מילים קצרות / ערבית – עברית

אִזַן אִם כן
אִזָא אם שאלה
אִזָא האם שאלה
אִילִי ש (אשר)
אִיללִי אשר
אִל-בַּאקִי השאר, היתר
אִסַא עכשיו זמן
אִשִי דבר
אֵימתַא מתי שאלה
אֵיש מה שאלה
אַבָּדַן בשום אופן
אַבָּדַן אף פעם זמן
אַוְ או
אַוַל קודם זמן
אַוַלַן דבר ראשון
אַוָל_מְבֵּירַח שלשום זמן
אַחְלָא יותר מ… תואר
אַחְסַן יותר טוב
אַיַא ואחד איזה מהם? שאלה
אַי / אַיֶא איזה? (שם עצם) שאלה
אַכְּתַרֵ_שויי קצת יותר
אַכְּתָר יותר תואר
אַכִּיד בטוח תואר
אַלְאַאן עכשיו זמן
אַן, אִינוֹ שְ, כִּי
אַקַל פחות
בְּעִיד רחוק מקום
בִּ(אל)דַ'את דווקא
בִּידוּן בלי
בִּידוּן בלעדי
בִּיסִיר יתכן
בִּיסִיר אפשרי
בֵּין בין
בַּדַל במקום
בַּדַל מא במקום ש..
בַּסִיט פשוט
בַּסִיטה פשוט
בָּעֱד  חלק
בָּעֱד  זה את זה
בָּעֱד_ל-מָרָאת חלק מהפעמים
בְּ ב (באמצעות)
בְּסַבַּב בגלל
בְּסֻרְעַה מהר תואר
בְּעִיד רחוק מקום
בְּעִיד עַן רחוק ממך מקום
בִּ(אל)טַ'בְּט בדיוק
בִּג'וּז אולי
בִּג'וּז יתכן
בִּכּפִינַה דיינו
בַּאל-מַרָה בכלל לא
בַּאל-עַכְּס ההיפך
בַּלַאש חינם
בַּלַאש לא צריך
בַּלָא בלי
בַּלָא בלעדי
בַּס די
בַּס מספיק
בַּס די
בַּס רק
בַּעְדֵין אחר כך זמן
בַּעֵד עדיין
בַּעֵד עוד
בַּעֵד עדיין לא
בַּעֵד עוד לא
בַּעָד-מַא אחרי ש.. זמן
בַּרָה בחוץ מקום
בֻּכְּרַא מחר זמן
גַ'אִי הבא זמן
גַ'מְב (גַ'נְב) ליד מקום
גַ'מְב (גַ'נְב) על יד מקום
גַ'מְעָה שבוע זמן
גַ'מְעָה שבוע זמן
גַ'מְעָה לְ-גַ'אִי שבוע הבא זמן
גֻוַא בפנים מקום
גֻוַא פנימה מקום
גֻוואת לתוך מקום
דִד' נגד
דַאִימַן תמיד זמן
דַאחֶ'ל לתוך מקום
דַקִיקַה דקה זמן
דֻגְרִי ישר מקום
דֻעְ'רִי ישר מקום
דֻרוּרִי דחוף זמן
הִיַאה הנה
הֵיכּ כך, ככה
הַאדִ'י זו
הַאדִ'י הזו
הַאדַ'ה זה
הַאדַ'ה הזה
הַדוֹל אלה, האלה
הַל-קַד עד כדי כך
הַלְקֵית כעת זמן
הַלְקֵית עכשיו זמן
הַלַק כעת זמן
הַלַק עכשיו זמן
הֻנַאכּ שם מקום
הוֹן כאן מקום
הוֹן פה מקום
וְאַבּוּהַא ועוד איך
וֵין איפה שאלה
וַלַה אִישִי שום דבר
וַלַה שִי שום דבר
וַלָא אוֹ
וַסָט אמצע מקום
וַקֶת זמן זמן
וַרָא מאחורי מקום
זַי כמו
זַי כפי
חְ'סַארַה חבל
חִ'לֵס נגמר
חַ'ד ליד מקום
חַ'לַס מספיק
חַ'לַס די
חַאלִיַן בינתיים זמן
חַאלֶס לגמרי
חַאלַן תכף זמן
חַדָא מישהו
חַוַאלִי בערך
חַוַאלִי בקירוב
חַוַאלִי כמעט
חַוַאלִי מסביב
חַתָ'א וַלַן אפילו
חַתָא כדי ש..
חַתָא עד
טַבְֹּעַן כמובן
טַבְּעַן בוודאי
טוּל (א)לְוַקֵת כל הזמן זמן
יַא-רֵית הלוואי
יַלֲה נו…
יֻמְכֵּן אולי
יֻמְכֵּן יתכן
יוֹם יום זמן
כְּבִּיר, אַכבָּר גדול, גדול יותר תואר
כֻּל כול
כְּ בתור
כְּ כמו
כְּבִּיר הרבה
כִּיף איך שאלה
כַּם כמה (יחידות) שאלה
כַּמָאן גם
כַּמָאן עוד
כַּמָאן שְוַיי עוד קצת
ל-מַאדִי הקודם זמן
לִאַנוֹ מפני ש…
לִאַנוֹ מכיוון ש…
לִאַנוֹ כי
לִמַאדַ'ה למה שאלה
לִמַאדַ'ה מדוע שאלה
לִסַא עדיין זמן
לֵיש למה שאלה
לֵיש מדוע שאלה
לַ של
לַאַי עד מתי זמן
לַאכֶּן אַבַל
לַהוֹן לכאן מקום
לַוֵין לאן מקום
לַוַחַד לבד
לַחַא עד זמן
לַחָאל לבד
לַמַא כאשר זמן
מְבֵירַח אתמול זמן
מְבַלָא דווקא כן
מִזַבְּט בדיוק
מִין מִי
מִין הוֹן מכאן מקום
מִין וֵין, מִנֵין מנין, מאין מקום
מִין זַמַאן מזמן זמן
מִין לְאַוַל מחדש
מִיתֵ'ל כמו
מִיתֵ'ל כפי
מִיתֵל מַא כמו ש..
מִנְשַאן בשביל
מִנְשַאן כדי
מִנְשַאן כי
מִנְשַאן עבור
מִש בַּטַ'אל לא רע
מִש לַאזֵם חינם
מִש לַאזֵם לא צריך
מַא אִינוֹ אף על פי ש..
מַא חַדָא אף אחד
מַא עַדַא חוץ מ.., להוציא
מַא פִיש אין
מַוְג'וּד נמצא
מַוְג'וּד יש
מַזְבּוּט נכון
מַחַל מקום מקום
מַע עם (בחברת)
מַעְלוּם ברור תואר
מַרָה פעם זמן
מַתַלַן לדוגמא
מָרָאת לפעמים
מֻהַם חשוב תואר
מֻמְכֵּן יתכן
מֻמְכֵּן, אולי
מֻתַאַכֶּד בטוח
נַעַם אכן
נַפסֶ_שִי אותו דבר
סַוַא ביחד
סַוַא יחד
סַלַף מראש
סַלַפַן מראש
סַנֵה שנה זמן
סַעָה שעה זמן
עִנְד אצל
עֵ'יר בלתי
עַ'יר אחר
עַאדַתַן בדרך כלל זמן
עַגַ'נֶבּ הצידה מקום
עַלַא נגד
עַן אודות
עַן גַ'ד ברצינות
עַשָאן מכיוון ש…
עַשָאן מפני ש…
עַשָאן כדי ש…
עֻקבּאל בקרוב זמן
פִעְלַן למעשה
פַאת שעבר זמן
פַגְ'אַה פתאום זמן
פַרֵק הבדל
פוֹק למעלה מקום
פוֹק מעל מקום
פי, פיה יש
קְבַּל מול מקום
קַבֶּל לפני זמן
קַבֶּל קודם זמן
קַבֶּל מַא לפני ש.. זמן
קַד אותו גודל, אותה כמות
קַד כמות, גודל
קַדֵש כמה שאלה
קַוַאם מהר תואר
קַטְעַן בהחלט
קַלבּ פְנִים מקום
קַרִיבּ קרוב מקום
קַריב, אַקרָבּ קרוב, קרוב יותר תואר
קֻדָאם לפני מקום
שְוַיי קצת מידה
שְוַיי שְוַיי לאט זמן
שְוַייה מעט מידה
שַהֵר חודש זמן
שַיְאְ דבר
שוּ מה שאלה
תַאנִיַן דבר שני
תַבָּע (תַבָּעִי, תַבָּעוֹ..) של
תַחְת למטה מקום
תַקְרִיבַּן בערך
תַקְרִיבַּן בקירוב
תַקְרִיבַּן כמעט
תַּאנְיֶה שניה זמן

רשומות אחרונות

ג'נין

המאבטח בבקתה הממוגנת במחסום ביקש לראות תעודה מזהה. הוצאתי את רשיון הנהיגה, והחזקתי אותו בין אצבע לבוהן. כמו שאני עושה בכניסה לאוניברסיטת תל אביב, במטרה לגרום למאבטחים העצלנים שם להניח שזו תעודת סטודנט או תעודת עובד ולתת לי לעבור בלי שאצטרך להתעכב ולפתוח, באופן סימלי לגמרי, את אחד מארבעת הרוכסנים של התרמיל בו אני נושא את המחשב הנייד.

המאבטח במחסום גילבוע, ג'למה בפי העם (הפלסטיני בעיקר) כבר עמד לנפנף אותי הלאה, אל שטח A בואכה ג'נין, כאשר הוא שם לב לבסמה, שישבה במושב האחורי. "ומה אתה?" שאל.

הסתובבתי וביקשתי מבסמה את ה"הוייה". תעודת זהות בערבית. מילה שאני מכיר משיעורי הערבית שאני לוקח כבר כמה שנים, לא משירות במחסומים. לא שירתתי בשטחים ולכן גם לא יצא לי לקלגס. בסמה הושיטה לי את תעודת הזהות שלה, הירוקה. זה כבר הקפיץ את המאבטח. מה קורה פה, הוא רצה לדעת.

אז הסברתי לו. אמרתי לו שבסמה ובנה שריף חוזרים מאשפוז של שבועיים בבי"ח רמב"ם במהלכם שריף בן השנתיים עבר השתלת מח עצם (מתורם יהודי, אגב) וכיוון שהמערכת החיסונית שלו מדוכאת, הוא בסכנה. כמו כן, יש איתם כמויות אדירות של חפצים, שמילאו כל פינה פנויה במכונית (בעיקר צעצועים שנתרמו להם, אני חושב) ואין כל מצב שהיא תצליח להתנייד בעצמה את כמה מאות המטרים המפרידים בין המקום בו אני בדרך כלל מוריד את החולים והמקום בצד השני בו בעלה מחכה לה.

"אהה, אתה יהודי?" שאל המאבטח. "אז אתה לא יכול להכנס."

"אני רק רוצה לקחת אותה לצד השני, להוריד אותה ומיד לחזור", אמרתי.

"אין מצב", אמר. ידעתי שישראלים עוברים בהמוניהם מדי סוף שבוע לג'נין, בימי שבת וגם בימי ראשון יש תור ארוך של מכוניות ישראליות במחסום, תור המשתרע עד החיבור של כביש 60 עם כביש התענכים. חשבתי לעצמי שמן הסתם רק ערבים ישראלים רוצים לעבור, שרק דוברי ערבית ירגישו נוח להסתובב בעיר ג'נין, אבל למדתי משהו חדש. שיש הפרדה על פי דת, לא על פי אזרחות. אזרחי ישראל רשאים להכנס לשטחי A אם הם מוסלמים, נוצרים, בודהיסטים או עובדי אלילים. יהודים לא יכולים להכנס. אבל גם ההגדרה של "מיהו יהודי" די אמורפית, על זה בהמשך.

איך בדיוק מחוקקים חוק כזה? הרי "לא יתכן" שבמדינה דמוקרטית יחוקקו חוקים המפלים דת כזו או אחרת, לטובה או לרעה. אבל אז נזכרתי שמדינת ישראל היא "יהודית ודמוקרטית" שזה לא אותו הדבר כמו דמוקרטית. כמו כן נזכרתי שבשטחים לא חל החוק הישראלי וחוקים שמחוקקים בכנסת ישראל לא אמורים לחול בשטחים הכבושים אבל אז נזכרתי שהם כן חלים בשטחים, אבל לא על השטחים אלא רק על אזרחי ישראל החיים בהם. בכל אופן, זה לא חוק אלא "צו אלוף" האוסר על יהודים מעבר במחסום ג'למה, אבל כן מתיר מעבר במחסום ריחן – כי אחרי המחסום ההוא נותרו עדיין שתי התנחלויות. לא באמת פינינו את צפון השומרון.

אז המאבטח התקשר למנהל, וכיוון שבינתיים הצטבר מאחורי תור ארוך של מכוניות, ביקש שאתקדם כמה מטרים ואעצור בצד. אחרי כמה דקות הגיע "המנהל" וגם הוא הסביר לי שאני לא יכול להתקדם את מאת המטרים האחרונים עד לפילבוקס (של צה"ל) בקצה השטח "שלנו". "ומה אם תחטוף כדור?" שאל. ו"אתה רוצה שיפטרו אותי?".

ובינתיים עוברות עוד ועוד מכוניות משטח ישראל לצד הפלסטיני, כולן אחרי בדיקה מאד מאד שטחית. ידעתי את זה – שהכלכלה של אזור ג'נין נסמכת מאד על הכספים שתושבי ישראל הלא יהודיים מוציאים שם. למשל טיפולי שיניים בחמישית המחיר, או תיקוני רכב זולים מאד. וגם קניות. וסתם בילויים. אבל הקשרים בין ישראל לג'נין וסביבתה הרבה יותר מסועפים ומשוכללים.

על טיפ-טיפה מזה למדתי משני הגברים שבסופו של דבר עצרו לידי המושטת, והסכימו להעביר את בסמה, ילדה ושלל חפציהם את המטרים האחרונים אל הצד "ההוא". "מאיפה אתה?" שאלו. "מחיפה" עניתי. וללה, גם אנחנו מחיפה. "מאיפה בחיפה?" שאלו. עניתי, ואחד מהם סיפר שהוא בשכונה כל יום שבת. הוא עובד בעירית חיפה, במחלקת הנקיון. השני, סיפר שהוא גר בעיר התחתית (לא שאלתי..) ושהוא בא כל סוף שבוע לבקר את אשתו וילדיו, בג'נין.

ידעתי שיש חוק ישראלי (או שאולי תקנת שעה המוארכת כבר כמה שנים טובות) המונע באופן מפורש איחוד משפחות לא יהודיות. אזרח ישראל המתחתן עם פלסטינית מהשטחים הכבושים, לא יוכל לגור אתה יחד. במקרה של הבחור הנחמד שעצר ועזר, אשתו בא לבקר בחיפה אחת לשלושה חדשים. שאלתי אותו אם זה לא מפריע לו והוא אמר שזה דווקא מתאים לו.

למה? כי "פה בג'נין הבחורות לא הולכות בטייטס", ו"אין פה ים" ובמשתמע, גם אין בחורות בבגדי ים. האופן בו בסמה, הנוסעת שלי (דרך ארגון "הדרך להחלמה") הייתה לבושה, כשפניה גלויות אבל אף שערה לא מציצה, ורואים רק את קצות אצבעותיה, נראה לו בהחלט האופן בו אשתו צריכה להיות לבושה. וכך גם אמר.

לא שאלתי האם בחיפה הוא נמנע מהליכה על הטיילת ליד הים, כדי שלא לראות נשים במלבוש צמוד או חושפני. יש לי הרגשה שאני יודע את התשובה לזה.

גם לא שאלתי אותו האם יש לו במקרה אשה נוספת בחיפה. סביר להניח שכן. כמו שיש לאותם שני הרצפים שריצפו את ביתי בזמנו. בניגוד לבחור אתו דיברתי, הם לא היו מ"ערביי 48" אלא מכפר יאמון שליד ג'נין. לשניהם היו נשים גם בחיפה וגם בגדה. בחיפה אלו היו עולות חדשות מברה"מ שגרו בשכונת חליסה, שהנישואים אתן הקנו לשני הרצפים האלה תושבות בישראל. אני מניח שגם לעולות החדשות האלה יצא משהו מהנישואין האלה, שדי ברור לי וגם כנראה להן, שהיו פיקטיביים, כי שני הרצפים שלי היו כל סוף שבוע וכל חג אצל משפחתם "האמיתית" שם בכפר יאמון.

אני מניח שלשתי הנשים החיפאיות האלה, האחת מוסלמית מקזחסטן, והשניה נוצריה מאוקראינה ששתיהן עלו ארצה אחרי שיצאו לפנסיה בארצות מוצאן, בשנות השישים לחייהן, וקיבלו אזרחות מיידית על פי חוק השבות, לא היו נותנים כיום לעבור במעבר הגבול, למשל לבקר את שאר "משפחתן" המורחבת. על פי שיטת הסיווג המופרעת הנקוטה במקומותינו, לצורך המעבר בגבול, הן יחשבו "יהודיות". הן בצד היהודי של המאבק הדמוגרפי.

התפתח כאן סוג של כלכלה, בו הגברים עובדים בצד אחד של הגדר, הנשים והילדים גרים (בזול) בצד השני. חלק מהכסף מכאן עובר לצד העני יותר, הנזקק יותר. המוהר כנראה גם הוא יותר זול לאשה מהגדה.

בסידור הכלכלי הזה, הגברים הולכים לים, הנשים לא (אלא כאשר הן מלוות חולה לבית החולים רמב"ם, הנמצא על שפת הים). הגברים יכולים לחיות חיים חופשיים יותר, מתירניים יותר, אבל לשמור את נשותיהן "טהורות".

זו כלכלת נישואין הפוכה מזו של הבדואים. גם הם נישאים עם נשים מהשטחים, בדרך כלל אשה שניה, שלישית, רביעית וגם חמישית ושישית לפעמים. לבדואים כן מאפשרים להעביר את הנשים לצד הישראלי, וזה חלק מכלכלת הנישואין מהסוג ההוא. הנשים המיובאות הן "אמצעי היצור" בז'רגון המרכסיסטי. יבוא הנשים האלה, חוץ מזה שהוא משמר את בת הזוג התורנית ה"רשמית" של הבדואי באופן קבוע בשנות העשרים לחייה, מאפשר למשפחה המורחבת גם לקבל קצבת ילדים ואבטחת הכנסה לכל שאר הנשים וילדיהם, שעל הנייר לפחות הן הגרושות של אותו הגבר.

יתכן שהמצב בשטחים מתחיל להיות דומה למצב בסין (אחרי הרבה שנים של הגבלת הילודה שם לילד אחד ש"במקרה" כמעט תמיד יצא בן). הרבה מאד רווקים על מעט מאד נשים פנויות. לא מצב טוב, אבל לא מצב שבו אפשר להאשים את הכיבוש – זו הכלכלה.

פרט לקשר האפשרי בין המצב הכלכלי הירוד לכיבוש. יש לי חשד שמדינה פלסטינית עצמאית, שגבול הרמטי בינה לבין ישראל, ללא קשרים כלכליים, תהיה מקום די עני. מבחינה כלכלית גרידא, מדינה דו-לאומית היא פתרון יותר מוצלח כלכלית לפלסטינים, ואני חושב שגם ליהודים. המצב היום, בו אנו כמעט לא נהנים ממשאב כוח האדם הפלסטיני ונאלצים להעשיר את כיסם של קבלני הבאת עובדים זרים מכל העולם, לא מוצלח.

אבל לאוכלוסיה הפלסטינית, לפחות באזור ג'נין רבתי, הקשר לכלכלה הישראלית הוא כנראה ההבדל בין רעב לרמת חיים סבירה. והשקט באזור ג'נין נשמר במידה רבה כי אף אחד לא רוצה לסכן את המעבר החופשי של ישראלים לא יהודים והכסף שבא אתם. יש אפילו מאמצי שווק לתיירות משותפים למועצה אזורית גלבוע ולג'נין תחת הססמה:"לינה בגילבוע, שופינג בג'נין".

אני אישית, יכול לחיות עם זה שמפלים פה במחסום לרעה יהודים. יש לנו מספיק פריבילגיות. הבעיה היא שליהודים לא יוצא יותר לראות שלאלו הגרים מעבר לגדר אין קרניים, ושרובם ככולם רוצים רק שקט.

 

  1. מותר האדם כתיבת תגובה
  2. מי זה? 4 תגובות
  3. אלמלי ואלמלא תגובה אחת
  4. בקרוסלה הסובבת 4 תגובות
  5. פרק ב: בני 2 תגובות
  6. פיסקה 4 תגובות
  7. ככה זה מתחיל 11 תגובות
  8. פרק א: האירוע 4 תגובות
  9. אל המנוחה ואל הנחלה תגובה אחת
  10. דוקומנטריים כתיבת תגובה
  11. כוכב גאולת האספסוף כתיבת תגובה
  12. agon כתיבת תגובה
  13. אלמוות כתיבת תגובה
  14. הבטים מגדריים של טבעונות תגובה אחת