מילים קצרות / ערבית – עברית

אִזַן אִם כן
אִזָא אם שאלה
אִזָא האם שאלה
אִילִי ש (אשר)
אִיללִי אשר
אִל-בַּאקִי השאר, היתר
אִסַא עכשיו זמן
אִשִי דבר
אֵימתַא מתי שאלה
אֵיש מה שאלה
אַבָּדַן בשום אופן
אַבָּדַן אף פעם זמן
אַוְ או
אַוַל קודם זמן
אַוַלַן דבר ראשון
אַוָל_מְבֵּירַח שלשום זמן
אַחְלָא יותר מ… תואר
אַחְסַן יותר טוב
אַיַא ואחד איזה מהם? שאלה
אַי / אַיֶא איזה? (שם עצם) שאלה
אַכְּתַרֵ_שויי קצת יותר
אַכְּתָר יותר תואר
אַכִּיד בטוח תואר
אַלְאַאן עכשיו זמן
אַן, אִינוֹ שְ, כִּי
אַקַל פחות
בְּעִיד רחוק מקום
בִּ(אל)דַ'את דווקא
בִּידוּן בלי
בִּידוּן בלעדי
בִּיסִיר יתכן
בִּיסִיר אפשרי
בֵּין בין
בַּדַל במקום
בַּדַל מא במקום ש..
בַּסִיט פשוט
בַּסִיטה פשוט
בָּעֱד  חלק
בָּעֱד  זה את זה
בָּעֱד_ל-מָרָאת חלק מהפעמים
בְּ ב (באמצעות)
בְּסַבַּב בגלל
בְּסֻרְעַה מהר תואר
בְּעִיד רחוק מקום
בְּעִיד עַן רחוק ממך מקום
בִּ(אל)טַ'בְּט בדיוק
בִּג'וּז אולי
בִּג'וּז יתכן
בִּכּפִינַה דיינו
בַּאל-מַרָה בכלל לא
בַּאל-עַכְּס ההיפך
בַּלַאש חינם
בַּלַאש לא צריך
בַּלָא בלי
בַּלָא בלעדי
בַּס די
בַּס מספיק
בַּס די
בַּס רק
בַּעְדֵין אחר כך זמן
בַּעֵד עדיין
בַּעֵד עוד
בַּעֵד עדיין לא
בַּעֵד עוד לא
בַּעָד-מַא אחרי ש.. זמן
בַּרָה בחוץ מקום
בֻּכְּרַא מחר זמן
גַ'אִי הבא זמן
גַ'מְב (גַ'נְב) ליד מקום
גַ'מְב (גַ'נְב) על יד מקום
גַ'מְעָה שבוע זמן
גַ'מְעָה שבוע זמן
גַ'מְעָה לְ-גַ'אִי שבוע הבא זמן
גֻוַא בפנים מקום
גֻוַא פנימה מקום
גֻוואת לתוך מקום
דִד' נגד
דַאִימַן תמיד זמן
דַאחֶ'ל לתוך מקום
דַקִיקַה דקה זמן
דֻגְרִי ישר מקום
דֻעְ'רִי ישר מקום
דֻרוּרִי דחוף זמן
הִיַאה הנה
הֵיכּ כך, ככה
הַאדִ'י זו
הַאדִ'י הזו
הַאדַ'ה זה
הַאדַ'ה הזה
הַדוֹל אלה, האלה
הַל-קַד עד כדי כך
הַלְקֵית כעת זמן
הַלְקֵית עכשיו זמן
הַלַק כעת זמן
הַלַק עכשיו זמן
הֻנַאכּ שם מקום
הוֹן כאן מקום
הוֹן פה מקום
וְאַבּוּהַא ועוד איך
וֵין איפה שאלה
וַלַה אִישִי שום דבר
וַלַה שִי שום דבר
וַלָא אוֹ
וַסָט אמצע מקום
וַקֶת זמן זמן
וַרָא מאחורי מקום
זַי כמו
זַי כפי
חְ'סַארַה חבל
חִ'לֵס נגמר
חַ'ד ליד מקום
חַ'לַס מספיק
חַ'לַס די
חַאלִיַן בינתיים זמן
חַאלֶס לגמרי
חַאלַן תכף זמן
חַדָא מישהו
חַוַאלִי בערך
חַוַאלִי בקירוב
חַוַאלִי כמעט
חַוַאלִי מסביב
חַתָ'א וַלַן אפילו
חַתָא כדי ש..
חַתָא עד
טַבְֹּעַן כמובן
טַבְּעַן בוודאי
טוּל (א)לְוַקֵת כל הזמן זמן
יַא-רֵית הלוואי
יַלֲה נו…
יֻמְכֵּן אולי
יֻמְכֵּן יתכן
יוֹם יום זמן
כְּבִּיר, אַכבָּר גדול, גדול יותר תואר
כֻּל כול
כְּ בתור
כְּ כמו
כְּבִּיר הרבה
כִּיף איך שאלה
כַּם כמה (יחידות) שאלה
כַּמָאן גם
כַּמָאן עוד
כַּמָאן שְוַיי עוד קצת
ל-מַאדִי הקודם זמן
לִאַנוֹ מפני ש…
לִאַנוֹ מכיוון ש…
לִאַנוֹ כי
לִמַאדַ'ה למה שאלה
לִמַאדַ'ה מדוע שאלה
לִסַא עדיין זמן
לֵיש למה שאלה
לֵיש מדוע שאלה
לַ של
לַאַי עד מתי זמן
לַאכֶּן אַבַל
לַהוֹן לכאן מקום
לַוֵין לאן מקום
לַוַחַד לבד
לַחַא עד זמן
לַחָאל לבד
לַמַא כאשר זמן
מְבֵירַח אתמול זמן
מְבַלָא דווקא כן
מִזַבְּט בדיוק
מִין מִי
מִין הוֹן מכאן מקום
מִין וֵין, מִנֵין מנין, מאין מקום
מִין זַמַאן מזמן זמן
מִין לְאַוַל מחדש
מִיתֵ'ל כמו
מִיתֵ'ל כפי
מִיתֵל מַא כמו ש..
מִנְשַאן בשביל
מִנְשַאן כדי
מִנְשַאן כי
מִנְשַאן עבור
מִש בַּטַ'אל לא רע
מִש לַאזֵם חינם
מִש לַאזֵם לא צריך
מַא אִינוֹ אף על פי ש..
מַא חַדָא אף אחד
מַא עַדַא חוץ מ.., להוציא
מַא פִיש אין
מַוְג'וּד נמצא
מַוְג'וּד יש
מַזְבּוּט נכון
מַחַל מקום מקום
מַע עם (בחברת)
מַעְלוּם ברור תואר
מַרָה פעם זמן
מַתַלַן לדוגמא
מָרָאת לפעמים
מֻהַם חשוב תואר
מֻמְכֵּן יתכן
מֻמְכֵּן, אולי
מֻתַאַכֶּד בטוח
נַעַם אכן
נַפסֶ_שִי אותו דבר
סַוַא ביחד
סַוַא יחד
סַלַף מראש
סַלַפַן מראש
סַנֵה שנה זמן
סַעָה שעה זמן
עִנְד אצל
עֵ'יר בלתי
עַ'יר אחר
עַאדַתַן בדרך כלל זמן
עַגַ'נֶבּ הצידה מקום
עַלַא נגד
עַן אודות
עַן גַ'ד ברצינות
עַשָאן מכיוון ש…
עַשָאן מפני ש…
עַשָאן כדי ש…
עֻקבּאל בקרוב זמן
פִעְלַן למעשה
פַאת שעבר זמן
פַגְ'אַה פתאום זמן
פַרֵק הבדל
פוֹק למעלה מקום
פוֹק מעל מקום
פי, פיה יש
קְבַּל מול מקום
קַבֶּל לפני זמן
קַבֶּל קודם זמן
קַבֶּל מַא לפני ש.. זמן
קַד אותו גודל, אותה כמות
קַד כמות, גודל
קַדֵש כמה שאלה
קַוַאם מהר תואר
קַטְעַן בהחלט
קַלבּ פְנִים מקום
קַרִיבּ קרוב מקום
קַריב, אַקרָבּ קרוב, קרוב יותר תואר
קֻדָאם לפני מקום
שְוַיי קצת מידה
שְוַיי שְוַיי לאט זמן
שְוַייה מעט מידה
שַהֵר חודש זמן
שַיְאְ דבר
שוּ מה שאלה
תַאנִיַן דבר שני
תַבָּע (תַבָּעִי, תַבָּעוֹ..) של
תַחְת למטה מקום
תַקְרִיבַּן בערך
תַקְרִיבַּן בקירוב
תַקְרִיבַּן כמעט
תַּאנְיֶה שניה זמן
מודעות פרסומת

רשומות אחרונות

מות הצופה

נפלתי במקרה על תכנית טלויזיה של דני גוטווין, בה הוא ראיין את דרור אטקס (זה שפעם היה בשלום עכשיו ועקב אחרי הבניה בהתנחלויות). הם עמדו מול אחד מאתרי הבניה הרבים בעיר החרדית מודיעין עלית, הנמצאת "קצת" מעבר לקו הירוק ודיברו על האופן בו "מפעל ההתנחלות" מגייס תומכים בעזרת בניה זולה ומסובסדת בשטחים הכבושים. גם חרדים העוברים מבני ברק הצפופה והיקרה אל ערי החרדים הזולות מעבר לקו הירוק וגם משפרי דיור העוברים אל ישובי ה"חמש דקות מכפר סבא" (ועוד שעה וחצי לתל אביב), אלה וגם אלה הופכים את האינטרס שלהם לאידאולוגיה, מתנחלית / ימנית, וזה לא הפיך. קראתי שעלות מפעל ההתנחלות מאז מלחמת ששת הימים גדולה מעלות הקמת מדינת ישראל כולה עד מלחמת ששת הימים.

כמו המתנחל המצוי, גם אני תמיד שמח להתחבר לאידאולוגיה התואמת את מה שאני עושה או חושב ממילא. האידאולוגיה בה מדובר היא לא ממש אידאולוגיה, יותר רעיון – חשיבה מחדש על הגדרת מהות הצופה, או המאזין, או ה"קהל" של אמנות, יהיה זה תיאטרון, אמנות פלסטית, מחול או מוזיקה, או התלמיד בבית הספר ובאוניברסיטה. "מות הצופה", ביטוי שטבעתי על דעת עצמי (בעקבות הנטיה הפוסט-מודרנית להכריז על מות כמעט כל דבר,  כמו "מות המחבר", מות ההיסטוריה, ועוד) בכדי לציין את המעבר מראיית הצופה כקולט פסיבי אל התובנה שהצופה אקטיבי תמיד, וגם כשהוא יושב ללא נוע בכסאו באולם התיאטרון וצופה בהצגה (למשל), הוא עושה תוך כך אינטגרציה של ההתנסות הזו אל תוך "סיפור חייו" הוא, ומשלב את חויית ההווה עם כל שחווה והתנסה בעבר, והוא עושה את זה אקטיבית, תוך כדי היותו נוכח באולם התיאטרון בזמן ההצגה.

לא ברור לי באיזו נקודה בזמן חל המפנה המחשבתי הזה, אבל הוא מופיע בשני טקסטים שקראתי לאחרונה באופן די דומה. האחד של Jacques Rancière בשם The emancipated spectator והשני של Irit Rogoff (כן, ישראלית לשעבר) בשם Looking Away: Participations in Visual Culture. הטקסט הראשון מתבסס על ראיה מחודשת של חלוקת התפקידים בין מורה (כבר לא יודע כל) לתלמיד (כזה שכבר יודע דבר מה או שניים), מדבר בעיקר על מעמד הצופה בתיאטרון, אבל נכון גם למבקרים במוזיאון או למאזינים בהופעה. השני עוסק בעיקר בקהל הבא "לצרוך" אמנות. אבל שולל את ראיית הצופה / קהל כצרכן פסיבי ומנסה לנסח מחדש את היחס בין האובייקטים המוצגים לקהל הצופה בהם, יחס אותו המאמר מגדיר כ"הסטת מבט".

"It may well be in the act of looking away from the objects of our supposed study, in the shifting modalities of the attention we pay them, that we have a potential for a rearticulation of the relations between makers, objects, and audiences."

"The diverting of attention from that which is meant to compel it, i.e. the actual work on display, can at times free up a recognition that other manifestations are taking place that are often difficult to read, and which may be as significant as the designated objects on display."

הרחבת הפרמטרים של מה שמהווה "מעורבות באמנות" נגזרת מראיה רחבה יותר של טבע ה"השתתפות". אפשר לראות את זה באופן בו קהל "זורם" דרך אולמות התצוגה במוזיאון, כשכל אחד נמשך למה שמעניין לו, באופנים שכבר אינם מקדשים יותר את טבעו של המוזיאון כמקדש חילוני. במעורבות עם אמנות במקומות שאינם חללי תצוגה פורמליים, בהגדרות רחבות יותר של מהי אמנות, איך מעורבים בה, איפה וגם מתי.

המחברת, עירית רוגוף, גורסת שמצד אחד טבעי לנו ומובן מאליו הצורך לתת במה ונוכחות במשטר דמוקרטי לכולם, גם למיעוטים, לנשים, לאוכלוסיות מוחלשות. אבל באמנות, ההשתתפות אינה מובנת מאליה. היא עדיין אליטיסטית, עם יחס בלתי שוויוני בין "היצרן" ל"צרכן".

"In expanding the parameters of what constitutes engagement with art, we might in fact be entertaining an expanded notion of the very nature of participation, of taking part in and of itself."

רק להבהיר: ב"השתתפות" אין מדובר באופן בו היוצר יוזם ומתכנן "השתתפות" של הקהל, כמו למשל שחקן בתיאטרון היורד אל הקהל ונטפל למישהו שיושב בשורות הראשונות, או "הפעלות" במוזיאון כזה או אחר. פה מדובר במעורבות אקטיבית של הצופה, כשאקטיבית יכול להיות גם סתם בהייה ברצפה תוך מחשבה על משהו שאובייקט בתערוכה העיר אצלו. מדובר על תהליך שקורה ממילא, בו כל חוויה מתווספת לנסיון החיים של האדם המשתתף ומשנה אותו באופן כזה או אחרי, גדול או קטן, מיידי או מושהה. בו חווית הנוכחות יחד עם אמנות מפעילה משהו בצופה. בו היחס בין הצופה לעבודת האמנות הוא לא של סובייקט-אובייקט אלא יחס של "הֶיות עם".

פה משתלבת היטב (אני יכול לטעון, ואכן טוען) האובססיה שלי עם פרצופים / פנים / ראשים, צילומם, עיבודם ושיתופם בפלטפורמות דיגיטליות כאלה ואחרות. זו הדרך שלי להיות מעורב באמנות. זה קורה בתערוכות אמנות פר-סה שאליהן אני הולך "לצוד ראשים", אבל גם לראות ו"לשלב בתוך הסיפור של חיי" את היצירות האחרות (אלו שבטעות אין בהן פרצופים :-)). אבל גם באמנות רחוב, גם בשווקי פשפשים וגם בחנות לפרסי ספורט בקריית המלאכה בתל אביב. גם בשירותים של מסעדה, גם בלוחות המודעות, בשלטי רחוב, במשתלה בעוספיה. אין אצלי גבוה ונמוך, אין קטן וגדול. כול הראשים כולם מסיימים באותו הגודל, בפורמט רבוע, מבודדים מסביבתם, משופצרים בלי בושה בתוכנות רבות היכולת הזמינות בטלפון, משותפים באינסטגרם, טוויטר או פייסבוק או גם וגם וגם.

"The proliferation of performative acts by which audiences shift themselves from being viewers to being participants."

זהו אם כן "האקט הפרפורמטיבי" שלי, ההופך אותי מצופה למשתתף.

  1. ההידרדרות לפשיזם איננה מקרית תגובה אחת
  2. מודה ועוזב 6 תגובות
  3. יום השואה, בכל זאת כתיבת תגובה
  4. אוסנת תגובה אחת
  5. גבירתנו כתיבת תגובה
  6. צומחות לי שיניים כחולות כתיבת תגובה
  7. פנים 9 תגובות
  8. ספרים 9 תגובות
  9. מי נוסע לאן 2 תגובות
  10. Te coop 10 תגובות
  11. יש כיסוי 4 תגובות
  12. חזרה, טבעונות, אירוניה והומור תגובה אחת
  13. עניין של גיל 2 תגובות
  14. "מלא שם בני דודים" 9 תגובות