו הייתי מציע לנסוע לאתונה, וללמוד. יש מה ללמוד – גם איך לחיות (ולצבור חובות…) וגם למשל ש"סינטגמה" (אוסף המשפטים החוקי על פי כללי שפה נתונה, בניגוד ל"פרדיגמה" שהוא משמעותם המשתנה היסטורית של אותם המשפטים [כך מלמדים בחוג לתקשורת..]) מבטאים במילעיל (הטעמה על סינטגמה). כך למדתי מהכרוז ברכבת התחתית של אתונה, שהיא עוד משהו שכדאי שנחקה מיוון. ברכבת התחתית של תל אביב אני בספק אם עוד אזכה לנסוע.

שטחה של יוון הרבה יותר גדול משטח ישראל, אבל מספר תושביה, 14 מליון, לא הרבה יותר גדול מזה של תושבי השטח עליו בפועל שולטת ישראל – כ 11 מליון, והתוצר המקומי הגלמי לנפש בישראל הוא פי 1.5 מזה של יוון (נכון, לא סופרים את כל ה 11 מליון).
אז למה יש להם כמה קוי מטרו באתונה, ובגוש דן יש קדחת?

ולמה היה מתתיהו, הקנאי היהודי החשוך הזה, צריך למרוד ביוון של אפלטון וסוקרטס, אריסטו והומרוס, הרקליטוס ופרמנידס, אאוקלידס ואריסטופנס? מה היה רע אם היינו כיום חלק מיוון גדולה אחת? התיוונות עכשיו!

מצד שני, יוון של היום היא לא יוון של פעם. הנשים כבר נחשבות יצורי אנוש ולא רכוש הבעל, אבל מצד שני, יש סתימת פיות של מחזאים. והנה ההוכחה:

הדלתות

קהל היעד של הרשומה הזו הוא ציבור הבונים את ביתם. זה על משהו הקשור לדלתות שכדאי לשים לב אליו בשלב התכנון. שלא כסוגיית מפלסי המשטחים חשופי הגשם עליו כתבתי כאן, כלל זה אינו בבחינת יהרג ובל יעבור. אבל טוב לדעת.

לא למדתי ארכיטקטורה ואני גם לא יודע אם זה משהו שלומדים או לא, אבל אפשר לנסח את זה בפשטות ככה: דלת לא אמורה להיות צמודה לדופן של קיר. לא לקיר הניצב אל מישור הדלת כאשר היא סגורה.

אפשר לנסח את זה גם כך: משקוף צריך להיות צמוד לקצה של קיר. לא לדופן של קיר.

זה לא משנה אם הקיר הוא מימין או משמאל לדלת. אבל אם הדלת נפתחת אל הקיר, ידית הדלת תתקע בקיר ואי אפשר יהיה לפתוח את הדלת לגמרי. גם אם הדלת נפתחת לכוון השני, גם זה לא רצוי.

שרטוט כמובן שיעזור, אז הנה (Visio חלש בעברית):

 

על הדלת להיות בתוך מישור של קיר. מימין ומשמאל לה, צריך שיהיה קטע של קיר (במישור הדלת הסגורה) של לפחות (נאמר) 20 ס"מ. כך משני עבריה – גם בחדר שאליו נכנסים וגם בחדר שממנו נכנסים.

ברור לי כמובן שיש אילוצים.  החדרים קטנים, צריך להשאיר מקום לרהיטים בחדר, והצמדת הדלת לקיר מפנה יותר מקום. בביתנו אגב, רוב הדלתות לא עונות לקריטריון מעלה, ולא בגלל שהאדריכל לא ידע את מלאכתו. הוא בקיא ומנוסה. אבל יש אילוצים, ובים האילוצים, עניין הדלתות ירד בסדר הקדימויות.

גם כך זהו מאבק בפני עצמו (שאולי מפקח בניה ראוי היה יכול להתמודד אתו ביתר הצלחה) לדאוג שגובה מפתח הדלתות לא יתכרסם על ידי הרצפים, שהרוחב הפנימי של הדלתות יישאר כזה שיאפשר מעבר של רהיטים, ואולי גם מעבר לכיסא גלגלים (משהו שלא הצלחנו לקיים אצלנו).  יש פתרונות לכל דלת ודלת, פתרונות אדריכליים. למשל – יש דלתות הזזה הנבלעות לתוך כיס בקיר גבס למשל. הכל פתיר.

מה הנזק? יש לנו דלתות שקשה לסגור, יש דלתות שקשה לפתוח. אבל בעיקר יש פשוט את התחושה החללית הלא נעימה הזו של התחככות בקיר תוך כדי המעבר בדלת. משהו כמו מעבר במסדרון צר בין שני קירות.

חוץ מזה, פרקטית תוך כדי בניה, כשהמשקוף לא צמוד לקצה קיר, בלתי אפשרי לקצץ קצת בקיר כאשר הבנאים לא השאירו מקום לדלת ברוחב תקני ואז מתפשרים על דלת יותר צרה. ולא, אי אפשר להשקיע משקוף בתוך קיר –  אפילו שיקוע חלקי  לא נראה טוב, וכמובן פוגע בפונקציונליות.

זהו בגדול מה שצריך לדעת מי ששוכר ארכיטקט שיתכנן עבורו בית. יש כמובן כללים מדוקדקים והרבה יותר מפורטים לארכיטקטים, לתכנון משקופים ודלתות. למשל אלו:

הייתם חושבים שתכנות השרטוט היו יכולות לבדוק חריגות מכללי תכנון באופן אוטומטי, מה שבמקום העבודה האחרון שלי נקרא Design Rule Check או בקיצור DRC. שם אלו היו "בתים" לטרנזיסטורים – מעגלים משולבים. הבעיה באדריכלות של בתים לאנשים היא שדברים כמו דלתות, חלונות ומדרגות הם לא עצמים לוגיים שחלק מהאפיון שלהם כולל חוקי תכנון. ברוב המקרים זו פשוט קבוצה של קוים שאי אפשר לבדוק לגביהם עמידה במפרטים, ולכן גם לא בודקים.

מפלסים

גל הגשם המאוחר בסוף חול המועד של פסח תפס אותנו באמצעו של מבצע תיקוני איטום, והתוצאות היו בהתאם. מים זרמו מכמה וכמה מקומות אל תוך הבית. בין היתר אל תוך ארון החשמל ואל תוך מערכת האזעקה, והותירו אותנו ללא חשמל ברוב הבית ועם אזעקה מצווחת (עד שחתכתי את חוט הסירנה…). באותו הלילה קמנו כל שעה, לסחוט לדליים את עשרת סמרטוטי הרצפה שפרשנו במקומות שדרכם זרמו המים פנימה מהגג ושבהם לא יכולנו לשים דליים וגיגיות, . למשל, אל מאחורי הארון הבנוי בו אנו תולים מעילים. היה לילה אחד הקשים.

שבועיים אחרי, העבודות עדיין בעיצומן, ואני עדיין לא בטוח שנמצא פתרון לכל הבעיות. אבל אני חושב שאני יודע מהו מקור הבעיות, ואת התובנה הזו הייתי רוצה לחלוק פה, גם כדי קצת לפרוק עצבים וגם בתקווה שלמישהו בעתיד זה יעזור. אולי מישהו יחפש מילות חיפוש כאלה או אחרות במנוע חיפוש כזה או אחר ויעלה על הרשומה הזו.

מקור הבעיה הוא 12 שנים קודם, בתכנון הבית. אמנם לקחנו לפני שלב התכנון קורס ב"מכללת בילדינג" בשם "בנה ביתך בתבונה", ובקורס הזה אכן סיפרו לנו ש 80-90% מהבעיות בבניה חדשה הן בעיות של איטום, והזהירו מפני דברים כאלה ואחרים, אבל על הנושא עליו אני רוצה לספר כאן, אני לא בטוח שדיברו.

גם המפקח שהעסקנו לתקופה קצרה לא גילה את הכשל הזה. גם כי הוא היה דגנרט ומושחת (ולכן פיטרנו אותו ונותרנו ללא מפקח) וגם כי רוב המפקחים לוקחים את התכנית לביצוע כאורים ותומים. הם לא מעורבים בשלב התכנון, ולא חושבים שיש להם משהו להגיד לאדריכל או למהנדס הבניין ("קונסטרוקטור"). וחבל. כי מפקח בניין מנוסה וטוב יודע הרבה דברים שרוב האדריכלים והמהנדסים לא יודעים. דברים פרקטיים, דברים שאם מיישמים אותם בשלב התכנון, חוסכים הרבה בעיות בבניה, והרבה בעיות איטום בהמשך הדרך.

אני מדבר על עיקרון אחד מאד פשוט: בכל מקום בו מפלס פנימי (מקורה) נפגש עם מפלס חיצוני (לא מקורה), המפלס החיצוני צריך להיות נמוך מהמפלס הפנימי ב 15 סנטימטרים. מי אחראי לפרט את זה בתכניות, האם זה האדריכל או המהנדס, אני לא יודע. אני חושב שהאדריכל. כי להפרש של 15 סנטימטרים יש משמעות ארכיטקטונית, במיוחד כאשר המשטח החיצוני האמור להיות מונמך הוא תקרה של חלל אחר.

בביתנו יש חמישה מקומות כאלה, שבהם יש מפגש כזה, ובכולם אין את הפרש הגבהים הזה. חלק גדול מבעיות האיטום שלנו נובעות מזה – במבט לאחור, לו רק היו יוצקים את הרצפה בחוץ נמוך מהרצפה בבית, הבעיות היו נמנעות.

דוגמה אחת: גג הבית אותו בנינו הוא שטוח, ומרוצף. חשבנו עליו כעל מרפסת גג, שבה אפשר יהיה נאמר לעשות בר מצווה לילד (הוא לא רצה בר מצווה…). ויש שני מקומות בבית מהם אפשר לעלות אל הגג הזה. אבל כדי להימנע ממבנה יציאה מהמדרגות על הגג, משהו שחשדנו שהעירייה תחשיב כקומה נוספת (אסור על פי תכנית בנין עיר מקומית), חלק מהמדרגות לגג הן בתוך הבית (לא בזבוז לגמרי כי יש להן עוד תכלית) ואז ישנה ישורת (פודסט בלע"ז) , שחציה בפנים הבית וחציה מחוץ לבית, לא מקורה. דלת היציאה לגג היא באמצע הישורת הנ"ל, שמחלקה החיצוני מוליכות עוד כמה מדרגות חיצוניות אל מפלס הגג. (כתבתי בעבר על סקלולוגיה, "מדע המדרגות")

פתרון אלגנטי לדעתי. יש אותו בשני מקומות בבית – גם "הילד" היה יכול לצאת כך לגג מחדרו ולהשתזף שם בשמש, מה שהוא לא עשה מעולם. (ואולי טוב שלא עשה כן, לבנבן שכמוהו…)

אלא ששתי הרחבות החיצוניות הקטנות האלה, מהן ממשיכים לעלות לגג, צריכות שיהיה בהן פתח ניקוז, כי מי הגשם היורדים עליהן, ועל המדרגות שמעליהן, צריכים ללכת לאן שהוא, ועדיף שזה לא יהיה אל תוך הבית. אך את הכוסית הקולטת את מי הגשם ואת הצינור המנקז אותה אי אפשר למקם מעל רצפת הבטון של משטח זה, כי הוא כאמור באותו המפלס כמו רצפת הבטון שבתוך הבית, מצידה השני של דלת היציאה לגג. אז מה עושים? חוצבים בלית ברירה ברצפת הבטון של המשטח החיצוני, תקרה קשיחה שעוביה במקרה הזה 13 ס"מ. מספיק מבחינת חוזק מבנים לשטח כה מצומצם, אבל אחרי שחוצבים בה מקום לכוס הניקוז, נשארים 2-3 סנטימטרים של בטון מתחת, שגם הם מלאי סדקים – נקודת תורפה מובהקת לכניסת מים, נקודה שאכן לא אכזבה, ואכן התקרה תחת נקודות הניקוז אלה הייתה לא אחת לחה אחרי גשם כבד. ניסינו כמה שנים לפתור את הבעיה בכל מיני פתרונות הוקוס פוקוס עד שנכנענו ונכנסנו למבצע האיטום הנוכחי הכולל הרמת ריצוף.

הוסיפו לזה את העובדה שדפנות האיטום תחת הריצוף של המשטח החיצוני הזה, העולות כלפי מעלה אל חלקו התחתון של הקיר התוחם את המשטח, מה שנקרה בלשון העם "רולקות", מנועות מלעלות מספיק – אל  מעבר למפלס הריצוף החיצוני (שבתורו מנסה להיות נמוך ממפלס הריצוף הפנימי). ולכן תקבלו גלישה של המים הנמצאים (תמיד) בשכבת החול או החצץ שבין האיטום לריצוף (שאינו אטום למים) אל מעל שולי האיטום ואל תוך הקירות הגובלים במשטח. ומשם כלפי מטה, אל תוך הבית. פשוט כי הריצוף מחוץ לבית גבוה מדי ולכן עלול לעלות מעל שולי האיטום. מפלס הריצוף החיצוני (לא הבטון) אמור להיות נמוך בכ 2 ס"מ מהריצוף בחלק הפנימי של הישורת, ובין שני חלקי הריצוף, מתחת לדלת אמור להיות מחסום בטון (סתם שתדעו). אבל אם המסד שעליו שניהם יושבים הוא באותו הגובה, קשה לעשות את זה בלי להרים את כל מפלס הריצוף בתוך הבית (מה שנקרא ה 0.0 של הריצוף) במידה לא סבירה, למשל כזו שתקטין את גובה הדלתות לגובה לא סביר.

הוסיפו לזה את העובדה שאם המשטח החיצוני נוצק באותו המפלס כמו זה הפנימי (נוח מאד לקבלן השלד…) אז גם אין גובה מספיק ליצור שיפוע –  לא בשכבת הבט-קל שמתחת לאיטום ולא בריצוף החיצוני, שיפוע שיוליך את המים מהצד הקרוב לבית אל הצד הרחוק, או אל פתח ניקוז. הרצפים אצלנו עשו את הכי טוב שיכלו, אבל משטח הבטון שעליו הם ריצפו, זה החיצוני, היה פשוט גבוה מדי. ולכן אין שיפועים טובים. ולכן ביציאה למרפסת יש למשל סף מוגבה מאבן כדי לפצות על העדר הפרשי הגבהים ולמנוע ממים לזרום פנימה אל תוך הבית.
יום אחד עוד אמעד ואשבור את הראש על הסף הזה.

זכרו את כלל הברזל: משטח חיצוני יהיה תמיד נמוך ממשטח פנימי לו הוא משיק. 15 ס"מ צריכים להספיק לשיפוע סביר במשטח חיצוני לא מאד גדול וגם לניקוז ראוי.

ועוד דבר: אם חשקה נפשכם במקלחון מינימליסטי בחדר האמבטיה, שהוא פשוט חלק מרצפת החדר התחום בדלת זכוכית, ולא מוגבה מעל רצפת החדר, אז דין רצפת האמבטיה כדין רחבה חיצונית לא מקורה. יש לצקת את משטח הבטון של רצפת חדר האמבטיה נמוך ממשטח הבטון של החדרים הגובלים בה. כדאי לעשות זאת בכל מקרה, כי גם חדרי אמבטיה עוברים איטום, כמו גג בעצם, וגם הריצוף בהם אמור להיות נמוך בכסנטימטר מהריצוף מצדה החיצוני של דלת חדר האמבטיה (בגלל זה, דלתות חדרי אמבטיה תמיד יפתחו פנימה, אל תוך חדר האמבטיה), וגם ברצפתם יש פתחי ניקוז שכדאי שלא ידרשו חציבה אל תוך משטח הבטון.

ניסינו בכל זאת לעשות מקלחון במפלס הרצפה, ואחרי כמה חדשים שבהם המים סרבו לעשות את דרכם אל פתח הניקוז, נכנענו והרמנו את רצפת המקלחות בכחמישה סנטימטרים מעל רצפת שאר החדר, כדי שהרצף יוכל לעשות שיפוע נאות אל כוון פתח הניקוז במרכז המקלחון, מה שלא התאפשר קודם לכן. יש כרגע סף אלומיניום למקלחון שהוא מפגע חזותי ובטיחותי, ממש לא מה שתכננתי.

איך בכל זאת בונים במקומותינו בתים שבהם כל המשטחים כן נוצקו באותו המישור? הרצפים, שבאים כבר אל מצב נתון, מגביהים את מפלס הריצוף בכל הבית, (ה 0.0), ב 10-15 סנטימטרים. נפח משמעותי של אוויר מהחדרים נבלע בתוך נפח הרצפה (על הרצפה כאלמנט בסיסי באדריכלות בביאנלה לאדריכלות בוונציה), ואז מקבלים דירות בהן התקרה "יושבת" על ראשי הדיירים, ודלתות שמי שגובהו מעל 1.85 מטרים מרכין באופן אינסטינקטיבי את ראשו כהוא עובר במפתח שלהן. אחרי שנים בדירות גבוהות התקרה של הדירות בהדר הכרמל, ניסיתי לשחזר את חווית המרחב הזו גם אצלנו – נלחמתי בחרוף נפש על כל סנטימטר של גובה. גם כך עיריית חיפה לא מרשה תקרות גבוהות כמו בבתים הישנים של הדר והעיר התחתית. היא מגבילה את גובה התקרה הפנימי ל 3.5 מטרים (תקרה מעל גובה זה, וזה כבר נספר כשתי קומות).

זהו.

עדכון: שבע שנים מאוחר יותר: מבצע האיטום ההוא שעליו סיפרתי מעלה היה קטסטרופה מכל בחינה. הטיפול החלקי רק גרם לעוד ועוד כניסות מים ממקומות נוספים מה שגרם לנו, בשנה שעברה, להסיר את כל הריצוף והאיטום מהגג ולעשות את הכל מחדש, בעלות של מכונית משפחתית חדשה בערך. אבל החורף האחרון היה הראשון בעשור האחרון בו לא היו רטיבויות בתקרה. בתחילתו עוד חששתי להרים את הראש מעלה, אבל עד כאן, הכל טוב.

עוד לקח למי שקורא את זה לפני שהוא בונה: אל תעשו חורים בגג!. בביתנו יש חורים בגג בכל מקום בו נכנסת צנרת המיזוג מהיחידה החיצונית של המזגן (המאייד?) הממוקמת על הגג, אל היחידה הפנימית. זו נקודת תורפה בבטון של הגג, וכל חדירת מים בכל מקום באיטום תמצא את נקודת התורפה הזו ותחדור אל תוך הבית. היינו צריכים כנראה למקום את היחידות החיצוניות של המזגנים מתחת לבית, בקומת העמודים, ולעלות דרך מפלס הרצפה אל היחידות הפנימיות. לא עשינו את זה כי חששנו מהרעש שעושים המזגנים, אבל זו הייתה טעות.

מה הלקח מזה? את בעיות המפלסים שהן נושא הרשומה הזו אי אפשר כבר לפתור. ומאז שכתבתי את זה הבנתי שלא בחמש מקומות יש טעויות תכנוניות כאלה אלא במספר דו-ספרתי של מקומות, 13 עד כה ועוד יש כמה שעוד לא אבחנתי.

לא כולם קשורים לאיטום. אבל כולם קשורים למפלסים לא נכונים. אולי צריך לפתח תוכנה שתאתר שגיאות כאלה בתכניות, שגיאות שעושים גם אדריכלים מאד מנוסים, כמו זה שלנו. יש פה מערכת מורכבת מאד של משוואות, ושינוי כל מפלס מסויים יכול להשפיע על התכנון הכולל ומפלסים נוספים. בעיה מסובכת, אני מודה.

כמו למשל המדרגות היורדות מהמוסך (הממוקם קצת מעל מפלס הכביש  – אבל  לא מספיק מעל לכביש בשביל שהצפות הכביש בתחילת כל חורף בכביש לא יאיימו לחדור למוסך ולגלוש לבית, ולא מספיק מעל בכדי לאפשר שיפוע נאות מהמדרכה אל רצפת המוסך כך שמים לא יעמדו על משטח זה) אל המטבח. כשכבר הוכנה תבנית היציקה שלהן, התברר שהמהלך שלהן הולך לחסום את דלת הכניסה לבית… איך זה לא נראה בתכנית לא ברור לי. נדרש מעבר למדרגות מתכת במקום בטון, שכן אלו דקות יותר, להצרת דלת הכניסה, ולהצרת המעבר אל השרותים שליד. התוצאה לא אסון, אבל פאשלה בכל זאת.

ויש גרם מדרגות אחר שהסתבר שלרדת בו ידרוש להתכופף בכדי לא לחבוט את הראש בקורת הבטון תחתיה הוא עובר. כדי לפתור את זה, במהלך הבניה, גובה המדרגות הפך לא אחיד. חלקן נמוכות וחלקן גבוהות בצורה לא בטיחותית ממש. אם לדקדק, אף לא אחד מבין חמשת גרמי המדרגות שיש בביתנו חף משגיאות הקשורות למפלס/מהלך המדרגות.

או למשל מפלס סף החלון הפונה מחדר הילדים אל הגג לא גבוה מספיק ביחס לנקודת הניקוז בגג הסמוכה ביותר לחלון, כך שאין אפשרות לעשות שיפוע מספיק טוב, של מעלה וחצי, עדיף שתיים, מחלק הגג שתחת החלון אל נקודת הניקוז. איך זה נפתר? עם שיפוע מינימלי. התוצאה? אני צופה התחדשות של כתמי הרטיבות תחת החלון, בעוד מספר חורפים.

דוד ינאי ואני

התערוכה הרטרוספקטיבית לאדריכל דוד ינאי במוזיאון תל אביב, שרוב הבניינים בה לא נבנו (וטוב שלא נבנו) החזירה אותי אל כל אותם פרויקטים "אדריכליים" שלי שלא זכו לראות את אור השמש.

יותר נכון, לא זכו לראות את אור הליטוגרפיה. כי הארכיטקטורה בה מדובר במקרה שלי, היא ארכיטקטורה של מעבדים. והפרוייקטים בהם מדובר היו תוספות ושכלולים כאלה ואחרים שהצעתי לדורות כאלה ואחרים של המעבדים של חברת אינטל, שם עבדתי עד שפרשתי בתחילת 2011.

כמו דוד ינאי, הייתי גם אני תמיד בחיפוש אחרי "עקרון מאגד", שבוי בהלך המחשבה, המודרניסטי בעיקרו, של חיפוש אחרי כּוּלִיוּת מסויימת, מין סטרוקטורה מתחת לפני הדברים, שמסבירה הכל, ושממנה יש לגזור את הפתרונות הספציפיים.

אצל דוד ינאי, שתערוכתו נקראת "אדריכלות וגנטיקה", זו הגנטיקה. ותקופה מסוימת בקריירה שלו הוא ניסה לפתח שיטה לתכנון בניינים ושכונות ש"יגדלו" אורגנית מאיזה שהוא גרעין מחולל, באופן שאפשר אולי להגדיר כ"גנטי", אבל בעצם היה יותר "ביולוגי".

אסתר זנדברג סוקרת את תערוכתו בעיתון הארץ (אלא איפה…) וכך היא כותבת: העבודות משקפות את חיפושיו אחר "השיטה" בהא הידיעה לארגון יעיל ואפקטיבי של המבנה האדריכלי וצורתו "על פי מודלים שמתפתחים מתא בודד המשכפל את עצמו גנטית לבניין שלם על מערכותיו ותפקודיו". הן מסווגות על פי עשר קטגוריות כגון טבעת מוביוס, פיאונים משוכללים, מעגל אפולוניוס וספירלה, בהרכבים וצירופים שונים, ונראות כעצמים מעולמות אחרים, גיאומטרים, שהסביבה הארצית והאנושית מתקשה לעכל."

אכן. אבל הסיבה שבגללה רוב בניניו לא נבנו הייתה כי היה בהם מעט מדי מן הפרטיקולרי, המתייחס לצורך הספציפי של הפרויקט הספציפי והיה בהם יותר מדי מאמץ להצדיק ולהוכיח את "השיטה", ולהראות שאפשר ליישם את העיקרון הכללי למקרה הפרטי. הוא פשוט לקח ברצינות רבה מדי את העקרונות שהוא פיתח. זאת, לעומת אדריכלים תאורטיקנים אחרים כמו למשל לה-קורבוזיה, שכשרונם עמד להם מצד אחד למצוא פתרונות מרהיבי עין לפרויקטים ספציפיים, תוך ויתורים במקומות הנדרשים על עקרונות שהם עצמם קידשו.

למשל ההצעה הזו לעיר ימית מול שכונת עין הים.

איך אני קשור לעסק? אם אני מסתכל במבט מפוכח על עשרים שנים של מחקר ופיתוח של מיקרו-מעבדים, שבהם היו לי רעיונות רבים וטובים, שרובם לא היתרגמו לטרנזיסטורים של ממש במעבדים של ממש, (ואלו שכן, עשו זאת דווקא בסדרת מוצרים שלא שרדה), אז יתכן שהסיבה לכך שרוב רעיונותיי לא זכו למימוש קשורה בחלקה לא (רק) לשמרנות ולאינרציה של חברה גדולה כמו אינטל כפי שנטיתי לחשוב בזמנו, אלא גם לעובדה שזה היה תמיד איזה רעיון מאגד גלובלי שהדריך אותי, רעיון שגרר אותי להציע הצעות שהיו גדולות על הבעיה שבאו לפתור, כי מידתן נתפרה על פי ה"חזון הגדול".

אני מתכוון לשבת ולכתוב על כמה מהרעיונות האלו, בפרוטרוט. כי כמעט לא נשאר תיעוד שלהם. לא הצגתי את עבודתי בכנסים מדעיים רלוונטיים, כי קיוויתי שהם יזכו למימוש כזה או אחר ולכן לא ראוי לחשוף אותם (אבל עברו מספיק שנים והשתנו מספיק דברים כך שאין בעיה לכתוב עליהם היום). מצד שני, לא על הכל נכתבו פטנטים, כי האנשים הממונים על הקצאת המשאבים בנושא דווקא חשבו שאין הרבה סיכוי שהדברים ימומשו, ועדיף להגן בפטנטים על רעיונות שממומשים בפועל (אלא שכעבור כמה שנים אינטל שילמה כמה מאות מליוני דולרים על פטנטים שהייתה יכולה לרשום בעצמה שנים קודם, למשל מחברת transmeta) אז אתיישב בהזדמנות ואכתוב, אבל זה יהיה באנגלית – קהילת האנשים שיכולים להפיק תועלת משיעור היסטוריה כזה, ברובה לא דוברת שפת עבר.

אבל אני חושב שאני יכול לתת כמה דוגמאות גם לאנשים שלא בתחום, ובעברית.

הייתה הפעם ההיא שניסיתי להבין למה מעבדים כמו אלו של אינטל, המיועדים להריץ מגוון רחב של ישומים, צורכים פי 100-1000 יותר הספק לביצוע מטלות מסוימות לעומת מעבדים המיועדים לתחום יותר צר של ישומים, כמו למשל מעבדי אותות (DSP) או מעבדים גרפיים. אני חושב שהצלחתי למצוא מנגנון שיגשר על פער זה ביעילות אנרגטית – משהו שקראתי לו data ports. רעיון מצוין, שדרש "רק" דרך חדשה לכתוב תוכנה, יחד עם כמות נכבדה של חומרה, אבל היה יכול להניב שיפורי יעילות אדירים – בחלקי התכנית שיכלו להשתמש במנגנון הזה. העיקרון היה בעיקרון פשוט גאוני, רק שבדיעבד, לא היה לו שום סיכוי להיות מיושם, ומסיבות טובות. היום אני מבין את זה. זה היה כמו לשכנע את כל קהילת הקבלנים כאחד לעבור מהיום למחר לבניה בטכנולוגיה אחרת כלשהי, למשל כיפות בטון היצוקות על בלונים מתנפחים. משהו שאגב היה פעם "להיט", אי שם בשנות השישים – יש כמה מבנים כאלה בחוף דור.

או הרעיון לשלב עם המעבד הראשי עוד מעבד משני, בעל תכנון שונה, שיוכל לממש בתוכנה את החלק הדיגיטלי של כל שיטת תקשורת תחת השמש (זה לא היה softare defined radio). הייתה זו תקופה שאינטל חיפשה שווקים חדשים בתחום הרכיבים והמוצרים לתקשורת וקנתה חברות עם טכנולוגיה בתחום על ימין ועל שמאל, (וגם מכרה אותן בהפסד או סגרה אותן תוך זמן לא רב). באמת שחשבתי אז שאפשר למצוא את המכנה המשותף לרוב האלגוריתמים של שיטות התקשורת למיניהן, ולתכנן מעבד שיוכל לממש את כולן ואפילו ביעילות. חשבתי שטכנולוגית היצור המתקדמת של אינטל, והיכולת שלה לתכנן רכיבים בתדר מאד גבוה, יוכלו לאפשר לה לחדור לשוק ולהתחרות בעזרת מוצרים מבוססי תוכנה היכולים לכן להגיע לשוק מהר יותר ולהתאים את עצמם לסטנדרטים משתנים, במוצרים שהיו ברובם מבוססי חומרה יעודית. עוד חזון גדול, שבזמנו חשבתי שנפל בגלל "שמרנות" ובגלל הצורך בשימור האינטרסים של כל אותם צוותי תכנון שידעו לתכנן חומרה אבל לא היה להם מושג בתוכנה.

אז גם היה את זה. נכון. אבל העסק לא קרה בעיקר כי הפתרון שהצעתי (לא לבד…) היה אמנם כללי, והחזיק מים טכנולוגית, אבל עם השנים התברר ששרדו רק מספר מצומצם של שיטות תקשורת, ולאיש כבר לא היה חפץ בפתרון כללי.

יש לי עוד דוגמאות למכביר, אבל לא אלאה אותכם. אחד לאחד, תמיד "השכלתי" למצוא את העיקרון המנחה, את הסינתזה בין הדברים, את "הסטרוקטורה" שמתחת לדברים, כי זה מה שעניין אותי לעשות, כי ככה אני נוטה לחשוב. היום, אני כבר חושב אחרת.  היום אני מבין שדברים שונים יכולים וצריכים להתקיים במקביל, שפתרונות אחידים לכולם, כמו שיכוני הענק של שנות השישים והשבעים, הם פתרון רע. שאם לטכנולוגיה יש ערך, הערך הוא באפשרות לריבוי, למגוון, להתאמה אישית. הפכתי פוסט-מודרניסט, פוסט-סטרוקטורליסט, פוסט-כל-דבר-כמעט, פוסט ציוני אפילו, על פי כמה הגדרות עכשוויות של ציונות.

אני עלה נידף ברוח הזמן, מסתבר..

סקלולוגיה

כבר לפני יותר מעשור, כשבנינו את ביתנו פה בחיפה, והתחבטנו עד בלי די בסוגיית המדרגות, תפסתי שמדרגות הן אלמנט חשוב באדריכלות, והן כורח כשיש צורך לעבור ממפלס למפלס – אך הן בזבוז נוראי של שטח המנוצל רק כשטח מעבר, ובעצם לא קורה בו כלום. לא סתם בזבוז, בזבוז כפול – גם בקומה ממנה הן יוצאות וגם בזו אליה הן מגיעות.

נכון שלמדרגות יכולה להיות תרומה משמעותית לעיצוב החלל, אבל תחשיב השטח כפה עלינו להיות יותר בצד התועלתני של עולם הארכיטקטורה, ולכן נפרדנו מהאדריכל (השני מתוך שלושה) אתו עבדנו כאשר זה התעקש להציע לנו פתרון לירידה מהכביש אל הבית שכלל גשר מהכביש אל הגג, וירידה דרמטית מהגג במדרגות לולייניות באמצע חלל המגורים, מה שהיה ללא ספק "עיצובי", אבל לא ממש משאיר מקום למגורים בחלל המגורים דנן. היה ברור שהבית שממנו הוא שאב את הרעיון היה בית של מריו בוטה, בתמונה מטה, אלא שהבית ההוא היה "קצת" יותר גדול מביתנו אנו. חוץ מזה, אני לא מחזיק מהאדריכלות של Botta.

עוד בעניין התועלתני: אם מנצלים את הנפח שתחת המדרגות, נאמר לאכסון, אזי רק מחצית מהנפח שהן תופסות בחלל הוא "בזבוז", ואכן עכשיו אני שם לב שבעזרת שני נגרים מוצלחים, הצלחנו לנצל את הנפח הזה כמעט לגמרי.

לפני כמה חדשים, הייתי בביאנלה לאדריכלות בוונציה (זו של 2014 שאצר Rem Koolhas), ושם בביתן המרכזי, הייתה תערוכה שנקראה Elements שעסקה במרכיבים הפרוזאים של אדריכלות, כגון תקרה, רצפה, מרפסות (על אלו כבר כתבתי), דלתות, חלונות, אסלות, וגם מדרגות.  ובחלק התערוכה שעסק במדרגות, למדתי על קיומו של Friedrich Mielke, גרמני קטוע רגל, שמתוך מצוקתו, וקשיי הטיפוס במדרגות שלו, המציא את "מדע" הסקלולוגיה: חקר המדרגות, ואף הקים מכון לחקר המדרגות, באוניברסיטת רותנבורג בגרמניה, ה Friedrich-Mielke-Institut für Scalalogie.

בביאנלה לא היו לי כנראה הכוחות להתעמק במדע הזה, היו תצוגות הרבה יותר מעניינות בים החומר של הביאנלה (על חלקן אף כתבתי), והעיסוק הדקדקני במדרגות (ומעקות) נראה לי טרחני משהו. אבל בשבוע שעבר, במוזיאון תל אביב, אחרי עוד אחת מההרצאות על "אלימות ופילוסופיה" במסגרת הסמינר לפילוסופיה קונטיננטלית, יצאתי קצת להסתובב במוזיאון, וגיליתי שהרבה התחדש שם, כולל באגף הארכיטקטורה. שם נפתחה תערוכה בשם מסלולי יצור, אליה הובאו כמה מוצגים נבחרים מהביאנלה, כולל סרט שעשה אחד האוצרים של הביאנלה, Stephan Trüby על אותו הממציא של מדע המדרגות. ושמעתי אותו מספר איך הוא יכול להגיד למי היו מיועדות המדרגות בבניין מסוים על פי גובהן, עומקן והיחס ביניהן: מלכים, בישופים או שאר העם.

מדרגות נוחות דורשות יותר שטח כי יש יחס אופטימלי בין רום המדרגה והשלח. כלל אצבע הוא שהסכום בסנטימטרים של השלח עם פעמיים הרום צריך להיות בין 61 ל 63. ככל שהמדרכות נמוכות יותר, ולכן נוחות יותר לטיפוס, כך עומקן צריך להיות גדול יותר – ולכן אם מדרגות צריכות להיות כאלו שתוכל לעלות בהן "עם הרבה טקס בישבן", יוקצו להן גם יותר שטח וגם יותר נפח בחלל.

אז אחרי שנזכרתי בכל אלו, נזכרתי ב"פרוייקט" שעשיתי בזמנו, שבו הלכתי וצילמתי כל מדרגה ומדרגה בביתנו, ויצא בסופו של דבר שמצאתי 147 (!) מדרגות, מספיק מדרגות בשביל לטפס יותר מ 9 קומות. יש בחיפה, עירנו ההררית, הרבה מדרגות – אפשר לעלות ולרדת בכל חלקי העיר במדרגות, ויש אפילו מרוץ על מדרגות אלה. יש גם הרבה בתים שהכניסה אליהם היא שישים, שבעים ואפילו שמונים מדרגות מתחת או מעל למדרכה. לא כך בביתנו – קשה להבין איך יש כל כך הרבה מדרגות בבית שבו רק קומת מגורים שטוחה אחת, שמפלס רצפתה רק חצי קומה מתחת למפלס המדרכה, ובין שני המפלסים מחבר מישור משופע אחד ופיר מעלית אחד (שניהם בהכנה לימים שלא נצליח כבר לטפס במדרגות).

הלכתי ובחנתי  את המדרגות האלה לאור התובנות החדשות ממדע הסקלולוגיה, וגיליתי שיש מעט מאד מדרגות הראויות לבישופים בביתי. המעט שכן – כולן תחת כיפת השמיים, במקום בו הן לא "עולות" בשטח שעליו משלמים תועפות ארנונה לעירית חיפה. שאר המדרגות, היו כנראה נפסלות לשימוש לא רק על ידי מלכים ובישופים, אלא גם על ידי המשרתים שלהם.  Friedrich Mielke היה מתפלץ.

אז עשיתי מ147 הצילומים האלה סרטון, (באדיבות תוכנת picasa), והוספתי פס קול (נחשו מהו…), והרי הוא לפניכם – שפטו בעצמכם: אלו מדרגות למלכים? בישופים? רוזנים? עמך?

 

 

מחלפים

כשנסעתי לאחרונה לכנרת, אחרי הרבה זמן שלא הייתי שם, ועברתי במחלף החדש של צומת המוביל, נפל לי האסימון (מישהו עוד זוכר מה זה?) והבנתי שהתל אביבים גנבו את הכינרת.

כי המחלף מחליט מי ממשיך לדהור ישר, ומי צריך לעצור ברמזור, או לכל הפחות, להתפתל בעיקול במהירות אטית ולהשתלב. במקרה הזה, בתנועה הזורמת ללא האטה מאזור המרכז אל הכינרת. מי שבא מחיפה, הכנרת היא "פחות" שלו, כי הוא צריך רמזור, והאטה, והשתלבות, אם וכאשר התל אביבים ירשו לו.

והתל אביבים החולפים בלי להאט, בקושי שמים לב שיש פה צומת, ויש אופציות לפנות ימינה ולהגיע לציפורי או לנצרת, או שמאלה ולהגיע נאמר, לשפרעם או לעכו. כל האופציות האלו ממוסכות  על ידי המחלף. הם עוברים על גשר נישא מעל כל האופציות האלה, אפילו בלי להיות מודעים לאופציות שהם מפספסים. הארץ משתנה על ידי המחלפים הללו, ומעלימה את כל המקומות שבדרך אל היעד, ואת האפשרות להתעכב בהם.

כי זה מה שעושים מחלפים. הם מוחקים צמתים, ובאותה הזדמנות מוחקים את האפשרויות הגלומות בצמתים הללו. מי שתכנן את המחלף החליט למי חשוב שיגיע מהר לאן, למי חשוב לנסוע למי, ולמה, ואת מי אפשר קצת להאט, לתת לו להתאמץ ולהשתלב בזרם שהפך לפתע, מרכזי. אז בצומת המוביל, מזרחה-מערבה, זו בעיקר, תנועת ערבים –  מעכו ושפרעם אל נצרת. צפונה-דרומה זו תנועת יהודים – מגוש דן אל טבריה והכנרת. כך אורגן הצומת, ולא בגלל  ש"אורגנית" זה מה שהתבקש לעשות מתוך הטופוגרפיה של האתר. ממש לא.

ועוד לא הגעתי לעניין של השיקולים הכלכליים הברורים, המכוונים את תכנון המחלפים, בהם נפגש כביש אגרה עם כביש "סתם". למשל, המחלף מיציאה מכביש 2 לחיפה – זה מוביל אותך ישירות אל תוך פתח מנהרות הכרמל, אלו שמחיר הנסיעה בהן מאמיר מיום ליום. כל המסלולים מהכביש המהיר מכוונים ישירות אל תוך לוע כביש האגרה הזה. ואם חשקה נפשך לנסוע סתם בכביש ללא תשלום, אז האט במטותא, פנה ימינה (אומנם ללא רמזור – אך רק ממסלול אחד, הימני), ועצור ברמזור הבא.

גם בקצוות כביש 6, מנווטת התנועה כברירת מחדל אל תוך אפשרות הנסיעה שעולה כסף. האופציה החינמית  כרוכה בירידה למסלול צדדי  ובהשתלבות. כך בכביש מבאר שבע צפונה, שבו כל מסלולי כביש 40 נבלעים בכביש 6, וכדי להמשיך הלאה בכביש 40 יש לסטות ולהאט. כך גם בכביש מיקנעם מערבה, כביש שעובר בתוואי הטבעי של ואדי מילק, ומישהו החליט בשבילך שאתה מן הסתם רוצה להמשיך עם הכביש, ותמורת סכום צנוע להגיע אל אזור המרכז, שם קורים הדברים החשובים. לבטח אתה לא מעוניין להישאר באזור הצפון, ולבקר, נאמר בבת-שלמה או בזכרון יעקוב.

היה לי ברור כבר לא מעט זמן, שארכיטקטורה היא עניין פוליטי, הכרוך בחלוקת המרחב הפיזי, ומסתבר שלא רק לי ברור הדבר, גם לחלק מהפוליטיקאים, וכך, חברת הכנסת תמר זנדברג ממרץ, המובילה את שדולת העירוניות (שהקימה) בכנסת, מוצאת זמן לדבר על עירוניות גם חודש לפני הבחירות, במהלך מערכת בחירות שבהן מרץ נאבקת על חייה מעל לאחוז החסימה. היא עשתה זאת לפני כשבוע במוזיאון מוניו גיטאי במרכז הכרמל (בחיפה), מקום שלא ממש מצטיין כמוזיאון, אבל עושה עבודה טובה כמקום מפגש ואינטראקציה בין קהילת התכנון והקהל הרחב. טוב, אולי "רחב" זו קצת היסחפות…

בדיעבד, שמתי לב שכמעט כל הרשומות שכתבתי בעקבות הביקור בביאנלה לאדריכלות (ונציה 2014) היו במידה זו או אחרת "פוליטיות". מסתבר שגם דבר פרוזאי כמו הנדסת תעבורה יש לו פן פוליטי לא מבוטל, ובתכנון המחלפים זה ניכר. גם המחלפים מחלקים פוליטית את כיווני הנסיעה, ומתעדפים פוליטית את מהירות הנסיעה מכל ולכל מקום. הם שולטים פוליטית במרחב שבין הערים, באותו האופן שהארכיטקטורה שולטת פוליטית במרחבים הבנויים שאותם מחברים הכבישים והמחלפים.

אני בכלל לא בטוח שמלמדים אצלנו הנדסת תעבורה, יתכן שהמקצוע נלמד כמגמה בהנדסה אזרחית, אבל היה כדאי שילמדו אותו כמקצוע בפני עצמו. אם אני משווה את מצב התשתיות התחבורתיות אצלנו למדינה כמו גרמניה, יש פער של סדרי גודל ברמת התכנון. זה ניכר בפיאסקו של אי-תכנון הרכבת הקלה בתל אביב, שם הופגנה בעיקר המומחיות של ישראל ביתנו לדאוג לבתיהם. אבל לפני כשנה כשחציתי כך סתם צומת בסתם עיר בגרמניה, במקרה זה לייפציג, שמתי לב שאני חוצה צומת בו נפגשים שישה כבישים, ויש בכל אחד מהם מסלולים נפרדים לאוטובוסים, לרכב פרטי, לחשמליות ולאופניים, ויש רמזורים נפרדים לכל אחד מאלה וגם להולכי הרגל. והתנועה זורמת לכל עבר ביעילות ובנוחות. חשבתי לעצמי שסתם מהנדס אזרחי שהיה צריך לתכנן משהו מעין זה – ראשו היה מתפוצץ…

אז צריך להרים את רמת המקצוע הזה אצלנו, קל וחומר אם רוצים להגשים את "חזונו" של נפתלי בנט, חזון המדינה הפלסטינית שכל אדמותיה הוסרו ממנה במומחיות של קצב המפלט דג מעצמותיו. ב"מדינה" זו, מובלעות עירוניות חסרות כל משאב כלכלי יחוברו ב"רצף תחבורתי" לישות בֶּנֶט-סטנית אחת – מבצע שידרוש מידה בלתי נתפסת של גשרים ומנהרות להפרדה מרחבית בין ערבים  לבין יהודים, ושל ערבים מאדמותיהם – מחלפים בהם יצטלבו זרמי תנועה שיאופיינו לאומית (אופס, שכחתי שאין לאום פלסטיני…) או דתית.

נו, "אוניברסיטת" אריאל, אולי תרימו את הכפפה? הרי יש לכם מועצה להשכלה גבוהה רק משלכם (מל"ג "יהודה ושומרון"), שתאשר לכם כל מסלול לימודים שתרצו, במיוחד אם ישרת את הכיבוש והגזל. ואם מה שנדרש לממש את חזון הבית היהודי הוא עוד מהנדסי תחבורה, למה לא תתגייסו למשימה ותכשירו כמה?

ואולי חלק מהם ירצה אפילו להגר ממדינת יהודה למדינת ישראל ולתכנן תחבורה גם שם. באמת שזה חסר. אבל מצד שני, אם יש לי בעיה עם הצדק החלוקתי המגולם במחלפים שאני רואה בתוך גבולות ישראל, מפחיד אותי לחשוב מה יעוללו למרחב הזה אלו שיוכשרו באוניברסיטת הכיבוש לממש את בשורת הביזה והגזל מבית הבית היהודי.